רסא זמן הדלקת נרות לשבת

רסא ז מן הדלקת נרות לשבת

ובו ז' סעיפים

בין השמשות

א ספק ¹²²⁸

חשכה ספק אינה חשכה, וזהו נקרא בין השמשות ¹²²⁹

בכל מקום, והוא כדי מהלך ג' רביעי מיל ¹²³⁰

(ועוד מ"ט אמות ¹²³¹ )

קודם צאת ג' כוכבים ¹²³²

בינונים ¹²³³ ,

אסור לעשות בו מלאכה מן התורה, כיון שהוא ספק לילה. ואם עשה חייב אשם תלוי ¹²³⁴ .

ואפילו דבר שאין איסורו בשבת אלא מדברי סופרים, אסור לעשות גם

כן בבין השמשות ¹²³⁵ .

ואפילו אם נסתפק לו אם הוא בין השמשות או יום ¹²³⁶ ,

אין זה כלום, שכל ספק הבא מחמת חסרון ידיעה אינו כלום ¹²³⁷ ,

שאם הוא אינו יודע אחרים יודעים ¹²³⁸ .

ולדבר מצוה מותר לעשות בה כל דבר ש[האי]סור בשבת עצמה הוא

מדברי סופרים ¹²³⁹ . וכן אם הוא טרוד ונחפז ונצרך לדבר

שהוא משום שבות בין השמשות ¹²⁴⁰ ,

הרי זה מותר:

ב לפיכך מותר לערב עירובי חצרות בבין

השמשות ¹²⁴¹ ,

אם לא עירב מבעוד יום, לפי שהוא נחפז ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל בחצר ¹²⁴² , וגם הוא דבר מצוה ¹²⁴³

כמו שיתבאר בסי' שס"ו ¹²⁴⁴ .

וכן מותר להטביל כלים בבין השמשות, אם לא טבלם מבעוד יום, והוא צריך להם לשבת שאין

לו כלים אחרים ¹²⁴⁵ .

וכן מותר לעשר פירות, אם אין לו מה יאכל בשבת, שזהו צורך מצוה ¹²⁴⁶ .

אבל אסור להפריש חלה בחוץ לארץ, שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה, ולשייר מעט עד אחר

השבת ולהפריש מן המשוייר ¹²⁴⁷ .

ומותר לעשר את הדמאי ¹²⁴⁸ ,

ולהטמין את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל ¹²⁴⁹ , (א) מטעם שנתבאר בסי' [רנ]"ז ¹²⁵⁰ .

ומותר לומר לנכרי להדליק נר לצורך שבת בין השמשות, שזהו לצורך מצוה ¹²⁵¹ .

ומותר לומר לו להדליק בין השמשות נר של יום מיתת אביו או אמו, שמאחר שהעולם נזהרים

בזה הרי זה כצורך גדול ¹²⁵² ,

וכל שהוא צורך גדול בענין שאם לא יעשנו יהיה לו צער, לא גזרו עליו בבין השמשות,

אע"פ שאין בו צורך שבת כלל ¹²⁵³ .

וכן במקום הפסד מרובה לא גזרו על שבות בבין השמשות ¹²⁵⁴ .

אבל אסור לערב עירובי תחומין בבין השמשות ¹²⁵⁵ ,

אפילו לדבר מצוה וצורך גדול והפסד מרובה ¹²⁵⁶ ,

מטעם שיתבאר בסי' תט"ו ¹²⁵⁷ . ועוד לפי שעל ידי העירוב (ב) קונה

שם שביתה ¹²⁵⁸ ,

והרי זה כקונה קנין בידים בשבת, ולא התירו לקנות קנין אפילו בבין השמשות ולצורך

מצוה והפסד מרובה ¹²⁵⁹

(ששבות זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל השבותים), (שאיסורו מפורש בדברי קבלה

בנחמיה סי' יג ¹²⁶⁰ ).

ומכל מקום אם עבר ועירב אפילו לדבר הרשות עירובו עירוב ¹²⁶¹ ,

כמ"ש בסימן תט"ו ¹²⁶² :

קיבל עליו שבת

ג וכל זה כשעדיין לא קיבל עליו שבת. אבל

אם (ג) כבר קיבל עליו שבת ¹²⁶³

בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום ¹²⁶⁴ , או שענה ברכו עם הצבור ¹²⁶⁵ ,

או שרוב הצבור ענו ברכו, אף על פי שהוא לא ענה עמהם, שחל עליו השבת בעל כרחו

אע"פ שאינו רוצה לקבלו ¹²⁶⁶ ,

כמ"ש בסי' רס"ג ¹²⁶⁷ , אסור לו לעשות בעצמו כל שבות אפילו

קודם בין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול ¹²⁶⁸ , כגון להטמין חמין לשבת ¹²⁶⁹

בדבר שאינו מוסיף הבל, אפילו אין לו מה יאכל בשבת, וכן לערב עירובי חצרות, אף על

פי שצריך מאוד לטלטל בחצר צרכי שבת, וכל כיוצא בזה ¹²⁷⁰ .

אבל מותר לומר לנכרי לעשות אפילו מלאכה גמורה ¹²⁷¹ ,

ואפילו לדבר הרשות ¹²⁷² ,

אם הוא הרבה קודם הלילה, לפי שבוודאי יש מקומות ישראל שלא קיבלו עדיין את השבת

ועושים מלאכות אפילו בעצמן, והיאך נאסור לאלו שקיבלו שלא יעשו אפילו על ידי נכרי.

אבל אם הוא חצי שעה קודם הלילה, שאז אפשר שכל מקומות ישראל

קיבלו כבר את השבת ¹²⁷³ , אסור לעשות על ידי נכרי אפילו דבר

שהוא משום שבות אפילו קודם בין השמשות, אם הוא לדבר הרשות ואין שם שעת הדחק ¹²⁷⁴ . אבל לדבר מצוה או לצורך גדול מותר

לעשות על ידי נכרי אפילו מלאכה גמורה, ואפילו בבין השמשות, אע"פ שכבר קבלו

השבת, שאין מחמירים בקבלת שבת יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת אלא לענין לעשות

בעצמו, אבל לענין אמירה לנכרי אין מחמירים יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת, שמותר

לעשות בו כל מלאכה על ידי נכרי לדבר מצוה או צורך גדול ¹²⁷⁵

כמו שנתבאר:

תוספת שבת

ד יש אומרים ¹²⁷⁶ שמצות עשה מן התורה ¹²⁷⁷

להוסיף מחול על הקדש ¹²⁷⁸ ,

באיסור עשיית מלאכה ¹²⁷⁹ ,

בכניסת שבתות וימים טובים וביציאתם, שנאמר ¹²⁸⁰

ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב (מערב עד ערב תשבתו שבתכם), יכול יתחיל ויתענה

בתשעה, תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה, הא כיצד, מתחיל

ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפים מחול על הקדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין,

תלמוד לומר מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכיפורים, ימים טובים מנין, תלמוד לומר

תשבתו. שבתות מנין, תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות ¹²⁸¹ מוסיפים מחול על הקדש מלפניה ולאחריה.

ה זמן ¹²⁸² תוספת זה מלפניה הוא מתחלת השקיעה,

שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות ¹²⁸³ , והוא כדי ג' מילין ורביע, שמתחלת

השקיעה עד צאת ג' כוכבים הוא מהלך ד' מילין ¹²⁸⁴ , ובין השמשות הוא

קודם צאת הכוכבים מהלך ג' רביעי מיל, נשארו ג' מילין ורביע מתחלת השקיעה עד בין

השמשות ¹²⁸⁵ .

והזמן הזה אם רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות

ממנו מקצת עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן ¹²⁸⁶ שהוא

ודאי יום מחול על הקדש. אבל בין השמשות אינו נחשב לתוספת, שהרי הוא ספק לילה ואסור

בו במלאכה מן התורה בלא מצות תוספת ¹²⁸⁷ .

ואם רוצה להקדים ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה ¹²⁸⁸ ,

דהיינו שעה ורביע ¹²⁸⁹

זמניות ¹²⁹⁰ קודם הלילה ¹²⁹¹ , הרשות בידו, ונאסר בעשיית מלאכה ¹²⁹² .

אבל אם קיבל קודם פלג המנחה, אין קבלתו כלום, ומותר בעשיית

מלאכה ¹²⁹³ . ומכל מקום לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות

מלאכה אם קיבל שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה ¹²⁹⁴ ,

לפי שיש אומרים ¹²⁹⁵

שמתחלת השקיעה ואילך הוא לילה גמור מן התורה (שאז הוא זמן ראיית ג' כוכבים בינונים

לפי דבריהם), ובין השמשות שהוא כדי הילוך ג' רביעי מיל קודם תחלת השקיעה, ופלג

המנחה הוא שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה. ויש אנשי מעשה שעושין לכתחלה כסברא

זו ¹²⁹⁶ ,

שפורשים ממלאכה שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה ¹²⁹⁷ .

אבל אין למהר להדליק הנר ¹²⁹⁸

ולהתפלל ערבית ¹²⁹⁹

של שבת עד שעה ורביע זמניות שקודם צאת הכוכבים, ולא שקודם תחלת השקיעה. ואפילו

בדיעבד אם הדליק אז הנר צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת ¹³⁰⁰

כמו שיתבאר בסי' רס"ג ¹³⁰¹ ,

וכן אם התפלל אז צריך לחזור ולהתפלל אחר כך ¹³⁰² ,

לפי שהעיקר כסברא הראשונה ¹³⁰³ .

ו מי שאינו בקי בשיעור בין השמשות, ואינו יודע מאימתי יוסיף

עליו (צריך להסתלק מכל ספק ולקבל שבת הרבה קודם תחלת השקיעה, ולכן) ידליק הנרות

בעוד שהשמש בראשי האילנות. ואם הוא יום המעונן ידליק כשהתרנגולין יושבים על הקורה

מבעוד יום. ואם הוא בשדה שאין שם תרנגולין ידליק כשהעורבים יושבים שם מבעוד יום ¹³⁰⁴ .

ז יש מקומות נוהגים לומר מזמור שיר ליום

השבת קודם ברכו, ובאמירת מזמור זה הם מקבלים תוספת שבת עליהם ¹³⁰⁵ ,

ונאסרין בעשיית מלאכה. אבל במדינות אלו אע"פ שנוהגים לומר גם כן מזמור זה

קודם ברכו, אף על פי כן עושים כל המלאכות עד ברכו ממש, לפי שמתחלה כשהתחילו לומר

זה המזמור לא היה בדעתם לקבל תוספת שבת באמירת מזמור זה, אלא באמירת ברכו ¹³⁰⁶ :

קונטרס אחרון

(א) מטעם שנתבאר

כו'. היינו ¹³⁰⁷

אפילו יש לו כבר מעט תבשילים טמונים ורוצה להרבות ולהטמין עוד, שאין מזה צורך גדול ¹³⁰⁸ .

ואף שהוא לשבת, אין זה נקרא דבר מצוה לענין לדחות שבות בשבילו, כמ"ש

הב"ח והעולת שבת והט"ז סי' שמ"ב ¹³⁰⁹

לענין מעשר עיי"ש.

אבל אם אין לו תבשילים אחרים, מיקרי דבר מצוה וצורך שבת

כמ"ש המג"א בס"ק י"ב ¹³¹⁰ .

דהא אפילו שבות בנין עראי ביום טוב דחינן בשביל הטמנה כמ"ש בסי' רנ"ט

ס"ו ¹³¹¹ .

ואין לומר דקיל איסורו שנדחה מפני כבוד בשר ודם ¹³¹² .

דהא אפילו מוקצה וכרמלית נדחית בשביל זה ¹³¹³ .

ואפשר דכל שהוא צורך גמור לשבת ולא סגי בלאו הכי כי אם בדוחק

קצת שרי אע"פ שאינו צורך גדול ¹³¹⁴ , דצורך גדול אפילו שלא לצורך שבת שרי

כמ"ש רש"ל ¹³¹⁵ ,

ולהכי לא הזכיר הרמב"ם ¹³¹⁶

צורך גדול אלא סתם וכתב ונחפז ונצרך כו', ולא החמירו הב"ח והט"ז והעולת

שבת גבי פירות אלא משום דאפשר זולתם בלא דוחק, והוא הדין לתבשילים יתירים, אבל כל

שיש דוחק קצת לשבת דמי ממש לעירובי חצרות דשרי להכסף משנה ¹³¹⁷

מהאי טעמא, ולכן לא הזכרתי צורך גדול כי אם בשלא לצורך שבת, ועיין בט"ז סוף

סי' שמ"ב ¹³¹⁸ :

(ב) קונה שם כו'.

לא ¹³¹⁹

סגי למג"א ¹³²⁰

בפרש"י ¹³²¹ ,

משום דרש"י לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דאתי כמ"ד דגזרו על השבות ¹³²² ,

ובעירובי חצרות קיל, אבל בערובי תחומין חמיר כמו מעשר. אבל לפי דעת הרמב"ם ¹³²³

ושו"ע ¹³²⁴ ,

דגם גבי מעשר שהוא מן התורה לגמרי בתירוש ויצהר ¹³²⁵

ואפילו הכי מעשרין לדבר מצוה. אם כן על כרחך צריך לומר דההפרש בין עירובי חצירות

לעירובי תחומין אינו משום דעירובי תחומין חמיר, דהא סתמא דמילתא אין מערבין עירובי

תחומין אלא לדבר מצוה ¹³²⁶ ,

אלא ההפרש הוא כמ"ש בסי' תקכ"ח ¹³²⁷ :

(ג) כבר קבל כו'.

אף ¹³²⁸

שבשו"ע סי' שצ"ג ס"ב הביא דעת האוסרים בלשון יש אומרים ודעת

המתירין בסתם ¹³²⁹ ,

אף על פי כן העיקר כהאוסרים כמ"ש כאן, שכן הוא הסכמות האחרונים כאן ¹³³⁰

ובסי' תקכ"ז ¹³³¹ ,

עיי"ש במג"א ¹³³²

וט"ז ¹³³³ (וממ"ש בסי' רס"ג ¹³³⁴

יתבאר שכן הוא דעת התוס' ורשב"א ¹³³⁵

ור"ן ¹³³⁶

עיי"ש). ואף שהט"ז בתשובה שהועתקה בסוף סי' ת"ר ¹³³⁷

מיקל בזה, וגם בסי' שצ"ג סק"ד ¹³³⁸

הניח דברי האוסרים בצ"ע. מכל מקום לא מלאו לבו לחלוק עליהם. ובסי' תקכ"ז

סק"ג ¹³³⁹

הסכים לזה בפירוש, שלא היקל אלא ביום טוב קודם תפלת ערבית עיי"ש. ואין לומר

כאן דבדרבנן יש לסמוך בשעת הדחק על המקילים. כיון שעיקר המחלוקת היא בשעת הדחק או

לדבר מצוה לפי דעת השו"ע ¹³⁴⁰ ,

והכי קי"ל ¹³⁴¹

דרבי ¹³⁴²

לא שרי שבות בבין השמשות אלא בכה"ג, אם כן לא שייך כאן לומר כדאי הוא לסמוך

עליו בשעת הדחק, כמ"ש בחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ל"א ¹³⁴³ .

ומ"ש בתשובת חכם צבי סי' י"א ¹³⁴⁴ ,

דמהתוספתא ¹³⁴⁵

אין ראיה, משום דהטמנה תדירה בכל שבת ומ[יע]קרא תקנתא דרבנן כו', וכוונתו שלא

התירו אלא מחמת הדחק, אבל לא לעשות כן תדיר. מאד תמוהין דבריו, דהא אסיקנא ¹³⁴⁶

סתם קדרות בין השמשות רותחות הן, אם כן כל שכן קודם לכן אין לגזור כלל על ההטמנה, כי

מה הוא עושה בה, ואפילו שלא לצורך שבת כלל, דהא אפילו למ"ד ¹³⁴⁷

גזרו על שבות בין השמשות אף לצורך מצוה ושעת הדחק, בהטמנה לא גזרו.

אלא ודאי צריך לומר כיון שקיבל עליו שבת גרע מבין השמשות,

ומיתסר בהטמנה כמו בשבת עצמה, ולא משום גזרה שמא ירתיח בתוספת שבת, דהא ודאי לא

חמירא תוספת מבין השמשות כמ"ש החכם צבי, וגם ליכא למיגזר כלל כמ"ש, אלא

כיון שקיבל השבת קיבל כל חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יום ¹³⁴⁸ ,

אע"ג דלא שייכי האידנא ¹³⁴⁹ .

אם כן אף לצורך מצוה ושעת הדחק מנא לן להתיר עירובי חצירות ושאר שבותים יותר משבת

עצמה ¹³⁵⁰ .

ואדרבא קל וחומר הדברים, מה אם ההטמנה שהיא מותרת לגמרי בבין השמשות בלא שום מצוה

שתדחה אותה, דהא אפילו למ"ד גזרו על שבות בבין השמשות לא גזרו בהטמנה, משום

שאין מקום כלל לאוסרה בבין השמשות, שסתם קדרות רותחות הן, וכל שכן קודם לכן,

ואפילו הכי אסרינן אפילו קודם לכן כשקיבל שבת, אע"ג דההטמנה מיקרי דבר מצוה

כמ"ש לעיל ¹³⁵¹ ,

עירובי חצירות ושאר שבותים שלא הותרו לגמרי בבין השמשות, אלא דחויות הן מחמת המצוה

או מחמת הדחק, אינו דין שיאסרו בקבלת שבת.

