שיחת ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשכ"ח

167

בס"ד. שיחת ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. יום הש"ק שלאחרי פורים יש לו שייכות לפורים, שהרי ביום השבת עולים ונכללים – "ויכולו" ¹⁰⁸⁸ – כל ימי השבוע שלפניו, ונמצא, שביום השבת שלאחרי פורים נעשית העלי' של פורים, ובמילא הרי זה שייך לפורים.

וכל זה – גם כאשר הקביעות של פורים היא בהתחלת השבוע; ובזה ניתוסף עוד יותר בקביעות שנה זו שפורים חל בימים שנקראים "קמי שבתא" (החל מיום רביעי בשבוע) ¹⁰⁸⁹ , שבהם מודגשת עוד יותר השייכות ליום השבת (אע"פ שהענין ד"ויכולו" הוא לא רק בנוגע ל"קמי שבתא", אלא בנוגע לכל ימי השבוע, מהתחלת השבוע).

ובפרט שהקביעות דפורים ב"מעלי שבתא" גופא היא באופן ששושן פורים חל בערב שבת, ששייכותו ליום השבת גדולה יותר מאשר השייכות של יום רביעי ויום חמישי, כמובן מכמה הלכות, ולדוגמא: בנוגע לעסק בהכנות לשבת – שהרץ בערב שבת בין השמשות (ולאו דוקא בין השמשות, אלא בעת ההכנה לשבת) והזיק, פטור, מפני שרץ ברשות ¹⁰⁹⁰ .

ואע"פ שערב שבת הי' רק שושן פורים, ואילו פורים עצמו הי' ביום חמישי – הרי מנהג ישראל ¹⁰⁹¹ לערוך סעודת פורים (שצריכה להיות ביום הפורים) לאחר חצות היום, ובאופן שנמשכת גם בליל שושן פורים, שבקביעות שנה זו הרי זה התחלת ערב שבת, כך, שפורים עצמו שייך לערב שבת, ובמילא מודגשת יותר השייכות של יום הש"ק לפורים.

ב. ונוסף על מעלת יום הש"ק זה מצד שייכותו לפורים – ישנה גם המעלה של יום ט"ז אדר מצד עצמו ¹⁰⁹² :

איתא במגילת תענית ¹⁰⁹³ : "בשיתא עשר בי' שריו למבנא שור (חומת)

168

ירושלים .. שסתרוהו אויבים וכשהתחילו לבנותו אותו היום עשאוהו י"ט".

זאת ועוד:

בנוגע לזמן קריאת המגילה, שעז"נ ¹⁰⁹⁴ "בזמניהם", "זמנים הרבה תקנו להם" ¹⁰⁹⁵ – איתא בגמרא8: "ואימא שיתסר ושיבסר", ומשני, "ולא יעבור כתיב".

ולהעיר, שאף שהקס"ד בגמרא הוא לא רק בנוגע ליום הט"ז, אלא גם בנוגע ליום הי"ז, מ"מ, יום הט"ז שייך לפורים יותר מיום הי"ז – כי: הקס"ד להוסיף עוד שני ימים, "שיתסר ושיבסר", היא כנגד שני ימי הפורים, י"ד וט"ו, ט"ז כנגד י"ד, וי"ז כנגד ט"ו. ונמצא, שהשייכות של יום הי"ז לפורים קשורה עם יום הט"ו שבו חוגגים פורים רק אלו שדרים בעיירות מוקפות חומה, כמו בירושלים, ובפרט ירושלים העתיקה; אבל לגבי רוב בנ"י שדרים בערי הפרזות וחוגגים פורים ביום י"ד, מודגשת בעיקר הקס"ד "ואימא שיתסר" (כנגד י"ד).

וע"פ המדובר כמ"פ ¹⁰⁹⁶ שגם קס"ד בתורה הוא תורה, הרי כיון שיש קס"ד בגמרא לקרוא את המגילה ביום ט"ז ("שיתסר"), מובן, שיום הט"ז יש לו שייכות לפורים, אלא שבנוגע לפועל אי אפשר לקרוא את המגילה ביום ט"ז. וע"ד הענין ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים" ¹⁰⁹⁷ , שאף שההלכה בפועל היא רק לפי דעה אחת, הרי גם הדעה השני' היא חלק בתורה, ו"דברי אלקים חיים".

ולהעיר, שגם במגילת תענית6 נזכר (לא רק ששה עשר, אלא גם) "בשבעה עשר בו כו' עשאוהו י"ט", שבו בטלה גזירה על חכמי ישראל כו', אבל זהו ענין בפני עצמו שאינו שייך לפורים, ואילו היו"ט דט"ז אדר בגלל בנין החומה כו', שייך לפורים, שהרי אחשורוש לא הניח לבנות את ביהמ"ק, כמ"ש ¹⁰⁹⁸ "ובמלכות אחשורוש גו' כתבו שטנה וגו'".

