ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תסא דיני אפיית המצה ובאיזה מצה יוצא ידי חובתו

תסא דיני אפיית המצה ובאיזה מצה יוצא ידי חובתו

ובו כ"ט סעיפים

הכשר התנור

א תנור ⁹⁷⁴ שאפו בו חמץ, כשרוצה לאפות בו מצה צריך להכשירו על ידי ליבון באור ⁹⁷⁵ , כדין כלי חרס שאין לו הכשר אלא על ידי ליבון ⁹⁷⁶ .

לפיכך ⁹⁷⁷ צריך להסיקו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנה ⁹⁷⁸ , שבפחות מכן אינו נקרא ליבון גמור, כמו שנתבאר בסי' תנ"א ⁹⁷⁹ .

וצריך ליזהר שילכו הגחלים על פני כולו ⁹⁸⁰ (כדי להכשיר את כולו). ואין די לו (להכשירו) בלהבה בלבד, לפי שכמו שבכל השנה כשנאפה חמץ בתוכו בולע ממש על ידי גחלים (שמפזרים אותם על גבי התנור קודם האפייה), כך הוא פולטו על ידי גחלים.

לפיכך אפילו אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח ⁹⁸¹ , אינו מספיק להתיר לאפות בו מצה לכתחלה, אלא אם כן כיון להתירו לצורך הפסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא נתכוין לכך. אבל בדיעבד שעבר ואפה בו מצות, יש להתירם באכילה. דכיון שהוסק כמה פעמים, קרוב הדבר שהיו גחלים על פני כולו פעם במקצת זה ופעם במקצת זה. אבל אם לא הוסק אלא פעם אחת, ולא כיון להתירו לצורך הפסח על ידי היסק זה, וספק לנו אם הלכו הגחלים על פני כולו, יש לאסור אפילו בדיעבד ⁹⁸² :

ב יש נוהגין להטיל בתנור קרקע חדשה, כדי שלא יצטרכו להכשירו על ידי היסק ⁹⁸³ . שהחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו הוא נפלט על ידי ליבון השלהבת כשמסיקין אותו לאפות בו המצות ⁹⁸⁴ , ומנהג יפה הוא.

ובלבד שיטילו בו קרקע עבה בכדי אצבע ⁹⁸⁵ או יותר על פני כולו, אבל הטחה מועטת אינה מועלת כלום, שאינה מפסקת בפני גיעול חמץ הבלוע בקרקעיתו הישנה שלא יצא לחוץ:

ג כשמכשירו על ידי היסק, טוב וישר הוא לגורפו ולנקותו היטב אחר ההיסק ⁹⁸⁶ , ולהמתין עד שיצטנן קצת, ואחר כך יחזור ויסיקוהו שנית לאפות בו המצות. שאם לא יסיקוהו שנית, אלא יאפה בו מיד לאחר שגרף הגחלים אחר ההיסק הראשון, וכן אם לא ימתין בין היסק להיסק עד שיצטנן קצת, יש לחוש שמא לא יסיקנו היטב כל כך בהיסק הראשון שמסיקו להכשירו, לפי שיתיירא שלא ישרפו המצות שיאפה בו, אחר היסק הראשון או אחר היסק השני ⁹⁸⁷ :

אפיה על חרס, נייר, רמץ, חמה וקרקע

ד טפקא ⁹⁸⁸ של חרס חדשה, דהיינו כלי שמסיקין תחתיו מלמטה ואופין על גבה מלמעלה, מותר לאפות עליו מצות. דכיון שהאור שולט תחתיו הוא נרתח יפה, אע"פ שאין השלהבת עולה על גביו, והפת נאפית מיד ואינה באה לידי חימוץ ⁹⁸⁹ .

אבל יש ליזהר להסיק תחתיו תחלה עד שיהיה מרותח היטב, ואחר כך ידביק הפת על גביו ⁹⁹⁰ . וכן כשאופה באלפס בלא משקה ⁹⁹¹ , [יזהר] להסיק תחתיו תחלה עד שיהיה מרותח היטב, ואחר כך ידביק הפת בתוכה. שאם ידביק הפת מתחלה ואחר כך ירתיחנו, יש לחוש שמא קודם שיהיה מרותח היטב תחמיץ הפת ⁹⁹² . ואפילו בדיעבד שעבר והדביק ואחר כך הרתיח, נכון להחמיר ⁹⁹³ שלא לאכלה בפסח אם אפשר לו:

ה אם שמו מצה על הנייר בתוך התנור לאפותה עם הנייר, אין להחמיר בה בדיעבד, שבודאי שלט בה חום האור דרך הנייר, ונאפית במהרה קודם שתספיק להתחמץ. אבל לכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות כן ⁹⁹⁴ :

ו טוב להחמיר ולמחות שלא יאפה חררות ברמץ ⁹⁹⁵ , וכן שלא יאפה בחמה ⁹⁹⁶ , שיש לחוש שמא יחמיצו קודם שיתחילו לאפות ⁹⁹⁷ .

ואם עבר ואפה ברמץ מותרות באכילה, ומותר לצאת בהן ידי חובתו ⁹⁹⁸ .

אבל אם עבר ואפה בחמה, אף על פי שמותרות באכילה, דכיון שהחום גדול כל כך עד שיוכל לאפות אין החום מניחן להתחמץ, אלא מיד הן מתחילין להאפות ⁹⁹⁹ . מכל מקום אין אדם יוצא בהן ידי חובתו אפילו בדיעבד, לפי שהאפוי בחמה אינו קרוי לחם כלל ¹⁰⁰⁰ , והתורה אמרה לחם עוני ¹⁰⁰¹ .

אבל האפוי בחום האור קרוי לחם, אע"פ שאינו נאפה בתנור, אלא באלפס ¹⁰⁰² בלא משקה ¹⁰⁰³ :

ז וכן אם נאפה בקרקע, כגון טרוקנין ¹⁰⁰⁴ , והוא שעושין גומא בקרקע הכירה ונותנין שם קמח ומים מעורבין ונאפה שם ¹⁰⁰⁵ . אע"פ שבלילתה רכה מאוד ¹⁰⁰⁶ , ואין עליו צורת פת ¹⁰⁰⁷ , ולכך אין מברכין עליו המוציא אלא אם כן קבע עליו סעודתו ¹⁰⁰⁸ כמ"ש בסי' קס"ח ¹⁰⁰⁹ . אף על פי כן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, אפילו לכתחלה, לפי שזהו לחם עוני, שאין לעני תנור ואופה לחמו בקרקע ¹⁰¹⁰ :

חוטים נמשכים מהמצה

ח מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה ¹⁰¹¹ , אע"פ שהיא נפרכת כשמטלטלין אותה ¹⁰¹² , אף על פי כן יוצאין בה אפילו לכתחלה ¹⁰¹³ . אבל קודם שנאפית כשיעור הזה, אינה נקראת לחם אלא עיסה ¹⁰¹⁴ , והאוכלה לא יצא ידי חובתו.

ולכתחלה יש ליזהר שלא להוציאה מן התנור קודם שנאפית כשיעור הזה, אף שיחזירנה מיד ¹⁰¹⁵ . דכיון שהיא נקראת עיסה, יכולה היא לבוא לידי חימוץ ¹⁰¹⁶ כשהיא חוץ לתנור ¹⁰¹⁷ . ואם עבר והוציאה, בין שהחזירה בין שלא החזירה כלל, מותרת באכילה ¹⁰¹⁸ .

ויש אוסרין ¹⁰¹⁹ אפילו החזירה מיד, דכיון שהמצה היא חמה יש לחוש שמא נתחמצה ברגע אחד זו שהיתה חוץ לתנור, כי על ידי החמימות ממהרת להחמיץ אפילו בפחות משיעור מיל, כמו שנתבאר בסימן תנ"ט ¹⁰²⁰ .

ואף המרדה שהוציאוה בה מן התנור אסורה, כי שמא נתחמצה בעודה על המרדה חוץ לתנור ¹⁰²¹ :

ט ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה ¹⁰²² . וכן נתפשט המנהג לאסור מצה שחוטין נמשכין ממנה ¹⁰²³ . ואם אין יכולין לעמוד עליה אם חוטין נמשכין ממנה אם לאו, טוב להחמיר ולאוסרה מספק ¹⁰²⁴ .

ומכל מקום אם תוחב אצבעו לתוכה ואין בצק נדבק בו, אין להסתפק כלל אם חוטין נמשכין ממנה ¹⁰²⁵ .

ואם עדיין לא קרמו פניה בידוע שחוטין נמשכין ממנה ¹⁰²⁶ :

י ואם החזירה לתנור כשהיא שלימה, שלא פרסה לראות אם חוטין נמשכין ממנה, יש להתירה אם קרמו פניה קצת כשהוציאה, ויש לסמוך בזה על סברא הראשונה, שלא להחזיק איסור מספק ¹⁰²⁷ לומר שמא היה חוטין נמשכין ממנה ¹⁰²⁸ :

יא והמרדה אם הוציאו בה מצה שהיו חוטין נמשכין ממנה, אין לאוסרה אלא לכתחלה, שאין להוציא בה עוד מצות. אבל בדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה, שלא לאסור המצות שהוציא בה אחר כך ¹⁰²⁹ :

מצה שרויה ומבושלת

יב יוצא ¹⁰³⁰ אדם ידי חובתו במצה שרוייה במים לאחר אפייתה ¹⁰³¹ . והוא שלא נימוחה ¹⁰³² . ואע"פ שנתמסמסה במים ¹⁰³³ לא יצאתה מכלל לחם, כל זמן שלא נימוחה לגמרי.

ומכל מקום לכתחלה טוב שלא לצאת במצה שרוייה, אלא אם כן הוא זקן או חולה וקשה לו לאכול מצה יבישה, אז שורין לו במים ¹⁰³⁴ .

וצריך ליזהר שלא תהא נשרית במים כ"ד שעות ¹⁰³⁵ . שכל הנשרה מעת לעת נקרא כבוש, והרי הוא כמבושל ¹⁰³⁶ , ואין יוצאין במצה מבושלת כמו שיתבאר ¹⁰³⁷ .

וצריך ליזהר לשרות כזית שלם ביחד. אבל אם ישרה פרוסות פחותות מכזית, אינו יוצא בהן ידי חובתו, אם נשרו כל כך עד שנתלבנו המים מחמתן, שכבר נתבטלו מתורת לחם ¹⁰³⁸ , כמו שנתבאר בסי' קס"ח ¹⁰³⁹ .

ולא ישרה אלא במים ¹⁰⁴⁰ , אבל לא בשאר משקין ¹⁰⁴¹ ומי פירות, ולא במרק ¹⁰⁴² , לפי שהן מפיגין את טעם המצה, שנותנין בה טעם שלהם ¹⁰⁴³ .

ואף על פי שאין צריך שיטעום טעם מצה בפיו, שאפילו בלע מצה ולא לעסה יצא כמו שיתבאר בסי' תע"ה ¹⁰⁴⁴ . מכל מקום המצה עצמה צריך שיהיה בה טעם מצה, ולא שיופג טעמה על ידי טעם אחר ¹⁰⁴⁵ :

יג ומכל מקום אם הזקן או החולה אי אפשר לו לאכול מצה השרוייה במים, שורין לו ביין או בשאר משקין, כדי שלא יתבטל ממצות מצה ¹⁰⁴⁶ . כי יש אומרים ¹⁰⁴⁷ שאף היין ושאר משקין אינן מפיגין טעם המצה, כיון שלא נתבשלה בהן אלא שנשרית בהן.

אבל שאר כל אדם שאכל מצה השרויה בשאר כל המשקין חוץ ממים, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת ¹⁰⁴⁸ , בין הכזית של ברכת מצה בין הכזית של אפיקומן ¹⁰⁴⁹ , כי העיקר כסברא הראשונה ¹⁰⁵⁰ :

יד אין יוצאין במצה המבושלת לאחר אפייתה ¹⁰⁵¹ , אפילו בדיעבד, אפילו לזקן או לחולה, לפי שהבישול מבטל את טעם המצה ¹⁰⁵² .

ואפילו לא נתבשלה ברותחין, אלא שנפלה לתוך מים חמין ¹⁰⁵³ שהיד סולדת בו ¹⁰⁵⁴ והסירה מיד, הרי היא נקראת מבושלת ואין יוצאין בה.

