רנט כמה דיני הטמנה וטלטולם

רנט כמה

דיני הטמנה וטלטולם

ובו ח' סעיפים

הטמנה וטלטול במוכין וגיזי צמר

א מוכין ⁹⁴⁸

שטמן בהם הקדרה מבעוד יום דרך מקרה שלא יחדן לכך, אסור לטלטלם בשבת ⁹⁴⁹ ,

לפי שהם מוקצים. שמן הסתם הם עומדים לעשות מהם לבדים ⁹⁵⁰ ,

ולא להטמין בהם קדרות או שאר תשמיש המותר בשבת, ואין עליהם תורת כלי כלל ⁹⁵¹ .

אבל אם יחדם להטמנה ⁹⁵² , דהיינו שגמר בדעתו להטמין בהם לעולם ⁹⁵³ ,

מותר לטלטלם. דכיון שהם ראוים להטמנה והוא יחדם לכך, הרי יש עליהם תורת כלי, מאחר

שהן ראויים לתשמיש המיוחד להם ⁹⁵⁴ .

אבל אם טמן בגיזי צמר, אע"פ שלא יחדן לכך, מותר לטלטלן ⁹⁵⁵ .

שאין הגיזין חשובין כל כך ⁹⁵⁶ ,

וכשמטמין בהם פעם אחת, מן הסתם עומדות הן להטמנה ⁹⁵⁷ .

אבל הגיזין שנתנו לאוצר לסחורה ⁹⁵⁸

(והוא (א) מקפיד עליהן ⁹⁵⁹

להשתמש בהן שום תשמיש, אלא) שטמן בהן דרך מקרה, אסור לטלטלם בשבת, אלא אם כן יחדם

לכך לעולם ⁹⁶⁰ :

הטמין במוקצה, איך יסיר ההטמנה ויחזיר הקדרה

ב כשטמן בדבר שאסור לטלטלו, ובא ליטול

מהם הקדרה בשבת, כיצד הוא עושה ⁹⁶¹ ,

אם כיסוי הקדרה מגולה מקצתו מההטמנה ⁹⁶² ,

אוחז במקצת המגולה (ב) ומסירו ⁹⁶³ .

ואף שההטמנה המוקצה מונחת עליו, אינו נעשה בסיס לדבר האסור, לפי שאין הכיסוי משמש

כלל לההטמנה אלא לקדרה ⁹⁶⁴ . ואוחז בראשי דופני הקדרה שנתגלו מתחת

הכיסוי ⁹⁶⁵

ומוציא את הקדרה כולה מההטמנה ⁹⁶⁶ .

ואם אין הכיסוי מגולה כלל, אם יכול לתחוב כוש ⁹⁶⁷

או סכין (ג) בתוך הכיסוי ולהגביהו ⁹⁶⁸

ולהסירו מהקדרה, הרי זה מותר. ואף שמטלטל ההטמנה על ידי הכיסוי, אין בכך כלום,

שטלטול מן הצד הוא ואינו טלטול, כמו שיתבאר בסי' שי"א ⁹⁶⁹ :

ג במה דברים אמורים בכיסוי קדרה שיש תורת

כלי עליו ⁹⁷⁰

ואינו מוקצה. אבל אם גם הכיסוי הוא דבר המוקצה, אם מקצת דופני הקדרה מגולים ⁹⁷¹

כל כך מההטמנה המוקצה עד שיכול לאחוז שם בידיו, הרי זה אוחז שם ומגביה הקדרה

ומוציאה משם, וההטמנה נופלת מעליה מאליה, ואחר כך מנערה עד שיפול מעליה הכיסוי

המוקצה. שהקדרה לא נעשית בסיס להכיסוי ולההטמנה, לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים

להקדרה לחממה ואין הקדרה משמשת להן ⁹⁷² :

ד הטומן בקופה מלאה מוכין שאסור לטלטלם,

והוציא משם הקדרה על דרך שנתבאר ⁹⁷³ ,

כל זמן שלא נתקלקלה הגומא יכול להחזירה לשם ⁹⁷⁴ . אבל אם נתקלקלה הגומא, אסור להחזירה,

לפי שמטלטל המוכין המוקצין על ידי החזרת הקדרה ⁹⁷⁵ .

ואינו דומה לטלטול ההטמנה על ידי הכיסוי ⁹⁷⁶ ,

שההטמנה מיטלטלת מאליה על ידי הכיסוי, והוא אינו מתכוין אלא לטילטול הכיסוי בלבד,

אלא שאי אפשר לו לטלטל הכיסוי בלבדו שלא תהא ההטמנה מיטלטלת עמו. אבל כאן הוא

מטלטל ההטמנה בידים על ידי הקדרה, שצריך לסלק ההטמנה אילך ואילך כדי להרחיב הגומא

מקום מושב הקדרה ⁹⁷⁷ .

אבל לכתחלה יכול להוציא הקדרה על דעת להחזירה אחר כך אם לא

תתקלקל הגומא, ואין חוששין שמא יבא להחזירה אף אם תתקלקל ⁹⁷⁸ :

המטמין באבנים ועצים

ה הנותנים אבנים ולבנים סביב הכירה ⁹⁷⁹ ,

צריך שייחדם לכך לעולם, כדי שיהא מותר לטלטלם בשבת ⁹⁸⁰ . וכן עצים העומדים להסקה שסותמים בהם

פי התנור בשבת ⁹⁸¹ ,

צריך שייחדם לכך לעולם, שהרי כל זמן שלא ייחדן לכך אינן חשובים לו ומשליכן, ולפיכך

אסור לטלטלם אם לא שמצניען ומייחדן לכך.

ומכל מקום אותן האבנים המונחים על גבי הכירה אין צריך ייחוד

בפירוש, שמן הסתם הם מיוחדים לתשמיש ⁹⁸² :

ו יום טוב שחל להיות בערב שבת, אסור

להטמין חמין לשבת באבנים ⁹⁸³ ,

שאסור לצדד אבנים ביום טוב מפני שדומה לבנין ⁹⁸⁴ .

ומכל מקום אם אין לו במה להטמין כי אם באבנים, (ד) יש להתיר להטמין בהם, מפני שאין

כאן בנין קבוע אלא בנין עראי, ואינו אסור אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד שבת לא

גזרו כיון שאי אפשר לו להטמין בענין אחר ⁹⁸⁵ :

דף סתימת פי התנור

ז תנור שמניחים בו החמין לשבת וסותמין

פיו בדף ושורקים אותו בטיט ⁹⁸⁶ ,

מותר לסתור אותה סתימה בשבת כדי להוציא החמין ⁹⁸⁷ .

ואע"פ שהתנור מחובר לקרקע ואסור לסתור בנין המחובר לקרקע ⁹⁸⁸ .

מכל מקום הואיל ומן התורה אין איסור אלא כשסותר גוף הבנין ⁹⁸⁹ ,

אבל לא כשסותר פתחו, אלא שחכמים הוא שגזרו שלא לסתור דלתות של בנין המחובר לקרקע ⁹⁹⁰ ,

ולא גזרו אלא כשהדלת נעשה שם לקיום לאיזה זמן, שלא היה בדעתו על מנת לסתרו בשבת,

והרי זה נראה כסותר, אבל שריקת התנור שלא נעשית כלל לקיום, אלא לשמור החום לפי שעה

ולסותרה למחר, לא גזרו עליה ⁹⁹¹ .

ויש מחמירים ⁹⁹²

שלא יסתור אותה על ידי ישראל אם אפשר על ידי נכרי, וכן אם אפשר על ידי קטן אין

לסותרה על ידי גדול. ואם אי אפשר יסתור גדול על ידי שינוי קצת. וכן נוהגים ⁹⁹³ .

ומכל מקום אם ידוע שיש בתנור גחלים לוחשות, אסור לפותחו על ידי

ישראל, מפני שהרוח נכנס בו ומבעיר הגחלים. ואף שאינו מתכוין להבעיר, מכל מקום פסיק

רישיה ולא ימות הוא ⁹⁹⁴ .

אבל על ידי נכרי מותר ⁹⁹⁵ ,

שכל פסיק רישיה אין בו איסור אמירה לנכרי, כמו שנתבאר בסי' רנ"ג ⁹⁹⁶ .

וכן אם רוצה לחזור ולסתום התנור בדף ויש בתוכו גחלים לוחשות,

אסור לסותמו על ידי ישראל ⁹⁹⁷ ,

מפני שהרוח מפיח דרך סדק קטן, ודומה למפיח ומבעיר הגחלים יותר מאילו היה התנור

פתוח ⁹⁹⁸ .

אבל על ידי נכרי מותר ⁹⁹⁹ .

ואף לישראל מותר לסותמו כל שאינו סותמו לגמרי ¹⁰⁰⁰ ,

ובלבד שיניח הרבה פתוח, אבל אם מניח מעט פתוח כל שכן שהרוח מפיח ואסור ¹⁰⁰¹ :

ח אפילו אין בו גחלים (לוחשות) ¹⁰⁰² ,

אין היתר לחזור ולסותמו בשבת, אלא אם כן ידוע בבירור שכבר נתבשלו הקדרות כל צרכן.

אבל אם יש להסתפק שמא לא נתבשלו עדיין כל צרכן, כגון בלילה סמוך להטמנתן, אסור

לסתום התנור, אפילו על ידי נכרי, מפני שגורם למהר בישולם ¹⁰⁰³ .

ואפילו בדיעבד אסור התבשיל ¹⁰⁰⁴ .

ומכל מקום אם עשה על ידי נכרי יש להתיר בדיעבד, מאחר שאף אם לא

היה סותם הת[נור] היה התבשיל גם כן מתבשל כל צרכו, נמצא שאינו נהנה כל כך מן

האיסור ¹⁰⁰⁵ .

ולכתחלה טוב ליזהר שלא לומר לנכרי לסתום התנור אחר קבלת שבת,

אפילו קודם חשכה, אם הקדרות לא נתבשלו עדיין כל צרכן, ואע"פ שמן הדין מותר ¹⁰⁰⁶

(עיין לקמן ¹⁰⁰⁷ ) ¹⁰⁰⁸ :

הלכות שהייה והטמנה בקצרה לפי מנהג מדינות אלו ¹⁰⁰⁹

כלל הדבר, עכשיו שאנו מניחים הקדרות בתוך

התנור מגולות, ואין אנו עושים שום הטמנה סביב דופנותיהן ועל פיהן, אם כן אין להם

רק דין שהייה, ולא דין הטמנה ¹⁰¹⁰ .

ולפיכך אם נתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום מותר להשהותן,

אע"פ שאין התנור גרוף ולא קטום ¹⁰¹¹ .

ובשר, אם נותנו חי בקדרה סמוך לחשכה ממש, הרי זה מותר ¹⁰¹² .

אבל במיני בצק בין מבושלים בין נאפים, ובמיני קטניות, ובמים,

ובצלי הנצלה בשפוד, אין מועיל חי, וצריך שיהיו כמאכל בן דרוסאי קודם שבת ¹⁰¹³ .

ובתנור טוח בטיט, הכל מותר בכל ענין ¹⁰¹⁴ .

ואם יש בו גחלים לוחשות, אין לפותחו כי אם על ידי נכרי ¹⁰¹⁵ .

ואם הגחלים סביב הקדרה, לא יטול ישראל הקדרה מתוכו, כי אם נכרי ¹⁰¹⁶ .

ואם הקדרה עומדת על הגחלים, מותר, אם אי אפשר על ידי נכרי ¹⁰¹⁷

(והוא הדין בקדרות שלצורך הלילה, אם העמידן על הגחלים ובא ליטלן בשבת מעל הגחלים ¹⁰¹⁸ .

רק שיזהר שלא יכסה אותן בבגדים מלמעלה כשמעמידן על הגחלים, אפילו הן עוממות ¹⁰¹⁹ ).

ומותר ¹⁰²⁰

לסמוך תבשיל חם שנתבשל כל צרכו אצל התנור שהוסק כבר והאש בתוכו ¹⁰²¹ ,

ואפילו על הלבזבז שסביב התנור ¹⁰²² .

אבל על התנור, צריך ליתן לבינה או דבר אחר תחת הקדרה על התנור ¹⁰²³

שהוסק כבר, ויש גחלים לוחשות בתוכו, אע"פ שאין היד סולדת שם עליו מלמעלה ¹⁰²⁴ . אבל כשלא הוסק עדיין נהגו להקל ¹⁰²⁵ , אע"פ שרוצה להסיקו מיד ¹⁰²⁶ .

אבל ¹⁰²⁷

תבשיל צונן, אפילו קודם שהוסק אסור אפילו לסמוך אצלו ¹⁰²⁸ , כי אם על ידי נכרי קודם שהוסק ¹⁰²⁹ ,

ואז מותר אפילו על גביו ¹⁰³⁰ .

אבל לאחר שהוסק, אסור אפילו על ידי נכרי, כי אם לצורך חולה או קטן שאין לו מה

לאכול ¹⁰³¹ . ותבשיל שאין בו רוטב, אפילו הוא קר

דינו כחם ¹⁰³² .

ואם עדיין לא נצטנן לגמרי, אף על פי שיש בו רוטב נהגו להקל כאלו הוא חם לגמרי ¹⁰³³ .

ואם סומך אצל התנור במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו,

מותר אפילו נצטנן לגמרי ¹⁰³⁴ .

אבל על התנור צריך דבר המפסיק, אף שאין היד סולדת שם ¹⁰³⁵ , ואף אם התבשיל חם לגמרי ¹⁰³⁶ .

והוא הדין לתוך הקכלי"ן צריך דבר המפסיק ¹⁰³⁷ .

ופירות חיים, וכן מיני משקין, דינם כתבשיל שיש בו רוטב ונצטנן

לגמרי, בין לאיסור בין להיתר ¹⁰³⁸ .

וליתן ¹⁰³⁹

על גבי קדרה הקבועה בתנור, דינה כאצל התנור ¹⁰⁴⁰ .

אבל אסור ליתן קנקן עם משקין לתוך המים שבקדרה ההיא ¹⁰⁴¹ .

ואסור ליתן המים לקדרה ההיא אפילו קודם שהוסק התנור ¹⁰⁴² ,

כי אם על ידי נכרי, ומותר ליהנות מהמים בשבת אם נתנם נכרי קודם שהוסק התנור ¹⁰⁴³ .

אבל אם נתנם ישראל, אסור ליהנות מהם עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, ואפילו נתנם בערב

שבת סמוך לחשכה אחר שהוסק התנור, אסור ליהנות מהם עד למוצאי שבת בכדי שיעשו ¹⁰⁴⁴ .

ואסור לכרוך בשבת קדרה עם תבשיל (חם) בכרים וכסתות או בשאר

בגדים ¹⁰⁴⁵ ,

אם כולה טמונה בהם ¹⁰⁴⁶ .

ואם פינה התבשיל לקדרה אחרת, מותר לכורכו שם ¹⁰⁴⁷ :

סליק קיצור הלכות שהיה והטמנה

קונטרס אחרון

(א) מקפיד כו'.

לכאורה ¹⁰⁴⁸

אין ללמוד זה ¹⁰⁴⁹

ממוקצה מחמת חסרון כיס דבעינן שיקפיד עליו ¹⁰⁵⁰ .

דהתם תורת כלי עליו ¹⁰⁵¹ ,

אבל הכא ¹⁰⁵² ,

אם לא ייחדן להטמנה ¹⁰⁵³ ,

כיון דודאי עתיד להחזירן להפתק ¹⁰⁵⁴

כדפרש"י ¹⁰⁵⁵ ,

שוב אין תורת כלי עליהם, כדמשמע בהדיא ברש"י ¹⁰⁵⁶ ור"ן ¹⁰⁵⁷ גבי מוכין עיין שם, ואם כן יש לומר דאף

אם אינו מקפיד למיזגא עלייהו (עיין בגמרא ¹⁰⁵⁸ ),

דעל כרחך בקפידא כזו מיירי המג"א ¹⁰⁵⁹ מדמייתי מסי' ש"ח, מכל מקום ¹⁰⁶⁰ ,

כיון שאינם עומדים לכך, אלא לסחורה, אסור לטלטלם, כמו [נ]דבך של אבנים ¹⁰⁶¹ ,

שאף שבודאי אין מקפידים עליהם לישיבה בעלמא (דאם לא כן ¹⁰⁶²

הוה להו להפוסקים לפלוגי בהכי בין חריות ¹⁰⁶³

לאבנים ¹⁰⁶⁴

ולמה כתב המגיד משנה ¹⁰⁶⁵

שלהרי"ף נדחה דין האבנים לגמרי מדין החריות ולהרמב"ם חילק בענין אחר,

כמ"ש הב"י בסי' ש"ח ¹⁰⁶⁶ ),

ואפילו הכי אסור לטלטלן משום דלא קיימי להכי, כמ"ש המגיד משנה וב"י

ומג"א סי' ש"ח ¹⁰⁶⁷ .

ואף אם תימצי לומר דהמג"א סמך על הרמב"ם, נגד

רש"י ור"ן ¹⁰⁶⁸ ,

דכתב בפרק כ"ו ¹⁰⁶⁹

דגיזין אסורין משום מוקצה מחמת חסרון כיס, מכלל דסבירא ליה דמשום קפידתו לא פקע

תורת כלי מהן, הואיל והן ראוין למיזגא עלייהו, רק שאסורים מחמת קפידתו ¹⁰⁷⁰ .

ואם כן הוא הדין להפתק לדידן כשטמן בהן ¹⁰⁷¹ .

זה אינו, דבהפתק מודה הרמב"ם, דכיון שהקצם לסחורה ביטלם מתורת כלי, אף שאין

מקפיד להשתמש בהם גם כן תשמיש אחר, מידי דהוה אליבני דשרגינהו ¹⁰⁷² ,

שאין האיסור בהם אלא משום דביטלם מתורת כלי בסידורם, (ולא) משום מוקצה מחמת חסרון

כיס, דאין דרך להקפיד לישב עליהם למעלה, במכל שכן מנדבך של אבנים דחשיבי מינייהו

כמבואר במלחמות פרק י"ז ¹⁰⁷³ .

ועוד דבהדיא פירש המג"א עצמו שם בס"ק ל"ו ¹⁰⁷⁴

משום דליכא תורת כלי עלייהו. ואם כן הוא הדין לגיזין שהקצם לסחורה, אף אם אינו

מקפיד עליהם כלל ¹⁰⁷⁵ .

וכן המג"א עצמו בסימן ש"ח סק"ג ומ"ח ¹⁰⁷⁶

לא הזכיר קפידא כלל.

אלא שלכן נתחכם ¹⁰⁷⁷

המג"א ¹⁰⁷⁸

להביא ראיה מסי' ש"ח סכ"ה, ולכאורה אינו ענין לכאן, אבל כוונתו למה שכתב

רמ"א שם ¹⁰⁷⁹

דעורות של דקה דלא חזו למיזגא עלייהו, אם חשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם,

אע"פ שאין תורת כלי עליהם, שהרי אינן ראויין אפילו למיזגא עלייהו, וגרועין

מגיזין שהקצם לסחורה אבל ראויין למיזגא עלייהו, ואלו אינן ראויין, ואפילו הכי מהני

בהו מחשבה בעלמא ¹⁰⁸⁰ .