אמנם, בנוגע להיו"ט שנזכר במגילת תענית – הרי כיון שאיתא בגמרא ¹⁰⁹⁹ שבטלה מגילת תענית, א"כ, אין זה שייך לפועל ממש. ואף שביטול מגילת תענית הוא רק לגבי הספד ותענית, ולא לגבי שאר הענינים, מ"מ, כיון שבטלה לגבי הספד ותענית, נמצא, שאין ענין של

169

שמחה בפועל; אך מצינו בירושלמי שיום ט"ז אדר שייך לפורים – בנוגע להלכה בפועל:

איתא בירושלמי ¹¹⁰⁰ שכאשר ט"ו אדר – פורים דמוקפות חומה – חל ביום השבת, אזי הזמן של סעודת פורים ומשלוח מנות (שהו"ע של אחדות ¹¹⁰¹ ) הוא (לא ביום השבת, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ¹¹⁰² , אלא) למחרתו, ביום ראשון, ט"ז אדר. ונמצא, שגם עכשיו יכול להיות הענין של שמחת פורים בפועל ביום ט"ז אדר.

ומובן שכאשר יש ענין של שמחה אצל חלק מבנ"י (אלו שדרים בערים מוקפות חומה), הרי זה צריך לפעול שמחה אצל כל בנ"י (גם אצל אלו שדרים בערי הפרזים) – שהרי ישנה מצות עשה מן התורה: "ואהבת לרעך כמוך" ¹¹⁰³ , שלכן צריך לשמוח בשמחת רעהו כמו בשמחתו, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹¹⁰⁴ , שההוכחה הטובה ביותר לקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא כאשר רואים שמצטער בצערו של חבירו ושמח בשמחתו (ועד שהשמחה שלו גדולה יותר משמחת חבירו ¹¹⁰⁵ ).

ויש להוסיף, שענין זה שייך גם לפורים דערי הפרזים – כי, כאשר יחזרו לקדש החדשים ע"פ הראי', יוכל פורים (י"ד באדר) לחול ביום השבת, ואז יקיימו סעודת פורים ומשלוח מנות למחרתו, ביום ט"ו, כפי שלמדים מדברי הירושלמי הנ"ל.

ג. המורם מכל האמור לעיל – שביום הש"ק זה ישנם כו"כ טעמים לענין השמחה:

לכל לראש – כיון שכללות העבודה בכל השנה צריכה להיות בשמחה, כמ"ש ¹¹⁰⁶ "עבדו את ה' בשמחה".

וישנה גם ההוספה בענין השמחה מצד חודש אדר – "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ¹¹⁰⁷ .

וישנו גם ענין השמחה מצד ענין השבת, שבו צ"ל ענין של שמחה כמו שמחת פורים – כמובן מהטעם שלא עושים שמחת פורים בשבת, לפי ש"אין מערבין שמחה בשמחה", ונמצא, שב' עניני שמחה אלו (פורים ושבת) דומים זל"ז.

170

וכן ישנו ענין השמחה מצד עליית עניני הפורים ביום השבת שלאח"ז, וכן השמחה שמצד יום ט"ז באדר – מצד היו"ט דמגילת תענית, ומצד דברי הירושלמי שבערים המוקפות חומה יש קביעות שבה עורכים שמחת פורים ביום ט"ז.

וכיון שמיום השבת מתברכין כולהו יומין ¹¹⁰⁸ , יש להמשיך שמחה זו על כל השבוע הבא, וגם על החודש הבא – חודש ניסן,

ו"מיסמך גאולה לגאולה" ¹¹⁰⁹ , מגאולת פורים לגאולת פסח, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" ¹¹¹⁰ – בניסן הבא עלינו לטובה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ד. ההמשך להמדובר בהתוועדות דפורים אודות המקור לקריאת פורים בשם "יום טוב" – נכלל בשיחת פורים ס"ה ואילך ¹¹¹¹ .

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ויש לומר בביאור המעלה של "יום טוב":

ידוע פירוש רבינו הזקן ¹¹¹² בענין "מעשים טובים" – בביאור לשון חז"ל ¹¹¹³ "תשובה ומעשים טובים" – שע"י התשובה נעשים ה"מעשים" "טובים ומאירים" (לא סתם מעשים, אלא טובים ומאירים).

וזהו גם ענינו של פורים – שע"י התשובה על זה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" ¹¹¹⁴ , ועד שעמדו בתנועה של מס"נ במשך כל השנה ¹¹¹⁵ , פעלו שנעשה מ"יום" סתם – "יום טוב", טוב ומאיר.

וזהו גם ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" ¹¹¹⁶ , והיינו, שאע"פ שגם לפנ"ז היו אצלם ענינים אלו, ניתוסף בהם בפורים באופן נעלה יותר (כמבואר בשערי אורה ¹¹¹⁷ ) – שנעשו "טובים ומאירים".

וכל זה נעשה באופן ד"קיימו וקבלו" ¹¹¹⁸ , "קיימו מה שקיבלו כבר" ¹¹¹⁹ , בקיום נצחי, ללא שינוי, וכן תהי' לנו.

