רסו דין מי שהחשיך לו בדרך

רסו דין מי שהחשיך לו בדרך

ובו כ"ז סעיפים

יתן כיסו לנכרי או יניח על חמורו

א מי ²⁰⁷⁷

שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות ²⁰⁷⁸ ,

ויש לו חמורו, וגם יש עמו נכרי, לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו ²⁰⁷⁹ ,

אלא יתננו לנכרי להוליכו לו בשבת עד מקום שביתתו, שהוא תוך התחום ממקום שקדש עליו

היום ²⁰⁸⁰ ,

ולמוצאי שבת לוקחו ממנו ²⁰⁸¹ .

ואע"פ שלא נתן לו שכר על זה, שנמצא טורח בשביל ישראל ²⁰⁸² ,

ואע"פ שנתן לו משחשכה, הרי זה מותר ²⁰⁸³ .

מפני שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי

נכרי, שאין איסורן אלא מדברי סופרים, יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה ²⁰⁸⁴ .

ומכל מקום לכתחלה יש לו ליתנו לו מבעוד יום, ולא לטלטל מוקצה בשבת ²⁰⁸⁵ :

ב במה דברים אמורים בכיסו. אבל אם מצא

מציאה, לא התירו לו ליתנה לנכרי ²⁰⁸⁶

אפילו מבעוד יום ²⁰⁸⁷ ,

לפי שאין אדם בהול כל כך על המציאה כמו על שלו ממש, ויוכל להעמיד עצמו שלא לבא

לידי איסור של תורה בשבילה ²⁰⁸⁸ .

במה דברים אמורים כשעדיין לא הגביה אותה, אבל אם כבר הגביהה ובא לידו מבעוד יום,

נעשית כשלו ממש ²⁰⁸⁹ :

ג אם אין עמו נכרי ²⁰⁹⁰ ,

או שאינו מאמינו לנכרי ²⁰⁹¹ , מניח כיסו על חמורו. וכדי שלא יעבור

על שביתת בהמתו, יניחנו עליה לאחר שעקרה ²⁰⁹²

יד ורגל ²⁰⁹³

ללכת, שעכשיו אין כאן איסור מן התורה. שאין איסור מן התורה במעביר ד' אמות ברשות

הרבים, או במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, או במכניס מרשות הרבים לרשות היחיד,

אלא כשאדם אחד עוקר את החפץ ממקום הנחתו ומעבירו או מוציאו או מכניסו ²⁰⁹⁴ ,

וכן אם אחר עקר החפץ והניחו על זה כשהוא עומד, שמיד שהניחו עליו כשהוא עומד כבר

נעשית הנחה לחפץ זה לעקירה זו הראשונה, ואחר כך כשזה עוקר רגליו ללכת הרי זה עקירה

שניה לחפץ זה, וחייב ²⁰⁹⁵ .

אבל אם אחר הניחו עליו לאחר שהוא עקר כבר רגליו ללכת, לא נעשית עדיין הנחה לעקירה

הראשונה שעקר חבירו ²⁰⁹⁶ .

ולפיכך אף שזה הוליך החפץ אחר כך הרבה, פטור הוא, מפני שלא עשה כל המלאכה, שחסרה

לו העקירה שעשאה חבירו, אלא שאסור מדברי סופרים, וכאן כשמניח על בהמתו אחר שעקרה

יד ורגל מותר אפילו לכתחלה, שהתירו לו משום הפסד כיסו שלא יבא להוליכו בעצמו ²⁰⁹⁷ .

וכשהבהמה עומדת להשתין מים או להטיל גללים וכיוצא בזה, וכל שכן

אם עומדת לנוח, צריך ליטול הכיס ממנה, ולאחר שתחזור ותעקור יד ורגל ללכת, יניחנו

עליה. שאם לא יעשה כן, יש כאן איסור של תורה, שהרי כשעמדה נעשית הנחה לעקירה

הראשונה שעקר הוא, וכשחוזרת לילך הרי היא בעצמה עושה עקירה לכיס, וכשתנוח אחר כך, תעשה

גם הנחה, והרי כאן מלאכה גמורה ²⁰⁹⁸ .

ולכתחלה צריך ליטלו ממנה כשתרצה לעמוד קודם שעמדה, כדי שלא

תעשה אפילו הנחה לעקירה הראשונה שעקר הוא, שאף שאין כאן אלא איסור מדברי סופרים אף

אם תעשה הנחה זו, מכל מקום כל מה שאפשר למעט באיסורי דברי סופרים צריך למעט ²⁰⁹⁹ ,

שהרי לא התירו אלא מפני הדחק. וכן יעשה לעולם בכל פעם שתרצה לעמוד יטלנו מעליה,

וכשתעקור ללכת יניחנו עליה (עד שיגיע לחצר החיצונה של העיר כמו שיתבאר ²¹⁰⁰ ):

ד ואפילו אם אין הבהמה שלו, שאין כאן

איסור משום שביתת בהמתו, אעפ"כ צריך ליזהר בכל זה, דכיון שהוא מחמר אחריה, אם

תעשה מלאכה גמורה יעבור על לא תעשה ²¹⁰¹ ,

אע"פ שאינה שלו ²¹⁰² .

ומכל מקום אם (א) אינה שלו, צריך להניחו עליה, אפילו יש

עמו נכרי ²¹⁰³ , דכיון שהוא נזהר שלא תעשה מלאכה גמורה

האסורה מן התורה, אלא דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים אף אם אדם היה עושה

כיוצא בו, אם כן מוטב שיעשה על ידי הבהמה דבר האסור לו בעצמו מדברי סופרים, משיעשה

בעצמו דבר האסור מדברי סופרים, דהיינו האמירה לנכרי ²¹⁰⁴ ,

ונתינת הכיס אליו שיוליכנו לו ויעשה שליחותו בשבת ²¹⁰⁵ .

אבל כשהבהמה שלו, והוא מצווה על שביתתה, אף שנזהר שלא תעשה מלאכה גמורה, מכל מקום

יותר טוב שתשבות לגמרי. לפיכך צריך ליתן כיסו לנכרי שאינו מצווה על שביתתו ²¹⁰⁶ :

ה ואם הוא משא כבד שלא יוכל הנכרי לשאת

אותו בידיו, יתן גם החמור לנכרי במתנה גמורה, או יפקירנה ²¹⁰⁷ ,

ואזי דינה כבהמה שאינו שלו כלל וכמו שנתבאר ²¹⁰⁸ :

לא התירו לו לרכוב על חמורו

ו אף על פי ²¹⁰⁹

שהתירו לו להניח כיסו על חמורו, לא התירו לו לרכוב עליו ²¹¹⁰

(ואפילו אם הוא בענין שאם לא ירכב עליו והכיס תחתיו, אלא יהא הכיס מגולה על חמורו,

יהיה (ב) שם חשש מלסטים שלא יגזלהו ממנו. אף על פי כן לא התירו לו איסור

רכיבה בדרכים שלנו (שאין להם דין רשות הרבים גמורה, כמו שיתבאר בסימן שמ"ה ²¹¹¹ ),

ואף אם לא נתיר לו הרכיבה לא יבא לידי איסור של תורה אף אם יוליכנה בעצמו, ומה

הפרש לנו בין איסור הרכיבה ובין איסור הכרמלית, שניהם הם מדברי סופרים ²¹¹² ,

לפיכך אין להתיר לו (אלא טלטול המעות, והולכה על ידי הבהמה בלא עקירה והנחה, כדי

שלא יבא להוליך בעצמו, ויטלטל גם כן המעות, ויעשה גם כן עקירה והנחה, ומוטב להתיר

לו מעט מדברי סופרים משיעבור על הרבה מדברי סופרים בזדון ²¹¹³ , אבל) הרכיבה (אין להתיר לו) אלא ילך

ברגליו:

ז ואפילו אם הוא צריך לצאת חוץ לתחום

מפני חשש סכנה, וכשירכב על החמור יהיו רגליו תלויות למעלה מי' טפחים מן הארץ ²¹¹⁴ ,

וכל למעלה מי' טפחים אין בו משום איסור תחומין כמו שנתבאר בסי' רמ"ח ²¹¹⁵ ,

וכשילך ברגליו יעבור על איסור תחומין. ואפילו איסור תחומין שהם מן התורה, כגון חוץ

לי"ב מיל להאומרים ²¹¹⁶

שהם מן התורה. אעפ"כ ילך ברגליו.

לפי שאף שכשירכוב יהיו רגליו למעלה מי' טפחים, מכל מקום כיון

שהוא יושב במקום שנוח תשמישו, דהיינו על גבי החמור שהוא מקום נוח לתשמיש ישיבה,

ורגלי החמור נוגעים בארץ ²¹¹⁷ ,

הרי זה דומה להולך בקרון, שאע"פ שגבוה י' טפחים, מכל מקום אם יש בו ד' על ד'

יש בו משום תחומין ²¹¹⁸ ,

כמו שיתבאר בסי' ת"ד ²¹¹⁹ .

ומכל מקום אם הוא בענין שיש חשש סכנה אם לא ירכב וילך בקרון,

כגון שהולך במדבר עם שיירא ולא יוכל ללכת עמהם אם ילך ברגליו וכל כיוצא בזה, יכול

לרכוב ולילך בקרון, אף כשעודנו בתוך התחום שאין שם איסור כלל בהליכה ברגל ²¹²⁰ :

ח וכשאין שם חשש סכנה וצריך לירד מן

הקרון, אם לא ירד ממנו מבעוד יום, צריך להסיר ממנו כל חפציו ולהניחם על הקרון קודם

שירד ממנו, אם גוף העגלה עצמה בלא הגלגלים היא רחבה ד' וגם היא גבוהה י' טפחים בלא

הגלגלים, שאז היא רשות היחיד גמורה, אע"פ שיש חלל הרבה תחתיה ²¹²¹ .

אם כן כשירד על הארץ שהיא כרמלית, אסור לו לטלטל מכרמלית לרשות היחיד ²¹²² .

ואם אין העגלה גבוהה י' טפחים בעצמה, אע"פ שגבוהה י'

טפחים עם הגלגלים, אינה רשות היחיד אם יש תחתיה חלל ג' טפחים ²¹²³ ,

כמו שיתבאר בסי' שמ"ה ²¹²⁴ ,

ומותר לטלטל מכרמלית לתוכה ²¹²⁵ .

ואם אין רחבה ד' טפחים, אע"פ שגבוהה בעצמה י' טפחים, הרי

זה מקום פטור ²¹²⁶ ,

ומותר לטלטל אפילו מרשות הרבים לתוכו ²¹²⁷ .

ואם היא מלמעלה רחבה ד' טפחים, אע"פ שמלמטה אינה רחבה ד'

טפחים, הרי זו רשות היחיד ²¹²⁸ ,

כמו שיתבאר שם ²¹²⁹ :

יתן כיסו לשוטה או לחרש וקטן

ט אם אין עמו לא חמור ולא נכרי, אם יש

עמו חרש ושוטה וקטן, יתן כיסו להשוטה שיוליכנו לו, שהוא פטור מכל המצות, ולא יתננו

לחרש וקטן. אע"פ שגם הם פטורים ²¹³⁰ ,

מכל מקום החרש יש לו דעת מועטת ²¹³¹ ,

ומתחלף בפיקח, והקטן יבא לכלל דעת ולהתחייב במצות, אבל השוטה אין לו דעת כלל, ולא

יבא לכלל דעת. אבל אם אין עמו שוטה, אלא חרש או קטן יתננו להם ²¹³² .

ואם יש עמו חרש וקטן יתננו לאיזה שירצה ²¹³³ ,

לפי ששניהם שקולים, שהחרש יש לו דעת מועטת, והקטן אע"פ שאין לו דעת כלל, מכל

מקום יבא לכלל דעת גמורה כשיגדל ²¹³⁴ :

י ויכול ליתנו לקטן, אפילו הגיע לחנוך

והוא בנו, שחייב לחנכו במצות, מכל מקום חינוך זה אינו אלא מדברי סופרים ²¹³⁵ ,

והתירו לו חכמים ²¹³⁶

כדי שלא יבא לעשות בעצמו ²¹³⁷ .

ומכל מקום כשנותנו לו, או אפילו לחרש ושוטה צריך ליתנו להם

כשעקרו רגליהם ללכת וליטלו מהם כשהם רוצים לעמוד ²¹³⁸ ,

כדי שלא יעשו עקירה והנחה כמו שנתבאר למעלה ²¹³⁹ .

שאף שאינו מצווה על שביתתם, מכל מקום הרי אסור להאכילם דבר האסור בידים מן התורה ²¹⁴⁰

כמו שיתבאר בסי' שמ"ג ²¹⁴¹ ,

וזה שנותן להם כיסו, אף על פי שנותן (ג) להם מבעוד יום ²¹⁴² , מכל מקום כיון שיודע שיוליכוהו בשבת,

ולדעת כן נותן להם, הרי זה כמאכילם איסור בידים, לפיכך אין היתר אלא שלא יעשו

עקירה והנחה, שאז אין בזה איסור של תורה ²¹⁴³

(אף אם היה ברשות הרבים גמורה), והתירו לו חכמים איסור של דבריהם ²¹⁴⁴

כדי שלא יבא לעשות בעצמו ²¹⁴⁵ .

ומכל מקום אם היה עמו חמור, יניחנו על חמורו ולא יתננו לאחד

מאלו, שהם בכלל אדם, ויש במינם שחייבים במצות, ויתחלפו בהם ²¹⁴⁶ :

יטלטל פחות פחות מד' אמות

יא ואם אין עמו שום אחד מכל אלו, התירו לו

לטלטל בשבת כיסו, או מציאה שבאה לידו מבעוד יום, פחות פחות מד' אמות ²¹⁴⁷ . דהיינו שלא יוליכם ד' אמות רצופים

משקדש היום, אלא ילך עמהם פחות מד' אמות ויעמוד מעט לנוח, ויחזור וילך פחות מד'

אמות ויעמוד מעט לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו ²¹⁴⁸ .

ואם עמד לתקן משאו אין עמידה זו מפסקת, אלא צריך שיעמוד כדי לנוח ²¹⁴⁹ .

ויש מחמירין ²¹⁵⁰

בכל מקום שהתירו טלטול פחות פחות מד' אמות, שישב בכל פחות מד' אמות, אבל העמידה

אינה כלום, כיון שאין כוונתו בעמידתו בשביל לנוח ולהנפש, אלא הוא רוצה לנוח כדי

להתיר איסור טלטול ד' אמות ²¹⁵¹ .

וטוב לחוש לדבריו במקום שאפשר:

יב ומכל מקום אין פחות פחות מד' אמות

מועיל אלא לענין איסור מעביר ד' אמות ברשות הרבים, אבל לא לענין הוצאה מרשות היחיד

לרשות הרבים, ולא לענין הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד ²¹⁵² .

אלא כיצד יעשה כשמגיע לביתו עם כיסו, אם יכניסנו כדרכו נמצא

מכניס מרשות הרבים או כרמלית לרשות היחיד, אלא מיד שיגיע לפתח ביתו קודם שיעמוד שם ²¹⁵³ יזרקנו לביתו כלאחר יד ²¹⁵⁴ , דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו

ולאחריו ²¹⁵⁵ , ואין בזריקה זו איסור מן התורה, ואף

אם היא רשות הרבים גמורה, אלא מדברי סופרים, והתירו לו כדי שלא יבא להכניסו כדרכו ²¹⁵⁶ :

ירוץ עד ביתו ויזרקנו לביתו כלאחר יד

יג ואם אינו יכול להוליכה פחות פחות מד'

אמות, מפני שמתיירא מלסטים שלא יגזלוהו ממנו ²¹⁵⁷ , וכן אפילו אם יש עמו חמור ומתיירא

להניחו עליו מפני הלסטים, שאם יניחנו עליו ויטלנו בכל עת שיעמוד כמו שנתבאר ²¹⁵⁸

יראוהו הלסטים ויגזלוהו ממנו ²¹⁵⁹ ,

(ד) יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו, שאין כאן איסור של תורה אף אם היא

רשות הרבים גמורה ²¹⁶⁰ ,

אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום, שלא היתה העקירה בשבת ²¹⁶¹ ,

וכל זמן שהוא רץ אין כאן עקירה והנחה, עד שיגיע סמוך לבית, ואז קודם שיעמוד לפני

פתח ביתו ותיעשה הנחה ²¹⁶²

צריך הוא לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד, כדי שלא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד ²¹⁶³ .

ובזמן הזה שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית ²¹⁶⁴ ,

יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשכה ²¹⁶⁵ ,

רק קודם שיעמוד לפני פתח ביתו יזרקנו כלאחר יד, שנמצא שאין כאן אלא עקירה בלא

הנחה:

יד במה דברים אמורים כשהוא רץ, אבל לילך

לאט לא התירו לו אפילו אם התחיל מבעוד יום, לפי שלפעמים יעמוד מעט בלא דעת ויחזור

וילך, ונמצא עושה עקירה והנחה בשבת, משא"כ כשהוא רץ יש לו היכר וזכרון בריצה

זו שאסור לו לעמוד, ולא יבא לשכוח ²¹⁶⁶ :

טו וכן מי שהיתה חבילתו על כתיפו וקדש

עליו היום, רץ תחתיה אפילו ברשות הרבים עד שמגיע לפני פתח ביתו ויזרקנה שם כלאחר

יד ²¹⁶⁷ . ואף אם עמד באמצע מרוצתו לתקן המשוי, (ה)

פטור ²¹⁶⁸

(אלא שלכתחלה אסור לעמוד כלל, אלא אם כן אי אפשר לו בענין אחר):

היתרים אלו כשאינו פושע

טז וכל זה במי שהחשיך לו בדרך שאינו פושע,

שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום לבא לעיר. אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה והוציא

כיסו עמו לרשות הרבים, או אפילו לכרמלית, ושכח אחר כך להסירו ממנו ולהצניעו קודם

שחשכה ²¹⁶⁹ ,

לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו, אפילו לומר לנכרי להצניעו, הואיל ופשע בו שיצא

עם כיסו סמוך לחשכה ²¹⁷⁰

כמ"ש בסי' רנ"ב ²¹⁷¹ :

יז אבל אם היה כיסו תלוי בחגורו ושכחו (ו),

ולא ידע בו בשעת יציאתו לרשות הרבים סמוך לחשכה, ואפילו שכח כיסו עליו עד

שחשכה ואחר כך (הוציאו) יצא עמו לרשות הרבים ²¹⁷² , או אפילו ידע שכיסו עליו בשעת יציאתו,

אלא שיצא מבעוד יום ולא סמוך לחשכה שאינו פושע בזה ²¹⁷³ ,

ואחר כך שכחו להצניעו עד שחשכה, מותר לו ליתנו לנכרי שיביאנו לו לביתו. ואם אין

עמו נכרי, או שאינו מאמינו ²¹⁷⁴ ,

יוליכנו פחות פחות מד' אמות ²¹⁷⁵ ,

ויזרקנו לביתו כלאחר יד ²¹⁷⁶ .

ואם מתירא שלא יגזלוהו ממנו, רשאי לרוץ ²¹⁷⁷

עד לפני ביתו כמו שנתבאר ²¹⁷⁸ , שהתירו כל זה כדי שלא יבא להוליכו

כדרכו בעקירה והנחה, שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ²¹⁷⁹ , ובודאי לא יעזבנו בשוק כשאי אפשר

לשמרו שם (על ידי שומר נכרי או שומר ישראל ²¹⁸⁰ )

עד למוצאי שבת:

יח אבל אם אפשר לשומרו שם עד למוצאי שבת,

אסור להביאו לביתו ²¹⁸¹ אפילו על ידי נכרי, אלא מתיר חגורה

בשוק והכיס נופל ואומר לנכרי לשומרו. ואם מביאו הנכרי מעצמו אין צריך לומר לו כלום ²¹⁸² :

כיס מעות בעיר מעורבת

יט ומי ששכח כיסו עליו ונזכר בשבת כשהוא

בתוך הבית, או בתוך החצר, או אפילו בתוך עיר המעורבת, יכול לילך עמו עד לתוך חדר

מוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל ²¹⁸³ . ואין בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון

שהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה ²¹⁸⁴

כמו שיתבאר בסי' ש"ח ²¹⁸⁵ (ועוד שזהו טלטול על ידי גופו ולא

בידיו ²¹⁸⁶ , ואין בו איסור כלל כמו שיתבאר בסי'

שי"א ²¹⁸⁷ ):

כ וכל זה בכיסו, או מציאה שבאה לידו מבעוד

יום, אבל אם מצא ארנקי בשבת (אפילו בתוך עיר (ז) המעורבת), אסור אפילו לומר

לנכרי ליטלו, אע"פ שירא פן יקדמנו אחר ²¹⁸⁸ .

דכיון שאדם יכול להעמיד עצמו עליה ²¹⁸⁹ ,

לא התירו לו שום איסור של דבריהם (אפילו איסור טלטול מוקצה על ידי נכרי. שאף שיש

מתירין איסור זה במקום הפסד מרובה ²¹⁹⁰ ,

מכל מקום כאן אינו מפסיד כלום משלו, אלא שנמנע מהריוח ²¹⁹¹ ).

ומכל מקום מותר לישב אצלו ולשמרו עד למוצאי שבת ²¹⁹² ,

שמותר לשמור המוקצה בשבת כמ"ש בסי' ש"[ו] ²¹⁹³ .

וכל שכן שמותר לומר לנכרי לשומרו ²¹⁹⁴

(ואם מביאו (ח) מעצמו, אין צריך לומר לו כלום ²¹⁹⁵ ):

כשמגיע בבהמה טעונה לחצר

כא מי שבא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה ²¹⁹⁶

(שנטל המשוי מעליה כשרצתה לעמוד והניחו עליה כשהיא מהלכת ²¹⁹⁷ ,

או שהחשיך כשהיא הלכה סמוך לעיר ²¹⁹⁸ ),

(ט) כשיגיע לחצר החיצונה של העיר, שהוא מקום המשתמר הראשון ²¹⁹⁹ ,

נוטל מעליה הכלים המותרים לטלטלם בשבת.

(ולכתחילה יטלם (י) קודם שעמדה בחצר, כדי שלא תעשה היא

הנחה ²²⁰⁰ .

ואם עמדה אין בכך כלום ²²⁰¹ ,

שהיא הנחה בלא עקירה, שהרי כשהגיע לפני פתח החצר שעמדה שם מעט קודם שנכנסה צריך

היה ליטול המשוי מעליה קודם שעמדה ולהניחו עליה אחר שעקרה רגליה ליכנס לחצר, כדי

שלא תעשה היא הנחה ועקירה ²²⁰² ,

כמו שנתבאר למעלה ²²⁰³ ).

ואפילו אם המשוי הוא יותר מט"ו סאין, שאם היה על עגלה היה

אסור להורידו ממנה בשבת, כמו שיתבאר בסי' של"ג ²²⁰⁴ ,

מכל מקום מעל הבהמה לא גזרו על זה מפני צער בעלי חיים ²²⁰⁵ :

פירוק המוקצה מהבהמה

כב ואם ²²⁰⁶

יש עליה דברים המוקצים, מתיר את החבלים של האוכף שהשקים קשורים בהם, והשקים נופלים

מאליהם ²²⁰⁷ :

כג היו בשקים דברים המשתברים אם יפלו,

כגון כלי זכוכית האסורים לטלטלם, כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראוים בשבת

לכלום לפי שהם מאוסים ואי אפשר להשתמש בתוכם ²²⁰⁸ ,

ומוקצה מחמת מיאוס כזה אינו מותר בטלטול בשבת אלא אם כן ראוי לכסות בו כלים וכיוצא

בזה, כמו שיתבאר בסי' ש"ח ²²⁰⁹ ,

אבל אלו אינן ראוים לכך ²²¹⁰ ,

שמקפיד עליהם להשתמש בהם בענין זה שלא יפלו וישתברו ²²¹¹ .

כיצד יעשה ליטלם מעל החמור, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם, ומתיר החבלים, והשקים

נופלים על הכרים וכסתות:

כד במה דברים אמורים ( יא )

בשקים קטנים, שיכול לשמוט הכרים מתחתיהם (לכשירצה), ששומט כר העליון מתחתיהם

ונופלים על השני ומן השני על השלישי וכן עד שמגיעים לארץ ²²¹² . שה[כר]ים לא נעשו בסיס לדבר האיסור,

כיון שלא היו השקים עליהם בבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת ²²¹³ .

אבל אם הם שקים גדולים שאי אפשר לשמוט הכרים מתחתיהם, אסור

להניחן תחתיהן, מפני שמבטל כלי מהיכנו ²²¹⁴ .

אלא פורקן מן החמור בנחת שלא ישברו ²²¹⁵ .

ואע"פ שאי אפשר לפריקה בנחת בלא טלטול קצת ²²¹⁶ , מכל מקום התירו לו דבר זה מפני הפסד

מרובה ²²¹⁷ . וצריך ליזהר שלא יסמוך על הבהמה

כשפורק מעליה ²²¹⁸ ,

כמו שיתבאר בסי' ש"ה ²²¹⁹ :

כה ואם אי אפשר לפרוק בנחת שלא ישברו, יש

מתירין ²²²⁰ להניח כרים וכסתות תחתיהם, שלא גזרו על

ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה. אבל אינו יכול להניחן על החמור עד למוצאי שבת.

מפני צער בעלי חיים ²²²¹

שהוא אסור מן התורה ²²²² :

כו וכל זה בכלים המוקצים שיש הפסד מרובה

בשבירתן. אבל אם היו חתיכות זכוכית רחבות שעושים מהן חלונות, שאין בשבירתן אלא

הפסד מועט, שהרי סופן להחתך לחתיכות קטנות, אסור להניח תחתיהן כרים וכסתות ²²²³ ,

אפילו הן משאות קטנים שאפשר לשמוט הכרים מתחתיהם, מכל מקום עד שיספיק לשמטם כולם

בנחת שלא ישברו הכלים, הרי כבר הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה, ואסור לבטל כלי

מהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד ²²²⁴ . וכל שכן שאסור לפורקן בנחת, שאי אפשר

בלא טלטול קצת ²²²⁵ ,

אלא צריך להתיר החבלים שיפלו השקים מעל הבהמה:

חשכה לו בדרך ותפילין בראשו

כז מי שחשכה לו בדרך ותפילין בראשו, או

שיושב בבית המדרש שבשדה וחשכה לו, מותר לילך בהם לביתו ²²²⁶ .

אע"פ שאסור לצאת בתפילין בשבת ²²²⁷ ,

מכל מקום משום בזיון התפילין שלא יניחן בשדה ²²²⁸ ,

או בבית המדרש שבשדה שאינו מקום המשתמר ²²²⁹ ,

התירו לו לילך לבוש בהן עד ביתו שיצניען שם. וכשהוא מהלך בהן צריך להניח ידו עליהן

לכסותן מפני הרואים שלא יחשדוהו ²²³⁰ .

ואם יש בית סמוך לחומה שהן משתמרין שם, חולצן ומצניען שם, ולא ילך בהן עד ביתו ²²³¹

(וכבר נתבאר זה בסי' ל' ²²³² ):

קונטרס אחרון

(א) אינה שלו כו'.

לא ²²³³

העתקתי מה שכתב המג"א ²²³⁴

לענין שכירות. משום דקיי"ל דהעיקר כמ"ד שכירות לא קניא אפילו לחומרא

כמ"ש בסימן רמ"ו ²²³⁵

ועיין במ"ש שם ²²³⁶ ,

אלא שטוב לחוש באיסורא דאורייתא לדברי המחמיר מספק עיי"ש. אבל הכא חומרא דאתי

לידי קולא היא ²²³⁷ ,

לפום מאי דקיי"ל דלא קניא כלל, וצריך ליתן דוקא עליה, ולא לנכרי כמ"ש

המג"א ²²³⁸ :

(ב) שם חשש כו' ²²³⁹ .

זה נלמד ²²⁴⁰

מדין האוכף שלא הסכים להתיר ²²⁴¹ .

וכתב עיין סי' של"ד ס"ב, וכונתו ששם ²²⁴² הניח בצ"ע אם יש להתיר מי שהחשיך

בזמן הזה להאוסרים שם ²²⁴³ .

ואף להמתירים שם ²²⁴⁴ ,

היינו גם כן כדי שלא יבאו לידי איסורא דאורייתא, עיין שם במג"א ²²⁴⁵ , וכן כתב הט"ז שם ²²⁴⁶ שמא יעשה איזו מלאכה להצניע הממון עיין

שם. אם כן הכא דלא שייך למימר הכי, שבודאי אם יבא לעבור על דברי תורה מחמת חמדת

ממונו לא יצניענו בדרך ²²⁴⁷ ,

אלא ישאנו עמו במחיצתו ²²⁴⁸ ,

שהיא שמירה המעולה כי יתן בכיס עינו ²²⁴⁹ .

ואם כן ²²⁵⁰

אף אם תמצי לומר להתיר מי שהחשיך אף בזמן הזה, על כרחך היינו שלא יבא להרבות

באיסור דברי סופרים, כמו שכתב ב"י סי' של"ד ²²⁵¹

בשם מהרי"א, וכן כתב העולת שבת שם ²²⁵² . אם כן ברכיבה אין שום היתר לפי זה,

דאף רכיבה היא גזירה משום מלאכה דאורייתא שמא יחתוך זמורה ²²⁵³ .

ואדרבא עדיפא מינה לפי דעת השו"ע סוף סי' שמ"[ח] ²²⁵⁴ ,

דהושיט ידו לכרמלית לא גזרו אפילו במזיד, ובעלה באילן גזרו. עיין סי' של"ו ²²⁵⁵ .

אבל בלא רכיבה משמעות כל האחרונים כאן ²²⁵⁶

שיש להתיר אף בזמן הזה, עיין ט"ז סוף סימן זה ²²⁵⁷ .

וכן משמע בהדיא במג"א סקי"ח ²²⁵⁸

וסק"כ ²²⁵⁹ ,

ועיין שם בשלטי גיבורים ²²⁶⁰ .

וכן משמע בהדיא בט"ז סק"ד ²²⁶¹ .

וכן ²²⁶²

לפי מה שכתב המג"א בסק"ג ²²⁶³

דזה תלוי בפלוגתא שבסימן של"ד ס"ב, אם כן לפי מה שכתב שם המג"א ²²⁶⁴

בשם הב"ח ²²⁶⁵

כהמתירים, הוא הדין הכא. אלא דלפי הטעם המבואר שם במג"א וט"ז ²²⁶⁶ ,

צריך לומר הכא כמו שכתב העולת שבת שם ²²⁶⁷ .

וכהאי גוונא ממש כתב הט"ז עצמו בסימן רמ"ד סק"ו ²²⁶⁸

עיין שם, דזהו ממש כמ"ש בפנים ²²⁶⁹ .

וכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א ²²⁷⁰ ,

דאין צריך חשש דאורייתא דוקא, למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עיין

שם, אלא איסור חמור של מדברי סופרים ²²⁷¹ , ואם כן יש לומר דהוא הדין נמי ל[ר]יבוי

איסורי דברי סופרים ²²⁷² .

והא ²²⁷³

דהוצרכו בסימן של"ד ²²⁷⁴

לומר דיש חשש שיבא לאיסורא דאורייתא. היינו משום דהתם מיירי בכהאי גוונא דליכא אלא

חשש שמא כו', כמבואר שם בלשונם ²²⁷⁵

בהדיא עיין שם (והיינו משום דהם רצו ליתן טעם להתיר אם הוא בענין שיכול להחביא

המעות בלי מלאכה דאורייתא, דבכהאי גוונא מיירי התם ²²⁷⁶ ,

ואם כן מהיכי תיתי לומר שיעשה מלאכה דאורייתא מחמת שנאסור לו לטלטלם, דזהו דבר

שאינו עולה על הדעת כלל, שאם היינו מתירים לו לטלטל היה מחביאם בטלטול, וכשאנו אוסרים

הטלטול, יטלטל ויחפירם גם כן בקרקע וכיוצא בזה, דלמה יעשה כן. בשלמא במי שהחשיך

כשאי אפשר לו לעמוד בהיתר ועושה באיסור, לא יעלה על דעתו כלל להקל ממשא טורח העיון ²²⁷⁷

מאיסור חמור לאיסור קל, ועושה כאוות נפשו ומהלך כדי למהר הליכתו, וגם לא יתננו

לנכרי, ששמירת עצמו היא מעולה לו משמירת אחרים כי יתן בכיס עינו, שאדם עשוי למשמש

כו' ²²⁷⁸ .

וכיון שבענין זה יפה לו יותר, ואף אם לא היה יפה לו יותר, כיון שעושה כך מבעוד יום

שנושאו בעצמו, בודאי לא ישנה בשבת ולא ירצה לחלק בין איסור לאיסור, אלא בין איסור

להיתר כשנתיר לו ²²⁷⁹ .

משא"כ התם רצו ליתן טעם להתיר בכל גוונא, אף שאין לו

שמירה מעולה משמירה זו שיש לו בהחבאה שבטלטול גרידא, אם כן מהיכי תיתי יעשה מלאכה.

ואין מקום לומר אלא שמא מחמת שהוא בהול ונחפז מאד מהדליקה והלסטים ימהר להצילם

מפניהם באיזו הצלה שתזדמן לו יותר במהירות, ושמא תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה,

ולא ילך כלל להחביאה במחבוא שיש לו, לפי שיאמר בין כך ובין כך הוא אסור. ואם כן

אין כאן ודאי, ולא אפילו קרוב לודאי, שיעשה מלאכה, כיון שיש לו מחבוא טוב, אלא

ספיקא בעלמא הוא, ספק תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ויעשה אותה, וספק ילך

להחביאה במחבוא שלו ולא יעשה מלאכה, מפני ²²⁸⁰

שאפשר שיתעכב בה יותר מהליכה לשם, או מפני שירצה להתעלם מיד מהליסטים בהליכתו

מביתו למקום המחבוא, ואם המחבוא בביתו כל שכן שלא ימהר כלום בטורח המלאכה ולא יעשה

אותם בחנם ²²⁸¹ .

דהתם לא מיירי בחשש שכחת שבת, עיין שם ²²⁸² ).

והלכך ²²⁸³

לא חיישינן אלא לאיסורא דאורייתא (וגבי כיבוי ²²⁸⁴ ,

למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ²²⁸⁵ ,

צריך לומר משום דהכיבוי יפה לו יותר, וכיון שבין כך ובין כך אסור, יכבה כדרכו

בחול).

