רנד דיני תבשילים המוכנים מערב שבת כדי להגמר בשבת

רנד דיני

תבשילים המוכנים מערב שבת כדי להגמר בשבת

ובו ט"ו סעיפים

להשהות בשר בתנור

א כבר ⁴²⁵

נתבאר בסי' רנ"ג ⁴²⁶

שבשר חי מותר להשהותו סמוך לחשכה אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום. במה דברים אמורים

במבושל בקדרה, שאינה ממהרת להתבשל ומסיח דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכולה

להתבשל בלא חיתוי בגחלים ⁴²⁷ .

והוא הדין בצלי שנצלה בקדרה ⁴²⁸ . אבל בצלי שאצל הגחלים או שעל גבי

הגחלים ⁴²⁹ ,

אסור להשהותו שם אפילו הוא חי, ואפילו אם הוא בתנור וכסה פי התנור ⁴³⁰ , לפי שהצלי שאין קדרה מפסקת בינו

לגחלים ממהר הוא לצלות, ויוכל להגמר שיהא ראוי לסעודת הלילה, ויש לחוש שמא ישכח

שהוא שבת ⁴³¹

ויסיר כיסוי התנור ⁴³²

ויחתה בגחלים לגמור צליתו ⁴³³ .

אלא אם כן טח בטיט סביב הכיסוי, שאז אין חוששים שמא יטרח כל כך

לסתור הטיחוי ולא יזכור על השבת, לפיכך מותר להשהותו בתוכו ⁴³⁴ בין צלי שעל גבי הגחלים, בין מבושל

בקדרה ⁴³⁵ ,

בין חי לגמרי, בין שהתחיל לצלות או להתבשל ולא נצלה ונתבשל עדיין כמאכל בן דרוסאי ⁴³⁶ :

ב וכל זה ⁴³⁷

בבשר שור ועז ⁴³⁸

או איל גדול ⁴³⁹

וכיוצא בהם ממינים שבשרם קשה ואין הרוח מזיק לו ⁴⁴⁰ .

אבל בשר גדי ועוף ⁴⁴¹

וכיוצא בהם ממינים שבשרם רך והרוח מזיק לו, מותר לצלותו על הגחלים או אצל הגחלים

בתוך התנור ⁴⁴²

מכוסה, אף על פי שאינו טוח בטיט ⁴⁴³ ,

בין שהוא חי לגמרי בין שהתחיל לצלות ולא נצלה כמאכל בן דרוסאי, לפי שבודאי לא יגלה

פי התנור כדי לחתות בגחלים כיון שהרוח מזיק לבשר ⁴⁴⁴ .

במה דברים אמורים כשהגדי והעוף הם מנותחים לחתיכות. אבל אם הם

שלמים, אין הרוח מזיק להם, והרי דינם כבשר שור ועז ⁴⁴⁵ .

וכל זמן שחלל הגוף שלם, אף על פי שאין עליו ראשו וכרעיו, נקרא שלם לענין זה,

שהצלעות מגינות עליו מבפנים שלא יזיק לו הרוח ⁴⁴⁶ .

ומכל מקום אם נצלה מבעוד יום משני צדדיו ⁴⁴⁷

כמאכל בן דרוסאי, מותר להשהותו ⁴⁴⁸

אפילו הוא שלם, ואפילו בשר שור ועז, ואפילו חוץ לתנור על הגחלים ⁴⁴⁹

או אצל הגחלים ⁴⁵⁰ .

ואף להאוסרים ⁴⁵¹

להשהות קדרה בכירה שאינה גרופה וקטומה כל זמן שמצטמק ויפה לו, מכל מקום בצלי שמונח

על גבי הגחלים ממש, (א) מודים הם שמותר כשנצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום, דכיון

שהגיע למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרוך הבשר ⁴⁵² .

אבל בצלי שאינו על גבי הגחלים ממש, אסור להשהותו שם, אלא אם כן

נצלה כל כך מבעוד יום עד שהוא מצטמק ורע לו, להאוסרים שם להשהות קדרה על גבי כירה

כל זמן שמצטמק ויפה לו ⁴⁵³ .

וכבר נתבאר שם ⁴⁵⁴

שהמנהג כהמתירין להשהות קדרה כל שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום, ולפי זה מותר

להשהות הצלי שנצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום אף שהוא חוץ לתנור סמוך לגחלים, וכל

שכן על גבי הגחלים ממש.

רק שצריך ליזהר שימתין להסיר הבשר מעל גבי הגחלים בשבת עד לאחר

שכבו הגחלים, שלא יכבה כלום בסילוקו הבשר שעליהם ⁴⁵⁵ .

שאינו דומה לקדרה שמותר לסלקה מעל גבי הגחלים בשבת כמ"ש בסי' רנ"ג ⁴⁵⁶ ,

לפי שאין הקדרה מכבה אותם כלל, אבל הבשר מכבה אותם קצת (במוהל הנוטף ממנו) בסילוקו

מהם ⁴⁵⁷ :

ג אם עבר והשהה צלי שלא נצלה כמאכל בן

דרוסאי במקום שאסור להשהות, בין בשוגג בין במזיד, אסור ⁴⁵⁸

בין לו בין לאחרים, עד למוצאי שבת בכדי שיעשו ⁴⁵⁹ .

ומכל מקום אם השהה בתנור מכוסה, אפילו אינו טוח בטיט, מותר

בדיעבד, אפילו הוא בשר שור ועז, לפי שיש מתירים ⁴⁶⁰ אפילו לכתחלה, שאין חוששים שיגלה פי

התנור כדי לחתות. ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד ⁴⁶¹ .

וכן אם השהה בשר (ב) גדי מנותח וכיוצא בו אצל הגחלים, לא על

הגחלים ממש, בין בתוך התנור, אפילו מגולה, בין חוץ לתנור, יש להתיר בדיעבד, לפי

שיש מתירים ⁴⁶²

אפילו לכתחלה, שאין חוששים שיחתה בגחלים, דכיון שהבשר הוא רך, אם יחתה בגחלים

יתחרך הבשר, שאין צריך אלא חמימות האש בלבד.

אבל על גבי הגחלים ממש, אפילו בשר גדי אסור לדברי הכל, אפילו

בדיעבד, אם לא נצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום, דכיון שהניחו על גבי הגחלים ממש,

אינו חושש אלא שיצלה מהרה אע"פ שיתחרך, ושמא יחתה. אבל כשנצלה כמאכל בן

דרוסאי, מאחר שראוי לאכילה קצת למה יחתה להפסידו ⁴⁶³ ,

ולפיכך מותר אפילו להאוסרים לכתחלה אף בקדרה ⁴⁶⁴ :

להשהות פירות הנאכלים חיים

ד פירות הנאכלים חיין כגון תפוחים וכיוצא

בהם, מותר לצלותם סמוך לחשכה, אע"פ שאין שהות שיצלו מבעוד יום ⁴⁶⁵ , ומותר להשהותם אפילו שלא על גבי הגחלים

ממש, לפי מנהגנו שנתבאר ⁴⁶⁶

שכל שנצלה כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו, ופירות שנאכלים חיין אינן גרועים מצלי

שנצלה כמאכל בן דרוסאי ⁴⁶⁷ .

ומכל מקום בשבת עצמה אסור להניחם בכל מקום שיוכלו להתחמם עד

שהיד סולדת בו ⁴⁶⁸ ,

ואפילו לסמכם אצל התנור קודם שיוסק התנור אסור ⁴⁶⁹ ,

אלא אם כן נצלו כל צרכן מבעוד יום כמ"ש בסי' רנ"ג ⁴⁷⁰ .

אפילו אם הטמינם מבעוד יום אצל קדרה חמה המכוסה בבגדים, או

בשאר דבר שאינו מוסיף הבל, ובשבת נפל הכיסוי, אסור להחזירו עליהם אם עדיין לא

נתבשלו כל צרכן, והיד סולדת שם. וכן אסור להוסיף עוד בגד אחר בשבת, מפני שממהר לגמור

בישולם בשבת ⁴⁷¹ :

ה אבל פירות שאין נאכלים כשהם חיים,

ואפילו בצל ⁴⁷²

שלפעמים אוכלים אותו חי ⁴⁷³ ,

מכל מקום אין טוב לאכלו חי כמו תפוחים ⁴⁷⁴

וכיוצא בהם, והוא הדין כל דבר שאין טוב לאכלו חי ⁴⁷⁵ ,

אסור לצלותו סמוך לחשכה, אלא אם כן יש שהות ביום שיצלה כמאכל בן דרוסאי ⁴⁷⁶ .

אבל אם לא נצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום, אסור להשהותו בכל מקום שאסור להשהות

בשר שור ועז שלא נצלה כמאכל בן דרוסאי:

להשהות פת בתנור ולרדותה

ו אסור ליתן סמוך לחשכה פת לתנור ⁴⁷⁷

שהיה בימיהם, אע"פ שהוא גרוף וקטום ⁴⁷⁸ ,

או לתנור שלנו שאינו גרוף וקטום ⁴⁷⁹ ,

ולא חררה על גבי גחלים, אלא אם כן יש שהות ביום כדי שיקרמו פני הפת המדובקים בתנור,

ופניה של צד חלל התנור ⁴⁸⁰ ,

וכן בחררה, שאז אין לחוש שמא יחתה שלא יפסיד הפת ⁴⁸¹ .

ועיסה הממולאה בבשר או בדגים (או בגבינה), צריך שיקרמו פניה

מלמעלה ומלמטה, ויתבשל המילוי שבתוכה כמאכל בן דרוסאי ⁴⁸² .

וכל פת שנאפית כל כך עד שאם פורסה אין חוטים נמשכים הימנה,

בידוע שקרמו פניה כראוי ⁴⁸³ .

עיין סי' תס"א ⁴⁸⁴ .

ויש אומרים ⁴⁸⁵

שאיזה צד הפת שקרם תחלה די בכך. ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד, שאם עבר ונתן פת

לתנור סמוך לחשכה ולא קרמו אלא פניה המדובקים בתנור, שמן הסתם אותו הצד קרם תחלה,

וכן פני החררה שלצד הגחלים, מותר לו לאכלה בשבת ⁴⁸⁶ .

אבל אם לא קרמו פניה כלל, אסורה בין לו בין לאחרים עד למוצאי

שבת בכדי שיעשו ⁴⁸⁷ ,

אפילו נתנה סמוך לחשכה ממש, בענין שכיוצא בזה גבי בשר שבקדירה היה מותר אפילו

לכתחלה, כיון שהוא חי לגמרי סמוך לחשכה ⁴⁸⁸ ,

מכל מקום בפת ⁴⁸⁹

וכל כיוצא בזה, כגון עוגה ומיני בצק שאופין בקדירה ⁴⁹⁰ ,

אין זה מועיל כלום, לפי שהן אינן צריכים שהות גדול לאפיית[ן] כמו שצריך לבישול בשר,

ויכולין הן להגמר שיהו ראויין לסעודת הלילה, ויש לחוש שמא יחתה בגחלים לגמור

אפייתן לצורך סעודת הלילה:

ז במה דברים אמורים ⁴⁹¹

שנתנה במזיד. אבל אם היה שוגג, מותר לו לרדות ממנה כדי מזון שלש סעודות של שבת ⁴⁹² ,

אם אין לו פת אחרת לשבת ⁴⁹³ .

ויכול לומר לאחרים ⁴⁹⁴

שאין להם פת לשבת ⁴⁹⁵

באו ורדו לכם מזון ג' סעודות.

וכשהוא רודה לא ירדה במרדה, אלא בסכין וכיוצא בו, שלא יעשה

כדרך שהוא עושה בחול ⁴⁹⁶ .

ואם אי אפשר לו לרדות בשינוי, יכול לרדות במרדה כדרכו ⁴⁹⁷ :

ח ולמה לא קנסו על השוגג, כמו שקנסו על

המשהה תבשיל בשוגג ⁴⁹⁸

אע"פ שאין לו תבשיל אחר. לפי שאין חיוב כל כך לאכול תבשיל בשבת ⁴⁹⁹ ,

אבל בלא פת אי אפשר לקיים מצו ג' סעודות בשבת ⁵⁰⁰ ,

כמו שיתבאר בסי' רע"ד ⁵⁰¹ .

ומכל מקום אם אין לו מה לאכול כלל בשבת כי אם אותו התבשיל בלבד שהשהה בשוגג, מותר

לו לאכלו מפני כבוד השבת, שאסור להתענות בו ⁵⁰² ,

כמו שיתבאר בסי' רפ"ח ⁵⁰³ .

ואם יש לו חתיכת פת גדולה מספקת לשלש סעודות, אסור לו לאכול

בשבת מפת זו שנאפית באיסור כדי לברך על לחם משנה שלמים ⁵⁰⁴ ,

כיון שעיקר מצות שלש סעודות בשבת יכול לקיים בלא פת זו ⁵⁰⁵ :

ט לא הצריכו לרדות בשינוי אלא כשנאפית

באיסור, אבל אם נאפית בהיתר, כגון שקרמו פניה מבעוד יום ⁵⁰⁶ , או בתנור שלנו הגרוף וקטום ⁵⁰⁷ ,

או שפי התנור מכוסה וטוח בטיט ⁵⁰⁸

שאז אין לחוש לחיתוי כמו שנתבאר למעלה ⁵⁰⁹ ,

מותר לרדות במרדה כדרכו, כיון שהוא צורך שבת, שאין לו פת אחרת. אבל אם יש לו פת

אחרת, אסור לרדות אפילו בשינוי ⁵¹⁰ ,

שרדיית הפת היא אסורה מדברי סופרים ⁵¹¹ ,

ולא התירוה אלא לצורך שבת.

במה דברים אמורים בתנורים שבימיהם שהיה כעין קדירה והיו

מדביקים פת לדופני התנור ⁵¹²

ושייך בהם רדייה ⁵¹³ .

אבל בתנורים שלנו שהפת מונחת על שולי התנור, לא שייך בהם כלל רדייה, ומותר להוציא

מהתנור ⁵¹⁴

כל הפת שנאפית בהיתר ⁵¹⁵

אע"פ שיש לו פת אחרת ⁵¹⁶ .

ומכל מקום לא יוציא ברחת ⁵¹⁷ , שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלא

יתחוב בה סכין וכיוצא בו, או יוציאה במקל ⁵¹⁸ :

י במה דברים אמורים כשדעתו לאכול בשבת

מהפת שמוציא, אע"פ שאינו צריך לה שיש לו אחרת. אבל אם אין דעתו לאכול ממנה,

אסור להוציאה ⁵¹⁹ אפילו על ידי שינוי, שאסור להכין משבת

לחול אפילו בענין שאין בו שום סרך מלאכה אלא טלטול בעלמא, כגון להביא יין מהמרתף

לבית בשבת לצורך הבדלה במוצאי שבת, וכל כיוצא בזה, וכמו שיתבאר בסי' תק"ג ⁵²⁰

לענין יום טוב עיין שם:

יא אפילו אם אין דעתו לאכול מהפת בשבת,

אסור ליתנה לתנור שלנו שאינו גרוף וקטום סמוך לחשכה כל כך שאין שהות שיקרמו פניה

מבעוד יום, אע"פ שהוא אופה אותה לצורך מוצאי שבת, ובכל השבת כולה יכולה

להאפות בלא חיתוי, מכל מקום חוששים שמא ימלך אחר כך לאכלה בשבת, שהרי מותר לו

להוציאה מתנור שלנו שאין בו רדייה, וכיון שיהיה דעתו עליה לאכלה, שמא ישכח ויחתה

בגחלים לגמור אפייתה ⁵²¹ .

שמטעם זה אסור להשהות תבשיל לצורך סעודת שחרית, בכל מקום שאסור

להשהותו לצורך סעודת הלילה משום גזרת שמא יחתה, כמו שנתבאר בסי' רנ"ג ⁵²² ,

אע"פ שעד סעודת שחרית יוכל להתבשל בלא חיתוי:

יב מי שנתן פת לתנור בשבת עצמה, בין בשוגג

בין במזיד, ונמלך לרדותה מהתנור קודם שתיאפה, מותר לו לרדותה ⁵²³ אע"פ שאין בה צורך שבת, שהרי אינה

ראויה לאכילה ⁵²⁴ ,

ואפילו בתנורים שלהם ששייך בהם רדייה, שהתירו לו חכמים איסור של דבריהם כדי שלא

יבא לידי איסור סקילה, או לידי איסור חטאת ⁵²⁵ . ומכל מקום אם אפשר לו לרדות על ידי שינוי,

ישנה ⁵²⁶ .

אבל לאדם אחר לא התירו לרדות אפילו על ידי שינוי, כדי שלא יבא

חבירו לידי חיוב חטאת או סקילה, שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ⁵²⁷ ,

כיון שחבירו פשע במה שנתן הפת לתנור ⁵²⁸ .

עיין סוף סי' ש"[ו] ⁵²⁹ :

להשהות קטניות

יג לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמסין ⁵³⁰

או שאר כל מיני קטניות ⁵³¹ ,

ויניח על גבי כירה או לתוך התנור שלנו ⁵³² , שאינו טוח בטיט ⁵³³ ,

אם אינ[ן] גרופים וקטומים ⁵³⁴ ,

אלא אם כן יש שהות ביום שיתבשלו כמאכל בן דרוסאי לפי מנהגנו ⁵³⁵ .