* * *

171

ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ו. ההמשך ¹¹²⁰ להמדובר בהתוועדות דפורים: (א) בביאור בדברי רבינו הזקן בתניא ¹¹²¹ "אא"כ מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש" ¹¹²² , (ב) בענין תשובת נינוה ¹¹²³ – נכלל בשיחת פורים.

ז. ע"פ משנת"ל בדיוק לשון אדה"ז "מי שלא נהנה כו' כרבינו הקדוש", שהכוונה בזה היא להדגיש את השייכות לכאו"א מישראל – יש לבאר גם הדיוק בתניא פרק ל': "הא דאר"ש לאביו רבינו הקדוש לאו אנא כתבי' אלא יהודא חייטא כתבי', וא"ל כלך מלה"ר" – דלכאורה, מהו הצורך ליתן ב' סימנים: "אביו", ו"רבינו הקדוש", וגם, מהו הדיוק "רבינו הקדוש" דוקא, ולא ר' יהודה הנשיא?

ובהקדים – שע"פ הידוע ¹¹²⁴ גודל הדיוק בתניא בכל ענין ובכל תיבה, הרי בודאי שגם כל הנ"ל הוא בדיוק.

ואף שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אמר ¹¹²⁵ שיש להזהר מאמירת דיוקים בתניא וכו' – הרי המשיך ואמר, שאם הדבר מביא לידי יראת שמים והתעוררות לעבודה בפועל, אזי אפשר לדייק כו'. ומה גם שדברי כ"ק אדנ"ע הם בנוגע לדיוקים באופן של פלפול ושקו"ט, אבל לא בנוגע להבנת הפשט הפשוט בכל ענין, שזהו דבר המוכרח, וכפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה ¹¹²⁶ , ש"בתורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב ללימוד כלל", ובנדו"ד מדובר אודות הבנת דברי רבינו הזקן בפשטות.

ח. והביאור בזה:

מדובר כאן אודות שלילת "סיפור בגנות חבירו, ואפי' גנאי קטן וקל מאד, אף שהוא אמת, ואפי' כדי לנקות עצמו", ומביא ראי' "מהא דאר"ש .. לאו אנא כתבי' אלא יהודא חייטא כתבי', וא"ל כלך מלה"ר".

172

ועל זה מוסיף ומדייק אדה"ז שר"ש אמר זאת " לאביו " – כי, כאשר מדובר אודות אביו, אזי נוגע ביותר הצורך להודיעו ש"לאו אנא כתבי'", כדי שלא לגרום לו צער, שזהו היפך כיבוד אב; ובשביל זה לא מספיק לומר "לאו אנא כתבי'", שאז צריך לסמוך על דבריו ולהאמין לו, אלא צריך להוסיף ש"יהודא חייטא כתבי'", שאז הרי זה מילתא דעבידא לאגלויי, שהרי יכול לברר אצל יהודא חייטא אם הוא אכן כתב זאת.

וזהו החידוש – שגם במקרה כזה צריך להזהר מ"סיפור בגנות חבירו".

אך עדיין יש מקום לחשוב שזהירות גדולה כזו שייכת רק למי שנמצא בדרגת ר"ש, ואין זה שייך לכאו"א מישראל, שמדתו היא "מדת הבינוני", "מדת כל אדם" ¹¹²⁷ .

ועל זה מוסיף ומדייק אדה"ז שמדובר כאן אודות דין ודברים בין ר"ש עם אביו " רבינו הקדוש", כך, שההוראה "כלך מלה"ר" (גם במקרה שהצורך "לנקות עצמו" הוא בגלל כיבוד אב) נאמרת ע"י " רבינו הקדוש", שבזה מודגש שייכותה לכאו"א מישראל.

ט. וכן יש לבאר דיוק לשון רבינו הזקן בתניא פכ"ט: "וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהי' הולך לאכול .. שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועני' הוא גופו כו'" – דלכאורה, מה נוגע להדגיש שאמר זאת "לתלמידיו"?

והביאור בזה:

מדובר כאן אודות ענין השייך לצדיקים, "שבהם .. נפש האלקית הוא האדם", משא"כ "בבינוני, מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית .. לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו".

ולכאורה: כיון שמאמרו של הלל נקבע בתושבע"פ, הרי מובן שזהו ענין ששייך לכל אחד, ואיך אפשר לומר שענין זה שייך רק לצדיקים, ולא לבינונים?

ולכן מוסיף רבינו הזקן ומדייק "וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו " – שאכן ענין זה שייך רק לאלו שהם בדרגת תלמידי הלל, ואין זה שייך לכאו"א מישראל.

*

173

י. ויש להוסיף ולקשר המדובר בענין "מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש" – עם כללות הענין דפורים:

ידוע שהענין דפורים הוא גדול ונעלה כל כך עד ש"יום הכפורים" הוא " כ פורים", כמו פורים ¹¹²⁸ .

