ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תסה דין מורסן בפסח

תסה דין מורסן בפסח

ובו ו' סעיפים

א אין שורין מורסן במים [לתרנגולים] ¹²⁵⁴ מתחלת שעה ששית ואילך ¹²⁵⁵ , אפילו אם הוא עומד עליהם לראות שלא ישהה המורסן לפניהם כשיעור מיל, וכל פחות מכשיעור אינו בא לידי חימוץ, אף על פי כן אסור, שהרי אסרו להניח עיסה בלא עסק לכתחלה אפילו רגע אחד ¹²⁵⁶ כמו שנתבאר בסי' תנ"ט ¹²⁵⁷ :

ב אבל מותר לחלוט את המורסן ¹²⁵⁸ ברותחין ¹²⁵⁹ , ואחר כך נותנן לפני התרנגולים. ואף על פי ששוהה כמה ימים אין בכך כלום, שהחלוט אינו בא לידי חימוץ כלל ¹²⁶⁰ .

אבל הגאונים אסרו כל חליטה ¹²⁶¹ כמו שנתבאר בסי' תנ"ד ¹²⁶² :

ג וכשהוא נותן לפניהם שעורים או חטים משש ואילך, צריך ליזהר שלא להשליכם במקום לח שיוכלו לבא לידי חימוץ ¹²⁶³ .

אבל קודם שש מותר ליתן לפניהם אפילו חמץ גמור. רק שצריך ליזהר, מתחלת ליל י"ד אחר הבדיקה ואילך, לעמוד עליהם משעת אכילתם עד שיגמרו לאכול, כמו שנתבאר בסי' תל"ג ¹²⁶⁴ . ומה שמשתייר מאכילתם, לא יניחנו מוטל לפניהם, אלא יניחנו במקום משומר עד זמן הביעור כמו שנתבאר שם.

וטוב ליזהר משלשים יום קודם הפסח ואילך ¹²⁶⁵ שלא להשליך לפניהם שעורים במקום לח (אלא אם כן עומד עליהם בשעת אכילתם עד שיגמרו לאכול, ומה שנשתייר לא יניחנו מוטל לפניהם). כי יש לחוש ¹²⁶⁶ שמא כשיגיע זמן הבדיקה לא יעלה על דעתו שהמקום שהשליך שם שעורים היה לח, ולא יבדוק שם, ואף אם יבדוק שם, ימצא שעורים שנשתיירו מאכילתם ולא יעלה על דעתו לבערם, כיון שכבר נתנגבו ואין חמוצם ניכר.

וטוב ליזהר שלא ליתן לפניהם מים לשתות בעוד שהשעורים מונחין לפניהם, אלא יכבד מתחלה אותו מקום היטיב ואחר כך יתן שם מים ¹²⁶⁷ :

ד לא תשרה האשה את המורסן במים, משש ואילך, לשוף בו את בשרה במרחץ. אבל מותרת לשוף על בשרה מורסן יבש ¹²⁶⁸ , אפילו בעוד שמי הזיעה טופחין על בשרה, לפי שזיעת האדם אינו כמים להביא לידי חימוץ ¹²⁶⁹ , אם אינו מזיע מחמת חום המים אלא מחמת חום האוּר כמו שיתבאר בסימן תס"ו ¹²⁷⁰ .

ומכל מקום צריכה היא ליזהר להעביר כל המורסן מעל כל בשרה קודם שתרחץ גופה במים, בין בחמים בין בצוננין. ולפי שעכשיו אין הנשים בקיאות בכך, לפיכך אסור להם לשוף מורסן על בשרן אפילו הוא יבש ¹²⁷¹ :

ה אם שפשפו מורסן באווז ¹²⁷² לח ממים ¹²⁷³ , אע"פ שהוא צונן ¹²⁷⁴ , בין בעודו בעורו בין כשהופשט מעורו, אסור לאכלו בפסח, מפני שהמורסן נכנס בנקבים שיש בעורו, וגם בבשר יש בקעים בכל צד ¹²⁷⁵ , ודרך הנקבים והבקעים נבלע טעם המורסן באווז.