אבל מחמת חשש שמא ירבה באיסורי דברי סופרים, לא נתיר לו איסור

דברי סופרים, אף על גב דבלאו הכי יעבור עליו בודאי ²²⁸⁶ .

דכמו שאין אוסרים דבר המותר מחשש שמא יבא לידי איסור דברי סופרים ²²⁸⁷ ,

אם לא במקום שפירשו חכמים בהדיא ²²⁸⁸ ,

כך אין להתיר האסור מחשש זה, ותהא ידינו מסולקת הימנו, והדברים קל וחומר.

מה שאין כן הכא קרוב לודאי הוא, ואפשר ודאי גמור, שכשנאסור לו

ולא יעמיד עצמו על ממונו, ילך עם כיסו כדרכו בחול ולא יעמוד לפוש בכל פחות מד'

אמות, וגם לא יתננו לנכרי, לפי שיאמר כיון שבין כך ובין כך הוא שלא בהיתר גמור

אעשה בדרך היפה לי יותר לשמרו בעצמו ולילך במהרה לביתי, או לא יעלה על דעתו כלל

לבקש איסורים קלים ולעשות על דעת שאין בו איסור כל כך, אלא יעשה כמו שעשה מבעוד

יום. אלא אם כן אנחנו נמציא לו הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה שלא יפסיד ממונו ²²⁸⁹ .

וחילוק זה ²²⁹⁰

הוא מוכרח ממה שכתב המג"א בסי' ש"[א] ס"ק מ"ה לדעת

מהרי"ל ²²⁹¹ , וכן כתב בסי' של"ד ²²⁹² , דדוקא כשהוא בהול שרינן ליה, והרי מי

שהחשיך אינו בהול כלל כמבואר בר"ן ריש פרק כ"ד ²²⁹³

לפי שיטתו, ואיך אפשר לחלוק עליו במציאות ²²⁹⁴

(ואין לומר משום דברי הזיקא, חדא ד[הוה] ליה למימר הכי, ולא משום בהול, ועוד דבסי'

של"ד מיירי גם כן דברי הזיקא, ואפילו הכי אסור משום דאינו בהול ²²⁹⁵ ).

ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי, דשאני הכא שהדבר קרוב לודאי שילך עם כיסו כדרכו

מבעוד יום ²²⁹⁶ .

מה שאין כן התם בסי' ש"א ²²⁹⁷ ,

ממה נפשך, אם יעלה על דעתו לבקש איסורים קלים, ודאי יוציאם לחוץ, דבכהאי גוונא לא

יבא לידי הפסד כמבואר שם ²²⁹⁸ ,

ואם לא יעלה על דעתו כלל, אם כן יעשה כמו שעשה מבעוד יום, שהיה נושאם אצלו, ולא

חפרם ולא תפרם, מפני שהיה די לו בשאֵתָם אצלו, ובודאי לא ישנה בשבת מדרך החול ²²⁹⁹ .

וכן בסי' של"ד בסחורה הנפסדת מגשמים, אף בחול אין דרך להצילה במלאכה דאורייתא,

כמו שכתב הלבוש שם ²³⁰⁰ ,

אלא בטלטולם למקום אחר, או לכסותם במקומם, ואין דרך למלאכה בכאן, אלא אם היה בהול

ונחפז, אזי אפשר לו לבא לידי איזה מלאכה, כדי למהר ההצלה אם נאסור לו הטלטול,

שיאמר בין כך ובין כך אי אפשר לי להציל בהיתר, כן צריך לומר לדעת המג"א ²³⁰¹ .

אבל באמת אין צריך לכך ²³⁰² ,

דמה שהקשה המג"א ²³⁰³

מפירות המוקצים, לא קשה מידי לפי מה שכתבו שם הב"י ²³⁰⁴

וט"ז ²³⁰⁵

לחלק בין מיני מאכל למעות, ובשביל שהוקצו הפירות לא נחשבו להפסד מרובה יותר ²³⁰⁶ .

ואף אם לפעמים אין במעות הפסד מרובה כמו בפירות, לא קשה מידי, עיין ט"ז סוף

סי' רמ"[ד] ²³⁰⁷

גבי היתר מכס הנלמד מהיתר כיסו ²³⁰⁸ ,

שמשם למדו גם כן לענין זה ²³⁰⁹ .

ובגמרא לא מיקרי הפסד מרובה אלא לגבי טלטול דבר המותר לגמרי לר' יצחק בפ"ה

דביצה ²³¹⁰ ,

או אפילו לכולי עלמא לענין ביטול כלי למקצת השבת בפכ"ד דשבת ²³¹¹ ,

עיין שם בר"ן ²³¹² .

ובמלחמות ²³¹³

מבואר דכמה מיני הפסד מועט יש, והוא הדין להפסד מרובה ²³¹⁴ :

(ג) להם מבעוד יום. עיין ²³¹⁵

מג"א ²³¹⁶ .

ואין לומר שדעת רמ"א דאף בבהמה אין צריך לעשות כן, אלא

כשמניחו עליה כשחשיכה ²³¹⁷ ,

כדמשמע לכאורה מקושית הרא"ש על רש"י ²³¹⁸ .

דזה אינו, דהרא"ש לא כתב כן אלא על קושית והלא מחמר ²³¹⁹ , אבל מכל מקום למסקנא אי אפשר דלא

קיימא להשתין כו', אם כן אף מבעוד יום הדין כן מהאי טעמא, כמשמעות המגיד משנה ²³²⁰ .

וכן כתבו בהדיא בספר התרומה ²³²¹

והמרדכי ²³²²

והגהות מיימוניות ²³²³ .

וכן הוא דעת הרמב"ם ²³²⁴

שהצריך שלא יהיה לא עקירה ולא הנחה, אם כן אף מבעוד יום, אף דעקירה לא הוי, מכל

מקום צריך שלא יהיה אפילו הנחה לבדה. ואף הרא"ש מודה בזה לפי המסקנא דכשהיא

עומדת כו' ²³²⁵ .

ובזה נסתלקה תמיהת השלטי גיבורים ²³²⁶

מעל ספר התרומה גבי יכול לרוץ.

אלא דמכל מקום גבי כרמלית דרבנן יש לסמוך על דבריו ²³²⁷ ,

כיון שהוא דיעבד שאי אפשר בענין אחר, ואם לא נתיר לו הנחה בלבדה כלאחר יד, יעשה

עקירה והנחה כדרכה. ולא הצריך הרמב"ם ²³²⁸

ליטלו קודם שתעמוד אלא לכתחלה ²³²⁹ ,

א[בל] פשיטא שאם לא הספיק ליטלו עד שעמדה, בודאי לא ישליכנו ארצה, מעתה אתי לידי

איסורא דאורייתא ²³³⁰ .

אלא דמכל מקום ברשות הרבים אין להקל גבי ריצה כשעקר משחשכה ²³³¹ ,

כיון שיש חולקים לגמרי על היתר זה ²³³² ,

והמתירין עצמן ²³³³

הזכירו מבעוד יום, מנא לן להקל משחשכה, דיש לומר דלא רצו להתיר עקירה בידים כדרכה

וגם הנחה בידים אפילו שלא כדרכה, דשמא יעמוד מעט ונמצא עושה איסור סקילה במזיד על

פי היתר חכמים, ומוטב להניחו שיעשה כרצונו, שמא יעמיד עצמו על ממונו ²³³⁴ .

מה שאין כן בבהמתו כשכבר עמדה ועשתה הנחה בלא עקירה קודם שהספיק ליטלו ממנה, מותר

לחזור ולהניחו עליה, לפי שלא נולד עכשיו חשש יותר לאיסורא דאורייתא ממה שהיה בתחלה

כשהניחו עליה משחשכה.

ומכל מקום בכרמלית יש להקל כדעת השלטי גבורים, שהרי כן דעת

הט"ז סוף סימן זה ²³³⁵ ,

וגם המג"א ²³³⁶

נתכוין להעתיק היתר זה, אלא שקיצר בלשונו. דמה שכתב בכל ענין, בודאי אין כוונתו אף

אם אינו מתירא, דהא בסק"כ ²³³⁷

לא כתב כן, ובהדיא מבואר בשלטי גבורים ²³³⁸

שכוונתו אף משחשכה עיין שם. וכן משמע בהדיא במג"א סקכ"א ²³³⁹

דאף משחשכה יש להקל:

(ד) יכול לרוץ כו'. עיין ²³⁴⁰

מ"ש לעיל.

ועיין בשלטי גיבורים ²³⁴¹ שכתב שהרמב"ן וסיעתו מודים היכא

דאי אפשר בענין אחר שמתיירא כו', לכך לא העתקתי דעתם. ובפרט דעכשיו ²³⁴²

אין נפקא מינה לפי מה שכתב המג"א ²³⁴³

דלכולי עלמא שרי בכרמלית (אבל בשלטי גבורים זה אינו ²³⁴⁴

והמ"א כתב כן מדעתו). וכן הט"ז בסק"ו ²³⁴⁵

הכריע להקל:

(ה) פטור. בודאי ²³⁴⁶

אין כוונת המג"א ²³⁴⁷

להשמיענו כאן חיובי ופטורי דהוצאת שבת שאין כאן מקומם, וגם למה ליה להביא ראיה

מפירוש רש"י ²³⁴⁸

תלמוד ערוך הוא בפרק קמא ²³⁴⁹

ובכמה מקומות ²³⁵⁰ ,

אלא ודאי דכוונתו דגם הכא שרי בכהאי גוונא. ולהכי אפקיה בלשון פטור ולא מותר, משום

דלא שרי אלא כשאי אפשר בענין אחר:

(ו) ולא ידע כו'. לפי ²³⁵¹

מה שכתב המג"א ²³⁵² , צריך לומר דלשון ושכח והוציא שבשו"ע,

הוא דומיא דשמא ישכח ויוציא שבסוף סי' רנ"ב, שפירושו ישכח להסירו ולהצניעו.

עיין שם במג"א.

ומה שכתב המג"א בסק"כ ²³⁵³ דאם מתיירא כו', אי אפשר לומר דמיירי

סמוך לחשכה ממש שפשע בזה, דאם כן מאי איכא בין החשיך בדרך לפושע, שהרי היתר הריצה

הוא דוקא כשאי אפשר פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים על כל פנים, כמו שכתב

המג"א בסקי"ח ²³⁵⁴ ,

אם כן מכלל דהיתר פחות פחות מד' אמות הוא יותר קרוב להתיר, ובפושע לא התירו אפילו

פחות פחות מד' אמות אף על פי שאי אפשר בענין אחר, דכשאפשר בענין אחר גם בהחשיך

בדרך לא התירו ²³⁵⁵ ,

אלא ודאי דהתם מיירי כשלא פשע.

וכן משמע מסתימת לשון האגודה ²³⁵⁶ ורמ"א ²³⁵⁷

דמיירי כששכחו עליו ביציאתו ²³⁵⁸ ,

ולא כשיצא בו דוקא במזיד סמוך לחשכה ואחר כך שכחו, דהוי להו לפרש ולהזכיר סמוך

לחשכה, אלא ודאי מיירי בכל גוונא ואפילו הכי אסור ²³⁵⁹ .

ואף הט"ז ²³⁶⁰ שחלק והתיר לרוץ כמו בחבילה. מכל מקום

גם בחבילה, המתירין עצמן דהיינו ספר התרומה והנמשכין אחריו, התנו בפירוש כשאי אפשר

בענין אחר שמתיירא כו' ²³⁶¹ .

ובכי האי גוונא ²³⁶²

מודה רמ"א, כמ"ש המג"א. ולא אסר ²³⁶³

אלא משום דבעיר מסתמא אפשר לשומרו. כמבואר בהדיא בספר התרומה ²³⁶⁴ ,

שנתן טעם בזה לההיא דס"פ נוטל ²³⁶⁵

פעם אחת שכחו דסקיא כו', הובא ב"י סי' של"ד ²³⁶⁶

ומג"א שם ²³⁶⁷ ,

וכן כתב הר"ן ²³⁶⁸ . ומכאן הוציא האגודה דבריו ²³⁶⁹ .

והנה ²³⁷⁰

לפי טעם הראשון של ספר התרומה, שאני הכא דפשע בשכחה, בודאי אין כוונתו לפי שהוציאו

לשם סמוך לחשכה ²³⁷¹ ,

דהא בגמרא לא נזכר כלל סמוך לחשכה, ואפשר דמבעוד יום הוה, ועוד דלפי זה עיקר

הפשיעה מה שיצא סמוך לחשכה ולא השכחה, ומדקאמר שפשע בשכחה מכלל דאף כששכח מבעוד

יום מיירי, ואפילו הכי אסור מב' טעמים. ואנן קיי"ל כטעם הב', שכן כתב גם

הר"ן ²³⁷² .

ואם כן כשאי אפשר בענין אחר שרי לדעת המג"א וט"ז. ואף לספר התרומה צריך

לומר דטעם הב' עיקר, או תרווייהו דווקא קאמר, דלטעם הראשון בלבדו קשה מגמרא דעבודה

זרה דף [ע'] ע"א ²³⁷³ .

דאין לומר ²³⁷⁴

דשאני התם שהכיס עליו ואין בו משום טילטול מוקצה ²³⁷⁵

אלא איסור פחות פחות מד' אמות, דזה אינו, שהרי בא לתרץ ²³⁷⁶

מארנקי שבחצר, שאין שם אלא מוקצה לחוד. ואיסור פחות פחות מד' אמות לחוד ודאי חמיר

מאיסור מוקצה לחוד, שהרי פחות פחות מד' אמות אסור אפילו בבין השמשות גבי עירוב

בסי' שמ"ט ²³⁷⁷ ,

עיין שם בב"י שכתב כן בשם התוס' ²³⁷⁸

והמרדכי ²³⁷⁹

שכתבו כן גבי עירובי תחומין, וטלטול מוקצה שרי בבין השמשות גבי עירוב כמבואר

בעירובין דף ל"ה ²³⁸⁰

גבי נפל עליו גל וכמ"ש בסי' שצ"ד ²³⁸¹

(ובלאו הכי מבואר בספר התרומה ²³⁸²

ובהגהות מיימוניות ²³⁸³

ומרדכי ריש פרק כ"ד ²³⁸⁴ ,

דאף במי שהחשיך בדרך ומטלטל פחות פחות מד' אמות איכא נמי איסור מוקצה, עיין

במ"ש בסי' ש"א ²³⁸⁵ ).

אבל יש להסתפק בדעת האגודה ורמ"א ²³⁸⁶ ,

דאפשר שלא אסרו אלא כשאפשר לשמרו על ידי נכרי, אבל אם יצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי

שבת, אפשר דגם כן אין אדם מעמיד עצמו על זה, כמו בהושיט ידו מלאה פירות בסי'

שמ"ח ²³⁸⁷ .

והתם ²³⁸⁸

אמרינן דאי אפשר כלל, אבל הכא ²³⁸⁹

על כל פנים אפשר דאין אדם מעמיד. וספק זה הוא בלשון ספר התרומה שכתב ²³⁹⁰

או ליתן לשומר כו', אם דוקא תרוייהו קאמר ²³⁹¹ ,

או לא, דאף אם אי אפשר חייב לשמור בעצמו, וכן משמע בהדיא בר"ן ²³⁹² .

אלא דלפי זה צ"ע בגמרא דעבודה זרה ²³⁹³ ,

היה להם להחשיך שם בשוק, אף אם תמצי לומר דלא היה מזדמן להם שומר. ודוחק גדול לומר

דבנהרדעא היו שכיחי לסטים כל כך בשוקא דיהודאי עד שאי אפשר להחשיך שם עם כיסו ²³⁹⁴ ,

אבל לצאת עמו לפי שעה אפשר ²³⁹⁵ ,

וגם ר' יצחק מיירי בכהאי גוונא ²³⁹⁶ ,

דאמורא הוי ליה לפרש ²³⁹⁷ .

וצריך עיון ²³⁹⁸ :

(ז) המעורבת אסור כו'. לכאורה ²³⁹⁹

היה אפשר להתיר טלטול מוקצה גרידא על ידי נכרי, שהרי הרמב"ם ²⁴⁰⁰

התיר אפילו טלטול פחות פחות מד' אמות ²⁴⁰¹ .

והרמב"ן ²⁴⁰²

ושאר פוסקים ²⁴⁰³

לא חלקו אלא מחמת שפחות פחות מד' אמות חמורה מנתינה לנכרי ²⁴⁰⁴ .

ואף הרא"ש ²⁴⁰⁵

לא הזכיר אלא טלטול הישראל.

אלא ²⁴⁰⁶

דכיון דסבירא להו להפוסקים דלא התירו שום איסור במציאה משום דאדם מעמיד עצמו עליה,

אם כן ממילא דינם כשאר מוקצה, שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו במקום הפסד, כמו

שכתב המג"א בסי' ש"ז ²⁴⁰⁷ ,

עיין שם בשם הר"ן ²⁴⁰⁸

וריב"ש ²⁴⁰⁹

ורשב"א ²⁴¹⁰

והגהות מרדכי ²⁴¹¹ .

אלא שלהפסד גדול אפשר להקל ²⁴¹² ,

וכאן אינו אלא מניעת הריוח ²⁴¹³ .

וכן משמע מלשון המג"א ²⁴¹⁴

שכתב אסור ליטלו, משמע אפילו להצניעו אצלו, מדלא קאמר להביאו כלשון רמ"א ²⁴¹⁵ ,

דבנטילה גרידא אין בה אלא משום מוקצה, ולא משום הוצאה. אף על פי שהנכרי נושאו

בעצמו ²⁴¹⁶ ,

דמדעתיה דנפשיה קעביד, ואינו שלוחו, שלא צוהו בכך, ואינו צריך למחות משום שעושה

בשביל ישראל כמו שיתבאר לקמן ²⁴¹⁷ .

ומיהו לשמור ודאי אפילו לישראל שרי כמבואר ברמב"ם ²⁴¹⁸

להדיא, ולא נחלק שום אדם בזה, עיין שם במגיד משנה ²⁴¹⁹ .

ובהדיא אמרינן בדף ק"ז ²⁴²⁰

נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה כו', אע"פ שהוא מציאה דלא אתיא לידיו

מבעוד יום והיא מוקצה ²⁴²¹ .

ומשמעות לשון הרמב"ם בפרק כ"ד הלכה ח' ²⁴²² ,

צ"ע ²⁴²³ .

ואם כן כל שכן שמותר לשמרה על ידי נכרי, דמי איכא מידי דלישראל שרי ועל ידי נכרי

אסור ²⁴²⁴ :

(ח) מעצמו כו'. בודאי ²⁴²⁵

אין טעמם של אגודה ²⁴²⁶

ורמ"א ²⁴²⁷

שלא הצריכו למחות כשמביאו משום הפסד כיסו, דאם איכא איסורא במה שאינו מוחה למה

התירוהו שלא לצורך. דהא מיירי כשאפשר לשמרו כמו שנתבאר לעיל ²⁴²⁸ .

אלא ודאי שאף בלא הפסד כלל אין צריך למחות כלל, דכיון שצוהו

לשמור, והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד, להקל טורח שמירתו כל היום. ואף אם

עושה בשביל ישראל אין צריך למחות כשעושה מעצמו לפי דעת הרבה פוסקים כמו שנתבאר

בסי' רנ"ב ²⁴²⁹

עיין שם:

(ט) כשיגיע לחצר כו'. כן ²⁴³⁰

הוא לשון הרמב"ם ²⁴³¹ ,

וכן משמע מלשון הטור וש"ע ²⁴³² ,

דדוקא קתני ²⁴³³ ,

מדנקטו המשתמרת, מכלל דמהמשתמרת ואילך אסור. וצ"ע מאי שנא מחבילה דהתירו עד

ביתו ²⁴³⁴ .

ואין לומר ²⁴³⁵

דהתם אינו עושה איסור כלל ²⁴³⁶

ולהכי שרי אפילו בהפסד מועט כמו חבילה ²⁴³⁷ .

דזה אינו, דהא כהאי גוונא בכיסו ²⁴³⁸

לא התיר בספר התרומה ²⁴³⁹

ומרדכי ²⁴⁴⁰

והגהות מיימוניות ²⁴⁴¹ ,

אלא אם כן אי אפשר בפחות פחות מד' אמות, מכלל דפחות פחות מד' אמות קיל טפי, ושרי

גם כן עד ביתו, וכן כתבתי בפנים ²⁴⁴² ,

ופחות פחות מד' אמות חמיר מעל גבי חמורו ²⁴⁴³ .

ובאמת במתניתין יש לומר דלאו דוקא קתני, אלא דומיא דמתניתין

סוף פרק כ"ב ²⁴⁴⁴

הגיע לחצר החיצונה שוטחן כו', דלאו דוקא קתני, שהרי לא העתיקו הפוסקים איסור זה

עיין סי' ש"א סמ"ה ²⁴⁴⁵ ,

דאף דלא קיי"ל כמתניתין בהא דשוטחן כו' ²⁴⁴⁶ ,

מכל מקום בהא דמסירו מעליו כשיגיע לחצר החיצונה, לא אשכחן תנא דפליג, עיין שם

בגמרא ²⁴⁴⁷ .

אלא ודאי דאורחא דמילתא קתני, והכא נמי יש לומר כן, שאין אדם חפץ ליכנס בשבת לתוך

רחוב העיר עם בהמתו טעונה. וצ"ע לדינא:

(י) ולכתחלה יטלם כו'. הרמב"ם ²⁴⁴⁸

בפירוש המשנה ²⁴⁴⁹

כתב שיזרוק כלאחר יד. והיינו בכיסו ²⁴⁵⁰ ,

אבל בסיפא ²⁴⁵¹

לא פירש כלום.

וממהרש"א ²⁴⁵²

מבואר דהנחה בלא עקירה לא איכפת לן. וזה אינו לפי דעת הרמב"ם ²⁴⁵³

וספר התרומה ²⁴⁵⁴

והגהות מיימוניות ²⁴⁵⁵ ,

שהצריכו ליטול וכן לזרוק קודם העמידה כדי שלא תהא הנחה. ולפי זה בסיפא פורק גם כן בעודה

מהלכת בחצר. ומה שסתמו הפוסקים הוא משום שסמכו על מ"ש כללא כשהיא מהלכת מניח

וכשהיא עומדת נוטלו, ונכלל בזה גם כן הכניסה לחצר.

ולמ"ש המג"א ²⁴⁵⁶ ,

צ"ע היאך יעשה איסורא דאורייתא בבהמתו, דאי אפשר דלא קאי פורתא, דזה אינו

חומרא בעלמא ²⁴⁵⁷ ,

מדפריך ²⁴⁵⁸

כל כך בפשיטות סוף סוף כו', דלמא לא החמירו באדם כמו בבהמה ²⁴⁵⁹ ,

ומנ"ל להקשות להחמיר חומרא שאינה מעיקר הדין. אלא ודאי אין כאן חומרא, אלא אי

אפשר כו' ²⁴⁶⁰ .

וגם אשתמיטתיה מה שכתב הרמב"ם ²⁴⁶¹

ומהרש"א ²⁴⁶²

ותוס' יום טוב ²⁴⁶³ .

וצ"ע ²⁴⁶⁴ :

(יא) במה דברים אמורים בשקין כו'. מלשון ²⁴⁶⁵

רש"י ²⁴⁶⁶

משמע קצת שצריך לשמטן, אבל אם מקצה מדעתם שיהיה שם כל היום, הרי זה מבטל כלי

מהיכנו. וכן כתב בהדיא במאור ²⁴⁶⁷ ,

עיין שם שכתב דההיא דקורה שסומכים בספסל ברפי, מיירי שדעתו לשמטו אחר כך, אבל אם

הקצהו לכך, אסור, עיין שם. והר"ן ²⁴⁶⁸

הביא גם כן דעתו בתחלה, ואחר כך הביא דעת אחרים ²⁴⁶⁹ , דאף אם דעתו לנער אחר כך, לא שרי אלא

בפסידא, משום ביטול כלי למקצת שבת, דהיינו שהקצהו מדעתו למקצת שבת, ובהכי מתרץ

ההיא דבולסא ²⁴⁷⁰ ,

עיין שם.

אבל מלשון הרי"ף ²⁴⁷¹ ,

והרמב"ם סוף פרק כ"ה ²⁴⁷² , וטור וש"ע סי' שי"ג

ס"ז ²⁴⁷³ , משמע שכיון שאם רוצה ליטלו היה יכול,

שרי אף שאינו נוטלו. ואף שכך הוא גם כן לשון הגמרא ²⁴⁷⁴ ,

ואפילו הכי פירשו המאור שיהיה דעתו כן. מכל מקום הפוסקים לא הוה להו לתפוס לשון זה,

שיכולים לפרשו כפשוטו שתלוי ברצונו ²⁴⁷⁵ ,

אלא ודאי שכן הוא דעתם באמת ²⁴⁷⁶ .

וכמו ²⁴⁷⁷

שכתבו התוס' דף מ"ג ²⁴⁷⁸

לענין ביטול לשעה, שכשיכול להפריחם אין כאן ביטול אף שאינו מפריחם. והוא הדין

לענין ביטול לכל היום ²⁴⁷⁹ .

ולפי דבריהם ²⁴⁸⁰

בשליפי זוטרי ²⁴⁸¹

אין כאן ביטול כלל, משום שבידו לשלוף מיד. דבלאו הכי ²⁴⁸²

אסור אפילו בהפסד מרובה לפי דעתם, שלענין ביטול כלי אין חילוק בין איכא הפסד מרובה

או לא. ואי איכא ²⁴⁸³

בשליפי זוטרי ביטול לפי שעה לפי דבריהם, מאי קאמרי שם ע"ב בד"ה כבר ²⁴⁸⁴

דמה חששו כו', והלא לעיל ²⁴⁸⁵

כתבו דאף לרבי שמעון מיתסר משום דמבטל בשעה שהנר דולק. אלא ודאי סבירא להו דהכא ²⁴⁸⁶

אין כאן ביטול כלל, שמיד יכול לשלוף.

והנה ²⁴⁸⁷

המג"א בסי' רס"ה סק"ו ²⁴⁸⁸

וסק"[ב] ²⁴⁸⁹

סבירא ליה גם כן כהתוס', ולהכי התיר בנר של שעוה, ואפילו הכי אסר כאן ²⁴⁹⁰

בשליפי זוטרי שלא במקום הפסד מרובה, ועל כרחך צריך לומר דכאן אינו יכול לשלוף מיד

כמ"ש בפנים ²⁴⁹¹ .

וכן צריך לומר אף להר"ן ²⁴⁹² ,

דלמה לא התירו גם בבולסא להביא כרים ולשלוף מיד, דומיא דאפרוחים שיורדים על הסל

ומהסל לארץ, והכא נמי כן הוא, אלא ודאי שאי אפשר, אבל גבי נר אפשר מי[ד]. וכן גבי

פחמים, אי הוה אפשר, הוה שרי ²⁴⁹³ ,

אע"פ שאין דעתו לנערם.

ואפשר ²⁴⁹⁴

דאף הרז"ה ור"ן מודים [ב]כה"ג שאינו חושש לנערם ²⁴⁹⁵ ,

ולא אסרו אלא כשמקצהו מדעת. והא דאיצטריך הרז"ה להתנות גבי קורה שיהיה בדעתו

כן, היינו משום דהתם לא שייך למימר שאינו חושש להסירו משם, דהא צריך לו שיהיה דוקא

שם, ולכן צריך שיהיה בדעתו כן בפירוש ²⁴⁹⁶ ,

ובלאו הכי אסור, כמו בביצה ²⁴⁹⁷ ,

ושמן שתחת הנר ²⁴⁹⁸ .

אבל להרמב"ם פכ"ה וטור ושו"ע ²⁴⁹⁹

שלא כתבו כן שם, צריך לומר דשאני ביצה ושמן, שבשעת נתינת הכלי ניכרת מחשבתו שאין

דעתו לנער אחר כך, שלא להפסידם, כמו שכתב הגהות אשר"י ²⁵⁰⁰ ,

שהרי עיקר נתינת הכלי הוא בשביל כך, ואם ינער אחר כך, אם תשבר הביצה וישפוך השמן

לארץ (דאין לומר שינער לכלי אחר, דאם כן יבטל אותו כלי, ומאי אולמיה דהאי מהאי,

כמו שכתב מהרש"א שם ²⁵⁰¹

בתוס' הנ"ל), מה הועיל בתקנתו. מה שאין כן בקורה, אינה ניכרת מחשבתו בשעת

נתינת הספסל שדעתו לכל השבת, דשמא יסירנו אחר כך כשיצטרך לו לישב עליו. ואף שתשאר

הקורה כשהיתה, מכל מקום הועיל לפי שעה, שבכל שעה היא מַכְבדת ויכולה להוסיף השבר.

וכיון שבשעת נתינת הספסל אין מחשבתו ניכרת ²⁵⁰² ,

לא מחזי כסותר אותו בנתינה זו לכל השבת, אלא לפי שעה, ושרי משום פסידא דקורה

והבית.

ואפשר שאף המג"א ²⁵⁰³

שהעתיק כאן דעת הר"ן, אפילו הכי לענין גוף הביטול אי הוה במחשבה בעלמא, לא

פליג על משמעות הרמב"ם וטור וש"ע סי' שי"ג ²⁵⁰⁴ ,

ומה שכתב כאן דאין לבטל לפי שעה, אין כוונתו במחשבה בעלמא, אלא דומיא דשליפי זוטרי,

דלא סגי בלא בטול למקצת שבת, או כגון שניכרת מחשבתו, כגון שרוצה לקבל איזה מוקצה

בתוך כלי, ואף שדעתו לנערו אחר כך, מכל מקום לפי שעה ודאי ניכרת מחשבתו שרוצה

לבטלו, דאם ינערו מיד למה מקבלו כלל ²⁵⁰⁵ .

ולהכי ²⁵⁰⁶

סתמו הטור ושו"ע סי' ש"י ס"ו ²⁵⁰⁷ ,

ולא הזכירו ביצה ושמן ²⁵⁰⁸ ,

משום דאף לפי שעה לא שרי אלא במקום הפסד מרובה. וכן משמע בהדיא בשו"ע סי'

של"ח ²⁵⁰⁹ ,

דכשאין הדלף ראוי אסור, ולא התנה דדוקא כשמקצה לזה לכל השבת, אבל אם דעתו לנערו

אחר כך שרי, אלא ודאי דזה אינו. וכן הוא כוונת המג"א סי' רס"ה ²⁵¹⁰

שכתב שיש ליישב קושיית הר"ן שהקשה לדלף, עיין ר"ן.

ומה שכתב המג"א כאן ²⁵¹¹

בתחלה, מדהשמיטו הא דבולסא כו'. זה אינו, דאף לפי דעת הרז"ה לא הוי להו

להשמיט, עיין שם בסוף דבריו ²⁵¹² .

ואין לומר דסבירא ליה כתחלת דבריו ²⁵¹³ ,

זה אינו, דהא לא קיי"ל כר' יצחק ²⁵¹⁴ , ומהאי טעמא ²⁵¹⁵ ,

כמ"ש הרי"ף ²⁵¹⁶

ורא"ש ²⁵¹⁷ .

וכן לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמות ²⁵¹⁸

לא הוי להו להשמיט, דהיא הלכתא רבתא לשבתא ²⁵¹⁹

עיין שם. אלא ודאי ²⁵²⁰

שסמכו על מה שכתבו כלים דוקא, וכמו שכתב המג"א ²⁵²¹ .

אם כן אין הכרח דסבירא להו כרז"ה. ומסתמא ²⁵²²

הרמב"ם ²⁵²³

קאי בשיטת הרי"ף רבו ²⁵²⁴ .

וגם הב"י ²⁵²⁵

אין דרכו לסתום לגמרי דלא כרמב"ם ²⁵²⁶ :

[2077] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

יתן כיסו לנכרי או יניח על חמורו (ס"א-ה).

(ב)

לא התירו לו לרכוב על חמורו (ס"ו-ח).

(ג)

יתן כיסו לשוטה או לחרש וקטן (ס"ט-י).

(ד)

יטלטל פחות פחות מד' אמות (סי"א-ב).

(ה)

ירוץ עד ביתו ויזרקנו לביתו כלאחר יד (סי"ג-טו).

(ו)

היתרים אלו כשאינו פושע (סט"ז-יח).

(ז)

כיס מעות בעיר מעורבת (סי"ט-כ).

(ח)

כשמגיע בבהמה טעונה לחצר (סכ"א).

(ט)

פירוק המוקצה מהבהמה (סכ"ב-ו).

(י)

חשכה לו בדרך ותפילין בראשו (סכ"ז).

לכללות סימן זה ראה קיצור הלכות. הליכות

השבת ע' תקכג ואילך.

[2078] משנה קנ[ג] , א (מי שהחשיך בדרך,

נותן כיסו לנכרי). טור ושו"ע ס"א (מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, והיה

עמו מעות ... נותן כיסו לנכרי להוליכו לו).

[2079] גמרא שם (לנכרי יהיב ליה, מאי טעמא

חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו). טור ושו"ע שם (לא

יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו).

והיינו בחמור שלו, שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ואילו בחמור

שאינו שלו, שאין בו אלא משום איסור מחמר, יתבאר לקמן ס"ד.

[2080] משמעות רמ"א ס"ב (ואם

הוא צריך לצאת חוץ לתחום), הרי שעד כאן מיירי כשהוא בתוך התחום ממקום שקדש עליו

היום, ששם קנה שביתה, כדלקמן סי' תא ס"א (כל אדם קונה שביתה במקום שקדש עליו

היום, ויש לו משם אלפים לכל רוח), ואסור ליתן חפציו לנכרי להוציאם חוץ לתחום,

כדלעיל סי' רמו ס"ה (כיון שקנו שביתה אצלו, ואין להם אלא אלפים אמה, אסור לו

לגרום להם בידים שיובאו חוץ לתחום על ידי שמוסרו ביד נכרי). ושם מיירי שהנכרי

מוציאן חוץ לתחום לצורך עצמו, ומכל שכן כאן שמוציאן לצורך הישראל.

ובאופן זה, גם הישראל אינו יכול ללכת בשבת עד ביתו, שהוא חוץ

ממקום שביתתו. ולכן נשאר לשבות במקום שהוא שם, ונותנו לנכרי להוליכו לביתו של

הנכרי ולשמרו שם, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו.

