בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ג

192

בלתי מוגה

א. מהענינים העיקריים שבפרשת עקב הוא – ענין ה"מן": "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו'" ¹⁰⁰⁶ .

וענין זה מודגש בפרשה החסידית בלקוטי תורה – מאמרי רבינו הזקן שנבחרו ע"י הצמח-צדק מתוך אלפיים מאמרים ¹⁰⁰⁷ , ונקבעו לפי סדר הפרשיות ¹⁰⁰⁸ – שהמאמר הראשון שבפרשת עקב הוא ד"ה ויאכילך את המן גו' למען הודיעך וגו'.

ובהקדמה – שענין המן נתבאר בארוכה בתורה בג' מקומות: לכל לראש – בפרשת בשלח ¹⁰⁰⁹ . ולהעיר, שגם בספר הזהר, פנימיות התורה, הנה בפרשת בשלח יש כותרת מיוחדת בשם: "פרשת המן" ¹⁰¹⁰ . וכן מסופר אודות ה"מן" בפרשת בהעלותך ¹⁰¹¹ , וכן בפרשת עקב – בפסוק הנ"ל, שתוכנו הוא בנוגע לפעולת המן אצל בנ"י.

ב. התחלת פרשת המן, שנאמרה לראשונה בפ' בשלח, היא:

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו' דבר יום ביומו גו' והי' ביום הששי גו' והי' משנה גו'" ¹⁰¹² , ובהמשך הפרשה נאמר: "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהי' בו" ¹⁰¹³ , "ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו'" ¹⁰¹⁴ .

ומזה מובן, שענין המן קשור עם ענין השבת.

וכדאיתא במדרש ¹⁰¹⁵ על הפסוק ¹⁰¹⁶ "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", "ברכו במן וקדשו במן".

ויש לבאר הקשר והשייכות שבין ענין המן וענין השבת ¹⁰¹⁷ .

193

ג. ובהקדם הביאור במארז"ל "ברכו במן" – דלכאורה אינו מובן: מהו הפירוש ש"ברכו במן", בה בשעה שדוקא בשבת לא ירד?

בסגנון אחר: מה שהמן לא ירד בשבת – הרי זה שייך ל" קדשו במן", שכן, ענין הקדושה הוא מלשון הבדלה כו'; אבל אין זה שייך ל" ברכו במן" – ענין הברכה, מלשון המשכה ¹⁰¹⁸ , כמו "המבריך את הגפן" ¹⁰¹⁹ – שצריך להתבטא בענין חיובי דוקא.

והביאור בזה ¹⁰²⁰ – ע"פ המבואר בזהר ¹⁰²¹ על הפסוק ¹⁰²² "ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בוקר", "א"ר יהודה בכל יומא ויומא מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה וכו'", שמזה מובן, שעיקר המשכת המן למעלה היתה ביום השבת, אע"פ שירידתו למטה היתה בימות החול דוקא.

ואע"פ שגם כל שאר ההשפעות (לא רק ענין המן) נמשכים מיום השבת, כמובן מזה שכל ששת ימי החול מתברכים מיום השבת, מ"מ, יש חילוק ביניהם, שבכל שאר ההשפעות לא ניכר שהמשכתם היא מיום השבת, ואילו בהשפעת המן ניכר שעיקר המשכתו היא מיום השבת.

וכמו הענין ד"קדשו במן", שהי' ניכר בגילוי, שבשבת לא ירד מן, משא"כ שאר ההשפעות, שנמשכים גם ביום השבת, וכדאיתא במדרש ¹⁰²³ ש"שאל מין א' מרבי עקיבא, אם כדברך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישיב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב"; ומזה מובן שגם הענין ד"ברכו במן" – שעיקר המשכת המן למעלה היתה בשבת – הו"ע שהי' ניכר בגלוי.

וענין זה מתבטא בכך שירידת המן היתה באופן ד"דבר יום ביומו", "צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר" ¹⁰²⁴ – שזהו גם תוכן הציווי "איש אל יותר ממנו עד בוקר", כמשנ"ת בזהר שטעם הדבר הוא לפי ש"בכל יומא ויומא מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה וכו'" – שבכל יום באה למטה הברכה שנמשכה ליום זה ביום השבת, ובלשון הזהר: "כל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דילי'".

ונקודת הענין – שכל ההשפעות שבעולם הם באופן שמצד

194

הבריאה לא ניכר בהם ענין הקדושה, ויש צורך בעבודת האדם לעשותם מחול קודש, ואילו השפעת המן היא באופן שגם מצד עצמו, ללא עבודת האדם, ניכר בו ענין הקדושה, להיותו "לחם מן השמים", ובאופן שגם בירידתו למטה הי' מהות שפע התענוג דלמעלה ¹⁰²⁵ , שלכן לא הי' בו פסולת ¹⁰²⁶ , אפילו אצל רשעים ¹⁰²⁷ .

