תכט מנהג ימי ניסן

הערות

1. 19. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) תקנת הדרשות לפני החג ובחג (ס"א-ד). (ב) תקנת מס מעות חטים (ס"ה-ז). (ג) תחנון ותענית בימי חדש ניסן (ס"ח-יב). (ד) אסרו חג (סי"ז-ח). (ה) זהירות מחשש חימוץ בקמח (סי"ט).
2. 20. תוכן המבואר בד' סעיפים אלו, הן ג' תקנות: (א) שלשים יום קודם הרגל דורשים בהלכות הרגל. בזמן הבית – בהלכות הקרבנות. אחר החורבן – כל חכם שונה לתלמידיו הלכות החג. בדורות הללו – כל אחד ילמוד לעצמו. עיקר תקנה זו היתה גם קודם עצרת וחג הסוכות, שיש גם בהם קרבנות ראיה חגיגה ושמחה. (ב) שבת הגדול הי' החכם דורש הלכות החג להמון עם המתקבצים מהכפרים. בדורות האחרונים דורש החכם לכל העם. תקנה זו היא גם בהלכות החג – בשבת שובה, אבל לא בעצרת. (ג) תיקן משה שיהי' החכם דורש בחג בענין הנס שבו, וגם בהלכות החג. עכשיו נוהגין לדרוש באגדה מענינו של יום. תקנה זו היא גם בעצרת וחג הסוכות. * בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' י (ראה מבוא שם) נדפסו תצלומי כתי"ק הרה"ק מהרי"ל של סימן זה, באיזה שינויי לשון, ובהוספת מראי מקומות וציונים. כן נדפס כתי"ק כמה מהגהותיו בקובץ מבית חיינו ג ע' 25-26 ובהערות וביאורים תתלח ע' 117. עיקרי השינויים, וכן המראי מקומות וציונים, יועתקו לקמן בשוה"ג (באותיות מודגשות, כשאר המ"מ שבדפוס ראשון).
3. 21. ברייתא פסחים דף ו , סע"א (תניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום ... שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני, שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם). טור ושו"ע ס"א.
4. 22. תוס' ע"ז דף ה , ב ד"ה והתנן (ואע"פ שגם עתה שאין קרבן שואלין בהלכות הפסח קודם ל' יום, מכל מקום עיקר התקנה על הקרבן נתקנה, כדאמר טעמא בפ"ק דפסחים (דף ו:) שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני).
5. 23. רש"י פ"ק דר"ה דף ז , א ד"ה אתי (התחילו הדרשנים לדרוש ברבים בהלכות הפסח).
6. 24. גמרא סנהדרין יב, ב (מפוריא לפסחא תלתין יומין הוו, ומפוריא דרשינן בהלכות הפסח, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום). ר"ה ז, א (שהיו אומרים עד הפורים, כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום). רש"י שם (לפי שהיו חכמים אומרים שאין מעברין אלא אם כן נתיישבו בדבר לפני הפורים ... שכבר מן הפורים ואילך התחילו הדרשנים לדרוש ברבים בהלכות הפסח). והיינו שמפורים (י"ד אדר) עד ערב פסח (י"ד ניסן) הם שלשים יום (כי אדר הסמוך לניסן לעולם חסר) שקודם הפסח (ט"ו ניסן), שבהם שואלין ודורשין בהלכות הפסח. וכן הוא בעצרת (כמבואר בסמוך), שמה' אייר עד ה' סיון הם שלשים יום (כי אייר הוא חסר) שקודם העצרת (ו' סיון). וכן הוא בסוכות (כמבואר בסמוך), שמי"ד אלול עד י"ד תשרי הם שלשים יום (כי אלול הוא חסר) שקודם הסוכות (ט"ו תשרי). ואף שיש טעם גדול לחלק בין עצרת וסוכות לבין פסח, שהרי בעצרת וסוכות היתה עיקר התקנה לדרוש שלשים יום קודם החג את הלכות קרבנות ראייה וחגיגה ושמחה, שמקריבים בחג, משא"כ בפסח היתה עיקר התקנה לדרוש גם את הלכות קרבן פסח שמקריבים בערב פסח, בי"ד בניסן. וכיון שכן, הרי הי' ראוי שיתחילו לדרוש שלשים יום קודם י"ד ניסן, דהיינו שלשים יום שמי"ג אדר עד י"ג ניסן. וגם קרבן חגיגה היו מקריבין בערב פסח, שהיא נאכלת קודם אכילת הפסח, כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע (כדלקמן סי' תעג ס"כ וסכ"ג וסמ"ט). ואם כן גם מטעם זה הי' מקום להקדים לדרוש שלשים יום קודם י"ד ניסן. והטעם שתיקנו שלשים יום אלו (מי"ד אדר עד י"ד ניסן) קודם הפסח (ט"ו ניסן), נתבאר ב תוס' (בכורות נז, ב ד"ה בפרוס): "בפרק קמא דר"ה (דף ז.) נמי משמע כן שמיום הפורים מתחילין לדרוש ולא מקודם ... שמע מינה דערב הפסח בכלל השלשים יום ... ותימה ... דעיקר מה שדורשין בהלכות הרגל קודם לרגל אינו אלא מפני [ה]קרבנות ... ועיקר דרשא דהלכות פסח משום פסח גופיה הנשחט ערב פסח, ולא משום ימות הפסח, דהא נפקא פ"ק דפסחים (דף ו:) מ[הא] דנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר [על] פסח שני, ועיקר [הלכות פסח] שני לשחיטת [ה]פסח שני ... וי"ל דלעולם אין יום המעשה בכלל, ולא חילקו חכמים בין פסח לסוכות ... ואע"ג דנביא עומד ... ומזהיר על [ה]פסח היינו על שחיטת פסח שבי"ד, מכל מקום לדורות, ממה שיש להזהיר על כל פסח, לא חשו חכמים למהר יום אחד בפסח יותר מבחג". והיינו שכמו בסוכות ושבועות התקנה היא "שלשים יום קודם החג", כך גם בפסח לא חילקו חכמים, ותיקנו "שלושים יום קודם החג" (ולא קודם י"ד ניסן). ותקנה זו לא נתבטלה אף בזמנינו (כדלקמן סעיף ב), לדרוש בהלכות הפסח מפורים ואילך. והעיר על זה ב"התוועדויות" (תשד"מ ח"ב ע' 1280; 1349), שהרי בזמנינו עיקר הדרשות הן בהלכות פסח, אשר רבו בהן הלכות בדיקת וביעור חמץ שהן בי"ד ניסן, ואם כן גם מטעם זה הי' מקום לכאורה לתקן הדרשה בהלכות פסח שלשים יום קודם י"ד ניסן, דהיינו מי"ג אדר עד י"ג ניסן. וראה קובץ הערות וביאורים (גליון רכח ע' יט. רל ע' טז. שכז ע' טו). חקרי הלכות (ח"א כב, ב). ולמעשה נשארה התקנה שדורשין בהלכות פסח מפורים ואילך. ואף שכתב ב פרי חדש (ס"א): "יש משתבשין לומר דבפורים מיקרי השואל בהלכות בפסח שואל כענין, דהא לא משכחת שלשים יום בלא יום פורים עצמו. ולאו מילתא היא ... שכן דרך רז"ל ליקח החשבון שלם, ובמקום כ"ט נקטי שלשים יום". והיינו שלדעתו שלושים יום אלו מתחילים בשושן פורים. כתב על כך ב חק יעקב (ס"ק ד): "ומתחילין מיום הפורים עצמו, כדמשמע פרק קמא דראש השנה (ו, א) וכן כתבו תוספות בבכורות דף נ"ז ע"ב ד"ה בפרוס הפסח". וכן הוא ביד אהרן (הגב"י): "מההיא דפ"ק דסנהדרין שהבאתי מוכח דהני ל' יום דווקא הוו, ומפורים חשוב ... דאמרינן מפורים לפסח תלתין יומין, ומפורים דרשינן בהלכות פסח, הרי מוכח בבירור דמיום פוריא עצמו הוי". ואף ש"חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (שו"ע רס"י תרצה). ואם כן איך ילמוד אז הלכות פסח? כבר נתבאר ברמ"א (שם ס"ב): "טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר ליהודים היתה אורה ושמחה, ודרשינן אורה זו תורה". והיינו שחיוב לבסומי בפוריא הוא בעת הסעודה, ולימוד התורה הוא "קודם" שיתחיל הסעודה.
7. 25. תוס' שם (בכורות נז, ב ד"ה בפרוס): "ולא חילקו חכמים בין פסח לסוכות ... לא חשו חכמים למהר יום אחד בפסח יותר מבחג". דהיינו שבסוכות מתחילים בי"ד אלול ובפסח מתחילים בי"ד אדר. ומזה למד רבינו שכ"ה גם לענין שבועות, שבה' אייר מתחילים שלשים יום שקודם החג.