ואע"פ שבשאר איסורים, כגון בשר צונן שנפל לתוך חלב צונן, אע"פ שיש בבשר בקעים הרבה, נוהגין להתיר הבשר על ידי שטיפה והדחה בהפסד מרובה או שעת הדחק כמ"ש ביו"ד סימן צ"א ¹²⁷⁶ . מכל מקום לענין חמץ בפסח שאוסר אפילו במשהו, יש להחמיר ולאסור ¹²⁷⁷ באכילה.

אבל אם שפשפו קודם הפסח, אפילו בערב פסח אחר שעה ששית ואילך, יש להתיר ¹²⁷⁸ במקום הפסד מרובה או שעת הדחק אף לאכלו בתוך הפסח ¹²⁷⁹ . ובלבד שיזהר להדיחו ולשפשפו במים יפה בתוך הפסח ¹²⁸⁰ :

ו יש ליזהר לכתחילה שלא יהבהבו העופות בפסח בקשין ¹²⁸¹ , דהיינו זנבות השבלים ¹²⁸² , כי שמא יש גרגיר דגן חמץ בתוך השבלין, ויתן טעם בעופות בשעת ההבהוב ¹²⁸³ .

ומכל מקום בדיעבד אין לאסור העופות ¹²⁸⁴ .

ואפילו אם מצא הרבה גרגרים ¹²⁸⁵ המחומצים בשבלים הנותרים לאחר ההבהוב, אין מחזיקין איסור מספק ¹²⁸⁶ , לומר שגם בשבלים שהבהב בהם היה בהם גרגרים מחומצים, אלא תולין לומר שכל הגרגרים נפלו מהם בשעת הדישה.

(אבל אם ידוע לנו שהיה גרגיר מחומץ בשבלים שהבהב בהם, יש לאסור העופות ¹²⁸⁷ באכילה ¹²⁸⁸ , שחמץ בפסח במשהו).

וכן אם נמצא שבולת רקנית בתבשיל נימוח, אין חוששין שמא היה דגן מחומץ בשבולת ונפל לתוך התבשיל ונימוח שם ¹²⁸⁹ :