ומה שכתב עוד שם ¹³⁵² ,

דהרמב"ם ¹³⁵³

אפשר דסבירא ליה דהתוספתא משבשתא היא. זה אינו, דגם בגמרא שלנו ¹³⁵⁴

אמרו כן סילק המסלק והטמין המטמין, משמע בהדיא דאחר כך אסור להטמין, וזה העתיק גם

הרמב"ם ¹³⁵⁵ .

וכן כתב הר"ן בהדיא גבי נר חנוכה קודם לנר שבת ¹³⁵⁶ ,

דלפי שיטת בה"ג ¹³⁵⁷

לכך ההדלקה היא אחרונה, משום שאחר כך אסור להטמין ¹³⁵⁸ , והוא הדין לדידן ¹³⁵⁹

אחר תקיעה ששית ¹³⁶⁰ .

ואין לחלק בין לכתחלה לדיעבד, כמ"ש המג"א סוף סי' ר"ס ¹³⁶¹ ,

דהתם היינו טעמא משום דלא התירו אלא משום מצוה, משא"כ בהטמנה שסתם קדרות כו'.

ולפי ¹³⁶²

מ"ש ¹³⁶³

שהטעם אינו משום תוספת, אלא משום שקיבל עליו חומרת עיצומו של יום, יש לתרץ דברי השו"ע

שכאן פסק להחמיר ובסי' שצ"ג ס"ב משמע דסבירא ליה להקל ¹³⁶⁴ .

ולפי זה אתי שפיר נמי מה שהקשה הט"ז שם ¹³⁶⁵

על האוסרים, דהא קתני צריך כו', ואמאי צריך, הא אפשר שיוסיף בלי קבלת עיצומו של

יום. משום ¹³⁶⁶

ששם דקדק לכתוב קיבל עליו תוספת כו', וכאן דקדק לכתוב אחר עניית ברכו קבליה לשבת

כו', דהתם לא הזכיר כלל ברכו ולא תפלת ערבית אלא שקיבל עליו סתם תוספת שבת, כמו

שמצות התורה היא להוסיף מחול (על הקדש) אף בלא תפלה, ודומיא דתוספת יום הכיפורים

שהיא בקבלה בלבד ¹³⁶⁷ ,

עיין סי' תקנ"ג בטור וב"י ¹³⁶⁸ .

ולהכי לא מיתסר בשבותים, דלא עדיף התוספת שהוא עשה מבין השמשות שהיא ספק כרת ¹³⁶⁹ ,

כמ"ש החכם צבי ¹³⁷⁰ .

ועוד שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו אף אם הוא יום, כיון שהוא סמוך

לחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני ¹³⁷¹ ,

ואפילו הכי התירו השבותים, כל שכן בתוספת שמקבל מדעתו. ועוד דכל המקבל תוספת,

אדעתא דתוספת דרחמנא קא מקבל ¹³⁷²

ולא יותר.

אבל כשהתחיל ערבית של שבת, קיבל עליו עיצומו של יום, ולא תוספת

(עיין סי' תקנ"ג ¹³⁷³

דקבלה לא תליא בתוספת, דהא אף בט' באב מועלת ¹³⁷⁴ ,

עיי"ש ט"ז ¹³⁷⁵ ומג"א ¹³⁷⁶ ), שהרי אף להרמב"ם ¹³⁷⁷

דלא סבירא ליה תוספת כלל לשבת, ואפילו הכי מיתסר במלאכה אחר תפלת ערבית ¹³⁷⁸

(ואפילו בחול חשיבא קבלת לילה שלאחריו, עיין סוף סי' ל' ¹³⁷⁹ ,

ואפילו בתפלת הצבור לבדה בדאורייתא, עיי"ש במג"א ¹³⁸⁰ ,

ועיין בתרומת הדשן סי' רמ"ח ¹³⁸¹

דתפלת ערבית מיקרי קבלת עיצומו של יום עיי"ש), דודאי לא פליגי אסתמא דגמרא

דאמר ליה מי בדלת, וכולה סוגיא התם בברכות ¹³⁸² .

ועל כרחך צריך לומר דכיון שמתפלל תפלה השייכת לעיצומו של יום, הרי קיבל עליו

עיצומו של יום (וכן הוא לשון הגמרא עירובין ¹³⁸³

דיומא קבליה עליה, ולא תוספתו), ולפיכך חלו עליו כל חומרותיו, ולהכי מיתסר אף

בשבותים. והרי אפילו בט' באב שאין בו תוספת, אם קיבל עליו אפילו תעניתו לבד נאסר

בכל חומרותיו ¹³⁸⁴ ,

כמ"ש הב"ח ¹³⁸⁵

וט"ז ¹³⁸⁶

ומג"א ¹³⁸⁷

סימן תקנ"ג :

[1228] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

בין השמשות (ס"א-ב).

(ב)

קיבל עליו שבת (ס"ג).

(ג)

תוספת שבת (ס"ד-ז).

לכללות סימן זה ראה קיצור הלכות. הליכות

השבת ע' שסד ואילך.

[1229] משנה לד , א (ספק חשכה ספק אינו חשכה),

ופרש"י (כגון בין השמשות). טור ושו"ע ס"א (ספק חשיכה, והוא בין

השמשות).

[1230] שמואל שם לד, ב (שיעור בין

השמשות בכמה, אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל ... תלתא ריבעי מילא).

שו"ע ס"ב (ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק

אמות קודם הלילה).

וכן הוא לקמן ס"ה ( ובין השמשות הוא

קודם צאת הכוכבים מהלך ג' רביעי מיל) .

ושיעור ג' רביעי מיל תלוי בב' הדעות בשיעור מהלך מיל, כדלעיל

סי' רנא בקונטרס אחרון (בין השמשות, שהוא כמו שליש או רביע שעה, עיין סי'

תנ"ט). והוא כמבואר שם ס"י (שיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק עשרים

[18 דקות] ... ויש חולקין על זה ואומרים ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה [24 דקות]

... ולענין הלכה העיקר כסברא האחרונה), ובזה תלוי שיעור אורך בין השמשות, שאם שיעור

מהלך מיל הוא 18 דקות, אזי שיעור ג' רביעי מיל – 13.5 דקות, ואם שיעור מהלך מיל

הוא 24 דקות, אזי שיעור ג' רבעי מיל – 18 דקות. והעיקר כדעה האחרונה שמהלך מיל הוא

24 דקות, וג' רבעי מיל – 18 דקות. ונתבאר שם (הערה נג).

ושיעור זה של אורך בין

השמשות אינו לא לפי שעות שוות ולא לפי שעות זמניות, כי אם לפי מעלות אורך המקום

והזמן שהאדם עומד בו, כדלקמן בסדר הכנסת שבת ( בכדי חומש שעה וחצי חומש

משעות השוות (שהן כ"ד במעת לעת, והן י"ח מינוטין) אחר השקיעה האמתית, בימים

השוים שהם ימי ניסן ותשרי, בארץ ישראל ), ושם נסמן (הערה 2923 ).

[1231] רבי יוסי לד, ב (בין השמשות כהרף עין זה

נכנס וזה יוצא), ושם לה, א (דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי

יוסי. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לענין שבת, והלכה כרבי יוסי

לענין תרומה ... לחומרא), ושם לה, ב (דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר'

יוסי).

רא"ש פ"ב סו"ס כג (ובתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל

בין השמשות דרבי יוסי. ומיהו צריך לדקדק אם הוא סמוך לו ממש מיד אחר יציאת בין השמשות

דרבי יהודה, או מופלג ממנו ... משתשקע החמה מהלך אלף וחמש מאות ומ"ט אמות, מותר

לעשות מלאכה במוצאי שבת). טור לגירסת הב"י סי' רצג (ועל כן יש להגיה בספרי רבינו,

נמצא אחר שקיעת החמה אלף וחמש מאות וארבעים ותשע אמה).

והנה לפי חשבון מהלך מיל 24 דקות, יהי'

מהלך נ' אמות 36 שניות. והיינו שבתוך מהלך נ' אמה מתחיל בין השמשות של רבי יוסי,

שהוא כהרף עין.

אמנם בסדר הכנסת שבת ס"ג (ומשך זמן

שנמשך בין השמשות דרבי יוסי הוא מועט מאד, דהיינו ערך ב' חלקי ששים משעה לבד, כי בשליש

שעה משעות השוות אחר שקיעה האמיתית הוא ודאי לילה גם לרבי יוסי בארץ ישראל בימים השוים

(כמ"ש בסמ"ג בהלכות תרומה)), ושם נסמן (הערה 2929 ).

[1232] ברייתא ושמואל לה, ב (אמר ר' יהודה אמר

שמואל, כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. תניא נמי הכי כוכב אחד יום, שנים

בין השמשות, שלשה לילה). ודברים אלו הם בהמשך לדברי רבי יוסי, שלדעתו מתחיל בין

השמשות בראיית שני כוכבים (שנים בין השמשות), ומסיים בשלושה כוכבים (שלשה לילה).

וכן היא גם גירסת רבינו חננאל שם (תניא נמי הכי רבי יוסי אומר כוכב אחד יום, ב'

בין השמשות, ג' לילה). רמב"ם

פ"ה ה"ד (עד שיראו שלשה כוכבים). שו"ע סי' רצג ס"ב (עד שיראו ג'

כוכבים). לקמן שם ס"א (משעת צאת ג' כוכבים).

[1233] רבי יוסי בר אבין שם (לא כוכבים

גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים). רמב"ם

שם (בינונים). וכן הוא לקמן בסדר הכנסת שבת ס"ד (שאז הוא זמן צאת ג' כוכבים בינונים).

אלא שלענין מוצאי שבת צריך להוסיף,

כדלקמן סי' רצג ס"א (עיקר יציאת השבת הוא משעת צאת ג' כוכבים קטנים, שאין אנו

בקיאים בבינונים. ומיד שיצאו ג' כוכבים קטנים היה מותר בעשיית מלאכה, אלא שצריך להמתין

עד שיהיו ג' כוכבים עומדים רצופים במקום אחד, ולא מפוזרים, שזהו השיעור שצריך

להוסיף מחול על הקודש ביציאת השבת).

[1234] משנה פ"ד דכריתות יז, ב ( שבת

ויום חול, ועשה מלאכה באחד מהן, ואינו יודע באיזו מהן עשה, מביא אשם תלוי) . רמב"ם הל' שגגות

פ"ח ה"ב (אינו חייב באשם תלוי עד שיהי' שם איסור קבוע כיצד ... שבת וחול,

ועשה מלאכות באחד מהם, ואין ידוע באי זה יום עשה). לחם משנה שם (שעשה מלאכה בין

השמשות של ערב שבת, ואיקבע איסורא מיקרא).

וכן הוא לקמן בסדר הכנסת שבת מהדו"ק ( ויש

בו ספק סקילה וכרת ח"ו וחיוב אשם תלוי) . ובמהדורא בתרא שם ( שהוא

ספק של תורה באיסור כרת וסקילה ח"ו), ושם נסמן (הערה 2920 ) .

[1235] משנה שם לד , א (ספק חשכה

ספק אינו חשכה, אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים), ופרש"י (אע"ג

דשבות בעלמא היא, קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות). ב"י ריש הסי'. לבוש

ס"א (ואף על גב דשבות בעלמא הוא ... במילתא כי האי שאינו לצורך מצות שבת,

גזרו אף בין השמשות).

[1236] ב"ח (הוי אמינא דוקא בין השמשות

ממש הוא דאסור לעשר את הודאי וכו', אבל מי שאינו בקי ויכול להיות שעדיין הוא יום ודאי,

אם כן הוה ליה ספק ספיקא, חדא דילמא עדיין ודאי יום הוא, ואם תמצי לומר שהגיע בין השמשות,

עדיין הוה ליה ספק יום ספק לילה, ומותר לעשר את הודאי וכו', להכי תני ספק חשיכה, דכל

שהוא ספק לאדם כגון בין השמשות, אפילו אינו יודע בבירור שהגיע בין השמשות ויכול להיות

שעדיין יום הוא, אפילו הכי אסור לו לעשר וכו'). מ"א סק"א (ואם נסתפק אם היא

בין השמשות, אסור (ב"ח)).

[1237] תוספת שבת סק"א (וטעמו של דבר

נראה, משום דהוי ספק דחסרון ידיעה, דלא מקרי ספק). פרמ"ג א"א ס"ק א

(דספק חסרון חכמה אין נכנס כלל בגדר הספק).

וכן הוא לקמן סי' תסז סל"ט (וכל ספק שהוא מחמת

חסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל), ושם נסמן (הערה רנט). חיו"ד סי' קצ ס"ק

צז (דספק הבא ממיעוט ההכרה אינו ספק). לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק י

(דכיון שיכול להתברר מיד, דמיא לחסרו ידיעה). שו"ת רבינו סי' כב ד"ה

והנה (הוא ספק דחסרון ידיעה, ולא מהני אפילו בדרבנן). לקמן סדר הכנסת שבת ס"ז

(וחסרון ידיעה בזה אינו נקרא ספק).

טעם נוסף נתבאר במחצית השקל (דב' הספיקות חד הם, אי הוא לילה

או יום). והוא כדלקמן סי' תלח ס"ט (והרי ב' הספיקות הן שם אחד, שמא אין כאן

עוד חמץ בבית זה, ואין ספק אחד מוסיף על חבירו כלום, ולכך אינם נידונים כספק ספיקא),

ושם נסמן (הערה מח).

[1238] תורת הבית הארוך ב"ז ש"ד כא,

א (דספק הבא לה ממיעוט ההיכירא אינו ספק, שאם זה אינו בקי ומכיר, אחר יכיר).

וכן הוא לקמן יו"ד סי' קצ ס"ק צז ( שאם

אין זה בקי ומכיר, אחר יכיר).

[1239] רמב"ם פכ"ד ה"י

(כל הדברים שהן אסורין משום שבות, לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן

אסורין, אבל בין השמשות מותרין. והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק). ובמ"מ שם (בעירובין

פרק בכל מערבין (לד, א) אמר רבי, כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, וסתם

משנה שם גבי עירוב שנתנו בכרמלית כמותו. וקשה לזה מה ששנינו פרק במה מדליקין (שבת ל"ד,

א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים, ואין בדברים

אלו אלא משום שבות. לפיכך תירצו ז"ל שלא התירו השבותים בבין השמשות אלא במקום

מצוה כזו ובעירוב וכיוצא בה). וברמב"ם בהל' עירובין פ"ו ה"ט (שבשעת

קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשויות לכרמלית לדבר

מצוה, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק).

טור סי' שמב (כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה). שו"ע ס"א (ומותר

לומר לגוי בין השמשות ... לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה).

וכן הוא לקמן סי' שמב (כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים, לא גזרו

עליהם אלא בעצמו של יום, אבל בין השמשות מותרים, והוא שיהא שם דבר מצוה). סי' שעב

סי"ח (ובבין השמשות שהוא שעת קניית העירוב לא גזרו על שבות של דבריהם לצורך מצוה,

כמו שנתבאר בסי' רס"א). סי' תנה סי"ב (ובבין השמשות לא גזרו על שבות במקום

מצוה, כמו שנתבאר בסי' רס"א). סדר הכנסת שבת ( שהתירו חכמים איסור שבות

מדברי סופרים בבין השמשות בשעת הדחק ולצורך מצוה עוברת ).

ויש דברים שגזרו עליהם אף בין השמשות, כדלקמן סוף ס"ב ( אבל

אסור לערב עירובי תחומין בבין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול והפסד מרובה), ובסי' שמט ס"ג ( גזרו

על זה אפילו בבין השמשות אפילו לדבר מצוה, לפי שבקל יוכל לבא לידי איסור של תורה

שיעבירנו ד' אמות בהליכה אחת. וכן מטעם זה גזרו על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים

על ידי זה עוקר וזה מניח אפילו בבין השמשות לדבר מצוה, וכן על הוצאה כלאחר יד).

וראה לקמן סי' תרכג סי"א (שהתקיעה אינה מלאכה כלל, ואין

בה אפילו משום שבות גמור ... ולא אסרו בשבת ויום טוב אלא משום עובדין דחול ...

לפיכך יש להתיר תקיעה זו אפילו בין השמשות, אם כבר גמרו תפלת נעילה).

ושבות דשבות הותרה בבין השמשות אף שלא במקום מצוה, כדלקמן סי'

שמט ס"ג (אבל בבין השמשות לא גזרו על זה בכרמלית אפילו לדבר הרשות). סי' תנה

סי"ד (וכשאומר לנכרי לעשות הרי הוא שבות דשבות ולא גזרו עליו בבין השמשות אף

שלא לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי' שמ"ט). וראה לקמן (הערה 1274 ).

[1240] רמב"ם שם ( וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום

שבות בין השמשות, הרי זה מותר). ובכ"מ שם (כתב הר' אברהם בנו של רבינו בתשובה

... ומה שכתב דהוא הדין לאם היה טרוד או נחפז, למד כן מדתנן ספק חשיכה מערבין עירובי

חצירות, ואין בהנחתן מצוה, אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום).

ונתבאר לקמן ריש ס"ב (והערה 1242 ).

שו"ע שם ( או

שהוא טרוד ונחפז עליה).