8. 26. ירושלמי פסחים פ"א ה"א (שואלין בהלכות פסח [בפסח], הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. בבית וועד [בבית המדרש] שואלין קודם לשלשים יום). הובא ברוקח סי' רמד. וכן הוא ברש"י סנהדרין ז, ב (והיינו שלשים יום קודם הרגל). וברש"י סוכה ט, א ד"ה בית שמאי פוסלין (כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום, סתם העושה לשם חג הוא עושה), ופירש מהרש"א שם (בפרק קמא דפסחים יליף לה מקרא דשואלין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום, ואפשר דילפינן הלכות חג מפסח בשום דרשא ... ומכאן תשובה לב"י באו"ח ריש הלכות פסח, שהבין הא דשואלין ל' יום קודם היינו דוקא בפסח ולא בחג). וכן מסיק בב"ח ס"א (דקאמר הלכות פסח בפסח לאו דוקא בפסח עצמו, והכי איתא להדיא בספר הרוקח בסימן רמ"ד, ויראה מדבריו דבחג ועצרת נמי דורשין שלשים יום קודם, וכן יראה מפירוש רש"י). וכן הוא במ"א ס"ק א (והוא הדין בשאר ימים טובים דורשין קודם לכן שלשים יום).
9. 27. כן נתפרש בתוס' (פסחים ג, ב ד"ה מאליה): "ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל, יש לומר ... נציבין חוץ לארץ היא". ומיירי התם בקרבן פסח, שזהו הטעם שלא עלה לרגל ולא הביא קרבן פסח, כיון שאינו דר בארץ ישראל. וכן נתבאר לקמן (סי' תסח ס"א): "למי שפטור מהקרבת הפסח, כגון שדר בחוץ לארץ". ולמדים מכאן שכן הוא גם בשאר קרבנות החג. אמנם הקשה במשנה למלך (ריש הלכות קרבן פסח): "ולא ידעתי מה הועיל היותו חו"ל, דאי לפוטרו מפסח ראשון, כל שהיה רחוק ט"ו מיל פטור, ואי סבירא להו דמי שדר בחו"ל פטור לגמרי, אף מפסח שני, זה לא ידעתי היכא איתיה. ואף במצות ראיה לא ראיתי שיפטרו למי [שדר] בחו"ל. סוף דבר שדברי התוס' ... צריכים אצלי תלמוד". ובהגהת מהרי"ל (כתי"ק) פירש את הדברים האמורים כאן: "פירוש שיש לו שם קרקע , כמ"ש בפ"ק דפסחים ד"ח ע"ב [שהלכה זו נתפרשה בגמרא לענין החובה לעלות לרגל: "כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אין עולה לרגל"]. ועי' בתוס' דפ"ק דפסחים ד"ג ע"ב [גם לענין חיוב קרבן פסח: "ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל, יש לומר שלא היה לו קרקע ... דפטור מפסח כמו מראיה]. ובמשנה למלך פ"ב דחגיגה [ה"א: ודע דבפ"ק דפסחים (דף ח') אמרינן א"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל וכל שאין לו קרקע אינו עולה, ולא ידעתי למה השמיט רבינו [הרמב"ם] דין זה ... דהא דמי שאין לו קרקע הויא הלכתא פסיקתא. וכן מוכח ממ"ש בפ"ק דפסחים (דף ג') ד"ה מאליה. ודברי רבינו צריכים לי תלמוד]. דלא כמ"ש רפ"א דהל' קרבן פסח שהניח דברי תוס' אלו בצ"ע . מיהו מ"ש התוס' שם דפטור מפסח צ"ע, כמ"ש המשנה למלך רפ"א מה' ק"פ [ראיתי להתוס' בפ"ק דפסחים (דף ג') ד"ה מאליה שכתבו ור"י בן בתירא שלא עלה לרגל, י"ל שלא היה לו קרקע, או זקן היה שאינו יכול להלוך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה ע"כ. ולא ידעתי הא היכא רמיזא דהני פטירי מפסח, ובגמרא לא פטרו זקן מפסח אלא כשאינו יכול לאכול כזית ... סוף דבר שדברי התוס' מתחלתם עד סופם צריכים אצלי תלמוד]. ולכן לא הזכיר רבינו אלא הג' קרבנות". והיינו שמפרש את כוונת דברי רבינו, שעיקר הפטור המוזכר כאן הוא רק מטעם שאין לו קרקע (ולא מטעם שאינו דר בארץ ישראל), ורק לענין חובת העליה לרגל (ולא לענין חיוב קרבן פסח). אבל ראה לקמן (סי' תסח ס"א): "למי שפטור מהקרבת הפסח כגון שדר בחוץ לארץ". נראה לכאורה שמפרש רבינו דברי התוס' כפשוטן, שזה גופא שהוא דר בחו"ל פוטר אותו הן מקרבן מעלייה לרגל והן מקרבן פסח. וראה מנחת חינוך (מצוה ה אות ז): "כדברי התוס' מצאתי לקמן ע' ע"ב, יהודה ודורתאי בנו פרשו וישבו להם בדרום, ואמר אם יבא אלי' וכו' למה לא חגגתם חגיגה בשבת וכו'. אם כן חזינן דישב ברחוק מירושלים ולא עלה לפסח כלל. וערש"י ד"ה וישב פירש, רחוק מירושלים שלא יעלה לרגל ויתחייב בפסח וחגיגה, מבואר להדיא דרחוק מירושלים אינו צריך לעלות לפסח וגם פטור לעלות לרגל ... נראה מדברי הש"ס דילן כדברי התוס' דהדר בחוץ לארץ פטור מפסח ומראי'. וצ"ע מאוד ומנ"ל הא ... אף דאין אנחנו יודעין, לא נוכל לדחות דבריהם, בודאי מצאו כן מפורש באיזה מקום". * ומה שהובאה כאן הלכה זו, שחיוב קרבנות אלו הוא דוקא להדר בארץ ישראל; אפשר כוונת רבינו לומר, שעיקר תקנה זו, לדרוש הלכות קרבנות החג שלשים יום קודם החג, היתה רק בארץ ישראל, ולא בחוץ לארץ ובבל (בתקופת בית שני). אבל התקנה שלאחרי החורבן, לדרוש הלכות הרגל, זה הי' גם בבבל (ראה לקמן הערה 14).
10. 28. והיינו כדברי בית הלל ש"מותר להקריבן אף ביום טוב עצמו", ולכן צריך להתחיל לדרוש את הלכותיו שלשים יום קודם החג. אבל למעשה נהגו שלא להקריב את עולת חגיגה בחג עצמו, אלא בחול המועד, ובאסרו חג השבועות, כדלקמן סי' תצד סי"ט (במוצאי חג השבועות ... היה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה, שלא היו יכולין להקריב ביום טוב עצמו, לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש, ואין מחללין יום טוב בשבילם כיון שאפשר להקריבן אחר יום טוב, שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה. ואע"פ שזה הוא לדברי בית שמאי, אבל לדברי בית הלל מותר להקריבן אף ביום טוב עצמו. מכל מקום ... בדבר זה עשו ב"ה כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום טוב).
11. 29. תוס' בכורות (נז, ב סד"ה בפרוס): "דעיקר מה שדורשין בהלכות הרגל קודם לרגל אינו אלא מפני [ה]קרבנות ... ולא חילקו חכמים בין פסח לסוכות ... שביום טוב קרבנותיו מרובין ראייה חגיגה ושמחה". וכן נתפרש במור וקציעה (ריש הסימן): "דהנך שלשים יום מישך שייכי בכל המועדות ... דהא סתמא אמרינן מפני הקרבן, ואטו בכולהו מי ליכא קרבן, לכל ישראל, והיכן עולות ראיה ושלמי חגיגה שחייבין בהן בעצרת כמו בפסח".
12. 30. ע"ז (ה, ב): "שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום ... דשכיחי מומין דפסלי אפילו בדוקין שבעין בעינן תלתין יומין". ב"י סוף ד"ה תניא שואלין (דבפרק קמא דעבודה זרה (ה:) אמרינן דטעמא דבעינן קודם לפסח שלשים יום מפני הקרבן כדי לבודקו ממומין, כלומר שכל ישראל חייבין להקריב קרבן לחג זה, צריכין שלשים יום לדרוש להם בהלכות הפסח, כדי שיהא שהות לכולם ליקח להם קרבנות בדוקים ממומין).
13. 31. תוס' ע"ז ה, ב ד"ה והתנן (ואע"פ שגם עתה שאין קרבן שואלין בהלכות הפסח קודם ל' יום, מכל מקום עיקר התקנה על הקרבן נתקנה). ב"י סד"ה תניא שואלין (ואף על גב דהשתא בעוונותינו אין לנו קרבן, כיון דבזמן שהיה קרבן התקינו שיהו דורשין שלשים יום קודם, תקנה לא זזה ממקומה).
