ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לטביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובהאגרת התשובה ג68

68

"עולה ומגיע" ("עולה" לפני "מגיע") — דלכאורה הי' צ"ל סדרן הפוך (תחילה "מגיע" ואח"כ "עולה"), שהרי בנמשל, המשכת וירידת "הבל העליון" לנשמת האדם, תחילה נמשכת החיות למטה, ואח"כ "עולה" לשרשה ומקורה¹⁰.

ועוד זאת — למאי נפק"מ כאן, לתוכן המשל מאדם ה"נופח לאיזה מקום", זה ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב"? והרי במשל זה אין ענין של "רצוא ושוב"¹¹.

ויש לומר, שאדרבה: ע"י הוספה זו ד"עולה ומגיע" המרמזת על כך ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב" — ובסדר ד"עולה" קודם "ומגיע" — מבואר ומוסבר תוכן ביאור אדה"ז בפרק זה, כדלקמן.

ג. תוכן פרק זה הוא לבאר גדר עונש כרת ומיתה בידי שמים¹², שאינו דבר צדדי ע"י "פעולה" נוספת כעונש על החטא, דכשעובר עבירה שיש בה כרת נענש בעונש זה — אלא הוא עונש טבעי הנמשך מהעבירה בדרך ממילא, דכשעובר עבירה שיש בה כרת נכרתה נשמתו ממקור חיותה, וממילא אינו יכול לחיות יותר מנ'¹³ שנה.

וזה הוא רק בישראל, לפי שנשמת ישראל היא "מבחי' פנימיות ומקור הדיבור, הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה (של שם הוי')"¹⁴, שלכן, ע"י עוונותיכם ה"מבדילים ביניכם לבין אלקיכם", "נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה שנמשכה מה"א תתאה" (מקור חיות נשמת האדם),

משא"כ בשאר נבראים לא מצינו ענין הכרת, לפי שהם "חיים וקיימים" (רק) מ"רוח פיו" שהוא החיות המלובש "באותיות שבעשרה מאמרות"¹⁵, דיבור (לא "הבל העליון") [כפי שמבאר אדה"ז בארוכה בפרק הקודם¹⁶ ההפרש ה"עצום מאד" שבין כל הנבראים ובין נשמת האדם, שהוא כההפרש שבין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו (ש"מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר. . חיצוניות מנפש החי' שבקרבו") להבל היוצא ע"י נפיחה, ש"מלובש בו כח וחיות פנימי'" דהנפש].

היינו: אע"פ שגם שאר הברואים חיים וקיימים אך ורק מדבר ה' ורוח פיו ית'¹⁷, מ"מ, חיות זו המלובשת בדיבורו ית' אינה נפסקת¹⁸ ע"י עונות¹⁹, וכריתת "חבל"

הערות

10. ואף שהלשון הוא "רצוא ושוב" — הרי כיון שהמדובר בהמשכת וירידת החיות, היינו רצו"ש שבאור (לגבי כלים), הרי "הרצוא הוא בחי' מטי דהיינו התפשטות האור, והשוב הוא בחי' ולא מטי שהוא בחי' הסתלקות האור מן הכלי, כי מצינו אשר רצוא יהי' פירושו המשכה" (סה"מ תש"ה ע' 3. ע"ש).
11. באגה"ק שם מבאר ענין החולי הנעשה ע"י "קלקול באיזהו מקומן המונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם. . אזי נפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב ע"י סיבוב הלז". אבל לכאורה זהו ביאור נוסף, ואינו שייך לתוכן המשל דאדם הנופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ כו'.
12. שהתחיל בו אדה"ז בריש פ"ד.
13. בכרת, וס' שנה במיתה בידי שמים (אגה"ת פ"ד שם. והוא כשיטת הירושלמי בכורים רפ"ב — כפי' התוס' (שבת כה, א ד"ה כרת. ועוד). — נת' בלקו"ש ח"ה ע' 134 הערה 21).
14. אגה"ת כאן (רפ"ה).
15. אגה"ת פ"ד (צד, א).
16. שם.
17. כמשנ"ת בארוכה בתניא ח"ב פ"אג.
18. כמו במשל, שרק הבל הנופח אינו מגיע כשיש חציצה, אבל דיבורו של אדם נשמע ("מגיע") גם כשיש חציצה.
19. אף שהם "נגד רצון העליון ב"ה המחי' את הכל כמ"ש (תהלים קלה, ו) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ" (המשך ל' אדה"ז באגה"ת כאן — צה, ב), היינו שלא רק "שהוא מקור השפעת שם הוי'" (אגה"ת שם), אלא גם בשמים וארץ — ומ"מ אין העונות גורמים הפסק החיות. ויש לומר ההסברה בזה: "רצון העליון ב"ה" מורה על הכוונה, הפנימיות של החיות, ולכן עשיית דבר שהוא "נגד רצון העליון ב"ה" פוגע רק בפנימיות החיות, ולא בחיצוניות החיות, שהיא החיות המלובשת בדיבורו ית'. וראה לקו"ת שמע"צ פב, סע"א.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 8 עמודים.