ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד)תרח סדר סעודה המפסקת

תרח סדר סעודה המפסקת

ובו י' סעיפים

הוספה מחול על הקודש

א מצות⁹⁶⁸ עשה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש ⁹⁶⁹ , בין בעינוי בין באיסור מלאכה ⁹⁷⁰ , שנאמר⁹⁷¹ ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם, יכול יתענה בתשיעי לחודש, תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה, הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפים מחול על הקודש.

(ואע"פ שממקרא זה למדנו בסי' תר"ד⁹⁷² שמצוה לאכול בערב יום כיפור. מכל מקום פשט הכתוב משום תענית ממש, כמו שנתבאר כאן, אלא שמצות חכמים היא⁹⁷³ להרבות בסעודה בערב יום כיפור ⁹⁷⁴ מטעם שנתבאר שם, ומצאו להם סמך מן התורה שנאמר ועניתם וגו' בתשעה לחודש, ופירשו בו חכמים שיכין את עצמו באכילת תשיעי לעינוי של עשירי).

אין לי אלא מלפניו, מלאחריו מנין⁹⁷⁵, תלמוד לומר מערב עד ערב, הוקשו שני הערבים זה לזה⁹⁷⁶.

ואין לי אלא יום הכיפורים, שבת מנין, תלמוד לומר תשבתו. יום טוב מנין, תלמוד לומר שבתכם⁹⁷⁷, כל שבות שאתה שובת⁹⁷⁸ אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה.

יכול יהא ענוש כרת על התוספת, תלמוד לומר⁹⁷⁹ וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי וגו', וכן בעינוי הוא אומר⁹⁸⁰ כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה וגו', על עיצומו של יום ענוש כרת אבל אין עונש כרת על התוספת ⁹⁸¹ :

ב ותוספת זה צריך שיהא קודם בין השמשות, דאלו בין השמשות עצמו (ספק יום) ספק לילה הוא ואינו נקרא תוספת, ואף אם לא היה הכתוב מזהיר עליו היה צריך לפרוש מספק עבירה⁹⁸²:

ג ותוספת זה אין לו שיעור⁹⁸³, אלא שמתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד בין השמשות, שהוא ג' רביעי מילין קודם הלילה, והזמן הזה שהוא מהלך ג' מילין ורביע, רצה לעשות כולו תוספת עושה, רצה לעשות מקצתה עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי מחול על הקודש⁹⁸⁴:

תוכחה להעובר עבירה

ד נשים⁹⁸⁵ שאוכלות ושותות⁹⁸⁶ עד בין השמשות ממש⁹⁸⁷, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן, אם הוא ידוע שבודאי לא ישמעו לנו⁹⁸⁸ ויעשו בזדון, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין⁹⁸⁹.

וכן הדין⁹⁹⁰ בכל דבר איסור שאינו מפורש בתורה, אלא שחכמים למדוהו ממדרש הפסוקים, או שהוא קבלה בידם הלכה למשה מסיני, או שהן בעצמן אסרו דבר⁹⁹¹, ואדם אחד עובר על דבריהם בשגגה, שאינו יודע האיסור ⁹⁹² , ואף אם יודיע לו האיסור לא יקבל ממנו ⁹⁹³ , אינו צריך למחות בידו, דמוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד:

ה אבל דבר שאיסורו מפורש בתורה⁹⁹⁴, אע"פ שידוע לנו שהחוטא הזה לא יקבל ממנו אף אם נודיע לו האיסור, אעפ"כ צריך למחות בידו, לפי שכל ישראל ערבין זה בזה, ועל ידי שמוחה בידו הוא מוציא את עצמו מהערבות⁹⁹⁵.

ומכל מקום לא יוכיחנו ברבים אלא פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות ברבים, מאחר שברור לו שלא יקבל ממנו⁹⁹⁶. ועל זה אמרו⁹⁹⁷ כשם שמצוה לאמר דבר הנשמע כך מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע.

אבל חייב להוכיחו ביחיד⁹⁹⁸ אפילו מאה פעמים, עד שינזוף בו החוטא⁹⁹⁹, שכיון שהודיע לו האיסור והוא עובר עליו בזדון, חייב כל אחד ואחד מישראל להוכיחו, שנאמר¹⁰⁰⁰ הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים.

מכל מקום אם היא עבירה שבסתר יוכיחנו בתחלה בסתר, ואם לא שב מדרכו מכלימים אותו ברבים עד שישוב¹⁰⁰¹. אבל אם עובר עבירה בגלוי, מוכיחין אותו מיד, שלא יתחלל שם שמים¹⁰⁰²:

ו מי שהוכיח את חבירו, ונזף בו חבירו החוטא, לא יוכיחנו עוד ¹⁰⁰³ על עבירה זו, שנאמר¹⁰⁰⁴ אל תוכח לץ וגו':

קבלת תענית

ז אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול, אע"פ שהסכים בדעתו שלא לאכול עוד היום, אעפ"כ מותר לו לחזור ולאכול, כיון שלא הוציא כן בשפתיו, דדברים שבלב אינן דברים¹⁰⁰⁵.

ואם הוציא כן בשפתיו, אסור לו לאכול מדין נדר (ולא מחמת איסור יום הכיפורים), כיון שאמר בפירוש שלא יאכל עוד היום¹⁰⁰⁶.

אבל אם קיבל עליו תענית של יום הכיפורים בסתם, ולא אמר בפירוש שלא יאכל עוד. אם הוא עדיין קודם פלג המנחה, אין קבלתו כלום, ומותר לחזור ולאכול, ואם (עיין סי' רס"א¹⁰⁰⁷ טעם על זה) הוא אחר פלג המנחה, אזי מועלת קבלתו¹⁰⁰⁸, וחל עליו כל חומר של יום הכיפורים, ואסור במלאכה וברחיצה וסיכה, חוץ מנעילת הסנדל, כמו שנתבאר בסי' תקנ"ג¹⁰⁰⁹.