14. 32. בר"ן (פסחים ב, סע"ב): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, כלומר דחשבינן ליה שואל כענין". וכן פירש בר"ן (מגילה ב, ב סד"ה פורים): "והא דאמרינן בעלמא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום ... לאו למימר דמחייבין מהאי זימנא לדרוש בהלכות פסח, אלא לומר שהשואל בהם בבית המדרש באותו זמן מיקרי שואל כענין, דקי"ל בשני תלמידים שואלין שאם אחד שואל כענין ואחד שלא כענין שנזקקין תחלה לשואל כענין". הובאו דבריו בב"י ריש הסימן. ומה שנפסק כאן "שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל" (וכן לקמן סי' תלו ס"א: "שלשים יום לפני הפסח ... שואלין ודורשין בהלכות פסח"), הוא על פי האמור ב ב"מ דף צ[ז] , א (איהו שאיל להו ביומא דכלה). רש"י שם (כשדורשין לפני הרגל בהלכות הרגל, דלא מצי לאישתמוטי למילתא אחריתי). טור ושו"ע חו"מ סי' שמו סי"ג (הרב השונה לתלמידיו ... צריכים ללמוד עמו בכל מסכתא שירצה הוא, ואף אם התחילו מסכתא אחת יכול לשנותה לאחרת ... ולפני המועדים, שדרך לדרוש לעם הלכות המועד, הוא נשאל להם). ט"ז כאן ס"ק א (דאיתא בפ' השואל ד' צ"ז ... איהו שאיל להו ביומי דכלה, כשדורשין לפני הרגל בהלכות הרגל, דלא מצי לאשתמוטי למסכתא אחרינא). ומיירי בכל המועדים, ובלימוד שבבית המדרש, כמבואר ב ירושלמי פסחים פ"א ה"א (שואלין בהלכות פסח [בפסח], הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. בבית וועד [=בבית המדרש] שואלין קודם לשלשים יום). הובא בח"י ס"ק א (ראה הערות וביאורים רכח ע' ו). ויש אומרים שאלו הם "ירחי כלה" הנזכרים כמה פעמים בספרות הגאונים והראשונים, כמבואר בב"מ (פו, א): "ירחא בקיטא וירחא בסתוה". ופירש רש"י שם (ד"ה דקא מבטל): "שנקבצין אליו בניסן ותשרי לשמוע דרשות של פסח ושל חגים". ועד כדי כך הגיעו הדברים, שהגמרא מספרת שם על מלשינות נגד רבה, שהיה ראש הישיבה בפומפדיתא, "דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתואה מכרגא דמלכא". ועד שהאמוראים היו מתפלאים על הנכרים, שרואים כל זאת פעמיים בשנה ואינם מתגיירים, כדאמרינן בברכות (יז, ב): "בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו, דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זמני בשתא, ולא קמגייר גיורא מינייהו". ופרש"י (שם): "שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות פסח מדרש דרב אשי, ובאלול לשמוע הלכות החג". ובתוס' (שם): "אבל בעצרת שאינו אלא יום אחד לא היו כל כך מתאספין. וראיתי בספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי, ששמע שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר".
15. 33. רש"י בכורות דף ס , א ד"ה בריגלא (בשבת שלפני הרגל שבו דורשים הלכות הרגל). ולא רק בשבת שלפני הרגל, אלא אף מידי שבת בשבתו הי' החכם דורש, כדלעיל סי' רצ ס"ג (ואחר השינה צריך לקבוע מדרש ללמוד תורה לרבים, שנאמר בפרשת שבת ויקהל משה, ודרשו חכמים למה נאמר בפרשה זו ויקהל שלא נאמר כן בכל התורה כולה, אמר הקב"ה למשה רד ועשה לי קהילות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהל קהילות בכל שבת, להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים. על כן צריך לקבוע מדרש להודיע לעם את חקי האלהים ולדרוש בדברי אגדה להכניס יראת שמים בלבבם). ולקמן הל' תלמוד תורה פ"א סוף הי"ד (ובימיהם היה החכם דורש הלכות המצויות ורגילות וצריכות לכל אדם לידע אותן, בלשון שמבינים הנשים ועמי הארץ, מידי שבת בשבתו). אלא שבשבת שלפני הרגל היתה תקנה מיוחדת, שיתקבצו כל העם מכל הכפרים כו'.
16. 34. רש"י פ"ק דמו"ק דף ה , סע"א (בשבתא דריגלא ... דאתו כולי עלמא לפירקא).
17. 35. בכת"י: פי' וחוזרים לבתיהם על יום טוב. דלא כמ"ש ב"ח (והועבר עליו קו למחיקה).
18. 36. ב"ח ס"ב ד"ה כתוב במחזורים (ואפשר לתת טעם למנהגינו, דלאחר שגרם העון שנתפזרנו פיזור רב ודרים בכפרים ועיירות, ובשבת הגדול באים אל הקהילה במקום שיש רב דורש, וגרים שם עד אחר המועד, על כן לא נהגו לדרוש עד שיתאספו בני הכפרים בשבת הגדול). ומ"א ס"ק א (ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה).
19. 37. אחרונים. מהרי"ל (ל' יום קודם הפסח אות א: ולעולם דורשים בשבת הגדול כשאין ערב פסח חל בו, דאז צריכין להקדים ולדרוש). ח"י סי' תל ס"ק ג (חל שבת הגדול בערב פסח ... דורשין בשבת הקודם). אליה רבה סי' תל ס"ק ב (כשחל בערב פסח ... דורשין בשבת שלפניה).
20. 38. מ"א שם (ועכשיו נוהגים לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה ... מהרי"ל הי' דורש גם הלכות חג בשבת שובה). ופירש במחצית השקל (שם): "גם הלכות חג כו', מלבד הלכות יום הכיפורים". ורבינו כתב כאן רק: "והלכות החג דורש בשבת שובה" (בלי תיבת "גם"). ונתבאר בלקו"ש ח"ג ע' 953 ואילך. שלחן המלך ח"ב ע' יז.
21. 39. ראה תוס' ברכות יז, ב ד"ה תרי זימנא (בעצרת שאינו אלא יום אחד לא היו כל כך מתאספין). ושם מיירי בירחי כלה, שהי' החכם דורש בהלכות החג בחדש שלפני פסח ושלפני סוכות. נראה מכך לכאורה, שמ"ש כאן שעצרת אין בו הלכות מיוחדות, הוא לא רק לענין שבת שלפני עצרת, כי אם אף לענין שלשים יום שלפני עצרת, שלאחר שחרב בית המקדש לא נהגו בו. וראה לקמן ס"ד, לענין הלכות עצרת בעצרת.
22. 40. מ"א שם (והעיקר להורות לעם ה' דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון).
23. 41. מ"א סי' רצ, לענין הדרשה בכל שבת (שהדרשה תהא להורות לעם את חקי האלהים ואת תורותיו ולהכניס יראת שמים בלבבם, ולא כמו שנוהגין עכשיו). וראה גם לעיל שם ס"ג (להודיע לעם את חקי האלהים ולדרוש בדברי אגדה להכניס יראת שמים בלבבם, ולא כמו שנוהגים עכשיו). הל' ת"ת פ"ד ה"ד (והוא שדורש ומורה לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ולהכניס בלבם יראת שמים, ולא כמו שנוהגים עכשיו).
24. 42. ראה לקמן הל' תלמוד תורה פ"א ה"ו (ובזמן הזה שכל התורה שבעל פה היא כתובה לפנינו אינו צריך לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבעל פה ... כן לא נהגו עכשיו ללמד להתינוק כל התנ"ך כבימיהם רק תורה לבדה כי סומכים שילמוד בעצמו כשיגדיל). וראה גם לקמן סעיף הבא.
25. 43. ב"ח ס"ב (כתוב במחזורים ... מכל מקום מצוה לכל אחד ואחד לעסוק בהלכות הפסח כל שלשים יום לפני הפסח עד כאן, וכיוצא בזה במהרי"ל).
26. 44. סוף מגילה לב, א (משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג). ומבאר רבינו שיש כאן שני פרטים: (א) "בענינו של יום" (שדורש להם אחר סעודת יום טוב). (ב) "הלכות פסח ... עצרת ... חג" (שדורש להם לפני סעודת יום טוב), כדלקמן.
27. 45. מ"א (ס"ק א): "ומשמע בפ"ק דמגילה דביום טוב עצמו מחויבים לדרוש בענינו של יום, כגון פסח ביציאת מצרים, עיי"ש גבי פורים שחל בשבת". והיינו דאמרינן התם (מגילה ד, א): "פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום ... משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג". ופירש ה ר"ן (מגילה ב, ב ד"ה פורים): "פורים שחל בשבת ... דכיון שהוא יום פורים שואלין ודורשין בענינו של יום, כלומר בעניינו של נס ודרשה של מגילה". וזאת היא הוכחת המ"א מגמרא זו, שהרי פורים שחל בשבת, נתבאר (שו"ע סי' תרפח ס"ו): "אין קורין המגילה בשבת, אלא מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום", יוצא אם כן שעיקר הלכותיה כבר קיימו לפני השבת. ומהא דאמרינן בגמרא "שואלין ודורשין בענינו של יום" נראה, שעיקר הכוונה היא לנס הנעשה בו ביום.
