פסקי הסדור – סדר הכנסת שבת

פסקי

הסדור – סדר הכנסת שבת

[א] השקיעה הנראית והאמיתית

מאד ²⁹⁰⁶ מאד²⁹⁰⁷

צריך ליזהר בהדלקת נרות להדליק קודם שקיעת החמה ²⁹⁰⁸ , שקיעה הנראית, דהיינו בעוד השמש זורח

בראשי האילנות ²⁹⁰⁹ בשדה בארץ המישור שאין שום הר במערב ²⁹¹⁰ , או בראשי גגים הגבוהים בעיר ²⁹¹¹ , ולא לעשות אחר כך שום מלאכה כלל ²⁹¹² , כדי להוסיף מחול על הקדש מעט ²⁹¹³ .

כי אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות

וגגים הגבוהים בכמו ד' חלקי ששיים משעה ²⁹¹⁴ (שקורין מינוטין) אזי היא שקיעה

האמיתית, שהוא סילוק וביאת האור מראשי ההרים ²⁹¹⁵ הגבוהים שבארץ ישראל ²⁹¹⁶ .

[ב] בין השמשות לרבי יהודה

ואז הוא תחלת זמן בית השמשות לרבי יהודה

בברייתא ²⁹¹⁷ , ופסקו בגמרא²⁹¹⁸

הלכה כמותו בכניסת שבת לחומרא, לפי שהוא ספק²⁹¹⁹

של תורה ²⁹²⁰ באיסור כרת וסקילה ח"ו, ולא כרבי

יוסי דאמר²⁹²¹

שתחלת זמן בין השמשות הוא בסוף בין השמשות דרבי יהודה, שהוא ²⁹²² בכדי חומש שעה וחצי חומש משעות השוות ²⁹²³ (שהן כ"ד במעת לעת, והן י"ח

מינוטין) אחר השקיעה האמתית ²⁹²⁴ בימים השוים שהם ימי ניסן ותשרי בארץ

ישראל ²⁹²⁵ , ואז הוא ודאי לילה לרבי יהודה²⁹²⁶.

[ג] בין השמשות לרבי יוסי

ומשך זמן שנמשך בין השמשות דרבי יוסי

הוא מועט מאד²⁹²⁷,

דהיינו ערך ב' חלקי ששים משעה ²⁹²⁸ לבד, כי בשליש שעה משעות השוות אחר

שקיעה האמיתית הוא ודאי לילה גם לרבי יוסי בארץ ישראל בימים השוים (כמ"ש

בסמ"ג בהלכות תרומה ²⁹²⁹ ).

[ד] צאת הכוכבים הבינונים

שאז הוא זמן צאת ג' כוכבים ²⁹³⁰ בינונים ²⁹³¹ בארץ ישראל בימים אלו ²⁹³² , וגם בכל החורף כמעט²⁹³³.

דהיינו שאז כשהרקיע בטהרתו והאויר זך נראים אז ג' כוכבים בינונים לזכי הראות ²⁹³⁴ , מהאצטגנינין ²⁹³⁵ הבקיאים בגודל גוף הכוכבים כולם ברקיע

(וכמ"ש בתשו' מהר"ם בן ברוך בשם ר"י ²⁹³⁶ ) ובגודל אורם, ויודעים שאלו ג' הנראים

להם הם בינונים בגודל גופם ברקיע וגם באורם (וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה²⁹³⁷).

והם אינם נראים לעולם לפני שקיעה האמיתית. משא"כ בגדולים מהם בגופם או באורם,

שנראים לפעמים לפני שקיעה האמיתית²⁹³⁸

כשהאויר זך. והקטנים מהם בגופם או באורם אינן נראים עד לאחר זמן מה ²⁹³⁹ , יותר משליש שעה אחר שקיעה האמיתית.

ומה שנראים לפעמים כוכבים קטנים מאד מקודם לשליש שעה אחר השקיעה בארץ ישראל (וכפי

ערך זה במדינותינו²⁹⁴⁰),

הם באמת גדולים ברקיע, אלא שלמראית עינינו נראים קטנים (כמ"ש בתשו' ר"י

במהר"מ בן ברוך שם ²⁹⁴¹ , והובאה ב"י ביו"ד סי'

רס"ב²⁹⁴².

ודלא כש"ך ²⁹⁴³ , שלא עיין שם, רק בבית יוסף²⁹⁴⁴).

[ה] זמן צאת הכוכבים במשך חדשי השנה

ובמדינות אלו ²⁹⁴⁵ זמן צאת ג' כוכבים בינונים בימים

השוים הוא בכמו חצי שעה בקירוב אחר שקיעה האמיתית, שהן ל"ד ²⁹⁴⁶ חלקי ששיים בקירוב אחר שקיעה הנראית

בליל צח שהאויר זך, וכן בכל החורף כמעט (שבמרחשון של חדשי החמה פוחת מעט מתשרי

שנראים אז ג' כוכבים בכחצי שעה אחר שקיעה הנראית, ובטבת עודף מעט על תשרי, ובאדר

חוזר ופוחת מעט כבמרחשון, ובניסן חוזר להיות בשוה עם תשרי. עיין בספר אילים במעין

חתום ²⁹⁴⁷ ).

[ו] צאת הכוכבים ליציאת שבת וקריאת שמע

ופסקו בגמרא ²⁹⁴⁸ הלכה כרבי יוסי לחומרא, כמו ביציאת

שבת²⁹⁴⁹,

וקריאת שמע של ערבית²⁹⁵⁰

וכיוצא בהן, שאינו ודאי לילה עד צאת הכוכבים הבינונים בגודל גופם ברקיע ובאורם.

ולפי שאין אנו בקיאים בהם ²⁹⁵¹ , לכך צריך להחמיר בקיץ לענין קריאת

שמע של ערבית ²⁹⁵² עד שעה שלימה אחר השקיעה ²⁹⁵³ .

ובמוצאי שבת להוסיף אחר כך מעט מחול על

הקדש ²⁹⁵⁴ .

[ז] חובת התוכחה

ובחורף שהימים קצרים²⁹⁵⁵

ורבתה המכשלה מאד בנשים להדליק נר שבת אחר השקיעה²⁹⁵⁶,

וגם באנשים עמי הארץ וקלי הדעת במלאכות אחרות²⁹⁵⁷,

צריך להודיעם שהוא איסור גמור של תורה ²⁹⁵⁸ , ולהוכיחם בדברים רכים וקשים²⁹⁵⁹

אולי ישמעו לו.

אבל אם יודע שלא ישמעו לו, לא יוכיחם

ולא יודיעם כלל וכלל, כי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, כדאיתא בגמרא ²⁹⁶⁰ גבי תוספת יום הכיפורים.

והיינו דווקא תיכף אחר השקיעה²⁹⁶¹,

עד סמוך לחצי שעה אחר כך, כי אז בקרוב לחצי שעה אחר השקיעה בחורף²⁹⁶²

חובה של תורה²⁹⁶³

למחות בידם ביד חזקה בעונשים ונידויים²⁹⁶⁴

אם לא ישמעו, שבודאי איסור של תורה אין אומרים מוטב שיהיו שוגגים וכו'.

ובקיץ השיעור משתנה לפי החדשים מנטיית²⁹⁶⁵

המדינה לצפון העולם²⁹⁶⁶.

וחסרון ידיעה בזה אינו נקרא ספק בזה²⁹⁶⁷,

ולכן צריך להחמיר ולמחות בכל תוקף במדינות אלו גם בקיץ בכחצי שעה אחר שקיעה

האמיתית ²⁹⁶⁸ על כל פנים.

ויש אומרים ²⁹⁶⁹ שספק של תורה דינו כודאי איסור של

תורה לענין זה, ולכן צריך למחות בכל תוקף בין בקיץ בין בחורף תיכף אחר שקיעה

האמיתית, שהוא תחלת בין השמשות דר' יהודה²⁹⁷⁰.

ולא אמרו בגמרא מוטב שיהיו שוגגים אלא לענין תוספת מחול על הקדש, ולא לענין עיצומו

של יום, אפילו לספיקו, וכן עיקר להחמיר בשל תורה²⁹⁷¹.

[ח] תפלת המנחה בבין השמשות

אבל לענין תפלת המנחה שהיא מדברי סופרים

אין למחות ביד המקילין ²⁹⁷² , בין בחול בין בשבת ²⁹⁷³ , ובפרט בשעת הדחק²⁹⁷⁴

בימות החורף שהיום קצר, וכמו שמצינו ²⁹⁷⁵ שהתירו חכמים איסור שבות מדברי סופרים

בבין השמשות בשעת הדחק ולצורך מצוה עוברת.

[ט] שיטת רבינו תם וסיעתו

(אבל אין לסמוך כלל ²⁹⁷⁶ להקל על פי

מה שכתב הרב בית יוסף בשלחן ערוך ²⁹⁷⁷ הלכות שבת בשם יש אומרים, והיא דעת רבינו תם ²⁹⁷⁸ וסיעתו ²⁹⁷⁹ , שעד כדי הילוך ג' מילין ורביע, שהוא קרוב לשעה בינונית ²⁹⁸⁰ , אחר השקיעה

הוא יום גמור, ואחר כך מתחיל בין השמשות דרבי יהודה, והוא כדי הילוך ג' רבעי מיל,

שאז הוא זמן צאת הכוכבים ולילה ודאי, כמארז"ל ²⁹⁸¹ שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא כדי הילוך ד' מילין.

כי כבר חזר בו הבית יוסף בשלחן ערוך

יורה דעה²⁹⁸²

הלכות מילה ²⁹⁸³ , ופסק בפשיטות²⁹⁸⁴

דאחר השקיעה מיד הוא בין השמשות. וכן פסק הש"ך שם²⁹⁸⁵.

וכן פסק הפרי חדש לאורח חיים סימן תרע"ב ²⁹⁸⁶ .

[י] שיטת הגאונים

וטעמם ונמוקם עמהם, כי רבינו תם וסיעתו

יחידאי נינהו נגד הגאונים הראשונים רב שרירא ורב האי בנו (הובא לשונם בתשובות

ר"מ אלשקר סימן צ"ו²⁹⁸⁷)

ואחריהם רבינו חננאל (בשבלי לקט²⁹⁸⁸)

והרי"ף ²⁹⁸⁹ והרמב"ם²⁹⁹⁰

והראב"ן²⁹⁹¹

וסיעתם ונגד ר"י בעל התוספות ²⁹⁹² ובעל העיטור ²⁹⁹³ וסיעתם ואינהו בתראי²⁹⁹⁴

וחלקו על רבינו תם. וכ"כ הרא"ש²⁹⁹⁵

בשם הרב רבינו יונה.

[יא] זמן עלות השחר ושקיעה לרבינו תם

ומה גם כי דעת זו הוא נגד החוש ופליאה

נשגבה²⁹⁹⁶,

שהרי שיעור ד' מילין מהשקיעה עד צאת הכוכבים שבדברי רז"ל בגמרא²⁹⁹⁷,

מבואר שם בפירוש בגמרא שהוא שיעור אחד ממש כשיעור ד' מילין שמן עמוד השחר עד נץ

החמה ²⁹⁹⁸ , ובעת עליית עמוד השחר נראה בעליל שהרקיע

הוא מלא כוכבים ולא ג' כוכבים בלבד²⁹⁹⁹,

וככה הוא ממש ודאי בסוף הילוך ד' מילין אחר השקיעה ³⁰⁰⁰ . אבל זמן תחלת הלילה לענין מצות של

תורה שהוא בצאת וראיית ג' כוכבים לבד, ודאי שהוא מוקדם הרבה לזמן צאת וראיית כל

הכוכבים, כמו שנראים בעת עליית עמוד השחר.

ועוד יש פליאות עצומות מהחוש על דעת זו³⁰⁰¹.

וגם ראיות רבות ועצומות מסוגיות התלמוד לדעת הגאונים. הגם שאין דבריהם צריכים

חיזוק כנודע שדבריהם דברי קבלה³⁰⁰²):

[2906] נדפס לראשונה על ידי רבינו, בסוף

ימיו, בגליון מיוחד, יחד עם "הלכתא רבתא לשבתא", כאמור בהקדמה לשער הכולל

(הסדור הזה [=של רבינו] נדפס פעם ראשון בחייו בשנת תקס"ג ... ונדפס בחייו בקאפוסט

שני פעמים ... ובדפוסים הראשונים שקלאוו וקאפוסט לא נמצא סדר הכנסת שבת והלכתא רבתא

לשבתא ... ונדפס אחר כך בדפין בפני עצמם). ואחר כך נדפס בכל ההוצאות של סדורו של רבינו.

באותה תקופה ערך רבינו את המהדורא בתרא

לכמה סימנים בהלכות שבת ובהלכות נדה (ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק יט).

לפני זה, בשנת תקנ"ז, ערך רבינו

מהדורא קמא של "סדר הכנסת שבת", כנדפס לקמן (והערה 3024 ).

[2907] כעין זה גם לקמן ריש

הלכות רבית (מאד מאד צריך ליזהר באיסור ריבית).

וראה גם אבות פ"ד מ"ד (מאד

מאד הוי שפל רוח). טור חו"מ רס"י ט (מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח

שוחד, אפילו לזכות הזכאי). ובפרישה שם ס"ק א (כתב לשון מאד מאד ב' פעמים כאן

בשוחד, וכן ברבית ביו"ד (רס"י ק"ס), בעבור שרוב בני אדם להוטים אחר

חמדת הממון צריך ליזהר בה). ועוד הביא שם כמה דוגמאות.

[2908] משנה לד, א (צריך אדם

לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה ... הדליקו את הנר). לעיל סי' רס ס"ה (צריך

אדם לשאול לאנשי ביתו ... להזהירם קודם בין השמשות שידליקו את הנר).

[2909] רבא לה, ב (אמר ליה רבא לשמעיה, אתון דלא קים לכו בשיעורא

דרבנן (בין השמשות, רש"י), אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא ).

ופירשו בתשובת הגאונים, שבתשו' מהר"ם אלאשקר סי' צו. גנזי קדם ס"ה ט"ו.

אור מאיר פ"ג סי' ב' ס"ה (משתשקע החמה ולא תראה אפילו על ראשי דקלים). ונראה

שמפרשים דהיינו אחרי שהשמש שקעה ואינה נראית, עדיין אפשר להדליק, כל זמן שזריחת

השמש נראית על ראשי דקלים (ראה לעיל סי' רסא ס"ו הערה 1304 ,

ולקמן בשו"ת רבינו הערה 3007 ).

וכן הוא בברכי יוסף סי' שלא ס"ו, בשם

בית דוד או"ח סי' קכו (כל שנראה שמש אפילו משהו, אפילו בראש הדבר הגבוה יותר שיש

בעיר ... וכן נתפשט המנהג בעיר קדשינו ירושלים ת"ו, ועיר עוז לנו חברון ת"ו,

מזמן גאוני הדורות שלפני דורינו).

והיינו שהאילנות הגבוהים עומדים למזרחו

של האדם, והשמש שבמערבו זורחת עליהם (ראה סדור עם ציונים – רסקין, ע' רכב).

והוא זמן קצר אחרי השקיעה הנראית שבלוחות

בזמנינו, שהרי השקיעה הנראית שבלוחות היא בעת סילוק השמש מגובה הים, וכאן מדובר

בסילוק אור השמש מראשי האילנות.

*

זמן השקיעה שבלוחות הוא בדרך כלל כאשר

מרכז השמש יורד 0°50' מעלות תחת האופק ההנדסי; והסיבה שהשמש

צריכה לרדת 50 דקות מתחת לאופק ההנדסי היא, כי מחמת שבירת הניצוצות נראית החמה גם

אחרי ירידתה תחת האופק (עד רידתה 0°34' מעלות מתחת האופק

ההנדסי), והיינו שעד אז עדיין רואה אדם בגובה הים את מרכז השמש. אמנם זמן השקיעה

הוא בשעת סילוק סוף עגולת השמש ( 0°16'

מעלות נוספות. ובסך הכל היינו כשיורדת 0°50' מעלות תחת האופק).

כאמור בירושלמי ברכות פ"א ה"א (סוף גלגל חמה לשקע). ובתשובת רבינו אברהם

בן הרמב"ם, הובא בתשובות מהר"ם אלאשקר סי' צו. מנחת כהן מבוא השמש

מ"א פ"ז (ואפילו שקעה רוב עגולת השמש באופק, ולא נשאר ממנה כי אם דבר מיעוט,

כל עוד שלא שקעה כל העגולה בכללה, ותערוב השמש תוך האופק הוי יום).

ואילו זמן השקיעה הנראית המבואר כאן,

הוא בעת סילוק אור החמה מראשי האילנות והגגות שבארץ המישור (שהוא למעלה מגובה

הים). ובארתי בקונטרס נרות שבת קודש (ח"ב הערה 7), שאם נשער את ראשי האילנות

– לערך 30 מטר מעל פני הים (שהוא לערך 20 מטר בארץ מישור), אזי תהי' השקיעה הנראית

כשהשמש יורדת מעלה אחת תחת האופק (דהיינו 0°50'

הנ"ל של השקיעה שבלוחות שלנו, ועוד 0°10' ).

דהיינו שזמן שקיעה הנראית המבואר כאן, הוא קרוב לדקה אחת אחרי השקיעה שבלוחות

שלנו.

אמנם יש הפרש בין השקיעה שבלוחות, שהיא

כאשר השמש מסתלקת מהעין שבגובה הים, לבין השקיעה הנראית שלנו, שהיא כשאור

השמש מסתלק מראשי האילנות. ושוב בדקתי וראיתי, שכאשר רוב עגולת החמה מסתלקת

מהעין העומדת בראשי האילנות והגגות, שוב אין נראה כמעט שום הפרש בין אור זריחת

קרני השמש לצל שלה בראשי האילנות והגגות. ובשעה שהעין העומדת בראשי האילנות והגגות

רואה קרוב לחצי עגולת החמה, אז נראה ההפרש בין אור זריחת קרני השמש לצל שלה

בראשי האילנות והגגות. יוצא אם כן שהשקיעה הנראית היא כשמרכז השמש יורד רק מעט

יותר מ- 0°50' תחת האופק, דהיינו שזמן מועט אחרי זמן

השקיעה שבלוחות – הוא זמן השקיעה הנראית המבוארת כאן (ראה בזה קובץ יגדיל תורה

נ.י. כח ע' קמט. לקמן סוף הערה 2916 ).

*

והנה לפי כל האמור לעיל יוצא, שזמן היום

(מנץ ועד שקיעה) בימים השוים הוא מעט יותר מי"ב שעות; כי מה שאמרו חז"ל

(ויק"ר כו, ד): "באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה

שוים", היינו מנץ החמה ההנדסית עד שקיעת החמה ההנדסית, ואילו נץ החמה הנראה

הוא מעט לפני הנץ ההנדסי ושקיעת החמה היא מעט אחרי השקיעה ההנדסית (ראה קונטרס

נרות שבת קודש ח"ב ע' 17 הערה 3).

[2910] כלומר, זה שנתבאר כאן שזמן שקיעה הנראית

הוא בעת סילוק אור קרני השמש מראשי האילנות, וזמן מועט אחר כך היא שקיעה האמיתית,

היינו דוקא:

א) "שאין שום הר במערב",

משא"כ אם יש הר במערב שמסתיר על אור השמש משך זמן קודם, אזי אין האדם רואה את

אור השמש בראשי האילנות – זמן מועט לפני זמן שקיעה, דהיינו שאז צריך לחשב

את זמן שקיעה הנראית כאילו הי' כאן ארץ המישור שאין שום הר במערב. ומטעם זה הנה

עכשיו שמכניסים השבת על פי הלוחות ושעונים המדויקים, אין איסור לעשות מלאכה (אפילו

כשיש הר במערב המסתיר את אור השמש) עד שיעור זמן שקיעה הנראית בארץ המישור. וראה

קצות השלחן (ס"ק ב). קונ' נש"ק ח"ב (הערה 5).

ב) "בשדה בארץ המישור", ורואה

את אור השמש בראשי האילנות שאצלו . משא"כ אם הוא עומד בהר, אזי הוא רואה

האדם את אור השמש בראשי האילנות שאצלו – זמן נוסף אחרי זמן השקיעה

הנראית המבואר כאן, ואולי גם אחרי זמן השקיעה האמיתית המבואר כאן (ראה לקמן סוף

הערה 2916

ד"ה ועדיין יש לעיין).

והוכחת רבינו לשני פרטים אלה היא, שהרי

רבא הי' בבבל שהיא ארץ המישור, ושם אמר "אדשימשא אריש דיקלי אתלו

שרגא". ויתירה מזו נתפרש בירושלמי ברכות פ"ד ה"א (ושמשא בריש דיקלי

תמן, איממא הוא הכא ... בבל שהיא זוטו של עולם), דהיינו שבארץ ישראל "שמשא

בריש דיקלי" הוא מעט לפני שקיעת החמה בהלכה, משא"כ בבבל שהיא בעמק, וההר

שבמערב מסתיר קצת על אור השמש, נמצא שבעת זריחת קרני השמש בראשי האילנות הוא עדיין

הרבה לפני זמן שקיעת החמה בהלכה.

לכן כותב רבינו, שבהלכה עיקר זמן השקיעה

הנראית הוא "בארץ המישור שאין שום הר במערב".