ואף אם תימצי לומר דרמ"א שם לשיטתיה אזיל ¹⁰⁸¹

דגם באבנים סבירא ליה דמהני מחשבה, אבל להב"י ¹⁰⁸²

דסבירא ליה גבי אבנים דבעינן יחוד, אם כן הוא הדין לגיזין ¹⁰⁸³ .

מכל מקום ¹⁰⁸⁴

גם בגיזין כיון שטמן בהם עשה בהם מעשה כמו שכתב הב"י כאן ¹⁰⁸⁵ .

והמג"א לשיטתיה אזיל, שבסי' ש"ח ס"ק מ"א ¹⁰⁸⁶

מ"ב ¹⁰⁸⁷

(עיין שם ודו"ק) סבירא ליה כהמגיד משנה ¹⁰⁸⁸

דהסידור הוה מעשה (דלא כב"י שם ¹⁰⁸⁹

ודו"ק) ומועיל גם באבנים בלא ייחוד, ואם כן למה צריך יחוד בגיזין, ואמאי קתני ¹⁰⁹⁰

כיצד הוא עושה כו', עיין סי' ש"ח בפנים ¹⁰⁹¹

ודו"ק (אלא שלא רצה המג"א להביא ראיה מדברי עצמו, אלא מהשו"ע, ולכן

הביא מסעיף כ"ה שם ¹⁰⁹² ) (והשתא אתי שפיר הא דבסי' ש"ח ¹⁰⁹³ לא הזכיר קפיד, משום דהתם לא מיירי

בטמן בהם ודו"ק), אלא על כרחך צריך לומר דהכא שאני דקפיד עלייהו, והוה ליה

מוקצה מחמת חסרון כיס ¹⁰⁹⁴ .

ואף אם תימצי לומר דמוקצה מחמת חסרון כיס נמי סגי במעשה זו ¹⁰⁹⁵ .

מכל מקום מעשה חדא לא עבדא תרתי, לאעיולא תורת כלי ולאפוקי ממוקצה דחסרון כיס.

דמחשבה ¹⁰⁹⁶

גרידא לא מהני למוקצה מחמת חסרון כיס, דכיון דקפדי עלייהו בוודאי לאו אורחיה

לייחודיה להכי, ובכהאי גוונא לא מהניא מחשבה. עיין סי' ש"ח ¹⁰⁹⁷ . וכן משמע בהדיא סי' ש"י ס"ז

בהג"ה ¹⁰⁹⁸

דבעינן מעשה עיין שם במג"א ¹⁰⁹⁹ .

ולא דמי לנסרים של אומן ¹¹⁰⁰ ,

משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי משום דאיהו הוא דקפיד אבל בעל הבית

דאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו באה על ידי מחשבתו שחשב עליה למוכרה,

לכך היא נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא ¹¹⁰¹ ,

כמ"ש המגיד משנה ¹¹⁰²

והשלטי גיבורים ¹¹⁰³ ,

מה שאין כן ¹¹⁰⁴

דרובא דאינשי מקצי להו לסחורה, כשעדיין לא טמן בהם ¹¹⁰⁵ .

ואף לר"ן ¹¹⁰⁶

דפליג, צריך לומר דמודה ¹¹⁰⁷ ,

בנסרים שאני לענין אורחייהו ליחודי, דכיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של

בעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם, לכך נפקע על ידי מחשבתו כמו בחריות ¹¹⁰⁸ ,

ולא פליג אלא במידי דאורחיה, דסבירא ליה דכל שכן הוא ¹¹⁰⁹ .

(ומיהו ממה שכתבו האחרונים גבי סכין של מילה דאסור להחזירו

לביתו אלא אם כן עודו בידו, עיין מג"א סי' של"א ¹¹¹⁰

שכתב כן בשם הרמב"ן ורבינו ירוחם, אף שמאתמול היתה דעתו להחזירו לביתו, לא

מוכח מידי דגבי מוקצה מחמת חסרון כיס לא מהני מחשבה בעלמא, דהתם לא חשב עליו

להשתמש בו כלום. עיין ב"י ¹¹¹¹

ומג"א סימן ש"ח סקי"ח ¹¹¹² ):

(ב) ומסירו כו'. זהו ¹¹¹³

כוונת השו"ע, שדרכו לקצר לשון הטור ¹¹¹⁴ ,

וכאן ¹¹¹⁵

הוסיף דהיינו לומר כו' ואע"פ שהם עליה כו', רוצה לומר דלא תימא דוקא שיטה

הכיסוי על צדו כדי לנער מעליו המוקצה, אלא נוטלו בידו, ואע"פ שהם עליה, לא

איכפת לן בה. וכן בדין, דהא כל דלא נעשה בסיס, דינו כשוכח או כאילו נעשה בסיס

לאיסור ולהיתר, דכל כהאי גוונא בצריך למקומו מטלטלן ועודן עליו, כמבואר בסי'

ש"ט ס"ג ¹¹¹⁶

וס"ה ¹¹¹⁷

ואין צריך לנער כלל ¹¹¹⁸ .

ומ"ש במשנה ¹¹¹⁹

והן נופלות, אורחא דמילתא קתני ¹¹²⁰ .

עיין ברמב"ם בפירוש המשנה ¹¹²¹ .

וברז"ה פרק י"ז ¹¹²²

משמע דאהטמנה שסביבות הקדרה קאי, שננער על ידי נטילת הכיסוי מעל הקדרה ¹¹²³ ,

לפי פירושו, ופירוש ר"ת ¹¹²⁴ ,

שהקדרה בלועה בכיסוי. והכי קיימא לן לדעת המג"א בס"ק ט' ¹¹²⁵ ,

שהעתיק מהר"ן ¹¹²⁶ ,

שכתב כן לפירוש הרז"ה.

ומה שכתב הט"ז כאן ¹¹²⁷ ,

צע"ג:

(ג) בתוך הכיסוי כו'. כן ¹¹²⁸

הוא בהדיא בשלטי גיבורים ¹¹²⁹ .

וכן משמע בהדיא בגמרא ¹¹³⁰

ופוסקים וטור ושו"ע סוף סי' שי"א ¹¹³¹

גבי פגה ¹¹³²

שטמנה בתבן.

ומשמע בהדיא דאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים, דאם לא

כן למה ליה כוש ¹¹³³

וכרכר ¹¹³⁴

שראשן חד, ידחפנו בקנה או בדבר אחר. אלא ודאי דדוקא קתני ¹¹³⁵

והן ננערות מאליהן, אבל לא שיטלטלם הוא על ידי דבר אחר. וכן משמע בהדיא ברי"ף

ור"ן סוף פרק ט"ז ¹¹³⁶

גבי צואה. וכן משמע בהדיא בסי' תמ"ו ¹¹³⁷ .

וכן כתב הט"ז שם ¹¹³⁸ ,

ובסי' שי"א סק"ב ¹¹³⁹ .

וזהו גם כן כוונת התוס' ¹¹⁴⁰

שהביא המג"א בסק"ח ¹¹⁴¹ .

ומה שכתבו אילך ואילך, היינו לאפוקי אם על ידי דוחק החזרת הקדרה היה המוקצה מתצמצם

ומתרחק לצדדים מאליו בלא שירחיקנו הוא בידים על ידי הקדרה. וכן הוא בהדיא בתוספות ¹¹⁴²

ורא"ש ¹¹⁴³

ור"ן ¹¹⁴⁴

בשם הראב"ד ורשב"א ¹¹⁴⁵

סוף פ"י ¹¹⁴⁶

ובר"ן פ"ב דביצה ¹¹⁴⁷

ומגיד משנה פכ"א ¹¹⁴⁸ ,

דטלטול על ידי דבר אחר לא שרינן לה אלא משום כבוד יום טוב לדעת הר"ן פ"ב

דביצה. ומה שכתב הט"ז סי' ש"ח סקי"ח ¹¹⁴⁹ צע"ג.

וכן משמע בהדיא מלשון הרמב"ם פכ"ה ¹¹⁵⁰ ,

ומלשון הר"ן ¹¹⁵¹

שהובא בב"י סי' שי"א ¹¹⁵²

לפסק הלכה שכתב, ודבר המותר הוא שמטלטל, אלא שאי אפשר לו לטלטלו אלא אם כן יטלטל

עמו המוקצה בטלטול מן הצד כו', וברז"ה פי"ז ¹¹⁵³

מבואר דהיינו מן הצד של היתר עיין שם, אבל כאן עיקר טלטולו הוא דבר האסור, ואינו

מטלטל מן הצד של היתר, אלא מטלטלו כדרכו על ידי ההיתר, שההיתר נעשה לו כידא

אריכתא, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בסי' תרנ"א ¹¹⁵⁴ .

ולא דמי לאבן שעל פי החבית שמותר להגביה ¹¹⁵⁵ ,

לפי שמכיון שהחבית לא נעשית בסיס לאבן, אם כן היא חשובה בפני עצמה, והוא מטלטל

אותה בלבדה, שהיא דבר המותר ואינה משמשת כלל להאיסור ¹¹⁵⁶ ,

וגם היא אינה מטלטלת את האבן אלא הוא מיטלטל מאליו (ומגמרא ריש פרק נוטל ¹¹⁵⁷

לא קשיא מידי, דלא מצריכים געגועים אלא משום דאין צריך לתינוק, כמו שכתבו התוס' שם ¹¹⁵⁸

ודו"ק). וכן גבי מת שבמטה שצריך למקומו ¹¹⁵⁹ , שמכיון שהמטה לא נעשית בסיס למת ¹¹⁶⁰ ,

אם כן היא חשובה בפני עצמה והוא מטלטל אותה בלבדה, ואינו חשוב כמטלטל את המת על

ידי המטה, כיון שהיא חשובה בפני עצמה ואינה משמשת כלום להמת, שאם היתה משמשת לו

היתה בסיס לו. משא"כ כאן, שהכוש או הקדרה משמשים לטלטל ההטמנה, הרי זה טלטול

על ידי דבר אחר כדרכו, ולא מן הצד של היתר, שההיתר נעשה כידא אריכתא דידיה ¹¹⁶¹ .

משא"כ בטלטול הקש על ידי גופו ¹¹⁶²

כשצריך למטה להר"ן ¹¹⁶³

דליכא למימר הכי ¹¹⁶⁴ ,

הוי כעין טלטול על ידי דבר אחר שלא כדרכו. ודמי ממש לטלטול מן הצד של היתר דשרי

בצריך למקומו להר"ן, ולכך הוסיף הר"ן גבי טלטול על ידי גופו שהוא כלאחר

יד, משום דבלאו הכי לא דמי לטלטול מן הצד ¹¹⁶⁵ .

ומהאי טעמא נמי שרי לעשות שביל באוצר ברגלו ¹¹⁶⁶

שמפנהו לכאן ולכאן, כמו שכתב הר"ן בריש פי"ח ¹¹⁶⁷

ועיין שם במלחמות ¹¹⁶⁸

ובמג"א ריש סי' ש"ח ¹¹⁶⁹ ,

משום דהוי כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך. אבל על ידי דבר אחר שבידו, דרך הוא לטלטל.

וכהאי גוונא ממש מצינו ביין נסך ביו"ד סי' קכ"ד ¹¹⁷⁰

דנגיעה ושכשוך על ידי דבר אחר שבידו מיקרי שכשוך כדרכו, אפילו לענין ניסוך, ואוסר

בהנאה לכולי עלמא, וכל שכן לענין טלטול בעלמא, אבל על ידי רגל רבו המתירים שם. וכן

היכי דאוריק אורוקי, דדמי ממש למת המיטלטל ממטה, שרי התם בהנאה לכולי עלמא, דאין

דרך שכשוך בכך ¹¹⁷¹ :

(ד) יש להתיר ¹¹⁷²

כו'. השו"ע ¹¹⁷³

כתב דעת האוסר בלשון יחיד ודעת המתיר בלשון רבים, לאשמעינן ¹¹⁷⁴

דיחיד ורבים הלכה כרבים ¹¹⁷⁵ .

וכן פסק בדרכי משה ¹¹⁷⁶ .

ועוד, דלכבוד שבת כהאי גוונא ¹¹⁷⁷

סמכינן בדרבנן איחיד במקום רבים ¹¹⁷⁸ ,

עיין ש"ך יו"ד סי' רמ"ב ¹¹⁷⁹ :

[948] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

הטמנה וטלטול במוכין וגיזי צמר (ס"א).

(ב)

הטמין במוקצה, איך יסיר ההטמנה ויחזיר הקדרה

(ס"ב-ד).

(ג)

המטמין באבנים ועצים (ס"ה-ו).

(ד)

דף סתימת פי התנור (ס"ז-ח).

(ה)

הלכות שהייה והטמנה בקצרה לפי מנהג מדינות אלו .

לתוכנו ראה שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[949]

אביי מח , א (בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי, מוכין שטמן בהן מהו לטלטלן

בשבת. אמר ליה וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין),

ופרש"י (שדמיה יקרין, אין דרך בכך, ולא בטלי להטמנה). טור ושו"ע

ס"א (מוכין שטמן בהם דרך מקרה, אסור לטלטלן).

[950] "מוכין" נתפרשו

לעיל סי' רנז ס"ה (כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה

וגרידת בגדים בלויים).

ולבדים נתפרשו בהשגות הראב"ד

פ"ט הט"ו (לוקח צמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד ונותן מוך על מוך עד

שנעשה עבה, ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו, עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד).

והם הנזכרים לעיל סי' קנט ס"ח (כובעים של לבדים ... קשים). לקמן סי' שא

סמ"א (לבדים הקשים הרבה). סדר נטילת ידים סי"ד (כובעים של לבדין (שקורין

קאפילוש)).

[951]

רש"י שם ד"ה מוכין (אינן אלא לעשות מהן לבדין שקורין פלט"ר,

ומוקצין הן למלאכה, ואסור לטלטל. ואלו שטמן בהן, מי אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת

כלי עליהן ומותר לטלטלן בשבת, או לא).

והיינו שכיון שהם חשובים ואין דרך

לייחדם להטמנה, לא מועיל מה שהשתמש בהם להטמנה, כדלקמן סי' שח סל"ו ( דבר

שאין דרכו לעשותו כיסוי, אע"פ שנשתמש בדבר זה לכיסוי פעמים רבות בחול, כגון

אבן שכיסה בה את פי החבית פעמים רבות, אסור לטלטלה בשבת ), וסנ"ב ( עצים,

וכן נדבך של אבנים, אע"פ שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו

עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי

כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ... כל

שלא ייחדם לכך לעולם ), וסנ"ג ( בקעת עץ או אבן לכסות בהם פי החבית, או

לסגור בהם את הדלת, או להכות בהם בברזא לסתום הנקב שבחבית, אף אם כבר נשתמש בהם

תשמיש זה פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם מבעוד יום להשתמש בהם תשמיש זה בשבת, אין

זה מועיל כלום, אלא אם כן ייחדם לכך לעולם ), ושם נסמן (הערה שסח). וכיון שבודאי

לא ייחד מוכין אלו להטמנה, אלא יחזירן לעשות מהן לבדין, אם כן לא ירד עליהם תורת

כלי (כדלקמן הערה 957 ).

וכן הדין באינו חשוב כלל, ועומדים

לזריקה אחר שמשתמש בהם, כדלקמן ס"ה (והערה 980 ).

[952]

כלישנא בתרא דרבא נ, רע"א (אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה, אבל יחדן להטמנה

מטלטלין אותן). וברייתא שם (גיזי צמר של הפתק, אין מטלטלין אותן, ואם התקינן בעל הבית

להשתמש בהן מטלטלין אותן). והיינו שמועיל לדברי הכל, הן בגיזי צמר והן במוכין, ואף

אם נתנן לאוצר לסחורה. טור ושו"ע שם (ואם יחדן לכך, מותר לטלטלן).

[953]

רש"י שם ד"ה יחדן להטמנה (לעולם). מ"א סק"ב (פירוש

יחדן לכך לעולם).

וכמובא לעיל מסי' שח סנ"ב ( כל

שלא ייחדם לכך לעולם), וסנ" ג ( אין זה מועיל כלום,

אלא אם כן ייחדם לכך לעולם) , ושם נסמן (הערה שעא). וראה מראי

מקומות וציונים.

[954] נראה מכך שאם אינו ראוי

לזה, לא סגי במה שמייחדו לכך, אלא צריך לתקן בו תיקון המוכיח, כדלקמן סי' שח

סל"ו (והוא שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך, בענין שתיקונו מוכיח עליו שהוא

עומד לכך), ושם נסמן (הערה עדר).

[955]

במשנה מט, א (טומנין ... בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן), אמר רבא מט, סוע"ב (לא

שנו אלא שלא טמן בהן, אבל טמן בהן מטלטלין אותן). טור ושו"ע שם (אם טמן בגיזי

צמר, אפילו לא יחדן לכך, מותר לטלטלן).

[956]

רא"ש פ"ד סוף סי' ז (צריכים אנו לומר דמוכין חשיבי מגיזי צמר). מ"א

ס"ק ג (אין חשובין כל כך).

והיינו שאף שבדבר שאין דרכו לכך, לא סגי

במה שהשתמש בהם דרך מקרה, כמו במוכין דלעיל (והערה 951 ).

מכל מקום שאני גיזי צמר שאינם חשובים כל כך ודרך לייחדם להטמנה, ולכן סגי בהטמין

בהם פעם אחת, כדלקמן סי' שח סנ"א ( שכיון שדרכם של חריות לייחדם גם כן

לישיבה, לפיכך כיון שישב עליהם, הוכנו לישיבה על ידי כן ונעשה עליהם תורת כלי), ו סנ"ג

( שכיון שהיא ראויה להתייחד לכך לעולם ודרכה בכך, לפיכך די לה

בהכנה קלה להכינה לכך, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד, או אם נשתמש בה כבר תשמיש זה

מבעוד יום אפילו פעם אחת בלבד, הוכנה לכך), ו סנ"ו (לפי שדברים

אלו דרכם לייחדם למכה, לכן הוכנו לכך בהנחה בעלמא וירד עליהם תורת כלי).

[957] רש"י נ, א ד"ה

רבינא (גיזין של הפתק, דודאי עתיד להחזירן משם, ולא יחדן לכך), והיינו שאם נתנן

לאוצר לסחורה, אף אם השתמש בהם פעם אחת להטמנה אינו מועיל, דודאי לא יחדן להטמנה

אלא יחזירן לאוצר לסחורה (ראה גם לעיל הערה 951 ).

משא"כ גיזי צמר שלא נתנן לאוצר לסחורה והשתמש בהם פעם אחת להטמנה, "מן

הסתם עומדות הן להטמנה", והוי כייחדן לכך.