ולכאורה אינו מובן: איך אפשר להשוות בין פורים ליוהכ"פ – בה בשעה שפורים עיקר ענינו משתה ושמחה כו', ואילו יוהכ"פ אסור באכילה ושתי', וכל ענין השמחה ביוהכ"פ הוא רק בגלל שכל מצוה צ"ל בשמחה, ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת ¹¹²⁹ שהשמחה היא באופן ד"גילו ברעדה" ¹¹³⁰ , ואין זה ענין השמחה כפי שהיא מצד עצמה?

אך הענין יובן ע"פ האמור לעיל בנוגע לרבינו הקדוש שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו – שיכול להיות מעמד ומצב שישנם כל עניני עשירות, ואעפ"כ אין זה בסתירה לעבודתו, כיון שזהו בתכלית הבירור, שלא נהנה כו'.

ועד"ז מובן גם בנוגע למשתה ושמחה דפורים – שביחד עם זה שישנו ענין של שמחה גדולה ביותר, "חייב איניש לבסומי (כפירוש רש"י: "ביין" כפשוטו) בפוריא עד דלא ידע" ¹¹³¹ , ועד להלכה שצ"ל ענין של שכרות ממש (ולא כפי הדעה שאין הכוונה לשכרות ממש) ¹¹³² , ישנו גם הענין ד"לבסומי" ב"יינה של תורה", פנימיות התורה ¹¹³³ .

וע"ד שמצינו בנוגע ל"מתי מדבר" [שאצלם הי' הענין ד"במדבר הזה יתמו ושם ימותו" ¹¹³⁴ : "יתמו" – שהגיעו לבחי' "תמתי" (כמשנ"ת במאמר ¹¹³⁵ ), שהו"ע השלימות; "ושם ימותו" – ע"ד הענין ד"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" ¹¹³⁶ , שכבר בירר את כל הענינים כו' ¹¹³⁷ . וכמ"ש הרמ"ע מפאנו ¹¹³⁸ בפירוש מארז"ל ¹¹³⁹ "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא", שהוא למעלה מ"עולם הבא"] ש"דמי כמאן דמבסמי " (כשתויי יין) ¹¹⁴⁰ – שענין זה קשור עם גודל מעלתם בידיעת רזי תורה כו'.

174

וכן תהי' לנו – שהקב"ה יתן "מטל השמים ומשמני הארץ וגו'" ¹¹⁴¹ , הן כפשוטו, והן כדרשת חז"ל ¹¹⁴² "מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה וכו'", וכאמור לעיל שזהו באופן שאין סתירה ביניהם, והיינו, שישנם כל הענינים דבני חיי ומזוני רויחי, באופן ד"ואתהלכה ברחבה" ¹¹⁴³ , וביחד עם זה ישנו הענין ד"טועמי' חיים זכו" ¹¹⁴⁴ , מעין גילוי פנימיות התורה דלעתיד לבוא, "ישקני מנשיקות פיהו" ¹¹⁴⁵ , רזי תורה שיתגלו בביאת משיח צדקנו.

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י ¹¹⁴⁶ על הפסוק "לא תבשל גדי" בפרשתנו ¹¹⁴⁷ , בהשוואה לפירוש רש"י על פסוק זה בפ' משפטים ¹¹⁴⁸ ,

– בפ' משפטים: הקושי בפסוק הוא מצד החידוש ¹¹⁴⁹ שבאיסור בישול שלא מצינו בתורה עד עתה (משא"כ איסור אכילה ¹¹⁵⁰ ), ולכן מפרש רש"י "אחד לאיסור אכילה ", ומה שנקט בלשון בישול, הרי זה כדי להתרחק מהאפשרות לאכילה, היינו, שלא יבשל כדי שלא יבוא לאכול, וכמו "בכל קודש לא תגע " ¹¹⁵¹ . אלא כיון ש"בשלשה מקומות נכתב בתורה", עכצ"ל שניתוסף גם "אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול". ומקדים רש"י: "כל מקום שנאמר גדי סתם אף עגל וכבש במשמע", שלכן, אי אפשר לומר שג' המקומות הם כדי לאסור גם עגל וכבש כו', אלא עכצ"ל שבא להוסיף איסור הנאה ואיסור בישול.