ומה שאמרו בשבת (קיח, ב): "אמר רבי

יוסי, יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריה וממוציאי שבת בציפורי". נראה מדברי רבינו

שמפרש כדברי הפוסקים, דאנשי טבריה הקדימו לקבל את השבת, ואנשי ציפורי אחרו את

יציאתה – מטעם סייג בלבד, ולא מדינא (שיטות הראשונים והאחרונים בזה נלקטו

ב"הזמנים בהלכה" פרק ז).

[2911] רבינו חננאל פסחים קה, א (מן

הגגות ומראשי הדקלים). מאירי שם ד"ה מי שעומד (שהשמש נראה במקומות הגבוהים). ברכי

יוסף סי' שלא ס"ז (שנראה השמש אפילו בראש הדבר הגבוה יותר שיש בעיר).

[2912] שלא רק הדלקת הנרות צריכה להיות קודם

השקיעה הנראית, אלא גם הבעל שאינו מדליק נרות, אסור לו לעשות "אחר כך שום

מלאכה כלל", וכדלקמן סעיף ז (בנשים להדליק נר שבת ... וגם באנשים ... במלאכות

אחרות).

והיינו במלאכות דאורייתא, ולענין מלאכות

דרבנן, ראה לקמן סעיף ח והערה 2975 .

[2913] החיוב מן התורה להוסיף

מחול על הקודש נתבאר לעיל סי' רסא ס"ד. ונתבאר ברא"ש יומא פ"ח סי'

ח ( ותוספת

זה לא נתברר שיעורו אלא על כרחך לאו תוספת כל דהוא קאמר ). אבל לא נתפרש

השיעור.

ומה שאמרו בגמרא לה, ב (אתון דלא קים

לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא), וכדלעיל (הערה 2909 ),

זה נאמר רק למי שאינו בקי בשקיעה האמיתית.

ומה שרבינו הוסיף כאן, שגם אלו שיכולים

לדייק עפ"י לוחות ושעונים מדוייקים, מכל מקום צריכים להדליק את הנרות לפני

השקיעה הנראית כדי להוסיף מחול על הקדש מעט (ראה שו"ת ארץ צבי ח"א סוס"י

ס. קונ' נש"ק ח"ב, הערה 4), נתבאר לעיל סי' רסא (הערה 1283 ),

שסברא זו למד הרמב"ן (תורת האדם שער אבלות ישנה, כתבי הרמב"ן מהדורת

שעוועל ח"ב ע' רנב) מהמשנה יז, סע"ב (ובכולן בית הלל מתירין עם השמש),

ומבאר הרמב"ן (דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן [בין] השמשות הוא הזמן ...

בכלל תוספת מחול על הקודש).

אלא שהרמב"ן מבאר זאת לשיטת

ר"ת, שבין השמשות מתחיל ב סוף שקיעה (ג' מיל ורביע אחר תחלת

שקיעה), ולכן כתב שזמן ההוספה מחול על הקדש הוא במשך ג' מיל ורביע אלו שבין תחלת

שקיעה לבין סוף שקיעה, וכדלקמן הערה 1283 .

ואילו כאן מבאר רבינו לשיטת הגאונים,

שבין השמשות מתחיל מיד אחרי שקיעה האמיתית , נמצא שזמן תוספת מחול על הקודש

הוא בזמן שבין שקיעה הנראית לשקיעה האמיתית (ראה הערות ובאורים

גליון תתלא ע' 90).

[2914] היינו במדינת רוסיא הלבנה,

כדלקמן (ובמדינות אלו זמן צאת ג' כוכבים בינונים בימים השוים הוא בכמו חצי שעה

בקירוב אחר השקיעה האמיתית, שהן ל"ד חלקי ששיים בקירוב), ושם נסמן (הערה 2946 ).

וגם כאן עצמו מוכח שמדבר לאנ"ש

ברוסיא הלבנה, שהרי זהו המשך דברי רבינו, שמדבר אל יהודי רוסיא הלבנה (ליזהר

בהדלקת נרות ... בעוד השמש זורח בראשי האילנות ... כדי להוסיף מחול על הקדש ...

בכמו ד' חלקי ששיים משעה ... [לפני] סילוק וביאת האור מראשי ההרים).

וכיון שהוא 4 דקות ברוסיא הלבנה, מוכח

מזה שבארץ ישראל הוא פחות מ-3 דקות (שהרי בארץ ישראל שקרובה יותר לקו המשוה, אורף

הנשף קטן יותר).

וראה סוף ספר סדר הכנסת שבת, מה שכתבו

בזה הרב אליהו שי' לנדא והרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק והרב שלום דובער שי' הרצל,

ומה שכתבתי בזה לקמן הערה 2916 .

[2915] הוכחת רבינו לזה היא:

א) מדברי רבי חנינא שבת לה, א (יניח חמה

בראש הכרמל, וירד ויטבול בים ויעלה), ופרש"י (הר שעל שפת הים, וחמה סמוך

לשקיעתה נראית על ראשי ההרים).

ב) תוס' שם ד"ה וירד (בירושלמי

בפרק [א] דברכות, דמשיעלה מתחיל בין השמשות, והשתא קמ"ל דשפיר טבל ועלה לו

הערב שמש); הרי שלדעת התוס' השקיעה האמיתית היא קצת אחרי סילוק האור מראש הר הכרמל ,

שעדיין יש מספיק זמן לטבול ולעלות מהים, כי השקיעה האמיתית היא בעת סילוק אור השמש

מהרים גבוהים יותר מהר הכרמל, ואז היא התחלת בין השמשות (ויתבאר לקמן הערה הבאה).

ג) ירושלמי ברכות א, ב (החמה מטפטפת על ראשי

ההרים). ובברייתא שם, ובתוספתא ברכות א, ד (נראתה חמה על ראשי ההרים).

ד) רבינו יונה ברכות ד, ב ד"ה עד

הנץ החמה (והנץ החמה הוא כו' שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים). וכמו שזמן הנץ מחשבים

לפי ראשי ההרים, כן גם זמן שקיעת החמה מחשבים לפי ראשי ההרים.

*

יש מי שרצה לפרש ("בין

השמשות" להגרי"מ טוקצינסקי פ"ה ס"ד) שמודדים לכל אדם לפי גובה

המקום שעומד עליו. אמנם לדעת רבינו מוכח מדברי רבי חנינא, שמדבר בהאדם העומד למטה

אצל הר הכרמל (וטובל בים), וזמן השקיעה האמיתית שלו הוא כשקרני אור החמה אינם

נראים יותר על ראשי ההרים.

וכדמוכח גם מדברי רבא, שמדבר בבבל שהיא

ארץ מישור, ומכל מקום אמר למי שאינו בקי, שידליק הנרות בשעה שרואה עדיין את אור

השמש בראשי האילנות, דהיינו שהשקיעה האמיתית היא אחרי זה, כיון שאילו הי' הר

למזרחו הי' רואה עליו עדיין את זריחת אור השמש לפני השקיעה האמיתית (ראה מ"ש

בזה בקצות השלחן עא, ב. הערות התמימים ואנ"ש – 770 גליון רסו ע' 58 ואילך).

[2916] כלומר, זה שנתבאר ששקיעה האמיתית היא

בעת סילוק אור השמש מראשי ההרים, הוא גם ברוסיא הלבנה, כאמור לעיל (ליזהר בהדלקת

נרות ... בעוד השמש זורח בראשי האילנות ... כדי להוסיף מחול על הקדש ... בכמו ד'

חלקי ששיים משעה ... [לפני] סילוק וביאת האור מראשי ההרים), כדלעיל (הערה 2914 ),

ולקמן (הערה 2946 ).

ואף שברוסיא הלבנה לא שכיחים הרים

גבוהים, ואם כן איך אנו אומרים ששקיעה האמיתית היא ד' דקות אחרי סילוק האור מראשי

האילנות, כיון שאז הוא סילוק אור השמש מראשי ההרים?

על זה מבאר רבינו, וזהו עיקר חידושו של

רבינו, שגם בארץ מישור (רוסיא הלבנה), רואים אנו כאילו יש כאן הרים למזרח, בגובה

ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, וכאילו אנו רואים עליהם את זריחת אור השמש לפני השקיעה

האמיתית (כדלעיל הערה הקודמת).

ועוד בא רבינו להודיענו גובה ההרים שדנים

כאן, שהרי יש הרים שהם פחות ממאה מטר מגובה הים, ויש הרים שהם יותר משמונת אלפים

מטר מגובה הים. אלא שכאן הכוונה היא לגובה ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, שהם כמה

מאות מטרים מגובה הים. והיינו שהשקיעה האמיתית בכל מקום היא בעת סילוק אור השמש

מחלל האיזור ההוא, בגובה כמה מאות מטרים – כמו גובה ההרים הגבוהים שבארץ ישראל.

והטעם שהולכים בתר ההרים הגבוהים שבארץ

ישראל הוא, כי כך רואים בדברי רבי חנינא שבת לה, א (יניח חמה בראש הכרמל). ובירושלמי

ברכות א, ב (החמה מטפטפת על ראשי ההרים). שבשניהם מדובר בגובה ההרים שבארץ ישראל.

ומזה למדים אנו שכן הוא בכל מקום בעולם, שבעת סילוק אור השמש מחלל האיזור ההוא

בגובה כמה מאות מטרים אזי היא השקיעה האמיתית.

ועל פי זה הגיע רבינו למסקנא ולחשבון

המדויק, שברוסיא הלבנה זמן שקיעת החמה האמיתית (מהחלל של גובה כמה מאות מטרים) הוא

4 דקות אחרי זמן השקיעה הנראית (מהחלל של גובה ראשי האילנות והגגים). ולפי חשבון

זה, בארץ ישראל עצמה, השקיעה האמיתית היא פחות מ-3 דקות אחרי השקיעה הנראית.

*

ויש מי שרצה לפרש הכוונה כאן להרים

הגבוהים שבארץ ישראל בגובה 700 מטר (ראה "שימת עין" בהוספות לסדר הרב

מלאדי ע' 17. "זמני היום בהלכה" ע' לט בטבלה הנדפסת שם, ובטבלאות 8

שבספר, שזמן צאת הכוכבים לדעת רבינו בארץ ישראל בימים השוים הוא 24 דקות אחרי

השקיעה. הערות הרב יהורם שי' אולמן והרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק ס"ו, והרב

שלום דובער שי' הרצל (ס"א-ב) שבסוף ספר סדר הכנסת שבת.

ועוד יש מי שרצה לפרש שהכוונה להרים

הגבוהים שבהרי ירושלים – 820 גובה מעל פני הים (קיצור הלכות – מילואים, ע' צח).

ולשתי הדעות הפירוש הוא שבארץ ישראל

השקיעה האמתית היא 4 דקות אחרי שקיעה הנראית. ולפי זה הפרש זה במדינת רוסיא הלבנה

– יותר מ-4 דקות.

אמנם לקמן כתב רבינו בפירוש (ובמדינות אלו

זמן צאת ג' כוכבים בינונים בימים השוים הוא בכמו חצי שעה בקירוב אחר השקיעה

האמיתית, שהן ל"ד חלקי ששיים בקירוב אחר השקיעה הנראית). היינו שארבעת

הדקות האלו שכתב – כוונתו בהן היא לרוסיא הלבנה (כדלקמן סוף הערה 2934 ,

והערה 2946 ).

ואם כן מוכחת דעתו שבארץ ישראל בימים השוים הוא פחות מ-3 דקות.

ויתירה מזו כתב, "שבמרחשון של חדשי

החמה פוחת מעט מתשרי שנראים אז ג' כוכבים בכחצי שעה אחר שקיעה הנראית".

וכל זה לא מתאים כלל אם נאמר ש-4 של שקיעה האמיתית הם בארץ ישראל, ובאיזור

לאזניא-לאדי הוא יותר מזה.

גם האמור לקמן (ולפי שאין אנו בקיאים בהם

[בכוכבים בינונים], לכך צריך להחמיר [לחכות לכוכבים קטנים] בקיץ לענין קריאת שמע של

ערבית עד שעה שלימה אחר השקיעה), מוכיח ש-4 דקות אלו הן באיזור

לאזניא-לאדי, ולא בארץ ישראל (וכדלקמן הערה 2953 ).

*

ויש מי שרצה לפרש שהכוונה להרים הגבוהים

1000 מטר ויותר ("הערות התמימים ואנ"ש – 770" גליון רמט ע' 69),

והכוונה היא שבכל העולם כולו השקיעה האמיתית היא בדיוק 4 דקות אחרי השקיעה הנראית

(מבלי להתחשב עם אורך הנשף באותו מקום ובאותו זמן), כיון שכך הוא בארץ ישראל (שם

גליון רנב ע' 54 ואילך. וראה מה שדנו בזה באריכות שם גליונות רנג. רנד. רנז. רסו.

רסח. עדר. הערות ובאורים גליונות תתכז ע' 54. תתכח ע' 69. תתכט ע' 77. תתלא ע' 86.

תתלב ע' 65. תתלה ע' 126). אמנם לכאורה אין בזה שום הגיון או מקור.

וראה מה שביאר הרב אליהו לנדא, בהערותיו

שבסוף ספר סדר הכנסת שבת, מהו ההגיון שבסברה זו; אמנם לכאורה מופרך לפרש כן בדברי

רבינו, שהרי כל עיקר מטרת רבינו כאן בביאור זמן השקיעה האמיתית, הוא בשביל חישוב

זמנם המדויק של בין השמשות ושל צאת הכוכבים, שמתחילים אחרי השקיעה האמיתית (כדלקמן

הערות 2924 ;

2934 ).

וזאת ביאר רבינו לקמן בהמשך דבריו, שזמן ראיית הכוכבים תלוי רק בחישוב מעלות ריחוק

השמש מהמקום שעומד בו האדם (כדלקמן הערה 2925 ).

ופשוט שרק בזה תלויה ראיית ג' הכוכבים בכל מקום בעולם – בלי הוספת 4 דקות של גזירת

הכתוב באמצעם.

ולכן חישבתי (קונטרס נרות שבת קודש

ח"ב הערות 7-8) שהכוונה היא לגובה הר הכרמל (הנזכר בדברי חז"ל) שגבהו

(בשיא גבהו) 546 מטר, ואשר לפי זה תהי' השקיעה האמיתית כשיורדת השמש 1°35' תחת האופק, ואשר לפי זה תהי' השקיעה האמיתית ברוסיא הלבנה (באיזור

לאדי – לאזניא) לערך 4 דקות אחרי השקיעה הנראית, ובארץ ישראל תהי' השקיעה האמיתית

פחות מ-3 דקות אחרי השקיעה הנראית.

[את החשבון בכל הנ"ל ביארתי

בקונטרס נרות שבת קודש ח"ב ע' 9, שבהר בגובה 546 מטר תתאחר השקיעה האמיתית

באיזור לאזניא-לאדי 4 דקות אחרי השקיעה הנראית. וכעין זה הבאתי שם מ"אוצרות

ירושלים" חלק עז סתת"ב. ועד"ז חישב ב"שימת עין" ע' 17,

שבהר בגובה 700 מטר תתאחר השקיעה בארץ ישראל 4 דקות אחרי השקיעה הנראית. אבל

ב"הזמנים בהלכה" ע' נט, הביא חישוב אחר, שבגובה הנ"ל מתאחרת השקיעה

קצת יותר משיעור הנ"ל. ונתבאר בקובץ הערות התמימים ואנ"ש – 770 (גליון

רמט ע' 65), שיש שתי נוסחאות לחישוב הפרש השקיעה בגובה ההרים. אבל גם לפי זה לא

ישתנה החשבון הנ"ל, שכיון שבאיזור לאדי-לאזניא מתאחרת השקיעה האמיתית ב-4

דקות, אם כן מובן שבארץ ישראל היא מתאחרת בפחות מ-3 דקות].

והוכחה נוספת שמדבר כאן רבינו בהר

הכרמל, כי לשון זה "ביאת האור מראשי ההרים " מקורו ברש"י לה,

א ד"ה כרמל (הר שעל שפת הים, וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ),

שמדבר בהר הכרמל.

אמנם הקשה על זה הרב יעקב סינגאווי בקובץ

הערות התמימים – 770 (גליון רמט ע' 67), שהרי גובה הר הכרמל הסמוך לשפת היום הוא 190

מטר בלבד, ואילו שיא גובה הר הכרמל 546 מטר נמצא במרחק 10 קילומטר משפת הים.

ואפשר שרבינו מפרש, דמיירי באדם העומד

במקום שיכול לראות מרחוק את שיא גובה הר הכרמל (546 מטר מעל פני הים), ורואה עליו

את אור השמש.

או אולי יש אפשרות נוספת בביאור הוכחת

רבינו (שמתחשבים עם גובה הרים אלו דוקא):

התוס' בסוגיא הנ"ל לה, א ד"ה וירד

(פירש בקונטרס ובתוך כדי שירד ויעלה הוי לילה. וקשה דלא הוה ליה למינקט סימנא דטבילה,

אי לאו דאתא לאשמעינן דטבילה מעליא היא. ובירושלמי בפרק א דברכות דמשיעלה מתחיל בין

השמשות, והשתא קמ"ל דשפיר טבל ועלה לו הערב שמש). הרי למד התוס' מהירושלמי, שאחרי

סילוק האור מראשי הר הכרמל, עדיין היה לו מספיק זמן לירד ולטבול ולעלות, ואז היא השקיעה

האמתית והתחלת בין השמשות.

[נוסח שלנו בירושלמי שם (התחיל גלגל חמה

לשקע, אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום

טבל). אמנם מדברי התוס' נראה שמפרש את דברי הירושלמי, כמו בש"ס דידן, שהאדם עומד

לירכתי ההר אצל הים, ורואה את אור השמש על ראש הר הכרמל, ויורד וטובל בים הגדול ועולה,

ואז היא זמן השקיעה האמתית].

בתוס' שם לא מפורש כמה הוא זמן הטבילה בים,

אמנם מפורש הדבר ברא"ש שבת פ"ב סי' כג (ופסק כוותיה לעיל סי' רסא ס"א)

שהוא מהלך נ אמות, שהם 36 שניות. ומזה יש ללמוד שהשקיעה האמיתית היא קרוב לדקה

אחרי סילוק אור השמש בראש הר הכרמל – בחלק ההר הסמוך לים. ואפשר שמזה למד רבינו

שהשקיעה האמיתית היא קרוב ל-3 דקות אחרי שקיעה הנראית בארה"ק, ובמילא 4 דקות

אחרי השקיעה הנראית בלאדי; שמסתמא אין הכוונה להרים הכי הגבוהים, כי אם כמו בכל ההלכות

הולכים אנו לפי הגובה הממוצע של ההרים הגבוהים שבארץ ישראל.

אמנם בכל אופן שנבאר את הוכחת רבינו

לחישוב זה, ברור מילולו שהשקיעה האמיתית היא כאשר זריחת השמש מסתלקת מחלל המקום

שעומד בו האדם, בגובה ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, בין אם האדם עומד במישור ובין אם

הוא עומד על גבי הר. והיינו שהשקיעה האמיתית ברוסיא הלבנה (באיזור לאדי – לאזניא)

היא לערך 4 דקות אחרי השקיעה הנראית, ובארץ ישראל תהי' השקיעה האמיתית פחות מ-3

דקות אחרי השקיעה הנראית.

*

והנה בקונטרס נרות שבת קודש ח"ב

(הערה 7) סיכמתי החשבון, שזמן השקיעה הנראית הוא כשיורדת השמש 1° תחת האופק (שאז שוקע אור השמש מראשי האילנות והגגות), וזמן השקיעה

האמתית הוא כשיורדת השמש 1°35' תחת האופק (שאז

שוקע אור השמש גם משיא גובה הר הכרמל, שהוא 546 מטר מעל פני הים). וכל החשבון שם הוא,

שאז היא שקיעת סוף גלגל השמש להאדם העומד על ראש ההר, שאינו רואה יותר את סוף גלגל

השמש.

אמנם הקשיתי על זה בקובץ יגדיל תורה (חוב'

כח ע' קמט), שבדקתי וראיתי, שכאשר רוב עגולת החמה שקעה מהעין, שוב אין נראה כמעט שום

חילוק בין אור השמש לצילו. וכיון שאנו בונים את דברינו אלה על מ"ש בסדר הכנסת

שבת "סילוק וביאת האור מראשי ההרים", הרי פירוש הדברים הוא שהאדם העומד

למטה אצל ההר רואה את זריחת אור השמש על ראש ההר, והיינו בזמן שהאדם העומד על

ראש ההר יוכל לראות עדיין קרוב לחצי גלגל השמש , (ראה גם לעיל הערה 2909 ).

וכיון שכן, אולי יש להקדים מעט את זמן

השקיעה הנראית – כשיורדת השמש קצת פחות ממעלה אחת תחת האופק, ואת זמן השקיעה

האמיתית – כשיורדת השמש מעט פחות מ- 1°35' תחת האופק (מדובר

בשינוי קטן ביותר, שאין להגדירו בזמן מסויים, ולכן לא שיניתי בכל החשבונות מהזמן

שקבעתי – מעלה אחת לשקיעה הנראית, ו- 1°35' לשקיעה האמיתית).