ואפשר שזהו הטעם בכל אותן המנויים לעיל

(הערה הקודמת), שאם דרך לייחדן לכך, מועיל מה שהשתמש בהם פעם אחת שירד עליהם תורת

כלי.

[958]

ברייתא שם נ, א (גיזי צמר של הפתק (מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה,

רש"י), אין מטלטלין אותן). וכן הוא במשנה שם מט, א (טומנין ... בגיזי צמר, ואין

מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות), ופרש"י נ, רע"א

(אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי, אלא על ידי כיסוי), לאוקימתא דרבינא שם (בשל

הפתק שנו). טור ושו"ע שם (והני מילי סתם גיזין, שאין עומדין לסחורה, אבל אם נתנם

לאוצר לסחורה, צריכין יחוד).

[959]

מ"א סק"ד (ודוקא כשמקפיד עליהם). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

א, המקור והטעם לזה.

אמנם לקמן סי' שח סוף ס"ג ( אם

הכניסן לאוצר לסחורה ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם, אע"פ שאינו

מקפיד כלל עליהם מלהשתמש בהם) , ומציין שם לאבן העוזר, החולק כאן על

המ"א. ושם נסמן (הערה לד), ועדיין צ"ע. וראה לקמן (הערה 1093 ).

[960] כנסמן לעיל (הערה 952 ).

[961]

משנה מט , א (ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה, נוטל את הכסוי והן נופלות).

טור ושו"ע ס"א (אסור לטלטלן, אלא מנער הכיסוי והן נופלות).

[962]

טור ושו"ע שם (וכגון שמקצתן מגולה, שאין זה טלטול אלא מצדו). מ"א

ס"ק ה (כגון שמקצתן מגולה).

[963] שו"ע שם (מנער

הכיסוי והן נופלות, דהיינו לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה, ואף על פי

שהם עליה לא איכפת לן). והיינו שאין הכוונה שינענע את הכיסוי עד שיפול המוקצה

שעליו, אלא מותר אף ליטול את הכיסוי בידיו, ואף על פי שההטמנה עליה. ונתבאר

בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[964]

רש"י שם ד"ה נוטל (ואף על גב שהן עליה, לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס

להן, שאין עשוי אלא לכסות קדרה). שו"ע סוף ס"א (ואף על פי שהם עליה, לא איכפת

לן, דלא נעשית בסיס להן). מ"א סק"ו (דהא אין הכיסוי תשמיש להצמר, אדרבה

הצמר משמש להקדרה לחממו), וס"ט (ואם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל, מפנה

סביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה, דלא נעשית בסיס להן).

שיש בזה ב' פרטים: (א) שהכיסוי אינו

משמש להטמנה אלא לקדרה. (ב) אף שההטמנה היא על הכיסוי, הכיסוי אינו משמש להטמנה, אלא

ההטמנה משמשת לקדרה.

הפרט השני מועיל כשגם הכיסוי הוא דבר

מוקצה. ונתבאר לקמן ס"ג ( שהקדרה לא נעשית בסיס להכיסוי ולההטמנה,

לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה ואין הקדרה משמשת להן), ושם נסמן

(הערה 972 ).

[965] טור ושו"ע ס"ד

(טמן בדבר שאינו ניטל וכיסה פיה בדבר הניטל, מגלה הכיסוי ואוחז בקדירה ומוציאה).

[966]

כיון שאחר כך יוכל להחזירה אם ירצה, כדלקמן ס"ד ( כל זמן שלא נתקלקלה

הגומא יכול להחזירה לשם ), ושם נסמן (הערה 974 ).

[967]

מ"א סק"ה (ואם אינה מגולה, נראה לי אם יוכל לתחוב כוש ולנער שרי).

[968]

פסקי ריא"ז פ"ד ה"ב אות ג. שלטי הגבורים כג,

סוע"א (ולי נראה אע"פ שאינו מגולה מקצתו, תוחבין בכוש או בכרכר ומגביהן).

וכדתניא קכג, א (פגה

שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים,

אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה, ואם לאו אסור לטלטלה. רבי אלעזר בן תדאי אומר תוחבין בכוש

או בכרכר והן מנערות מאיליהם). וכן הוא לקמן סי' שיא סי"ד (ואם אין מקצת עליו

מגולין, יש מתירין לתחוב כוש או סכין לתוך הצנון ולהוציאו בהם, והעפר שעל גביו ננער

מאליו. ואף שבתחלת הגבהתו את הצנון מגביה גם העפר שעליו, אין בכך כלום,

כיון שבשביל דבר המותר הוא) .

אבל אסור לנער המוקצה בכוש.

ונתבאר ב קונטרס אחרון סק"ג.

[969]

סי"ד ( אם אינו מתכוין כלל לטלטול האיסור, שאינו צריך לו כלל, רק

טלטול ההיתר בלבד, אלא שאי אפשר לו לטלטל ההיתר אלא אם כן יטלטל האיסור על ידו,

כגון צנון תלוש הטמון בארץ ומקצת עליו מגולין, נוטלו בהם ומוציאו, אע"פ

שבנטילתו מזיז עפר ממקומו) .

וראה גם לקמן ס"ד.

[970]

רש"י מט, א ד"ה נוטל כיסוי (של קדרה שיש תורת כלי עליה). שו"ע

סוף ס"א (מנער הכיסוי והן נופלות, דהיינו לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת

כלי עליה).

[971]

ברייתא נא , סוע"א (טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת ... אם היה מגולה מקצתו,

נוטל ומחזיר). טור ושו"ע ס"ה (טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מקצת

הקדירה מגולה, נוטל ומחזיר).

[972]

רז"ה מז, ב (שהטמנה וכסוי הם תשמישים לקדרה, ואין הקדרה תשמיש

להטמנה ולכסוי, לפיכך אין נעשה בסיס). ר"ן כג, ב (ולא אמרינן נעשה בסיס

לדבר האסור, לפי שאין הקדרה נעשה בסיס להטמנה ולכסוי, ואינה תשמיש להם, אלא אדרבה הם

תשמישין לקדרה, והוה ליה כפגה [קכג, א] שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים, דאמרינן דתוחב

בהן כוש או כרכר ומטלטלן, לפי שהתבן והגחלים תשמיש לפגה וחררה [ואין הפגה והחררה] תשמיש

להן ... כך פירש הרז"ה ז"ל, ועיקר). מ"א

ס"ק ו וס"ק ט (כמועתק לעיל הערה 964 ).

וכן הוא לקמן סי' שיא סי"ד ( מפני

שלא היתה כוונתו שיהא הצנון משמש להעפר, אלא שיהא העפר משמש להצנון, וכן בכל כיוצא

בזה), וסי' שעב סי"ד (שלא נעשית בסיס לדבר האסור, שהרי אין כוונתו שיהא

הספל משמש להטיט, אלא הטיט משמש להספל).

אבל ראה לקמן סי' שט ס"ז גבי אבן

שע"פ החבית שהחבית נעשה בסיס לאבן, אף אם הניח האבן לכיסוי החבית כמבואר שם

ס"ו, ובהנסמן שם (הערה לח).

וראה מה שדנו בזה בתהלה לדוד סק"ה.

זכרון יוסף סי' מז. בדי השלחן סי' קיב ס"ק יא. קובץ יגדיל תורה ירושלים גליון

י ע' 201 (שאלת הגרש"ז גרליק ומענה הגאון מטשעבין). מראי מקומות וציונים לקמן

שם ס"ו. משולחן הארי לקמן שם. קובץ דברי תורה ח"ג ע' לז. קובץ הערות

וביאורים שצז ע' כח. ברכת השבת לקמן שם. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר לקמן שם.

כנישתא דבי רב לקמן שם.

[973]

לעיל סעיף ב.

[974]

משנה מט , א (ר"א בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל (כשבא ליטול

הקדרה מטה הקופה על צדה, רש"י), שמא יטול ואינו יכול להחזיר (הקדרה ויפלו הגיזין

שמכאן ומכאן לתוך גומא שישבה בהן, ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל גיזין לכאן

ולכאן ולעשות גומא להחזירה בתוכה, רש"י) וחכמים אומרים נוטל ומחזיר). וקיי"ל

כחכמים. טור ושו"ע ס"ג (כל זמן שלא נתקלקלה הגומא, יכול להחזירה).

והיינו כדלעיל סי' רנז ס"ח ( אם

היה טמון בתחילת כניסת (השבת) הלילה, ואחר כך נתגלה, מותר לחזור ולכסותו, בין

שנתגלה מאליו בין שגילהו בידים, אע"פ שלא היה בדעתו לחזור ולכסותו. ואפילו

לכתחלה יכול לגלותו ולחזור ולכסותו).

אלא שאם ההטמנה הוא דבר מוקצה, אי אפשר

להזיזו כדי לחזור ולהטמין בו. ואם יכול להחזירה בלי להזיז את ההטמנה המוקצית, מותר

להחזירה.

וראה תהלה לדוד ס"ק ב.

שבת כהלכה פי"א

הערה פו.

[975]

רבי אבא נ , ב (אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי (אמר רב) הכל מודים שאם נתקלקלה

הגומא שאסור להחזיר), ופרש"י (לפי שמזיז הגיזין לכאן ולכאן). טור ושו"ע

שם (ואם נתקלקלה, לא יחזירנה).

[976]

לעיל סוף ס"ב.

[977]

תוס' שם ד"ה הכל (ואפילו לר"א בן תדאי דאמר בפרק כל הכלים (קכג, א)

תוחב בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול, וכן קי"ל.

הכא עדיף טפי מטלטול מן הצד, שצריך לטלטל אילך ואילך כשרוצין להטמין). מ"א

סק"ח (והכי גרע טפי מטילטול מן הצד דשרי, כמ"ש ססי' שי"א, דהכא צריך

לטלטל אילך ואילך כשרוצה להטמין (תוס')).

[978]

כחכמים במשנה מט, א (כנסמן לעיל הערה 974 ).

גמרא נ, ב (הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר ... והכא בחוששין קמיפלגי, מר

סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר אין חוששין). וקיי"ל כחכמים. טור

ושו"ע שם (ואפילו לכתחלה יכול להוציא על דעת להחזירה אם לא תתקלקל, ולא חיישינן

שמא יחזירנה אף אם תתקלקל).

[979] בקונטרס השלחן הגיה:

הקדרה.

[980] טור

(ואותן שנותנים אבנים ולבנים סביב הקדרה, יראה שצריכין יחוד, שהרי כל זמן שלא יחדן

אינן חשובין לו ומשליכן, הילכך אסור לטלטלן אם לא שיצניעם ומייחדן לכך), וב"י

(נראה מדבריו שצריך שיחדם לכך לעולם, אבל יחדה לשבת זו בלבד לא מהני), ושו"ע

ס"ב ( הנותנים אבנים ולבנים סביב הקדירה, צריך שייחדם לכך לעולם,

שהרי כל זמן שלא יחדן אינם חשובים לו ומשליכן. הילכך אסור לטלטלן, אם לא שיצניעם

ומיחדן לכך).

וכד לקמן סי' שח סנ"ב

(עצים, וכן נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו

עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך,

לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ... לא הוכנו לכך על ידי ישיבה או

על ידי מחשבה בלבד, כל שלא ייחדם לכך לעולם), וסנ"ג (אסור לטלטל בקעת עץ או אבן

לכסות בהם פי החבית ... אלא אם כן ייחדם לכך לעולם, שאז ירד עליהם תורת כלי על ידי

שנתייחדו לתשמיש זה לעולם, אבל מה שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד אין זה מוריד

עליהם תורת כלי).

ואף שנתבאר לקמן שם ( במה

דברים אמורים בכיסוי פי החבית וסגירת הדלת והכאה בברזא וכיוצא בדברים אלו שאין דרכם

של עץ ואבן לייחד אותם לכך, אבל אם חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם

לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן לפצוע בה אגוזים למחר, אף על פי שלא ייחדה לכך אלא לשבת

זו בלבד, מותר לטלטלה). וכאן הרי רגיל להשתמש בהם לכך.

על זה מבאר כאן הטעם, כיון שמכל

מקום אין דרכם לייחד אותם לכך, שהרי "אינן חשובים לו ומשליכן" אחר תשמיש

זה. ולכן אסור לטלטלן אלא אם כן "ייחדם לכך לעולם".

וראה גם לעיל ס"א (והערה 951 ).

[981]

מ"א סק"ז (והוא הדין עצים העומדים להסקה, אסור לסתום בהן פי תנור,

דלא יוכל לטלטלן בשבת).

והוא כדלקמן סי' שח סס"ג ( חבילי

קש וחבילי עצים רכים, אם הזמינם למאכל בהמה מותר לטלטלם, אפילו הם גדולים הרבה.

אבל סתמן להסקה הן עומדין ואסור לטלטלם ).

[982]

מ"א שם (ונראה לי דהאבנים המונחים על גבי כירה, שרי לטלטלינהו, דמיוחדין

לתשמיש).

וכדלקמן סי' שח סנ"ג ( אם

חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן

לפצוע בה אגוזים למחר, אע"פ שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד, מותר לטלטלה גם

לכל צרכיו, לפי שכיון שהיא ראויה להתייחד לכך לעולם ודרכה בכך, לפיכך די לה בהכנה

קלה להכינה לכך, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד ).

[983]

שבלי הלקט סי' נז בשם ריב"ן (ויום טוב שחל להיות בערב שבת, היה מקפיד רבינו יהודה

ב"ר נתן ז"ל שלא להטמין באבנים, דסבירא ליה דאסור, דהוי כמו בנין).

שו"ע ס"ו (יום טוב שחל להיות בערב שבת, יש מי שאוסר להטמין באבנים, משום

דהוי כמו בנין).

[984]

ביצה לב , סוע"ב (אבנים ... לצדדן ... גזרו רבנן על בנין עראי משום בנין

קבע).

[985]

שבלי הלקט שם (ואחי ר' בנימין נר"ו כתב דאין להקפיד בכך, שלא אסרה תורה

אלא כעין קבע, ורבנן גזרו על בנין עראי משום בנין קבע, כדאמרינן אמר רב נחמן אבנים

של בית הכסא מותר לצדדן בשבת דבנין קבע אסרה תורה ולא בנין עראי וגזרו רבנן על בנין

עראי משום בנין קבע, והכא משום כבודו לא גזרו רבנן, הכא נמי יש לומר דמשום כבוד שבת

לא גזרי רבנן). שו"ע שם (ויש מתירים). מ"א ס"ק י (דמשום כבוד

שבת לא גזרו, וכמ"ש סוס"י שי"ב. ואם אפשר להטמין בענין אחר אסור). מרדכי

רמז תטז (ואותם אבנים שטומנין בהם, אומר ה"ר יום טוב שמותר לטלטלן ביום טוב שחל

להיות בערב שבת). אגור סי' שנו (ויום טוב שחל להיות בערב שבת היה מקפיד רבינו

יהודה ב"ר נתן [שלא] להטמין באבנים, דסבירא ליה דאסור דהוי כמו בנין. ומפרש אחר

כתב שאין להקפיד על כך. משבולי הלקט). דרכי משה סק"ב (וכן הוא באגור. והמרדכי

סוף פרק כל הכלים כתב להתיר).

והיינו כדלקמן סי' שיב סט"ו ( אבנים

גדולות שמצדדים אותן כמין מושב חלול, ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא,

מותר לצדדן בשבת, מפני שבנין עראי הוא, שאינו עשוי להתקיים, ובנין עראי אינו אסור

אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד הבריות לא גזרו). וכן התירו כאן משום כבוד שבת.

ודעה האוסרים, דלא התירו שם אלא "משום

כבוד הבריות", ולא משום "כבוד שבת", שהרי לא התירו איסורים דרבנן

משום כבוד השבת, אלא משום כבוד הבריות.

ואפשר דעת המתירים, כיון שהוא איסור

דרבנן ביום טוב, לצורך אוכל נפש.

והטעם שסומכים כאן על דעת המתירים,

נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד.

*

וכל זה הוא דוקא כשאין לו תבשילין

אחרים, וכדלקמן סי' רסא בקונטרס אחרון ס"ק א ( אם אין לו תבשילים

אחרים, מיקרי דבר מצוה וצורך שבת כמ"ש המג"א בס"ק (י"ב) [ו'].

דהא אפילו שבות בנין עראי ביום טוב דחינן בשביל הטמנה כמ"ש בסי' רנ"ט

ס"ו).

*

ואף שמחיצות עראי מותרות אף לכתחלה,

כדלקמן סי' שטו ס"ג (מותר לעשות מחיצות עראי לכתחלה בשבת, ואפילו עושה אותה כדי

להגן מן החמה או מן הצינה אינה כאהל בשביל כך ... ולעולם אין מחיצת עראי אסורה אלא

אם כן עושה כדי להתיר).

כאן לא מיירי במחיצת עראי, שהרי

אינו מצדד האבנים לצורך מחיצה, אלא כדי להשתמש בהם לצורך הטמנה (כמבואר כאן), או

לצורך בית הכסא (כדלקמן סי' שיב סט"ו).

אלא טעם האיסור הוא משום בנין עראי

שאסרו חכמים (כדלעיל הערה הקודמת), ולא התירו אלא "משום כבוד הבריות",

או "משום כבוד שבת".

וכעין זה התירו בסעיף הבא בסתירת

בנין עראי; אלא שכאן התירו "משום כבוד שבת", של הטמנת חמין. ואילו לקמן

סעיף הבא התירו מטעם "שלא נעשית כלל לקיום, אלא לשמור החום לפי שעה ולסותרה

למחר" .

[986] כדלעיל סי' רנד ס"א ( בצלי

שאצל הגחלים, או שעל גבי הגחלים, אסור להשהותו שם ... ויש לחוש שמא ישכח שהוא שבת

ויסיר כיסוי התנור ויחתה בגחלים לגמור צליתו. אלא אם כן טח בטיט סביב הכיסוי, שאז

אין חוששים שמא יטרח כל כך לסתור הטיחוי ולא יזכור על השבת. לפיכך מותר להשהותו

בתוכו ). וכן שיהי' מותר להטמין בו, כדלעיל סי' רנז סי"ב ( ואם

התנור טוח בטיט סביב כיסויו, מותר בכל ענין, אף בהטמנה ממש ... ולכן נוהגים לטוח

פי התנור בטיט), וכשבא לאכלו בסעודת שבת, מסיר את הדף שלפני התנור כדי

להוציא את הצלי או התבשיל.

[987]

שו"ת מהר"ם מרונטרבורג (פראג) סי' נג (הורה הר"י

אביגדור כ"ץ, דף שמשימים לפני התנור, שורקין אותו בטיט בערב שבת ... יכול להסירו

בשבת ... זה אין עשוי לקיום, אלא מערב שבת משימו שם כדי להסירו בשבת). מרדכי

פכ"ב רמז תלח (הורה ה"ר אביגדור כהן, דדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו

בתנור בטיט בערב שבת, במקום שאין נכרי, אף היהודי יכול להסירו בשבת מן התנור. ואף על

גב דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך, פירוש חותמות שבקרקע היינו חותמות

שעל פי הבור והדות, ודף שלפני התנור היינו חותמות שבקרקע, ואנו מפקיעין ומשברין אותו.