במה דברים אמורים כשנפלה לתוך כלי ראשון. אבל אם נפלה לתוך כלי שני יוצאין בה, שכלי שני אינו מבשל. ומכל מקום יש להחמיר לכתחלה, אם לא לצורך ¹⁰⁵⁵ , לפי שיש מסתפקין ¹⁰⁵⁶ וחוששין על הפת שמא היא מתבשלת אף בכלי שני, כמו שנתבאר בסימן שי"ח ¹⁰⁵⁷ :

טו דין מצה שנאפית עם חמץ בתנור אחד, או אם נגעו זה בזה, נתבאר בסימן תמ"ז ¹⁰⁵⁸ ע"ש:

מצה כפולה

טז מצה שנתכפלה בתנור ¹⁰⁵⁹ , ונתדבקה ¹⁰⁶⁰ שם במקום הכפל. אם הוא קודם הפסח, אפילו בערב פסח משש שעות ולמעלה, מסיר מקום הכפל שיש בו חשש חימוץ, כי שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בכח בין הדבקים להתחיל לאפות שם מיד, ונתחמץ שם קודם שהתחיל לאפות שם ¹⁰⁶¹ , ומסיר עוד מקום מגעו ¹⁰⁶² , דהיינו כרוחב גודל סמוך למקום הכפל, כדין חמץ שנגע במצה שאוסר מקום מגעו בעומק כרוחב גודל, כמו שנתבאר בסימן תמ"ז ¹⁰⁶³ , ושאר המצה מותר באכילה, אף על פי שאין בה ששים נגד מקום הכפל ¹⁰⁶⁴ .

אבל מצה שנאפית בתוך הפסח ונתכפלה בתנור, אפילו לא נתכפל אלא משהו ממנה, מחמירין לאוסרה כולה ¹⁰⁶⁵ . דכיון שהחמץ מחובר במצה בחתיכה אחת, חוששין שמא נתפשט טעם החמץ בכל המצה. ואף על פי שיש במצה ששים נגדו, אינה מתבטל בתוכה, שחמץ בפסח במשהו ¹⁰⁶⁶ .

אבל אם מקום הכפל הזה נתחבר בתנור במצה אחרת, אפילו הן נושכין (עיי' סי' תנ"ז ¹⁰⁶⁷ ), אינו אוסר את כולה, ודי בנטילת מקום מגעו כרוחב גודל. לפי שהנשיכה אינה מחברת אותן להיות כחתיכה אחת ממש ¹⁰⁶⁸ :

יז ואם מקום הכפל הוא משוח בשומן, ונגע במצה אחרת חמה שהיד סולדת בו ¹⁰⁶⁹ , וכן אם אותה מצה שנגעה בה היא משוחה בשומן במקום מגעה ¹⁰⁷⁰ , אע"פ שמקום הכפל אינו משוח, הרי הוא אוסר את כולה, כדין ככר חמץ שנגע בככר מצה ואחד מהן משוח בשומן שנתבאר בסימן תמ"ז ¹⁰⁷¹ ע"ש הטעם:

יח אבל אם מצה זו שנתכפלה נגעה במצה אחרת שלא במקום הכפל, אלא מקצתה השני שלא נתכפלה נגעה במצה אחרת, אפילו שתיהן משוחות בשומן, אין צריך ליטול במקום מגעה אלא כדי קליפה בלבד ¹⁰⁷² . לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ¹⁰⁷³ , אפילו שתיהן שמינות, אלא אם כן האיסור עצמו הוא שמן ¹⁰⁷⁴ כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ¹⁰⁷⁵ עיי"ש הטעם.

ואפילו אם שתי מצות הללו נתחברו בתנור עד שנשכו זו בזו, אין הנשיכה מחברתן להיות כחתיכה אחת ממש, אלא כשתי חתיכות שנגעו זו בזו ¹⁰⁷⁶ , ואין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב:

יט במה דברים אמורים כשנתחברו זו בצד זו, דהיינו שעובי מצה זו נתחבר לעובי מצה זו. אבל אם מקצת מצה זו היה מונח בתנור על מקצת מצה זו, אע"פ שלא נתחברו זו לזו, אלא שהיו דבוקין זו לזו, דהיינו שהיו מונחין בתנור זו על גב זו ממש בלי שום הפסק אויר בינתיים, שתיהן אסורות ¹⁰⁷⁷ . לפי שמקום הדבוק יש לו דין מצה כפולה, שאין האש שולט שם, והוא אוסר את כל מצה זו ואת כל מצה זו, שהוא מחבר לשתיהן, ואם הוא קודם הפסח מסיר מקום הדבוק עם רוחב גודל ממצה זו ורוחב גודל ממצה זו ¹⁰⁷⁸ :

כ ולכתחלה יש ליזהר שלא יגעו המצות בתנור אפילו זו בצד זו, לפי שבמקום נגיעתן אין חום האש שולט שם ¹⁰⁷⁹ . אבל בדיעבד מותרת, אפילו נשכו זו בזו, דכיון שחום האש שולט בכל שטח המצה מלמטה ומלמעלה, היא נאפית יפה ואינה באה לידי חימוץ ¹⁰⁸⁰ :

כא כשמסיר מקום הכפל עם מקום מגעו ממצה כפולה בתוך הפסח, או בערב פסח משעה ששית ולמעלה, טוב להחמיר ולשרפם אם אפשר לו, אע"פ שאין חמץ ברור אלא חשש בעלמא ¹⁰⁸¹ :

כב אין אוסרין מצה כפולה אלא כששני צידי הכפל הם דבוקין זה לזה, דהיינו מונחין זה על גב זה ממש בלי שום הפסק אויר בינתיים, שאז יש לחוש שמא אין חום האש שולט שם. אבל אם אינן דבוקין ממש, אלא שהן סמוכין זה לזה, אע"פ שכמעט הן דבוקין, אין לאוסרה אפילו הן בתוך הפסח. דכיון שיש מעט הפסק ביניהם חום האש שולט שם יפה, ומתחיל לאפות שם קודם שיספיק להתחיל להחמיץ ¹⁰⁸² .

ומכל מקום אם שם במקום הכפל לא קרמו פניה אסורה ¹⁰⁸³ , לפי סברא האחרונה שנתבאר למעלה ¹⁰⁸⁴ :

מצה נפוחה

כג נוהגין במדינות אלו להחמיר [ולאסור] מצה שהיא נפוחה באמצעיתה ¹⁰⁸⁵ , דהיינו שתפח גוף המצה ונעשית כהר באמצעיתה על ידי האפייה, כדרך החמץ שמתחמץ ומתנשא למעלה באמצעיתה ¹⁰⁸⁶ :

כד מצה שעלה עליה קרום, כדרך שעולה על הפת בשעת אפייה, מותרת ¹⁰⁸⁷ .

אבל אם עובי המצה נחלק לשנים, וצד העליון עלה למעלה, ויש חלל באמצעיתה, הרי זו נקראת גם כן נפוחה ¹⁰⁸⁸ . ונוהגים לאוסרה אם החלל עלה למעלה ¹⁰⁸⁹ , דהיינו שהצד העליון עלה גם כן למעלה, עד שהחלל שנעשה תחתיו גם כן הוא גבוה משטח פני המצה אשר סביביו:

כה ואין אוסרין אלא אם כן החלל הוא גדול כל כך כמו אגוז לוז (שקורין האזיל נוס), או כמו אצבע גודל בינוני ¹⁰⁹⁰ .

אז נאסרה כל המצה, אפילו הוא קודם פסח, ויש במצה ששים כנגד מקום הנפוח. לפי שהנפוח שבמקום אחד מגלה החמץ של כל המצה, שלא נתעסקו בה עסק גמור לבטל התחלת החימוץ, ולפיכך כשהושיבוה בתנור על ידי חום התנור יצא בה חימוץ לפועל ונתגלה בושתה ולפיכך נתפחה ¹⁰⁹¹ :

כו ואם לא עלה החלל למעלה, אלא שבתוך עובי המצה יש נקב חלל כשיעור שנתבאר, אוסרין מקום הנקב בלבד, שאותו מקום דומה למצה כפולה שאין חום האש שולט שם, והשאר מותר, אפילו הוא תוך הפסח. ואין אוסרין אפילו מקום הנקב, אלא כשיש בתוכו אבעבועות שקורין בלעזלי"ך, שהם סימן לחימוץ, אבל אם הוא חלק מותר. ואם יש במצה שני נקבים כאחת, נקב בתוך נקב, חוששין לאסור כולה ¹⁰⁹² :

כז וכל איסורין אלו שנתבאר במצה כפולה ונפוחה אין להם עיקר בגמרא, ואינן אלא מנהג שנהגו בדורות האחרונים. ואע"פ שאין לנו להקל בדבר שאבותינו נהגו בו איסור ¹⁰⁹³ משום שנאמר ¹⁰⁹⁴ ואל תטוש תורת אמך, מכל מקום אין להחמיר בהם כמו בחמץ גמור שאוסר תערובתו במשהו בתוך הפסח, ודי להחמיר לאסור אותה מצה עצמה שנתכפלה או שנתפחה, אבל לא תערובתה ¹⁰⁹⁵ :

כ ח וכן אין צריך להסיק ולהכשיר את התנור במקום שישבה עליו המצה ¹⁰⁹⁶ . וכן המרדה שהוציאוה בה מן התנור אין לאסור אותה ¹⁰⁹⁷ , אלא לכתחלה אם אפשר לו באחרת ¹⁰⁹⁸ , כמו שנתבאר בסימן תנ"א ¹⁰⁹⁹ . וכן בשאר כל הכלים שנשתמשו בה ובלעו ממנה ¹¹⁰⁰ :

כט וכן אם עבר עליה הפסח מותרת באכילה, שהרי אין בה אלא חשש חימוץ, וספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר ¹¹⁰¹ כמו שנתבאר בסי' תמ"ח ¹¹⁰² :