ד. ועפ"ז יש לבאר השייכות של ענין המן לענין השבת (שלכן נתברך השבת במן) – כיון שגם ענין השבת הוא השפעה שנמשכת מלמעלה באופן שניכר בה ענין הקדושה בגלוי ¹⁰²⁸ :

שבת – "מקדשא וקיימא" ¹⁰²⁹ , והיינו, שאין זה כמו ימים טובים, ש"ישראל דקדשינהו לזמנים" ¹⁰³⁰ , אלא קדושת השבת ניתנת מלמעלה בתורת מתנה, כמארז"ל ¹⁰³¹ "אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל", והרי ענין של מתנה הוא מצד הנותן, ולא מצד עבודתו של המקבל.

ואע"פ שגם במתנה הרי "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא" ¹⁰³² – הרי זה כמשל האב שנותן מתנה לבנו, שעצם עובדת היותו בנו היא ה"נייחא לנפשי'" שבגללה נותן לו המתנה. ועד"ז בנוגע לבנ"י, ש"בנים אתם לה' אלקיכם" ¹⁰³³ , וכמ"ש ¹⁰³⁴ "כי נער ישראל ואוהבהו" [ויש לומר בדיוק הלשון "נער", שגם בהיותם במעמד ומצב של "נער" כפי שפירשו רז"ל במסכת סוטה ¹⁰³⁵ ש"נערים" היינו "מנוערים מן המצוות", מ"מ, להיותו "בן", אין הקב"ה מביט על מעמדו ומצבו, ו"אוהבהו"], ולכן ניתנה להם המתנה דשבת; משא"כ אומות העולם, שאצלם לא שייך ענין השבת, ואדרבה: "עכו"ם ששבת חייב מיתה" ¹⁰³⁶ .

וענין קדושת השבת שנמשך מלמעלה, שייך ופועל גם על הגוף של איש ישראל –שהוא גוף קדוש, וכדברי רבינו הזקן בשו"ע ¹⁰³⁷ ש"תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא .. גם במצות מילה" – כפי

195

שמצינו בירושלמי ¹⁰³⁸ בנוגע להלכה בפועל בדיני מעשרות ¹⁰³⁹ , שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת.

כלומר: למרות שמדובר אודות "עם הארץ", שמצד גופו מונח הוא בארציות כו', ועד כדי כך, שגם כאשר אומר שפירותיו מעושרים, אי אפשר לסמוך עליו, כיון שמשקר כו', מ"מ, בבוא יום השבת, פועלת עליו קדושת השבת ¹⁰⁴⁰ ש"ירא מלשקר" ו"אומר אמת", ולכן סומכים על דבריו שפירותיו מעושרים, ואוכל מהם גם "חבר" שמדריגתו גבוהה ממנו בעילוי שבאין-ערוך.

ה. ולהעיר ¹⁰⁴¹ :

לשון הירושלמי והמפרשים הוא: "אומר אמת", " ירא מלשקר" וכיו"ב, ולא "אינו יכול לשקר", וכנראה במוחש שלפעמים משקר בשבת. אלא, שזהו מפני שיש לו כח הבחירה, ויכול לבחור גם היפך טבע וחזקה שלו ¹⁰⁴² . אבל מצד טבע כל איש ישראלי, אפילו מצד טבע נפשו הבהמית דעם הארץ, אינו משקר בשבת.

והיינו, שאפילו היצר-הרע בעצמו אינו רוצה לשקר בשבת, אלא, שמצד כח הבחירה יכול האדם לגרות את היצה"ר כו'. וכידוע ¹⁰⁴³ בפירוש "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – דלכאורה, הרי כל החטאים הם ביצה"ר? – שיש ענינים שאפילו היצה"ר מצד עצמו אינו רוצה לעשותם, אלא שהאדם מגרה את היצה"ר. ועד"ז בנדו"ד, שכאשר רואים שישנו מישהו שמשקר בשבת, הרי זה רק מפני שמגרה את היצה"ר כו'.

וכן הוא גם בנוגע למן – דאף שהמזון שלהם אז, מצד טבעם, הי' לחם מן השמים שאין בו פסולת, מ"מ, מצד כח בחירתם היו יכולים לקנות מתגרי אומות העולם מזון שיש בו פסולת21, ולהיות ניזונים ממנו.

ו. וע"פ האמור לעיל שענין השבת וענין המן שייכים זל"ז, שתוכנם הוא המשכת ענין נעלה שגם בהמשכתו למטה נשאר במעלתו העצמית – יש להוסיף בביאור הענין ד"ברכו במן":

לכאורה אינו מובן: הרי ידוע שכל עניני התורה הם נצחיים, וא"כ, במה מתבטא הענין ד"ברכו במן" לאחרי שכבר פסקה ירידת המן?

196

אך הענין הוא – ש"ברכו במן" היינו בתוכן ענינו של המן, שזהו גם תוכן ענין השבת כשלעצמו, שענינו המשכת הקדושה מלמעלה באופן שניכרת בגלוי גם למטה בכל איש מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, ואופן עבודתו ביום השבת, ואפילו אם אינו יודע אודות קדושת השבת, שלכן אפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, שזהו בדוגמת המן, שאפילו אצל רשעים הי' מהות השפע דלמעלה, כנ"ל.