[1241] משנה וגמרא לד, א (ספק חשכה ספק אינו חשכה

... מערבין). ובגמרא שם (כאן בעירובי חצרות). טור ושו"ע ס"א (ומערבין

עירובי חצרות).

והיינו שאף שמשנה זו מיירי בדברים שאין בהם מצוה ודוחק, דלכן

תנן (ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים). מכל מקום

התירו עירובי חצרות, שיש בה מצוה ודוחק.

[1242] כסף משנה שם (מערבין עירובי חצירות, ואין

בהנחתן מצוה, אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום).

[1243] מ"מ פכ"ד ה"י (שלא התירו

השבותים בבין השמשות אלא במקום מצוה כזו, ובעירוב וכיוצא בה). מ"א סק"ו

(ועירובי חצירות הוי מצוה (מ"מ). ובכ"מ כתב דעירובי חצרות לא הוה מצוה,

אלא שהוא טרוד ונחפז עליה).

וכן הוא לקמן סי' שמב (והוא שיהא שם דבר מצוה ... או שהוא טרוד

ונחפז ונצרך לדבר זה ... כגון לערב עירובי חצרות ... כמו שנתבאר כל זה בסי' רס"א),

וסי' שצג ס"ב (אחד עירובי חצירות ואחד שיתופי מבואות מערבים אותם בין השמשות,

מטעם שנתבאר בסי' רס"א).

[1244] סעיף יח (מצוה לחזר אחר עירובי חצירות,

כדי שלא יבואו לטלטל באיסור), ושם נסמן.

[1245] מ"א שם (ואם כן, אם אין לו מה יאכל

בשבת, או שאין לו כלים, מותר להטביל בין השמשות). ט"ז סק"א (ולפי זה, דגם

בטבילת כלי, באם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר, דיכול להטביל בין השמשות).

והיינו דאף דתנן לד, א (ספק חשכה ספק אינו חשכה ... אין מטבילין

את הכלים). מיירי התם ביש לו אחר, משא"כ אם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר,

מותר.

אלא שבזמן הזה כולנו טמאי מתים ואין מטבילים כלים שנטמאו, וכאן

מיירי בכלים חדשים, שיתבאר לקמן סי' שכג ס"ח (מותר להטביל כלי חדש בשבת ... אין

חיוב טבילתו אלא מדברי סופרים. ויש אומרים שאף על פי כן חשוב כמתקן ואסור ... ואין

צריך לומר לדברי האומרים שטבילת כלים היא מן התורה ... העיקר כדברי האומרים שטבילת

כלים היא מן התורה).

[1246] רמב"ם פכ"ד ה"י

(אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה, אסור. לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות, אף

על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות). טור סי' שמב (כל שבות דרבנן מותר בין

השמשות לצורך מצוה ... או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בין השמשות).

והיינו דאף דתנן שם (ספק חשכה ספק אינו חשכה

אין מעשרין את הודאי), היינו דוקא כשיש לו מה יאכל בשבת, משא"כ אם אין לו

מאכלים אחרים והוצרך לעשר פירות בין השמשות, מותר. ונתבאר בב"ח סי' שמב (דהא דתנן

אין מעשרין את הודאי אפילו לצורך השבת קאמר ... ואף על פי כן אינה נקראת בשם מצוה גמורה,

כיון שאפשר לכבד השבת בשאר דברים), ועולת שבת כאן ס"ק א (נראה מדבריו בדאי אפשר

בשאר דברים דמותר לעשר אף בודאי טבל).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (ואף

שהוא לשבת, אין זה נקרא דבר מצוה לענין לדחות שבות בשבילו, כמ"ש הב"ח

והעולת שבת והט"ז סי' שמ"ב לענין מעשר עיי"ש. אבל אם אין לו

תבשילים אחרים, מיקרי דבר מצוה וצורך שבת). והיינו שאף שאכילת שבת היא מצוה בכל

אופן, מכל מקום לא התירו אלא לצורך מצוה עוברת, כדלקמן בסדר הכנסת שבת ס"ח (שהתירו

חכמים איסור שבות מדברי סופרים בבין השמשות בשעת הדחק ולצורך מצוה עוברת), והיינו

שאין לו מה יאכל בשבת.

[1247] עולת שבת סק"א (ונראה דאין

ללמוד מהכא להפריש חלה בין השמשות אם שכח להפריש מבעוד יום, משום דאפשר שישייר

מעט, כדאמרינן חלת חוץ לארץ אוכל והולך ומשייר ואחר כך מפריש). מ"א סק"ב

(והוא הדין דאסור להפריש חלה. וכן משמע סוס"י ר"ס). והוא כדלעיל סי' רס

ס"ה ( שחלת חוץ לארץ אוכל והולך ומשייר מעט ואחר כך מפרישה).

[1248] משנה שם (אבל מעשרין את הדמאי),

ופרש"י (דלא דמי למתקן, דרוב עמי הארץ מעשרין הן). טור ושו"ע שם (אבל מעשרין

את הדמאי). והיינו שאת זה התירו אף אם יש לו מה יאכל בשבת.

[1249] משנה שם (וטומנין את החמין),

ופרש"י (נותנן בקופה של מוכין להיות חומם משתמר בהן). ובגמרא שם (אי הכי בין השמשות

נמי ניגזר. אמר ליה סתם קדירות רותחות הן), ופרש"י (שסמוך לבין השמשות הוא מעבירם

מעל האוּר, וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה). מ "א סק"ה (וטומנין, בדבר שאינו

מוסיף הבל). והיינו

שהתירו אף אם יש לו מה יאכל בשבת.

[1250] סעיף ב ( בשבת עצמה אסור

להטמין החמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל ...

גזירה שמא ימצא קדרה צוננת כשיבא לסלקה מהכירה ולהטמינה בדבר שאינו מוסיף הבל,

וישכח שהוא שבת, וירתיחנה על גבי האור ... אבל בבין השמשות, אע"פ שהוא ספק

חשכה, מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, לפי שסתם קדרות עדיין רותחות הן בבין

השמשות, שסמוך לבין השמשות מעבירן מעל גבי האור, ואין לחוש שמא נצטננה וירתיחנה) .

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א ( היינו אפילו יש לו

כבר מעט תבשילים טמונים, ורוצה להרבות ולהטמין עוד, שאין מזה צורך גדול), מכל מקום

מותר אף שלא במקום מצוה כלל, כיון שאין בזה איסור כלל בבין השמשות.

[1251] הרב רבינו יונה , הובא ב טור

סי' שמב (וכן כתב הרב רבינו יונה ז"ל, שמותר לומר לגוי בין השמשות להדליק הנר).

שו"ע כאן ס"א (ומותר לומר לגוי בין השמשות, להדליק נר לצורך שבת).

וכן הוא לקמן סי' רסג סוף סי"א (לא הדליקה קודם בין השמשות

ונזכרה בבין השמשות, יש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק). ובשו"ת רבינו סי' מה ( ואם

יהיה איזו אונס ח"ו שלא תוכל למהר להדליק עד שקיעת החמה, אזי תצוה לנכרי להדליק

נרות של שבת ).

וכן בשאיבת מים שלנו, כדלקמן סי' תנה סי"ב (ואם שכח ולא שאבו

קודם בין השמשות ונזכר בבין השמשות, ישאב על ידי נכרי (אפילו אין בור בחצירו וצריך

להוליכן דרך רשות הרבים, שאמירה לנכרי היא שבות, ובבין השמשות לא גזרו על שבות במקום

מצוה, כמו שנתבאר בסי' רס"א).

ולענין ברכה על הדלקת נרות שבת שעל ידי נכרי, יתבאר לקמן סי'

רסג סי"א ( שהאיך תברך וצונו להדליק והן דולקות ... על ידי הנכרי. ומכל

מקום בדיעבד ששכחה ולא הדליקה קודם בין השמשות ונזכרה בבין השמשות

יש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק ושתברך היא קודם שתהנה לאורן).

[1252] שו"ת רש"ל סי' מו (שמעתי

מזקן שהורה לומר לגוי בערב שבת בין השמשות שידליק נר בבין השמשות, ששכח להדליק מבעוד

יום, שהוא יום שמת בו אביו, כמו שרגילין להדליק בו נר בכל ארץ אשכנז, והטעם מאחר שהעולם

נזהרים בו באותו נר, חשבינן ליה כצורך גדול, ועל כן התירו, דאין חילוק בין צורך גדול

להפסד מרובה בפרט לעניין זה). מ"א סק"ו (וכתב רש"ל בתשובה רסי' מ"ו

... מותר לומר לעכו"ם בין השמשות להדליק נר ביום שמת בו אביו, מאחר שהעולם נזהרין

בו, חשבינן ליה כלצורך גדול, דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה).

וכן הוא לקמן סי' רסג סי"א ( שמאחר שהנשים נזהרות

מאד בברכה זו, הרי זה כצורך גדול שהתירו בו שבות בבין השמשות, כמו שנתבאר בסי'

רס"א ).

[1253] ט"ז סי' שמב (ומו"ח ז"ל

פירש דדוקא לצורך שבת מיירי, ואפילו הכי בעינן שיהיה טרוד ... ובסמ"ג כתוב והוא

שיש בו צורך מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה עכ"ל, משמע כל דבר שהיה

נחפז עליו ואם לא יעשה כן יהיה צער, כהאי גוונא התירו לו השבות בין השמשות).

אמנם מכל מקום יש הפרש בזה בין לצורך שבת, דסגי בצורך גמור,

לבין שלא לצורך שבת, שלא התירו אלא בצורך גדול. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א,

ושם (הערה 1314 ).

וכעין זה לענין אמירה לנכרי בשבת, בשבות דשבות במקום צורך

גדול, כדלקמן סי' שז סי"ב (והוא הדין לצורך גדול, אף על פי שלא שייך שם הפסד).

והיינו שצורך גדול הוא " בענין שאם לא יעשנו

יהיה לו צער ... אע"פ שאין בו צורך שבת כלל", ו"אע"פ שלא שייך

שם הפסד".

והתירוהו אף שהוא פחות מהפסד מרובה, ודומה לשעת הדחק, כדלעיל סי' רנב

בקונטרס אחרון ס"ק ב (לצורך גדול ... לא סמכינן ... בשעת הדחק, אלא אם כן יש

שם גם כן הפסד מרובה, כמבואר בכללי ההוראה), ושם נסמן (הערה קצד).

[1254] שו"ת מהרש"ל שם (בין השמשות דלא

גזרו שב[ו]תים, אם כן בהפסד מרובה ודאי לא גזרו כלל). ט"ז שם (וכתב רש"ל

בתשובות סי' מ"ו, שלצורך גדול והפסד מרובה שרינן אמירה לעכו"ם בין

השמשות). מ"א ס"ק ו (וכתב רש"ל בתשובה רס"י מ"ו ... לצורך

גדול או בהפסד מרובה שרי שבות, ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם).

וכן הוא לקמן סי' שמב ס"א (אפילו הוא צורך דבר הרשות, אלא

שהוא צורך גדול או הפסד מרובה).

וכעין זה לענין אמירה לנכרי בשבת, בשבות דשבות במקום הפסד

מרובה, כדלקמן סי' שז סי"ב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות

... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול).

[1255] משנה (שלשה דברים צריך אדם לומר

בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה ... ערבתם ... ספק חשכה ספק אינו חשכה ... מערבין),

וגמרא שם (קשיא אמרת שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עם חשכה

אין, ספק חשכה ספק אינו חשכה לא, והדר תני ספק חשכה ספק אינו חשכה מערב ... לא קשיא

כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות). שו"ע ס"א (ואין מערבין עירובי

תחומין). טור ושו"ע סי' תטו ס"ב (אין מערבין עירובי תחומין בין השמשות).

[1256] שהרי מה שהתירו במשנה

עירובי חצרות, הוא כדלעיל תחלת הסעיף (שהוא נחפז ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל

בחצר, וגם הוא דבר מצוה). מובן מזה שעירובי תחומין אסרו "אפילו לדבר מצוה

וצורך גדול והפסד מרובה".

[1257] סי' זה לא הגיע לידינו. ובשו"ע שם

ס"ב (אין מערבין עירובי תחומין בין השמשות), ובנו"כ השו"ע לא נזכר

שם טעם החומרא.

אמנם נראית הכוונה להאמור בשו"ע שם (ואם עירב, עירובו

עירוב). ובמ"א שם ס"ק ג (ולהיש חולקין בס"ג סבירא להו דפסול, כיון שלא

היה לו חזקת כשרות. עס"י ת"ט ס"ו). ובסי' תט ס"ו (והוא שיהיה לו

חזקת כשרות ... אבל אם לא היה לו חזקת כשרות, כגון ספק אם הונח שם אם לאו, לא).

ומכל שכן שיש לאסור לכתחלה לערב מטעם זה, דשמא הוא כבר לילה ואין העירוב תחומין

מועיל. ואפשר דלקמן שם נתבארה הלכה זו, ולא הגיעה לידינו.

וראה מראי מקומות וציונים.

[1258] מ"א סק"ד (דמקנא ביתא

הוא). וכדאמרינן ביצה יז, א (דלמקני שביתה בשבתא לא). לבוש סי' תקכח. ט"ז שם

ס"ק א (הטעם דלמיקנא ביתא ביום טוב לא).

[1259] וכן הוא לקמן סי' שו סי"ד ( ולא

אסרו להקדיש שום חפץ לגבוה ... אלא משום שכיון שמקדיש חפץ ידוע, הרי הוא מוציאו באמירה

זו מרשותו לרשות גבוה, ודומה למקח וממכר), וסט"ו (וכן הנוהגים ליתן כלים

במתנה לחתן הדורש, לא יפה הם עושים, שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום

טוב ... שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו), וסט"ז (אסור לקנות מקומות בבית הכנסת),

וסי"ז (אסור לקנות לגמרי את האתרוג או השופר ביום טוב, אפילו אם אי אפשר לו

לקיים המצוה בענין אחר, שאין דוחין שבות גמור מפני מצות עשה).

אבל ראה לקמן סי' תמד ס"ט (ומותר ליתן מתנה לצורך מצוה),

ושם נתבאר (הערה נא). בקונטרס אחרון שם סק"ב (התירו ליתן מתנה בשבת, שאסור אם

לא לדבר מצוה כמ"ש הב"י סס"י תקכ"ז בשם המרדכי, ופסק כן

המ"א בסי' ש"ו. וכ"כ הפרי חדש דהא דשרי לבטל החמץ ולהפקירו בשבת

משום דהוה דבר מצוה). סי' תמח סט"ז (שמקח וממכר גמור לא התירו אפילו לצורך

מצוה ... אלא כיצד יעשה יתננו במתנה ... ואף על פי שאסור ליתן מתנה בשבת, מכל מקום

לצורך מצוה התירו). סי' תקכז סכ"ח (כל דבר שהוא צריך להכין מיום טוב לשבת,

יתן במתנה גמורה לאדם אחר ... והוא שיקנה את המתנה בקנין גמור).

וראה תהלה לדוד סק"ב. דובב מישרים ח"ג סי' צד. מראי

מקומות וציונים. הערות בשו"ע אדמוה"ז. קובץ הערות וביאורים תתכב ע' 54.

[1260]

פסוק טו-יז (בימים ההמה ראיתי ביהודה ... מביאים דג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני

יהודה ובירושלים, ואריבה את חורי יהודה ואמרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים

ומחללים את יום השבת). וכן שם י, לב (ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום

השבת למכור, לא נקח מהם בשבת וביום קודש). רש"י

ביצה כז, ב (אין פוסקין דמים, דמקח וממכר בשבת וביום טוב אסור בספר עזרא). וראה

מראי מקומות וציונים.

וכן הוא לקמן סי' תקיז ס"ו (מקח וממכר, שאיסורו מפורש

בכתוב בנחמיה). והיינו שמטעם זה חמור יותר איסור זה משאר איסורים מדברי סופרים.

וראה הליכות השבת, ביאורי השלחן הערה קנז.

*

שלושה טעמים נאמרו לאיסור מקח וממכר

בשבת:

(א) ממצוא חפצך, כדלקמן סי' שא בקונטרס

אחרון ס"ק ב (ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר כמ"ש התוס'

ורא"ש פט"ו). והוא כמבואר בתוס'

שבת קיג, ב ד"ה שלא (מקח וממכר ... נראה לר"ת ... נפקא ממצוא חפצך). וכן הוא בפירוש ראשון שברש"י ביצה לז, א ד"ה משום

מקח וממכר (ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר).

אשר לפי טעם זה הי' מקום להתירו בשבת

במקום מצוה, כדלקמן סי' שו ס"ה (התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך אסורים

חפצי שמים מותרים).

(ב) גזירה שמא יכתוב, כמבואר ברש"י

שם בפירוש השני (אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה). וכן הוא לקמן סי' שו ס"ד (אסור לקנות או למכור, וכן לשכור

או להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב).

אשר לפי טעם זה אסרוהו אף במקום מצוה,

כדלקמן סי' שו סט"ז (מקח וממכר שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה), וכמו

בשאר שבותים דלקמן סי' שו ס"ה (כל דבר שהוא משום שבות לא התירו לצורך מצוה),

והי' לנו להתירה בבין השמשות במקום מצוה, כמו בשאר שבותים שנתבארו כאן (בין השמשות

... מותר לעשות בה כל דבר ש[האי]סור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים).