ושם נתבאר דטוב להחמיר ולהתנות בסעודה המפסקת שיהא רשאי לאכול ולשתות עוד אחר הסעודה¹⁰¹⁰:

דברים שאין לאכול בערב יום כיפור

ח בערב יום כיפור, אפילו בסעודת שחרית, אין לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל (כדי שלא יהיה שבע¹⁰¹¹), כגון בשר עופות ודגים, כדי שלא יהא שבע ומתגאה כשיתפלל ביום הכיפורים¹⁰¹².

וכן אין אוכלים דברים המרבים זרע, אפילו בסעודת שחרית, כגון שומים וביצים¹⁰¹³. אבל מאכלי חלב וחמאה, אע"פ שהן מרבין זרע, מכל מקום נוהגין לאכלם בשחרית, כיון שהם מאכלים קלים להתעכל. אבל בסעודה המפסקת שהוא סמוך ללילה, אין לאכול אותם¹⁰¹⁴.

וכן אין לאכול בסעודה המפסקת דברים המחממים את הגוף, [כגון] בשמים וכרכום, שמא יבא לידי קרי בלילה¹⁰¹⁵:

ט אם אכל הרבה בערב יום כיפור, לא ישים אצבעו בפיו¹⁰¹⁶ להקיא, שמא יבלע מן הקיאה¹⁰¹⁷:

י לא יאכל שומשמין בערב יום כיפור, מפני שמעלה גרה ¹⁰¹⁸ ביום הכיפורים:

הערות

968. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) הוספה מחול על הקודש (ס"א-ג). (ב) תוכחה להעובר עבירה (ס"ד-ו). (ג) קבלת תענית (ס"ז). (ד) דברים שאין לאכול בערב יום כיפור (ס"ח-י).
969. גמרא [ברייתא] פא, ב – כגירסת הרי"ף שם ב, ב והרא"ש שם פ"ח ס"ח (ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, יכול בתשעה, תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפין מחול על הקדש). טור ושו"ע ס"א (אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות, שצריך להוסיף מחול על הקודש). וחיוב זה הוא מן התורה, כדאמרינן שבת קמח, ב (דהא תוספת דיום הכפורים דאורייתא היא). ביצה ל, א. תוס' ברכות כז, א ד"ה דרב צלי (תוספת שבת ויום הכיפורים דקיי"ל שהוא מן התורה), ובר"ה ט, א ד"ה ורבי עקיבא (כולהו מודו דתוספת יום הכפורים דאורייתא). מ"א ריש הסימן (תוספות עינוי דאורייתא). ומכל מקום אין בזה לא כרת ולא אזהרה, אלא כאמור לעיל בתחלת הסעיף "מצות עשה מן התורה". וכדלקמן בסוף הסעיף "אין ענוש כרת על התוספת". ויתבאר לקמן שם (הערה 14 ).
970. "בעינוי" הוא לכל הדעות, כאמור בברייתא שם (מתחיל ומתענה מבעוד יום). רמב"ם הל' שביתת עשור פ"א ה"ו (התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי). מ"מ שם (מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי, אבל לא בעשיית מלאכה, לא ביום הכיפורים ולא בשבתות, וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות, וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה). אמנם קיי"ל שכן הוא גם "באיסור מלאכה", כסיפא דברייתא שם, כפי שהובאה ב רי"ף שם. רא"ש שם (אין לי אלא יום הכיפורים, שבת בראשית מנין, תלמוד לומר תשבתו, ימים טובים מנין, תלמוד לומר שבתכם, כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה). מ"מ שם (אבל דעת שאר המפרשים שתוספת יש מן התורה אפילו בשבתות וימים טובים, וכן נראה מן ההלכות). טור (בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה). לבוש שם (בין באיסור אכילה ושתייה בין באיסור עשיית מלאכה). ולפי דעה זו, כן הוא גם בשבת ויום טוב. שו"ע סי' רסא ס"ב (יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש). דעה הב' בלבוש סי' רסא ס"ד (ותוספת זה הוא דרבנן, ויש מפרשים שהוא דאורייתא). מ"א שם סק"ח (והוי מצות עשה דאורייתא). אליה רבה שם ס"ק יב (דנראה לי הלכה למעשה שהוא דאורייתא, כרי"ף ורא"ש ומגיד). וכן הוא לעיל שם ס"ד (יש אומרים שמצות עשה מן התורה להוסיף מחול על הקדש באיסור עשיית מלאכה).
971. אמור כג, לב.
972. סעיף א (ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וגו' ... ענין הכתוב, הכינו עצמיכם בתשיעי לעינוי העשירי, שתאכלו ותשתו בתשיעי כדי שתוכלו להתענות בעשירי). וכקושיית הלבוש ס"א בהג"ה (אף על גב דלעיל סימן תר"ד מפקינן האי קרא לאכילה ושתייה ביום התשיעי כדי שיוכל להתענות בעשירי, ובש"ס משמע דמאן דדריש ליה למוסיפים מחול וכו' לית ליה דרש דאכילת ערב יום כיפור). והיינו כדאמרינן יומא פא, ב (לכדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה ... מכאן שמוסיפין מחול על הקודש ... ותנא דעצם עצם, האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתני ... ועניתם את נפשותיכם בתשעה ... לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי).
973. ב"י סי' תיח (דרשה דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, שהיא אסמכתא בעלמא), וסי' תקסח (בערב יום הכפורים ... מצווה לאכול בו, ואית ליה סמך בקרא דאורייתא). שו"ע סי' תקע ס"ג (ונראה לי דהוא הדין לראש חדש וערב יום הכפורים, שאינם אלא מדרבנן), והיינו שאיסור התענית בראש חדש ובערב יום הכיפורים הוא מדרבנן.
974. הגהות מיימוניות סוף הל' שביתת עשור (ערב יום הכפורים אסור להתענות, ומצוה להרבות בסעודה). שו"ע סי' תרד ס"א (מצוה לאכול בערב יום כפור ולהרבות בסעודה). ובפסקי הסדור (בערב יום הכפורים יש להרבות באכילה ושתיה, כמו שיעור ב' ימים ערב יום כיפורים ויום הכיפורים). ושם נסמן (הערה 44 ).
975. ברייתא שם, כגירסת הרי"ף ורא"ש שם (אין לי אלא לפניו, לאחריו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב). ולעיל סי' רסא ס"ד, הובא כגירסת הגמרות שלנו (אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב).
976. היקש זה הובא גם בספרא על הפסוק אמור פי"ד (אין לי אלא מלפניו, מלאחריו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב), ופירש בקרבן אהרן שם (דאתקש ערב דיציאה לערב דהכנסה, מה ערב דהכנסה בתוספת, אף ערב דיציאה בתוספת). והיינו שערב הראשון פירושו מבעוד יום (שהיא התוספת שבערב יום הכיפורים), והערב השני פירושו בלילה (שהיא התוספות שבמוצאי יום הכיפורים), והוקשו זה לזה. וראה התמים ע' 620. סופרים וספרים ע' 18. פרדס חב"ד 9 ע' 93. שו"ע אדה"ז המבואר.
977. סיפא דברייתא שם, כגירסת הרי"ף והרא"ש, וכמועתק לעיל (הערה 3 ). ואילו לעיל סי' רסא ס"ד הועתקה הברייתא כגירסת הגמרות שלנו (אין לי אלא יום הכיפורים, ימים טובים מנין, תלמוד לומר תשבתו, שבתות מנין, תלמוד לומר שבתכם, הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות מוסיפים מחול על הקדש מלפניה ולאחריה).