175

ובפ' תשא: כיון שהתורה משתמשת בלשון בישול הן בנוגע לאיסור אכילה והן בנוגע לאיסור הנאה, עכצ"ל, שכוונת הכתוב להוסיף ענין בכללות האיסור ד"לא תבשל" – "אזהרה לבשר בחלב", כל מיני בשר, בנוגע לג' הענינים דאכילה הנאה ובישול (שלכן מוסיף רש"י "ושלשה פעמים כתוב בתורה כו'"). ומ"ש "גדי" – הרי זה כולל "כל ולד רך", בתור שם המושאל לבשר, שהוא רך ביחס לשאר חלקי הגוף; ונקט "גדי" דוקא, "שגדי סתם כל יונקים במשמע" – לפי ש"דיבר הכתוב בהוה" (כפי שרש"י פירש כבר בפ' משפטים ¹¹⁵² ), ועיקר הבישול "בחלב אמו" הוא ב"יונקים", שאז לא צריך לחפש חלב ממקום אחר. אך עדיין אינו מובן מדוע נאמר "בחלב אמו" – הרי האיסור אינו רק ביונקים, מצד ענין האכזריות ¹¹⁵³ , אלא בכל מיני בשר? ולכן מפרש רש"י: "בחלב אמו", "פרט לעוף שאין לו חלב אם"; ונרמז המיעוט "פרט לעוף" בתיבת "אמו" הסמוכה ל" בחלב ", שאז יש מקום לטעות שאין הכוונה למעט בשר (עוף), כדי לרמז על "איסורו .. מדברי סופרים" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 143 ואילך (הביאור בפ' משפטים), ע' 201 ואילך (הביאור בפ' תשא) ¹¹⁵⁴ .

יב. בהמשך להוראה ע"ד שלילת ענין האכזריות ¹¹⁵⁵ , והדגשת הענין ג' פעמים, ש"בתלת זימני הוי חזקה" ¹¹⁵⁶ – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

ויש לקשר זה עם ענין הפורים – שבו מודגש ענין הרחמנות, כמ"ש הרמב"ם ¹¹⁵⁷ ש"מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו", והיינו, שאע"פ שיש מעלה "בשלוח מנות לרעיו" שעי"ז נעשה ענין האחדות (כמ"ש במנות הלוי ¹¹⁵⁸ – לבעל מחבר הפיוט "לכה דודי", שהי' ראש המקובלים בדורו), מ"מ, "מוטב .. להרבות במתנות לאביונים", וכפי שמסיים, "שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר ¹¹⁵⁹ להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

176

וכמבואר באגה"ק ¹¹⁶⁰ "איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא ("שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים כו'") היא עבודת הצדקה, כמ"ש רז"ל ¹¹⁶¹ אין ישראל נגאלין אלא בצדקה" (ו"אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס" ¹¹⁶² ), ש"מקרבת את הגאולה" ¹¹⁶³ , ובהדגשה יתירה במדינה זו, שמצטיינת בעיקר במצוות הצדקה ¹¹⁶⁴ , ובאופן של נתינה ללא מדידות והגבלות כו'.

ועי"ז פועלים את ענין הצדקה אצל הקב"ה – "לך הוי' הצדקה" ¹¹⁶⁵ , באופן ד"צדקתי להגלות" ¹¹⁶⁶ – ש"הוא עצמו .. אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ¹¹⁶⁷ ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" ¹¹⁶⁸ , "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" ¹¹⁶⁹ – ירושלים השלימה, "כעיר שחוברה לה יחדיו" ¹¹⁷⁰ , ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

177

בס"ד. ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

ביום

השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקרב את קרבנו גו' ¹¹⁷¹ , ואיתא במד"ר ¹¹⁷² למה הוסיף הקרב וחסר יו"ד, אלא כנגד פרה אדומה שעשו באותו היום, לכך הוסיף הקרב וחסר יו"ד, והעמיד התיבה על ד' אותיות, כנגד ד' דברים שהיתה פרה צריכה, אדומה, תמימה, בלא מום, בלא נשיאת עול, כמה דתימא ¹¹⁷³ ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. ועוד איתא במדרש ¹¹⁷⁴ אדומה זו בבל, תמימה זו מדי, אשר אין בה מום זה יון, אשר לא עלה עלי' עול זו מלכות רביעית, והיינו, שד' הדברים שהיתה פרה צריכה הם כנגד ד' המלכיות שהם ד' הגלויות שגלו ישראל. וצריך להבין ¹¹⁷⁵ , מהי השייכות דפרה אדומה לד' הגלויות. וגם צריך להבין השייכות דפרה אדומה לנתנאל בן צוער נשיא יששכר.

ב) ויובן

בהקדם כללות ענין פרה אדומה, דאף שחטאת קריי' רחמנא ¹¹⁷⁶ , מ"מ, לא היתה כמו חטאת שנעשית בפנים ע"ג המזבח, אלא היתה נעשית בחוץ. ומ"מ כתיב ¹¹⁷⁷ והזה אל נוכח פני אוהל מועד גו', היינו, שבשעת הזאה (שהיא אחת העבודות העיקריות) הי' מתכוין ורואה פתחו של היכל ¹¹⁷⁸ , דלכאורה, ב' ענינים אלו (שעשייתה בחוץ, ומ"מ צריכה להיות ההזאה אל נוכח פני אוהל מועד) הם ענינים הפכיים.

