רעו דיני נר שהדליק הנכרי בשבת

רעו דיני נר שהדליק הנכרי בשבת

ובו י"ז סעיפים

נכרי

שהדליק בשביל ישראל

א נכרי⁸⁶⁷

שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור ⁸⁶⁸ לכל אדם

להשתמש לאורו בשבת, אפילו למי שלא הודלק בשבילו, שהחמירו בזה חכמים הואיל ונעשית

מלאכה גמורה של תורה בשביל ישראל בשבת ⁸⁶⁹ .

וכן אם

הבעיר מדורת עצים בשביל ישראל אסור לכל אדם מישראל להתחמם כנגדה בשבת ⁸⁷⁰ .

ואפילו אם

הנכרי נתכוין לטובת עצמו, כגון ששכרו הישראל וקצץ לו שכר ⁸⁷¹ , כך וכך בעד

כל יום ויום שידליק לו נרות ויבעיר לו מדורה, או שקצץ לו בעד כל (א) הדלקה

והדלקה והבערה והבערה, ולא צוהו להדליק ולהבעיר בשבת ⁸⁷² , אלא הוא עושה מעצמו כדי

להרבות בשכרו, אעפ"כ אסור ליהנות ממלאכתו בשבת. שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה

בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו ⁸⁷³ , שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף

המלאכה אלא משכרה, והוא מתכוין בעשיית גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה

בשבת, נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו כשיהנה ממנה בשבת ⁸⁷⁴ , ויש לגזור

גזרה שמא יאמר לו לעשותה בשבת בשביל הנאתו ⁸⁷⁵ , אם יהיה

מותר לו ליהנות ממנה כשעיקר עשייתה בשביל הנאתו⁸⁷⁶:

ב ומכל מקום לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו, כשמדליק

בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו ⁸⁷⁷ , אף על פי שיש לו הנאה מאור

הנר ⁸⁷⁸ , רק שלא

ישתמש כלום לאורו ⁸⁷⁹ . וכן במדורה ⁸⁸⁰ .

והוא הדין

אם הוא שובת במלון בבית הנכרי, אינו צריך לצאת ממנו כשמדליק הנכרי נר בשבילו,

דכיון שהוא שובת בו נעשה כביתו, וטורח לו לצאת ממנו ⁸⁸¹ .

ואם רוצה

לעשות מדת חסידות, יהפוך פניו מאור הנר ⁸⁸² , להראות

שאינו חפץ בו:

מתי

צריך למחות בו

ג ומכל מקום⁸⁸³ אם

הנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו ⁸⁸⁴ , מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב ⁸⁸⁵ , וכן במדורה

מעצים של ישראל (ואם לא השגיח בו והדליקו מותר לו ליהנות להשתמש לאורו ⁸⁸⁶ . ובלבד שלא

יערים במחאתו ⁸⁸⁷ ).

ואם מיחה

בנכרי המשרתו בביתו ולא השגיח בו (אע"פ שמותר לו להשתמש לאור הנר שמיחה בו,

מכל מקום) חייב הוא לגרש מביתו את הנכרי הזה שאינו שומע לו ומדליק או מבעיר בשבילו

בשבת ⁸⁸⁸ .

ואע"פ

שהוא מתכוין לטובת עצמו, כדי להרבות בשכרו שקצץ לו בעד כל הדלקה והבערה, והרי זה

כקבלן שאין צריך למחות בידו אף שעושה המלאכה בחפצים של ישראל כמו שנתבאר שם ⁸⁸⁹ , מכל מקום

אסור לו להניחו שיעשה בביתו מפני מראית העין כמו שנתבאר שם⁸⁹⁰:

ד אבל אם הנר או העצים של הנכרי, אינו צריך למחות בו ⁸⁹¹ , כשעושה

מדעת עצמו, אע"פ שלא קצץ לו שכר מטעם שנתבאר שם ⁸⁹² .

ואפילו (ב)

בתוך בית ישראל ⁸⁹³ אין חוששים

למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי, מטעם שיתבאר בסי' שכ"ה ⁸⁹⁴ :

ה ומכל מקום מותר לו למחות בו, וכן מותר למחות בנכרי

שבא להוסיף שמן שלו בנר הדולק ⁸⁹⁵ , ואין בזה

משום כיבוי שעל ידי מחאתו גורם מהירות הכיבוי ⁸⁹⁶ .

וכשמיחה

בנכרי המדליק משלו, בין בביתו בין בבית הנכרי, ולא השגיח בו, מותר לו להשתמש לאורו ⁸⁹⁷ , ובלבד שלא יערים במחאתו ⁸⁹⁸ :

הדליק

לנכרים מותר לשתמש באורו

ו וכל זה כשהדליק בשביל ישראל. אבל אם הדליק בשביל

עצמו ⁸⁹⁹ , או בשביל נכרי

אחר ⁹⁰⁰ , מותר לכל ישראל להשתמש לאורו, אפילו הנר של הישראל ⁹⁰¹ , שאין גוזרים שמא יאמר לנכרי שידליק בשביל עצמו או

בשביל נכרי אחר ⁹⁰² .

וכן אם

הדליק לצורך חולה אפילו שאין בו סכנה, או לצורך קטנים ⁹⁰³ , שדינם

כחולה שאין בו סכנה לכל דבר ⁹⁰⁴ , מותר לבריאים להשתמש לאורו, שאין כאן

גזרה שמא יאמר לנכרי להדליק בשביל החולה, שהרי דבר מותר הוא אפילו לכתחלה⁹⁰⁵:

ז ישראלים ונכרים שהסיבו יחד, ובא נכרי והדליק להם נר,

אם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו⁹⁰⁶,

ואם רובה ישראל אסור להשתמש לאורו ⁹⁰⁷ , שמן הסתם

מתכוין המדליק לצורך הרוב ⁹⁰⁸ . ואם מחצה ישראל ומחצה נכרים גם כן אסור ⁹⁰⁹ , שמן הסתם הוא מכוין לצורך שניהם ⁹¹⁰ . ואף אם ספק

לאיזה מהם מדליק הולכים להחמיר בספק זה ⁹¹¹ .

וכל זה

כשמדליק סתם, שמן הסתם כוונתו בשביל המסובין. אבל אם יש הוכחה שמדליק בשביל עצמו,

כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה ⁹¹² (מיד ⁹¹³ ), אע"פ

שהרוב ישראל ⁹¹⁴ מותר להשתמש

לאורה.

וכן אם יש

הוכחה שמדליק בשביל נכרי אחר. אבל אם יש הוכחה שמדליק לצורך ישראל ולצורך נכרי,

אע"פ שהרוב נכרים אסור ⁹¹⁵ :

במקום

מצוה, התירו רק בשבות דשבות

ח בקצת מקומות ⁹¹⁶ נהגו רבים להקל באמירה להנכרי להדליק נרות לצורך

סעודה ⁹¹⁷ , כשנכבו

הנרות ואי אפשר לאכול בחשך ⁹¹⁸ . ויש שלמדו זכות על שלא מיחו בידם חכמים ⁹¹⁹ , לפי שסומכין על מי שאומר ⁹²⁰ שלא גזרו על

שבות של אמירה לנכרי במקום מצוה אפילו לומר לו לעשות מלאכה גמורה של תורה.

ומכל מקום

אם נר אחד דלוק עדיין ויכולים לאכול אצלו, אסור לומר לנכרי שידליק עוד ⁹²¹ , שאין כאן

מצוה כל כך⁹²²

לדחות בשבילה שבות של אמירה לנכרי (ואם הדליק מעצמו מותר ליהנות ממנו ⁹²³ , אף לאחר

שכבה הראשון, כיון שעונג שבת תלוי בזה, כמו שיתבאר ⁹²⁴ ).

אבל כל אדם

צריך להחמיר ⁹²⁵ לעצמו שלא

לומר לנכרי להדליק נר, אע"פ שיושב בחושך ⁹²⁶ ואינו יכול

לאכול סעודת שבת, לפי שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה אלא שבות דשבות, כמו

שיתבאר בסי' ש"ז ⁹²⁷ , ודבריהם

עיקר, לפיכך אין להקל כלל בזה אפילו לצורך גדול ⁹²⁸ , אלא שאין

למחות בהמקילין שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ⁹²⁹ :

כשיש

אופן היתר לישראל

ט אבל לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, יש

מתירים ⁹³⁰ אפילו אם

אפשר לו בלעדו ⁹³¹ , בין נר של שעוה וחלב בין נר של שמן ⁹³² . לפי שטלטול הנר אינו אסור אלא

מפני שהוא מוקצה כמו שיתבאר בסי' רע"ט ⁹³³ , וכל מוקצה

מותר לטלטלו בטלטול מן הצד כמו שיתבאר בסי' שי"א ⁹³⁴ , וכיון שהישראל בעצמו היה יכול

להביא הנר לכאן בהיתר⁹³⁵

בטלטול מן הצד, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו ⁹³⁶ וכיוצא בזה, כשמביאו הנכרי באיסור

בטלטול גמור אין בכך כלום, שלא אסרו לעשות על ידי נכרי בשבת אלא דברים שאין שום

היתר לישראל לעשות בעצמו ⁹³⁷ .

ואין להורות

היתר זה אלא לבני תורה, אבל לעמי הארץ אין להתיר, שלא יתרגלו באמירה לנכרי, וידמו

דבר לדבר ויקילו יותר ⁹³⁸ :

י במה דברים אמורים כשמביאו לכאן כדי ליהנות כאן לאורו,

או מפני שצריך למקום שהיה הנר עומד שם. אבל אסור לטלטל על ידי נכרי כדי להצניעו

כדי שלא יגנב, לפי שטלטול זה הוא לצורך הנר שהוא מוקצה, ואין היתר לישראל לטלטל

מוקצה אפילו בטלטול מן הצד כשטלטולו הוא בשביל המוקצה עצמו ⁹³⁹ , כמו שיתבאר

בסי' שי"א.

(ואף שיתבאר

שם ⁹⁴⁰ שכל טלטול

מן הצד שהוא על ידי גופו שלא בידיו יכול לטלטלו אפילו לצורך המוקצה ⁹⁴¹ , ושאר טלטול מן הצד שהיה על ידי דבר

אחר שבידיו אין היתר אלא כשמטלטלו לצורך מקומו, אבל לא כשצריך להשתמש בגוף המוקצה ⁹⁴² . ואם כן זה

הנר אם יטלטלנו על ידי דבר אחר שבידיו, לא יוכל לטלטלו כדי ליהנות מאורו כאן במקום

שמביאו. וגם אי אפשר כלל להביאו על ידי הטלטול מן הצד של דבר אחר שבידיו⁹⁴³.

ואם יטלטלנו על ידי גופו כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה, יכול לטלטלו

אף בשביל שלא יגנב.

אעפ"כ

אין להתיר לומר לנכרי שיצניענו, לפי שאותם המתירים טלטול כדרכו על ידי נכרי כשיש

היתר לישראל מן הצד (ג), הם סוברים שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך

המוקצה עצמו, אלא כדי להשתמש בגוף המוקצה, או מפני שצריך למקומו ⁹⁴⁴ . ואין להקל

יותר ממה שהם עצמם מקילים ⁹⁴⁵ ):

לצורך

עצמו שהוא לצורך ישראל

יא אם⁹⁴⁶

אומר אדם לעבדו ולשפחתו⁹⁴⁷

לילך עמו לחוץ בלילה, ומדליקים הנר מעצמן, אף על פי שגם הם צריכין לנר זה,

ומתכוונים לצורך עצמן בלבד ⁹⁴⁸ , אין זה נקרא לצורך נכרי, כיון שעיקר ההליכה היא

לצורך ישראל ובשבילו ⁹⁴⁹ .

ולפיכך

(צריך למחות בם שלא ידליקו, אם הנר שלו ⁹⁵⁰ , ואם לא

מיחה בהם והדליקוהו) אסור לילך עמהם לחוץ עד שיניחו הנר בבית, שלא יהנה מאור הנר

שהודלק בשביל הליכתו, אפילו הנר של נכרי ⁹⁵¹ (ואם מיחה בם ולא השגיחו בו והדליקו, מותר להשתמש

לאורו, אם אינו מערים, כמו שנתבאר למעלה ⁹⁵² ):

יב

אבל נר שמדלקת השפחה להדיח כלי אכילה לאורו, אע"פ שהדחה זו היא לצורך הישראל,

אין הדלקה זו נקרא בשביל ישראל, הואיל ואין גוף הישראל נהנה (מנר זה) (ד) (מהדחה

זו), אלא שכלים שלו מודחים, והיא חייבת להדיחם, לצרכה היא מדלקת ⁹⁵³ , ואינו צריך למחות בה⁹⁵⁴, ומותר

להשתמש לאור נר זה⁹⁵⁵:

במדורה

שעשה לעצמו, שמא ירבה בשבילו

יג וכל זה בנר⁹⁵⁶,

אבל במדורה שעשאה נכרי אפילו לצרכו בלבד, או לצורך חולה, אפילו שיש בו סכנה, אסור

לבריא להתחמם כנגדה, גזרה שמא ירבה הנכרי עצים בשבילו, אם יהיה מותר לו להתחמם בה ⁹⁵⁷ . ואינה דומה

לנר שאין שם חשש שירבה בשבילו, שנר לאחד נר למאה ⁹⁵⁸ , משא"כ

במדורה שכל מה שמתרבים בני אדם המתחממים בה צריך להרבות בה עצים להרחיבה⁹⁵⁹.

אבל אם חימם

את בית החורף לצרכו, או לצורך חולה, מותר לבריא לילך מבית הקיץ לבית החורף להתחמם

בו, שאין לחוש שמא ירבה לחממו בשבילו, שחימום לאחד חימום למאה ⁹⁶⁰ .

ויש מתירין ⁹⁶¹ אפילו במדורה, ואין גוזרים שמא

ירבה בשבילו, מפני שאף אם לא היה מרבה בשבילו היה נהנה קצת מהמדורה. ואף שעל ידי

רבוי העצים נהנה ממנו בריוח, אין תוספת הנאה זו כדאי לגזור בשבילה ⁹⁶² שמא יאמר לו ⁹⁶³ להרבות בשבילו עצים. ואף אם עשה הנכרי מדורה קטנה

לצרכו בלבד, או לצורך חולה, ואחר כך בא זה להתחמם כנגדה, והוסיף הנכרי עצים בשבילו

מדעת עצמו, אין הוספה זו אוסרתו להתחמם שם, כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא

הוספה זו. וכן אם היתה המדורה דולקת מבעוד יום, ובשבת הוסיף בה הנכרי עצים בשביל

ישראל, מותר להתחמם כנגדה⁹⁶⁴.

(רק שלכתחלה

צריך ליזהר בכל זה למחות בו אם העצים של ישראל כמו שנתבאר ⁹⁶⁵ ).

ולעת הצורך

(ה) יש לסמוך על דבריהם ⁹⁶⁶ להקל בדברי סופרים:

יד ומכל מקום אם כבר כלו עצים שהודלקו מבעוד יום, או

לצורך נכרי, או לצורך חולה, ואין דולקים במדורה זו אלא העצים שהוסיף בשבת בשביל

ישראל, אסור להתחמם כנגדה. וכן אם היה נר דולק מבעוד יום, או לצורך נכרי, או לצורך

חולה, ובא נכרי והוסיף עוד נר בשביל ישראל, אין היתר להשתמש לאורו אלא בעוד שהנר

הראשון דולק, אבל לאחר שכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני. וכן אם הוסיף שמן בנר

הדולק, אין היתר להשתמש לאורו, אלא עד בכדי שיכלה השמן שהיה בנר בתחלה, ואחר כך

אסור ⁹⁶⁷ .

ויש חולקין

על זה ⁹⁶⁸ ומתירין בין

במדורה בין בנר בין בהוספת השמן, אע"פ שהם של ישראל, דכיון שבתחלה כשעשה

הנכרי האיסור בשביל הישראל היה מותר ליהנות ממנו, לא יצא מידי התירו לעולם, אף

לאחר שכלו עצים הראשונים או הנר הראשון או השמן הראשון.

ובמקום צורך

גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה יש לסמוך על דבריהם להקל ⁹⁶⁹ :

חימום

המדורה במקומות הקרים

טו וכל האיסורים שנתבארו בחימום כנגד המדורה⁹⁷⁰ או

בית החורף⁹⁷¹

אינן אלא בארצות שאינן קרות, אבל בארצות הקרות ⁹⁷² , כמו

במדינות אלו ⁹⁷³ , מותר לומר

לנכרי לעשות מדורה בשביל ישראל ביום שהקור גדול, וכן לומר לו לחמם את בית החורף,

לפי שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול.

אבל ביום

שאין הקור גדול כל כך, אם אין לו קטנים שמצטערים הרבה⁹⁷⁴,

אסור לומר לנכרי לעשות מדורה או לחמם בית החורף ⁹⁷⁵ .

ואם עושה

מדורה מעצמו מעצי ישראל צריך למחות בידו ⁹⁷⁶ . ואם לא

מיחה אסור להתחמם כנגדה ⁹⁷⁷ . ואם חימם בית החורף מעצמו בשביל ישראל מעצי ישראל ⁹⁷⁸ אסור ליכנס

בו כדי להתחמם, אבל אם הוא דר בו אינו צריך לצאת ממנו ⁹⁷⁹ :

טז אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום כל ימות החורף,

והסיקו גם בשבת כשאין הקור גדול, הרי זה כעושה מעצמו, ואינו צריך לצאת מביתו ⁹⁸⁰ , אלא שלכתחלה צריך למחות בו ⁹⁸¹ :

יז והנוהגים היתר אף ביום שאין הקור גדול, מכל מקום אין

מוחין בידם, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ⁹⁸² .

ואף ביום

שהקור גדול, אין לחמם בית החורף שני פעמים ביום השבת, כי די במה שהסיק התנור פעם

ראשון בבקר ⁹⁸³ . ומכל מקום

הכל לפי הקור ולפי בית החורף, אם ממשיך החום זמן מרובה, והחכם עיניו בראשו ⁹⁸⁴ :

קונטרס אחרון

(א) הדלקה והדלקה כו' הדלקה והבערה⁹⁸⁵

כו'. עיין במ"ש בסי' רמ"ד⁹⁸⁶ :

(ב) בתוך בית כו'. עיין במ"ש בסי' רנ"ב⁹⁸⁷ ויתברר

כל מ"ש כאן מעניינים ההם :

(ג) הם סוברים כו'. עיין⁹⁸⁸ בתוס'

ריש דף מ"ד ⁹⁸⁹ , שהביאו ההיא דאמרי בי רב, דהיינו קש

על המטה. שמשם הביא הרא"ש ⁹⁹⁰ לחלק בין טלטול גופו לשאר טלטול מן

הצד בשם ה"ר יונה. ולא בשם ר"י בעל התוס', כי התוס'⁹⁹¹ תירצו

זה במ"ש דשאני טלטול דמת מכולן, ורוצים לומר דדוקא דומיא דמת אסור, שהטלטול

אין בו שום צורך לדבר המותר, משא"כ בקש שעל המטה לשכב עליו (דמסתמא⁹⁹² לא

פליגי התוס' על פרש"י⁹⁹³ שפירש

כן, דלא כהר"ן ⁹⁹⁴ , אם לא שיזכירו מחלקותם עליו בפירוש⁹⁹⁵,

ומדשתקו לו בב' מקומות בפ"ד ובספ"כ מסתמא הודו לו). וכן הוא גם כן דעת

ספר התרומה⁹⁹⁶

וסיעתו, כמ"ש בסי' ש"א⁹⁹⁷. וידוע

שתרם תרומתו מהתוס'⁹⁹⁸.

וכן⁹⁹⁹ הוא גם

כן דעת ר"ת, דאי סבירא ליה כהרא"ש, לא היו התוספות משמיטין דעתו לגמרי¹⁰⁰⁰, בפרט

שהביאו שם ראיה מפירושו שפירש בסנהדרין¹⁰⁰¹.

והדברים מראין שהרב רבינו יונה שהיה אחר התוס'¹⁰⁰² הוא

חידש חילוק זה דטלטול גופו¹⁰⁰³, אבל

ר"ת והתוס' לא עלה על דעתם חילוק זה.

דאי¹⁰⁰⁴ סבירא

ליה הכי לר"ת, וגם כאן כוונתו על ידי טלטול גופו, הרי תלמוד ערוך מנגדו (בדף

ק"נ) גבי תיבנא סריא שאין שום צד היתר להביאו אף אם יש מחיצות, היפך דעת

ר"ת¹⁰⁰⁵,

ועל כרחך משום דלא חזי למידי בשבת, ואינו מביאו אלא לשומרו עד אחר השבת, ל[ג]בלו

בטיט כדאיתא בביצה רפ"ד¹⁰⁰⁶ שהוא

דבר האסור בשבת, ואף בפירות מוקצים כמ"ש בטוש"ע סי' ש"ז¹⁰⁰⁷ כיון

שאינן ראויים בשבת ומביאם לשמרם ולהצניעם עד אחר השבת, הרי זה כבשביל שלא יגנב הנר

שגם כן דעתו להשתמש בו בחול.

ואין לומר¹⁰⁰⁸ דאף

להרא"ש יש חילוק בטלטול גופו בין שלא יגנב ובין לשכוב עליו, דאם כן מנ"ל

להקשות ממת לקש עיי"ש¹⁰⁰⁹. וכן

מוכח בהדיא בסי' ש"א, עיין במ"ש שם¹⁰¹⁰.

ופשיטא¹⁰¹¹ דאין

לומר דר"ת סבירא ליה כהר"ן גבי קש¹⁰¹², דאם

כן אין שום היתר לטלטלו לצורך גופו¹⁰¹³. אלא

ודאי כמ"ש, דר"ת ותוס' תופסים שיטה שלישית גבי טלטול מן הצד¹⁰¹⁴.