הערות

974. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) הכשר תנור (ס"א-ג). (ב) אפיה על חרס, נייר, רמץ, חמה וקרקע (ס"ד-ז). (ג) חוטים נמשכים מהמצה (ס"ח-יא). (ד) מצה שרויה ומבושלת (סי"ב-טו). (ה) מצה כפולה (סט"ז-כב). (ו) מצה נפוחה (סכ"ג-כט).
975. באוּר, בלהב אש. כמו באוּר אשכם (ישעי' נ, יא), באוּר תבעיר (יחזקאל ה, ב). והוא גם פירוש הראשון ברש"י על הפסוק באוּר כשדים (נח יא, כח) – "כבשן האש". וכן כל פעם שתוזכר תיבת "אוּר" לקמן, בהמשך הסימן.
976. פסחים ל, ב (עד שיסיק את התנור ... הא הוסק התנור מיהא שרי ... בשל חרס), ובזבחים צו, א (נהדרינהו לכבשונות). לבוש ס"א (תנור שאפה בו חמץ צריך להסיקו היטב מן החמץ שבלע). מ"א ס"ק א (דהא תנור דינו ככלי חרס ובעי הסקה היטב), ובסי' תנא סוף ס"ק ד (לבנים השרופים בכבשן יש להם כל דין כלי חרס, דהא מעשיו ממש ככלי חרס). ח"י ס"ק א (ואף שתנורים שלנו נעשו מלבנים הנשרפין בכבשן, ויש להם דין כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו, מכל מקום מהני היסק, כיון דהסיקן מפנים). וכדלעיל סי' תנא ס"ז-ח (קבלו חכמים שיש לכלי חרס הכשר על ידי ליבון באור, דהיינו שיסיקנו ... מבפנים, כגון תנור של חרס), וסי"ב (לבנים שנשתמש בהן חמץ כל השנה מותר ללבנם באור ולהשתמש בהן בפסח ... בלבנים שנצרפו בכבשן). * וראה לעיל סי' תמז ס"ט (המקום שנאפה שם החמץ צריך היסק להכשירו לאפות שם מצה. אבל שאר כל התנור אין צריך, שאין בליעת החמץ מתפשטת בכולו בלא רוטב). וכדלקמן סמ"א (שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב). והיינו אפילו בדופני התנור, ממקום למקום.
977. כיון שהוא כלי חרס, "שאין לו הכשר אלא על ידי ליבון", לכן הוא צריך "ליבון גמור", ולא סגי בליבון קל. והוא הטעם העיקרי שהתנור צריך ליבון גמור; אבל באמת יש עוד שני טעמים דלא סגי בתנור בליבון קל: (א) גם אם התנור הוא של מתכת וכיו"ב צריך ליבון גמור, שהרי נאסר על ידי חום האש, וכדלעיל סי' תנא סי"ג (אם נשתמש בהן חמץ על ידי האור ... אינו נפלט ממנו אלא על ידי חום האש בלבד, דהיינו שילבנו באור יפה יפה). אלא שבזה, עכ"פ בהפסד מרובה, סגי בליבון קל, כדלעיל שם (ויש חולקין על זה ואומרים שכל הכלים שבלעו חמץ קודם הפסח אפילו על ידי האור בלבד הרי הן נכשרין על ידי הגעלה ... והעיקר כסברא הראשונה ... אלא אם כן יש הפסד מרובה), ושם ס"י (וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה). משא"כ בתנור שהוא כלי חרס, אין ליבון קל מועיל כלל, אלא ליבון גמור המבואר כאן. (ב) גם אם התנור הוא של לבנים שנתייבשו בחמה, או של אבנים, צריך ליבון גמור, ואף שנתבאר לעיל סי' תנא סי"ב (אין צריכים ליבון ודי להם בהגעלה כשאר כלי אדמה), וסכ"ה (אחד כלי מתכת ואחד כלי עץ ואחד כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ... צריך להכשירן על ידי הגעלה). הרי עכ"פ לא יועיל בו ליבון קל, שנתבאר גדרו לעיל סי' תנא ס"י (עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו ... כלי מתכות ... ליבון קל), שזה שייך רק בכלי מתכות, כמבואר לעיל (סי' תנא סכ"ב): "שכל מתכת שחם מקצתו חם כולו", משא"כ בכלי אבנים ולבנים, לא יועיל הליבון קל לחמם את הצד החיצון עד שיהיה היד סולדת. מכל מקום הי' מועיל בזה עכ"פ ליבון כזה, שצד החיצון תהי' היד סולדת בו. משא"כ בתנור של לבנים, צריך להסיקו דוקא עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנה, כמבואר כאן.
978. ירושלמי סוף ע"ז (והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה). ושם מיירי בליבון סכין. וכן הדין בליבון תנור, כמבואר בטור (והרב ר' יונה כתב שצריך ליזהר כשיסיקו התנור ... שיהו ניצוצות ניתזין ממנו), ושו"ע ס"א (ושיהו ניצוצות ניתזין ממנו).
979. סעיף ז (קבלו חכמים שיש לכלי חרס הכשר על ידי ליבון באור, דהיינו שיסיקנו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנה), וסי"ג (דהיינו שילבנו באור יפה יפה עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו).
980. הרב [רבנו] יונה , הובא ב טור (והרב ר' יונה כתב שצריך ליזהר כשיסיקו התנור שילכו הגחלים על פני כולו, ואין די לו בשלהבת, דכמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים, ושיהו ניצוצות ניתזין ממנו. הלכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק, אלא אם כן כיון להתירו לצורך הפסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו, כל זמן שלא כיוון לכך). שו"ע ס"א (תנור שאופים בו חמץ צריך ליזהר כשיסיקוהו כדי לאפות בו מצה, שילכו הגחלים על פני כולו, ואין די לו בלהבה, דכמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים, ושיהו נצוצות נתזין ממנו. הילכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק, אלא אם כן כיון להתירו לצורך פסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא כיון לכך). וכ"ה לקמן סי' תצד סט"ז (ושיהיו הגחלים מהלכים על פני כולו, עיין סי' תס"א). ויתבאר לקמן שם בהערות. וראה שאלי ציון ח"ב סי' יט אות ד.
981. שהסיקו את התנור כמה פעמים לפני הפסח, לבשל בו מאכלים שאינם חמץ, ולא היתה כוונתו להכשיר התנור בהסקה זו.
982. מ"א ס"ק א (ובדיעבד נראה לי דיש להקל. אבל אם הסיקוהו רק פעם אחת, ולא כיון להתירו, וספק אם הלכו הגחלים על פני כולו, יש לאסור בדיעבד). ח"י ס"ק ב (וכתב במ"א, ואם ספק לו אם הלכו הגחלים על כולה יש לאסור בדיעבד, אך אם הסיקו כמה פעמים, אף שלא כיון להתירו לצורך פסח, יש להתיר בדיעבד).
983. טור ושו"ע ס"א (ויש נוהגים להטיל בו קרקע חדש, כדי שלא יצטרכו היסק, ומנהג יפה הוא).
984. מ"א ס"ק ב (וקשה דהא צד העליון שבתנור בולע גם כן מחמץ. עמ"ש סי' תנ"א סוף סכ"ב. וצריך לומר דכשמסיקין אותו לאפות מתלבן על ידי השלהבת). והיינו מ"ש המ"א שם סוף ס"ק מד (ונראה לי דאם הושם תוך התנור, אפילו יד סולדת בכיסוי שרי, משום שכבר הוסק התנור. ואף על פי שלא נתכוין להכשירו שרי בדיעבד). וכן נתבאר לעיל (סי' תנא סס"ח): "אם הניח קדרות רותחות בפסח בתוך התנור ... אף על פי שגג התנור הזיע תחתיו מבפנים מחמת חום התבשיל שתחתיו, ובזיעה זו יש טעם חמץ שנפלט לתוכה מגג התנור, שנבלע בו טעם חמץ על ידי הזיעה שהזיע כשהיו תחתיו קדירות רותחות. מכל מקום כיון שכבר הוסק התנור, הרי נתלבן גגו על ידי השלהבת ונשרף כל החמץ הבלוע בו". ובזה סגי אפילו לא נתכוין להכשירו בשלהבת זו, שדוקא כשבא להכשיר את רצפת התנור צריך כוונה, מטעם האמור לעיל בסעיף הקודם (כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא נתכוין לכך). משא"כ כאן שנכשר גג התנור על ידי השלהבת. ובמקום שההיסק אינו מועיל להכשיר את גג התנור, צריך להטיח בטיט גם את הגג, כדלעיל סי' תנא סס"ה (אלא אם כן הטיח בטיט את כל התנור קטן זה, מתוכו ואת גגו ואת קירותיו סביב ואת קרקעיתו). * אלא שמכל מקום יש הפרש גדול בין האמור לעיל שם (סי' תנא סס"ה וסס"ח), שבלי היסק התנור היו נאסרים הקדרה והתבשיל על ידי הזיע שמזיע מהתבשיל שבקדרה לגג, ומהגג לתבשיל שבקדרה, לבין האמור כאן, שהמצה הנאפית עתה בתנור היא יבשה ואין חוששים לזיעה שבה, אלא לכתחלה. ונתבאר לעיל סי' תנא סמ"ב (כיסוי של ברזל שמשימין על חררה כשנאפת על הכירה צריך ללבנו ליבון גמור כדינו, לפי שברוב הפעמים הוא נוגע בגוף החררה שתחתיו, ובולע ממנה טעם החמץ שלא על ידי משקה אלא על ידי חום האש בלבד).
985. לבוש ס"א (ובלבד שיטילו בו קרקע עבה בכדי אצבע או יותר על פני כולו, אבל הטחה מועטת בעלמא כדרך שהנשים עושות, נראה לי שאינה מועלת, שאינה מפסקת מפני הפליטה ממה שבלוע בתנור). מ"א שם (כעובי אצבע). וכ"ה לעיל סי' תנא סס"ה (והיא עובי הטיט כרוחב גודל, כמו שיתבאר בסימן תס"א). ואם רוצה להניח מצה חמה בתנור חם, סגי בהפסק של כלי מתכת או חתיכת ברזל, כדלעיל סי' תנא סס"ה (ומי שרוצה להשתמש בפסח על גבי התנור, מניח עליו חתיכת ברזל או שאר דבר שאין משתמשין בו בפסח, ועל גבי זה הדבר המפסיק מותר להניח אפילו מאכלים חמים בשעה שהתנור מתחמם בפסח). ואם הוא כדי להניח בו מצה צוננת, סגי בהפסק של סדין, כדלעיל סי' תנא סנ"א (אם פרס סדין בתוכם מותר להניח מצה צוננת על הסדין). ונתבאר לעיל שם (הערות תב. תכז. תקסט).
986. מהר"י [ברונא] , בדרכי משה ס"ק א (וכתב מהר"י ברין בתשובה, דיש אומרים דבאותו היסק שמסיק התנור לאפות בו די לו אם מכוין ומכשיר גם כן התנור, ואינו נראה לי, אלא צריך להסיק שני פעמים, אחד להכשיר התנור ואחד לאפות). רמ"א ס"א (וכשמכשירו על ידי היסק, טוב וישר הוא לחזור ולהסיק לצורך האפייה, ולא לעשות הכל בהיסק אחד). לבוש ס"א (וכשמכשירו על ידי היסק טוב וישר הוא לגורפו ולנקותו היטב אחר ההיסק, ולחזור ולהסיקו לצורך האפיה, ולא לעשות הכל על ידי היסק אחד).
987. מ"א ס"ק ג (נראה לי הטעם ... דיתירא שישרף הפת ולא יסיק כל כך היטב. ולפי זה צריך לשהות בנתיים עד שיצטנן קצת התנור, ואחר כך יסיק שנית). ח"י ס"ק ה (ונוהגין להמתין עד שיצטנן קצת התנור, וכן כתב מ"א). * וכל זה כאן, בליבון התנור לאפיית מצה. משא"כ בליבון התנור מבשר לחלב, לא הובאה חומרה זו לקמן (סי' תצד סט"ז, וסי' תקט סי"א), כמבואר בח"י כאן ס"ק ה (והא דעושין בבשר וחלב הכל בהיסק אחד, בחמץ החמירו יותר).
988. הם רעפים, כמבואר ברש"י שבת קכה, א ד"ה כדאמרן (טפקא, רעפים ... שמסיקין אותם ואופין בהן ... אין להן תוך להסיקם מבפנים, אלא מבחוץ כרעפים). וכעין זה היא "בוכיא" דלעיל סי' תנא סי"א (מסיקין אותו מבחוץ, ואופין ומטגנין בתוכו).