(ג) איסורו מפורש בנחמי', ומטעם זה

נתבאר כאן (ששבות זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל השבותים), ולכן "לא התירו

לקנות קנין אפילו בבין השמשות ולצורך מצוה והפסד מרובה".

במה דברים אמורים בשאר קנינים,

משא"כ נתינת מתנה בשבת, אינה נכללת בהאמור בנחמיה "מוכרים בשבת ...

ומחללים את יום השבת". וגם אין לגזור בזה "שמא יכתוב" (שהרי הכתיבה

היא לרשום את מה שהוא חייב לו עבור הקניה, משא"כ במתנה). ונשאר רק הטעם

הראשון של "ממצוא חפצך", שהותר לצורך מצוה, כי "חפצך ולא חפצי

שמים".

אמנם יש בזה חילוקי דינים, שלא בכל מקום

התירו מתנה בשבת לצורך מצוה, כדלקמן סי' שו סט"ו. סי' שכג ס"ח. סי' תמד ס"ט.

סי' תמח סט"ז . סי' תקכז סכ"ח, ונסמן שם ושם.

[1261] רש"י לד, א ד"ה שניהם (דהלכה

כרבי יוסי דאמר בעירובין (לה, א) ספק עירוב כשר). תוס' שם ד"ה שניהם (פירש בקונטרס

דרבא איירי בעירובי תחומין ... ואע"פ דספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין, הני

מילי לכתחילה, אבל בדיעבד כשר כרבי יוסי). רמב"ם פ"ו מהל' עירובין

הי"ג (ספק חשיכה ספק לא חשיכה, אין מערבין עירובי תחומין לכתחלה, ואם עירב הרי

זה עירוב), מ"מ שם (דברי רבינו ורש"י ז"ל עיקר).

[1262] טור ושו"ע ס"ב (אין מערבין עירובי

תחומין בין השמשות, ואם עירב עירובו עירוב). מ"א שם ס"ק ג (ולהיש

חולקין בס"ג, סבירא להו דפסול, כיון שלא היה לו חזקת כשרות). וראה לעיל (הערה

1257 ).

[1263] מרדכי רמז רצ (ופסק ר' יואל והוא

הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם יום הוא ... ושוב מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה

כן ... ומקצת תלמידיו אסרו, ואמרו דיש חילוק בין קבל עליו שבת ללא קבל, וחזר בו הרב

ואסר). שו"ע ס"ד (אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין

טומנין, משום דהוא קבליה לשבת עליה).

[1264] כדלקמן סי' רסג סט"ז ( אם

קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת, ואסור בעשיית מלאכה,

אפילו אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקבל עדיין, אין זה מועיל כלום, כיון שהזכיר כבר

עניינו של יום בתפלה) .

וכן הוא לקמן סי' שצג ס"ב (אם התפלל תפלת ערבית של שבת, הרי קבל עליו שבת

עצמה). סי' תקכז ס"ט (שאם הוא בעצמו קיבל עליו יום טוב, כגון שהתפלל תפילת ערבית

של יום טוב, אף על פי שהצבור לא אמרו עדיין ברכו, שאסור לו לערב).

וראה לעיל סי' ל ס"ה. סי' קפח סי"ז.

[1265] כדלקמן סי' רסג סכ"ג

(שקבלו הקהל שבת, דהיינו שאמרו ברכו ... אם ענה הרי קבל עליו שבת).

והיינו שאם התפלל מנין אחד תפלת ערבית,

וענה עמהם, קבל עליו השבת, אף אם רוב הצבור עדיין לא אמרו ברכו, ולא קבלו את השבת.

[1266] כדלקמן סי' רסג סי"ז ( אם

רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם ואסורים במלאכה,

אע"פ שלא היו בבית הכנסת אצל קבלת שבת, ואפילו אומרים בפירוש שאינם רוצים

לקבל שבת עדיין ).

וכן הוא לקמן סי' שצג ס"ב (ואפילו אם הוא לא התפלל, אם רוב הציבור התפללו, המיעוט

נמשכים אחריהם בעל כרחן. ולא משגמרו התפלה אלא אפילו משהתחילו אותה דהיינו עניית

ברכו). סי' תקכז ס"ט (אם כבר אמרו רוב הצבור ברכו, הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור

וחל גם עליו קדושת יום טוב).

[1267] סט"ז-יז וסכ"ג, כנסמן לעיל.

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג, ולקמן סי' שצג ס"ב,

דהיינו כיון שקיבל עליו עיצומו של יום. משא"כ אם קיבל עליו רק תוספת שבת,

יתבארו ב' דעות לקמן שם.

ואם הדליקה נרות שבת, יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה

ומ"ש עוד ( ההדלקה היא אחרונה, משום שאחר כך אסור להטמין). וכד לקמן סי' רסג ס"ז ( המנהג

... שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו, ולכן תתפלל מנחה תחלה) , וסי"א ( שהן מקבלות השבת על

ידי הדלקת הנרות) .

וראה שבת כהלכה פי"א ביאורים א.

ואם אמר בא ונקדש קידוש היום, יתבאר לקמן סי' רעא בקונטרס

אחרון ס"ק ה (שאם אמר באו ונקדש קידוש של שבת, חל עליו שבת מיד). וראה קיצור

הלכות הערה 30, ובסי' רסג הערה 41.

[1268] על מ"ש בשו"ע ס"ד

(אין מערבין ואין טומנין), כתב מ"א ס"ק יב (משמע אפילו לדבר מצוה

אסור, דהא טמונה לצורך שבת היא). והיינו שמפרש "ואין טומנין", שאסור אף

אם אין לו תבשיל אחר, דהוי מצוה (כדלעיל ס"ב וקונטרס אחרון ס"ק א).

ומזה למדנו שכן הוא גם בעירובי חצרות

"אף על פי שצריך מאד לטלטל בחצר צרכי שבת".

[1269] ואף שבין השמשות לא אסרו

להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, כדלעיל ס"ב (ומותר ... להטמין את החמין בדבר

שאינו מוסיף הבל , מטעם שנתבאר בסי' [רנ]"ז), ושם נסמן (הערה 1249 ).

נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג

ד"ה ומ"ש בתשובת (ומיתסר בהטמנה כמו בשבת עצמה, ולא משום גזרה שמא ירתיח

... כיון שקיבל השבת קיבל כל חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יום, אע"ג

דלא שייכי האידנא).

[1270] ולענין

אכילה אחר קבלת שבת קודם קודם שקיעה, נתבאר לעיל סי' רמט ס"י.

ולענין ברכה על הציצית אחר תפלת ערבית,

נתבאר לעיל סי' יח ס"ח (אם מתעטף בציצית אחר שהתפלל תפלת ערבית, לא יברך

עליהן, שהרי כבר עשה לאותה שעה לילה בתפלתו. אבל אם עדיין לא התפלל, יכול לברך

עליהן עד צאת הכוכבים).

[1271] מהר"י ווייל סי' קטז (וכשמוסיפין

מחול על הקודש בעוד היום גדול, כגון שעה או ב' קודם הערב שמש, אני רגיל להתיר לומר

לגוי להדליק הנר. וטעמא דידי כיון שעוד היום גדול בודאי כל ישראל לא קבלו כולם עליהם

השבת, דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם, ודמיא להא דאמרינן באלו טריפות על חלב שעל

הקיבה, אינהו אכלי אנן מיסתם נמי לא סתים). רמ"א ס"א (מי שקבל עליו שבת שעה

או ב' קודם חשיכה, יכול לומר [לגוי] להדליק הנר ושאר דברים שצריך). מ"א

ס"ק ז (דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם שבת, ודמיא

להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתים לא סתים ).

וכן יתבאר לקמן סי' רסג סכ"ה ((ולא

אסרו האמירה לנכרי, אף על פי שאינו מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל

ישראל).

וכן לענין לומר כן לישראל, נתבאר לקמן

שם (יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה).

וטעמי ההיתר יתבארו לקמן שם בקונטרס

אחרון ס"ק ח (דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות

וסייגים השייכים לשבת כמו שנתבאר בסי' רס"א, מכל מקום לא קבל מסתמא אלא

איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו ... ואיסור הבא מאליו הוא, והוא

אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו).

ואין בכל זה חילוק בין קבלת שבת על ידי יחיד, או על ידי צבור,

דהא מיירי הכא כדלעיל בסמוך ( קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת

שהתפלל מבעוד יום, או שענה ברכו עם הצבור, או שרוב הצבור ענו ברכו, אף על פי שהוא

לא ענה עמהם, שחל עליו השבת), וכדלקמן סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ח ד"ה אלא דעל

עצמו ( ואין צריך למה שנדחק המג"א בסי' רס"א לחלק בין יחיד

לצבור).

ולכן לא נאסרה האמירה לנכרי עד בין השמשות (כדלעיל ס"ב),

או בחצי שעה שקודם הלילה, שיש לו דין בין השמשות (כדלקמן בסמוך).

[1272] עולת שבת סק"א (פירוש אפילו נר של

רשות, וכל דבר שהוא רשות). מ"א סק"ז (אפילו שלא במקום מצוה).

[1273] וכדלעיל סי' רנו (ועכשיו

נהגו בקהלות הקדושות, שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או שעה, שמכריז שליח צבור להכין

עצמן לשבת, שצריך להוסיף מחול על הקודש), ושם נסמן (הערה 664 ).

ואף שגם לפני חצי שעה זו, מיירי כאן

"שרוב הצבור ענו ברכו", וקיבלו עליהם את השבת.

מכל מקום מה שהם קיבלו עליהם את השבת, אינו אלה

קבלת שבת, שאינה אוסרת עליו האמירה לנכרי .

משא"כ חצי שעה זו "שאז אפשר

שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את השבת", יש לו דין בין השמשות, שגם האמירה לנכרי

אסורה בו, אלא אם כן הוא "לדבר מצוה או לצורך גדול" (כדלעיל ס"ב) .

והיינו שיש עליו כאן שני איסורים:

(א) קבלת שבת (בעצמו או על ידי הצבור)

שאוסרת עליו אף שבות במקום מצוה, אבל אינה אוסרת עליו שליחות נכרי.

(ב) חצי שעה זו שיש לה דין בין השמשות,

ונאסרה אף שליחות נכרי, אבל הותרה שבות במקום מצוה.

ולכן לא הותרה לו אז האמירה לנכרי, אלא

במקום מצוה; שכיון שהיא רק אמירה – אין בזה איסור מטעם קבלת השבת, וכיון ששבות

האמירה לנכרי היא במקום מצוה – אין בזה איסור מטעם בין השמשות.

וראה לקמן סי' רסג בקונטרס אחרון

ס"ק ח ד"ה דהא פשיטא (וזה ודאי לא קבל עליו כמ"ש הלבוש, ומטעם שכתב

מהרי"ו), ושם (הערה 1823 ).

[1274] ואף ש התירו שבות דשבות

בבין השמשות בדבר הרשות (כדלעיל סוף הערה 1239 ) .

מכל מקום בשעה שכבר עליו את השבת, וגם דינו כבין השמשות, אסרו

לומר לנכרי לעשות דבר שהוא משום שבות, אם הוא דבר הרשות.

וראה תהלה לדוד סק"ד.

[1275] מ"א שם (ומיהו לצורך מצוה אפשר

דשרי, דלענין אמירה לא מחמרינן טפי מבין השמשות).

[1276] שאף שהכל מודים שחייבים להוסיף מחול על

הקודש לענין עינוי יום הכיפורים, כמבואר ברמב"ם הל' שביתת עשור פ"א ה"ו

(וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו, שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש

בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו

מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר מערב ועד ערב תשבתו שבתכם).

מכל מקום דעת הרמב"ם שאין חיוב להוסיף מחול על הקודש

לענין מלאכות, כמבואר במ"מ שם (מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי,

אבל לא בעשיית מלאכה, לא ביום הכיפורים ולא בשבתות, וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות,

וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה).

אמנם קיי"ל כדעת היש אומרים, שחיוב זה הוא אף לענין תוספת

איסור מלאכה ביום הכיפורים, ואף לענין תוספת שבת ויום טוב, וכאמור בברייתא יומא

פא, ב – כגירסה שהובאה ב רי"ף שם ב, ב ו רא"ש שם פ"ח ס"ח

(ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, יכול בתשעה, תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך,

תלמוד לומר בתשעה, הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפין מחול על הקדש ...

אין לי אלא יום הכיפורים, שבת בראשית מנין, תלמוד לומר תשבתו, ימים טובים מנין, תלמוד

לומר שבתכם, כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה). מ"מ שם (אבל דעת שאר המפרשים שתוספת

יש מן התורה אפילו בשבתות וימים טובים, וכן נראה מן ההלכות). שו"ע ס"ד

(יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש). דעה הב' בלבוש ס"ד (ותוספת זה הוא דרבנן,

ויש מפרשים שהוא דאורייתא). מ"א סק"ח (והוי מצות עשה דאורייתא). אליה

רבה ס"ק יב (דנראה לי הלכה למעשה שהוא דאורייתא, כרי"ף ורא"ש ומגיד).

וכן הוא לקמן סי' תרח ס"א ( מצות עשה מן התורה להוסיף

מן החול על הקודש, בין בעינוי בין באיסור מלאכה ... שבת מנין ... יום טוב מנין...).

[1277] שבת קמח, ב (דהא תוספת דיום הכפורים דאורייתא היא). ביצה ל, א

(דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא). תוס' ברכות כז, א ד"ה דרב צלי (תוספת

שבת ויום הכיפורים דקיי"ל שהוא מן התורה), ובר"ה ט, א ד"ה ורבי עקיבא

(כולהו מודו דתוספת יום הכפורים דאורייתא). וראה לקמן סדר הכנסת שבת

(והערה 2960 ).

אלא שאין בזה לא כרת ולא אזהרה, אלא עשה

בלבד, כאמור כאן (שמצות עשה מן התורה להוסיף), ולקמן שם (מצות עשה מן התורה להוסיף ). וכדאמרינן יומא פא, א (יכול ... יהא ענוש

כרת על תוספת עינוי ... יכול ... יהא מוזהר על תוספת עינוי). סוכה כח, ב (מיעט רחמנא

לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה), וברש"י שם ד"ה הואיל (אינו ענוש כרת על תוספת

עינוי, ומאזהרה נמי אימעוט ... למצות עשה בעלמא). וראה לקוטי שיחות חט"ז

ע' 235 הערה 32.

[1278] שיעור תוספת שבת בכניסתו יתבאר לקמן

ס"ה. ושיעורו ביציאתו – לקמן סי' רצג ס"א (והערה ז). ויתבאר לקמן בסדר

הכנסת שבת (הערה 2954 ).

[1279] משא"כ לענין סעודת שבת, יש מחלוקת

הפוסקים אם תוספת זו מועלת, כדלקמן סי' רסז ס"ג (כשם שאמרו לענין תפלה,

כך אמרו לענין קידוש היום שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה, אפילו אם לא התפלל

ערבית עדיין, ובאכילה זו שמבעוד יום יוצא ידי חובת סעודה אחת מג' סעודות שחייב

לאכול בשבת (כיון שכבר קיבל עליו תוספת שבת, נעשה אצלו כשבת עצמה לכל דבר). ויש

מחמירים שימשיך סעודתו בלילה עצמו, שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים

ג' סעודות בשבת עצמה, דכיון שג' סעודות אלו למדום חכמים ממה שנאמר ג' פעמים היום

אצל אכילת המן בשבת, לפיכך צריך לאכלן בעיצומה של יום ולא בתוספתו, וטוב לחוש

לדבריהם), ושם נסמן (הערה כה).

ולענין אכילת מצה בליל פסח, לדברי הכל

לא מועלת תוספת יום טוב, כדלקמן סי' תעב ס"ב ( אף על פי שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול

על הקודש לקדש ולאכול מבעוד יום, מכל מקום בפסח אינו יכול לעשות כן, לפי שאכילת מצה

הוקשה לאכילת פסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, ובפסח נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה,

בלילה ממש. וכיון שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה, לכן גם כל הארבע כוסות

שתקנו חכמים אינו אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה, שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה

תקנו, וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות, לפיכך צריך בלילה ממש ולא במה שהוסיף

מחול על הקודש), ונתבאר שם (הערה ח).

וכן לענין סעודת ליל חג הסוכות, כדלקמן סי' תרלט ס"כ ( וכיון

שאכילת לילה הראשונה נלמד בגזירה שוה מאכילת מצה, צריך להיות דומה לה בכל דבר, דהיינו

שלא יאכל ... בסוכה עד לאחר צאת הכוכבים ... כמו באכילת מצה כמ"ש בהלכות פסח ).

וכן הוא גם לענין ליל חג השבועות (אלא ששם הוא מטעם אחר), כדלקמן

סי' תצד ס"ב ( אע"פ שבכל ערבי יום טוב נוהגין להקדים תפלת ערבית של יום טוב מבעוד

יום מטעם שנתבאר בסי' רס"ז, מכל מקום בליל שבועות מאחרין להתפלל לאחר צאת הכוכבים,

שאם יקדימו ויקבלו קדושת יום טוב בתפלה מבעוד יום, הרי זה כמו שחסרו מעט ממ"ט

ימי הספירה שלפני חג הזה, והתורה אמרה שבע שבתות תמימות תהיינה. ומזה הטעם אין לקדש

גם כן קידוש היום מבעוד יום, אף קודם תפלת ערבית), ונתבאר שם (הערה כד).