הערות

1254. משנה דף לט , ב (אין שורין את המורסן לתרנגולים). טור ושו"ע ס"א (אין שורין מורסן לתרנגולים בשום פנים). * המורסן והסובין שניהם יכולים לבוא לידי חימוץ, כדלעיל סי' תנד ס"ג (מתוך שהוצרכו חכמים לומר שאין יוצאין בפת סובין לפי שאינה קרויה לחם, מכאן אתה למד שהסובין יכולין לבוא לידי חימוץ כשיבואו במים), ושם נסמן (הערה 15).
1255. כדלעיל סי' תמה ס"א (שמתחילת שעה ששית ואילך הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים).
1256. הגאונים . בעל העיטור ח"ב הל' מצה ומרור קכט, ב (שאם כן נתיר להשהות עיסה כדי הילוך מיל). הובא בטור. מ"א (אפילו אין שוהין שיעור מיל, דלכתחלה אסור להשהותו אפילו רגע אחד, כמ"ש סי' תנ"ט ס"ב) וח"י ס"ק א (אפילו אינו רוצה לשהות שיעור מיל, דלכתחלה אסור להשהות אפילו רקע עחד, כמ"ש המחבר לעיל סי' תנ"ט ס"ב).
1257. סעיף ט (לכתחלה אסור להניח העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד).
1258. משנה שם (אבל חולטין). טור (אבל חולטים).
1259. רש"י שם ד"ה חולטין (ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ). טור (פירוש ברותחין, שאז אינו מחמיץ).
1260. ברייתא שם (תנו רבנן אלו דברים שאין באין לידי חימוץ ... וחלוט שחלטו ברותחין).
1261. טור (והגאונים אסרו כל חליטה). שו"ע שם (ולא חולטין).
1262. סעיף ז (הגאונים אסרו לנו כל מין חליטה ברותחין, לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין, ויש לחוש שמא לא ירתיח את המים יפה יפה).
1263. מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלה (משש ולמעלה ... הנותן שיבולת שועל או שאר תבואה לתרנגולים, יתן במקום יבש שלא יחמצו). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (יזהר קודם הפסח שלא ישליך התבואה בחצר לתרנגולים במקום שהוא לח, שמא יחמיץ וישאר לשם בתוך הפסח. וכל שכן שיזהר מזה תוך הפסח). רמ"א ס"א (וכשנותנים להם שעורים או חטים לאכול, יזהר שלא להשליכם במקום לח שיבוא לידי חימוץ).
1264. סעיף כז (ואם הוא רוצה ליתן לפני הבהמות ותרנגולים לאכול זה החמץ, או חמץ אחר, צריך הוא לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול ... ואם נשתייר מעט חמץ מאכילתם יטלנו משם, ולא יניח לפניהם, שמא ישאר מונח שם עד כניסת הפסח). וכמובא לעיל משו"ת מהר"י ווייל (יזהר קודם הפסח ... שמא יחמיץ וישאר לשם בתוך הפסח).
1265. מ"א סי' תלג ס"ק י בשם מהרי"ל (כתב במהרי"ל שלא ישליך חטים לתרנגולים במקום לח שלשים יום קודם לפסח). ובמהרי"ל שלפנינו ליתא. ובמובא לעיל משו"ת מהר"י ווייל (יזהר קודם הפסח). וטעם ההיתר קודם ל' יום נתבאר לעיל סי' תלג סכ"ה (אבל כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב קודם פסח, דהיינו קודם ל' יום, יש בו ב' ספיקות להקל שמא אכלוהו, ואם תמצא לומר שלא אכלוהו התרנגולים, שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב ואין צריך לבערו כלל).