הני מילי כשעשוי לקיום על מנת שלא להסירן בשבת, אבל דף אינו עשוי לקיום), ורמז שכב

(יש להוכיח שמותר לסתור סתימת פי התנור שסתמו מערב שבת). שו"ת מהרי"ל

סי' ס (תנור סתום על ידי טיט, לסתור מתיר המרדכי ... וכמדומה שכמו כן ראיתי כתוב).

תרומת הדשן סי' סה (תנורים שלנו שמטמינים בהן את החמין לשבת, שהן מחוברים לקרקע בבנין,

וסותמים את פיהן בדף ושורקים אותה בטיט ועפר ... יראה דיש להתיר הדבר ... ואפילו לגדול

כי יסתור כי אורחיה, נראה דאין כאן חשש איסור). שו"ע ס"ז (תנור שמניחים בו

החמין וסותמין פיו בדף ושורקין אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין

ולחזור ולסותמו), וסי' שיד ס"י (ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל

אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר. ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין

אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום).

[988]

ברייתא עירובין קב, ב (של בור ושל דות ושל יציע (דהוי בנין המחובר

לקרקע, רש"י), לא יחזיר, ואם החזיר חייב חטאת). גמרא שבת קכב, ב (לול של תרנגולים,

קסבר כיון דמחברי בארעא, יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע).

וכן הוא לקמן סי' שיג סי"ז ( אבל

דלת של בית ושל בור ודות, או של כלים המחוברים בקרקע, כגון לול של תרנגולים שהוא

כלי ומחובר בקרקע, אסור בין ליטול בין להחזיר, שכל דבר המחובר בקרקע יש בו בנין

וסתירה), ושם נסמן .

[989] והיינו שאם סותר בגוף

הבנין אסור אף אם נעשה "לפי שעה ולסותרה למחר".

ונתבאר לקמן סי' שכד סי"ט (דלת של

בור שקשור בו בחבל ... אסור להפקיע קליעת החבל או לחתכו, משום איסור סתירה, שבכל

דבר המחובר לקרקע יש בו בנין וסתירה אפילו אינו בנין גמור. במה דברים אמורים

כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת, אלא כשרוצה לפתוח הבור מתיר הקשר

ופותח הדלת, אבל אינו מסירה משם לגמרי, אלא היא קבועה שם לאיזה זמן. אבל אם אינה

עשויה לקיום כלל, אין בה משום סתירה לא בהפקעת החבל או חתיכתו, ולא אפילו בהסרת

הדלת עצמה ...

ומטעם זה מותר להסיר הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מערב שבת, כמו

שנתבאר בסי' רנ"ט, מפני שאינו עשוי לקיום כלל אלא על מנת להסירו בשבת ).

והיינו שדלת הקבועה בכותל על ידי ציר,

ונסגרת ונפתחת תדיר על ידי חבל קשור, אסור לפתחה על ידי הפקעת או חתיכת החבל, משום

איסור סתירה.

משא"כ דלת המחוברת לכותל על ידי

חבל, ונסגרת ונפתחת תדיר על ידי חתיכת החבל, מותר לפתחה על ידי חתיכת החבל.

וטעם החילוק בינם, כי כשהדלת קבועה

בכותל, נחשבת כגוף הבנין, שאסורה בו בנין וסתירה אפילו אינו בנין גמור, היינו על

ידי חתיכת החבל.

משא"כ כשהדלת מחוברת לכותל על ידי

חבל או טיט, כיון שעשויה לפרקה לגמרי מהכותל, אינה חשובה כבנין עצמו, ולכן מותר

לפרקה כשעשויה להסירה בשבת עצמה.

[990]

רש"י עירובין לה, א ד"ה ובעי (ואע"ג דהכא אהל הוא, ואמרינן התם שבקרקע

אסור לחתוך, גזירה דרבנן היא, דמיחזי כסותר, ולא סותר בנין ממש הוא). אור

זרוע , שהובא בתרומת הדשן שם (ומיהו כתב אור זרוע התם, והכ[י] איתא שם

בפרש"י, דלא שייכא סתירה דאורייתא אפילו באהל וקרקע, היכא דאינו עושה אלא פתחא

בעלמא, אלא דמחזי כסותר מדרבנן), ובב"י סי' שיד ד"ה ושבקרקע (כתב אור זרוע

בשם רש"י, דלא שייכא סתירה דאורייתא אפילו בקרקע, היכא דאינו עושה אלא פיתחא

בעלמא, אלא דמיחזי כסותר מדרבנן).

[991]

תרומת הדשן שם (ומתוך כך אית לן למימר דוקא חותמות שבקרקע, אף על גב דגריעי אינון,

מכל מקום נעשו לחיבור ולסתימה זמן מה שהוא, ולכך שייך בהו סתירה מדרבנן דמיחזי כסותר,

אבל שריקת התנור דלא נעשו כלל לקיים, רק לשמור החום לפי שעה ולמסתר למחר קיומה, שרי

אפילו לכתחילה ... ואל תתמה אם נחלק בין אם בא לסתור לאיזה זמן, דהכי נמי מחלקינן אפילו

מדאורייתא לענין קשר של קיימא בג' חלוקים, כדמבואר יפה בתלמוד ובפסקי הגאונים, וכל

שכן לענין דרבנן).

וטעם ההיתר הוא כדלקמן סי' שיג ס"כ

( ואם אינו עשוי להתקיים הרבה, הרי זה בנין עראי, ואסור מדברי

סופרים. אלא אם כן אינו עשוי לקיום כלל), וסכ"א (ולא אסרו בנין עראי וסתירתו,

אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת עצמה), וסי' שיד סי"ט ( ומטעם

זה מותר להסיר הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מערב שבת, כמו שנתבאר

בסי' רנ"ט, מפני שאינו עשוי לקיום כלל אלא על מנת להסירו בשבת).

וראה לקמן שם סי' שיג (הערה קכ), וסי'

שיד (הערה קכה). תהלה לדוד סי' שיג ס"ק יג. בדי השלחן סי' קיט ס"ק יא.

ציץ אליעזר ח"ג סי' ל. כנישתא דבי רב סי' שיג סי"ז.

[992]

שו"ת מהרי"ל סי' ס (תנור סתום על ידי טיט לסתור, מתיר המרדכי פ' במה

טומנין, ואגודה אוסר משום סתירה. וראיתי מורים על ידי גוי או על ידי תינוק באפשר, וכשליכא

תינוק או גוים אפילו על ידי ישראל). תרומת הדשן שם (יראה דיש להתיר הדבר על

ידי שינוי קצת, או לומר לקטן שיסתור, אי ליכא נכרי. ואפילו לגדול כי יסתור כי אורחיה

נראה דאין כאן חשש איסור). רמ"א ס"ז (ויש מחמירין שלא לסתור סתימת התנור

הטוח בטיט על ידי ישראל, אם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי, וכן אם אפשר לעשותו על

ידי ישראל קטן לא יעשה ישראל גדול).

[993]

רמ"א שם (ואם אי אפשר, יעשה גדול על ידי שינוי קצת, והכי נהוג).

[994]

כדלקמן סי' רעח ס"ד (והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה).

[995]

שו"ת מהרי"ל שם (תנור שטומנין בו את החמין ... בפותחו גורם שיבעיר האש

... ולחזור ולסותמו, אם יש בו גחלים לוחשות, שמא הוה פסיק רישא. אבל על ידי גוי

פשיטא דמותר). הובא באגור סי' שנד. תרומת הדשן סי' נט (וכן מחמירים נמי שלא

לסגור פי התנור בעוד שהגחלים בו לוחשות, ונותנים טעם לדבריהם דעל ידי סגירת פי התנור

או החלון דרך הרוח להיות מפיח דרך החור, ועל ידי כך מבעיר את הגחלים). שו"ע ס"ז

(ואם יש בו גחלים לוחשות, מותר על ידי גוי). מ"א סקי"א (אבל על

ידי ישראל אסור, דהוי פסיק רישיה (אגור, ותשובת מהרי"ל סי' [ס]). ומשמע בתרומת

הדשן דהוא הדין לפותחו אסור, אם ידוע שיש בו גחלים לוחשות, דהרוח מבעיר הגחלים).

וכן הוא לקמן הל' שהייה והטמנה בקצרה ד"ה

אבל במיני (ואם יש בו גחלים לוחשות אין לפותחו, כי אם על ידי נכרי).

וכמו בפתיחת הדלת כנגד המדורה, דלקמן

סי' רעז ס"ד (אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה הקרובה קצת אל הדלת, אם הרוח מנשבת

מבחוץ, שהרוח מבערת המדורה יותר).

[996]

סוף ס"י (שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו אלא

שולחו לעשות דבר המותר אם כן אף שמאליו נעשה האיסור הרי לא נעשה בשליחות הישראל שהישראל

לא צוהו על ככה והנכרי אינו מוזהר כלל על השבת אלא שאסור לנו לשלחו לעשות איסור).

[997]

כמועתק לעיל מ מהרי"ל שם. הובא ב אגור שם. מ"א שם.

[998]

תרומת הדשן שם (מחמירים נמי שלא לסגור פי התנור בעוד שהגחלים בו לוחשות. ונותנים טעם

לדבריהם, דעל ידי סגירת פי התנור או החלון דרך הרוח להיות מפיח דרך החור, ועל ידי

כך מבעיר את הגחלים). הובא במ"א שם.

[999]

כמועתק לעיל ממהרי"ל ואגור ושו"ע שם.

[1000]

מהרי"ל שם (ועל ידי ישראל נמי, [אם] אינו סותמו לגמרי דלמא לא הוה פסיק רישא).

הובא באגור שם.

[1001]

מ"א שם (וצריך לומר דמה שכתבו האגור ומהרי"ל ואם הישראל אינו סותמו

לגמרי דלמא הוה שרי עכ"ל, פירוש שמניח הרבה פתוח, והוה ליה כאילו היה פתוח מתחלה,

אבל אם מניח מעט פתוח, פשיטא דהרוח מפיח, ואסור לדעתם, והכי קי"ל).

[1002]

עולת שבת סק"ה (ומה שכתב [הרמ"א] ונראה לי הא דמותר לחזור וכו'

[כמועתק לקמן], היינו בשאין שם גחלים לוחשות).

[1003]

רמ"א ס"ז (ונראה לי הא דמותר לחזור לסתום התנור, היינו ביום, דכבר

כל הקדירות מבושלות כל צרכן, אבל בלילה סמוך להטמנתו, דיש לספק שמא הקדירות עדיין אינן

מבושלות כל צרכן, אסור לסתום התנור, דגורם בישול). ומה שמבאר שיש לאסור אף בספק,

היינו לומר שאף בדיעבד אסרינן מספק, כדלקמן בסמוך.

וראה שבת כהלכה פ"ה ביאורים אות ט.

[1004]

שו"ת רמ"א סי' קב (ואף מספיקא יש להחמיר ... ועל כן כל שהטמין דברים חיים

סמוך לחשכה, שיש לחוש שעדיין לא נתבשלו כמאכל בן דרוסאי, ודאי אסור). מ"א

סקי"ב (ואפילו בדיעבד אסור התבשיל (תשובת רמ"א סי' ק"ב)).

[1005]

שו"ת רמ"א שם (אם אינו מבושל בכה"ג ודאי אסור, דהוי ליה כמבשל כותי

בשבת לצורך ישראל דאסור ליהנות ממנו. דלא גרע מכותי שמדליק הנר לצורך ישראל או עשה

שאר מלאכה, דאסור ישראל ליהנות ממנו ... יש למצוא צד היתר בדבר אם כבר נעשה שלא לאסור

התבשיל, מאחר דאף בלא מעשה הכותי היה נתבשל שהיה ראוי לאכול, אם כן מעשה הכותי לא מהני

מידי. וכן כתבו לענין כותי שהדליק הנר, דאם יש נר בלאו הכי מותר ליהנות משם). מ"א

שם (ועל ידי עכו"ם יש לפקפק ולהתיר בדיעבד, מאחר דבלאו הכי נמי היה מתבשל שם).

והיינו כדלקמן סי' רעו סי"ג (אין הוספה

זו אוסרתו להתחמם שם, כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה זו, וכן אם היתה המדורה

דולקת מבעוד יום ובשבת הוסיף בה הנכרי עצים בשביל ישראל, מותר להתחמם כנגדה), וסי"ד

(וכן אם היה נר דולק מבעוד יום או לצורך נכרי או לצורך חולה ובא נכרי והוסיף עוד נר

בשביל ישראל ... היתר להשתמש לאורו), ושם נסמן (הערות צה-ח).

[1006]

של"ה מס' שבת פרק נר מצוה ד"ה כשאשה (ולא כמו שעושין קצת נשים, שפותחין

תנור של חמין בערב אחר יציאת בית הכנסת על ידי גוי, כדי להוציא ממנו התבשיל, שהוא לצורך

הלילה, וחוזרין וסותמין על ידי גוי, לצורך חמין של מחר ... ואפילו אם נאמר דמותר לעשות

כן בקיץ, לפי מנהגינו, שאנו נוהגין לצאת מבית הכנסת שעה או ב' קודם חשיכה, משום דהוי

שבות דשבות ... אם כן נתת דבריך לשיעורין. ועוד, דלמא אתא למסרך ... היתר דקיץ

בחורף). מ"א שם (וכתב בשל"ה ואם עדיין לא חשכה, אף על גב דמדינא מותר

לומר לעכו"ם, מכל מקום יש ליזהר, משום לא פלוג).

[1007]

סי' רסא ס"ג (מותר לומר לנכרי לעשות אפילו מלאכה גמורה ואפילו לדבר הרשות אם הוא

הרבה קודם הלילה, לפי שבוודאי יש מקומות ישראל שלא קיבלו עדיין את השבת ועושים מלאכות

אפילו בעצמן, והיאך נאסור לאלו שקיבלו שלא יעשו אפילו על ידי נכרי. אבל אם הוא חצי

שעה קודם הלילה, שאז אפשר שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את השבת, אסור לעשות על ידי נכרי,

אפילו דבר שהוא משום שבות, אפילו קודם בין השמשות, אם הוא לדבר הרשות ואין שם שעת הדחק.

אבל לדבר מצוה או לצורך גדול, מותר לעשות על ידי נכרי אפילו מלאכה גמורה, ואפילו בבין

השמשות, אף על פי שכבר קבלו השבת, שאין מחמירים בקבלת שבת יותר מבין השמשות בלא קבלת

שבת אלא לענין לעשות בעצמו, אבל לענין אמירה לנכרי, אין מחמירים יותר מבין השמשות בלא

קבלת שבת, שמותר לעשות בו כל מלאכה על ידי נכרי לדבר מצוה או צורך גדול).

[1008] עיין במהדורא בתרא פלפול

ארוך מדיני הטמנה.

[1009] סיכום זה מיוסד על סיכום

המ"א בסוף הסימן "דיני שהיה והטמנה בקיצור". וביתר פירוט – בתוספת

שבת בסוף הסימן.

ודן בעיקר בדיני שהייה וחזרה, שנתבארו

לעיל סי' רנג, כפי שיצויין לפנינו בהערות. והטעם שסיכום זה בא כאן, כי סימן רנט

הוא סיום הלכות הטמנה.

[1010]

מ"א שם (כללא דמלתא בזמן הזה אין לנו שום הטמנה כיון שמגולה למעלה).

והוא כדעה הב' דלעיל סי' רנג ס"י ( שלא

אסרו להטמין על גבי דבר המוסיף הבל, אלא כשמדביק דבר המיטלטל סביב הקדרה, שהקדרה

כולה טמונה באותה דבר ... אבל כאן, אף שדופני הכירה או התנור מקיפים סביב דופני

הקדרה, ואף אם פיהם סתום למעלה, מכל מקום כיון שאין שום דבר המיטלטל דבוק סביב

דופני הקדרה, אין זה נקרא הטמנה ...

וכן המנהג ...

אין זה הטמנה, כיון שהוא מגולה למעלה).

וכדעה הב' דלעיל סי' רנז סוף ס"י ( שכל

שהקדרה מגולה למעלה, אין זו הטמנה. ואף אם היא בתוך התנור ופי התנור מכוסה, אין

בכך כלום, לפי שלא אסרו הטמנה בדבר המוסיף הבל אלא משום גזרה שמא יטמין ברמץ,

לפיכך אין לאסור אלא כעין רמץ שהוא דבר המיטלטל ומודבק לדופני הקדרה, אבל דופני

התנור ופיה אינן מודבקים להקדרה .. .

וכן המנהג).

[1011]

מ"א שם (שנתבשל כמאכל בן דרוסאי קודם שחשיכה).

והוא כדעה הראשונה דלעיל סי' רנג

ס"א ( אם כשמגיע הלילה אין התבשיל מבושל עדיין כמאכל בן דרוסאי),

וס"ט (וכבר נתפשט המנהג להקל כסברא הראשונה).

וראה שבת כהלכה פ"ט הערות סו-ט.

[1012] מ"א שם (ובבשר צריך ליתנו

חי סמוך לחשיכה ממש).

ונתבאר לעיל סי' רנג ס"ח ( אם

הוא חי לגמרי, מותר ליתנו אפילו בתוך התנור שהוסק בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום,

ואין חוששים שמא יחתה בשבת. דכיון שעכשיו הוא חי, הוא מסיח דעתו ממנו עד למחר,

שבלילה לא יהיה ראוי עדיין אף אם יחתה בגחלים, ובכל הלילה עד למחר יוכל להתבשל אף

בלא חיתוי כלל. ומכל מקום צריך שיתננו שם סמוך לחשכה ממש ) .

[1013] מ"א שם (ובצלי ועוגה

ופשטיד"א לא מהני חי, ובעינן שיתבשל כמאכל בן דרוסאי קודם שבת). ובתוספת שבת

(אבל ירק וקטניות ושאר מינים הרכים, כגון בצק וכיוצא בהן שהן רכים ויכולים להתבשל

עד הלילה ... ובצלי ועוגה ופשטיד"א ופת לא מהני התירא דחי, כיון שהם מונחים

אצל האש הם ממהרין להתבשל, ודוקא כשהם ממש אצל האש, אבל בצלי קדר מהני כשהוא חי).

ונתבאר לעיל סי' רנז סי"א (במיני

בצק ובמיני קטניות שממהרים להתבשל, אין מועיל כלום מה שהן חיין סמוך לחשכה

(שממהרין להתבשל), כמו שנתבאר בסי' רנ"ד).

והוא כדלעיל סי' רנד ס"ו (מכל מקום

בפת וכל כיוצא בזה, כגון עוגה ומיני בצק שאופין בקדירה, אין זה מועיל כלום, לפי

שהן אינן צריכים שהות גדול לאפיית[ן] כמו שצריך לבישול בשר, ויכולין הן להגמר שיהו

ראויין לסעודת הלילה, ויש לחוש שמא יחתה בגחלים לגמור אפייתן לצורך סעודת הלילה).