ולענין שאר המצות הקשורות לחג, נתבאר לקמן סי' תצא ס"ג

(מי שנמשכה סעודתו במוצאי יום טוב האחרון של פסח עד לאחר צאת הכוכבים, מותר לאכול חמץ

בסעודה, אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל כלל ... להוסיף מחול על הקודש אין צריך

כי אם לענין שביתת יום טוב ממלאכה, שזה נלמד ממה שכתוב תשבתו שבתכם ... אבל לענין שאר

דברים התלויים בקדושת היום ... אין צריך להוסיף מחול על הקודש), ונתבאר שם (הערה

כא).

ומכל שכן לשאר המצות שאינן קשורות לשבת ויום טוב,

כדלקמן סי' תפט סט"ז (מותר לספור קודם תפלת ערבית, אפילו במוצאי שבת שמוסיפין

מחול על הקודש, שמכל מקום לילה הוא ואינו נחשב ליום העבר אלא ליום המחרת ),

ונתבאר שם (הערה קנב).

[1280] אמור כג, לב. ברייתא יומא פא ,

ב.

ברייתא זו הובאה לקמן סי' תרח ס"א, על פי נוסח הרי"ף

(שם ב, ב) והרא"ש (שם פ"ח ס"ח), כדלעיל (הערה 1276 ). ואילו כאן הובאה על פי נוסח הגמרות

שלנו (ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, יכול יתחיל ויתענה בתשעה, תלמוד לומר בערב,

אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין

מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב. ואין לי

אלא יום הכיפורים, ימים טובים מניין, תלמוד לומר תשבתו, אין לי אלא ימים טובים, שבתות

מנין, תלמוד לומר שבתכם, הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש).

וראה קובץ פלפול התלמידים כפ"ח יז

ע' 408.

[1281] היינו שבת ויום טוב. משא"כ

ראש חודש חנוכה ופורים, שלא נאמר בהם שבות. וכדלעיל סי' קפח סי"ז (שבראש חודש חנוכה ופורים

... אין בהם תוספת מחול על הקדש).

ומכל מקום מבואר בשו"ע סי' תערב

ס"א (מדליקין נר חנוכה ... סוף השקיעה ... ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול

להדליק מפלג המנחה ולמעלה).

וכן לענין קריאת המגילה נתבאר

בשו"ע סי' תרצב ס"ד (מי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך לבית הכנסת,

וצריך להמתין עד אחר שיקראו הקהל, וקשה עליו לישב בתענית כל כך, יכול לשמוע קריאתה

מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה).

ומהו באמת הטעם, והרי נתבאר לעיל

ש"אין בהם תוספת מחול על הקדש", ואם כן איך אפשר להדליק נרות חנוכה

ולקרוא המגילה לפני החג – מפלג מנחה ולמעלה?

ואף שנתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק

ג (קיבל עליו עיצומו של יום ... אפילו בט' באב שאין בו תוספת, אם קיבל עליו אפילו

תעניתו לבד, נאסר בכל חומרותיו).

מכל מקום אין לומר שהדלקת נרות חנוכה

מפלג המנחה ולמעלה, וכן קריאת המגילה מפלג מנחה ולמעלה, הם מטעם שמקבל עליו עיצומו

של יום החנוכה והפורים, שהרי לא התפלל ערבית ולא ענה ברכו.

והנה מקור הלכה זו לענין קריאת המגילה

הוא בתרומת הדשן סי' קט (דפסק רבינו תם בריש ברכות דקי״ל דמזמן ההוא ואילך חשיבא

לילה לענין קריאת שמע). והיינו שאין זה מטעם תוספת חנוכה ופורים, אלא מטעם שמפלג

המנחה ולמעלה הוא נחשב קצת לילה, לענין תפלת ערבית וכיו"ב.

אמנם נפסק לקמן סי' תפט סי"ב (העיקר

כהאומרים שמפלג המנחה אינו חשוב כלילה אפילו לרבי יהודה אלא לענין תפלה בלבד, אבל לא

לענין שאר דברים שמצותם בלילה), ונתבאר שם (הערה קלה). וכן הוא לקמן בסדר הכנסת

שבת (והערה 2952 ).

וכן הקשה על הלכה זו בפרי חדש סי' תרצב

ס"ק ד (שלמד כן מההיא שכתבו התוס' בריש ברכות בשם ר"ת, דלרבי יהודה

דסבירא ליה דזמן תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה הוא הדין לקריאת שמע, ודבריו דחויים

מצד רוב הפוסקים שחלוקים עליו, והפסק האמיתי, שזמן קריאת שמע הוא משעת צאת הכוכבים

וכמ"ש בסימן רל"ה בס"ד, וכל שכן במגילה) [את זה כתב לענין מגילה. וממילא

מובן שלענין הדלקת נר חנוכה הוא לדעתו משקיעת החמה, כדלקמן שם הערה 2986 ].

ואפשר שמכל מקום סמכו

בזה על שיטת ר"ת במקום שאי אפשר, כמבואר ב ב"ח סי' תערב (וכן

הש"ץ מדליק בבית הכנסת בעוד היום גדול, דכיון דאי אפשר, כדיעבד דמי. וכן בערב

שבת לכל אדם).

והיינו כמו באונן,

שלא יוכל לקרוא בלילה, דסמכינן על דעת התוס' במקום אונס, כדלעיל סי' עא ס"ב (ויש

לו גם כן לקרות קריאת שמע של ערבית מבעוד יום ... שיהיה פטור בלילה, לא יבטל ממנו עול

מלכות שמים כל שיכול לקרות קודם הלילה ... ואין צריך לומר שיש לו להתפלל תפלת ערבית

של מוצאי שבת מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה שהוא לילה גמור לענין תפלה לר' יהודה),

וסי' עב ס"ב (ומכל מקום אם הוא מפלג המנחה ולמעלה, שיש אומרים שהוא זמן קריאת

שמע כמו שיתבאר בסימן רל"ה, טוב לחוש לדבריהם ולקרות קריאת שמע תחלה ולקברו

אחר כך (כיון שרוב העולם נוהגים כסברא זו, אף על פי שהעיקר כדברי החולקים כמו

שיתבאר שם)).

וכעין האמור לקמן סי'

רצג ס"ב (מי שהוא אנוס שאי אפשר לו להבדיל על הכוס בלילה, כגון שצריך לילך

לדבר מצוה והולך מביתו מבעוד יום עד סוף התחום ויושב שם עד שחשכה ומיד שחשכה הולך

לדרכו, יכול להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס בביתו מבעוד יום, ובלבד שיהא מפלג המנחה

ולמעלה).

וראה גם

לקמן בסדר הכנסת שבת (והערה

2952 ) .

[1282] סיכום האמור לפנינו בג'

השיטות של זמני שקיעת החמה וצאת הכוכבים:

א)

שיטת ר"ת (היא השיטה העיקרית בסעיף שלפנינו): (א) מתחלת שקיעה (כשאין השמש

נראית על הארץ), עד צאת הכוכבים, הוא מהלך ד' מילין. (ב) זמן בין השמשות הוא מסוף

שקיעה (מהלך ג' רבעי מיל אחר תחלת שקיעה), עד צאת הכוכבים, הוא מהלך ג' רבעי מיל.

(ג) זמן תוספת שבת הוא מפלג המנחה (שעה ורביע זמניות קודם צאת הכוכבים), ועד סוף

שקיעה (ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים), ועיקר זמנו – מתחלת שקיעה עד סוף שקיעה.

ב)

שיטת היראים: (א) זמן בין השמשות הוא כדי הילוך ג' רבעי מיל שלפני תחלת השקיעה

(שאין השמש נראית על הארץ). (ב) זמן תוספת שבת הוא מפלג המנחה (שעה ורביע זמניות

קודם תחלת השקיעה), ועד ג' רבעי מיל קודם תחלת השקיעה. לכתחלה יש להחמיר כשיטה זו,

לפרוש ממלאכה שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה, אבל אין לסמוך עליה לענין ברכה

והדלקת נרות שבת.

ג)

שיטת הגאונים (לא הובאה כאן, אבל כן הוא הפסק הסופי בסדר הכנסת שבת): (א) זמן בין

השמשות הוא מתחלת שקיעה (שאין השמש נראה על הארץ), עד צאת הכוכבים, כדי הילוך ג'

רבעי מיל, ועוד שתי דקות (להחמיר כרבי יוסי). (ב) זמן תוספת שבת הוא מפלג המנחה,

שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה, ועד תחלת השקיעה.

[1283] ר"ן טו, א (וכתב הרמב"ן

ז"ל שזה הזמן הנזכר בכל התלמוד לתוספת שמוסיפין מחול על הקדש, שאי אפשר לומר שיהא

בעוד שהשמש זורחת על הארץ, דהא תנן וכולן בית הלל מתירין עם השמש, ואי אפשר גם כן שיהא

בזמן בין השמשות, שהרי תוספת אינו אלא עשה ובין השמשות ספק כרת הוא ... אלא ודאי זמנו

של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד זמן בין השמשות, והזמן הזה

שהוא שלשת מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות מקצת ממנו בלבד עושה,

ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקדש), ויומא ב, ב. מ"מ

פ"ה ה"ד (וכתבו הם שהוא מהלך שלשת מילין ועוד, ובזמן הזה הוא תוספת מחול

על הקדש, רצה להוסיף כולו מוסיף), בשם ה רמב"ן בתורת האדם שער אבלות

ישנה ( כתבי הרמב"ן מהדורת שעוועל ח"ב ע' רנב). שו"ע ס"ב (וזמן תוספת זה הוא

מתחלת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות. והזמן הזה שהוא ג' מילין

ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו מקצת, עושה. ובלבד שיוסיף איזה

זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל, שהם מהלך

אלף ות"ק אמות קודם הלילה).

וכל זה הוא מה שהרמב"ן מבאר לשיטת

ר"ת המבוארת כאן, שבין השמשות מתחיל בסוף שקיעה (ג' מיל ורביע אחר תחלת שקיעה),

ולכן כתב שזמן ההוספה מחול על הקדש הוא במשך ג' מיל ורביע אלו שבין תחלת שקיעה לבין

סוף שקיעה.

ואילו בסדר הכנסת שבת מבאר לשיטת הגאונים,

שבין השמשות מתחיל מיד אחרי שקיעה האמיתית, יוצא אם כן שעיקר זמן תוספת מחול על הקודש

הוא בזמן שבין שקיעה הנראית לשקיעה האמיתית, כדלקמן שם (הערה 2913 ),

וראה הערות ובאורים תתלא ע' 90.

[1284] פסחים צד, א (רבי יהודה אומר ... כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר

פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת

מילין). והיינו שהאדם מהלך 10 פרסאות ביום (40 מיל, במשך 12 שעות, שהם 18 דקות כל

מיל), ו-4 מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים (72 דקות).

ופסק רבינו כאן – כשיטת רבינו תם (שבהערה

הבאה), אשר 72 דקות אחרי תחלת השקיעה הוא זמן "צאת שלושה כוכבים" – שנתבאר

בברייתא ובגמרא שבת לה, ב (כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה).

אמנם בסדר הכנסת שבת ביאר דקיי"ל

כשיטת הגאונים וסייעתם, וכפי שאנו רואים במציאות, שמה שמבואר בגמרא פסחים שם, שצאת

הכוכבים היא 72 אחרי תחלת השקיעה – היינו צאת כל הכוכבים, ומה שאמרו בשבת שם, שלילה

מתחלת בצאת שלושה כוכבים – היינו 20 דקות אחרי השקיעה (כדלקמן שם הערה 3000 ).

[1285] תוס' פסחים צד, א ד"ה רבי יהודה (רבי

יהודה אומר משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין, קשה לר"ת דבסוף במה

מדליקין (שבת לד, ב) ... מסקינן התם דבין השמשות דרבי יהודה תלתא ריבעי מיל, והכא

קאמר רבי יהודה גופיה ארבעה מילין. ויש לומר דהכא קאמר מתחלת שקיעה, דהיינו משעה

שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע עד הלילה הוי ד' מילין, והתם קאמר מסוף שקיעה).

והיינו שתחלת השקיעה היא כשאין השמש נראית על הארץ, וסוף

השקיעה היא כעבור מהלך ג' מילין ורביע, שהם 58 וחצי דקות. והזמן שמתחלת השקיעה עד

צאת הכוכבים הוא מהלך ד' מילין, שהם 72 דקות (שבזה מיירי הגמרא פסחים). והזמן

שמסוף השקיעה עד צאת הכוכבים הוא מהלך ג' רבעי מיל, שהם 13 וחצי דקות (שבזה מיירי

הגמרא שבת).

וכן הוא בתוס' שבת לה, א ד"ה תרי תלתי. הובא בר"ן

ומגיד משנה שם. שו"ע ס"ב.

וכן נפסק לקמן סי' שלא ס"ה (והתחלת בין השמשות הוא אחר

הילוך ג' מילין ורביע לאחר התחלת השקיעה, כמו שנתבאר בסי' רס"א, והוא לערך

רביעית שעה קודם צאת הכוכבים), ובסי' תרח ס"ג (מתחלת השקיעה שאין השמש נראה

על הארץ, עד בין השמשות, שהוא ג' רביעי מילין קודם הלילה ... הוא מהלך ג' מילין

ורביע).

אמנם בסדר הכנסת שבת הוכיח מדברי הפוסקים ומהחוש הנראה

במציאות, כשיטת הגאונים (כדלקמן שם הערה 2976 ואילך), שבין השמשות מתחיל מיד אחר שקיעת

החמה (שקיעה האמיתית), וכעבור 20 דקות (בימים השוים בארץ ישראל) הוא צאת שלושה כוכבים.

ומה שאמרו בפסחים (צד, א) שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא מהלך ד' מיל – הכוונה היא

לצאת כל הכוכבים. ואם כן אין כל סתירה בין הברייתא והגמרא בשבת לבין הברייתא

והגמרא בפסחים (כדלעיל הערה הקודמת, ולקמן שם הערה 3000 ).

[1286] ראה לקמן שם (הערה 2954 ).

[1287] רמב"ן ור"ן שם

(דודאי קודם בין השמשות הוא, דהא תוספת עשה, ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה

וחיוב אשם תלוי). רא"ש יומא פ"ח סי' ח (ותוספת זה צריך שיהא קודם בין

השמשות, דאילו בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא ... ואינה נקראת תוספת, דבלאו

ריבוי דקרא צריך לפרוש מספק, וגם ספק כרת יש בו).

וכן הוא לקמן סי' תרח ס"ב-ג ( ותוספת זה צריך שיהא קודם

בין השמשות, דאילו בין השמשות עצמו (ספק יום) ספק לילה הוא ואינו נקרא תוספת, ואף אם

לא היה הכתוב מזהיר עליו היה צריך לפרוש מספק עבירה. ותוספת זה אין לו שיעור, אלא שמתחלת

השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד בין השמשות שהוא ג' רביעי מילין קודם הלילה, והזמן

הזה שהוא מהלך ג' מילין ורביע, רצה לעשות כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצתה עושה, ובלבד

שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי מחול על הקודש ).

וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ג (שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת

בעל כרחו, אף אם הוא יום, כיון שהוא סמוך לחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד

הוא מהר סיני).

[1288] סברא זו למדו תוס' (ברכות כז, א

ד"ה דרב צלי) מהגמרא שם (דרב צלי של שבת בערב שבת). ומפרשים התוס' שם (מיירי

שמקבל עליו שבת מיד ... דסבירא ליה כרבי יהודה ... לענין תפלת הערב, שהיא שעה

ורביע קודם הלילה). הרי שאפשר לקבל השבת מפלג המנחה ולמעלה.

וכן הוא ב רא"ש ברכות פ"ד ס"ו (שהיה מקבל

עליו שבת באותה שעה, כי יכול לקבל עליו שבת מבעוד יום, ובלבד מפלג המנחה ולמעלה).

טור רס"י רסז. אגור סי' שסא, בשם שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מה אות ד.

רמ"א ס"ב (ואם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך, הרשות

בידו).

וכן הוא לקמן סי' רסג ס"ו. סי' רסז ס"ב. סי' תרח

ס"ז.

[1289] ברכות כו, ב (מנחה קטנה מתשע שעות

ומחצה ולמעלה ... פלג מנחה ... י"א שעות חסר רביע), ופרש"י (זמן תמיד של

בין הערבים בכל יום מתשע שעות ומחצה ... חלק את ב' שעות ומחצה שעות הנותרים ביום,

ותמצא פלג אחרון של מנחה מי"א שעות חסר רביע ולמעלה).

[1290] פירוש המשניות להרמב"ם ברכות

פ"א מ"ב (ודע, כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה, הם השעות הזמניות, וענין

הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה).

וכן כתב בפרי חדש סי' נח ס"א (ודע

שכל שעות המוזכרות בכל מקום הם שעות זמניות, בין בקיץ בין בחורף מתחלקת הלילה

לי"ב שעות, וכן היום מתחלק לי"ב שעות אחרות).

וכן הוא לעיל סי' נח ס"ג (ושעות אלו הם זמניות,

שכל יום בין ארוך בין קצר נחלק לי"ב שעות). סי' פט ס"א. לקמן

סי' תמג ס"ד.