28. 46. ב"י ד"ה תניא שואלין (והא דתניא ששואלין בהלכות פסח בפסח והלכות חג בחג היינו ... לדרוש בדברים שאסור ומותר לעשות ביום טוב). ב"ח ס"ב ד"ה כתב ב"י (מלשון רש"י (מגילה לב א ד"ה וידבר) והר"ן (שם יא ב סוד"ה עשרה) מבואר שעל ההלכות והדינין השייכין למועד בזמנו קאמר). והיינו מ"ש רש"י (שם): "מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנן, להודיע חוקי האלקים ותורותיו". ור"ן (שם): "שהי' דורש הלכותיהן בזמנן". גמרא רפ"ב דביצה טו, ב (מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב). ים של שלמה שם סי' ה (אורויי הוה מורה בדרשא שלו). ונתפרש יותר לקמן (סי' תקכט קונטרס אחרון ס"ק א): "בגמרא סוף מגילה איתא דורשין הלכות פסח בפסח, וכן הוא ריש פרק ב' דביצה בעובדא דרבי אליעזר. ומיהו היינו קודם סעודה כדאיתא שם [בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים], אבל לאחר הסעודה אין לדרוש הלכות, כמו שכתבו רש"ל [שם: לאחר סעודה, עד למחר, משום שכרות] ומג"א [ריש סי' תקכט: משום שכרות], אלא דורשין באגדה מעניינו של יום, כגון בפסח יציאת מצרים ובעצרת מתן תורה, כמו שכתב המג"א ריש סי' תכ"ט עיי"ש" [כדלעיל הערה הקודמת].
29. 47. אף שנתבאר לעיל (ס"ב): "אבל עצרת אין בו הלכות מיוחדות", היינו לענין לדרוש לפני החג. אבל כאן מיירי ב"הלכות הצריכות לבו ביום, שיודיע להם האסור והמותר בו ביום". וראה מ"ש מו"ה אשר מרגליות (קובץ יגדיל תורה נ.י. ח"ט ע' כז): "מרובות כמו בפסח וסוכה, אבל הלכות מיוחדות מועטות גם בשבועות, כמו איסור תענית חלום, ומנהג מאכלי חלב וסדר הקריאה. וזה שכתב לקמן בסעיף ד' וגם כן ידרוש בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום כו' והלכות עצרת בעצרת". ומה שלא תיקנו כן גם בראש השנה ויום כיפור, ראה תורת מנחם (חמ"ג ע' 19).
30. 48. ב"ח ס"א (ותימה לפי זה דאין מנהגינו לתפוס אותו לחיוב לדרוש במועד עצמו ... מנהגינו שאין אנו תופסין לחיוב ולדרוש ביום טוב עצמו". ח"י ס"ק ג (והב"ח מתמיה על מנהגינו שאין אנו דורשין בפסח ושאר ימים טובים עצמם).
31. 49. הגהת מהרי"ל (כתי"ק): " אין טעם זה מספיק להמון עם שאין יודעים ספר וצ"ע ".
32. 50. סעיף י (אף על פי שהאכילה ושתיה במועדות היא מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, שהרי כבר נאמר עצרת לה' אלהיך. ואף על פי שנאמר עצרת תהיה לכם, כבר פירשו חכמים חציו לה' וחציו לכם. לפיכך כך היא הדת הנכונה, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין שחרית ומוסף, וחוזרים לבתיהם ואוכלין סעודת הבקר, והולכים לבתי מדרשות וקורין בנביאים ודורשין באגדה עד אחר חצות היום, כדי לקיים חציו לה', ואחר כך מתפללין מנחה, וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות ולשמוח שמחת יום טוב שאר היום עד הלילה, כדי לקיים חציו לכם).
33. 51. ירושלמי ב"ב פ"א ה"ד (שנים עשר חדש ... לחיטי הפסח, בין לישא בין ליתן). אור זרוע ח"ב סי' רנה (מנהג הקהלות להשים מס על הקהל לצורך החטים ליתן בפסח לעניי העיר, כדאיתא בירושלמי פ"ק דב"ב א"ר יוסי בר בון לחיטא דפיסחא שנים עשר חודש, בין לישא בין ליתן, פירוש אם שהה בעיר י"ב חודש, אם הוא עשיר יש לו ליתן חלקו המגיע לו, ואם הוא עני נותנין לו). הובא ב דרכי משה ס"ק א. רמ"א ס"א (ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה). ומה שהוסיף רבינו "מנהג פשוט בכל ישראל", היינו כמבואר ברמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"ב (בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל). ונתבאר באוצר ההלכות ס"ק א.
34. 52. ב"ב פ"ק דף ח , א (המודר הנאה מאנשי העיר כל שנשתהא שם שנים עשר חדש אסור ליהנות ממנו ... שנים עשר חדש לפסי העיר). ירושלמי שם (שנים עשר חדש ... לחיטי הפסח). אור זרוע ורמ"א שם.
35. 53. שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ב (ומנהג קושטא שאפילו תלמידי חכמים שאינם פורעים מס נותנים חלקם בזה). אליה זוטא ס"ק ו (ואפילו תלמידי חכמים הפטורים מהמס נותנים חלקם בזה). והיינו אף שפטורים ממסים של שמירה, כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' רמג ס"ב (תלמידי חכמים ... אין צריכין שמירה, שתורתן שמירתם. ולכן היו פטורים מכל מיני מסים). מכל מקום חייבים הם במסים של צדקה, כדלקמן הל' ת"ת פ"א ה"ג (וגם הפטורים ממסים כמו תלמידי חכמים, חייבים ליתן לזה כפי ממונם, כמו שחייבים ליתן לפרנסת העניים שבעיר המוטלת על הקהל).
36. 54. ירושלמי שם. אור זרוע ודרכי משה שם. מ"א ס"ק ב (והוא הדין העני הדר פה י"ב חדש מחויבים ליתן לו).
37. 55. סמ"ק סי' רמח (ועתה מרוב הגלות נהגו העם עתה דין ל' יום). כל בו סי' פב (ועתה מרוב הגלות נהגו העולם דין שלשים יום). מ"א ס"ק ב (וכתב הסמ"ק האידנא ל' יום). רמ"א יו"ד סי' רנו ס"ה (וי"א דבזמן הזה משערים לכל בשלשים יום). אחרונים.
38. 56. משנה ב"ב שם ז, ב (קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד). מרדכי שם רמז תעז (פירש רבינו ברוך בספר החכמה דמיירי דוקא דומיא דחמרת וגמלת העוברת ממקום למקום ונשתהה שם, אבל אדם הבא ... להשתקע שם הוי כקונה בית דירה שם). שו"ע יו"ד סי' רנו ס"ה (במה דברים אמורים, בבא לגור ואומר שאינו רוצה להשתקע. אבל אם בא לעיר כדי להשתקע, כופין אותו מיד). רמ"א חו"מ סי' קסג ס"ב (ודוקא בסתם, אבל אם ידענו שרוצה לקבוע בעיר, מיד הוי כאנשי העיר). ח"י כאן ס"ק ה (ואם דעתו להשתקע הוי כאנשי עיר מיד, כמבואר שם ביו"ד).
39. 57. ראה פרי מגדים א"א ס"ק ב (ואפשר הוא הדין בעני כן).
40. 58. מ"א ס"ק ב (נראה לי דעני שאינו דר פה ל' יום, מכל מקום מחויבים ליתן לו לאכול מצה, אלא שאין נותנים לו חטים).
41. 59. ח"י ס"ק ה (ופשוט הוא, כדין תמחוי לעניים דעלמא).
42. 60. בכת"י: סי' רנ. וראה שו"ע שם ס"ד (אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מככר בפונדיון ... ואם שבת, נותנין לו מזון ג' סעודות). לעיל סי' רמב ס"ד (סעודה אחת לכל יום, וסעודה אחת לכל לילה ... שלשה סעודות בשבת).