ז. וכיון שמיום השבת מתברכין כולהו יומין – יכולים וצריכים להמשיך את קדושת השבת על כל ימי השבוע.

וזוהי גם ההוראה בעבודה בפועל – שהנהגת כל אחד מישראל, גם בימות החול, צריכה להיות באופן המתאים לטבעו של איש הישראלי, והיינו, שאינו זקוק לעבודה ויגיעה גדולה כדי להתנהג כדבעי, אלא, אם רק יתנהג כפי הטבע של איש הישראלי, ובלבד שלא יגרה את היצה"ר כו', אזי תהי' הנהגתו כדבעי.

ועד"ז גם בנוגע לבעל-עסק שמתעסק בפרנסה, ויכול לחשוב שצריך להתייגע ולעבוד קשה וכו' – הנה על זה אומרים לו, שמיום השבת נמשכת ברכה מלמעלה בכל המצטרך לפרנסתו בכל ימי השבוע, כמו שהי' בהשפעת המן, וכידוע ¹⁰⁴⁴ פתגם אדמו"ר מהר"ש, שפרנסתו של יהודי בזמן הזה היא באופן נסי, כמו מן, ורק מצד לבושי הטבע לא ניכר הנס שבדבר.

ויה"ר שהקב"ה יזמין לכל אחד מישראל את פרנסתו באופן שיהי' מזונו ערוך על שולחנו כו' ¹⁰⁴⁵ .

* * *

ח. כבר סופר פעם ¹⁰⁴⁶ , שכאשר אאמו"ר ז"ל – בעל ה"יאָרצייט" – הי' בגולה, לא היו עמו ספרים, ולאחרי משך זמן שלחו לו ספרים אחדים, וביניהם גם ספר הזהר, ועליו רשם אאמו"ר ז"ל את הערותיו על הזהר, בגלל מחסור בנייר,

– וגם דיו לא הי' לו, אך אמי מורתי, תיבדל לחיים טובים וארוכים, למדה לייצר דיו מעשבים כו', וכיון שלא היתה "מומחית" בייצור דיו, לכן הי' צבע הדיו שונה מפעם לפעם, כפי שרואים את שינויי הצבעים בהערות שרשם אאמו"ר ז"ל על גליון הזהר –

197

ולאחרי כמה גלגולים והרפתקאות – הנה כיון שמתקרבים לגאולה הכללית, שבאה ע"י הקדמת עניני גאולה פרטיים – נגאלו ספרי הזהר הנ"ל מן השבי', והגיעו לכאן.

ובהמשך להמדובר בענין המן, נתעכב עתה על הערת אאמו"ר ז"ל בדברי הזהר בפרשת המן.

ט. הביאור בלקוטי לוי"צ ¹⁰⁴⁷ על מאמר הזהר ¹⁰⁴⁸ על הפסוק9 "ראו כי ה' נתן לכם השבת", "ר' חזקי' פתח שיר ¹⁰⁴⁹ המעלות ממעמקים כו'", בשייכות לב' הדרגות שבשכל האדם: מוחין השייכים למדות, ומוחין בעצם שלמעלה מהמדות – נכלל במאמר ד"ה ויענך וירעיבך ויאכילך הב' ¹⁰⁵⁰ , שהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

י. וההוראה מזה:

אין להסתפק בעבודת המדות בלבד, ואפילו לא בעבודת המוחין השייכים אל המדות, אלא צריכה להיות גם עבודת המוחין עצמם.

וע"ד הסיפור ¹⁰⁵¹ אודות א' מחסידי אדמו"ר הזקן, שגם לפני שהתקרב לחסידות הי' בעל מדות טובות, אבל ע"י החסידות הגיע לידי הכרה שמדות אלו הם כמו אצל בהמה שנמצאת ברפת... ואילו עבודת האדם היא – לפעול שגם המדות יהיו ע"פ השכל, ולא מצד הטבע, כמו מדות של בהמה.

וכידוע גם הפתגם בנוגע לענין החסידות – כב' הנוסחאות שבזה – לשנות טבע מדותיו, או מדותיו הטבעיים ¹⁰⁵² .

ובדוגמת זה הוא גם החילוק שבין עבודת המוחין השייכים אל המדות למוחין בעצם – שהרי גם אצל בהמה יש ענין של שכל, כמ"ש ¹⁰⁵³ "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", ונפק"מ לדינא, במקרה שבהמה קופצת לתוך האש, שזהו אפילו היפך השכל של הבהמה עצמה ¹⁰⁵⁴ ; אלא, שבהמה עיקרה מדות, והשכל הוא רק בשביל המדות, ואילו מעלת האדם היא בענין המוחין כשלעצמם, שענין זה אינו שייך אצל בהמה.