989. רב נטרונאי גאון בשו"ת שערי תשובה סי' רעג (וטפקא שהיא של חרס, והיא ניסקת מלמטה, ועל גבה אין שם גחלים כלל, ואין שלהבת עולה על גבה, והפת אופין מלמעלה). טור ושו"ע ס"ב (טפקא של חרס חדשה, לא שנא הסיקה מבפנים או מבחוץ, מותר, כיון שהאור שולט תחתיה, אעפ"י שאין שלהבת עולה על גבה, מרתח רתח והפת נאפית מיד, ואינו בא לידי חימוץ).
990. רב עמרם גאון , בתשובות הגאונים – גאוני מזרח ומערב סי' קי (כלל זה יהיה בידכם, כל שמסיקין תחתיו או עליו, ואחר כך מדביקין את הפת, אינו בא לידי חימוץ. ואם הדביק את הפת ואחר כך מסיק, חיישינן שמא ישהה ואסור). טור ושו"ע שם (אבל צריך להסיק תחלה, בין תנור בין כוביא בין באלפס בלא מים בין בקרקע, אבל להדביקו תחלה ואחר כך להסיק, יש אוסרים. וטוב ליזהר).
991. שו"ע שם (בין באלפס). והוא צלי קדר, דלקמן סי' תעו ס"ד (פירוש שנצלה בקדירה בלא מים).
992. מ"א ס"ק ד (דעד שלא יסיק יבא לידי חימוץ). וכדלעיל סי' תנט סי"א (במקום חם, כגון סמוך לפי התנור שאופין בו, או שלש בבית שהוסק בו תנור בית החורף ומרגישין חומו עדיין, אם שהה הבצק בלא עסק יכול לבוא לידי חימוץ, אפילו בפחות משיעור מיל).
993. הגהת סמ"ק סי' רכב ע' רכט (ולענין דיעבד צריך עיון, שמא האור שולט במצה קודם שיעור הילוך מיל. ומכל מקום נכון להחמיר). כל בו סי' מח (ט, ד). ח"י ס"ק ז (וטוב ליזהר בדיעבד, אם הדביק ואחר כך הסיק תחתיה).
994. ח"י ס"ק ז (ומטעם זה היה נראה לי להקל בדיעבד, אם שמו מצה על הנייר תוך התנור לאפות אותה עם הנייר, דודאי שולט החמימות דרך הנייר מהרה ולא הוי הפסק ... וכל זה בדיעבד, אבל לכתחלה יזהר בכל זה).
995. עי' בפר"ח ס"ב (ומה שכתב שלא יעשו חררות, אינו אלא חומרא בעלמא). ארחות חיים הל' חמץ ומצה ספ"ג (וראוי להזהיר מאד לאלה שעושין חררות בפסח ברמץ, שישמרו אותן יפה, לפי שקרוב הדבר מאד לבא לידי שיאור וסידוק). שו"ע ס"ב (ויש מי שאומר שראוי למחות שלא יעשו חררות ברמץ).
996. כנסת הגדולה הגב"י (וכל שכן שראוי למחות שלא לאפות מצה בפסח בחמה. וכך כתב ריא"ז, הובאו דבריו בשלטי הגבורים פרק כל שעה. וכתב שם אפאה בחמה אין יוצאין בה ידי חובתם בפסח). הובא בח"י ס"ק ח (ופשיטא דבדיעבד יש להתיר).
997. ארחות חיים שם.
998. תוספתא פ"ב הי"ג (יוצאין בחררה). פר"ח שם (ופשיטא דבדיעבד יש להתיר, והרי שנינו בתוספתא יוצאים בחררה).
999. ח"י שם (משמע דמצה אינה אסורה בדיעבד משום חימוץ ... אם החום שולטת כל כך לא תחמצה כלל, כי נאפית אצל חמימותה כמו תוך התנור ושרי).
1000. גמרא לז, א (עשאן ... בחמה פטורין [מן החלה]). פסקי ריא"ז פ"ב ה"ד סי"ג. שלטי הגבורים יא, ב אות ב (עיסה הנאפה בחמה אינה קרויה לחם ... ואין יוצאין בה בפסח). הובא בח"י שם.
1001. ראה טז, ג (שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני). ויש בזה שני פרטים: (א) שצריך להיות לחם, כדלעיל סי' תנד ס"א (והתורה אמרה שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם וגו', ולהלן הוא אומר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', ומפי השמועה למדו לחם לחם לגזירה שוה, שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בפת הקרוי לחם לענין חלה). שבזה דן כאן. (ב) שצריך להיות עוני. שבזה דן לקמן בסעיף הבא.
1002. ברייתא לז , א (יוצאין במצה ... העשויה באילפס). טור (ויוצאין במצה האפויה ... באלפס בלא מים) ושו"ע ס"ב (בין באלפס).
1003. רא"ש פ"ב סי' טו (כשאפאו באילפס בלא משקין דומיא דתנור). טור ושו"ע שם (באלפס בלא מים). וכן הדין לענין ברכת המוציא, כדלעיל סי' קסח סי"ג (או במחבת בלי משקה לחם גמור הוא ומברכין עליו המוציא), וסכ"ב (ואפאה בתנור או במחבת בלא משקה לחם גמור הוא, ומברכים עליו המוציא וברכת המזון).
1004. ברכות לז , ב – לח, א (מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ... אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה). רי"ף ורא"ש פ"ב סי' יז (והיכא דאפייה למצה על ארעא, וקא מינטר לה, שפיר נפיק בה ידי חובתו בפסח. דגרסי' במסכת ברכות ... האי כובא דארעא ... ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח). טור (ויוצאין במצה האפויה על גבי קרקע).
1005. רש"י שם לז, ב ד"ה כובא (עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס).
1006. מ"א סי' קסח ס"ק מ (ובלילתן רכה מאד).
1007. רמב"ם הל' ברכות פ"ג ה"ט (עיסה שנאפת בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדברות אופים, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא).
1008. ברכות שם (האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה, אמר ליה מי סברת נהמא הוא, גובלא בעלמא הוא, ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות).
1009. סעיף יג (טרוקנין, דהיינו שעושים גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבים בה, אע"פ שבלילתה רכה מאד, מכל מקום ... מועלת בהם קביעות סעודה לברך המוציא וברכת המזון כעל לחם גמור).
1010. ברכות לח, א (אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה). והיינו אף שבעת אכילת הכזית מצה, מברך בורא מיני מזונות, מכל מקום הוא נחשב לחם עוני, ויוצא בה ידי חובת אכילת מצה בפסח. ונתפרש בב"י סי' קסח סד"ה טרוקנין (דלא תימא כיון שדרך לאכול לפעמים כובא דארעא לתענוג, מצה עשירה הוי ולא נפיק בה, קמ"ל דשפיר מיקרי לחם עוני). והיינו שאף שהיא בלילה רכה מאד, ונאכלת לתענוג, וברכתה בורא מיני מזונות, והי' אפשר לומר שהיא מצה עשירה. מכל מקום, כיון שהיא נאפית בקרקע, "זהו לחם עוני, שאין לעני תנור ואופה לחמו בקרקע". עוד פירש בב"י שם (אי נמי דלא תימא כיון דאין צורת פת עליו לא יצא בו ידי חובתו בפסח, קמ"ל דשפיר יצא בו ידי חובתו דלחם עוני הכי הוי, שאין לעני תנור ואופהו בקרקע. אבל לענין ברכת המוציא ודאי דדוקא בדקבע עליה מברכין לה, ואי לא קבע לא). והיינו שמטעם זה שהיא בלילה רכה מאד ואין עליו צורת פת, הי' מקום לומר שאין יוצאין בה ידי חובתו. אמנם כיון שנאפית בקרקע ונקרא לחם עוני, יוצאין בה. וראה הערות וביאורים, ירושלים, ח"ב ע' 11. עוד נתבאר לעיל סי' תנד ס"ו (אם חלט הקמח ברותחין קודם הלישה ... הרי זו מצה עשירה ... אבל אם לאחר שנחלט הקמח עשה ממנו עיסה שבלילתה רכה, ואפאה בתנור, יוצא בה, הואיל ובלילתה רכה אין זו מצה עשירה). ולפי זה יוצא, שגם זה שהיא בלילה רכה עושה אותה "לחם עוני", אף אם אפאה בתנור. * ומה שנקרא "לחם" לענין מצה, אף שברכתו בורא מיני מזונות, נתבאר לעיל סי' קסח קונטרס אחרון ס"ק ד (כיון שעל ידי קביעות מברך ברכת המזון, לחם גמור הוא לכל מילי, אלא שמשום דלא קבעי אינשי אינו מברך בלי קביעות ... וטרוקנין יוכיחו). והטעם שמועיל בהם קביעות סעודה, נתבאר לעיל סי' קסח סי"ג (טרוקנין דהיינו שעושים גומא בכירה, ונותנים בה קמח ומים מעורבים בה, אף על פי שבלילתה רכה מאד, מכל מקום כיון שעל ידי האפיה נעשים עבים, מועלת בהם קביעות סעודה לברך המוציא וברכת המזון כעל לחם גמור. אבל בפחות משיעור קביעות סעודה מברך בורא מיני מזונות, הואיל ובלילתו רכה מאוד, ואין דרך רוב בני אדם לקבוע עליהם סעודה). וזהו דאמרינן בגמרא (ברכות לז, סע"ב – לח, רע"א), שדוקא בטרוקנין "אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח", ולא בטריתא. וכך גם לענין חלה קיי"ל התם (טרוקנין חייבין בחלה ... טריתא פטורה מן החלה). ונתבאר לעיל סי' תנד ס"א (שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בפת הקרוי לחם לענין חלה). והחילוק בינם נתבאר בסדר ברכת הנהנין פ"ב ה"ו (טרוקנין שבוללין קמח במים בלילה רכה יותר מדאי, אלא ששופכין לתוך גומא וחלל שבכירה או תנור, עד שנעשה עב קצת אחר האפייה ... אבל אם לא שפך לתוך גומא, אלא על גבי קרקע הכירה והתנור ומתפשט שם עד שנעשה דק מאד אחר האפייה, והיא נקראת טריתא, אין עליה תורת לחם כלל לענין חלה, ואין מברכין עליה אלא בורא מיני מזונות ומעין ג' אפילו קבע סעודתו עליה). ואם כן אינו יוצא בה בפסח, כיון ש"אין עליה תורת לחם כלל". וכן כל דבר שאין מועלת בו קביעות סעודה, כדלקמן סי"ב (יוצא אדם ידי חובתו במצה שרוייה במים לאחר אפייתה ... וצריך ליזהר לשרות כזית שלם ביחד. אבל אם ישרה פרוסות פחותות מכזית, אינו יוצא בהן ידי חובתו אם נשרו כל כך עד שנתלבנו המים מחמתן, שכבר נתבטלו מתורת לחם, כמו שנתבאר בסי' קס"ח). וכדלעיל סי' קסח סי"ח (פירורים השרויים במים צוננים, שהלך מהם תאר הלחם על ידי שרייה זו, מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין ג', אפילו אם אוכל שיעור קביעות סעודה, שכבר נתבטלו ויצאו מתורת לחם לגמרי, כיון שאין כזית בכל אחד וגם לא תאר לחם. וכל שהמים מתלבנים מחמת הפירורים כבר הלך מהם תאר הלחם). משא"כ כאן בטרוקנין דידן, כיון שהיא בלילה רכה מאד, אבל נעשתה עבה, מועלת בה קביעות סעודה, וכיון שנאפית בקרקע נקרא לחם עוני, ולכן יוצאין בה. * ואף שנתבאר לעיל סי' תנד ס"ו (אם לאחר שנחלט הקמח עשה ממנו עיסה שבלילתה רכה, ואפאה בתנור, יוצא בה, הואיל ובלילתה רכה אין זו מצה עשירה), ונסמן שם (הערה 35), הרי שיוצא בה אף שהיא בלילה רכה, ונאפית בתנור. ואילו כאן אין יוצאין בה אלא מטעם שנאפית בקרקע. הנה החילוק הוא שהתם "בלילתה רכה", ואילו הכא "בלילתה רכה מאד". וכדלעיל סי' קסח סכ"ב (קמח שחלטו ברותחין ואחר כך עשה ממנו פת ואפאה ... לחם גמור הוא, ומברכים עליו המוציא וברכת המזון. ואפילו היתה בלילתו רכה במים רותחין, כיון שאחר כך אפאו בלא משקה נעשה לחם גמור (אלא אם כן היתה בלילתו רכה מאוד, שאז אפילו בלא חליטה ברותחין אין מברכין עליה המוציא וברכת המזון...). ונתפרש יותר בסדר ברכת הנהנין פ"ב ה"ו (ויש מחמירים ... לומר שלא נתנו חכמים שיעור קביעות סעודה לברך המוציא וברכת המזון בטרוקנין, אלא כשבלילת העיסה רכה יותר מדאי, אבל כשאינה רכה יותר מדאי, אף שאי אפשר לגלגלה בידים אלא טורפו בכף בקערה, ואפאו בתנור או במחבת בלי משקה ... לחם גמור הוא ומברכין עליו המוציא וברכת המזון בכזית). יוצא אם כן סיכום הדברים: (א) מצה "שרויה", אם נשרתה פחות מכזית, ונתלבנו המים מחמתן, אינה נקראת לחם כלל, ואין יוצאין בה (תסא, יב). (ב) "טריתא", שהיא בלילה רכה מאד וגם דקה מאד, אינה נקראת לחם כלל, ואין יוצאין בה, אף אם נאפית בקרקע התנור (קסח, קו"א ד). (ג) אבל "טרוקנין", שהוא בלילה רכה מאד ואינה דקה, מועלת בה קביעות סעודה, ונקראת לחם. ואם נאפית בקרקע נקראת לחם עוני, ויוצאין בה (תסא, ז). (ד) בלילה רכה, שאינה רכה יותר מדאי, מברכים עליה המוציא (קסח, כב), ואפילו אם חלט את הקמח ואחר כך לשה ואפאה, נקראת לחם עוני ויוצאים בה (תנד, ו). (ה) בלילה עבה, אם חלט את הקמח ואחר כך לשה ואפאה, נקראת מצה עשירה ואין יוצאין בה (תנד, ו).