*

כל זה אמור כאשר הוא עומד במישור,

שהשקיעה האמיתית שלו היא בעת "סילוק וביאת האור מראשי ההרים" – כאילו יש

פה הר גבוה שהשמש זורחת עליו עדיין; ולכאורה כן הוא גם לאידך גיסא, כאשר נוסע

במטוס הנמצא כ-10 קילומטר גבוה מהים, שאע"פ שרואה את השמש מהחלון, עדיין אפשר

שבאותו איזור שתחת המטוס הוא כבר אחרי שקיעת החמה, או לפני נץ החמה (ראה קונטרס

נרות שבת קודש ח"ב סוף הערה 7). וכעין זה מסיק הגרי"מ טוקצינסקי (בין

השמשות ע' נה) והגרא"ז מלצר (שם ע' קנח); אלא שהם דנים בארץ המישור, וכאן אנו

דנים לדעת רבינו שאף במקום מישור חושבים לפי גובה ההרים. וראה בסוף ספר סדר הכנסת

שבת, מה שכתב בזה הרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק (סעיף ח).

ועדיין יש לעיין בדינו של העומד על ראשי

ההרים הגבוהים מאד (יותר מגובה ההרים הגבוהים שבארץ ישראל), אם השקיעה אצלו היא

בעת סילוק וביאת האור מגובה ראשי ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, או בעת סילוק וביאת

האור מההר שהוא עומד עליו (ראה לעיל הערה 2910 ).

אמנם זה פשוט לכאורה, שבירושלים ובשאר

העיירות שעל ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, אין שום הפרש בין השקיעה הנראית לבין

השקיעה האמיתית. שהרי ביאר רבינו שאין מתחשבים עם גובה עמידת האדם, כי אם שבכל

מקום השקיעה האמיתית היא בשעה שקרני אור השמש מסתלקים מאותו מקום בגובה ההרים. נמצא

שאם האדם עומד גם הוא על ההרים הגבוהים – אזי משתוית השקיעה הנראית אצלו (במקומו

שעומד על ההר) עם השקיעה האמיתית (שהיא אצל כולם כשקרני אור השמש מסתלקים מגובה

ההרים), ומיד כשאינו רואה את השמש בעיר הזאת שעל גבי ההרים – הוי השקיעה הנראית

והאמיתית אצלו [ראה בסוף הספר סדר הכנסת שבת, מה שכתב בזה הרב יוסף יצחק שי'

פייגלשטוק (סעיף ז). וכוונתי בזה היא בזה כמובן, להרי ירושלים אלה, שאין הר במערב

המסתיר על אור השמש בעת השקיעה. וראה גם לקמן הערה 2934 ,

קרוב לסופה].

*

כל הדיון הזה, בבירור זמנה המדוייק של

השקיעה האמיתית, אינו נוגע לענין שבת, שכאמור כאן בפנים צריך להוסיף מחול על הקודש

מהשקיעה הנראית ואילך.

אמנם נוגע הדבר גם לחישוב זמנם המדויק

של בין השמשות, צאת הכוכבים ועלות השחר, ויתבאר לקמן (הערה 2924 ).

ולפעמים נוגע הדין לענין ברית מילה,

לילד שנולד 2 או 3 דקות אחרי השקיעה הנראית שבלוחות שלנו. ולפי כל האמור לעיל אין

למול אותו ביום השמיני אלא אם כן נולד בארץ ישראל עד 2 דקות אחרי השקיעה שבלוחות,

משא"כ אם נולד 3 דקות אחרי השקיעה שבלוחות; אף אם יתברר בבירור (לפי דיוק

הלוחות, ודיוק השעון, ודיוק קביעת הרופא) שרוב ראשו של הילד יצא מהפרוזדור בדיוק 3

דקות אחרי השקיעה שבלוחות המדויקים, מכל מקום נראה לענ"ד שיש לדחות את הברית

ליום התשיעי, שהוא ספק שמיני (שו"ע יו"ד סי' רסב ס"ד).

[2917] לד, ב (ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה),

שמיד אחרי שקיעת החמה מתחיל בין השמשות. וההוכחות לזה מדברי הפוסקים – לקמן סעיף

י.

[2918] לה, א (אמר רבה בר בר חנה

אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לענין שבת ... לחומרא).

[2919] רש"י שם (מספקא לי', הלכך על כרחך

לחומרא בעי למיזל).

[2920] יש בזה כמה פרטים:

א) כיון שהוא איסור כרת וסקילה לכן

ספיקו אסור מן התורה, וכמבואר ברמב"ם הל' טומאת מת ספ"ט, לגירסת הכסף

משנה שם (כל הספקות אין להם אלא מדברי סופרים, ואעפ"כ דבר שחייבין על זדונו

כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי). וגם כאן בבין השמשות יש

חיוב אשם תלוי, וכדלעיל סי' רסא ס"א (אם עשה חייב אשם תלוי), ועד"ז לקמן

ב"סדר הכנסת שבת" מהדו"ק (ויש בו ספק סקילה וכרת ח"ו וחיוב

אשם תלוי). והוא ממשנה כריתות יז, ב (שבת ויום חול ועשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע

באיזו מהן עשה מביא אשם תלוי). ונתפרש ברמב"ם הל' שגגות פ"ח ה"ב (אינו

חייב באשם תלוי עד שיהי' שם איסור קבוע כיצד ... שבת וחול ועשה מלאכות באחד מהם

ואין ידוע באי זה יום עשה). ובלחם משנה שם (שעשה מלאכה בין השמשות של ערב שבת

ואיקבע איסורא מיקרא). ואם כן מובן שגם בין השמשות ספיקו אסור מן התורה. וכן הוא

לקמן (ראה הערה 2958 ):

"איסור גמור של תורה" (וראה מהדורא בתרא להל' נדה, בהגהה (ע' רנ):

"ולהרמב"ם כל ספק מדרבנן"). והנפקא מינה להלכה הוא לענין חובת

ההוכחה (וכדלקמן הערה 2969 ).

ב) אע"פ שפסקו כרבי יהודה לחומרא

בבין השמשות מספק, אינו נידון כספק ספיקא (ספק אם חשוב כבין השמשות, וספק אם בין

השמשות חשוב כיום השבת), אלא הוא ספק של תורה, כמבואר בשו"ת צמח צדק

אהע"ז סי' ט ס"א (מה שאמרו בגמרא ס"פ במה מדליקין (דף ל"ה סוף

ע"א) הלכה כרבי יהודה לענין שבת, דפירש אדמו"ר ז"ל בסדור, לומר

דהוא ספק של תורה ממש, כאילו הוא ודאי בין השמשות לכולי עלמא, ואינו נידון כספק

ספיקא).

ג) שהחמירו בזה רק באיסורי תורה,

משא"כ באיסורים דרבנן נתבאר לעיל סי' רסא ס"א-ב (ולדבר מצוה מותר לעשות

בה כל דבר שהאיסור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים ... לפיכך מותר לערב עירובי חצרות

בבין השמשות ... להטביל כלים ... לעשר פירות ... ולהטמין את החמין ... לומר לנכרי

להדליק בין השמשות, וכדלקמן (הערה 2975 ).

[2921] ברייתא לד, ב (רבי יוסי

אומר בין השמשות כהרף עין). וגמרא לה, א (דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל

בין השמשות דרבי יוסי).

[2922] סוף בין השמשות דרבי יהודה הוא 18 דקות

אחרי השקיעה האמיתית, כמבואר בברייתא וגמרא לד, ב (ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה

... הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה ... שיעור בין השמשות בכמה

אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל ... תלתא ריבעי מילא).

והכוונה למהלך מיל של 24 דקות, כדלקמן סי'

תנט ס"י (שהעיקר כהאומרים שמהלך מיל כ"ד מינוטין), ונתבאר בקונטרס אחרון

סי' רנא ס"ק א שבזה תלוי זמן בין השמשות. והיינו שג' רבעי מיל הוא 18 דקות

(ולקמן הערה 2998

יתבאר הטעם שלענין ד' מיל שמעמוד השחר עד נץ החמה קיי"ל שמהלך מיל הוא 18

דקות).

[2923] ולא שעות זמניות (שיתבארו לקמן הערה 1291 ).

ואף שמבואר במנחת כהן (מאמר ב פ"ד) שזה תלוי בשעות זמניות, וכן נתבאר בתשובת

רבינו דלקמן (שו"ת רבינו סי' מה), מכל מקום מובא לקמן מס' "אלים"

(ראה הערה 2947 ),

כי המציאות והחשבון מורים, אשר אורך הנשף (משקיעה עד צאת הכוכבים) אינו קשור לשעות

זמניות, אלא לחשבון אורך הנשף (היינו הזמן שבו מתרחקת השמש מספר מסויים של מעלות

מאופק האדם). וכן נתבאר בכמה ספרים מתקופת רבינו (ביאור הגר"א או"ח סי'

רסא ויו"ד סי' רסב. שבילי דרקיע חלק חכמת התכונה סי' קלו. וראה הזמנים בהלכה

ע' קסז. קונטרס נרות שבת קודש ח"ב ע' 11-13. לקמן הערה 2925 ).

וזהו שאומר כאן, ששיעור זה בארץ ישראל

בימים השוים – הוא 18 דקות משעות השוות; ולפי זה מודדים בכל מקום ובכל זמן את אורך

זמן בין השמשות (לפי חשבון המעלות).

[2924] כי כל השיעורים של בין השמשות הם מזמן

השקיעה האמיתית (ולא הנראית), הן לענין שיעור 18 דקות (לרבי יהודה) המבואר כאן,

והן לענין השיעור של 20 דקות (לצאת הכוכבים) האמור בסמוך (בשליש שעה משעות השוות

אחר שקיעה האמיתית הוא ודאי לילה), שדוקא אז נראים הכוכבים הבינונים,

כדלקמן בסמוך (והקטנים מהם ... יותר משליש שעה אחר שקיעה האמיתית ), וראה

לקמן (הערה 2934 ).

ומסתבר אם כן לכאורה, שגם שיעור 72 דקות

של עלות השחר הוא לפני נץ החמה האמיתי (מגובה ההרים), ולא לפני נץ החמה

הנראה (ראה לקמן סוף הערה 2998 ).

[2925] כי שיעור זה של 18 דקות אינו שוה בכל

ימות השנה ובכל המקומות בעולם, אלא מודדים את מספר המעלות שבין מקום השמש לבין ראש

האדם – בימים השוים בארץ ישראל 18 דקות אחרי השקיעה, ואחר כך מודדים בכל יום בשנה

ובכל מקום בעולם מתי תהי' השמש רחוקה (נמוכה במעלות) מראש האדם באותו ריחוק, ואז

הוא ודאי לילה אצלו – לרבי יהודה; כי אורך נשף זה שמהשקיעה עד הלילה, מתארך יותר

בימי הקיץ, ומתארך יותר במדינות הצפוניות, כדלקמן (ובקיץ השיעור משתנה לפי החדשים

[ו]נטיית המדינה לצפון העולם), וראה לעיל (הערה 2923 ).

קונטרס נרות שבת קודש ח"ב (ע' 11-13).

כל זה מדובר בכל נשף שהוא, הן בנשף שבין

השקיעה הנראית לבין השקיעה האמתית (ראה לעיל הערה 2916 ),

הן בנשף שבין השקיעה הנראית לבין לילה לרבי יהודה (כאמור כאן), או לרבי יוסי

(כאמור לקמן), והן בנשף של עלות השחר (דלקמן הערה 2998 ).

[2926] אף שעדיין לא נראים הכוכבים, עד שתי

דקות אחר כך, כדלקמן (הערה 2930 ).

[2927] שבת לד, ב (רבי יוסי אומר בין השמשות

כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו).

[2928] בגמרא לה, א (בין השמשות דרבי יהודה

לרבי יוסי כהנים טובלין בו). ומזה למד הרא"ש (פ"ב סי' כג) שאחרי סיום

זמן בין השמשות אין מספיק זמן לטבילה לרבי יוסי, וכיון שזמן טבילה הוא מהלך נ'

אמה, אם כן הוי בין השמשות דרבי יוסי מהלך מ"ט אמה אחרי סיום זמן בין השמשות

דרבי יהודה. וכן נפסק לעיל סי' רסא ס"א (זהו בין השמשות בכל מקום, והוא כדי

מהלך ג' רביעי מיל (ועוד מ"ט אמות) קודם צאת ג' כוכבים בינונים), אלא ששם

מיירי לשיטת ר"ת, וכאן לשיטת הגאונים.

והנה לפי חשבון מהלך מיל ב-24 דקות,

יהי' מהלך נ' אמות 36 שניות. והיינו שבתוך מהלך נ' אמה מתחיל בין השמשות של רבי

יוסי. ומה שקבע רבינו ששיעור ספיקו של רבי יוסי הוא 2 דקות הוא מדברי (הרמב"ם

והחנוך ו)הסמ"ג דלקמן.

וביאר בקצות השלחן ס"ק ז (ומכל זה

מוכח דג' רבעי מיל הוא ח"י מינוטין, ובין השמשות דרבי יוסי הוא משך ערך ב'

מינוט אחר כך (או מינוט וחצי, ומופלג מבין השמשות דרבי יהודה ערך חצי מינוט, שהוא

מ"ט אמה כמ"ש הרא"ש)).

אבל יותר מסתבר כאופן הראשון, שבין

השמשות דרבי יוסי נמשך לערך 2 דקות. וההוכחות לזה יתבארו בהערה הבאה, וההסבר בזה

יתבאר לקמן (הערה 2930 ).

[2929] ל"ת רנז (וזה העת כמו

שליש שעה אחר שקיעת החמה).

והקשה על זה ב"בין השמשות" ע'

נא (הסמ"ג (מ"ע לב) סבירא לי' כהר"ת, אם כן באמרו כאן "עשרים

דק אחר השקיעה", רוצה לומר אחר ג' מיל ורביע מן שקיעת עגול החמה).

ותירץ בקצות השלחן ס"ק ז (ואע"פ

שהסמ"ג במ"ע ל"ב סבירא לי' כשיטת ר"ת דבין השמשות מתחיל אחר

ג' מילין ורביע אחר השקיעה, עכ"פ מוכח מיני' שמתחלת בין השמשות דרבי יהודה עד

סוף בין השמשות דרבי יוסי הוא כשליש שעה, והוא הדין לשיטת הגאונים דבין השמשות

מתחיל תיכף אחר השקיעה).

ובפרט שכפי הנראה הוציא הסמ"ג

דברים אלו (כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה) מהרמב"ם הל' תרומות פ"ז ה"ב

(בנוסח כתבי-יד), והרי הרמב"ם סבירא לי' כשיטת הגאונים.

ואף שכתב על זה ב"בין השמשות"

(ע' נא) שכת"י זה של הרמב"ם אינו בר סמכא, ולכן קבע הוא שזמן צאת

הכוכבים הבינונים הוא אחר כך (כדלקמן הערה 2934 ).

אבל ברמב"ם הוצאת פרנקל מאשרים גירסה זו מכתבי היד.

וכן הוא בחנוך מצוה קעט (בהערב שמש, ויראו

ברקיע ג׳ כוכבים בינוניות, וזה העת הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה).

וראה עוד בזה בסדור עם ציונים – רסקין

(ע' תרצז-ח).

[2930] שאז – אחרי סיום שתי הדקות של בין

השמשות דרבי יוסי – הוא זמן צאת ג' כוכבים, כמבואר בגמרא לה, א (הלכה כרבי יהודה לענין

שבת והלכה כרבי יוסי לענין תרומה ... לחומרא ... כוכב אחד יום, שנים בין השמשות,

שלשה לילה), וראה לקמן (הערה 3000 ).

ומפרש רבינו שדברים אלו (כוכב אחד –

שלשה לילה) הם בהמשך לדברי רבי יוסי, שלדעתו מתחיל בין השמשות בראיית שני כוכבים

(שנים בין השמשות), ומסיים בשלושה כוכבים (שלשה לילה). וכן היא גם גירסת רבינו

חננאל שם (תניא נמי הכי רבי יוסי אומר כוכב אחד יום ב' בין השמשות ג' לילה).

וכן הוא בהגהות הגר"א סי' רסא (הכל אליבא דרבי יוסי). ונתבאר ב"הזמנים

בהלכה" ע' שסא. וראה גם אגרות קודש חי"א אגרת ג'שפז.

והיינו שההפרש בין כוכב שני לשלישי

בימים השוים הוא לערך 2 דקות (ראה בטבלה שב"זמנים כהלכה" ע' לח. סדור עם

ציונים – רסקין ע' תרצד), שהוא שיעור בין השמשות דרבי יוסי המבואר לעיל.

נמצא שלדידן דמספקינן אי כרבי יהודה או

כרבי יוסי, בין השמשות הוא משקיעת החמה עד שיראו ג' כוכבים – 20 דקות (כדלעיל

הערות 2928 - 2929 ).

[2931] כמבואר בגמרא לה, ב (לא כוכבים גדולים

... ולא כוכבים קטנים ... אלא בינונים). וכן הוא לעיל סי' רסא ס"א (צאת ג'

כוכבים בינונים). וזהו עיקר זמן צאת הכוכבים מדינא.

אבל להלכה למעשה, יש להוסיף עוד כמה

דקות, כדלקמן בסמוך (וקריאת שמע של ערבית וכיוצא בהן ... לפי שאין אנו בקיאים בהם,

לכך צריך להחמיר ... ובמוצאי שבת להוסיף אחר כך מעט מחול על הקדש).

והיינו כדלקמן סי' רצג ס"א (נוהגים

שמאחרים תפלת ערבית במוצאי שבת כדי להוסיף מחול על הקודש, אבל עיקר יציאת השבת הוא

משעת צאת ג' כוכבים קטנים, שאין אנו בקיאים בבינונים, ומיד שיצאו ג' כוכבים קטנים

היה מותר בעשיית מלאכה, אלא שצריך להמתין עד שיהיו ג' כוכבים עומדים רצופים במקום

אחד ולא מפוזרים שזהו השיעור שצריך להוסיף מחול על הקודש ביציאת השבת).

מקורו שצריך לחכות לכוכבים קטנים, הוא

ברבינו יונה ברכות א, ב ד"ה והא (אין הכל בקיאין בין גדולים לבינונים, צריך

ליזהר עד שיראו הקטנים, וכן במוצאי שבת צריך ליזהר גם כן שלא לעשות שום מלאכה עד

שיראו ג' כוכבים קטנים). וראה לקמן (הערה 2936 )

שהוא מר"י בעל התוס'. וכעין זה מבואר בתוס' פסחים ב, א ד"ה והא

קיי"ל, בשם ר"י (דאין אנו בקיאין בצאת הכוכבים).

מקורו לענין תוספת מחול על הקדש במוצאי

שבת, הוא ברמב"ן, תורת האדם אבלות ישנה, כתבי הרמב"ן מהדורת שעוועל

ח"ב ע' רנג, ובר"ן טו, א סד"ה אמר רבה (איזו שעה יהא מוסיף והולך,

יש לומר כענין שאמרו בירושלמי דברכות דגרסינן התם ובלבד דיתחמן תלתא כוכבים דדמיין

כחדא כוכבתא, כלומר רצופין במקום אחד , היו מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום

תוספת).

ועל פי חשבון אורך המעלות כתב רבינו כאן

את שלושת הזמנים, וההלכות הקשורות בהם (צאת ג' כוכבים בינונים ... ולפי שאין אנו

בקיאים בהם לכך צריך להחמיר בקיץ לענין קריאת שמע של ערבית עד שעה שלימה אחר

השקיעה, ובמוצאי שבת להוסיף אחר כך מעט מחול על הקודש).

ולפי החשבון הוא – 5°50' תחת האופק ההנדסי לכוכבים בינונים, ו- 6°50'

תחת האופק ההנדסי לכוכבים קטנים (כדלקמן הערה 2953 ).

ואף שלא הזכיר כאן בפירוש את הכוכבים

הקטנים, סמך על מ"ש קודם (והקטנים ... אינם נראים עד לאחר זמן מה). הרי שחילק

כאן בין שלושה זמנים אלה לענין ההלכות הקשורות בהם:

א) כוכבים בינונים – מעיקר הדין. ונתבאר

לקמן (הערה 2952 ),

שגם למעשה סגי בזה לתפלת ערבית. ויש אומרים ("בין השמשות" ע' סח-פב) דכן

הוא גם לכל הדינים שהם מדברי סופרים, כמו: (א) סיום הצומות (חוץ מיום הכיפורים)

אחרי צאת הכוכבים. (ב) ספירת העומר בלילה. (ג) הפסק טהרה עד אחרי צאת הכוכבים. (ד)

טבילת נדה בלילה, וכיו"ב.

ב) כוכבים קטנים לענין קריאת שמע של

ערבית – לפי שאין אנו בקיאים בהם (בבינונים). ויש אומרים (מנחת כהן מאמר שני

פ"ה) שצריך לחכות לכוכבים קטנים אף לענין ברית מילה לתינוק שנולד בליל שבת,

וכן נראית לכאורה דעת רבינו, כדלקמן (הערה 2943 ).

ג) במוצאי שבת צריך להוסיף על זה מעט –

לתוספת שבת.

*

ולענין חשבון הזמנים שבהם לדעת רבינו,

לכאורה יש לקבוע:

א) כוכבים בינונים – מעיקר הדין, כשמרכז

השמש יורד לערך 5°50' תחת האופק ההנדסי (כדלקמן הערה 2934 ).

ב) כוכבים קטנים – לענין קריאת שמע של

ערבית, כשמרכז השמש יורד לערך 6°50' תחת האופק ההנדסי

(כדלקמן הערה 2953 ).