וענינו בלימוד התורה – שהלימוד צריך להיות באופן שלמעלה

198

מהעולם, ע"ד מארז"ל ¹⁰⁵⁵ "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם", והיינו, שאין זה באופן שמצד עצמו מונח הוא בעניני העולם, ונוסף לזה לומד גם תורה, ובנוגע לכל ענין וענין שואל אצל הרב כיצד צריך להתנהג ע"פ התורה,

[שהרי לולי זאת, אינו אפילו בגדר "עם הארץ" – לא רק לפי פירוש הגמרא במסכת סוטה ¹⁰⁵⁶ "קרא ושנה ולא שימש ת"ח .. הרי זה עם הארץ", אלא גם לא "עם הארץ" כפשוטו, שעוסק בישובו של עולם, כיון שהעסק בישובו של עולם צריך להיות ע"פ תורה דוקא],

אלא צריך להכניס את עצמו ("אַריינלייגן זיך") ולהיות מונח בלימוד התורה כפי שהוא מצד עצמו, למעלה משייכות לעולם, ובאופן שעיקר ענינו הוא לימוד התורה.

וזהו גם מה שאמרו רז"ל ¹⁰⁵⁷ "אם פגע בך מנוול זה (יצה"ר) משכהו לבית המדרש", והיינו, שהעצה להנצל מהיצה"ר היא – לא לילך לשאול אצל הרב, אלא להשקיע את עצמו בלימוד התורה כפי שהוא למעלה משייכות לעולם.

וענין זה מודגש בתוכן הפס"ד ¹⁰⁵⁸ שדעת בעלי-בתים היפך דעת תורה, וכיון שהמדובר שם הוא בנוגע למינוי דיינים, עכצ"ל, שמדובר אודות בעלי-בתים ששייכים ללימוד התורה, ואעפ"כ, כיון שעכשיו אינם מונחים לגמרי בלימוד התורה, אלא הם "בעלי-בתים" שעוסקים ומונחים בעניני העולם, אינם יכולים לפסוק דין-תורה לאמיתתו מבלי להיות משוחדים מעניני העולם. ולכן צריכים להשתדל ביותר שבשעת הלימוד יהיו מונחים לגמרי בתורה, באופן שלמעלה משייכות לעולם. ועד שבאופן כזה צריך להיות הלימוד גם אצל מי שיוצא י"ח לימוד התורה ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" בלבד ¹⁰⁵⁹ , אלא שה"פרק אחד" נמשך ופועל על כל היום כולו, שיהי' חדור בתורה ¹⁰⁶⁰ .

ולאידך גיסא – הנה גם כאשר מדובר אודות לימוד התורה שלמעלה משייכות לעולם ("אלפיים שנה קדמה תורה לעולם"), הרי זה נמשך וחודר בעולם.

וזהו גם כללות תוכן ביאור אאמו"ר ז"ל במאמר הזהר הנ"ל – ההמשכה מ"מעמקים", שזוהי הדרגא היותר נעלית, עד לבחי' המלכות.

199

וזהו גם כללות ענין המן – ששרשו ומקורו למעלה בדרגא נעלית ביותר, ונמשך עד למטה בהשפעה גשמית ¹⁰⁶¹ ,

– ועד שנמשך גם בכל העולם, כמ"ש ¹⁰⁶² "וחם השמש ונמס", ש"הי' פושר והולך ונחלים מושכין ממנו וכו' ¹⁰⁶³ –

וכמדובר לעיל ¹⁰⁶⁴ בענין כלי ריקן וכלי מלא, שגם בגשמיות נמשכת השפעה בלתי מוגבלת, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ¹⁰⁶⁵ .

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון "שאַמיל"].

* * *

יא. מאמר א' (כעין שיחה) ד"ה ויענך וירעיבך ויאכילך גו'.

* * *

יב. מאמר ב' (כעין שיחה) ד"ה ויענך וירעיבך ויאכילך גו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

* * *

יג. נזכר לעיל (במאמר ¹⁰⁶⁶ ) אודות דברי המדרש ¹⁰⁶⁷ בפירוש הפסוק1 "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן גו'", שהמן הי' "מאכל רעבון".

ולהעיר מביאור אדמו"ר האמצעי בסידור ¹⁰⁶⁸ ש"בלתי הרעבון מלחם אשר מן הארץ לא הי' ביכלתם לקבל אכילת המן", "כי לחם מן הארץ בא מבחי' הבירורים שהוא בחי' יש .. ע"כ וירעיבך, להיות בבחי' הביטול וכו'". אבל במדרש הנ"ל מפרש שמ"ש "וירעיבך" הוא (לא רק ביחס ללחם מן הארץ, אלא גם) בנוגע לאכילת המן, שהמן עצמו הוא "מאכל רעבון".