1011. שמואל שם פסחים לז, א (יוצאין במצה הינא ... כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה). טור ושו"ע ס"ג (מצה שנאפת עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה, יוצאים בה).
1012. מנחות עח, ב (מהו דתימא ... שלא יטול פרוס, והא כמאן דפריסא דמיא, קמשמע לן). רש"י שם ד"ה והא (שאין אפויה כל צרכה אף על גב דאין חוטים נמשכים ממנה כפריסא דמיא, לפי שנפרכת כשמטלטלים אותה, קמ"ל). מ"א ס"ק ה (ואיתא במנחות דף ע"א ע"ב ברש"י, דאפילו נפרכת כשמטלטלין אותה יוצאין בה). ח"י ס"ק ט.
1013. ראה מראי מקומות וציונים.
1014. לבוש ס"ג (פחות מכאן עדיין עיסה הוא ולא לחם, ואין יוצאין בה).
1015. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' קעג אות ב (מהר"ש ז"ל הקפיד על הנשים שהוציאו המצה עד שלא יאפו מן התנור, ואחר כך החזירו להיות נאפות לגמרי, ומשום חימוץ הקפיד). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עז (מהר"ש הקפיד על מי שהוציא המצות קודם שנאפו והחזירם לגמור אפייתם, אולי יתחמצו טרם החזירם). רמ"א ס"ג (רק ליזהר שלא ללקחה מן התנור קודם לכן ולהחזירה, כי תוכל לבא לידי חימוץ).
1016. מהר"ש ומהרי"ל ו רמ"א שם.
1017. מהרי"ל שם. ט"ז ס"ק א (שנתחמצה בההיא שעתא דהיתה חוץ לתנור).
1018. שו"ת נחלת שבעה סי' יא (נשאלתי על מצת מצוה שהוציאה אותה מן התנור והחזירה אותה לתוך התנור לגמור אפייתה ... והתרתי אותה. כי מה שכתב במהרי"ל מהר"ש הקפיד שלא להוציא מצה קודם שנאפתה יפה ולהחזירה, אולי תתחמץ קודם החזרה ... אבל אי מחזירה תיכף אין לחוש לחמץ ... רק שהקפיד שיש להיזהר שלא להוציאה, פן יבוא לידי עיכוב ותתחמץ קודם החזרה). הובא בח"י ס"ק יא.
1019. מרדכי רמז תר (כתב ה"ר שמואל מפלייז"א דיש לאפות המצות בטוב, ואם לאו ישרפם מיד. והשיעור כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה). ט"ז שם (ואם עבר והוציאה קודם שנאפית עד שאין חוטין נמשכין, נראה דאפילו דיעבד אסור, שנתחמצה בההיא שעתא דהיתה חוץ לתנור, דעל ידי חמימות נתחמצה מיד. וכ"כ במרדכי פרק אלו עורבין, דתשרף). ב"ח ד"ה מצה שנאפית (דדוקא קאמר דאין יוצאין בה, אבל מותר לאכלה, דלא תימא דבפחות מכן אסורה נמי לאכלה ... מיהו במרדכי בפרק אלו עוברין כתב בשם מהר"ש מפלייז"א וז"ל ויש לאפות המצות בטוב ואם לאו ישרפן מיד, והשיעור כל שפורסין אותה ואין חוטין נמשכין ממנה).
1020. סעיף יא (סמוך לפי התנור שאופין בו, או שלש בבית שהוסק בו תנור בית החורף ומרגישין חומו עדיין, אם שהה הבצק בלא עסק יכול לבוא לידי חימוץ, אפילו בפחות משיעור מיל).
1021. ט"ז שם (והמרדה גם כן נתחמצה, ואין לה תיקון). שכן הדין אם הוציא בה מצה שנתחמצה, שנתבאר לעיל סי' תנא סנ"ז (מצה שנתחמצה חימוץ גמור, והוציאה מן התנור ברחת של פסח, הרי נתחמצה הרחת, ואסור להוציא בה עוד מצות אחרות).
1022. ח"י ס"ק יא (כתב הט"ז דיש לאסור אף בדיעבד, וכן עיקר). פר"ח ס"ג (וכן עיקר להחמיר ולאסור מצה ש(אין) חוטין נמשכין ממנה). עולת שבת ס"ק ב (שהעתיק לשון המרדכי הנ"ל).
1023. ח"י ס"ק י (וכן נהגו העולם לאסור המצה כשחוטין נמשכין ממנה).
1024. שו"ת שארית יוסף סי' מח (ועל מצה שאין לעמוד עליה אם חוטין היו נמשכים ממנה אם לאו ... על כל פנים אסור). הובא במ"א ס"ק יא, ובח"י שם.
1025. ח"י שם (ומכל מקום אם תוחבין האצבע תוך המצה ואינו נדבק בה עיסה, נראה לי דתו לא מחמרינן, דכהאי גוונא ודאי ליכא לספוקי בחוטין נמשכין ממנה).
1026. תוס' מנחות עח, ב ד"ה פורסה (פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה, נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו פניה דפ"ק דשבת). והיינו כדאמרינן בגמרא שם יט, ב (אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום). מרדכי רמז תר (וריב"א פירש דקרימות פנים דאמרינן לענין שבת, ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, היינו כי האי שיעורא). הובא בב"ח ד"ה מצה שנאפית, ומ"א ס"ק ו.
1027. חולין נו, ב (אחזוקי ריעותא לא מחזקינן). וכדלעיל סי' תכט סי"ט, ושם נסמן (הערה קח).
1028. ח"י ס"ק יא (אכן אי יש להסתפק אי חוטין נמשכין ממנה, כגון שנתקרמו פניה קצת, אז אפשר לצדד להתיר אם החזירה מיד, ושלא להחזיק איסור שהיה חוטין נמשכין ממנה קודם שהחזירה).
1029. כדלקמן סכ"ח, לענין כפולה ונפוחה (וכן המרדה שהוציאוה בה מן התנור, אין לאסור אותה אלא לכתחלה, אם אפשר לו באחרת). ומקורו במ"א סי' תנא ס"ק לז (ונראה לי דכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור, אבל מצה כפולה ונפוחה, כיון שהיא גופא חומרא היא כמ"ש סוס"י תס"א, די לאסור הרחת לכתחלה, אבל לא לאסור המצות האחרות). וכן הוא גם כאן שאינה אלא חומרא, ודי לאסור המרדה לכתחלה.
1030. סיכום הלכות מצה מבושלת ושרויה במים או מי פירות, שנתבארו כאן סי"ב-ד, ולעיל סי' רצא ס"ז. סי' תמד ס"ב-ג, וסי' תנד ס"ד, ולקמן סי' תסב ס"ו-ח, וסי' תעא ס"ב-ט, וסי' תעה ס"י: (א) מצה שרויה במים, יוצאים בה, אם נשרית פחות מכ"ד שעות (תסא, יב). (ב) מצה שרויה במי פירות, יש אומרים שמפיג טעם מצה ואין יוצאים בה (תסא, יב-ג. תעה, י). (ג) וכן כשמקטף המצה במי פירות מפיג טעם המצה, ופסולה למצת מצוה (תסב, ח) (ד) מכל שכן אם נתפררה ונילושה במי פירות, שאפשר שהיא מצה עשירה (תעא, ט). (ה) מכל מקום אין זה ברור, ולכן לא יאכלנה בערב פסח, אפילו קודם שעה עשירית (תעא, ט). (ו) נילושה במי פירות, היא מצה עשירה (תסב, א), ומותר לאכלה בערב פסח (תמד, ב). (ז) עירב בלישתה מי פירות, היא מצה עשירה (תנד, ד. תסב, ו), ומותר לאכלה בערב פסח (תעא, ד). (ח) אם מי הפירות בטלים בס', יוצאין בה, ואסור לאכלה בערב פסח (תסב, ו. תעא, ה). (ט) המנהג לא לאכול מצה עשירה בפסח (תסב, ז), ולא בערב פסח (רצא, ז. תמד, ג. תעא, ב. תעא, ו). (י) מצה שנתבשלה בכלי ראשון אין יוצאים בה, ובכלי שני יש להחמיר (תסא, יד). (יא) מצה שנשרתה כ"ד שעות דינה כנתבשלה, ואין יוצאין בה (תסא, יב). (יב) כיון שאין יוצאים בה, מותר לאכלה בערב פסח, קודם שעה עשירית (תעא, ח). (יג) נתפררה פחות מכזית ונתבשלה, אין לה תורת לחם, ומותר לאכלה אחר שעה עשירית (תעא, ח). (יד) נתפררה פחות מכזית, ונשרתה עד שנתלבנו המים, נתבטלה מתורת לחם לגמרי (תסא, יב). (טו) מכל שכן אם נימוחה לגמרי, יצאה מכלל לחם, ואינו יוצא בהן ידי חובתו (תסא, יב). (טז) תבשיל העשוי מדגן ומי פירות, אין לו תורת לחם, ומותר לאכלו אחר שעה עשירית (תעא, ב).
1031. ברייתא דף מא , א (יוצאין ברקיק השרוי). טור ושו"ע ס"ד (יוצא אדם במצה שרויה). דין אכילת מצה שרויה בפסח, יתבאר לקמן סי' תסג ס"ג, ומנהגינו – בשו"ת רבינו סי' ו, דלקמן הוספה ב.
1032. ברייתא שם (יוצאין ברקיק השרוי ... שלא נימוח). רי"ף פ"ב יא, ב (עד דלא מיתמחא, דתנן יוצאין ברקיק השרוי ... שלא נימוח). שו"ע שם (והוא שלא נימוחה). ברייתא לה, א (המחהו וגמעו ... אם מצה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח).
1033. רש"י מא, א ד"ה יוצאין (ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתו, ואף על פי שמתמסמס לחם הוא, כל זמן שהוא קיים, שלא נימוח לגמרי).
1034. רי"ף (והיכא דאיכא זקן או חולה דלא יכיל למיכל מיניה ביבשתא, שרו ליה במיא עד דמירככא ואכיל לה, עד דלא מיתמחא). מ"א סוף ס"ק ז (כתב הרי"ף דלא שרינן אלא לזקן או לחולה, וכ"מ מלשון השו"ע ובגמרא, שכתב יוצא אדם וכו', משמע בדיעבד).
1035. ח"י ס"ק יג (ונראה דהוא הדין בכבוש מעת לעת, אף בלא נימוח, דכבוש כמבושל).
1036. כדלעיל סי' תמז סכ"ז (שכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל), ושם נסמן (הערה רלה).
1037. סעיף יד.
1038. מ"א סי' קסח ס"ק טז (דאם מקרי לחם לענין מצה, הוא הדין לענין המוציא), וס"ק ל (דבסי' תס"א ס"ד כתוב דיוצאין במצה שרויה שלא נימוחה, משמע אף על פי ששרויה הרבה, ואם כן לא יצטרך לברך ברכת המזון ... ויש לומר דצריך לשרות כל הכזית ביחד ולאכלו ... ואם כן מברך המוציא וברכת המזון). * ואף שגם במקום שמברכים עליה בורא מיני מזונות יוצא בו ידי חובתו בפסח, כדלעיל ס"ז (טרוקנין ... אין מברכין עליו המוציא אלא אם כן קבע עליו סעודתו ... אף על פי כן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח). היינו כיון שיש לו דין לחם לענין שאם קבע עליו סעודתו מברך המוציא, כדלעיל סי' קסח בקונטרס אחרון ס"ק ד (כיון שעל ידי קביעות מברך ברכת המזון, לחם גמור הוא לכל מילי ... וטרוקנין יוכיחו). משא"כ כאן, שאם אין בו כזית ונתלבנו המים, אין לברך עליו המוציא אפילו בקבע עליו סעודתו (כדלקמן בהערה הבאה). ונתבאר כל זה לעיל ס"ז (והערה 37). ומכל שכן אם נתפררה לפחות מכזית ונתבשלה, שאין לה תורת לחם, ולכן מותר לאכלן בערב פסח אפילו אחר שעה עשירית, כדלקמן סי' תעא ס"ח (ואם אין הפרוסות קיימות, דהיינו שאין מהם כזית, בענין שמברכין עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלש, מותר לאוכלן אף משעה עשירית ולמעלה, כיון שאין עליהם תורת פת כלל לענין ברכה). ומכל שכן תבשיל העשוי מדגן ומי פירות, שאין לו תורת לחם כלל, ולכן מותר לאכלו אחר שעה עשירית, כלדקמן שם ס"ב (מותר לאכול ... מעט תבשיל העשוי מחמשת המינים, שנתבשלו במי פירות ... שלא אסרו אלא פת בלבד שסועדת את הלב). שכל אלו אין להם תורת לחם, ואף בקביעות סעודה מברכים עליהם בורא מיני מזונות ומעין ג'.