978. היינו שבת ויום טוב, משא"כ ראש חודש חנוכה ופורים, שלא נאמר בהם שבות. וכדלעיל סי' קפח סי"ז (שבראש חודש חנוכה ופורים ... אין בהם תוספת מחול על הקדש). ומכל מקום מבואר בשו"ע סי' תערב ס"א (מדליקין נר חנוכה ... סוף השקיעה ... ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להדליק מפלג המנחה ולמעלה). וכן לענין קריאת המגילה נתבאר בשו"ע סי' תרצב ס"ד (מי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך לבית הכנסת, וצריך להמתין עד אחר שיקראו הקהל, וקשה עליו לישב בתענית כל כך, יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה). ונתבאר לעיל סי' רסא ס"ד (הערה נד).
979. אמור כג, ל.
980. אמור כג, כט.
981. ברייתא פא, א (ועניתם את נפשותיכם, וכל מלאכה לא תעשו. יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה, תלמוד לומר וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה. יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי, תלמוד לומר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי). הובא ברי"ף ורא"ש שם. מ"א ריש הסימן (אך אין בו כרת). * וכן אין בזה אזהרה, אלא עשה בלבד, כדלעיל בתחלת הסעיף "מצות עשה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש". וכן הוא לעיל סי' רסא ס"ד "שמצות עשה מן התורה להוסיף מחול על הקדש". וכדאמרינן יומא פא, א (יכול ... יהא ענוש כרת על תוספת עינוי ... יכול ... יהא מוזהר על תוספת עינוי). סוכה כח, ב (מיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה), וברש"י שם ד"ה הואיל (אינו ענוש כרת על תוספת עינוי, ומאזהרה נמי אימעוט ... למצות עשה בעלמא). ונתבאר בלקוטי שיחות חט"ז ע' 235 הערה 32 (כן מוכח בפשטות ע"פ הברייתא דיומא, שלמדין מתשבתו שבתכם. וראה רי"פ פערלא שם. וצע"ג מה שברי"ף ורא"ש שם ובשו"ע אדה"ז ר"ס תרח הביאו בהמשך להבריייתא "יכול יהא ענוש כרת על התוספות כו' ת"ל בעצם", ולא הביאו גם "יכול כו' יהא מוזהר על תוספת מלאכה כו'. ואולי כי לאחר שלמדין שאינו ענוש כרת מהלשון "בעצם היום הזה" (אמור כג, כט-ל), אין צריך לשלול גם אזהרה, כי גם בזה נאמר (שם, כח) "לא תעשו בעצם היום הזה" (וראה שו"ע אדה"ז שם ס"[ב] "אם לא הי' הכתוב מזהיר ")) .
982. רא"ש פ"ח סי' ח (ותוספת זה צריך שיהא קודם בין השמשות, דאילו בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא, ואם עשה מלאכה בשני בין השמשות בשוגג חייב חטאת (שבת לה, ב), ואינה נקראת תוספת, דבלאו ריבוי דקרא צריך לפרוש מספק, וגם ספק כרת יש בו, אלא קודם בין השמשות). טור ושו"ע ס"א (אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות, שצריך להוסיף מחול על הקודש). וראה גם לעיל סי' רסא ס"ה (ספק לילה ואסור בו במלאכה מן התורה בלא מצות תוספת). ושם ס"א (ואם עשה חייב אשם תלוי). וקו"א שם סק"ג (בין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו, אף אם הוא יום, כיון שהוא סמוך לחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני).
983. רא"ש שם (ותוספת זה לא נתברר שיעורו, אלא על כרחך לאו תוספת כל דהו קאמר, מדאמרינן במסכת יום טוב בריש פרק המביא (ל, א) ובשבת פרק שואל (קמח, ב) דהא תוספת דיום הכפורים דאורייתא הוא, והא נשי דידן דאכלו ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו, ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשיכה, שאינן יכולות לצמצם ... אלמא לאו בתוספת כל דהו אמרינן, אלא שלא נתברר שיעורו, וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט). טור ושו"ע ס"א (ותוספת זה אין לו שיעור, אלא קודם בין השמשות ... צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה). לענין שיעור ההוספה ראה גם לעיל סי' רסא ס"ה, וסי' רצג ס"א (והערה ז). סדר הכנסת שבת בתחלתו.
984. רמב"ן בתורת האדם שער אבלות ישנה (וראיתי לרבינו תם ז"ל בספר הישר שלו פירוש נכון בסוגיא הזאת ... ולפי דבריו ופירושו זה אני אומר, דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן בין השמשות ... הוא בכלל תוספת מחול על הקדש, והוא מהלך שלשת מילין ורביע מיל, רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף, ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה, ובלבד שיוסיף ממנו, ולא נתנו חכמים שיעור לתוספת זו למטה אלא שיוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת). ר"ן (ב, ב) ד"ה ת"ר ועניתם (דמשעה שאין השמש [נר]אה על הארץ עד שמתחיל בין השמשות, יש שלשת מילין ושליש או שלשה [מילין] ורביע ... ואותו זמן הוא ראוי לתוספת). שו"ע סי' רסא ס"ב (וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות. והזמן הזה, שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו מקצת, עושה. ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש). וכן הוא לעיל סי' רסא ס"ה (זמן תוספת זה מלפניה, הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות, והוא כדי ג' מילין ורביע ... והזמן הזה, אם רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו מקצת, עושה. ובלבד שיוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקדש). אמנם בסדר הכנסת שבת הוכיח מדברי הפוסקים ומהחוש הנראה במציאות, כשיטת הגאונים, שבין השמשות מתחיל מיד אחר שקיעת החמה (שקיעה האמיתית), וכעבור 20 דקות (בימים השוים בארץ ישראל) הוא צאת שלושה כוכבים. ומה שאמרו בפסחים (צד, א) שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא מהלך ד' מיל – הכוונה היא לצאת כל הכוכבים. ומסיק שם אשר השקיעה האמתית היא בעת סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, וזמן תוספת שבת היא משקיעה הנראית, שהיא סילוק וביאת האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים, שהן ארבע דקות (ברוסיא). *