אבל אם אין שהות ביום כל כך, אסור להניחה שם אפילו סמוך לחשכה

ממש, בענין שכיוצא בזה בבשר מותר להשהותו שם כיון שהוא חי לגמרי סמוך לחשכה ולא

יוכל להגמר עוד לסעודת הלילה ⁵³⁶ ,

אבל כל מיני קטניות הם ממהרים להתבשל ויכולין להגמר לסעודת הלילה ⁵³⁷ . וכן הדין בכל מיני ירקות ⁵³⁸ .

ואם עבר והניחה שם בין בשוגג בין במזיד ולא נתבשלו כמאכל בן

דרוסאי מבעוד יום, אסורים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו ⁵³⁹ :

להשהות מים לחממם

יד וכן הדין בנותן מים בקדרה לחממם, לתנור

שלנו שאינו גרוף וקטום ⁵⁴⁰ ,

(לצורך (ג) שתיה או אפילו) לצורך הדחת כלים בשבת ⁵⁴¹ , שצריך שיניח שם הקדרה מבעוד יום כל כך

שיהא שהות ביום שיוכלו להתחמם חצי החימום ⁵⁴²

לכתחלה ⁵⁴³ , לפי מנהגנו ⁵⁴⁴ ,

או שיחמו כל צרכם, להאוסרים להשהות שם תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי או אפילו כל

צרכו עד שיהיה מצטמק ורע לו, והמים חמין גם כן מצטמקין ורע להן ⁵⁴⁵ .

אבל לא יניחנה שם סמוך לחשכה ממש, שהמים גם כן הם ממהרים

להתחמם ⁵⁴⁶ . ואף שהמים ראוים לשתיה גם כשהם צוננים,

מכל מקום אינם טובים כל כך כפירות הנאכלים חיים ⁵⁴⁷

שנתבאר למעלה ⁵⁴⁸ .

ואם עבר והניח שם בין בשוגג בין במזיד ולא נתחממו שליש חימומם ⁵⁴⁹

מבעוד יום, אסורים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו ⁵⁵⁰ :

טו אסור ⁵⁵¹

ליתן מים סמוך לחשכה לתוך קדרה הקבועה בתוך תנור בית החורף ⁵⁵² ,

אלא אם כן יש שהות שיוכלו להתחמם חצי חימומם מבעוד יום ⁵⁵³ .

שאף שכוונתו שלא תבקע הקדרה, מכל מקום כיון שחפץ גם כן במים הללו שיתחממו כדי

להדיח בהם כלים בשבת כמו שדרך הוא להדיח בהם, יש לחוש שמא יחתה בגחלים ⁵⁵⁴ .

(ואע"פ שמותר לסמוך אצל תנור שאינו גרוף וקטום כמו שנתבאר

בסי' רנ"ג ⁵⁵⁵ .

מכל מקום כיון שקדרה זו בולטת על הגחלים שבתנור, הרי זה כמשהה על גבי הגחלים ממש ⁵⁵⁶ ).

ואם עבר ונתן אפילו בשוגג ולא נתחממו שליש חימומם מבעוד יום,

אסור אפילו להדיח בהם כלים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו ⁵⁵⁷

(ומכל מקום אם נתנם שם קודם שהוסק התנור, אפשר שיש להקל אם היה שוגג ⁵⁵⁸ ):

קונטרס אחרון

(א) מודים הם כו'.

ואף ⁵⁵⁹

שהט"ז ⁵⁶⁰

כתב דאף אצל האש שרי להטור. מכל מקום במג"א ⁵⁶¹

משמע שהסכים למה שהעתיק בשם המאור ⁵⁶²

דדוקא בתנורים שבימיהם. והאידנא לא שייך זה ⁵⁶³

(לכן לא העתקתיו ⁵⁶⁴ ).

בשגם ⁵⁶⁵

כי המעיין בסיום דברי המאור גבי בישרא אגומרי ⁵⁶⁶ ,

יראה לעינים דמיירי קודם מאכל בן דרוסאי, כפי שיטתו ריש פרק כירה ⁵⁶⁷ , דלא כהרי"ף ⁵⁶⁸ .

ובאמת שלפי פירושו ⁵⁶⁹

בקשיא ליה זיקא, דהיינו שהתנור צר לחתות בו בעוד הצלי בתוכו שלא יקטום הצלי (פירוש

שלא ישבור. כמו נקטם ראשו ⁵⁷⁰ ),

ויצטרך להוציאו לחוץ וקשיא ליה זיקא עיין שם ⁵⁷¹ ,

אין סברא כלל לחלק בין הגיע למאכל בן דרוסאי ללא הגיע, כמו שבאמת שגם המאור לא

חילק ביניהם. ואם כן אי אפשר לומר כלל שהטור וסיעתו יסברו כפירוש המאור ⁵⁷² .

והדבר ⁵⁷³

ברור שהטור עומד בשיטת אביו הרא"ש ⁵⁷⁴ ,

שכתב בהדיא ריש פרק כירה בשם הרב רבינו יונה ⁵⁷⁵ , דמתניתין ⁵⁷⁶

דאין צולין דאוקמיה ⁵⁷⁷

כמאכל בן דרוסאי אתי שפיר לכולי עלמא, להמחמירים מיירי שיגרוף הגחלים, ולחנניה אף

בלא גריפה עיין שם. ומה שסתם הטור כאן ⁵⁷⁸

משום דסבירא ליה כהרא"ש דפסק כחנניה ⁵⁷⁹

כמו שנתבאר בסימן רנ"ג ⁵⁸⁰ .

הילכך הרוצה לחוש לדברי הרי"ף וסיעתו אין היתר אלא

(כמ"ש הר"ן ⁵⁸¹ ומגיד משנה ⁵⁸² )

על גבי הגחלים ממש. ובעטרת זקנים ⁵⁸³

כתב שכן הוא גם דעת הטור. אבל שאר פוסקים העומדים כאן בשיטת הטור, דהיינו

רש"י ⁵⁸⁴

תוס' ⁵⁸⁵

רז"ה ⁵⁸⁶

ספר התרומה ⁵⁸⁷

סמ"ג ⁵⁸⁸

וסמ"ק ⁵⁸⁹ ,

אין מהם ראיה כלל לשיטת הרי"ף, שכולם פסקו כחנניה.

אבל מהרמב"ן במלחמות ⁵⁹⁰

והרב רבינו יונה והרא"ש ⁵⁹¹

והר"ן ⁵⁹²

יש ראיה, שכאן לא סבירא להו כפירוש הרמב"ם ⁵⁹³ ,

ואפילו הכי החמירו לשיטת הרי"ף וסיעתו:

(ב) גדי מנותח כו' ⁵⁹⁴ .

המג"א ⁵⁹⁵

אפשר דכלל זה במה שכתב וכן כל כיוצא בזה, ועוד דאתי במכל שכן, שהמתירין בתנור

מכוסה לא נזכרו כלל בשו"ע ⁵⁹⁶ ,

שדחאום בעלי השו"ע מהלכה, משום דהרי"ף ⁵⁹⁷

והרמב"ם ⁵⁹⁸

ותוס' ⁵⁹⁹

והרא"ש ⁶⁰⁰

ור"ן ⁶⁰¹

וטור פליגי עלייהו, ומהר"ם ⁶⁰²

כתב דלעולם יש לפסוק כהרי"ף, לבר היכא דהתוס' פליגי עליה, והכא גם התוס'

מסכימים הכי, ואפילו הכי בדיעבד סמכינן עלייהו. כל שכן דעת הרמב"ם דפסק כמותו

בש"ע. ואף רמ"א ⁶⁰³

לא סיים אחר המחמירים כדרכו בכל המקומות שמכריע נגד הרמב"ם, אבל כאן סיים

והכי נהוג ⁶⁰⁴ ,

והיינו לכתחלה, כמשמעות לשון מנהג, אבל בדיעבד אין לנו הכרעה, וממילא הלך אחר

המיקל בדברי סופרים ⁶⁰⁵ .

והב"ח ⁶⁰⁶

משום שהשו"ע אינו ספוק ⁶⁰⁷

בעיניו מלחלוק עליו ולסתור פסקיו כדרכו ⁶⁰⁸

לכן לא היקל בזה, דהרמב"ם יחידאה הוא. אבל אנן הנמשכים אחר השו"ע בכל

מקום שאין רמ"א חולק עליו בפירוש ⁶⁰⁹ ,

פשיטא שיש להקל כאן בדיעבד. וגדולה מזו כתב רמ"א סימן רנ"ז ס"א

בהגה"ה עיין שם ⁶¹⁰ :

(ג) לצורך שתיה. מה ⁶¹¹

שכתב המג"א ⁶¹²

דהכא מיירי. צ"ע היכא מיירי, שהרי כל הפוסקים לבד הרמב"ם ⁶¹³

פירשו הכא כפרש"י ⁶¹⁴

דוק ותשכח, והרמב"ם לא סבירא ליה כרשב"ם ⁶¹⁵

בפירות חיין, וכמ"ש (הב"י סוף סי' רנ"ז ⁶¹⁶

ו)המג"א ס"ק י"ב ⁶¹⁷ ,

דהרב ב"י בסעיף ד מיירי אליבא דהרמב"ם בסמוך לגחלים, אבל הכא הקדירה

מפסקת.

ובגוף הדין ⁶¹⁸

משמע בהדיא במרדכי ריש פרק כירה ⁶¹⁹ דמים לא דמי לפירות אלא לביצה. ואין

סברא כלל לדחוק ולומר דמיירי ⁶²⁰

בהדחה, דהוה ליה לפרש, ומסתמא מיירי דומיא דביצה.

וגם בגמרא ⁶²¹

דף ל"ז ע"ב דאמר רב ששת ⁶²² ,

דסבירא ליה כחנניה ⁶²³ ,

דמשהין חמין שלא הוחמו כל צרכן, ומשמע בהדיא דלא הוחמו כלל, לא ⁶²⁴ .

גם כן דוחק גדול לומר דמיירי בהדחת כלים, דאמורא הוה ליה לפרש ⁶²⁵ ,

ומסתמא מיירי דומיא דתבשיל.

ובר מן כל דין ⁶²⁶

מצינו מפורש במשנתנו ⁶²⁷

מעשה שעשו אנשי טבריא כו' שאסרו בשתיה, ומשמע אף אם הוחמו (ואף ⁶²⁸

אם הוחמו בשביל רחיצה, אין לאסור בשתיה לפי סברא זו) בשביל שתיה, ולא משום הטמנה

כמפורש שם בגמרא ⁶²⁹ .

ורשב"ם עצמו שהמציא היתר הפירות, מתיר גם בהטמנה, וכן דעת המרדכי ריש פרק

כירה ⁶³⁰ ,

מכלל דסבירא להו לחלק בין פירות למים:

[425] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

להשהות בשר בתנור (ס"א-ג).

(ב)

להשהות פירות הנאכלים חיים (ס"ד-ה).

(ג)

להשהות פת בתנור ולרדותה (ס"ו-יב).

(ד)

להשהות קטניות (סי"ג).

(ה)

להשהות מים לחממם (סי"ד-טו).

לכללות סימן זה ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ו. קיצור הלכות ע' שבת כהלכה ח"א פ"ח. נימוקי שבת.

ביאורי השלחן. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[426]

סעיף ח ( אם הוא חי לגמרי, מותר ליתנו אפילו בתוך התנור שהוסק בגפת

ועצים ואינו גרוף וקטום, ואין חוששים שמא יחתה בשבת, דכיון שעכשיו הוא חי הוא מסיח

דעתו ממנו עד למחר, שבלילה לא יהיה ראוי עדיין אף אם יחתה בגחלים, ובכל הלילה עד

למחר יוכל להתבשל אף בלא חיתוי כלל) , ושם נסמן (הערות 44 - 46 ).

[427]

בה"ג הל' שבת יז, ג (קדרא חיתא, מותר לשהותה על גבי גחלים, מאי טעמא, דאסחה

ליה דעתיה מיניה ... ולעניין צלי...). הובא ב תוס' יח, ב ד"ה האי (מפרש

בה"ג דמכאן ואילך איירי בצלי ... ראוי לאוכלה בלילה, ואתי לחתויי). רא"ש

פ"א סי' לה (כתב בעל ה"ג דבצלי איירי). טור ושו"ע ס"א (אף על פי

שבשר חי מותר להשהותו, הני מילי בקדרה, אבל בצלי שאצל האש, אסור להניחו סמוך לחשיכה,

שממהר להתבשל ואתי לחתויי).

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ד"ה

אבל במיני (ובצלי הנצלה בשפוד אין מועיל חי).

[428]

מ"א סק"א (משמע דבצלי קדר שרי). והוא ממ"ש בטור ושו"ע

(הני מילי בקדרה, אבל בצלי שאצל האש).

צלי קדר נתפרש לקמן סי' תעו ס"ד (פירוש

שנצלה בקדירה בלא מים ושום משקה, אלא מתבשל במוהל היוצא ממנו).

[429] החילוקים בין "אצל

הגחלים" לבין "על גבי הגחלים", יתבארו לקמן ס"ב-ג; משא"כ

בנידון דידן (שאסור אף שהוא חי) אין הפרש בינם.

[430]

כרב ירמיה דלישנא בתרא בגמרא שם (איכא דאמרי ... כי פליגי דברחא (איל גדול, לא קשיא

ליה זיקא, ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות, רש"י), ולא שריק (פי התנור

בטיט סביב כיסוי, רש"י), דרב אשי שרי, ורב ירמיה מדפתי אסיר). והיינו שבאיל

גדול וכיו"ב, לרב אשי סגי בכיסוי, ולרב ירמי' צריך טח בטיט, וקיי"ל כרב

ירמי'.

רי"ף ו, ב (וקא פסקי רבוואתא כי האי לישנא בתרא, וכרב אשי.

ואיכא מאן דפסק כרב ירמיה מדפתי דאסר, ואנן נמי כרב ירמיה מדפתי סבירא לן).

רא"ש פ"א סי' לה (כלשון הרי"ף). תוס' יח, ב ד"ה התם (ונראה דאין

הלכה כרב אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק). רמב"ם פ"ג הי"ג (אם בשר

עז או בשר שור הוא, אסור, שמא יחתה בגחלים לבשלו, ואם טח פי התנור בטיט מותר).

ר"ן שם ד"ה נמצא (הרי"ף ז"ל הכריע כדברי מי שפסק כרב ירמיה מדפתי,

הילכך ... שריק שרי, לא שריק אסור ... וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ג'

מהלכות שבת). טור ושו"ע שם ס"א (ואם הוא בתנור, וטח פיו בטיט ... מותר).

ודעת הפוסקים כרב אשי – תתבאר לקמן

ס"ג ( אם השהה בתנור מכוסה, אפילו אינו טוח בטיט ... שיש מתירים

אפילו לכתחלה, שאין חוששים שיגלה פי התנור כדי לחתות ), ושם נסמן (הערה 460 ).

[431]

משמעות רש"י שם ד"ה וטוחה (דכולי האי לא טרח, ומידכר).

[432]

רש"י שם ד"ה ברחא (ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות).

[433]

כדלעיל סי' רנג ס"א ( ויהפך הגחלים במחתה בשבת לגמור בישולו),

ושם נסמן (הערה 11 ).

[434]

גמרא שם (ברחא (איל גדול, רש"י) ושריק (פי התנור בטיט סביב כיסוי, אינו

מוכן לחתות, רש"י ) ... שפיר דמי). וכלישנא בתרא שזה מותר לדברי הכל

(ראה לעיל הערה 430 ).

טור ושו"ע שם (ואם הוא בתנור, וטח פיו בטיט, בין גדי ועוף שלמים, בין בשר שור

או עז, מותר דלא חיישינן לחיתוי).

וכן לענין נתינת צמר ליורה לצובעו,

נתבאר לעיל סי' רנב ס"ב (לתת צמר לתוך היורה מבעוד יום [ל]צובעו ... שתהא היורה

טוחה בטיט סביב כסויה, שאם אינה טוחה אסור, משום שמא ישכח ויגלה כסויה בשבת ו[י]גיס

בה בכף, והמגיס בקדרה רותחת אפילו אינה על האש חייב משום מבשל ... אבל כשהיא טוחה בטיט

לא יבא לטרוח כל כך לסתור הטיחוי כדי להגיס).

אלא דהתם מיירי שמשאיר הצמר ביורה עד

אחר השבת, משא"כ כאן הרי דעתו לאכלו בתוך השבת.

ועל זה נתבאר לקמן סי' רנט ס"ז ( תנור

שמניחים בו החמין לשבת וסותמין פיו בדף ושורקים אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה

בשבת כדי להוציא החמין ...

שריקת התנור שלא נעשית כלל לקיום, אלא לשמור החום לפי שעה ולסותרה למחר, לא גזרו

עליה).

[435]

מ"א סק"ה (הכל שרי, אפילו בקדירה, כיון שאינו מוכן לחתות, שהרי

סתום היא).