1039. סעיף יח (פירורים השרויים במים צוננים, שהלך מהם תאר הלחם על ידי שרייה זו, מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין ג', אפילו אם אוכל שיעור קביעות סעודה, שכבר נתבטלו ויצאו מתורת לחם לגמרי, כיון שאין כזית בכל אחד וגם לא תאר לחם. וכל שהמים מתלבנים מחמת הפירורים כבר הלך מהם תאר הלחם). ונתפרש יותר בסדר ברכת הנהנין פ"ב הי"ד (פירורין פחותין מכזית שנשרו בצוננין זמן מרובה, ונמוחו קצת עד שהלך מהם תאר הלחם ונראים כפירורי עיסה, מברך עליהן בורא מיני מזונות ומעין ג' אפילו בקביעות סעודה. וכל שהמים מתלבנים מחמת מחוי הפירורים כבר הלך מהם תאר הלחם). והיינו שנמחו קצת עד שנראים כפירורי עיסה, ונתלבנו המים מחמת מיחוי הפירורים. אבל לא נימוחו לגמרי, שיהי' אפשר לגמעה. וכן שם הט"ו (נמוחו קצת ונעשו כעיסה). ואפשר שזהו גם גדר "נתמסמסה במים" הנזכר לעיל, שתלוי אם נשארו בה פרוסות כזית. ולכאורה נראה סיכום הדברים בזה: (א) אם "נימוחה לגמרי", דהיינו שאפשר לגמעה, ומובן שלא נשארו בה פרוסות כזית, "יצאתה מכלל לחם", ואינו יוצא בה ידי חובתו. (ב) אם לא נימוחה לגמרי, רק נתמסמסה, ונשארו בה פרוסות כזית, "לא יצאתה מכלל לחם" ויוצא בה ידי חובתו. (ג) אפילו לא נימוחה לגמרי, רק נתמסמסה, עד שנתלבנו המים מחמתן, ואין בה פרוסות כזית, "נתבטלו מתורת לחם" ואין יוצאין בה.
1040. רי"ף שם (שרו ליה במיא עד דמירככא ואכיל לה), ורמב"ם פ"ו ה"י (שורין לו רקיק במים), ורא"ש פ"ב סי"ז (תרו ליה במיא עד דמרככא ואכיל ליה).
1041. מ"א ס"ק ז (מלשון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דדוקא במים, אבל לא ביין, שמבטל טעם מצה). הובא בח"י ס"ק יב. אליה זוטא סי' תעה ס"ק ג. וראה גם לקמן סי' תעה סוף ס"י (אבל לטבל המצה במשקין יש למנוע מעיקר הדין, כמו שנתבאר בסי' תס"א), וסי"ז (שהמרור מבטל את טעם המצה, ואם כן חייב הוא לאכול כזית מצה בלבדה בלא מרור, לצאת ידי חובת מצה מן התורה).
1042. רוקח סי' רפג ד"ה ומצה (אבל בתבשיל חם או במים רותחים או חמים לא יצא). מהרי"ל סדר ההגדה ע' קי (אבל אסור לשרותה במרק, שקורין ברייא, דאז אם אכלה כך לא יצא [דאין בו טעם מצה]). מ"א שם (אבל לא ברותחין ולא במרק (מהרי"ל)). אליה רבה ס"ק יא (ואפשר אפילו בצונן אסיר בזה, משום שמבטל טעם מצה). וראה מראי מקומות וציונים.
1043. ואפילו לא שרה אותה במי פירות, אלא קטף אותה, נתבאר לקמן סי' תסב ס"ח (ויש נוהגין שלא לקטף בשני ימים הראשונים אפילו לאחר אפייתן, גזירה שמא יקח אותה למצות מצוה, והן פסולות, לפי שהמצה שאדם יוצא בה ידי חובתו צריך שלא יהיה בה תערובת שום טעם אחר, אלא טעם מצה בלבד, שאם יש בה תערובת טעם אחר, אותו טעם הוא מפיג את טעם המצה. עיין סי' תס"א סעיף י"ב).
1044. סעיף כה (בלע מצה ולא לעסה יצא, אף על פי שלא הרגיש טעם מצה בפיו, דכיון שנהנה גרונו ממנה הרי זו נקראת אכילה).
1045. ב"ח ס"ה ד"ה ומ"ש רבנו השרויה (דכיון דראוי לטעם מצה אם היה לועסו אינו מעכב, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ... לא בעינן אלא שיהא נקרא לחם, וראוי לטעם מצה. ובשרוי בחמין אינו נקרא לחם, ואין בו טעם מצה). ט"ז ס"ק ב (שאין צריך שיהי' טעם מצה בפה ... אבל היא עצמה צריכה שיהא בה טעם מצה). פר"ח ס"ד (דשאני התם דראוי לטעם מצה ... וכן תירץ בספר ב"ח). וראה מראי מקומות וציונים.
1046. מ"א ס"ק ז (מלשון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דדוקא במים, אבל לא ביין שמבטל טעם מצה ... ולכן אין להקל אם לא לחולה). ח"י ס"ק יב (זקן או חולה ... אם אי אפשר לו לאכול השרוי במים, שרינן ליה אף השרוי ביין ושאר משקים).
1047. רוקח סי' רפג ד"ה מצה (חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה כזית, ישרה אותה ביין). הובא בב"י סד"ה ובמצה השרויה (הרוקח כתב ישרה אותה ... ביין קרים). מ"א שם (מדסתם הרב"י משמע דאפילו ביין שרי, כמ"ש בשם הרוקח).
1048. ח"י שם (ובשאר כל אדם אף דיעבד אינו יוצא בשרוי ביין או במשקים).
1049. מ"א שם (וכל זה בין בברכת על אכילת מצה בין באפיקומן). ח"י שם (ובכל זה אין חילוק בין מה שמברכין עליו על אכילת מצה או לאפיקומן).
1050. שאינו יוצא בה, כי מי הפירות הפיגו טעם המצה. אלא שעדיין אין כאן הכרעה, ויש לחשוש לב' הדעות. ואפילו פיררו המצה ולשו במי פירות, שנוסף בזה גם הטעם של מצה עשירה, עדיין אין בזה הכרעה, כדלקמן סי' תעא ס"ח-ט (מצה שנאפית כתקונה, ואחר כך ... חזר ולש את הפירורין הללו ביין ושמן ושאר משקין ומי פירות, ולא בשלן ולא טגנן אחר כך, יש להסתפק אם היא נקראת מצה עשירה, כי יש לומר כיון שכבר נאפית בעוני אף שאחר כך נתעשרה אף על פי כן אני קורא לה לחם עוני, שבשעה שנעשית לחם דהיינו בשעת אפייה היתה בעוני, או יש לומר כיון שנתפררה ואחר כך חזר ולש אותה במי פירות הרי נשתנית ממה שהיתה, ונפקע ממנה שמה הראשון ונעשית מצה עשירה. לפיכך יש להחמיר שלא לצאת בה ידי חובתו בפסח, כי שמא היא מצה עשירה, וגם שלא לאוכלה בערב פסח, כי שמא אינה מצה עשירה), ויתבאר לקמן שם (הערה 47).
1051. ברייתא שם מא, א (יוצאין ברקיק ... מבושל שלא נימוח, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר ... אבל לא במבושל, אף על פי שלא נימוח), וכרבי יוסי. טור ושו"ע ס"ד (יוצא אדם במצה שרויה, והוא שלא נימוחה, אבל אם בשלה, אינו יוצא בה).
1052. רי"ף פ"ב יא, ב (משום דבעינן טעם מצה וליכא). רמב"ם פ"ו ה"ו (שהרי אין בה טעם הפת). לבוש ס"ד (שכיון שנתבשלה אין בה טעם מצה). ט"ז ס"ק ב (לפי שנתבטל טעם מצה). והיינו אף שיש בה כזית, ונשארת ברכתה המוציא, כדלעיל סי' קסח סי"ב (לחם גמור שנתבשל, לא נתבטל מתורת לחם על ידי בישול ... ואפילו אם נימוח בבישול ולא נשאר מכל פרוסה אלא כזית). מכל מקום אינו יוצא בה ידי חובתו, לפי שנתבטל טעם מצה על ידי הבישול.
1053. רוקח שם (אבל בתבשיל חם או במים רותחים או חמים לא יצא). ב"י סד"ה ובמצה (ומשמע לי שאם רצה לשרותה במים חמים שאינם רותחין רשאי, דהא לאו מבושל הוא. אבל הרוקח כתב ישרה אותה במים או ביין קרים, אבל בתבשיל חם או במים רותחים או חמין לא יצא). ח"י ס"ק יג (ולאו דוקא בשלה, אלא הוא הדין בשרו לתוך הרותחין. כן כתבו הפוסקים בשם הרוקח).
1054. פר"ח סוף ס"ד (ומסתברא לי דהני מילי כשהיד סולדת בהם, הא לאו הכי יצא, דהא מבושל קתני, ולפחות למעוטי חמים שאין היד סולדת בו אתא, דאם לא כן מאי מבושל דקתני, נראה לי ודוק).
1055. מ"א ס"ק ח (מיהו כלי שני אינו מבשל, מכל מקום יש להחמיר, אם לא לצורך). הובא בח"י ס"ק יג.
1056. יראים השלם סי' עדר קלד, א (פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני). הובא בסמ"ג ל"ת סה (יד, ב), ובההגהות מיימוניות הל' שבת פ"ט אות א. דעה הא' בשו"ע סי' שיח ס"ה (ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו). ט"ז שם ס"ק ז (הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפילו בכלי שני). מ"א שם ס"ק יח (דיש דברים שמתבשלים בו, ואין אנו בקיאין).
1057. סעיף יב (ויש מי שמסתפק וחושש מחיוב חטאת גם בכלי שני שהיד סולדת בו, מפני שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני ואין אנו בקיאין בהן, ושמא גם הלחם נקרא רך לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד סולדת בו). * והיינו דוקא לענין בישול בשבת, או לענין מצות אכילת מצוה, משא"כ לענין ברכה, כדלעיל סי' קסח בקונטרס אחרון ס"ק ח (ועיין במרדכי בפרק כירה בשם רא"ם להחמיר אפילו בכלי שני משום חסרון ידיעתנו, ויש לומר שהוא משום שבת וסקילה וחטאת כמו שכתב הרא"ם שם, אבל אין להחמיר כל כך בספק ברכה שהיא דרבנן).
1058. סעיף ה וס"ט.
1059. שאף שאין לה עיקר בגמרא (כדלקמן סכ"ז), אסרוהו הפוסקים, מטעם האמור כאן (שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בכח בין הדבקים להתחיל לאפות שם מיד, ונתחמץ שם קודם שהתחיל לאפות שם).
1060. וכל הדיון כאן הוא, עד כמה "חוששין שמא נתפשט טעם החמץ בכל המצה". ואם לא נתדבקה, יתבאר לקמן סכ"ב.
1061. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' רעט (מצה כפולה, בערב יום טוב של פסח לאחר ו' שעות, אמר מהר"ש ז"ל שחתך כפולה והשאר מותר). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עו (היכא שנדבק הכפל לגמרי, אז אין חום האור שולט בינתים ונתחמץ ... מצה נדבקת בכפל והיה בערב פסח אחר שש, והורה מהר"ש לחתוך הנכפל והשאר מותר). תרומת הדשן סי' קכז (משום דחיישינן שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בין הדביקות בכח לאפות מיד, ואדהכי נתחמצה שם בתנור ... בערב פסח, אם הדביקות כל כך מועט שיש במצה ס' כנגד מקום הדבק, פורסין מקום הדבק ושאר המצה מותרין, דחמץ בערב פסח בששים, וכן נהג אחד מהגדולים דלעיל). רמ"א ס"ה (מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה עד שאין שולט שם האש ... קודם פסח אין לאסור רק מקום דבוקה).