אמנם, עפ"ז מתעוררת שאלה בנוגע לברכת המזון:

ובהקדמה – שכללות ענין הברכות הוא מדרבנן ¹⁰⁶⁹ [ולכמה דעות

200

הרי זה מז' המצוות שמדרבנן, שביחד עם תרי"ג מצוות שמן התורה הם תר"ך עמודי אור ¹⁰⁷⁰ ], אבל אעפ"כ, יש ברכות שהם מן התורה, כמו ברכת התורה, שלכמה דעות בדברי הראשונים היא מן התורה ¹⁰⁷¹ , וכן ברכת המזון, שלכל הדעות היא מן התורה, כדאיתא בגמרא ¹⁰⁷² : "מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר ¹⁰⁷³ ואכלת ושבעת וברכת".

והנה, אף שהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" הוא במשנה תורה, שנאמר בשנת הארבעים, בר"ח שבט, ל"ז ימים קודם פטירת משה בז' אדר – הרי החיוב דברכת המזון הי' עוד לפנ"ז, וכדברי הגמרא67: "משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן" (וע"ד שמצינו ביחזקאל: "גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא" ¹⁰⁷⁴ ).

ולהעיר גם ממארז"ל ¹⁰⁷⁵ על הפסוק ¹⁰⁷⁶ "ישא ה' פניו אליך" שבברכת כהנים: "וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". וכיון שהענין דנשיאת כפים הי' כבר בתחלת הארבעים שנה ¹⁰⁷⁷ , וכבר אז אמר הקב"ה ש"הם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה", עכצ"ל, שכבר הי' אז עיקר החיוב של ברכת המזון.

וכיון שבברכת המזון נאמר "ואכלת ושבעת", שלכן אינו חייב לברך אא"כ אכל עד כדי ששבע ¹⁰⁷⁸ – אינו מובן: איך נתחייבו לברך ברכת המזון על אכילת המן, דכיון שנקרא "מאכל רעבון", עכצ"ל, שלא היו שבעים ממנו, שהרי רעבון ושביעה הם שני הפכים?!

וכמודגש בלשון הגמרא ¹⁰⁷⁹ – "לשון חכמים מרפא" ¹⁰⁸⁰ – בהמשך להפירוש במ"ש במן "למען ענותך" ¹⁰⁸¹ , "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" – "מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין "!

ויש להוסיף, שלא זו בלבד שלכאורה לא נתקיים במן "ושבעת", אלא גם "ואכלת" לא נתקיים בו – שהרי בגמרא74 ילפינן העינוי דיוכ"פ

201

מהעינוי דמן: "נאמר כאן ענוי ("ועניתם את נפשותיכם" ¹⁰⁸² ), ונאמר להלן ענוי ("ויענך וירעיבך"), מה להלן ענוי רעבון, אף כאן ענוי רעבון" (כיון ש"דנין ענוי דרבים מענוי דרבים וכו'"), ומזה מובן, שהעינוי דמן הוא לא רק העדר השביעה, אלא גם העדר אכילה , כמו העינוי דיוהכ"פ שאסור באכילה גם כאשר אין בה כדי שביעה.

[ולהעיר, ששיעור האכילה ביוהכ"פ הוא "בככותבת, דבהכי מיתבא דעתי'" ¹⁰⁸³ (בישוב הדעת תליא מילתא, דכתיב ¹⁰⁸⁴ אשר לא תעונה), ושיעור זה שייך גם לאכילת המן, שהרי אמרו רז"ל ¹⁰⁸⁵ "לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן", וכדי ללמוד תורה בהבנה והשגה יש צורך בישוב הדעת דוקא, וישוב הדעת הדרוש ללימוד התורה נעשה ע"י המן – "לחם מן השמים" – יותר מאשר ע"י לחם מן הארץ, אף שלא היתה בו שביעה].

ובכל אופן, בנוגע לענין השביעה – הרי כיון שנקרא "מאכל רעבון", הרי לכאורה לא היתה בו שביעה, וא"כ, איך נתחייבו בברכת המזון על אכילת המן?

יד. ולהעיר:

שאלה הנ"ל היא לכאורה גם בנוגע לסומא ¹⁰⁸⁶ – דכיון שאוכל ואינו שבע (כנ"ל מדברי הגמרא ש"סומין אוכלין ואין שבעין"), איך יתחייב בברכת המזון?

ואף שלדעת ר' יהודה סומא פטור מן המצוות ¹⁰⁸⁷ , הרי לית הלכתא כוותי' ¹⁰⁸⁸ , וא"כ, גם סומא חייב לברך ברכת המזון, ולא עוד אלא שיכול להוציא גם אחרים ידי חובתן, שהרי בכל המקומות שבהם מדובר אודות מי שאינו יכול להוציא את חבירו בברכת המזון ¹⁰⁸⁹ , לא נזכר סומא. ולכאורה, איך יתחייב בברכת המזון, מאחר שלא שבע?

אמנם, בנוגע לסומא יש לתרץ, שכיון שאצלו לא קיימת אפשרות אחרת, הנה כאשר אוכל די צרכו, ואינו רוצה לאכול עוד, הרי זה נחשב אצלו לשביעה, ולכן חייב לברך ברכת המזון; אבל אי אפשר לתרץ כן בנוגע לאוכלי המן, שהרי מצינו בגמרא21 שהיתה להם אפשרות לקנות

202

מתגרי אומות העולם מזון שיש בו כדי להשביע, וא"כ, כל זמן שאכלו רק "מאכל רעבון", לא היו חייבים בברכת המזון.