[436]

ב"י בתחילת הסי' (ומשמע ... ברחא שריק, כיון דליכא למיחש לחיתוי שרי, בין

חי גמור בין בהתחיל להתבשל אף על פי שלא הגיע למאכל בן דרוסאי). רמ"א

ס"א (ואין חילוק בזה בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת). מ"א ס"ק

ד (ולא הגיע למאכל בן דרוסאי).

[437]

גמרא יח, ב (דברחא (איל גדול, לא קשיא ליה זיקא, ואתי לגלויי פי התנור ליטול

כיסויו לחתות, רש"י) ולא שריק אסור ... דגדיא (קשי ליה זיקא, רש"י) בין שריק

בין לא שריק שפיר דמי). טור ושו"ע ס"א (והני מילי בבשר שור או עז, אבל בשר

גדי ועוף ... מותר).

[438]

רמב"ם פ"ג הי"ג (אם בשר עז או בשר שור הוא אסור). מ"מ

שם (פירוש ברחא תיש, וכתב רבינו בשר עז או של שור, לפי שכל שכן הוא). שו"ע

ס"א (והני מילי בבשר שור או עז).

[439]

רש"י שם ד"ה ברחא (איל גדול).

[440]

רמב"ם שם (ואם טח פי התנור בטיט מותר, שאם בא לפתוח התנור ולחתות תכנס

הרוח ויתקשה הבשר ויפסד ויצטנן התנור ויפסיד הבשר). אלא שהרמב"ם מיירי בטח פי

התנור בטיט, שמותר מטעם זה אף בבשר שור ועז. וכאן מיירי בתנור מכוסה, שמטעם זה

עכ"פ מותר בבשר גדי.

[441]

ספר התרומה סי' רכד (שהטלה או העוף). הובא בהגהות מיימוניות שם אות ז (בספר התרומה

כתב דין עוף כטלה). שו"ע שם (אבל בשר גדי ועוף).

[442]

גמרא שם (והתנ[ן] אין צולין בשר ... התם בבשרא אגומרי), כפירוש רש"י

שם (שאינו בתנור, דאפילו כיסוי ליכא, ומוכן להפוך בו ולחתות). ספר התרומה

שם (ואוקימנא לה בבשרא אגומרי, היינו חוץ לתנור סמוך לגחלים, דלצורך לאכול בלילה, ואיכא

למיגזר שמא יחתה כדי למהר לבשל). סמ"ג ל"ת סה יד, א (בבישרא אגומרי,

פירוש חוץ לתנור). סמ"[ק] סי' רפא ע' רפז.

[443]

הגהות אשרי פ"א סי' מ (וכגון שהתנור מכוסה אף על גב דלא שריק). טור

(אפילו אינו טוח מותר). ב"י (ומשמע דהוא הדין אם הבשר תוך התנור סמוך לגחלים

ואין פי התנור מכוסה כלל, חשיב מנח אגומרי, ואפילו בגדיא אסור, דעד כאן לא שרי בלא

שריק אלא בשפי התנור מכוסה מיהא, דלא מגלי ליה משום דקשה ליה זיקא, וכן כתוב בהדיא

בהגהות אשיר"י, וכך הם דברי רבינו). ט"ז ס"ק א (ולהטור היתר הגדי הוא

משום שהרוח קשה לו, והיינו דוקא בתנור סתום, דלא יפתחנו בשביל זה). רמ"א ס"א

(ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט, אז יש לחלק בין גדי ועוף לשאר בשר). מ"א

ס"ק ו (אפילו הוא בתנור, כל שאינו מכוסה כלל, אסור).

ודעה הב', שהיא דעת הרמב"ם

ושו"ע (שכל שאין הבשר על גבי הגחלים הרי זה נחשב כמו בתוך התנור), תתבאר לקמן

ס"ג ( גדי ... בין בתוך התנור, אפילו מגולה, בין חוץ לתנור ... שיש מתירים אפילו לכתחלה, שאין חוששים שיחתה בגחלים, דכיון

שהבשר הוא רך, אם יחתה בגחלים יתחרך הבשר, שאין צריך אלא חמימות האש בלבד).

[444]

טור (וגדי שהרוח קשה לו, אפילו אינו טוח מותר, דלא חיישינן שמא יפתח ויחתה כיון

שהרוח קשה לו), ולבוש ס"א (דגדי ועוף כשהם מנותחים הרוח קשה להם, אז ליכא למיחש

שמא יגלה התנור ויחתה בגחלים אף על פי שאינו טוח, מפני שירא שיכנס בו הרוח ויפסיד

הבשר).

[445]

גמ' שם כ, א (התם מינתח (ואם פותח פי התנור עייל ביה זיקא וקשי ליה, רש"י),

הכא לא מינתח (ואי מגלי ליה לא קשי ליה זיקא, רש"י)). טור (וכגון שהוא מנותח

לאיברים, שאז הרוח קשה לו). ט"ז סוף סק"א (דהיתר הגדי אינו אלא במנותח, דאז

דוקא הרוח קשה לו, אבל שלם דינו כשור).

[446]

הגהות מרדכי פ"ג עט, ג (לא מיקרי מנתח, כיון דחלל הגוף שלם ולא שליט ביה

זיקא כולי האי בפנים, מחמת שהצלעות סביב מגינות עליו). רמ"א שם (וכל זמן שחלל

הגוף שלם, אף על פי שאין עליו ראשו וכרעיו, מקרי שלם).

[447]

גמרא מנחות נז, א (דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לא כלום הוא). ב"י

ד"ה אין צולין (והוי יודע שאם לא נצלה אלא מצד אחד כמאכל בן דרוסאי, אמרינן בפרק

כל המנחות באות מצה, דלאו כלום הוא ... ומשמע דהוא הדין לענין דין זה, דמאי שנא).

שו"ע ס"ב (כדי שיצלה מבעוד יום משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי). וראה גם

רמב"ם שם פ"ט ה"ה.

[448]

משנה יט , ב (אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום),

ובגמרא שם כ, א (וכמה, אמר ר' אלעזר אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי).

טור ושו"ע שם (אין צולין ... בשר על גבי גחלים, אלא כדי שיצלה מבעוד יום משני

צדדיו, כמאכל בן דרוסאי).

[449]

גמרא יח, ב (אין צולין בשר אין צולין בשר ... בבשרא אגומרי). שו"ע שם (על גבי

גחלים). הרי שגם בזה התירו כשנצלה מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי.

ומה שאין חוששים בזה להטמנה, לדעה הא'

דלעיל סי' רנג ס"י שקדרה הנוגעת בגחלים חשיב הטמנה, נתבאר במהדורא בתרא

ס"ו בכמה אופנים. ומסיק שם ס"ח ( דבשר וחררה על גבי גחלים לא דמי לקדירה על

גבי גחלים, משום דכשגוף האוכל או המשקה מגולה לא שייך כלל הטמנה אפילו במקצת, אלא כשהוא

בקדרה דוקא).

[450]

ט"ז סק"א (הטור אינו מחלק בין על גבי האש לאצל האש ... דאפילו אצל

האש מותר אחר מאכל בן דרוסאי). מ"א סק"ו (כמאכל בן דרוסאי מיהא שרי.

משא"כ לסברא הראשונה [היא דעה הב' דלקמן סעיף הבא] אין היתר כמאכל בן דרוסאי

אלא כשמונח על הגחלים ממש), וס"ק ז (סמוך לגחלים) (כמ"ש בסי' רנג)

[אולי הכוונה להמבואר שם סוף ס"י. וראה כאן בסוף הסעיף].

[451]

דלעיל סי' רנג ס"ט ( ויש אומרים שאפילו תבשיל שנתבשל כמאכל

בן דרוסאי, או אפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו, דהיינו שיפה לו לאדם

ושמח במה שהתבשיל מצטמק, חוששין שמא יחתה בשבת) .

מכל מקום יודו כאן שנתפרש בגמרא דסגי

בנצלה כמאכל בן דרוסאי.

[452]

ר"ן (ו, ב) ד"ה והאי בשיל (לפי דעת הרב אלפס ז"ל ... כל שמצטמק

ויפה לו אסור, דהא דאמרינן לקמן גבי אין צולין בשר בצל וביצה וכו' וכמה אמר ר' אלעזר

אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי. התם בשהן עצמן מונחין על האש, דכיון שהגיע למאכל

בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרוך אותן. וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל לההיא דרב, אף

על פי שפסק בפרק כירה שאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה כל שמצטמק

ויפה לו). והיינו מה שפסק הרי"ף ח, א (אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו

מבעוד יום ... וכמה כדי שיצולו אמר ר' זריקא אמר רבי אלעאי אמר רב כמאכל בן דרוסאי).

מ"מ פ"ג הט"ז (ופירוש דין זה הוא בכל בשר, וכשהבשר עצמו מונח על גוף

האש. וכל שהוא ראוי לאכילה מפורש שם בגמרא כמאכל בן דרוסאי). והיינו שמפרש כן גם

בדעת הרמב"ם פ"ג ה"ד (תבשיל שלא בשל כל צרכו, וחמין שלא הוחמו כל צרכן,

או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו, אין משהין אותו על גבי האש בשבת,

אע"פ שהונח מבעוד יום, גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו).

מ"א ס"ק ו (ומיהו כשנצלה כמאכל

בן דרוסאי שרי, אפילו להאוסרין ברס"י רנ"ג בקדירה).

*

הרב רבנו יונה הובא ב ר[א]"ש

ר"פ כירה (כתב ה"ר יונה ז"ל שאין בזה תמהון, דאיצטריך ההוא פירושא אפילו

לרבנן ואפילו לרב דאסר מצטמק ויפה לו, דאשמעינן כיון שנצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי

משהינן אותו על גבי גרופה וקטומה ... סיפא ודאי אתיא כחנניא, כיון דקתני ולא חררה על

גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום, משמע הא קרמו פניה שפיר דמי לשהותה על גבי

גחלים בלא גרוף ובלא קטום, אבל האי דקתני רישא אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו

מבעוד יום, אתיא בין לחנניא בין לרבנן, לחנניא אף על פי שלא יגרוף ולא יקטום ולרבנן

והוא שיגרוף ויקטום עם חשיכה).

והיינו שמה שפסק הרי"ף (אין צולין בשר

בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ... וכמה כדי שיצולו, אמר ר' זריקא אמר רבי אלעאי

אמר רב כמאכל בן דרוסאי), היינו דוקא בבשר בצל וביצה שמשהה על גבי גרופה וקטומה,

והא דתנן יט, ב (ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום), דמיירי

בלי גרופה וקטומה (על גבי גחלים), דינו כמו תבשיל, שתלוי בב' דעות הנ"ל.

דעה זו הובאה גם לקמן במהדורא בתרא

ס"ו ד"ה ומשום ( להרא"ש ריש פ"ג בשם הרב רבינו

יונה, דלא סבירא ליה לחלק בין צלי על האש לקדרה (וכהרז"ה שם שהשיג על הרי"ף),

דהא דלא אסרו הטמנה בחררה היינו טעמא משום דמיירי לחנניה כדאיתא ליה, ולרבנן כדאיתא

להו, בגוונא דשרי לאפות מבעוד יום דלא חיישינן לחיתוי משום דלאו מצטמק ויפה לו הוא),

ושם נסמן (הערה 2737 ).

אמנם לא נתפרש למה הובאה כאן דעה זו,

דהא לא קיי"ל כדעה זו, כנפסק כאן בפשיטות ( בצלי שמונח על גבי

הגחלים ממש, מודים הם שמותר כשנצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום ).

[453]

כאמור בר"ן שם שלא הקילו בצלי אלא "כשהבשר עצמו מונח על גוף האש",

משא"כ אם "אינו על גבי הגחלים ממש", דינו כמו בתבשיל, שלא התיר

הרי"ף וסיעתו אלא במצטמק ורע לו.

ונתבאר בקונטרס אחרון סק"א ( הילכך

הרוצה לחוש לדברי הרי"ף וסיעתו, אין היתר אלא (כמ"ש הר"ן ומגיד

משנה) על גבי הגחלים ממש).

[454]

סי' רנג סעיף ט (וכבר נתפשט המנהג להקל כסברא הראשונה).

[455]

מרדכי רמז רנא (בבשרא אגומרי, היינו חוץ לתנור סמוך לגחלים, ולא על גחלים ממש,

דהיאך יקח הבשר מעל הגחלים, אולי הגחלים אינן כבויין). מ"א סק"ז

(דהיאך יקח הבשר מעל הגחלים, אולי אין נכבין עדיין (מרדכי)).

[456]

סעיף יא ( ואם הגחלים אינן סביב הקדרה אלא תחתיה, מן הדין מותר אפילו

לישראל ליטלה, שאף אם ינענע קצת הגחלים על ידי נטילת הקדרה, לא יובערו על ידי כך

ולא יוכבו ).

[457]

שארית יוסף ר"פ כירה (מיירי בבשר אגומרי שאסור מפני שהוא מכבה ...

בכאן מדבר שהקדירה על הגחלים, שאין מכבה כמו בשר). הובא בחדושי אנשי שם על המרדכי רמז

רצט.

[458]

הגהות אשרי פ"א סי' מ (ואם עבר ונצלה באיסור או נאפה בשבת, אסור, ואפילו שכח).

שו"ע ס"ג (אם עבר, או שכח, ונצלה בשבת באיסור, אסור).

אמנם נתבאר לקמן ס"ח ( ומכל

מקום אם אין לו מה לאכול כלל בשבת כי אם אותו התבשיל בלבד שהשהה בשוגג, מותר לו

לאכלו מפני כבוד השבת, שאסור להתענות בו ).

[459]

כדלעיל סי' רנג סי"ב (כל מקום שנתבאר שאסור להשהות תבשיל

שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אם עבר ושהה, אפילו בשוגג ... אסור בין לו בין לאחרים עד

שימתינו במוצאי שבת בכדי שיעשו), ושם נסמן (הערות 87 - 90 ).

[460]

רב אשי יח, ב ללישנא בתרא (ברחא ולא שריק (איל גדול לא קשיא ליה זיקא, ואתי לגלויי

פי התנור ליטול כיסויו לחתות, רש"י), דרב אשי שרי), שפסקו כמותו ספר

התרומה סי' רכד (הלכך בתוך התנור ופיו מכוסה מותר לתת שפוד של בשר לצלות עם חשכה,

אף על פי שלא יהא מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, כרב אשי דשרי). המאור ו, ב (דרב אשי

דהוא בתרא עדיפא). ר"ן שם סוד"ה נמצא (הרז"ה ז"ל פוסק כרב אשי,

משום דבתרא הוא). סמ"ג ל"ת סה יד, א (כרב אשי דשרי גדי[א] בשיל

ולא בשיל בין שריק בין לא שריק). סמ"ק סי' רפא ע' רפז (כרב אשי דשרי גדי

בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריק).

וכבר הובא לעיל (הערה 430 ),

שגם הרי"ף הביא דעה זו מהפוסקים, אלא שהוא פוסק כרב ירמי', והכי קיי"ל

לעיל ס"א. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב ( שהמתירין בתנור מכוסה

לא נזכרו כלל בשו"ע, שדחאום בעלי הש"ע מהלכה ... ואפילו הכי בדיעבד

סמכינן עלייהו).

[461]

ב"ח סוד"ה אע"פ (מיהו היכא דשכח או עבר וצלהו באיסור, כדאין

הם כל הני רבוואתא לסמוך עליהם להתירו בדיעבד). מ"א סקי"א (כשנתן

לתוך התנור מכוסה, אפילו בשר עז שרי בדיעבד, מאחר דיש מתירין לכתחלה (ב"ח)).

וכן הוא בכמה מקומות, שהתירו בדיעבד

כיון שיש מי שמתיר אף לכתחלה, כדלעיל סי' רנג סוף סכ"ה ( מכל

מקום כיון שיש מתירים אפילו לכתחלה כמ"ש בסי' שי"ח, יש לסמוך על דבריהם

בדיעבד), ושם נתבאר (הערה 204 ).

לקמן ס"ו ( ויש אומרים ...

ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד). סי' רנז סוף ס"א (ויש מקילין עוד ... ואין לסמוך על סברא

זו אלא בדיעבד).

[462]

רמב"ם שם (אם בשר גדי הוא וכיוצא בו מותר, שאם יחתה בגחלים יתחרך הבשר,

שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד). ב"י סוד"ה אע"פ (ולפי זה אפילו אין

פי התנור מכוסה כלל, או שהוא חוץ לתנור סמוך לגחלים, שרי בגדיא, דהא ודאי לא אתי לחתויי

כיון שאם יחתה בגחלים יתחרך הבשר). שו"ע ס"א. ולכן יש לסמוך

עליהם עכ"פ בדיעבד.

ולמדים זאת מהדין הראשון שמתירים בדיעבד

(כדלעיל הערה 460 ),

כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב ( דאתי במכל שכן, שהמתירין בתנור מכוסה לא

נזכרו כלל בשו"ע ...

ואפילו הכי בדיעבד סמכינן עלייהו, כל שכן דעת הרמב"ם דפסק כמותו בשו"ע

... בדיעבד אין לנו הכרעה, וממילא הלך אחר המיקל בדברי סופרים ).