ג) יציאת השבת – כארבע דקות אחרי צאת

הכוכבים לקריאת שמע הנ"ל (כדלקמן הערה 2954 ).

והנה לפני כמאה שנה בדק וראה

הגרי"מ טוקצינסקי, אשר הכוכבים הקטנים נראים בירושלים בימים השוים כ-10 דקות

אחרי הכוכבים הבינונים, ומסיק שזהו זמן יציאת השבת (שכולל גם את ההוספה מחול על

הקודש, כלומר שלדעתו זהו זמן ג' כוכבים קטנים רצופים במקום אחד). ולפי זה חישבו

הספרים הדנים בזה (ראה זמנים כהלכה ע' מ, הזמנים בהלכה ע' תקכח), שלדעתו יציאת

השבת היא כאשר השמש 8°30' תחת האופק (ראה לקמן הערה 2951 ).

אמנם ב"הזמנים בהלכה" (ע' תקכ

ואילך) הביא כמה שיטות בזה (באופן כללי ניתן לומר, שברוב קהלות ארצות אירופה נע שיעור

זמן מוצאי שבת (ג' כוכבים קטנים ורצופים) כשמצב השמש בין 7.5 ל-8.5 מעלות תחת האופק);

גם זה מיירי ביציאת השבת, וכולל גם את ההוספה מחול אל הקודש (ג' כוכבים קטנים

ורצופים).

והנה ההפרש בין זמן יציאת השבת שנתבאר

לעיל כאן, ובין השיעור הגדול הנ"ל של 8°30'

הוא במקומותינו כמה דקות, כפי שאנו רואים בטבלה זו לירושלים, שבימים השוים ההפרש

ביניהם הוא כ-4 דקות, ובאמצע הקיץ – כ-6 דקות.

מקום

תאריך

חצות היום והלילה

שקיעת החמה שבלוחות (גובה הים)

צה"כ (בינונים) מעיקר הדין 5°50'

צה"כ (קטנים) לק"ש ערבית 6°50'

יציאת השבת הוספת 4 דקות

מוצאי שבת לשיעור

8°30'

ירושלים

מרץ 20

11:47

5:51

6:13

6:18

6:22

6:26

ירושלים

יוני 21

12:41

7:48

8:15

8:20

8:24

8:30

והיינו שבירושלים, משך הזמן שמשקיעת

החמה (שבלוחות, שבגובה הים) ועד צאת הכוכבים:

א) לצאת הכוכבים הבינונים – מעיקר הדין

– בימים השוים הוא 22 דקות, ובאמצע הקיץ עולה עד 27 דקות.

ב) לצאת הכוכבים הקטנים – לקריאת שמע –

בימים השוים הוא 27 דקות, ובאמצע הקיץ עולה עד 32 דקות.

ג) לענין מוצאי שבת – בימים השוים הוא

31 דקות, ובאמצע הקיץ עולה עד 36 דקות.

ד) לדעה שהוא 8°30'

מעלות – בימים השוים 35 דקות, ובאמצע הקיץ עולה עד 42 דקות.

וקרוב לזה הוא בטבלה לניו-יורק, שבימים

השוים ההפרש ביניהם הוא כ-4 דקות, ובאמצע הקיץ – כ-7 דקות.

מקום

תאריך

חצות היום והלילה

שקיעת החמה שבלוחות

צה"כ (בינונים) מעיקר הדין 5°50'

צה"כ (קטנים) לק"ש ערבית 6°50'

יציאת השבת הוספת 4 דקות

מוצאי שבת לשיעור

8°30'

נ.י.

מרץ 20

1:03

7:08

7:35

7:40

7:44

7:48

נ.י.

יוני 21

12:58

8:31

9:04

9:10

9:14

9:21

והיינו שבנ.י. משך הזמן שמשקיעת החמה

(שבלוחות) ועד צאת הכוכבים:

א) לצאת הכוכבים הבינונים – מעיקר הדין

– בימים השוים הוא 27 דקות, ובאמצע הקיץ עולה עד 33 דקות.

ב) לצאת הכוכבים הקטנים – לקריאת שמע –

בימים השוים הוא 32 דקות, ובאמצע הקיץ עולה עד 39 דקות.

ג) לענין מוצאי שבת – בימים השוים הוא

36 דקות, ובאמצע הקיץ עולה עד 43 דקות.

ד) לדעה שהוא 8°30'

מעלות – בימים השוים 40 דקות, ובאמצע הקיץ עולה עד 50 דקות.

ובנוגע למעשה מבואר באגרות קודש

חי"ז אגרת ו'ערב (מה שראיתי נוהגים כאן, בנ.י. הוא לחכות לערך חמשים רגעים לאחרי

השקיעה, אבל מובן שאיני אחראי בזה). והיינו כפי שרואים בטבלה שלפנינו, שלפי הלוחות

המאחרות עד 8°30' תהי' יציאת השבת באמצע הקיץ – כ-50 דקות

אחרי השקיעה. ועל זה כותב, שאינו אחראי לומר שצריך להחמיר כנוהגים כן, אבל גם לא

שלל שיטה זו.

שוב העיר המזכיר הרי"ל ע"ה

גרונר, בהערות ובאורים גליון א'סב ע' 73 (כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו אמר לי

כמה פעמים: זמן קריאת שמע של ערבית, הן בימי החורף והן בימי הקיץ, הוא 36 דקות

אחרי השקיעה, זמן יציאת השבת – 43 דקות אחרי השקיעה).

והוא כנראה כדי להשוות המדות בין הימים

השוים לימי הקיץ, ולהחמיר קצת יותר לענין שבת מאשר לענין קריאת שמע של ערבית. וכפי

שמבואר גם כאן בסדר הכנסת שבת (להחמיר בקיץ לענין קריאת שמע של ערבית עד שעה שלימה

אחר השקיעה. ובמוצאי שבת להוסיף אחר כך מעט מחול על הקדש), דהיינו כיון שבאמצע

הקיץ הוא "שעה שלימה אחר השקיעה", לכן יש להחמיר כן, מחוסר ידיעה להמון

עם, גם במשך כל ימי הקיץ.

ומזה רואים, שאף לענין שבת לא החמיר עד

כדי 8 וחצי מעלות אחרי השקיעה (דהיינו באמצע הקיץ עד 50 דקות אחרי השקיעה), אלא

הסתפק ב-43 דקות אחרי השקיעה (שכן הוא לשיטת רבינו הזקן שנתבארה כאן – באמצע

הקיץ). ולערך כך הי' נהוג תמיד ב-770 לענין התפלה במוצאי ש"ק.

ומכל מקום יש הנוהגים להחמיר במוצאי שבת

עד 8 וחצי מעלות, דהיינו בימים השוים – 40 דקות אחר השקיעה, ובאמצע הקיץ – 50 דקות

אחר השקיעה (ראה בסוף ספר סדר הכנסת שבת, מה שכתבו בזה הרב יהורם שי' אולמן והרב

יוסף יצחק שי' פייגלשטוק סעיף ט).

*

וכל זה הוא בעירינו נ.י. אמנם במקומות הצפוניים

יותר מתרבה שיעור ההפרש ביניהם, כפי שאנו רואים בטבלה זו לעיר מוסקבה, שבימים

השוים ההפרש ביניהם הוא כ-7 דקות, ובאמצע הקיץ – כ-22 דקות.

מקום

תאריך

חצות היום והלילה

שקיעת החמה שבלוחות

צה"כ (בינונים) מעיקר הדין 5°50'

צה"כ (קטנים) לק"ש ערבית 6°50'

יציאת השבת הוספת 4 דקות

מוצאי שבת לשיעור

8°30'

מוסקבה

מרץ 20

1:37

7:45

8:20

8:27

8:31

8:38

מוסקבה

יוני 21

1:31

10:18

11:18

11:33

11:37

11:59

והיינו שבימים השוים יהי' שיעור 8°30' – 53 דקות אחר השקיעה, ובאמצע הקיץ – שעה ו-41 דקות אחר השקיעה.

ובזה הורו כמה מרבני אנ"ש, אשר

במדינות הצפוניות, כמו מוסקבה, פטרבורג, הלסינקי, שטוקהולם וכיו"ב, אין סיבה

להחמיר יותר מהמבואר כאן לשיטת רבינו, שהרי:

א) אין שם כל כך מנהג להחמיר בזה.

ב) חומרה זו גורמת שם לדחות את יציאת

השבת קרוב לחצי שעה.

ג) יציאת השבת שם היא בסמיכות לחצות לילה,

וכל חומרה בזה היא שעת הדחק גדול.

[2932] בימים השוים (היינו שבארץ ישראל בימים

השוים נראים שלושה כוכבים בינונים כ-20 דקות אחרי השקיעה האמיתית).

[2933] כדלקמן סעיף ה, שבאמצע החורף הוא מעט

יותר מאשר בימים השוים.

[2934] עתה מבאר מה שהוקשה

לרבינו, שהרי גם ג' רבעי מיל (של בין השמשות דרבי יהודה) אחרי השקיעה בארץ ישראל

בימים השוים, עדיין אין הכוכבים הבינונים נראים (ראה לקמן הערה 3000 ,

שכן הקשה ב"מנחת כהן" מאמר א סוף פ"ז).

וכשם שהקשה לקמן (בסוף סדר הכנסת שבת)

על שיטת רבינו תם שהיא נגד החוש, כי בזמן צאת ג' כוכבים של ר"ת "נראה

בעליל שהרקיע הוא מלא כוכבים, ולא ג' כוכבים בלבד", כך יוקשה על שיטת הגאונים

(שבזמן צאת הכוכבים עדיין אין הכוכבים הבינונים נראים).

ועל זה מבאר:

א) ג' רבעי מיל אלו אינם לפי חשבון מהלך

מיל של 18 דקות, אלא לפי חשבון מהלך מיל של 24 דקות (כדלעיל הערה 2922 ),

נמצא שג' רבעי מיל הם 18 דקות (משא"כ לדעת הסוברים דהיינו ג' רבעי מיל של

מהלך 18 דקות, שהם 13 וחצי דקות אחרי השקיעה, יוקשה על הגאונים מהמציאות).

ב) זמן צאת הכוכבים אינו בתום 18 הדקות

של בין השמשות דרבי יהודה, אלא בתום 2 הדקות של בין השמשות דרבי יוסי (כדלעיל הערה

2928 ),

והיינו 20 דקות אחרי תחלת זמן בין השמשות דרבי יהודה (משא"כ לדעת הסוברים

שצאת הכוכבים הוא מיד אחרי 18 דקות מהשקיעה, יוקשה על הגאונים מהמציאות).

ג) בין השמשות דרבי יהודה אינו מתחיל

מיד אחרי השקיעה הנראית, אלא אחר השקיעה האמיתית (כדלעיל הערה 2924 ).

דהיינו קרוב ל-3 דקות אחרי השקיעה הנראית (כדלעיל הערה 2916 ),

ורק אחר כך בא בין השמשות דרבי יוסי (משא"כ לדעת הסוברים שבין השמשות דרבי

יהודה מתחיל מיד אחרי השקיעה הנראית, יוקשה על הגאונים מהמציאות).

ד) אחרי בין השמשות דרבי יוסי נראים ג'

כוכבים בינונים "כשהרקיע בטהרתו והאויר זך ... לזכי הראות" (משא"כ

לדעת הסוברים שצאת הכוכבים הוא כשג' כוכבים בינונים נראים לכל אדם ביום הרגיל,

יוקשה על הגאונים מהמציאות).

ומחמת קושי זה (לאלו שלא קיבלו את קביעת

רבינו בפרטים אלה), יש הרוצים לומר (ראה באריכות "בין השמשות"

להגרי"מ טוקצינסקי ע' כט ואילך), ששיעור צאת הכוכבים דרבי יוסי מופלג משיעור

ג' רבעי מיל של רבי יהודה, שאז באמת יכול כל אדם לראות ג' כוכבים בינונים בשמים.

ואחרי רוב הצפיות בכוכבים באיזור ירושלים, מסיק שם (ע' מט וע' נא וע' סו), שבימים

השוים רואים את הכוכבים הבינונים 22 דקות אחר השקיעה.

והיינו בירושלים שהיא שוכנת בהר, ואילו

בארץ המישור (כמו איזור תל אביב המקביל לירושלים) רואים את הכוכבים הבינונים 26

דקות אחרי השקיעה (ראה "הזמנים בהלכה" ע' תקטו), משום שהשקיעה שם קודמת

ואילו צאת הכוכבים נשאר שוה, שההפרש בין ארץ המישור להרים הוא רק לענין שקיעת

החמה, ולא לענין ראיית הכוכבים. והטעם הוא כי ראיית הכוכבים תלויה בחשכת כיפת

הרקיע, ואינה משתנית מעמידת האדם על ההר (ראה "הזמנים בהלכה" ע' נג.

"זמנים כהלכתם" ע' קפא. הערות התמימים ואנ"ש – 770 גליון רסו ע'

57, וש"נ).

[ראה בסוף ספר סדר הכנסת שבת, מה שכתב

בזה הרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק (סעיף ז). והכוונה בזה היא כמובן להרי ירושלים

שאין הר במערב המסתיר על אור השמש בעת השקיעה, כדלעיל הערה 2916 ,

קרוב לסופה].

נמצא לדעתו, שבין השמשות דרבי יהודה הוא

18 דקות אחרי השקיעה הנראית, ובין השמשות דרבי יוסי שהוא כהרף עין, הנה בהרי

ירושלים היא 4 דקות אחרי בין השמשות דרבי יהודה, ובארץ המישור הוא 8 דקות אחרי בין

השמשות דרבי יהודה.

ולפי חשבון זה נמצא שזמן צאת הכוכבים

הבינונים הוא כאשר השמש יורדת לערך 6°15' תחת האופק (ראה

"הזמנים בהלכה" ע' תקטו).

אבל רבינו הביא לעיל מדברי הפוסקים, אשר

צאת הכוכבים הוא 20 דקות אחרי השקיעה האמיתית (כדלעיל הערה 2929 ).

וכבר נתבאר לעיל (הערה 2916 )

דהיינו פחות מ-23 דקות אחרי השקיעה הנראית בארץ ישראל בימים השוים. ולכן ביאר, אשר

בזמן הזה נראים ג' כוכבים בינונים "כשהרקיע בטהרתו והאויר זך ... לזכי

הראות ". וכן ביאר ב"הזמנים בהלכה" (ע' תקיד), שזמני ראיית ג'

כוכבים בינונים שקבע הגרי"מ טוקצינסקי הם "שיעור הנראה לעין כל אדם, ולא

לבקיאים בלבד".

ולפי זה חישבתי בקונ' נש"ק

ח"ב (הערה 7 והערה 12) שזמן השקיעה האמיתית הוא כשהשמש יורדת 1°35' תחת האופק (פחות מ-3 דקות אחרי השקיעה הנראית), וזמן צאת הכוכבים

הבינונים הוא כשהשמש יורדת 5°50' תחת האופק (20

דקות אחרי השקיעה האמיתית).

*

והנה ב"זמני היום בהלכה" חישב

הזמנים לפי דעת רבינו, שזמן צאת הכוכבים הבינונים בארץ ישראל בימים השוים הוא 24

דקות אחרי השקיעה הנראית. והיינו כשהשמש יורדת 5.95°

תחת האופק (בחישוב עשרוני, שהם 5°57' תחת האופק). אשר

לפי זה יוצא אצלו בטבלאות שם, שבאיזור לאזני-לאדי ( 54°45'

רוחב) בימים השוים, צאת הכוכבים הבינונים הם 36 דקות אחרי השקיעה הנראית (וכן הקשה

עליו ב"הזמנים בהלכה" ע' תקיג). אבל כבר נתבאר לעיל (הערה 2916 ),

שלדעת רבינו השקיעה האמיתית בארץ ישראל בימים השוים היא פחות מ-4 דקות, כי השקיעה

האמיתית היא כשהשמש יורדת לערך 1°35' תחת האופק, וצאת

הכוכבים היא כשהשמש יורדת לערך 5°50 תחת האופק.

ובאמת ביאר ב"זמני היום

בהלכה" (ע' לז), שעל פי התצפיות נראה שאפשר לראות בימים השוים בארה"ק ג'

כוכבים בינונים גם לפני זה. ומחלק בין ימים השוים בניסן לבין ימים השוים בתשרי

(מחמת שינוי מעמד המזלות ברקיע), וכן מחלק בין אם המביט יודע איפה יופיע הכוכב אז,

ואז יראנו בקושי גדול, או שיראנו אף בלא טורח כל כך.

ומכל זה מובנים דברי רבינו, שזמן ראיית

הכוכבים לזכי הראות באויר זך הוא (בממוצע) 20 דקות אחרי השקיעה האמיתית, בימים

השוים בארץ ישראל.

[2935] מבאר הטעם שאין אנו

בקיאים בכוכבים בינונים (כדלקמן הערה 2951 ),

כי רק האצטגנינין בקיאים להכיר בין הכוכבים הבינונים לבין הכוכבים הגדולים (כדלקמן

הערה הבאה).

[2936] מה שהובא לעיל (הערה 2931 )

מרבינו יונה (אין הכל בקיאין בין גדולים לבינונים, צריך ליזהר עד שיראו הקטנים),

נתבאר בתשובת ר"י בעל התוספות, שבשו"ת מהר"ם מרוטנברג (פראג, סי' ריט.

ראה שם סוס"י רכ שחותם על שניהם: יצחק בר שמואל. וכן הועתקה תשובה זו

ב"אור זרוע" ח"ב סי' קב, ובמרדכי רמז רצב, בשם הר"י (ואפילו

אין אנו בקיאים בקטנים ... לכל הפחות יחשב אותם כבינונים וג' מהן לילה. ואין נראה

לומר דכוכבים קטנים דקאמר לסמוך עליהם ... דוקא לבקיאים בשמות הכוכבים קטנים

ויודעים מקום קביעותם מהני אבל שאינם מכירים אותם לא).

הרי שאין הכל בקיאים בכוכבים הבינונים

בשמותיהן, ויש לחשוש שמא הם גדולים. ולכן יש ליזהר עד שיראו את הקטנים, ובזה סגי

אע"פ שאין מכירים אותם בשמותיהם. אבל מעיקר הדין סגי לאצטגנינים הבקיאים בהם

ובשמותיהם – אף בכוכבים בינונים (וב"אורות חיים" (ע' קכב) הסיע הדברים לפירוש

אחר, ולכן תמה על רבינו בחנם).

את זה כותב רבינו כאן – כהקדמה למה

שכותב אחר כך "ולפי שאין אנו בקיאים בהם, לכך צריך להחמיר בקיץ לענין קריאת שמע

של ערבית עד שעה שלימה אחר השקיעה", דהיינו כיון שאין אנו בקיאים בכוכבים

בינונים לכך צריך להחמיר עד ראיית הכוכבים הקטנים – שעה שלימה אחר השקיעה. ועל זה

כותב כאן בסמוך (והקטנים מהם בגופם או באורם אינן נראים עד לאחר זמן מה). ויתבאר

לקמן (הערה 2951 ).

[2937] ספ"ב דשבת, בתרגום

קאפח, ובנוסח המועתק בפירוש מהרלב"ח לקידוש החדש פ"ב ריש ה"ט (אחר

ביאת השמש עד שיראו ג' כוכבים בינונים בגודל ובאורה הוא זמן בין השמשות).

[2938] כמבואר בגמרא לה, ב (אמר רבי יוסי בר אבין

לא כוכבים גדולים הנראין ביום [ומבאר שהכוונה היא לפני השקיעה האמיתית],

ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים). וביאר ב"זמני היום

בהלכה" (ע' לז) שרק כוכבי לכת אפשר לראותם לפעמים קודם שקיעת החמה, והם

הנקראים כוכבים גדולים. ואילו בין כוכבי השבת יש כוכבים בינונים – שנראים

במשך שליש שעה זו, ויש כוכבים קטנים אשר "אינן נראים עד לאחר זמן מה,

יותר משליש שעה אחר שקיעה האמיתית".

[2939] ולא פירש כאן כמה הוא "לאחר זמן

מה". ונתפרש יותר לקמן סעיף ו (בקיץ ... עד שעה שלימה אחר השקיעה)

[במדינותינו]. ויבואר לקמן (הערה 2951 ).

[2940] שבאיזור לאזניא-לאדי הוא חצי שעה אחר

השקיעה (כדלקמן סעיף הבא).

[2941] "שהיו קטנים מאד, אע"פ שיש

לומר שאם הי' לילה הי' נראה גדולים ביותר".

[2942] ד"ה כתב המרדכי.

[2943] בתשובת ר"י בעל התוספות

שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם (על הבן הנולד סמוך לחשיכה והי' נראה יום,

והיו נראים כוכבים קטנים מאד, נראה לי [שאין לחשוש לומר שהוא עדיין יום, ולמול

ביום השמיני מאותו יום] כי יש לסמוך על הכוכבים ולספק לכל הפחות [שמא הוא כבר

לילה], ולמול למחרת [שהוא יום ספק תשיעי], כיון שלא יהי' למחרת לא יום טוב ולא שבת

[שאז הי' צריך לדחות המילה עד היום הספק עשירי], אע"פ שהיה הרקיע מזהיר כיום

... ואפילו אין אנו בקיאים בקטנים [שאם כן הי' מקום לכאורה לומר שהוא עדיין יום,

והכוכבים שנראו הם גדולים שנראים גם ביום, ויהי' אפשר למולו בשמיני] ... לכל הפחות

יחשב אותם כבינונים וגם מהן לילה [אף אם נאמר שכוכבים קטנים אלו הם בינונים, הרי

גם בג' כוכבים בינונים הוא לילה] ... ואם לאלתר סמוך להוצאת ראש הולד חוץ לפרוזדור

ראו הכוכבים ... אין להם אלא מה שעינים רואות [לומר שהוא ודאי לילה] ויהא נימול

לשמונה אפילו יארע בשבת).