ולענין מים נתבאר לעיל סי' רנד

סי"ד (אבל לא יניחנה שם סמוך לחשכה ממש, שהמים גם כן הם ממהרים להתחמם. ואף

שהמים ראוים לשתיה גם כשהם צוננים. מכל מקום אינם טובים כל כך כפירות הנאכלים חיים).

ולענין צלי הנצלה בשפוד נתבאר סי' רנד

ס"א (במה דברים אמורים במבושל בקדרה, שאינה ממהרת להתבשל ומסיח דעתו ממנה עד

למחר, ובכל הלילה יכולה להתבשל בלא חיתוי בגחלים. והוא הדין בצלי שנצלה בקדרה. אבל

בצלי שאצל הגחלים או שעל גבי הגחלים, אסור להשהותו שם אפילו הוא חי ... לפי שהצלי

שאין קדרה מפסקת בינו לגחלים ממהר הוא לצלות, ויוכל להגמר שיהא ראוי לסעודת הלילה,

ויש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ... ויחתה בגחלים לגמור צליתו).

וכן לענין ירק חי נתבאר לעיל סי' רנג

ס"ח ( וכל זה בבשר חי, שאי אפשר לו להתבשל עוד לצורך הלילה. אבל ירק

חי וכיוצא בו, אסור להשהותו, אלא אם כן נתבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום. לפי שאף

שהוא חי עכשיו, יכול הוא להתבשל לצורך הלילה, ואינו מסיח דעתו ממנו עד למחר),

וסי"ג ( אסור להניחה שם אפילו סמוך לחשכה ממש, בענין שכיוצא בזה בבשר

מותר להשהותו שם כיון שהוא חי לגמרי סמוך לחשכה ולא יוכל להגמר עוד לסעודת הלילה,

אבל כל מיני קטניות הם ממהרים להתבשל ויכולין להגמר לסעודת הלילה. וכן הדין בכל

מיני ירקות) .

[1014]

מ"א שם (ובתנור טוח בטיט, הכל שרי).

ונתבאר לעיל סי' רנד ס"א ( אלא

אם כן טח בטיט סביב הכיסוי, שאז אין חוששים שמא יטרח כל כך לסתור הטיחוי ולא יזכור

על השבת, לפיכך מותר להשהותו בתוכו), ו סי' רנז סי"ב (ואם התנור

טוח בטיט סביב כיסויו, מותר בכל ענין, אף בהטמנה ממש (בתוך הגחלים), שאז אין לחוש

לחיתוי ).

[1015]

מ"א שם (ואם יש בו גחלים לוחשות, אין לפותחו כי אם על ידי עכו"ם).

ונתבאר לעיל סי' רנט ס"ז ( ומכל

מקום אם ידוע שיש בתנור גחלים לוחשות, אסור לפותחו על ידי ישראל, מפני שהרוח נכנס

בו ומבעיר הגחלים. ואף שאינו מתכוין להבעיר, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא.

אבל על ידי נכרי מותר, שכל פסיק רישיה אין בו איסור אמירה לנכרי) .

[1016]

מ"א שם ( ואם

הגחלים סביב הקדירה לא יקח ישראל הקדירה כי אם עכו"ם) .

ונתבאר לעיל סי' רנג סוף ס"י ( אסור

לישראל ליטול הקדרה משם בשבת, לפי שעל ידי נטילת הקדרה הוא מחתה את הגחלים

העליונות ונופלות על התחתונות ומכבות אותן, והעליונות הן נבערות מאליהן על ידי

חיתוי זה. ואף שהוא אינו מתכוין לחתות, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא, שאי

אפשר ליטול הקדרה שלא יחתה הגחלים. ומכל מקום מותר לומר לנכרי ליטלה. ואף שכל דבר

שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לנכרי לעשותו. מכל מקום כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא

מתכוין, והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף

שמאליו נעשה האיסור, הרי לא נעשה בשליחות הישראל, שהישראל לא צוהו על ככה) .

[1017]

מ"א שם ( ואם

הקדירה עומדת על הגחלים שרי, אם אי אפשר בענין אחר) .

ונתבאר לעיל סי' רנג סי"א ( ואם

הגחלים אינן סביב הקדרה אלא תחתיה, מן הדין מותר אפילו לישראל ליטלה, שאף אם ינענע

קצת הגחלים על ידי נטילת הקדרה, לא יובערו על ידי כך ולא יוכבו ... אלא

שמכל מקום לכתחלה לא יטלנה הישראל בעצמו, אלא על ידי נכרי. ואם אין שם נכרי יטלנה

בעצמו ).

[1018]

מ"א שם ( והוא

הדין בליל שבת) .

ונתבאר במ"א סי' רנג סוף ס"ק

יח (וכן משמע ברש"י סוף פרק במה מדליקין, דבתקיעה שלישית סלקו הקדירות, משמע

דאסור לסלקן בשבת). והיינו האמור בגמרא שם לה, ב (שש תקיעות היו תוקעין בערב שבת כו',

התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק), ופירש"י (קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה).

[1019]

והיינו שאף שמותר להטמין לפני השבת בדבר שאינו מוסיף הבל, והרי הבגדים אינם

מוסיפים הבל, מכל מקום אסור לכסותן בבגדים ולהעמידם על הגחלים. ונתבאר לעיל סי'

רנז ס"י ( אם יש בה גחלים, אפילו הן קטומות, אסור להטמין בה הקדרה בבגדים

או בשאר דבר שאין מוסיף הבל, אפילו אם אינה נוגעת בגחלים כלל, כגון שיושבת על גבי

כסא של ברזל, או שתלויה על גבי אבנים. לפי שאף שהבגדים אינן מוסיפים הבל מחמת עצמן,

מכל מקום מחמת הגחלים שתחתיהם שמעלים הבל למעלה, מוסיפים הבגדים הבל בקדרה, והרי

היא טמונה בדבר המוסיף הבל) .

וגם כאן מיירי אף שאין הקדרה נוגעת

בגחלים. וראה תהלה לדוד ס"ק יב. מראי מקומות וציונים. שו"ע הרב עם

ביאורים והערות.

[1020] עד כאן נתבארו דיני קדרה שמניחים

בתוך התנור. עתה יבאר דיני קדרה שסומכים אצל התנור מבחוץ, או על גבי התנור, כדי לשמור

על חום הקדרה.

[1021]

מ"א שם ( ולהניח

תבשיל חם אצל התנור שרי, אפילו הוסק כבר) .

ונתבאר לעיל סי' רנג ס"ג ( ואפילו

הוסקה בגפת ועצים, מותר לסמוך לה קדרה בסמוך חוצה לה, מבעוד יום, להשהותה שם לצורך

הלילה, או עד למחר, אע"פ שכשמגיע הלילה לא נתבשלה עדיין כמאכל בן דרוסאי,

ואין חוששים שמא יחתה בגחלים שבתוך הכירה כדי למהר בישול הקדרה שחוצה לה, שאין

חיתוי זה מועיל לה כל כך).

אמנם כאן בא להתיר אף לסמוך בשבת עצמה,

כדעה הא' דלעיל סי' רנג ס"כ ( אבל מותר לסמוך אצלה חוצה לה בשבת, וכן

אצל התנור שלנו, אף אם גוף התבשיל נוגע בדופן התנור מן הצד, ואפילו הוסק בגפת

ועצים ואינו גרוף וקטום, שאין לחוש לחיתוי בסומך חוצה לו כמו שנתבאר למעלה

... ויש אוסרים ... והמנהג כסברא הראשונה . ומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך

טוב להחמיר ). וכאן מיירי מעיקר הדין, שהמנהג להקל.

וכן הוא לעיל שם סכ"ז ( אבל

לסמוך אצל תנור בית החורף שאינו גרוף וקטום, ואפילו האש בתוכו, מותר בכל ענין, לפי

מנהגינו כמו שנתבאר למעלה ).

וכיון שמתיר כאן לסמוך אף בשבת עצמה,

לכן מצריך שיהי' "תבשיל חם שנתבשל כל צרכו", שאין בו איסור בישול אחר

בישול. ונתבאר לעיל סי' רנג סי"ח ( אבל אם עדיין לא נתבשל כל צרכו,

אע"פ שכבר נתבשל יותר מכמאכל בן דרוסאי, אסור להחזירו בשבת מן התורה, מפני

שהוא מבשל ממש).

ואם נתבשל כל צרכו ואחר כך נצטנן, יתבאר

לקמן בסמוך.

[1022]

מ"א שם ( אבל

על גבי לבזבז שסביב התנור הוי ליה סמיכה) .

והיא מסגרת שמסביב לתנור, שנותנים עליה

קדרות לשמור חומם, וכדפירש"י פסחים מח, ב (לבזבז, מסגרת ושפה סביב לה), ודינה

כסומך אצל התנור.

[1023]

מ"א שם ( ואם

נתן לבנה או דבר אחר על התנור ואחר כך נותן הקדירה עליה, שרי אפילו הוסק) .

ונתבאר לעיל סי' רנג סוף סכ"ו ( צריך

שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה להגחלים שבתנור, כדי שיהיה לו היכר בזה

ולא יבא לחתות, אבל המעזיבה שהיא עשויה מכבר, אינה חשובה הפסק והיכר למונעו מלחתות) .

[1024] מ"א שם (ואם מניחו במקום שאין יכול

להתחמם עד שהיד סולדת בו, מותר לסמוך אצל התנור, אבל לא עליו, אלא אם כן יש דבר

המפסיק).

ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"א ( אפילו

על גבי הכירה הגרופה או קטומה, מותר להחזיר, אם אין היד סולדת שם ).

משא"כ כאן שיש גחלים לוחשות בתוכה, ואינה גרופה או קטומה, אסור להחזיר על גבה

אפילו אין היד סולדת שם עליה מלמעלה. וסוף סכ"ו ( ויש אומרים

שאע"פ שאין היד סולדת שם, צריך שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה

להגחלים שבתנור, כדי שיהיה לו היכר בזה ולא יבא לחתות, אבל המעזיבה שהיא עשויה

מכבר אינה חשובה הפסק והיכר למונעו מלחתות. וכן עיקר).

וכן הוא לקמן ד"ה ואם סומך (והערה 1035 ).

[1025]

מ"א שם ( ועל

התנור נהגו היתר אם לא הוסק עדיין) .

ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"ו ( ומכל

מקום קודם שהוסק התנור, נהגו להקל ליתן על גביו בלא הפסק, אע"פ שיתחמם אחר כך

כשיוסק, ואז יהיה חשש שמא יחתה, אעפ"כ אין למחות בידם, כיון שיש להם על מי

שיסמוכו ).

והיא דעה הא' שהובאה שם ( ולפי

זה יש לומר בתנור שלנו שיש עליו מעזיבה, שאף אם אינו גרוף וקטום, וכן תנור בית

החורף שאינו גרוף וקטום, ואפילו האש בתוכו, מותר ליתן על גביו בשבת, אף על פי שהיד

סולדת שם ... כיון שהמעזיבה מפסקת בין האש להקדרה שהתבשיל בתוכה).

[1026] מסגנון הדברים נראה לכאורה, דמיירי

שנותן את הקדרה על המעזיבה קודם השבת, ורוצה להסיקו מיד. משא"כ אחר שהוסק,

הצריך ליתן לבינה תחת הקדרה אף כשנותן עליה את הקדירה קודם השבת, כיון שהמעזיבה

אינה חשובה הפסק אפילו להיות כגרופה וקטומה.

והיינו שגם בנותן עליה קודם השבת יש

הפרש בין נותן עליה אחר שהוסק לבין נותן עליה קודם שהוסק, וכדלעיל סי' רנד

סט"ו (ואם עבר ונתן ... מבעוד יום ... אם נתנם שם קודם שהוסק התנור, אפשר שיש

להקל).

[1027] כבר נתבאר לעיל שאף במקום

שאין לחוש לשמא יחתה (כשסומך אצל התנור, או כשנותן לבנה על המעזיבה), עדיין יש

לחוש לאיסור בישול, אלא אם כן הוא "תבשיל חם שנתבשל כל צרכו".

עתה

יבאר דין התבשיל שנתבשל כל צרכו ואחר כך נצטנן, מתי אסרינן משום בישול אחר בישול.

[1028]

מ"א שם ( ובתבשיל

קר אפילו קודם שהוסק אסור אפילו לסמוך) .

ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"ז ( אם

יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר בשבת על דרך שיתבאר

בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד סולדת בו,

אסור להניחו שם, אלא יטלנו משם קודם שיסיק הנכרי, לפי שזהו כאחד מניח את הקדרה

ואחד נותן את האור שתחתיה שהראשון פטור אבל אסור מדברי סופרים) .

[1029]

מ"א שם ( כי

אם על ידי עכו"ם קודם שהוסק) .

והוא כדעה הראשונה דלעיל סי' רנג

סכ"ח (אבל מותר לומר לנכרי שיניח שם את התבשיל, ואחר כך יסיק התנור לחמם הבית

ונרתח התבשיל מאליו, לפי שעיקר כוונת הנכרי בהסיקו אינה בשביל התבשיל, אלא בשביל

חימום הבית שהוא דבר המותר, והתבשיל נרתח מאליו ... ויש מי שאוסר בזה ... והמנהג כסברא הראשונה . ומכל מקום כל בעל

נפש יחמיר לעצמו במקום שאין שם צורך כל כך). וכאן מיירי מעיקר הדין, שהמנהג להקל.

[1030] היינו על גבי המעזיבה שעל

התנור, שאם נותנו שם קודם שהוסק אין חוששים לשמא יחתה, כדלעיל בסמוך (אבל כשלא

הוסק עדיין נהגו להקל, אע"פ שרוצה להסיקו מיד), ושם נסמן (הערה 1025 ).

[1031]

מ"א שם ( ולאחר

שהוסק, אפילו על ידי עכו"ם אסור, כי אם לצורך חולי או קטן שאין לו מה לאכול) .

ויתבאר לקמן סי' שכח סי"ט (חולה שנפל

מחמת חוליו למשכב ... הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי, אפילו במלאכות גמורות של תורה,

כגון לאפות לו או לבשל לו אם צריך לכך), וסכ"ב (מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן

שאין לו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה).

משא"כ במקום מצוה לא התירו אלא

במלאכה מדברי סופרים, כדלקמן סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו

בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה). ואילו

בתבשיל צונן אפשר שאסור לחממו בשבת מן התורה, כדלעיל סי' רנג סכ"ה (והערה 204 ).

וראה שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[1032]

מ"א שם ( ודבר

שאין בו רוטב, אפילו קר כחם דמי) .

ונתבאר לעיל סי' רנג סי"ח ( כגון

שהוא תבשיל יבש שאין בו מרק כלל, שכשהוא מבושל כל צרכו אין בו משום איסור בישול

לדברי הכל אף שנצטנן לגמרי, כמו שיתבאר בסי' שי"ח) , ולקמן שם סי"א

(תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו ואפילו

נצטנן לגמרי).

[1033]

מ"א שם ( ואם

לא נצטנן לגמרי, אפילו יש בו רוטב נהגו להקל) .

ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"ז ( רק

שיהיה התבשיל חם קצת, אם יש בו מרק והיד סולדת במקום שסומך לתנור), וכד לקמן

סי' שיח ס"ט (ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת

חמימותו).

[1034]

מ"א שם ( ואם

מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו, מותר לסמוך אצל התנור).

ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"א ( אבל אם אין היד סולדת

שם, לדברי הכל מותר לסמוך שם) , וסכ"ז ( אבל אם אין היד סולדת

שם אצל התנור, אף על פי שנצטנן התבשיל לגמרי מותר לסמוך בכל ענין) .

והיינו שאין לחוש בזה, לא משום שמא יחתה (שאין חוששים לה כשסומך אצל התנור), ולא

משום איסור בישול (כיון שאין היד סולדת בו).

[1035]

מ"א שם ( אבל

לא עליו, אלא אם כן יש דבר המפסיק) .

ונתבאר לעיל סי' רנג סכ"א ( ואפילו

על גבי הכירה הגרופה או קטומה, מותר להחזיר אם אין היד סולדת שם ),

משא"כ באינה גרופה וקטומה אסור להחזיר עליה אפילו אין היד סולדת שם עליה

מלמעלה, וסוף סכ"ו ( ויש אומרים שאע"פ שאין היד סולדת

שם, צריך שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה להגחלים שבתנור, כדי שיהיה לו

היכר בזה ולא יבא לחתות, אבל המעזיבה שהיא עשויה מכבר אינה חשובה הפסק והיכר

למונעו מלחתות. וכן עיקר).

וכן הוא לעיל ד"ה ומותר (והערה 1024 ).

[1036] שאין בו משום איסור בישול

אחר בישול, מכל מקום אסור משום שמא יחתה, כיון שאין דבר המפסיק בין הגחלים לבין

הקדרה.

[1037]

מ"א שם ( והוא

הדין לתוך הקכ"לין בעינן דבר המפסיק) .

נראה שהכוונה כדלקמן סי' תנא סס"ה (כמו שעושין במקצת תנורי

בית החורף, שמניחין חלל בין הקכלי"ן, ומקיפין אותו בקכלי"ן מג' רוחותיו,

ועושין כיסוי מלמעלה על אותו חלל, ונעשה כתנור קטן). כיון שיש מחיצה

המפסקת בינו לבין האש, מכל מקום אין לו דין סומך אצל התנור, אלא דין נותן על התנור,

ולכן צריך דבר המפסיק בין קרקע הקכלי"ן לבין התבשיל.

הובא גם לעיל סי' רנג

בקונטרס אחרון סקי"א

( תוך הקכלי"ן, שכתב המג"א סוף סי' רנ"ט דמהני

דבר המפסיק) .

[1038] מ"א שם ( והוא הדין במיני משקין ופירות

דינא הכי).

ומבאר כאן דהיינו "בין

לאיסור", שיש בו בישול אחר בישול אם נצטנן, כיון שיש בהם רוטב. ונתבאר לקמן

סי' שיח סכ"ד (קיתון של מים או שאר משקין ... אסור ליתנם סמוך לאש במקום

שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו ... והוא הדין פירות או שאר דברים הנאכלין

כמות שהן חיין, שאף שאינם צריכים בישול, מכל מקום אם נתבשלו חייב).

ו"בין להיתר", שמותר להשהותו,

וכדלעיל סי' רנד ס"ד (פירות הנאכלים חיין כגון תפוחים וכיוצא בהם, מותר

לצלותם סמוך לחשכה, אע"פ שאין שהות שיצלו מבעוד יום, ומותר להשהותם אפילו שלא

על גבי הגחלים ממש, לפי מנהגנו שנתבאר שכל שנצלה כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו,

ופירות שנאכלים חיין אינן גרועים מצלי שנצלה כמאכל בן דרוסאי).