[2081] רמ[ב"ם] פ"ו

הכ"ב (ולמוצאי שבת לוקחו ממנו). שו"ע שם (ולמוצאי שבת לוקחו ממנו).

[2082] רמב"ם שם (ואף על פי שלא נתן לו

שכר על זה). שו"ע שם. לבוש ס"א (ונמצא הגוי בדישראל קטרח).

ומיירי שאינו עושה בטובת הנאה, שאז דינו כקצץ לו שכר, כדלעיל

סי' רנב ס"ז (שעושה בטובת הנאה ... שדינו כאלו קצץ לו שכר).

[2083] רמב"ם שם (ואף על פי שנתנו לו

משחשיכה מותר). רא"ש רפכ"ד (נראה לפרש נותן כיסו לנכרי משתחשך). טור

ושו"ע שם.

והיינו אף שאז מטלטל בעצמו מוקצה בשבת, וכדלקמן בסמוך ( ומכל

מקום לכתחלה יש לו ליתנו לו מבעוד יום, ולא לטלטל מוקצה בשבת) .

[2084] גמרא שם (מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב

כיסיה לנכרי, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה, אתי

לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים). רמב"ם שם (מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר

שישליכנו, ואם לא תתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים, יבא להביאו בידו

ועובר על מלאכה של תורה). ט"ז סק"א (משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו,

ואי לא שרית ליה, אתא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים). מ"א סק"ג (דאין אדם

מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה, אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים).

ובזמן הזה שאין לנו רשות הרבים גמורה – יתבאר לקמן ס"ו ( ומוטב

להתיר לו מעט מדברי סופרים, משיעבור על הרבה מדברי סופרים בזדון) , ושם נסמן (הערה 2113 ).

*

וכן הדין אם " שכח

כיסו עליו עד שחשכה ואחר כך יצא עמו לרשות הרבים", כדלקמן סי"ז ( שהתירו

כל זה כדי שלא יבא להוליכו כדרכו בעקירה והנחה, שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו).

אלא שאם הוא בתוך העיר ואפשר לשמרו שם,

יתבאר לקמן סי"ח (אבל אם אפשר לשומרו שם עד למוצאי שבת, אסור להביאו לביתו

אפילו על ידי נכרי ),

ושם נסמן (הערה 2181 ).

[2085] שלטי הגבורים רפכ"ד סה, ב

(רש"י פירש שיתננו לנכרי קודם שתחשך, והשיג עליו הרא"ש ואמר שגם משחשכה

יוכל ליתן כיסו וחבילתו לנכרי. ולדעתי כי אינה השגה ... כוונת רש"י שמוטב

שיתננה לו קודם שתחשך, דהרי אינו עושה אלא איסור מדרבנן ... ואילו ממתין משחשכה

לתת כיסו לנכרי, עביד תרי איסורי, שמטלטל גם המעות שהן מוקצין). ב"ח ריש הסימן

(דלכתחלה כיון שיש נכרי עמו, יתן לו מבעוד יום, ולא יטלטלנו כלל בשבת).

[2086] רבא שם קנג, א (דוקא כיסו, אבל

מציאה לא). טור ושו"ע ס"א (אבל אם מצא מציאה, אינו יכול ליתנה לנכרי).

[2087] שהרי גם מבעוד יום יש

איסור אמירה לנכרי, כדלעיל סי' רמג ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו

מלאכה בשבת ... ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת).

והיינו שלא התירו לו להגביהה כדי ליתנו

לנכרי, כדלקמן בסמוך. וראה הליכות השבת.

[2088] לבוש ס"א (דלא חשו דילמא אתי

לאתויי, דלא בהול עליו כל כך).

וכן הוא לקמן ס"כ ( דכיון שאדם יכול

להעמיד עצמו עליה, לא התירו לו שום איסור של דבריהם) .

[2089] גמרא שם (ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה (קודם

שתחשך, ולא הגביהה ולא זכה בה, רש"י), אבל אתי לידיה, ככיסיה דמי). טור

ושו"ע שם (אלא אם כן באה לידו מבעוד יום, דהשתא הויא ככיסו).

[2090] משנה שם קנג, א (ואם אין עמו

נכרי, מניחו על החמור). טור ושו"ע ס"ב (אם אין עמו נכרי, מניחו על חמורו).

[2091] ספר התרומה סי' רכו (ואם אין שם

נכרי, או אין מאמינו). מרדכי רמז תמז (ואם אין עמו נכרי, או אין מאמינו).

מ"א סק"ד (והוא הדין אם אינו מאמין לעכו"ם, מניחו על חמורו

(סה"ת סי' רכ"ו))..

[2092] רב אדא שם קנג, ב (מניחו עליה

כשהיא מהלכת (לאחר שנעקרה ללכת דלאו עקירה, רש"י)). טור ושו"ע שם (וכדי

שלא יהא חייב משום מחמר אי איכא עקירה והנחה, מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו

עקירה היא).

וראה לקמן סי' שמז בקונטרס אחרון סוף סק"א, דעת התוס',

שכשמניח על גבי הבהמה למעלה מעשרה טפחים הוי הנחה במקום פטור, ומסיים (והנה לפי

דעת התוספות, אין צריך ליזהר מי שהחשיך להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו',

אם היא גבוה עשרה. וצ"ע לדינא).

[2093]

שו"ע שם (מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא ... ותעקור רגלה).

והיינו שבבהמה שיש לה שני ידים ושני

רגלים, אף אם הרימה רק היד, עדיין עומדת על יד ושני רגלים, ועדיין אינה נחשבת

עקירה.

וראה מלבושי יום טוב סק"ב

(בשו"ע כתב יד ורגל. ולקמן גבי ואחר כך כשחוזר וכו', כתב רגל).

[2094] גמרא ד, א (בעינן עקירה

והנחה). פסחים פה, ב (עד דעבד עקירה והנחה). וכדלקמן סי' שמז ס"א (מן התורה

אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד ומניחו ברשות הרבים, או להיפך).

[2095] גמרא ג, א (עקירת גופו כעקירת חפץ

ממקומו דמי ומיחייב).

[2096] תוס' ה, ב ד"ה אגוז (דאם נותן על

אדם כשהוא מהלך, דלא חשיב הנחה). רמב"ם פי"ג הי"ב (העוקר חפץ

והניחו על חבירו כשהוא מהלך, ובעת שירצה חבירו לעמוד נטלו מעל גבי חבירו, הרי זה

פטור, שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה).

[2097] רב פפא קנג, ב (כל שבגופו חייב חטאת (כי

עביד ליה איהו כוליה, רש"י), בחברו פטור אבל אסור (כי עביד ליה חבריה הוי ליה

שנים שעשאוה ואסור מדרבנן, ולא שריוה גבי כיס, רש"י). כל שחברו פטור אבל אסור,

בחמורו מותר לכתחלה).

[2098] גמרא שם (והא אי אפשר דלא קיימא

להשתין מים ולהטיל גללים, ואיכא עקירה (כשחוזרת ונעקרת ללכת אחר הטלת מים או גללים,

רש"י) והנחה. כשהיא מהלכת מניחו עליה, כשהיא עומדת נוטלו הימנה). כפירוש

הרשב"א שם (כשהיא עומדת נוטלו ממנה. הרמב"ם ז"ל (פ"כ

ה"ו) פירשה כשהיא רוצה לעמוד קודם שתעמוד, כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה.

ואינו נראה כן). טור ושו"ע שם (וכשהיא עומדת, נוטל הימנה, ולאחר שתחזור

ותעקור רגלה, יניחנו).

ואף שכשנוטל הימנה את כיס המעות עובר גם על איסור מוקצה. מכל

מקום התירו לו גם איסור מוקצה, כדי שלא יוליכנו בעצמו, ויעבור גם אז על איסור

מוקצה, כדלקמן ס"ו ( להתיר לו ... טלטול המעות ... כדי שלא

יבא להוליך בעצמו, ויטלטל גם כן המעות).

[2099] רמב"ם פ"כ ה"ו (מניח

כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, וכדי

שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה). לבוש ס"ב (ויזהר שיחזור ויטלנו בכל

שעה שיראה שרוצה לעמוד קודם שיעמוד, כגון שרואה שיעמוד להשתין או להטיל גללים,

שבאופן זה לא עשה החמור לא עקירה ולא הנחה). עולת שבת סק"ב (פירוש

כשרואה שרוצה החמור לעמוד להשתין או להטיל גללים, יטלנו ממנו קודם שיעמוד, ואז לא

יעשה החמור לא עקירה ולא הנחה, כן כתב הלבוש).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (ולא

הצריך הרמב"ם שיטלו קודם שתעמוד, אלא לכתחלה).

[2100]

סעיף כא.

[2101] גמרא קנג, ב (והלא מחמר, ורחמנא אמר לא

תעשה כל מלאכה), ופרש"י (לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, ואיזוהי סתם מלאכה

העשויה על ידי שניהם, זו היא, שהיא טעונה והוא מחמר).

אלא שמכל מקום אין חייבים עליה, כדאמרינן קנד, א (אמר רבי

יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום ... בלאו נמי לא מיחייב, דהוה ליה לאו

שניתן לאזהרת מיתת בית דין). וראה מ"מ פ"כ ה"א.

[2102] רשב"א קנג, ב (והלא מחמר. הוא

הדין דהוה ליה לאקשויי והלא מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא, אלא דלמא מוקי לה

בחמור שאינו שלו ... הרמב"ן ז"ל). ר"ן סו, סוע"א

ד"ה והלא מחמר (והא דלא אקשינן ליה דקא עבר משום שביתת בהמתו, משום דהוה מתרץ

ליה דילמא בבהמה שאינה שלו ... דבאיסורא דמחמר לא שנא בהמתו ולא שנא בהמת חבירו).

ריב"ש סי' כד (שביתת בהמתו אין כאן, שאין בהמה זו שלו, אלא של לוקח. אבל מכל

מקום איסור מחמר יש כאן). מ"א סק"ה (והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו,

משום דאתא לאשמעינן אפילו אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך, וכל שכן אם הבהמה שלו,

דאיכא תרתי, מחמר ושביתת בהמתו (ר"ן, וכ"כ הריב"ש)).

ועל זה מתרצת הגמרא שם "מניחו עליה כשהיא מהלכת",

דהיינו שגם כשאין הבהמה שלו, שאין בו אלא איסור מחמר, מכל מקום צריך להניח

עליה כשהיא מהלכת.

[2103] מ"א סק"א (אבל אם

החמור של עכו"ם, יניחנו עליו, דאין מצווה על שביתתו).

וכדאמרינן קנג, א (הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, מאי טעמא,

חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו), והיינו שלא הצריכו

להעדיף הנתינה לנכרי אלא במקום שהחמור הוא שלו, ו"אתה מצווה על שביתתו".

משא"כ כשאינו שלו, ואין עליו אלא איסור מחמר, אמרינן קנג, ב (והלא מחמר ...

מניחו עליה כשהיא מהלכת ... שבגופו ... פטור אבל אסור, בחמורו מותר לכתחלה),

וכדלעיל ס"ג ( מותר אפילו לכתחלה, שהתירו לו משום הפסד כיסו שלא יבא להוליכו

בעצמו) .

ואף דמיירי שהישראל עצמו מניחו עליה כל פעם שעומדת, כדלעיל

ס"ד ( אם עומדת לנוח, צריך ליטול הכיס ממנה, ולאחר שתחזור ותעקור יד

ורגל ללכת, יניחנו עליה).

מכל מקום, כיון שהתירוהו חכמים לגמרי, עדיף לעשות כן, מאשר

ליתנו לנכרי שיוליכנו בעקירה והנחה.

ואף שכשנוטל הימנה את כיס המעות עובר גם על איסור מוקצה. מכל

מקום עדיף לעשות כן, מאשר להתירו אמירה ושליחות לנכרי.

וראה זכרון יוסף סי' קצה. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע'

142. מראי מקומות וציונים. הליכות השבת ס"ט וסקי"ח.

[2104] כדלעיל סי' רמג ס"א (אסרו חכמים

לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת).

[2105] רש"י קנג, א ד"ה מאי טעמא שרי

ליה למיתב לנכרי (והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת). וכדלעיל סי' רמג ס"א (שכשהנכרי

עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל ... מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא). סי'

רסג קונטרס אחרון סק"ח (ב' מיני אסורים יש בעושה מלאכה על ידי אחר, א' משום

שהאחר עושה בשבילו וזה אסור בנכרי אפילו בלא אמירה אליו ... והטעם משום דכשעושה

בשביל ישראל נעשה שלוחו, ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא).

[2106]

גמרא קנג, א ( חמור

אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו), והיינו שבמקום שהחמור הוא

שלו, ו"אתה מצווה על שביתתו", הצריכו ליתנו לנכרי "שאי אתה מצוות

על שביתתו".

ונתבאר בר"ן שם ד"ה מאי טעמא (דאע"ג דליכא הכא

משום שביתה, דהא אמרינן בסמוך כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה,

אפילו הכי, כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתו, לנכרי יהיב ליה, ולא לחמור).

[2107] מ"א סק"ב (ואם הוא

משא כבד, נראה לי דיתן החמור להעכו"ם או יפקירנו). והיינו שאז לא שביתתו

עליו, וגם אין כאן איסור מחמר, שהרי הנכרי מחמר אחר הבהמה.

[2108] סי' רמו ס"ט (יפקירנה הישראל בינו

לבין עצמו קודם השבת, שאז אינו מצווה על שביתתה, כיון שאינה שלו שכבר הפקירה),

וס"י (ואם הוא רוצה, יכול להקנות גוף הבהמה לנכרי זה ליום השבת קודם השבת).

[2109] סיכום ההלכה שנתבארה כאן:

כבר

נתבאר לעיל ס"א, שהתירו להוליך באיסור מדברי סופרים, כדי שלא יבא להוליך

באיסור של תורה. ועל זה מבאר כאן שכן הוא גם בכרמלית.

ואף

שבכל אופן לא יבא לידי איסור של תורה, מכל מקום התירו איסור קל מדברי סופרים, כדי

שלא יבא לאיסור חמור מדברי סופרים, וכדי שלא יבא להרבה איסורים מדברי סופרים.

ומכל

מקום לא התירו איסור רכיבה בשבת (כדי שלא יבא להוליכו בעצמו בכרמלית), כי מה הפרש

יש בין איסור הרכיבה לבין איסור הכרמלית.

ונתבאר

כל זה בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[2110] שאסור בשבת, כדלקמן סי' שה סכ"ג (אין

רוכבים על גבי בהמה ... שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג בה הבהמה

שרוכב עליה).

ב"י סוף הסימן (והריב"ש כתב בתשובה (סוס"י קא) כיון שעל

גבי בהמה איכא איסור אפילו תוך התחום, וברגליו ליכא איסור תוך התחום, טוב לו שילך

ברגליו בעוד שהוא בתוך התחום, אלא אם כן איכא סכנה כגון שלא יוכל ללכת לרגל השיירא

וישאר שם במקום סכנה עכ"ל. וכן כתב הר"ש בר צמח בתשובה (ח"א סי' כא)),

והוא מ"ש התשב"ץ שם (דאיכא למימר דטפי חמיר שבות שהוא עצמו עושה אותו

ברכיבה ויציאה חוץ לתחום, משבות דאמירה לעכו"ם, ואפילו במלאכה דאורייתא). רמ"א

ס"ב (והוא לא ירכב על החמור, אלא ילך ברגליו).

אלא ששם לא נתפרש דהיינו אף באופן שמתיירא להניח הכיס מגולה על

חמורו, ואם לא נתיר לו הרכיבה יוליכנו בעצמו בכרמלית.

ומה שאוסר כאן אף בזה, מוכיח בקונטרס אחרון ריש ס"ק ב.

[2111] סוף סי"א (ועל פי דבריהם נתפשט

המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה).

[2112] ויתירה מזו נתבאר בקונטרס

אחרון ריש ס"ק ב (ואדרבא עדיפא מינה, לפי דעת השו"ע), שאיסור רכיבה חמור

יותר מאיסור כרמלית), ואם כן בודאי לא נתיר איסור רכיבה כדי שלא יעבור על איסור

כרמלית.

והיינו בדרכים שלנו שהם כרמלית. ואם הוא

רשות הרבים גמורה, ראה הליכות השבת הערה ס"ק קכ.

[2113] ב"י סי' שלד ד"ה ונראה לי (והגאון

מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב ... לפי שבהוצאה לכרמלית יש בו טלטול ויש בו

הולכת ארבע אמות, וזה אסור יותר מכשאין בכאן אלא טלטול לבדו עכ"ל). עולת

שבת סי' שלד סק"ג (איכא למיחש דיעבור כמה איסורא דרבנן, דאפילו ליכא

עכשיו אלא כרמלית, מכל מקום איכא טלטול בכרמלית וגם מטלטל [אוצ"ל: איכא

טלטול, וגם מטלטל בכרמלית] ארבע אמות, וכמו שכתב ב"י בשם מהר"י אבוהב). .

ט"ז סי' רמד סק"ו (דהא איתא פרק מי שהחשיך דגם במקום דליכא איסור

דאורייתא אנו רואין לחוש להפסד שלא יבוא לידי איסור היותר גדול ... והיא דבר מסתבר,

שיש לנו לתקן דלא יבא לידי איסור חמור אף על פי שהיא דרבנן, ויעשה איסור קל דרבנן

משום פסידא).

והיינו שהתירו לו " טלטול המעות, והולכה

על ידי הבהמה בלא עקירה והנחה", שהם שני איסורים: (א) מוקצה. (ב) הולכת הבהמה

בלא עקירה והנחה. כדי שלא יעבור על: (א) איסור מוקצה. (ב) הולכה בעצמו בעקירה

והנחה.

משא"כ איסור הרכיבה לא התירו, כי

אם יבוא להוליך בעצמו, לא יעבור על איסור רכיבה, " ומה הפרש לנו בין

איסור הרכיבה ובין איסור הכרמלית, שניהם הם מדברי סופרים".

ובקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה אבל בלא, הביא עוד הוכחות

לחילוק זה מדברי הפוסקים.

[2114] סיכום הפרטים האמורים כאן

(ולעיל סי' רמח ס"ג, ולקמן סי' תד ס"א), לענין רגליו למעלה מעשרה:

(א)

הולך על עמוד רחב ד', מפורש בגמרא שאסור כהולך בארץ (תד, א).

(ב)

יושב בעגלה, דינו לדברי הכל כהולך בארץ (רסו, ז. רמח קו"א ב).

(ג)

רוכב קיי"ל כדעת המ"א שדינו כמו היושב בעגלה (רסו, ז).

(ד)

יושב בספינה, יש לסמוך על דעת המתירים בעת הצורך, כיון שגם הרא"ם ביראים סובר

להתיר (רמח, ג).

[2115] ס"ג, שם הובאו שתי דעות לענין

היושב בספינה (אסור אפילו אם הוא יושב למעלה, בענין שממקום ישיבתו יש יותר מי'

טפחים. ויש מתירין כשהוא יושב למעלה מי' טפחים ואין רגליו תלויות לתוך מטה מי'

טפחים ... ויש לסמוך על דבריהם כשצריך לכך), ושם נסמן (הערה כט-ל).

וכן הואו לעיל בקונטרס אחרון שם ריש ס"ק ב (רא"ם לא

החמיר אלא כשיושב למטה מי' טפחים ... והמ"א לשיטתיה אזיל דסבירא ליה בסי'

רס"ו דכשהסוס מהלך בארץ הוה ליה כאילו הוא מהלך בארץ ... אבל הב"י שם לא

סבירא ליה הכי, וכן דעת אבן העוזר סימן רמ"ו, עיין שם שסתר דברי המ"א

... כל שכן בספינה. וכיון שהרא"ם וב"י ואבן העוזר מקילין, כדאי הם לסמוך

עליהם בעת הצורך להקל בדברי סופרים), ושם נסמן (הערות קמד-נ).

ולפי זה הי' לכאורה מקום לסמוך על פוסקים אלו אף לענין רוכב,

שדינו כמו למעלה מי' טפחים.

מכל מקום מסיק כאן לענין רוכב כדעת המ"א שדינו כהולך

בקרון וכמהלך בארץ; ולא הקיל לעיל שם אלא לענין ספינה, שהתיר בזה גם הרא"ם

בספר יראים.

[2116]

לקמן סי' שצו ס"א (שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, יש אומרים

שזו אזהרה ליוצא חוץ לתחום, ושיעור תחום של תורה הוא י"ב מיל, כשיעור מחנה

ישראל שהיתה י"ב מיל על י"ב מיל, וחכמים אסרו לצאת יותר מאלפים אמות,

שהן מיל אחד).

יוצא אם כן שאם ירכוב על החמור, לא

יעבור על איסור תחומין לפי דעה זו, ואם ילך ברגליו, יעבור על איסור תחומין מן

התורה. ואם כן, לכאורה הי' לנו להתיר לו לרכוב על החמור.

[2117] מ"א סק"ז (מהרא"י

בכתבים סי' ס"א, ואפשר שמוטב לרכוב, משום דאיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מי',

ואם ילך ברגליו יעבור על תחומין, וברכיבה נקטינן לקולא דאין תחומין למעלה מי' ...

ולפי מ"ש רש"י בעירובין דף מ"ג בעמוד רחב ד' פשיטא דיש תחומין, דהא

חזי להילוך והילוך מעליא הוא, כי קמבעיא לן כשאין רחב ד' דלא ניחא תשמישתיה, או

בקפיצה על ידי שם, או בספינה שאינה נחה ודמי לקפיצה באויר עכ"ל, ואם כן

ברכיבה ובישיבה בקרון דניחא תשמישתיה, מה לי למעלה מי' או למטה מי' ...

ולפע"ד יש ברכיבה איסור תחומין אפילו למעלה מי', דרכוב כמהלך דמי. וראיה

מדדחיק בגמרא בעמוד י' או על ידי שם, ולא קאמר ברוכב, אלא ברכיבה יש תחומין,

כשהסוס מהלך הוה ליה כאלו הוא מהלך). וקיי"ל בזה כדעת המ"א.

וראה חקרי הלכות ח"ב נד, ב.

[2118] שבזה מודה אף הב"י,

כדלעיל סי' רמח בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה וגם המ"א (משום דניחא

תשמישתיה, והוה כארעא סמיכתא, כמו קרון להב"י שם ... סמך על הריטב"א דסבירא

ליה דאף קרון הוה כארעא סמיכתא, עיי"ש בריטב"א. והובא גם כן ברלב"ח

סימן כ"ח לפסק הלכה), ושם נסמן (הערות קנו-ט).

[2119] סעיף א (אבל עמוד שיש בו

ד' טפחים על ד' טפחים, כיון שנוח תשמיש הליכתו, אין בו ספק שהילוך גמור הוא, והרי

זה כמהלך בארץ, שרואין את העמוד כאלו הוא מגוף הארץ שהיא עבה כאן ובולטת כמו עמוד),

ושם נסמן.

[2120] ריב"ש סוף סי' קא (אלא אם

כן איכא סכנה, כגון שלא יוכל ללכת לרגל השיירא וישאר שם במקום סכנה). הובא

בב"י סוף הסי'. רמ"א ס"ב (ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני

שמתיירא מן הלסטים, או שאר סכנה, ואפילו הוא תוך התחום, יכול לישב על החמור ולרכוב).

ט"ז סק"ג (פירוש ואז אין איסור בהולך ברגליו, אלא דוקא אם רוכב, אפילו

הכי יכול לרכוב מחמת סכנה).

[2121] מ"א סק"ז (ודע דאם העגלה גבוה י'

ורחבה ד' בלא הגלגלים, הוה רשות היחיד גמור ).

ודינה כמו ספינה, דאמרינן קא, א (עמוקה (ספינה, רש"י)

עשרה (לתוכה דהוה רשות היחיד, רש"י) ... [אין מטלטלין] מן הים לתוכה ... דקא

מטלטלין מכרמלית לרשות היחיד).

וכן הוא לקמן סי' שנה ס"ב (ההולך בספינה שהיא עמוקה עשרה

ורחבה ד' שהיא רשות היחיד), וס"ה (כשדופני הספינה הם גבוהים י' טפחים, שאז

היא רשות היחיד).

[2122] מ"א שם (דאסור להוציא מתוכה, ולא

להניח בתוכה, ואם כן אם חשכה לו על העגלה, צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה

קודם שירד).

והיינו שצריך להסיר ממנו כל חפציו קודם שירד מהעגלה, כדי שלא

יטלטל מרשות היחיד לכרמלית, ואם ירד על הארץ וחפציו בידיו, אסור לו להחירם לעגלה, כדי

שלא יטלטל מכרמלית לרשות היחיד, וכדמסיים במ"א שם (ואם הוא על הארץ אסור

להניח על העגלה שום דבר).

וראה קובץ הערות וביאורים תשמא ע' 63.

[2123] מ"א שם (ואם אין

העגלה גבוה י' בעצמה, אינה רשות היחיד, אף על פי שגבוה י' עם הגלגלים, דהוה ליה

מחיצה שהגדיים בוקעים בה, אם גבוה ג' טפחים מן הארץ).

והיינו שאף שהעגלה גבוה ז' טפחים,

והגלגלים גבוהים ג' טפחים, יוצא אם כן שהעגלה עם הגלגלים ביחד גבוהים י' טפחים.

מכל מקום אינה חשובה רשות היחיד, לפי שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה, ואין כאן מחיצה

י' טפחים.

[2124]

סעיף ד (כל מחיצה שאינו מגעת ג' טפחים לארץ, אינו מחיצה לחלוק רשות בפני עצמה, לפי

שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה. אבל פחות מג' טפחים, שאינן יכולין לעבור שם, אפילו

אין בה אלא ז' טפחים ומשהו, אנו אומרים לבוד וכאלו הגיע לארץ), ונתבאר שם (הערה

לה).

[2125] מ"א שם (ומותר לטלטל מכרמלית

לכרמלית).

[2126]

מ"א שם (ואם אין העגלה רחבה ד', הוי מקום פטור אפילו גבוה י').

וכן הוא לקמן שם סכ"ז (מחיצות

הגבוהות משלשה ועד לרקיע, ואין ביניהם ד' על ד', הרי ביניהם מקום פטור).

[2127] כדלקמן סי' שמו ס"א

(אבל מקום פטור מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים ומהן לתוכו),

ושם נסמן (הערה ז).

[2128]

מ"א שם (ואם היא מלמעלה רחבה ד', אף על פי שלמטה אינה רחבה ד', הוי רשות

היחיד).

[2129] סעיף ג (עמוד גבוה עשרה

שיש בראשו ד' על ד' ומתקצר והולך למטה, וכשמגיע ג' טפחים סמוך לארץ יש בו ג' טפחים

על ג' טפחים, הרי הוא רשות היחיד על ראשו), ושם נסמן (הערה כא).

[2130] חגיגה ב, ב. ג, א (ופטורים מכל מצות

האמורות בתורה).

גדרם של חרש ושוטה נתבאר לעיל סי' נה סי"א. סי' קצט

ס"י. לקמן סי' תס ס"א. סי' תקפח ס"ו-ז. יו"ד סי' א ס"ק

לו-ז. שו"ת רבינו סי' כה.

[2131] ראה לקמן יו"ד סי' א

ס"ק לה (שאין בו דעת נכונה וצלולה).

[2132] גמרא שם שבת קנג, א (חרש ושוטה,

לשוטה (יהיב, דלית ליה דעת כלל, אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה, רש"י). שוטה

וקטן, לשוטה). טור ושו"ע סעי' ד-ה (היה עמו חרש ושוטה, יתננו לשוטה, לפי שאין

לו דעת כלל. שוטה וקטן, יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל דעת).

[2133] גמרא שם (איבעיא להו חרש וקטן מאי ... לחרש

יהיב ליה, דקטן אתי לכלל דעת, או דילמא לקטן יהיב ליה, דחרש אתי לאחלופי בגדול

פיקח. איכא דאמרי לחרש יהיב ליה. איכא דאמרי לקטן יהיב ליה). רי"ף סו,

א (וכיון דלא איפסיקא הלכה בהדיא, דעבד כי האי לישנא עבד ודעבד כי האי לישנא עבד).

רמב"ם פ"כ ה"ז (חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה). רא"ש

רפכ"ד (כלשון הרי"ף). טור ושו"ע ס"ה (חרש וקטן, יתננו למי

שירצה).

[2134]

לבוש ס"ה (חרש וקטן שקולים הם, דכל אחד יש לו צד הקדמה, זה בדעתא קלישתא ועוד

דאתי לאחלופי בגדול פקח, וזה יבא לכלל דעת, לפיכך יתננו למי שירצה).

[2135] כדלקמן סי' שמג ס"ב (אביו ...

מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה, משהגיעו לחינוך).

[2136]

פסקי רי"ד קנג, ב ד"ה איבעיא (קטן העושה על דעת אביו, אינו אסור אלא

מדרבנן ... ולגבי כיס התירו איסור דרבנן). הובא בפסקי ריא"ז פכ"ד ה"א אות ב. שלטי

הגבורים שם סו, א אות ב (ואעפ"י שהקטן עושה על דעת אביו, שרואה שנוח לו

לאביו, הואיל ואין אביו מצוה אין איסורו אלא מדברי סופרים, והתירו איסור של סופרים

אצל הכיס).

*

כל זה הוא ביאור השיטה שנתבארה כאן. אמנם בהמשך הסעיף יתבאר

כדעת הרשב"א והמ"מ, שכאן אסור מדאורייתא כמאכילו בידים, כיון שהוא נותן

להם לדעת כן שיוליכוהו. אלא שנותן להם אחר עקירה, ולכן אינו אסור אלא מדברי

סופרים.

וראה דובר שלום ע' קא.

[2137]

כדלעיל ס"א (ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי נכרי, שאין איסורן אלא

מדברי סופרים, יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה).

[2138] תוס' קנג, א ד"ה מי (הכא לא מיירי

כגון דעביד הקטן עקירה והנחה, אלא כדאמרינן לקמן גבי חמור, כשהיא מהלכת מניחו עליה

וכשהיא עומדת נוטל הימנה). רמב"ן ד"ה חמור (שכבר פירשו לפנינו

שמניחין עליה כשהיא מהלכת ... וכן כשהזכירו כאן חרש שוטה וקטן, על אותה הכוונה הוא,

שיניחו עליהן כשהן מהלכין). רשב"א שם ע"ב ד"ה (כשהיא מהלכת

נותנו עליה, כשהיא עומדת נוטלו ממנה. והוא הדין כשהוא נותנו לחרש שוטה וקטן. וכל

שכן הוא, דאילו נותנו להן כשהן עומדין, הא איתא בגדול בכיוצא בזה חיוב חטאת, וכל

שבגופו איכא איסורא דאורייתא, אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא,

דכתיב לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום). מ"מ פ"כ ה"ז (כתבו

הרמב"ן והרשב"א ז"ל ושאר מפרשים, שכשהוא נותנו לאחד מאלו, מניחו

עליו כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד, הא לאו הכי אסור, דודאי לא גרע מבהמה,

ואסור הוא להאכילו בידים). שו"ע ס"ו (ויש אומרים שכשנותנו לאחד מאלו,

מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד).

[2139]

סעיף ג (וכדי שלא יעבור על שביתת בהמתו, יניחנו עליה לאחר שעקרה יד ורגל ללכת,

שעכשיו אין כאן איסור מן התורה).

[2140] רשב"א שם (כשהיא מהלכת נותנו עליה,

כשהיא עומדת נוטלו ממנה ... אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא, דכתיב

לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום). מ"מ שם (דודאי לא גרע מבהמה, ואסור הוא

להאכילו בידים). לבוש ס"ו (דלא גרעי מבהמה, שאף על פי שאינו מצוה על שביתתם

כמו בבהמה, מכל מקום אסור להאכילם איסור בידים ... וידוע דחרש ושוטה שווין בכל

מקום לקטן).

והיינו שאף שמה שהצריכו בחמור להניח עליה אחר שעקרה, הוא כי

בלאו הכי עובר מהתורה, משום שביתת בהמתו או משום לאו דמחמר, משא"כ בחרש שוטה

וקטן שאינו מצווה על שביתתם.

מכל מקום גם בחרש שוטה וקטן הוא איסור מהתורה של לא תאכלום לא

תאכילום. ולכן צריך גם כאן ליתנו להם אחר שעקרו רגליהם ללכת.

[2141] סעיף ה (לספות לו איסור בידים, אסור

לכל אדם, מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא

תאכילום לקטנים).

ואף שנתבאר לקמן שם ס"י (מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים

שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם ... כיון שמתכוין הוא

להנאת עצמו אין צריך להפרישו).

מכל מקום הכא שאני ש"לדעת כן נותן להם, הרי

זה כמאכילם איסור בידים ",

שהרי הוא נותנו להם כדי שיוליכוהו לביתו.

וראה בדי השלחן סי' קמז ס"ק יא.

[2142] במ"מ שם הביא את דברי הרמב"ן

והרשב"א, שצריך ליתנו להם אחר שעקרו, ואחר כך ביאר את דעת הרמב"ם (רבינו

סתם בכאן דבריו, ונראה לדעתו שמותר לתת לאלו בכל צד. ונראה לי טעם לדבריו ...

כשנותנו לאחד מאלו אינו נותנו בשבת שיהא כמאכילו בידים, אלא מערב שבת הוא נותן להם

קודם שקדש היום, והן עושין המלאכה בשבת, ואצל מי שהחשיך לו בדרך לא החמירו. ומכל

מקום אפשר שרבינו כתב דברי הגמרא כפשטן, ואף הוא סובר כדעת המפרשים ז"ל).

והיינו שהרמב"ן אסרו אף מבעוד יום, ובדעת הרמב"ם מסתפק המ"מ.

רמ"א ס"ו (ודוקא כשנותן להם משחשכה, אבל כשנותן להם

מבעוד יום, מותר בכל ענין).

מ"א סק"ח (צריך עיון למה הקיל רמ"א, מאחר שדברי הגאונים

מפורשים לאיסור, ודברי הרמב"ם סתומים). ולכן נפסק כאן לאיסור, כדעת

המ"א. ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ג.

[2143] והיינו שכיון שנותנו להם מבעוד יום כדי שיוליכוהו משחשיכה,

עובר גם בזה על לא תאכילום. ולכן צריך ליתנו להם אחר שיעקרו רגליהם משחשיכה (או

שיתחילו ללכת מבעוד יום, שאז אינם עושים עקירה בשבת).