985. סיכום פרטי ההלכה המתבארים בסעיפים הבאים: (א) העושה איסור (א) שאינו מפורש בתורה, (ב) בשוגג, אמרינן מוטב שיהא שוגג ולא יהא מזיד (ס"ד). (ב) העושה איסור המפורש בתורה, אמרינן הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים (ס"ה). (ג) מצות הוכחה היא לפעמים בסתר – עבירה שבסתר, ולפעמים ברבים (א) כשהוכיחו ולא שב, (ב) עבירה שבגלוי (ס"ה). (ד) כשמוכיחו ברבים פעם אחת ולא קיבל, אמרינן כשם שמצוה לאמר דבר הנשמע כו' (ס"ה). (ה) כשמוכיחו ביחיד עד שנזף בו, אמרינן אל תוכח לץ (ס"ה-ו). תוכן הלכות אלו נתבארו גם לעיל סי' קנו ס"ז-ח. לקמן הלכות אונאה וגניבת הדעת ס"ל. סדר הכנסת שבת. ונוספו שם ושם כמה פרטים, ויצויינו לקמן בהערות. וראה גם לעיל שם בשו"ע אדה"ז המבואר. סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות, מילואים סי' יח.
986. גמרא שבת קמח, ב. ביצה ל, א (הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי בדרבנן, אבל בדאורייתא לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן, לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי). רמב"ם הל' שביתת עשור פ"א ה"ז. שו"ע ס"ב (נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן, כדי שלא יבואו לעשות בזדון). רמ"א ס"ב (והוא הדין בכל דבר איסור, אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין).
987. בגמרא וברמב"ם ובשו"ע שם, כתוב סתם (עד שחשכה). ונתפרש ברא"ש פ"ח סי' ח (ותוספת זה צריך שיהא קודם בין השמשות, דאילו בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא ... והא נשי דידן דאכלו ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו, ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשיכה ... וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט). ים של שלמה ביצה פ"ד סי' ב (נראה, לא זו ודאי דאורייתא, אלא אפילו ספיקא דאורייתא, מאחר דספיקא דאורייתא לחומרא הוי כודאי ... אף בין השמשות הוי מחינן בהו אי היו אכלי, כי ספיקא כודאי). לבוש ס"ג (אותן הנשים שאוכלין ושותין עד בין השמשות, ואינן יודעין שמצוה להוסיף מחול על הקודש מן התורה, אין מוחין בידן). מ"א ס"ק ב (מפורש בתורה, אף על פי שהוא ספק, כגון בין השמשות מוחין (יש"ש פ"ד דביצה)). וכן הוא לעיל סי' קנו ס"ז (ואפילו הוא דבר שאיסורו אינו אלא מספק ... אלא אם כן הוא איסור שאינו מפורש בתורה). הרי שבבין השמשות צריך למחות בכל אופן. אמנם יש בזה ב' דעות, כמובא בסדר הכנסת שבת (והיינו דווקא תיכף אחר השקיעה, עד סמוך לחצי שעה אחר כך, כי אז בקרוב לחצי שעה אחר השקיעה בחורף, חובה של תורה למחות בידם ביד חזקה בעונשים ונידויים אם לא ישמעו, שבודאי איסור של תורה אין אומרים מוטב שיהיו שוגגים וכו' ... ויש אומרים שספק של תורה דינו כודאי איסור של תורה לענין זה, ולכן צריך למחות בכל תוקף בין בקיץ בין בחורף תיכף אחר שקיעה האמיתית, שהוא תחלת בין השמשות דר' יהודה. ולא אמרו בגמרא מוטב שיהיו שוגגים אלא לענין תוספת מחול על הקדש, ולא לענין עיצומו של יום, אפילו לספיקו. וכן עיקר להחמיר בשל תורה ). ומקור ב' דעות אלו בתורת האדם להרמב"ן, ענין אבלות ישנה, בכתבי הרמב"ן מהדורת שעוועל ח"ב ע' רנג (הני נמי קאמר שאוכלין עד שתבא עליהן רגע, דמשום ספק חשכה הן מפסיקין, ואינן מפסיקין ברגע ברור דהוא יום. אי נמי התם עד שחשיכה ממש אכלי, ועברי אספיקא דבין השמשות ).
988. כפי שיצויין לקמן (הערה 26 ).
989. גמרא שם ושם (הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין). רמ"א ס"ב (אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין). לבוש שם ( שלא יבואו לעשות כן בזדון, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין). כלל זה הובא גם לעיל סי' קנו ס"ז. סי' רעו ס"ח וסי"ז. סי' שג סכ"ג. סי' שלח ס"ו. סי' שלט ס"ב. סי' שסה ס"ח. סדר הכנסת שבת.
990. מוסיף כאן שכן הדין: (א) בכל דבר איסור שאינו מפורש בתורה. (ב) באדם יחיד העובר.
991. גמרא שם ושם (והני מילי בדרבנן, אבל בדאורייתא לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן, לא אמרינן להו ולא מידי). עטור הל' יום טוב סי"ג (ומסתברא, דוקא בדאורייתא כגון תוספת עינוי, אבל מידי דאורייתא ולא מדרשא, לא). רא"ש שם (כתב בעל העיטור, דוקא במידי דאתי מדרשא, כגון תוספת עינוי דיום הכפורים, אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא, מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי). ר"ן ביצה טז, ב (איכא מאן דאמר דדוקא מידי דלא כתיב בהדיא, כתוספות עינוי, אבל מידי דכתיב בהדיא בדאורייתא מחינן בהו). שו"ת מהר"ם אלשקר סי' לה (דוקא במידי שהוא דבר תורה מהלכה למשה או מדרשא, ואיסורו אינו ברור וניכר שהוא מדאורייתא ... אבל בשאר איסורין הניכרים, כגון חלב ודם ושבת וגזל וכיוצא בהן, לא אמרינן הנח להם לישראל). רמ"א ס"ב (ודוקא שאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא. אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן). וכן הוא לעיל סי' קנו ס"ז (אלא אם כן הוא איסור שאינו מפורש בתורה). סדר הכנסת שבת (שבודאי איסור של תורה אין אומרים מוטב שיהיו שוגגים וכו' ).