והיינו דוקא בפירות ומיני משקין, חוץ

ממים, שאסור להשהותם עד שיתחממו חצי החימום, כדלעיל (אבל ... במים ... צריך שיהיו

כמאכל בן דרוסאי קודם שבת), וסי' רנד סי"ד (ואף שהמים ראוים לשתיה גם כשהם

צוננים, מכל מקום אינם טובים כל כך כפירות הנאכלים חיים). וראה שו"ע הרב עם

ביאורים והערות.

[1039] עד עתה נתבארו דיני הנחת

הקדרה בתוך התנור, ועל גבי המעזיבה, ולסמוך אצל התנור. עתה בא לבאר דיני הקדרה שהיו

רגילים להתקין בדופני התנור מבפנים, ובולטת על גבי הגחלים, ורגילים למלאתה מים גם

כשאין צריכים למים אלו, כדי שלא תיבקע הקדרה מחום התנור.

[1040] מ"א שם ( ועל גבי קדירה הקבוע בתנור נמי

דינא הכי). ומפרש רבינו ד היינו שאינו דומה לנותן על גבי התנור, אלא כסומך אצל התנור.

וראה תהלה לדוד ס"ק יז. מראי מקומות וציונים. קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ו ע' צט.

[1041]

מ"א שם (אבל לתת לתוכן קנקן עם משקין, פשיטא דאסור). תוספת שבת שם (ולתת

לתוכו קנקן עם משקים דינו כהטמנה).

וכדלקמן סי' שכו ס"ג (אמת המים של חמי

טבריא, אסור להמשיך לתוכה אפילו מבעוד יום סילון של צונן ... והרי זו כעין הטמנה בדבר

המוסיף הבל, שמים הללו נטמנו בתוך האמה של חמי טבריא שהן נקראים דבר המוסיף הבל).

וגם כאן נחשבת הקדרה כדבר המוסיף הבל,

כיון שהיא מתחממת על ידי הגחלים שתחתיה, ומחממים את המשקים שבקנקן הטמונים בה.

[1042]

מ"א שם ( וישראל

אסור ליתן מים לתוך הקדירה ההוא אפילו קודם שהוסק) . והיינו אפילו קודם

השבת, כדלקמן בסמוך.

ונתבאר לעיל סי' רנד סט"ו ( אסור

ליתן מים סמוך לחשכה לתוך קדרה הקבועה בתוך תנור בית החורף, אלא אם כן יש שהות

שיוכלו להתחמם חצי חימומם מבעוד יום. שאף שכוונתו שלא תבקע הקדרה, מכל מקום כיון

שחפץ גם כן במים הללו שיתחממו כדי להדיח בהם כלים בשבת, כמו שדרך הוא להדיח בהם,

יש לחוש שמא יחתה בגחלים (ואע"פ שמותר לסמוך אצל תנור שאינו גרוף וקטום כמו

שנתבאר בסי' רנ"ג. מכל מקום כיון שקדרה זו בולטת על הגחלים שבתנור, הרי זה

כמשהה על גבי הגחלים ממש)).

והיינו אפילו קודם שהוסק, אלא שבזה התיר

שם בדיעבד בשוגג (ומכל מקום אם נתנם שם קודם שהוסק התנור, אפשר שיש להקל אם היה

שוגג) .

ומכל שכן אם נתן המים בקדרה בשבת עצמה

קודם שהסיק הנכרי, שאסור מטעם המובא לעיל (הערה 1028 ).

[1043]

מ"א שם ( אך

אם נתנם עכו"ם קודם שהוסק, שרי ליהנות מהם) .

שזה מותר אפילו בשבת, כדלעיל סי' רנג

סכ"ט ( אבל אם נתן נכרי מים לתוך הקדרה הקבועה בתנור, כדי שלא תבקע

כשיסיק התנור, ואחר כך הסיק התנור ונרתחו המים, מותר ליהנות הישראל מהם בשבת.

ואפילו לכתחלה מותר לומר לו שיתן מים בקדרה קודם שיסיק התנור, לדברי הכל, שהרי אין

כוונתו כלל לחמם המים, אלא לחמם הבית, שאין נותנים מים בקדרה אלא כדי שלא תבקע

הקדרה).

[1044]

מ"א שם ( וגם

אם נתן ישראל ערב שבת סמוך לחשיכה אסור כמ"ש סוס"י רנ"ד) .

ונתבאר לעיל סי' רנד סט"ו ( ואם

עבר ונתן אפילו בשוגג ולא נתחממו שליש חימומם מבעוד יום, אסור אפילו להדיח בהם

כלים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו) .

ומכל שכן אם עבר ונתן המים לקדרה בתוך

השבת, שאסור מטעם המובא לעיל (הערה 1028 ).

אלא שאז נאסר רק עד מוצאי שבת, ולא בכדי שיעשו, כדלקמן סי' שיח ס"א (ואין צריכים

להמתין בכדי שיעשו, אף אם בישל בשבילם, שלא הצריכו להמתין כן אלא בנכרי העושה בשביל

ישראל ... שאיסור האמירה לנכרי קל בעיני הבריות, וכן אפילו בישראל העושה, אלא שהתחיל

מבעוד יום עשייתו בדבר שאסור להתחיל כמו שנתבאר בסי' רנ"ג, שאיסור זה גם כן

קל בעיני הבריות).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1045]

מ"א שם ( אסור

לכרוך בשבת קדרה עם מאכל חם בכרים וכסתות).

משא"כ במאכל צונן, כדלעיל סי' רנז

ס"ט ( מותר להטמין צונן גמור, כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפיג

צנתו).

ואפילו לא נצטנן לגמרי נתבאר לעיל שם

(ואם נתקרר קצת עד שאין היד סולדת בו, אפילו בעודו בכלי ראשון מותר להטמינו).

אלא בזה מסתפק רבינו, ולכן כתב הוספה

(כאן, ולעיל שם) במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי

קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה

לראות אם צדקו דבריו).

והטעמים לכאן ולכאן, נתבארו לעיל שם

בקונטרס אחרון ס"ק א. וראה שבת כהלכה פי"א הערה עא. שו"ע הרב עם

ביאורים והערות (כאן ולעיל שם).

[1046] וכן הוא לעיל סי' רנז

ס"ד (אם כולה טמונה תחתיו), ושם נסמן (הערה 703 ).

[1047]

מ"א שם ( אבל

אם פינן לקדירה אחרת מותר לכרוך קדירה ההוא) .

ונתבאר לעיל סי' רנז ס"ט ( לא

אסרו להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, אלא כשמטמין באותה קדרה עצמה שנתבשל בה

התבשיל, שאז יש לגזור שמא ירתיחנה, אבל אם פינהו לקדרה אחרת, מותר להטמינו).

[1048] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"א נתבאר (במוסגר), שאם הטמין בגיזי צמר ואחר כך נתנן לאוצר לסחורה, אם

מקפיד עליהם להשתמש בהן, אסור לטלטלם, כמבואר במ"א.

ומאריך

להוכיח שאף בלא הקפדה, כשנותנם לאוצר לסחורה נתבטל ממנו תורת כלי והוי מוקצה.

ומה

שהצריך כאן שיקפיד שלא להשתמש בהם, שיהי' בו גם מוקצה שמחמת חסרון כיס; היינו שאז

לא יועיל אחר כך מעשה ההטמנה לשני הפרטים יחד: (א) להוציא ממוקצה מחמת חסרון כיס.

(ב) ליתן עליו תורת כלי.

ואף

שיתבאר לקמן סי' שח סנ"ט, לענין נסרים של אומן שמקפיד עליהם מלהשתמש בהם, שאם

חשב או השתמש תשמיש היתר, מותר לטלטלם.

שאני

התם שההקפדה של האומן אינה באה על ידי מעשה, רק על ידי מחשבתו של האומן, ולכן

מועלת מחשבה לבטל איסור מוקצה מחמת חסרון כיס.

ואף

שיתבאר לקמן סי' שלא ס"י, שאחר מילה אסור לטלטל את האיזמל של מילה כדי

להצניעו.

היינו

כיון שלא היתה כוונתו להשתמש בו שוב בשבת, רק להצניעו.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תמט ואילך. שלחן ערוך הרב עם ביאורים והערות ע' צב ואילך.

[1049] על הנפסק בשו"ע ס"א (גיזי צמר ... אם נתנם לאוצר לסחורה,

צריכין יחוד), ואם לא יחדם אסורים בטלטול, פירש המ"א ס"ק ד (ודוקא

כשמקפיד עליהם), משא"כ בלא מקפיד מותר לטלטלם אף אחר שנתנם לאוצר לסחורה, וכן

נפסק כאן בפנים (והוא מקפיד עליהן להשתמש בהן שום תשמיש).

וזהו שבא לברר כאן, מהיכן למדים הלכה

זו.

[1050] כדלקמן סי' שח ס"ד (וכל הכלים שהם

עומדים לסחורה, והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש ... אסור לטלטלו בשבת ...

וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).

[1051] שאף אם נתנם לאוצר לסחורה,

עדיין תורת כלי עליו, ובזה קיי"ל כמאן דאמר שאף אם עומד לסחורה לא נאסר משום

מוקצה, כדלקמן שם ס"ג ( ואפילו כלי שהקצה אותו מלהשתמש בו שום

תשמיש, כגון כלים המוכנים ועומדים לסחורה שאין רגילים להשתמש בהם שום תשמיש, מכל

מקום אם אינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, לא הסיח דעתו עדיין מהם לגמרי מלהשתמש בהם,

ולפיכך אין להם דין מוקצה להאסר בטלטול), ושם נסמן (הערה כט).

[1052] בגיזי צמר שנתנם לאוצר לסחורה, נתבטל מתורת כלי אף אם אין

מקפיד עליו, כלדקמן שם ( גיזין של צמר שראויין להסמך ולשבת עליהם, וכן כל כיוצא בהם, אם

הכניסן לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם, אע"פ שאינו

מקפיד כלל עליהם מלהשתמש בהם) .

ומטעם זה חלק האבן העוזר על המ"א שהצריך שיקפיד עליו (ולא

דק, דהתם מיירי בכלים ... אבל כאן מבואר בגיזי צמר מוקצה ... נתן לאוצר ... הוי

ממילא מוקצה). וכן הוא באליה רבה ס"ק ו (ואפשר לחלק דדוקא בכלים בעינן הקפדה,

וצ"ע).

וכן נראה במ"א עצמו לקמן סי' שח ס"ק

ג (ובדבר שאין דמיו יקרים, אם נתנן לאוצר אסור), וס"ק מח (ואם נתנן לאוצר

לסחורה, צריכים יחוד, וכמ"ש רסי' רנ"ט), ולא הצריך שיקפיד עליו.

[1053] שאם יחדו להטמנה יש עליו

תורת כלי, כמבואר בפנים לענין מוכין (אם יחדם להטמנה, דהיינו שגמר בדעתו להטמין

בהם לעולם ...

יש עליהם תורת כלי).

[1054] נתפרש ברש"י נ, א ד"ה הפתק (מערכה

גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה).

[1055] רש"י שם ד"ה רבינא (דמתניתין

בגיזין של הפתק, דודאי עתיד להחזירן משם).

והיינו שכל זמן שלא נתנם לאוצר לסחורה, נתבאר בפנים ס"א

"כשמטמין בהם פעם אחת, מן הסתם עומדות הן להטמנה", ושם נסמן (הערה 957 ). משא"כ אם נתנן לאוצר לסחורה, אף

אם מטמין בהם פעם אחת, "ודאי עתיד להחזירן" לאוצר לסחורה, ו"שוב

אין תורת כלי עליהם", אף אם אינו מקפיד להשתמש בהם.

[1056] מח, א ד"ה מוכין (ואלו

שטמן בהן, מי אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן בשבת, או לא),

משא"כ בנתנן לאוצר אין תורת כלי עליהן.

[1057] כב, א ד"ה בעא (ואלו שטמן בהן, מי

אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן, או לא).

[1058] מח, א (מהו דתימא חזי למזגא

עלייהו (להיסב עליהן, רש"י), קמ"ל). והיינו דלא סגי במה דחזי למזגא

עלייהו שירד תורת כלי עליהם.

[1059] סק"ד (דוקא כשמקפיד עליהם,

כמ"ש סי' ש"ח סוף ס"א). והיינו האמור בשו"ע סי' שח ס"א (כיון

שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת). וכן הוא לקמן שם ס"ד ( וכל

הכלים שהם עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש ... אסור

לטלטלו בשבת).

ומזה מובן דלא מיירי בקפידה שלא לייחדו להטמנה, כמו במוכין,

דאמרינן מח, א (וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין), ופרש"י

(שדמיה יקרין, אין דרך בכך, ולא בטלי להטמנה), וכמבואר כאן בפנים (שמן הסתם הם עומדים

לעשות מהם לבדים, ולא להטמין בהם קדרות או שאר תשמיש המותר בשבת).

אלא מיירי בקפידא שלא למיזגא עלייהו, שזה מביא המ"א מסי' שח

ס"א.

[1060] אף אם אינו מקפיד על כך.

[1061] בגמרא קכה, ב (נדבך של אבנים), ופרש"י

(אבנים סדורות ומוקצות לבנין), שאם לא עשה להם תיקון מיוחד אסור לטלטלן, כמבואר

בשו"ע סי' שח סכ"א (נדבך של אבנים, אף על פי שחשב עליו מבעוד יום, אסור לישב

(עליהם)).

וכן הוא לקמן שם סנ"ב (נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם

פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם

מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך).

[1062] אם נאמר שחומרת נדבך של

אבנים היא כיון שמקפידים שלא לישב עליהם, אם כן למה הוצרכו לחלק ולומר שחומרת נדבך

של אבנים היא במה שאין דרך לייחדם לישיבה.

[1063]

ברייתא וגמרא נ, א ( חריות של דקל (ענפים קשים כעץ, משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו

עלין, שלהן קרי להן חריות, רש"י) שגדרן לעצים, ונמלך עליהן לישיבה ... יושב, אע"פ

שלא קישר, ואע"פ שלא חישב).

וכן נפסק לקמן סי' שח ס"נ ( חריות

של דקל ... אם קצצם מן הדקל

לשריפה הרי הם מוקצה כשאר עצים, ואסור לטלטלם, שאין תורת כלי עליהם הואיל ועומדים

לשריפה. אבל אם נמלך עליהם אחר כך שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה עד עת שיצטרך

לפנותם, הרי מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה, אם נמלך כן קודם השבת, ונעשה

עליהם תורת כלי ).

[1064] קכה, ב (פעם אחת הלך

רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים (אבנים סדורות ומוקצות לבנין, רש"י), ואמר לתלמידיו

צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר, ולא הצריכן רבי למעשה. ור' יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה).

וכן נפסק לקמן סי' שח סנ"ב ( נדבך

של אבנים, אע"פ שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו עומדים

לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך).

[1065] פכ"ה הכ"א (ונראה לי שלכך השמיטו

בהלכות ההיא דנדבך, משום דמהכא שמעינן שאין צריך מעשה, ובמחשבה בלחוד סגי ... ונראה

לי שדעת רבינו דשאני חריות דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים, וכאן לא נאסרו

אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים ... אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה, ולפיכך צריך

מעשה להוכיח שהן לישיבה).

וממה שלא חילק ביניהם שבנדבך של אבנים מקפידים עליהם לישיבה

בעלמא, רואים שגם בנדבך של אבנים אין מקפידים על זה, " ואפילו הכי אסור

לטלטלן משום דלא קיימי להכי ".

[1066] ד"ה חריות.

[1067] ס"ק מ (נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה,

לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה (מ"מ פכ"ה)).

וכן הוא לקמן שם סנ"ב ( לא ירד עליהם תורת

כלי על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה).

וכן הוא כאן בגיזי צמר שהכניסן לאוצר לסחורה, אף אם אינו מקפיד

מלישב עליהם, אין עליו תורת כלי, כיון דלא קיימי להכי, שהרי נתנם לאוצר לסחורה.

ואם כן קשה על המ"א שכתב כאן ס"ק ד, דהיינו דוקא

כשמקפיד עליהם.

[1068] שהועתקו לעיל (הערות 1056 - 1057 ),

שטעם האיסור בהכניסן לאוצר לסחורה, שאז אין עליהם תורת כלי.

[1069] הי"ב (גיזי צמר אין מטלטלין אותן,

מפני שהוא מקפיד עליהן).

[1070] וצריך לומר שהרמב"ם

מפרש בהא דאמרינן מח, א (מהו דתימא חזי למזגא עלייהו, קמ"ל), שכיון דחזי

למזגא עלייהו ויש עליהם תורת כלי, מהו דתימא שהוא מותר בטלטול, קמ"ל שכיון

דקפיד עלייהו הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס.

[1071] שהרי"ף והרמב"ם

אינם מחלקים בין מוכין לגיזי צמר, ובין נתן לאוצר לסחורה או לאו, אלא פוסקים

כלישנא בתרא דרבא נ, רע"א (אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל

יחדן להטמנה מטלטלין אותן), ונתבאר בב"י ריש הסימן (משמע דלא שני ליה בין מוכין

לגיזי צמר, ולא בין של הפתק לאינן של הפתק, דבכל גוונא יחדן להטמנה מטלטלין אותן ואם

לאו אין מטלטלין אותן, וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ו ... ונראה דאע"ג דהרי"ף

והרמב"ם הוו רוב בנין, כיון דאיכא רוב מנין דפליגי עלייהו, ומידי דרבנן הוא,

נקיטינן לקולא).

ומכל מקום למד המ"א מדברי

הרמב"ם, שאף לדידן, דלא אמרינן הכי אלא בהפתק (שנתנם לאוצר לסחורה),

טעם האיסור בזה הוא משום מוקצה מחמת חסרון כיס.

[1072]

רב נחמן קכד, ב (הני ליבני דאישתיור מבניינא שרי לטלטולינהו, דחזו למיזגא

עלייהו, שרגינהו, ודאי אקצינהו).

וכן נפסק לקמן סי' שח

סמ"ח ( לבנים שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם, לפי שמעתה אינן עומדין

לבנין אלא להסמך ולשבת עליהם, ולכן תורת כלי עליהם. ואם סידרם זה על זה, גילה דעתו

שהקצם לבנין ואסור לטלטלם, שאין תורת כלי עליהם ).

[1073] מט, א (דגבי לבנים מתרצינן דאייתור מבנינא

דחזיאן למזגא עלייהו, וגבי אבנים ... לא חזו למזגא, וטעמא דמילתא, איידי דיקירי

דמייהו לא מייחדי לישיבה).

וכיון שאין מקפידים לישב על נדבך של אבנים, מכל שכן אין

מקפידים לישב על לבנים, אף אם סידרם והקצם לבנין. ולא נאסרו אלא משום דביטלם מתורת

כלי בסידורם.