1266. כדלעיל סי' תלג סכ"ז (ואפילו אם דעתו לילך אליהם כשתגיע שעה ששית ולראות אם מונח שם מעט חמץ שיבערנו, מכל מקום יש לחוש שמא כשתגיע שעת הביעור חמץ ישכח על החמץ שנתן לפניהם, לפי שלא יעלה על דעתו אז לחוש שמא נשתייר מעט חמץ מאכילתם, לפיכך צריך הוא בשעה שהוא נותן לפניהם לאכול שלא לזוז מהם עד שיגמרו לאכול ויצניע המשוייר). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ז.
1267. דרכי משה ס"ק א, בשם מהר"י [ברונא] (ועומד עליהן עד שאכלו, והנשארים יצניעו, ואחר כך נותנים להם לשתות).
1268. משנה שם לט, ב (האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש).
1269. רש"י שם ד"ה אבל שפה (מורסן יבש בבשרה, ואע"פ שמים טופחין על בשרה), לפירוש הרא"ש פ"ב סי' כא (אפילו היא נכנסת למרחץ ומזיעה, דלחלוחית הזיעה אינה מחמצת. ומ"ש בפירש"י אף על פי שהמים טופחים על בשרה, נראה הזיעה קאמר). טור (אבל שפה היא על בשרה יבש, אף על פי שיש זיעה על בשרה, דזיעה אינה מחמצת).
1270. סעיף א (וזיעת אדם ... דינם כמי פירות שאין מחמיצין) וס"ז (אבל זיעה ממים עצמן, כגון זיעת המרחץ שהוא מזיע מהבל המים חמין שבתוכה, דינה כמים).
1271. רא"ש שם בשם רבנו יונה (וצריכה להעביר כל הסובין ממנה קודם שתשתטף בצונן. לכן כתב ה"ר יונה ז"ל, דהאידנא אין הנשים בקיאות בזה, ויש למונעם מלתת מורסן על בשרם אפילו יבש). טור ושו"ע ס"ב (אין האשה שפה מורסן על בשרה, אפילו יבש). מ"א ס"ק ג (דחיישינן שיתלחלח אחר כך). ט"ז ס"ק א (דחיישינן שמא ישאר קצת עליו בשעה שתשטוף במים).
1272. ראבי"ה סי' תעד, בשם אביו רבינו יואל (ומעשה היה ששראום מעט ושפשפו בהם אווז(ין) בפסח, ואסרה אבי מורי נ"ע, משום דסבירא לן דאית ביה בעור נקבי נקבי ופרצי פרצי, כדאמרינן בפרק העור והרוטב, ובלעא, וכדאמרינן בפרק כל הבשר אית ביה פילי כולו אסור). והיינו שלענין הנקבים בעורו, אמרינן בחולין קיט, ב (חלחולי מחלחל ... נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב), ובשבת קח, א (עור של עוף ... דאית ביה נקבי נקבי ... נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ... דאית ביה פירצי פירצי). וכדלעיל סי' לב סי"ז (ומפני זה התירו לכתוב על עור עוף המעובד, אע"פ שכולו מלא נקבים דקים ממקום הנוצות). ולענין הנקבים בבשר אמרינן בחולין קיב, א (צלי בעי קליפה. ואי אית ביה פילי כוליה אסור), ופרש"י (לא סגיא ליה בקליפה, לפי שבולע דרך הנקבים, וכולו אסור). ונפסק בשו"ע יו"ד סי' צא ס"ז (ואם יש בו בקעים ... כולו אסור). ויתבאר לקמן בסמוך. הובא ברא"ש פ"ב סי' כ (כתב באבי העזרי מעשה היה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווז בפסח, ואסרו אבא מרי, משום דאית בעור נקבי נקבי פרצי, ואמרינן בחולין ואי אית ביה פילי אסור). טור ושו"ע ס"ג (אם שפשפו מורסן באווז לח ממים, יש מי שאומר שהאווז אסור). ט"ז ס"ק ב (משום דאית בעורה פירצי פירצי ... אית ביה פילי).
1273. והיינו שבמעשה שבראבי"ה שרו את המורסן מעט, ואחר כך שפשפו בהם אווז, ובשו"ע הוסיף שכן הוא גם אם שפשפו בהם אווז לח ממים. וראה אליה זוטא ס"ק ב.
