אוצר החסידים שארית יהודה הלכות מליחה - סי' סט(סד) יפה

(סד) יפה

(סד) יפה.

רמ"א חולק על השו"ע. ולא כתב י"א, כדרכו ברוב המקומות שאינו מבואר בהדיא בשו"ע שלא כדבריו כותב דעתו בסתם, וגם כאן יש לדחוק ולפרש דברי השו"ע במ"ש סומכין על דבריו, היינו במסל"ת לבד, ומ"ש אם היה ישראל כו' הוא כמו או אם היה כו'. ומשום הכי עשה עצמו גם כן כאילו מפרש דברי השו"ע, שכתב ובחד מינייהו כו' (ש"ך ²⁸⁹ ).

והטעם דמסל"ת נאמן, אע"ג דאתחזק כאן איסורא, ובדאתחזק איסורא אינו נאמן הנכרי מסל"ת אפילו באיסור דרבנן, כמ"ש לקמן סימן קל"ז ²⁹⁰ . מכל מקום הכא כיון דאיכא נמי טעמא דהנכרי אנקיותא קפיד ²⁹¹ , וזהו נקיות להדיח אחר מליחה ²⁹² , וסמכינן אהאי טעמא בצירוף מסיח לפי תומו ²⁹³ .

אבל אם אינו מסיח לפי תומו לא סמכינן לומר שבודאי הדיח משום נקיות (דשמא להקל טרחו עדיפא ליה) (תורת חטאת ²⁹⁴ , ש"ך ²⁹⁵ , מנחת יעקב ²⁹⁶ ).

וכתב הט"ז ²⁹⁷ והש"ך ²⁹⁸ דאפילו יודע מנהג ישראל שייך מסיח לפי תומו, כגון שמסיח לפי תומו לפני אחרים שלא שאלוהו כלל על הדחה זו ואומר שהדיחו יפה ²⁹⁹ .

וכל זה שהנכרי משמש בבית ישראל, אבל ישראל שנתן בשר בקדרה ושכח אם מלח או אם הדיח הבשר לאחר מליחה מותר, משום דהוי ספק דרבנן ולקולא, דדם שמלחו או שבישלו אינו אלא מדרבנן ³⁰⁰ (ט"ז ³⁰¹ ). והא דבעינן בנכרי שיהא מסיח לפי תומו היינו משום דמסתמא אמרינן שאינו רוצה להטריח את עצמו להדיח (פרי חדש ³⁰² ). ואע"ג דהתם איכא נמי טעמא דנכרי אנקיותא קפיד, מכל מקום גם כאן יש עוד סברא לומר שבודאי עשה הישראל כהרגלו ומנהגו למלוח בשר ולהדיח.

והש"ך בנקודת הכסף חולק עליו וסבירא ליה דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא היכא דאתחזק איסורא ³⁰³ . ויש להחמיר כדבריו באיסור דם שיש לו עיקר בדאורייתא (מנחת יעקב בסולת למנחה ³⁰⁴ ):

הערות

289. ס"ק מב.
290. סעיף ו. וש"ך שם ס"ק יט.
291. ע"ז ל, א.
292. סמ"ג ל"ת קלז (מח, סע"ב).
293. ש"ך ס"ק מב, וסי' סח ס"ק לד, וסי' קלז ס"ק יט.
294. כלל א ס"ז.
295. ס"ק מב. ובסי' קלז ס"ק יט.
296. כלל א ס"ק טז.
297. ס"ק כג.
298. ס"ק מג.
299. ראה שוע"ר סי' תקיג קו"א ס"ק ו: והנה המג"א [שם ס"ק יא] השמיט מה שכתב הש"ך דמשכחת לה כגון שמסיח לפי תומו לפני אחרים כו', משמע דלפני בעל הבית לא מהני, והט"ז כתב משכחת לה כגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותו דבר נשמע כו', והמג"א השמיט כל זה. וטעמו, דעל כרחך לא הוצרכו האחרונים לזה אלא משום דיש לחוש שמא מתכוין לחבב את עצמו על הישראל, כדמשמע מסוף לשון הט"ז עיי"ש, ולכן אסברה לה הש"ך שהסיח לפני אחרים, והט"ז אסברה לה שמספר איזה דבר, אבל בנידון דידן שהנכרי לא עשה שום מעשה ואין לו תועלת כלל באמירה זו, אם הוא מסיח לפי תומו שאינו יודע שסומכין על אמירתו, פשיטא דמהמנינן ליה באיסור דרבנן.
300. מנחות כא, א.
301. ס"ק כד.
302. ס"ק מד.
303. עירובין לה, ב. כללי ס"ס להש"ך ס"ק כ. ליקוט דעות הפוסקים בזה – ראה פס"ד צמח צדק רג, ג ואילך. וראה גם לקמן סי' ע ס"ק כו.
304. כלל א ס"ו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 28 עמודים.