ואין לומר שברכו ברכת המזון רק על הדברים שקנו מתגרי אומות העולם, שהרי בנוסח ברכת הזן שתיקן משה נאמר "הזן את העולם כולו בטובו כו'", ולא נזכר כלל אודות לחם מן הארץ.

ולהעיר מדברי הגמרא21 "מה אני מקיים ויתד תהי' לך על אזניך (ויצאת שמה חוץ) ¹⁰⁹⁰ , דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם", והיינו, שההוכחה שקנו מזון מתגרי אוה"ע היא ממ"ש "ויתד תהי' לך על אזניך". ולא הובאה הוכחה מהחיוב דברכת המזון – כיון שבודאי בירכו ברכת המזון (לא רק על "דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם", אלא גם – ולכל לראש) על המן.

טו. ויש לומר הביאור בזה:

על הפסוק ¹⁰⁹¹ "ואכלתם לחמכם לשובע", דרשו חז"ל ¹⁰⁹² : "אוכל קמעא והוא מתברך במעיו". וכן דרשו חז"ל ¹⁰⁹³ על הפסוק ¹⁰⁹⁴ "ואכלת ושבעת": "שתהא ברכה מצוי' בפת בתוך המעיים".

ולהעיר גם ממארז"ל ¹⁰⁹⁵ "אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין", ובנדו"ד, כאשר המאכל הוא בתוך המעיים, הרי הוא "סמוי מן העין", ולכן הברכה מצוי' בו.

ואם באכילת "לחם מן הארץ" נאמרה ברכה זו – עאכו"כ שכן הוא בנוגע לאכילת המן, "לחם מן השמים".

ועפ"ז יש לומר, שאע"פ שהמן הי' "מאכל רעבון", הנה הרעבון (היפך השביעה) הי' רק בנוגע להנאת גרונו, אבל לאחרי שנבלע בתוך המעיים, הי' מתברך (גם) בענין השביעה ("ואכלתם לחמכם לשובע ", "ואכלת ושבעת "), ולכן נתחייבו בברכת המזון.

ולהעיר:

באכילת לחם מן הארץ, אי אפשר לומר שיחול חיוב ברכת המזון גם כאשר אוכל קימעא, פחות משיעור שביעה, על סמך שיתברך במעיו – כי, ברכה זו תלוי' במעמדם ומצבם של בנ"י, כמ"ש "אם בחוקותי

203

תלכו וגו'" ¹⁰⁹⁶ , "והי' אם שמוע תשמעו וגו'" ¹⁰⁹⁷ , וכל זמן שיהודי אינו בטוח שהוא בדרגא כזו שראוי שיתברך המזון במעיו, אינו חייב בברכת המזון, שהרי ספק ברכות להקל ¹⁰⁹⁸ .

ואדרבה: אמרו חז"ל ש"אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם" ¹⁰⁹⁹ , ו"אל תאמין בעצמך כו'" ¹¹⁰⁰ , אלא צריך תמיד להתייגע בעבודה כו', כך, שאינו יכול להיות בטוח שהוא בדרגא כזו שראוי שיתברך המזון במעיו. ומי שעושה חשבון וחושב שהוא בדרגא כזו – הרי מזה גופא מוכח שלא הגיע לדרגא זו...

– שאלתי פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע למ"ש בסידור שקודם "מים אחרונים" צריך לומר הפסוק ¹¹⁰¹ "זה חלק אדם רשע גו'" ¹¹⁰² , ואמר לי: אלו ששייכים לזה, אינם אומרים ¹¹⁰³ ; ואלו שאינם שייכים, הם אומרים!... –

אבל כאשר מדובר אודות המן, "לחם מן השמים", שלא הי' תלוי במעמדם ומצבם של בנ"י, שהרי גם אצל רשעים ש"טחנו בריחים או דכו במדוכה" ¹¹⁰⁴ , הי' המן מהות שפע התענוג דלמעלה (כנ"ל ס"ג) – בודאי הי' מתברך במעיים, כך, שהי' בו גם ענין של שביעה, כנ"ל.

טז. אך לכאורה, מה שייך כל האמור לעיל בנוגע אלינו?

ובכן:

לכל לראש – הרי זה נוגע לזמן דלעתיד לבוא, שהרי כתב הרמ"ע מפאנו ¹¹⁰⁵ , שהסעודה המפורסמת ("די באַרימטע סעודה") שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים מבשרו של הלויתן ושור הבר, יחד עם יין המשומר, תתחיל באכילת המן השמור בצנצנת, שיברכו עליו "המוציא לחם מן השמים". וכיון שלאחרי הסעודה יברכו גם ברכת המזון ¹¹⁰⁶ , נמצא, שיברכו ברכת המזון על אכילת המן, כיון שבודאי יהי' בו ענין של שביעה.