והנה¹⁰¹⁵ מלשון

הגהות מיימוניות¹⁰¹⁶ משמע

שהיתר זה מישך שייך בהיתר אחר, דאי בעי מייתי בלא נר. אלא דאין להקל כל כך והמחמיר

תבא עליו ברכה. אבל לפי דעת הרא"ש ¹⁰¹⁷ וסיעתו, שחלקו על ר"ת בהיתר זה

דאי בעי אפילו בדיעבד, גבי מילא מים וליקט עשבים, יש לפקפק גם בהיתר הראשון. אף על

פי שיש לחלק ביניהם כמ"ש לקמן¹⁰¹⁸, מכל

מקום מנא לן להמציא היתר חדש וחילוקים חדשים שאין להם רמז וסמך כלל בתלמוד¹⁰¹⁹.

בשלמא לר"ת ניחא שדקדק מדקתני לבהמתו¹⁰²⁰.

אלא¹⁰²¹ דהא

דאי בעי מייתי בלא נר, דמיירי בדיעבד לפ"ד טור¹⁰²²

וב"י¹⁰²³

עיי"ש, אפשר דלא דמי לאי בעי אזיל להתם ושתי, שיש יתרון לאור מן החשך¹⁰²⁴, להכי

המחמיר תבא עליו ברכה. אבל אי בעי שקיל מן הצד דמי ממש להתם¹⁰²⁵,

ועדיפא מיניה כמו שיתבאר לקמן, להכי שרי אפילו לכתחילה, לפי מ"ש בהגהות מרדכי¹⁰²⁶

(ואפשר שזהו גם כן מ"ש רמ"א סי' שכ"ה ס"[י] ויש מתירין אף

לכתחלה¹⁰²⁷).

אלא¹⁰²⁸ דכיון

שלא מצינו להרא"ש וסיעתו שיחלקו בפירוש גם על טלטול הנר, יש לנו לסמוך על דעת

ר"ת¹⁰²⁹

ולחלק בין דין זה למה שחלקו עליו גבי מילא מים, דהתם אין היתר לישראל לעשות המלאכה

עצמה שעושה הנכרי בשבילו אלא שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה (משא"כ הכא שעיקר

המלאכה היא הבאת הנר, ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד). וחילוק זה הוא

מוכח בהדיא בגמרא¹⁰³⁰ גבי

בורגנין, כמ"ש בסוף סי' רס"ג עיי"ש¹⁰³¹.

ומכל מקום לא העתקתי בסי' ש"ז¹⁰³² מ"ש

הט"ז שם¹⁰³³ לדעת

ראבי"ה¹⁰³⁴

שבהגהות מרדכי¹⁰³⁵, אף

על גב דהכא מקילינן בכה"ג. מכל מקום התם אי אפשר לו לעשות מחיצות מבני אדם

לכתחילה כמ"ש בסי' שס"ב ס"ז¹⁰³⁶, דצריך

שאחר יעשה לו שלא מדעתו, אם כן אי בעי לא הוי מצי, שברצונו לא יעשה, אלא שאם יארע

לו שאחר יעשה שלא מדעתו, ואין זה מועיל כיון שעדיין לא עשה לו עיי"ש

בט"ז. ומה גם שאפשר שירגיש אחד מהם ולא יועיל כלום כמבואר שם¹⁰³⁷,

ונמצא שאין ההיתר תלוי בדעתו, ואין ההיתר ברור כמו הכא דאי בעי מטלטל מן הצד.

ומהאי טעמא אפשר שאף לפ"ד הרשב"א¹⁰³⁸ שחולק

על ס"ז¹⁰³⁹ אין

להקל. ואפשר שאף בדיעבד אין להקל מהאי טעמא.

ועוד יש לומר¹⁰⁴⁰ דשאני

הכא שאינו אומר לו אלא לטלטל שהוא דרבנן, כמ"ש הט"ז בסי' שכ"ה

סק"י¹⁰⁴¹

עיי"ש.

וכן משמע מסתימת הפוסקים בסי' שכ"ה

שלא חלקו בין יש לו בני אדם לאין לו, עיי"ש במג"א סוף ס"ק כ"ו¹⁰⁴².

וכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' שס"ב ס"ז¹⁰⁴³ שלא

הזכיר תקנה על ידי נכרי, אף דהתם מיירי שיש לו בני אדם, עיי"ש במ"א¹⁰⁴⁴ :

(ד) מהדחה זו כו'. אף¹⁰⁴⁵

(את"ל) שכוונת הט"ז מנר זה¹⁰⁴⁶. מכל

מקום לפי מ"ש המג"א בסק"ו¹⁰⁴⁷ דלצורך

שניהם אסור (ועיין במ"ש בסי' תקט"ו¹⁰⁴⁸[)], אם

כן הטוש"ע בס"ג¹⁰⁴⁹ מיירי

דלצורכם בלבד הדליקוהו ולא נתכוונו כלל לבעל הבית (ומ"ש שגם הם כו', היינו

משום כך הדליקוהו, ולא משום בעה"ב¹⁰⁵⁰. אי

נמי¹⁰⁵¹

דלא סבירא להו כסמ"ג¹⁰⁵², אלא

כפרש"י כאן¹⁰⁵³. ומכל

מקום הדין צריך להיות לדידן¹⁰⁵⁴), דאם

לא כן בלאו הכי אסור.

ואפילו הכי [אסור] כיון שעיקר ההליכה

בשביל ישראל. ועל כרחך דלא דמי להדחת כלים משום שגופו נהנה מהליכה זו¹⁰⁵⁵.

דמשום שנהנה מהנר אין סברא כלל לאסור כיון שלא נתכוונו כלל בשבילו, והרי גבי הדחה

מותר גם כן ליהנות מנר זה. וצ"ע :

(ה) ולעת כו' ¹⁰⁵⁶ .

הט"ז¹⁰⁵⁷

שכתב לצורך גדול, היינו לפי דעתו¹⁰⁵⁸, שספר

התרומה וסמ"ג ומרדכי והגהות מיימוניות¹⁰⁵⁹

המתירין במדורה, אינן מחלקים כלל בין קודם שכלו עצים הראשונים לאחר שכלו, לפי שאי

אפשר כלל לידע מתי כלו לפי דעתו. והילכך כיון שהשו"ע¹⁰⁶⁰ מחמיר

בנר אחר שכבה הראשון, אם כן הוא הדין למדורה אף קודם שכבו, כיון שאי אפשר לידע מתי

כלו לפי דעתו. ולכן אין להקל אלא לצורך גדול, כיון שהשו"ע חזר¹⁰⁶¹ וסתם

לאיסור.

אבל לפי דעת הב"ח¹⁰⁶² והמגן

אברהם¹⁰⁶³

דגם במדורה יכולים לידע מתי כלו, וכן דעת הבית יוסף¹⁰⁶⁴, שהרי

במדורה יש מחלוקת ובנר אחר שכבה הראשון סבירא ליה דלכו"ע אסור¹⁰⁶⁵. ולפי

זה לא סתם השו"ע לאיסור בזה בסעיף [ד]¹⁰⁶⁶,

ואדרבה הביא דעת המתירין בסתם בסעיף א, ודעת האוסרים בלשון יש אוסרים, מכלל דסבירא

ליה עיקר כהמתירין¹⁰⁶⁷. וכן

בדין שהמה הרבים, אם עדיין לא הרבה, עיין ב"י¹⁰⁶⁸. ואם

כן על כל פנים במקום הצורך יש לסמוך עליהם, דבדברי סופרים הלך אחר המיקל אף אם הם

שקולים¹⁰⁶⁹.

אלא דשלא לצורך יש לחוש לדעת הב"ח¹⁰⁷⁰, עיין

שם, כיון דלהט"ז סבירא ליה דהשו"ע חזר וסתם לאיסור¹⁰⁷¹.

ולהכי לא העתקתי מחלוקת האחרונים כשאין

מכירו¹⁰⁷²,

דשלא במקום צורך יש לחוש לדעת הבית יוסף¹⁰⁷³

וט"ז¹⁰⁷⁴

להחמיר. אף שדברי הט"ז תמוהים¹⁰⁷⁵,

שכשיוסיף הנכרי בשביל שנחסר לו מחמת הישראל הרי זה מוסיף לעצמו, שהרי אינו מכירו,

והישראל נהנה מאליו ואין בזה שום איסור כלל, לא במה שגורם מלאכה להנכרי שיעשה

לעצמו, ובפרט שעושה משלו עיין סימן ש"ז¹⁰⁷⁶, ולא

במה שנהנה הוא מזה עיין סי' רמ"[ג] ס"א בהג"ה¹⁰⁷⁷, כיון

שהנכרי אינו מתכוין להנאתו, שאינו מכירו, אלא להנאת עצמו, למלאות מה שנחסר לו

מחמתו (ואם עושה משל ישראל, כמשמעות פשט לשון הטור, דמסתמא מיירי דומיא דחולה

שהנכרי הוא משרתו ומדליק עצי בעל הבית¹⁰⁷⁸, אם

כן אף אם אינו מכירו אין להתיר בפשיטות. דעד כאן לא הצריכו מכירו אלא במילא מים

וליקט עשבים שהם שלו, על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו¹⁰⁷⁹, ולא

יטרח עבור ישראל שאינו מכירו, אבל הכא שהעצים של בעל הבית, ולהניחם על המדורה אפשר

שאין זה נקרא טורח כלל, ולא הקילו המקילין אלא בעצים של נכרי, וצ"ע).

אבל לאחר שכלו עצים הראשונים, וכבה נר

הראשון, אלא שהוא צורך גדול (וצ"ע בט"ז דלצורך גדול גבי מדורה, היינו

דומיא דארצות הקרות, דמותר אפילו אמירה¹⁰⁸⁰,

וצ"ע), אף שדעת הב"י¹⁰⁸¹

וב"ח¹⁰⁸²

ומג"א¹⁰⁸³

להחמיר. מכל מקום כיון שהוא צורך גדול בשבת הרי זה נקרא שעת הדחק¹⁰⁸⁴,

שסומכים בדרבנן אפילו על יחיד במקום רבים¹⁰⁸⁵. וכל

שכן שמשמעות סתימת לשון ספר התרומה וסמ"ג ומרדכי והגהות מיימוניות¹⁰⁸⁶, מורה

כמ"ש הט"ז¹⁰⁸⁷ :

[866] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

נכרי שהדליק בשביל ישראל (ס"א-ב).

(ב)

מתי צריך למחות בו (ס"ג-ה).

(ג)

הדליק לנכרים מותר לשתמש באורו (ס"ו-ז).

(ד)

במקום מצוה, התירו רק בשבות דשבות (ס"ח).

(ה)

כשיש אופן היתר לישראל (ס"ט-י).

(ו)

לצורך עצמו שהוא לצורך ישראל (סי"א-ב).

(ז)

במדורה שעשה לעצמו, שמא ירבה בשבילו (סי"ג-ד).

(ח)

חימום המדורה במקומות הקרים (סט"ו-יז).

[867] משנה קכב , א (נכרי שהדליק את

הנר ... ואם בשביל ישראל אסור). טור ושו"ע ס"א (נכרי שהדליק את הנר

בשביל ישראל, אסור).

ונתבאר לקמן סי' שכה סי"ט (אם אומר בפירוש שלצורך ישראל

הוא עושה, או אפילו אינו אומר כן, אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל הוא עושה, כגון

שהדליק נר בבית שהישראל בו והלך לו הנכרי ולא נהנה ממנו כלום, אסור להשתמש לאורו).

[868] תוס' שם ד"ה ואם (נראה

דאסור לכל ישראל. דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ.)

ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, אבל באיסורא

דאורייתא כי הכא לא). רא"ש פט"ז סי"ב (מדקאמר אסור בסתם

משמע דאסור לכל ישראל, אפילו לישראל אחר ... דוקא באיסור חוץ לתחום דרבנן, אבל

באיסור דאורייתא כי הכא לא). טור ושו"ע שם (אסור לכל, אפילו למי שלא הודלק

בשבילו).

וכן הוא לקמן סי' שכה ס"ט (ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה

בשבילם צריכים להמתין כן, שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל, החמירו

חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו לאחרים, אבל אם נעשה איסור של דברי סופרים

בשביל ישראל, מותר לאחרים מיד), וסי"א (שאיסור התחומין הוא מדברי סופרים, ולא

החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא בשבילו), וסט"ז (שכל שנעשה

באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל לא חלקו חכמים בין מי שנעשה בשבילו לאחרים,

אבל אם מילא מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית,

מותר לאחר שלא הובא בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים), ו סכ"ב

(לא אותו ישראל ולא ישראל אחר) . סי' תקטו ס"א בהג"ה (לא רצו חכמים לחלק בגזרתם

ואסרו על הכל, אף על מי שלא נעשית בשבילו ... לפי שראו חכמים להחמיר הרבה בדבר

שנעשה בו מלאכה גמורה על ידי נכרי), וסי"ד (דכיון שאיסור תחומים הוא קל,

הקילו בו שלא לאסור אלא למי שהובא בשבילו).

וראה תהלה לדוד סי' רנג סק"ט.

*

ואף שלקמן סי' תקטו ס"א, הובא

מדברי הפוסקים בשיטת ר"ת, שלא נאסר אלא לישראל זה שנעשית המלאכה בשבילו, ומותר

לישראל אחר. מכל מקום מסיק לקמן שם "הסכמת רוב המורים" שאסור "בין

לו בין לאחרים", ושם נסמן.

[869] ס' התרומה סי' רכב (נכרי שהדליק את הנר,

אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו, או אם עשה האש ... אסור), וסי' רנב (אם

עושין את האש בשביל ישראל, אסור הישראל ליהנות ממנו, כדתנן עכו"ם שהדליק את

הנר בשביל הישראל, אסור להשתמש לאורו).

משא"כ אם הבעיר מדורת עצים בשביל עצמו, יש שתי דעות

בפוסקים, אם מותר לישראל להתחמם כנגדה, כדלקמן סי"ג ( וכל זה בנר, אבל

במדורה שעשאה נכרי אפילו לצרכו בלבד, או לצורך חולה אפילו שיש בו סכנה, אסור לבריא

להתחמם כנגדה, גזרה שמא ירבה הנכרי עצים בשבילו, אם יהיה מותר לו להתחמם בה ... ויש מתירין אפילו במדורה, ואין גוזרים שמא

ירבה בשבילו), ושם נסמן.

וכאן בתחלת הסימן עדיין אינו דן במחלוקת

זו, ולכן כתב באופן שהכל מודים לאיסור, דהיינו "אם הבעיר מדורת עצים בשביל

ישראל".

ויתבאר לקמן סט"ו, שכל האיסור האמור כאן הוא במקום שמדליקים

מדורה בשביל הקור, אלא שהוא בארצות שאינן קרות, או ביום שאין הקור גדול.

[870] תוס' שם (דכי אמרינן דנכרי

אדעתא דנפשיה קא עביד, הני מילי בכיבוי וכיוצא בו, שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי,

אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי, לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי

מתכוין להנאתו. כך פירש רבינו שמשון הזקן). ס' התרומה סי' רכב (דבר שאם

עושה מאליו מותר, ואין גופו נהנה מיד בדבר ... נכרי שהדליק את הנר, אם בשביל ישראל

לא ישתמש ישראל לאורו, או אם עשה האש, אפילו קצץ אסור, או עבדו ושפחתו השכורים,

אלא אסור, כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש), וסי' רנב (ואין

להתיר משום דהוי כמו קצץ מותר בפ"ק, דהני מילי שולח אגרות בשבת, דאין גוף

הישראל נהנה מדבר האסור, אבל הכא ... אסור, שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו).

סמ"ג ל"ת סה יט, ד (אם הדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל, תנן בפרק כל

כתבי הקדש לא ישתמש ישראל לאורו, אעפ"י שקצץ ושכרו לכך, לפי שגוף ישראל נהנה

ממלאכת שבת הנעשת בשבילו. ולא דמי לשולח אגרות, דאין גוף הישראל נהנה מגוף

השליחות). רמ"א ס"א (ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו

בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין). הגהות

אשרי פ"א סל"ז (לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו. ולא דמי

לשלוחי אגרות, דאין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות, לכך כי קצץ מותר. לשון ספר העתים).

וכן הוא לעיל סי' רנב ס"י (ואפילו אם מבעיר מעצים שלו

ומדליק מנר שלו ... מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו, לפי

שאם יהנה גופו ממנה בשבת, נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת. שאף שהנכרי מתכוין

לטובת עצמו, מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת, שאם לא

הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת, וכיון שעיקר עשיית המלאכה

היא בשבילו, יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת, אם יהיה מותר לו ליהנות

ממנה כשנעשית בשבילו).

סי' רמח ס"ו (אם עיקר ההליכה של

הספינה הוא בשביל ישראל ... (אף על פי שהם עוסקים מעצמם בלא אמירת ישראל, והם

מתכוונים לטובתם לקבל השכר שקצצו להם בעד שיוליכו אותם למחוז חפצם, והרי הם קבלנים

לכך, ומותר להניח לקבלן שיעשה מלאכתו בשבת, מכל מקום כאן) שהישראל נהנה בשבת עצמה

מגוף המלאכה שעושה הנכרי בשבילו בשבת (הרי כל המלאכה נקראת על שם הישראל, שאף על

פי שהנכרי מתכוין כדי שיגיע לו טובה מזה, מכל מקום כיון שעכשיו בשעת עשיית המלאכה

יש לישראל הנאה ממנה, הרי היא נעשית בשבילו יותר מבשביל הנכרי, שהנכרי גם כן

מתכוין בשביל הישראל, אלא שעושה כן בעד השכר שיתן לו. ואינו דומה לקבלן המתקן כלים

לישראל בשבת, שאין הישראל נהנה בשבת עצמה מגוף מלאכה זו, אלא לאחר השבת כשיגמרם

וישתמש בהם)).

וכן נתפרש במהדורא בתרא ד"ה ומכל מקום ( הנאה

זו פירש בספר התרומה (סי' רכ"ב) דדוקא שנהנה מיד. וכן דקדק רמ"א בלשונו

סימן רע"ו). והיינו מ"ש ברמ"א "הואיל והישראל נהנה ממלאכה

עצמה בשבת".

[871] מ"א סק"ב (כלומר

ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך, והיינו קבלנות ... שנותן לו בכל יום כך וכך).

וכן נתפרש לעיל סי' רמד בקונטרס אחרון ס"ק א ( פירש

המ"א שם שנותן לו בכל יום כך וכך, ורוצה לומר בעד הדלקת נרות ... וגבי קבלנות

נמי אפשר דמיירי כשמשלם לו בעד כל הדלקה והדלקה).

והיינו שבאמת אם שכרו להדליק נר או להבעיר מדורה בשבת, אסור

אפילו בקבלנות, מטעם קובע מלאכתו ליום השבת, כדלעיל סי' רנב ס"ד (ומותר ליתן

בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי סמוך לחשכה בקבלנות, והנכרי עושה מעצמו אפילו

בשבת, ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת), וסי' רמו ס"ה (ואסור ליתן בשבת

שום דבר לעשות בו מלאכה, אפילו בקבלנות, ואפילו קצץ עמו מערב שבת), וסי' רמז

ס"א (ובלבד שלא יאמר לו שילך גם בשבת, שאמירה לנכרי שבות אף שאומר לו קודם

השבת).

ואף שנתבאר לעיל סי' רמג ס"ד (שכר הנכרי לימים, שאמר לו

בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר

לו שיתעסק בשבת, והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת ... הרי בדעתו היום שהוא שכירו

של ישראל היום והוא עושה שליחות הישראל, לפיכך אף שעושה בשביל טובת עצמו אין זה

מועיל כלום, שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח,

בין כך ובין כך שלוחו הוא).

מכל מקום נתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק א (אפילו אם אינו

משלם לו בעד כל היסק, אלא בעד כל יום, רק שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות, אינו דומה

לשכיר יום, שלא קיבל עליו לגמור המלאכה, אלא לעמול כל היום בלבד, אבל זה שקיבל

לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן). ובסי' רמד ס"ק א (ואין לאסור משום

שהוא שכיר יום, כיון שקבל עליו כל המלאכה דינו כקבלן כמ"ש בסי' רמ"ג).

ובסי' רמז ס"ז (ואף ששכרו לימים, אינו דומה לשכיר יום, הואיל וקיבל עליו כל

מלאכת הולכת האגרת הרי זה דומה לקבלן ((עיין סי' רמ"ג ורמ"ד) ).

וראה צמח צדק או"ח סי' כט ס"ג.

[872] תוס' שם (הכא שגוף ישראל נהנה

במעשה של נכרי, לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו). ור"ן

ספ"ק ז, א ד"ה ובכולן (ומסתברא לי דכל שקצץ, אע"פ שעשה הנכרי

מלאכה בשבת, מותר לישראל ללבוש הכלים בשבת עצמה. ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק כל

כתבי נכרי שהדליק את הנר, שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו, דהתם משום דנכרי

אדעתא דישראל קא עביד, אבל כל שקצץ, אדעתא דנפשיה קא עביד, ושרי ישראל להשתמש

אפילו בשבת).

וזהו גם טעם האיסור בעושה מעצמו, דלעיל

בתחלת הסעיף (נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור).

שאף שנתבאר לעיל סי' רנב ס"י (אם

הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת ... כגון שמבעיר מדורה מעצים שלו

בשביל שיתחמם הישראל כנגדה, או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל לאורה, אין צריך

למחות בידו, דכיון שהוא עושה מאליו בודאי הוא עושה לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד,

ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).

מכל מקום "אסור ליהנות ממלאכתו

בשבת, שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת

בשבילו".

וראה זכרון יוסף סי' עח וסי' פ. ביאורי השולחן ע' רלא.

[873]

תוס' שם. ר"ן שם, לפירוש מ"א סי' רנב ס"ק יא

(ולא דמי להדלקת הנר בר"ס רע"ו, דהתם אדעתא דישראל קעביד (ר"ן ושבלי

לקט), פירוש שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו, משא"כ כאן שעושה

להשלים פעולתו).

וכמבואר בשבלי הלקט סי' קיב (דהתם ליכא

למימר כלל דנכרי אדעתיה דידיה קא עביד, דכיון דהדלקת הנר הוי מלאכה שאינה אלא

לצורך שבת, ודאי לצורך ישראל היא, ואינה דומה לשאר מלאכות. אבל הכא בשאר מלאכות

דקיבולת, כיון דאמרינן דנכרי אדעתא דידיה קא עביד, שרי).