43. 61. טור (מצאתי כתוב מר"ח ניסן עד אחרי אסרו חג אין נופלין על פניהם לא ביום ולא בלילה. ואין אומרים צדקתך צדק במנחה בשבת. ואין מתענין ואין מספידין. והכי איתא בפרק [בתרא] דמסכת סופרים מפני מה אין מתענין בניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, וי"ב נשיאים הקריבו קרבנם בי"ב יום, וכל אחד עשה ביומו יום טוב, ואין מתענין בו עד שיעבור ניסן), ורוקח סי' רמה (מר"ח ניסן עד אסרו חג אין נופלין על פניהם לא ביום ולא בלילה, ואין אומרים צדקתך צדק במנחה בשבת, ואין מתענין ואין מספידין כלל ... ובפרק אחרון במסכת סופרים, מפני מה אין מתענין בניסן מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן וי"ב נשיאים הקריבו קרבן לי"ב יום, וכל אחד ואחד עושה יום טוב. ואין מתענין בו עד שיעבור ניסן), על פי מסכת סופרים ריש פכ"א (ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב ... לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן). שו"ע ס"ב (אין נופלין על פניהם בכל חדש ניסן, ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה, ואין מספידין בו).
44. 62. ברוקח ובטור כתוב (לענין תחנון) עד אחרי אסרו חג. ובמהרי"ל (הל' חודש ניסן) שכן נהגו במגנצא ובוורמייזא. אבל בדרכי משה ס"ק ב (והמנהג פשוט דלא להתענות ולהספיד בכל ניסן). וכן הוא בשו"ע ס"ב. והוא מהטעם דלקמן ס"ט (יצא רוב החדש בקדושה, לפיכך נוהגין לעשות כולו קודש).
45. 63. מנהגים (טירנא) ניסן (ניסן כל החדש אין נופלין ... ואין אומרים בו צדקתך צדק וצידוק הדין, כי והוא רחום ותחנון וצדקתך צדק וצידוק הדין לעולם שוין). הובא בעולת שבת ס"ב.
46. 64. הגהות מנהגים שם (וכן יהי רצון שאחר קריאת התורה אין אומרים בניסן, ולא יום שאין נופלין בו). לבוש ס"ב (וכן אין אומרים יהי רצון שאחר קריאת התורה שהוא כמו תחנה). עולת שבת שם. ח"י ס"ק ז (וכתב במנהגים והוא הדין שאין אומרין יהי רצון שאחר קריאת התורה ולא והוא רחום, ורחום וחנון [=היא התפלה קצרה שאומרים לפני נפילת אפים], ואין מזכירין בו נשמות וצו"צ). ובסידור לא מובא יהי רצון זה.
47. 65. שלשת הפסוקים שאומרים במנחה של שבת: צדקתך; וצדקתך; צדקתך.
48. 66. רוקח שם. טור ושו"ע שם. וראה גם לעיל סי' רצב ס"ז (אם חל בשבת יום שאין אומרים בו נפילת אפים במנחה, אם היה חל בחול ... אין נוהגין לומר צו"צ במנחה).
49. 67. מנהגים וח"י שם. וראה גם לעיל סי' רפד סי"ד (נהגו להזכיר אחר קריאת התורה נשמת המתים ... גם נוהגים לומר אב הרחמים, ובכל יום שאין אומרים בו צו"צ אין אומרים אותו, ואין מזכירים נשמות).
50. 68. רמ"א סי' רפד ס"ז (נוהגין לומר אב הרחמים. ובכל יום שאין אומרים בו צו"צ אין אומרים אותו). וכן הוא לעיל שם, ובסדור (וכשאין אומרים תחנון אין אומרים אותו).
51. 69. לבוש סי' תצ ס"ט (ומזכירין נשמות ואומרים אב הרחמים).
52. 70. צדוק הדין הוא נוסח הצור תמים פעלו, שאומרים בעת הקבורה, כמבואר ברמ"א יו"ד סי' שנח ס"ג (כשמגיעים עם המת לקברות ... שאומרים עליו צדוק הדין). ואחריו אומרים הקדיש דהוא עתיד לאתחדתא כו' (הנזכר בשו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד). ומנהגינו לאמרו אחרי סתימת הקבר (ראה דרכי חסד ע' עו. נטעי גבריאל, אבלות ע' שכה). ועל זה כתב במנהגים שם (ניסן כל החדש ... אין אומרים בו ... צידוק הדין). רמ"א ס"ב (גם אין אומרים צדוק הדין בכל ניסן). רמ"א סי' תכ ס"ב (וכן בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון ... אין אומרים ... צדוק הדין). וביו"ד סי' תא ס"ו (המנהג פשוט במדינות אלו שלא לומר צדוק הדין בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון). והטעם לזה כתב הלבוש (סי' עתר ס"ג): "צידוק הדין הוא כמו תחנה"; והיינו מה שיחד עם צידוק הדין, יש כמה בקשות בנוסח זה.
53. 71. הגהות מנהגים שם (וכשאין אומרין צדוק הדין אז אין אומרים קדיש). עולת שבת שם (וכתוב שם בפירוש כשאין אומרין צדוק הדין אין אומרין קדיש). מ"א ס"ק ה (ולא קדיש). ח"י שם (כשאין אומרין צדוק הדין אין אומרין קדיש). ואנו נוהגים לומר תהלים פרק מט, ואחריו קדיש יתום (ראה דרכי חסד ע' עח).
54. 72. ט"ז סי' תכ ס"ק א (שיש לומר צדוק הדין על אדם גדול ... בימים שאין בהם תחנון ... אבל לא בראש חדש חנוכה ופורים וחדש ניסן). מ"א שם (כתב לבוש סי' תר"ע שאפילו לחכם בפניו אין אומרים צדוק הדין, שהוא תחנה, אלא דורשין עליו אם הוא בר הכי). ולענין ערב יום הכיפורים, ראה לקמן סי' תרד ס"ד (אין אומרים צידוק הדין, אלא על חכם בפניו).
55. 73. לבוש סי' עתר ס"ג (צידוק הדין הוא כמו תחנה, ואין אומרים תחנה בחנוכה, אלא דורשין עליו אם בר הכי הוא). מ"א שם.
56. 74. מ"א סי' תכ (אלא דורשין עליו אם הוא בר הכי, ואומרים קדיש אחר הדרשה). וראה לעיל סי' נד סוף ס"ד (ומנהג כל ישראל שאין מקדישין בקדיש לעולם אלא בסיום הפסוק או אגדה שהיא דרשת הפסוק).
57. 75. לבוש ומ"א שם (אם הוא בר הכי).
58. 76. רוקח סי' רמה (מר"ח ניסן עד אסרו חג ... ואין מספידין כלל). טושו"ע ס"ב (ואין מספידין בו).
59. 77. מו"ק כז, ב (אמר רב פפא אין מועד בפני תלמיד חכם (שיכולין להספידו, רש"י), וכל שכן חנוכה ופורים, והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו לא). טור שו"ע יו"ד סי' תא ס"ה (והני מילי לאינש דעלמא, אבל לתלמיד חכם, בין בחול המועד בין בראש חדש, חנוכה ופורים, מענות ומקוננות כדרכן בחול; והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו, לא). ואו"ח סי' עתר ס"ג (אין מספידין בהם אלא לחכם בפניו). ועד"ז לקמן סי' תרד ס"ד (ערב יום הכיפורים ... נוהגין לעשותו יום טוב ואין מספידין בו, אלא על חכם בפניו).
60. 78. רמב"ם הל' יום טוב פ"ו הכ"ב (חולו של מועד ונקראין מועד. ואע"פ שהם חייבין בשמחה ואסורין בהספד ותענית מותר לספוד בהן תלמיד חכם בפניו. אבל לאחר שיקבר אסור לסופדו בהן). הל' אבל פי"א ה"ה (ואין סופדין אותו בימים אלו אלא בפניו. נקבר אסורין בהספד). וראה לקמן סי' תרד ס"ד (או ביום שבאה שמועתו שמת שהוא כמו בפניו).
61. 79. מסכת סופרים ריש פכ"א (אין מתענין אותן בחדש ניסן). טור (ואין מתענין עד שיעבור ניסן), ושו"ע ס"ב (ואין מתענין בו להזכיר בצבור).
62. 80. דרכי משה ס"ק ב. רמ"א ס"ב (ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל). מ"א ס"ק ד (בצבור, משמע דסבירא ליה דתענית יחיד שרי, כמ"ש בב"י. ולכן כתב רמ"א שאין מתענין בו תענית כלל). ח"י ס"ק ו (ומנהגינו כרמ"א שאין להתענות כלל).
63. 81. בשו"ע (הב"י): והבכורות מתענין בו בערב פסח. ובכת"י: יתבאר בסי' תע (נוהגין הבכורות להתענות ולהשלים בכל ערב פסח). וראה לקמן סי' תל סוף ס"א (שבעשרה בניסן מתה מרים וקבעו בו תענית כשחל בחול כמ"ש בסי' תק"פ). סי' תצב ס"ב (נוהגין במדינות אלו להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח ... נוהגין להמתין להתענות אחר הפסח עד שיצא כל חודש ניסן מטעם שנתבאר בסי' תכ"ט).