אבל לענין תקופות, החישוב הוא לפי שעות

השוות, כדלקמן חיו"ד סי' קפד בקונטרס אחרון ס"ק ג (דלענין חישוב תקופות

אינו כן, כמו שכתב הלבוש באו"ח סי' תכ"ח ... שהיום הוא משש שעות לפני

חצות היום עד שש שעות אחר חצות, וכן בלילה).

[1291] באופן חישוב השעות הזמניות יש ב' שיטות, כמבואר במ"א סי'

רלג ס"ק ג (בתרומת הדשן משמע שמשערין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ... אבל

בלבוש ובלחם חמודות כתבו דמשערין מהנץ החמה עד שקיעתה).

ולענין קריאת שמע כתב המ"א בסי' נח ס"ק א (נראה לי

דהכא לכולי עלמא מנינן מעלות השחר). ולמד זאת ממשמעות הגמרא (ברכות ג, א) והתוס'

שם (ד"ה למאן דגני). ונתבארו הוכחותיו בדגול מרבבה ובלבושי שרד וביד אפרים על

המ"א שם (על הסתירות במ"ש בזה המ"א בכמה מקומות, ראה זמנים כהלכתם

ע' עד-ז).

ולפי זה נפסק לעיל סי' נח ס"ג (ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות

מעלות השחר ... ושעות אלו הם זמניות), שהשלוש שעות זמניות הן מעלות השחר. וכן לענין

זמן תפלה נפסק לעיל סי' פט ס"א (אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת

הכוכבים, שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר).

וגם לענין פלג מנחה, שתלוי בב' דעות אלו, נפסק כאן כדעת תרומת הדשן

הנ"ל (דהיינו שעה ורביע זמניות קודם הלילה), ולא קודם שקיעת החמה. וכן לקמן סי'

רסג ס"ו (שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה).

אמנם לענין סוף זמן חמץ בערב פסח נפסק לקמן סי' תמג ס"ד (שעות

הללו משערין אותן לפי ענין היום ... לפי שהיום דהיינו מנץ החמה עד שקיעת החמה הוא נחשב

לעולם לי"ב שעות בין שהוא ארוך בין שהוא קצר).

ואין לומר שרק לענין קריאת שמע פסק רבינו שמחשבין מעלות השחר

עד צאת הכוכבים (כדברי המ"א שבזה יש הוכחה מהגמרא והתוס'), שהרי גם לענין פלג

המנחה פסק כאן שמחשבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים (ראה הערות ובאורים תשפט ע' 79.

תשצ ע' 70).

וכתב על זה באבני שהם סי' ט ס"ז, הובא בהערות בשו"ע

אדמו"ר הזקן סי' נח ס"ג (נוכל לתרץ גם כן, שמפני שזמן קריאת שמע הוא

מדאורייתא החמיר כדעת התרומת הדשן, כפי הכלל אשר בידינו דכל ספק בשל תורה לחומרא

כנ"ל. והזמן של אכילת חמץ בערב פסח הוא רק שעות דרבנן, הקיל בהן לחשוב מהנץ

החמה עד השקיעה, כמו כל ספק דרבנן דלקולא).

*

והנה כל זה הוא בשוע"ר, אבל אחר כך חזר בו רבינו אף לענין

קריאת שמע, כאמור בפסקי הסדור, הלכות קריאת שמע ( זמן קריאת שמע של שחרית

שהוא רביע היום ... שבמדינות אלו נץ החמה בקיץ הוא בערך ג' שעות ומחצה אחר חצות לילה,

ורביע היום ארבע שעות ורביע, נמצא כלה הזמן בג' רביעי שעה שמינית). הרי שגם לענין קריאת שמע מחשבין את השעות

זמניות מנץ החמה עד שקיעת החמה. ומזה מובן שכן הוא מכל שכן לענין פלג המנחה, שמחשבין

את השעות הזמניות מנץ החמה עד שקיעת החמה.

ועל זה העיר ב"פסקי הסדור" סעיף קכו (זהו [זה שפלג

מנחה הוא "שעה ורביע זמניות קודם הלילה"] לפי פסק אדמו"ר

בשו"ע סי' נ"ח דחשבינן היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אבל לפי

מ"ש בסידור דחשבינן היום מנץ החמה עד השקיעה, ממילא הוי פלג המנחה שעה ורביע

זמניות קודם השקיעה).

וטעם חזרתו מובן על פי מה שנתבאר ב"שיעורי ציון" סי'

לח (דשיטה זו לחשוב היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אפשר רק לשיטת ר״ת דג׳ מילין ורביע

אחר שקיעת החמה הוי עדיין יום גמור, ולילה הוא ד׳ מילין אחר שקיעת החמה, כשיעור שישנו

מעלות השחר עד הנץ החמה. אבל לשיטת הגאונים דבין השמשות מתחיל תיכף ומיד אחר השקיעה

ונמשך זמן מועט, ואחר שליש שעה בערך הוי לילה גמור, אי אפשר לחשוב היום מעלות השחר

עד צאת כל הכוכבים, שאז כבר כשעה שלימה מן הלילה).

והיינו שאם נחשוב לשיטת הגאונים השעות הזמניות מעלות השחר עד צאת

שלושה כוכבים, לא יהי' "חצות" בחצי היום, וזה אי אפשר, שהרי "חצות"

הוא כאשר החמה היא בראש האדם, כמבואר בפסחים יב, ב (שית – יומא בי קרנתא קאי), וכן

הוא בכמה מקומות בש"ס ופוסקים. ואין לחשוב את השעות הזמניות מעלות השחר עד צאת

כל הכוכבים, שהרי לשיטת הגאונים זמן זה הוא כשעה שלימה מן הלילה (וכעין זה נתבאר בכמה

ספרים, נלקטו ב"הזמנים בהלכה" ע' קיד-ט. וב"זמנים כהלכתם" ע' עח-פ).

ולכן כתב בשו"ת ארץ צבי סי' קיג (לפמ״ש הרב ז״ל בסידור, דעיקר

הלכה הוא כהגאונים ז״ל ... לפי זה על כרחך צריך לומר כדעת הלבוש דזמן פלג המנחה הוא

שעה ורביע קודם שקיעת החמה).

יוצא אם כן לפי מסקנת רבינו בסדורו, שאפשר לקבל תוספת שבת משעה

ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה (כמו לדעת היראים דלקמן).

אלא שלפום ריהטא נראה, שלפי מסקנת רבינו

בסדר הכנסת שבת מחשבים את 12 השעות זמניות של היום מעת נץ החמה האמיתי (כשהשמש מתחלת

לזרוח בראשי ההרים) עד השקיעה האמיתית (בעת סילוק זריחת השמש מראשי ההרים), כדלקמן

שם (הערה 2915 , והערה 2998 בסופה).

[1292] והיינו שיש לנו שני זמנים לתחלת קבלת תוספת שבת:

(א) מתחלת השקיעה, כפי שלמד הרמב"ן מממשמעות המשנה שבת

יז, סע"ב (מתירים עם השמש).

(ב) מפלג המנחה, כפי שלמדו התוס' ממשמעות הגמרא ברכות כז, ב (דרב

צלי של שבת בערב שבת).

יוצא אם כן שעיקר זמן קבלת תוספת שבת

הוא מתחלת השקיעה (כדברי הרמב"ן), ואם רוצה להקדים מזמן פלג המנחה (כדברי

התוס'), הרשות בידו ונאסר בעשיית מלאכה.

וההפרש ביניהם הוא רק כמה דקות, שהרי בימים השוים בארץ ישראל, תחלת השקיעה

היא 72 דקות לפני צאת הכוכבים, ואילו פלג המנחה הוא שעה ורבע (75 דקות) לפני צאת

הכוכבים, הרי שההפרש ביניהם הוא 3 דקות (ראה מנחת כהן מאמר ב פ"א. מ"א

סי' רסא ס"ק י. אלא שהפרש זה משתנה בין הקיץ לבין החורף ובין מקום למקום).

*

וכל זה הוא לשיטת ר"ת שנתבארה כאן,

אבל בפסקי הסדור ובסדר הכנסת שבת פסק רבינו:

(א) כהגאונים שבין השמשות מתחיל מיד אחרי

השקיעה האמיתית, ועיקר זמן קבלת תוספת שבת הוא משקיעה הנראית עד שקיעה האמיתית (כדלעיל

הערה 1283 ).

(ב) שהשעות זמניות הן מנץ החמה עד שקיעת

החמה, ופלג המנחה הוא שעה ורבע זמניות לפני השקיעה האמיתית (כדלעיל הערה הקודמת), ואם

רוצה להקדים מזמן פלג המנחה (כדברי התוס'), הרשות בידו, ונאסר בעשיית מלאכה. וההפרש

ביניהם הוא יותר משעה, שהרי שקיעה הנראית היא כמה דקות לפני השקיעה האמיתית, ואילו

פלג המנחה הוא שעה ורבע לפני השקיעה. וגם הפרש זה משתנה בין הקיץ לבין החורף ובין מקום למקום).

*

ומנהג הקהלות הקדושות נתבאר לעיל סי'

רנו (ועכשיו נהגו בקהלות הקדושות, שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או שעה, שמכריז

שליח צבור להכין עצמן לשבת שצריך להוסיף מחול על הקודש), ושם נסמן (הערה 664 ).

ונתבאר לעיל סי' רנא בקונטרס אחרון (שזמן קבלת שבת חצי שעה לכל הפחות קודם צאת

הכוכבים כמ"ש רמ"א סי' רנ"ו, דהיינו מעט קודם בין השמשות, שהוא כמו

שליש או רביע שעה עיין סי' תנ"ט, להוסיף מחול על הקדש).

נמצא שנהגו להוסיף מחול על הקודש כעשר

דקות עד ארבעים דקות קודם בין השמשות.

והמנהג לקבוע זמן הדלקת

נרות שבת – 18 דקות לפי

שקיעת החמה.

וראה זמני היום בהלכה ע' מ (העולם

אומרים שי"ח דקות אלו הן כדי לחוש לדעת הרא"ם (סי' יראים סי' ק"ב)

שהוא סובר שבין השמשות (שהוא מושך ג' רבעי מיל) בא קודם השקיעה, ואלו ג' רבעי מיל

הם י"ח דקות לכל היותר). ולפי זה הי' צריך להשתדל להדליק יותר מ-18

דקות לפני השקיעה. וכמדומה שבדרך כלל נוהגים להדליק בתוך 18 דקות לפני

השקיעה.

עוד הביא שם מקור מהגמרא לה, ב (שלישית

להדליק את הנר ... ושוהה כדי צליית דג קטן ... ותוקע ומריע ותוקע ושובת). אבל ראה לקמן

סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ב (ואף ששוהה כדי לצלות דג קטן ... שיעור זה פחות

הרבה מרביע שעה, כדמוכח משיעור מליחה שהוא כשיעור צלייה אף לחתיכה גדולה).

[1293] רבינו ירוחם נתיב ז סוף

ח"א (וכתבו הגאונים דאינו אסור בשקבל עליו אלא דוקא בשקבל מפלג המנחה ולמעלה,

אבל לא קודם, כי אין קבלתו כלום). מ"א סק"י (כתב רבינו ירוחם הלכות יום

הכיפורים, דאם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום). וכמבואר בברייתא שבת כג, ב (ובלבד

שלא יקדים ושלא יאחר).

וכן הוא לקמן סי' רסג ס"ו ( ובלבד שיהא מפלג

המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה ).

[1294] מ"א סק"י (כיון דיש

אומרים דחשבינן מתחלת השקיעה, לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה).

[1295] רא"ם יראים השלם סי' רעד.

הובא בהגהות מרדכי סו"פ במה מדליקין עט, א (פירש רא"ם בספר

יראים, משתשקע החמה ... משמתחלת לשקוע, משנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס בעובי

הרקיע, דהיינו מעט קודם שקיעת החמה, ולשון משתשקע משמע הקדמה, ואותה הקדמה נקראת בין

השמשות). אגודה סי' מט (לפירוש רבי אליעזר ממיץ בספר יראים צריך לקבל שבת מבעוד

יום גדול). ב"ח ס"ב (והרא"ם בספר יראים ... דג' רבעי מיל הם מעט קודם

שמתחלת החמה לשקוע, אלא שהחמה נוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס בעובי הרקיע, אבל

משמתחלת החמה לשקוע, הוה לילה גמור מדאורייתא מיד בתחלת שקיעה). ובשו"ת שלו

סי' קכו וסי' קנד, ובחדשות סי' נא. מ"א ס"ק ט (וב"ח כתב שיש להחמיר

לעצמו כמ"ש ספר היראים ומרדכי והאגודה, דמתחלת השקיעה הוי לילה, וג' רביעי מיל

קודם לזה הוי בין השמשות). וראה דברי נחמיה או"ח סי' טו. מראי מקומות

וציונים. אור ישראל גליון כט ע' סז-ח.

[1296] ב"ח שם (וכן ראיתי בימי חורפי,

לא לבד מזקנים וחכמים ואנשי מעשה, אלא גם מהרבה בעלי הבתים הצנועים, שנזהרו לקבל שבת

על כל פנים מסוף שעה כ"ב, ואמרו כי כך קבלו מאבותם, ואין ספק שנהגו כך אבותינו

באשכנז על פי הוראת הרא"ם). ומ"ש "מסוף שעה כ"ב", הוא

מכ"ד שעות היום, שמתחלת הלילה עד תחלת הלילה, והיינו ב' שעות קודם הלילה. הובא

במ"א סק"ט (וב"ח כתב ... וכן ראיתי זקנים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכה

ב' שעות קודם שבת).

[1297] היינו לאנשי מעשה שהם עצמם אינם מדליקים

הנרות, רק נשיהם מדליקות הנרות, והם פורשים ממלאכה קודם. וראה משמרת שלום סי' כו

ס"ו. הערות בשו"ע אדמו"ר הזקן.

[1298] כדלקמן סי' רסג ס"ו (לא יקדים

למהר להדליקו בעוד היום גדול ... שיהא מפלג המנחה ולמעלה).

[1299] כדלקמן סי' רסז ס"ב (נוהגין

להקדים תפלת ערבית יותר מבימות החול, ונכון הוא, כדי להקדים קבלת שבת בכל מה

שאפשר, רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה).

וכל זה מעיקר הדין, אבל למעשה יובא לקמן בסדר הכנסת שבת (הערה 2952 ) מנהגינו שלא להתפלל ערבית לפני צאת

הכוכבים.

ולכן במדינות הצפוניות, שקשה לאחר את כניסת השבת עד צאת

הכוכבים שהיא שם בקיץ בשעה מאוחרת מאד. ובפרט בבתי חב"ד, שאם תהי' סעודת שבת

אחרי תפלת ערבית שהיא אחרי צאת הכוכבים המאוחרת, יהי' קשה לצפות שיבואו קהל

המתקרבים לתפלה ולסעודת שבת.

הדרך הכי נוחה ונכונה היא להדליק נרות שבת, ולקדש, ולהתחיל

סעודת שבת, מיד אחרי פלג המנחה, ולהמשיך בסעודה ודברי תורה עד אחרי צאת הכוכבים,

ואז להתפלל ביחד, ואחרי התפלה להמשיך הסעודה, או יאכלו עוד כזית, ויברכו ברכת

המזון.

וכמבואר כל זאת לקמן סי' רסז ס"ג ( כשם שאמרו לענין תפלה,

כך אמרו לענין קידוש היום, שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה, אפילו אם לא

התפלל ערבית עדיין, ובאכילה זו שמבעוד יום יוצא ידי חובת סעודה אחת מג' סעודות

שחייב לאכול בשבת (כיון שכבר קיבל עליו תוספת שבת נעשה אצלו כשבת עצמה לכל דבר).

ויש מחמירים שימשיך סעודתו בלילה עצמו שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים, כדי

שיקיים ג' סעודות בשבת עצמה, דכיון שג' סעודות אלו למדום חכמים ממה שנאמר ג' פעמים

היום אצל אכילת המן בשבת לפיכך צריך לאכלן בעיצומה של יום ולא בתוספתו, וטוב לחוש

לדבריהם).

ואף שיש איסור לאכול חצי שעה קודם שהגיע זמן קריאת שמע ותפלת

ערבית, כדלקמן שם ס"ד (אסור לו להתחיל לאכול כחצי שעה סמוך לצאת הכוכבים).

מכל מקום הרי בענינינו כבר התחילו הסעודה בהיתר – קודם חצי שעה

זו, שאז אין צריך להפסיק, כדלעיל סי' ע ס"ה (במה דברים אמורים כשהתחיל

באיסור, דהיינו שהתחיל לאכול תוך חצי שעה ... אבל אם התחיל בהיתר, אין צריך להפסיק

אפילו לקרות קריאת שמע).

ואם התחילו את הסעודה תוך חצי שעה לצאת הכוכבים, שאז כשמגיע

צאת הכוכבים צריכים להפסיק לקריאת שמע, אזי כפי שכתבנו לעיל, מיד בצאת הכוכבים

יתפללו ערבית, ואחר כך ימשיכו הסעודה, או יאכלו עוד כזית ויברכו ברכת המזון.

[1300] ברייתא כג, ב (ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר),

תוס' כה, ב ד"ה חובה (נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור

ולהדליק). טור סי' רסג (ועוד היה אומר ר"ת, שאם היה דלוק ועומד צריך לכבותו ולחזור

ולהדליקו). [ר]מ"א סי' רסג ס"ד (ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול,

יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת). ראה משמרת שלום סי' כו סעי' ו. הערות בשו"ע

אדמוה"ז ע' 117.