הרי תוכן המשך דבריו הוא, שאפילו אם אין

אנו בקיאים בכוכבים קטנים, ויש לחוש שהם בינונים, מכל מקום אין לחוש (שהם גדולים

שאפשר לראותם קודם שקיעת החמה), אלא בבינונים שנראים רק אחר השקיעה. ולכן אין למול

אותו בשמיני מהיום שנולד, אלא בתשיעי. ואם נראה להם שראו את הכוכבים בשעת הלידה

ממש, ימולו אותו בתשיעי ואפילו בשבת, כי גם כוכבים בינונים ודאי לילה הוא.

ועל פי זה נפסק בשו"ע יו"ד

סי' רסב ס"ה (אם נולד כשהיו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאד, יש לסמוך על

הכוכבים לספק למול למחרת, כיון שלא היה לא שבת ולא יום טוב, ואע"פ שהיה הרקיע

מזהיר כעין אורה של יום).

ופירש הש"ך שם ס"ק ט (דוקא

משום שהם קטנים מאד אין לסמוך אליהם למול בשבת, אבל בכוכבים בינונים בסעיף שאחר זה

יש לסמוך עליהם למול אפילו בשבת).

והיינו מ"ש שם אחר זה ס"ו (אם

לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים, יש לסמוך עליהם

שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת).

ועל זה מבאר כאן, שבתשובת ר"י בעל

התוספות כתוב אדרבא, שאת הכוכבים הבינונים רואים בסיום בין השמשות, ואילו את

הכוכבים הקטנים רואים רק אחר כך. אלא שכיון שאין אנו בקיאים בקטנים, חוששים שהם

גדולים בגופם או באורם, ולכן נראים בסוף בין השמשות.

ועד"ז דחה את דברי הש"ך

בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' צו).

*

והנה נחלקו הפוסקים, אם גם לענין בן

שנולד בליל שבת צריך לחכות עד שנראים ג' כוכבים קטנים (כמו לענין קריאת שמע של

ערבית, כדלעיל הערה 2931 ),

או סגי בכוכבים בינונים (כנזכר בשו"ע יו"ד סי' רסב ס"ו).

וכתב המנחת כהן מאמר שני פ"ה (לענין

קריאת שמע של ערבית כתבו הפוסקים שזמנה מזמן יציאת שלשה כוכבים קטנים ...

ואם כן קל וחומר לענין שבת החמורה, שאם נולד תינוק בערב שבת סמוך לחשיכה שאינו

נימול בשבת הבאה אלא אם כן היו נראים ברקיע ג' כוכבים קטנים ).

אבל ביד הקטנה פ"ה מהל' מילה, במנחת

עני ס"ק יג (דבקריאת שמע דאורייתא החמירו בה, כי מאי איכפת לן בכך להחמיר ולהמתין

עוד קצת, אבל גבי מילה אם נחמיר בזה שהוא באמת לילה גמור מן הדין ולספק בה יצא הדבר

לתקלה כי נדחה אותו ליום שאחר שבת ובאמת מילה בזמנה יותר חמור משבת שהרי באמת מילה

בזמנה דוחה שבת). וכן מסיק ב"בין השמשות" (ע' סו).

אמנם מדברי רבינו, שדחה דברי הש"ך

מחמת תשובת הר"י בעל התוספות הנ"ל, אשר בה נתבאר שגם לענין מילה בשבת

חוששים שלא בקיאים בין בינונים לגדולים, ורק בקטנים כתב שאין לספק שמא היו גדולים.

נראה לכאורה אם כן, שגם לענין תינוק שנולד בליל שבת, צריך לחכות עד ליציאת כוכבים קטנים .

וכמדומה שכן פוסקים רוב רבני דורינו,

לחכות עד ליציאת כוכבים קטנים לענין מילה בשבת.

[2944] שלא העתיק (בבית יוסף) את כל התשובה

הנ"ל של הר"י בעל התוספות; רק את חלקה העתיק מתוך המרדכי (שבת רמז רצב,

ועל פיה פסק כנ"ל בשלחן ערוך ס"ה), ואת חלקה העתיק מתוך הגהות מיימוניות

(הל' מילה פ"א אות ח, ועל פיה פסק כנ"ל בשלחן ערוך ס"ו).

[2945] רוסיה הלבנה ופולין, שבהן

הי' עיקר מושב היהודים באותה תקופה. ועיקר הכוונה הוא, כנראה, לאיזור לאזניא-לאדי

( 54°45' רוחב), שבו הי' גר רבינו.

[בקצות השלחן (הערה ח) כתב שהכוונה לרוסיא

הצפונית; אבל לא מסתבר לומר שהכוונה לאיזור עיר לענינגראד, שהיא 60°

רוחב, שהרי עיקר מושב היהודים בימים ההם הי' ברוסיא הלבנה ובפולין, ולא

ברוסיא הצפונית].

ואף שיש מקום לומר שעיקר הכוונה הוא

למרכז רוסיא הלבנה (המקביל גם למדינת פולין), שהם לערך 53°

רוחב. מכל מקום נראה שעיקר החישובים הם לפי איזור לאזניא-לאדי ( 54°45' רוחב), שהרי רבינו כותב כאן שמהשקיעה האמיתית עד צאת הכוכבים נמשך

בארץ ישראל בימים השוים בכדי כ' מינוטין, ובמדינותינו בכמו חצי שעה, וחשבון זה מתאים

יותר לרוחב העיירות לאזניא-לאדי [שאם בארץ ישראל ( 31°47'

רוחב) בימים השוים יעברו 20 דקות מהשקיעה האמיתית ( 1°35' תחת האופק) עד צאת הכוכבים ( 5°50'

תחת האופק), אזי באיזור לאזניא-לאדי ( 54°45'

רוחב) יעברו לערך 30 דקות מהשקיעה האמיתית עד צאת הכוכבים].

[2946] כיון שבמקום מושב רבינו (איזור

לאזניא-לאדי ברוסיא הלבנה) השקיעה האמיתית היא 4 דקות אחרי השקיעה הנראית (כדלעיל

הערות 2914 ;

2916 ).

[2947] תמר סד (הקטן שבנשפים ...

עומד בנקודה שבין מאזנים [תשרי של חדשי חמה] לגדי [טבת של חדשי חמה], ששם היותר

קטן, ומשם שב להתוסף ... הנשף שהוא י"ח מעלות). וראה שימת עין ע' 16 (שחישוב

זה הוא בנשף הגדול של 18 מעלות, משא"כ בנשף הקטן של צאת הכוכבים, שהוא פחות

מ-6 מעלות, אזי יוקטן הנשף הקצר בפחות זמן ויהי' יותר קרוב לתקופת תשרי). וראה

לעיל (הערה 2923 ).

[2948] לה, א (אמר רבה בר בר חנה

אמר רבי יוחנן הלכה ... כרבי יוסי לענין תרומה ... לחומרא ... דלא אכלי כהנים

תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי).

ונתבאר לעיל (הערה 2930 ),

שסיום בין השמשות דרבי יוסי הוא ביציאת ג' כוכבים בינונים.

[2949] בתוס' לה, ב ד"ה אלא לענין אכילה (הקשה

ה"ר פורת דבשבת גופיה הוה מצי למינקט הלכה ... כרבי יוסי במוצאי שבת ...

ונראה לר"י דניחא ליה לאשמועינן רבותא ... אפילו בתרומה דקיל משבת, או בתרומה

דרבנן, מחמיר רבי יוסי דלא אכלי כהנים עד דשלים בין השמשות דידיה).

[2950] כדלעיל (הערה 2948 )

דאמרינן הכי בגמרא לענין אכילת תרומה. ובמשנה ריש ברכות (מאימתי קורין את שמע בערבין

משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן).

[2951]

נתבאר הפירוש לעיל (הערה 2931 ),

שכיון שאין אנו בקיאים בכוכבים בינונים, צריך להחמיר לענין קריאת שמע של ערבית,

ולחכות עד ראיית הכוכבים הקטנים, כדלקמן סי' רצג ס"א.

וכדי לבאר זאת הקדים רבינו וכתב:

א) ראיית והכרת ג' כוכבים בינונים

אפשרית רק אצל "האצטגנינין הבקיאים בגודל גוף הכוכבים כולם ברקיע". הרי

שאדם הרגיל אינו בקי בכוכבים בינונים.

ב) "כמ"ש בתשו' מהר"ם בן

ברוך בשם ר"י", שם כתב ר"י בעל התוספות, שאפשר לטעות בכוכבים

בינונים – שמא הם גדולים, ורק בכוכבים קטנים אי אפשר לטעות (ראה לעיל סוף הערה 2936 ).

ג) אשר הכוכבים "הקטנים מהם בגופם או

באורם אינן נראים עד לאחר זמן מה, יותר משליש שעה אחר שקיעה האמיתית".

ד) ועל פי כל זה מסכם כאן, "ולפי

שאין אנו בקיאים בהם, לכך צריך להחמיר" ולחכות עד שיראו כוכבים "קטנים מהם"

– "עד שעה שלימה אחר השקיעה".

ויתבאר לקמן (הערה 2953 )

שלפי החשבון נראה שצריך להוסיף מטעם זה מעלה אחת נוספת, דהיינו שכוכבים בינונים

נראים כשהשמש יורדת לערך 5°50' תחת האופק,

וכוכבים קטנים נראים כשהשמש יורדת 6°50' תחת האופק. כלומר

הוספה של 5 דקות בארץ ישראל בימים השוים, והוספה גדולה יותר באמצע הקיץ ובארצות

הצפוניות.

ועוד צריך לחשוש, שמא לא ידעו האנשים את

מקום רוחב השמש המדויק בכל יום מימי הקיץ, ולכן מחמיר להשוות המדות, שגם בתחלת

ובסוף הקיץ צריך להחמיר מספק כמו באמצע הקיץ – "עד שעה שלימה אחר

השקיעה".

וכן נתפרש לקמן (סעיף ז, והערה 2968 )

לאידך גיסא, שגם באמצע הקיץ צריך להחמיר מספק כמו בתחלת וסוף הקיץ, כיון ש"חסרון

ידיעה בזה אינו נקרא ספק בזה".

*

ועל זה כתבתי בקונטרס נרות שבת קודש ח"ב

(הערה 13), אשר בתקופתינו שמחשבים ומדפיסים לוחות זמני צאת הכוכבים לפי מעלות

התרחקות השמש מהאדם, לכאורה אפשר לסמוך על הסימן העיקרי הנ"ל – לפי חשבון 20

דקות אחרי השקיעה האמיתית בארץ ישראל בימים השוים.

אמנם בקיצור הלכות מילואים (ע' קב הערה 44)

חלק עלי, והוכיח מדברי רבינו כאן, שאף אם מחשבים את זמן צאת הכוכבים לפי חשבון

המעלות, יש להחמיר לענין קריאת שמע של ערבית עד זמן ראיית ג' כוכבים קטנים. ועוד

ציין בסדור עם ציונים – רסקין (הערה 34) לכמה הדנים בזה. וכן הביא סברה זו

ב"זמנים כהלכתם" (בורשטין) ע' כ.

שוב נראה לי כדבריו, שהרי בכל המשך דברי

רבינו כאן מבאר כמה חישובי זמנים (הבנוים על חשבון המעלות), ולמרות זאת כותב

"ולפי שאין אנו בקיאים בהם לכן צריך להחמיר ... עד שעה שלימה אחר

השקיעה". הרי שגם בזמנינו יש להחמיר עד ראיית כוכבים קטנים. והיינו שאחרי

שנפסק שצריך להחמיר כיון שאין אנו בקיאים, אם כן גם עלינו חלה החומרה לחכות

לכוכבים קטנים.

וכפי שנתבאר לקמן בשו"ת רבינו (לדידן

דלא קים לן בשיעורא דרבנן בעו"ה, אין אתנו יודע עד מה במקומותינו לומר קים לי

בשיעורא דרבנן. ובפרט דשבת לכל מסורה, ליודעים ולשאינם יודעים, ולמדים זה מזה להקל

שלא כדת).

ומה גם, שאחרי כל החישובים לפי המעלות

ואחרי כל הלוחות המדויקים, עדיין יש הרבה סיבות לאי דיוק בזמן צאת הכוכבים בלוחות

(כמבואר בקונטרס נרות שבת קודש ח"ב ע' 15. וב"זמני היום בהלכה" ע'

מא), ועדיין יש יסוד גדול לומר "שאין אנו בקיאים בהם" ו"לכך צריך

להחמיר" לחכות עד זמן צאת הכוכבים הקטנים, שהרי:

א) בדרך כלל נרשמות בלוחות רק הדקות,

ולא השניות. הרי שתמיד יש אי דיוקים של עד כחצי דקה לכל צד.

ב) בדרך כלל הלוחות נקבעים למרכזה של כל

עיר. ואילו בשאר המקומות שבעיר יש שינוים קלים.

ג) כדי שלא יצטרכו לעשות לוח זמנים

מיוחד לכל עיר, רגילים לעשות לוחות כלליים לכל מעלה ומעלה לרוחב קו המשוה (ואחר כך

מן הצורך לתקן הזמן לפי השעון ההסכמי שבכל עיר). הרי ישנם עדיין המקומות בין

המעלות, שיקשה עליהם החשבון.

ד) הטבלאות הנפוצות נקבעות בדרך כלל רק

לשנת חמה אמצעית (של מחזור 4 שנים). ואילו בשאר השנים יש שינוים קטנים.

ה) יש לוחות כלליים יותר, שנחשבו בהם

הזמנים רק לאחד מימי השבוע, ואילו בשאר ימי השבוע יש שינוים קטנים.

ו) הטבלאות הנפוצות נקבעות לזמן חצות

האמיתי שבכל יום ויום, נחשבו לשעת חצות לילה, ואינו מספיק לחשב זמני השקיעה (לערך

18 שעות מאוחר יותר).

ז) הטבלאות הנפוצות נקבעות לחצות האמיתי

במקום 0 מעלות אורך, ואילו עד שמגיע החצות לעיר כמו נ.י. עוברות עוד 5 שעות.

ח) מזג האויר פועל שינויים בשבירת

הניצוצות, וגורם לשינויים בזמן המדוייק של שקיעת החמה (הנראית והאמיתית).

מחמת כל הנ"ל ברור לכאורה, שגם

כשמחשבים את הלוחות לפי חשבון המעלות, עדיין יסוד גדול לומר "שאין אנו בקיאים

בהם" ו"לכך צריך להחמיר" לחכות עד זמן צאת הכוכבים הקטנים.

ואף שיש מי שיכול להגיע לרמת דיוק גבוהה,

אבל לא המון עם. וגם בזמן רבינו כותב שיש אצטגנינים שיכולים לבוא לדיוק, אבל לא המון

עם, ועל זה אמרו "לפי שאין אנו בקיאים בהם לכך צריך להחמיר".

ואם לא נקבע את הזמן לפי המינימום הוספה

שמחשב כאן אדמו"ר הזקן (שעה שלימה לאמצע הקיץ – כיון שאין אנו בקיאים), לא נמצא

ידינו ורגלינו, כי כל אחד יסמוך על הלוח ועל השעון הרגיל, ולא יעזרו שום הערות

בשולי הגליון של הלוח.

וראה בסוף הספר סדר הכנסת שבת –

הערותיהם של הרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק (סעיף ג), ושל הרב לוי יצחק שי' רסקין,

שכל אי הדיוקים הנ"ל מחייבים איחור של דקה או שתים, ולא איחור של 10 או 15

דקות; אמנם באמת על ידי צירוף כל אי הדיוקים המנויים לעיל הרי זה הרבה יותר משתי

דקות, וראה בטבלאות (דלעיל הערה 2931 ),

שהחומרה בכוכבים קטנים (לגבי כוכבים בינונים) בנ.י. (בימים השוים) לשיטת רבינו היא

5 דקות, ובמוסקבה – 7 דקות.

וזוהי הדרך היחידה לצאת מחשש של

"אין אנו בקיאים" – לקבוע את זמן המינימום שכותב כאן רבינו, דהיינו

כשהשמש היא לערך 6°50' תחת האופק. ואם יקבע זמן זה באנ"ש

(ולא שכל אחד יעשה לוח אחר, שמבלבל את כולם), אזי יזהרו בזה כולם, ולא ניכלם ולא ניכשל

לעולם ועד.

[2952] כמבואר בשו"ע או"ח סי' רלה

ס"א (זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה כוכבים קטנים). ובמ"א שם

ס"ק א (ומן הדין סגי בבינונים ... אלא שאין אנו בקיאין לכן בעינן קטנים).

וכדלעיל (הערה 2931 ).

ומדייק רבינו כאן, שרק "לענין קריאת

שמע של ערבית" צריך להחמיר עד שיהיו כוכבים קטנים, משא"כ לענין תפלת

ערבית (למנהגינו שאין מתפללים עד צאת הכוכבים), סגי בכוכבים בינונים, ובהקדים:

במנין הקבוע של הרבי היו בדרך כלל זמנים

קבועים לתפלת ערבית – מאוחרים יותר מזמן הנ"ל של ג' כוכבים קטנים.

מלבד פעמים אחדות בשנה, בסיום התעניות,

שאז הי' הרבי רגיל לצאת לתפלת ערבית פחות מחצי שעה אחרי השקיעה. והיינו שבימים אלו

סמך להקל כשיטת רבינו הזקן, שצאת הכוכבים הבינונים בנ.י. הוא פחות מחצי שעה אחרי

השקיעה.

כדי לבאר הנהגה זו, עלינו להקדים ולבאר

את הלכות ומנהגי זמן תפלת ערבית. אשר מבואר במשנה ריש ברכות (מאימתי קורין את שמע

בערבין, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן), והיינו מזמן צאת הכוכבים –

כנ"ל.

כותב על זה רש"י שם ד"ה עד

סוף (אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא

בברייתא בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה

שאדם קורא על מטתו יצא).

והיינו שכבר בזמן התלמוד (ירושלמי)

והראשונים (רש"י) רגילין היו להתפלל ערבית בבית הכנסת לפני צאת הכוכבים, וגם

לפני שקיעת החמה (מבעוד יום), ומתרץ רש"י שלענין קריאת שמע היו סומכים על מה

שקוראים קריאת שמע שעל המטה.

אמנם בתוס' שם ד"ה מאימתי (תימא

לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה ואם כן שלש

פרשיות היה לו לקרות ... לכן פירש ר"ת ... דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק

תפלת השחר (כו, א) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה ... ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל

זמן ערבית).

והיינו שלא רק לענין תפלת ערבית סמכינן

על רבי יהודה, מפלג המנחה ולמעלה, אלא אף לענין קריאת שמע.

להלכה קיי"ל כרש"י, שרק לענין

תפלת ערבית סמכינן על רבי יהודה מפלג המנחה ולמעלה, ולא לענין קריאת שמע, כמבואר

בשו"ע סי' רלה ס"א (זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה כוכבים קטנים

... ואם הצבור מקדימים לקרות קריאת שמע מבעוד יום יקרא עמהם קריאת שמע וברכותיה

ויתפלל עמהם, וכשיגיע זמן קורא קריאת שמע בלא ברכות).

ואף שיש נוהגים גם לענין קריאת שמע להתיר

מפלג המנחה ולמעלה, כדעת התוס', לא קיי"ל הכי, כמבואר לקמן סי' תפט סי"ב

(מנהג העולם לקרות קריאת שמע של ערבית מפלג המנחה ואילך, לפי שסומכין על האומרים שמפלג

המנחה ואילך כשם שהוא כלילה לענין תפלת ערבית לרבי יהודה כך הוא כלילה לענין קריאת

שמע של ערבית ... העיקר כהאומרים שמפלג המנחה אינו חשוב כלילה אפילו לרבי יהודה אלא

לענין תפלה בלבד אבל לא לענין שאר דברים שמצותם בלילה).

ומכל מקום סמכינן על דעת התוס' במקום

אונס (כגון באונן, שלא יוכל לקרוא בלילה), כדלעיל סי' עא ס"ב (ויש לו גם כן לקרות

קריאת שמע של ערבית מבעוד יום ... שיהיה פטור בלילה, לא יבטל ממנו עול מלכות שמים כל

שיכול לקרות קודם הלילה ... ואין צריך לומר שיש לו להתפלל תפלת ערבית של מוצאי שבת

מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה שהוא לילה גמור לענין תפלה לר' יהודה). וכן הוא שם

סי' עב ס"ב.

ואם אינו במקום אונס, קיי"ל

כרש"י, שתפלת ערבית היא מפלג המנחה, וקריאת שמע היא מצאת הכוכבים.

וזה שהתירו להתפלל מפלג מנחה ולמעלה הוא

רק לענין תפלת הצבור, משא"כ לענין תפלה ביחיד נתבאר לעיל סי' צ ס"י (ערבית

צריכים להמתין עד צאת הכוכבים, שלא הקילו להתפלל מבעוד יום אלא משום טורח הצבור

שאי אפשר לחזור ולאספם לתפלת ערבית בלילה אם יפרדו איש מעל אחיו אחר תפלת המנחה

כמ"ש בסי' רל"ה, אבל המתפללין ביחיד צריכים להתפלל בזמנה).