64. 82. ב"י סד"ה והכי איתא (דבגמרא דידן משמע דאין איסור כלל להתענות בניסן, דאמרינן בסוף פרק שני דתעניות (יז, ב) מריש ירחא דניסן דלא למיספד, ומתמניא ביה דלא להתענאה, וקיימא לן בפרק קמא דראש השנה (יח, ב) בטלה מגילת תענית, וזה היפך המנהג שנהגו שלא להתענות עד אחר אסרו חג). פרי חדש ס"ק ב (וכל זה אינו אלא מחמת מנהג, אבל מעיקר הדין שרי להתענות אפילו בצבור וכל שכן להספיד, וכדמוכח בהדיא בסוף פרק שני דתעניות (יז, ב) דגרסינן התם מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא ולא למספד בהון, הא לאו הכי שרי למספד בהון, ואם כן לדידן דקיימא לן בטלה מגילת תענית, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה (יח, ב), שרי למספד, וכן כתב הב"י, ופשוט הוא). עולת שבת ס"ב (ונראה דכל זה אינו אלא רק מצד המנהג, אבל לענין דינא מוכרח מהש"ס דמותר להתענות, וגם מותר להספיד). ואף שנזכר מנהג זה במסכת סופרים, כבר נתבאר ברא"ש (הל' ס"ת): "כי מסכתא סופרים נתחבר בדורות אחרונים, ולא הובא מדבריו בגמרא". ובברכי יוסף (סי' תקפב ס"ז): "משמע קצת דסבר הרא"ש דמסכת סופרים נתחבר בימי הגאונים".
65. 83. מסכת סופרים ריש פכ"א (ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב ... לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן). טור (והכי איתא בפ"ק דמסכת סופרים מפני מה אין מתענין בניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן וי"ב נשיאים הקריבו קרבנם בי"ב יום, וכל אחד עשה ביומו יום טוב, ואין מתענין בו עד שיעבור ניסן).
66. 84. בב"י (ד"ה והכי) פירש את דברי המסכת סופרים: "שבאחד בו הוקם המשכן, ובי"ב ימים שאחריו הקריבו הנשיאים קרבנם". אבל בב"ח ד"ה מפני (לא ידעתי מנין הוא לו לומר דהמסכת סופרים חולק אהא דתניא (שבת פז ב) אותו היום נטל עשר עטרות, וקרבנות נחשון היה בראש חודש (עי' זבחים קא ב). אלא נראה ודאי דגם מסכת סופרים סובר כן, ומה שכתב דבאחד בניסן הוקם המשכן אינו טעם על שלא יתענו בו, דבלאו הכי אין מתענין בו כיון שהוא יום טוב שהקריב בו נחשון, וגם הוא ראש חודש, אלא בא להכריח שהקרבת הנשיאים היתה באותו זמן, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ואז מיד הקריבו קרבנם בשנים עשר יום). וראה גם לקמן סט"ו.
67. 85. במדבר ז, יא. ובכת"י: נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום.
68. 86. מסכת סופרים וטור שם.
69. 87. לבוש ס"ב (וערב פסח שבו הקריבו הפסח גם הוא יום טוב). וכדלקמן סי' תסח ס"א (בזמן שבית המקדש היה קיים אסרו חכמים לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום ולמעלה, לפי שמחצות ואילך הוא זמן הקרבת הפסח, וכל אדם שמקריב קרבן בכל ימות השנה אותו היום הוא יום טוב שלו).
70. 88. לבוש שם (ואין כאן אלא יום אחד פנוי, והוא יום י"ג שלא עשו בו יום טוב). ובמהרי"ל הלכות חודש ניסן (ויום י"ג היה להן אסרו חג). ובשו"ת צמח צדק סי' קטז (עי' במהרי"ל בדינים השייכים לחדש ניסן מביא שם שיום י"ג יש בו יום טוב, דהיינו שיום י"ג הי' איסור חג ליום טוב של הנשיאים, ונכון הוא). וראה שלחן המלך ח"ב ע' יט הערה 1.
71. 89. ב"י ד"ה והכי איתא (ונראה דהכי פירושא דמסכת סופרים, אין מתענין בכל חודש ניסן, מאחר שבאחד בו הוקם המשכן ובי"ב ימים שאחריו הקריבו הנשיאים קרבנם ואחר כך חג הפסח שבעה ימים, הרי רובו יצא בקדושה, והילכך אין להתענות בו כלל). לבוש (והרי יצא להם רובו של חדש בקדושה, ומאחר שיצא רובו בקדושה נוהגין קדושה ויום טוב בכל החודש, שאין מתענין בו). מ"א ס"ק ג (אם כן יצא רוב החדש בקדושה, לפיכך עושין כולו קדש).
72. 90. מנהג תענית ערב ראש חדש הובא בהגהות מנהגים, פורים אות נ (אותן הנוהגין להתענות בערב ראש חודש). ב"ח סי' תרפ"ו (מי שרגיל להתענות בערב ראש חדש). מ"א סי' תיז ס"ק ג (נהגו קצת להתענות ערב ראש חדש). לעיל סי' רמט סי"ג (המתענה בכל ערב ראש חודש).
73. 91. מנהג תענית יארצייט הובא בתשב"ץ קטן סי' תכה (ומתענה בכל שנה יום שמת בו אביו ואמו). ברמ"א יו"ד סי' תב סי"ב (מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו). לעיל סי' רמט סי"ג (המתענה ... ביום שמת בו אביו ואמו).
74. 92. מ"א ס"ק ה (והב"ח ושל"ה כתבו דאחר אסרו חג יש להתענות יום שמת בו אביו, והוא הדין ערב ראש חדש. ולי נראה דאין להחמיר, דהא תעניתים אלו חומרא בעלמא הם). ח"י ס"ק ח (וכן נראה לי עיקר). אליה זוטא ס"ק ג (ומכל מקום ביאר צייט וערב ר"ח אייר, אין לנו אלא מנהגינו שכתבו רמ"א ולבוש).
75. 93. מנהג תענית חתן וכלה הובא ברמ"א אה"ע סי' סא ס"א (ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן). והובאו על זה שני טעמים (שו"ת מהר"ם מינץ סי' קט): (א) שנמחלו עונותיהם ויום כיפור דידהו. (ב) שמא ישתכרו ולא יהי' דעתם מיושבת. ולכן תענית זה חמור יותר, שמתענים אותו גם בימי חדש ניסן, כמבואר ברמ"א סי' תקעג (אם יש לו נישואין בניסן מתענה ביום חופתו). ואף שהרמ"א כתב כאן "שאין מתענין בו תענית כלל". כתב על זה הח"י (ס"ק ח): "אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ, דתענית חתנים גם כן מתענין בו" (וראה כללי הפוסקים וההוראה הערה לכלל פ). * ומכל מקום אין מתענין תענית חתן וכלה באסרו חג, כדלקמן סי"ז (ואין מתענין אפילו חתן וכלה ביום חופתם, ולא תענית יום שמת בו אביו ואמו). וכן אין מתענין תענית חתן וכלה בראש חדש, חנוכה ופורים, אסרו חג, ט"ו באב וט"ו בשבט. ויתבאר לקמן שם.
76. 94. היינו אף שאין מתענים תענית חתן וכלה בראש חדש (כדלעיל הערה הקודמת), מכל מקום מתענים אותו בראש חדש ניסן, מהטעם שנתבאר לעיל סי' רפח ס"ג (הואיל ויש מתענים בהם בכל שנה תענית צדיקים כמ"ש בסי' תק"פ). והיינו כמבואר בשו"ע שם ס"א-ב (אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם; ואף על פי שמקצתם בראש חדש ... באחד בניסן מתו בני אהרן).
77. 95. ראה רמ"א שם (אבל אם יש לו נשואין בניסן מתענה ביום חופתו, אפילו בראש חדש ניסן, מפני שהוא אחד מן הימים שמתענים בהם, כדלקמן סוף סימן תק"פ). ובדרכי משה סי' תקפ ס"ק א (ומצאתי כתוב בליקוטי מהר"ש (הלכות ומנהגי מהר"ש סי' קפ) כשנשא אשתו הרבנית בחנוכה לא התענה באותו היום של חתונתו, ובנו היה לו חופה בראש חודש ניסן וצוהו להתענות, משום דראש חודש ניסן הוא אחד מן הימים שדרכם של בני אדם להתענות בהן).
78. 96. רמ"א ס"ב (אבל תענית חלום מתענין).
79. 97. סעיף ג (מותר להתענות תענית חלום בשבת).
80. 98. מ"א ס"ק ו (ופשוט דאין צריך למיתב תענית לתעניתו). וכן הוא לעיל שם (יום שאיסור התענית בו אינו אלא מנהג, כגון בחדש ניסן ... המתענה בהם תענית חלום, אינו צריך להתענות אחר כך תענית על תעניתו כמו המתענה בשבת).