אלא, שענין זה יהי' בזמן שיקויים היעוד ¹¹⁰⁷ "ונגלה כבוד ה' וראו

204

כל בשר גו'", היינו, שהרוחניות תהי' באופן של ראי', כך, שלא יפלא שיהי' ענין של שביעה מ"לחם מן השמים".

ומלבד זאת, יש בזה הוראה גם בעבודתנו עתה:

ובהקדם משנת"ל במאמר ¹¹⁰⁸ אודות דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמר דשנת תרע"ה ¹¹⁰⁹ , בביאור ענין המן כפי שהוא בתורה, שזהו"ע פנימיות התורה, וזהו שהמן הוא מאכל רעבון, לפי שלימוד פנימיות התורה הוא באופן שאינו מושג המהות כו', ומבאר שם ש"יש מעלה בגליא של תורה, ששם מושג המהות ממש, וע"כ מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים, כאשר מפסיקין אותו ללימוד פנימיות התורה, אינו מוצא בזה עונג, מפני שאינו משיג מהות הדבר, רק ידיעת המציאות לבד כו'".

וצריך להבין:

אמרו רז"ל ¹¹¹⁰ שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב", ועאכו"כ כאשר מדובר אודות "מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים". וא"כ, היתכן שבמאמר חסידות, פנימיות התורה, שנאמר ע"י נשיא ישראל בפומבי, ידובר בגנותו של יהודי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים – ש"כאשר מפסיקין אותו ללימוד פנימיות התורה, אינו מוצא בזה עונג כו'", והיינו, (א) שמצד עצמו לא הי' לומד פנימיות התורה, אא"כ מתערבים ב"בעל-הבית'שקייט" שלו, ומפסיקין אותו מלימוד הנגלה ואומרים לו שצריך ללמוד גם פנימיות התורה, (ב) וגם כאשר כבר לומד פנימיות התורה, "אינו מוצא בזה עונג"?

אך הענין הוא – שכיון שיכולה להיות מציאות כזו, לכן יש צורך להבהיר ולהורות שלא יפול ברוחו כו', ומסבירים לו, שכיון שלימוד פנימיות התורה הוא באופן שאינו משיג מהות הדבר, אלא רק ידיעת המציאות בלבד, לכן, אין פלא בדבר שבהתחלת הלימוד "אינו מוצא עונג בזה";

אמנם, זהו רק בהתחלת הלימוד, אבל כאשר ימשיך ויוסיף ללמוד כדבעי, ולימודו יהי' באופן של אכילה, לטחון וללעוס כו' ("צוקייען") ¹¹¹¹ , כמ"ש ¹¹¹² "ותורתך בתוך מעי", עד שנעשה דם ובשר כבשרו, והיינו,

205

שמתעצם עם התורה שלומד עד שנעשית "תורתו" ¹¹¹³ , וכל זה לאחרי שיוצא ממציאותו ע"י הביטול דהקדמת נעשה לנשמע, ובהקדמת עבודת התפלה – אזי יהי' אצלו כמו באכילת המן (מאכל רעבון), שכאשר הי' נבלע במעיו ונעשה דבר הסמוי מן העין, אזי הי' מתברך במעיו ונעשה שבע, ועד"ז בנדו"ד, שיהי' לו עונג בלימוד פנימיות התורה,

ולא רק שמחה ותענוג מזה שמקיים מצוה (מצות לימוד התורה), אלא גם מצד עצם לימוד התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, ובפרט פנימיות התורה, שבה הוא עיקר התענוג שבלימוד התורה, כידוע שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק ¹¹¹⁴ , וכמבואר בקבלה ¹¹¹⁵ , שעיקר הגילוי דפנימיות עתיק יהי' לעתיד לבוא, ומעין זה נמשך ונתגלה בלימוד פנימיות התורה עתה,

ועד שבאים למעמד ומצב דישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ¹¹¹⁶ .

*

יז. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שכיון שנמצאים כאן חתניו ¹¹¹⁷ של ר' דוד ¹¹¹⁸ – יעשו כמנהג פולין ¹¹¹⁹ : "שטעלן תיקון און אויסרופן וכו'". ואח"כ אמר:)

איתא בספרים ¹¹²⁰ ש"כל הנקבר בערב שבת אחר חמש שעות ביום", ה"ה פטור מכל הענינים כו' שאין להזכירם ביום הש"ק, ומיד מתחילים עניני העליות, לימוד התורה בג"ע וכו', ובפרט שכל מציאותו היתה לימוד התורה ¹¹²¹ מתוך חיות וגעשמאַק כו', ותמיד הי' מבקש ומתברך שיזכה ללמוד תורה לשמה ¹¹²² , וכיון ש"רצון יראיו יעשה" ¹¹²³ , בודאי שעכשיו ממשיך – וביתר שאת כו' – בלימוד התורה לשמה.