992. כדאמרינן שם ושם ( מוטב שיהיו שוגגין). וכן הוא לעיל סי' קנו ס"ז (אלא אם כן הוא חוטא בשוגג, שאז אנו אומרים מוטב שיהיה שוגג ואל יהיה מזיד). משא"כ אם יודעים בו שהוא מזיד ויודע האיסור, כמבואר בשטמ"ק ביצה ל, א (במלתא דקים לן דידעי דאיסורא הוא ועבדין במזיד, ליתיה להאי טעמא). וכן אם איסורו מפורש בתורה נחשב כמו מזיד, כמובא לעיל ממהר"ם אלשקר, שלא אמרו "מוטב שיהיו שוגגין" אלא אם כן "איסורו אינו ברור וניכר שהוא מדאוריתא". ועוד נתבאר לעיל סי' קנו ס"ז (אלא אם כן הוא איסור שאינו מפורש בתורה, ופרצו בו רבים מפני חסרון אמונתם באיסור, שאז קשה מאוד למחות בידם, שאי אפשר לבית דין להעמיד שוטרים בבית כל אחד. ועל זה אמרו הנח להם לישראל מקצוף עליהם ומגער בם, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים). והוא כדעת שו"ת הריב"ש סי' עה (ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, כי הורגלו בהם, ונעשה להם כהיתר). רמב"ם הל' שביתת עשור פ"א ה"ז (שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן שיהו שוגגין ואל יהו מזידין). ובסדר הכנסת שבת (וגם באנשים עמי הארץ וקלי הדעת במלאכות אחרות צריך להודיעם שהוא איסור גמור של תורה, ולהוכיחם בדברים רכים וקשים, אולי ישמעו לו. אבל אם יודע שלא ישמעו לו, לא יוכיחם ולא יודיעם כלל וכלל, כי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, כדאיתא בגמרא גבי תוספת יום הכיפורים ).
993. תוס' שבת נה, א ד"ה ואע"ג (היכא דודאי לא מקבלי, הנח להם, מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין). רא"ש ביצה פ"ד סי' ב (והני מילי במידי דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן). ט"ז סק"ב (כתבו התוס' ... בדבר שאנו יודעים בבירור שלא יקבלו, אמרינן מוטב שיהיו שוגגין כו'). מ"א סק"א (ודוקא שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו). וכן הוא בסדר הכנסת שבת ( אבל אם יודע שלא ישמעו לו, לא יוכיחם ולא יודיעם כלל וכלל, כי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ).
994. רא"ש שם בשם בעל העיטור. ר"ן שם. רמ"א שם (כמועתק דבריהם לעיל). ומכל מקום נתבאר לעיל שם (ואינו מחויב להוכיח אלא עמיתו, שהוא חבירו שהוא גס בו. אבל איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו, אינו צריך להוכיחו, כיון שבודאי לא ישמע לו. אבל חבירו, אפילו אם יודע שלא ישמע לו, חייב להוכיחו). וראה גם תניא פל"ב (הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתך בתורה ומצות).
995. קדושים יט, יז (הוכח תוכיח). שבועות לט, סע"א (כל ישראל ערבים זה בזה ... שיש בידם למחות ולא מיחו). שטמ"ק ביצה ל, א (ואי לא מחינן בהו מתפשינן עלייהו, דהא ישראל ערבים זה לזה. כן אמר הריטב"א ז"ל). וכעין זה לעיל סי' קצז ס"ו (מחוייב בדבר מדין ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל חבירו מעון). סדר הכנסת שבת (חובה של תורה למחות). תניא פ"א (מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא רשע [בפ"ו דשבועות]). ואף שיש ערבות גם באינו מפורש בתורה, מכל מקום אמרינן בהם מוטב שיהיו שוגגין כו', כדלעיל (הערה 25 ). וראה אסוקי שמעתתא מד, ב ואילך. אבני נזר יו"ד סי' תסא ס"ק ז. חקרי הלכות ח"א לד, א. ח"ב ס, ב.
996. שבת נה, א (אמר ליה ר' זירא לר' סימון, לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה לא מקבלי מינאי. אמר ליה אע"ג דלא מקבלי, לוכחינהו מר). נמוקי יוסף יבמות כא, רע"ב (והא דאמרינן במסכת שבת לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא, ואמר לא מקבלי מינאי, ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר. התם הוא שלא הוכיחם כלל, אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו, ומשום דאולי ישמעו, או משום שלא יהיה להם פתחון פה, היה חייב להוכיח לפחות פעם אחת). רמ"א שם (ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות, מאחר שיודע שלא ישמעו אליו). כאן מחלק בין מוכיחו ביחיד לבין מוכיחו ברבים. אבל לעיל סי' קנו ס"ז, מחלק בין מוכיח את היחיד לבין מוכיח את הרבים, ובין יחיד המוכיח לבין בית דין המוכיחים (ורבים אפילו הם מזידין אין להוכיחם יותר מפעם אחת, אם ידוע לו שדבריו אינם נשמעים. ועל זה אמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ... במה דברים אמורים ביחיד המוכיח, אבל על הבית דין מוטל להוכיחם ולגעור בם, שלא יהיו נתפשים באותו עון). וכדעת הריטב"א יבמות סה, ב (כך מצוה לא לומר דבר שאינו נשמע, פירוש לרבים, אבל לחבירו עד הכאה). אבני נזר שם ס"ק ג (הנה מפורש שאין חילוק בין לומר ביחיד או ברבים, רק החילוק אם להוכיח ליחיד או לרבים).
997. גמרא יבמות סה, ב (כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע). וכן הוא לעיל שם (אין להוכיחם יותר מפעם אחת, אם ידוע לו שדבריו אינם נשמעים. ועל זה אמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע).
998. וגם ביחיד נתבאר לעיל סי' קנו ס"ח (כל המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו). וכן הוא לקמן הלכות אונאה ס"ל (ואפילו המוכיח את החוטא צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, ולא ברבים, שלא יתבייש. וצריך לדבר עמו בנחת ובלשון רכה, ולא ידבר עמו קשות עד שיכלימנו אפילו בינו לבין עצמו, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא). וכמבואר ברמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ז (צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא). ועוד לעיל שם (ותלמיד שראה את רבו עובר עבירה יאמר לו למדתני רבינו כך וכך, להזכירו אולי שוגג הוא), וכנפסק בשו"ע יו"ד סי' רמב סכ"ב (ראה רבו עובר על דברי תורה, אומר לו למדתני רבינו כך וכך).
999. כדלקמן סעיף הבא (והערה 36 ).
1000. קדושים יט, יז. ערכין טז, ב (מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר הוכח. הוכיחו ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר תוכיח, מכל מקום). ב"מ לא, א (הוכח, אפילו מאה פעמים משמע).