[1074] על מה שנפסק בשו"ע

שם סי"ז (ואם סידרן זה על זה, גלי אדעתיה שהקצן לבנין ואסור לטלטלם), כתב

המ"א ס"ק לו (דליכא תורת כלי עליה, עיין סוף ס"ז), והיינו הנפסק

בשו"ע שם (צרורות או אבנים, אף על פי שראויים לכסות בהם כלי, אסור לטלטלם).

וכן הוא לקמן שם סמ"ח ( ואם

סידרם זה על זה, גילה דעתו שהקצם לבנין ואסור לטלטלם, שאין תורת כלי עליהם).

וראה גם לקמן סי' תצט

קונטרס אחרון סוף סק"ב.

[1075] ביטל מהם תורת כלי. ומדוע אם כן כתב כאן המ"א ס"ק ד (ודוקא כשמקפיד עליהם).

[1076] בס"ק ג (ובדבר שאין

דמיו יקרים, אם נתנן לאוצר אסור), ובס"ק מח (ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים

יחוד, וכמ"ש רסי' רנ"ט).

[1077] עד"ז גם לעיל סי'

רמט ס"ק א (לכן נתחכם). סי' רנב ס"ק ה (ובא וראה כמה נתחכם המ"א בלשונו).

לקמן סי' שא ס"ק יב (והנה המ"א נתחכם).

וראה פירושו כאן, לקמן (הערה 1092 ).

[1078] כאן סק"ד (לאוצר לסחורה, ודוקא כשמקפיד

עליהם כמ"ש סי' ש"ח סס"א וסכ"ה).

וכבר נתבאר לעיל בתחלת הקונטרס אחרון (והערה 1059 ), שמה שציין לסי' שח סוף ס"א,

הכוונה למ"ש שם (כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת).

ועתה בא לבאר מה שמציין לסכ"ה.

[1079] בשו"ע שם (עורות יבשים ... מותר לטלטלן),

וברמ"א שם (ויש אומרים דוקא עורות בהמה גסה דחזי לישב עליהם, אבל מבהמה דקה, אסור,

אלא אם כן חשב לישב עליהם מבעוד יום). הרי שאף עור בהמה דקה, שאינן ראויין לשבת

עליהן מחמת קטנן, עדיין מועיל אם חשב מבעוד יום לישב עליהם.

[1080] ואם כן יוקשה מה שבגיזי

צמר שהכניס לאוצר לסחורה, אין מועלת בהם מחשבה להשתמש בהם.

[1081] שכתב שם סכ"א (ויש

אומרים דדין אבנים כדין חריות, וכן עיקר). והיינו שדין האבנים הוא כדין החריות

שנתבארו שם ס"כ (חריות של דקל שקצצם לשריפה, מוקצים הם ואסור לטלטלם ... מותר

לישב עליהם בשבת ... אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם).

הובא גם לקמן סי' תצה בקונטרס אחרון סוף ס"ק

ח (לדעת הרמ"א שם סעיף כ"א בהג"ה, כיון שלא נדחו בידי אדם מועילת

להן מחשבת להוציאן מידי מוקצה).

ןמטעם זה כתב הרמ"א שגם בעורות

בהמה דקה מועלת מחשבה לישב עליהם.

[1082] בשו"ע שם סכ"א (אבל נדבך של אבנים,

אף על פי שחשב עליו מבעוד יום, אסור).

וכן קיי"ל לקמן שם סנ"ג (נדבך של אבנים ... לא הוכנו

לכך על ידי ישיבה או עי ידי מחשבה בלבד, כל שלא ייחדם לכך לעולם).

[1083] שאם נתנם לאוצר לסחורה שוב לא סגי במחשבה.

ושוב יוקשה מהי הוכחת המ"א מהרמ"א, לומר דהיינו דוקא

כשקפיד שלא להשתמש בהם; הרי לא קיי"ל כוותיה.

[1084] אף שלענין מחשבה נתבאר

דקיי"ל שאינה מועלת בעורות ובאבנים, וכן הוא בגיזי צמר שהכניס לאוצר לסחורה.

מכל מקום מדוע לא יועיל בה מעשה ההטמנה,

שמעשה כזה קיי"ל שמועלת אף באבנים.

[1085] סוד"ה ומ"ש ואותן (דבפרק כל הכלים

(קכ, ב) משמע שהרוצה להשתמש באבן בשבת צריך שיעשה בה שום מעשה מבעוד יום ... כיון שנעשה

בהם מעשה דהטמנה מבעוד יום, שרי לטלטלם בשבת).

והיינו שמעשה ההטמנה עדיף ממה שהשתמש בהם מבעוד לישב עליהם, כי

ההטמנה היא מעשה.

ואם כן מדוע לא תועיל ההטמנה אף בגיזי צמר שהכניס לאוצר

לסחורה.

[1086] "ולכן אסור אלא אם

כן עשה בהן מעשה מאתמול, וכמ"ש המ"מ, וסבירא ליה דכשסדרום הוי מעשה".

[1087] "אלא אם כן עשה בה

מעשה".

[1088] פכ"ה הכ"א, שכתב הרמב"ם

שם (נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום, אם למדום, מותר לישב עליהן למחר). ופירש

המ"מ (נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה, ולפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה).

[1089] ד"ה כתב הרמב"ם (ולי נראה

... טעמא דנדבך כדפירש רש"י צאו ולמדום, סדרום והושיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהן

למחר, לפי שאין הזמנה אפילו במעשה חשוב מועיל לאבן לעשותה כלי). והיינו שגם מה

שסדר האבנים לישב עליהם אינו מועיל בהם לעשותם כלי; אלא אם כן ייחדם לכך לעולם.

[1090] במשנה מט, א ( טומנין ... בגיזי צמר,

ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות), ופרש"י נ, רע"א

(אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי), לאוקימתא דרבינא בגמ' שם (בשל הפתק שנו).

[1091] לקמן שם סנ"ב ( אלא

אם כן עשה בהם מעשה רב להכינם לישיבה, דהיינו שסדרם מבעוד יום כדי שיהיו מוכנים

לישב עליהם למחר, שמעשה גדול כזה מועיל להוריד עליהם תורת כלי, אע"פ שאין

דרכם לייחד לכך).

וכן גם כאן בגיזין, אף אם נתנם באוצר לסחורה, מכל מקום מדוע לא

יועיל מה שטמן בהם מבעוד יום, דהוי מעשה רב, כמו סידור האבנים.

לכן פירש המ"א " דהכא שאני דקפיד

עלייהו, והוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס" . ובזה לא סגי במעשה ההטמנה, מהטעם

שיתבאר בסמוך.

[1092] אף שכאמור לעיל, אין זו

הוכחה טובה מדברי הרמ"א, שהרי לא קיי"ל כוותיה, ועיקר ההוכחה היא ממה

שפסק הוא עצמו כדעת הסוברים שגם באבנים סגי במעשה רב שסדרם כדי לישב עליהם.

מכל מקום לא רצה להביא ראיה מעצמו, לכן

ציין לרמ"א.

ועל זה נתבאר לעיל "שלכן נתחכם

המג"א להביא ראיה מסי' ש"ח סכ"ה".

[1093] במ"א שם ס"ק ג

(ובדבר שאין דמיו יקרים אם נתנן לאוצר אסור), והיינו שאסור בטלטול אף דלא קפיד,

כיון שלא עשה בו מעשה ההטמנה.

ושם ס"ק מח (ואם נתנן לאוצר לסחורה

צריכים יחוד, וכמ"ש רסי' רנ"ט), דמיירי בעורות בהמה דקה, שאינו עושה בה

הטמנה, אלא נסמך ויושב עליה, שאינה חשובה מעשה רב, לכן כתב שאף בלא קפיד,

"צריכים יחוד" להתירו בטלטול.

אמנם לקמן שם סוף ס"ג ( אם הכניסן לאוצר

לסחורה ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם, אע"פ שאינו מקפיד כלל עליהם

מלהשתמש בהם, אלא אם כן חזר ויחדו לתשמיש לעולם ). והיינו שגם אם יטמין בהם, לא ירד

עליו תורת כלי. וראה שם (הערה לד), ועדיין צ"ע.

[1094] שבזה אינו מועיל מעשה

ההטמנה, להוריד מהם המוקצה שמחמת חסרון כיס, ולהוריד עליו תורת כלי, כדלקמן.

[1095] ואם כן עדיין יוקשה, מדוע

לא יועיל מעשה ההטמנה להתירו בטלטול, אף אם מקפיד שלא להשתמש בהם.

[1096] ואין להקשות ולומר,

שמחשבתו לטמון בהם מועלת לחסרון כיס, וההטמנה בפועל מועלת לתורת כלי.

כי מחשבה גרידא כו'.

[1097] לענין מוקצה מחמת חסרון כיס, ראה שם

ס"ד ( וכל הכלים שהם עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם

שום תשמיש ...

אסור לטלטלו בשבת ...

אם נמלך כן מבעוד יום, מותר לטלטלו, שמחשבה מועלת למוקצה, כמו שיתבאר), וסנ"ט

(נסרים של ... אומן אסור, מפני שהוא מקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום תשמיש שלא

יתקלקלו, והרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס. ואם חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת

לאורחים בשבת, או שום תשמיש אחר, מותר לטלטלם ).

ויתבאר לקמן בסמוך הטעם שמועלת בזה מחשבה. ועיקר ההוכחה שאינה

מועלת אף לענין מוקצה מחמת חסרון כיס, מביא כאן מסי' שי.

[1098] "אסור לטלטל כיס של

מעות, אף על פי שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה, שפתחו מלמטה

וסלקו מן היחוד".

[1099]

סק"ה (הרא"ש כתב דדמי לסיכי זירי ומזורי, דכיון דקפיד עליה מייחד להו

מקום).

וכן הוא לקמן סי' שי סי"ב ( מטה

זו המיוחדת למעות, אדם מקפיד עליה ומייחד לה מקום שלא לטלטלה לתשמיש אחר, והרי היא

דומה למוקצה מחמת חסרון כיס ... ולכן אין לטלטל כיס של מעות, אע"פ שהוציא

המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מן הייחוד).

[1100] שמחשבה מועלת בהם, כנסמן לעיל (הערה 1097 ).

[1101] שזה מועיל אף לענין תורת

כלי, כד לקמן

סי' שח ס"נ (הרי מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה, אם נמלך כן קודם השבת,

ונעשה עליהם תורת כלי).

[1102] פכ"ה הכ"א (לא

נאסרו אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים ... ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבה דלעצים) .

וראה גם לקמן סי' תצה סי"ד וקונטרס אחרון שם ס"ק ח.

[1103] כב, ב סוף אות ב (דכיון דאיסורן לא הוי

אלא משום קפידא שמקפיד עליהן, דהא אם הן של בעל הבית מותרין, אם כן נכון הוא

שהמחשבה תועיל בהן להתירן).

[1104] אוצ"ל: הכא.

[1105] שלכן המחשבה שקודם ההטמנה

אינה מועלת לבטל את המוקצה מחמת חסרון כיס. ולכן מעשה ההטמנה אינו מועיל "תרתי,

לאעיולא תורת כלי ולאפוקי ממוקצה דחסרון כיס".

[1106] כג, א ד"ה ונשאל (ונשאל הרשב"א ז"ל (ח"א

סי' תשנז) המיחד אבן לפצוע בה אגוזים אם מותר לטלטלה בשבת, והשיב ... בעינן שיחדוה

לכך לגמרי, אבל יחוד שבת אינו יחוד, כגיזי צמר דבעינן יחדן להטמנה ... ולי נראה

דאפילו יחוד שבת אחת נמי מהני).

וקיי"ל כוותיה, כדלקמן שם סנ"ג ( אם

חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן לפצוע

בה אגוזים למחר, אע"פ שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד, מותר לטלטלה גם לכל

צרכיו, לפי שכיון שהיא ראויה להתייחד לכך לעולם ודרכה בכך, לפיכך די לה בהכנה קלה

להכינה לכך, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד ).

[1107] במוקצה מחמת חסרון כיס

דלא מהני מה שחשב להשתמש בשבת.

[1108] דלקמן שם סעיף נ ( הרי

מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה, אם נמלך כן קודם השבת, ונעשה עליהם תורת כלי) .

[1109] הלשון אינו ברור די צרכו,

ואולי חסרים כאן איזה תיבות, וראה כנישתא דבי רב.

ותוכנו: הר"ן חולק על הרשב"א

רק בדברים שדרך לייחדם לכך, משא"כ בגיזי צמר שנתנם לאוצר לסחורה, מודה שאין

המחשבה, או מעשה אחד, מועילים.

[1110] סק"ה (כתוב ביו"ד סי' רס"ו

דמותר לטלטל הסכין לאחר המילה וכו', והוא מרבינו ירוחם נ"א ח"ב וז"ל

מותר לטלטל הסכין להחזירו לאחר המילה, דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזו מקום שירצה.

וכן כתב הרמב"ן עכ"ל. כוונתו דקי"ל דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזו

מקום שירצה, וכמ"ש סי' ש"ח ס"ג, אבל לאחר שהניחו מידו אסור לטלטלו).

וכן הוא לקמן שם ס"י (איזמל של מילה הוא מוקצה מחמת חסרון

כיס ואסור לטלטלו אלא לצורך המילה ולא כדי להצניעו, ואפילו לצורך גופו ומקומו, וכל

שכן שלא לצורך כלל כמ"ש בסי' ש"ח. ומכל מקום בעודו בידו כשמל בו, רשאי לטלטלו

לכל מקום שירצה להצניעו שמה).

[1111] סי' שח ד"ה כתב בנו של הרשב"[ש]

(לענין פתילה, שאין המחשבה מועלת).

[1112] "וכתב ב"י כתב

בנו של הרשב"[ש] על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבית הכנסת מביא

נר שעוה בידו, אפילו בשבת אין בו איסור טלטול, כיון שמערב שבת חשבו להביאו, דמחשבה

מתרת לטלטל המוקצה כמ"ש ס"ך ע"כ. ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה,

דהתם ראויה להשתמש בהן בשבת, משא"כ בנר של שעוה עכ"ל".

והיינו שהביא הוכחה שמחשבה מועלת, מדין

חריות שבשו"ע ס"כ. ועל זה משיב שבטלטול נר שעוה אינו משתמש בהנר, ולכן

אין המחשבה מתרת. וכך גם בסכין של מילה, "שלא חשב עליו להשתמש בו כלום".

[1113] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ב נתבאר, שקדרה הטמונה בדבר מוקצה, אפשר לאחוז בכיסוי ולהסירו יחד עם

המוקצה שעליו.

ואף

שבמקור הדברים בטור ובשו"ע נאמר "מנער הכיסוי והן נופלות".

אין

כוונתם לומר שינענע את הכיסוי עד שהמוקצה יפול ממנו, כי אם כפי שהוסיף בשו"ע

"דהיינו לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה, ואף על פי שהם עליה לא

איכפת לן". וכמבואר בסי' שט דכל כה"ג מטלטלן ועודן עליו.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תסז ואילך. שלחן ערוך הרב עם ביאורים והערות ע' צד.

[1114] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעא.

[1115] סוף ס"א, על מה שכתב בטור (מנער

הכיסוי והן נופלות), הוסיף בשו"ע (דהיינו לומר, שנוטל כיסוי הקדרה שיש תורת

כלי עליה, ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להן).

[1116] ולקמן שם סוף ס"ה ( הרי

נעשית בסיס לאיסור ולהיתר, ולא נאסרה בטלטול ... אם צריך למקום הכלכלה, בענין שלא

יספיק לו הניעור, מותר לו ליטלה מכאן כמות שהיא בכל ענין ).

[1117] ולקמן שם סוף ס"ו (ושכח להסירה

משם קודם השבת ... אם צריך למקום החבית והכר, בענין שאין הניעור מספיק לו, יכול

לטלטלן כמות שהן עם האבן והמעות שעליהן כדי ליפנות מקומן) , ושם נסמן (הערה לה).

[1118] נראה מכך, שאם אינם

נופלים, נוטל ומחזיר. ואף שיכול להטות הכיסוי על צדו כדי לנער מעליו המוקצה. ראה

לעיל סי' רעז ס"ו (ואם אי אפשר לנער (כגון שהוא צריך עוד לנר זה במקום האחר,

או שיש חשש הפסד בניעור זה שלא ישבר הנר), רשאי לטלטלנו בעוד הנר עליו), ושם נסמן

(הערה פא). וראה כנישתא דבי רב.

[1119] מט, א (כיצד הוא עושה, נוטל את הכסוי והן

נופלות).

[1120] דאף כשנוטל את כיסוי

הקדרה (ואינו מנער מעליו המוקצה), נופלות הגיזין מעליו.

[1121] פ"ד מ"ב (נוטל את הכסות, הוא

שישים על פי הקדרה בגד, ואחר כך ישים עליו את גיזי הצמר, ולפיכך אמר נוטל את הכסות

שעל הקדרה, והגיזין שעליה נופלין, וזה הוא טלטול מן הצד והוא מותר).

והיינו דלא מיירי כאן בכיסוי של קדרה (שהיא מלמעלה בלבד), כי

אם שמכסה את הקדרה בכסות שאינו מוקצה (שאפשר יורדת גם על צדדי הקדרה, כדלקמן

בסמוך), ועליה נותן את הגיזין שהם מוקצים. ואורחא דמילתא שכאשר "נוטל את

הכסות שעל הקדרה", "הגיזין שעליה נופלין".

[1122] המאור מז, ב (ולפי שהקדרה אינה נעשית בסיס,

לפיכך התירו לו לנער את ההטמנה על ידי כסוי הקדרה, כשטמן בדבר שאינו ניטל וכסה בדבר

הניטל. וכן כשכסה בדבר שאינו ניטל, אם היה מגולה מקצתו, שיש בידו לאחוז בקדרה ולנער

ממנו הכסוי, נוטל ומחזיר. ואם לא היתה הקדרה מגולה כלל, כגון שהכסוי חופף עליה עד הקרקע,

אינו נוטל ומחזיר, לפי שאינו יכול לעשות לה טלטול מן הצד).

[1123] והיינו שההטמנה שעל גבה

ניטלים עמה, וההטמנה שסביבותיה נופלות.

[1124] בתוס' נא, א ד"ה או (הכא מיירי בכיסוי

כעין כלי חרס שנותנים על הקדרה, שהקדרה בלועה בתוכה, ואי אפשר לנער הכיסוי אלא אם כן

יגביהו קצת).

דתניא התם (טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או טמן בדבר שאינו ניטל

בשבת וכיסה בדבר הניטל בשבת, הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת,

או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, אם היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר,

ואם לאו אינו נוטל ומחזיר). הרי שברישא שהכיסוי הוא דבר הניטל בשבת, תמיד אפשר

ליטלו, כי ההטמנה אינה יורדת עד לקרקע, ויש מקום לאחוז בקדרה ובכיסוי מבלי לנגוע

בהטמנה שעל גבה. משא"כ בסיפא שהכיסוי הוא דבר שאינו ניטל בשבת, והקדרה בלועה

בתוכו, אי אפשר להגביה את הקדרה מבלי לנגוע בכיסוי. וכן מפרש בעל המאור. ונתפרש

יותר בר"ן, כדלקמן בסמוך.