[463]

גמרא שם (והתנ[ן] אין צולין בשר ... התם בבשרא אגומרי), לפירוש הרמב"ם שם

הט"ז (אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי האש, אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין

לאכילה). מ"מ שם (ופירוש דין זה הוא בכל בשר, וכשהבשר עצמו מונח על גוף האש).

ב"י שם (ומשמע לפי זה דלא מיקרי מנח אגומרי אלא בשהבשר עצמו מונח על גוף האש,

ומשמע דאפילו בשר גדיא אסור להניחו על גבי האש שהרי כתב סתם אין צולין בשר בצל וביצה

על גבי האש, וכתב הרב המגיד שדין זה הוא בכל בשר צלי, שאף על פי שבבשר גדי ליכא למיחש

שמא יחתה, הכא כיון שהניח על גבי גחלים אם כן אינו חושש אלא שיצלה מהרה ואף על פי שיתחרך,

הילכך חיישינן שמא יחתה. מיהו כשנצלה כמאכל בן דרוסאי לא חיישינן תו דילמא אתי לחתויי,

אפילו אם הוא בשר שור, שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו). שו"ע

ס"ב (אין צולין ... בשר על גבי גחלים... אפילו הוא בשר גדי, דכיון שהניח על

גבי גחלים, אינו חושש אלא שיצלה מהרה ואף על פי שיתחרך, הלכך חיישינן שמא יחתה. אבל

כשנצלה כמאכל בן דרוסאי לא חיישינן דלמא אתי לחתויי, אפילו אם הוא בשר שור, שמאחר שהוא

ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו). ט"ז סק"א (והא דאסר בסעיף ב' קודם מאכל

בן דרוסאי, ומשמע אפילו בשר גדי, היינו על גבי האש, דחזינן דלא חייש לחירוך הבשר כיון

דמניחו על הגחלים, על כן חיישינן שם שמא יחתה למהר הצלייה, אבל אחר מאכל בן דרוסאי

שרי אפילו בשר שור, מאחר שראוי לאכילה למה יחתה להפסידו ... זהו דעת הרמב"ם

לפי פירוש הרב המגיד).

[464]

מ"א ס"ק ו (ומיהו כשנצלה כמאכל בן דרוסאי שרי, אפילו להאוסרין ברס"י

רנ"ג בקדירה).

וכדלעיל סעיף הקודם ( ואף

להאוסרים להשהות קדרה בכירה שאינה גרופה וקטומה כל זמן שמצטמק ויפה לו, מכל מקום

בצלי שמונח על גבי הגחלים ממש מודים הם שמותר כשנצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום,

דכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי, אם יחתה בגחלים יחרוך הבשר).

[465]

רשב"ם הובא ב תוס' מח, א ד"ה דזיתים (אומר רבינו שמואל דמותר

לשום תפוחים אצל האש סמוך לחשכה אע"פ שלא יוכלו לצלות מבעוד יום). רא"ש

פ"ד סי' ב (ורשב"ם היה מתיר לתת פירות סביב הקדירה, אף על פי שאי אפשר להם

לצלות קודם חשיכה, דקי"ל כחנניא דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי וכו'). טור

סוס"י רנז, ושו"ע כאן ס"ד (פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב

הקדירה, אף על פי שאי אפשר שיצלו קודם חשכה).

[466]

שאף שהובאה דעת האוסרים לעיל סי' רנג ס"ט ( ויש אומרים שאפילו

תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, או אפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו,

דהיינו שיפה לו לאדם ושמח במה שהתבשיל מצטמק, חוששין שמא יחתה בשבת) ,

ולדעה זו אסור גם בפירות הנאכלים חיין, שדינם כמאכל בן דרוסאי.

מכל מקום נתבאר לעיל ס"ב ( מכל

מקום בצלי שמונח על גבי הגחלים ממש, מודים הם שמותר כשנצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד

יום, דכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי, אם יחתה בגחלים יחרוך הבשר).

ואף שכאן מיירי לענין " להשהותם

אפילו שלא על גבי הגחלים ממש".

כבר נתבאר לעיל שם (בצלי שאינו על גבי

הגחלים ממש, אסור להשהותו שם, אלא אם כן נצלה כל כך מבעוד יום עד שהוא מצטמק ורע

לו, להאוסרים שם להשהות קדרה על גבי כירה כל זמן שמצטמק ויפה לו. וכבר נתבאר שם

שהמנהג כהמתירין להשהות קדרה כל שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום).

וראה נימוקי שבת.

[467]

תוס' שם (דנאכלין טפי כמו שהן חיין מתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דשרי).

רא"ש שם (ופירות כיון דנאכלים חיין חשיבי טפי ממאכל בן דרוסאי, ויותר הם טובים

בלא בשול כלל ממאכל בן דרוסאי עד שיתבשל). טור שם. מ"א סקי"ג (דחשיבי כמו

שנתבשלו כמאכל בן דרוסאי, דהרי ראוין לאוכלן חיין).

[468]

ספר התרומה סי' רלא (אסור להטמין התפוחים ולא לתתן סמוך לאש, לפי

שמבשל בשבת וחייב חטאת). ראבי"ה סי' קצז (אף על גב שנאכלים כמות שהן חיין, לא

גרוע ממים ושמן ... אמרינן שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול ושמע מינה

וכו'. ושוב מצאתי שפסק רבינו יב"א כדברי, ויש בו משום בישול בירקות ובתפוחים),

[יב"א הוא רבינו יצחק בן אשר, מראשוני בעלי התוספות]. רמ"א סי' שיח סי"ד

(והוא הדין בפירות או שאר דברים הנאכלים כמות שהן חיין).

וכן הוא לקמן סי' שיח סכ"ד (והוא הדין

פירות או שאר דברים הנאכלין כמות שהן חיין, שאף שאינם צריכים בישול, מכל מקום אם

נתבשלו חייב).

[469]

מ"א סקי"ד (וכל שכן שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור, אפילו קודם

שהוסק. ועי' סוס"י רנ"ג).

וכדלעיל סי' רנג סכ"ז ( אם

יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר בשבת על דרך שיתבאר

בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד סולדת בו,

אסור להניחו שם, אלא יטלנו משם קודם שיסיק הנכרי, לפי שזהו כאחד מניח את הקדרה

ואחד נותן את האור שתחתיה שהראשון פטור אבל אסור מדברי סופרים).

[470]

סי"ח ( אם עדיין לא נתבשל כל צרכו, אע"פ שכבר נתבשל יותר מכמאכל

בן דרוסאי, אסור להחזירו בשבת מן התורה, מפני שהוא מבשל ממש ).

[471]

תוס' שם (אם הטמין תפוחים עם הקדרה אסור להחזיר כרים וכסתות על הקדרה שעמהן,

או להוסיף על אותן כרים ... דאם מחזיר קודם שנתבשלו נמצא מבשל בשבת). רא"ש

שם (וכשנותן פירות סביב הקדירה יזהר שלא יחזיר הכיסוי, אם צלו משחשיכה, ולא יוסיף עליו

עוד עד שיצולו, משום דממהר לגרום בשולו בשבת). טור ושו"ע שם (ומיהו צריך ליזהר

שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור

בישולם בשבת).

*

וכל זה לענין פירות חמין, אבל לענין

תבשיל בקדרה נפסק לקמן סי' רנז ס"ח ( והוא שנתבשלה הקדרה כל צרכה, אבל אם

אינה מבושלת כל צרכה, והיא טמונה על גבי הכירה (שיש בה גחלים) על דרך שיתבאר, אסור

אפילו להוסיף על הכיסוי, שתוספת זה גורם למהר הבישול מהגחלים), ושם נסמן (הערה 732 ).

ולענין קדרה על גבי קדרה חמה, נתבאר

לקמן סי' שיח סי"ד (כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת על גבי

קדרה הטמונה בבגדים כדי שישמור חומו ולא יצטנן, ואפילו לא נתבשל כל צרכו שיש בו משום

בישול כשעושה דבר שממהר לגמור בישולו, מכל מקום כאן אי אפשר לו כלל לבא לידי בישול

גמור ולא אפילו לידי הוספת בישול אלא להעמיד חומו בלבד), ושם נסמן (הערה קמ).

ומסיים לקמן שם (אבל אסור להטמינו תחת

הבגדים), ואפשר דקאי באופן האמור כאן, שאף שאין בו איסור הטמנה, אסור משום חשש

בישול. ונתבאר שם (הערה קמג).

וראה תהלה לדוד ס"ק ד. מראי מקומות

וציונים. משולחן הארי סי' רנז שם. שבת כהלכה פי"א הערה פב, ובביאורים שם אות

כ. נימוקי שבת (כאן, וסי' רנז וסי' שיח שם). כנישתא דבי רב (סי' שיח שם). שו"ע

הרב עם ביאורים והערות (כאן, וסי' רנז וסי' שיח שם).

*

יוצא

אם כן:

(א)

פירות שלא נתבשלו כל צרכן הטמונים אצל קדרה חמה, אסור להוסיף לה בגדים לכיסוי

(רנד, ד).

(ב)

קדרה חמה שלא נתבשלה כל צרכה הטמונה בבגדים, מותר להוסיף עליה בגדים לכיסוי (רנז,

ח).

(ג)

אבל אם היא טמונה באופן היתר אצל גחלים, אסור להוסיף עליה בגדים לכיסוי (רנז, ח).

(ד)

קדרה חמה שלא נתבשלה כל צרכה, מותר להניחה על גבי קדרה חמה יותר, כדי להעמיד חומה

(שיח, יד).

(ה)

אבל אסור להוסיף עליה בגדים לכיסוי (שיח, יד).

[472]

משנה [יט] , ב (אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום). טור

ושו"ע ס"ב (אין צולין בצל וביצה או בשר על גבי גחלים, אלא כדי שיצלה מבעוד

יום).

[473] כדלעיל סי' רה ס"א (על

הירקות מברך בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים ... ואפילו מיני ירקות שאין דרך

רוב בני אדם לאכלם חיין אלא על ידי פת או דבר אחר, כגון בצלים וכיוצא בהם, ובא

לאכלם בפני עצמן).

[474]

תוס' מח, א ד"ה דזיתים (ואע"ג דבפ"ק תנן אין צולין בשר בצל וביצה

אלא כדי שיצולו מבעוד יום, אע"פ שפעמים אוכלים בצל חי, מכל מקום אינו ראוי לאכול

חי כמו תפוחים). רא"ש פ"ד סי' ב (ולא דמי לבצל וביצה דאסרינן לעיל

אלא כדי שיצולו מבעוד יום. דביצה אין דרך לגומעה, ובצל אף על פי שאוכלין אותו חי לפעמים

אין טוב לאוכלו חי כמו תפוחים). ב"י סוס"י רנז ד"ה רשב"ם.

[475]

מ"א סקי"ג (והוא הדין לכל דבר שאין טוב לאכלו חי דאסור).

[476]

גמרא כ, א (וכמה, אמר ר' אלעזר אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי). טור

ושו"ע שם (אלא כדי שיצלה מבעוד יום משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי).

[477]

משנה [יט] , ב (אין נותנין פת לתנור עם חשכה, ולא חררה על גבי גחלים,

אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום). טור ושו"ע ס"ה (אין נותנין סמוך לחשיכה

פת לתנור, אלא כדי שיקרמו פניה ... ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה).

[478]

משמעות גמ' לז ע"ב (אמר רב ששת אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים

(אע"פ שלא קטמה, רש"י), משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל

כל צורכו ... תנינא אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי גחלים,

אלא כדי שיקרמו פניה, הא קרמו פניה שרי), ופרש"י (והיינו לא בישל כל צרכו, ותנור

לאו גרוף וקטום הוא, ואי נמי גרוף בתנור לא מהניא גריפה). והיינו שמהמשנה שמתרת פת

וחררה שקרמו פניה – בתנור (שבימיהם), למדים היתר להשהות תבשיל כמאכל בן דרוסאי שלא

בישל כל צרכו – בכירה שאינה גרופה וקטומה.

דין תנור שבימיהם, שאין מועיל בו גרוף

וקטום, נתבאר לעיל סי' רנג ס"ד (ותנור ... אסור ... אפילו הוא גרוף וקטום).

[479]

מ"א סקט"ז (ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי).

[480]

כת"ק במשנה שם (כדי שיקרמו פניה מבעוד יום, רבי אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון

שלה). ספר התרומה סי' רכד (שיקרמו פניה של הפת למטה וגם

למעלה ... דהא רבי אליעזר פליג ואמר עד שיקרום התחתון). סמ"ג ל"ת

סה יד, א (שיקרמו [את] פני העיסה תחתון ועליון). רמ"א ס"ה (צריך שיקרמו

פניה למעלה ולמטה). מ"א סקט"ז (למעלה ולמטה ... דלא כמ"ש הרב"י,

דאיהו סבירא ליה דבקרימות צד אחד סגי). ט"ז סוף סק"ב (והסמ"ג פוסק ...

כת"ק דסבירא ליה לפי זה דשני הפנים בעינן, על כן פסק בפשטיד"א שצריך

קרימת תחתון ועליון).

וראה לעיל סי' קסז סוף ס"ב (ויש אומרים

שצריך לבצוע ממקום שמתחיל לקרום ולהתבשל תחלה כשנאפית הפת בתנור, ובתנורים שלנו שמושיבין

הפת על שולי התנור, יש אומרים שצד העליון מתחיל להתבשל תחלה מחום אויר התנור, ויש אומרים

שצד התחתון מתבשל תחלה מחום שולי התנור שהיתה אש בוערת עליו, ולצאת ידי שניהם יש לבצוע

מצדי הפת, ולחתוך מצד העליון ומעט מצד התחתון).

[481]

רמב"ם פ"ג הי"ח (ואם נשארו אחרי כן עד שיגמור אפייתן, מותר, שאם יחתה

יפסיד אותן).

והיינו שמטעם זה מותר אף לדעת

הרמב"ם וסיעתו שלא התירו בתבשיל אלא במצטמק ורע לו, כדלעיל סי' רנג ס"ט,

מכל מקום כאן סגי בקרמו פניו, שלא יחתה כדי שלא יפסיד הפת. וכמו בצלי שנתבאר לעיל

ס"ב (דכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי, אם יחתה בגחלים יחרוך הבשר).

ומה שאין חוששים להטמנה בחררה על גבי

גחלים, לדעה הא' דלעיל סי' רנג ס"י שקדרה הנוגעת בגחלים חשיב הטמנה, נתבאר

במהדורא בתרא ס"ו בכמה אופנים. ומסיק שם ס"ח ( דבשר וחררה על גבי גחלים

לא דמי לקדירה על גבי גחלים, משום דכשגוף האוכל או המשקה מגולה לא שייך כלל הטמנה אפילו

במקצת, אלא כשהוא בקדרה דוקא).

[482]

ספר התרומה שם (פשטיידא או פלדון ... וגם מה שבתוכה יכול לאפות כמאכל בן דרוסאי

קודם השבת). סמ"ג שם. סמ"ק סי' רפא ע' רפז. הגהות מיימוניות פ"ג

אות כ. רמ"א שם (ופשטיד"א או פלאדי"ן ... ויתבשל מה שבתוכה כמאכל

בן דרוסאי).

כל עיסה הממולאת בפירות או בשר ודגים או

גבינה, נקראה פלאדן, כדלעיל סי' קסח ס"ט. לקמן סי' תס סי"א.

[483]

תוס' מנחות עח, ב ד"ה פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה (נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו

פניה דפ"ק דשבת). הגהות

מיימוניות שם (ובמנחות פרק התודה כתבו התוספות, שהקרמת פניה היינו

כשפורסין אותה אין חוטין נמשכין הימנה). רמ"א שם (וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין,

קרוי קרימת פנים).

[484]

סעיף ט (נתפשט המנהג לאסור מצה שחוטין נמשכין ממנה ... ואם עדיין לא קרמו פניה,

בידוע שחוטין נמשכין ממנה).

[485]

רמב"ם שם פ"ג הי"ח (כדי שיקרמו פניה שהם מודבקים בתנור או באש).

טור ושו"ע שם (אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא כדי שיקרמו פניה המדובקים

בתנור, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש). ט"ז

סק"ב (הוצרך להשמיענו דלפי האמת באחד משניהם סגי). מ"א סקט"ו (דבאיזו

צד שיקרום סגי).

[486]

כדלעיל ס"ג ( לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה ... יש לסמוך על דבריהם בדיעבד) ,

ושם נסמן (הערה 461 ).

[487]

רמב"ם שם (ואם נתן סמוך לחשיכה וחשכה ועדין לא קרמו פניה, אם במזיד, אסור

לאכול מהן עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שיעשו). טור ושו"ע שם (ואם נתן אותם סמוך

לחשיכה ולא קרמו פניהם, אם במזיד, אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו).

וכן הוא לעיל ס"ג ( אם

עבר והשהה ... אסור בין לו בין לאחרים, עד למוצאי שבת בכדי שיעשו) .

סי' רנג סי"ב ( אם עבר ושהה ... אסור, בין לו בין לאחרים, עד שימתינו במוצאי

שבת בכדי שיעשו) , ושם נסמן (הערה 90 ).