אבל ראה מהדו"ב לסי' רמג בתחלתו (ומשום

הכי נמי כתב הר"ן בפ"ק, דנכרי שהדליק הנר אדעתא דישראל קעביד אבל כל

שקצץ כו' עיי"ש. דלא כמ"א סי' רנ"ב סק[י]"א שהשיאו לדרך אחרת,

משום שלא ראה מ"ש הרשב"א. ומכל מקום הדין דין אמת, גם לספר התרומה

וסיעתו הנמשכים אחר התוס', דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד, ואפילו הכי אסור

להשתמש לאורו משום שגוף הישראל נהנה כו').

הרי שאף שאפשר שהר"ן לא כיון

לחילוק זה, מכל מקום למדים דין זה מהתוס' וספר התרומה הנ"ל.

וראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' רסג.

*

ובאמת נתבאר לעיל סי' רמג ס"ג, וסי' רמד סי"א, שכל

מקום שיש ריוח להישראל מהמלאכה בשבת צריך למחות בו. מכל מקום לא אסרו כאן משום

ריוח לישראל, אלא משום שגוף הישראל נהנה מהמלאכה.

ונתבאר הטעם לעיל סי' רמד בקונטרס אחרון ס"ק א ( אבל

אם גם לו היה ריוח, לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל ... וכן משמע בהדיא בסי'

רע"ו ... דאף שיש לישראל ריוח

ממלאכה זו גופה שבליל שבת צריך הוא לנר, מכל מקום לנכרי יש גם כן ריוח ידוע, שאם

לא ידליק בליל זה לא ישלם לו בעד ליל זה, והילכך עביד אדעתא דנפשיה).

ומה שנאסר כאן הוא משום שגוף הישראל נהנה מהמלאכה. וכמבואר

לעיל סי' רמח ס"ו (שאף על פי שהנכרי מתכוין כדי שיגיע לו טובה מזה, מכל מקום

כיון שעכשיו בשעת עשיית המלאכה יש לישראל הנאה ממנה, הרי היא נעשית בשבילו יותר

מבשביל הנכרי, שהנכרי גם כן מתכוין בשביל הישראל, אלא שעושה כן בעד השכר שיתן לו ). סי' רנב ס"י ( שאף

שהנכרי מתכוין לטובת עצמו מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה

בשבת, שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת). לקמן סי' שז

סכ"ו (שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו, ולכך הוא

מוליכם לו, אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה, ומטעם זה

אף אם הנכרי מתכוין לטובת עצמו לקבל שכרו אסור).

[874] רמב"ם פ"ו ה"ח (ולא

אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד, שמא

יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד). ושאר פוסקים בסי' תקטו . ולקמן

שם ס"א לדעה הב' (ויש אומרים שמה שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו ... שחששו

חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב,

שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב, כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב, שאיסור

אמירה לנכרי הוא קל בעיני הבריות, לפיכך הצריכוהו להמתין בכדי שיעשו, דאז כיון שלא

ירויח כלום במה שהביא ביום טוב, לא יעשה איסור בחנם).

ונתבאר לעיל סי' רמג ס"ב ( והפליגו חכמים באיסור

זה וגזרו בו גזרות. כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו,

ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה, משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ושם נסמן.

[875] אך מכל מקום לא הצריכוהו

למחות בנכרי שעושה מעצמו בשביל הנאת ישראל, אלא במקום שהנר הוא של ישראל, כדלקמן

ס"ג (אם הנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו).

ומסקנת רבינו במהדורה בתרא (בסופה),

נתבארה לקמן (הערה 883 ).

[876] ירושלמי סוף פט"ז (שאין

מטריחין על האדם לצאת מביתו). רבינו פרץ בהגהות תשב"ץ סי' יב (מיהו הירושלמי

אומר דאין מטריחין אדם לצאת מביתו, אם הדליק הגוי מדעתו בשביל הישראל). טור ורמ"א

ס"א (מיהו אם עשה גוי בבית ישראל מדעתו, אין הישראל צריך לצאת).

וכן הוא לקמן סט"ז (אם הוא דר בו אינו צריך לצאת ממנו).

והיינו הן אם עשה מעצמו, והן אם שכרו בקבלנות (באופן דלעיל

ס"א), כלדקמן סט"ז ( אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום

כל ימות החורף, והסיקו גם בשבת כשאין הקור גדול, הרי זה כעושה מעצמו, ואין צריך

לצאת מביתו) .

[877] רמ"א שם (אעפ"י שנהנה מן הנר

או מן המדורה).

[878] מ"א סק"ה (רק שאסור להשתמש

לאורו). ונתפרש במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"ז: ורוצה לומר שלא

להשתמש לאור הנר ולהתחמם כנגד המדורה, אלא ליהנות מרחוק, דשרי, כמ"ש סימן

רע"ו סוף ס"א בהג"ה) .

[879] רמ"א שם (מן הנר או

מן המדורה). וכדלעיל ס"א (וכן אם הבעיר מדורת עצים).

[880] ב"י ד"ה ואיתא

בירושלמי (ואף על גב דבההוא עובדא לא היה שמואל בביתו, אלא בבית הגוי. כיון שהיה

בית הגוי באותה שעה מיוחד לדירתו, ביתו מיקרי, והוי טורח לצאת ממנו). אליה רבה ס"ק

ו (ומה שכתב לצאת מביתו, הוא הדין בשקובע דירתו באותו שבת בבית נכרי).

[881] ירושלמי שם (והפך שמואל אפוי ... משום

שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי). ב"י שם (ולפי זה לא

אסרו כלל ליהנות כשמדליק בבית ישראל, ואפילו להפוך פניו אינו צריך, ושמואל דהפך

אפוי משום מדת חסידות עבד). מ"א שם (והוא הדין שאינו צריך להפוך פניו,

אלא אם כן שרוצה לעשות מדת חסידות (ב"י)). וראה ביאורי השולחן ע' רלב.

[882] תוכן ההלכות שנתבארו

לפנינו סעיפים ג-ה:

(א)

עד כאן נתבאר איסור ההשתמשות, כשגוף הישראל נהנה מהנר והעצים שהדליק הנכרי בשביל

הישראל, גזירה שמא יאמר לו לעשותה בשבת (ס"א).

(ב)

עתה מבאר את חובת המחאה, לנכרי העושה מעצמו בשביל ישראל, אם הוא בנר או עצים של

ישראל, כיון שמחזי כשליח. ואם אינו שומע למחאתו צריך לגרשו מביתו (ס"ג).

(ג)

ואם קצץ עמו בעד כל הדלקה, הוי כקבלן שקצץ, ולא מחזי כשליח, ואינו צריך למחות בו

(ס"ג).

(ה)

וכן אם הנר והעצים הם של נכרי, לא מחזי כשליח, ואינו צריך למחות בו (ס"ד).

(ד)

אלא שאם קצץ עמו, והוא בבית ישראל, חייב למחות בו מפני מראית העין, שיחשדו שהוא

שכיר יום (ס"ג).

(ו)

אבל אם עושה מעצמו אין חוששים למראית העין, אפילו בבית ישראל, ואינו צריך למחות בו

(ס"ד).

(ז)

ומכל מקום מועלת מחאתו, שעי"ז מותר לו להשתמש לאורו, ובלבד שלא יערים

(ס"ג וס"ה).

[883] הגהות מרדכי פ"ק רמז תנב, והגהות

מיימוניות פ"ו אות ו, בשם תשובת רבינו שמחה ( ואם ראה ישראל ושתק,

אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל). דפסק כוותיה מ"א ס"ק ד

(אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא, כיון שהעצים של ישראל, והוא ראה ושתק, אדעתא

דישראל קעביד), וס"ק יד (כשהנר של ישראל צריך למחות), וס"ק טו (אפילו

עשה העכו"ם מדעתו צריך למחות).

וכן הוא לעיל סי' רנב ס"י (אבל אם מבעיר עצים של הישראל,

ומדליק נר הישראל, אף על פי שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת הנאה שיקבל

מהישראל, מכל מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו

וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין

הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו, ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות

בידו אפילו שלא בבית ישראל), ושם נסמן.

*

כן היא שיטת רבינו בשו"ע שלו. אמנם

במהדורא בתרא חזר בו מפסק זה. ותוכן הדברים:

כבר נתבאר לעיל סי' רנב ס"ה וס"ז וס"ט, שאם

הנכרי עושה מלאכה בבית הישראל, או שהבעלים רואים את הנכרי עושה המלאכה בשבת, צריך

למחות בו.

ואף שבמקור הדין בירושלמי מיירי בישראל שמסר כליו לנכרי לתקנם.

משא"כ אם הנכרי עושה מעצמו את המלאכה לצורך ישראל, סובר מהר"ם מרוטנבורג

וסיעתו שאין צריך למחות בו, אף אם הוא בחפצים של הישראל והישראל רואהו, ואף אם הוא

בבית הישראל.

מכל מקום פסק המ"א בזה כדעת רבינו שמחה, שמירושלמי זה למדים

גם לדין נכרי העושה מעצמו מלאכה בשביל ישראל, שאם הוא בחפצים של הישראל, צריך

למחות בו כשרואהו עושה מלאכה, או כשהמלאכה היא בבית הישראל. ואם הם חפצים של נכרי,

אין צריך למחות בו. וכן נפסק כאן, ובכמה מקומות. ומסיק בקונטרס אחרון סי' רנב

ס"ק ה (ולא קיי"ל כחילוק מהר"ם דלעיל).

אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"כ) הוכיח, שגם הטור

ורמ"א בסי' רעו ס"ד פוסקים כדעת מהר"ם מרוטנבורג. וכן נפסק

בשו"ע סי' שה סכ"א. ולכן מסיק במהדורא בתרא (סי"ח), שלדינא נקטינן

בזה כמהר"ם.

אלא שמכל מקום מסיק שם, שבמקום שגוף הישראל נהנה מהמלאכה יש

להחמיר כדעת האוסרים. וכן הוכיח במהדורא בתרא שם (בסופה) מדברי כמה פוסקים.

והרי גם כאן מיירי בהבעיר המדורה שיתחמם ישראל, והדליק הנר שישתמש הישראל באורו.

ואם כן תישאר ההלכה האמורה כאן, גם לפי המסקנא במהדורא בתרא.

ומה שהתירו גם בזה בטור ורמ"א כאן

ס"ד (בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן), פירש במ"א דמיירי שהדליק בעצים

ונר של נכרי.

אמנם כתב במהדורא בתרא שם (ס"כ),

שמשמעות לשון הטור ורמ"א שם, שהנכרי מוסיף שמן של הישראל, בנר של הישראל. ומה

שהתירו גם בזה, היינו משום דמיירו התם בנכרי שהוסיף נר או שמן על הנר הקיים כבר,

שזה לא נחשב הנאת גוף הישראל ממלאכת הנכרי, ולכן אין צריך למחות בו, וגם מותר

ליהנות ממנו, וכדעת הפוסקים לקמן סי"ג (הוסיף הנכרי עצים בשבילו מדעת עצמו,

אין הוספה זו אוסרתו להתחמם שם, כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה זו).

*

וכל זה בעושה מעצמו, אבל בקבלן שלא קצץ, נשארת ההלכה לחלק בין

עצים ונר של ישראל לעצים ונר של הנכרי, כדלעיל סי' רנב ס"ט ( וכל

זה כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל ... אבל אם הישראל לא נתן לו כלום, אלא הנכרי

תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו, בבית שלו, אף על פי שרואהו עושה

אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום, אע"פ שלא קצץ לו שכר ).

[884] סעיף י, וקונטרס אחרון שם ס"ק ה

(כמועתק לעיל הערה הקודמת).

[885] ב"ח ד"ה ויכול למחות

(וכשמיחה בו יכול להשתמש לאורו, דאין זה מדליק בשביל ישראל דאסור, כיון דמיחה בו

וגילה לגוי דלא ניחא ליה). מ"א ס"ק יג (ואם אחר כך עשה בעל כרחו, מותר

להשתמש לאורו (ב"ח)).

וראה גם לעיל סי' רמד ס"י ( צריך הוא לומר לו שלא

יעשה בשבת. ואם אעפ"כ הוא עושה אינו צריך למחות בידו, שלדעת עצמו הוא עושה).

[886] מ"א שם (ונראה לי ובלבד

שלא יערים).

וכן הוא לקמן ס"ה ( וכשמיחה בנכרי המדליק

משלו בין בביתו בין בבית הנכרי ולא השגיח בו מותר לו להשתמש לאורו. ובלבד שלא

יערים במחאתו), וסי"א

(ואם מיחה בם ולא השגיחו בו והדליקו מותר להשתמש לאורו, אם

אינו מערים כמו שנתבאר למעלה), וסט"ו (ואם לא מיחה אסור להתחמם כנגדה) .

ובהגהות מהרי"ב: נראה שהוא כפול, שהרי נתבאר דין זה לקמן

סעיף זה ובסוף ס"ה (אבל ראה לקמן הערה 896 ).

[887] תשובת רבינו שמחה שם ( דנכרי

העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו) . מ"א סק"ד (ואם

העכו"ם עושה בעל כרחו חייב לגרש העכו"ם מביתו).

והיינו שאף שהוא קבלן שקצץ, שאינו יכול לומר לו שאם ידליק לא

ישלם לו, מכל מקום יכול הוא לגרשו מביתו.

[888] עד כאן נתבאר דין

העושה מעצמו, שחייב למחות בו.

עתה מבאר דין שכרו וקצץ לו בעד כל הדלקה

והבערה, כדלעיל ס"א (שקצץ לו בעד כל הדלקה והדלקה והבערה והבערה, ולא

צוהו להדליק ולהבעיר בשבת).

שבזה אינו חייב למחות בו, אפילו אם עושה

המלאכה בחפצים של הישראל, כדלעיל סי' רנב ס"ח (במה דברים אמורים כשלא קצץ לו

שכר ... אבל אם קצץ לו שכר (הרי הוא מתכוין בעשייתו בשבת כדי לקבל שכרו ולא בשביל

הישראל אף שרואהו ושותק לו ולפיכך) אין צריך למחות בידו כלל).

[889] ס"ה ( אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל, לפי

שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל, ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת, או

יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו ולא קבלן).

ולכן גם בזה חייב לגרשו מביתו, כמבואר בתשובת רבינו שמחה שם ( דנכרי

העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו) .

[890] מ"א ס"ק יד (להדליק

נר, דוקא כשנר של עכו"ם).

[891] סי' רנב ס"י (אם הנכרי מאליו בלא

אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו, אפילו בבית ישראל בשביל ישראל, כגון שמבעיר

מדורה מעצים שלו בשביל שיתחמם הישראל כנגדה, או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל

לאורה, אין צריך למחות בידו, דכיון שהוא עושה מאליו בודאי הוא עושה לטובת עצמו,

שיודע שלא יפסיד ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).

[892] משמעות הטור ורמ"א

ס"ד (ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן), לפי דעת המ"א

שם ס"ק יד (כשנר של עכו"ם). הרי שאינו חייב למחות, אף דמיירו בבית

הישראל.

[893] סעיף ג (במה דברים אמורים בחפצים של

ישראל, אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו, שאף שנראה כנותן לו על מנת להוציא, אין

בכך כלום). ומיירי התם שהנכרי מוציא לצורך עצמו. ונתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס

אחרון ס"ק ה ד"ה ואין חוששין ( וכהאי גוונא צריך לומר לפי מ"ש

המג"א ריש סי' שכ"ה דלא חיישינן אלא בחפצים של ישראל. ומנא ידעי שהם שלו

... אלא ודאי משום שכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו, משא"כ

כשהאמת אינו כן, לא חיישינן שיאמרו כלל שהם של ישראל).

וכן הוא לענינינו כשעושה מלאכה בשלו בבית ישראל, כדלעיל סי'

רנב ס"י ( וכן אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו,

אפילו בבית ישראל בשביל ישראל ... אין צריך למחות בידו). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ה ד"ה

והאמת (ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו

לעשותה, שאז ... יחשדוהו שמא אמר לו בשבת ... או שמא הוא שכיר יום ... ומהאי טעמא

נמי אתי שפיר מ"ש המג"א בסי' רע"ו ס"ק י"ד דמיירי בשל

נכרי, ולא מיתסר משום מראית העין, אף על גב דעושה בשביל ישראל ובביתו. וכן

בס"ק ד' שם ציין על רמ"א דמיירי בבית ישראל, ואפילו הכי לא אסר אלא בשל

ישראל).

*

וראה לעיל (הערה 883 ), שלפי המסקנא במהדורא בתרא, אין צריך

למחות בנכרי העושה מעצמו בבית ישראל, אפילו כשנר והעצים הם של הישראל.

ולא אסרו בבית ישראל אלא בקבלנות, כדאמרינן בירושלמי פ"א

ה"ח (תני אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור,

ובתוך בתיהן מותר).

הובא בתוס' ע"ז כא, ב ד"ה אריסא (דבירושלמי דפ"ק דשבת ... אומנים

עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל, בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר). שו"ע

ס"ב (והוא ... שיעשה הגוי המלאכה בביתו).

שבזה מיירי גם לעיל סי' רמד ס"א ( ומכל מקום צריך ליזהר

שלא יעשה בבית הישראל), ו סי' רנב ס"ה ( אסור להניחו לעשות ברשות ישראל).

[894] טור ורמ"א ס"ד (ומותר

למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן).

[895] כעין האמור בט"ז ס"ק ה (ונראה

דכתב כן, משום דאיתא במשנה עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, ויש

לטעות דהאי אין אומרים לו קאי גם על אל תכבה, דיש איסור, והוה אמינא טעמא כיון שאומר

לו אל תכבה הוה ליה כאומר תבעיר, קמ"ל דהאי אין אומרים לו הוא דרך איסור

לענין כבה, ולענין אל תכבה פירוש אין אתה צריך לומר לו אל תכבה). וראה מראי מקומות

וציונים.

[896] ב"ח ד"ה ויכול למחות

(וכשמיחה בו יכול להשתמש לאורו, דאין זה מדליק בשביל ישראל דאסור, כיון דמיחה בו

וגילה לגוי דלא ניחא ליה). מ"א ס"ק יג (ואם אחר כך עשה בעל כרחו,

מותר להשתמש לאורו (ב"ח)).

וכן הוא לעיל ס"ג. אלא שלעיל שם מיירי בשל ישראל, שיש

לחוש למראית העין, ולכן צריך לגרשו מביתו. משא"כ כאן.

[897] מ"א שם (ונראה לי ובלבד

שלא יערים).

[898] משנה שם קכב, א (נכרי שהדליק את

הנר משתמש לאורו ישראל). טור ושו"ע ס"א (אם הדליקו לצרכו ... מותר לכל

ישראל להשתמש לאורו).

וכן הוא לקמן סי"ב

(לצרכה היא מדלקת, ואין צריך למחות בה, ומותר להשתמש לאור נר זה). סי' שכה סט"ז (נכרי שמילא מים

לבהמתו ... מותר לישראל להשקות מהם בהמתו), וסי"ז (ליקט נכרי עשבים מהמחובר

לצורך בהמתו, מאכיל אחריו ישראל את בהמתו).

[899] מרדכי עירובין סי' תצא ( דהנכרי הביאם בשבילו, או בשביל נכרי חבירו,

ולא בשביל ישראל). וכדלקמן ס"ז (ובא נכרי והדליק להם נר, אם רוב המסיבה

נכרים, מותר להשתמש לאורו).

[900] דלא קיי"ל בזה

כתשובת רבינו שמחה הנ"ל, שמצריך למחות, אם הנר הוא של ישראל, או בבית ישראל,

אפילו אם עושה לצורך עצמו, וכדלעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ה (והנה לפי

דעתו ז"ל ... בבית הישראל שיוכל לגרשו מביתו ... שפיר סיים שם דאפילו בשביל

נכרי צריך למחות כשיכול, דהיינו כשעושה בשל ישראל או שעושה בבית ישראל. אבל

המג"א לא העתיק אלא תחלת דבריו, לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל).

[901] מרדכי עירובין סי' תצא (דליכא למיחש

שמא יאמר לנכרי לך והבא, כיון דהנכרי הביאם בשבילו, או בשביל נכרי חבירו, ולא

בשביל ישראל). וראה מראי מקומות וציונים.

[902] ס' התרומה סי' רנב (אם עשה

העכו"ם האש או בשביל תינוק לחממו, או לעשות לתינוק מאכלו, או בשביל גדול חולה

שאין בו סכנה, מותר גם לבריא). הובא ב סמ"ג ל"ת סה כ, ג. וב מרדכי

פ"ק דשבת סי' רנ, ובהגהות מיימוניות פ"ו אות ה. שו"ע ס"א לצורך

חולה ישראל, אפילו אין בו סכנה), ורמ"א (או לצורך קטנים).

[903] רמ"א ס"א (לצורך קטנים, דהוא כחולה שאין בו סכנה).

והיינו דוקא כשהקטנים מצטערים הרבה, כדלקמן סט"ו (אם אין

לו קטנים שמצטערים הרבה). סי' שכח סכ"ב (מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן

שאין לו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה). סי' שמג ס"ה

(ואם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת חולה, מותר לומר לנכרי להאכילו, שצרכי קטן

דינם כחולה שאין בו סכנה שהתירו בו אמירה לנכרי). לעיל סוס"י רנט

דה אבל (כי אם לצורך חולה או קטן שאין לו מה לאכול).

[904] כדלקמן סי' שכח סי"ט

(חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש

ממנו כל גופו, שאז אף על פי שהולך, כנפל למשכב הוא דומה, הרי צרכיו נעשין על ידי

נכרי, אפילו במלאכות גמורות של תורה).

[905]

ואף שנתבאר לקמן סי' רחצ סי"ב (נכרים שהדליקו נר לפניהם, אף על פי שהדליקוהו

מישראל, אין מברכים עליו, שסתם מסיבת נכרים לעבודה זרה, והרי זה כנר של

עבודה זרה).