וראה הליכות השבת ס"ק קכד.

[2144] כדלעיל ס"ג ( שחסרה

לו העקירה שעשאה חבירו, אלא שאסור מדברי סופרים, וכאן כשמניח על בהמתו אחר שעקרה

יד ורגל מותר אפילו לכתחלה, שהתירו לו משום הפסד כיסו שלא יבא להוליכו בעצמו), ושם

נסמן (הערה 2097 ).

וראה מראי מקומות וציונים.

[2145]

כדלעיל ס"א (ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי נכרי, שאין איסורן אלא

מדברי סופרים, יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה).

[2146] גמרא שם (חמור וחרש שוטה וקטן,

אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה, מאי טעמא, הני אדם (ויש במינו שחייב

במצות ואתי לאיחלופי, רש"י), האי לאו אדם). טור ושו"ע ס"ג (היה עמו

חמורו וחרש שוטה וקטן, יניחנו על החמור, ולא יתננה לאחד מאלו).

[2147] רבי יצחק שם (מוליכו פחות פחות מד'

אמות). טור ושו"ע ס"ז (אם אין עמו שום אחד מכל אלו, יטלטלנו פחות פחות

מארבע אמות. ודוקא כיסו, או מציאה שבאה לידו, אבל אם לא באה לידו, לא). לבוש

ס"ז (דוקא בכיסו, או מציאה שבאה לידו קודם שתחשך, דהוי ככיסו ממש, אבל אם לא

באה לידו קודם שתחשך, לא).

וכמו בדין יתננו לחמור, שנתבאר לעיל ס"ב ( במה

דברים אמורים בכיסו. אבל אם מצא מציאה, לא התירו לו ... במה דברים אמורים כשעדיין

לא הגביה אותה, אבל אם כבר הגביהה ובא לידו מבעוד יום, נעשית כשלו ממש).

והיינו כיון שגם העברה פחות פחות מד'

אמות אסורה מדברי סופרים, כדלקמן סי' שמט ס"ג (ומדברי סופרים אסור להוציא חפץ

חוץ לד' אמות, אפילו בעומד או יושב לפוש תוך ד' אמות, או אפילו מניח החפץ בארץ תוך

ד' אמות וחוזר ומוליכו חוץ לד' אמות, גזרה שמא יעבירנו ד' אמות בהליכה אחת).

וכן הדין בשכח כיסו, כדלקמן סי"ז ( שכח כיסו

עליו עד שחשכה ואחר כך יצא עמו לרשות הרבים ... יוליכנו פחות פחות

מד' אמות ).

וכן התירוהו במוצא תפילין במקום שאינו משתמר מכלבים שיכולין

לבא לידי בזיון, ומתיירא לישב ולשמרן שם, כדלקמן סי' שא סנ"ב (ואם מתיירא

לישב כאן עד שתחשך מפני ליסטים שודדי לילה, יטול כולן בידיו מיד ויוליכן פחות פחות

מד' אמות, כדרך שנתבאר בסי' רס"ו).

*

ובכל מקום שהתירו להוליך כיסו פחות פחות מד' אמות, התירו גם

איסור טלטול מוקצה, כדי שלא יבא להוליכו באיסור דאורייתא, כמבואר בספר התרומה סי'

רכו (וגדולה מזו אמרו להוליך פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך, שיש מוקצה). וכן הוא בהגהות מיימוניות פ"כ אות

ה, ומרדכי רמז תמז. הובא לקמן בקונטרס אחרון ס"ק ו (ובלאו הכי מבואר

בספר התרומה ובהגהות מיימוניות ומרדכי ריש פרק כ"ד, דאף במי שהחשיך בדרך

ומטלטל פחות פחות מד' אמות איכא נמי איסור מוקצה) , וסי' שא בקונטרס אחרון ס"ק י ( וכן

דעת ספר התרומה והגהות מיימוניות פ"[כ] ומרדכי ריש פרק כ"ד, עיין שם

שכתבו דגבי מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות שייך נמי איסור מוקצה ).

אלא שלדידן, אם אינו מטלטלן בידו, אלא בגופו, אין בו משום

מוקצה, כדלקמן סי"ט (ועוד שזהו טלטול על ידי גופו ולא בידיו,

ואין בו איסור כלל כמו שיתבאר בסי' שי"א (, ושם נסמן (הערות 2186 - 2187 ). ונתבאר לקמן סי' שא בקונטרס אחרון

ס"ק י ( אורחא דמילתא, שאין אדם אוחז כיסו כל הדרך בידו ממש ). ולפי זה נתבאר שם שבעל התרומה וסיעתו,

המזכירים כאן איסור מוקצה, אינם סוברים היתר זה של טלטול בגופו.

ולכאורה הי' מקום להתיר כאן טלטול המוקצה כיון שהן כבר עליו,

וכדלקמן סי"ט ( יכול לילך עמו עד לתוך חדר מוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל.

ואין בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו

עליו לכל מקום שירצה כמו שיתבאר בסי' ש"ח), ושם נסמן (הערות 2183 - 2185 ).

ומה שאין מתירין מטעם זה כאן, נתבאר לקמן סי' שא בקונטרס אחרון

ס"ק י ( דשאני בין מטלטלו בבית להצניעו, והוא הדין בין נושאו מרחוב

לבית, ובין נושאו בדרך עד שיגיע לעיר ולבית. ועוד דאף ברחוב מיד שנזכר צריך לילך

בודאי ואינו רשאי לעמוד עוד כאן, דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת כולה ...

ואם כן איזה שיעור יש לדבר. אלא ודאי דאפילו שהייה מועטת בעמידה לפוש שאינה צורך

הליכה אסור, שלא להתירו אלא לטלטלו לכל מקום שירצה, שלזה יש גבול וסוף, אבל לא

לעמוד כמו שירצה, שלזה אין גבול, שיכול לעמוד כל היום. ומשום הכי מי שהחשיך, דעומד

לפוש בכל פחות פחות מד' אמות, מודה האגודה דאיכא נמי איסור טלטול, כמו שכתב ספר

התרומה ).

[2148] נתפרש לקמן סעיף הבא (מיד

שיגיע לפתח ביתו קודם שיעמוד שם יזרקנו לביתו כלאחר יד).

משא"כ בשני האופנים דלעיל, הרי

הנכרי מביאו לתוך הבית. ולענין החמור יתבאר לקמן סכ"א (כשיגיע לחצר החיצונה

של העיר, שהוא מקום המשתמר הראשון, נוטל מעליה הכלים". ואולי מטעם זה כתב כאן

"עד שיגיע למקום שביתתו", דהיינו קודם שנכנס לביתו.

וראה הליכות השבת ס"ק קכו.

[2149] רש"י ע"ז ע, א (ועומד

לפוש, וליכא עקירה מתחילת ד' לסוף ארבע). דרכי משה סק"א (לקמן סימן

שמ"ח [=בטור] משמע דעמידה מפסקת, ובהלכות רשויות כתב הכל בו (סי' לא, כח

ע"א) דכל שעומד לפוש הוי כישיבה, וכל שעומד לתקן המשוי הוי כהליכה). מ"א

סק"ט (ועומד לפוש בנתיים (ד"מ בשם טור סי' שמ"ח) ... בע"ז דף

ע' פירש"י דבעומד לפוש סגי).

וכדאמרינן ה, ב (תוך ד' אמות (המעביר ד' אמות ברשות הרבים ועמד

תוך ד' אמות, רש"י), עמד לפוש, פטור (שלא העביר ד' אמות בעקירה אחת,

רש"י), לכתף, חייב (ועמידה דתוך ד' לאו עמידה היא, שהיתה לכתף, רש"י)).

וכן הוא לקמן סי' שמט ס"ג (המעביר ד' אמות ברשות הרבים,

אינו חייב אלא אם כן העביר בהליכה אחת, אבל אם עמד בתוך ד' אמות וחזר והלך פטור.

במה דברים אמורים כשעמד לפוש, אבל עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך).

[2150] רבינו ירוחם ני"ב ח"ו

עה, ג (מוליכו פחות פחות מד' אמות שאמרו רז"ל בכל מקום, צריך לישב בכל פחות

מד' אמות, שאם לא ישב, אף על פי שעמד ולא הלך בכל פחות מד' אמות, חייב, שאף על פי

שעומד הליכה אחת היא). כל בו סי' לא כט, ד (וכתב הר"ש ז"ל, וצריך לישב [כ]ל

פחות מד' אמות, אבל בעמידה אסור, ואם עשה כן מחלל שבת הוא). הובא ב"י

ד"ה כתב. ט"ז סק"ד (וכתב ב"י בשם הר"ר ירוחם,

בהיתר פחות מד' אמות צריך לישב בכל פחות מד' אמות, שאם לא כן אף על פי שעומד חייב,

דהליכה אחת היא).

[2151] מ"א סק"ט (שסבירא

ליה, דבכאן כיון שאינו עומד אלא משום שלא יבא לידי איסור, לא הוה ליה כעומד לפוש,

לכן צריך לישב).

ומסיים הט"ז שם (ונראה דזהו אם אחד נושא לבד, אז צריך

לישב, אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד' אמות, אין צריך לישב שום אחד, דבכל אחד

הוי מעשה חדש, כן נראה לי). וכן הוא בא"ר ס"ק יב (וליתן לחבירו בפחות מד'

אמות, יותר עדיף מלילך בעצמו).

וכמבואר בתוס' עירובין צז, ב ד"ה רבי שמעון (כיס דפרק מי

שהחשיך (שבת קנג, ב) ... אם היו חברים הרבה, והיו כולן שותפין בו, נראה דלרבי

שמעון נותנו לחברו וחבירו לחבירו, דהכי עדיפא ליה).

והוא כדלקמן סי' שמט ס"ד (וכל זה כשאדם

אחד מוציא החפץ חוץ לד' אמות, אלא שעושה הנחה בינתיים. אבל מותר לו לאדם לעקור חפץ

מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד' אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו שאצלו, אף

על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים, כיון שכל אחד אינו מעביר ד' אמות).

והטעם שלא נזכרה כאן עצה זו, ראה הליכות השבת, בירורים סי' כט.

[2152] שבזה אינו מועיל אף אם אחד נותן לחבירו

בפחות מד' אמות, כאופן השני הנ"ל, וכמבואר בשו"ת רש"ל סי'

נא (אם מותר להוציא ממקום שאינו מעורב על ידי הושטה מיד ליד איש חבירו תוך ד' אמות

... היתר זה לא מצינו ולא שערום אבותינו). ט"ז סק"ד (דבר פשוט

שזה אין מועיל אלא טלטול ברשות הרבים או כרמלית, שהאיסור הוא משום טלטול ד' אמות,

על כן מהני זה, אבל מרשות היחיד לכרמלית, וכל שכן לרשות הרבים, דהאיסור משום הוצאה

מרשות לרשות, דאסור אפילו בחצי אמה, לא מועיל זה. וכ"כ רש"ל בתשו' סי'

נ"א).

וכן הוא לקמן סי' שמט ס"ה (ומכל מקום אין היתר זה שנותנו

לחבירו וחבירו לחבירו מועיל, אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות בכרמלית או ברשות הרבים,

אבל לא לענין טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית).

[2153] ספר התרומה סי' רכה (וכשיהיה על

פתח ביתו אז יזרקנה כלאחר יד, קודם שיעמוד). הובא ב הגהות מיימוניות

פ"כ אות ה, ונתבאר במה רש"א קנג, ב ד"ה גמרא א"א (ומיהו

הנחה ודאי איכא כשעומד פורתא לפני הבית ... יש לומר דכשזורק לה כלאחר יד, אפשר

דמצי למעבד בלי שיעמוד שם פורתא).

והם כתבו כן לענין ריצה, כדלקמן סי"ג ( יכול

לרוץ ... עד שיגיע סמוך לבית, ואז קודם שיעמוד לפני פתח ביתו ותיעשה הנחה, צריך

הוא לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד), ושם (הערה 2163 ).

וכאן הצריך לעשות כן אף בפחות פחות מד' אמות, שהזריקה מרשות

הרבים לרשות היחיד תהי' תוך כדי הליכה, ומכתפיו ולאחריו, כלאחר יד. וכעין זה לקמן

סי' שא סנ"ב (ויוליכן פחות פחות מד' אמות, כדרך שנתבאר בסי' רס"ו ...

וכשיגיע לפני החצר ההוא יושיט אותן לחבירו העומד בחצר, וחבירו יטלן מידו

בשעה שהוא הולך).

וראה תהלה לדוד ס"ק טו, וסי' שא ס"ק מ. נתיבות השבת

פ"ט סוף הערה ח. חקרי הלכות ח"ד לו, א. הליכות השבת, ביאורי השלחן

ס"ק קכז.

[2154] גמרא קנג, ב (דזריק ליה כלאחר

יד). ב"ח ד"ה היתה חבילתו בשם ה תוס' (בריש פרק מי שהחשיך כתבו

התוספות, דהוא הדין בכיס במוליכו פחות פחות מארבע אמות, כי מטי לביתיה ... גם כן

צריך לומר דזריק כלאחר יד). והוא בתוספות הרא"ש שם (דשרינן להוליכו פחות פחות

מד' אמות ... פשיטא ליה דיכול לזורקו כלאחר יד).

והיינו כמו בריצה, שיתבאר לקמן סי"ג (צריך הוא לזרוק כיסו

לתוך ביתו כלאחר יד), וסט"ו (ועד שמגיע לפני פתח ביתו, ויזרקנה שם כלאחר יד).

[2155] רש"י שם ד"ה כלאחר יד (שלא

כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחוריו). לבוש סי"א (יזרקנו ממנו כלאחר יד, שלא בדרך

זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו).

גדר הוצאה כלאחר יד יתבאר לקמן סי' שא ס"ב ( בשינוי

מדרך החול ... כגון שהוציא חפץ לאחר ידו).

[2156] ואם הם תפילין שמצא במקום שאינו משתמר מכלבים

(כדלעיל הערה 2147 ),

שאינו יכול לזרקן לחצר מפני בזיון התפילין, נתבאר לקמן סי' שא סנ"ב (וכשיגיע

לפני החצר ההוא, יושיט אותן לחבירו העומד בחצר, וחבירו יטלן מידו בשעה שהוא הולך,

שנמצא הוא עושה עקירה מרשות הרבים וחבירו עושה הנחה ברשות היחיד ... אבל לא יזרקם

לחצר כלאחר יד, כמו שנתבאר בסי' רס"ו, מפני בזיון התפילין).

[2157] ספר התרומה סי' רכה (ואם ירא

מכיסו בשעה שמוליכה פן יראו אותה עכו"ם ויגזלו, לא יניח אותה עליו, וירוץ ולא

יעמוד כלל, וכשיהיה על פתח ביתו אז יזרקנה כלאחר יד קודם שיעמוד). מרדכי רמז

תמז (ואם ידאג פן יראוהו נכרים ויגזלוה ממנו, יביאנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל,

וכשיהיה סמוך לביתו יזרקנה שם כלאחר יד). הגהות אשרי פ"א סי' לג (ואם

ירא פן יראו נכרים ויקחנו לו, יניחנו על עצמו וילך ולא יעמוד עד שיגיע סמוך לביתו,

וישליך כלאחר יד). מ"א ס"ק יח (כגון שמתירא מלסטים).

ואף שכתב הרמב"ן קנג, ב ד"ה הא (ונראה לי דדוקא נקט

חבילה, שהרץ בה אית ליה הכירא רבה, אבל רץ בכיס לית ליה הכיר ואסור). הובא

בר"ן (סו, ב) ד"ה רץ (והוי יודע דדוקא בחבילה הוא דשריא הכי, לפי שאין

דרכו של אדם לרוץ עמה, ומאן דעביד הכי אית ליה היכרא טובא, אבל רץ בכיס לית ליה

הכירא, ואסור. דאי לא תימא הכי ליתני מתני' האי תקנתא נמי בכיס ... הרמב"ן

ז"ל). וכן הובאו ב' הדעות בשו"ע סי"ב (יש אומרים דדוקא בחבילה

התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו. ויש אומרים דהוא הדין לכיסו).

מכל מקום התיר כאן בפשיטות גם בכיסו, על פי דברי השלטי הגבורים

סו, א אות ג (ומדברי הרמב"ן שהביא הר"ן שם פרק מי שהחשיך גבי החבילה,

נראה דלא הותר לרוץ והכיס עליו, דדוקא גבי חבילה התירו מפני שיש הכירא ולא אתי

למעבד עקירה והנחה, אבל גבי כיס דליכא הכירא אסור. אלא שיש לומר דלא פליגי, דעד

כאן לא קאמר הרמב"ן שאינו יכול לרוץ עם הכיס ולהביאו לביתו בכה"ג, אלא

היכא שיכול להביא לביתו בפחות פחות מד' אמות, אבל אם אינו יכול להביאו לביתו פחות

פחות מד' אמות, דאיכא סכנה שמא יאבד ממונו, שלסטים או נכרים יגזלוה ממנו אם יביאנה

בכך, נראה דגם לדידיה שרי לרוץ עם הכיס).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג וס"ק ד.

וראה קובץ הערות וביאורים קעא ע' ח. קעג ע' ז. רלח ע' כ. רמ ע'

יג. רמג ע' יג.

[2158]

סעיף ג (צריך ליטול הכיס ממנה, ולאחר שתחזור ותעקור יד ורגל ללכת, יניחנו עליה).

[2159] מ"א ס"ק יח (והוא הדין אם יש

עמו חמור, ומתירא כשיניחנה ויטלנה, כמ"ש בס"ב, יגזלוהו הלסטים, דשרי לרוץ).

[2160] רב [א]דא שם (היתה חבילתו מונחת

לו על כתיפו רץ תחתיה (וכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה לאיסור, רש"י), עד

שמגיע לביתו).

[2161] ס' התרומה סי' רכה (דהשתא לא עשה איסורא

דאורייתא, דהא מבעוד יום התחילו). וראה קונטרס אחרון ס"ק ג בישוב קושיית שלטי

הגבורים עליו.

והיינו בכיסו, אבל בחבילתו יתבאר לקמן סט"ו ( וכן

מי שהיתה חבילתו על כתיפו וקדש עליו היום ),

[2162]

וכן הוא לעיל סי"ב (אלא מיד שיגיע לפתח ביתו, קודם שיעמוד שם, יזרקנו לביתו

כלאחר יד), ושם נסמן (הערה 2153 ).

[2163] גמרא שם (סוף סוף כי מטא לביתיה אי אפשר

דלא קאי פורתא, וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. דזריק ליה כלאחר יד).

והיינו שהגמרא הצריכה לזרוק כלאחר יד,

"כדי שלא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד", ובעל התרומה (דלעיל הערה 2153 )

הוסיף, שיזרקנו "קודם שיעמוד", כדי שלא יעשה הנחה לריצתו.

[2164]

כדלקמן סי' שמה סוף סי"א (ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום

כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא כרמלית. ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו

להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה).

[2165] שלטי הגבורים שם ( צריך

שיתחיל לרוץ מבעוד יום, כדי שלא יעשה עקירה בשבת, כמ"ש ספר התרומה. ולדידן

דלית לן רשות הרבים אלא כרמלית , אפשר דבכל ענין שרי). ט"ז סק"ו (כדיעה

הראשונה דלא התירו אלא בחבילה, ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו, הסומך להקל לא

הפסיד, כן נראה לי). מ"א ס"ק יח (ולדידן דאין לנו רשות הרבים

גמורה, אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין, ש"ג). ונתבאר בקונטרס אחרון סוף

ס"ק ג, וסק"ד.

[2166]

גמרא שם (אבל קלי קלי (מעט מעט כלומר בנחת,

רש"י), לא, מאי טעמא כיון דלית ליה היכירא אתי למיעבד עקירה והנחה (כלומר

דזימנין דקאי ולאו אדעתיה, אבל רץ היכרא איכא, רש"י)). טור ושו"ע

סי"א (ודוקא רץ, אבל לילך לאט, לא, כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה, דזמנין

קאי ולאו אדעתיה).

[2167] רב אדא שם (היתה חבילתו מונחת

לו על כתיפו (מבעוד יום וקדש עליו היום, רש"י) רץ תחתיה עד שמגיע לביתו). טור

ושו"ע סי"א (היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד

ביתו).

ואף שלענין כיסו נתבאר לעיל סי"ג ( יכול לרוץ עם כיסו עד

שיגיע לביתו ... אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום, שלא היתה העקירה בשבת ). מכל מקום התירו כאן אף אם "קדש

עליו היום".

וטעם החילוק נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג ( דמכל

מקום ברשות הרבים אין להקל גבי ריצה כשעקר משחשכה, כיון שיש חולקים לגמרי על היתר

זה, והמתירין עצמן הזכירו מבעוד יום, מנא לן להקל משחשכה ). משא"כ כאן בחבילתו על כתיפו,

שנתפרש בגמרא להיתר, יש להתיר אף כשקידש עליו היום, כמבואר בתהלה לדוד סקי"ב

(ולכאורה נראה דהיינו דוקא בכיסו, כיון דאיכא דעת ... דלא התירו ריצה ... אבל

בחבילה, אף ברשות הרבים מתיר אף משחשיכה).

ולכאורה יש עוד הפרש בינם, שלענין כיסו נתבאר לעיל שם שלא

התירו אלא " אם אינו יכול להוליכה פחות פחות מד' אמות, מפני שמתיירא מלסטים

שלא יגזלוהו ממנו".

משא"כ כאן חבילתו, התיר בסתם ( מי שהיתה חבילתו על כתיפו וקדש עליו

היום, רץ תחתיה אפילו ברשות הרבים עד שמגיע לפני פתח ביתו).

אבל בקונטרס אחרון ס"ק ו (גם בחבילה, המתירין עצמן,

דהיינו ספר התרומה והנמשכין אחריו, התנו בפירוש כשאי אפשר בענין אחר שמתיירא כו'),

ושם נסמן (הערה 2360 )..

[2168] מ"א ס"ק טז

(ואם עמד לתקן המשאוי, פטור). והיינו כדאמרינן ה, ב (לכתף (לתקן משאו על כתיפו,

רש"י), פטור).

וביאר כוונתו בקונטרס אחרון ס"ק ה, שכיון שהוא פטור, לכן

התירו כאן כשאי אפשר באופן אחר.

[2169] רבינו ירוחם ני"ב ח"א סו, ג (יש מהמפרשים

שכתבו, דוקא מי שהחשיך לו בדרך, שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום. אבל מי שיצא מביתו

סמוך לחשכה ושכח והוציאו לרשות הרבים, לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלה).

שו"ע ס"ח (יש אומרים דדוקא מי שהחשיך לו בדרך, שהיה סבור שעדיין יש שהות

ביום. אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים, לא התירו לו שום אחד

מהדרכים האלו). לבוש ס"ט (לא התירו לו שום אחד מכל הדרכים הללו דפושע הוא).

ונתבאר ב קונטרס אחרון ס"ק ו (לפי מה שכתב

המג"א, צריך לומר דלשון ושכח והוציא שבשו"ע, הוא דומיא דשמא ישכח ויוציא

שבסוף סי' רנ"ב, שפירושו ישכח להסירו ולהצניעו).

והיינו שלפי האמור בסעיף הבא (ואפילו

שכח כיסו עליו עד שחשכה ואחר כך (הוציאו) יצא עמו לרשות הרבים), צריך לומר שכאן

יצא עמו סמוך לחשיכה, ושכח להסירו ולהצניעו, וכדלקמן (הערה 2352 ).

[2170]

כל בו סי' לא (אדם

ששכח כיסו עליו בערב שבת ותוכו מעות יתיר כיסו ויניחנו ליפול לארץ, ואל יאמר לגוי

להצניע מעותיו או כיסו, דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לגוי לעשותו). דרכי משה

סק"ב (כתב בכל בו דוקא מי שהחשיך לו בדרך, אבל אם שכח כיסו עליו, מתיר חגורו

והכיס נופל ... ולא יאמר לגוי להצניע, דאמירה לגוי שבות הוא עכ"ל). והיינו

שאסור לומר לנכרי לטלטל מעותיו להצניעם, שהם מוקצה. דרכי משה שם ( וזהו כדעת רבינו ירוחם), והיינו שמיירי

שהוא פושע, שבאופן זה אסרו " אפילו לומר לנכרי להצניעו" .

וכמו במציאה, שיתבאר לקמן ס"כ (אם

מצא ארנקי בשבת (אפילו בתוך עיר המעורבת), אסור אפילו לומר לנכרי ליטלו ... לא

התירו לו שום איסור של דבריהם (אפילו איסור טלטול מוקצה על ידי נכרי. שאף שיש

מתירין איסור זה במקום הפסד מרובה, מכל מקום כאן אינו מפסיד כלום משלו, אלא שנמנע

מהריוח). וכן נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז (דינם כשאר מוקצה, שיש אוסרים אפילו

על ידי נכרי אפילו במקום הפסד ... אלא שלהפסד גדול אפשר להקל, וכאן אינו אלא מניעת

הריוח). וכן אסרו כאן בפושע.

וראה הליכות השבת, ביאורי השלחן

ס"ק קלג, ופסקי הלכה שם ס"ק יח.

[2171] סעיף יז (לא יצא אדם לרשות הרבים סמוך

לחשכה וחפץ בידו גזירה שמא ישכח להסיר החפץ מידו להצניעו עד לאחר שחשכה).

ואף שנתבאר לעיל סי' רנב סוף סי"ח (בזמן

הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה אלא כרמלית כמו שיתבאר

בסי' שמ"ה, אין איסור כלל לצאת סמוך לחשכה אפילו בחפץ שבידו, שהרי איסור

ההוצאה בכרמלית אינו אלא גזרה מדבריהם ואין גוזרין גזרה לגזרה).

מכל מקום אסר כאן גם בכרמלית (והוציא

כיסו עמו לרשות הרבים, או אפילו לכרמלית); כי אף שלא אסרוהו חכמים, עדיין אין

להחשיבו אונס, אלא פושע.

וראה שו"ת צמח צדק או"ח הוספות יד, ב. קובץ יגדיל

תורה נ.י. כג ע' תרפב. חקרי הלכות ח"ב נה, ב.

[2172] עבודת הקודש להרשב"א בית נתיבות

שער ג פ"ב ה"ב (שכח והוציא כיסו בשבת, יש מי שאוסר להוליכו פחות פחות

מארבע אמות, שלא התירו אלא במי שהחשיך לו בדרך בלבד. ויראה לי שהוא מותר). מ"א

סק"י (צ"ע דהא בע"א קאמר המוציא כיס בשבת, משמע דאפילו הוציאו בשבת

עצמו שרי, ואפשר דהתם איירי בשוכח, והכא במזיד).

והוא האמור בגמרא ע"ז דף [ע] ע"א ( המוציא

כיס בשבת, מוליכו פחות פחות מד' אמות).

[שהיא גירסת הראשונים, ואילו לגירסת הגמרא

שלנו (המוצא כיס בשבת), יוקשה מהאמור לעיל ס"ב (במה דברים אמורים בכיסו, אבל

אם מצא מציאה, לא התירו לו)].

[2173] מ"א שם (סמוך לחשיכה, אבל

מבעוד יום שרי).

[2174]

כדלעיל ריש ס"ג (אם אין עמו נכרי, או שאינו מאמינו לנכרי), ושם נסמן (הערה 2091 ).

[2175] ע"ז שם ( מוליכו פחות פחות מד'

אמות).

[2176] באופן שנתבאר לעיל סי"ב ( יזרקנו

לביתו כלאחר יד, דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו) , ושם נסמן (הערה 2155 ).

[2177] מ"א ס"ק כ (ונראה לי

דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ).

[2178]

סעיף יג (יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו, שאין כאן איסור של תורה אף אם היא

רשות הרבים גמורה, אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום שלא היתה העקירה בשבת, וכל

זמן שהוא רץ אין כאן עקירה והנחה).

ואף שכאן מיירי שכבר עמד מחוץ לביתו אחר

שחשכה וכיסו עליו. מכל מקום התיר לרוץ בו עד לפני ביתו, כדלעיל שם (ובזמן הזה שאין

לנו רשות הרבים אלא כרמלית, יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשכה), ובזה מיירי כאן

(ובמקורו שבמ"א ס"ק כ שבהערה הקודמת), כמבואר בקונטרס אחרון סוף

ס"ק ג (בכרמלית יש להקל ... וכן משמע בהדיא במג"א סק"[כ], דאף

משחשכה יש להקל).

וראה קובץ הערות וביאורים קמח ע' טו.

קמט ע' ח. קנג ע' ו. קנה ע' ו. קנז ע' ט. קסא ע' ח. קסד ע' טו. קסה ע' ז. קסו ע'

יד. קסז ע' ה. תקיב

ע' 14. תקיג ע' 24.

*

וכל זה הוא כשנזכר אחרי שעמד מחוץ לביתו

אחר שחשכה, וכיסו עליו. אבל אם נזכר באמצע הליכתו ביציאתו מהבית, לפני שעמד, אזי

בכל אופן ירוץ לתוך ביתו שיצא משם (בלי זריקה כלאחר יד), שהרי בכניסתו לבית הוא

מבטל את ההוצאה מהבית שעשה בשוגג. ראה דגול מרבבה על המ"א ס"ק י. נפש

חיה סי' ה. שו"ת ארץ צבי סי' עו אות ג.

(ב) ואם הוא קרוב לבית שני, ורחוק מביתו

שיצא משם, יכול להכניסו לבית השני, שגם בזה מבטל את ההוצאה מהבית שעשה בשוגג.

ואינו עובר בה משום הושטה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שאיסור זה אינו

אלה בהושטה ולא בזורק ומעביר בהליכתו, וגם בהושטה אינו אלא כשאורך רשות הרבים

מפסיק ביניהן, כדלקמן סי' שמז ס"י ( וכל זה בזורק (ומעביר

ברגליו), אבל העומד ברשות היחיד ומושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד אחרת שבצדה

ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהן ... חייב).

והיינו בבית שני שאינו חייב בעירוב,

כגון שמביאו מבית הכנסת לביתו, שבין הכנסת אינו חייב בעירוב, כדלקמן סי' שסו

ס"ו (ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה).

(ג) ואף שמדרבנן גם זה אסור, כדלקמן שם

ס"ט ( המעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה

מעשרה טפחים אסור מדברי סופרים , שמא

יעמוד לפוש ברשות הרבים ויתחייב ).

מכל מקום כאן אין ברירה, שהרי אם יעמוד,

יעשה הנחה להוצאה והולכה שעד עתה. ראה קובץ הערות וביאורים קעג ע' ז ואילך.

(ד) ואף שגזרו חכמים שלא יוליכם לחצר

השנית, כדלקמן סי' שמח ס"א-ב (היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מליאה פירות

לרשות הרבים ... בשוגג לא קנסוהו חכמים, ומותר להחזירה לאותה חצר שהוא עומד בה,

אבל אסור להושיטה לחצר אחרת ... כדי שלא תתקיים מחשבתו שנתכוין לפנות הפירות מחצר זו).

היינו דוקא כמתכוין לפנות החפץ מהחצר,

משא"כ כשהשאיר חפץ בכיסו והבחין בו בהיותו ברשות הרבים, אין שייך לגזור כן,

אף אם מכניסו לבית השני.

(ה) ואם כבר עמד לפוש ואחר כך הלך יותר

מד' אמות, ובאמצע הליכתו הבחין שיש לו חפץ בכיס, שאינו יכול להוליכו לרשות היחיד,

שיעשה בזה הכנסה, וגם אינו יכול להניחו ברחוב, שיעשה בזה הנחה להעברה ד' אמות.

אזי על כרחו יצטרך להניחו על ידי זריקה

כלאחר יד, כדלעיל סי"ב (דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו).

(ו) ואם הבחין שיש לו סידור קטן בכיסו,

שאינו יכול לזרקו כלאחר ידו, כמו במוצא תפילין, שיתבאר לקמן סי' שא סנ"ב (יכניסו

אותן זוג זוג דרך לבישה ... אבל לא יזרקם לחצר כלאחר יד, כמו שנתבאר בסי'

רס"ו, מפני בזיון התפילין).

מכל מקום נראה שכאן בסדור צריך להניחו

על ידי זריקה כלאחר יד, שהרי אין לו עצה אחרת שלא לעשות העברת ד' אמות בעקירה והנחה.

(ז) ואם הוא אבנט ששכח והוציאו בכיסו,

יכול להלבישו עליו דרך הליכתו.

ואף דאמרינן קב, א (הוציאו [בפיו] חייב

אמרו לו אינו מן השם ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא

ליה מקום הכא נמי כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום). ופירשו בתוס' שם (דבליעתו

הויא הנחה אע"פ שמהלך, כדאמרינן (לעיל פ, א) כתיבתן זו היא הנחתן). ויש

אומרים שכן הוא אף בלבוש שמלבישו בהליכתו, ראה שמירת שבת כהלכתה פי"ח

ס"ס. קיצור הלכות הערה 21 והערה 25.

מכל מקום נראה מדברי רבינו דלא

קיי"ל כסברה זו, כדלקמן סי' שא ס"ב (אבל אסור ואוכלין שהוציאן בפיו חייב

שזה גם כן דרך הוצאתן בחול), ולא הזכיר כלל דמיירי שבלע האוכל בהליכתו, אלא שאינו

חייב עד שעמד והאוכל בפיו, והחידוש הוא שנחשב כדרך הוצאתו. ונתבאר בהערות שם.

[2179] עבודת הקודש שם (וכשם שאינו מעמיד עצמו

בשהחשיך לו, כן אינו מעמיד עצמו לאבד ממונו שהוציאו בשכחה). הובא באליה רבה

סק"כ.

[2180] כדלקמן סעיף הבא, ושם נסמן (הערה

הבאה).

וראה קונטרס אחרון סוף סק"ו ( אבל יש להסתפק ...

דאפשר שלא אסרו אלא כשאפשר לשמרו על ידי נכרי, אבל אם יצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי

שבת, אפשר דגם כן אין אדם מעמיד עצמו על זה) .