[1301] סעיף ו (ואם הדליק הנר בעוד היום גדול

ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה

עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת).

[1302] כדלקמן סי' רסג סכ"ב (אינם צריכים

לחזור ולהתפלל אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה). וראה גם מ"א סי' רלה

ס"ק ג. דברי נחמי' סוס"י טו.

[1303] וכן הוא לקמן סי' שלא ס"ה ( ואף

שיש אומרים שמתחלת השקיעה היא לילה ... מכל מקום הרי במדינות אלו אין אנו חוששין

כלל לדבריהם, שלפעמים אין מקבלים שבת ועושים כל המלאכות עד רביעית שעה קודם צאת

הכוכבים).

וכל זה הוא לפי מה שפסק כאן ששעות

זמניות נחשבות מעלות השחר עד צאת הכוכבים – לשיטת ר"ת.

אמנם לפי מה שפסק בסדור ובסדר הכנסת

שבת, ששעות זמניות נחשבות מנץ החמה עד שקיעת החמה (כדלעיל הערה 1292 ),

אם כן אפשר גם להדליק הנר ולהתפלל ערבית של שבת תוך שעה ורביע זמניות שקודם תחלת

השקיעה.

[1304] רב[א] לה , ב (אמר ליה רבא לשמעיה, אתון דלא קים לכו

בשיעורא דרבנן (בין השמשות, רש"י), אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא (הדליקו את הנר

מבעוד יום, רש"י). ביום המעונן מאי, במתא, חזי תרנגולא (היושבים על הקורות מבעוד

יום, רש"י), בדברא, עורבי (העורבים בשדה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ג

(מי שאינו בקי בשיעור זה, ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות. ואם הוא יום המעונן, ידליק

כשהתרנגולין יושבים על הקורה מבעוד יום. ואם הוא בשדה, שאין שם תרנגולים, ידליק כשהעורבים

יושבים מבעוד יום).

וכן לענין תפלת נעילה אמרינן בירושלמי

ברכות פ"ד ה"א (כד תיחמי שמשא בריש דיקלי). וכן נפסק לקמן סי' תרכג

ס"ב (התחלת זמן תפלת נעילה הוא כשחמה בראש האילנות, דהיינו קרוב להתחלת

השקיעה).

*

כאן מפרש כנראה, שהשמש בראשי האילנות היינו שהאדם העומד במזרח

רואה את השמש בגובה האילנות, לפני שיורדת תחת האופק, וכאמור כאן "הרבה קודם

תחלת השקיעה".

אמנם לקמן בסדר הכנסת שבת ( דהיינו בעוד השמש זורח

בראשי האילנות ),

שהוא קצת אחרי סילוק השמש מעיני האדם העומד בארץ. ונתבאר שם (הערה 2909 ). וכן הוא לקמן בשו"ת רבינו (בעוד

שהשמש זורח בראשי הדקלים), ושם נסמן (הערה 3007 ).

וראה מה שדנו בזה במשמרת שלום (סי מב

ס"ג ד"ה ועתה). סדור עם ציונים – רסקין ע' רכב.

[1305] ב"י ד"ה וכתב מרדכי (ונראה

דלדידן, מכי אמר מזמור דשבת קבליה לשבת עליה). שו"ע ס"ד (ולדידן הוי

אמירת מזמור שיר ליום השבת כעניית ברכו לדידהו).

[1306] מ"א ס"ק יג (ועתה נוהגין

לומר מזמור שיר וכו', ואפילו הכי אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו,

דמעיקרא הכי קבלו עלייהו).

והיינו שלכל הדעות אמירת מזמור שיר אינו כאמירת ברכו לענין

קבלת עיצומו של יום (כדלעיל ס"ג, וכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג).

אלא שלדעה הראשונה הוי עכ"פ קבלת תוספת שבת, שדינו כבין

השמשות, ואילו לדעה השנית "לא היה בדעתם לקבל תוספת שבת באמירת מזמור זה, אלא

באמירת ברכו" – דהוי קבלת עיצומו של יום.

[1307] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

נתבאר

בפנים ס"ב שהטמנה מותרת בין השמשות בכל אופן, אף שלא לצורך מצוה.

ואף

שבכל אופן הטמנת תבשיל צורך שבת היא. מכל מקום התירו בזה אף שיש לו כבר תבשיל

טמון, שאז אין הטמנת תבשיל זה נקראת מצוה לענין דחיית שבותים.

ומה

שהתירו שבותים בבין השמשות לצורך סעודת שבת, היינו כשאין לו מאכל אחר, דמקרי דבר

מצוה.

ואפשר

שיש הפרש בזה בין צורך שבת, שהתירו לצורך גמור, דהיינו אף שיכול לקיים הסעודה

בלעדיה בדוחק קצת, לבין שאינו לצורך שבת, שלא התירו אלא לצורך גדול.

לכללות קונטרס אחרון זה הליכות השבת ע'

תקלו. כנישתא דבי רב ע' תפג ואילך.

[1308] וכיון שהוצרכו להתיר מטעם

האמור לעיל סי' רנז ס"ב (בבין השמשות, אע"פ שהוא ספק חשכה, מותר להטמין

בדבר שאינו מוסיף הבל, לפי שסתם קדרות עדיין רותחות הן בבין השמשות, שסמוך לבין

השמשות מעבירן מעל גבי האור, ואין לחוש שמא נצטננה וירתיחנה). ולא התירוהו מטעם

ששבות מותרת בבין השמשות לצורך שבת.

יש ללמוד מכך, שאף אם הוא לצורך שבת,

אין זה נקרא דבר מצוה לדחות שבות בשבילו בבין השמשות אלא אם אין לו תבשילים אחרים,

וכאן התירו אפילו יש לו כבר מעט תבשילים טמונים.

[1309] בב"ח שם (אינה נקראת

בשם מצוה גמורה, כיון שאפשר לכבד השבת בשאר דברים, ואינו דומה לשופר ולולב, ומשום

הכי לא התירו לעשר הודאי אפילו לצורך השבת, כיון דהוי מעניני אכילה ושתיה דאפשר

לאדם מבלעדם, אלא אם כן שהיה טרוד ונחפז אליו, ואם לא היה מגיע לידו היה מצטער

בשבת), ובעולת שבת כאן (והב"ח כתב שאין דבריו נראין, דהא אפשר לכבד השבת בשאר

דברים עד כאן. נראה מדבריו דבאי אפשר בשאר דברים דמותר לעשר), ובט"ז שם (ומו"ח

ז"ל פירש דדוקא לצורך שבת מיירי, ואפילו הכי בעינן שיהיה טרוד, דלא הוה מצוה

כל כך, כיון דאפשר להיות בלעדו, ואינו דומה ללולב).

וכך גם כאן בענין ההטמנה, אם יש לו כבר

מעט תבשילים טמונים, אין זה נקרא דבר מצוה, ומותר רק מטעם המובא לעיל.

[1310] "משמע אפילו לדבר

מצוה אסור, דהא טמונה לצורך שבת היא, ואסור", הרי שגם הטמנה נחשבת "דבר

מצוה". ובודאי מיירי ש"אין לו תבשילים אחרים", כמבואר בדבריו

ס"ק ו (ואם כן אם אין לו מה יאכל בשבת, או שאין לו כלים, מותר).

[1311] "אם אין לו במה

להטמין כי אם באבנים, יש להתיר להטמין בהם, מפני שאין כאן בנין קבוע אלא בנין עראי,

ואינו אסור אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד שבת לא גזרו, כיון שאי אפשר לו להטמין

בענין אחר".

[1312] כדלקמן סי' שיב סט"ו

(אבנים גדולות שמצדדים אותן כמין מושב חלול ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית

הכסא, מותר לצדדן בשבת, מפני שבנין עראי הוא שאינו עשוי להתקיים, ובנין עראי אינו

אסור אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד הבריות לא גזרו).

והי' אפשר לומר שלא התירו מחמת מצות

הטמנה אלא שבות קל זה של בנין עראי, ולא שאר שבותים בבין השמשות.

[1313] כדלקמן סי' שיב ס"א

(משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח בהם בבית הכסא), וס"ד (ויש אומרים

שמותר לטלטלן אפילו ד' אמות בכרמלית, ומכרמלית לרשות היחיד, אם צריך לכך, מפני

שאיסור הכרמלית גם כן אינה אלא מדברי סופרים כמו איסור הטלטול, והתירוהו גם כן

משום כבוד הבריות).

ואף שמוקצה וכרמלית לא נדחו מחמת מצות

הטמנה, מכל מקום נדחתה מחמתה שבות בבין השמשות. וראה כנישתא דבי רב.

[1314] שלפי המבואר עד עתה, אין

הפרש בין לצורך שבת לבין שלא לצורך שבת, ששניהם לא הותרו אלא לצורך גדול. עתה בא

לבאר שאפשר יש הפרש בינם, שלצורך שבת סגי בדוחק קצת, ושלא לצורך שבת לא התירו אלא

לצורך גדול.

והן שתי הדעות דלקמן סי' שכה סוף

סט"ז (ומכל מקום אין להקל אלא בשכר וכיוצא בו מהדברים הצריכים בשבת צורך גמור,

שאי אפשר להיות בלעדם אלא בדוחק קצת. אבל דברים שאין צריך כל כך כגון פירות ומיני

תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן נקראים דבר מצוה כמו שנתבאר בסי' רס"א),

וסי' שמב, במוסגר (או שהוא צורך גמור לשבת, אף על פי שאינו צורך גדול, כגון לערב

עירובי חצרות כדי שיוכל לטלטל מבית לחצר).

[1315] בשו"ת סי' מו (שמעתי מזקן שהורה לומר לגוי בערב שבת בין

השמשות שידליק נר בבין השמשות, ששכח להדליק מבעוד יום שהוא יום שמת בו אביו, כמו שרגילין

להדליק בו נר בכל ארץ אשכנז, והטעם, מאחר שהעולם נזהרים בו באותו נר חשבינן ליה כצורך

גדול, ועל כן התירו, דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה בפרט לעניין זה).

וכן הוא בפנים ס"ב (ומותר לומר לו

להדליק בין השמשות נר של יום מיתת אביו או אמו, שמאחר שהעולם נזהרים בזה הרי זה

כצורך גדול, וכל שהוא צורך גדול בענין שאם לא יעשנו יהיה לו צער, לא גזרו עליו

בבין השמשות, אע"פ שאין בו צורך שבת כלל).

[1316] פכ"ד ה"י (וכן אם

היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר), דמיירי שהוא לצורך

שבת, וסגי אף בלא צורך גדול.

[1317] שכתב הרמב"ם

פכ"ד ה"י ( וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי

זה מותר). ובכ"מ שם (כתב הר' אברהם בנו של רבינו בתשובה ... ומה שכתב דהוא

הדין לאם היה טרוד או נחפז, למד כן מדתנן ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות, ואין בהנחתן

מצוה, אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום).

[1318] "ומו"ח

ז"ל פירש דדוקא לצורך שבת מיירי, ואפילו הכי בעינן שיהיה טרוד ...

ובסמ"ג כתוב והוא שיש בו צורך מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה

עכ"ל, משמע כל דבר שהיה נחפז עליו ואם לא יעשה כן יהיה צער, כה"ג התירו

לו השבות בין השמשות".

[1319] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

על

טעם איסור עירוב תחומין בבין השמשות, כתב המ"א "דמקנא ביתא הוא";

ולא כתב כטעם רש"י "שהוא תיקון מעליא".

כיון

דלא קיי"ל כרש"י שגזרו על השבות בין השמשות בתיקון מעליא, אלא גם בזה

התירו במקום מצוה. ולכן הוזקק לטעם אחר שאסרו עירוב תחומין בין השמשות.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקלח. כנישתא דבי רב ע' תפז ואילך.

[1320] ס"ק ד (ואין מערבין,

דמקנא ביתא הוא).

[1321] לד, א ד"ה בעירובי

תחומין (תיקון מעליא דאסמכוה רבנן תחומין אקראי ... אבל עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא,

ולא מיקרי שביתה מעלייתא, וספקא דבין השמשות שפיר דמי).

הובא לקמן סי' רעא קונטרס אחרון ס"ק

ב (יש לו אסמכתא מדאורייתא ...

דהא מהאי טעמא חמירא עירובי תחומין מעירובי חצרות, לפרש"י ותוס' בשבת דף

ל"ד).

[1322] דאמרינן במסכת עירובין

לב, ב (רבי היא, דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרינן עליו בין השמשות), ושם לד,

ב (רבנן היא, דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות).

ומפרש רש"י במשנה כאן ד"ה ספק

חשכה (אע"ג דשבות בעלמא היא, קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות). ולכן

אסרו במשנה לעשר (ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי), וכן אסרו לערב עירובי

תחומין. ומה שהתירו עירובי חצרות הוא מטעם הנ"ל (עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא,

ולא מיקרי שביתה מעלייתא, וספקא דבין השמשות שפיר דמי).

[1323] פכ"ד ה"י

(דלעיל הערה 1239 ),

דמשנה דידן סבירא ליה כרבי (דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרינן עליו בין

השמשות). ומה שאסרו לעשר הוא מטעם שלא התיר רבי אלא בדאיכא מצוה או דוחק, וכאן

מיירי שאין בו דוחק ומצוה, ומכל מקום מערבין עירובי חצרות "לפי שהוא נחפז

ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל בחצר, וגם הוא דבר מצוה".

ולפי זה יוקשה למה אסרו עירובי תחומין,

שהרי גם בהם "נחפז ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל בחצר, וגם הוא דבר מצוה".

ולכן הוצרך המ"א לבאר הטעם האמור

כאן (דמקנא ביתא הוא).

[1324] סעיף א (ומותר לומר לגוי

בין השמשות להדליק נר לצורך שבת; וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או

שהוא טרוד ונחפז עליה). שהוא כדעת הרמב"ם הנ"ל. ומכל מקום אסרו לערב

עירובי תחומין.

[1325] כדלעיל סי' קנח ס"א

(שמן התורה אין תרומה נוהגת אלא בדגן תירוש ויצהר, שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך

וגו'), ושם נסמן.

[1326] טור ושו"ע סי' תטו ס"א

(אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה).

[1327] כמבואר ב לבוש שם, ובט"ז שם ס"ק א (הטעם

דלמיקנא ביתא ביום טוב לא). וכדאמרינן ביצה יז, א (דלמקני שביתה בשבתא

לא).

וראה גם לקמן סי' תצה

קונטרס אחרון ס"ק יא

( ולא אסרו עירובי תחומין אלא מפני שקונה שביתה, דהיינו קניית רשות) .

[1328] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ג נתבאר שאחר קבלת שבת אסור להטמין אפילו לדבר מצוה, כנפסק בשו"ע כאן.

ואף

שבשו"ע סי' שצג הובאו ב' דעות, ודעה הראשונה בסתם להיתר. העיקר כהאוסרים

כדמוכח מהפוסקים.

אחר

כך מיישב, שאפשר הכל מודים לאסור בקבלת עיצומו של יום השבת, על ידי תפלת שבת

ועניית ברכו. ומה שהובאו ב' דעות בשו"ע סי' שצג, היינו בקבלת תוספת שבת.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקלט ואילך. כנישתא דבי רב ע' תפט ואילך.

[1329] "אחד עירובי חצרות

ואחד שיתופי מבואות מערבין אותם בין השמשות, ואפילו אם כבר קבל עליו תוספת שבת.

ויש אוסרים אם קבל עליו תוספת שבת". והכלל בשו"ע, שהעיקר כסברא הראשונה

שהביא בסתם (ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל עג).

וכן הקשה בתוספת שבת ס"ק יג (ויש

לתמוה על המחבר שסתם כאן לאיסור, ובסי' שצ"ג הביא מתחילה בסתם דעת המתיר,

ובשם יש אומרים לאיסור. וכבר נודע דזה דרך המחבר לפסוק כדעה ראשונה שהביא בסתם). וראה

כללי הפוסקים וההוראה כלל נ.

[1330] בשו"ע סעיף ד (אחר

עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין טומנין, משום דהוא קבליה

לשבת עליה).

[1331] וכן הוא לקמן שם ס"ט

(לא התפלל תפלת ערבית של יום טוב, וגם עדיין לא קבלו רוב הצבור עליהם קדושת יום

טוב, דהיינו שעדיין לא אמרו ברכו של תפלת ערבית של יום טוב, שאמירת ברכו הוא קבלת

שבת ויום טוב כמ"ש בסי' רס"א. אבל אם כבר אמרו רוב הצבור ברכו, הרי הוא

נגרר אחר רוב הצבור, וחל גם עליו קדושת יום טוב, ואסור לערב עירובי תבשילין כמו

ביום טוב עצמו).

[1332] ס"ק א (ואם קיבל

עליו שבת כגון שאמר ברכו אסור. עיין סוס"י רס"א).

[1333]

ס"ק ג (כתב הראב"ן אפילו לא עירב עד אחר ברכו, יכול לערב כל זמן שהציבור

לא התפללו תפלת יום טוב, כי קבלת יום טוב לא הוה עד תפלת יום טוב). הרי שעכ"פ

אחר תפלת יום טוב אסור לערב.

[1334] בקונטרס אחרון שם ס"ק

ח.