1274. כמובא לקמן מרמ"א יו"ד סי' צא (אם יש בו בקעים ... ויש אומרים דאפילו הם צוננים). משא"כ בשאר בשר צונן, או אם לא שפשפו בו, נתבאר לקמן סי' תסז סמ"ט (בשר חי שנמצא עליו חטה בקועה קודם מליחתו ... אם אחד מהם לח קצת במקום נגיעתן, צריך להדיח הבשר במקום שנגעה בו החטה ... ואף במקומות שנוהגין להחמיר בצונן בפסח, די לו בהדחה, כיון שאין בו במקום החטה אלא קצת לחלוחית, ולא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה והחמץ הוא נשרה בתוך הרוטב, שאז נפלט טעם משהו מהחמץ לתוך הרוטב והרוטב מבליע אותו טעם משהו בתוך ההיתר).
1275. ח"י ס"ק ו (כי מלבד העור יש בקעים בבשר אווז בכל צד). וכמובא לעיל מחולין קיב, ב. ומשו"ע יו"ד סי' צא ס"ז.
1276. ס"ז (אם יש בו בקעים ... והוא צלי רותח, כולו אסור. הג"ה, ויש אומרים דאפילו הם צוננים, דינא הכי, וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה). דעת האוסרים כאן את כל האווז, היא דעת היש אומרים ברמ"א שם (כולו אסור ... אפילו הם צוננים). והיא דעת הרא"ש חולין פ"ח סוס"י לג (ואי אית ביה פילי אסור כוליה ... בספר התרומה כתב דאפילו חי), וטור יו"ד סי' צא (ואם יש בקעים ... והוא חי כולו אסור). אמנם ברמ"א שם אינו חושש לדעת הרא"ש והטור, אלא "אם אין הפסד מרובה". ויש שם כמה דעות בפוסקים שם, אם מה שאוסרים בצונן, כשאין הפסד מרובה, הוא דוקא בצלי צונן, או גם בחי צונן. ורבינו נקט כאן שכן הוא גם בחי צונן, שחוששים לדעת הרא"ש והטור. ראה מנחת פתים הוספות. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צא ס"ז.
1277. דרכי משה ס"ק ב (ומיהו נראה דבחמץ במשהו יש לאסור, דיש לחוש שמא נשאר משהו חמץ תוך הפילי, ולכן אסור). רמ"א ס"ג (והכי נהוג לענין איסור חמץ שהוא במשהו).
1278. עולת שבת ס"ק ג (מדאוסר מטעם איסור משהו, אם הוא קודם פסח, עד הלילה מותר).. ח"י ס"ק ו (ובערב פסח משש ולמעלה, כיון דאין כאן חומרא דאיסור משהו, יש להקל, נראה לי). וכדלעיל סי' תמז ס"א (קודם הפסח אפילו בערב פסח משעה ששית עד הלילה ... מתבטל בששים כשאר איסורין).
1279. כדלעיל בתחלת הסעיף, שרק טעם המורסן נבלע, ולכן אין אומרים בו חוזר וניעור, כדלעיל סי' תמז סכ"ב (דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל, ואינו חוזר וניעור בפסח. ויש חולקין ... והלכה כסברא הראשונה).
1280. בנוסף למה שהדיחו קודם הפסח (ראה כף החיים ס"ק כ), שהרי בודאי הדיחו קודם הפסח, להסיר ממנו המורסן ששפשפו בו.
1281. דרכי משה ס"ק א, בשם מהרי"[ב] (ומהרי"ב כתב ... וצריכים ליזהר כשמהבהבים התרנגולים על האש בפסח, שלא יהבהבו בקשין, פירוש בשיבולת של חיטים ושעורים, אולי היו מונחים במקום לח על הארץ ונתחמצו, ונותנים טעם בתרנגולת). רמ"א ס"ג (ויש ליזהר שלא להבהב העופות בקשין, שמא יהיו שם חטים או דגן מחומץ, ויתן טעם בעופות בשעת ההבהוב).
1282. דרכי משה שם (פירוש בשיבולת של חיטים ושעורים). וכפירש"י שבת סו, א (קש, זנבות השבלים). והם השבלים שנשארו אחר שנתפרקו מהם גרעיני הדגן בעת הדישה.
1283. כבר נתבאר לעיל סי' תנד ס"ג (שהסובין יכולין לבוא לידי חימוץ כשיבואו במים ... במה דברים אמורים בסובין שהוא קליפה מהחטה עצמה, אבל קליפה מקש, שקורין שפרייא"ר, אינו בא לידי חימוץ). וכל החשש בזה הוא רק: (א) שמא נשאר גרגיר דגן בתוך השבלים (שלא נתפרק בעת הדישה). (ב) שמא נתחמץ לפני ההבהוב. (ג) שמא עלה עשן החטה החמוצה אל העוף בעת ההבהוב, ונתן בו טעם חמץ.