ביאר לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק א

(בנכרי שהדליק, שאחר הדלקתו נאסר במסיבתם משום עבודת אלילים ... צ"ע מסוף פרק

כל כתבי, ונתבאר בסי' רע"ו, דמשמע דכל שכן אם כל המסיבה גוים שרי, וצ"ע

לישב שלא בדוחק. ועיין בב"י בשם הרא"ש דביצה דכתב הטעם לאסור לברך משום

גחלת, אף על פי שמברך אשלהבת כו', ואם כן יש לומר דווקא לברך אסור ... אבל להשתמש,

שמשתמש בשלהבת, אף על פי שיש עמה גחלת שרי (וזהו שכתב הרא"ש ואף על גב דשריא)).

[906] ברייתא שם קכב, א (נר הדלוק

במסיבה, אם רוב נכרים מותר להשתמש לאורה, אם רוב ישראל אסור). טור ושו"ע

ס"ב (ישראל וגוים שהסיבו יחד והדליק גוי נר, אם רוב גוים, מותר להשתמש לאורו.

ואם רוב ישראל ... אסור).

[907] גמרא שם (כי מדלקי אדעתא

דרובא מדלקי). טור ולבוש ס"ב (שלצורך הרוב הדליק).

וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ב (נכרי העושה

על המקח למכור לכל מי שיזדמן לו, אם היא עיר שרובה נכרים, מותר ליקח ממנו בשבת).

לקמן סי' שכה ס"ו (אם היא עיר שרובה נכרים, שאז מן הסתם היא נאפית בשביל

הנכרים ולא בשביל הישראל), וסכ"א (נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו

או למכור (בעיר שרובה נכרים), מותר לישראל ליקבר במוצאי שבת מיד). סי' שכו סי"ג

(עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב נכרים, מותר לרחוץ בה

למוצאי שבת מיד, שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב, ואם רובה ישראל, צריך

להמתין עד כדי שיוחם). סי' תקטו סי"ח (נכרי שהביא למכור, אם רוב העיר הן

נכרים, בודאי לצורך הנכרי הביא ומותר ליקח ממנו). סי' תקיז ס"ג (אם רוב לוקחי

קמח שבעיר הן נכרים, שבודאי לצורך נכרי טחנוהו). סי' תקיז ס"ד (אם רוב לוקחי

פת שבעיר הן נכרים שבודאי בשבילם נטחן הקמח).

וראה זכרון יוסף סי' פט.

[908] ברייתא שם ( מחצה על מחצה אסור) .

טור ושו"ע שם ( אפילו

מחצה על מחצה, אסור) .

[909] לישנא אחרינא שברש"י קנא, א (דספיקא

אסור, דקתנו מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין ... לישנא אחרינא ... כיון דמחצה

על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו ... ולשון זה נראה לי עיקר, ורבותי נמי ). סמ"ג ל"ת סה כ, ב (דודאי לשם שניהם

נתחמם, בשביל גוים [ו]בשביל ישראל, ולכך אסור). מ"א סי' תקטו ס"ק

כג (מחצה על מחצה, הוי לצורך שניהם (סמ"ג)). עיין במ"ש שם בקונטרס

אחרון סק"ו (עיין ברש"י שבת דף קנ"[א] ע"א שדעת רש"י

ורבותיו דמחצה על מחצה אינו כספק. וכן כתב הרא"ש שם, וכן כתבו סמ"ג וספר

התרומה. וכן הוא מוכרח לכל העומדים בשיטת רש"י שמיקל בספק תחומין, וכן פסק

רש"ל. ועל כרחך צריך לומר שמה שכתב רש"י בסוף פרק י"ו דשבת דמחצה

על מחצה הוא ספק, היינו לפי גירסא ראשונה שברש"י סוף פרק שואל. ואף הגאונים

ורי"ף ורמב"ם הפוסקים לחומרא בספק תחומין סבירא להו דמחצה על מחצה אינו

ספק), ושם נסמן.

וכן הוא לקמן סי' שכה ס"ט ( או

בשביל ישראל ונכרים, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו). סי' שכו סי"ג ( ואפילו במחצה על מחצה צריך להמתין כן,

לפי שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל שניהם). סי' תקטו סי"ט (אבל העיר שחציה

נכרים וחציה ישראל, נכרי המביא שם למכור, בודאי לצורך שניהם הוא מביא, וכיון

שכוונתו גם לצורך ישראל הרי דינו כדין נכרי שהביא דורון לישראל).

[910] רש"י קכב, ב ד"ה אדעתא דרובא (ומחצה על

מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא, דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל, ואיכא

למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל נכרי). הובא ב"י ד"ה ישראל. לבוש

שם (ומשום חומרא דשבת אזלינן בספיקא לחומרא).

והטעם נתבאר לקמן סי' שכה ס"י (ספק

אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום או

לאו, אסורות בו ביום, וגם לערב בכדי שיעשו, ואף על פי שהוא ספק דברי סופרים, אין

הולכין בו להקל, הואיל והוא דבר שיש לו מתירין).

[911] עובדא דשמואל קכב, ב (שמואל איקלע לבי

אבין תורן, אתא ההוא נכרי אדליק שרגא, אהדרינהו שמואל לאפיה, כיון דחזא דאייתי שטר

וקא קרי, אמר אדעתא דנפשיה הוא דאדליק, אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא). טור

ושו"ע שם (ואם יש הוכחה שלצורך גויים מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש

לאורה, אף על פי שרוב ישראל, מותר).

וכעין זה לקמן סי' שכה סי"ט (אם מעשיו מוכיחים שלצורך

ישראל הוא עושה, כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו, והלך לו הנכרי ולא נהנה ממנו

כלום, אסור להשתמש לאורו).

והיינו שכאן במסיבה, מן הסתם כוונתו בשביל המסובין ואסור, אלא

אם כן יש הוכחה שהדליק בשביל עצמו. משא"כ לקמן שם דלא מיירי במסיבה, מן הסתם

כוונתו בשביל עצמו ומותר, אלא אם כן יש הוכחה שלצורך ישראל עושה.

[912] לבוש שם (שאנו רואים שמיד שמדליקה

משתמש לאורו). ובתוספת שבת סק"י דן אם צריך להיות מיד.

[913] רא"ש פט"ז סי' יד (וצריך

לומר דהך עובדא הוה ברוב ישראל, או לכל הפחות מחצה על מחצה, דאי ברוב נכרים אפילו

לא מייתי שטרא וקרי שרי, דמסתמא אדעתא דרובא קמדליק. ואפילו היכא דהוי רוב ישראל,

כיון דמוכח דבשביל נכרי הדליקו שרי). ב"י ד"ה ישראל. שו"ע שם

(אע"פ שרוב ישראל מותר). וראה זכרון יוסף סי' פח.

[914] מ"א סק"ו (אבל אם עשה לצורך

שניהם אסור, כמ"ש סי' תקט"ו סס"ו). והוא האמור ברמ"א שם (מחצה

על מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם, אסור), ובמ"א שם

ס"ק כג (מחצה על מחצה, הוי לצורך שניהם) . ומוכיח כן בקונטרס

אחרון שם ס"ק ו.

וראה שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קמה-ו.

[915] של"ה מסכת שבת נר מצוה קלג, ב ד"ה אם

כבה (ראיתי נוהגים בקהילות חשובות, שיושבים חשיכה במוצאי שבת, אפילו בסעודת חתונה,

עד אחר שאמרו הקהל ברכו, ואז מדליק מי שהתפלל. ואתם בניי יצ"ו תזהרו מאד, מאחר

שרבים מתפרצים ומקילים).

והיינו שברמ"א דלקמן כתב

"נהגו רבים להקל", אבל בשל"ה כתב שבקהלות חשובות לא נהגו כן, ורק

בקצת מקומות נהגו כן.

[916] רמ"א ס"ב (יש אומרים

דמותר לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא ליה דמותר אמירה לגוי אפילו

במלאכה גמורה במקום מצוה, שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לגויים להדליק נרות

לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם).

[917] מ"א ס"ק ז (פירוש

שיושב בחשך ואין יכול לאכול סעודת שבת).

[918] רמ"א שם (נהגו רבים להקל בדבר ... ואין מוחה

בידם).

[919] בה"ג

הל' מילה כג, ג (והיכא דאייתי איזמל מערב שבת, ואיפגים או דאיגניב מקמי מילה, שרי

למימר לגוי לצבותיה, או לאיתויי איזמל אחרינא). הובא ברי"ף נו, א (וחלק עליו).

וגם לגבי שאר המצות כתב כן בעל

העיטור הל' מילה מט, א (וקרוב אני לומר דהדלקת נר בשבת מצוה בשעת אכילה,

מדליקין על ידי אינו יהודי בשבת). הובא בר"ן שם (לפי שטה זו שמתירין אמירה לנכרי אפילו

במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה, ואם באנו להשוות שאר מצות למכשירי מילה ... אף בכל

המצות נתיר אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה. ונראה שזה הוא דעת הרב בעל העטור

ז"ל שהתיר לומר לנכרי להדליק לו את הנר לסעודת שבת).

ולמעשה סמכינן על שיטה זו רק לענין מילה, כדלקמן סי' שלא ס"ז

(ולומר לנכרי לעשות אם הוא דבר ... שאסור לישראל לעשותו מן התורה, כגון לתקן

האיזמל או להביאו דרך רשות הרבים גמורה, לא יאמר לנכרי לעשותו. ויש מתירים אמירה

לנכרי במקום מצוה אפילו בדבר האסור מן התורה כמ"ש בסי' רע"ו. ואף שאין

לסמוך על דבריהם בשאר מצוה כמו שנתבאר שם, מכל מקום במילה שהיא עצמה דוחה שבת, יש

לסמוך על דבריהם אף לענין מכשיריה, אם אי אפשר למול היום בענין אחר), ושם נסמן.

משא"כ לענין שאר מצות, כדמסיק כאן ( אין להקל כלל בזה

אפילו לצורך גדול. אלא שאין למחות בהמקילין, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים).

וכן הוא לקמן סי' תמו ס"ו בהגהה

(ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה לצורך שום מצוה ממצות התורה, חוץ ממצות

מילה, כמו שנתבאר בסימן של"א).

ועוד מקומות אחדים מצינו שהתירו בזה, כדלקמן סי' שו סכ"ד

(הלוקח בית או שדה בארץ ישראל מן הנכרי, מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה

בשבת ... שאמירה לנכרי בשבת אינה אסורה אלא מדברי סופרים, ומשום ישוב ארץ ישראל לא

גזרו, אף על פי שגזרו בשאר מצות).

סי' שלד סי"ט (יש מתירין לומר לנכרי להציל ספרים אפילו

דרך רשות הרבים, שלא גזרו על שבות אמירה לנכרי במקום בזיון כתבי הקודש).

[920] מ"א ס"ק ז (אם יש לו נר אחד

אסור לומר לעכו"ם להדליק, דכשאומר לעכו"ם לעשות מלאכה הוי שבות שלא

במקום מצוה).

[921] כדלעיל סי' רסג ס"א

(תיקנו חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק בשבת ... ויש מכוונים לעשות ב' פתילות בנר זה

אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור). ואף שגם הוספת ב' פתילות (או ב' נרות) יש בה מצוה,

מכל מקום "אין כאן מצוה כל כך, לדחות בשבילה שבות של אמירה לנכרי".

[922] מ"א שם (אבל אם הדליק מותר ליהנות

... כן נראה לי).

[923] לקמן סעיף יד (אם היה נר

דולק מבעוד יום ... ובא נכרי והוסיף עוד נר בשביל ישראל, אין היתר להשתמש לאורו

אלא בעוד שהנר הראשון דולק, אבל לאחר שכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני ... ויש

חולקין על זה ומתירין ... דכיון שבתחלה כשעשה הנכרי האיסור בשביל הישראל היה מותר

ליהנות ממנו, לא יצא מידי התירו לעולם, אף לאחר שכלו עצים הראשונים או הנר הראשון

או השמן הראשון. ובמקום צורך גדול, דהיינו שעונג שבת תלוי בזה, יש לסמוך על דבריהם

להקל).

[924] רמ"א שם (ויש להחמיר במקום שאין

צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו).

[925] של"ה שם (שיושבים חשיכה).

[926] סעיף יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור

לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).

משא"כ במלאכה דאורייתא.

וכן הוא לקמן סי' שו ס"ה (שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי

אפילו לצורך מצוה ... לא התירו לצורך מצוה אלא אם כן הוא שבות דשבות).

סי' שלח ס"ג (במקום מצוה לא גזרו על אמירה לנכרי בדבר

שאינו אסור לישראל אלא מדברי סופרים ... אסור לומר לו שיתקננה שתיקון כלי הוא

איסור של תורה, ואסור לומר לנכרי אפילו במקום מצוה כמ"ש בסי' רע"ו).

סי' תמו ס"ו בהגהה (ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה

גמורה לצורך שום מצוה ממצות התורה, חוץ ממצות מילה, כמו שנתבאר בסימן של"א).

סי' תקפו ס"ד (על ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו

אינו אלא מדברי סופרים ... אבל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה בשבילו).

[927] של"ה שם (במקום שהוא צורך גדול, יש

להחמיר).

[928] ב"ח סי' שז ס"ג (וגדולה מזו

נהגו להקל מקצתם כדעת בעל העיטור ... ואינו נכון, דדעת יחיד היא כנגד כל הגדולים

דאוסרים בזה. והנח להם לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין (שבת קמח, ב)).

מ"א סק"ט (ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (ב"ח)).

וראה גם לקמן סי"ז ( מכל מקום אין מוחין

בידם, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים).

וכן מצינו בכמה מקומות, שאף שהעיקר כדעת

האוסרים, מכל מקום אין למחות בידי המקילים, וכדלעיל סי' נה ס"ה (וכן עיקר.

ואעפ"כ אין למחות באותן שנוהגין להקל). סי' קנח ס"ג (ואין למחות בידם,

מאחר שיש להם על מי שיסמוכו, אבל העיקר כסברא הראשונה). סי' רמח ס"ט (ואין

למחות בידם, אף שהעיקר כסברא הראשונה, כיון שיש להם על מי שיסמכו), וסי"ג (ויש

להחמיר כדבריהם, אבל אין למחות ביד המקילין, הואיל ויש להם על מי שיסמכו), ובקונטרס

אחרון שם ס"ק ח (שאין בנו כח למחות בידו, הואיל ויש לו על מי לסמוך). סי' רנג

סכ"ו (אעפ"כ אין למחות בידם, כיון שיש להם על מי שיסמוכו). סי' רנז

ס"א (ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו אין למחות בידם, אבל אין לנהוג כן בשאר

מקומות). לקמן סי' רצט ס"ב (ואין למחות בידם, כיון שיש להם על מה שיסמכו, אבל

העיקר כסברא הראשונה), וסי"ח (אין למחות בידן, כי יש אומרים ... ואף שאין

דבריהם עיקר). סי' שא סמ"ט (אין למחות בידם, כי יש להם על מה שיסמכו). סי'

שטו ס"כ (ויש להחמיר כסברא הראשונה, והמקילין כסברא האחרונה אין למחות בידם).

סי' שמה סי"א (ואין למחות בידם, שיש להם על מי שיסמכו (וכל ירא שמים יחמיר

לעצמו)). סי' תמו ס"ו (במקום שנוהגין כסברא הראשונה אין למחות בידם, אבל

במקום שאין מנהג יש להחמיר כסברא האחרונה). סי' תרכג ס"ד (ואף על פי שהעיקר

כסברא הראשונה, מכל מקום עכשיו שנוהגין כסברא האחרונה אין למחות בידם).

פרטי הלכה זו של מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, נתבארו

לעיל סי' קנו ס"ז, ושם נסמן.

[929] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג)

סי' תקנח בשם ר"ת (כתב הרב בשם ר"ת, שהי' מתיר לישראל ליהנות מן הנר שהשפחה

מטלטלת בשבת לצורך ישראל, משום דאי בעי ישראל הי' מושך הנר אפילו בשעה שהוא דול[ק]

לכל מקום שירצה, משום דקיי"ל טלטול מן הצד לא שמי' טלטול. אבל אסור לומר לה

לטלטל הנר לצורך ישראל) .

הרי שהתיר מטעם זה עכ"פ בדיעבד.

הגהות מיימוניות פי"ב אות ה (ר"ת התיר בשבת שילך

נכרי עם ישראל בנר הדלוק בידו ... כיון דליכא איסור אלא משום מוקצה, שרי מן הצד,

דכולהו מוקצה בעלמא הכי שרין, וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל לנכרי לנר באיסורא דלא

מן הצד, לית לן בה, כיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר, אי מטלטל לה נכרי באיסור אין

לחוש לכך). הובא במ"א ס"ק יא.

וזהו גם עיקר טעם ההיתר שהובא משמם בהגהות מרדכי פב, ד (עוד

כתבו דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק, דלא הוי אלא טלטול, דאפילו לישראל אין אסור

אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור). רבינו ירוחם נתיב יב ח"ב סז, ג (נר דלוק ביד

גוי ... מותר שילך הגוי עמו ... דטלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה, ורבינו תם

עשה מעשה בכך להתיר, וכן כתב הר"מ בתשובות). רמ"א ס"ג (ומותר לומר

לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא). ונתבאר במ"א

ס"ק יא.

ומקור סברה זו בדברי ר"ת בתוס' שבת קכב, א ד"ה משקה

(אומר ר"ת ... דווקא להשקות בהמתו אסור, משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור,

אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות,

לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).

ואף שלענין "יכול ליכנס לתוך הבור

ולשתות" לא קיי"ל כדעת ר"ת (כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג

ד"ה והנה מלשון הגהות מיימוניות).

מכל מקום קיי"ל כוותיה לענין מה

שלמדו משם לדין "שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד".

ואף שמהר"ם בשם ר"ת התיר רק

ליהנות מן הנר, אבל לא התיר לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל. ובהגהות מיימונית אפשר

לפרש בב' האופנים.

מכל מקום קיי"ל כדברי המרדכי,

שמותר אפילו לומר לנכרי תביא נר הדולק, שכן פסק ברמ"א שם.

[930] דהיינו שהם מתירים אף

לכתחלה, כדלעיל (הערה הקודמת) מהגהות מרדכי (דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (להכי שרי אפילו לכתחילה, לפי מ"ש בהגהות

מרדכי (ואפשר שזהו גם כן מ"ש רמ"א סי' שכ"ה ס"[י] ויש מתירין

אף לכתחלה)).

ולכן יש לסמוך על זה עכ"פ כשאי

אפשר בלעדו. כדלקמן סי' תקז בקונטרס אחרון ס"ק ב (דהא יש מתירין לכתחלה לומר

לנכרי לטלטל מוקצה כמ"ש רמ"א בסי' רע"ו עיי"ש, אם כן פשיטא

דבדיעבד יש לסמוך עליהם, כיון שרמ"א וט"ז סומכין עליהם לכתחלה).

וראה בדי השלחן סי' קיב ס"ק כה.

נימוקי יום טוב ע' קצא. כנישתא דבי רב עיונים ס"ק י.

[931] מ"א סק"י (ובנר של שמן אין

להקל כלל, דבקל מתקרב השמן או מתרחק, ויש בו חשש איסור תורה (ספר הזכרונות דף

נ"ה, כנסת הגדולה). אבל בפוסקים משמע דשרי, דהא כל הדלקתן היתה בשמן. ועוד

דהא דבר שאין מתכוין הוא כמ"ש רס"י רע"ז. ועי' סוס"י רנ"ג).

והיינו שאף שכתב בספר

הזכרונות זכרון ט (אם נר של שמן נראה שאין להקל בו, כי בנקל השמן מתקרב ומתרחק,

ויש בו משום איסור תורה לישראל, ולא הותר על ידי גוי). הובא בכנסת הגדולה הגהות

ב"י. וכן הוא בעולת שבת ס"ק ג (ונראה דוקא בנר של שעוה וכיוצא בו, דליכא

למיחש שיטה ויבעיר).

מכל מקום חלק עליהם

המ"א, ופסק להתיר, כיון שאינו מתכוין להבעיר או לכבות.

וטעם ההיתר מציין במ"א לרס"י

רעז וסוס"י רנג, ויש בזה שני פרטים:

(א) אף שפסיק רישיה אסור, כדלקמן סי'

רעז ס"א (ואף שאינו מתכוון לכיבוי, ודבר שאינו מתכוין מותר, מכל מקום כיון

שאם ינשב הרוח אי אפשר שלא יכבה, ופסיק רישיה ולא ימות הוא).

מכל מקום באמירה לנכרי מותר גם פסיק

רישיה, כדלקמן שם ס"ה (נר שיש בו שמן אסור לנער הטבלא להפילו מעליה, לפי שאי

אפשר שלא יתקרב השמן קצת אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנו ויש בו

משום מכבה, וכל שכן אם ישפוך ממנו קצת. ומכל מקום מותר לומר לנכרי לנערה, שכל פסיק

רישיה מותר על ידי נכרי כמו שנתבאר בסי' רנ"ג ).

והיינו כדלעיל סי' רנג ס"י (ואף שכל דבר שאסור לעשותו

בשבת אסור לומר לנכרי לעשותו. מכל מקום כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין,

והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו, אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף שמאליו

נעשה האיסור, הרי לא נעשה בשליחות הישראל, שהישראל לא צוהו על ככה, והנכרי אינו

מוזהר כלל על השבת, אלא שאסור לנו לשלחו לעשות איסור), וסכ"ח (ואף שהוא פסיק

רישיה ולא ימות אין בזה איסור באמירה לנכרי מטעם שנתבאר למעלה). וסי' רנט ס"ז

(שכל פסיק רישיה אין בו איסור אמירה לנכרי, כמו שנתבאר בסי' רנ"ג).

וכן נתבאר באליה זוטא

סק"ב (דגבי עכו"ם דבר שאין מתכוין מותר אף בפסיק רישיה, ובנר של שמן

האיסור בסימן רע"ז משום פסיק רישיה עיי"ש, אם כן כאן בעכו"ם מותר).