[488]

כדלעיל סי' רנג ס"ח ( אם הוא חי לגמרי, מותר ליתנו אפילו בתוך

התנור שהוסק בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום, ואין חוששים שמא יחתה בשבת, דכיון

שעכשיו הוא חי הוא מסיח דעתו ממנו עד למחר, שבלילה לא יהיה ראוי עדיין אף אם יחתה

בגחלים, ובכל הלילה עד למחר יוכל להתבשל אף בלא חיתוי כלל) .

[489]

מ"א סקט"ז (פשוט דבכל זה אפילו נתנן חי סמוך לחשיכה אסור, דממהר להתבשל,

כמ"ש רס"י זה). והוא כדלעיל ס"א ( בצלי ... אסור

להשהותו שם אפילו הוא חי ... לפי שהצלי שאין קדרה מפסקת בינו לגחלים ממהר הוא

לצלות, ויוכל להגמר שיהא ראוי לסעודת הלילה, ויש לחוש שמא ישכח ... ויחתה בגחלים

לגמור צליתו).

[490]

שאף שצלי בקדרה מותר בחי, כדלעיל ס"א ( והוא הדין בצלי שנצלה

בקדרה), ושם נסמן (הערה 428 ).

מכל מקום אסור בפת וכיו"ב, בין

בנאפה בתנור ובין בקדרה ובמבושל, כדלקמן סי' רנז סי"א ( במיני בצק ובמיני

קטניות שממהרים להתבשל, אין מועיל כלום מה שהן חיין סמוך לחשכה (שממהרין להתבשל),

כמו שנתבאר בסי' רנ"ד) . סוס"י רנט ד"ה ולפיכך ( אבל

במיני בצק, בין מבושלים בין נאפים, ובמיני קטניות, ובמים, ובצלי הנצלה בשפוד, אין

מועיל חי) .

וכן הוא בירק ובקטניות, כדלעיל סי' רנג

ס"ח ( אבל ירק חי וכיוצא בו ... שאף שהוא חי עכשיו, יכול הוא להתבשל

לצורך הלילה ), ולקמן סי"ג ( אבל כל מיני קטניות הם ממהרים להתבשל

ויכולין להגמר לסעודת הלילה. וכן הדין בכל מיני ירקות) .

[491] סיכום תוכן ההלכות

שיתבארו לפנינו ס"ז-יב:

הרוצה

לרדות פת בשבת מהתנור, ישנם שלושה טעמים לאיסור:

(א)

אם השהה באיסור, קנסו שוגג אטו מזיד. אלא שהתירו לצורך ג' סעודות שבת שעיקרן פת,

אם אין לו פת אחרת. ואם אפשר ירדה בשינוי (ס"ז-ח).

(ב)

אם השהה בהיתר, אסורה רדיית פת מדברי סופרים. והתירו לצורך ג' סעודות שבת, אם אין

לו פת אחרת, ואין צריך לשנות (ס"ט).

(ג)

בתנורים שלנו אין איסור רדייה, ומותר אף ביש לו פת אחרת. ויוציא בשינוי, שלא כדרך

שעושה בחול (ס"ט).

(ד)

ואם אין דעתו לאכול ממנה בשבת, אסור להוציאה מהתנור, משום הכנה משבת לחול

(ס"י).

(ה)

ואם נתנו לתנור בשבת, מותר לרדותה בכל אופן, כדי שלא יבוא לידי איסור (סי"ב).

[492]

ברייתא קיז , ב (שכח פת בתנור וקידש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות).

רמב"ם פ"ג הי"ח (ואם בשוגג, מותר לו לרדות ממנה מזון שלש סעודות של

שבת). טור ושו"ע שם (ואם בשוגג ... מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות).

[493]

ר"ן (מג, ב) ד"ה תנו רבנן שכח (דוקא בשאין לו מה יאכל ... הא לאו

הכי לא שרי). שו"ע שם (אם אין לו מה יאכל).

[494]

בברייתא שם (ואומר לאחרים בואו והצילו לכם). טור ושו"ע שם (ואומר

לאחרים ... בואו ורדו לכם מזון שלש סעודות).

[495]

ר"ן שם (וכן נמי הא דאמרינן ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, בשאין להם מה

יאכלו). שו"ע שם (ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו).

[496]

ברייתא שם (וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה (שהוא דרך חול, רש"י), אלא בסכין). רמב"ם

שם (כשהוא רודה, לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה). טור

ושו"ע שם (וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה, אלא בסכין וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך

שעושה בחול).

ההפרש בין מרדה לבין רחת,

יתבאר לקמן ס"ט

(והערה 517 ).

[497]

ר"ן ב, רע"א (ואי לא אפשר, רודה במרדה). שו"ע שם (ואם אי

אפשר לרדות בשינוי, ירדה במרדה).

[498]

ב"י ד"ה ומ"ש ואם בשוגג (ואף על גב דבעססיות ותורמוסין משמע דאפילו

בשוגג אסורין עד מוצאי שבת, הכא משום כבוד שבת לא קנסו לגבי שלשה סעודות בשוגג).

מ"א סקי"ז (והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש ס"ח, שאני הכא כיון דאין

לו מה יאכל שרי (ב"י)).

והוא מה שנתבאר לענין תבשיל

וכיו"ב, לעיל סי' רנג סי"ב (כל מקום שנתבאר שאסור להשהות תבשיל

שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אם עבר ושהה אפילו בשוגג ... אסור) ,

ושם נסמן (הערה 87 ).

[499]

ראה לקמן סי' רסא בקונטרס אחרון סק"א.

[500]

מ"א סקכ"ג (נראה לי דוקא בפת התירו מזון ג' סעודות, דחייב בשבת לאכול

פת, אבל שאר תבשילין אם נתן באיסור אפילו בשוגג, אסור עד מוצאי שבת כמ"ש רס"י

רנ"ג).

[501]

סעיף ה (אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני תבשילין הרבה, אף על פי שהם מחמשת המינים,

אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות, שחייב אדם לסעוד בשבת עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא

וברכת המזון), ושם נסמן (הערות כב-ג).

[502]

מ"א שם (ומיהו אם אין לו כלל מה יאכל, שרי, כיון דאסור להתענות בשבת כמ"ש

סי' רפ"ח).

[503]

ס"א (שאסור להתענות בשבת), ונתבאר לעיל סי' רמב בקונטרס אחרון ס"ק א.

[504] שחיובו יתבאר לקמן סי'

עדר ס"ב (וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות).

[505]

מ"א שם (ואם יש לו פת אחר מזון ג' סעודות, אסור להציל, אף על גב דצריך לכל סעודה

ככר שלם ולחם משנה, מכל מקום אינה חובה כל כך).

וראה לקמן סי' רעא בקונטרס אחרון

סק"ב (אע"ג שבמ"א סי' רנ"ד ס"ק כג מבואר דאינו חובה כל

כך ... עכ"פ לחם משנה יש לו אסמכתא מדאורייתא).

[506]

ר"ן ב, רע"א (וכי אמרינן נמי דכי אפשר לשנויי משנינן, הני מילי היכא

שנאפה הפת באיסור, דהתם בשכח הפת בתנור עסקינן שהשההו שם באיסור, מפני שלא עמד שם כל

כך מבעוד יום שיקרמו פניה, הא אילו עמד שם כל כך [נראה] דשרי ... כיון דלא עבד איסורא

וצורך שבת הוא רודה כדרכו, דלא אשכחן דנבעי שנוי אלא בשכח פת בתנור דעבד איסורא ...

וטעמא דמילתא, משום דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא,

וכל היכא דלא עבד איסורא ואיכא צורך היום, שרו כי אורחייהו). שו"ע סוף

ס"ה (ואם נתנה בכדי שיקרמו פניה, כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא, רודה

כדרכו).

וכדלעיל ס"ו ( אלא

אם כן יש שהות ביום כדי שיקרמו פני הפת).

[507] כדלעיל ס"ו (אסור

ליתן סמוך לחשכה פת לתנור ...

שלנו שאינו גרוף וקטום) .

[508]

רמ"א סוף ס"ה (אם הוא טוח בטיט ... מותר).

[509]

סוף ס"א ( אלא אם כן טח בטיט סביב הכיסוי, שאז אין חוששים שמא יטרח כל כך

לסתור הטיחוי ולא יזכור על השבת, לפיכך מותר להשהותו בתוכו).

[510]

ר"ן שם (וכל שאין בו צורך היום, אסור אפילו בשינוי). שו"ע שם (ושלא לצורך

היום, אסור אפילו בשינוי). מלבושי יום טוב סק"י (כל שיש לו ג' סעודות הרי

רדייתו שלא לצורך הוא). הובא באליה זוטא סק"ז.

[511]

מ"א ס"ק יח (משום דרדייה שבות היא). וכמבואר ברש"י ג, ב ד"ה

הדביק (קיימא לן דרדיית הפת שבות היא, שהיא חכמה ואינה מלאכה), וד"ה בשוגג

שהיא שבות (רדיית הפת שבות הוא).

ואף שהובא מהר"ן לעיל (הערה 506 )

"דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא".

היינו לומר שכיון שאסרוהו חכמים מטעם

עובדין דחול, לכן התירוהו לצורך הפת בג' סעודות; משא"כ שאר איסורי רבנן לא

התירו לצורך מצוה, כדלקמן סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ב ( שלא התירו משום ענג

אלא דברים שאיסורם הוא משום דרך חול ... אבל שאר כל האיסורים ... שגזרו חכמים

בשבילם לסייג, פשיטא דלא דחינן להו משום מצות ענג, שהיא מצוה הבאה בעבירה).

משא"כ אם יש לו פת אחרת, אסור

אפילו בשינוי, כיון שהרדייה היא שבות מדברי סופרים.

וכל זה ברדייה שבתנורים שבימיהם.

משא"כ בתנורים שלנו שלא שייך בהם כלל רדייה, אין בזה שבות מדברי סופרים,

ואינו אסור אלא משום עובדין דחול גרידא, ולכן סגי בשינוי אף אם יש לו פת אחרת,

כדלקמן בסמוך.

וראה לקמן סי' תקפח ס"ד, בהערת

רבינו שבשולי הגליון. שלחן המלך ח"ב ע' קצה הערה 1. נימוקי שבת.

ולענין רדיית חלות דבש ראה לקמן סי' שכא

סט"ו.

[512]

רש"י כ, א ד"ה דגבי תנור (שהככרות נדבקים בדופני התנור סביב).

וכן הוא לקמן סי' תקז ס"ט (תנורים

שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן למעלה, והיו מדבקין הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו,

והעצים והאש על שולי התנור), וסי"ט (וכל זה בתנורים שלהם שהיו קטנים והיו

מדבקים הפת סביב דפנות התנור ... אבל בתנורים שלנו שמניחים הפת על שולי התנור).

וראה לעיל סי' רנג ס"ז (הערה 42 ).

[513]

לבוש ס"ז (ורדייה הנזכרת, פירושו כמו שהיו עושין בימיהם שהיו מדביקין הפת בתנור,

ואז כשחוזרין ומפרידין אותו מן התנור היה בו טורח וחכמה יתירה מי שהיה יכול לעשותו

שלא יפרך הפת).

[514]

רבנו ירוחם ני"ב ח"ג סז, ד (בתנורים שלנו שאין מדביקין בהן הפת, ואין

צריך רדייה לא בסכין ולא במרדה כמו שכתבתי למעלה, שאם נתן הפת בתנור מבעוד יום וקדש

עליו היום שמותר ליטלו בסכין או בכוש או בשום דבר שיתחוב בו או במקל). שו"ע

ס"ז (בתנורים שלנו שאין בהם רדייה, מותר להוציא יותר משלש סעודות בסכין או בשום

דבר שיתחוב בו).

[515]

מ"א סקכ"ג (ומיירי בהדביק בהיתר).

[516]

ב"י ד"ה ומ"ש כתב רבנו ירוחם (ועל כרחך לומר שמה שמתיר רבינו

ירוחם ביותר מג' סעודות הוא, דאי בג' סעודות, אפילו בתנורים דידהו נמי שרי על ידי

שינוי). שו"ע שם (יותר משלש סעודות).

[517] נתפרש לקמן סי' תנא

סנ"ה (הרחת (שקורין שובי"ל) שמכניסין בה הלחם לתנור, ומוציאין בה מן

התנור).

גם משמשת הרחת לזרות בה את התבואה,

כאמור בישעי' ל, כד (זורה ברחת). ובמצודת ציון שם (ונקרא כן לפי שמניפין אותו אל

הרוח).

ואילו המרדה הנזכרת לעיל, בה רודים את

הפת המדובקת בכותל התנורים שבימיהם, וכן מכניסים בה הפת לתנור, כדלקמן סי' תנט

סל"ב (המרדה שמכניסין בה הפת לתנור ומציאין בה מן התנור).

[518]

רבנו ירוחם שם (אבל ברחת שמוציאין בה הפת, נראה שאסור, כי היא כעין המרדה שהיו רודין

בה הפת בתנורים של חרס שהיו בימיהם). שו"ע שם (ומכל מקום לא יוציא ברחת, משום

דמחזי כעובדין דחול).

[519]

מ"א סקכ"ג (ונראה לי דוקא כשרוצה לאכול ממנו בשבת, אבל אסור לרדות לצורך

חול, דאפילו טלטול בעלמא אסור, כמ"ש בהגהות מנהגים הל' פסח, דאסור להביא יין בשבת

לצורך מוצאי שבת). ולכן אסור להוציא הפת אף מתנורים שלנו שאין בהם רדייה, על ידי

סכין וכיוצא בזה. וכן הוא במ"א סי' תרסז ס"ק ג (וכן כתוב במנהגים הל'

פסח דאסור להביא יין מיום טוב לחבירו). והוא במנהגים טירנא (ספר המנהגים (טירנא)

חג הפסח (ואסור להכין מיום טוב לחול ... ואפילו להביא יין).

וכן הוא לקמן סי' שכג ס"ו (מדיחים

כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול בהם, מותר להדיחם אפילו מיד אחר

סעודה שלפניה, אבל לאחר סעודה שלישית, אסור להדיח כלי אכילה, מפני שטורח ומכין

משבת לחול). סי' שב ס"י (אין מציעין המטה משבת למוצאי שבת ... כיון שאין דעתו

לישן עליה עד למוצאי שבת הרי הוא מכין משבת לחול, ואסור מדברי סופרים).

אמנם באליה רבה ס"ק יח (ולענ"ד

הכא מותר משום הצלה). ובתוספת שבת ס"ק לב (והדין עמו בזה, ומיהו במקום שאין

פסידא הדין עם מ"א). והיינו רק הבאת היין "מהמרתף לבית בשבת" נאסר,

כיון שאינו לצורך היין עצמו (שהרי היין ישמר גם במרתף, ולא יתקלקל ולא יגנב משם),

אלא "לצורך הבדלה במוצאי שבת", ולכן אסור מטעם "הכנה משבת

לחול". , והביאו הוכחות לדבריהם. ובתהלה לדוד ס"ק ט (ואקוה לבאר זה

אי"ה בסי' שכ"א ס"ז [והוא שם ס"ק ו]. והרב ז"ל פסק

כהמ"א, וצ"ע). וראה שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

וכן הוא לקמן סי' שח סט"ז (כלי

שמלאכתו להיתר ... מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו, אלא לצורך הכלי עצמו,

שחושש עליו שלא ישבר או שלא יגנב משם, ומטלטלו משם להצניעו, או שמטלטלו מחמה לצל

שחושש שלא יתבקע בחמה), הרי שמותר אף אם מטרת הבאתו לבית אינה "לצורך גופו",

להשתמש בו בשבת, אלא "לצורך הכלי עצמו", לשמור על החפץ שלא יגנב ולא יתבקע

בחמה, ויוכל להשתמש בו אחר השבת .

ונראה שטעם האיסור כאן, כיון שטורח משבת

לחול על ידי הוצאת הפת מהתנור על ידי סכין וכיו"ב, שבמקום טרחה אסרו אף

כשעושה כן כדי שלא תיחרך ותתקלקל הפת, כדלקמן סי' שיט סי"ח, וסי' שכא

ס"ו, וסי' שלח ס"ח, וסי' תק ס"כ. ויתבאר בהערות שם ושם.

וכשיש בזה טרחה יתירה, אסרו אף אם הוא

לצורך השבת עצמו, כדלקמן סי' שכד ס"ד-ה, וסי' שלג ס"א, ויתבאר בהערות

שם.

ואף שלומד זאת כאן מדין הבאת יין מהמרתף

לצורך הבדלה; מכל מקום כאן חמור יותר, כיון שטורח להוציא הפת מהתנור, שאסרוהו אף

שהוא כדי שלא תתקלקל הפת.