אמנם כבר בתקופת רבינו הזקן ולפניה

הונהג בכמה מקומות שאף לענין תפלה בצבור לא יסמכו על רבי יהודה מפלג המנחה ולמעלה,

כמבואר בשו"ת רבינו סי' ז (מצינו כמה הלכות שנחלקו בהן הפוסקים ראשונים או אחרונים

ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותינו כדעת המקילין ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים

להחמיר, כמו חדש ותפלת ערבית בזמנה וכהאי גוונא טובא).

ומקורו בדברי חמודות ברכות פ"ד סוף

ס"ק טו (ומקרוב נתחדש פה ק"ק פראג וק"ק ווינא, שרבים מתאספים ערבית

להתפלל בצבור בזמנה).

וכעין זה במ"א סי' רלה ס"ק ב

(והותיקין נוהגין לקרות מיד בצאת הכוכבים). והובא גם בקונטרס אחרון סי' רסז

ס"ק א (להותיקין שכתב המג"א שם שנוהגין לקרות בצאת הכוכבים).

אלא שכיון שכל זה אינו אלא למנהג

ותיקין, אם כן מובן שבזה לא הצריכו לחכות עד לראיית כוכבים קטנים (שאין בקיאים

בבינונים), וסגי בג' כוכבים בינונים (כפי שהוא מעיקר הדין).

*

ובאמת למנהג להתפלל תפלת ערבית בזמנה

דוקא יש גם שני טעמים בהלכה:

א) נתבאר לעיל סי' רסז ס"א (צריך

הוא ליזהר שלא להתפלל מנחה בו ביום עצמו אחר פלג המנחה, שלא יעשה ב' קולות הסותרות

זאת את זו בזמן אחד); וכיון שרגילים לבוא למנחה-מעריב לבית הכנסת אחרי פלג המנחה,

אם כן אין להתפלל ערבית עד אחרי צאת הכוכבים. ואף שכתב הרמ"א סי' רלג

ס"א (ובדיעבד או בשעת הדחק יצא), מכל מקום לכתחלה אסור לעשות כן.

ב) עוד נתבאר לעיל שם ס"ג (מתפלל

מבעוד יום, אע"פ שקרא גם קריאת שמע, אסור לו להתחיל לאכול כחצי שעה סמוך לצאת

הכוכבים ... שהרי הוא לא יצא ידי חובתו כלל בקריאת שמע שקרא מבעוד יום).

אלא שכל החששות הנ"ל הן כשמתפללים

מנחה-מעריב אחרי פלג המנחה, או כשאין קוראים אלא פרשה אחת בקריאת שמע שעל המטה.

משא"כ אם מתפללים מנחה לפני פלג המנחה, ואם קוראים ב' או ג' פרשיות בקריאת

שמע שעל המטה, ליכא לחשוש לב' חששות אלו מדינא, והמנהג להתפלל אחרי צאת הכוכבים

הוא רק למנהג לותיקין.

וכמבואר בט"ז סי' רלה ס"ק ג (ולפי

הדרך שכתבתי לקרות ב' פרשיות בקריאת שמע שעל המטה ולכוון לצאת לרווחא דמלתא, זה

יותר נכון, אע"פ שאוכל ושותה תחלה, כיון שיש לו זמן מוגבל לקרות קודם לשינה

שאז רגיל כל אדם לקרות. ועל כרחך לומר כן דאם לא כן תקשה לך לרש"י דיוצא

בקריאת שמע שעל המטה תיפוק ליה דהא אוכל תחלה והיאך עובר על דברי החכמים שאסרו

לאכול תחלה, אלא כדפרישית).

היינו שכל החשש הוא לנוהגים לקרוא

בקריאת שמע שעל המטה רק פרשה אחת, וכמובא בתוס' ברכות ב, א ד"ה מאימתי (אין

העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה ... בשביל המזיקין). משא"כ

כשקורא כל לילה ב' או ג' פרשיות לשם קריאת שמע [אף אם אינו מכוין בפירוש לצאת ידי

חובת מצות קריאת שמע, הרי עצם קריאת ג' פרשיות פירושה שקורא לשם קריאת שמע], הנה

כיון שיש לו זמן מוגבל לקרות קריאת שמע קודם השינה, מותר לאכול ולשתות קודם.

ולכאורה זוהי גם כוונת רבינו לעיל סי'

רסז בקונטרס אחרון (וטעמיה דרש"י מבואר בט"ז שם ס"ק ג, והיינו דוקא

מי שרגיל לעולם להתכוין לצאת בקריאת שמע שעל מטתו לקרות ב' פרשיות, אבל המתפלל כל

השבוע בצאת הכוכבים, שאינו מתכוון לצאת בקריאת שמע שעל המטה, אסור לאכול ... קודם

קריאת שמע שבצאת הכוכבים מיד).

ומזה מובן הטעם שלענין ערבית בימי הצום

סמך הרבי להקל בזמן תפלת ערבית – שהרי כל החשש הזה הוא באלו שקוראים רק פרשה אחת

בקריאת שמע שעל המטה, משא"כ אנו נוהגים תמיד לקרוא ג' פרשיות בקריאת שמע שעל

המטה, הרינו מתכוונים בזה לשם קריאת שמע. וגם הרי הרבי התפלל מנחה לפני פלג המנחה.

נמצא שכל החומרא להתפלל ערבית אחרי צאת

הכוכבים אינו (מדינא) אלא ממנהגא. ובזה ודאי אפשר לסמוך על זמן צאת הכוכבים שמעיקר

הדין לשיטת רבינו הזקן כאן, דהיינו בכוכבים בינונים, לזכי הראות באויר זך .

והיינו כאמור לעיל, כשהשמש יורדת 5°50' תחת האופק.

שוב העיר המזכיר הרי"ל ע"ה

גרונר, בהערות ובאורים גליון א'סב ע' 73 (בפעם הראשונה שרצה שיתפללו 25 דקות אחרי

השקיעה, אמר לי לגשת להרה"ח ר' שמואל הלוי לויטין, באמרו שהרי הוא רב פוסק

דינים, ולבקש שיסכים להתיר להתפלל ערבית 25 מינוט אחרי השקיעה, ולהכריז שאחר כך

לאחרי שיהי' 36 דקות אחרי השקיעה לקרוא קריאת שמע שנית (ולא הזכיר שיכולים לסמוך

על קריאת שמע שקוראים בקריאת שמע שעל המטה). וכן הי' פעם – ואולי יותר מפעם אחד –

שהורה להתפלל ערבית 20 מינוט אחרי השקיעה, ולהכריז הנ"ל).

במשך יותר מעשרים שנים בסיומי התעניות

התפללתי תמיד במנין זה, ולא זכור לי שיכריזו כנ"ל, ושיערתי תמיד בפשיטות

שסומכים על קריאת שמע שעל המטה, שאנו נוהגים לקרוא כל ערב ג' פרשיות, לשם קריאת

שמע.

אמנם כל זה הוא כשמתפללים לפני צאת

הכוכבים, משא"כ כשמתפללים אחרי צאת הכוכבים, לכאורה פשוט שאפשר להתפלל אחרי

צאת הכוכבים הבינונים, ואין טעם שלא לסמוך על קריאת שמע שעל המטה.

*

ויתירה מזו מסיק בס' בין השמשות (ע'

סח), שבכל מילי דרבנן אפשר לסמוך על ראיית כוכבים בינונים. וכן הוא לענין מוצאי

תענית תשעה באב ושאר תעניות דרבנן, דסגי בכוכבים בינונים (שם ע' עד). והיינו

כמבואר בשו"ע סי' תקסב ס"א (כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא

השלימו עד צאת הכוכבים, אינו תענית). וברמ"א שם (שראה ג' כוכבים בינונים).

[לא כולם מסכימים לומר שבדרבנן סגי

בכוכבים בינונים, ובט"ז (סי' רלה ס"ק א) משמע שלא הקילו בתענית אלא משום

"דבתענית לא הטריחו כולי האי", ולא משום דהוי מדרבנן (ראה "זמנים

כהלכתם" ע' כ)].

ולפי זה מסיק בס' "בין

השמשות" (ע' עז) שאף לענין ספירת העומר סגי בכוכבים בינונים, שהרי העיקר הוא

כדעת הפוסקים שספירת העומר בזמן הזה הוא מדברי סופרים (כדלקמן סי' תפט ס"ב).

ואף שיש אומרים שחיוב ספירת העומר בזמן

הזה הוא מן התורה, הרי יש מקילים לספור ספירת העומר גם לפני צאת הכוכבים, ואפילו

לפני שקיעת החמה, כדלקמן סי' תפט סי"ב (יש אומרים שמותר לברך ולספור בבין השמשות

אף על פי שהוא ספק לילה וספק יום ... מנהג העולם לקרות קריאת שמע של ערבית מפלג המנחה

ואילך לפי שסומכין על האומרים שמפלג המנחה ואילך כשם שהוא כלילה לענין תפלת ערבית לרבי

יהודה כך הוא כלילה לענין קריאת שמע של ערבית וא"כ הוא הדין שהוא כלילה לענין

ספירת העומר לרבי יהודה לפי דבריהם).

ואף שרבינו פסק שם שלא כדעתם (ויש חולקין

על זה ואומרים שלכתחלה אין להכניס עצמו לידי ספק אפילו מדברי סופרים ואין לספור עד

צאת הכוכבים שהוא לילה ודאי, וכן עושין המדקדקים וכן ראוי לכל אדם לעשות ... שהעיקר

כהאומרים שמפלג המנחה אינו חשוב כלילה אפילו לרבי יהודה אלא לענין תפלה בלבד אבל לא

לענין שאר דברים שמצותם בלילה).

מכל מקום מסיק ב"בין השמשות" שם

דסגי בכוכבים הבינונים, ואין צריך לחכות לכוכבים קטנים.

[2953] כבר נתבאר לעיל (הערה 2931 ),

שעיקר זמן לילה הוא בצאת הכוכבים הבינונים, וכיון שאין אנו בקיאים בכוכבים בינונים

צריך להחמיר עד לצאת כוכבים קטנים, ו"לכך צריך להחמיר בקיץ לענין קריאת שמע של

ערבית עד שעה שלימה אחר השקיעה" (הנראית).

והנה באיזור לאזניא-לאדי, שהוא רוחב 54°45' לערך, לחשבון רבינו, תהי' השקיעה הנראית ( 1°

תחת האופק) באמצע הקיץ בשעה 8:46, וצאת ג' כוכבים הבינונים ( 5°50'

תחת האופק) בשעה 9:37. הרי שזמן צאת ג' כוכבים בינונים באמצע הקיץ

הוא לערך 51 דקות אחרי השקיעה הנראית. ומה שהצריך "שעה שלימה אחר

השקיעה" (ובמהדורה קמא: "ויותר משעה בקיץ במדינות אלו"), הוא כדי

שיהיו נראים גם הכוכבים הקטנים יותר.

ולכן נראה לקבוע את זמן צאת הכוכבים

הקטנים – כשהשמש יורדת לערך 6°50' תחת האופק (מעלה

אחת אחרי ראיית הכוכבים הבינונים 5°50' ).

ואף ששיעור זה הוא באיזור לאזניא-לאדי

מעט יותר מ"שעה שלימה אחר השקיעה" (ראה בסוף ספר סדר הכנסת שבת, בהערות

הרב יהורם שי' אולמן), והי' אולי אפשר להקדים מעט, שראית הכוכבים הקטנים אחרי

ראיית הכוכבים הבינונים היא רק 3/4 מעלה (ובארץ ישראל בימים השוים היא הוספה של

לערך 3 דקות). מכל מקום נראה לענ"ד להשוות המדות, ולהוסיף מעלה אחת אחרי זמן

ראיית הכוכבים הבינונים כנ"ל (זאת אומרת שבארץ ישראל בימים השוים הוספה זו היא

לערך 4 דקות).

ומזה נראה גם, שמה שנתבאר לעיל (ראה

הערה 2916 )

שהשקיעה האמיתית היא 4 דקות אחרי שקיעה הנראית, הכוונה לאיזור לאזניא-לאדי,

משא"כ בארץ ישראל היא פחות מ-3 דקות; שהרי נתבאר לעיל (סוף הערה 2934 ),

שאם נאמר ש-4 הדקות הם בארץ ישראל, אם כן תהי' צאת הכוכבים הבינונים כשהשמש 6° תחת האופק, והיינו באיזור לאזניא-לאדי – בימים השוים – 36 דקות

אחרי שקיעה הנראית, ובאמצע הקיץ – כמעט שעה אחרי השקיעה הנראית, ומהו אם כן שכותב

כאן, שרק מחמת שאין אנו בקיאים בכוכבים קטנים צריך להחמיר עד שעה שלימה,

משא"כ אם היינו בקיאים בכוכבים בינונים לא היינו צריכים לחכות שעה שלימה!?

(ראה בסוף הספר סדר הכנסת שבת, הערות הרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק ס"ב, והרב

שלום דובער שי' הרצל ס"ג-ד).

*

והנה בס' "בין השמשות" (ע' מט

וע' נא) כתב, שעל פי בדיקת המומחים נראים הכוכבים הקטנים בימים השוים בארץ ישראל

10 דקות אחרי שנראים הכוכבים הבינונים. ונתבאר בספרים הדנים בזה (ראה זמנים כהלכה

ע' מ, הזמנים בהלכה ע' תקכח), שלפי חשבון זה, ראיית הכוכבים הקטנים היא כשהשמש

יורדת 8°30' תחת האופק. ולפי זה סודרו לוחות זמני צאת

הכוכבים בחוגים רבים.

אמנם כבר נתבאר לעיל, דעת רבינו דסגי

בראיית הכוכבים באויר זך לזכי הראות, ולדעתו יוצא זמן ראיית כוכבים קטנים הוא

כשהשמש יורדת לערך 6°50' תחת האופק.

[2954] ראה שוע"ר סי' רצג

ס"א, שמטעם זה צריך להוסיף עד שיהיו ג' כוכבים עומדים רצופים במקום אחד.

ונתבאר לעיל (הערה 2931 )

שמקורו ברמב"ן (פסחים נד, ב) ובר"ן (שבת טו, א סד"א אמר רבה).

אמנם כאן כתב רק "להוסיף

מעט". וכן לענין יום הכיפורים יתבאר לקמן סי' תרכד ס"ב (שימתינו מעט אחר

צאת הכוכבים).

ומקורו ברא"ש יומא פ"ח סי' ח

( ותוספת זה לא נתברר

שיעורו אלא על כרחך לאו תוספת כל דהוא קאמר, מדאמרינן במסכת יום טוב בריש פרק

המביא (ל, א) ובשבת פרק שואל (קמח, ב) דהא תוספת דיום הכיפורים דאורייתא הוא, והא

נשי דידן דאכלו ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו, ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשיכה

שאינן יכולות לצמצם ... אלמא לאו בתוספת כל דהוא אמרינן, אלא שלא נתברר שיעורו,

וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט, וכן מוצאי יום הכיפורים אחר צאת הכוכבים צריך

להוסיף מעט" .

וכתב הגרא"ח נאה (בדי השלחן סי' צג

ס"ק ב) שכשם שבתחלת השבת הצריך רבינו להוסיף מחול על הקודש 4 דקות (ראה לעיל

הערה 2913 ),

כך מסתבר שגם בסוף השבת יש להוסיף 4 דקות.

ולפי האמור לעיל (הערה 2934 )

שזמן ראיית כוכבים בינונים הוא כשהשמש יורדת לערך 5°50'

תחת האופק, ולפי האמור לעיל (הערה 2953 )

שזמן ראיית כוכבים קטנים הוא כשהשמש יורדת לערך 6°50'

תחת האופק, נמצא שלענין מוצאי שבת, כדאי לקבוע הזמן – 4 דקות אחרי שהשמש יורדת

לערך 6°50' תחת האופק.

וראה מ"ש בזה בקובץ הערות התמימים

ואנ"ש – 770 (גליון ער ע' 51. ערב ע' 52. עדר ע' 46). סידור עם ציונים –

רסקין (ע' רל).

[2955] במדינות הצפוניות, בחורף – השקיעה היא

מוקדמת מאד, ובקיץ היא מאוחרת מאד.

[2956] לקמן בשו"ת רבינו

(סי' מה) מסיים (ואם יהיה איזו אונס ח"ו שלא תוכל למהר להדליק עד שקיעת החמה,

אזי תצוה לנכרי להדליק נרות של שבת והיא תברך עליהם הברכה, וה' יסלח לה ותבא עליה ברכת

טוב ותקבל שכר על הפרישה מה' הטוב), ושם נסמן (הערות 3019 - 3020 ).

[2957] ראה גם לעיל (הערה 2912 ).

[2958] ראה גם לעיל (הערה 2920 )

[2959] כאמור במכילתא ורש"י שמות יט, ג (הנשים

בלשון רכה ... לזכרים דברים הקשין כגידין). וגם כאן מדבר אודות "המכשלה מאד

בנשים ... וגם באנשים". ולעיל סי' רס ס"ה (צריך אדם לשאול לאנשי ביתו

... קודם בין השמשות ... בלשון רכה). וראה סדור עם ציונים – רסקין (הערה 18).

[2960] שבת קמח, ב (הנח לישראל

מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין ... לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא, דהא תוספת

דיום הכיפורים דאורייתא היא, וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשך ולא אמרינן להו

ולא מידי).

ולקמן סי' תרח ס"ד (וכן הדין בכל דבר

איסור שאינו מפורש בתורה אלא שחכמים למדוהו ממדרש הפסוקים, או שהוא קבלה בידם הלכה

למשה מסיני, או שהן בעצמן אסרו דבר, ואדם אחד עובר על דבריהם בשגגה שאינו יודע האיסור

ואף אם יודיע לו האיסור לא יקבל ממנו, אינו צריך למחות בידו דמוטב שיהיה שוגג ולא יהיה

מזיד). וכן הוא בסי' קנו ס"ז (אלא אם כן הוא איסור שאינו מפורש בתורה).

וכל זה הוא בתוספת עינוי יום הכיפורים,

שהוא לדברי הכל מדאורייתא, אלא שאינו מפורש בתורה וחכמים למדוהו ממדרש חכמים. וכל

שכן בתוספת שבת שלפנינו, שנחלקו הפוסקים אם הוא מן התורה, וקיי"ל שהוא מן

התורה, כדלקמן שם ס"א (מצות עשה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש, בין

בעינוי בין באיסור מלאכה ... שבת מנין ... יום טוב מנין...), ולעיל סי' רסא ס"ד

(יש אומרים שמצות עשה מן התורה להוסיף מחול על הקדש באיסור עשיית מלאכה בכניסת

שבתות וימים טובים וביציאתם), ושם נסמן (הערה 1276 ).

[2961] כל זמן בין השמשות אמרינן מוטב שיהיו

שוגגין ואל יהיו מזידים. והיא דעה הא'. אחר כך תתבאר דעה הב', שגם בבין השמשות

חובה למחות בכל אופן.

[2962] כדלעיל (ובמדינות אלו זמן צאת ג' כוכבים

בינונים בימים השוים הוא בכמו חצי שעה בקירוב אחר השקיעה האמיתית ... וכן בכל החורף

כמעט).

[2963] קדושים יט, יז (הוכח תוכיח את עמיתך). ולעיל

סי' קנו ס"ז (הרואה את חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה עליו להחזירו למוטב

ולהודיעו שהוא חוטא על נפשו במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך).

[2964] ראה לקמן הל' נזקי גו"נ

סט"ו. סדור עם ציונים – רסקין (ע' תשה).

[2965] אוצ"ל: ונטיית.

[2966] ראה לעיל (הערה 2925 ).

[2967] כדלעיל סי' רסא ס"א (ואפילו אם

נסתפק לו אם הוא בין השמשות או יום אין זה כלום, שכל ספק הבא מחמת חסרון ידיעה

אינו כלום, שאם הוא אינו יודע אחרים יודעים). עד"ז כאן, לענין ספק אם הוא

עדיין בין השמשות או שהוא כבר ודאי לילה.

[2968] כיון שבתחלת ובסוף הקיץ, צאת הכוכבים

במקום מושב רבינו היא כחצי שעה אחרי השקיעה האמיתית (כדלעיל הערה 2945 ),

לכן גם באמצע הקיץ צריך להחמיר מספק כמו בתחלת ובסוף הקיץ.

וכן לאידך גיסא, בדבר שצריך להחמיר עד

ראיית ג' כוכבים קטנים, הנה גם בתחלת ובסוף הקיץ צריך להחמיר מספק כמו באמצע הקיץ,

כדלעיל (סעיף ו, ובהערה 2951 ).

[2969] שתי דעות אלו (אם גם בבין השמשות יש

חיוב למחות בכל אופן), מובאים בתורת האדם להרמב"ן ענין אבלות ישנה, בכתבי

הרמב"ן מהדורת שעוועל ח"ב ע' רנג (הני נמי קאמר, שאוכלין עד שתבא עליהן

רגע דמשום ספק חשכה הן מפסיקין, ואינן מפסיקין ברגע ברור דהוא יום. אי נמי התם עד

שחשיכה ממש אכלי, ועברי אספיקא דבין השמשות).