1062. עולת שבת ס"ק ה (יש לאסור ממקום הדבוק ואילך כדי נטילה). ט"ז ס"ק ה (דהא בצליה במידי דאין פעפוע סגי בנטילת מקום ... ואפייה דינה כצלי ... על כן סגי בנטילת מקום).
1063. סעיף ה (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו, דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל, והשאר מותר אפילו באכילה, שהרי לא נפלט לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו).
1064. למרות מה שכתב בתרומת הדשן שם (בערב פסח, אם הדביקות כל כך מועט שיש במצה ס' כנגד מקום הדבק, פורסין מקום הדבק ושאר המצה מותרין, דחמץ בערב פסח בששים), שנראה מדבריו שטעם החמץ מתפשט בכל המצה, אלא שאם הוא מתבטל בס' הוא מותר. מכל מקום לא קיי"ל כן, אלא כמובא לעיל מסי' תמז ס"ה (לא נפלט לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו), ומותר בכל אופן. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קה (מדברי מהרי"ל לא משמע דצריך בשאר המצה ששים נגד מקום הדבקות ... דבערב פסח בכל ענין הורה לחתוך הנכפל והשאר מותר, אפילו אין בו ששים נגד מקום הדבוק ... וכן ראיתי מורי חמי הגאון מהר"ר יצחק כהן ז"ל ה"ה, שלא היה מדקדק לשער אם יש בשאר המצה ששים נגד מקום הדבק, אלא בכל ענין היה פורס מקום הדבק והשאר התיר. וכן אני נוהג אחריו). ט"ז שם (בתרומת הדשן כתוב דהשאר מותר אם יש במצה ס' נגד מקום הדיבוק. אבל מדברי רמ"א משמע כאן אפילו בלא ס' מותר, וכן נראה עיקר). מ"א ס"ק יב (ומדסתם רמ"א משמע דסבירא ליה, דאע"ג דאין ס' נגד מקום הכפל שרי. וכ"כ בט"ז ... וכ"כ מור"ם לובלי"ן סי' ק"ה ... וכן משמע במהרי"ל). אליה זוטא ס"ק ח (וזקני הגאון ז"ל נהג לפסוק בערב פסח כתשובת מהר"ם מלובלין סי' ק"ה, דאף כשאין ס' מקום הדבוק אסור והשאר מותר ... וכן אנחנו נוהגין אחריו). ח"י ס"ק יח (אפילו ליכא ששים נגד מקום הכפל שרי, כן הוא הסכמת רוב האחרונים, וכן עיקר. וכן כתב גיסי הרב בספרו אליה זוטא בשם מו"ח זקיני הגאון הלכה למעשה).
1065. מהר"ש שם סי' רעט (אבל תוך הפסח כל המצה אסורה). מהרי"ל שם (ואי בתוך הפסח המצה כולה אסורה). תרומת הדשן שם (אם הוא בתוך הפסח אסרינן לכל המצות כולן, אפילו אם אינם דבוקים רק כל שהו, דחמץ בפסח במשהו. וכן נהג אחד מהגדולים). רמ"א שם (אוסרים אותה תוך הפסח, אבל שאר מצות שבתנור מותרים). ט"ז שם (בפסח שאוסרין כל המצה אינה אלא חומרא). וראה גם לעיל סי' תס סוף סי"א (יש לאסור המצה באכילה ובהנאה, לפי מנהגינו שאנו אוסרין מצה שנתכפלה בתנור, לפי שאין חום האש שולט במקום הכפל, כמו שיתבאר בסי' תס"א).
1066. לבוש ס"ה (דלא דמי נגיעה למחובר בחתיכה אחת). כלומר, שמה שנתבאר לעיל סי' תמז ס"ה (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו... והשאר מותר אפילו באכילה, שהרי לא נפלט לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו). היינו דוקא כשאינה חתיכה אחת. משא"כ כאן שהיא חתיכה אחת, אפשר שנתפשט טעם משהו בכל החתיכה. ולכן בערב פסח מתבטל בששים (אע"פ שאין ששים נגד מקום הכפל), ובתוך הפסח נאסרה כל המצה בטעם משהו. וכן הדין בחטה בקועה שנמצאה בתוך המצה האפויה, כדלקמן סי' תסז סל"ו (יש לאוסרה כולה אם הוא בתוך הפסח, שחמץ בפסח במשהו. אבל קודם הפסח אין צריך להסיר ממנה אלא כדי נטילת מקום בלבד. ואף אם נמצאת בה לאחר אפייתה די בנטילת מקום בלבד (עיין סי' תס"א)). ונתבאר לקמן שם (הערה 247).
1067. סעיף ב (וידבק קצותם זו בזו עד שיהיו נושכות זו בזו, דהיינו שיהיו כל כך דבוקות עד שאם ירצה להפרידן יתלש מעט עיסה מזו וידבק בחברתה, ומעט עיסה מחברתה ידבק בה, ועל ידי כן נחשבות כעיסה אחת). מכל מקום, עדיין אינן נחשבות כעיסה אחת לנידון דידן (ודי בנטילת מקום מגעו).
1068. שו"ת מהרש"ל סי' נז (אם נשכה במקום שהיא כפולה לחבירתה, שאז גוף האיסור נוגע ואז אוסר חם אפילו בלא רוטב). מ"א ס"ק יב (ומכל מקום נראה לי, דלדידן אין אוסרת יותר מכדי נטילה ... לא עדיף מחמץ גמור שנגע במצה). וכדלעיל סי' תמז ס"ה (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו). וכן הוא לקמן סי"ח (ואפילו אם שתי מצות הללו נתחברו בתנור עד שנשכו זו בזו, אין הנשיכה מחברתן להיות כחתיכה אחת ממש, אלא כשתי חתיכות שנגעו זו בזו).
1069. מ"א סי' תמז ס"ק ב (מצות המשוחים בשומן, ונגעה אחת מהן בחבירתה במקום שנתכפלה ונתחמצה, אוסרת לחבירתה כולה).
1070. מ"א כאן ס"ק יב ד"ה כתב הרש"ל (ונראה לי, דאם המצה משוחה בשומן יש לאסור).
1071. סעיף ו (אם ההיתר הוא שמן, כגון מצה המשוחה בשמן ... הרי השמנונית של היתר שבמקום מגעו הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט, ועל ידי כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר). ואף "שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו שתיהן שמינות", כדלקמן סעיף הבא. כבר נתבאר לעיל שם (הערה סח), דהיינו דוקא במקום שהאיסור מצד עצמו אינו נבלע כלל בההיתר, וגם הפיטום אינו מועיל שיפעפע מחתיכה לחתיכה, משא"כ כאן, שגם האיסור מצד עצמו נבלע כדי קליפה בבשר. ועל זה מועיל הפיטום, שאיסור זה הבלוע כדי קליפה, יפעפע בכל חתיכת הבשר. וכמבואר בהגהות מהרש"ל לטור יו"ד סי' קה, הובא בפרישה שם ס"ק טז (וכתב רש"ל דדוקא בגוף האיסור, אבל בבליעת האיסור, לא סבירא לן הכי). וב"ח שם (כשהחתיכה אסורה מחמת עצמה אפילו היא כחושה, מכל מקום מאחר דבעל כרחך פולטת רוטב נבלה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן השומן מתערב ברוטב נבלה ונבלע עמו בחתיכה). ונתבאר בש"ך שם ס"ק יט (כמ"ש מהרש"ל והפרישה והב"ח, דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו, בהא קאמר לעיל דאפילו האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך האיסור עמו, מאחר דבעל כרחך בלאו הכי פולטת רוטב של איסור, ובלאו הכי אוסר כדי נטילה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן, מחזיק פליטתו ומבליע בכולו, משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור). וכן הוא לקמן סי' תסז סנ"א (ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו, ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה), וס"ס (השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו). ונתבאר לקמן שם (הערה 329). * ומה שנתבאר לקמן סעיף הבא (אם מצה זו שנתכפלה נגעה במצה אחרת, שלא במקום הכפל, אלא מקצתה השני שלא נתכפלה נגעה במצה אחרת, אפילו שתיהן משוחות בשומן אין צריך ליטול במקום מגעה, אלא כדי קליפה בלבד, לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב). ומדוע לא יפטם השומן גם כן את "כדי קליפה" שנבלעה בו בלא השומן? היינו כיון שגם כדי קליפה לא נאסרה המצה, אלא מחומרא בעלמא. וכיון שכדי קליפה זו אינה אלא חומרא בפסח, לכן אין בה ממשות חמץ כדי קליפה, עד כדי שהשומן יפטם אותה ויפעפע בכל אותה המצה. ונתבאר בדובר שלום (ע' קצ-קצא. וע' קצו). פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צד ס"ח.
1072. שו"ת רש"ל סי' נז (רק כשיפרידם זו מזו צריך להזהר שיניח מעט מן ההיתר עם האיסור כדי קליפה). הובא בט"ז ס"ק ד (וכתב רש"ל בתשו' סי' נ"ז ... סגי בקליפה). ומ"א ס"ק יב (רק כשיפרידם זו מזו צריך ליזהר שיניח מעט מן ההיתר עם האיסור כדי קליפה).
1073. טור ושו"ע יו"ד סי' קה ס"ז (הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה, דוקא כשאיסורה מחמת עצמה, כגון נבילה או בשר בחלב, אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר, אינו אוסרת אחרת הנוגעת בה, אפילו אם נצלו יחד). וכדלקמן סי' תסז סנ"ב (שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד, אף על פי שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה, אינן נאסרות כלל). * אלא ששם כתב "אינן נאסרות כלל", אפילו לא כדי קליפה. ואילו כאן הצריך עכ"פ כדי קליפה. ובאמת גם שם כתב הרמ"א סי"ד (העיקר לאסור אותה חתיכה כולה שנמצאת החטה עליה, ולהתיר האחרות על ידי קליפה קצת). וכתב על זה בשו"ת משאת בנימין סי' סט (האי קליפה לאו דינא הוא, אלא חומרא בעלמא הוא שהחמיר). הובא במ"א שם ס"ק לג (המ"ב סי' ס"ט ... דאינו אלא חומרא לקלפן). ורבינו הקיל שם לגמרי (אינן נאסרות כלל). וכאן החמיר (כדי קליפה בלבד), כדברי הרש"ל (שבהערה הקודמת). ונתבאר בדובר שלום ע' קצב.
1074. תורת הבית הקצר בית ד שער א ו, ב (חתיכה שנאסרה מחמת שקבלה טעם ממקום אחד אינה אוסרת חברותיה, אעפ"י שנוגעת בהן כששתיהן חמות ... ואפילו היתה חתיכת ההיתר שמנה ושומן שבה מפעפע, לפי שאין השומן של היתר מוליך עמו את האיסור, אלא במקום שהאיסור יכול להלוך בטבעו. במה דברים אמורים כשבלעה איסור שאינו מפעפע, אבל אם בלעה מן הדברים המפעפעין בטבעם, יראה לי שאוסרת חברותיה בין בצלי בין שנוגעת זו בזו חם בחם, שהאיסור בעצמו הבלוע מפעפע ויוצא אפילו מחתיכה לחתיכה). טור יו"ד שם (אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע, לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו). ש"ך יו"ד סי' קה ס"ק יט (לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו). מ"א סי' תמז ס"ק ב (דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו ההיתר שמן, כיון שאין האיסור שמן). וכן הוא לקמן סי' תסז סנ"ב (אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, כיון שאינו שמן מצד עצמו), וסנ"ג (שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס', אפילו הן חתיכות הרבה, לפי שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה, כיון שהוא שמן מצד עצמו).