והענין

בזה, דהנה, פרה אדומה שייכת ללעו"ז, הן מצד האדמומית שבה, והן מצד הפרה עצמה. דהנה, ענין האדמומית מורה על לעו"ז, כמ"ש גבי עשו האדום האדום הזה ¹¹⁷⁹ , וכדאיתא בגמרא ¹¹⁸⁰ רב אדא בר אהבה חזיי' לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא (בגד אדום) בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעי' מינה כו', והיינו, לפי שבנ"י אין להם שייכות לאדמומית, שמורה על לעו"ז. וגם כללות ענין הפרה שייך לקו

178

השמאל, כדאיתא בזהר ¹¹⁸¹ פרה דקבילת מן שמאלא, ומאן הוא לשמאלא, שור, כד"א ¹¹⁸² ופני שור מהשמאל, והיינו, דעם היות שפני שור הוא מד' הפנים שבמרכבה העליונה, מ"מ, להיותו בקו השמאל, שמורה על החלישות (וכמו שיד שמאל היא יד כהה ¹¹⁸³ , שתש כחה לגבי יד ימין), הרי זה בבחי' מיעוט וצמצום, ועד שיכול להיות מזה יניקה לחיצונים, וכידוע ¹¹⁸⁴ שיניקת החיצונים היא מקו השמאל דוקא. וכל זה הוא בענין פני שור, ומכ"ש בענין הפרה שהיא למטה יותר מפני שור, כיון שהיא רק מקבלת מפני שור ¹¹⁸⁵ , הרי בודאי ששייכת לקו השמאל. ומזה מובן שכללות ענין פרה אדומה הוא בירור הלעו"ז. וזהו גם מה שבכשרות הפרה (תמימה, תמימת אדמומית) נוגע גם ענין השערות ¹¹⁸⁶ , כי, יניקת החיצונים היא מבחי' השערות, כמאמר ¹¹⁸⁷ בשערוהי ובטופרהי אחידן, והיינו לפי שהמשכת החיות שבשערות הוא ע"י הפסק עצם הגולגולת, שזהו צמצום עצום, ע"ד צמצום הראשון. וכיון שענין הקרבת פרה אדומה הוא לבטל יניקת החיצונים, לכן צ"ל ניכר כשרות הפרה בענין השערות דוקא. וזהו גם הטעם שפרה אדומה נעשית בחוץ, כיון ששייכת ללעו"ז שמחוץ לגבול הקדושה. ומ"מ צ"ל הזאת הדם אל נוכח פני אוהל מועד דוקא, כיון שענין פרה אדומה הוא לברר את החוץ (הלעו"ז) ולהפכו לקדושה.

ג) וביאור

ענין פרה אדומה בעבודת האדם הו"ע התשובה. דהנה ¹¹⁸⁸ , פרה אדומה מטהרת טומאת מת, והרי ענין המיתה ברוחניות הוא ההעברה על דרכי התומ"צ, שזהו שאמרו רז"ל ¹¹⁸⁹ רשעים בחייהם קרויים מתים. וענין זה הוא לא רק ע"י חטא ועון ממש ח"ו, אלא גם ע"י הרדיפה אחר תאוות גשמיות, אפילו תאוות היתר, שעי"ז הרי הוא נופל ממדריגתו, ומאן דנפיל מדרגי' אקרי מית ¹¹⁹⁰ . וכמו בגשמיות שהיורד מנכסיו חשוב כמת ¹¹⁹¹ . והיינו, שבנ"י מצד עצמם הם במעמד ומצב של עשירות, שהרי כל ישראל בני מלכים הם ¹¹⁹² , דכיון שיש להם העשירות

179

דתומ"צ, הנה מצד זה נעשה אצלם ענין העשירות גם כפשוטו בגשמיות (ער האָט די גאַנצע וועלט). אבל כאשר נמשך ורודף אחר התאוות כו', אזי נופל ממדריגתו ויורד מנכסיו, וחשיב כמת. אך על זה ישנו הענין דפרה אדומה שמטהרת טומאת מת, שהו"ע התשובה. וזהו גם מה שמבואר באגה"ק ¹¹⁹³ שע"י פרה אדומה נתברר גם מה שנפל למטה מטה מנוגה, שזהו"ע הזדונות שהן מג' קליפות הטמאות שלמטה מנוגה, משא"כ קרבנות שאינן מכפרים אלא על השגגות שהן מהתגברות נה"ב שמנוגה.