[2181] ספר התרומה סי' רכו (יכול לישב

שם בעירו ולשמרו, או ליתן שם שומר עכו"ם). ר"ן סו, א ד"ה

אלא (היינו טעמא דלא שרי ליה רבנן, לפי שכיון שבעיר הוא ואפשר לו לישב ולשמור עד

לערב, לא שייך למימר אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, שהרי יכול הוא להציל ממונו בלא

דחיית איסור). מ"א סי' שלד סק"ב (דיכול לישב ולשמרו, או ליתן לשומר

עכו"ם). וכן הוא לקמן סי' שלד ס"ב (מי ששכח ארנקי ברחוב ... שיכול

להושיב שם שומר, או לשמור בעצמו, כמ"ש בסי' רס"ו).

והיינו דוקא כאן כשהוא בתוך העיר, משא"כ במי שהחשיך בדרך

(דלעיל ס"א-טו), שאינו בתוך העיר, אין אומרים שיכול להושיב שם שומר, כמבואר

בקונטרס אחרון ס"ק ו ( ולא אסר אלא משום דבעיר מסתמא אפשר

לשומרו, כמבואר בהדיא בספר התרומה).

[2182] אגודה ביצה פ"א סי' ה (אם

הוא בשוק או ברחוב שאין שם עירוב, לא יביאנו בביתו, אך יתיר חגורו במקום שנזכר,

ואם הם בשפת חלוקו יתיר ויניחם ליפול. ויכול לומר לנכרי לשומרם. ואם יביאם לא יחוש).

רמ"א סי"ב (ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו, רק מתיר חגורו בשוק

והוא נופל, ואומר לגוי לשומרו. ואם מביאו אין לחוש).

ההיתר לומר לנכרי לשמרו, הוכיח בקונטרס אחרון ס"ק ז, שאף

לישראל עצמו מותר לשמור המוקצה.

ומה שאין צריך למחות בנכרי כשמביאו מעצמו, נתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ח ( דכיון שצוהו לשמור, והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד, להקל

טורח שמירתו כל היום) .

[2183] אגודה ביצה פ"א סי' ה (ומכאן

מתירין לאדם ששכח כיסו עליו בערב שבת והוא בביתו, יכול לילך לחדרו מקום המוצנע

ויתירנו שם עם חגורו). רמ"א סי"ב (ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו,

יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו).

[2184] מ"א ס"ק יט (כיון שהוא בידו

יכול להניחו בכל מקום שירצה, כמ"ש סי' ש"ח ס"ג).

ונתבארה הלכה זו לעיל (הערה 2147 ) .

[2185] סעיף יג (כשמטלטלו לצורך מקומו, אינו

צריך להשליכו מידו מיד שפינוהו ממקום זה הצריך לו, אלא מותר להניחו באיזה מקום

שירצה להצניעו שם, שכיון שכבר הוא בידו, רשאי לטלטלו יותר ממה שצריך לו. ואפילו אם

שכח ונטל בידו מוקצה גמור, רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה, כיון שכבר הוא בידו. ויש

מי שאוסר במוקצה גמור. וראוי לחוש לדבריו, אלא אם כן במקום הפסד, כמו שנתבאר בסי'

רס"ו), ושם נסמן (הערות קכה-קל).

והיינו שאם שכח ונטל בידו מוקצה גמור, יש שתי דעות, וכאן

דמיירי במקום הפסד, כולם מודים להיתר (אבל כאן לא נזכר טעם של הפסד, כי אם שכאן יש

טעם נוסף להיתר שהוא טלטול על ידי גופו).

[2186] עיין סי' שא בט"ז ס"ק

כב (וכיון שאין נושא אותם בהדיא, אלא אגב הבגד, מותר), ובמ"א ס"ק

מה (דלשאת אותן בידו אסור, רק לשאת אצלו, דהוי טלטול כלאחר יד), ובמ"ש שם

סל"ט (מותר לו לשאת המעות אצלו באותו חצר, לפי שזהו טלטול כלאחר יד, כיון

שאינו מטלטלן בידו אלא בגופו), ובקונטרס אחרון סק"י ( ולכן טוב להחמיר אם

הוא בידו ממש, וכמו שיתבאר בסי' ש"ח. אבל אם הוא תלוי עליו, או אצלו בחיקו

כמ"ש בסי' רס"ו, הדבר פשוט להתיר ).

וראה בדי השלחן סי' קיג ס"ק יא. הערות בשו"ע

אדמוה"ז ע' 144. מראי מקומות וציונים.

[2187] סעיף טו (לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו,

מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור).

[2188] רא"ש ב"מ פ"א

סי' כב (אם מצא ארנקי בשבת, דאסור לטלטל, אף על פי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ... והא

דאמרינן בריש מי שהחשיך (קנג, א) דוקא כיסו, אבל מציאה לא, לאו דוקא ליתן לנכרי או

להוליכו פחות מד' אמות, אבל להגביה שרי, אלא אף להגביה אסור, משום איסור מוקצה).

הגהות מרדכי שם רמז

תכג (אם מצא ארנקי בשבת דאסור לטלטלו אף על פי שירא שמא יקדמנו אחר. והא דאמרינן

בפרק מי שהחשיך דוקא כיסו התירו, אבל לא מציאה, לאו דוקא ליתן לעובד כוכבים או

להוליכו פחות פחות מד' אמות אסירי, אבל להגביה שרי, אלא אפילו להגביה נמי אסור, מטעם

איסור מוקצה. תוספות). שו"ע סי"ג (מצא ארנקי בשבת, אסור ליטלו, אף על פי

שירא פן יקדמנו אחר). מ"א ס"ק כא (ואסור לומר לעכו"ם ליטלו).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז.

[2189]

כדלעיל ס"ב (לפי שאין אדם בהול כל כך על המציאה כמו על שלו ממש, ויוכל להעמיד

עצמו שלא לבא לידי איסור של תורה בשבילה).

[2190] כדלקמן סי' שז סי"ב

(ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי נכרי סחורה

מוקצה הנפסדת על ידי גשמים ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול), ושם נסמן.

[2191] וכן נתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק ז (דינם כשאר מוקצה, שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו במקום

הפסד ... אלא שלהפסד גדול אפשר להקל, וכאן אינו אלא מניעת הריוח).

וראה זכרון יוסף ס"ק קסט.

[2192] רמב"ם פ"כ ה"ז

(מציאה ... קודם שתבא לידו, אם יכול להחשיך עליה מחשיך). וכמו בתפילין שנתבאר שם

פי"ט הכ"ג (המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים כיצד הוא עושה ... אם היו

הרבה ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש, הרי זה מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי

שבת).

ועוד הוכיח כן בקונטרס אחרון סק"ז.

[2193] סעיף ג (ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר

המותר בשבת), וס"ח (והוא משמרם גם בשבת, שזהו דבר המותר לשמור אפילו פירות

המחוברים).

[2194] באר היטב דידן ס"ק יא (כתב

הבאר היטב אשר לפני (ס"ק י), ונראה לי דמותר לומר לעכו"ם לשומרו).

וכן הוא בקונטרס אחרון שם ( ואם כן כל שכן שמותר

לשמרה על ידי נכרי ),

ולעיל סי"ז ( לשמרו שם (על ידי שומר נכרי או שומר ישראל) עד למוצאי שבת),

ושם נסמן (הערה 2181 ).

[2195] אגודה ביצה פ"א סי' ה (ויכול לומר

לנכרי לשומרם, ואם יביאם לא יחוש). רמ"א סי"ב (ואומר לגוי לשומרו, ואם

מביאו אין לחוש).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח ( דכיון שצוהו לשמור,

והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד, להקל טורח שמירתו כל היום. ואף אם עושה בשביל

ישראל אין צריך למחות כשעושה מעצמו לפי דעת הרבה פוסקים) .

ומכאן יש ללמוד, שאם אומרים למשרתת לעשות דבר המותר בשבת,

ומפרשים לה שתעשה באופן המותר בשבת, והיא מעצמה עושה באופן האסור כדי להקל על

עצמה, אין צריך למחות בה. וראה לקמן סי' רעו סי"ב, ובהערות שם.

[2196] משנה קנג , א (הגיע לחצר החיצונה,

נוטל את הכלים הניטלין בשבת). רמב"ם פכ"א ה"י (היה בא מן הדרך בליל

שבת ובהמתו טעונה, כשיגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת). טור

ושו"ע ס"ט (הגיע לחצר החיצונה המשתמרת, נוטל מעל החמור כלים הנטלים).

[2197] כדלעיל ס"ג ( יניחנו

עליה לאחר שעקרה יד ורגל ללכת ... וכשהבהמה עומדת ... צריך ליטול הכיס ממנה, ולאחר

שתחזור ותעקור יד ורגל ללכת, יניחנו עליה ).

[2198] דהיינו שלא עשתה עקירה

בשבת, ולא הלכה חוץ לתחום בשבת.

[2199] משנה (הגיע לחצר החיצונה), ופרש"י

(לחצר החיצונה של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון). רמב"ם (כשיגיע לחצר החיצונה).

טור (הגיע לחצר הראשונה המשתמרת). שו"ע שם (הגיע לחצר החיצונה המשתמרת).

ויתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ט, שמסתפק אם מותר ליכנס עד ביתו.

[2200] רמב"ם בפירוש המשנה

רפכ"ד (עד שיגיע לפתח חצרו, יקחנו מעליה בשעת הילוכה). תוספות יום טוב

שם (דכשיגיע לפתח ביתו, יטלנו מעליו כשהוא מהלך).

אלא שברמב"ם ותוספות יום טוב שם מסיימים (ויזרקנו לחצרו

כלאחר יד), והיינו בכיס מעות שהניח על הבהמה. אבל במשא של כלים, שבסיפא דמתניתין (הגיע

לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת), לא פירשו באיזה אופן נוטל אותם.

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק י, שודאי כוונתו שנוטל את הכלים ממנה בעודה מהלכת

בחצר. וכן נפסק כאן.

וגם עקירה אין כאן, כדלקמן בהמשך.

[2201] כדלעיל ס"ג ( ולכתחלה צריך ליטלו

ממנה כשתרצה לעמוד קודם שעמדה ... כל מה שאפשר למעט באיסורי דברי סופרים צריך למעט).

ובדיעבד אם עמדה, אין בכך כלום.

[2202] מהרש"א קנג, ב (גמרא אי

אפשר דלא קאי פורתא, וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ... הוה ליה למפרך הכי לעיל

אאוקימתא דרב אדא במתניתין, דהיאך מניחו על החמור שהרי כי מטי לביתיה אי אפשר דלא

קאי פורתא וקמעייל כו'. ויש ליישב דלעיל הוה ניחא ליה, דאפשר כי מטי לביתיה נוטל

הימנה, וכשעקרה ליכנס לבית מניח עליה, ולא הוי עקירה ברשות הרבים).

[2203]

סעיף ג (יניחנו עליה לאחר שעקרה יד ורגל ללכת).

[2204] ס"א (אוצר של תבואה או של כדי יין,

אף על פי שמותר להסתפק ממנו ואין בו משום מוקצה, אסור לפנותו לדבר הרשות מפני

הטורח), וס"ב (דהיינו ט"ו סאין).

[2205] מ"א ס"ק יב (נראה

לי דאפילו הם יותר מט"ו סאה, שרי משום צער בעלי חיים, משא"כ בעגלה דאסור

לפנותה כלל, כמ"ש סוס"י של"ג) .

וראה גם לקמן סי' שה סכ"ד ( פורקין המשוי מעל גבי

הבהמה משום צער בעלי חיים), שכנראה גם שם הכוונה כנ"ל, שמטעם זה הוזקקנו שם

לטעם של צער בעלי חיים (אף דלא מיירי שם עדיין במוקצה).

[2206] סיכום פרטי ההלכה שנתבארה

בסעיפים שלפנינו:

בפריקת

דברים המוקצים מהחמור יש כמה אופנים:

(א)

התרת החבלים והמשא נופל, אין בזה איסור מוקצה (סכ"ב).

(ב)

הנחה על החמור עד מוצאי שבת, אסור מהתורה משום צער בעלי חיים (סכ"ה).

(ג)

הנחת כרים תחתיו שלא ישבר בנפילה, אסור משום ביטול כלי מהיכנו, שהתירו רק בהפסד

מרובה (סכ"ד-ה, והערה 2220 ).

(ד)

הנחת כרים תחת שקים קטנים, שיוכל לשמוט הכרים מתחתם, אסור משום ביטול כלי מהיכנו

לשעה, שהתירו בהפסד (סכ"ד וסכ"ו, והערות 2212 .

2224 ).

(ה)

פריקה בנחת שלא ישברו, אסור משום טלטול מוקצה במקצת, שהתירו במקום הפסד מרובה

(סכ"ד, והערה 2217 ).

(ו)

ביטול כלי מהיכנו חמור יותר מטלטול במקצתו, ולכן במקום הפסד מרובה יפרוק בנחת

(סכ"ד).

(ז)

טלטול במקצתו חמור מביטול כלי מהיכנו לפי שעה. ולכן במקום הפסד ישים כרים וכסתות

תחתיו (סכ"ג).

(ח)

כשיש רק הפסד מועט, שלשתם אסורים, ולכן יתיר החבלים ויפלו, אף אם ישברו

(סכ"ו, והערה 2224 ).

(ט)

כשפורק בנחת יזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה, משום איסור השתמשות בבהמה (סכ"ד).

[2207] משנה שם קנג, א (מתיר החבלים (של

אוכף שהן קשורים בהן, רש"י) והשקין נופלין מאיליהם). טור ושו"ע ס"ט

(ושאינם ניטלים, מתיר את החבלים והשקים נופלים).

ואף שנתבאר לעיל סי' רסה ס"ו (אסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי,

אף על פי שאינו מטלטלו, ואין איסור במוקצה בנגיעה בעלמא, מכל מקום אסור, פן יתנדנד

קצת מנגיעתו).

היינו כשנוגע במוקצה ומנענעו, משא"כ כאן שאינו אלא מתיר

החבלים, והוי כטלטול מן הצד שמותר, כמבואר לעיל שם בהמשך הסעיף (ומכל מקום אם היה

דבר היתר מונח עליו מותר ליטלו מעליו (ובלבד שלא יגע בו בידיו), ואין לחוש במה

שמתנדנד הנר על ידי נטילת אותו דבר מעליו, לפי שהוא טלטול מן הצד ואינו טלטול).

וראה גם לקמן סכ"ד (הערה 2216 ).

ואף שהיתר טלטול מן הצד הוא רק כשאינו מטלטלו בשביל האיסור,

כדלקמן סי' שיא סי"ד (ואפילו אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם

הוא מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור ... הואיל ומיטלטל בשביל האיסור אסור), וכן כאן

רוצה בזה ליטול את השקים מהחמור.

מכל מקום נראה טעם ההיתר, כי עיקר התרת החבלים כאן הוא כדי

שהשקים לא יצערו את הבהמה, ולכן אין זה נקרא "לצורך האיסור".

ואם יש רק שק אחד על גבי הבהמה, נתבאר אופן נוסף לקמן

סי' שה סכ"ד ( פורקין המשוי מעל גבי הבהמה משום צער בעלי חיים, ואפילו היה

המשוי דבר שהוא מוקצה ואסור בטלטול, הרי זה מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר

והוא נופל מאליו, שאין איסור טלטול מוקצה אלא בידיו), ושם נסמן.

[2208] רב הונא קנד , ב (היתה בהמתו

טעונה כלי זכוכית, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקין נופלים ...

בקרני דאומנא, דלא חזיא ליה (מקיז דם, שאין ראויין בשבת לכלום, לפי שמאוסים,

רש"י)). טור ושו"ע שם (ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם, כגון

שהם כוסות של מקיזי דם, שאין ראוים בשבת לכלום, לפי שהם מאוסים, ואם יפלו לארץ

ישברו, מניח תחתיהם כרים וכסתות).

[2209] ס"ב (ואפילו אם אינו ראוי כלל

להשתמש בו במלאכה אחרת של היתר מחמת מיאוסו וסרחונו, כגון נר אפילו של מתכת

שהדליקו בו נפט, אעפ"כ אין לו דין מוקצה להאסר בטלטול, אלא מותר לטלטלו כשאר

כלי שמלאכתו לאיסור, מפני שמכל מקום ראוי הוא לכסות בו כלים), ושם נסמן (הערה כח).

[2210] ר"ן סו, ב (דעד כאן לא שרי

רבי שמעון בשרגא דנפטא, אלא משום דחזי לכסויי בה מנא, אבל הני לא חזו להכי, דכיון

דאי נפלו מתברי לא עבידא לכסויי בהו מנא). עיין שם וב גמרא פ"ג

מו, א (שרגא ... דנפטא אסור לטלטולה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו דנפטא נמי שרי

לטלטולה (דהואיל וחזי לכסות ביה)). מ"א ס"ק יג (אף על גב דמוקצה מחמת

מיאוס מותר, היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא, אבל הני לא חזי לכסות, שאם יפלו

ישתברו (ר"ן)).

[2211] רז"ה שם (ולא חזו למידי

אפילו לכסויי בהו מנא כשרגא דנפטא, משום דחס עלייהו שלא יפלו וישתברו).

[2212] גמרא שם (והא קא מבטל כלי

מהיכנו (כרים וכסתות כשמניחן תחת דבר שאין ניטל מבטלן מהיכנן, דשוב לא יטלם משם,

ודמי לסותר, רש"י). בשליפי זוטרי (משאות קטנים, ששומט הכר מתחתיהם ונופלין על

הכר השני, וכן עד שמגיען לארץ, רש"י)). טור ושו"ע שם (ודוקא במשאות

קטנים, שיכול לשמטן מתחתיהן).

וכיון שלא ביטל הכלי מהיכנו אלא לפי שעה, התירו לו במקום הפסד,

כדלקמן סכ"ו ( ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד), ושם

נסמן (הערה 2224 ).

ומה שכתב כאן במוסגר (לכשירצה), תתבאר מסקנת הפוסקים בקונטרס

אחרון ס"ק יא, שאין צריך לשמטן בפועל, אלא סגי במה שיכול לשמטן לכשירצה.

[2213] מ"א ס"ק יד (ולא נאסרו מטעם

בסיס לדבר האסור, כיון שלא היו עליהן בין השמשות (עיין סי' ש"י ס"ג)). והוא

כדלקמן סי' שי סי"א (כל דבר האסור בטלטול שהניחו מבעוד יום על גבי דבר המותר

בטלטול על דעת שישאר מונח שם בשבת, שנעשה ההיתר בסיס להאיסור ונאסר בטלטול ... אבל

אם לא היו המעות עליה בין השמשות אלא לאחר כך ... מותר לטלטלה אם ניטלו המעות

מעליה, הואיל ולא היתה מוקצה בבין השמשות), ושם נסמן (הערה נו).

וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ה ( ואין הכלי נעשה בסיס

לדבר האסור, כיון שלא היה האיסור בתוכו בבין השמשות), ושם נסמן (הערה 1999 ).

[2214] כדלעיל סי' רסה ס"ג

(וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי), ושם נסמן (הערה 1988 ).

ואף שבשקים קטנים הי' ביטול כלי מהיכנו

לפי שעה, שהתירו במקום הפסד; כאן שהם שקים גדולים הרי זה ביטול כלי מהיכנו לכל

השבת.

[2215] רמב"ם פכ"א ה"י (היו

השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהם, פורק בנחת). טור ושו"ע שם (פורקן

בנחת שלא ישברו).

וראה לקמן סי' שה סכ"ד (ואם יגיע לו הפסד אם יפול המשוי,

נתבאר בסימן רס"ו).

[2216] והיינו שאף שהתירו להתיר

החבלים עד שיפול המוקצה, היינו דוקא כשאינו נוגע במוקצה עצמו, שהתירו טלטול מן הצד

(כדלעיל הערה 2207 ),

משא"כ כאן שנוגע במוקצה ומנענעו בנחת עד שיפרק מהחמור.

[2217] מ"מ שם (שהוסיף רבינו להתיר בשקים

גדולים הפריקה בנחת, שמפני הפסד מרובה התירו לטלטל). מ"א ס"ק יד

ד"ה כללא (ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת, כמ"ש המ"מ).

ואף שלענין טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה, הובאו ב' דעות לקמן

סי' שלד ס"ב (שלא גזרו כלל על טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה אלא אם כן אפשר

להציל בענין אחר ... יש אוסרים טלטול מוקצה, ואפילו במקום הפסד מרובה ואי אפשר

להציל בענין אחר. וכן עיקר). ובסי' שא סל"ט פסק בפשיטות כדעת האוסרים ( ואפילו

לטלטל המעות להצניעם באיזה מקום באותה חצר אסור, שלא התירו שום שבות גמור משום

הפסד מרובה).

מכל מקום התירו פריקה בנחת שהוא טלטול קצת, משום הפסד מרובה.

וכעין זה התירו טלטול קצת בבעלי חיים, כדלקמן סי' שח סע"ט

(כל בהמה חיה ועוף מדדין אותם ברשות היחיד, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין ומסייען

ומנענע רגליהן שילכו, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, שמוקצים הם

ואסורים בטלטול. ואף על פי שכל מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו כך אסור לטלטל מקצתו,

אעפ"כ התירו לו לדדות אותם משום צער בעלי חיים, אם הבעלי חיים צריכים לכך).

[2218] מ"א שם (והוי יודע שעכ"פ

אסור לסמוך עליה כשפורק, דהוי משתמש בבעלי חיים).

[2219] סעיף כג (אין רוכבים על גבי בהמה ולא

נתלים עליה ולא נשענים עליה, שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר), וסכ"ה (וצריך

ליזהר כשפורק המשוי שלא יסמוך עצמו לצדי הבהמה).

[2220]

מ"מ שם (שמפני הפסד מרובה התירו ... אפילו בטול כלי מהיכנו, זהו דעתו

ז"ל ( . מ"א שם ד"ה כללא (ואפילו

ביטול כלי מהיכנו ... שרי במקום הפסד מרובה).

[2221] רמב"ם שם (ומכל מקום לא יניחן שם

על גבי בהמה, משום צער בעלי חיים). שו"ע שם (ולא יניחם על הבהמה, משום צער בעלי

חיים).

וכן הוא לקמן סי' שה סכ"ד ( ואינו רשאי להניח

המשוי עליה עד למוצאי שבת, מפני צער בעלי חיים )

[2222] גמרא קכח, ב (סבר מבטל כלי

מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן), ופרש"י (שנאמר

עזוב תעזוב עמו, ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים). ב"מ לב, ב (מדברי

שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא). מ"א סי' שה ס"ק יא (צער בעלי חיים,

דהוא דאורייתא, ודחי ביטול כלי מהיכנו, דהוא דרבנן).

וכן הוא לקמן סי' שה סכ"ו (לא גזרו חכמים על זה במקום צער

בעלי חיים, שצער בעלי חיים הוא מן התורה), וסכ"ט (צער בעלי חיים שהוא מן

התורה). הל'

עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ד (שאסור מן התורה לצער כל בעלי חיים בידים).

הל' מציאה ופקדון בקונטרס אחרון ס"ק ח (שצער בעלי חיים דחי איסור דרבנן).

[2223]

גמרא שם (מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות, מתיר את החבלים והשקין נופלין

ואע"פ שמשתברין. התם בכולסא), ופרש"י (חתיכות רחבות של זכוכית, שאינם

כלים ועושין מהן חלונות, וכיון דליכא פסידא בשבירתן וסופן להחתך בחתיכות קטנות, לא

שרו להביא כרים ולהניח תחתיהן). רמב"ם פכ"א ה"י (היתה טעונה עששיות

של זכוכית מתיר השקים והן נופלין, שאף על פי שישברו אין בכך הפסד גדול, שהרי הכל

להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו). מ"א סקי"ד (אבל אם הם חתיכות זכוכית

רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן, אסור להניח כרים תחתיהן, משום שמבטלן

לשעתן. וכ"כ הרמב"ם פכ"א).

ומה שהשמיטו הלכה זו ברי"ף

ורא"ש וטור ושו"ע, יתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק יא.

[2224]

רשב"א קנד, ב ד"ה והא (דלא התירו אפילו ביטול לשעתו אלא להצלת הפסד

מרובה). מ"מ פכ"א ה"י (כתב הרשב"א ז"ל יראה לי שלא התירו

אפילו בטול לשעתו אלא בהפסד מרובה). ר"ן סו, ב ד"ה ואחרים (אפילו לבטל

כלי מהיכנו למקצת שבת נמי אסור, אלא דהכא משום פסידא הוא דשרינן, כיון דלא מבטל

ליה לכולי יומא). ונזכר גם בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב (הפסד מרובה ... לענין ביטול כלי למקצת השבת בפכ"ד דשבת, עיין שם

בר"ן).

וכן הוא לעיל סי' רסה סוף ס"ז (ואסור

לבטל כלי מהיכנו, אפילו לפי שעה, שלא במקום הפסד מרובה, כמ"ש בסימן רס"ו).

לקמן סי' שי ס"י

(ואסור לבטל כלי מהיכנו, אפילו לפי שעה, אלא במקום הפסד מרובה, כמו שנתבאר בסי'

רס"ה ורס"ו).

וכאן נתבאר כדברי הר"ן דלעיל,

שבמקום הפסד התירו ביטול כלי מהיכנו לפי שעה.

*

וכל זה כשמבטלו מהיכנו עכ"פ לפי שעה, אבל אם יכול לנערו

מיד, לא הוי ביטול כלי כלל, ומותר בכל אופן, כדלעיל סי' רסה ס"ה (והערה 1996 ), לקמן סי' שח סע"ח (והערה תקלא).

ונתבאר כאן בקונטרס אחרון ס"ק יא ד"ה וכמו שכתבו התוס' (שכן היא דעת

התוס'), וד"ה והנה המג"א (שגם הר"ן והמ"א מסכימים לזה).

[2225] שזה לא התירו אלא במקום הפסד מרובה,

כדלעיל (הערה 2217 ).

[2226] ביצה טו, א (היה בא בדרך ותפילין בראשו

ושקעה עליו חמה, מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. היה יושב בבית המדרש ותפילין

בראשו וקדש עליו היום, מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו). טור ושו"ע ס"י (חשכה

לו בדרך ותפילין בראשו, או שיושב בבית המדרדש בשדה וחשכה לו, מניח ידו עליהם עד

שמגיע לביתו).

[2227] כדלקמן סי' שא ס"ג (אם יצא לבוש

בתפילין, פטור אבל אסור מדברי סופרים ... גזירה שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויסירן

מעליו וישכח ויביאן בידו ד' אמות ברשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, כדי

להצניען).

[2228]

רש"י שם ד"ה מניח (חכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש ... ומשום

בזיון). ט"ז סק"ה (והתירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום בזיון).

מ"א סקט"ו (ומשום בזיון התפילין שלא יניחם בשדה, התירו לו להביא דרך

מלבוש לעיר (רש"י)).

והיינו כשהוא במקום המשתמר מכלבים ואינו משתמר מגנבים, אבל אם

הוא במקום שאינו משתמר אף מכלבים, אזי אף אם מצאן בדרך מותר לו להלבישן ולהביאן,

כדלקמן סי' שא סנ"א (מי שמצא תפילין בשבת ברשות הרבים או בשדה או בכל מקום

שאינן משתמרים מכלבים וכיוצא בהם ויכולין לבא לידי בזיון, כיצד יעשה, אם יש בהם

רצועות קשורות שיכול ללבשן, יכניסן לעיר זוג זוג, דהיינו שילבישן כדרכן בחול

תפילין של יד על זרועו ושל ראש על ראשו ונכנס), ושם נסמן.

[2229]

רש"י שם ד"ה בבית המדרש ( בשדה היה ואינו משתמר) .

וכן הוא לקמן סי' רסח סי"ג (שבתי

כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצוים מזיקים). הל' תלמוד תורה פ"ג ה"ג

(בית המדרש שהיה בשדה בימיהם).

[2230]

גמרא שם (מניח

ידו עליהן עד שמגיע לביתו), ופרש"י (שלא יראום). טור ושו"ע שם (מניח ידו

עליהן עד שמגיע לביתו). לבוש ס"י (שלא יראום בני אדם ויאמרו שהוא מניח תפילין

בשבת למצוה) ט"ז שם (שלא יראום). מ"א שם (מפני הרואים).

[2231] ברייתא וגמרא שם (עד שמגיע לבית הסמוך

לחומה (משנכנס לעיר יתנם בבית הראשון, ולא יוליכם עד ביתו, רש"י) ... הא

דמינטרא). טור ושו"ע שם (ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו, מניחן שם).

וכן הוא לקמן סי' שא סנ"א ( וחולצן בעיר (בחצר

החיצונה שהוא מקום המשתמר ראשון), וסנ"ב ( עד

שיגיעו לחצר החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון) .

וראה קונטרס אחרון ס"ק ט, שלפעמים יש מקום להסתפק בזה.

[2232] סעיף ד (היה בא בדרך ותפילין בראשו

ושקעה עליו חמה ... להניח תפילין לכתחילה בלילה. וכן היושב בבית המדרש ותפילין

בראשו וקידש עליו בערב שבת ויום טוב שאין זמן תפילין ... מניח ידו עליהן עד שיבא

לביתו, שמשום בזיון התפילין התירו להכניסן דרך מלבוש לעיר. ואם יש בית קרוב לחומה

שמשתמרין שם, חולצן ומניחן שם ולא ילך בהן יותר בעיר, בין בלילי שבתות ויום טוב

בין בלילי החול).

והיינו שהלכה זו היא הן בשבת (שאינו זמן תפילין) והן בחול

(שלילה אינו זמן תפילין).

[2233] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ד הובאו דברי המ"א, שאם החמור אינו שלו, יניחנו עליו, ולא יתננו

לנכרי.

אבל

לא הובאו סוף דברי המ"א, שאם שכרו מהנכרי, יש אומרים שמצוות שביתת הבהמה

עליו, ויתננו לנכרי.

כיון

דקיי"ל ששכירות לא קניא אפילו לחומרא, ואם יתננו לנכרי, תהי' חומרא דאתי לידי

קולא.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקצו. כנישתא דבי רב ע' תקסט.

[2234] סק"א (ומיהו אם שכרו מהעכו"ם,

יש אומרים דמצווה [על שביתתו] ... כששכר החמור).

[2235] ס"ח (ישראל ששכר בהמה מנכרי, יכול

לחזור ולהשכירה או להשאילה לנכרי אחר, דכיון שאין גוף הבהמה שלו אינו מצווה על

שביתתה. ויש מי שאוסר להשאילה ... וטוב לחוש לדבריו), ושם נסמן (הערה נ).

[2236] קונטרס אחרון סק"ג, שהאריך להוכיח

דקיי"ל ששכירות לא קניא, אלא שטוב לחוש לדברי האוסרים.

[2237] אם יתננו לנכרי שיוליכנו.

[2238] וכן מסיק הפרמ"ג

א"א שם (ומכל מקום שם משמע דרק חומרא בעלמא, אם כן טוב יותר באפשר ליתן על

החמור של עכו"ם, מלעבור אמירה לעכו"ם שבות).

[2239] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"א נתבאר, שהתירו להוליך באיסור מדברי סופרים, כדי שלא יבא להוליך באיסור של

תורה. ובפנים ס"ו נתבאר, שכן הוא גם בכרמלית.

ואף

שבכל אופן לא יבא לידי איסור של תורה, מכל מקום התירו איסור קל מדברי סופרים, כדי

שלא יבא לאיסור חמור מדברי סופרים, וכדי שלא יבא להרבה איסורי דברי סופרים.

ומכל

מקום לא התירו איסור רכיבה בשבת, כדי שלא יבא להוליכו בעצמו בכרמלית, כי מה הפרש

יש בין איסור רכיבה לבין איסור כרמלית.

ומוכיח

כל זאת מדברי הפוסקים כאן ובסי' שי"א וסי' שלד.

ומה

שמצינו בכמה מקומות שלא התירו איסור דברי סופרים אלא כדי שלא יבא לאיסור

מדאורייתא.

היינו

במקום שאינו אלא חשש שמא יזדמן לו איסור דאורייתא להציל את ממונו, שבזה לא התירו

אלא משום איסור דאורייתא.

משא"כ

במקום שאם לא נתיר לו איסור דברי סופרים קרוב לודאי שיעבור על איסור חמור, בזה

התירו אף משום איסור חמור מדברי סופרים

ונתבאר

שחשש זה הוא כשהוא בהול על ממונו, ושמא יזדמן לו אופן הצלת ממונו על ידי איסור

דאורייתא.

ואם

אינו בהול, וגם אינו קרוב לודאי שיעשה באיסור חמור יותר, לא התירו כלל מחשש שמא

יעשה באיסור.

אמנם

אין הכרח לזה, ואפשר שהתירו אף באינו בהול, כגון שמתיירא שלא יגזלו ממנו מעותיו.

משא"כ בחשש הפסד מאכלים, בודאי לא התירו מחשש שמא יעשה

באיסור.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקצו ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקע ואילך. ביאורי השלחן ע' קצז.

[2240] זה שלא התירו רכיבה בשבת

כדי שלא יבא להוליכו בעצמו בכרמלית, נלמד ממה שמסיק המ"א דמשום הפסד האוכף

אין מתירים הרכיבה.

[2241] המ"א סק"ז הביא את דברי

הגהות מרדכי פב, ג (אני מצאתי דהרוכב על הסוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב ולבא ...

ולאבא מורי ה"ר מרדכי ז"ל נראה דלא ירכוב, ויזרוק האוכף, דמשום הפסד

מועט דאוכף לא נתיר לו לעבור על גזירת חכמים דאין רוכבין על גבי בהמה). וכתב על זה

המ"א שם (ושמע מינה דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב, וצ"ע, דלא

מצינו זה בשום מקום. ועיין סי' של"ד ס"ב).

[2242] במ"א שם סק"ג (כדי שלא יבוא

לידי איסור דאורייתא כמ"ש רסי' רס"ו, משא"כ כאן ... אפילו יוציאנו

ליכא איסורא דאורייתא, שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה (טור). ואם כן מי שהחשיך נמי

אסור בזמן הזה. וצריך עיון). וכן הוא במ"א כאן בס"ק ג (ועיין מ"ש

סי' של"ד ס"ב דיש אומרים דבזמן הזה דליכא רשות הרבים, אסור).

[2243] בטור סי' שלד (ונראה לי שהוא אסור, שלא

התירו ... אלא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא לטלטלו בהדיא, אבל הכא ... אפילו

אם מוציאו אין בו איסור דאורייתא לדידן שאין לנו רשות הרבים ) .