81. 99. ראה שו"ע שם ס"ה (המתענה בר"ח או בחנוכה ופורים תענית חלום, צריך למיתב תעניתא לתעניתיה). וכן הוא לעיל שם (המתענה תענית חלום בראש חודש חנוכה ופורים ויום טוב, אפילו יום טוב ב' של גליות וחולו של מועד, צריך להתענות אחר כך תענית על תעניתו, כמו בשבת); וכאן לא הזכיר אלא ימים ששייכים גם בחדש ניסן. והיינו שלענין תענית חלום לא נחשב יום טוב אלא שבת יום טוב ראש חדש וחול המועד (שיש בהם מוסף), וגם חנוכה ופורים, כמבואר במשנה תענית (טו, ב): "אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים". ואף שבמגלת תענית מבואר שיש עוד ימים רבים שאין מתענים בהם, מבואר בגמרא (ר"ה יח, ב): "בטלה מגילת תענית ... שאני חנוכה דמיפרסם ניסא". ופירש"י: "כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצות, והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו". ומכל שכן לענין ערב יום הכיפורים (ראה לקמן הערה 83), שחמור לענין זה אפילו יותר משבת ויום טוב, כדלקמן (סי' תרד ס"א): "אסור להתענות בו אפילו תענית חלום, אע"פ שמותר להתענות תענית חלום אפילו בשבת ויום טוב, מכל מקום בערב יום הכיפורים שהאכילה נחשבת כעינוי כמו שנתבאר, אין להתענות בו אלא יאכל וישתה ויחשב לו כאלו התענה על חלומו". משא"כ שאר הימים שאין מתענים בהם, אינם אלא מנהג, ואינם נחשבים יום טוב לענין תענית חלום.
82. 100. מ"א ס"ק ו (ואם התענה בשבת שתוך ניסן תענית חלום, נראה לי דיתענה תענית לתעניתו בניסן).
83. 101. סעיף ג (אם היה ביום ראשון חנוכה או פורים או ערב יום הכיפורים או ראש חודש או חולו של מועד וכל שכן יום טוב, אפילו יום טוב ב' של גליות, שלא יתענה עד אחר כך. אבל אם למחר הוא יום שאיסור התענית בו אינו אלא מנהג כגון בחדש ניסן, אפילו בערב פסח או אסרו חג, יתענה, כמו שיתבאר בסי' תכ"ט, והוא הדין בימי הגבלה, ובין יום הכיפורים לסוכות, ואפילו בראש חודש ניסן וראש חודש אב יכול להתענות, הואיל ויש מתענים בהם בכל שנה תענית צדיקים כמ"ש בסי' תק"פ). שכל הימים האלו שאין מתענים בהם, אינם אלא מנהג, ולגבי תענית חלום אינם נחשבים יום טוב (וכאן לא הזכיר אלא הימים ששייכים בחדש ניסן).
84. 102. והיינו שאף שאין אומרים תחנון בכל הימים האלה, מכל מקום אומרים בהם למנצח יענך ואל ארך אפים. אבל יש כמה ימים שהם יותר יום טוב, ולכן אין אומרים בהם למנצח יענך ואל ארך אפים. ומקורו במנהגים (טירנא) ערב פסח (בערב פסח אין אומרים אל ארך אפים). ושם מנהג כל השנה (אלו ימים שאין אומרים אל ארך אפים ולמנצח, וקל וחומר תחנון, חנוכה ופורים ... וכל יום טוב [ושבת] וערב פסח וערב יום כיפור וט' באב). מהרי"ל הל' חודש ניסן (ואומרים כל ימי ניסן אל ארך אפים בשני ובחמישי, ולמנצח אומרים בכל יום, מלבד ערב פסח ואסרו חג דאין אומרים גם למנצח). רמ"א ס"ב (ואין אומרים ... אל ארך אפים ולמנצח בערב פסח). ובסי' קלא ס"א (ואפילו בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח, מלבד בראש חדש וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יום כיפור וט' באב). וכן הוא לקמן (סי' תרב ס"ד): "אם אירע מילה ... אומרים אבינו מלכנו (ואל ארך אפים ולמנצח)". וכן הוא בסידור (אצל אל ארך אפים): "אין אומרים אל ארך אפים לא בראש חודש ולא בחנוכה ופורים קטן וגדול ב' ימים ולא בערב פסח וט' באב". כל זה הוא מעיקר המנהג. ולענין מנהגינו באמירת למנצח יענך, כתב בסידור: "מנהג ספרד שבכל יום שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך". ולענין מנהגינו באבינו מלכנו ואל ארך אפים, ראה מ"ש ב"שיעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' תיב-ד). וראה לעיל (הערה 81) ולקמן (הערה 98), שימים אלו הם קצת יום טוב גם לענין תענית חלום ותענית חתן וכלה.
85. 103. סעיף א (בזמן שבית המקדש היה קיים אסרו חכמים לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום ולמעלה, לפי שמחצות ואילך הוא זמן הקרבת הפסח, וכל אדם שמקריב קרבן בכל ימות השנה אותו היום הוא יום טוב שלו מדבריהם).
86. 104. מנהגים (טירנא) ערב פסח (בערב פסח אין אומרים ... מזמור לתודה, וכן בערב יום כפור, לפי שאין מביאין קדשים לבית הפסול למעט זמן אכילתו, לכן אין מביאין תודה בערבי פסחים משום חמץ, וב[ערב] יום כפור מפני התענית). רמ"א ס"ב (ואין אומרים מזמור לתודה ... בערב פסח). מ"א ס"ק ז (שלחמי תודה היו חמץ, ואפילו בערב פסח אסור להקריב, שיבואו לידי נותר).
87. 105. סעיף א (ונוהגין במדינות אלו שלא לאומרה ... בערב פסח כמו שיתבאר בסי' תכ"ט, וכן בערב יום כפור כמו שיתבאר בסי' תר"ד). וכמבואר לקמן שם ס"ו (ואין אומרים בו מזמור לתודה מטעם שנתבאר בסימן נ"א).
88. 106. מ"א ס"ק ח (מצאתי כתוב, ליתן חרם בבית הכנסת לאיזה צורך גדול מותר בניסן, אף אם תאמר שאסור בתשרי משום שתלוין בדין, כדלקמן סי' תר"ב).
89. 107. סעיף ה (אין נותנים חרם בין ראש השנה ליום הכיפורים, שלא לעורר כחות הדין בזמן ההוא).
90. 108. של"ה ריש מסכת פסחים קמ, ב (נראה לענ"ד מנהג טוב לקרות בכל יום ויום פרשת הנשיא של זה היום ... וביום י"ג בניסן נראה לי לקרות פרשת בהעלותך, עד כן עשה את המנורה, והוא נגד שבט לוי, כדאיתא במדרש שהי' אהרן מצטער שלא היה לו חלק בנשיאים, אמר ליה הקב"ה, לגדולה יותר אתה מוכן, היינו הדלקת הנרות). אליה זוטא ס"ק ד (כתב בשל"ה דף ק"מ לקרות בכל יום פרשת הנשיא שלו, וביום י"ג יקרא פ' בהעלותך עד כן עשה את המנורה, שהוא נגד שבט לוי). ח"י ס"ק י (וכתבו אחרונים בשם של"ה שיש לקרות בניסן כל יום הנשיא השייך ליומו, וביום י"ג יקרא פרשת בהעלותך עד כן עשה המנורה). ובסידורי חב"ד (בדורות האחרונים) כתוב לומר ביום י"ג זאת חנוכת המזבח. וראה לקו"ש חל"ב ע' 19 הערה 1. התוועדויות תשמ"ה ח"ג ע' 1758. שלחן המלך ח"ב ע' יט. ובס' המנהגים – חב"ד ע' 36 (אחר אמירת הנשיא אומרים יהי רצון (הנדפס בסידור תורה אור), וגם כהנים ולוים אומרים אותו). אוצר מנהגי חב"ד (ניסן ע' ג-ח).
91. 109. מהרי"ל הל' ערב פסח ע' מז (דרש מהר"י סג"ל, בערב פסח ישכים כל אדם לבית הכנסת, כדי שיגמור סעודתו קודם ד' שעות ביום, דזמן היתר חמץ אז קצר הוא, דתנן אוכלין כל ארבע כו'). הובא בעטרת זקנים סי' תמג ס"ק ב. באר היטב כאן ס"ק ס"ק י. וראה גם לקמן סי' תמד ס"ז (יש להזהיר לש"ץ שלא יאריך בתפלה בשבת שחרית, משום אכילת חמץ שלא יבואו לידי איסור).
92. 110. סעיף ד (שעות הללו משערין אותן לפי ענין היום ... ולפיכך אין לאכול חמץ אלא עד שליש היום).
93. 111. סוכה דף מה ע"ב (א"ר ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ור' יוחנן משום ר"ש המחוזי משום ר' יוחנן המכותי, כל העושה איסור לחג (אגודה לחג, רש"י) באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח).
94. 112. פירוש ב' ב רש"י שם ד"ה באכילה.