והנה

אמרו חז"ל ¹¹⁹⁴ שענין התשובה צריך להיות באותו פרק באותו מקום, והיינו, שאף שעיקר התשובה החרטה על העבר כו', שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה כו' (כמבואר בארוכה באגה"ת ¹¹⁹⁵ ), והיינו, שזהו ענין שבלב ¹¹⁹⁶ , מ"מ, שלימות התשובה היא כאשר הדבר בא לידי פועל באותו פרק באותו מקום, ועומד בנסיון כו'. ומזה מובן שכן הוא גם בענין התשובה שנעשה ע"י פרה אדומה, שצ"ל באותו מקום כו'. ובהקדם הידוע שכללות ענין הקרבנות (כולל גם פרה אדומה שחטאת קריי' רחמנא) ישנו גם בעבודת האדם, כמ"ש הרמב"ן ¹¹⁹⁷ שצריך האדם לחשוב בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש וכו'. ועד"ז מבאר רבינו הזקן בלקו"ת ¹¹⁹⁸ על הפסוק ¹¹⁹⁹ אדם כי יקריב מכם קרבן להוי', דלכאורה הול"ל מלת מכם קודם כי יקריב, היינו, אדם מכם כי יקריב, אך הענין הוא, שהקרבן צריך להיות מכם (מהאדם עצמו) ממש, וכפי שממשיך הכתוב מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, מן הבהמה קאי על נפש הבהמית, ומן הבקר ומן הצאן הם שני מדריגות חלוקות שישנם בנפש הבהמית, והיינו, לפי שענין הקרבן הוא לכפר על החטא שנעשה ע"י נפש הבהמית דוקא, משא"כ נפש האלקית שאפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו ית' ¹²⁰⁰ . ומזה מובן, שכל פרטי הענינים דפרה אדומה ישנם גם בעבודת האדם. וכיון שפרה אדומה ענינה עבודת התשובה שצריכה להיות באותו פרק באותו מקום, לכן נרמז הדבר בהפרה עצמה (דקבילת משמאלא), באדמומית שבה, בענין השערות, ובעשייתה בחוץ, שכל ענינים אלו

180

קשורים עם הלעו"ז (כנ"ל), שזהו אותו פרק ואותו מקום שבו צריכה להיות עבודת התשובה להפכו לקדושה ¹²⁰¹ .

ד) ועפ"ז

יובן גם השייכות דפרה אדומה לענין הגלות (כנ"ל שד' הדברים שהיתה פרה צריכה הם כנגד ד' המלכיות שהם ד' הגלויות שגלו ישראל), דהנה אמרו רז"ל ¹²⁰² שאמר לו הקב"ה לאברהם במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות, וברר לו אברהם את המלכיות. ומזה מובן, שכשם שענין הגיהנם הוא כפרה על חטא, כמו"כ גם ענין שעבוד מלכיות הוא כפרה על חטא. וכיון שע"י פרה אדומה נעשה ענין הכפרה (כנ"ל), לכן, ד' הדברים שהיתה פרה צריכה (אדומה, תמימה, בלא מום, בלא נשיאת עול) הם כנגד ד' המלכיות שהם ד' הגליות שסיבתם היא ענין החטא, והיינו לפי שענין התשובה צ"ל באותו פרק ובאותו מקום (כנ"ל בביאור הטעם שנעשית בחוץ). וכיון שהפרה מכפרת, הנה עי"ז נעשית היציאה מן הגלות, הן בנוגע להגלות של נה"א מצד הא-ל זר אשר בקרבך ¹²⁰³ (סיבת החטא), והן בנוגע להגלות כפשוטו (שבא בסיבת החטא).

ה) וזהו

גם הטעם שקורין פרשת פרה קודם פרשת החודש ¹²⁰⁴ , דלכאורה, כיון שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני בניסן נשרפה הפרה ¹²⁰⁵ , היו צריכים לקרוא פרשת פרה לאחרי פרשת החודש. ואף שמבואר בירושלמי ¹²⁰⁶ שמקדימין פרשת פרה לפי שהיא טהרתן של ישראל, והיינו, שצריך להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהם בטהרה ¹²⁰⁷ , הרי גם קודם כל הרגלים חייב אדם לטהר את עצמו מפני הקרבנות שחייב להקריב ברגל ¹²⁰⁸ . אך הענין הוא, שטהרת הפרה הו"ע הטהרה מהחטא שנעשית ע"י התשובה, וכמ"ש ¹²⁰⁹ (בהפטרה דפ' פרה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם. וענין זה הוא הכנה להגאולה, שזהו ענינה של פרשת החודש, שבה מדובר אודות יציאת מצרים, שהיתה גאולה שלימה, שיצאו ברכוש גדול ¹²¹⁰ , וביד רמה ¹²¹¹ , ובאופן