ונפקא מינה מכל זה לענין להחזיר למקרר

את המאכלים שנשארו, שלפי סברה הנ"ל אין זו "הכנה משבת לחול" כי אם

"טלטול מאכלים לצורך עצמם" (ראה שמירת שבת כהלכתה פכ"ח ספ"א, שהתיר

כשאינו אומר במפורש שהוא לימות החול). וכן החזרת מאכלים למקפיא (אף שניכר שאינו

לצורך השבת). וכן כשבאים בשבת קודש לבית הכנסת מונחים על השלחנות חוברות ודפים מכל

הסוגים. אחרי קריאתם רוצים לקחת חלק מהם לבית, לקריאה נוספת במשך ימי השבוע, אלא

שבשבת אי אפשר לקחת אותם במקומות שאין עירוב. מה עושים, מחביאים אותם באיזושהי

פינה, כדי לקחת אותם לבית אחרי השבת, שלכאורה דומה הוא לדין הבאת כלי שמלאכתו

להיתר לבית כדי להצניעו.

[520]

סעיף ג ( ואפילו דבר שאין בו מלאכה כלל, כגון להדיח כלים וכיוצא בזה, אסור

לעשות ולהכין ביום טוב לצורך חול ... ולכן יש ליזהר שלא להביא יין ביום טוב ראשון לצורך

קידוש של ליל יום טוב שני, וכן לא יחפש בספר תורה ביום טוב ראשון מה שצריך לקרות

ביום טוב שני) .

[521]

כל בו סי' לא לב, א (יש לו מזון שלשה סעודות, מותר, דבשבת אסור לרדות, לאימת קא בעי

לה למוצאי שבת, ובלא חתוי נמי אפיה, והוה ליה כקדירה חיה). רמ"א סוף ס"ה

(אם ... אינו אופה לצורך שבת רק למוצאי שבת, דיש לו זמן לאפותו, מותר, דלא גזרינן בכהאי

גוונא שמא יחתה). מ"א סק"כ (פירוש שיש לו מזון ג' סעודות, ואם כן

אסור לרדותו בשבת, רק למוצאי שבת, ולכן שרי שם. ואם כן בתנורים שלנו אסור, אף על פי

שהוא אופה למוצאי שבת, כי היכי דאסרינן בכל התבשילין ולא מחלקים בין רוצים לשבת או

למוצאי שבת, דגזרינן שמא ימלך לאוכלה בשבת ויחתה, הוא הדין בפת).

[522]

סעיף א ( אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה, לצורך הלילה או

עד למחר), ושם נסמן (הערה 5 ) .

[523]

רב ביבי ד , א (הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב

חטאת ... בשוגג ... במזיד ... קודם שיבא לידי איסור סקילה). רמב"ם פ"ט

ה"ה (שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר, מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבוא לידי מלאכה).

מ"מ שם (כתב רבינו שכח, וכל שכן הדביק במזיד). טור ושו"ע ס"ו (ואם נתנו

בשבת, אפילו במזיד, מותר לו לרדות קודם שיאפה, כדי שלא יבא לידי איסור סקילה).

וכאן לא נכנס לדיון אם מזיד או שוגג הוא רבותא יותר, כי בשניהם מותר.

*

והיינו דוקא בהדביק פת בתנור, שאם לא

נתיר לו לרדותה ממילא יבוא לאיסור אפייה. משא"כ במי שפשט ידו מלאה פירות

לרשות הרבים, קיי"ל לקמן סי' שמח ס"א ( היה עומד ברשות היחיד

והוציא ידו מליאה פירות לרשות הרבים ... אסור להחזירה ... עד למוצאי שבת, שקנסוהו

חכמים להיות ידו תלויה כך עד למוצאי שבת ), ולא התירו מטעם שמא ישליכם מידו

לרשות הרבים ויבוא לאיסור הוצאה.

ואף שמדמים זה לזה בגמרא ג, ב ( דאי

שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה רבנן. ומדלא קא משנינן הכי תפשוט דרב

ביבי בר אביי, דבעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא

לידי חיוב חטאת או לא התירו, תפשוט דלא התירו ).

היינו דוקא בתחלת הסוגיא שם, דבעי רב

ביבי בר אביי, ופשטוה מדין ידו הפשוטה לרשות הרבים. משא"כ לפי המסקנא שם, שרב

ביבי אמר בפירוש "התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת", לפי זה

נתבאר ברש"י ג, סע"ב ( ולאיסור נמי לא תפשוט מדקנסו במזיד,

דהתם ליכא למיחש דילמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין, אבל הכא אי קנסינן ליה

מלרדות על כרחיך יתחייב מיתת בית דין ). ונתבאר יותר בר"ן א, ב ( דלא

דמי, דאילו בההיא דהדביק פת בתנור אי לא שרינן ליה לרדותה על כרחין אתי לידי חיוב

סקילה, שעל כרחו תגמר אפיית הפת, אבל הכא אי בעי נקיט להו לפירי בידיה ולא רמי להו

לרשות הרבים, הילכך לא דמיין ).

ומה שבתחלת הסוגיא דימו זה לזה, נתבאר

לקמן סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ו ( כמו בהושיט ידו מלאה פירות בסי'

שמ"ח. והתם אמרינן דאי אפשר כלל). והוא כמבואר בר"ן שם בשם התוס' ( בתוספות סוברין דמזיד

דהכא כמזיד דהתם, דהכא נמי מילתא דלא שכיחא היא דכולי יומא לינקוט פירות בידיה).

ולכן התירו בשניהם לדעת התוס', שהיא דעה

הב' בשו"ע סי' שמח ס"א ( ויש אומרים ... אם הוציאה משחשיכה מותר

להחזירה, שמא ישליכם מידו ויבא לידי חיוב חטאת ). אמנם קיי"ל

כדעת רש"י וסיעתו לחלק בינם, כדלקמן סי' שמח בקונטרס אחרון ס"ק א ( משמעות

השו"ע שהעיקר כסברא הראשונה שהביא בסתם כנודע ).

[524]

רי"ף א, סוע"ב (ורדייה דהכא לאו לסעודת שבת היא, דהא לא חזיא לאכילה,

ומשום הכי לא שרו ליה רבנן, אלא משום שלא יבא לידי איסור סקילה).

[525]

תוס' שם ד"ה ואלא (תימה דלישני אימא לידי איסור חטאת, כדקאמר בסמוך קודם שיבא

לידי איסור סקילה). והיינו אף שלא יהיו לו חיוב סקילה (שהרי אין סופו במזיד), ולא

חיוב חטאת (שהרי אין סופו בשוגג), מכל מקום יבא לידי איסור סקילה או לידי איסור

חטאת.

[526]

ר"ן ב, א (שכח פת בתנור ... דאיכא למיחש שלא יבא לידי איסור סקילה, אם

אפשר לשנויי משנינן, ואי לא אפשר עביד כי אורחיה). מ"מ פ"ה הי"ט (בשכח

והדביק פת בשבת, שהתירוהו לרדות קודם שיבוא לידי איסור מלאכת שבת ... היכא דאי אפשר

בשנוי). מ"א סקכ"א (ומכל מקום אם אפשר לעשות בשינוי יעשה (מ"מ פ"ה)).

[527]

רב אשי שם (מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך (צא וחטא

איסור קל כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור, רש"י), אלא אמר רב אשי). רבנו

ירוחם ני"ב ח"ג סז, ד (לו התירו, אבל לא לחבירו, שלא יעבור חבירו איסור דרבנן

כדי שלא יעבור הוא איסור דאורייתא). מ"א סקכ"א (ודוקא הוא, אבל אחרים אסורים

לרדות (רי"ו), דאין אומרים לו לאדם עשה חטא קל בשביל שלא יעשה חבירך איסור חמור,

כיון שלא נעשה האיסור על ידו).

[528]

תוס' שם ד"ה וכי בתירוץ הב' (דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם

חטא כדי כו'). ב"ח (וגם חבירו היה פושע, כגון הכא שהדביק פת במזיד בשבת). מ"א

שם (וגם חבירו פשע במה שהדביק (ב"ח תוס') ובאמת העיקר תלוי באם פשע).

[529]

סכ"ט (ולא אמרו שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, אלא כשחבירו פשע בזה ועל

ידי פשיעתו בא לו האונס אחר כך, כגון שהדביק פת בתנור בשבת ונזכר קודם שתיאפה, שאף

שמותר לו לרדות מן התנור כדי שלא יבא הוא לידי איסור חמור ממנו, אסור לאדם אחר לרדותה

כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור של אפיית הפת בשבת, כיון שחבירו פשע במה ששכח והדביק

פת בתנור בשבת).

והיינו שאף דהכא מיירי אף בשוגג, כאמור

כאן "כדי שלא יבא חבירו לידי חיוב חטאת". מכל מקום גם זה נחשב פשיעה,

כדלקמן שם (כיון שחבירו פשע במה ששכח והדביק פת בתנור בשבת).

[530]

ברייתא יח , ב (לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין (מיני קטניות, רש"י) ותניח

לתוך התנור ערב שבת עם חשכה). טור ושו"ע ס"ח (לא ימלא אדם קדירה עססיות ותורמוסין

ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשיכה).

[531]

רש"י שם (מיני קטניות). רבנו ירוחם ני"ב ח"ג סט, א (פירוש

שהם מיני קטניות). מ"א ס"ק [ב] (והוא הדין לכל מיני קטניות שממהרין

להתבשל (רבינו ירוחם. ועס"ח)), וסוס"י רנז סקי"ט (ובמקומות שלא

נהגו לטוח בטיט, אסור לתת מיני קטניות ... אלא כדי שיתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד

יום).

וכן הוא לקמן סי' רנז סי"א (במיני ...

קטניות שממהרים להתבשל אין מועיל כלום מה שהן חיין סמוך לחשכה (שממהרין להתבשל) כמו

שנתבאר בסי' רנ"ד), וסוס"י רנט (אבל במיני ... קטניות ... אין מועיל חי,

וצריך שיהיו כמאכל בן דרוסאי קודם שבת).

[532] מ"מ פ"ג

הי"ב (לאו דוקא תנור, דהוא הדין כירה וכופח, שאין משהין עליהם אלא על הצד שמשהין

תבשיל שלא בשל כל צרכו). שו"ע שם ( והוא הדין לכירה וכופח).

וכן הוא בתנור שלנו שדינו ככירה, כדלעיל סי' רנג ס"ז (והתנורים שלנו שפתחם מן

הצד ... דינם שוה לכירה לכל דבר).

[533]

מ"א סקכ"ד (ומיהו בטוח פיו בטיט שרי).

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ד"ה

אבל במיני (ובתנור טוח בטיט הכל מותר בכל ענין).

[534]

רמ"א ס"ח (כשאינן גרופים וקטומים, ואפשר לחתות).

[535]

כדלעיל סי' רנג ס"ח-ט (אלא אם כן נתבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום ... ויש אומרים

שאפילו מצטמק ויפה לו ... וכבר נתפשט המנהג להקל כסברא הראשונה).

[536]

כדלעיל שם ס"ח (דכיון שעכשיו הוא חי, הוא מסיח דעתו ממנו עד למחר, שבלילה לא יהיה

ראוי עדיין אף אם יחתה בגחלים, ובכל הלילה עד למחר יוכל להתבשל אף בלא חיתוי כלל).

[537]

רמב"ם שם (שאלו וכל כיוצא בהן, אף על פי שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא

בשל כל צרכו הן, מפני שאינן צריכים בישול הרבה ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר).

שו"ע שם (מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר, ומפני

כך אף על פי שלא נתבשלו כל עיקר, הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל צרכו,

שאסור להשהותו).

ולענין קטניות שצריכות בישול רב, ראה

בדי השלחן סי' עא סק"י. שבת כהלכה פ"ח הערה עט. נימוקי שבת.

[538]

ב"י סי' רנג ד"ה ומ"ש ואם נתן (ומדברי הגמרא והפוסקים נראה דלא

שרי אלא דוקא במשליך לתוכו אבר חי שאי אפשר להתבשל בלילה, משום דמסח דעתיה מיניה

[משא"כ ירק]). מ"א שם סק"ד (דוקא חתיכת בשר שאי אפשר להתבשל

לצורך הלילה, אבל ירק לא מהני (ב"י)).

וכן הוא לעיל שם סוף ס"ח ( וכל

זה בבשר חי, שאי אפשר לו להתבשל עוד לצורך הלילה. אבל ירק חי וכיוצא בו, אסור

להשהותו, אלא אם כן נתבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום. לפי שאף שהוא חי עכשיו, יכול

הוא להתבשל לצורך הלילה, ואינו מסיח דעתו ממנו עד למחר), ושם נסמן (הערה 53 ) .

[539]

ברייתא שם (ואם נתנן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו). ב"י סוף הסי' (ומדקתני סתם

אסורין למוצאי שבת בכדי שיעשו, משמע דאפילו בשוגג נמי אסור עד מוצאי שבת בכדי

שיעשו). שו"ע שם (ואם עשה כן, אפילו בשוגג, אסורים למוצאי שבת עד כדי שיעשו).

וכן הוא לעיל סי' רנג סי"ב (אם עבר

ושהה, אפילו בשוגג ... אסור), ושם נסמן (הערה 87 ).

[540]

ברייתא שם (לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה).

טור ושו"ע ס"ט (כיוצא בו לא ימלא חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת

עם חשיכה). ב"י סוף הסימן (ומשמע דתנור לאו דוקא, דהוא הדין לכירה וכופח, אלא

אם כן גרף וקטם). וכדלעיל סעיף הקודם ( לתוך התנור שלנו ... אם אינ[ן] גרופים וקטומים ), ושם נסמן (הערה 532 ).

[541]

מ"א סקכ"ו (אף על גב דמים ראוין לשתות חיין, מכל מקום אינן טובים

כל כך כפירות כמ"ש ס"ד. או יש לומר דהכא מיירי דקא בעי ליה להדחה, ואז

צריכים להיות חמין).

והיינו שהאיסור הוא הן לצורך שתיה, כדלקמן

בסמוך (ואף שהמים ראוים לשתיה גם כשהם צוננים, מכל מקום אינם טובים כל כך כפירות

הנאכלים חיים), ובקונטרס אחרון ס"ק ג, שמשמעות הגמרא והפוסקים דאסור אף במחמם

המים לצורך שתיה (וכאן בא איסור זה בין חצאי עיגול, וכהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו: שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

והן לצורך הדחת כלים, כדלקמן סעיף הבא (כיון

שחפץ גם כן במים הללו שיתחממו כדי להדיח בהם כלים בשבת כמו שדרך הוא להדיח בהם, יש

לחוש שמא יחתה בגחלים), ול עיל סי' רנג סכ"ט במוסגר ( אם

הישראל חפץ באותן המים שיתחממו להדיח בהם כלים, אסור) , ובקונטרס אחרון שם סקי"א

( יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דמשום הדחה גרידא לא אתי לחתויי) .

ולכן כתב כאן "אפילו לצורך הדחת כלים בשבת", היינו שיש סברה לומר שלשתיה

חמור יותר מאש להדחה. וראה נימוקי שבת.

[542] נתבאר בתהלה לדוד סי' שיח סוף

סקי"ז (וכפי הנראה היינו חצי ממה שהוא רוצה שיוחמו). וראה בדי השלחן סי' עא

סקי"א. שבת כהלכה פ"ח בביאורים אות יד. נימוקי שבת. שו"ע הרב עם

ביאורים והערות.

[543]

ובדיעבד סגי בשליש החימום, כדלעיל סי' רנג סי"ג (שיעור מאכל בן דרוסאי, יש אומרים

שהוא כמו שליש בישול הראוי לכל אדם, ויש אומרים שהוא כמו חצי בישולו ... צריך ליזהר

לכתחלה שיתבשל חצי בישולו מבעוד יום ... אבל בדיעבד יש להתיר התבשיל בכל ענין אם

נתבשל שליש בישולו מבעוד יום).

[544]

לעיל שם ס"ח-ט (נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי קודם כניסת השבת ... ויש אומרים שאפילו

... נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו ... דינו שוה לכל דבר לאילו התחיל להתבשל

ולא נתבשל עדיין כמאכל בן דרוסאי שנתבאר למעלה. וכבר נתפשט המנהג להקל כסברא

הראשונה).

[545]

רבי יהודה ב ברייתא לח ע"א (חמין שהוחמו כל צורכן מותרין, מפני שמצטמק ורע

לו). תוס' יום טוב פ"ג מ"ד ד"ה אנטיכי (דחמים כל שנתחממו כל צרכן החימום

רע להן).

[546]

ברייתא שם יח, ב (לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה). ואף

שהתירו בבשר חי, כדלעיל סי' רנג ס"ח ( אם הוא חי לגמרי, מותר ליתנו אפילו בתוך

התנור שהוסק בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום, ואין חוששים שמא יחתה בשבת. דכיון

שעכשיו הוא חי, הוא מסיח דעתו ממנו עד למחר, שבלילה לא יהיה ראוי עדיין אף אם יחתה

בגחלים, ובכל הלילה עד למחר יוכל להתבשל אף בלא חיתוי כלל). נתבאר ב רמב"ם

פ"ג הי"ב (לא ימלא אדם ... חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה

וישהה אותן, שאלו וכל כיוצא בהן אף על פי שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא בשל כל צרכו

הן, מפני שאינן צריכים בישול הרבה, ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר, ולפיכך אסור לשהותן בתנור).