[2244] ס' התרומה סי' רכו (אם

רואה באים מושלים ליקח בשבת מעות שבתוך תיבתו, יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר,

אעפ"י שמוקצים הם, וגדולה מזו אמרו להוליך פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך

לו).

והיא דעה הראשונה בשו"ע סי' שלד

ס"ב (יש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאונסים

הבאים לגזלם, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה. ויש אוסרים).

[2245] סק"ג (והב"ח הכריע

כהמתירין. ומכל מקום נראה לי דדוקא מפני הלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול

וחיישינן שיבא לידי איסור דאורייתא).

והוא בב"ח שם (אי לא שרית ליה להציל ממונו שיש בו איסור

מוקצה שהוא קל, אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואתא לחפור בקרקע במזיד ולהטמין

ממונו שם להצילו מפני הדליקה או מן האנס).

[2246] סק"ב ( ואין מזה

תפיסה על בעל התרומה, דגם

כאן יש חשש איסור גדול, דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון).

וכן הוא לקמן שם ס"ב (יש אומרים שמותר להציל מעות וכיוצא

בהם מפני הדליקה או מפני הליסטים, לפי שאדם בהול על ממונו ובודאי יצילם מהפסד, ואם

לא נתיר לו להציל על ידי טלטול מוקצה, יבא לידי איסור חמור שיכבה הדליקה או שיחפירם

ויטמינם בקרקע וכיוצא בענין זה).

[2247] שלא יבוא לחפור בקרקע

(כדי להטמין שם), שהוא איסור דאורייתא.

[2248] שהוא איסור דרבנן, כי אין

לנו עתה רשות הרבים.

יוצא אם כן, שהן לדעת האוסרים שם (שלא

התירו שם, כיון שאין שם אלא חשש איסור דרבנן), והן לדעת המתירים שם (כיון שיש שם

חשש איסור דאורייתא), אין להתיר כאן (שכאן אינו אלא חשש איסור דרבנן).

[2249] שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, והיא שמירה מעולה.

[2250] עד כאן נתבארה שיטת

המ"א, שבזמן הזה שאין לנו רשות הרבים, אין להתיר ליתן כיסו על החמור.

עתה

בא לבאר הטעם שנפסק בפנים ס"ו שגם בזמן הזה יש להתיר ליתן כיסו על החמור; אלא

שמכל מקום לא התירו לו לרכוב על החמור.

[2251] ד"ה ונראה לי (והגאון מהר"ר

יצחק אבוהב ז"ל כתב ... לפי שבהוצאה לכרמלית יש בו טלטול ויש בו הולכת ארבע

אמות, וזה אסור יותר מכשאין בכאן אלא טלטול לבדו עכ"ל).

[2252] סק"ג (איכא למיחש דיעבור כמה

איסורא דרבנן, דאפילו ליכא עכשיו אלא כרמלית, מכל מקום איכא טלטול בכרמלית וגם

מטלטל וגם מטלטל [אוצ"ל: איכא טלטול, וגם מטלטל בכרמלית] ארבע אמות, וכמו

שכתב ב"י בשם מהר"י אבוהב).

[2253] כדלקמן סי' שה סכ"ג (אין רוכבים

על גבי בהמה ... שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג בה הבהמה שרוכב עליה).

[2254] "היה עומד ברשות

היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים ... במזיד, אסור אפילו להחזירה לאותו חצר

... אבל אם הוציאה לכרמלית בכל גוונא מותר להחזירה".

ואף שנפסק לקמן סי' שמח ס"א (היה

עומד ברשות היחיד והוציא ידו מליאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה (או אפילו

לכרמלית) אסור להחזירה).

מכל מקום מוכיח כאן "לפי דעת

השו"ע", שאיסור רכיבה חמור יותר מאיסור כרמלית.

וגם לדידן שאין הפרש בינם, נתבאר בפנים

ס"ו (ומה הפרש לנו בין איסור הרכיבה ובין איסור הכרמלית, שניהם הם מדברי

סופרים).

[2255] ס"א (עלה באילן בשבת, בשוגג מותר

לירד, במזיד אסור לירד). וכן הוא לקמן שם ס"ב (אם עלה משחשכה במזיד קנסוהו

חכמים להיות שם כל השבת ואסור לו לירד).

וכשם שעליה באילן חמור יותר מטלטול בכרמלית, כן הוא גם ברכיבה

שדומה לאיסור עליה באילן, ששניהם נאסרו משום גזירה שמא יתלוש, כדלקמן שם ס"א

(גזרה שמא יעלה ויתלוש ממנו פירות או עלין או ענפים).

[2256] שאף שהמ"א בסי' שלד

ס"ק ג מסתפק בזה, וכותב ( ואם כן מי שהחשיך נמי אסור בזמן הזה. וצריך עיון).

מכל מקום משמעות כל האחרונים להתיר

כדברי הב"י בשם מהרי"א והעולת שבת שהובאו לעיל.

[2257] סק"ו (כיון דמילי דרבנן נינהו,

הסומך להקל לא הפסיד, כן נראה לי).

וקאי על ההלכה בשו"ע סי"א (היתה חבילתו מונחת על

כתיפו וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד ביתו), וסי"ב (יש אומרים דדוקא בחבילה

התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו, ויש אומרים דהוא הדין לכיסו).

רואים מכך שאף בכרמלית התירו לרוץ, מטעם שאם לא נתיר לו

יוליכנו בידיו בכרמלית.

[2258] "ולדידן דאין לנו רשות

הרבים גמורה, אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין. שלטי גבורים".

[2259] "ואם הוא בשוק, או

במקום שאין עירוב".

[2260] שבת סו, א אות ג (ולדידן דלית לן רשות

הרבים אלא כרמלית, אפשר דבכל ענין שרי).

וכן הוא בפנים סי"ג (ואם אינו יכול

להוליכה פחות פחות מד' אמות ... יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו ... ובזמן הזה שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית, יש להתיר).

והיינו אף שכל ההיתר בזה הוא, כמבואר

בשלטי הגבורים שם (דלעולם יש סברא לומר, דאי לא שרית ליה איסורא זוטא, עביד איסורא

רבה).

[2261] "יטלטלנו פחות פחות

מד' אמות ... ברשות הרבים או כרמלית". הרי שגם בכרמלית התירו טלטול פחות פחות

מד' אמות, כדי שלא יוליכנו בידיו בכרמלית.

[2262] עתה מוכיח, שאף שהובא

לעיל מהמ"א שמסתפק אם להתיר כאן גם בכרמלית, מכל מקום יש להוכיח שמסקנתו היא

להתיר אף בכרמלית.

[2263] "ועיין מ"ש סי'

של"ד ס"ב, דיש אומרים דבזמן הזה דליכא רשות הרבים, אסור"

[2264] סק"ג (ואם כן מי שהחשיך נמי אסור

בזמן הזה, וצ"ע. והב"ח הכריע כהמתירין).

[2265] סוד"ה וכתב (ולדעתינו הענייה

העיקר הוא כדברי המתירים).

[2266] כמועתק לעיל (הערות 2245 - 2246 ), שלא התירו אלא מטעם שמא יבוא לעשות

איסור דאורייתא, משא"כ כאן שאין לחוש אלא שמא יוליכנו בכרמלית.

[2267] כמועתק לעיל (הערה 2252 ), שהתירו באיסור דרבנן כדי שלא ירבה

באיסורי דברי סופרים.

[2268] " דהא איתא פרק מי שהחשיך דגם במקום דליכא

איסור דאורייתא אנו רואין לחוש שלא יבוא לידי איסור היותר גדול ... והוא דבר מסתבר,

שיש לנו לתקן דלא יבא לידי איסור חמור אף על פי שהיא דרבנן, ויעשה איסור קל דרבנן

משום פסידא".

והיינו שכשם שהתיר העולת שבת כדי שלא

ירבה באיסורי דברים סופרים, כן מתיר הט"ז כדי שלא יבא לידי איסור חמור מדברי

סופרים.

וכדלקמן בסמוך, דכיון שמתירים איסור דרבנן הקל משום " איסור

חמור של מדברי סופרים, ואם כן יש לומר דהוא הדין נמי ל[ר]יבוי איסורי דברי סופרים ".

[2269] ס"ו במוסגר ( ומוטב

להתיר לו מעט מדברי סופרים משיעבור על הרבה מדברי סופרים בזדון ).

[2270] כדלקמן שם ס"א (אף

על פי שהמת הוא מוקצה ואסור בטלטול, אעפ"כ אם הוא מוטל במקום שירא עליו מפני

הדליקה מותר לטלטלו כדי להצילו, שהתירו חכמים איסור טלטול, כדי שלא יבא לידי איסור

חמור לכבות את הדליקה, מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף), והיינו אף שכיבוי הדליקה

אינה אלא איסור מדברי סופרים, מכל מקום הוא איסור חמור יותר מטלטול מוקצה.

[2271] וכן הוא לקמן סי'

ערה בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע בסי' שי"א, דמלאכה שאינה צריכה לגופה

לא דמי לשאר איסור דרבנן). לקמן סי' שטז סי"ט (שאינו צריך לגופו ... לא

התירוה משום צער בעלמא, הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם צריך לגופה). סי' שלד

ס"ב ( ואם לא נתיר לו להציל על ידי טלטול מוקצה, יבא לידי איסור חמור,

שיכבה הדליקה).

[2272] שמתירים איסור מדברי

סופרים, כדי שלא יבוא לריבוי איסורי דברי סופרים.

[2273] אחרי שהוכיח שמתירים

איסור דברי סופרים, כדי שלא יבא לאיסור חמור יותר מדברי סופרים, או כמה איסורים

מדברי סופרים.

בא

לבאר מה שהביא לעיל בתחלת הקונטרס אחרון, שבכמה מקומות לא התירו איסור דברי סופרים

אלא: (א) כשהוא בהול. (ב) משום חשש שמא יבא לאיסור מדאורייתא.

ומבאר

שהחילוק הוא בין אדם בהול על ממונו, שחוששים שמא יזדמן לו איסור דאורייתא להציל את

ממונו, שבזה לא התירו אלא משום איסור דאורייתא.

לבין

המקומות, שאם לא נתיר לו איסור דברי סופרים, קרוב לודאי שיעבור על איסור חמור,

שבזה התירו (א) אף כשאינו בהול. (ב) אף משום איסור חמור מדברי סופרים.

[2274] הטור וט"ז ומ"א שם, כמועתק

לעיל (הערות 2242 - 2246 ), שלא התירו לטלטל ולהצניע, אלא כשיש

חשש שיבוא לידי איסור דאורייתא.

[2275] בט"ז שם ס"ק ב

( דגם

כאן יש חשש איסור גדול, דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון).

[2276] שיש שם עוד אופן שיכול

להציל המעות בלי איסור דאורייתא, וכדלקמן שם ס"ב, במוסגר (ואף שיכול להצילם

בלבד, מכל מקום מחמת שהוא בהול ונחפז בהצלתם, ימהר להצילם בכל הצלה שתזדמן לו יותר

במהרה, אף שהיא באיסור חמור, כי יאמר איך שאציל לא אציל בהיתר, משא"כ כשהתירו

לו להציל על ידי טלטול לא יציל על ידי איסור חמור).

הרי שיש אופן להצילם בלי איסור

דאורייתא, ואין זה אלא חשש שמא תזדמן לו יותר במהרה הצלה באיסור דאורייתא.

וכעין זה לקמן סי' שא ס"מ

(שכיון שהוא בהול

ונחפז בהצלתם, ימהר להצילו בכל הצלה שתזדמן לו יותר במהרה, כי אומר בלבו האיך

שאעשה לא אעשה בהיתר, משא"כ כשהתירו לו חכמים להציל על ידי איסור של דבריהם,

לא יציל על ידי איסור של תורה).

[2277] כלומר, להקל באיסור (נתינה לנכרי וכיו"ב)

על ידי טורח העיון מה הוא איסור חמור ומהו איסור קל.

[2278] כדאמרינן ב"ק קיח, ב. ב"מ

כא, ב (אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה).

[2279] שאם נתיר לו באופן מסוים,

יעשה באופן של היתר.

[2280] מה שיעדיף ללכת להחביאה

במחבוא שלו, כי אפשר שעל ידי חפירת מקום מחבוא במקומו יתעכב יותר. או יבחינו בו

הליסטים בחפירתו.

[2281] שמסתמא ילך מיד לביתו

להחביאו שם, שלא ירויח כלום בטורח מלאכת החפירה במקומו.

[2282] אלא שמחמת שהוא בהול על

ממונו, יצילנו במזיד באופן האסור.

[2283] כיון שכל החשש הוא רק

מספק, אין חוששים לו באיסור מדברי סופרים (שהרי ספק דרבנן להקל), אלא באיסור

דאורייתא. וכד לקמן

בסי' שא ס"מ ( יציל על ידי איסור של תורה) .

[2284] ומה שאנו מתירים כדי שלא

יבא לכבות, אף שאינו אלא איסור מדברי סופרים; היינו כיון שגם זה קרוב לודאי שיכבה,

"דהכיבוי יפה לו יותר", שבזה התירו אף משום כיבוי, שהוא איסור חמור

מדברי סופרים, כדלעיל

( למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ... איסור חמור

של מדברי סופרים) ,

ושם נסמן (הערה 2271 ).

וכן נתבאר לקמן סי' שלד ס"ב (ואם לא נתיר לו

להציל על ידי טלטול מוקצה, יבא לידי איסור חמור שיכבה הדליקה), וכן בסי' שיא ס"א (שהתירו לו חכמים

איסור טלטול, כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות את הדליקה).

[2285] כדלעיל סי' רעח ס"א

(ואם כבה פטור, מפני שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה).

[2286] שאף אם לא היינו מתירים

לו לעשות את האיסור הקל, היה עושה את האיסור הקל בעצמו. מכל מקום אין מתירים לו

לעשות את האיסור הקל (משום שמא ירבה באיסורי דברי סופרים), אלא "תהא ידינו

מסולקת הימנו".

[2287] שאין גוזרים גזירה

לגזירה.

[2288] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל יב וכלל

קב.

[2289] ולכן התירו כאן אף בדרכים

שלנו, שאין להם דין רשות הרבים גמורה, אלא כרמלית.

[2290] שאם הוא קרוב לודאי

שכשנאסור לו ילך עם כיסו כדרכו בחול, אזי התירו (א) אף כשאינו בהול. (ב) אף בחשש

איסור חמור מדברי סופרים.

ואם אינו אלא חשש שמא יזדמן לו לעשות

באיסור, אזי לא התירו אלא: (א) כשהוא בהול. (ב) ויש חשש שיזדמן לו להצילו באיסור

דאורייתא.

[2291] הל' שבת סי' כח (מהר"י סג"ל

התיר לשאת אצלו בשבת מטבע זהובים מנוקבין בכל שהו בשעת הסכנה, אך לא יוציאם חוץ

לעירוב. ויש אומרים שהתירן בכה"ג גם בשאין מנוקבין. אמר מהר"ש בשעת הזעם

שמתייראין שעבדי המושל יבאו ויחטפו את אשר לו, מותר לישראל לטלטל מעותיו ואפילו

מחוץ לעירוב, דכל מבואות שלנו אינן רשות הרבים גמורה).

וכתב על זה במ"א שם (ואם כן מה שכתב בתחלה שלא יוציאם חוץ

לעירוב, מיירי שלא בא שום אדם לגזול, ואם כן לא שייך לומר שהוא בהול, רק שהוא שעת

הסכנה, ואם ירגישו העכו"ם במעותיו יגזלוהו או יסתכן).

וכן הוא לקמן סי' שא ס"מ, במוסגר (וכל זה כשההפסד הוא בא

בענין שאין נבהל כל כך בשבילו, ואינו נחפז כל כך מחמתו להצלת ממונו, כגון זה ששובת

בין הנכרים שמתיירא שלא יגזלו ממנו מעותיו, שאינו בהול כל כך כשאין מתירים לו לצאת

בהם מביתם, כיון שעדיין אין שום אדם בא לגזול ממנו).

[2292] ס"ק ג (נראה לי דדוקא מפני הלסטים

או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול וחיישינן שיבא לידי איסור דאורייתא, אבל אם ירדו

גשמים על הסחורה המוקצה, אסור לכו"ע לטלטל על ידי ישראל).

וכן הוא לקמן סי' שלד ס"ב (וכל זה בדליקה ולסטים וכיוצא

בזה, שהדבר בהול (ונחפז הוא) מאד (להציל מפניהם). אבל אם ירדו גשמים על סחורה

המוקצה, כיון שאין הדבר בהול כל כך, אין לחוש שיבא להציל על ידי איסור חמור אם

נאסור לו הטלטול, ולכן אין היתר בזה וכל כיוצא בזה).

[2293] סו, א ד"ה אלא (ובההיא דפרק נוטל (קמב,

ב) אף על פי שאין הדבר נחפז שיהא לבו בהול עליו ... ולענין לסטים נראין הדברים

שלבו של אדם בהול עליהן כדליקה, שהרי הצלתן נחפזת אפילו בלא איסור שבת)

[2294] ואם כן מהו הטעם שהתירו

כאן בהחשיך שיוליכנו באיסור של תורה, כמבואר כאן בפנים ס"א (מפני שאין אדם

מעמיד עצמו על ממונו, ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי נכרי, שאין איסורן

אלא מדברי סופרים, יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה).

[2295] כמובא לעיל לענין גשמים שירדו על סחורה.

[2296] אף שאינו בהול כשהחשיך

עליו.

[2297] שאם אינו בהול לא התירו

כלל.

[2298] כדלקמן שם סל"ח (מעות התפורים

בבגדו, פטור, שאין דרך הוצאה בכך, אבל אסור לצאת בו מדברי סופרים ... ובמקום הפסד

כגון שהוא בין הנכרים ... נוהגין להקל לצאת בהם, לפי שיש אומרים שכל שבות שהוא

שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה), ושם נסמן. הרי שכשהוא יוצא עמם

לחוץ לא יבא לידי הפסד.

[2299] לכן לא התירו שם כשאינו

בהול; משא"כ כאן כשהחשיך התירו אפילו אינו בהול, שהדבר קרוב לודאי שילך עם

כיסו כדרכו מבעוד יום.

[2300] סוף ס"ב (ומטעם זה אסרו גם כן

אפילו לומר לגוי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים, כיון דליכא למיחש שיבא לידי איסור

דאורייתא).

[2301] שלא התיר אלא בבהול, וכן

נפסק לקמן סי' שא ס"מ וסי' שלד ס"ב, כמועתק לעיל (הערות 2291 - 2292 ).

[2302] לחילוק זה של המ"א

בין בהול לאינו בהול.

ואפשר שאף כשאינו בהול, כגון גשמים

היורדים על פירותיו, גם בזה התירו לטלטלם, כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא, דלא

כמ"א.

[2303] סי' שלד סוף סק"ג (מיהו נראה לי

דדוקא מפני הלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול, וחיישינן שיבא לידי איסור

דאורייתא, אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה, אסור לכו"ע לטלטל על ידי

ישראל ... וכן משמע סי' של"ח ס"ז, דאפילו פירות הראויים יש אוסרים לכסות,

כל שכן פירות המוקצים). והוא המובא במ"א סי' שלח ס"ק יא (ויש"ש פסק

כרש"י דאסור לכסותן). וקאי אמשנה ביצה לה, ב (ומכסים פירות בכלים מפני הדלף),

ופרש"י (ולא אמרינן טורח שלא לצורך יום טוב הוא, דשרו ליה רבנן משום הפסד

ממון), וברא"ש ביצה פ"ד ס"א (מתוך פירוש רש"י משמע דמכסין את

הפירות איירי ביום טוב).

ומכל זה הוכיח המ"א, שלא התירו לטלטל פירות מוקצין בשבת

כשיורדים עליהם גשמים, כיון שאינו בהול.

[2304] ד"ה ומ"ש עוד רבנו (ושמא יש

לומר דסבירא ליה דדברים המותרים אינם חשובים, ואי לא שרית ליה לא אתי לכבויי

להצילם שהרי אינם חשובים, ואי שרית ליה, מתוך שהוא טרוד בהצלה ישכח שהוא שבת ואתי

לכבויי, אבל מעות וכיוצא בו, אי שרית ליה להציל אפשר שישכח ויכבה ואפשר שלא יכבה,

ואי לא שרית ליה, מתוך שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לכבויי במזיד).

[2305] ס"ק ב (וחילוק זה הוא במוקצים דהם

חשובים ובהול עליהם, כעל מת דסי' שי"א, אבל בדברים המותרים דאין חשובים כל

כך, אין חשש מזיד כלל).

[2306] אלא כל זמן שהם פירות

אינם חשובים הפסד מרובה להתיר.

[2307] סוף סק"ו (ונראה דלא התירו כן אלא

בהפסד גדול, כההיא דמכס ומטבע, שהם על הרוב עסק גדול, והתירו לגמרי אף אם לפעמים

היא עסק קטן).

וכן הוא לעיל סי' רמד סי"ד (ואף אם לפעמים הוא הפסד מועט,

מכל מקום כיון שעל הרוב דרך להיות הפסד גדול במניעת קבלת המכס בשבתות, לא חלקו

חכמים והתירו לגמרי).

[2308] כמ"ש הט"ז שם רסק"ו (ובמכס

קובע לו דוקא בשבת, מכל מקום יש להתיר, מדתניא פרק מי שהחשיך דמשום פסידא שרו רבנן,

דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, הכא נמי לא שנא).

[2309]

שלא התירו אלא במקום שעל הרוב דרך להיות הפסד מרובה, משא"כ פירות.

[2310] אהא דתנן ביצה לה, ב

(ומכסים פירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכדי שמן), אמרינן בגמרא שם לו, א (אמר ר' יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר

הניטל בשבת ... סלקא דעתך אמינא להפסד מרובה (הפירות מרקיבין, רש"י) חששו,

להפסד מועט (גשמים הנוטפין על יין, הפסד מועט הוא, עד שתחשך ויסלקם, רש"י) לא

חששו, קמ"ל).

ולא קיי"ל כר' יצחק, כדלקמן ס"ק יא ( לא

קיי"ל כר' יצחק ),

ושם נסמן (הערה 2514 ).

[2311] קנד, ב (והא קא מבטל כלי מהיכנו ...

מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל). ואפשר שגם להצלת הפירות יתירו לבטל כלי

מהיכנו למקצת שבת.

[2312] סו, ב ד"ה ואחרים (אפילו לבטל כלי

מהיכנו למקצת שבת נמי אסור, אלא דהכא משום פסידא הוא דשרינן, כיון דלא מבטל ליה

לכולי יומא).

וכן הוא בפנים סכ"ו (ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו

לפי שעה שלא במקום הפסד), ושם נסמן (הערה 2224 ).

[2313] שם (ובולסא זו הפסד מועט שבמועטים הוא).

ואפשר שלהצלת הפירות יתירו לבטל כלי מהיכנו למקצת שבת.

[2314] שיש כמה מיני הפסד מרובה,

ולא התירו בזה בפירות, אלא במעות, שהוא הפסד מרובה יותר, והתירו לטלטלו, כי אם לא

נתיר לו, שמא יבוא לידי איסור דאורייתא אף כשאינו בהול.

*

ומכל מקום נוטה דעת רבינו לאסור בזה כדעת המ"א, כדלעיל

קטע הקודם, וכדלקמן סי' שא ס"מ (וכל זה כשההפסד הוא בא בענין שאין נבהל כל כך

בשבילו, ואינו נחפז כל כך מחמתו להצלת ממונו, כגון זה ששובת בין הנכרים שמתיירא

שלא יגזלו ממנו מעותיו, שאינו בהול כל כך כשאין מתירים לו לצאת בהם מביתם, כיון שעדיין

אין שום אדם בא לגזול ממנו).

והכניסו לקמן שם במוסגר, כהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך

חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

וכל זה לענין מעות, משא"כ לענין

מאכלים, אם אינו בהול להצילם מפני הדליקה והלסטים, לדברי הכל לא התירו משום שמא

יבוא לאיסור דאורייתא, ולכן סתם רבינו לקמן סי' שלד ס"ב (וכל זה בדליקה ולסטים וכיוצא

בזה, שהדבר בהול (ונחפז הוא) מאד (להציל מפניהם). אבל אם ירדו גשמים על סחורה

המוקצה, כיון שאין הדבר בהול כל כך, אין לחוש שיבא להציל על ידי איסור חמור אם

נאסור לו הטלטול, ולכן אין היתר בזה וכל כיוצא בזה).

[2315] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"י נתבאר, שאף הנותן כיסו לחרש שוטה וקטן מבעוד יום, צריך ליתן וליטול מהם

באופן שלא יעשו עקירה והנחה, כדברי המ"א, החולק על הרמ"א.

וכן

יש להוכיח מדברי הפוסקים לענין נותן כיסו על החמור, שאף אם נתן עליהם מבעוד יום,

צריך ליטול מהם כשיעמדו כדי שלא יעשו עקירה והנחה.

וכן

יש להוכיח מדעת הרמב"ם, שמצריך ליטול מהם קודם שיעמדו, והיינו שאף שלא עשה

עקירה, לא יעשה הנחה.

*

ולפי

זה יוצא, שכן הוא גם לענין ריצה, שאף אם מתחיל לרוץ מבעוד יום, לא יעשה הנחה, אלא

בזריקה כלאחר יד.

ואם

נזכר בשבת, לא יתחיל לרוץ, שלא לעשות עקירה בשבת.

ואם

הוא כרמלית, יש לסמוך על השלטי גבורים, שיתחיל לרוץ בשבת, ולא יעשה הנחה, אלא

בזריקה כלאחר יד.

וכן

הוא בפנים סי"ג.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תרג ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקפג ואילך. ביאורי השלחן ע' רז.

[2316] סק"ח, שתמה על הרמ"א ס"ו,

שהתיר מבעוד יום בכל ענין (כמועתק לעיל הערה 2142 ).

[2317] משא"כ כשמניחו מבעוד

יום לא איכפת לי אם אחר כך היא עושה ההנחה.

ולכן סובר הרמ"א, שגם בחרש שוטה

וקטן, מותר ליתן להם מבעוד יום, אף אם עושה ההנחה משחשיכה.

[2318] על מה שכתב רש"י קנג, א (נותן

כיסו לנכרי, מבעוד יום), מקשה הרא"ש רפכ"ד (ולא נהירא לי ... דומיא

דנותן כיסו לנכרי איירי נמי אין עמו נכרי מניחו על החמור, אם כן מאי פריך בגמרא

והלא מחמר, ושני עלה מניחו עליה כשהיא מהלכת, בלאו הכי נמי אין כאן עקירה כיון

שנתנו עליה מבעוד יום).

[2319] בגמרא שם קנג, ב (והלא

מחמר, ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. אמר ר' אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת.

והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים, ואיכא עקירה והנחה. כשהיא מהלכת

מניחו עליה, כשהיא עומדת נוטלו הימנה).

וכל דברי הרא"ש קאי על קושית והלא

מחמר, שעדיין אין הגמרא חוששת אלא על מה שמניח עליה באיסור מחמר, דהיינו אחר

חשיכה. משא"כ לפי המסקנא, שהגמרא חוששת גם למה שהבהמה עושה אחר כך הנחה ועקירה,

הרי בזה אין חילוק בין אם נתן על הבהמה מבעוד יום או משחשיכה.

[2320] פ"כ ה"ז (כמועתק לעיל הערה 2142 ).

[2321] סי' רכו (יתננו על הסוס מבעוד יום. ואם

ירצה הסוס לעכב ולעמוד, יטלנה מעליו, ולכשיתחיל ללכת יתנה עליו, כדי שלא תעשה

הבהמה עקירה משבא שבת).

[2322] רמז תמז (כלשון ס' התרומה הנ"ל).

[2323] לענין ריצה (שידון בו לקמן בסמוך), בפ"כ

אות ה (כתב בספר התרומה, ואם ירא פן יראוהו ליסטים ויגזלוהו ממנו, יניחנו עליו

וירוץ שלא יעמוד כלל, וכשיהיה על פתח ביתו יזרקנה כלאחר יד שם קודם שיעמוד, דהשתא

לא עשה איסורא, דהא מבעוד יום התחיל לרוץ בו ולא עשה עקירה משנכנס שבת).

[2324] פ"כ ה"ו (היתה עמו בהמה,

מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה,

וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה).

וכן הוא בפנים ס"ג ( ולכתחלה צריך ליטלו

ממנה כשתרצה לעמוד קודם שעמדה, כדי שלא תעשה אפילו הנחה לעקירה הראשונה שעקר הוא).

הרי דלא סגי במה שהניח עליה בתחלה בהיתר, אלא צריך שגם מה

שהבהמה עוצרת אחר כך, לא תעשה לא עקירה ולא הנחה. ומובן אם כן שכן הוא גם אם הניח

עליה מבעוד יום. וכן אם נתן לחרש שוטה וקטן מבעוד יום.

ואם כן נפתר הספק של המ"מ בדעת הרמב"ם (כמועתק לעיל

הערה 2142 ).

[2325] נוטלו הימנה, גם אם נתן עליה מבעוד

יום, וכדלעיל (הערה 2319 ).

[2326] סו, א סוף אות ג (ספר התרומה (סי' רכה)

... שיכול להניחו עליו וירוץ שלא יעמוד כלל, וכשיהיה על פתח ביתו יזרקנה, כלומר

כלאחר יד קודם שיעמוד, דהשתא לא עשה איסורא, דהא מבעוד יום התחיל לרוץ בו ולא עשה

עקירה משנכנס שבת ... ודברי ספר התרומה צריכין עיון, דמשמע דאי עביד עקירה בשבת

שיהיה אסור, דהא קיימא לן דעקירה בלא הנחה אינה כלום). והיינו שלדעת שלטי הגבורים,

כיון שעשה העקירה מבעוד יום, יכול לעשות ההנחה כדרכה משחשכה.

אמנם לפי דעת הרמב"ם שצריך שלא

תהי' לא עקירה ולא הנחה, אם כן נסתלקה תמיהת השלטי גיבורים, כי אף שהעקירה היתה

מבעוד יום, צריך שלא תהי' הנחה בשבת, אלא בזריקה כלאחר יד.

ואדרבא למדנו מזה, שאם נזכר אחר שחשיכה,

אינו יכול לרוץ עם כיסו, כי אף שלא יעשה הנחה, אלא בזריקה כלאחר יד, עדיין אסור לו

לעשות עקירה בלבד.

וכן נפסק בפנים סי"ג (אם התחיל

לרוץ קודם שקדש עליו היום, שלא היתה העקירה בשבת, וכל זמן שהוא רץ אין כאן עקירה

והנחה, עד שיגיע סמוך לבית, ואז קודם שיעמוד לפני פתח ביתו ותיעשה הנחה צריך הוא

לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד).

[2327] של השלטי גבורים שם (ולדידן דלית לן

רשות הרבים אלא כרמלית, אפשר דבכל ענין שרי).

וכן נפסק בפנים סי"ג ( ובזמן הזה שאין לנו

רשות הרבים אלא כרמלית, יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשכה ).

[2328] פ"כ ה"ו (מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד

נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה).

[2329] וכן נפסק בפנים ס"ג

(ולכתחלה צריך ליטלו ממנה כשתרצה לעמוד קודם שעמדה).

וכשם שאין מקפידים על הנחה לבדה; אלא לכתחלה,

כן יש להקל בנמצא בכרמלית משחשיכה, להתחיל לרוץ, בעקירה בלא הנחה כדרכה.

[2330] אם לא נרשה לו להניחו שוב

על הבהמה, כיון שנעשה הנחה על ידה, אזי יבוא לידי איסורא דאורייתא.

ראה הליכות השבת. כנישתא דבי רב.

[2331] ולא לסמוך על סברת שלטי

הגבורים (בקושיתו על ס' התרומה), להתיר אף בזה.

[2332] דעה הא' בשו"ע סי"ב (יש

אומרים דדוקא בחבילה התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו). שהיא שיטת הר"ן (סו, ב)

ד"ה רץ, בשם הרמב"ן קנג, ב ד"ה הא (וראה לקמן ס"ק ד, הטעם

שפסק רבינו כהמתירים).

ולענין היתה חבילתו על כתיפו וקדש עליו היום, ראה בפנים

סט"ו (והערה 2167 ).

[2333] ס' התרומה שם.

[2334] ולא יוליכנו לביתו

באיסור.

[2335] סק"ו (כדיעה הראשונה דלא התירו

אלא בחבילה, ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו, הסומך להקל לא הפסיד, כן נראה לי).

[2336] סקי"ח (ולדידן דאין לנו רשות

הרבים גמורה, אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין, ש"ג). דמ"ש "בכל

ענין" פירושו אפילו נזכר משחשיכה יכול לרוץ.

[2337] "ונראה לי דאם מתירא

דהעכו"ם יקחוהו בשוק, רשאי לרוץ".

[2338] " צריך שיתחיל לרוץ

מבעוד יום, כדי שלא יעשה עקירה בשבת, כמ"ש ספר התרומה. ולדידן דלית לן רשות

הרבים אלא כרמלית אפשר דבכל ענין שרי" .

וכיון שהמ"א מעתיק זאת מהשלטי גבורים, בודאי גם המ"א

כוונתו להתיר כשנזכר כשחשיכה.

[2339] כנראה צ"ל: סק"כ (ואם הוא

בשוק ... ונראה לי דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק, רשאי לרוץ כמו שנתבאר

לעיל). וקאי על מ"ש הרמ"א סי"ב (ומי ששכח כיסו עליו בשבת ... ואם

הוא בשוק). הרי שגם כשנזכר בשבת התיר המ"א לרוץ, בזמן הזה שאין לנו רשות

הרבים, אלא כרמלית.

וכן פירש במחצית השקל שם (מכל מקום מוכח מדברי המ"א,

דאפילו מתחיל לרוץ בשבת, דהוי עקירה בשבת, מכל מקום מותר, דהא השו"ע מיירי

ששכח כיסו עליו בשבת).

וכן הוא בפנים סי"ז ( שכח כיסו עליו עד

שחשכה ... ואם מתירא שלא יגזלוהו ממנו, רשאי לרוץ עד לפני ביתו ), ושם נסמן (הערה 2178 ).