181

שגרש יגרשם מארצו ¹²¹² , ובאופן כזה תהי' גם הגאולה העתידה, כמ"ש ¹²¹³ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. והענין בזה, דהנה, יש אופן של גאולה כמו שהי' בימי הפורים, שאכתי עבדי אחשורוש אנן ¹²¹⁴ , והיינו, שאע"פ שגם גאולת פורים היתה באופן נסי, שלכן אומרים בפורים ועל הניסים, מ"מ, לא הי' הנס בגלוי, ועד שהיו יכולים לחשוב שההצלה היתה בדרך הטבע, עי"ז שאחות יש לנו בבית המלך כו' ¹²¹⁵ , וכדאיתא בגמרא ¹²¹⁶ אסתר מן התורה מניין, שנאמר ¹²¹⁷ ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, היינו, שבחי' פני הוא בהסתר. וזהו הטעם שבכל המגילה לא נזכר שם הוי' בגילוי, כי אם ברמז, בראשי תיבות וסופי תיבות, כדאיתא בספרי קבלה ¹²¹⁸ . והיינו, שהגאולה דפורים היתה באופן של הסתר, אלא שבהסתר גופא נמשך בחי' פני, ועי"ז היתה ההצלה כו', אבל גם לאח"ז הנה אכתי עבדי אחשורוש אנן. ובענין זה יש הוראה לכאו"א מישראל, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב של גלות והסתר, יכולים להגיע לבחי' פני כו'. אמנם, הגאולה שנעשית ע"י הטהרה דפרה אדומה היא גאולה שלימה, והיינו, לפי שהטהרה דפרה אדומה הו"ע התשובה בשלימותה, ובדוגמת הטבילה במקוה ¹²¹⁹ , שצריך לטבול במי המקוה את כל גופו בשלימות, כולל גם שערו ¹²²⁰ , ואם היתה שערה אחת מחוץ למים לא עלתה לו טבילה, ולכן עי"ז נעשית גם הגאולה בשלימותה, והיינו, שהגאולה היא לכל בנ"י, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹²²¹ שהגאולה העתידה תהי' באופן שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות, ועד"ז בנוגע לכל אחד מישראל, שהגאולה היא בכל הפרטים שבו, גם בבחי' השערות. וזהו שקורין פרשת פרה לפני פרשת החודש, לפי שע"י שלימות התשובה באים לשלימות הגאולה.

ו) והנה

כיון שפרה אדומה הו"ע התשובה על כללות התומ"צ, נרמז בה גם כללות ענין העבודה בקיום התומ"צ. והענין בזה ¹²²² , דהנה כתיב ¹²²³ ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי, ולכאורה, ב' ענינים אלו, אש (שריפת החטאת) ומים, הם ענינים הפכיים זמ"ז. אך הענין הוא, שבזה נרמז ב' התנועות דאש ומים שישנם

182

בכללות התומ"צ, כי, אש מורה על ענין היראה, שהיא השורש לכל שס"ה מצוות לא תעשה ¹²²⁴ , לפי שמצד היראה בורח האדם מן הרע כמו שבורח מפני האש, ומים מורה על ענין האהבה, כמ"ש ¹²²⁵ זכור אב נמשך אחריך כמים, שהיא השורש לכל רמ"ח מצוות עשה54. וכן הוא גם בעבודת התפלה שהיא ההכנה לקיום התומ"צ, שיש בה ב' התנועות דרצוא (אש) ושוב (מים), כידוע ¹²²⁶ שק"ש הו"ע הרצוא, ושמו"ע הו"ע השוב. וכמו"כ ישנם ב' תנועות אלו גם בתורה, כמארז"ל ¹²²⁷ הללו אוסרין והללו מתירין כו', שזהו מצד הנטי' לקו החסד או לקו הגבורה. ומזה נמשכים ב' תנועות אלו גם בכללות העולם, שיש ענינים בעולם שהאדם צריך להיות בתנועה של חסד וקירוב אליהם, שהם הענינים שבהם מקיימים המצוות, וכן הענינים שעושים בשביל קיום המצוות, בבחינת בכל דרכיך דעהו ¹²²⁸ , ויש ענינים בעולם שביחס אליהם צריך האדם להיות בתנועה של גבורה להתרחק מהם, שהם כל הענינים שאינם לשם שמים כו'. ולכן יש גם במעשה הפרה ב' הענינים דאש (שריפת הפרה) ומים, שהו"ע רצוא ושוב, ועז"נ ונתן עליו מים חיים אל כלי, שלאחרי שריפת הפרה לאפר שהו"ע הרצוא, צ"ל ענין השוב, שזהו"ע המשכת מים חיים, שמטהרים בכל שהוא, ואין בהם החילוקים דזוחלין ואשבורן ¹²²⁹ , ובאופן שנותנים את המים חיים אל כלי, המשכה בכלים באופן של התיישבות.

ועפ"ז

יובן השייכות דפרה אדומה למ"ש ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקרב את קרבנו גו', כנגד פרה אדומה שעשו באותו היום, לכך הוסיף הקרב חסר יו"ד, והעמיד התיבה על ד' אותיות, כנגד ד' דברים שהיתה פרה צריכה, כי ¹²³⁰ , בבני יששכר כתיב ¹²³¹ שהיו יודעי בינה לעתים, שהיו בעלי תורה שאפילו בימי משה לא אשתכח כוותייהו ¹²³² , והמשיכו בחי' הבינה בהעתים, שהם כ"ח העתים, י"ד לטובה וי"ד להיפך ¹²³³ , שהם ב' הקוין דחסד וגבורה, שהו"ע ב' התנועות דרצוא ושוב, אש ומים, שזהו ע"ד ב' הענינים דאש ומים שבמעשה הפרה ¹²³⁴ .

183

וע"י

כללות העבודה דמעשה הפרה (שזהו ענין התשובה וכללות העבודה דתומ"צ) זוכים להגאולה האמיתית והשלימה, כנ"ל שפרשת פרה היא הכנה לפרשת החודש, שבה מדובר אודות הגאולה ממצרים, שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל ¹²³⁵ , וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.