95. 113. תהלים קיח, כז.
96. 114. רש"י סוכה שם ד"ה בעבותים.
97. 115. רמ"א ס"ב (ונוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג, והוא אסרו חג).
98. 116. היינו, לא רק "תענית יום שמת בו אביו ואמו", שנתבאר (לעיל ס"ט): "תענית יום שמת בו אביו ואמו (שקורין יאר צייט) אין מתענין בכל החדש". אלא אפילו "חתן וכלה ביום חופתם", שנתבאר (לעיל שם): "אבל החתן והכלה ביום חופתם נוהגין להתענות", מכל מקום באסרו חג אין מתענין גם תענית זה. וכן אין מתענין תענית זה בראש חדש ובחנוכה ובפורים ובט"ו באב ובט"ו בשבט, כמבואר ברמ"א סי' תקעג (מי שיש לו נשואין בחנוכה אין לו להתענות). ובמ"א שם ס"ק א (באסרו חג, וט"ו באב, ובט"ו בשבט, אינו מתענה, כיון שמוזכר בגמרא). והיינו כמבואר במשנה תענית (טו, ב): "אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים". ט"ו באב נזכר בגמרא תענית (כו, ב): "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות ... וחולות בכרמים". ט"ו בשבט נזכר במשנה ר"ה (ב, א): "ארבעה ראשי שנים הן ... בשבט ... בחמשה עשר בו". ואסרו חג נזכר בגמרא סוכה (מה, ב): "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר (תהלים קיח, כז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". * יוצא אם כן, שלענין תענית חלום לא נחשבו ימים טובים אלא שבת ויום טוב ראש חדש וחול המועד וחנוכה ופורים וערב יום הכיפורים (כדלעיל ס"י-יא, ובהערות שם). לענין תענית חתן וכלה נחשבו ימים טובים גם אסרו חג ט"ו באב וט"ו בשבט (כמבואר כאן). ולענין תענית יארצייט נחשבים גם ימי ניסן (כדלעיל ס"ט), ושאר הימים שאין נוהגים לומר בהם תחנון. וראה לעיל (הערה 84) שגם לענין אמירת אל ארך אפים, למנצח יענך, ואבינו מלכנו, יש הפרש בין סתם ימים שאין אומרים בהם תחנון, לבין אלו שיש בהם יום טוב קצת. שלושה סוגים אלו נתבארו ב"סדר תנאים אירוסין ונישואין" (פרק לב).
99. 117. ראה רמ"א שם ס"ט (אם אירע יום מיתת אביו ... אין מתענין כלל, וכן בשאר ימים שאין בהם תחנון).
100. 118. ראה רמ"א שם (אם יש לו נישואין בניסן מתענה ביום חופתו), ומ"א שם ס"ק א (דאינו אלא מנהג (ב"ח). ונראה לי דהוא הדין ל"ג בעומר, ומר"ח סיון עד שבועות, ובימים שבין יוה"כ לסוכות, אבל באסרו חג, וט"ו באב, ובט"ו בשבט, אינו מתענה, כיון שמוזכר בגמרא).
101. 119. מ"א ס"ק ח, ממשמעות תוס' ר"ה (יח, ב סד"ה מימות): "אין לומר דשבקוה לתעניתייהו משום מחרת יום טוב, ומשום כך המתינו עד כ"ד בו, דמאז לא היו נוהגין בו". והיינו שבימי עזרא עדיין לא נהגו במנהג זה, שלא להתענות באסרו חג (הסוכות), ואחר כך הנהיגוהו.
102. 120. סעיף יט (שהוא יום טבוח). ובהערות שם נתבאר, אם יש הפרש ביניהם להלכה ולמנהג.
103. 121. רש"ל , הובא במטה משה סי' תקמג (ושמעתי ממורי ז״ל שהיה דורש, כל אחד יאפה חלה אחת או תבשיל אחת מקמח הנטחן לפסח, כי שמא היה שם חשש חמץ ויתלה אותו בההוא שנטל מהם). ובשל"ה ריש מסכת פסחים קמ, סע"ב (ושמעתי בשם הגאון מהרש"ל שהיה דורש, כל אחד יאפה חלה אחת או תבשיל אחת מקמח הנטחן לפסח, כי שמא היה שם חשש חמץ, ויתלה אותו בההוא שנטל מהם). מ"א סי' תל ס"ק א (ורש"ל הי' דורש שכל אחד יאכל מעט קודם פסח מקמח של פסח, כי שמא היה שם חשש חימוץ ויתלה במה שאכל וטוב ליתן ממנו לעני).
104. 122. רבינו אשר מלוניל בס' המנהגות כג, א (נהגו כל ישראל לעשות לחם אחד בערב שבת הגדול, לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, וקורין אותו חלת עני, ובלעז לחם בית הכנסת, ומחלקין אותו לעניים). הובא במטה משה שם (אחרי שהעתיק מדבריו ומדברי הרש"ל הנ"ל: "ואפשר שאותו חלת עני היה גם כן מקמח הנטחן לפסח, וזה היה טעמם"). וכן הוא ב של"ה שם (ואפשר שאותו חלת עני היה גם כן מקמח הנטחן לפסח. וראוי לאדם לקדש בקדושה זו ליתן מקמחו לעניים שיאכלו קודם פסח, ואז הקמח של פסח יהיה ביותר מקודש).
105. 123. סעיף יב (כיצד יעשה, אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק יסיר חטה אחת מהכרי ויאכלנה או ישליכנה לאיבוד קודם הפסח, והשאר מותר לו). ושם נתבאר הטעם שמועלת עצה זו (לפי שיש כאן ב' ספיקות להקל, שמא החטה שנאכלה או שנאבדה מן העולם היא היא החיטה המחומצת שנתערבה בכרי, ואם תמצי לומר שאותה [חטה] עדיין היא מעורבת בכרי, מכל מקום כשאוכל בפסח מצה הנעשית מחטים שבכרי, יש להסתפק על כל חתיכת מצה שהוא בולע, שמא אין בחתיכה זו כלום מאותה חטה המחומצת, ואין באכילה זו שום איסור כלל. ונמצא שעל כל חתיכת מצה שהוא בולע יש בה ספק ספיקא להקל, ולומר שאין באכילה זו איסור כלל. והקילו חכמים בספק ספיקא כזה, לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ברוב יבש ביבש).
106. 124. סוף ס"י (ומכל מקום יש להחמיר ליטול מהקמח ולאכול קודם הפסח, כדי לתלות הפרורין במה שאכל כבר, עיין סי' תכ"ט).
107. 125. מ"א סי' תל ס"ק א (וצריך לומר דלחומרא בעלמא נקטי'). אלא שהמ"א ביאר את הטעם שלא חשש לזה מדינא (שם): "וצ"ע דזה דוקא בדבר חשוב שנתערב יבש ביבש ונאכל אחד מהם אז הכל מותר, כמ"ש בי"ד סי' ק"י, אבל קמח בקמח מקרי לח בלח, ואם יש ס' הכל שרי, ואם אין ס' הכל אסור". והשיב על כך בח"י (סי' תל ס"ק א): "ולי נראה דדינא קאמר, דאע"ג דקיימא לן קמח בקמח מיקרי לח בלח, מכל מקום הא דעת קצת גדולי פוסקים דקמח בקמח מקרי יבש ביבש ... ואם כן לדידהו היה חוזר וניעור תוך הפסח, על כן כל מה דאפשר לתקן לכתחילה לצאת אליבא דכולי עלמא מתקנינן דיאכל מעט ותלינן במה שאכל". וגם רבינו חושש לדעת הפוסקים שקמח בקמח יש לו דין יבש ביבש, כדלקמן (סי' תמז ס"א): "ויש אומרים דקמח שנתערב אין לו דין תערובת לח בלח". וכן לקמן (סי' תנג ס"ט): "ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש כמו שנתבאר סימן תמ"ז". ועוד השיב באליה רבה (סי' תל ס"ק ב): "ונראה לי דחשש חמץ היה שמא נתלחלח קצת קמח ונעשה פירורין והוי יבש". ועוד השיב בחמד משה (סי' תל ס"ק ב): "נראה לי דכוונת ה[ר]ש"ל, דאולי נתערב איזה חתיכת חמץ ממש תוך הקמח, וזה אינו מתבטל בקמח, דחוזר וניער". ולכן הוסיף רבינו טעם אחר לכך ש"מנהג זה אינו אלא חומרא בעלמא, שמעיקר הדין אין אנו מחזיקין ריעותא". וראה סגולת אברהם ע' 187.
108. 126. חולין נו, ב. וראה גם לקמן סי' תלג סכ"ה (בהג"ה). סי' תנא סמ"ו וסע"ו. סי' תנג סוף סט"ו. סי' תסב ס"ט. סי' תסה ס"ו. סי' תסו ס"ו. סי' תסז סי"א וסל"ה וסמ"ח.