1075. ראה מ"א שם ס"ק ב (דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו ההיתר שמן, כיון שאין האיסור שמן). וכן הוא לקמן סי' תסז סנ"ב (אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, כיון שאינו שמן מצד עצמו), וסנ"ג (לפי שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה, כיון שהוא שמן מצד עצמו).
1076. כדלעיל סט"ז (והערה 94).
1077. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואם שוכבות זו על זו הוי חמץ. מפי שארי הח"ר יוסף ז"ל, שאמר בשם השר ז"ל מנויאשט"ט. ונראה לי דהוא הדין כשנעקם מצה אחת בתנור ונעשית כפולה). רמ"א סוף ס"ה (אם שני מצות שוכבות זו על זו בתנור קודם אפייתן, אסורים, דהוי כמצה כפולה).
1078. והיינו שדין שתי המצות כמצה כפולה, שנתבאר לעיל סט"ז, שבתוך הפסח נאסרה כולה, וקודם הפסח נאסרה כדי נטילת רוחב גודל.
1079. ארחות חיים מהדורא בתרא, הובא בב"י סוס"י תס (כתוב בארחות חיים ... וכן צריך לדקדק כשיסדר הפת בתנור שלא יגעו זה בזה, לפי שהם לחים עדיין ואין האור שולט בין צידי הפת ואחמועי מחמע). שו"ת מהר"י ווייל שם (המצות בתוך התנור לא יהו נוגעות זו בזו בתוך התנור). רמ"א סוף ס"ה (יש ליזהר שלא יגעו זה בזה בתנור בעודן לחין, כי אין האור שולט במקום נגיעתן ובאין לידי חימוץ).
1080. שו"ת רש"ל סי' נז (נושכין זו בזו, ושניהם נוגעין בתנור למטה, אז חום האש שולט למטה שפיר, ונאפה כדינו). מ"א ס"ק יד (ובדיעבד אם נשכו זה בזה ושניהם נוגעים בתנור למטה, אז חום האש שולט למטה שפיר, ונאפת כדינו ומותר (רש"ל בתשובה. ועי' במהר"י ווייל)). והיינו מה שכתב מהר"י ווייל, שרק לכתחלה "יש ליזהר" ולא אסר בדיעבד. ח"י ס"ק כא (ובדיעבד פסק מהרש"ל בתשובה סי' נ"ז להתיר, וכן הסכמת האחרונים).
1081. רש"ל שם (שוברין מקום הדבק ושורפין, והשאר מותר). מ"א ס"ק יב (ומשליכו (כתבי מהרא"י), אפשר דסבירא ליה, כיון דלאו חמץ גמור הוא אין טעון שריפה. אבל רש"ל כתב דבעי שריפה).
1082. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שפה (ראיתי ממה"ר שלום שהתיר מצה של מצוה, והיא הייתה כפולה בצד אחד כמעט שנדבקה בכפל שלה. ולא עוד אלא שיצא בה. ואמר שאין לחוש על הכפילה אלא דוקא שנדבקה, אז אין חום האור יכול ליכנס במקום שהיא כפולה, ואז מחמצת, אבל כשלא נדבקה, אע"פ שסמוכות אהדדי לא מחמצת, כי חום התנור נכנס לתוכה ונאפת, ואין כאן חימוץ). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עו (אמר מהר"ש ... שאין לחוש על מצה כפולה אלא היכא שנדבק הכפל לגמרי, אז אין חום האור שולט בינתים ונתחמץ, משא"כ בסמוכים בלי דיבוק, שאז האור שולט שם). ט"ז ס"ק ג (פירוש דבק ממש, אבל לא בסמוכים בלי דיבוק. כן כתב מהרי"ל על שם מהר"ש, שמותר אפילו לצאת ידי חובתו). מ"א ס"ק יא (היינו שנדבק הכפל, אבל בסמוכים בלי דיבוק, אף על פי שכמעט נדבק הכפל להדדי, שרי).
1083. ב"ח ס"ג ד"ה מצה שנאפית (ולכן יראה במצה כפולה בפסח, אע"ג דלא הוי כפולה ממש, אם לא קרמו פניה דלמטה הוי לה חמץ ואסורה). הובא במ"א שם (והב"ח כתב אף על פי שאין כפולה ממש, אם לא קרמה פניה אסור ... דאיכא תרתי לריעותא).
1084. ס"ח-ט (מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה ... לכתחלה יש ליזהר שלא להוציאה מן התנור קודם שנאפית כשיעור הזה, אף שיחזירנה מיד ... ויש אוסרין אפילו החזירה מיד ... נתפשט המנהג לאסור מצה שחוטין נמשכין ממנה ... ואם עדיין לא קרמו פניה בידוע שחוטין נמשכין ממנה). והיינו שאף מי שרוצה להקל כדעה הראשונה לעיל שם, מכל מקום כאן שהיא כפולה (אף שאינה דבוקה), בודאי אסורה.
1085. מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עז-ח (הראה למהרי"ל מצה אפוייה שעלה בה קרום למטה כמלא אגרוף והתיר, ואמר דוקא אם נפוחה היתה באמצעיתה מחמת האפייה אז אסורה). רמ"א ס"ה (מצה נפוחה באמצעיתה, אסורה).
1086. ב"ח סוף הסימן, בפירוש השני (ועוד יש לפרש נפוחה באמצעיתה שלא נחלקת כלל, אלא שתפח גוף המצה באמצעיתה כמו שהוא בלחם חמץ, ויש לאסור זה וזה, לפי דאיכא לחוש לחמץ בשניהם). הובא במ"א ס"ק יג. ט"ז ס"ק ו (היינו שלא נחלק העיסה בפנים לשנים ויש שם חלל, אלא נעשה כהר על ידי האפייה, כדרך החמץ שמתחמץ ומתנשא למעלה, וזה נראה לעין שנתחמץ).
1087. מהרי"ל שם (אבל האי קרום מיחשב כהני כל קרומים העולים על כל דקר ודקר של המצה). רמ"א ס"ה (אבל אם עלה עליה קרום כדרך שעולה על הפת בשעת אפייה, מותרת).
1088. ב"ח שם, בפירוש הראשון (ופירוש נפוחה באמצעיתה, היינו לומר שנחלקה עובי המצה, ושהעליון עלה למעלה). הובא במ"א ס"ק יג.
1089. אליה זוטא ס"ק ט (הראה לי זקני הגאון ז"ל במעשה, דדוקא אם מקום הנקב ניכר בחוץ, מחמת שעולה למעלה). ח"י ס"ק כ (כתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא ... בשם מוח"ז, דאין לאסור אלא אם כן ניכר שהנקב עלתה למעלה).
1090. אליה זוטא שם (דדוקא אם ... הנקב הוא כעין האזל ניס גדולה או אגודל בינוני. ואמר שכן קיבל מרבותיו). ח"י שם (והנקב צריך שיהי' בו חלול מחזיק כמו אגוז לוז שקורין הזי"ל נו"ס גדולה, או אצבע גודל בינוני). נזכר גם לעיל סי' שיט ס"ט (אגוזים לוזים).
1091. שו"ת מהר"ם לובלין סי' קה (שלא נתעסקו בה היטב עסק גמור בבעיטת הידים והרידוד שמרדדים המצות בעץ עגול וכה"ג ... ולא בטלו בה התחלת החימוץ, ובסבה זה כשהושיבה אותה בתוך התנור על ידי חום התנור יצא החימוץ בה לפועל, ונתגלה בהתתא ונעשה נפוחה באמצעיתה ... ואף על גב שלא נעשית הנפוח על כל שטח המצה כי אם במקום אחד, מכל מקום הנפוח במקום אחד מגלה החימוץ של כל המצה).
1092. מ"א שם (ומ"ש שהב"ח שחק על האוסרין, נראה לי ... אם נמצא נקב במצה והוא גדול כאגוז או כאצבע קטנה, אף על פי שלא עלה העליון למעלה, על זה שחק ... ואפילו בנקב ראיתי גאוני דורינו מורין לאסור מקום הנקב בלבד, ושאר המצה מתירין, אפילו תוך הפסח ... וכן מצאתי כתוב בשם הגאון מהר"ר ישעיה הורווי"ץ. ואם יש שני נקבים תוך נקב חוששין לאסור כולה. ומצאתי כתוב אם הנקב חלק מותר, ואם יש בלעזלי"ך בתוכו אסור). הובא בח"י ס"ק כ. ומיירי כאן במצה רכה, שעביה פחות מטפח, כדלעיל סי' תס ס"י (אין עושין מצה עבה טפח ... אבל פחות מטפח אפילו משהו מותר לעשות לכתחלה מעיקר הדין ... ומכל מקום טוב לעשות המצות רקיקין דקין שאין ממהרין להחמיץ כל כך כמו העבות). ויש בתוכו חלל כשיעור אגוז, ולא עלה החלל למעלה. משא"כ במצות הדקות שלנו, לא שייך שיהי' בתוכו חלל כשיעור אגוז, ולא יעלה החלל למעלה (כדלעיל סי' תנד ס"ה, והערה 27).
1093. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קה (דינים הללו של מצה שנכפלה ומצה נפוחה לא נמצא בשום פוסק, כי אם בתרומת הדשן סימן קכ"ז כתב דין מצה שנכפלה, אבל דין מצה נפוחה לא נזכר שם כי אם במהרי"ל ... מכל מקום צריכין אנו לשית דעתינו לדעתם, כי בתר רישא גופא גריר, ושלא לסור מדבריהם). מ"א שם (כתב מור"ם לובלין וז"ל, מצה כפולה ונפוחה לא נמצא בפוסקים, רק מהרא"י כתב דין כפולה, ומהרי"ל כתב דין נפוחה, מכל מקום צריכים אנו לשוות דעתינו לדעתם, עכ"ל. אם כן אין להחמיר בה כולי האי).
1094. משלי א, ח. פסחים נ, ב (אמר להו, כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך). וכן הוא לקמן סי' תסח ס"ט (ואף בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות הדרים בעיר הזאת אינן רשאין לשנות ממנהג אבותיהן, משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך), ושם נסמן (הערה 47).
1095. ח"י ס"ק יט (דאפשר דגם האוסרין לא עלה על דעתייהו לאסור התערובת כולי האי, שהרי לא הוזכר בדבריהם מדין התערובת לאסור, ודי בחומרא זו לענין המצה עצמה).
1096. שם ח"י ס"ק יז (גם התנור אין צריך הכשר שנית). ובסי' תנא סוף ס"ק נד (גם התנור יאסור, ולהסיק שנית וכהאי גוונא, והתורה חסה על ממון ישראל).
1097. מ"א סי' תנא סוף ס"ק לז (ונראה לי דכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור, אבל מצה כפולה ונפוחה, כיון שהיא גופא חומרא היא כמ"ש סס"י תס"א, די לאסור הרחת לכתחלה, אבל לא לאסור המצות האחרות). הובא בח"י ס"ק יז, ובסי' תנא ס"ק נד.
1098. ח"י סי' תנא ס"ק נד (וגדולה מזו ראיתי אצל מו"ח זקיני הגאון מהר"ש זצ"ל, שלא אסר הרחת כשנשאלה לפניו ממצה נפוחה או כפולה, מהטעם הנ"ל, דחשיב כמו דיעבד).
1099. סעיף נז (אם המצה לא היתה חמוצה חימוץ גמור, אלא שמחמירין לאוסרה, כגון מצה נפוחה, או שנתכפלה בתנור שיתבאר בסי' תס"א. אף שלכתחלה אין להשתמש בה עוד, מכל מקום בדיעבד שעבר והוציא בה עוד מצות מהתנור אין צריך לקלפם. וכן אם הוא שעת הדחק, שאי אפשר למצוא בקל רחת אחרת חדשה, הרי זה כדיעבד, ומותר להוציא בה עוד מצות אחרות לכתחלה).
1100. ח"י סוף ס"ק יט (דלא כמו שראיתי איזה מורים ... אוסרים הרי"ב אייז"ן ושאר כלים ומה שנשתמשו בהן).
1101. שם ח"י ס"ק יח (ויש להקל עכ"פ בנמצא אחר פסח, כיון דחמץ שעבר עליו פסח אסור רק מדרבנן. ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל בסי' תמ"ט דספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר, ואם כן גם מצה נפוחה וכפולה הוא רק ספק בעלמא ... ויש להתירם בנמצא אחר פסח, כן נראה לי). והיינו מה שכתב בסי' תמט סוף ס"ק א (נמצא מוכח להדיא מכוונת התוספות דבספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה ... וכן כל ספק חמץ שעבר עליו פסח).
1102. סעיף ל (תולין להקל לומר ... ומותר אפילו באכילה, שכל ספק דברי סופרים להקל ... אם אפשר לתלות שנפל שמה לאחר הפסח, מותר באכילה בכל ענין ... שכל ספק דברי סופרים להקל).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 40 עמודים.