[1335] קנא, א ד"ה אמר ר'

יהודה (וכתבו בתוספות, דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה ... אבל

לגוי אסור לומר לו שמור לי פירותי שהוא חוץ לתחומי, דכל דבר שאינו עושה אינו אומר

לגוי ועושה). וראה כנישתא דבי רב.

[1336] סד, ב ד"ה

ומדאמרינן, שהביא דברי הרשב"א.

[1337] "ואיני כדאי להכריע,

אבל תמוה לי הוכחה זו ... ואין שום הוכחה מזה לחלק בין קבלת שבת לספק חשיכה, כן

נראה לי".

[1338] "ויש אוסרים כו', על

דיעה זו קשה לי ... וצ"ע".

[1339] כדלעיל (הערה 1333 ).

[1340] סי' שצג ס"ב, שגם

המתירים (הסוברים שדין קבל עליו כדין בין השמשות) לא התירו אלא בשעת הדחק או לדבר

מצוה.

[1341] כמבואר בפנים סוף

ס"א (ולדבר מצוה מותר לעשות בה כל דבר ש[האי]סור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים.

וכן אם הוא טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות, הרי זה מותר), ושם

נסמן (הערה 1239 ).

[1342] שבת ח, ב (רבי היא דאמר כל

דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות).

[1343] "היכא דפליגי בשעת

הדחק, כגון בעיגון או בדיני נפשות, ודאי הלכה כדברי המרובין".

וראה שארית יהודה יו"ד סי' לח.

כללי הפוסקים וההוראה סי' קא.

[1344] "ובעיני הדבר תמוה

מאוד שיהא חמור תוספת שבת, שהוא מקבלו ברצונו, ואינו אלא עשה בעלמא, מבין השמשות

שהוא ספק איסור סקילה ... והנלע"ד הוא דאפילו בהתפלל וקיבל עליו שבת נמי

אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וההיא דהטמנת חמין

דהתוספתא שאני, כיון דכל עיקר התקיעה היא כדי שיסלק המסלק ויטמין המטמין, שזהו דבר

הנהוג בכל ערב שבת ... ונמצאת תקנת חכמים נעקרת מכל וכל".

[1345] סוכה פ"ד ה"ז

(גמר מלקרות [תקיעה שלישית], אפילו מיחם בידו אין טומנין, אלא מניחו בארץ). שמכאן

מוכיח דינו במרדכי רמז רצ (ופסק ר' יואל, והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם

יום הוא ... ושוב מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן ... ומקצת תלמידיו אסרו, ואמרו דיש

חילוק בין קבל עליו שבת ללא קבל, וחזר בו הרב ואסר . והביא ראיה מן

התוספתא במסכת סוכה, התחיל לתקוע שלישית, אפילו מיחם בידו מניחו על הארץ, ואילו

גבי ספק חשיכה תנן במתניתין מערבין וטומנין, אלמא חומר בקבלה מבספק).

[1346] שבת לד, א ( סתם

קדירות רותחות הן), ופרש"י (שסמוך לבין השמשות הוא מעבירם מעל האוּר, וליכא למיחש

לשמא נצטננה וירתיחנה) .

וכן הוא לעיל סי' רנז ס"ב (אבל

בבין השמשות, אע"פ שהוא ספק חשכה, מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, לפי

שסתם קדרות עדיין רותחות הן בבין השמשות, שסמוך לבין השמשות מעבירן מעל גבי האור,

ואין לחוש שמא נצטננה וירתיחנה).

[1347] אפילו לפירש"י במשנה

שלפנינו לד, א ד"ה ספק חשכה (אע"ג דשבות בעלמא היא, קסבר גזרו על השבות

אף על בין השמשות), דהיינו כדעת רבנן בעירובין לד, ב (רבנן היא, דאמרי כל דבר שהוא

משום שבות גזרו עליו בין השמשות). מכל מקום התירה המשנה ההטמנה, מטעם הנ"ל (וטומנין

את החמין).

[1348] מלבד שליחות הנכרי,

כמבואר בהמשך הסעיף, ולקמן סי' רסג סכ"ה, וקונטרס אחרון שם ס"ק ח.

[1349] היינו בזמן זה של בין

השמשות, וזמן קבלתו את השבת, לא שייך טעם איסור ההטמנה כנ"ל.

[1350] מאותו טעם שאסרו ההטמנה

אחר קבלת שבת, מאותו טעם אסרוהו אף לצורך מצוה ושעת הדחק, כמבואר בפנים ס"ג (אסור

לו לעשות בעצמו כל שבות אפילו קודם בין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול), ושם

נסמן (הערה 1268 ).

[1351] בקונטרס אחרון ס"ק א

(אם אין לו תבשילים אחרים, מיקרי דבר מצוה וצורך שבת). ובתוספתא אסר בסתם, אף

באופן זה שאין לו תבשילים אחרים.

[1352] בשו"ת חכם צבי שם (ודעת

הרמב"ם ז"ל נלע"ד שהיא כדעת רבינו יואל ז"ל, דאפילו לאחר

התקיעה טומנין ומערבין ... ובפ"ד כתב, ספק חשכה ספק אינה חשכה מותר לטמון את

דבר חם, ועל כרחך בסתם כל המקומות מיירי שדרכן לתקוע, ואפילו הכי שרי אחר כך.

ואותה התוספתא אפשר דסבירא ליה דלאו הלכתא היא).

[1353] פ"ד ה"ד (ספק חשיכה

ספק אינה חשיכה מותר לטמון).

[1354] לה, ב (התחיל לתקוע תקיעה

שלישית סילק המסלק והטמין המטמין). והיינו כדברי התוספתא, שאפשר להטמין רק קודם

סיום תקיעה שלישית, ולא אחריה, שכבר קיבלו את השבת.

[1355] פ"ה הי"ט (התחיל

לתקוע תקיעה שלישית, סילק המסלק והטמין המטמין).

אלא על כרחך מה שהתיר הרמב"ם

להטמין בבין השמשות מיירי שלא קיבל את השבת עדיין.

[1356] י, א ד"ה ומדאמרינן

(ראיתי לבעל הלכות ז"ל שאומר והיכא דקא בעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא

מדליק דחנוכה והדר מדליק של שבת, דאי אדליק דשבת ברישא, איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה,

משום דקבלה לשבת עליה ... וברייתא נמי בסוף פרקין מוכחא שהמלאכה האחרונה שהיו

עושים בערב שבת היתה הדלקת הנר, דקתני התחיל לתקוע תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין

המטמין והדליק המדליק, ודאי שאדם יכול להטמין יותר סמוך לשבת מלהדליק את הנרות,

דהא תנן בפרקין (לד, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות אבל מערבין

וטומנין את החמין, וכיון שכן, איפכא הוה ליה למתני, הדליק המדליק וסילק המסלק

והטמין המטמין, אלא ודאי היינו טעמא משום דרבנן הכי תקון שתהא הדלקה מלאכה אחרונה

ושלא יעשה אחריה מלאכה כלל, והיינו טעמא לפי שהדלקה מלאכת מצוה היא לצורך שבת,

וכדאמרינן לקמן (כה, ב) הדלקת נר בשבת חובה, ונמצא שהיא כתחלת שביתה וכקבלתה).

[1357] הל' חנוכה ד"ה פסק (והיכא

דבעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק דשבתא, דאי אדליק

דשבת ברישא, איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה, משום דקבלה לשבת עליה).

[1358] כי גם הדלקת הנר היא קבלת

שבת (כמו תפלת ערבית), כד לקמן סי' רסג ס"ז ( המנהג ... שאותה אשה

המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו, ולכן תתפלל מנחה תחלה) , ושם נסמן (הערה 1500 ) .

[1359] דלא קיי"ל

כבה"ג מדינא, אלא ממנהג, כמבואר לקמן סי' רסג ס"ז (ויש חולקים על זה

ואומרים שאין קבלת שבת תלויה כלל בהדלקת נרות ... וכן עיקר ... אבל המנהג הוא

כסברא הראשונה, שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו, ולכן תתפלל מנחה תחלה).

[1360] כדתניא לה, ב (שש תקיעות

תוקעין ערב שבת ... ראשונה ... שניה ... שלישית ... ותוקע ומריע ותוקע ושובת). וכן

נפסק ברמב"ם פ"ה הי"ט (תקיעה ראשונה ... שניה ... שלישית ... ותוקע

ומריע ותוקע ושובת).

אלא שנהגו כן כשהיו ישראל בישובן,

כדלעיל סי' רנו (כשהיו ישראל בישובן תקנו חכמים לתקוע שש תקיעות).

[1361] "ונראה לי דצריך

לומר גם כן ערבתם עירובי חצרות כמ"ש הטור, דאע"ג דמותר לערב בין השמשות,

היינו משום מצוה התירו שבות, ואם כן לכתחלה יש להזהירם שלא יבואו לידי כך".

ואם כן אולי נאמר כן גם לענין הטמנה,

שהאמור בתוספתא להקדים ההטמנה, הוא רק לכתחלה.

[1362] אחרי שביאר ההוכחות

דקיי"ל שאחרי קבלת שבת אסור להטמין ואפילו לצורך מצוה.

בא

ליישב, שאפשר הכל מודים לאסור בקבלת עיצומו של יום השבת. ומה שהובאו ב' דעות

בשו"ע סי' שצג, היינו בקבלת תוספת שבת.

[1363] כאן בפנים ס"ג (אם

כבר קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום ... אסור לו לעשות בעצמו

כל שבות, אפילו קודם בין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול, כגון להטמין חמין

לשבת בדבר שאינו מוסיף הבל אפילו אין לו מה יאכל בשבת), ולקמן סי' שצג ס"ב (אם

התפלל תפלת ערבית של שבת הרי קבל עליו שבת עצמה כיון שהתפלל תפלת ליל שבת ונאסר

בכל השבותים כמו בשבת עצמה).

[1364] והיינו שב' הדעות דלקמן

סי' שצג מיירי בקבלת תוספת שבת, ומה שנפסק כאן בפשיטות לאיסור מיירי בקבלת עיצומו

של יום, וכפי שיתבאר לקמן (אלא שבתור מאמר המוסגר, מתרץ תחלה קושיית הט"ז).

ואף שבדעת המתירים נתפרש דהיינו אף אחר

תפלת ערבית, כמבואר במרדכי רמז רצ (פסק ר' יואל והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין

לערב אם יום הוא), היינו כיון שלדעתו גם תפלת ערבית היא רק קבלת תוספת שבת, כמבואר

בדעה זו שבמרדכי שם (דעניית ברכו כתקיעת שופר הוא, וקודם ספק חשיכה היו מקבלין שבת

ותוקעין, כדי להוסיף מחול על הקדש).

משא"כ לדידן שתפלת ערבית ועניית

ברכו הם קבלת עיצומו של יום, פשוט שאחר זה אסור לערב ולהטמין.

וראה ערך שי או"ח סי' רסא ס"ד.

[1365] בסי' שצג ס"ק ד הקשה

הט"ז על דעת האוסרים לערב אחר קבלת תוספת שבת, מהא דתנן לד, א (שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב

שבת עם חשכה ... ערבתם ... ספק חשכה ספק אינו חשכה ... מערבין), ובגמרא שם (קשיא אמרת

שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עם חשכה אין, ספק חשכה ספק אינו

חשכה לא, והדר תני ספק חשכה ספק אינו חשכה מערב ... לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן

בעירובי חצרות).

ועל זה מקשה הט"ז שם (אמאי לא

מוקמי אידי ואידי בעירובי חצרות, ורישא מיירי בקיבל עליו תוספת שבת, בזה אסור ...

וסיפא מיירי קודם קבלת שבת).

אמנם לפי הנ"ל שלא אסרו לערב חצרות

אלא בקבלת עיצומו של יום, אתי שפיר, שהרי אינו צריך לקבל עיצומו של יום מבעוד יום,

אלא תוספת שבת, כמבואר בפנים ס"ד (יש אומרים שמצות עשה מן התורה להוסיף מחול

על הקדש).

וכיון דתנן "צריך א דם לומר

עם חשכה ... ערבתם", והיינו שאסור לערב אחר קבלת תוספת שבת, שוב אי אפשר לתרץ

דמיירי בעירובי חצרות, שהרי מותר לערב גם אחר קבלת תוספת שבת, והרי אינו חייב לקבל

עליו עיצומו של יום מבעוד יום.

*

כל זה הוא לתרץ קושיית הט"ז לדידן

שמחלקים בין קבלת תוספת שבת לבין קבלת עיצומו של יום.

אמנם מה שהט"ז הקשה כן על הדעה

האוסרת גם אחר קבלת תוספת שבת, שהובאה בשו"ע סי' שצג. על זה אינו מתרץ כאן.

[1366] עתה ממשיך לבאר החילוק

בין קבלת עיצומו של יום, דמיירי הכא, לבין קבלת תוספת שבת, דמיירי התם.

וכן חילק בדגול מרבבה (ונראה דשם קאמר

שקיבל תוספת שבת, ומיירי שאמר בפירוש שמקבל תוספת שבת, אם כן לא קיבל רק איסור

עשה, משום הכי יש להקל בשבות ... אבל כאן מיירי אחר עניית ברכו, שמן הסתם מקבל

קדושת השבת ממש, השמיט דעת המיקל).

[1367] שהרי דין תוספת שבת (כאן

ס"ד) למדים מתוספת יום הכיפורים

האמורה בתורה (כדלקמן סי' תרח ס"ז), שהיא אף בלא קבלת עיצומו של יום בערבית

או ברכו.

[1368] שם הביאו מחלוקת הפוסקים

אי סגי במה שהפסיק סעודתו, או דוקא כשקיבל עליו תענית, אבל לכל הדעות סגי אף בלא

תפלה ועניית ברכו.

[1369] כדלעיל ס"א (ואם עשה

חייב אשם תלוי), ושם נסמן (הערה 1234 ).

[1370] סי' יא (ובעיני הדבר תמוה

מאוד שיהא חמור תוספת שבת, שהוא מקבלו ברצונו, ואינו אלא עשה בעלמא, מבין השמשות

שהוא ספק איסור סקילה).

[1371]

וכן הוא בפנים ס"ה ( בין השמשות אינו נחשב לתוספת, שהרי הוא

ספק לילה ואסור בו במלאכה מן התורה בלא מצות תוספת), ושם נסמן (הערה 1287 ) . סי' תרח ס"ב (ותוספת

זה צריך שיהא קודם בין השמשות, דאלו בין השמשות עצמו (ספק יום) ספק לילה הוא ואינו

נקרא תוספת).

וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 233.

חי"ט ע' 58. שלחן המלך ע' קפ. המועדים בהלכה ע' פא. חקרי הלכות ח"א ע'

יד, א. קובץ דברי תורה חט"ו ע' עג.

[1372] שיהי' דינו כמו בין

השמשות.

[1373] וכדלקמן בסוף הקונטרס

אחרון.

[1374] ולענין ראש חודש חנוכה

ופורים, נתבאר לעיל (הערה 1281 ).

[1375] ס"ק א (אחר שקיבל

בפירוש שלא לאכול, חל עליו גם איסור רחיצה, דחומר ט' באב מתחיל מאותה שעה).

[1376] ס"ק ג (אבל אין צריך

להוסיף מבעוד יום) וס"ק ד (ואם קבל התענית מבעוד יום אסור ברחיצה).

[1377] הל' שביתת עשור פ"א

ה"ו, וכנסמן לעיל (הערה 1276 ).

[1378]

כדלקמן סי' רסג סט"ז

( אם קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת

השבת, ואסור בעשיית מלאכה), ושם נסמן (הערה 1588 ).

וראה מחשבת חיים סוס"י עז. אז

נדברו ח"א ע' טז. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 122.

[1379] ולעיל שם ס"ה (מי

ששכח ולא הניח תפילין כל היום, ונזכר אחר שהתפלל תפלת ערבית מבעוד יום, יש מי

שאומר שאסור לו להניחן אז, לפי שכבר עשאו לזמן זה לילה). וראה גם לעיל סי' קפח סי"ז.

[1380] ס"ק ז (אבל אם הוא

לא התפלל ערבית, אף על פי שהציבור התפללו, מותר להניח תפילין ... דהא תפילין בלילה

נמי אינן אלא דרבנן). הרי שלענין דאורייתא סגי אף במה שהצבור התפללו.

[1381] "לאחר תפילת ערבית,

הואיל והתפללו כבר, או אפילו אם היא לא התפללה אלא הקהל התפללו כבר, עשו אותו מקצת

היום לילה ... חשבינן לאחר תפלת ערבית לילה".

הובא בפס"ד צמח צדק יו"ד סי'

קצו ס"ג.

[1382] כז, ב (אמר ליה רבי ירמיה

בר אבא לרב מי בדלת (מן המלאכה, הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך, רש"י), אמר ליה

אין בדילנא ... רב צלי של שבת בערב שבת).

[1383] מ, ב (כיון דאמר זמן

קבליה עליה).

[1384] היינו שמועלת (לא רק

לאיסור אכילה שקבל עליו, אלא) לכל חומרותיו (חמשת עינויים), כיון שקיבל עליו

עיצומו של יום.

[1385] סוף סעיף א (משקיבל עליו

התענית, שאסור לו לאכול, אסור נמי לרחוץ ולסוך).

[1386] כנסמן לעיל (הערה 1375 ).

[1387] כנסמן לעיל (הערה 1376 ).