[1125] "ואם טמן בדבר הניטל

וכיסה בדבר שאינו ניטל, מפנה סביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה, דלא נעשית בסיס להן,

כמ"ש סס"א (ר"ן)".

[1126] כג, ב ד"ה וכן (מנהגן היה שהיו מכסין

תחלה ואחר כך מטמינין, מה שלמטה הוא נקרא כסוי ומה שלמעלה מקרי הטמנה, והטמנה לעולם

לא היתה מגעת עד הארץ, אבל הכסוי פעמים שהיה מגיע עד לקרקע ופעמים שלא היה [מגיע].

ומשום הכי קתני דכל שכסה בדבר הניטל, אף על פי שטמן בדבר שאינו ניטל, הרי זה נוטל ומחזיר,

שיכול לאחוז בשולי הקדרה שהטמנה אינה מגעת עד הקרקע, ומנער את הקדרה, ואותו דבר

שאינו ניטל נופל מאליו ... אבל בזמן שכסה בדבר שאינו ניטל, אם לא היתה הקדרה מגולה

כל עיקר, כגון שהכיסוי שלה מקיף אותה מכל דפנותיה ומגיע עד לקרקע, אינו נוטל ומחזיר,

כך פירש הרז"ה ז"ל ועיקר).

[1127] סק"ב (קשה לי מאי שנא מההיא דפרק נוטל,

ולקמן סי' ש"ט, באבן על פי החבית, דבצריך למקומו שרי לטלטל החבית ... וצריך

לומר דשאני התם דמיירי בשוכח, אבל במניח בידים הוה ליה בסיס לדבר איסור).

והיינו שהוא מפרש דהכא מיירי שנעשה בסיס להטמנת המוקצה, ולכן

לא הותר לטלטלו, אלא לנענעו עד שיפול.

[1128] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ב נתבאר, שאם אין הכיסוי מגולה כלל, יכול לתחוב כוש בתוך הכיסוי ולהגביהו

ולהסירו מהקדרה.

ומוכח

במקור הדברים שאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים, כי זהו טלטול על ידי דבר

אחר, שנעשה כידו אריכתא.

ומבאר

טעם החילוק בין זה לבין היתר הגבהת החבית שאבן עליה והגבהת המטה שהמת עליה.

ומה

שהתירו טלטול הקש על ידי גופו, או לעשות שביל ברגליו, הוא מטעם טלטול בגופו שלא

כדרכו.

וכן

מצינו חילוק זה לענין יין נסף, ששכשוך על ידי דבר אחר שבידו אוסר, אבל על ידי רגל

מתירים.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תע ואילך. שלחן ערוך הרב עם ביאורים והערות ע' צד.

[1129] כג, סוע"א, מפסקי ריא"ז פ"ד

ה"ב אות ג (ולי נראה אע"פ שאינו מגולה מקצתו, תוחבין בכוש או בכרכר

ומגביהן) .

[1130] קכג, א ( רבי אלעזר בן תדאי אומר

תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהם).

[1131] ס"ט (הפירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים,

יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם, והקש ננער מאליו).

וכן הוא לקמן שם סי"ד (ואם אין מקצת עליו מגולין,

יש מתירין לתחוב כוש או סכין לתוך הצנון ולהוציאו בהם, והעפר שעל גביו ננער מאליו.

ואף שבתחלת הגבהתו את הצנון מגביה גם העפר שעליו, אין בכך כלום,

כיון שבשביל דבר המותר הוא) .

[1132] פרש"י שם (תאנה שלא בשלה כל צרכה,

וטומנין בתבן להתבשל, ותבן מוקצה הוי לטיט ).

[1133] פרש"י שבת קכב, ב (פלך), שמשתמשין

בו לטוויה.

[1134] פרש"י פא, א (עץ יש לאורגין וראשו

חד).

[1135] קכג, א ( תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות [ובגירסת

הרי"ף: ננערות] מאיליהם ).

[1136] מה, ב (מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא,

דגרף של רעי מטלטלינן ליה ומפקינן ליה), ובר"ן שם (צואה של קטנים ... מותר

לכבדה ולהוליכה לבית הכסא). הרי שאסור לכבדה על ידי טלטול מן הצד, אם לא משום גרף

של רעי.

[1137] ס"ג (גגו של גוי שהיה סמוך לגגו של

ישראל ונתגלגל החמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל ... אם היה בשבת או ביום טוב, כופה עליו

כלי (דאסור לטלטלו ביום טוב ושבת)).

וכן הוא לקמן שם סוף ס"ז (ואם מצא בשבת או ביום טוב חמצו של

נכרי שנתגלגל לגגו, לא ידחפנו בקנה, שהרי מטלטל מוקצה, שאסור לטלטל מוקצה אפילו על

ידי דבר אחר כמו שנתבאר בסי' שי"א).

[1138] ס"ק ו (דאסור לטלטלו כו', פירוש

על ידי דחיפה בקנה, דהוי כמטלטל מן הצד, ושמיה טלטול).

[1139] "נראה דאסור לדחוף על

ידי קנה דבר שהוא מוקצה".

[1140] נ, ב ד"ה הכל מודים (שאם נתקלקלה הגומא

שאסורה להחזיר, ואפי' לרבי אלעזר בן תדאי דאמר בפרק כל הכלים (קכג, א) תוחב בכוש או

בכרכר והן ננערות מאליהן, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול, וכן קי"ל, הכא עדיף טפי

מטלטול מן הצד, שצריך לטלטל אילך ואילך כשרוצין להטמין).

[1141] "והכי גרע טפי מטילטול מן הצד דשרי

כמ"ש סוס"י שי"א, דהכא צריך לטלטל אילך ואילך כשרוצה להטמין (תוס')".

[1142] צה, א ד"ה והאידנא (בה"ג שרי

כיבוד ... ואין נראה לר"י ... ודאי כיבוד אסור לכולי עלמא, מפני שמזיז עפר ממקומו).

[1143] פ"י סוף סי' ג (לכו"ע כיבוד

אסור, מפני שמזיז עפר ממקומו).

[1144] לו, א ד"ה והאידנא (והראב"ד ז"ל

כתב, שמה שהתיר הרב אלפסי ז"ל לכבד הבית בשבת כרבי שמעון, לא כל הענינים שוים,

ואינו מותר אלא בבית שנתכבד מערב שבת, ולא נפל בו בשבת לא קליפי אגוזים וקליפי רמונים

ולא כל דבר שאסור לטלטלו ... וראיתי בשם הרשב"א ז"ל, דאפילו היכא שיש בו

דברים האסורין בטלטול שרי לכבד, מידי דהוה אגרף של רעי).

[1145] עבודת הקדש בית מועד שער ג (הורו הגאונים

שמותר לכבד את הבית בשבת ... ואף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל, יראה

לי שמותר, מפני שהם לו כגרף של רעי).

[1146] בתוס' רא"ש ור"ן, הנ"ל

סוף פ"י דשבת.

[1147] יב, א ד"ה וכתב הר"ז (וכי

תימא מכל מקום הרי הוא מזיז עפר ממקומו, איכא למימר דטלטול מן הצד על ידי דבר אחר משום

כבוד יום טוב התירוהו. אבל הראב"ד ז"ל סובר שאינו מותר לכבד אלא בית שנתכבד

מערב שבת, ואין שם דבר שיהא אסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו מפני פירורין ושער של

פולין ושל עדשים או עצמות שהן ראויין לבהמה).

[1148] ה"ג (וכתב הרשב"א ז"ל אף

על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמותר מפני שהם לו כגרף של

רעי).

[1149] "נראה דהוא הדין אם מעבירם על ידי

דבר אחר, כגון שהוא מגרר אותם על ידי סכין מן המפה, דמותר, כיון דלא נגע בהם הוה

ליה טלטול מן הצד, ומותר".

וכן הקשו הבאר היטב שם ס"ק לד (וקשה דבסימן שי"א

ס"ק ב אוסר הט"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה על ידי קנה), ואליה רבה שם

ס"ק סב (וצ"ע דבסי' שי"[א] כתב לדחוף מוקצה ע"י קנה אסור).

ולכן נפסק לקמן סי' שח ס"ס (כשמגררן בסכין, אינן מיטלטלין

מאליהן, אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין שנעשה לו כיד ארוכה).

אבל לקמן סי' תמד סי"ג (אסור לטלטלו אפילו על ידי דבר

אחר, כגון לדוחפו בקנה, אלא אם כן הוא צריך למקומו, שאז מותר לדוחפו בקנה), ושם

(הערה עה). והיינו שביאר דעת הט"ז לחלק בין צריך לאיסור לבין צריך למקומו

וראה מה שדנו בזה בזכרון יוסף סי' קמג וסי' קמט. מראי מקומות

וציונים שם. יגדיל תורה ירושלים ח"א ע' 45. שיעורי הלכה למעשה ח"א ע'

רב.

[1150] הי"ד (אם היה צריך לטלטל דבר

האסור לא יטלטלנו באותו דבר המותר).

[1151] כ, ב ד"ה וקשיא (דכל שעיקר טלטולו

משום דבר המותר, ודבר המותר הוא שמטלטל, אלא שאי אפשר לו לטלטל אותו דבר המותר אלא

אם כן יטלטל עמו דבר האסור בטלטול מן הצד, בכי האי גוונא שרי).

[1152] ד"ה טלטול.

[1153] המאור מז, ב (נקוט האי כללא בידך, כל טלטול

מן הצד הוא שמטלטל האיסור מצד ההיתר).

[1154] ס"ז (דלקיחה על ידי דבר אחר שמה

לקיחה).

ולקמן שם ס"י במוסגר (נטל הלולב לבדו בידו וההדס וערבה אגודין

בו למעלה, הרי זה מותר, אף על פי שאינו נוטל ההדס והערבה בידו, אין בכך כלום, דלקיחה

על ידי דבר אחר שמה לקיחה).

וראה חקרי הלכות ח"ג ע' 48.

[1155]

משנה קמב, ב (האבן שעל פי החבית ... היתה בין החביות, מגביה ומטה על צדה והיא נופלת).

וכן נפסק לקמן סי' שט ס"ו ( וכן

אם הניח אבן על פי חבית של יין לכיסוי ... אם היתה החבית בין החביות, בענין שאינו

יכול להטותה במקומה, יכול להגביהה כמות שהיא עם האבן שעליה ולנושאה למקום אחר,

להטותה שם כדי להפיל האבן מעליה. ואם צריך למקום החבית והכר בענין שאין הניעור

מספיק לו, יכול לטלטלן כמות שהן עם האבן והמעות שעליהן, כדי ליפנות מקומן ).

[1156] שהרי אינו מטלטלה בשביל האבן אלא בשביל

החבית.

[1157] קמא, ב – במשנה (נוטל אדם את בנו והאבן

ביד), ובגמרא שם (בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו), ופרש"י (שאם לא יטלנו יחלה).

ולכאורה מדוע צריך לטעם של געגועין, הרי גם בלאו הכי מותר

כשמטלטלו בשביל בנו, ולא בשביל האבן.

[1158] קמב, א ד"ה ונישדניהו (ואם תאמר

מאי שנא דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו גיעגועין, תיבטל אבן אגב תינוק ... ויש

לומר דאינו צריך כל כך טלטול התינוק).

ונתפרש לקמן סי' שט ס"א ( ואינו דומה לשאר

טילטול דבר האסור שמיטלטל מאיליו על ידי שמטלטל בידו את הדבר המותר שעמו, שהתירו

חכמים כשאי אפשר לנער האיסור מן ההיתר כמו שיתבאר. לפי שלא התירו כן אלא כשצריך

לדבר המותר, אבל כאן אין זה צורך כל כך ליטול את התינוק כשאין לו געגועין עליו) .

[1159] כדלקמן סי' שיא ס"ט ( טלטול

מן הצד ... מותר ... אם צריך למקום המת, או לדבר שהמת מונח עליו. מפני שלא אסרו

טלטול מן הצד אלא כשמטלטל לצורך האיסור, דהיינו לצורך המת האסור בטלטול, אבל כאן

אינו מטלטל לצורך המת אלא לצורך דבר אחר המותר) .

[1160] המאור פי"ז

מז, ב (מת על גבי המטה אין המטה נעשית בסיס לדבר האסור ... אין המטה צריכה למת, וכל

עצמו אינו צריך אלא להטילו על גב קרקע). חידושי הרשב"א מג, ב ד"ה מר סבר

(לא נעשית המטה בסיס לו, לפי שאין המטה צריכה למת, אלא אדרבה צריך הוא להטילו על גבי

קרקע כדי שימתין). הובא במ"א סק"ב.

וכן הוא לקמן שם ס"א ( אם המת מונח על המטה

ויש לו עוד מטה אחרת, הופכו ממטה זו למטה זו ומזו לזו, עד שיגיענו למקום המשומר מן

הדליקה, שזהו טלטול מן הצד. והמטה לא נעשית בסיס למת, הואיל ואין צריך אליה, שכל

עצמו אינו צריך אלא להטילו על גבי קרקע) .

[1161] כדלעיל (הערה 1154 ).

[1162] משנה קמא, א (הקש שעל גבי המטה לא ינענענו

בידו, אלא מנענעו בגופו).

[1163] כ, ב ד"ה וקשיא (וההיא נמי דתנן בפרק

[תולין] הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, היינו טעמא נמי לפי שאינו

מטלטל את הקש מפני שצריך לו, אלא מפני שהוא צריך למטה ואי אפשר לו בלא טלטול הקש, ומשום

הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי).

ולא קיי"ל כוותיה, אלא כדלקמן סי' שיא סט"ו (לטלטל המוקצה

בגופו שלא בידיו, מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור, כגון קש שהוא

מוקצה מפני שסתמו עומד להסקה, ואם הוא נתון על המטה שלא לשכב עליו, ובשבת הוא בא

לשכב עליו מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו) . והיינו שעל ידי גופו מותר בכל אופן.

אמנם לדעת הר"ן, שטעם ההיתר הוא כיון שהוא לצורך היתר,

לכאורה אפשר להוכיח מכאן שגם כשמזיז את המוקצה מן הצד לצורך ההיתר, מותר בכל אופן.

ג' הדעות בזה, וההכרעה להלכה, נתבארו לקמן סי' רעו קונטרס

אחרון סק"ג.

[1164] דליכא למימר שהוא מטלטל את ההיתר,

והמוקצה מיטלטל מאליו. ומכל מקום התיר.

ועל זה מתרץ, דשאני התם שהטלטול על ידי גופו הוא טלטול שלא

כדרכו.

אלא שלדידן מותר על ידי גופו בכל אופן, ולדעת הר"ן – רק

כשהוא לצורך ההיתר.

[1165] אלא שבטלטול על ידי דבר

אחר, הוי שלא כדרכו רק כשמטלטל את ההיתר והמוקצה מיטלטל מאליו. ואילו בטלטול על

ידי גופו, הוי שלא כדרכו בכל אופן. ובשניהם התירו (לדעת הר"ן) רק כשהוא לצורך

דבר ההיתר.

[1166] ברייתא וגמרא קכז, א (עושה

בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו ).

[1167] נ, א ד"ה תנו רבנן (מפנה ברגל לכאן

ולכאן דרך הליכתו, דלא הוי טלטול).

[1168] ד"ה אמר (שאפילו באוצר המוקצה, כגון

של טבל ושל לוף וחרדל, עושה לו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו).

[1169] סק"ז (איתא בשבת דף קכ"ז שמותר

לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו. וכ"כ במלחמות שם).

וכן הוא לקמן שם סט"ו (כל מוקצה ... מותר לטלטלו בגופו, כמו

שיתבאר בסי' שי"א, וזהו נקרא טלטול כלאחר יד, שהוא בשינוי מדרך החול, ולכן מותר

לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן דרך הילוכו, לצורך מקומו או אפילו לצורך

המוקצה עצמו כדי להצניעו).

וגם בזה, לדידן מותר אף לצורך המוקצה עצמו, ולדעת הר"ן

מותר רק כשהוא לצורך ההיתר.

[1170] בשו"ע ורמ"א שם סי"א (כיצד

היא הנגיעה שאוסר בה העובד כוכבים היין בהנאה, שיגע בידו או ברגלו (ויש אומרים דאם

נגע ברגלו אינו אוסר בהנאה, דאין דרך נסוך בכך), או בדבר אחר (שבידו), וישכשך).

הרי שבדבר אחר שבידו, לדברי הכל אוסר, ואילו ברגלו, יש אומרים

שאינו אוסר.

[1171] תוס' ע"ז נח, ב ד"ה אלא (פירש

הקונטרס אע"ג דמוקמינן ליה במוריק אורוקי אפ"ה חיישינן דלמא נגע ונסך, ואנן

הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי, משמע מתוך פירושו דבהרקה לבד לא מנסך ליה ליאסר בהנאה.

וגם ר"ת כתב דבמוריק אורוקי אינו אסור בהנאה). רמב"ם הל' מאכלות אסורות

פי"ב ה"ב (נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין ... נאסר). ובב"י סי' קכד

ד"ה כתב עוד הרמב"ם (אבל אם אינו מגביה הכלי, אלא שהוא מטהו על צדו ומריק

היין בכלי אחר מותר ... וכן נראה ממה שכתב הרי"ף ... משמע דבעינן דשקיל גוי דנא,

היינו שיגביה, הא לאו הכי לא מיתסר). וברא"ש שם פ"ד סי"ג (שלא בפני

עבודת כוכבים אין דרך לשפוך, אלא לשכשך). וכן הוא בשו"ע שם סי' קכד סי"ח

(נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין ... נאסר), משא"כ אם יצק ולא הגביה שרי.

[1172] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ו נתבאר שביום טוב שחל בערב שבת, מותר להטמין חמין, אף שדומה לבנין, משום

כבוד שבת.

ואף

שבשו"ע הובאה דעה האוסרת, נראה מהשו"ע שהעיקר כהמתירים.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תעט.

[1173] סעיף ו (יום טוב שחל להיות בערב שבת, יש

מי שאוסר להטמין באבנים, משום דהוי כמו בנין, ויש מתירים).

[1174] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ערב.

[1175] ברכות ט, א (יחיד ורבים הלכה כרבים).

[1176] ס"ק ב (וכן הוא באגור (סי' שנו) והמרדכי

סוף פרק כל הכלים כתב להתיר).

[1177] כדלעיל סי' רנז סי"ג (מצוה להטמין

לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת).

[1178] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

[1179] קיצור הנהגת איסור והיתר אות ג (ושעת הדחק

היינו דוקא במקום הפסד מרובה, או בהפסד מועט לעני בדבר חשוב, או לעשיר לכבוד שבת

ויום טוב).