1001. רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ח (אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל). סמ"ג ל"ת ו (אם לא חזר בו בסתר, מלבינים אותו ברבים ומפרסמין חטאו בפניו, ומחרמין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל). וכן הוא לעיל שם (בדברי שמים, אם לא חזר בו, צריך להוכיחו ברבים עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל). לקמן חו"מ שם (ואם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומחרפין אותו בפניו, ומקללין אותו ואת יולדיו בפניו, עד שיחזור למוטב).
1002. סמ"ק סי' קיב (ובעבירה גלויה צריך להוכיחו מיד, שלא יתחלל שם שמים). הובא מ"א שם. וכן הוא לעיל שם (וכל זה בעבירה שבסתר, אבל אם עבר עבירה בגלוי, יוכיחנו מיד, שלא יתחלל שם שמים).
1003. ערכין טז, ב (עד היכן תוכחה, רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. כתנאי, רבי אליעזר אומר עד הכאה, רבי יהושע אומר עד קללה, בן עזאי אומר עד נזיפה), ונפסק כאן כבן עזאי ורבי יוחנן. סמ"ק שם (הוכח תוכיח, עד שינזוף החוטא, ואפילו מאה פעמים צריך להוכיחו, ואם נזף בו, אסור להוכיחו מכאן ואילך, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך). מ"א סק"ג (אם החוטא מזיד, נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו, מכל מקום עובר על מצות עשה דהוכיח תוכיח, וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא ... (סמ"ק סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה)). וכן הוא לעיל ס"ה (עד שינזוף בו החוטא). אבל לעיל סי' קנו ס"ז (עד שיכנו החוטא או יקללנו), כדעת רב ושמואל ורבי אליעזר ורבי יהושע שם. רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ז (חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע). רמ"א כאן (אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו החוטא או יקללנו). ועוד שם ( ואינו מחוייב להוכיח אלא עמיתו, שהוא חבירו שהוא גס בו, אבל איש אחר, שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו, אינו צריך להוכיחו כיון שבודאי לא ישמע לו).
1004. משלי ט, ח. יבמות סה, ב (שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך) מ"א שם (מכאן ואילך אסור להוכיחו, שנאמר אל תוכח לץ). וראה שו"ת בצל החכמה ח"ג סי' כב.
1005. איכה רבה ג, ו (רבי יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערבי צומא רבא, אכל ופסק. שמע ריש גלותא ואתא לגביה, אמר ליה ישגח עלי רבי [=ויאכל אצלי], אמר ליה אכלית ופסקית. אמר ליה ישגח עלי רבי, דלא יהון אמרין לא חשביה כלום, מטרח עלוי, אזל עימיה), והיינו שאחר שהטריח עליו ביותר, הלך עמו לאכול אצלו. תוס' עירובין מא, א ד"ה אי (דאפילו יום הכיפורים דתוספת שלו דאורייתא, שרי לאכול אע"פ שכבר הפסיק, כדאמרינן באיכה רבתי, ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערבא צומא רבא, אזל ריש כנישתא לזמוני ליה, אמר ליה כבר אכלי ופסקי, אמר ליה אשגחאי עלי, דלא לימא גברא רבא הוא דלא אשגח עילויה, אזיל עמיה, ומסיק התם דאכל מכל עיגול חד פתיתא ומכל מאכל פת אחד ומכל חבית חד כוס). רא"ש פ"ח סוס"י כה (ואם הפסיק ועוד היום גדול, מותר לאכול, וראיה מההיא דאיכה רבתי). מ"מ הל' תענית פ"ג ה"ג (ויש מן האחרונים ז"ל שחלקו בזה ואמרו, שאפילו פסק על דעת שלא לאכול, חוזר ואוכל כל היום, והביאו ראיה לזה מן המדרש הנזכר באיכה רבתי). טור ושו"ע ס"ג (אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול, יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו התענית). רמ"א סי' תקנג ס"א (וקבלה בלב אינה קבלה). לבוש שם ס"א (דדברים שבלב אינן דברים). ודעה הב' תובא לקמן בסוף הסעיף.
1006. רי"ף תענית ג, ב (ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום, חזינן לגאון דקאמר הכין, אף על פי שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש. ואנן מסתברא לן, דהני מילי היכא דלא קבלה עליה לתענית, אבל היכא דקבלה עליה לתענית, איתסר ליה למיכל ולמשתי). רמב"ם הל' תענית פ"ג ה"ג (וכל תענית שאוכלין בה מבעוד יום, אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול, אינו חוזר ואוכל אף על פי שיש שהות ביום), לפירוש המ"מ שם (ואני אומר שאם כונת ההלכות ורבינו היא בשקבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו שלא יאכל עוד היום, וקבל עליו תענית, אין מן המדרש הזה תשובה עליה). שו"ע סי' תקנג ס"א (אף על פי שאכל סעודה המפסקת, מותר לחזור ולאכול, אלא אם כן קבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום). רמ"א שם ס"א (צריך להוציאו בשפתיו). לבוש שם (ואם הוציא כן בשפתיו, הרי קיבל עליו התענית ואסור לאכול ולשתות). מ"א כאן סק"ד (ומיהו אם קבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד, אסור. עיין סי' תקס"ב סי"א). ובשו"ע סי' תקס"ב סי"א (אם קבל עליו התענית עד חצי היום ... אינו נקרא תענית להתפלל עננו, אבל נקרא תענית לענין שצריך להשלים נדרו)