[2340] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"ג נפסק, שאם ירא מפני הלסטים, יכול לרוץ עם כיסו.

ואף

שבגמרא אמרינן היתר זה רק לענין חבילתו, ולא לענין כיסו. ובשו"ע הובאו ב'

דעות אם יש להתיר גם בכיסו. מכל מקום התיר בפנים בפשיטות. ומבאר שהוא מכמה טעמים:

(א)

כי השלטי גבורים כותב שיש לומר שבמקום סכנת לסטים כולם מודים להיתר.

(ב)

כי המ"א כותב, ש לדידן

דאין לנו רשות הרבים גמורה, אפשר דלכו"ע שרי .

(ג)

הט"ז מכריע כדעת המתירים גם בכיסו.

ומכל

מקום מחלק בינם בפנים:

(א)

ברשות הרבים מתיר בכיסו בסי"ג – רק אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום.

(ב)

בכרמלית מתיר – אף אם מתחיל לרוץ משחשכה.

(ג)

בחבילה מתיר בסט"ו – אף ברשות הרבים אף אם קדש עליו היום.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תרו. כנישתא דבי רב ע' תקפז. ביאורי השלחן ע' ריא.

[2341] סו, א אות ג (ומדברי הרמב"ן שהביא

הר"ן שם פרק מי שהחשיך גבי החבילה, נראה דלא הותר לרוץ והכיס עליו, דדוקא גבי

חבילה התירו מפני שיש הכירא ולא אתי למעבד עקירה והנחה, אבל גבי כיס דליכא הכירא

אסור. אלא שיש לומר דלא פליגי, דעד כאן לא קאמר הרמב"ן שאינו יכול לרוץ עם

הכיס ולהביאו לביתו בכה"ג, אלא היכא שיכול להביא לביתו בפחות פחות מד' אמות,

אבל אם אינו יכול להביאו לביתו פחות פחות מד' אמות, דאיכא סכנה שמא יאבד ממונו,

שלסטים או נכרים יגזלוה ממנו אם יביאנה בכך, נראה דגם לדידיה שרי לרוץ עם הכיס).

והיינו האמור ברמב"ן קנג, ב ד"ה הא (ונראה לי דדוקא

נקט חבילה, שהרץ בה אית ליה הכירא רבה, אבל רץ בכיס לית ליה הכיר ואסור). הובא

בר"ן (סו, ב) ד"ה רץ (והוי יודע דדוקא בחבילה הוא דשריא הכי, לפי שאין

דרכו של אדם לרוץ עמה, ומאן דעביד הכי אית ליה הכירא טובא, אבל רץ בכיס לית ליה

הכירא, ואסור. דאי לא תימא הכי ליתני מתני' האי תקנתא נמי בכיס ... הרמב"ן

ז"ל). וכן הובאו ב' הדעות בשו"ע סי"ב (יש אומרים דדוקא בחבילה

התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו. ויש אומרים דהוא הדין לכיסו).

[2342] שאין לנו רשות הרבים.

[2343] סקי"ח (ולדידן דאין לנו רשות

הרבים גמורה, אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין, שלטי גבורים).

[2344] בשלטי גבורים שם מבואר רק שבכרמלית

מותר בכל ענין (אף משחשכה), ובמ"א הוסיף "לכו"ע", שגם

הרמב"ן והר"ן מודים בזה.

[2345] "כדיעה הראשונה דלא התירו אלא בחבילה, ולא בכיסו. כיון

דמילי דרבנן נינהו, הסומך להקל לא הפסיד, כן נראה לי".

[2346] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סט"ו נתבאר שאם רץ עם חבילתו על כתיפו, אסור לכתחלה לעצור כדי לתקן משאו, אלא

אם כן אי אפשר לו בענין אחר.

ומבאר

שזאת כוונת המ"א שכתב כאן "ואם עמד לתקן המשאוי פטור", ולא מותר.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תרז. כנישתא דבי רב ע' תקפח. ביאורי השלחן ע' ריב.

[2347] סקט"ז ( ואם עמד לתקן המשאוי

פטור (רמב"ם פי"ג. וכן משמע מלשון רש"י)) .

[2348] קנג, ב ד"ה רץ (וכל כמה דלא עמד

לפוש אין כאן עקירה לאיסור).

[2349] ה, ב (לכתף (לתקן משאו על

כתיפו, רש"י), פטור).

[2350] כתובות לא, סוע"א (לכתף מאי, פטור).

[2351] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

(א)

בפנים סט"ז נתבאר שכל הדרכים האלו אסרו בפושע, ומבאר דהיינו כשהוציא את הכיס

לרשות הרבים סמוך לחשכה ואחר כך שכח להסירו ממנו ולהצניעו.

(ב)

בפנים סי"ז נתבאר שהתירו לרוץ עם כיסו עד ביתו אם מתיירא שמא יגזלוהו ממנו,

ומוכיח דמיירי באופן שאינו פושע. והטעם שמן הסתם אסור, כי כשהוא בתוך העיר אפשר

לשמרו עד למוצאי שבת ואין להתיירא.

(ג)

ואם אין לו מי שישמור, ויצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי שבת, יש להסתפק.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תרז ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקפט ואילך. ביאורי השלחן ע' ריב.

[2352] בשו"ע כאן ס"ח (מי שיצא

מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים, לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו).

ונתפרש בפנים סט"ז ( מי שיצא מביתו סמוך

לחשכה והוציא כיסו עמו לרשות הרבים ... ושכח אחר כך להסירו ממנו ולהצניעו".

והוא על פי המ"א ס"ק י (דאפילו הוציאו בשבת עצמו שרי

... והכא במזיד).

והיינו שמ"ש בשו"ע (אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה,

ושכח והוציא לרשות הרבים), פירושו שיצא במזיד מביתו לרשות הרבים סמוך לחשכה, ושכח

להסירו ולהצניעו.

ואין זה פלא לפרש כן בדברי השו"ע, כי גם האמור בשו"ע

סי' רנב ס"ו (לא יצא אדם ערב שבת סמוך לחשיכה במחטו בידו, ולא בקולמוסו, שמא

ישכח ויוציא), פירש במ"א שם ס"ק כד (חיישינן שמא ישכח להצניען עד שתחשך

... אבל אין לפרש שישכח החפץ בידו ויצא).

וכן נתפרש לעיל שם סי"ז ( לא יצא אדם לרשות

הרבים סמוך לחשכה וחפץ בידו, גזירה שמא ישכח להסיר החפץ מידו להצניעו עד לאחר

שחשכה).

וכמו כן יש לפרש כן האמור בשו"ע כאן "ושכח והוציא

לרשות הרבים", דהיינו שהוציאו במזיד לרשות הרבים סמוך לחשכה, " ושכח

אחר כך להסירו ממנו ולהצניעו".

[2353] על מ"ש הרמ"א סי"ב (ומי

ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא ... בשוק אסור להביאו לביתו), כתב המ"א ס"ק

כ (ונראה לי דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ).

ומפרש רבינו שכל זה מיירי שלא פשע, כי דוקא אז מותר לרוץ

כשמתיירא.

וכן נפסק בפנים סי"ז (שאינו פושע בזה ... ואם מתירא שלא

יגזלוהו ממנו רשאי לרוץ עד לפני ביתו).

ובא להוכיח כאן, שאין לפרש בדברי המ"א, שאפילו אם פשע

מותר לרוץ אם מתיירא.

[2354] "במקום שאין יכול

להוליכה פחות פחות מד' אמות, כגון שמתיירא מלסטים ... דשרי לרוץ (ספר התרומה)".

וכן נפסק בפנים סי"ג ) ואם אינו יכול

להוליכה פחות פחות מד' אמות, מפני שמתיירא מלסטים שלא יגזלוהו ממנו ... יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו).

[2355] כמבואר בשו"ע ס"ז (אם אין עמו שום אחד מכל אלו,

יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות).

וכן הוא בפנים סי"א (ואם אין עמו שום אחד

מכל אלו, התירו לו ... פחות פחות מד' אמות).

[2356] ביצה פ"א סי' ה (אם הוא בשוק או

ברחוב שאין שם עירוב, לא יביאנו בביתו), ורמ"א סי"ב (ואם הוא בשוק אסור

להביאו לביתו, רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל, ואומר לגוי לשומרו. ואם מביאו אין

לחוש).

שעליהם כותב המ"א שם (ונראה לי דאם מתירא דהעכו"ם

יקחוהו בשוק רשאי לרוץ).

[2357] סעיף יב (שהעתיק דינו של האגודה,

בשינוי לשון): ששכח כיסו עליו בשבת.

[2358] ונתבאר לעיל בתחלת

הקונטרס אחרון, שאינו נחשב פושע.

[2359] לדעתם. ועל זה כתב המ"א

שם להתיר כשמתיירא כו'.

[2360] כל האמור לעיל, שאף בלא פשע לא התירו

לרוץ בכיסו אלא כשמתיירא, היינו כמבואר בפנים סי"ג, על פי דברי שלטי הגבורים,

כמועתק לעיל שם (הערה 2341 ), שאם הוא מתיירא, מודים גם

הרמב"ן והר"ן להתיר.

משא"כ לדעת הט"ז ס"ק ו (האגודה ... סבירא ליה כדיעה

הראשונה דלא התירו אלא בחבילה, ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו, הסומך להקל לא

הפסיד, כן נראה לי), שפוסק כדעת ספר התרומה וסייעתו, המתירים לרוץ בכיסו כמו

בחבילתו, ואין הט"ז מזכיר דהיינו דוקא כשמתיירא.

ואם כן הי' אפשר לכאורה לומר, שבלא פשע מתירים אף בלא מתיירא,

ואילו בפשע מתירים כשמתיירא.

[2361] בספר התרומה סי' רכו (ויש כיסו עליו או חבילה על כתפו ... ואם

ידאג פן יראוה עכו"ם ויגזלו, ל[א] יניחנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל), הרי שלא

התיר בלא פשע אלא במתיירא.

וכן הוא בנמשכין אחריו, שהם המרדכי רמז תמז, והגהות אשרי

פ"א סי' לג (כמועתק לעיל הערה 2157 ).

ואם כן בודאי גם הט"ז לא יתיר בכל זה אלא במתיירא.

ואם כן שוב אין לומר שהמ"א מתיר במתיירא אף בפשע, כי לפי

זה מה ההפרש בין פשע לבין לא פשע.

[2362] אחרי שנתבאר שכולם מודים,

שאם הוציא כיסו לשוק בשוגג ומתיירא מלסטים, רשאי לרוץ לביתו (כמובא לעיל

מהמ"א, וכמבואר בפנים סי"ז), כמו במי שהחשיך בדרך (כמבואר בפנים

סי"ג).

אם

כן יוקשה מדוע אסר הרמ"א בסתם ביצא בשוגג והוא בשוק (בסי"ב), אף שהתירו

למי שהחשיך בדרך.

ועל

זה מבאר, שאם הוא בשוק בתוך העיר, מסתמא אפשר לשמרו ואין להתיירא מן הלסטים, ולכן

אסר בסתם. משא"כ אם החשיך בדרך, מסתמא יש להתיירא מן הלסטים, ולכן התירו.

ועל

זה מוסיף המ"א ומבאר, שגם אם הוא בשוק ומתיירא, רשאי לרוץ.

[2363] האגודה שם, הובא ברמ"א שם (ואם

הוא בשוק אסור להביאו לביתו).

[2364] סי' רכו (יכול לישב שם

בעיר ולשמרו).

וכן הוא בפנים סי"ח (אם אפשר

לשומרו שם עד למוצאי שבת, אסור להביאו לביתו).

[2365] קמב, ב (פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות

בסרטיא ... רב אשי אמר אפילו שכח נמי [לא]). ועל זה כתב בס' התרומה סי' רכו (והא

דאמרינן שילהי נוטל (קמב, א) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר ... אסור ... יכול לישב שם

בעירו ולשמרו או ליתן שם שומר עכו"ם).

[2366] ד"ה וכתב בעל התרומה.

[2367] סק"ב (והא דאמרינן שכח ארנקי בחצר

אסור לטלטלו ... דיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם).

וכן הוא לקמן שם ס"ב (מי ששכח ארנקי ברחוב שאסור להביאה

לביתו אפילו בעיר המעורבת מפני שיכול להושיב שם שומר או לשמור בעצמו כמ"ש

בסי' רס"ו).

[2368] סו, א ד"ה אלא (היינו טעמא דלא

שרי ליה רבנן, לפי שכיון שבעיר הוא ואפשר לו לישב ולשמור עד לערב).

[2369] שם ( אם הוא בשוק או ברחוב שאין שם עירוב, לא

יביאנו בביתו) .

[2370] כל מה שנתבאר עד כאן הוא

טעם הב' שבספר התרומה סי' רכו, לאסור למי ששכח ארנקי בשוק, כיון שיכול לשמרו

בעירו.

אמנם

לפני זה כותב בספר התרומה שם את הטעם הראשון לאיסור ( שאני התם דפושע בשכחה טפי מבשהחשיך לו

בדרך). שלפי זה יהי' אסור כאן לרוץ, אף אם מתיירא.

ועל

זה ממשיך ומוכיח, שהעיקר הוא כתירוץ הב' הנ"ל.

[2371] שכן רצה המ"א סי'

שלד ס"ק ב לפרש בתירוץ הראשון שבדברי ס' התרומה (והא דאמרינן שכח ארנקי בחצר

אסור ... שאני התם דפשע בשכחה, וכמ"ש סי' רס"ו ס"ח), והיינו האמור

בשו"ע שם (אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו

שום אחד מהדרכים האלו).

[2372] כמועתק לעיל (הערה 2368 ).

[2373] "המוציא כיס בשבת מוליכו פחות

פחות מד' אמות". הרי שהתירו אף שהוציאו בשכחה.

וכן הוא בפנים סי"ז ( ואפילו שכח כיסו עליו

עד שחשכה ואחר כך (הוציאו) יצא עמו לרשות הרבים ), ושם נסמן (הערה 2172 ).

[2374] ואף שלכאורה הי' אפשר

לתרץ, שמה שאוסר בס' התרומה כששכח והוציא, היינו כשיש בזה שני איסורים, מוקצה

והולכה ברשות הרבים. ומה שהתירו בע"ז (ע, א) כששכח והוציא, היינו כשיש רק

איסור אחד של הולכה ברשות הרבים, ואין עליו איסור מוקצה.

ועל

זה בא להוכיח כאן שאין לפרש כן. ועל כרחך צריך לומר שאף לספר התרומה טעם הב' עיקר.

וכטעם הב' נפסק בפנים סי"ז, שגם בשכח והוציא לשוק יש להתיר בכל הדרכים האלה

אם מתיירא שלא יגזלוהו.

[2375] כמבואר בפנים סי"ט ( ואין

בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו עליו

לכל מקום שירצה ... ועוד שזהו טלטול על ידי גופו ולא בידיו, ואין בו איסור כלל). ואפשר בהכי מיירי בגמרא ע"ז שם.

[2376] בספר התרומה שם (והא דאמרינן שילהי

נוטל (קמב, א) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר ... אסור ... יכול לישב שם בעירו ולשמרו

או ליתן שם שומר עכו"ם). הרי שאסר אף "בחצר", שאין בו איסור הולכה,

רק איסור מוקצה בלבד, שהוא קל יותר מאיסור הולכה פחות מד' אמות, ומכל מקום אסרו

בעל התרומה.

[2377] כדלקמן שם ס"ג (ברשות הרבים גזרו

על זה אפילו בבין השמשות, אפילו לדבר מצוה, לפי שבקל יוכל לבא לידי איסור של תורה

שיעבירנו ד' אמות בהליכה אחת), ושם נסמן (הערה ל).

[2378] עירובין לד, א ד"ה ואמאי (למה

היה צריך להוליכו עד מקום השביתה, לא היה צריך רק להוציאו מביתו ולהניחו ברשות

הרבים ... דאי בעי ממטי ליה פחות פחות מד' עד מקום השביתה ... שיש להחמיר בשבות

בפחות מארבע אמותיו ... משום דבקל יבא לידי איסור שבת דאורייתא) .

[2379] שם רמז תפז (וכן פר"י דלהוליכה

פחות פחות מד' אמות גזרו נמי בין השמשות. וטעמא הוי משום דבקל יכול לבא לידי

איסורא דאורייתא, דילמא משתלי ויעביר ד' אמות).

[2380] במשנה שם ע"א (נפל עליו גל ...

מבעוד יום אינו עירוב), ובגמרא שם (קא סלקא דעתך דאי בעי מצי שקיל ליה (וקתני

מתניתין אינו עירוב משום טלטול אבנים, דשבות דרבנן הוא, רש"י) ... כל דבר שהוא

משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ... לא צריכא דבעי מרא וחצינא (לפנויי דהויא

מלאכה ולא שבות, רש"י)).

[2381] כדלקמן שם ס"ב (צריך שיהא העירוב

בין השמשות במקום שראוי ליטלו ולאוכלו ... אבל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו

בין השמשות לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי' רס"א, והעירוב גם כן הוא צורך מצוה),

ושם נסמן.

[2382] סי' רכו (וגדולה מזו אמרו להוליך פחות

פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך, שיש מוקצה ... ובמקום פסידא לא יניח בשביל

מוקצה, כמו בשהחשיך לו בדרך שמוליכה בפחות פחות מד' אמות).

[2383] פ"כ אות ה (מותר ... אף על פי

שמוקצין הן, שהרי גדולה מזו התירו משום פסידא להוליכה פחות פחות מד' אמות ברשות

הרבים).

[2384] רמז תמז (כי גדולה מזו אמרו להוליך

פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך אף על פי שהם מוקצה וגם יש לחוש שמא

יעביר ד' אמות ברשות הרבים בלא הנחה בנתים).

[2385] בקונטרס אחרון סק"י (וכן דעת ספר

התרומה והגהות מיימוניות פ"[כ] ומרדכי ריש פרק כ"ד, עיין שם שכתבו דגבי

מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות שייך נמי איסור מוקצה).

וכן הוא לקמן סי' רעו בקונטרס אחרון ס"ק ג ( וכן

הוא גם כן דעת ספר התרומה וסיעתו, כמ"ש בסי' ש"א. וידוע שתרם תרומתו

מהתוס').

והיינו שאף שהטלטול הוא על ידי גופו, מכל מקום אסור, כיון שהוא

לצורך המוקצה עצמו, וכדעת הר"י בעל התוס'.

ואם כן אין לחלק ולומר

שמה שהתירו פחות פחות מד' אמות כששכח והוציא לשוק, היינו כיון שאין בזה איסור

מוקצה, שהרי לדעת בעל התרומה וסייעתו, גם בזה יש איסור מוקצה.

[2386] שהועתקו דבריהם לעיל

(הערה 2356 ),

שאסרו בסתם (ואם

הוא בשוק אסור להביאו לביתו).

[2387] בשו"ע שם ס"א (היה עומד

ברשות היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים ... במזיד, אסור אפילו להחזירה

לאותו חצר. ויש אומרים ... אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה, שמא ישליכם מידו ויבא

לידי חיוב חטאת).

אבל לקמן שם לא הובאה דעה זו, מהטעם שנתבאר בקונטרס אחרון שם

סק"א (שהעיקר כסברא הראשונה שהביא בסתם כנודע. ובשגם דעכשיו שאין לנו רשות

הרבים ... מכל הלין טעמי סתמתי כאן בפנים).

[2388] בגמרא ג, ב ( בעי אביי ידו של אדם

מהו שתעשה ככרמלית, מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא. תא שמע היתה ידו מלאה

פירות והוציאה לחוץ, תני חדא אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה, מאי לאו בהא

קמיפלגי דמר סבר ככרמלית דמיא וממר סבר לאו ככרמלית דמיא לא ... איפכא מסתברא ...

דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה רבנן. ומדלא קא משנינן הכי תפשוט

דרב ביבי בר אביי, דבעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא

לידי חיוב חטאת או לא התירו, תפשוט דלא התירו).

והיינו שהגמרא מדמה דין ידו המלאה פירות

ופשוטה לרשות הרבים, שאם יקנסוהו שלא להחזיר ידו שמא יזרקם ברשות הרבים ואתי לידי

חיוב חטאת,

לדין הדביק פת בתנור, שאם לא יתירו לו לרדותה קודם שתיאפה

יבוא לידי חיוב חטאת. ואף שיש טעם גדול לחלק

בינם, כמבואר ברש"י ג, סע"ב ( ולאיסור נמי לא תפשוט מדקנסו במזיד,

דהתם ליכא למיחש דילמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין, אבל הכא אי קנסינן ליה

מלרדות על כרחיך יתחייב מיתת בית דין ). ואם איך למדה הגמרא זה מזה.

אלא ודאי הטעם הוא כמבואר בר"ן (א, ב ד"ה תניא) בשם

התוס' ( בתוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם, דהכא נמי מילתא דלא

שכיחא היא דכולי יומא לינקוט פירות בידיה).

*

ומכל מקום קיי"ל כדעת רש"י וסיעתו, שהתירו מךטעם זה

רק בהדביק פת בתנור, ולא בידו הפשוטה לרשות הרבים, כדלעיל סי' רנד סי"ב

(והערה 523 ).

[2389] שיכול להשאר בשוק עד צאת השבת כדי לשמור על כיס המעות, אפשר

שלא התירו לו לרוץ לביתו.

ומכל מקום "על כל פנים אפשר" שגם בזה התירו, כיון

"דאין אדם מעמיד" על עצמו להשאר בשוק עד צאת השבת, וחוששים שיוליכנו

בידיו.

[2390] בסי' רכו (יכול לישב שם בעירו ולשמרו, או ליתן שם

שומר עכו"ם), שלא הסתפק באפשרות הראשונה, "לישב שם בעירו ולשמרו",

אלא הוסיף האפשרות השנית "או ליתן שם שומר".

[2391] שלא אסר אלא כשיכול לעשות

את שני הדברים (לשמור בעצמו או ליתן לנכרי לשמור).

[2392] סו, א ד"ה אלא (שכיון שבעיר הוא

ואפשר לו לישב ולשמור עד לערב). הרי שלא הזכיר אלא האפשרות הראשונה.

[2393] ע, א ( המוציא כיס בשבת,

מוליכו פחות פחות מד' אמות).

[2394] בגמרא שם (אמר לי איסור

גיורא, כי הוינן בארמיותן אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא כמה כיסי

קא משתכחי בשוקא, (ולא ידענא) דסבירא לן כרבי יצחק, דאמר רבי יצחק המוציא כיס בשבת

מוליכו פחות פחות מד' אמות ... הוה עובדא בנהרדעי).

[2395] שהרי מיירי שיצא עם הכיס

לשוק.

[2396] דוקא בשוק כזה דשכיחי

לסטים ומתיירא להשאר שם לשמור הכיס.

[2397] וכן הוא לעיל סי' רנד קונטרס אחרון

סק"ג (דאמורא הוה ליה לפרש). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל כה.

[2398] ולמעשה נתבאר בפנים סוף סי"ז,

במוסגר (על ידי שומר נכרי, או שומר ישראל). ובסי' שלד ס"ב (להושיב שם שומר או

לשמור בעצמו).

[2399] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

א)

בפנים ס"כ נתבאר, שהמוצא ארנק בשבת בעיר המעורבת, אסור לומר לנכרי ליטלו. ואף

שיש מתירין טלטול מוקצה על ידי נכרי במקום הפסד מרובה. מכל מקום במציאה אינו מפסיד

כלום, רק מניעת הריוח. ומבאר משמעות פסק זה מהמ"א.

ב)

עוד נתבאר בפנים שם, שמותר לישב אצלו ולשמרו. ומוכיח זאת מהגמרא והפוסקים.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תריב. כנישתא דבי רב ע' תקצה ואילך. ביאורי השלחן ע' ריח.

[2400] פ"כ ה"ז (מציאה ... קודם

שתבא לידו, אם יכול להחשיך עליה מחשיך, ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות).

[2401] שהיא חמורה יותר מאיסור מוקצה כמבואר לעיל

בקונטרס אחרון סק"ו.

[2402] קנג, א ד"ה דוקא (דבר פשוט הוא,

דכי היכי דאסרינן במציאה למיתבה לנכרי ... כל שכן שאין מתירין לו להוליכה פחות

פחות מד' אמות, שהוא ההיתר הגדול שבכולן).

[2403] ר"ן סו, א ד"ה אין עמו (שכן

נראין הדברים דבמציאה אסור להוליכה פחות פחות מארבע אמות, דכיון דאמרינן לעיל גבי

נכרי דוקא כיסו אבל מציאה לא, דאלמא לא שרינן במציאה נכרי, כל שכן לא שרינן ביה

פחות פחות מארבע אמות, דחמיר טפי).

[2404] ואם כן אפשר לומר שגם הם

יודו שמותר לטלטל מוקצה על ידי נכרי, שהוא קל יותר מהולכה על ידי נכרי.

[2405] ב"מ פ"א סי' כב (אם מצא

ארנקי בשבת, דאסור לטלטל, אף על פי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ... אף להגביה אסור,

משום איסור מוקצה).

[2406] למרות זאת נפסק בפנים

לאיסור, מהטעם דלקמן.

[2407] סק"ז (דאפילו לומר לעכו"ם

לעשות שבות אסור אפילו במקום פסידא ... דיש אומרים דאפילו שבות דשבות אסור).

[2408] במ"א שם (והר"ן פרק חבית כתב

גם כן לחד שינויא, דשבות כדרכו אסור אפילו על ידי עכו"ם במקום פסידא). והוא

בר"ן סא, א ד"ה ובמקום (שאני הכ[א] שהוא שבות כלאחר יד, שממעכין ברגליו,

וחמיר טפי שבות דשבת הנעשה כדרכו, דהיינו על ידי נכרי).

[2409] במ"א שם (ובריב"ש סימן

שפ"[ז] כתב דאפילו לומר לעכו"ם לעשות שבות אסור, אפילו במקום פסידא).

והוא בריב"ש סי' שפז (ואפילו שבות דשבות נמי במקום פסידא לא שרינן).

[2410] במ"א שם (דיש אומרים דאפילו שבות

דשבות אסור, כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ד), והוא בשו"ת

ח"א סי' תשפד (ואפילו לומר לגוי לא התירו אלא לענין הראשון, כדי שלא יבא לידי

איסור דאורייתא. הא בעלמא לא, דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה).

[2411] במ"א שם (ובהגהות מרדכי פרק במה

טומנין כתב דגבי צנור שרי משום שלא יבא לתקן בידים, אבל שאר שבותים אסור), והוא

בהגהות מרדכי רמז תנח (צינור אי לא שרית לתקן כלאחר יד, יבא לתקן שלא כלאחר יד).

[2412] כדמסיק במ"א שם (לכן

נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם).

וכן הוא לקמן סי' שז סי"ב (ויש

אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד

גדול).

[2413] וכן מסיק כאן בפנים (מכל

מקום כאן אינו מפסיד כלום משלו, אלא שנמנע מהריוח).

[2414] סקכ"א (אסור לומר לעכו"ם

ליטלו).

[2415] סעיף יב (ואם מביאו אין לחוש). וכך הי'

יכול לכתוב כאן המ"א (אסור לומר לעכום להביאו), אלא ודאי כוונת המ"א

לאסור לומר לו אפילו ליטלו, משום איסור מוקצה.

[2416] ואם כן אולי הטעם שאסר

המ"א לומר לו ליטלו, כי אז יביאו לביתו, באיסור העברה והכנסה. משא"כ

בעיר מעורבת אולי אין איסור.

אין לפרש כן, שהרי מה שהנכרי מביאו

לביתו מעצמו, לא איכפת לן, מטעם דמדעתיה דנפשיה קעביד. ואם כן משמע מזה לאסור בעיר

המעורבת.

[2417] בקונטרס אחרון סק"ח ( דכיון

שצוהו לשמור והוא מביאו מיד, אדעתא דנפשיה קעביד, להקל טורח שמירתו כל היום) .

[2418] פ"כ ה"ז (מציאה ... קודם

שתבא לידו, אם יכול להחשיך עליה מחשיך).

[2419] שלא הביא שם מחלוקת

הפוסקים אלא על היתר הרמב"ם להוליך פחות פחות מד' אמות, ולא על מה שהתיר להחשיך

עליה.

[2420] רע"א (נכנסה לו צפור תחת כנפיו,

יושב ומשמרו עד שתחשך). הובא לקמן סי' שטז סי"א (מי שנכנסה לו צפור תחת כנפי

כסותו והיא ניצודה שם מאליה, אין צריך לפתוח לה חלון, אלא יושב ומשמרה עד שתחשך).

[2421] כדין כל בעלי חיים, כדלקמן סי' שח

סע"ח (אסור לטלטל בהמה או חיה או עוף).

[2422] "מותר לאדם לשמור

פירותיו בשבת בין תלושים בין מחוברין ... מפני שלא נאסר אלא לקנות לעצמו חפצים

שאינן עתה מצויים, או להשתכר ולהרויח ולהטפל בהנאה שתבוא לידו, אבל לשמור ממונו

שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא, מותר).

נראה מכאן לכאורה, שאסור לשמור מציאתו

שעדיין לא באה לידו.

[2423] שהרי הובא לעיל מהגמרא,

שמותר לשמור על הצפור, אף שעדיין אינו שלו.

[2424] חולין לג, א (מי איכא

מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור).

[2425] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"כ נפסק, שמותר לומר לנכרי לשמרו, ואם מביא מעצמו אין צריך לומר לו כלום.

ומקורו מהאגודה ורמ"א; אלא שהם לא כתבו טעם היתר זה.

ועל

זה מבאר כאן שני טעמים.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תריד. כנישתא דבי רב ע' תקצט. ביאורי השלחן ע' ריט.

[2426] ביצה פ"א סי' ה (ויכול לומר לנכרי

לשומרם, ואם יביאם לא יחוש).

[2427] סעיף יב (ואומר לגוי לשומרו, ואם מביאו

אין לחוש).

[2428] קונטרס אחרון סק"ז.

[2429] ס"י ( אם הנכרי מאליו בלא

אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו ...אין צריך למחות בידו) .

וראה בנסמן שם (הערה פא), מסקנתו בזה במהדורא בתרא לסי' רמג.

[2430] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"א נתבאר, שכאשר הבהמה באה עם משא הכלים "כשיגיע לחצר החיצונה של העיר,

שהוא מקום המשתמר הראשון, נוטל מעליה הכלים המותרים לטלטלם בשבת", שכן הוא

במשנה וברמב"ם ובטור ובשו"ע.

אמנם

יש להסתפק אם זו חומרה יתירה שהחמירו בחמור, מה שלא החמירו בריצה ובפחות פחות מד'

אמות – אף שהם חמורים יותר מעל גבי חמור. או מטעם "דאורחא דמילתא קתני ...

שאין אדם חפץ ליכנס בשבת לתוך רחוב העיר עם בהמתו טעונה". ונשאר

ב"צ"ע לדינא".

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תרטו. כנישתא דבי רב ע' תר. ביאורי השלחן ע' רכ.

[2431] פכ"א ה"י (כשיגיע לחצר

החיצונה).

[2432] ס"ט (הגיע לחצר החיצונה המשתמרת).

[2433] במשנה קנג, א (הגיע לחצר החיצונה),

ופרש"י (לחצר החיצונה של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון).

[2434] כדאמרינן קנג, ב (היתה חבילתו מונחת לו

על כתיפו, רץ תחתיה עד שמגיע לביתו). וכן הוא בפנים סט"ו (מי שהיתה חבילתו על

כתיפו וקדש עליו היום, רץ תחתיה אפילו ברשות הרבים עד שמגיע לפני פתח ביתו ).

[2435] תוכן המשך הדברים:

אולי

הי' אפשר לבאר טעם חומרה זו, כי לא התירו עד ביתו אלא בריצה בחבילתו, שהוא איסור

קל יותר. משא"כ על גבי החמור, חמור יותר מריצה, ולא התירו אלא עד חצר

המשתמרת.

אמנם

אין לומר כן, שהרי פחות פחות מד' אמות חמור יותר מעל גבי חמורו, שלא התירוהו אלא

כשאין לו חמור, וריצה חמורה יותר מפחות פחות מד' אמות, שלא התירוה אלא כשאינו יכול

להוליכה פחות פחות מד' אמות. וכיון שבשני אלו התירו עד ביתו, מדוע לא יתירו גם על

גבי חמורו עד ביתו.

[2436] כיון שהתחיל לרוץ מבעוד

יום, כמובא בפנים סי"ג (אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום, שלא היתה העקירה

בשבת).

[2437] שמטעם זה התירו ריצה גם

בחבילה שהיא הפסד מועט יותר מכיס מעות, ומטעם זה התירו שירוץ עד ביתו.

[2438] אף שכיסו הוא הפסד מרובה

יותר מחבילה.

[2439] סי' רכה (ואם ירא מכיסו בשעה שמוליכה

פן יראו אותה עכו"ם ויגזלו, לא יניח אותה עליו, וירוץ ולא יעמוד כלל).

[2440] רמז תמז (ואם ידאג פן יראוהו נכרים

ויגזלוה ממנו, יביאנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל, וכשיהיה סמוך לביתו יזרקנה שם

כלאחר יד).

[2441] פ"כ אות ה (כתב בספר התרומה, ואם

ירא פן יראוהו ליסטים ויגזלוהו ממנו יניחנו עליו וירוץ).

[2442] סעיף יב ( פחות פחות מד' אמות

... כיצד יעשה כשמגיע לביתו עם כיסו) , ושם נסמן (הערה 2154 ).

וראה כנישתא דבי רב.

[2443] שלא התירו פחות פחות מד'

אמות אלא כשאין לו חמור, כמובא בפנים סי"א (ואם אין עמו שום אחד מכל אלו,

התירו לו לטלטל בשבת כיסו, או מציאה שבאה לידו מבעוד יום, פחות פחות מד' אמות),

ושם נסמן (הערה 2147 ).

[2444] קמו, ב (מי שנשרו כליו בדרך במים, מהלך

בהן ואינו חושש, הגיע לחצר החיצונה, שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם).

[2445] "מי שנשרו כליו במים, הולך בהם

ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה. ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין שלא יחשדוהו

שכבסן בשבת".

ונתפרש יותר לקמן שם סנ"ו (מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה

שירדו עליהם, אינו צריך לפושטן מיד, אלא יכול להלך בהן (כל היום), ואין חוששין שמא

ישכח ויסחטם בהילוכו).