(ב) אלא שבטעם זה גרידא לא סגי, שהרי עיקר ההיתר כאן הוא

" שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד ", ובישראל אסור פסיק רישיה. אמנם

באמת גם כאן לא הוי פסיק רישיה, כמבואר באליה זוטא שם (כאן במטלטל את הנר, אפשר

לטלטלו בנחת שלא יקרב השמן, ואם כן לא הוי פסיק רישיה).

וכן הוא לקמן סי' רעז ס"ה (אם צריך למקום הטבלה, יכול

לטלטלה עם הנר שעליה, אפילו הוא של שמן, לאיזה מקום שירצה), כיון שאינו פסיק רישיה.

[932] סעיף א ( אסור בטלטול אפילו

לצורך גופו ומקומו, מפני שהיה בסיס לשלהבת הדולקת בו, שהיא מוקצה, ונעשה הנר מוקצה

כמוה) .

[933] שני סוגי טלטול מוקצה הותרו לקמן שם:

(א) בסעיף ח (זה הכלל בטלטול על ידי דבר אחר ... אם מטלטל

ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו ... אם אינו צריך כלל לגוף האיסור, ואינו מטלטלו על

ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו טילטול מן הצד שהתירו חכמים).

(ב) בסעיף טו (וכל זה בטלטול בידיו על ידי דבר אחר,

אבל לטלטל המוקצה בגופו, שלא בידיו, מותר).

וכאן הכוונה לסוג השני, כדלקמן ס"י

(טלטול מן הצד שהיה על ידי דבר אחר שבידיו, אין היתר אלא כשמטלטלו לצורך מקומו,

אבל לא כשצריך להשתמש בגוף המוקצה ...

וגם אי אפשר כלל להביאו על ידי הטלטול מן הצד של דבר אחר שבידיו ... יטלטלנו על

ידי גופו, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה).

[934] משא"כ באופן שהישראל

בעצמו אינו יכול לעשות זאת בשבת, אסור לומר כן לנכרי.

ואסור אף אם הנכרי עצמו הי' יכול לעשות

זאת באופן של היתר, כיון שלמעשה עושה מלאכה זו בשביל הישראל באופן האסור.

ודוקא באופן שהנכרי עושה דבר המותר בשבת

בשביל הישראל, ולצורך זה מדליק את הנר בשביל עצמו, יתבארו דיניו לקמן סי"א-ב.

וגם באופן שהישראל יכול לעשות זאת

בעצמו, לא התירו אלא כשיכול לעשות בעצמו את אותו הדבר ממש, כמבואר בקונטרס אחרון

ס"ק ג (שעיקר המלאכה היא הבאת הנר, ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד).

ומזה מובן, שאין להתיר לה להדיח הכלים במדיח חשמלי; אף שיכולה

להדיחם בידיה באופן המותר. שהרי אין הישראל יכול להדליק את החשמל שבמדיח בהיתר (אף

שיכול להדיחו בידיו).

והדוגמה הכי קרובה לזה היא לקמן סי"א, שהוא מוליכו בלילה

בחוץ, ויכול להוליכו בחשך, ומדליק נר להוליכו באור, ואסור, שלא שייך לומר בזה שהוא

אותו דבר ממש, שהרי כאן עושה פעולה האסורה שאין לה שום היתר, שהיא הדלקת הנר. וכן

במדיח חשמלי, שעושה פעולה האסורה, שאין לה שום היתר.

וראה הערות ובאורים

א'קנג ע' 61. א'קנט ע' 62.

[935] היתר זה יש לעיין בו,

שהרי לקמן סי' שיא סט"ו לא נזכר היתר זה, אלא כשמטלטלו "בגופו שלא

בידיו".

וכן נתבאר לעיל סי' רסו סי"ט (שזהו

טלטול על ידי גופו ולא בידיו, ואין בו איסור כלל, כמו שיתבאר בסי' שי"א).

לקמן סי' שא סל"ט (שזהו טלטול

כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן בידו, אלא בגופו).

ויתירה מזו נתבאר לקמן סי' שה סכ"ד

(פורקין המשוי מעל גבי הבהמה משום צער בעלי חיים, ואפילו היה המשוי דבר שהוא מוקצה

ואסור בטלטול, הרי זה מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו, שאין

איסור טלטול מוקצה אלא בידיו כמו שיתבאר בסי' שי"א). וכי מדוע צריך לסלקו

דוקא בשינוי גדול כזה של הכנסת הראש וסילוקו לצד אחר ונפילתו מאליו, ומדוע לא

יטלטלו בעליל באחורי או באצילי ידיו?

סי' שח סי"ד (מותר לישב עליו אף אם

הוא מתנענע תחתיו שטלטול כלאחר יד הוא, ובלבד שלא יגע בו בידיו כמו שיתבאר), וסט"ו

(כל מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו כדרכו בחול, דהיינו בידיו, אבל מותר לטלטלו בגופו

כמו שיתבאר בסי' שי"א, וזהו נקרא טלטול כלאחר יד, שהוא בשינוי מדרך החול,

ולכן מותר לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן דרך הילוכו), וסנ"ב (לישב

עליהם כך בלי שיגע בהם לסדרם מותר בכל ענין ... ואף אם הם מתנענעים תחתיו בישיבתו

אין זה נקרא טלטול, שטלטול כלאחר יד הוא).

ונתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

ס"ק ג (בטלטול הקש על ידי גופו כשצריך למטה ... שלא כדרכו ... שהוא כלאחר יד

... ומהאי טעמא נמי שרי לעשות שביל באוצר ברגלו שמפנהו לכאן ולכאן ... משום דהוי

כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך).

הרי שלא התיר בכל אלו אלא "על ידי

גופו", "בגופו שלא בידיו", "ברגליו ... דרך הילוכו".

משא"כ לענין טלטול מוקצה תחת אצילי

ידיו, נתבאר לקמן סי' שח ספ"ד (אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושים המשי,

מפני שאסור בטלטול, שהרי אינו ראוי לכלום).

ובאמת, גם כאן שנזכר היתר זה של

"אחורי ידיו או בין אצילי ידיו", לא כתב זאת רבינו אלא לענין, שמטעם זה

יכול לומר לנכרי לטלטל הנר, כיון "שלא אסרו לעשות על ידי נכרי בשבת אלא דברים

שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו", "וכיון שהישראל בעצמו היה יכול

להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד ... אין בכך כלום". שדוקא בזה סמכינן על

דעת המתירים בכל טלטול "באחורי ידיו".

והיינו שבעל כרחך כן סובר ר"ת

שמותר לטלטל באחורי ידיו, שאם לא היה מתיר לטלטל אלא על ידי גופו, הרי אין שום דרך

שיוכל להביא את הנר בטלטול מן הצד. ורק בהלכה זו סומכים על שיטת ר"ת בזה.

משא"כ כשדן בעיקר הדין מה מותר

לישראל לעשות, שם לא כתב רבינו שאפשר לטלטל "באחורי ידיו", ואפילו במקום

צער בעלי חיים לא התירו אלא לטלטל על ידי שינוי של הכנסת הראש וסילוקו לצד אחר, או

"ברגליו ... דרך הילוכו", ולא אחורי ידיו.

וראה מנחת פתים או"ח הוספות לסי' שיא ס"ח. טל תורה

על ירושלמי שבת פ"כ ה"ה. חזון נחום סי' לג סק"ג. מראי מקומות

וציונים. אור עולם ע' 666.

[936] והיינו דוקא כשאומר לו בסתם, כדלקמן

סי' שז סט"ז (אם יש שם צד היתר באמת, שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו

שהנכרי עושה באיסור, יש מתירין לומר לנכרי סתם, בלשון שאין מוזכר בו בפירוש שיעשה

באיסור, והנכרי עושה מעצמו באיסור, כמ"ש בסי' רע"ו).

[937] שו"ת רדב"ז ח"ד סי' נ (ור"ת

ז"ל היה מתיר שילך הנכרי בשבת בנר דלוק עם הישראל להביא את היין, ועיין

בהגהות במיימוני. והנה אודיעך שאין ראוי להתיר דברים אלו אלא לאותם שהם בני תורה,

שיודעים עיקר הדבר וטעמו, ולא אתו למיסרך ולדמות מלתא למלתא). הובא בכנסת הגדולה

הגב"י. מ"א סק"י (ואין להתיר אלא לבני תורה, דילמא אתי למיסרך).

בכל אופן ראינו כאן שאין זה היתר פשוט אף לכתחלה, שלא כתב כאן

אלא "יש מתירים ... ואין להורות היתר זה אלא לבני תורה".

וכן נראה לקמן סי' רעז ס"ה (מותר לומר לנכרי לנערה), ולא

יעץ לומר לנכרי להסיר הנר מהשלחן, מטעם האמור כאן. ובסי' תקז בקונטרס אחרון

ס"ק ב (דהא יש מתירין לכתחלה לומר לנכרי לטלטל מוקצה כמ"ש רמ"א

בסי' רע"ו ע"ש, אם כן פשיטא דבדיעבד יש לסמוך עליהם).

וראה נימוקי יום טוב שם בתוספת ביאור אות ב. בדי השלחן סי' קיב

ס"ק כה. כנישתא דבי רב כאן הערה י.

[938] מ"א סי' רעט סק"ט (אף על גב

דבסי' רע"ו ס"ג התיר לומר לעכו"ם, היינו דוקא לצורך גופו שרי, משום

דהא איבעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד, אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך

הנר שלא יגנוב הנר, וזה אסור אפילו בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א

ס"א וס"ה, ויש בו איסור אמירה).

וכן הוא לקמן סי' רעט ס"ה (ונוהגין לטלטלו [נר שכבה בשבת]

על ידי נכרי, אפילו להצניעו כדי שלא יגנב, שאסור כל זמן שהוא דולק כמ"ש בסי'

רע"ו).

סי' תרי ס"ו (אין לומר לנכרי לקבל שעוה הנוטף מן הנרות,

מפני שהישראל אסור לו לטלטל השעוה, מפני שהיא מוקצה, כמו שנתבאר בסימן רס"ה,

וכל שאין היתר להישראל לטלטלו אסור לומר לנכרי לטלטלו, כמו שנתבאר בסימן רע"ו

עיי"ש).

*

אבל אם המוקצה הוא כבר בידי הנכרי, מותר לומר לטלטלו לכל מקום

שירצה, כדלקמן סי' שז סל"ו (שכשנכרי תופס המוקצה בידו מותר לומר לו לטלטלו

לכל מקום שירצה הישראל (לפי שאף ישראל התופס מוקצה בידו בזדון או בשגגה מותר

לטלטלו בעודו בידו לכל מקום שירצה כמ"ש בסי' ש"ח)).

והיינו כמבואר לקמן שם סי"ג (שכח ונטל בידו מוקצה גמור

רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה כיון שכבר הוא בידו ויש מי שאוסר במוקצה גמור). ולענין

נכרי מקילים.

[939] כבר הובא לעיל (הערה 933 ), אשר לקמן שם נתבארו שני סוגי טלטול

מן הצד:

(א) על ידי דבר אחר.

(ב) על ידי גופו.

ועל זה מקשה, שמה שנתבאר כאן שלא הותר אלא כשהטלטול לצורך גופו

או לצורך מקומו, אבל לא כשהוא לצורך המוקצה עצמו. זאת לא מצינו שם בשני סוגי

המוקצה הנ"ל.

[940] לקמן שם סט"ו (לטלטל

המוקצה בגופו שלא בידיו מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור, כגון קש שהוא מוקצה מפני

שסתמו עומד להסקה, ואם הוא נתון על המטה שלא לשכב עליו, ובשבת הוא בא לשכב עליו,

מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו).

ואף שניענוע הקש שעל המטה הוא לצורך

ההשתמשות במוקצה, שיוכל לשכב עליו, ולא לצורך המוקצה עצמו. ואם כן איך למדים מזה

לענין טלטול לצורך המוקצה?

נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג, דקיי"ל

בזה כדעת הרא"ש פ"ג סי"ט (ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד לא

שמיה טלטול, והתם לצורך הקש שהוא מוקצה הוא מטלטל ... אף על גב דלקש שהוא מוקצה

הוא צריך). ובטור ושו"ע שם ס"ח (וטלטול בגופו, אפילו לצורך דבר האסור

מותר).

והיינו שאין מחלקים בין טלטול כדי להשתמש

עם המוקצה, לבין טלטול לצורך המוקצה עצמו. ולכן בטלטול בגופו שניהם מותרים,

ובטלטול על ידי דבר אחר שניהם אסורים (ולא הותר בזה אלא טלטול לצורך מקומו).

וכן נפסק לקמן סי' שח סט"ו (כל

מוקצה ... מותר לטלטלו בגופו ... ולכן מותר לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן

דרך הילוכו לצורך מקומו, או אפילו לצורך המוקצה עצמו כדי להצניעו).

וסי' שא סל"ט (מותר לו לשאת המעות

אצלו באותו חצר, לפי שזהו טלטול כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן בידו אלא בגופו).

ונתבאר בקונטרס אחרון שם סוף ס"ק י (דהוי טלטול כלאחר יד, ואפילו לצורך

המוקצה מותר. עיין במה שנתבאר בסי' רע"ו).

וסי' רסו סי"ט (ומי ששכח כיסו עליו,

ונזכר בשבת כשהוא בתוך הבית או בתוך החצר או אפילו בתוך עיר המעורבת, יכול לילך

עמו עד לתוך חדר מוצנע, ושם יתיר חגורו והכיס נופל, ואין בזה איסור טלטול מוקצה ...

שזהו טלטול על ידי גופו, ולא בידיו, ואין בו איסור כלל, כמו שיתבאר בסי' שי"א).

אף שטלטול הכיס הוא לצורך המוקצה עצמו.

וראה זכרון יוסף סי' קמד.

[941] כדלקמן סי' שיא סי"ד (ואפילו אם

מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור, אין

צריך לומר אם מטלטל לצורך האיסור עצמו, כדי לשמרו מאיזה קלקול והפסד או כדי

להצניעו או איזה ענין אחר, אלא אפילו אם מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו

איזה תשמיש המותר, כגון לישב או לשכב עליו ... או כגון נר להשתמש לאורו במקום אחר

וכל כיוצא בזה, הואיל ומיטלטל בשביל האיסור אסור. אבל אם אינו צריך כלל לגוף

האיסור, ואינו מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו

טילטול מן הצד שהתירו חכמים).

וכדלעיל (הערה הקודמת) דקיי"ל כדעת הרא"ש וסיעתו,

שאין מחלקים בין טלטול כדי להשתמש עם המוקצה, לבין טלטול לצורך המוקצה עצמו. ולכן

בטלטול בגופו שניהם מותרים, ובטלטול על ידי דבר אחר שניהם אסורים (ולא הותר בזה

אלא טלטול לצורך מקומו).

וראה מראי מקומות וציונים.

[942] כדלקמן סי' שח ס"ס (לא

התירו טלטול על ידי דבר אחר, אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר, והוא

מטלטל בידיו הדבר המותר והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו ... משא"כ כשמגררן

בסכין אינן מיטלטלין מאליהן, אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין, שנעשה לו כיד ארוכה).

[943] והיינו שלדעת התוס'

ור"ת, אין מחלקים בין טלטול על ידי דבר אחר לבין טלטול על ידי גופו, שבשניהם

הותר רק כדי להשתמש במוקצה, ונאסר לצורך המוקצה עצמו.

ונתבארו כמה הוכחות בקונטרס אחרון ס"ק

ג, שכן היא דעת ר"ת.

וראה שמירת שבת כהלכתה ע' תקנט בהערה.

[944] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל טו.

[945] בשני הסעיפים הקודמים

נתבאר היתר "כיון שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד".

והיינו אף שהנכרי עשה זאת בשביל הישראל.

בשני

הסעיפים שלפנינו יתבאר דינו של הנכרי שעושה דבר המותר בשבת בשביל הישראל, אלא

שלצורך זה מדליק את הנר בשביל עצמו.

[946] ומסיים לקמן בסמוך "צריך

למחות בם שלא ידליקו, אם הנר שלו". משא"כ אם הנר הוא של הנכרי אין צריך

למחות בו, אף דמיירי ב"עבדו ושפחתו" שהם שכיר שנה לכל המלאכות, ונתבאר לעיל סי' רמד סי"א (אם

שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת ... ויש

מתירים גם בזה ... ואין לסמוך על סברא זו ...

כי אם לענין דליקה משום הפסד).

אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג (סט"ו:

ושפחה השכורה לשנה, להשלים קבלנותה, שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות

בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל. אבל בדאיכא אמירה דישראל, אמרינן

דעביד אדעתא דישראל למהר"ם בשכיר שנה, שאינו מצפה לקבל שכר נוסף בעד מלאכה זו

של שבת).

ובזה קיי"ל כוותיה, כמבואר במהדורא

בתרא שם (סי"ז-ח: ומהר"ם נמי סבירא ליה הכי ... בשפחות העושות ... דליכא

אמירה כלל ... לדינא נקטינן ... כמהר"ם). וכאן נראה שפסק רבינו כסברא זו כבר

בפנים השו"ע.

וראה גם לקמן סי' שה סל"ד (ובהערות

שם). לעיל סי' רמד סי"א (בהערות שם).

[947] שאם מתכוונים לשניהם בלאו

הכי אסור, כדלעיל ס"ז (אם יש הוכחה שמדליק לצורך ישראל ולצורך נכרי,

אע"פ שהרוב נכרים אסור). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד. וראה זכרון יוסף סי' פח.

[948] טור ושו"ע ס"ג (אם אומר אדם

לעבדו או לשפחתו לילך עמו, והדליקו הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך

הגוי, כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל).

ולכאורה פשוט שבזה אסור אף בנכרי דעלמא (ולא רק בעבדו ושפחתו),

כדלעיל ריש ס"א (נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל אסור לכל אדם להשתמש לאורו

בשבת). וראה הערות וביאורים א'קנה ע' 116.

[949] כדלעיל ס"ג ( אם

הנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו) .

וראה שם (הערה 883 ), מסקנת רבנו במהדורא בתרא שלו.

[950] כדלעיל ס"א (אסור

ליהנות ממלאכתו בשבת. שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר

המלאכה נעשית בשבת בשבילו), ובזה לא חילקו אם הנר של נכרי או של ישראל.

[951] סעיף ג ( שמותר לו להשתמש לאור

הנר שמיחה בו), וסעיף

ה ( וכשמיחה בנכרי המדליק משלו, בין בביתו בין בבית הנכרי, ולא

השגיח בו, מותר לו להשתמש לאורו) .

[952] ט"ז סק"ה (נראה לי אותו נר

שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו, לא מקרי לצורך ישראל, כיון שאין גוף

הישראל נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים, והיא חייבת להדיחם, לצרכה היא מדלקת. כן

נראה לענ"ד).

וטעם החילוק בינם, מה שכתב הט"ז "שאין גוף הישראל

נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים", יש לפרש בשני אופנים:

(א) כשהנכרי הולך עמו ונר בידו, נהנה הישראל אף מהנר עצמו,

משא"כ כאן אינו נהנה מהנר, אלא מהכלים המודחים.

(ב) כשהנכרי הולך עמו ונר בידו, נהנה הישראל מהליכת הנכרי,

שהיא בשביל הישראל, ואם כן גם ההדלקה היא לצורך הישראל. משא"כ כאן אינו נהנה

מהדחה זו, אלא מהכלים המודחים. וכעין האמור לקמן סי' תקטו סי"ב (אינו נהנה

כלל מגוף המלאכה דהיינו ההליכה מחוץ לתחום אלא הוא נהנה מהדבר שנעשה בו המלאכה אבל

לא מן גוף המלאכה בעצמה). וראה זכרון יוסף סי' צח.

וכיון שרבינו הסתפק בשניהם אופנים אלו, הכניסם בין חצאי עיגול,

כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו

פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות

אם צדקו דבריו).

אמנם אחר כך, בעת כתיבת הקונטרס אחרון

ס"ק ד, מוכיח רבינו, שאי אפשר לפרש כאופן הראשון, אלא כאופן השני, ומסיים:

"וצ"ע".

[953] ואפילו לדעת הפוסקים

שנכרי העושה מלאכה בבית הישראל לצורך עצמו צריך למחות בו, מטעם מראית העין.

מכל מקום הכא שאני, כדלעיל סי' רנב

בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ועיין שם (צריך לומר דשאני נר ומדורה, שהגוף

נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה, ואם כן כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם

כנגד מדורתו, ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו, וליכא מראית העין).

[954] כדלעיל ס"ו (אבל אם

הדליק בשביל עצמו ... מותר לכל ישראל להשתמש לאורו, אפילו הנר של הישראל).

וכל שכן שאין צריך למחות, כדלעיל סי'

רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ועי' שם (וכן כתב הט"ז סוף סי' [רעו],

דמותר אפילו להשתמש לאורה כשמדלקת להדחת כלים, וכל שכן שאין צריך למחות).

וכן הוא לקמן סי' שז סל"ה (לא אסרו

אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו ... ואפילו

אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל, אינו צריך למחות בו כשרואהו).

[955] סיכום האמור בשני הסעיפים שלפנינו:

(א) אף שאסור ליהנות מנר או מדורה

שהדליק הנכרי בשביל ישראל; אם הוסיף על המדורה שלו, יש אוסרים ויש מתירים. ולעת

הצורך יש להקל.

(ב) לדעת האוסרים, אפילו עשה מדורה

לעצמו אסור ליהנות ממנה, שמא ירבה בשבילו. ולעת הצורך יש להקל.

(ג) בנר אין חשש שירבה בשבילו. וכן

בחימום בית החורף.

(ד) לדעת המתירים במדורה, וכן אם הוסיף

על הנר, יש מתירים אפילו כלו העצים והנרות הראשונים, ויש אוסרים. ובצורך גדול יש

להקל.

(ה) כל זה הוא לענין הנאה אחר שהבעיר

והדליק, אבל אם מדליק משל ישראל, צריך למחות.