ובים של שלמה ביצה פ"ד סי' ב (נראה,

לא זו ודאי דאורייתא אלא אפילו ספיקא דאורייתא, מאחר דספיקא דאורייתא לחומרא הוי כודאי

... אף בין השמשות הוי מחינן בהו אי היו אכלי, כי ספיקא כודאי). וכן פסק במ"א

סי' תרח ס"ק ב (אע"פ שהוא ספק, כגון בין השמשות, מוחין).

וב"נתיב החיים" (לבעל הקרבן

נתנאל) חולק עליהם, וסובר כדעה הא'. וכאן מביא את ב' הדעות, ומסיק על הדעה הב':

"וכן עיקר". וכדעה זו נפסק גם לעיל סי' קנו ס"ז (ואפילו הוא דבר

שאיסורו אינו אלא מספק), ולקמן סי' תרח ס"ד (נשים שאוכלות ושותות עד בין

השמשות ... אין ממחין בידן), משא"כ בבין השמשות מוחין.

[2970] כדלעיל (סעיף ב והערה 2917 ),

שמיד מהשקיעה האמיתית מתחיל בין השמשות דרבי יהודה.

[2971] ולמחות בהם מיד אחר השקיעה, אפילו

"אם יודע שלא ישמעו לו".

[2972] מלשון המשנה ברכות כו, א

(תפלת המנחה עד הערב), אין שום הכרעה אם הכוונה לשקיעת החמה או לצאת הכוכבים. ובתר"י

שם יח, א (אין לפרש עד יציאת הכוכבים שהוא לילה ממש, דעל כרחך אית לן למימר דעד הערב

האמור כאן אינו רוצה לומר אלא עד שקיעת החמה כו', כי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא

עד שקיעת החמה, הכי נמי תפילת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד).

אבל בשו"ע סי' רלג ס"א (ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן).

ומפורש יותר בדברי הרמ"א שם (עד הלילה דהיינו עד צאת הכוכבים). ואעפי"כ לא

סמך על זה הרמ"א אלא "בדיעבד או בשעת הדחק". ורבינו לא סמך על זה אלא

שלא למחות ביד המקילין.

או אפשר לומר, דמה שכתב אחר זה (ובפרט בשעת

הדחק בימות החורף שהיום קצר), היינו דבשעת הדחק אפשר לסמוך על דיעה זו (ולא רק שאין

למחות ביד המקילין) – ואזי יתאימו דבריו יותר לדברי הרמ"א.

או נאמר לאידך גיסא, שגם הרמ"א לא התיר

"בדיעבד או בשעת הדחק", שלא כתב אלא "ובדיעבד או בשעת הדחק יצא, אם

מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צאת הכוכבים" (ואינו צריך להשלים במעריב).

וראה שו"ת ארץ צבי (סי' ס), שפירש

בדברי רבינו שיש מקום להקל לענין מנחה אף כדעת ר"ת (אף שמבואר לקמן שאין

לסמוך כלל להקל כשיטתו). ובקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' ז ע' מב-ד.

[2973] אף ששקיעת החמה הוי קבלת שבת, מכל מקום אין

למחות בידי מי שמתפלל מנחה של חול.

[2974] אפשר שכולל גם, שעד שהמנין מתאסף עוברת

שקיעת החמה, שמותר לדחות התפלה לאחר השקיעה כדי להתפלל במנין.

[2975] עתה מבאר את האמור לעיל

"בין בחול בין בשבת", והיינו אף ששקיעת החמה הוי קבלת שבת, עדיין יכול

להתפלל מנחה של חול.

ולכאורה קשה מהאמור לעיל סי' רסג סכ"ג ( והוא שלא ענה עמהם

אחר ברכו, אבל אם ענה, הרי קבל עליו שבת, ואסור לו להתפלל מנחה של חול, אלא יתפלל

ערבית שתים).

מבאר כאן, שדוקא בקבלת שבת ממש אוסרת אף

איסורי שבות במקום מצוה, כדלעיל סי' רסא ס"ג (וכל זה כשעדיין לא קיבל עליו

שבת. אבל אם כבר קיבל עליו שבת ...

אסור לו לעשות בעצמו כל שבות אפילו קודם בין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול);

ולכן נאסרה עליו גם תפלת המנחה של חול.

משא"כ בין השמשות, בלי קבלת עיצומו

של יום, כשם שהתירו חכמים איסורי שבת במקום מצוה, כדלעיל סי' רסא ס"א (בין

השמשות ... לדבר מצוה מותר לעשות בה כל דבר ש[האי]סור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים);

כן הותרה לו גם תפלת המנחה של חול, כאמור כאן.

ומזה מובן שיש בזה הפרש בין אשה המדלקת

נר שבת, שאינה יכולה להתתפלל מנחה אחרי קבלת השבת, כדלעיל סי' רסג ס"ז ( שאותה

אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו, ולכן תתפלל מנחה תחלה), ונתבאר לעיל שם

(הערה 1500 ),

לבין איש שיכול להתפלל מנחה גם בבין השמשות, כאמור כאן.

והיינו אף אם האיש הדליק בעצמו נר שבת,

כדלעיל שם (וכל זה באשה. אבל באיש המדליק אין בו שום מנהג כלל, ומעמידין על עיקר

הדין שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, אלא באמירת ברכו).

[2976] כאן חוזר רבינו ממה שפסק

כרבינו תם לעיל סי' רסא ס"ה, וסי' שלא ס"ה, וסי' תרח ס"ג, אשר בין

השמשות מתחיל בסוף השקיעה, שהוא קרוב לשעה אחרי תחלת השקיעה, ונמשך 13.5 דקות

(בארץ ישראל בימים השוים), שאז הוא זמן צאת הכוכבים, שהוא תחלת הלילה.

ומסיק כאן כשיטת הגאונים, אשר בין

השמשות מתחיל מיד אחרי השקיעה האמיתית, שהיא כמה דקות אחרי השקיעה הנראית, ונמשך

20 דקות (בארץ ישראל בימים השוים), שאז הוא זמן צאת הכוכבים, שהוא תחלת הלילה.

וכן פסק רבינו בסידורו סוף הל' ציצית (אין

לברך על הציצית ... בערב אחר תחלת השקיעה שאז הוא תחלת בין השמשות).

בקשר לפסקי רבינו שבסדור כתב בחידושי

צמח צדק מו, ד (מיהו הסידור כתב זמן רב אחר השו"ע). ובפסקי דינים צמח צדק

שמב, א (מה שכתב המ"א דצאת הכוכבים זו סוף השקיעה, זהו דעת רבינו תם, וכבר

השיגו על זה גדולי האחרונים).

ובשער הכולל פ"א ס"א (המנהגים

והדינים אשר הנהיג אדמו׳׳ר בהסדור הכריע כמה דברים נגד השו״ע שלו. ומבואר בשו״ת

דברי נחמיה חאו״ח סימן כ״א ושו״ת אדמו״ר צ״צ ז״ל סימן י״ח אות ד׳ שיש לנהוג כהסדור).

ובאגרות-קודש חי"ב אגרת ג'תתקעו (פסק

רבנו הזקן בסידורו בסדר הכנסת שבת, דהעיקר כשיטת הגאונים בזמן בין השמשות, ומעיר ממה

שכתב בשלחנו הטהור סי' רס"א סעיף ה', כשיטת רבינו תם, ומסתפק איזוהי משנה אחרונה.

וכבר הורה נכדו אדמו"ר הצמח צדק, אשר הסידור כתב זמן רב אחרי השו"ע (חידושים

למס' שבת סוף פרק ז' מו, ד) ובתר פסקי הסידור אזלינן להלכה ולמעשה, הן בענין זה והן

בכמה ענינים שישנם שינוים בין הסידור והשו"ע).

ומ"ש בשו"ת צמח צדק

חיו"ד סי' רד (תינוק שנולד ביום לעת ערב ולא נודע אם קודם שקיעת החמה או אחר שקיעת

החמה, אבל עדיין היה יום ... מלשון השאלה אבל עדיין היה יום, נראה שלא היו נראים שום

כוכבים ברקיע בעת שנולד, ואם כן שודאי הוא שלא נראו כוכבים ... דעדיין הוא

יום",

ביאר באגרות קודש חי"א אגרת ג'שפז

(באם אין נראים שום כוכבים ברקיע, היינו גם לא אחד ואפילו מהגדולים – עדיין יום הוא

(ולא שקיעת החמה עדיין) ... כי על ידי אי ראיית שום כוכבים – מבררים הספק אם שקעה

החמה אם לאו (כשהר מסתיר במערב, או ענן)).

וראה אורות חיים פ"ט. ישראל והזמנים

ח"ב ע' תקט. סדור עם ציונים – רסקין ע' רלג-ד.

[2977] סי' רסא ס"ב (יש

אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש

נראה על הארץ עד זמן בין השמשות, והזמן הזה ... ג' מילין ורביע ... ושיעור זמן בין

השמשות הוא ג' רבעי מיל ... קודם הלילה).

[2978] ספר הישר סי' רכא. תוס' שבת לה, א ד"ה

תרי. פסחים צד, א ד"ה רבי יהודה. מנחות כ, ב ד"ה נפסל.

[2979] המצויינים בב"י סי' רסא

ד"ה והתוס'.

[2980] לחשבון מהלך מיל יח דקות,

וג' מיל ורביע הם 58.5 דקות. ויתבאר לקמן (הערה 2998 ).

[2981] פסחים צד, א (מעלות השחר עד

הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין).

[2982] כי חלק יו"ד הוא בתרא לגבי חלק

או"ח. וכן יתבאר לקמן סי' תקיג בקונטרס אחרון ס"ק ד (וביורה דעה ...

דבתרא הוא חזרו בהם הרב ב"י והרמ"א). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל סז.

[2983] בסי' רסו ס"ט (משתשקע החמה ספק הוא

עד דשלים בין השמשות), שהוא מבעל העיטור שסובר בזה כשיטת הגאונים (ראה לקמן הערה 2993 ).

ובסי' רסב ס"ה (יש לסמוך על

הכוכבים ... ואע"פ שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום), שהוא מתשובת

הר"י בעל התוס' שסובר כשיטת הגאונים (ראה לקמן הערה 2992 ).

וב"אורות חיים" (ע' רמא) הביא

שכן כתב גם בשו"ת "בית דוד" שאלוניקי ת"ק, סי' קכו (למעשה

נראה כמהר"ם אלשקר, חדא דמהשו"ע יו"ד שם נראה דסבירא לי'

כמהר"ם אלשקר, וכן נראה דעת מור"ם שלא הגיה עליו כלום". וראה מה

שדן בדבריו שם.

[2984] היינו שכתב סתם "משתשקע" (ולא

פירש "מסוף שקיעה"). ואף שר"ת מפרש מה שאמרו בגמרא "משתשקע

החמה" שהכוונה לסוף שקיעה, מכל מקום הפוסקים מפרשים דבריהם יותר (ראה כללי

הפוסקים וההוראה כלל כו). וכיון שסתמו וכתבו "משתשקע" מובן שהכוונה היא

"דאחר השקיעה מיד הוא בין השמשות".

[2985] סי' רסו ס"ק יא (ובתשובת

מהר"מ אלשקר ... שהאריך להביא שיטת הגאונים והפוסקים ובביאור דבריהם).

ואילו לקמן סי' שלא ס"ה פסק רבינו

כר"ת, ולכן העיר בשוה"ג שם: "דלא כש"ך יו"ד סי'

רסו".

[2986] ס"ק א (זהו לפירוש ר"ת דשקיעת

החמה קודמת למשתשקע, ואינו עיקר).

והנה בפרי חדש קאי על האמור בגמרא שבת

כא, ב (מצותה משתשקע החמה). ומפרש רבינו תם מנחות כ, ב ד"ה נפסל (משתשקע החמה

משמע סוף שקיעת החמה ... דאמרינן (שבת כא, ב) גבי נר חנוכה מצוותה משתשקע החמה ). וכיון

שבשו"ע או"ח סובר הבית יוסף כדעת ר"ת, לכן כתב בשו"ע רס"י

תערב ( אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה).

אמנם כתב על זה במ"א שם ס"ק א (סוף

שקיעתה, היינו צאת הכוכבים). וחלק עליו הפרי חדש שם ס"ק א ( סוף

שקיעתה, פירוש דהיינו צאת הכוכבים. וזהו לפירוש רבינו תם דשקיעת החמה קודמת

ל"משתשקע". ואינו עיקר, אלא היינו תחלת שקיעת החמה).

והנה רבינו מוכיח מדבריו דלא קיי"ל כר"ת

לענין שקיעת החמה . ואם כן נראה לכאורה שסובר כוותיה, שעיקר זמן הדלקת נרות

חנוכה הוא בשקיעת החמה (ולא בצאת הכוכבים).

ואפשר שלזה כיון באגרות קודש ח"י

אגרת ג'קטו (וראה פרי מגדים סתרע"ב א"א סק"ג ובמשנה ברורה שם. סדר

הכנסת שבת שבסידור רבנו הזקן). וראה שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' תסד.

[2987] תשובת הגאונים בשלימותה נדפסה

ב"הזמנים בהלכה" ע' תרמה ואילך.

[2988] סי' ס (מצאתי בשם ר"ח,

מי שהדליק הנר בערב שבת אחר שקיעת החמה, הרי זה חייב מלקות אם הדליק בשוגג, ואם ידע

שזה אסור קונסין אותו".

ובשו"ת מהר"ם אלאשקר סי' צו (וידוע

הוא דכל המפרשים והמחברים שכתבו סתם ולא חילקו בשקיעות כר"ת ז"ל, לא

סבירא כוותיה, דלא באו לסתום כי אם לפרש). וראה "אורות חיים" ע' רכא.

[2989] שבת טו, א (שסתם). ונתבאר

בפירוש הרלב"ח הל' קידוש החדש פ"ב ה"ט ד"ה כלל הדבר (דעת

ר"ת ומחזיקי דבריו, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל נראה שאין זה אמת, שאם כן

הי' לו לפרש איזה דבר מזה, ולדעתו פירוש משתשקע החמה רוצה לומר מיד אחר שתיסתר גוף

החמה מעינינו. ובודאי שלדעתו ז"ל גם זו היא סברת הריא"ף ז"ל. גם

הרא"ש ז"ל לא כתב בפסקיו כלל מדברי ר"ת, כנראה שלדעתו ז"ל

פירוש משתשקע החמה הוא כפשוטו כשיסתר גוף החמה מעינינו).

וכן הוא בשו"ת מהר"מ אלאשקר

רס"י צו (דעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והרא"ש

ז"ל, דלדידהו בין השמשות הוי תיכף אחר שקיעת החמה מעל הארץ). וראה

"אורות חיים" ע' רכו.

[2990] הל' שבת פ"ה ה"ד

(שסתם). וראה המובא בהערה הקודמת ממהרלב"ח. ובשו"ת מהר"ם אלאשקר שם

(הרב ר' אברהם חסיד בנו של הר"מ במז"ל פירש לנו הדבר בבירור שאין אחריו

בירור, וידוע הוא שכל דבריו מדברי אביו ז"ל, וכתב ... משתערוב השמש ועד שיראו

ג' כוכבים ... ואפילו ששקעה רוב עגולת השמש באופק, ולא נשאר ממנה כי אם דבר מועט

... הרי הוא יום ... והזמן שיש בין ערובת השמש ובין ראיית הכוכבים הבינונים הוא

ספק אם הוא מן היום או מן הלילה, והוא זמן בין השמשות). וראה "אורות

חיים" ע' רכט.

[2991] אבן העזר סי' ב, הובא בהגהות

מרדכי פ"ג עט, ג. ובב"ח סי' רסא (הא דאמרינן שמוסיפין מחול על הקודש

כו', ותנן בפרק במה מדליקין ג' דברים כו' עם חשיכה כו' הדליקו את הנר ... היינו

סמוך לשקיעת החמה, ומשקיעת החמה עד צאת הכוכבים היא שעה שמוסיפין כו', דתנו רבנן

בין השמשות ספק).

ומה שכתב אחר כך שצאת הכוכבים היא יותר משעה

אחת אחרי שקיעת החמה, פירש ב"הזמנים בהלכה" (ע' שעד-ה), דהיינו לומר

שבמקומו (מגנצא שבאשכנז) באמצע הקיץ – צאת הכוכבים היא יותר משעה אחרי שקיעת החמה.

ומה שהזכיר שם "מהלך ה' מילין" אגב אורחא נקט.

ואף אם נפרש שיש לו שיטה אחרת בזה, מביא

ממנו רבנו עכ"פ פרט זה, שמיד אחרי שקיעת החמה מתחיל בין השמשות. וראה אורות

חיים ע' ריד. זמנים כהלכה ע' יב.

[2992] בתוס' שבת לה, א ד"ה וירד (ואומר

ר"ת דהתם מיירי בתחילת שקיעה ... אבל תימה לר"י ... משעת צאת הכוכבים

הוי לילה).

ובתוס' פסחים ב, א ד"ה והא

קיי"ל עד צאת הכוכבים יממא הוא (אומר ר"י ... ולא קשה ... משתשקע החמה

... שני חלקי מיל שהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת הכוכבים, [ומתרץ] דאין אנו

בקיאין בצאת הכוכבים ... בינונים), שכל זה אינו לשיטת ר"ת.

ובתשובתו שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג

(פראג) סי' ריט (הובאה לעיל הערה 2943 ):

"על הבן הנולד סמוך לחשיכה והי' נראה יום, והיו נראים כוכבים קטנים מאד, נראה

לי כי יש לסמוך על הכוכבים ... אע"פ שהיה הרקיע מזהיר כיום". הובא

בשו"ע יו"ד סי' רסב ס"ה (ראה גם לעיל הערה 2983 ).

[2993] הל' מילה ח"ג (אי

אתיליד ינוקא משתשקע החמה, ספק הוא, עד דשלים בין השמשות). הובא בשו"ע יו"ד

סי' רסו ס"ט (ראה גם לעיל הערה 2983 ).

וראה "אורות חיים" ע' רמ. ישראל

והזמנים ח"ב ע' תקט. יגדיל תורה ירושלים חי"ב ע' 55. אור ישראל גליון כט

ע' סב.

[2994] הכוונה לר"י בעל התוספות [אחיינו

של רבינו תם] ובעל העיטור, ששניהם היו צעירים יותר מרבינו תם. וראה אגרות קודש

כ"ק אדמו"ר זי"ע חכ"ג אגרת ח'תתקלט. כללי הפוסקים וההוראה כלל

סג.

[2995] פ"ב סי' כג (וכתב

הר"ר יונה ז"ל ... דמשתקע החמה לא מדלקינן שרגא). והובא לעיל (הערה 2989 )

מה שכתבו בזה הרלב"ח ומהר"ם אלאשקר.

ובב"י סי' רסא (ונראה שגם

הרא"ש נסתפק בזה, ומפני כך לא הזכיר דבר מזה במסכת שבת ובמסכת יומא ... ומיהו

בפ"ק דתענית, לענין מקבל תענית סתם עד שקיעת החמה כתב דשקיעת החמה היינו צאת

הכוכבים, ואע"ג דאמרינן בפרק מי שהיה טמא דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד'

מילין, פירש ר"ת היינו מתחלת שקיעת החמה כשמחמה מתחלת ליכנס בעביו של רקיע,

אבל שקיעת החמה היינו סוף שקיעה והוא זמן צאת הכוכבים ע"כ. אלמא דסבירא ליה

הכי. ואם כן יש לתמוה על רבינו [הטור] שלא כתב דברי רבינו תם).

ורבינו מפרש בהרא"ש והטור,

שהרא"ש בשבת העתיק בסתם את דברי רבינו יונה, דלא סבירא ליה כר"ת, ואילו

בתענית הביא דברי ר"ת. ולכן לא כתב הטור את דברי ר"ת. וזהו שכתב כאן

"וכן כתב הרא"ש בשם הרב רבינו יונה".

וראה "אורות חיים" ע' רטו.

סדור עם ציונים – רסקין הערה 65.

[2996] לפרש שאחרי ארבעה מילין הוא זמן

צאת שלושה כוכבים, וכדלקמן.

[2997] פסחים צד, א (ומעלות השחר

עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין).

[2998] והיינו שהן מעמוד השחר עד

נץ החמה והן מהשקיעה עד צאת הכוכבים, שיעורם ד' מילין של 18 דקות, שהם 72 דקות. וכאמור

לעיל "כדי הילוך ג' מילין ורביע שהוא קרוב לשעה בינונית" [58.5 דקות],

דהיינו לחשבון מהלך מיל הוא 18 דקות, וד' מיל הם 72 דקות.

וכתב על זה הגרא"ח נאה בקצות השלחן סוף

ח"ג, בהערות לסדר הכנסת שבת ס"ק ט (אע"פ שמבואר מדברי אדמו"ר לעיל

דג' רבעי מיל הוא ח"י מינוטין, ולפי חשבון זה ג' מילין ורביע הוא שעה וח"י

מינוט, מכל מקום כתב כאן שהוא קרוב לשעה בינונית, שכן הוא לשיטת הרב ב"י שמביא

אותו בזה, דהרב ב"י בהלכות שבת פסק כר"ת, ואיהו סבירא ליה דשיעור מיל הוא

ח"י מינוט).