1284. ט"ז ס"ק ג (ובדיעבד אין לאסור). מ"א ס"ק ה (ובדיעבד מותר (ט"ז)). ח"י ס"ק ז (ובדיעבד אם הבהב כשר, ט"ז).
1285. מ"א שם (ואם הבהבו בקש ואחר כך נמצא דגן מחומץ בקש הנותר, אין מחזיקין בו איסור ... אם נמצאו ג', צ"ע אם יש לדמותו לתולעים, שכתוב ביו"ד סי' פ"ד ס"ט דהוי חזקה. מיהו הט"ז כתב שם בשם רש"ל דלא אמרינן כן אלא בתולעים דמיניה קא רבו, אבל בדבר דאתי מעלמא לא, עיי"ש. ואם כן הכא יש לומר דבשעת דישה נפלו כלם, ולא נשאר אלא מה שאנו רואין). וכן הובא במ"א סי' תסז ס"ק יב (דהא כתב הט"ז ביו"ד סי' פ"ד ס"ט בשם רש"ל, דלא אמרינן כן אלא בתולעים דמיניה קא רבו, אבל במלתא דאתי מעלמא לא). והוא על פי ים של שלמה חולין בפ"ג סי' ק (ודוקא באותה שמצוי בהן הכנימה, אבל בשאר מאכלים אפילו נמצא ג' לא מחזקינן לאסור). וגם כאן אינו מצוי שישארו בשבלים גרגרים מחומצים.
1286. חולין נו, ב (אחזוקי ריעותא לא מחזקינן). וראה גם לעיל סי' תכט סי"ט, ושם נסמן (הערה קח).
1287. מ"א שם (ודוקא בסתמא, אבל אם ידוע שהי' בו דגן מחומץ והבהבו בו, אסור). הובא בח"י שם. ואף שנתבאר ברמ"א יו"ד סי' סח ס"ג (נוהגים לחרוך הראש להסיר השיער ... דהואיל ואינו מונח על מקום אחד, אלא מעבירו הנה והנה, לא חיישינן שנבלע בו הדם). ולכאורה הי' אפשר לומר שכאן בחמץ בפסח חיישינן טפי. אמנם גם בחומרא דפסח נתבאר לקמן סי' תסז סס"א (אם נמצאה חטה או שעורה בקועה בפסח בזפק העוף, לאחר שהבהבו אותו באור להסיר נוצת העוף ... אפילו אם העוף שמן, אין להחמיר בו יותר מכדי קליפה, כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי, הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד, אלא מעבירו תמיד הנה והנה). ואילו כאן נראה שנאסר כל העוף. והוא מטעם שנתבאר בפרי מגדים משב"ז ס"ק ג (והנה יש לחלק בין הבהוב דכאן, שהעשן העולה מחמץ כחמץ דמי ... ומשום הכי יש לאסור כל העוף בנמצא חטה מחומצת, מה שאין כן בזפק, דנימא דהאש פועל שמפליט החטה להעוף, לא אמרינן). והיינו שבהבהוב חטה חמוצה, עולה עשן החמץ אל האווז ואוסר כל העוף, משא"כ בחטה שבזפק, אין חוששים לומר שעל ידי ההבהוב נתחממה החטה שבזפק, עד שתפליט טעם החמץ אל כל העוף. וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סח ס"ג. ואף שגם "אם נמצאת חטה בקועה בפסח בתרנגולת צלויה", נתבאר לקמן סי' תסז סנ"ט "ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה, שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטה מועטת". מכל מקום יש לומר, שבהבהוב חטה חמוצה, עולה עשן החמץ אל האווז, ואוסר כל העוף.
1288. ולא בהנאה (ראה אליה רבה שם שמתיר לגמרי).
1289. ח"י סי' תנד סוף ס"ק א (ואם נמצא שבולת מקש תוך מאכל הנימוח, ואין בשבולת שום תבואה, אי איכא למיחש דשמא היה בה תבואה ונפלה תוך התבשיל הנימוח ואינו ניכר, עיין בספרי תורת השלמים שאלה ט"ז, ולקמן סימן תס"ה במ"א ס"ק ה, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ובאיסור משהו דרבנן, ואמרינן דכולהו נפלו בשעת דישה).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 36 עמודים.