[956] רוקח סי' צ (אין לישב אצל האש שתיקן

העו"ג, פן יבעיר עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל). טור (אם עשה אש לצורכו, או

לצורך חולה שאין בו סכנה, אסור להתחמם כנגדו, שמא ירבה בשבילו), ודעה הב' בשו"ע

ס"א (אבל אם הדליקו לצרכו ... מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. והוא הדין לעושה

מדורה לצרכו או לצורך חולה. ויש אוסרים במדורה, משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו).

ונתבאר בב"י ד"ה ומ"ש רבינו או לצורך, שהטור

אזיל בזה בשיטת שבלי הלקט סי' קיב, והאגור סי' תצה, בשם ר"ת (רבינו תם

זצ"ל כתב נכרי שעשה מדורה והרבה בשלהבת כדי שיתחמם ישראל אסור). וכן הובאה

דעה זו במרדכי רמז רנ (הרבה לתת עצים בשבת ... לדברי האוסרין).

וכיון שאם הרבה בשלהבת בשביל הישראל אסור, לכן אף אם הדליק

המדורה לצורך עצמו חוששים שמא ירבה בשביל הישראל.

*

ואף שלא אסר בטור אלא "אם עשה אש ... לצורך חולה שאין בו

סכנה". כן הוא גם כשעשה לצורך חולה שיש בו סכנה, כמבואר בב"י (ומ"ש

רבינו או לצורך חולה שאין בו סכנה, לאו דוקא, דהוא הדין אם עשאו לצורך חולה שיש בו

סכנה שאסור לישראל ליהנות ממנו לדעת רבינו, דהא איכא למיחש שמא ירבה בשבילו).

ואף שמקור חשש שמא ירבה הוא בהלכה דלקמן סי' שכה סי"ז-ח (ליקט

נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו ... אם מכירו אסור ... גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט

בשביל בהמתו ... וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו שמא ירבה בשבילו, אם הוא מכירו).

מכל מקום לא חילק כאן בין מכירו לבין אין מכירו. והטעם לזה

נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה (ולהכי לא העתקתי מחלוקת האחרונים כשאין מכירו).

[957] רבא קכב, א (אפילו תימא בפניו, נר לאחד

נר למאה).

וכדלקמן סי' שכה סי"ח (אבל בדבר שאין לחוש בו שמא ירבה

בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו, או שעשה כבש לירד בו מהספינה, שבנר אחד וכבש אחד

יספיק לכל, אפילו מכירו מותר).

[958] לבוש ס"א (דיש אש

מספקת לחמם כמה בני אדם, ויש שאינו מספקת אלא לאחד או לשנים).

[959] מ"א סק"ג (ונראה לי דאם הסיק

בתנור, כו"ע מודו דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף, דחימום לאחד חימום למאה,

והוי כמו נר דשרי).

אבל אם הוסיף עצים בשביל הישראל, אסור אף בבית החורף. ועל זה

קאי לקמן סט"ו (וכל האיסורים שנתבארו בחימום ... בית החורף).

[960] ס' התרומה סי' רנב (אם עושין את האש

בשביל ישראל אסור הישראל ליהנות ממנו, כדתנן עכו"ם שהדליק את הנר בשביל

הישראל אסור להשתמש לאורו ... ואם נר אחד דלוק בשבת ועכו"ם הדליק בשבת הרבה

נרות, או נתן באש עצים הרבה, מותר ישראל ליהנות מהן, כיון שמתחלה היה יכול ליהנות

קצת מן הנר או מן האש. וכן אם עשה העכו"ם האש או בשביל תינוק לחממו, או לעשות

לתינוק מאכלו, או בשביל גדול חולה שאין בו סכנה, מותר גם לבריא). סמ"ג

ל"ת סה כ, ג (ואם נר אחד דולק בשבת וגוי הדליק עוד הרבה נרות, או נתן הרבה

עצים באש, מותר ישראל ליהנות מהן, כיון שמתחילה היה יכול קצת ליהנות מן הנר ומן

האש. וכן אם עשה הגוי האש בשביל תינוק, או לעשות לתינוק מאכלו, או בשביל חולה גדול

שאין בו סכנה, מותר לבריא). הובא במרדכי סי' רנ, ובהגהות מיימוניות פ"ו אות ה,

ועוד הוסיף (וזכורני כשהייתי אצל מורי במגדל וושבור"ק, שבערב שבת עשינו מדורה

להתחמם כנגדה בלילה, וכשישבנו עד כמעט היתה כלה, באו העבדים ועשאוה גדולה, ואמרו

בפירוש שעשאוה לנו לנחת רוח, וישבו, ואנחנו אצלם, ושמחנו בדבר). הובא בט"ז

ס"ק ג. דעה הא' בשו"ע שם (אם הדליקו לצרכו ... מותר לכל ישראל להשתמש

לאורו. והוא הדין לעושה מדורה לצרכו). והיינו שאין חוששים שירבה בשבילו.

[961] ב"י שם (דכשם דבהדלקת הנר לא

חיישינן שמא ירבה, משום דבנר אחד סגי למאה, הכי נמי באש מועטת סגי להתחמם מאה בני

אדם, ואם נפשך לומר שאינם מתחממים כל כך כמו באש גדולה, אף בהדלקת נר אינו מאיר

להם כל כך בנר אחד כמו בעשרה נרות, אלא כיון דנר אחד מאיר לכולם תו לא חיישינן שמא

ירבה, לגבי אש נמי כיון דאש מועטת מחממת לכולם תו לא חיישינן שמא ירבה).

[962] כדלעיל סוף ס"א,

שזהו טעם איסור ההנאה במה שעשה הנכרי בשבילו.

[963] והיינו שטעם האיסור

ליהנות ממלאכת הנכרי בשבת, נתבאר לעיל ס"א (שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת

מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו).

משא"כ כאן (שהיה יכול להתחמם שם

קצת אף בלא הוספה זו), אין הוספה זו נחשבת הנאת גוף הישראל, ליאסר מטעם זה.

*

וכן אם הוסיף הנכרי עוד נר, או עוד שמן

בנר, אין הוספה זו אוסרתו להשתמש לאורה, כלדקמן סעיף הבא (וכן אם היה נר דולק

מבעוד יום או לצורך נכרי או לצורך חולה ובא נכרי והוסיף עוד נר בשביל ישראל ...

היתר להשתמש לאורו).

וכמובא לעיל מס' התרומה וסיעתו ( ואם נר אחד דלוק בשבת ועכו"ם הדליק

בשבת הרבה נרות, או נתן באש עצים הרבה, מותר ישראל ליהנות מהן, כיון שמתחלה היה

יכול ליהנות קצת מן הנר או מן האש).

וכן נתבאר במהדורא בתרא (ס"ז

וס"כ וסכ"ג), הן בדעת ס' התרומה ואגודה, והן בדעת רבינו שמחה, והן בדעת

מהר"ם מרוטנבורג והגהות מיימוניות, וכן בדעת הטור ורמ"א.

ולכאורה נראה שגם זה תלוי בב' הדעות

הנ"ל.

[964] סעיף ג ( אם הנר הוא של ישראל,

צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו, מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב, וכן

במדורה מעצים של ישראל) .

ושם (הערה 883 ) הובאה המסקנא שבמהדורא בתרא, שגם אם

העצים של ישראל אינו צריך למחות, אלא אם כן נהנה גופו של הישראל.

[965] ט"ז ס"ק ג (מכל

מקום לצורך גדול, דהיינו שעונג שבת תלוי בזה, המיקל בנרות, אפילו אחר כיבוי הראשון,

ובמדורת אש גם כן, ולא חייש לשמא ירבה, יש לו על מי לסמוך, כן נראה לענ"ד).

והיינו שהן לענין לא כלה הראשון, והן

לענין כלה הראשון, לא התיר אלא לצורך גדול. ואילו רבינו חילק בינם, שכאן לענין לא

כלה הראשון, כתב דסגי "לעת הצורך", ולקמן סעיף הבא, לענין כלה הראשון,

לא הקיל אלא "במקום צורך גדול". ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה.

[966] טור ושו"ע ס"ד (אם יש נר

בבית ישראל ובא גוי והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק, אבל

לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני. וכן אם נתן שמן בנר הדולק, מותר להשתמש

עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואחר כך אסור).

ונתפרש בב"י (ומה שכתב אבל לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש

לאור השני, פשוט הוא. ומשמע דכולי עלמא מודו ביה דאסור, מאחר שהודלק לצורך ישראל,

ולא נשאר שם נר זולתו).

[967] ט"ז סק"ג (לדעת המתירים

שזכרנו בסמוך במרבה על האש שנעשה תחלה בהיתר, ודאי לא סבירא להו האי מלתא, אלא

מותר גם כאן אחר שיכבה הראשון, דהא באש ודאי אי אפשר לידע מתי כלה האש הראשון אחר

שנתרבה ודולק, אלא ודאי כיון שבתחלה היה לנו היתר לא נתקלקל אחר כך, דבתר התחלה

אזלינן).

[968] ט"ז שם (מכל מקום לצורך

גדול, דהיינו שעונג שבת תלוי בזה, המיקל בנרות, אפילו אחר כיבוי הראשון, ובמדורת

אש גם כן, ולא חייש לשמא ירבה, יש לו על מי לסמוך, כן נראה לענ"ד).

והיינו שהן לענין לא כלה הראשון, והן

לענין כלה הראשון, לא התיר אלא לצורך גדול. ואילו רבינו חילק בינם, שלעיל סעיף

הקודם, לענין לא כלה הראשון, כתב דסגי "לעת הצורך", וכאן לענין כלה

הראשון, לא הקיל אלא "במקום צורך גדול". ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

ה.

[969] לעיל ס"א-ד, וסי"ג-ד, ולעיל סי' רנב ס"י,

שהנכרי מדליק מדורה, או תנור בית החורף, בשביל הקור, ומכל מקום אסור ליהנות

מהמדורה; היינו כיון דמיירי שאין הקור גדול.

וכן הוא לקמן סי' תקז קונטרס אחרון ס"ק

ד ד"ה כתב המג"א (וכבר נתבאר בסוף סי' רע"ו שאין היתר להסיק על ידי

נכרי בשבת אלא כשהקור גדול, ובמדינתנו שאין הקור גדול כל כך בימי פסח וסוכות, לא

שייך דין זה).

[970] כדלעיל (הערה 959 ).

[971] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג פראג

סי' צב (וששאלת על הגויות המחממות בית החורף בשבת, בצרפת היו נוהגים היתר בבית

מורי, ואמר שרבינו יעקב דאורליינ"ש התיר אפילו לומר לגוי לתקן האש, משום חולה

שאין בו סכנה [דאומר] לגוי [ועושה], והכל חולים אצל האש לישב בקרירות). תשובת

רבינו יום טוב, בהגהות מרדכי סי' תנב, ובהגהות מיימוניות פ"ו אות ו (מנעורי

הייתי משתומם על האוסרים להתחמם כנגד מדורת נכרי הנעשה בשביל ישראל, כי ראיתי אבא

מורי ורבינו משולם ז"ל שהיו פרושים שהיו מתחממין, וכן גדולי עולם. וטעמא נראה

לי כדאמרינן בעלמא [פסחים סט, א] הכל חולים אצל המילה (דחולה שאין בו סכנה אומרים

לנכרי ועושה), וכן הכל חולים אצל קור). שו"ע ס"ה (בארצות קרות, מותר לומר

לגוי לעשות מדורה בשביל הקטנים, ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפילו בשביל הגדולים

מותר, אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור).

והיינו כדאמרינן קכט, א (כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת).

וכן הוא לקמן סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו

סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז אף על פי שהולך,

כנפל למשכב הוא דומה, הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי, אפילו במלאכות גמורות של תורה , כגון לאפות לו או לבשל לו אם צריך לכך).

סי' של ס"ה (כחולה שאין בו סכנה שכל צרכיו נעשים על ידי נכרי).

[972] לבוש ס"ה (בארצות הקרות כמו

במדינות אלו).

[973] משא"כ אם הקטנים

אינם מצטערים הרבה, וכדלעיל (הערה 903 ).

[974] רבינו ירוחם נתיב יב ח"ג ע, ב

(נראה לי באותן הארצות שאינן קרות כל כך שאסור, שאינם חולים אצל האש). שו"ת

מהרי"ל סי' קסו (המחממין כשאין הקור כל כך גדול, וגם אין להם ילדים שמצטערים

הרבה, בעיני הוא איסור גדול). שו"ע שם (ולא כאותם שנוהגים היתר אף על פי שאין

הקור גדול ביום ההוא).

וכן הוא לעיל ס"ו (קטנים, שדינם

כחולה שאין בו סכנה לכל דבר).

[975] מ"א ס"ק טו (אפילו עשה

העכו"ם מדעתו צריך למחות).

וכדלעיל ס"ג ( ומכל מקום אם הנר הוא של ישראל, צריך

הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו, מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב, וכן

במדורה מעצים של ישראל) ,

ושם נסמן (הערה 883 ), וסי"ג (והערה 964 ) .

[976] כדלעיל ס"ג וס"ה

וסי"א, שאם מיחה ולא השגיח בו מותר להשתמש באורו.

[977] היינו שאף אם הוא מעצי ישראל, אינו

צריך לצאת ממנו. אבל מכל מקום אסור ליכנס בו כדי להתחמם, אפילו אינו מעצי ישראל,

כדלעיל סי' רנב ס"י ( ואפילו אם מבעיר מעצים שלו ומדליק מנר

שלו, שאין צריך למחות בידו, מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר

בשבילו).

וראה תהלה לדוד סק"ב. ביאורי השולחן ע' רמו.

[978] כדלעיל ס"ב (ומכל

מקום לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו, כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו), ושם

נסמן (הערה 876 ).

[979] מ"א ס"ק טו (ואפשר

לומר גם כן, כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף, ואף אם העכו"ם מסיק

כשאין הקור גדול, הוי ליה כאלו עשה מדעתו, ואין צריך לצאת מביתו)

וראה מהדו"ב לסי' רמג ד"ה

והכי נמי (ושפחה השכורה לשנה ... בדליכא אמירה דישראל). וכאן הרי לא ציוה לו שיסיק

בשבת שאין הקור גדול.

וראה זכרון יוסף סי'

צה.

[980] כדלעיל סעיף הקודם ( ואם

עושה מדורה מעצמו מעצי ישראל צריך למחות בידו) .

[981] שו"ת מהרי"ל שם (מונע אני

מלהגיד לרבים, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין).

וראה גם לעיל סוס"ח ( אלא שאין למחות

בהמקילין שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים) .

[982] ב"ח סוף הסי' (ונראה דאף כשהקור

גדול, לאו שפיר עבדי הני אינשי לאחר מנחה שאומרים לגוי שיחזור ויחמם, כי הלא כבר

נתחמם בית החורף ממה שהסיקו התנור בבוקר, ואף על פי שנתקרר לעת ערב, אינו כל כך

שיהא האדם חשוב כחולה אצל קרירות זו).

[983] עולת שבת סק"ד (ונראה הכל לפי

הקור, ולפי בית החורף, אם ממשיך ביה החום זמן מרובה, והחכם עיניו בראשו, ויעשה הכל

לפי הצורך לו).

[984] היינו ציטוט מהאמור בפנים

ס"א (שקצץ לו בעד כל הדלקה והדלקה והבערה והבערה), וציטוט מהאמור בפנים

ס"ג (שקצץ לו בעד כל הדלקה והבערה).

[985] קונטרס אחרון ס"ק א

ד"ה ועוד יש לומר והוא עיקר (כמובא לעיל הערה 871 ).

[986] קונטרס אחרון ס"ק ה

(כמובא לעיל הערה 893 ).

[987] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

א) בפנים ס"ט-י נתבאר דקיי"ל

כשיטת ר"ת, להתיר טלטול מוקצה על ידי נכרי, כיון שהישראל יכול להביאו על ידי

טלטול מן הצד. אבל דוקא צורך גופו או צורך מקומו, ולא צורך המוקצה עצמו.

ומוכיח שבטלטול מן הצד יש שלוש שיטות:

(א)

דעת הרא"ש וסיעתו (והכי קיי"ל), שמחלקים בין טלטול על ידי דבר אחר, שלא

הותר אלא לצורך מקומו. לבין טלטול על ידי גופו, שהותר אף לצורך המוקצה עצמו.

ואינם

מחלקים בין טלטול כדי להשתמש עם המוקצה, לבין טלטול לצורך המוקצה עצמו, שבטלטול

בגופו שניהם מותרים, ובטלטול על ידי דבר אחר שניהם אסורים.

(ב)

דעת ר"ת וסיעתו, שאינם מחלקים בין טלטול על ידי דבר אחר, לבין טלטול על ידי

גופו, אלא מחלקים בין טלטול כדי להשתמש עם המוקצה, שמותר בכל טלטול מן הצד, לבין

טלטול לצורך המוקצה עצמו שאסור בכל טלטול מן הצד.

ובמקום

שיכול הישראל להביא הנר הדלוק על ידי טלטול מן הצד, התירו לומר לנכרי שיביא הנר

(לצורך גופו ומקומו). ובמקום שאין הישראל יכול להביא הנר הדלוק על ידי טלטול מן

הצד, לא התירו לומר לנכרי שיביא הנר (לצורך המוקצה עצמו). והכי קיי"ל לענין

אמירה לנכרי להביא הנר בשבת.

(ג)

דעת הר"ן, ששניהם לא הותרו אלא לצורך מקומו. ואין חוששים לדעתו.

*

ב) מטעם זה התיר ר"ת לומר לנכרי

להביא מים מבור שברשות הרבים, כיון שיכול לטפס בעצמו לבור ולשתות.

ולפי שיטה זו כתב הגהות מיימוניות שיש

צד היתר לומר לנכרי להדליק הנר, "דהא אי בעי ישראל לאתויי בלא נר".

אך מכל מקום כתב להחמיר בזה, שהרי יש

יתרון לאור מן החשך.

וגם לענין הבאת מים מבור שברשות הרבים

לא קיי"ל כר"ת, ש הרי אין היתר לישראל לעשות המלאכה עצמה

שעושה הנכרי בשבילו, אלא שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה.

משא"כ

בהבאת הנר, שיכול הישראל לטלטלו מן הצד, קיי"ל כר"ת להתיר.

*

ג) גם הט"ז הביא היתר

מראבי"ה, לומר לנכרי להביא מרשות הרבים, מטעם שגם הישראל יכול להביא על ידי

מחיצות בני אדם.

אמנם לא קיי"ל כוותיה, שהרי אין

הדבר תלוי בו, שצריך שיעשו לו מחיצת בני אדם שלא מדעתם.

וגם אפשר שבכל זה לא התירו אלא בטלטול

מוקצה מדרבנן, ולא בהכנסה מרשות הרבים שהוא מדאורייתא.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי

השלחן ע' שצ ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרעא. קובץ הערות וביאורים חי"ג.

[988] עתה בא להוכיח לדעת

התוס', ובפרט לדעת ר"ת, שגם בטלטול מן הצד לא התירו לצורך המוקצה עצמו, אלא

לצורך גופו ומקומו.

דאמרינן מג, ב (מת המוטל בחמה רב יהודה

אמר שמואל הופכו ממטה למטה ... מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומר סבר לא שמיה

טלטול ... דכו"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול). וכתבו בתוס' שם ד"ה

דכו"ע (נראה לר"י דכן הלכה). והיינו שמטעם זה אסור להפוך את המת ממטה

למטה, כדלקמן סי' שיא ס"ג (מת המוטל בחמה וירא עליו פן יסריח ... לא יטלטלנו

כלל, אפילו להפכו ממטה למטה).

ומקשים התוס' (שם מד, א) מהא דתנן קמא, א (הקש שעל

גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו), ובגמרא שם (אמרי בי רב ... שמע מינה

טלטול מן הצד לא שמיה טלטול).

ותירצו התוס' (ואומר ר"י דיש לחלק,

דהכא עיקר הטלטול לצורך מת, ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית,

ולא לצורך מעות ואבן). וכן נתבאר לקמן שם (שלא התירו טלטול מן הצד, אלא כשמטלטל

לצורך דבר המותר כמו שיתבאר, אבל כאן הוא מטלטל לצורך המת האסור בטלטול).

והיינו שהתוס' מפרשים שמה שהוא מנענע

בגופו את הקש שעל גבי המטה לשכב עליו, הוא לצורך גופו, שהתירו בטלטול מן הצד, ומה

שהוא הופך את המת ממטה למטה הוא לצורך מוקצה, שאסרו בטלטול מן הצד.

[989] עתה בא לבאר שרבינו יונה

והרא"ש, לא סבירא להו לחלק בין טלטול מן הצד לצורך גופו, לבין לצורך המוקצה,

כי אם מחלקים בין טלטול מן הצד על ידי דבר אחר, שלא התירו אלא לצורך דבר המותר,

לבין טלטול על ידי גופו, שהתירו אף לצורך המוקצה עצמו.

כמבואר ברא"ש פ"ג סי' יט (והקשה

על זה ה"ר יונה מהא דתנן לקמן בפרק תולין הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל

מנענעו בגופו, ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, והתם לצורך הקש

שהוא מוקצה הוא מטלטל. ולא קשה, דהתם אף טלטול אין כאן ... בקש אינו מטלטל אלא

בגופו כלאחר יד, הלכך אף על גב דלקש שהוא מוקצה הוא צריך).

[990] כמובא לעיל מהתוס' בשם ר"י.

[991] עתה בא לבאר שאין לפרש

בדעת התוס', כדעת הר"ן, שטלטול מן הצד מותר רק לצורך מקומו, ולא לצורך גופו.

כי אם דעת התוס' היא, להתיר אף לצורך

גופו, ולא אסרו אלא לצורך המוקצה עצמו.

[992] בפרק ד נ, א ד"ה קש

(היה נתון על המטה ולא לשכב עליו, ובא בשבת לשכב עליו, והוצרך לנענעו ולשוטחו

לשכיבה שלא יהא צבור וקשה). ובפרק כ קמא, א ד"ה הקש (ומוקצה הוא, ובא לשכב

עליו, ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב).