וכיון שכללות הזמן שבו נמצאים עתה (סוף אלף הששי) הוא ערב

206

שבת בין השמשות ¹¹²⁴ , אזי נעשים כל הענינים במהירות כו' ¹¹²⁵ , ותיכף ומיד זוכים לתחיית המתים.

*

יח. כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך לדבר אודות ההתעסקות בעבודה ד"העמידו תלמידים הרבה" ¹¹²⁶ , שצריכים להשתדל בזה לא רק הרמי"ם, העסקנים, או אלו שיש להם קרובים שלומדים בישיבה כו', אלא כל מי שיש לו שייכות אל הרבי שמסר ונתן את עצמותו עבור הישיבה, באופן ד"אנא נפשי כתבית יהבית" ¹¹²⁷ .

והוסיף, שציווי זה נוגע גם לנשים, מב' טעמים: (א) בגלל שהם מסייעות לאנשים ללמוד תורה ¹¹²⁸ , (ב) בגלל שחייבות בעצמן ללמוד הלכות הצריכות להן (שלכן גם הנשים חייבות בברכת התורה) ¹¹²⁹ , ועד שמצינו שגדולי ישראל ונשיאי ישראל השתדלו שגם נשים ובנות ילמדו תורה, מלבד לימוד ההלכות הצריכות להן ¹¹³⁰ .

וביאר גם הדיוק ד"העמידו תלמידים הרבה " – שצריכים להעמיד תלמידים שיהיו מונחים בלימוד התורה באופן של ריבוי, היינו, לא רק בשעה שעוסקים בלימוד התורה, אלא במשך כל שעות היום, כך, שגם כאשר יעסקו בעניני העולם, יהיו שקועים בלימוד התורה.

וסיים בברכה, שהעסק בזה יהי' באופן של שלום, ובלשון הכתוב ¹¹³¹ : "אין פרץ ואין יוצאת גו' אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו", והזכיר גם הפסוק ¹¹³² "ותרועת מלך בו" (כב' הפירושים שבו ¹¹³³ : מלשון שבירה, ומלשון רעות), ששייך לר"ה, שעניניו מתחילים ארבעים יום לפנ"ז – בעשרים באב ¹¹³⁴ , וסיים בברכת שנה טובה.

* * *

207

יט. דובר ¹¹³⁵ אודות מ"ש בפרשת השבוע בנוגע לשבחה של ארץ ישראל, "ארץ אשר אבני' ברזל ומהררי' תחצוב נחושת" ¹¹³⁶ – שבזה מודגש הענין דאתהפכא (בהתאם לכללות הענין דהפיכת ארץ כנען לארץ ישראל):

"ברזל" – ר"ת ¹¹³⁷ ב להה ר חל ז לפה ל אה (כדאיתא בכתבי האריז"ל ¹¹³⁸ ), שסדר זה הוא באופן ד"שפחה כי תירש גברתה" ¹¹³⁹ , שזהו היפך הסדר בקדושה, אלא שגם ענין זה יש לו שרש למעלה בקדושה (שהרי "אין דבר רע יורד מלמעלה" ¹¹⁴⁰ ), ויכולים להפכו לקדושה ¹¹⁴¹ , שאז יש בזה מעלה יותר, ע"ד מעלת בעלי-תשובה, שב"מקום שבעלי-תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו" ¹¹⁴² .

ו"נחושת" – ששייך לקליפה ¹¹⁴³ , וזהו הטעם שמשה עשה "נחש נחושת" (מדעת עצמו, אף שלא נצטווה לעשותו מנחושת) ¹¹⁴⁴ , כדי לבטל את ענין הקליפה, באופן ש"מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא" ¹¹⁴⁵ ; וביחד עם זה מצינו שנחשת ר"ת ¹¹⁴⁶ " נ ובלות ח כמה ש למעלה ת ורה" ¹¹⁴⁷ . והיינו, שצריך להפוך את הענין הבלתי-רצוי שבנחשת, ולעשות ממנו נובלות חכמה כו'.

וזוהי גם הוראה בענין "והעמידו תלמידים הרבה" – שגם כאשר רואים תלמיד שיש לו חיות ולהט בחכמות חיצוניות, והוא בעל-תאוה, אין להתפעל מזה ולהמנע ח"ו מלהתעסק עמו, אלא אדרבה, לפעול עליו לנצל את כח המתאווה והאהבה זרה כו' ולהפכם לקדושה, ללימוד התורה, אהבה ויראה לאלקות וכו'.

* * *

208

כ. דובר אודות הענין דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ¹¹⁴⁸ המודגש בהתחלת פרשת השבוע: "והי' עקב תשמעון גו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" – שגם כאשר נמצאים ב"עקב", שזוהי מדריגה נמוכה, הן בנש"י, נשמות נמוכות, והן בעבודה, "מצוות שאדם דש בעקביו" ¹¹⁴⁹ , אזי נמשכים הענינים היותר נעלים, "הברית גו' החסד אשר נשבע לאבותיך" ¹¹⁵⁰ .

[לאחרי תפלת מנחה צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "אבינו מלכנו" ו"הושיעה את עמך"].

______  ______