שו"ע ס"ח (שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר, ומפני

כך אף על פי שלא נתבשלו כל עיקר הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל

צרכו, שאסור להשהותו).

[547]

מ"א סקכ"ו (אף על גב דמים ראוין לשתות חיין, מכל מקום אינן טובים

כל כך כפירות), כנסמן לעיל (הערה 541 ).

[548] ס"ד (ופירות שנאכלים

חיין אינן גרועים מצלי שנצלה כמאכל בן דרוסאי).

[549]

כנסמן לעיל (הערה 543 ).

[550]

ברייתא שם (ואם עשה כן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו). ב"י סוף הסימן (ומדקתני

סתם אסורין למוצאי שבת בכדי שיעשו, משמע דאפילו בשוגג נמי אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו).

טור ושו"ע שם (ואם עשה, אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו). לבוש ס"ח (גזרו

אף על השוגג).

ובענין לאסור בין לו בין לאחרים, ראה

מראי מקומות וציונים.

[551] בסעיף הקודם נתבארו דיני

הנחת המים בתוך התנור לחממם. בסעיף שלפנינו יתבארו דיני הקדרה שהיו רגילים להתקין בדופני

התנור מבפנים, ובולטת על גבי הגחלים. ורגילים למלאתה מים גם כשאין צריכים למים

אלו, כדי שלא תיבקע הקדרה מחום התנור, ואף כדי להדיח הכלים במים חמים אלו.

[552]

מ"א סקכ"ו (ולפי זה אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים, אע"ג

דמתכוין שלא יבקע הקדירה, מכל מקום הא קבעי ליה להדחה וחיישינן שמא יחתה, לכן צריך

ליתנן מבעוד יום), וב סוס"י רנט ( קדירה הקבוע בתנור ... וישראל אסור ליתן

מים לתוך הקדירה ההוא ).

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ד"ה

וליתן (קדרה הקבועה בתנור ... ואסור ליתן המים לקדרה ההיא ).

וראה גם לעיל סי' רנג סכ"ט במוסגר.

[553]

כדלעיל סעיף הקודם.

[554] שגם זה אסור, כדלעיל סעיף

הקודם (והערה 541 ).

[555]

סעיף ג (ואפילו הוסקה בגפת ועצים, מותר לסמוך לה קדרה בסמוך חוצה לה ... אף על פי שכשמגיע

הלילה לא נתבשלה עדיין כמאכל בן דרוסאי, ואין חוששים שמא יחתה בגחלים שבתוך הכירה כדי

למהר בישול הקדרה שחוצה לה, שאין חיתוי זה מועיל לה כל כך).

[556]

וכן הוא לעיל סי' רנג קונטרס אחרון סקי"א ( דמיירי בכהאי גוונא

שהם בולטין על הגחלים. ואם כן כשנותן במים בקדרה הרי זה כשופת קדרה על גבי כירה

ממש, שאין דבר מפסיק בין גחלים לקדירה, דמאי שנא קדרה זו משאר קדירות) .

[557]

מ"א סוס"י רנט (וגם אם נתן ישראל ערב שבת סמוך לחשיכה אסור). וכן הוא

לקמן סוס"י רנט ד"ה וליתן (ואפילו נתנם בערב שבת סמוך לחשכה אחר שהוסק התנור,

אסור ליהנות מהם עד למוצאי שבת בכדי שיעשו). והנאה זו היא "להדיח בהם

כלים". וראה מראי מקומות וציונים.

[558]

נתבאר לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון סוף ס"ק יא ( שיש מקום לבעל דין

לחלוק מחמת המנהג שנהגו להקל להעמיד על גבי התנור קודם שהוסק, ואין חוששין שמא

יחתה אחר כך. ומהאי טעמא אפשר להקל בדיעבד, כמ"ש בפנים בסוף סי' רנ"ד ),

ושם (הערה 413 ).

וראה תהלה לדוד סקי"ב וסי' רנט

סקי"ט. קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' צו.

[559] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ב נתבאר, שאף לדעת הרי"ף וסיעתו האוסרים להשהות קדרה כל זמן שמצטמק

ויפה לו, מכל מקום בצלי שמונח על גבי הגחלים ממש, מודים הם שמותר כשנצלה כמאכל בן

דרוסאי. אבל בצלי שאינו על גבי הגחלים ממש, אסור להשהותו שם לדעתם, אלא אם כן נצלה

עד שהוא מצטמק ורע לו.

ועל

זה מבאר כאן, שאף שהט"ז הוכיח מהטור להתיר בשניהם בהגיע למאכל בן דרוסאי. מכל

מקום הוכיח המ"א מדברי בעל המאור לענין תנור קטן, שלא להתיר אלא בעל גבי

הגחלים. אף דלא קיי"ל בזה כבעל המאור לענין תנור קטן.

ומה

שהוכיח הט"ז מהטור. הנה הטור לא סבירא ליה לחלק בין קדרה לצלי, אלא כדעת

הפוסקים שגם בקדירה סגי בהגיע למאכל בן דרוסאי.

ולכן

כל הרוצה להחמיר כדעת הרי"ף בקדרה עד שהוא מצטמק ורע לו, ורוצה להקל בצלי

כמאכל בן דרוסאי, אין היתר אלא כדברי הר"ן והמ"מ, בצלי על גבי הגחלים

ממש.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה קובץ הערות

וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' קג ואילך. נימוקי שבת ע' תטז. כנישתא דבי רב ע'

שעח. ביאורי השלחן ע' קלח.

[560] ס"ק א (דבבישול יש איסור לשהותו להרי"ף

ורמב"ם בסי' רנ"ג אפילו במצטמק ויפה לו, וכאן מותר אפילו אחר מאכל בן

דרוסאי לחוד, דכיון שראוי לאכילה די לו בחמימות מועט ולא יצטרך לחתויי. וזה מוכרח בטור

מדכתב סתם אין צולין בשר כו' אלא כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, משמע אפילו בסתם צלי

שהיא אצל האש ... אלא ודאי דהטור סבירא ליה דאפילו אצל האש מותר אחר מאכל בן

דרוסאי).

[561] ס"ק ו (דהא אינהו מפרשי הא דתנן אין

צולין וכו' אלא כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, בבשרא אגומרי, היינו שהוא מגולה,

ואם כן כמאכל בן דרוסאי מיהא שרי ... ומיהו משמע במאור דאף לסברא השניה, דוקא בתנורים

שלהם שהיו קטנים והיו חוששין שמא יתחרך ... אבל בתנורים שלנו אין היתר לצלי כמאכל

בן דרוסאי להאוסרים בקדירה בסימן רנ"ג).

והיינו שבתחלה כתב המ"א כסברת הט"ז להתיר כמאכל בן

דרוסאי אפילו אצל האש, אבל סיים כמשמעות המאור דהיינו דווקא בתנור קטן שהצלי הוא

על גבי האש ממש.

[562] ו, ב (בשפוד של צלי התלוי בתנור עסקינן,

שאין דרך לחתות את הגחלים שבתנור בעוד שהצלי בתוכו שלא יקטום את הצלי, לפי שהיו תנוריהם

קטנים, וגם אין דרך זה להוציא לחוץ ולהחזירו, משום דקשי ליה זיקא. וזהו טעמו של רב

אשי שמתיר אפילו בברחא ולא שריק).

[563] כדלעיל סי' רנג ס"ד

( ותנור, שהוא עשוי כעין קדירה גדולה רחב למטה וצר למעלה, ומתוך

כך נקלט חומו לתוכו יותר מבכירה ), וס"ז ( והתנורים שלנו שפתחם

מן הצד, אין הבלם (מרובה) חם כל כך כהבל התנור שבימיהם), ושם נסמן (הערות 42 - 43 ).

[564] היתר תנור קטן שבהמאור,

שהובא במ"א, כיון שאין לנו היום תנורים כאלה.

[565] שגם יש טעם נוסף שלא הועתקו דבריו (גם

אילו היו תנורים כאלה בזמנינו), שהרי לפי דבריו יש להתיר בתנור קטן אף קודם מאכל

בן דרוסאי, ולא קיי"ל כן.

וראה קובץ הערות וביאורים שם ע' קה-קו. נימוקי שבת וכנישתא דבי

רב.

[566] "ובבשרא אגומרי דכו"ע

גזרינן דלמא אתי לאחתויי, עד שיגיע למאכל בן דרוסאי, בין בתנור בין בכירה, והוא

הדין לקדרה על גבי כירה לפי מה שנראה לנו בדעתנו".

הרי דמיירי בקודם מאכל בן דרוסאי, שאף

בזה מתיר בעל המאור בתנור קטן.

[567] טו, ב (ולענין פירושה דמתני' ופסק הלכה,

הוי יודע, כי כל הגאונים שהיו מן העולם, כלם הסכימו דמתני' להחזיר תנן, אבל להשהות

משהין, ומנו חנניה היא), שהוא כדעה הראשונה שבסי' רנג ס"ח (אלא אם כן נתבשל

כבר כמאכל בן דרוסאי קודם כניסת השבת, שאז אין לחוש לחיתוי).

[568] שם טז, א (ומסקנא דלא יתן, לא ישהה

הוא, ואפילו לשהות, אי גרוף וקטום אין ואי לא לא ... ור' אושעיא נמי הכי סבירא ליה) , והיינו כאוקימתא בתרא,

שאפילו כמאכל בן דרוסאי אסור להשהות, ש היא הדעה הב' שבסי' רנג ס"ט ( ויש אומרים שאפילו

תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, או אפילו נתבשל כל צרכו, אלא שהוא מצטמק ויפה לו

... חוששין שמא יחתה בשבת ), ושם נסמן (הערה 54 ).

[569] של בעל המאור שם (ו, ב), שהובא לעיל,

מובן הטעם שהתיר בתנור קטן אף קודם מאכל בן דרוסאי.

[570] שבמשנה סוכה כט, ב. לב,

ב. ולקמן סי' תרמה סי"ז, וסי' תרמו ס"א וסי' תרמז ס"ד.

[571] והיינו שכיון שפתח התנור

הוא למעלה, ושם תלוי הצלי, אין דרך לחתות הגחלים שבשולי התנור, אלא באחד משני

אופנים אלו, ששניהם יקלקלו את הצלי התלוי:

(א) שיכניס המחתה מלמעלה וידחוק את הצלי

התלוי; שאז יקטום (ישבור) את הצלי.

(ב) שיוציא הצלי לחוץ ויכניס המחתה; שאז

קשיא ליה זיקא.

[572] שהרי הטור לא התיר מטעם

שמא יתחרך, אלא כשנצלה כמאכל בן דרוסאי. ולכן לא קיי"ל כדברי בעל המאור בזה.

[573] עתה בא להשיב לראיית

הט"ז מדברי הטור, שאף בצלי שאצל הגחלים סגי במאכל בן דרוסאי.

כי

הטור לשיטתו שאינו מחלק בזה בין קדרה לבין צלי, ובשניהם סובר דסגי במאכל בן

דרוסאי.

משא"כ

לדעת הרי"ף שמצריך בקדרה מצטמק ורע לו, ולפירוש הר"ן דסגי בצלי כמאכל בן

דרוסאי, היינו דוקא בצלי שעל גבי האש ממש.

[574]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמה.

[575] פ"ג ס"א (כתב ה"ר יונה ז"ל

שאין בזה תמהון, דאיצטריך ההוא פירושא אפילו לרבנן ואפילו לרב דאסר מצטמק ויפה לו,

דאשמעינן כיון שנצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, משהינן אותו על גבי גרופה וקטומה,

אבל ודאי אין צולין אותו אלא כדי שיצולו מבעוד יום, ואפילו לדעת שיגרוף ויקטום הגחלים

עם חשיכה). והיינו שאין הפרש בין קדרה לצלי, שלשיטת הרי"ף שניהם אסורים כל

זמן שמצטמק ויפה לו, ולא התירו בכמאכל בן דרוסאי אלא להניחם על גבי גרופה וקטומה.

[576] יט, סוע"ב (אין צולין בשר בצל וביצה

אלא כדי שיצולו מבעוד יום).

[577] בגמרא כ, א (וכמה, אמר ר' אלעזר אמר רב

כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי).

[578] להתיר בכמאכל בן דרוסאי,

הן בצלי על גבי האש והן אצל האש.

[579] כמבואר בטור סי' רנג ( רש"י

ור"י פסקו דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה ... ולזה הסכים

א"א ז"ל).

[580] סעיף ח ( אלא אם כן נתבשל כבר

כמאכל בן דרוסאי קודם כניסת השבת, שאז אין לחוש לחיתוי) .

[581] שם (ו, ב) ד"ה והאי בשיל בשיל

(לפי דעת הרב אלפס ז"ל ... כל שמצטמק ויפה לו אסור, דהא דאמרינן לקמן גבי אין

צולין בשר בצל וביצה וכו', וכמה, אמר ר' אלעזר אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי,

התם בשהן עצמן מונחין על האש, דכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי, אם יחתה בגחלים יחרוך אותן).

[582] פ"ג הט"ז (ופירוש

דין זה הוא בכל בשר, וכשהבשר עצמו מונח על גוף האש. וכל שהוא ראוי לאכילה מפורש שם

בגמרא כמאכל בן דרוסאי) .

והיינו שמפרש כן גם בדעת הרמב"ם פ"ג ה"ד (תבשיל

שלא בשל כל צרכו, וחמין שלא הוחמו כל צרכן, או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא

יפה לו, אין משהין אותו על גבי האש בשבת, אע"פ שהונח מבעוד יום, גזרה שמא יחתה

בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו), שמכל מקום אם "הבשר עצמו מונח על

גוף האש ... כמאכל בן דרוסאי).

[583] ס"ק א (ואין להקשות הלא כתב רבינו

[הטור] לעיל בסי' רנ"ג דלהרי"ף בבישול אסור לשהות אפילו בנתבשל כמאכל בן

דרוסאי ... ויש לומר דכאן איירי כשהבשר ובצל הם עצמם מונחים על האש, ולכן כיון

שהגיע למאכל בן דרוסאי, אם יחתה בגחלים יחרוך אותם, ומשום הכי לא חיישינן לחיתוי).

היינו שכן מפרש גם הטור בשיטת הרי"ף, שהביאו בסי' רנג (אם

נתבשל קצת, אפילו כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו, ולא נתבשל כל צורכו, או אפילו

שנתבשל כל צורכו אם הוא מצטמק ויפה לו, אסור להשהותו עליה ... כך היא שיטת רב

אלפס).

[584] לז, ב ד"ה ורב ששת (ואנן

דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה גרופה, אדחנניה סמכינן, הואיל ותנן סתם מתניתין כוותיה,

כדאמר הא קרמו שרי, ואע"ג דלא בישל כל צרכו, ואמר רב ששת משמיה דרבי יוחנן כוותיה) .

[585] שם ד"ה אמר רב ששת (פסק ר"ח

דהלכה כרב ששת אמר ר' יוחנן, דרבא דאמר תרוייהו תננהי, סבירא ליה כוותיה. וכן פסק רש"י

דסתם מתניתין דפרק קמא כחנניה) .

[586] כנסמן לעיל (הערה 567 ).

[587] סי' רלא ד"ה פסק (אם מבושל כמאכל בן

דרוסאי הוי מותר, דהלכה כחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי

כירה).

[588] לאוין סה יג, ג (שאם התבשיל כמאכל בן דרוסאי,

מותר להשהותו על גבי כירה אף על פי שאינה גרופה וקטומה כחנניה, הואיל וסתם מתניתין

כוותיה).

[589] סי' רפב ע' רפה (ונראה דאם התבשיל כמאכל

בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אף על פי שאינה גרופה וקטומה כחנניה, הואיל

וסתם מתניתין כוותיה).

[590] טז, א (שהכל מודים בסוגית שמועתנו

שהיא בלשהות, כדברי רבינו הגדול ז"ל ... מה שאמרו בבשר בצל וביצה כדי שיצלו כמאכל

בן דרוסאי ... התם טעמא אחרינא הוא, שהכל מודים בבשר וצלי וכל דבר שעל הגחלים כמאכל

בן דרוסאי דמותר, לא נחלקו אלא בקדירה ... וטעמא מאי משום דכל צלי שהוא כמאכל בן

דרוסאי אי מחתי ליה מחרך) . הרי שסבירא ליה כדעת הרי"ף, ולא התיר אלא "על

הגחלים".

[591] שהביא את דברי רבינו יונה

(כנסמן לעיל הערה 575 ),

שהחמירו לשיטת הרי"ף אף על גבי הגחלים.

[592] כנסמן לעיל (הערה 581 ), שהתיר לדעת הרי"ף בכמאכל בן

דרוסאי – רק על גבי הגחלים.

[593] פ"ג הי"ג (תנור שנתן לתוכו בשר

... אם בשר גדי הוא וכיוצא בו מותר, שאם יחתה בגחלים יתחרך הבשר שאינו צריך אלא חמימות

האש בלבד). ונתפרשה דעתו בפנים ס"ג (אם השהה בשר גדי מנותח וכיוצא בו אצל הגחלים,

לא על הגחלים ממש ... יש מתירים אפילו לכתחלה, שאין חוששים שיחתה בגחלים,

דכיון שהבשר הוא רך, אם יחתה בגחלים יתחרך הבשר, שאין צריך אלא חמימות האש בלבד).