ולפי פירוש זה כתב בספרו שיעורי ציון סעיף

לז (זמן עלות השחר בארץ ישראל, י"א 72 מינוט לפני נץ החמה, וי"א 90

מינוט לפני הנץ בימים השוים בניסן ותשרי, וי"א 2 שעות לפני הנץ בימים השוים,

וכן עיקר).

והיינו כמבואר לקמן סי' תנט ס"י (שיעור

מיל הוא רביעית שעה וחלק עשרים [18 דקות], שהרי אמרו חכמים מהלך אדם בינוני ביום בינוני,

דהיינו בימי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין, הוא ארבעים מיל, והיום י"ב שעות, תחלק

הי"ב שעות לארבעים מיל יגיע לכל מיל רביעית שעה וחלק עשרים משעה ... ויש חולקין

על זה ואומרים ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה [24 דקות], לפי שיש אומרים שימי ניסן ותשרי

שאדם יכול להלוך בהם ארבעים מיל מעמוד השחר עד צאת הכוכבים ... ומהנץ החמה עד שקיעתה

אין אדם יכול להלך כי אם שלשים מיל, אם כן מגיע לכל מיל שני חומשי שעה ... ולענין הלכה

העיקר כסברא האחרונה).

נמצא שלפי דעה הא' הולך אדם 40 מיל מהנץ

עד השקיעה, דהיינו 18 דקות כל מיל, ומעלות השחר עד הנץ – ד' מיל, שהם 72 דקות.

ואילו לדעה הב' הולך אדם 30 מיל מהנץ עד השקיעה, דהיינו 24 דקות כל מיל, ומעלות

השחר עד הנץ – ה' מיל, שהם 120 דקות. וכיון שרבינו מסיים כי "לענין הלכה

העיקר כסברא האחרונה", נמצא דקיי"ל שמעלות השחר עד הנץ הם שתי שעות.

ועל פי זה כתב בנו הג"ר ברוך נאה,

לערך בשנת תש"מ, בנספח ללוח השנה (זמן עלות השחר לדעת אדמו"ר הזקן זצוקללה"ה

נבג"מ זיע"א הוא 120 דק לפני הנץ החמה (כמבואר בדבריו בכ"מ)).

ואח"כ ביאר דבריו ב"כפר חב"ד" (גליון 242 ע' 37).

כשנתקבל הנספח הנ"ל אצל כ"ק

אדמו"ר זי"ע, שלחו אלי, כדי שאודיע חוות דעתי בזה (ראה "עבודת

הקודש" ע' קסב). והודעתי שלענ"ד פשוט שלדעת רבינו מעלות השחר עד הנץ הם

72 דקות, כמפורש כאן בסדר הכנסת שבת, וכפי שנתבאר בקובץ "פלפול

התלמידים" מונטריאל ח"ד ע' פב ואילך (על מה שדנתי בזה אז עם הרי"י

פייגלשטוק).

ואף שנתבאר לעיל בדברי רבינו ששיעור מיל

הוא 24 דקות (ראה לעיל הערה 2922 ),

אין זו סתירה כלל, שהרי גם בשוע"ר עצמו נתבאר בסי' תנט, אשר שיעור מיל הוא 24

דקות, ומכל מקום כתב בסי' קפד ס"ג (שיעורו עד כדי הילוך ד' מילין שהוא שיעור

שעה וחומש) [72 דקות]. וכן הוא לעיל סי' רסא ס"ה (שמהלך ד' מילין הם פחות

משעה ורביע, היינו 72 דקות).

והמקור לדעה זו היא בפירוש המשניות

להרמב"ם פסחים פ"ג מ"ב (ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הליכה

בינונית מיל אחד, והוא שיעור מן הזמן שהוא שני חומשי שעה) [24 דקות]. ומכל מקום

כתב בברכות פ"א מ"א (ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות

השמש בכדי שעה וחומש שעה), שהם 72 דקות.

והטעם לכל זה הוא, כי כך כמעט מפורש

בגמרא, שאף הסוברים ששיעור מיל שהוא 24 דקות, מכל מקום מודים לענין שיעור ד' מיל,

שהם 72 דקות. שהרי המקור לכל זה הוא במשנה פסחים צג, ב (איזו היא דרך רחוקה, מן

המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא). ובגמרא שם (אמר עולא מן המודיעים לירושלים

חמשה עשר מילין הויא. סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם

ביום, עשרה פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים

חמשת מילין, פשו לה תלתין ... אמר רבא שיתא אלפי פרסי

הוי עלמא וסומכא דרקיעא אלפא פרסי) [היינו שמעלות השחר עד הנץ הוא חלק ששי

מי"ב שעות]. שבכל זה נתבארה השיטה הב' שהובאה לעיל מסי' תנט ס"י, ששיעור

מיל הוא 24 דקות, ומעלות השחר עד הנץ הוא מהלך חמשת מילין [120 דקות].

אמנם אחר כך אומרת הגמרא שם צד, א (מיתיבי

רבי יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום, עשר

פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת

מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תיובתא דרבא, תיובתא, דעולא תיובתא).

הרי שמסקנת הגמרא דקיי"ל כרבי יהודה שמעלות השחר עד הנץ הולך אדם ארבעת מילין

של 18 דקות [חלק עשירי מי"ב שעות].

ואף דקיי"ל שמהלך מיל הוא 24 דקות

(כמובא לעיל), והרי דעת רבי יהודה היא שמהלך מיל הוא 18 דקות, ביאר במעדני יום טוב

ברכות פ"א ס"י ס"ק ט (שנראה לי ליישב דברי הרמב"ם, דאע"ג

דעולא איתותב, היינו מרבי יהודה דשמעינן ליה דאמר בהדיא ד' מילין, והוה דלא כעולא

דאמר ה' מילין, אבל מכל מקום לא נדחו בזה דברי עולא, דהא איהו אדברי רבי עקיבא

דמתניתין דהתם, דאמר איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ, קאמר עולא שהם ט"ו

מילין ... והוא ראה וידע כמו שכתבתי, והוה רבי עקיבא כוותיה והלכה כרבי עקיבא

מחבירו), כדאמרינן בעירובין מו, ב.

והיינו שמסקנת הגמרא היא, שמעלות השחר

הם 72 דקות, כמפורש בדברי רבי יהודה "עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום ...

ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין", והרי "אחד מעשרה ביום" הוא

72 דקות ולא יותר (שהיום הוא 12 שעות, ואחד מעשרה ביום הוא שעה ו-12 דקות). וכן

קיי"ל.

אמנם לגבי שיעור מיל, ודאי קיי"ל

כרבי עקיבא במשנה הנ"ל, שדרך רחוקה [מנץ החמה עד חצות בערב פסח] הוא חמשה עשר

מיל – שמן המודיעים לירושלים. והיינו שרבי עקיבא סובר ששיעור מהלך מיל הוא 24

דקות. וכן קיי"ל.

נמצא פשוט בגמרא זו כשיטת הרמב"ם

ורבינו, הן בשו"ע שלו והן בסדר הכנסת שבת, שאע"פ שמהלך מיל הוא 24 דקות,

מכל מקום מהלך ד' מיל – הן ארבעה מילין של 18 דקות.

[ובמילא מובן גם, שג' מיל ורביע שבדברי

ר"ת, וג' רבעי מיל שבדברי ר"ת, גם הם במהלך מיל של 18 דקות, שהרי ג'

רבעי מיל שבר"ת הם השארית של ג' מיל ורביע שבדבריו [משא"כ ג' רבעי מיל

שבדעת הגאונים, לא מתייחסים בזה כלל למהלך ד' מיל שבגמרא פסחים, ובמילא מובן

דקיי"ל שמהלך מיל הוא 24 דקות].

ונתבאר כל זה לקמן סי' תנט ס"י

(הערה נג).

*

וכן נראה להוכיח לכאורה מדברי רבינו

בפסקי הסדור סדר ספירת העומר (זמן התחלת עמוד השחר מח"י אייר ואילך במדינות אלו

הצפוניות הוא בחצות לילה, לכך אין לספור אחר חצות אלא בלא ברכה, וזמן זה של עמוד השחר

נמשך כך עד י"ז בתמוז ועד בכלל, ולכן משהגיע חצות ליל י"ז בתמוז אסור לאכול ).

לפי הפירוש הפשוט של דברים אלו נראה, שרק

במשך שני חדשים אלו, מח"י אייר עד י"ז תמוז, עולה השחר בחצות לילה במדינות

אלו הצפוניות, נראה מכאן שזמן עמוד השחר הוא 72 דקות לפני נץ החמה. כן כתב גם רח"י

בארנשטיין ב"שימת עין" (שבסוף ס' הרב מלאדי) אות ג. וכן בארתי הדברים בקובץ

פלפול התלמידים חוב' ד' ע' פה (בהערה בשוה"ג לדברי הרי"י שי' פייגלשטוק).

ובאמת צריך עדיין הדבר תלמוד, שהרי הסידור

נכתב ונדפס לדורות, ולא רק לשנה אחת. קביעות זאת שתקופת תמוז תחול באמצע – בין ח"י

אייר לי"ז בתמוז היא נדירה. ויש לפרש זאת בכמה אופנים (לכאורה דחוקים). ואולי

נכתב בתחלה סדר ספירת העומר כמכתב כללי לאנ"ש, בשנה מסויימת (כמו שהוא גם

בסדר מכירת חמץ ועוד), ולכן חישב שני חדשים אלו לפי חדשי הלבנה של אותה שנה, ואחר

כך העתיק מכתב זה לסידור שלו.

אמנם בכל אופן נראה לכאורה שזה מתאים רק

אם נאמר שעלות השחר היא בימים השוים בארץ ישראל 72 דקות, דהיינו כאשר השמש היא

לערך 16.1 מעלות תחת האופק, שאז יעלה השחר באיזור לאזניא-לאדי לערך שני חדשים בעת

חצות לילה.

משא"כ אם נאמר שעלות השחר היא

בימים השוים בארץ ישראל 120 דקות, דהיינו כאשר השמש היא לערך 26 מעלות תחת האופק,

אז יעלה השחר באיזור לאזניא-לאדי לערך ארבעה וחצי חדשים בעת חצות לילה.

וגם אם נאמר שעלות השחר היא בימים השוים

בארץ ישראל 96 דקות, דהיינו כאשר השמש היא לערך 21 מעלות תחת האופק, אז יעלה השחר

באיזור לאזניא-לאדי קרוב לארבעה חדשים בעת חצות לילה.

וגם אם נאמר שעלות השחר היא בימים השוים

בארץ ישראל 90 דקות, דהיינו כאשר השמש היא לערך 19.8 מעלות תחת האופק, אז יעלה

השחר באיזור לאזניא-לאדי לערך שלושה וחצי חדשים בעת חצות לילה.

[אין כאן המקום להאריך כאן בהסברת

החישובים, וראה זמני היום בהלכה ע' מא וע' 182-185].

ואם נאמר שברוב השנים יעלה השחר באיזור

לאזניא-לאדי בעת חצות הלילה – מיד בתחלת אייר, לא הי' רבינו סותם וכותב (זמן התחלת

עמוד השחר מח"י אייר ואילך במדינות אלו הצפוניות הוא בחצות לילה, לכך אין לספור

אחר חצות אלא בלא ברכה).

*

וכן נראה להוכיח לכאורה מהאמור בתניא

אגרת התשובה פ"ג, לענין התעניות שמקבל על עצמו לתשובה (ויכול לדחותן לימים הקצרים

בחורף ... וגם יכול לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה).

ומובן שכל היתר אכילה זו הוא רק עד

שיעלה עמוד השחר, כמבואר בשו"ע סי' תקסד ס"ב (כל תענית שאוכלים בו בלילה

בין צבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר).

והיינו לומר שעלות השחר הוא שעתיים, או

שעתיים וחצי, קודם נץ החמה, ולכן "יכול לאכול מעט כג' שעות לפני נץ

החמה" – שהוא עדיין לפני עלות השחר.

[וכבר דן בזה כ"ק אדמו"ר

זי"ע באגרות קודש חי"ח אגרת ז'כז, ומקשר זאת עם שליש הלילה שאחר חצות,

שלא לסמוך על היתר הנ"ל שבשו"ע סי' תקסד. אבל בכל אופן מובן שאין להקל

ולאכול אחרי עלות השחר, שהוא מפורש לאיסור בשו"ע שם].

ולכאורה נראה שזה יתאים רק אם נאמר שעלות

השחר היא בימים השוים בארץ ישראל 72 דקות, דהיינו כאשר השמש היא לערך 16.1 מעלות

תחת האופק (או 16°54' תחת האופק, כפי שיבואר לקמן בסוף

ההערה), שאז יעלה השחר באיזור לאזניא-לאדי, באמצע החורף, לערך שתי שעות לפני נץ החמה;

או אם נאמר שעלות השחר היא בימים השוים בארץ ישראל 90 דקות, דהיינו כאשר השמש היא לערך

19.8 מעלות תחת האופק, או אפילו אם נאמר שעלות השחר היא בימים השוים בארץ ישראל 96

דקות, דהיינו כאשר השמש היא לערך 21 מעלות תחת האופק, שאז יעלה השחר באיזור לאזניא-לאדי,

באמצע החורף, לערך שעתיים וחצי לפני נץ החמה.

משא"כ אם נאמר שעלות השחר היא בימים

השוים בארץ ישראל 120 דקות, דהיינו כאשר השמש היא לערך 26 מעלות תחת האופק, שאז יעלה

השחר באיזור לאזניא-לאדי, באמצע החורף, יותר משלוש שעות לפני נץ החמה, ואם כן איך התיר

לאכול "כג' שעות לפני נץ החמה"?

[אין כאן המקום להאריך בהסברת החישובים,

וראה זמני היום בהלכה ע' מא וע' 182-185].

*

ולמרות כל האמור כאן, יש הרוצים לבאר

בשיטת רבינו, שזמן עלות השחר בארץ ישראל בימים השוים – 90 דקות, או 96 דקות לפני

נץ החמה, ודנו בזה כמה (ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' עא סי' נט. "אהלי

שם" ח"ד ע' פא ואילך. הערות התמימים ואנ"ש – 770 גליון רסח ע' 38.

קונטרס שערי ישיבה גדולה חוב' א' ע' קלד. קובץ אהלי תורה חוב' ח ע' מג. "משולחן

הארי" ע' 326. קובץ ממגד ירחים ח"ז ע' 177. "כבוד רבנן" ע' 203.

הוספות לספר סדר הכנסת שבת, בדבריו של הרב מנחם מענדל שי' קפלן).

אבל כבר בארתי לעיל, שלענ"ד מוכח

מדברי רבינו, שהזמן הוא 72 דקות לפני נץ החמה (בימים השוים בארץ ישראל). והטעם

שפסק כך רבינו הוא, כי בכל הסוגיא בפסחים (צג, ב – צד, א) יש רק שתי דעות: א) 120

דקות (5 מיל של 24 דקות), ב) 72 דקות (4 מיל של 18 דקות). ומסיימת הגמרא שם

דקיי"ל שהוא 72 דקות (4 מיל של 18 דקות). ולכן פוסק כך רבינו כאן,

ובשו"ע שלו (בכל מקום שנזכרים ד' מיל).

ויתירה מזו מבאר רבינו לקמן (ראה הערה 3000 ),

אשר הנשף הארוך (של שיטת ר"ת ושל עלות השחר) פירושו – שעד אז נראים כל

הכוכבים בשמים, ומשם ואילך אין נראים כל הכוכבים. והרי לדעת התוכנים, אין שום השפעת

אור מהשמש כשהיא יותר מ-18 מעלות מתחת לאופק. והטעם בזה, כי עד 18 מעלות מאירה

עדיין השמש על האטמוספירה, ומשם חוזר מעט אור לכדור הארץ, משא"כ אחרי 18

מעלות אין השמש מאירה אפילו על האטמוספירה, ועל כן אין שום השפעה מאור השמש על

כדור הארץ (ראה הזמנים בהלכה פרק טו).

וכיון שרבינו מבאר כאן על פי מה שרואים ב"חוש",

ו"נראה בעליל", שעד זמן עלות השחר "הרקיע הוא מלא כוכבים",

ברור לכאורה שהכוונה היא אל פחות מ-18 מעלות תחת האופק.

ואף שעולא סובר בגמרא שהשיעור הוא 120

דקות; הנה על דעתו מסיק בגמרא: "תיובתא דעולא תיובתא". ומדברי רבינו

נראה שעלות השחר דקיי"ל להלכה הוא מה שרואים במציאות, בחוש ובעליל. ואם כן

מסתבר דלא מיירי בשיעורים של 90, או 96, או 120 דקות (שכולם הם לערך 20 עד 26

מעלות, שהם הרבה יותר מ-18 מעלות), אלא בשיעור של 72 דקות (שהוא קרוב ל-17 מעלות,

כדלקמן בסמוך).

ומטעם זה כתב גם בס' הזמנים בהלכה (ע'

קצה) שאי אפשר לפרש כן בדעת רבינו. וכ"ה באור ישראל (גליון כט ע' סו). וראה

גם זמנים כהלכתם ע' ערה. הוספות לספר סדר הכנסת שבת, בביאורו של הרב יוסף יצחק שי'

פייגלשטוק (סעיפים ד-ה).

*

והנה בזמני היום בהלכה, ביאר וחישב את

זמן עלות השחר (וצאת הכוכבים לר"ת) של 72 דקות – שהוא כשהשמש היא 16.1 מעלות

(היינו 16°6' ) תחת האופק. והיינו אם נחשב את 72 הדקות

מעת נץ החמה הנראה (והשקיעה הנראית).

אמנם מסתבר יותר, שמחשבים את 72 הדקות

מעת נץ החמה האמיתי (כמו שמחשבים את 20 הדקות מהשקיעה האמיתית עד צאת הכוכבים,

כדלעיל הערה 2924 . וראה גם לקמן הערה 1291 בסופה). ולכן נראה לכאורה, שצריך לחשב את 72 הדקות האלו

כשהשמש היא 16.9 מעלות (היינו 16°54' )

תחת האופק.

[2999] כעין זה הוכיח מהר"ל מפראג בספרו

גור ארי' שבת לה, א ד"ה תרי תילתי מיל (דהא מן עמוד השחר עד הנץ החמה גם כן

ד' מילין ... ועדיין כל הכוכבים נראים, וכך מן שקיעת החמה עד הלילה שכל הכוכבים

נראים).

וכעין זה כתב בביאור הגר"א

או"ח סי' רסא ס"ק יא (דבעלות השחר עדיין כוכבים עומדים זמן הרבה, ועד

שתנץ החמה הוי ד' מילין), וביו"ד סי' רסב ס"ק ט (והחוש מכחיש לכל רואה

שמעלות השחר הוא שיעור גדול הרבה מאד על צאת הכוכבים אחר השקיעה ... בעמוד השחר

עדיין כוכבים עומדים זמן הרבה).

[3000] אלא ודאי מה שאמרו בגמרא פסחים (צד, א):

"עד צאת הכוכבים" אין הפירוש "שלושה כוכבים" (כפי שהוא בגמרא

שבת לה, ב: "שלושה [כוכבים] לילה"), אלא פירושו הוא "שהרקיע הוא

מלא כוכבים".

סברה זו כבר הביא ב"מנחת כהן"

מאמר ראשון סוף פ"ז (אין לומר שמה שאמר רבי יהודה בשבת ששיעור זמן בין השמשות

בלבד ג' רבעי מיל, היינו מן השקיעה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים, ואז הוא תחילת

הלילה, אבל מה שאמר בפסחים שמן שקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש מהלך ארבע מילין

היינו עד צאת כל הכוכבים הבינוניים או רובם, לפי שעד אותה שעה מהלכין בני אדם. כי

הנה ראשונה דבר נראה לחוש הוא שמן השקיעה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים יש יותר

ממהלך ג' רבעי מיל, שהוא פחות מרביע שעה).

אבל ראה לעיל (הערה 2934 )

איך מיישב רבינו פליאה זו. וראה עוד לעיל הערה 2930 .

לקמן הערה 1284 .

סדור עם ציונים – רסקין (הערה 68).

[3001] ראה מנחת כהן מבוא השמש פ"ה (הנה הטענות

וקושיות שמצאתי נגד דעת רבינו תם ופירושו הן עשר טענות, השלש מהן הן נגד פירושו של

הרב על ברייתא של פרק במה מדליקין מן הסברא, ומן אותה הסוגיא עצמה, והשבע הן ראיות

מן הכתובים ומדברי רבותינו ז"ל, שמיד אחר ששקעה החמה תחת האופק הוא לילה או

לפחות ספק לילה, לא יום ודאי כדעת הרב ז"ל ... אלו הן הספיקות שיש נגד דעת

ר"ת ונגד פירושו על ברייתא של פרק במה מדליקין, ובאמת שצריך נגר ובר נגד

דיפרקינון). אלא שאחר כך (פרק ט ואילך) מיישב בארוכה הקושיות שעל שיטת רבינו תם.

וראה ארץ צבי ח"א סי' קה וסי' קכא.

שו"ת בני ציון סי' טז. הזמנים בהלכה פרק מב.

[3002] תוספות חולין מד, א ד"ה

כדי (ודבריהם דברי קבלה). וכן הוא לקמן יו"ד סי' כד ס"ק ד (מחמירים

כבה"ג שכל דבריו דברי קבלה). ובקונטרס אחרון או"ח סי' רעא ס"ג ג (הר"ח

והגאונים שכל דבריהם דברי קבלה). וראה כללי הפוסקים וההוראה ס' קפה.