[993] כ, ב ד"ה וקשיא (שאינו

מטלטל את הקש מפני שצריך לו, אלא מפני שהוא צריך למטה, ואי אפשר לו בלא טלטול הקש,

ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי).

[994] וכן נתבאר לקמן סי' תלג

בקונטרס אחרון ס"ק י (והתוס' סבירא להו כשיטת רש"י, שהרי לא חלקו עליו).

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ריט.

[995] סי' רכו (להוליך פחות

פחות מארבע אמות, למי שהחשיך לו בדרך, שיש מוקצה).

[996] בקונטרס אחרון שם ס"ק

י (וכן דעת ספר התרומה והגהות מיימוניות פ"[כ] ומרדכי ריש פרק כ"ד, עיין

שם שכתבו דגבי מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות, שייך נמי איסור

מוקצה).

וכן הוא לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק

ו (מבואר בספר התרומה ובהגהות מיימוניות ומרדכי ריש פרק כ"ד, דאף במי שהחשיך

בדרך ומטלטל פחות פחות מד' אמות, איכא נמי איסור מוקצה, עיין במ"ש בסי'

ש"א).

והיינו שאף שהטלטול הוא על ידי גופו,

מכל מקום אסור, כיון שהוא לצורך המוקצה עצמו, וכדלעיל בדעת הר"י בעל התוס'.

[997] וכן הוא לקמן יו"ד

סי' קפג בקונטרס אחרון ס"ק ב (ונודע שתרם תרומת מדותיו של רבו ר"י בעל

התוס').

רבינו ברוך בעל התרומה, הי' מבעלי

התוס', תלמידו של ר"י, ומובא כמה פעמים בתוס'.

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכה.

[998] עתה בא להוכיח שגם דעת

ר"ת, היא כדעת ר"י בעל התוס' ובעל התרומה הנ"ל, ולא כדעת רבינו

יונה והרא"ש הנ"ל, משתי הוכחות:

(א) לא נזכרה כלל בתוס' סברה כזו, לחלק

בין טלטול מן הצד על ידי דבר אחר לבין טלטול מן הצד על ידי גופו.

(ב) לדעת ר"ת שבאופן זה מתירים גם

אמירה לנכרי, הי' צריך להתיר גם האמירה לנכרי לטלטל מוקצה לצורך עצמו, והרי מפורש

בגמרא לאיסור.

אלא על כרחך דעתו כדעת ר"י, שלא

להתיר טלטול מן הצד על ידי גופו, אלא לצורך גופו ומקומו.

[999] ראה כללי הפוסקים וההוראה

כלל רכ.

[1000] "ואמרי בי רב היינו

רב הונא, כמו שמפרש ר"ת בספ"ק דסנהדרין". הרי שמה שכתבו התוס' שם

בשם ר"י, הוא אף לדעת ר"ת.

[1001] ראה כללי הפוסקים וההוראה

כלל קעט.

[1002] כמובא ברא"ש שם

בשמו.

[1003] עתה בא לבאר ההוכחה השנית

שר"ת סובר כדעת ר"י בעל התוס' הנ"ל.

שאם נאמר שהוא מתיר טלטול על ידי גופו

אף לצורך המוקצה עצמו, והוא גם מתיר באופן זה האמירה לנכרי, הרי מפורש בגמרא

לאיסור, לטלטל מוקצה על ידי נכרי, לצורך המוקצה.

ומחמת גמרא זו מוכרחים לומר לדעת

ר"ת, שהתירו לטלטלו על ידי גופו (ולומר לנכרי לטלטלו), רק לצורך גופו, ולא

לצורך המוקצה עצמו.

[1004] כל מה שנתבאר כאן, הוא

להתיר לומר לנכרי להביא המוקצה בשבת, באופן שהישראל עצמו היה יכול להביאו לכאן

בהיתר, בטלטול מן הצד באחורי ידיו או בין אצילי ידיו.

משא"כ לענין איסור מחשיך על התחום,

נתבאר לקמן סי' שו ס"ג (מותר להחשיך על התחום להביא בהמתו מחוץ לתחום במוצאי

שבת, שהבאת הבהמה היא דבר המותר בשבת, ואף שאי אפשר לו להביאה בשבת מחוץ לתחום,

מכל מקום יש צד היתר בעולם שהיה יכול להביאה בשבת מחוץ לתחום, כגון אם היו שם

בורגנין).

וכן לענין איסור ודבר דבר, נתבאר לקמן

סי' שז סט"ו (לא אסרו לדבר בחפציו בשבת, אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת, ואי

אפשר להמציא צד היתר בעולם לעשותם בשבת ... אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת,

אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת, מותר לומר בשבת על עצמו או לחבירו שיעשנה

אחר השבת ... אפילו אם עכשיו אין שם אותו צד היתר. כיצד אומר אדם לחבירו לכרך

פלוני אני הולך למחר לך עמי, מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין,

אף על פי שעכשיו אין שם בורגנין).

ולמרות כל זאת אמרינן בגמרא קנ, ב (אין

מחשיכין על התחום להביא תבן וקש. בשלמא קש משכחת לה במחובר, אלא תבן היכי משכחת לה,

בתיבנא סריא), ופרש"י (שאפילו יש מחיצות אינו מביא, משום דמוקצה הוא).

וכן נפסק לקמן סי' שו ס"ג (אסור

להחשיך על התחום ... בשביל דבר שאין צד היתר בעולם לעשותו בשבת, כגון שצריך לילך ...

להביא משם פירות המוקצים, שאין שום צד היתר בעולם ... לטלטל פירות המוקצים).

ולפי דברי ר"ת, דסגי במה שהישראל

יכול להביא הנר לכאן בהיתר טלטול על ידי גופו, אמאי לא יועיל טעם זה להתירו גם

לענין איסור מחשיך על התחום ואיסור ודבר דבר?

אלא על כרחך צריך לומר הטעם, כיון שאינו

מביא התבנא סריא לצורך גופו (שהרי לא חזי למידי להשתמש בו בשבת), אלא לצורך המוקצה

(להשתמש בו אחר השבת). בזה מודה ר"ת שאסור להביאו אף בטלטול על ידי גופו.

*

ואף שקושיא זו תישאר לדעת הרא"ש

וסיעתו הנ"ל, שמתירים לטלטל מוקצה על ידי גופו, אף לצורך המוקצה עצמו.

מכל מקום סוברים הרא"ש וסיעתו,

שאינו מעשי כלל להביא את התבן או הפירות המוקצים בטלטול על ידי גופו, מבלי לנגוע

בו בידיו (ראה לעיל הערה 935 ).

משא"כ לשיטת ר"ת וסיעתו,

שמתירים גם אמירה לנכרי, מטעם זה שיכול להביאו בעצמו באחורי ידיו או בין אצילי

ידיו וכיוצא בזה, אם כן תישאר הקושיא, שמכל שכן הי' לנו להתיר מטעם זה גם האיסור

של מחשיך על התחום ושל ודבר דבר.

אלא על כרחך צריך לומר, שבזה מודה

ר"ת, שאף בטלטול על ידי גופו אסור להביאו לצורך המוקצה.

וראה זכרון יוסף סי' קעא. שמירת שבת

כהלכתה פ"ג הערה סה. כנישתא דבי רב הערה ז.

[1005] ל, סע"א (תבנא סריא

הא חזי לטינא), ופרש"י (לטיט ללבון לבנים).

וכן הוא לקמן סי' תקיח סי"ב (התבן ...

שהוא נרקב וסרוח שאינו ראוי לבהמה ... ראוי לגבל בו טיט).

הרי שאינו מביאו אלא לצורך אחר השבת.

[1006] סעיף ח (בדבר שאין בו צד

היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן, כגון שיש לו חוץ לתחום פירות

מוקצים, כיון שאי אפשר לו להביאם היום, אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר, וכן אסור

לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר הלילה לילך שם להביאם).

וכן הוא לקמן שם סט"ו (לומר לחבירו,

או לומר על עצמו בשבת שיביא למחר פירות המוקצים לתוך ביתו ... טלטול מוקצה אין צד

היתר בעולם לעשותו בשבת (כשצריך לגוף המוקצה עיין סי' רע"ו)).

[1007] עתה בא לבאר דעת

הרא"ש וסיעתו שהובאה לעיל (והערה 989 ),

שכל טלטול מן הצד שהוא על ידי גופו יכול לטלטלו אפילו לצורך המוקצה.

ולכאורה הי' מקום לומר שגם הרא"ש

וסיעתו לא התירו אלא טלטול על ידי גופו לצורך ההשתמשות במוקצה (כמו בקש שעל המטה),

ולא לצורך המוקצה שלא יגנב. ומה שמחלק בין טלטול על ידי גופו לבין טלטול על ידי

דבר אחר, הוא רק לענין טלטול לצורך גופו, להשתמש במוקצה זה.

[1008] ברא"ש פ"ג סי'

יט (איתמר מת המוטל בחמה ... טלטול מן הצד שמיה טלטול ... והקשה על זה ה"ר

יונה מהא דתנן לקמן בפרק תולין הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו,

ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול ... ולא קשה ... בקש אינו מטלטל

אלא בגופו כלאחר יד).

ואם נאמר שהרא"ש אוסר לטלטל על ידי

גופו לצורך המוקצה עצמו, אם כן מה הקשה ממת, הרי הטלטול במת הוא רק לצורך המת

עצמו. אלא ודאי הרא"ש וסיעתו אינם מחלקים בינם, ולכן מתירים טלטול על ידי

גופו אף לצורך המוקצה עצמו, ואסרו שניהם בטלטול על ידי דבר אחר (ולא התירו אלא

בטלטול לצורך מקומו).

והכי קיי"ל, הן לענין טלטול על ידי

גופו (כמובא בפנים ס"י, והערה 940 ),

והן לענין טלטול על ידי דבר אחר, כדלקמן סי' שי סי"ד (אם מטלטל ההיתר בידיו

והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור, אין צריך לומר אם

מטלטל לצורך האיסור עצמו, כדי לשמרו מאיזה קלקול והפסד או כדי להצניעו או איזה

ענין אחר, אלא אפילו אם מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו איזה תשמיש המותר,

כגון לישב או לשכב עליו ... או כגון נר להשתמש לאורו במקום אחר ... אבל אם אינו ...

מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו טילטול מן הצד

שהתירו חכמים).

[1009] סל"ט (מותר לו לשאת

המעות אצלו באותו חצר, לפי שזהו טלטול כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן בידו אלא בגופו),

ובקונטרס אחרון שם ס"ק י (שהתיר מהרי"ל ... על כרחך עיקר ההיתר משום

טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא"ש שהתיר טלטול בגופו אף לצורך המוקצה ... וכל שכן

לדידן דקיי"ל לגמרי כהרא"ש, כמ"ש בסימן שי"א).

הרי שמדברי מהרי"ל מוכח, שדעת

הרא"ש להתיר אפילו לצורך המוקצה עצמו.

[1010] עתה בא לבאר דעת ר"ת

וסיעתו שהובאה לעיל (והערה 988 ), שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך המוקצה עצמו, אלא כדי

להשתמש בגוף המוקצה, או מפני שצריך למקומו. וכן נתפרשה דעתם בפנים ס"י.

ולכאורה הי' מקום לומר שדעת ר"ת

וסיעתו לאסור אף טלטול על ידי גופו כדי להשתמש בגוף המוקצה, ולא התיר אלא כשהוא

מפני שצריך למקומו. ומה שהתירו בגמרא לנענע הקש בגופו, היינו כפירוש הר"ן

(שהובא לעיל הערה 993 ),

לנענע הקש מפני שהוא צריך למטה, ואי אפשר לו בלא טלטול הקש, דהיינו טלטול צורך

מקומו.

[1011] כדלעיל, שאסר אפילו כדי

להשתמש בקש תשמיש היתר.

[1012] שהרי ר"ת התיר מטעם

זה טלטול הנר על ידי נכרי, דהיינו טלטול לצורך השתמשות במוקצה.

[1013] יוצא אם כן שנתבארו כאן

ג' דעות בטלטול מן הצד:

(א)

דעת הרא"ש וסיעתו, שטלטול על ידי גופו מותר אפילו לצורך המוקצה עצמו, וטלטול

על ידי דבר אחר מותר רק לצורך מקומו. והכי קיי"ל.

(ב)

דעת ר"ת וסיעתו, ששניהם לא הותרו אלא לצורך גופו ומקומו, ולא לצורך המוקצה

עצמו. והכי קיי"ל לענין אמירה לנכרי להביא הנר בשבת.

(ג)

דעת הר"ן, ששניהם לא הותרו אלא לצורך מקומו. ולא קיי"ל כוותיה.

[1014] עתה אחרי שביאר שיטת

ר"ת בטלטול מוקצה מן הצד, בא לבאר את יסוד ההיתר לומר לנכרי לעשות דבר שיש

אופן היתר לישראל לעשותו. שיש בזה ד' אופנים, ורק באחד מהם קיי"ל להיתר:

(א)

מותר לומר לנכרי להדליק נר, דאי בעי הישראל יכול לילך בלא נר. ולא קיי"ל כן,

כי יש יתרון לאור מן החשך.

(ב)

מותר לומר לנכרי להביא מרשות הרבים, דאי בעי הישראל ילך בעצמו לרשות הרבים וישתה

שם. ולא קיי"ל כן, כיון שמלאכה זו עצמה אינו יכול לעשותה.

(ג)

מותר לומר לנכרי להביא מרשות הרבים, דאי בעי הישראל עביד מחיצת בני אדם. ולא

קיי"ל כן, שאין היתר זה תלוי בדעתו.

(ד)

מותר לומר לנכרי להביא מוקצה, כיון שהישראל יכול להביא בעצמו בטלטול מן הצד. וכן

קיי"ל.

[1015] עיקר פסק זה של ר"ת

נתבאר בהגהות מיימוניות פי"ב אות ה (ר"ת התיר בשבת שילך נכרי עם ישראל בנר

הדלוק בידו ... כיון דליכא איסור אלא משום מוקצה שרי מן הצד, דכולהו מוקצה בעלמא

הכי שרין, וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל לנכרי לנר באיסורא דלא מן הצד, לית לן בה,

כיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר, אי מטלטל לה נכרי באיסור אין לחוש לכך).

ואחר כך הוסיף פרט נוסף בהיתר (אבל ודאי אסור שידליקנה נכרי

לצורך ישראל, שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשות בשום ענין. וגם בדבר זה יש צד

להיתר, דהא אי בעי ישראל לאתויי בלא נר. מכל מקום אין להקל כל כך בענין, והמחמיר

תבא עליו ברכה) .

ומקור סברה זו בדברי ר"ת בתוס' שבת קכב, א ד"ה משקה

(אומר ר"ת ... דווקא להשקות בהמתו אסור, משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור,

אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות,

לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).

ומטעם זה יכול לומר לנכרי להדליק הנר

לצורך הישראל. ומכל שכן שיכול לומר לו להביא נר הדלוק כבר.

אלא מכל מקום מחלק בינם הגהות מיימוניות

(אין להקל כל כך בענין, והמחמיר תבא עליו ברכה).

והרי כן שנינו קכב, א (נכרי שהדליק את

הנר ... בשביל ישראל אסור).

ויתבאר לקמן הטעם לזה, כיון "שיש

יתרון לאור מן החשך, להכי המחמיר תבא עליו ברכה".

ומזה נראה, שכל ההתירים האלו שייכים זה

לזה, אלא דלא קיי"ל כוותייהו אלא בנידון דידן, מהטעם שיתבאר לקמן.

[1016] עתה בא לבאר הטעם שסומכים

על דעת ר"ת לומר לנכרי להביא הנר הדלוק, אף דקיי"ל כדעת הרא"ש שחלק

על ר"ת בהיתר אמירה לנכרי להביא לו מים מהבור שברשות הרבים.

כמבואר ברא"ש פט"ז סי"ב

(רבינו תם ז"ל היה אומר ... מילא בשביל שישתה ישראל שרי, אפילו לאותו ישראל

שמילא בשבילו, משום שיכול לירד לבור ולשתות ... מיהו קשה מנר הדלוק במסיבה דאסרינן

ברוב ישראל, אטו אם היה נר דלוק במקום אחר בבית, כיון דישראל היה יכול לילך

ולהשתמש לאור אותו הנר שמותר להשתמש לאור נר זה, והא לא מסתבר כלל).

וכיון דלא קיי"ל שם כר"ת, כדלקמן סי' שז סט"ז (אף

על פי שיש צד ודרך שיוכל הישראל להגיע לאותו דבר שהנכרי עושה לו, בלי שיעשה את

המלאכה שהנכרי צריך לעשות באותו דבר עד שמגיע לישראל, כגון שאומר לנכרי להביא לו

מים לשתות מן הנהר, אף על פי שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם, אין זה

מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי).

לכאורה לפי זה הי' לנו לאסור גם לומר

לנכרי להביא נר הדלוק, שאין לנו מקור להתיר בזה.

[1017] שיש טעם להתיר בזה יותר,

כדלקמן בסמוך (דהתם אין היתר לישראל לעשות המלאכה עצמה שעושה הנכרי בשבילו, אלא

שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה (משא"כ הכא שעיקר המלאכה היא הבאת הנר, ומה

איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד)).

[1018]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל טז.

[1019] בתוס' שם (אומר ר"ת

מדנקט בהמתו, ולא נקט מילא מים לעצמו, דווקא להשקות בהמתו אסור, משום שלא היה יכול

להביאה לתוך הבור, אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס

לתוך הבור ולשתות לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).

אם כן אזיל לשיטתו, והתיר גם האמירה

לנכרי להביא נר הדלוק.

[1020] אף שסומך בהגהות

מיימוניות על דעת ר"ת, מכל מקום לענין לומר לנכרי להדליק הנר "דאי בעי

מייתו בלא נר" כתב "דאין להקל כל כך והמחמיר תבא עליו ברכה".

ומדברי הטור וב"י נראה שמפרשים

בדבריו, דאין להקל אף בדיעבד.

[1021] "ואם אומר לעבדו או

לשפחתו לילך עמו והדליקו את הנר ... אין זה לצורך גוי, כיון שעיקר ההליכה לצורך

ישראל". הרי שאוסר אף בדיעבד.

[1022] "כן כתבו הגהות [מיימוניות]

בפ"ו, ואף על פי שכתבו שיש בדבר זה קצת היתר, דהא אי בעי ישראל מייתי בלא נר,

העלו דאין להקל בענין כלל". הרי פירש גם בדברי הגהות מיימוניות שאסור אף

בדיעבד.

[1023] כאמור בקהלת ב, יג (וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך).

[1024] ונראה מדברי הגהות

מיימוניות, שלומר לנכרי להביא נר הדלוק, הוא ממש דומה לדין ר"ת לענין מים,

ומתיר בשתיהם אפילו לכתחלה.

[1025] אף שבהגהות מיימוניות לא

נתפרש להתיר אף לכתחלה לומר לנכרי להביא נר הדלוק, מכל מקום נתפרש כן בהגהות מרדכי

שבת פב, ד (עוד

כתבו דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק, דלא הוי אלא טלטול, דאפילו לישראל אין אסור

אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור) .

[1026] "ויש מקילין ואומרים

דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל, מותר לאדם לשתות מהם, הואיל ואפשר לילך

שם ולשתות. ויש מתירין אף לכתחלה".

והקשה במ"א שם ס"ק כה (חפשתי

בכל בו ולא מצאתי זה, וגם בד"מ לא כתב מקום מוצאו, וגם בתשובת מהרי"ל

סי' קט"ז כתב דר"ת לא התיר אלא דיעבד, אבל לכתחלה אסור).

ומבאר רבינו שאפשר כוונת הרמ"א היא

להגהות מרדכי שכתב בפירוש להתיר אף לכתחלה.

וראה לעיל (הערה 930 )

אם הכי קיי"ל, להתיר אף לכתחלה.

[1027] עתה בא לבאר הטעם שסומכים

על ר"ת לענין לומר לנכרי להביא נר הדלוק, אף דלא קיי"ל כוותיה לענין

הבאת מים מבור שברשות הרבים.

ולכאורה כל האמור לעיל הוא לדעת הגהות

מיימוניות והגהות מרדכי שפסקו כר"ת, לענין מים, ולכן התירו אף לומר לנכרי

שיביא נר הדלוק, אף לכתחלה. אמנם לדידן לא קיי"ל כר"ת לענין מים, אלא

כהרא"ש שאוסר (כדלעיל הערה 1016 ).

[1028] אף שלדעת הרא"ש

נתבאר לעיל שאין לסמוך על היתר זה שאין לו רמז בתלמוד, ואף דלא קיי"ל

כר"ת, מכל מקום יש לנו לסמוך על דעת ר"ת בפרט הזה, מסברה זו שאפשר גם

הרא"ש לא יחלוק עליה.

[1029] קנ, א (מותר לאדם לומר

לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך).

[1030] לעיל שם קונטרס אחרון ס"ק

ח (אלא אם כן יש צד היתר היום על ידי בורגנין, ורוצה לומר שאיסור המלאכה אינו מחמת

עצמה אלא דבר אחר גורם האיסור, ויוכל להצטייר שיסתלק אותו גורם ויעשה המלאכה בהיתר

היום בדמותה כצלמה כמו שרוצה לעשותה למחר, אזי מותר להתעסק בה, אף על פי שלא נסתלק

הגורם עדיין, וגם אי אפשר להסתלק היום בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל

לעשותה דוקא באיסור, אלא לעשות דבר שהוא מותר בעצמו).

וכן הוא לקמן סי' שז סט"ו (ולא

נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם, אבל דברים שאיסורם נתלה בדבר אחר,

ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת, מותר להתעסק בהם בדבור לעשותם

אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האסור, אלא באותם דברים שהיה

להם היתר מחמת עצמם אילולי אותו דבר הגורם להם האסור. לפיכך גבי איסור חוץ לתחום,

כיון שיש צד היתר על ידי בורגנין, נמצא שאין האיסור בהילוך מחמת עצמו, שהרי אותו

הילוך עצמו מותר כשיש בורגנין, אלא האיסור בהילוך הוא מחמת מניעת הדיורין על הדרך,

והוא אינו מדבר אלא שילך בדרך, ולא שילך במניעת הדיורין וכן כל כיוצא בזה).