אבל כיון שפוסקים הנ"ל לא סבירא להו כדעת הרמב"ם,

שמתיר גדי מנותח אצל הגחלים, וגם לא סבירא להו לשיטת הרי"ף להתיר כמאכל בן

דרוסאי בצלי שאצל הגחלים. לכן אין להתיר גדי מנותח שאצל הגחלים לדעת הרי"ף.

וההוכחות שפוסקים הנ"ל לא סבירא להו היתר הרמב"ם

להשהות גדי מנותח שאצל הגחלים, ראה הערות וביאורים שם, נימוקי שבת וכנישתא דבי רב.

[594] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ג נתבארו שתי הלכות, שיש פוסקים מתירים אף לכתחלה, ויש לסמוך על דבריהם

בדיעבד:

(א)

השהה בשר שור בתנור מכוסה, התירו בו ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק אף לכתחלה.

(ב)

השהה גדי מנותח אצל הגחלים, התירו בו הרמב"ם והשו"ע אף לכתחלה.

ואף

שהב"ח ומ"א כתבו כן רק על אופן הראשון, מכל מקום האופן השני אתי במכל

שכן, שהרי אין בו הכרעה ברורה נגד המתירים.

וכן

הוא לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון ס"ק ב. וראה גם לעיל שם ס"ק ט.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה קובץ הערות

וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' קיז ואילך. נימוקי שבת ע' תכג. כנישתא דבי רב ע'

שפז ואילך. ביאורי השלחן ע' קמג.

[595] סקי" א (כשנתן לתוך התנור מכוסה,

אפילו בשר עז שרי בדיעבד, מאחר דיש מתירין לכתחלה (ב"ח). ועי' מה שכתבתי

סוס"י רנ"ג, דהוא הדין לכל כיוצא בזה). והוא מ"ש המ"א שם

ס"ק לז (ומיהו יש לומר ... דיש להקל מאחר שגדולי פוסקים מתירין אפילו לישראל

לעשותו).

[596] שנפסק בסתם בס"א (ואם הוא בתנור, וטח פיו בטיט, בין גדי ועוף

שלמים, בין בשר שור או עז, מותר), משא"כ כיסוי התנור בלבד (בלי טח פיו בטיט)

אינו מועיל .

[597] פ"א ו, ב (וקא פסקי רבוואתא כי האי

לישנא בתרא, וכרב אשי. ואיכא מאן דפסק כרב ירמיה מדפתי דאסר, ואנן נמי כרב ירמיה מדפתי

סבירא לן). והיינו כרב ירמיה דלישנא בתרא בגמרא יח, ב (איכא דאמרי ... כי פליגי

דברחא (איל גדול לא קשיא ליה זיקא, ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות), ולא

שריק (פי התנור בטיט סביב כיסוי), דרב אשי שרי, ורב ירמיה מדפתי אסיר. ולרב אשי דשרי,

(והתניא) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. התם בבשרא אגומרי (שאינו

בתנור, דאפילו כיסוי ליכא, ומוכן להפוך בו ולחתות). והיינו שבאיל גדול

וכיו"ב, לרב אשי סגי בכיסוי, ולרב ירמי' צריך טח בטיט. ופסק הרי"ף כרבי ירמי'.

[598] פ"ג הי"ג (אם בשר עז או בשר שור

הוא, אסור, שמא יחתה בגחלים לבשלו, ואם טח פי התנור בטיט מותר).

[599] יח, ב ד"ה התם (ונראה דאין הלכה כרב

אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק).

[600] פ"א סי' לה (כלשון הרי"ף

הנ"ל).

[601] ו, ב ד"ה נמצא (הרי"ף ז"ל

הכריע כדברי מי שפסק כרב ירמיה מדפתי, הילכך ... שריק שרי, לא שריק אסור ... וכן דעת

הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות שבת).

[602] הובא במרדכי כתובות רמז קע (פסק

הר"מ ... ונהגו לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס').

וכן הוא לקמן סי' שנ בקונטרס אחרון סק"א (וידוע מ"ש

מהר"ם שבכל מקום פוסקים כו'. עיין סמ"ע סי' כ"ה). והוא מ"ש

הסמ"ע שם ס"ק יט (כתב המרדכי פרק נערה שנתפתתה, שפוסקים בכל מקום כרב

אלפס, אם לא במקום שהתוספות חולקין עליו).

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ריז.

[603] ס"א (ויש מחמירין

וסוברין ... על גבי האש שהוא מגולה, הכל אסור ... והכי נהוג כסברא זו).

[604] שהרי אינו כותב "וכן עיקר",

אלא "ויש מחמירין ... והכי נהוג", והיינו שיש להחמיר כסברא

זו.

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רצד. כנישתא דבי רב. שו"ע

הרב עם ביאורים והערות.

[605] ע"ז ז, א (בשל סופרים הלך אחר המיקל).

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קג.

[606] סוד"ה אע"פ

(מיהו היכא דשכח או עבר וצלהו באיסור, כדאין הם כל הני רבוואתא לסמוך עליהם להתירו

בדיעבד).

משא"כ באופן השני אין כאן "כל הני רבוואתא" שהתירו, רק הרמב"ם

(והשו"ע).

[607] אוצ"ל: ספון, שפירושו

"חשוב". וכעין האמור בתניא פכ"ד (בהראותו לפניו שאינו ספון בעיניו).

[608] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שיג.

[609] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רצז.

[610] "יש אומרים ... ובדיעבד יש לסמוך

על זה", אף שהיא דעת יחיד.

וכן הוא לקמן שם סוף ס"א (ויש מקילין עוד ... ואין לסמוך

על סברא זו אלא בדיעבד).

[611] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"ד נתבאר, שאסור ליתן מים בקדרה לחממם סמוך לחשיכה, בין אם הוא לצורך שתיה

ובין אם לצורך הדחת הכלים. ואף שהתירו בפירות הנאכלים חיים, מכל מקום המים הצוננים

אינם טובים כל כך כפירות הנאכלים חיים שהתירו.

ועל

זה מבאר כאן, שאף שהמ"א מסתפק בזה, וכותב דאפשר מה שאסרו כאן מיירי במים

שמחמם להדחת כלים. מכל מקום משמעות הגמרא והפוסקים שאסור אף במחמם המים לצורך שתיה,

כאופן הראשון שבמ"א.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה קובץ הערות

וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' קכ ואילך. נימוקי שבת ע' תכו. כנישתא דבי רב ע'

שצא ואילך. ביאורי השלחן ע' קמד.

[612] אהא דתנו רבנן יח, ב (לא ימלא נחתום

חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ), ונפסק בשו"ע ס"ט (לא

ימלא נחתום חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה), הוקשה למ"א מהא

דקיי"ל בפנים ס"ד ( פירות הנאכלים חיין כגון תפוחים וכיוצא

בהם, מותר לצלותם סמוך לחשכה, אע"פ שאין שהות שיצלו מבעוד יום, ומותר להשהותם

אפילו שלא על גבי הגחלים ממש, לפי מנהגנו שנתבאר שכל שנצלה כמאכל בן דרוסאי מותר

להשהותו, ופירות שנאכלים חיין אינן גרועים מצלי שנצלה כמאכל בן דרוסאי), ולכאורה

הי' מקום שגם מים הם כפירות שנאכלים חיין, ומדוע אם כן אסרו ליתנם בתנור עם חשיכה.

ותירץ במ"א סקכ"ו (אף על גב דמים ראוין לשתות חיין,

מכל מקום אינן טובים כל כך כפירות כמ"ש ס"ד. או יש לומר דהכא מיירי דקא בעי

ליה להדחה, ואז צריכים להיות חמין).

[613] פ"ג הי"ב (לא ימלא אדם

... חבית של מים, ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה וישהה אותן, שאלו וכל כיוצא בהן

אף על פי שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא בשל כל צרכו הן, מפני שאינן צריכים בישול הרבה

ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר) , וכן הוא בפנים סי"ד (והערה 546 ).

[614] אהא דתנו רבנן לא תמלא אשה קדרה עססיות

ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, פירש"י (מיני קטניות, וצריכין בישול

יותר). ואהא דתנו רבנן "לא ימלא נחתום חבית של מים", פירשו התוס' שם (אע"פ

שיש שהות הרבה להתחמם, חיישינן שמא יצטנן, לפי שרגילים לחמם על אש רפה ויהא צריך לחתות).

ופירש בטור (שמא יתקרר סמוך לחשכה במוצאי שבת, ויחתה כדי שיתחמם לאלתר לכשתחשך). וראה

קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' קכא-ב, שהביא כן מכמה פוסקים.

ואם כן לא מיירי הכא בחשש שמא יחתה הגחלים כדי להקדים חימום

המים בשבת, אלא שמא יחתה סמוך לחשכה במוצאי שבת. ואם כן אין להקשות על זה לדעתם

מהא דפירות הנאכלים חיין דינם כנתבשל כמאכל בן דרוסאי.

אלא ודאי עיקר קושיית המ"א היא רק לדעת הרמב"ם

הנ"ל, שטעם האיסור הוא שמא יחתה כדי להקדים חימום המים מיד, למה לא נתיר אם

כן במים, כמו בפירות הנאכלים חיין.

[615] הובא בתוס' מח, א ד"ה דזיתים (אומר

רבינו שמואל דמותר לשום תפוחים אצל האש סמוך לחשכה אע"פ שלא יוכלו לצלות מבעוד

יום, דנאכלין טפי כמו שהן חיין מתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דשרי), ושם נסמן

(הערה 465 ).

וכן הוא בפנים ס"ד ( פירות הנאכלים חיין

כגון תפוחים וכיוצא בהם, מותר לצלותם סמוך לחשכה ... אינן גרועים מצלי שנצלה כמאכל

בן דרוסאי) .

משא"כ הרמב"ם כתב בפ"ג ה"ד ( תבשיל

שלא בשל כל צרכו, וחמין שלא הוחמו כל צרכן, או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא

יפה לו, אין משהין אותו על גבי האש בשבת), ו לא סגי בכמאכל בן דרוסאי, וכדלעיל סי'

רנג ס"ט (והערה 54 ). וכשם דלא סגי בנתבשל כמאכל בן

דרוסאי, כן לא סגי בפירות הנאכלים חיים, ולא במים הראוים לשתותם צוננים. ואם כן

אין מקום לקושיית המ"א בזה.

[616] ד"ה רשב"ם היה מתיר (ומה שהתיר

בבשיל כמאכל בן דרוסאי להניחו בתנור שיש בו גחלים, פשוט הוא דהיינו לדעת רש"י

וסייעתו, דאילו לדעת הרי"ף והרמב"ם אסור לשהותו על גבי כירה).

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' קכג. נימוקי

שבת. כנישתא דבי רב.

[617] על פסק הרשב"ם

הנ"ל, שבשו"ע ס"ד (פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב הקדירה),

כתב המ"א שם (פירוש סמוך לגחלים, דאם לא כן אסור להרי"ף וסיעתו).

והיינו שהפסק בשו"ע שם כדעת

הרשב"ם מיירי בסמוך לגחלים, אשר בזה מודים הרי"ף והרמב"ם דסגי

בנתבשל כמאכל בן דרוסאי, כמובא בפנים ס"ב (ואף להאוסרים להשהות קדרה בכירה

שאינה גרופה וקטומה כל זמן שמצטמק ויפה לו, מכל מקום בצלי שמונח על גבי הגחלים ממש,

מודים הם שמותר כשנצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום, דכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי,

אם יחתה בגחלים יחרוך הבשר), ושם נסמן (הערה 452 ).

משא"כ במים שבקדרה, הרי הקדרה

מפסקת, ולא סגי בזה לדעת הרמב"ם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי.

[618] עתה בא להוכיח מדברי המרדכי,

שאף לשיטת הרשב"ם הנ"ל, שפירות הנאכלים חיים דינם כנתבשל כמאכל בן

דרוסאי, מכל מקום המים אין דינם כנתבשל כמאכל בן דרוסאי, אף אם מחמם אותם לצורך

שתייתם.

[619] רמז ש (והיכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר

להטמינו בגחלים. והוא הדין שמותר להטמין תפוחים ואגסים חיים, כי הם ראוים לאכילה יותר

משנתבשל כמאכל בן דרוסאי. והוא הדין לביצים חיים ומים כדי שיהיו חמין למחר, הכל מותר

להטמינן לצורך מחר, אבל לצורך הלילה נראה דאסור שמא יחתה בגחלים למהר בישולם).

והיינו שהמרדכי סובר:

(א) כדעת הרשב"ם הנ"ל, שפירות הנאכלים חיים דינם

כמאכל בן דרוסאי, כמבואר בפנים ס"ד.

(ב) כדעת הרשב"ם דלקמן סי' רנז ס"א, שמאכל בן דרוסאי

מותר גם בהטמנה. ומטעם זה מתיר המרדכי פירות הנאכלים חיים בהטמנה.

(ג) כדעת תוס' רי"ד דלקמן שם, שאם מסיח דעתו ממנו עד למחר

דינו כחי שמותר להטמינו. שמטעם זה התיר המרדכי להטמין ביצים ומים לצורך מחר, אבל

לא לצורך הלילה.

הרי שהמרדכי חילק בין הפירות הנאכלים חיים – שדינם כנתבשל

כמאכל בן דרוסאי, לבין הביצים חיים והמים – דלא הוי כנתבשל כמאכל בן דרוסאי.

[620] המרדכי.

[621] עתה בא להוכיח מהגמרא

עצמה, שמים אין דינם כנתבשל כמאכל בן דרוסאי.

[622] "כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, משהין עליה חמין שלא הוחמו כל

צורכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו ... קסבר ... לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו

קטום". ופרש"י שם ד"ה ורב ששת (ואנן דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה

גרופה, אדחנניה סמכינן ... ואמר רב ששת משמיה דרבי יוחנן כוותיה).

[623] לו, ב (כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו

על גבי כירה אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום).

[624] הרי שאסר רב ששת להשהות

מים שלא הוחמו כלל.

[625] ראה גם לקמן סי' רסו קונטרס אחרון סוף

סקי"א. כללי הפוסקים וההוראה כלל כה.

[626] עתה בא להוכיח מהמשנה

עצמה, לשיטת הרשב"ם הנ"ל, שמים אין להם דין כמאכל בן דרוסאי.

[627] לח, סוע"ב (מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו

סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין

ברחיצה ובשתיה), הרי שאסרו במים לשתיה, ואין מתירים מטעם דמים דינם כנתבשל כמאכל

בן דרוסאי.

ואף שטעם האיסור הוא משום הטמנה, שבזה אסרינן (לא רק בנתבשל

כמאכל בן דרוסאי, אלא אפילו) במצטמק ורע לו, כדלעיל סי' רנז ס"א (אסור לו

להטמינה בדבר המוסיף הבל ... אפילו הוא מצטמק ורע לו). מכל מקום:

(א) יש דעה בגמרא שכן הוא אף בלא הטמנה.

(ב) הרשב"ם והמרדכי מתירים בנתבשל כמאכל בן דרוסאי אף

בהטמנה, ומכל מקום אסרו במשנה במים. הרי שהמים אין דינם כפירות הנאכלים חיים.

[628] ואף אם נפרש שבמשנה מיירי

במים שמחממים לרחיצה, שצריך שיתחממו (משא"כ בשתיה אפשר גם בצוננים).

מכל מקום, לפי סברת המ"א שבשתיה

סגי בצוננים, לא היינו אוסרים מים חמים אלו בשתיה, וכעין האמור לעיל סי' רנג

סכ"ה (מותר אפילו מצטמק ויפה לו, אם היה מבושל כל צרכו, שאינו נהנה ממנו כל

כך, כיון שכבר היה ראוי לאכול).

[629] לט, סוע"א לרב יוסף (הא מעשה דאנשי

טבריא דתולדות חמה הוא ואסרי להו רבנן), ובתוס' לח, ב ד"ה מעשה בפירוש הא' (ואסרו

ברחיצה גזירה שמא יערבם בשבת, ולערבם בשבת אסור משום תולדות האור).

לתוכן ההוכחה מכאן, ראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים)

ח"ו ע' קכו. נימוקי שבת. כנישתא דבי רב.

[630] אף אם נפרש המשנה שאסרו

משום איסור הטמנה, עדיין יש להוכיח כן לפי שיטת הרשב"ם והמרדכי, שהרי הם

מתירים גם הטמנה בפירות הנאכלים חיים, כמבואר בתוס' מז, ב ד"ה כיצד טומנין וכו'

אין טומנין (פירש הר"ר יוסף בשם רבינו שמואל, דמיירי בבשיל ולא בשיל, אבל קדרא

חייתא, ובשיל שרינן), ובמרדכי רמז ש (כמובא לעיל הערה 619 ).

דעה זו הובאה גם לקמן סי' רנז ס"א (ויש חולקין על זה ואומרים

שאף להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום מותר כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ... כמו שמותר

להשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה).

ומזה שאסרו במשנה את המים שנטמנו בחמי טבריא, רואים שהמים אין

דינם כפירות הנאכלים חיים.