1007. ס"ה (ואם רוצה להקדים ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה, דהיינו שעה ורביע זמניות קודם הלילה, הרשות בידו ... אבל אם קיבל קודם פלג המנחה, אין קבלתו כלום), וסי' רסז ס"ב (להתפלל מפלג המנחה ולמעלה כדברי רבי יהודה שאומר שמפלג המנחה ואילך הוא לילה לענין תפלה), וכדתנן ברכות כו, א (תפלת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה). ואפשר נמשך ציון זה להאמור כאן (מועלת קבלתו, וחל עליו כל חומר של יום הכיפורים, ואסור במלאכה וברחיצה וסיכה), וכדלעיל סי' רסא ס"ג (אם כבר קיבל עליו שבת ... אסור לו לעשות בעצמו כל שבות אפילו קודם בין השמשות), ובקונטרס אחרון שם סוף ס"ק ג (ועל כרחך צריך לומר, דכיון שמתפלל תפלה השייכת לעיצומו של יום, הרי קיבל עליו עיצומו של יום (וכן הוא לשון הגמרא עירובין, דיומא קבליה עליה ולא תוספתו), ולפיכך חלו עליו כל חומרותיו, ולהכי מיתסר אף בשבותים). והוא כדאמרינן בעירובין מ, ב (כיון דאמר זמן, קבליה עליה). וכך גם כאן, כיון שקיבל עליו תענית של יום הכיפורים, קיבל עליו עיצומו של יום, וחלו עליו כל חומרותיו.
1008. רמב"ן בתורת האדם, ענין אבלות ישנה ד"ה עד כאן פירשנו (יום הכפורים, מפני שיש לו תוספת כמו שפירשנו ... יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה, והוא מפלג המנחה ולמעלה, הואיל והוא יכול לעשותו תוספת). רבנו ירוחם נתיב ז ח"א נא, א (וכתבו הגאונים דאינו אסור בשקבל עליו, אלא דוקא בשקבל מפלג המנחה ולמעלה, אבל לא קודם, כי אין קבלתו כלום). מ"א שם (ואם קיבל עליו קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום (רי"ו וב"י סימן תקנ"ג בשם רמב"ן)).
1009. בב"ח סי' תקנג ד"ה ומ"ש רבנו אדברי הראב"ד (משקיבל עליו התענית שאסור לו לאכול אסור נמי לרחוץ ולסוך). ט"ז סי' תקנג ס"ק א (אחר שקיבל בפירוש שלא לאכול, חל עליו גם איסור רחיצה, דחומר ט' באב מתחיל מאותה שעה, ולא אמרינן מן הסתם למחצה קיבל עליו ולמחצה לא קיבל עליו. אבל נעילת הסנדל נראה דלא תלוי בקבלת איסור אכילה, דהא אנו רואים בבירור שאינו מקבל עליו לזה, כיון שמנעליו ברגליו ואינו חולץ, הרי כאלו אומר בפירוש שאינו מקבל עליו חומרה זו עדיין). מ"א שם סק"ד (ואם קבל התענית מבעוד יום אסור ברחיצה). והם כתבו כן אף לענין תשעה באב שאין בו דין תוספת, כדלעיל סי' רסא בקונטרס אחרון סוף ס"ק ג (והרי אפילו בט' באב, שאין בו תוספת, אם קיבל עליו אפילו תעניתו לבד, נאסר בכל חומרותיו, כמ"ש הב"ח וט"ז ומג"א סימן תקנ"ג).
1010. מ"א שם ס"ק ב (והב"ח כתב דהוי קבלה. לכן טוב להתנות בשעת סעודה המפסקת), והיינו להחמיר לדעת הב"ח (כאן ושם), שקבלה בלב הוי קבלה.
1011. ראה שו"ע אדה"ז המבואר.
1012. תוס' ע"ז ה, ב ד"ה וכדברי (וביום הכיפורים רגילים בעופות ודגים ודברים קלים). תשב"ץ סי' קכז (ובערב יום כפורים בסעודה המפסקת אינו אוכל מהר"ם ז"ל כי אם תרנגולת ודבר רך, ושריית פת ביין, לפי שהוא כמעוכל). כלבו סי' סח לג, א (כתב הר"ם, בערב יום הכפורים אין לאכול רק מאכלים קלים להתעכל כדי שלא יהיה שבע ומת[גא]ה כשיתפלל). שו"ע ס"ד (בערב יום הכיפורים אין לו לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל, כדי שלא יהא שבע ומתגאה כשיתפלל). ב"ח סוף הסימן (ודאי גם כל היום לא אכל רק עופות ודגים).
1013. ט"ז סק"ג (נראה דשום אין לאכול בערב יום כיפור אפילו בשחרית, דבפרק מרובה בסופו אמרינן דשום מרבה זרע. וכתב ביש"ש שתלמידי חכמים אוכלים אותו בערב שבת בשחרית משום עונה, שמרבה זרע, ממילא כאן אסור אפילו בשחרית. ואמרינן בפ"ק דיומא דף י"ח דבצים מרבים זרע). והוא האמור בב"ק פב, א (ושיהו אוכלין שום בערב שבת, משום עונה (שמצות עונה בלילי שבת, רש"י) ... זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשום ... ומרבה הזרע). וביש"ש שם פ"ז סי' מג (תקנה ה, לאכול שום בערב שבת ... ולכאורה היה נראה שמצוה זו לאכול אותם בערב שבת ממש, ביום הששי. דאז בלילה יתרבה זרע ... וכבר ידעתם שעונת ת"ח מלילי שבת ללילי שבת). והאמור ביומא יח, א (כל דברים המביאין לידי טומאה ... ביצה).
1014. מהרי"ל הל' ערב יוה"כ ע' שיט (אמר מהר"י סג"ל, שכן אסור לאכול מיני מאכלי חלב בערב יום כיפור, דהוא מרבה קרי, כדאיתא התם בפ"ק דיומא, תנו רבנן זב תולה בכל מיני מאכל, והולך ומונה גם כן חלב ... ואמר שמנהג פשוט היה באושטרייך שבערב יום כיפור בשחרית אכלו כל העם מאכלי חלב, וכן במדינת אשכנז. ושאל הרב הנזכר את פי מהר"ש, וסתר המנהג מהגמרא הנזכר. והיה מודה מהר"ש לדבריו, וטעם המנהג לא נתפרש). והוא האמור ביומא יח, א (כל דברים המביאין לידי טומאה ... לא חלב ולא גבינה). רמ"א ס"ד (וכן אין לאכול מאכלי חלב שמרבים זרע. אך בסעודת שחרית נוהגין לאכלן). מ"א ס"ק ז (נראה לי, משום שהם מאכלים קלים). ולענין חמאה, ראה אגרות קודש ח"ג ע' רי. שלחן המלך ח"ב ע' ריב.
1015. מהרי"ל שם (כל אדם יזהר שלא יאכל בסעודה המפסקת דברים המחממין, כגון מיני בשמים, וכן מוריקא שקורין זאפרן, ויין טוב וביצים, פן ח"ו אם יראה קרי). רמ"א שם (וכן אין אוכלים דברים המחממים את הגוף, שלא יבא לידי קרי). מ"א סק"ה (כגון בשמים וכרכום (שם), וזה אינו אסור כי אם בסעודה המפסקת).
1016. בקונטרס השלחן הגיה: "בפיו ביום הכיפורים להקיא".
1017. ס' חסידים סי' תשסט (לא יכניס אצבעו בפיו כדי שיקיא מפני שקשה לו, מפני שמא כשמקיא יהיה טעם המאכל בפיו). מ"א סוף סק"ז (ואם אכל הרבה לא ישים אצבעו בפיו ביום כיפור להקיא, שמא יבלע מן הקיאה (ס"ח)).
1018. ס' חסידים שם (לא יאכל שומשמין אחר אכילה כשיאכל כל צורכו ערב יום הכיפורים, לפי שיהא מעלה גרה כבהמה ויהיה המאכל בפיו ליל יום הכיפורים). מ"א שם (לא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה ... (ס"ח)). ואפשר גם כאן מיירי כשאכלו אחר סעודה המפסקת. ולענין אכילת דברים המתוקים בערב יום כיפור, ראה לקמן סי' תריב ס"ז (והערה 23 )

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 60 עמודים.