וכל זה אינו שייך בהיתר של ר"ת

במים (וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות, לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי);

שהרי אין כאן אופן המותר להביא המים מהבור לבית.

ומטעם זה קיי"ל לאסור בדיעבד, לא

רק בנכרי שהדליק הנר עבור ישראל, אלא אף בנכרי שהביא מים מהבור לצורך ישראל. ומכל

מקום קיי"ל להתיר לומר לנכרי להביא נר הדלוק.

[1031] סעיף טז (אם אין שם צד

היתר לישראל לעשות אותו דבר עצמו שהנכרי עושה לו ... כגון שאומר לנכרי להביא לו

מים לשתות מן הנהר, אף על פי שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם, אין זה

מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי כמ"ש בסי' שכ"ה). ולא הובאה סברת

הראבי"ה, להתיר בזה מטעם שאפשר לו לעשות מחיצות מבני אדם.

[1032] ס"ק ד (כתב ב"י

בשם הגהות מרדכי וז"ל, כתב עוד שם בשם ראבי"ה, דאמירה לעכו"ם

בדאורייתא נמי לא אסירה אלא בדבר שאי אפשר למצוא תקנה על ידי ישראל לעשותו, כגון

להחם חמין, אבל אם אפשר לעשותו, כגון ברשות הרבים דיכול להביא על ידי מחיצות בני

אדם, שריא אמירה לעכו"ם).

[1033] סי' שצא ד"ה מי

האדם.

[1034] סוף מסכת שבת (פד, ב).

[1035] "יש מי שאומר שלא

יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו".

[1036] סי"ד (במה דברים

אמורים שמותר להעמידם בשבת, אלא כשהם אינם יודעים שלשם מחיצה הוא מעמידם שם ...

אבל אם אפילו אחד מהם יודע אסור להעמידם).

[1037] בעבודת הקודש שער ג ס"ה

(ויש מי שהורה שלא יעמיד אותם אדם שרוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחר.

ולא יראה לי כן, ואיני יודע עיקר לדברים אלו). הובא במ"מ פט"ז הכ"ב

(אבל הרשב"א ז"ל כתב שכל שנעשית בשגגה אפילו נתכוין העושה לטלטל בה הרי

זה מותר לטלטל בה). ובמ"א שם ס"ק יד (דהא אמרינן בגמרא עושה אדם את

חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן שם כו', משמע שעושה על דעת לטלטל, ואפילו הכי שרו,

וצ"ע. ואפשר דמשום הכי כתב שהרשב"א חולק).

וגם לקמן שם לא הובאה דעה האוסרת.

[1038] שבשו"ע שם.

[1039] שאף אם היינו אומרים שזה

נקרא היתר ברור, לעשות מחיצות בני אדם.

מכל מקום לא יועיל שיוכל לומר לנכרי

להביא מרשות הרבים, שלא התירו לומר לנכרי אלא לטלטל מוקצה שהוא דרבנן.

אבל לקמן סי' שכה סט"ז (אם מילא

מבור העומד בכרמלית או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא

הובא בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים), הרי שגם בכרמלית לא התירו

(אלא בדיעבד לאחרים).

וראה רביד השלחן סי' שז ס"ק יד.

כנישתא דבי רב הערות יא-ב.

[1040] על מ"ש ברמ"א

שם ס"י (להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית, או בלא עירוב ... שיש להחמיר

בדבר), כתב הט"ז שם (קשה לי מאי שנא ממ"ש בסי' רע"ו ס"ג דמותר

לומר לעכו"ם לילך עמו וליטול נר דלוק, הואיל ואינו עושה רק טלטול בעלמא, הכא

נמי כן הוא, דלא עביד העכו"ם אלא טלטול בעלמא חוץ לעירוב).

[1041] "העולת שבת ס"ק

ל"ב העתיק כאן דברי הגהות מרדכי, ולא הרגיש שדבריו סותרין זה את זה".

הרי דלא קיי"ל כדעת הגהות מרדכי בשם ראבי"ה, להתיר מטעם שיכול להביא

במחיצות של בני אדם.

[1042] "ואין לעשות מחיצה

של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק. ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים, יותר עדיף

להוליך שם תינוקות", הרי שגם במקום שיש לו בני אדם, לא התיר לומר לנכרי להביא

(אלא לקטנים).

[1043] אוצ"ל: ברמ"א

(שכתב יותר עדיף כו' משמע שיש לו בני אדם).

[1044] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים סי"א-ב נתבאר, שאם עבדו או

שפחתו הולכים עמו ומדליקים הנר, חשובה ההדלקה לצורך הישראל. ואם השפחה מדיחה הכלים

ומדלקת הנר, חשובה ההדלקה לצורך עצמה.

וטעם החילוק בינם נתבאר בט"ז

"כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים". ויש לפרש זאת

בשני אופנים:

(א) כשהולכים עמו ומדליקים הנר, גם הוא

נהנה מהנר, וחשוב לצורך ישראל. משא"כ בהדחה אין הישראל עומד ליד הנר בעת

ההדחה.

(ב) כשהולכים עמו, הרי עיקר ההליכה היא

לצרכו, ואם כן גם ההדלקה היא לצרכו. משא"כ בהדחה אין גופו נהנה מההדחה, אלא שכלים

שלו מודחים, ולכן אין ההדלקה חשובה לצרכו.

והנפקא מינה היא, כשהישראל עומד אצלה

בעת ההדחה, ונהנה מהנר.

ולכן בפנים שם כתב שתי הגרסאות בין חצאי

עיגול מספק.

אמנם כאן מוכיח כאופן השני, שהרי

מוכרחים לומר שהנכרי הדליקו לצורך עצמו, ואם כן אין שום איסור במה שהישראל נהנה

מהנר.

אלא ודאי הכוונה היא, שגופו נהנה מהליכה

זו ועיקר ההליכה וההדלקה היא לצרכו. משא"כ בהדחה, שאינו נהנה מההדחה, אלא

מהכלים המודחים, לכן אין ההדחה וההדלקה נחשבים לצרכו.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי

השלחן ע' שצו. כנישתא דבי רב ע' תרפג. קובץ הערות וביאורים חי"ג.

[1045] אף אם נאמר שמ"ש

הט"ז ס"ק ה " גוף הישראל נהנה ממנו", פירושו נהנה מהנר ( ואף

אם עומד אצל הנר כשמדיחה את הכלים יהי' אסור). מכל מקום אין לפסוק כן.

[1046] "אם עשה לצורך שניהם

אסור ,

כמ"ש סי' תקט"ו סס"ו". והוא האמור ברמ"א שם (מחצה על

מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם, אסור ). ובמ"א שם ס"ק כג (מחצה על

מחצה, הוי לצורך שניהם).

וכן הוא לעיל ס"ז (אם יש הוכחה

שמדליק לצורך ישראל ולצורך נכרי ... אסור).

[1047] בקונטרס אחרון שם

ס"ק ו (שדעת רש"י ורבותיו דמחצה על מחצה אינו כספק ... ואף הגאונים

ורי"ף ורמב"ם ... סבירא להו דמחצה על מחצה אינו ספק).

[1048] שכתבו "אע"פ

שגם הם צריכים לו", ונראית לכאורה הכוונה שהדליקו בשביל שניהם.

[1049] וכן נתפרש בפנים

סי"א (אף על פי שגם הם צריכין לנר זה, ומתכוונים לצורך עצמן בלבד).

[1050] אף אם נאמר הכוונה שהדליק

לצורך שניהם ומותר. מכל מקום לדידן, שאם הדליק לשניהם אסור, צריך לפרש כנ"ל.

[1051] ל"ת סה כ, ב (דודאי לשם שניהם נתחמם, בשביל גוים [ו]בשביל

ישראל, ולכך אסור).

שהוא לישנא אחרינא ברש"י קנא, א ד"ה רוחץ בה (לישנא

אחרינא ... כיון דמחצה על מחצה, ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו, שהרי לא לאדם אחד

לבדו הוחמו דנימא ספיקא לנכרי ספק לישראל. ולשון זה נראה לי עיקר).

[1052] קכב, ב ד"ה אדעתא דרובא (ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם

עלה דמלתא, דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל, ואיכא למימר עיקר דעתיה

דמדליק בשביל נכרי).

[1053] שגם לדידן, שכשהדליק

לשניהם אסור, מכל מקום הי' מקום להתיר, כיון ש"מתכוונים לצורך עצמן בלבד".

ושוב לא איכפת לי מה שהישראל נהנה מהנר. וכן נתפרש בפנים סוף סי"ב (ומותר

להשתמש לאור נר זה).

[1054] אלא על כרחך יש לפרש את

מה שכתב הט"ז "כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו" ,

כאופן השני הנ"ל, שעיקר ההליכה היא בשביל הישראל, שגופו נהנה מהליכה זו.

משא"כ ההדחה אינה בשביל הישראל, אלא שכלים שלו מודחים.

[1055] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים סי"ג הובאו ב' דעות בנכרי

שהוסיף עצים לצורך הישראל, ומסיק שלעת הצורך יש לסמוך על המקילים.

ואילו לענין כלו עצים הראשונים, הובאו

בסי"ד ב' דעות, ומסיק שבמקום צורך גדול יש לסמוך על המקילים.

המקור לשני המסקנות האלו הוא בט"ז,

שלדעתו אין הפרש בין כלו העצים לבין לא כלו העצים, ולכן יש לסמוך בשניהם על

המקילים – במקום צורך גדול.

ועל זה בא לבאר כאן את טעם החילוק בינם,

כי הב"י והב"ח והמ"א מחלקים בין כלו לבין לא כלו, ויש לסמוך עליהם

בעת הצורך. משא"כ בכלו, אין להקל אלא בצורך גדול.

וכן מבאר הטעם שלא חילק בפנים בין אם

הנכרי מכירו או אינו מכירו, כי בלא צורך יש להחמיר אף באינו מכירו, ובמקום הצורך

יש להקל אפילו בהוסיף עצים לצורך הישראל.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי השלחן

ע' שצז ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרפז ואילך. קובץ הערות וביאורים חי"ג.

[1056] סוף ס"ק ג (מכל מקום

לצורך גדול, דהיינו שענג שבת תלוי בזה, המיקל בנרות, אפילו אחר כיבוי הראשון,

ובמדורת אש גם כן, ולא חייש לשמא ירבה, יש לו על מי לסמוך. כן נראה לענ"ד).

הרי שהן קודם כיבוי הראשון והן אחר

כיבוי הראשון, הן בנרות להאיר והן במדורה להתחמם, אין להקל אלא לצורך גדול שענג

שבת תלוי בו.

[1057] בתחלת ס"ק ג (לדעת

המתירים שזכרנו בסמוך במרבה על האש שנעשה תחלה בהיתר ... מותר גם כאן אחר שיכבה

הראשון. דהא באש ודאי אי אפשר לידע מתי כלה האש הראשון אחר שנתרבה ודולק, אלא ודאי

כיון שבתחלה היה לנו היתר, לא נתקלקל אחר כך דבתר התחלה אזלינן ... נמצא שיש כאן

ב' פלוגתות. הא' לענין מדורות אש, אסור להאוסרים אפילו בשעה שעדיין היתר, והמתירים

סבירא להו דאין כאן איסור לגמרי כיון שהתחילה בהיתר. וגבי נר סבירא להו להאוסרים,

דדוקא כל זמן שהראשון דולק כו', ולהמתירים אפילו אחר שכבה הראשון מותר ליהנות מן

השני. ותרתי פלוגתות אלו חד טעמא אית להו, אי אזלינן בתר התחלה או לא).

והיינו שאם הוסיף נר שני, בזה ודאי אפשר

לידע מתי כלה הראשון, והמחלוקת היא רק אחר שכלה הראשון. משא"כ בהוסיף עצים

למדורה, בזה אי אפשר לידע מתי כלו הראשונים, ולכן דעה אחת אוסרת אפילו לפני שכלו

הראשונים ודעה השנית מתירה אפילו אחר שכלו הראשונים.

[1058] שצוטטו לעיל בפנים

סי"ג (הערה 960 ).

[1059] סעיף ד (אם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק

נר אחר ... לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני) .

[1060] שאף שבסעיף א הביא ב'

דעות (אם הדליקו לצרכו ... מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. והוא הדין לעושה מדורה

לצרכו או לצורך חולה. ויש אוסרים במדורה, משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו). ולפי דעת

הט"ז מחלוקת זו היא גם אחרי שכלו העצים הראשונים.

מכל מקום חזר וסתם לאיסור אחרי שכלו,

כמבואר בס"ד ( אבל

לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני ).

ולפי זה אסור במדורה אף קודם שכלו

העצים. ולכן הצריך הט"ז צורך גדול, הן אחר שכלו והן קודם שכלו.

[1061] ד"ה ואם יש נר (העיקר

כדפירשתי, דלאו דוקא נקט רבינו הדליק נר ונתן שמן, דהוא הדין הרבה עצים, דחד דינא

לכולהו הני תלתא לרבינו, לא שרי אלא כשהנר הראשון לא כבה, והשמן הראשון לא כלה,

והבערת העצים לא כלו).

הרי שלדעתו גם במדורה יכולים לידע מתי

כלו העצים הראשונים.

[1062] ס"ק יב, שהביא דברי

הב"ח הנ"ל.

[1063] שיכולים לידע מתי כלו

העצים הראשונים, שהרי לענין קודם שכלו העצים מביא בס"א מחלוקת הפוסקים, ואילו

לענין אחר שכלו פוסק בפשיטות בס"ד לאסור.

וראה שו"ת צמח צדק סי' צג, איך

שביאר את שיטת הב"י בזה.

[1064] דלא כדעת הט"ז

הנ"ל, שלדעת האוסרים בנר אחר שכבה הראשון, יש לאסור בעצים אף קודם שכלו העצים

הראשונים.

[1065] שמה שסתם לאיסור (בסעיף

ד) אחר שכבה הראשון, אינו מורה שאוסר גם קודם שכבה, שהרי קודם שכלו העצים הביא

(בסעיף א) את דעת המתירין בסתם.

[1066] כלל זה הובא גם לעיל סי'

רמד בקונטרס אחרון ס"ק ו. לקמן סי' שמח ס"ק א. סי' שנ ס"ק א.

יו"ד סי' לב ס"ק ב. סי' קפו ס"ק ז. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל

עג.

[1067] על מ"ש הטור (אם עשה

אש לצרכו ... אסור להתחמם כנגדו, שמא ירבה בשבילו), כתב בב"י שם (אבל

סמ"ג (שם) והתרומה (שם) והמרדכי בפרק קמא (שם) והגהות פ"ו (שם) חלוקים

על דברי רבינו, שהם ז"ל התירו לישראל להתחמם כנגד אש שעשה הגוי לצרכו או

לצורך חולה שאין בו סכנה ... כיון דאש מועטת מחממת לכולם תו לא חיישינן שמא ירבה).

הרי שעכ"פ "אם עדיין לא הרבה" יש להקל כיון "שהמה

הרבים".

ואפשר צ"ל "[אף] אם עדיין לא

הרבה", ומכל שכן אם כבר הרבה. והיינו לפי סברת הב"ח שם (דמודה הרוקח

וסמ"ק ורבינו היכא שהיה מתחלה נר דולק ... וכן היה אש ... בהיתר ... ובא גוי

והוסיף נרות בשבת או נתן באש הרבה עצים, אף על פי שעשה כך בשביל ישראל ... אין שם

איסור, כיון דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, דכבר הרבה עצים באש ואין צריך עוד לרבות

בשבילם. אבל הרוקח וסמ"ק ורבינו איירי בגוי שתיקן אש לצרכו ולצורך גוים אחרים

בשבת, דאסור לכתחלה לבא ולישב אצל האש, דאיכא למיחש שכאשר יראה הגוי שבא הישראל

לישב ולהתחמם עמהם ירבה עצים על המדורה בשביל ישראל ואסור).

וכיון שאף אם עדיין לא הרבה, העיקר

כהמתירים, מכל שכן אם כבר הרבה, העיקר כהמתירים.

[1068] ראה כללי הפוסקים וההוראה

כלל קג.

[1069] ד"ה ואם יש נר (בהרבה

עצים על המדורה ... ליכא למיחש עוד לשמא ירבה בשבילו, דכבר הרבה עצים ... אבל

רבינו מדבר בגוי שתיקן אש בשבת לצרכו או לצורך חולה, ושוב ישב הישראל אצל המדורה

להתחמם כנגדו, דהתם הוא דחיישינן שמא ירבה עוד בשבילו). הרי שאוסר עכ"פ

כשעדיין לא הרבה.

[1070] עכ"פ אחר שהרבה

(אפילו עדיין לא כלו).

ולכן החמיר בפנים שלא לצורך, הן קודם

שהרבה והן אחר שהרבה.

וראה ביאורי השלחן, וכנישתא דבי רב.

[1071] שהרי מקור חשש שמא ירבה הוא בהלכה דלקמן סי' שכה סי"ז-ח (ליקט

נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו ... אם מכירו אסור ... גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט

בשביל בהמתו ... וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו שמא ירבה בשבילו אם הוא מכירו).

ומכל מקום סתם כאן הטור לאסור (אסור

להתחמם כנגדו שמא ירבה בשבילו).

ונחלקו כאן הפוסקים אם ומתי יש להחמיר

כאן אף באינו מכירו, וכאן בפנים סי"ג לא הובאה מחלוקת זו, והיינו שהחמיר אף

באינו מכירו.

[1072] ד"ה ודעת הרוקח (דאפילו

לא הכירו מעולם, עכשיו שיושב אצל אש שלו הוה ליה כמכירו, ואיכא למיחש שמא יבעיר

עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל). הובא במ"א ס"ק ג, ובט"ז ס"ק

א.

[1073] ס"ק א (ונראה לענ"ד

... אם הישראל משקה לבהמתו בפעם אחת עם בהמת העכו"ם, ודאי אסור אפילו באין

מכירו, דפשיטא שיש חשש שירבה בשבילו, דהא העכו"ם לא מילא אלא לצורך בהמתו

לחוד, וכיון שבהמת ישראל שותה עמה, יצטרך בודאי להביא מים שניים. וכן כאן גבי אש

שהוא יושב לחמם עם העכו"ם בפעם אחד, ומסתמא לא הכין העכו"ם האש רק לצרכו

לחוד, דהיא מדורה קטנה, ולשנים צריך יותר, על כן יש חשש כאן אפילו באין מכירו).

[1074]

ראה פתח הדביר סי' רעו. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 177. כנישתא דבי רב הערה

כא.

[1075] ולקמן שם סל"ה (מותר

לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו או לצורך נכרי אחר, ואפילו אם מגיע לישראל הנאה

מזה).

[1076] ולעיל שם ס"ז (כיון

שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל, אלא בשביל טובת עצמו, שיטול חלק

המגיע לו מפירות השדה, אף על פי שמאיליו נהנה הישראל, אין בכך כלום).

[1077] דמיירי בטור בשניהם (אם

עשה אש לצורכו, או לצורך חולה שאין בו סכנה, אסור להתחמם כנגדו שמא ירבה בשבילו).

וכשם שלצורך חולה מיירי שמדליק משל

ישראל, כך גם לצורכו מיירי שמדליק משל ישראל.

[1078] דאף שהם מים ועשבים של

הפקר, מכל מקום על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו, ולא חששו שיעשה זאת עבור הישראל

באינו מכירו.

[1079] כמבואר בפנים סט"ו (בארצות

הקרות, כמו במדינות אלו, מותר לומר לנכרי לעשות מדורה בשביל ישראל ביום שהקור גדול,

וכן לומר לו לחמם את בית החורף, לפי שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול).

[1080] סעיף ד (מותר להשתמש עד

כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואחר כך אסור).

[1081] ד"ה ולענין הלכה (ולענין

הלכה נראה דאע"ג דרבו המתירים ומהר"ם עמהם, יש לנו לחוש לרבינו תם, דכתב

האגור משמו דאוסר במדורה שהרבה גוי לצורך ישראל, אף על פי שהיה אש מתחלה, וגם

המרדכי כתב בפרק קמא דיש אוסרין. ונראה דלא אסרו אלא דוקא לאחר שכלו העצים

הראשונים, וכדעת רבינו. וכן בהוסיף גוי נרות בשבת, או נתן שמן בנר, דאסור לאחר

שכבה הנר הראשון, ולאחר שכלה השמן הראשון, דחד דינא אית להו להני תלתא).

[1082] ס"ק יב, שהעתיק דברי

הב"ח (שלאחר שכלו הראשונים אסור להתחמם כנגדו).

[1083]

לענין צורך גדול, שהוא כשעת הדחק, ואם צריך גם הפסד מרובה, ראה לעיל סי' רמד

בקונטרס אחרון ס"ק ד. סי' רנב ס"ק ב. לקמן סי' שז סוף סי"ב. כללי

הפוסקים וההוראה כללים יז. צט. רצ.

[1084] ראה שם כלל צט.

[1085] שצוטטו לעיל בפנים

סי"ג (הערה 960 ).

[1086] ס"ק ג (לדעת המתירים

שזכרנו בסמוך במרבה על האש שנעשה תחלה בהיתר, ודאי לא סבירא להו האי מלתא, אלא

מותר גם כאן אחר שיכבה הראשון ... ותו דלא זכרו המתירים כלל דבר זה שיש איסור אחר

כיבוי הראשון ובודאי לא הוי שתקי מזה אלו היו סבורים לאסור. ובהגהות מיימוניות כתב

וז"ל וזכורני כשהייתי אצל מורי במגדול ווישבורק, בערב שבת עשינו [מדורה]

להתחמם בשבת כנגדה, וכשישבנו עד שכמעט מדורה היתה כלה, באו העבדים ועשאוה גדולה,

ואמרו בפירוש שעשאוה לנו לנחת רוח, וישבנו אנחנו אצלה ושמחנו בדבר עכ"ל).