[2446] בחמה. אלא קיי"ל כרבי אלעזר ורבי

שמעון שאוסרין לשטוח לגמרי שם בברייתא, כדלקמן שם (וכשפושטן מעליו לא ישטחם לנגבם

בשבת, מפני מראית העין שהרואה אותם שטוחים לנגב יאמר שכבסן בשבת. ואפילו לשטחם

בחדר שאין שם רואה אסור, שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין שלא יחשדוהו שעשה

איסור של תורה, אסור אפילו בחדרי חדרים).

[2447] שרק לענין שוטחן בחמה,

הובאה שם מחלוקת התנאים (דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. רבי אלעזר ורבי שמעון

אוסרין), והכי קיי"ל .

[2448] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"א נתבאר, שכאשר הבהמה מגיעה לחצרו עם משא הכלים: (א) יטול ממנה המשא קודם

שעמדה בכניסה לחצר. (ב) יניחו עליה אחר שעקרה רגליה ליכנס לחצר. (ג) יטלם ממנה

קודם שעמדה בחצר.

ומבאר

שבהכרח לומר כן, לפי האמור בפירוש המשניות להרמב"ם, ובספר התרומה והגהות

מיימוניות ותוספות יום טוב. דלא כמהרש"א, ודלא כמ"א.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תריז. כנישתא דבי רב ע' תרב. ביאורי השלחן ע' רכב.

[2449] ר"פ כד (עד שיגיע לפתח חצרו,

יקחנו מעליה בשעת הילוכה ויזרקנו לחצרו כלאחר יד).

[2450] שברישא דמתניתין קנג, א (מי

שהחשיך בדרך נותן כיסו ... מניחו על החמור). שכשם שלענין ריצה אמרינן בגמרא קנג, ב

(דזריק ליה כלאחר יד), וכמובא בפנים (צריך הוא לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד, כדי

שלא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד).

כן הוא גם לענין המניח את

כיס המעות על החמור,

ש"יזרקנו לחצרו כלאחר יד".

[2451] בסיפא דמתניתין (הגיע

לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת), דמיירי במשא של כלים שאינו זורקו לחצר

כלאחר יד. בזה לא פירש הרמב"ם באיזה אופן נכנסת הבהמה לחצר.

ולכאורה יוקשה לפי הא דאמרינן בגמרא שם

(סוף סוף כי מטא לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד),

והרי אז יש בזה עקירה והנחה על ידי הבהמה.

[2452] קנג, ב (גמרא אי אפשר דלא קאי פורתא,

וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ... הוה ליה למפרך הכי לעיל אאוקימתא דרב אדא

במתניתין, דהיאך מניחו על החמור שהרי כי מטי לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא וקמעייל

כו'. ויש ליישב דלעיל הוה ניחא ליה, דאפשר כי מטי לביתיה נוטל הימנה, וכשעקרה

ליכנס לבית מניח עליה, ולא הוי עקירה ברשות הרבים, אלא הנחה בבית, ובחמור כהאי

גוונא שרי לכתחלה, כיון דבחבירו פטור אבל אסור ודו"ק). והיינו שתירץ שלא היתה

כאן עקירה רק הנחה, וזה שרי בחמור.

[2453] פ"כ ה"ו (מניח כיסו עליה

כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, וכדי שלא תהיה

שם לא עקירה ולא הנחה). וכן הוא בפנים ס"ג ( ולכתחלה צריך ליטלו ממנה כשתרצה לעמוד

קודם שעמדה ... כל מה שאפשר למעט באיסורי דברי סופרים צריך למעט) . ואם כן איך אפשר לפרש בדעת

הרמב"ם שכאן מתיר לו לכתחלה לעשות הנחה.

[2454] סי' רכה (וכשיהיה על פתח ביתו אז

יזרקנה כלאחר יד, קודם שיעמוד). וכן הוא בפנים סי"ב ( מיד שיגיע לפתח ביתו

קודם שיעמוד שם יזרקנו לביתו כלאחר יד) , וסי"ג ( קודם שיעמוד לפני פתח ביתו ותיעשה הנחה

צריך הוא לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד).

ואם כן איך אפשר לפרש שכאן ירשה לבהמה לעמוד בחצר, טרם שנוטל

ממנה את הכלים?

[2455] פ"כ אות ה (וכשיהיה על פתח ביתו

יזרקנה כלאחר יד שם קודם שיעמוד).

[2456] סקי"א (צ"ע דכי קאי פורתא

לפני הפתח מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד, וכמ"ש סי"א. וצריך לומר דגבי

בהמתו לא החמירו כל כך). והיינו שבבהמה לא החמירו כל כך אף שיש אצלה עקירה לפני

כניסתה לחצר, והנחה אחר כניסתה לחצר.

[2457] ואין לומר שהעמידה קודם

הכניסה לחצר אינו אלא חשש שמא, ובבהמה לא חששו לזה.

[2458] בגמ' קנג, ב (סוף סוף כי מטא לביתיה אי

אפשר דלא קאי פורתא).

[2459] אולי באמת אין חוששים לזה

באדם, כמו שאין חוששים לזה בבהמה.

[2460] ואם כן בודאי יש כאן עקירה ברשות הרבים

והנחה ברשות היחיד. ואם כן אסור מן התורה בבהמה.

[2461] ר"פ כד (עד שיגיע לפתח חצרו, יקחנו מעליה בשעת

הילוכה).

[2462] קנג, ב (כי מטי לביתיה נוטל הימנה, וכשעקרה ליכנס

לבית מניח עליה, ולא הוי עקירה ברשות הרבים).

[2463] ר"פ כד (דכשיגיע לפתח ביתו, יטלנו

מעליו כשהוא מהלך).

[2464] על המ"א.

ולכן נפסק בפנים "יטלם קודם

שעמדה בחצר, כדי שלא תעשה היא הנחה".

[2465] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

(א)

בפנים סכ"ד נתבאר, שביטול כלי מהיכנו לפי שעה, פירושו "שיכול לשמוט

הכרים מתחתיהם (לכשירצה)", אף אם אינו שומטם למעשה.

וכן

האמור בכמה מקומות "אין כאן ביטול כלי מהיכנו", פירושו שיכול לנערו מיד,

כדלעיל סי' רסה ס"ה (שאין כאן ביטול כלי מהיכנו, כיון שאפשר לנער הנר מהכלי

מיד שיפול שמה). לקמן שח סע"ח (אין כאן ביטול כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, הואיל ובידו להפריח האפרוחים מהסל מיד

שעלו) .

ואף

שנראה מרש"י ורז"ה ור"ן דהיינו דוקא כשדעתו לשמטו (מיד, או אחר

כך). מכל מקום נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם ותוס' וטור ושו"ע דסגי במה

שיכול ליטלו, אף אם אינו נוטלו. ואפשר שגם המ"א סובר כן, אף שהעתיק דברי

הר"ן הנ"ל.

גם

אפשר שבמקום שאינו חושש מלנערם, הכל מודים שאין זה ביטול כלי, אף אם אינו מנערם

משם (כמו פירוק משא שעל הבהמה). ובמקום שיש חשש מלנערם (כמו כלי תחת הביצה ושמן

הנר), הכל מודים שצריך שיהי' דעתו לנערם. והמחלוקת בינם היא רק בקורה שנשברה,

שאינה ניכרת מחשבתו. וגם בזה קיי"ל דסגי במה שיכול ליטלו משם, כדלקמן סי' שיג

סכ"ג (בענין שיוכל ליטלו משם כשירצה ... אבל אם ...לא יכול שוב ליטלו משם,

אסור, מפני שמבטל כלי מהיכנו).

(ב)

בפנים סכ"ו נתבאר שביטול כלי לפי שעה לא שרי אלא בהפסד.

ואף

ש לדעת התוס', הפסד

מרובה אינו מועיל בביטול כלי לפי שעה, אלא אם כן יכול ליטלו מיד, שאז מותר לכתחלה.

ואף שלדעת הרז"ה מותר ביטול כלי לפי שעה.

מכל מקום נראה שהמ"א סובר כדעת

הר"ן, שביטול כלי לפי שעה לא שרי אלא בהפסד, וכן סובר כדעת התוס', שאם יכול

ליטלם מיד, מותר לכתחלה.

ועוד

מוכיח, שכן נראית גם דעת הרי"ף והרא"ש והב"י, שהרי כן היא גם דעת

הרמב"ם.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תריח. כנישתא דבי רב ע' תרד ואילך. ביאורי השלחן ע' רכג.

[2466] קנד, ב ד"ה והא מבטל כלי (כרים

וכסתות כשמניחן תחת דבר שאין ניטל, מבטלן מהיכנן, דשוב לא יטלם משם), וד"ה

בשליפי זוטרי (משאות קטנים, ששומט הכר מתחתיהם ונופלין על הכר השני, וכן עד שמגיען

לארץ). הרי שהחילוק בינם הוא אם "שומט הכר מתחתיהם" או "לא יטלם

משם", ולא הזכיר החילוק אם יכול ליטלם משם או לאו.

[2467] סו, ב (שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן

... וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, דאוקימנא בדרפי דאי בעי

שקיל ליה. והוא דכוון דעתיה להכי, דאי אקצינהו מדעתיה, אין לך רפה יותר מכלי תחת

ביצה, והוא אסור).

וקאי אהא דתנן קנא, רע"ב (קורה שנשברה סומכין אותה בספסל

או בארוכות המטה), ובגמרא מג, א (דרפי, דאי בעי שקיל ליה). ומפרש בעל המאור, שמה

שאמרו בגמרא "דאי בעי שקיל ליה" היינו דוקא "דכוון דעתיה

להכי", שישקול הספסל משם. משא"כ "אי אקצינהו מדעתיה" שלא חשב

ליטלו משם, אזי דינו כמו האמור בגמרא שם (אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה),

כיון שאין דעתו ליטלה משם.

[2468] סו, ב ד"ה דאי (ולפי זה איכא מאן

דאמר, דהא דאמר רב חסדא בפרק כירה (מב, ב) אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה,

ודייק לה ממתניתין דתנן אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן, דוקא בשהקצה הכלי

מדעתו כל אותו היום לקבלת הביצה והשמן, שזה הוא ביטול כלי מהיכנו, אבל אם דעתו

לנערו מותר. וזו היא שיטת הרז"ה ז"ל).

שיש בזה ב' פרטים: (א) מה שבעל המאור סובר שביטול כלי מהיכנו

לפי שעה מותר (ובזה חולק עליו הר"ן, כדלקמן). (ב) שהדבר תלוי בדעתו, אם

"הקצה הכלי מדעתו ... שזה הוא ביטול כלי מהיכנו, אבל אם דעתו לנערו

מותר", ולא סגי במה שיכול לנערו (ובזה מסכים גם הר"ן לדעת בעל המאור,

כדלקמן).

[2469] " ואחרים אומרים דכשם שאסור לבטל כלי

מהיכנו לכל היום, הכי נמי אסור לבטלו למקצתו של יום ... אלא דהכא משום פסידא הוא

דשרינן, כיון דלא מבטל ליה לכולי יומא".

והיינו שהם חולקים על בעל המאור, ואומרים שגם ביטול למקצת היום

אסור; אמנם גם הם סוברים שתלוי הדבר בדעתו אם מבטלו לכל היום או למקצתו, ולא הזכיר

כלל לתלות הדבר אם יכול לנערו מיד או לאו.

ולקמן (ד"ה ואפשר שאף) יתבאר, אם

לשון זה באמת מוכיח שתלוי הדבר בדעתו לבטלו, או לאו.

[2470] שהר"ן מסיים שם (והיינו דאמרינן

בגמרא מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו, דאלמא משום פסידא אתינן עלה).

וקאי אהא דאמרינן קנד, ב (מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות

מתיר את החבלים והשקין נופלין ואע"פ שמשתברין (אלמא אסור להניח כרים וכסתות

תחתיהן, רש"י). התם בכולסא (חתיכות רחבות של זכוכית שאינם כלים ועושין מהן

חלונות, וכיון דליכא פסידא בשבירתן וסופן להחתך בחתיכות קטנות, לא שרו להביא כרים

ולהניח תחתיהן, רש"י) ... מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל). ומכאן

נראה כדעת האחרים הנ"ל, שגם ביטול כלי לפי שעה, דהיינו ש"דעתו לנער אחר

כך, לא שרי אלא בפסידא ".

והיינו שהר"ן מפרש טעם האיסור בבולסא, כיון שמקצהו מדעתו

להשאיר הבולסא על הכרים מקצת השבת, ואינו תולה הדבר במה שאינו יכול לסלקו מיד.

[2471] סו, ב (ודוקא בשליפי זוטרי, דאי בעי

שמיט להו לכרים וכסתות מתותייהו, ולא קא מבטל כלי מהיכנו).

[2472] הלכה כה (קורה שנשברה אין סומכין אותה

בספסל או בארוכות המטה, אלא אם כן היו רווחים, וכל זמן שיחפוץ יטלם, כדי שלא יבטל

כלי מהיכנו).

[2473] "קורה שנשברה, מותר

לסמכה בארוכות המטה ... והוא שיהיו רפויים, שיכול ליטלם כשירצה, אבל אם מהדקם שם,

אסור".

וכן הוא לקמן סי' שיג סכ"ג (קורה מתקרת הבית שנשברה, מותר

לסומכה בספסל או בארוכות המטה ... וצריך שיהא הכלי רפוי קצת תחת הקורה, בענין

שיוכל ליטלו משם כשירצה, אבל אם מהדקו שם בחוזק בענין שלא יוכל שוב ליטלו משם,

אסור, מפני שמבטל כלי מהיכנו).

[2474] מג, א (קורה שנשברה סומכין אותה בספסל

או בארוכות המטה, דרפי, דאי בעי שקיל ליה).

[2475] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קצא.

[2476] דסגי במה שיכול ליטלם

כשירצה.

[2477] עתה בא להוכיח שכן הוא גם

דעת התוס', דסגי במה שיכול ליטלם.

אלא

ששיטת התוס' שביטול כלי מהיכנו לפי שעה, אסור אף במקום הפסד מרובה. ושרי רק ביכול

ליטלם מיד, והיינו אף אם דעתו שלא ליטלם מיד.

ומדבריו

למדנו לדידן אף לענין ביטול לכל היום, דסגי במה שיכול ליטלם אחר כך שיחשב ביטול

לפי שעה.

[2478] ע"א סוד"ה בעודן, הא' (דהכא

ודאי לא חשיב ביטול כלי, כי מיד כשבאו על הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם). הרי

כתבו דסגי במה ש"בידו להפריחם", אף אם אינו מפריחם בפועל.

וכן הוא לקמן סי' שח סע"ח (ואף על פי שבעוד שהאפרוחים על

הסל אסור לטלטל את הסל מפני האפרוחים שעליו, אעפ"כ אין כאן ביטול כלי מהיכנו

אפילו לפי שעה, הואיל ובידו להפריח האפרוחים מהסל מיד שעלו).

[2479] אלא שהתוס' כותבים זאת

לענין מה שיכול להפריחם מיד (שהרי התוס' אוסרים ביטול כלי מהיכנו לפי שעה אפילו

בהפסד מרובה, כדלקמן בסמוך), ומזה למדים אנו גם לדידן (שהתירו ביטול כלי מהיכנו

לפי שעה במקום הפסד), שאם יכול לנערו אחר כך, אין זה נחשב ביטול לכל היום, אלא

ביטול לפי שעה, להתירו במקום הפסד.

[2480] כדי להבין את האמור לעיל, מוכיח ומבאר

עתה את שיטת התוס', שחולקים על דעת בעל המאור ועל דעת הר"ן שהובאו לעיל, שיש

בזה ג' דעות:

(א) דעת בעל המאור, שביטול כלי לפי שעה

מותר.

(ב) דעת הר"ן, שביטול כלי לפי שעה

לא שרי אלא בהפסד.

(ג) דעת התוס', שכשאינו יכול ליטלם מיד,

אסור אפילו במקום הפסד מרובה. וכשיכול ליטלם מיד, מותר אפילו לכתחלה.

ובהמשך לזה מבאר את דעת המ"א,

שסובר כדעת התוס' לענין יכול ליטלם מיד, שמותר לכתחלה, וסובר כדעת הר"ן לענין

ביטול כלי לפי שעה, דשרי בהפסד. והכי קיי"ל.

[2481] בגמרא קנד, ב (והא קא מבטל כלי מהיכנו.

בשליפי זוטרי). והיינו שבזה מתירים להניח כרים וכסתות תחתיהם, ואין אוסרים משום ביטול

כלי לפי שעה .

[2482] אילו היינו אומרים שיש

בזה ביטול כלי לפי שעה, הי' אסור לפי דעת התוס' אפילו בהפסד מרובה.

[2483] וההוכחה שלדעת התוס'

בשליפי זוטא בידו לשלוף מיד, שהרי מפורש בתוס' שבשליפי זוטרי אין לחשוש לאיסור

ביטול כלי מהיכנו, והרי מפורש בתוס' שביטול כלי מהיכנו לפי שעה אסור. אלא ודאי דעת

התוס' שבשליפי זוטא בידו לשלוף מיד, ולכן אין בו ביטול כלי כלל.

[2484]

"דאיסור דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, שרי היכא דאיכא הפסד

מרובה, וכן משמע דקאמר התם מהו דתימא כי היכי דלהפסד מרובה חששו כו', משמע חששו

והתירו לטלטל אף לדבר שאינו ניטל. דמה חששו להתיר אם לא זה האיסור).

והיינו שמה שהצריכו בגמרא הפסד מרובה, אינו להתיר איסור ביטול

כלי מהיכנו, אלא להתיר איסור אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, "דמה חששו להתיר

אם לא זה האיסור", והיינו שלדעת התוס' אין בזה חשש ביטול כלי מהיכנו כלל.

[2485] מג, א סוד"ה בעודן, הא' (ואם תאמר

... כרבי שמעון דלדידיה לא מבטל כלי מהיכנו, כיון דשרי לאחר שכבה, כי היכי דלא

חשבינן הכא כפיית הסל ביטול כלי משום דשרי אחר שירדו. ויש לומר דלא דמי, דהכא ודאי

לא חשיב ביטול כלי, כי מיד כשבאו על הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם).

הרי שהתירו התוס' רק כשיכול להפריחם מיד, ואסרו ביטול כלי לפי

שעה, כשיכול לנערו "לאחר שכבה".

[2486] מה שהתירו בשליפי זוטרי,

היינו כיון "שמיד יכול לשלוף", ו"אין כאן ביטול כלל".

[2487] עתה בא לבאר, שהמ"א

סובר כדעת שניהם, כדעת הר"ן, שביטול כלי מהיכנו לפי שעה מותר בהפסד. וכדעת

התוס', שבמקום שיכול לשלוף מיד מותר בכל אופן ( והכי קיי"ל, כדלעיל הערה 2224 ).

ובשני

האופנים סגי במה שיכול לנערם (מיד, או אחר כך), אף אם אינו מנערם.

[2488] "וכתב מהרי"ל

סי' ל"ב אבל ליפול לתוכו פחמין אסור ... ואף על גב דאפשר לנערם כשיכבו, מכל

מקום חשיב ביטול כלי, כיון שאי אפשר לנערם מיד. כן משמע בתוס' דף מ"ג סוף

ד"ה בעודן עליו".

[2489] "מותר לתת תחת נר של

שעוה, כיון שאפשר לנער האיסור מתוך הכלי, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו ... דעכ"פ

אי אפשר לנערו מיד עד שיכבו, ומשני אין בהם ממש ומיד הם כבים, כן נראה לי".

והיינו שבמקום שאי אפשר לנערו מיד, עד

שיכבו, הוי ביטול כלי לפי שעה, שאסור, ובמקום שאפשר לנערו מיד, מותר.

וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ה ( שאין כאן ביטול כלי

מהיכנו, כיון שאפשר לנער הנר מהכלי מיד שיפול שמה), ושם נסמן (הערה 1996 ) . לקמן סי' שח סע"ח (אין כאן ביטול

כלי מהיכנו אפילו לפי שעה הואיל ובידו להפריח האפרוחים מהסל מיד שעלו), ושם נסמן

(הערה תקלא).

[2490] סקי"ד (אבל הר"ן כתב דאפילו

לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור, והכא שרו משום הפסד מרובה, אבל אם הם חתיכות זכוכית

רחביות לחלונות, דאיכא הפסד מועט בשבירתן, אסור להניח כרים תחתיהן, משום שמבטלן

לשעתן).

[2491] סעיף כו ( עד שיספיק לשמטם כולם

בנחת שלא ישברו הכלים, הרי כבר הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה, ואסור לבטל כלי

מהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד ).

[2492] לחלק בין מה שיכול להפריח

את האפרוחים מיד, שמותר לכתחלה, לבין שליפי זוטרא, שאי אפשר לשלפם מיד, ולא הותר

אלא בהפסד.

[2493] שאם לא הי' איסור כיבוי בפחמים, והי'

אפשר לנערם מיד, לא הי' נאסר משום ביטול כלי מהיכנו, אע"פ שאין דעתו לנערם.

וכדלעיל סי' רסה ס"ז (אסור ליתנו בשבת לקבל בו הפחמין

הנופלים מהפתילה, לפי שיש בהם ממש, נאסר הכלי בטלטול אחר שנפלו לתוכו. ואף על פי

שאפשר לנערם ממנו ולטלטלו אחר כך כמו שירצה. מכל מקום כיון שאי אפשר לנערם מיד

שנפלו לתוכו, עד לאחר שיכבו, שלא יתחייב משום מכבה ומבעיר כדין החותה בגחלים, אם

כן הרי הוא מבטלו מהיכנו לפי שעה עד שיכבו הפחמים, ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו

לפי שעה שלא במקום הפסד מרובה).

[2494] עתה חוזר לענין הראשון,

שלדעת הרמב"ם וטור ושו"ע סגי במה שיכול ליטלו, ולדעת הרז"ה

והר"ן צריך דוקא שיהי' דעתו ליטלו.

ומבאר

שאפשר שבמקום שאינו חושש לנערם, הכל מודים שאין זה ביטול כלי, אף אם אינו מנערם

משם (כמו פירוק משא שעל הבהמה). ובמקום שיש חשש לנערם (כמו כלי תחת הביצה ושמן

הנר), מכל מקום צריך שיהי' דעתו לנערם. והמחלוקת בינם היא רק בקורה שנשברה, שאינה

ניכרת מחשבתו.

[2495] "שכיון שאם רוצה

ליטלו היה יכול, שרי אף שאינו נוטלו". ומה שאסרו כשאין דעתו לנערם, היינו

דוקא "כשמקצהו מדעת".

[2496] שלכן כתב הרז"ה

לענין קורה " והוא דכוון דעתיה להכי" ( כדלעיל הערה 2574 ).

[2497] גמ' מב, ב (אין נותנין כלי תחת תרנגולת

לקבל ביצתה).

[2498] משנה מב, ב (אין נותנין כלי תחת הנר

לקבל בו את השמן).

שבשני אלו אסור בסתם, כיון שחושש לנערם מהכלי.

[2499] כמועתק לעיל (הערות 2472 - 2473 ), שבקורה שנשברה לא הצריכו שיכוין דעתו

ליטלו משם, וסגי במה שיכול ליטלו משם.

[2500] פ"ג סי' יח (ולא דמי לשמן שאין

רוצה לנערו ולהפסידו, דהוה מבטל כלי, וביצה נמי איכא למימר שירא לנער פן תשבר).

וכן הוא לעיל סי' רסה סוף ס"ה (ואינו דומה לנתינת כלי תחת

הנר של שמן לקבל שמן הנוטף, שאף שאפשר לנער השמן מהכלי, מכל מקום הוא אינו חפץ בכך

שלא להפסיד השמן, ובשביל כך הוא נותנו שם ומבטלו מהיכנו).

[2501] מג, א סוד"ה בא"ד דלדידיה (ואם

מריקו מכלי זה לכלי אחר, הרי מבטל כלי שני מהיכנו).

[2502] אף אם דעתו להשאירה שם כל

השבת, כיון " דאי בעי שקיל ליה" במשך השבת .

[2503] ס"ק יד (אבל

הר"ן כתב דאפילו לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור, והכא שרו משום הפסד מרובה).

וכבר נתבאר לעיל בתחלת הקונטרס אחרון

(ושם הערה 2469 ),

ש פשטות לשונו מורה

לאסור אם דעתו לבטלו שם למקצת היום, אף אם יכול לנערו מיד. ולא הותר אלא אם

"דעתו לנערו" מיד.

ועל זה מבאר כאן, שאין הכרח לפרש כאן

בדעת המ"א כאן, ומה שהעתיק מהר"ן שאסור "לבטל כלי מהיכנו לפי

שעה", הכוונה היא שלא יוכל ליטלו מיד, או שניכרת מחשבתו שרוצה לבטלו שם לפי

שעה.

[2504] כמועתק לעיל (הערות 2472 - 2473 ), דסגי במה שיכול ליטלו משם.

[2505] משא"כ בנותן כלי תחת

נר שעוה, שנתבאר לעיל סי' רסה ס"ה (שאין כאן ביטול כלי מהיכנו, כיון שאפשר

לנער הנר מהכלי מיד שיפול שמה), שלא נתן הכלי תחתיו אלא כדי שלא יפול על השלחן.

וראה זכרון יוסף אות קנו. כנישתא דבי

רב.

[2506] אחרי שסיים להוכיח

דקיי"ל שאין צריך לכוין לנערו מיד, וסגי במה שיכול לנערו מיד.

חוזר

לנושא השני שנזכר לעיל, להוכיח שמסקנת הפוסקים היא שלא להתיר ביטול כלי מהיכנו לפי

שעה, אלא בהפסד.

[2507] "כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן

תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו".

וכן הוא לקמן שם ס"י (כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן

תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, אפילו אם דעתו לנערו אחר כך, מפני שאוסר הכלי בטלטול

כל זמן שהמוקצה בתוכו, ונמצא מבטל כלי מהיכנו, ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי

שעה, אלא במקום הפסד מרובה).

[2508] אף שבמקור הדין נאמר במשנה מב, ב (אין נותנין

כלי תחת הנר לקבל בו את השמן). ובגמרא שם (אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה).

וכן נתפרש בשו"ע סי' רסה ס"ג ג (אין נותנין כלי בשבת

תחת הנר לקבל שמן הנוטף), ולעיל שם ס""ג ( אסור ליתן כלי בשבת

תחת נר הדולק לקבל בו שמן הנוטף מהנר, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו ).

בודאי הטעם לזה, כי בביצה ושמן מבטלו לכל היום, שהרי אינו רוצה

לשפוך את השמן ואינו רוצה שהביצה תישבר.

אמנם קיי"ל שגם ביטול כלי מהיכנו לפי שעה לא התירו אלא

במקום הפסד, ולכן סתמו וכתבו (לקמן סי' שי) הלכה זו ב"כל דבר שאסור

לטלטלו".

[2509] ס"ח (ליתן כלי תחת הדלף בשבת ... אם

אינו ראוי אסור). ובמ"א שם ס"ק יב (עיקר הטעם דאין מבטלין כלי מהיכנו).

וכן הוא לקמן שם ס"ט (אם אינו ראוי לכלום, והרי הוא מוקצה

ואסור בטלטול, אסור ליתן כלי תחתיו, מפני שמבטלו מהיכנו ... אסור ליתנו שם לכתחלה

על סמך שלבסוף יוציאנו וישפכנו ולא יבטלנו מהיכנו, לפי שלא התירו בגרף של רעי אלא

בדיעבד, אבל לכתחלה אסור לעשות גרף של רעי ).

ונראה תוכן הדברים שם: אם נותנו על סמך להוציאו ולשופכו מיד,

אסור משום גרף של רעי לכתחלה. ואם נותנו כדי להשאירו שם עד שיתמלא ואז ישפכנו,

אסור משום ביטול כלי מהיכנו לפי שעה.

וראה מראי מקומות וציונים שם. כנישתא דבי רב כאן.

[2510] סק"ב (מותר לתת תחת נר של שעוה,

כיון שאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו ... (הג"א) ... לענ"ד

נראה ... על הג"א יש לסמוך ... וקושית הניצוצות נראה לי דלא קשה מידי ... גם

שאר קושיות הר"ן יש ליישב).

והוא מה שהוכיח הר"ן (סו, ב ד"ה ואחרים), לאסור

ביטול כלי מהיכנו לפי שעה (דאי לא תימא הכי ... ניצוצות אין בהן ממש, וכן נמי אקשינן

עלה מנותנין כלי תחת הדלף, ואיצטריך לשנויי בדלף הראוי, למה לי לשנויי הכי, לישני

ליה דלאו במבטל אותו כלי לאותו דבר לכל השבת עסקינן, אלא ודאי אפילו לבטל כלי

מהיכנו למקצת שבת נמי אסור).

ולפי האמור במ"א שם בשם הגהות אשרי להתיר ביטול כלי

מהיכנו כשיכול לנערו מיד, תקשה קושיית הר"ן, שהרי בדלף יכול לשפכו מיד, ומהו

שכתב המ"א "גם שאר קושיות הר"ן יש ליישב".

אלא ודאי כוונתו כנ"ל, שכיון שאינו יכול ליתנו על סמך

להוציאו ולשופכו מיד (שאסור משום גרף של רעי לכתחלה), אלא על סמך שישפכנו אחרי

שיתמלא הכלי, אם כן אסור משום ביטול כלי מהיכנו לפי שעה.

[2511] ס"ק יד (שלא נתנן תחתיהן אלא על

דעת לשמטן ... וכן דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דבבולסי).

והיינו שממה שהשמיטו האמור בגמרא שם (מיתיבי היתה בהמתו

טעונה טבל ועששיות מתיר את החבלים והשקין נופלין ואע"פ שמשתברין. התם בכולסא),

ופרש"י (חתיכות רחבות של זכוכית, שאינם כלים ועושין מהן חלונות, וכיון דליכא

פסידא בשבירתן וסופן להחתך בחתיכות קטנות, לא שרו להביא כרים ולהניח תחתיהן). ופירש דבריו במחצית השקל (ומדלא חלקו

ואסרו בבולסי, משמע דסבירא להו אפילו בבולסי דליכא רק הפסד מועט, שרי לבטל [כלי]

מהיכנו למקצת שבת). והיינו כדעת בעל המאור שמותר לבטל כלי מהיכנו לפי שעה.

[2512] של הרז"ה שם (לא שרינן בבולסא

להביא כרים וכסתות אפילו בשליפי זוטרי דאפשר למשמטינהו, דלא טרחינן טירחא יתירה

בדבר שאין עליו תורת כלי כל עיקר, כגון בולסא שהוא שברי זכוכית).

יוצא אם כן, שגם אם נאמר שהרי"ף והרא"ש סוברים כדעת

הרז"ה, לא היו צריכים להשמיט הלכה זו.

[2513] של הרז"ה שם (שלא

התיר רב הונא אלא מפני הפסד מרובה, משום דסבירא ליה לרב הונא כרבי יצחק דאמר (מג,

א) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת).

[2514] וכן הוא לקמן סי' רעז ס"ח (שמה שהוא מטלטל

הקערה בשבת בשביל הצלת הקורה האסורה בטלטול בשבת, אין בזה שום איסור כלל). סי' שח

סע"ב (מותר לכפות עליהם כלי, שהכלי ניטל אף בשביל דבר שאינו ניטל בשבת, כמו

שנתבאר בסי' רע"ז), וסע"ח (שהכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל בשבת).

[2515] מהא דמתירין להביא כרים

וכסתות ולהניח תחתיהן.

[2516] סו, ב (מהא שמעינן דלית הלכתא כר' יצחק

דאמר בפרק כירה (מג, א) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, דהא הכא אוקימנא בקרני

דאומני דלא חזיין, וקאמר דמביא כר או כסת ומניח תחתיהן).

[2517] פכ"ד סי' א בסופו (כלשון

הרי"ף).

[2518] סו, ב (ומפרקינן בבולסא, והם של זכוכית

שבורות העומדים להתיכן והפסד שבירתן מועט, וכגון זה שלא לצורך חשבינן ליה ...

ומשום הכי א"ר הונא שאין כלי ניטל להצלתן).

[2519] שאסור לטלטל שלא לצורך.

[2520] גם הרי"ף

והרא"ש מודים שביטול כלי מהיכנו לפי שעה אסורה. ומה שלא כתבו זאת בפירוש, כי

"סמכו על מה שכתבו כלים דוקא" שיש בהם הפסד.

[2521] בסוף דבריו שם (ואפשר דעת

הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע כהרמב"ם, מדנקטו כלי זכוכית, משמע

אבל אם אינם כלים לא. וכן יש להורות, שאין לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, אלא

במקום הפסד מרובה).

[2522] ועוד הוכחה שכן היא דעת

הרי"ף, שהרי נתפרש ברמב"ם לאסור ביטול כלי מהיכנו לפי שעה, ומסתמא אינו

חולק בזה על הרי"ף, רואים אם כן שכן פירש הרמב"ם גם בדעת הרי"ף.

[2523] פכ"א ה"י (היתה טעונה עששיות

של זכוכית מתיר השקים והן נופלין, שאף על פי שישברו, אין בכך הפסד גדול, שהרי הכל

להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו). ומ"מ שם (כתב הרשב"א ז"ל יראה

לי שלא התירו אפילו בטול לשעתו אלא בהפסד מרובה. ומתוך דבריו יתבארו דברי רבינו).

ומ"א שם (אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט

בשבירתן, אסור להניח כרים תחתיהן, משום שמבטלן לשעתן. וכ"כ הרמב"ם

פכ"א).

יוצא אם כן שדעת הרמב"ם לאסור ביטול כלי מהיכנו לפי שעה,

ומסתמא סובר שכן הוא גם דעת הרי"ף.

[2524] וכן הוא לקמן סי' רעא קונטרס אחרון

סק"ג (ומסתמא הרמב"ם בשיטת הרי"ף קאי). וראה כללי הפוסקים וההוראה

כלל קצט.

[2525] שהשמיט דין הבולסא, כפי שהקשה

המ"א שם (וצ"ע על הרב ב"י שהשמיטו, מאחר שהוא בהדיא בגמרא).

מכל מקום נראה שגם הוא סובר כדעת הרמב"ם לאסור ביטול כלי

מהיכנו לפי שעה.

[2526] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעג.