תקיג דין ביצה שנולדה ביום טוב

תקיג דין ביצה שנולדה ביום טוב

ובו י"ט סעיפים

ביצה

שנולדה ביום טוב או בשבת

א ביצה ²⁶⁸⁰

שנולדה ביום טוב שחל להיות אחר השבת או בשבת שאחר יום טוב ²⁶⁸¹ ,

אסורה באכילה בו ביום ²⁶⁸²

מן התורה ²⁶⁸³ ,

לפי שכל ביצה שנולדה ביום זה כבר היא נגמרת במעי התרנגולת ביום שלפניו, ונמצא שיום

אתמול הכין את הביצה לאכלה ביום זה שנולדה בו, ואם אתמול היה שבת או יום טוב נמצא

ששבת או יום טוב הכין ותיקן אכילת יום טוב או שבת שאחריו ²⁶⁸⁴ ,

והתורה אמרה ²⁶⁸⁵

והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגו', ואין הכתוב מדבר באפייה ובישול ושאר

תיקון צרכי סעודה הנעשים בידי אדם, שהרי כבר נאמר ²⁶⁸⁶

את אשר תאפו אפו וגו', הא אין הכתוב מדבר אלא בהכנת שמים ²⁶⁸⁷ ,

כגון ביצה שנגמרת במעי אמה ומוכנת לאכלה למחר, ואמרה תורה ביום הששי, כלומר סתם

ששי יום חול הוא ²⁶⁸⁸ ,

ובו והכינו את אשר יביאו, כלומר יום זה שהוא חול מכין אכילת יום קדש שלאחריו, אבל

יום קדש דהיינו יום טוב אינו מכין ליום קדש שלאחריו ²⁶⁸⁹ ,

וביצה שנגמרה במעי אמה ביום טוב אסורה בשבת שלאחריו, וכן שנגמרה בשבת אסורה ביום

טוב שלאחריו, שגם יום טוב נקרא שבת ²⁶⁹⁰ ,

ואכילתו היא חשובה בעיני המקום להצריך לה הכנה והזמנה מיום חול כמו שבת. אבל ביצה

שנולדה במוצאי שבת או במוצאי יום טוב מותרת באכילה בו ביום, שאין אכילת החול חשובה

כלום ולא שייך בה כלל הכנה והזמנה ²⁶⁹¹ :

ב ומדברי סופרים שכל ביצה שנולדה בשבת

שאינו לאחר יום טוב, או ביום טוב שאינו לאחר השבת, אפילו נולדה מתרנגולת העומדת

לאכילה שאין כאן דין מוקצה כלל ²⁶⁹² ,

הרי זו אסורה באכילה עד לערב, גזרה משום ביצה שנולדה בשבת שלאחר יום טוב או ביום

טוב שלאחר השבת ²⁶⁹³ :

ג וכיון שהיא אסורה באכילה, אסורה (א) גם

כן בטלטול ²⁶⁹⁴ , שהרי אינה ראוייה

לכלום בו ביום ²⁶⁹⁵ .

ואפילו ליגע בה אסור ²⁶⁹⁶ ,

אע"פ שמותר ליגע בכל דבר שהוא מוקצה, ואינו אסור אלא בטלטול ²⁶⁹⁷ ,

מכל מקום כיון שהביצה היא עגולה אם יגע בה קרוב הדבר שיזיזנה מעט ²⁶⁹⁸ .

אבל מותר לכפות עליה כלי בשביל שלא תשבר ²⁶⁹⁹ ,

ובלבד שלא יגע בה הכלי ²⁷⁰⁰ ,

עיין סי' ש"ח ²⁷⁰¹ :

ספיקה

ותערובתה

ד ואם ²⁷⁰²

נתערבה בביצים אחרות, כולן אסורות ²⁷⁰³

באכילה ובטלטול ²⁷⁰⁴ ,

ואינה בטלה אפילו באלף ביצים, שהרי למחר היא מותרת בלא ביטול ²⁷⁰⁵

וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל ²⁷⁰⁶ ,

ואפילו אם הוא ספק אם נולדה ביום טוב או בחול, כולן אסורות ²⁷⁰⁷ , כיון שיכול לאכלם

למחר בהיתר.

במה דברים אמורים, ביום טוב ראשון. אבל

ביום טוב שני של גליות (ב) יש להתיר התערובת שנתערב בו ספק ביצה שנולדה ביום טוב,

אם הוא צריך לביצים הללו לשמחת יום טוב ²⁷⁰⁸ ,

כיון שאף קודם שנתערבה היו כאן שתי ספיקות, ספק יום טוב ספק חול, ספק נולדה ביום

טוב ספק נולדה בחול ²⁷⁰⁹ .

אבל ביום טוב ראשון יש להחמיר בספק ביצה

שנולדה ביום טוב אפילו בשתי תערובות, דהיינו שמן תערובת הראשון נפלה ביצה אחת לתוך

אלף ביצים אחרות, כולן אסורות באכילה ובטלטול, דכיון שיש להם היתר אכילה למחר, אין

לסמוך על מה שנתבטלה ביצה האסורה בכמה תערובות ביצים של היתר ²⁷¹⁰ :

ה וכל ²⁷¹¹

זה כשאינו מכיר את הביצה האסורה. אבל אם הוא מכירה, אפילו אם נתבשלו עמה ונתנה בהם

טעם, הרי היא בלבדה אסורה ושאר הביצים מותרות אם יש בהן ששים (דהיינו ס"א

ביצים, כמ"ש ביו"ד סי' פ"ו ²⁷¹² עיי"ש) כנגד

ביצה האסורה, שלא החמירו באיסור שיש לו מתירין אלא בממשו של איסור שנתערב, אבל אם

אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד, הוא בטל בששים כשאר כל האיסורין ²⁷¹³ .

והוא שלא נתכוין לבטלו ²⁷¹⁴

במזיד, כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט ²⁷¹⁵

עיי"ש.

ואם ביצה האסורה היא שלימה בקליפתה,

אפילו ששים אינה צריכה, לפי שאינה פולטת כלל מגופה, שהקליפה מעכבתה מלפלוט ²⁷¹⁶ .

ואם ביצה האסורה היא קלופה וביצים של היתר שנתבשלו עמה אינן קלופות ²⁷¹⁷ ,

אם יש בביצים של היתר עם קליפותיהם ועם המים שנתבשלו בהם ס"א כנגד ביצה

האסורה, מותר לאכלן ביום טוב, עיין ביו"ד סי' פ"ו ²⁷¹⁸ :

ו וכל זה כשנתבשלה עם ביצים אחרות. אבל אם

נתבשלה עם בשר או שאר מיני תבשילין, (ג) אפילו נימוחה כל הביצה ונבללה בתבשיל אם

יש בתבשיל ששים כנגדה מותר לאכלו בו ביום ²⁷¹⁹ ,

אע"פ שיש בו ממשו של איסור שיש לו מתירין ²⁷²⁰ .

לפי שלא החמירו בדבר שיש לו מתירין אלא כשנתערב מין במינו, כמ"ש ביו"ד

סי' ק"ב ²⁷²¹

עיין שם ²⁷²²

הטעם:

ז במה ²⁷²³

דברים אמורים (ד) כשלא נתנה בקדרה כדי לתקן את התבשיל, אלא כדי שתתבשל בקדרה זו עם

התבשיל ויאכלנה בפני עצמה. אבל אם נתנה בקדרה לתקן התבשיל ²⁷²⁴ ,

כגון ללבנו ²⁷²⁵ ,

או שמילאה בתרנגולת ²⁷²⁶

עם תערובת שאר מינים, אע"פ שיש בתערובת ששים כנגדה אינה בטלה, אע"פ

שבביצה זו בלבד אין בה כדי לתקן התבשיל ולא ללבנו אלא על ידי שמערב עמה דברים

אחרים ²⁷²⁷ ,

מכל מקום כיון שהיא באה בתבשיל לתקנו הרי היא נחשבת מין אחד עם התבשיל, וכבר נתבאר ²⁷²⁸

שכל דבר שיש לו מתירין שנתערב מין במינו אינו בטל אפילו באלף אע"פ שאין טעמו

נרגש כלל:

נולדה

בראשון מתי אסורה בשני

ח נולדה

ביום טוב ראשון, מותרת בליל יום טוב שני של גליות ²⁷²⁹ מיד ²⁷³⁰ ,

שהרי ממה נפשך אחד מהן הוא חול.

אבל שני ימים טובים של ראש השנה, נולדה

בראשון אסורה אף בשני, מפני ששני הימים הן קודש, וכיום אחד ארוך הן חשובים ²⁷³¹ :

ט שבת

ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בראשון אסורה אף בשני ²⁷³²

עד הערב, לפי שעל ידי לידה זו היא מוכנת לאכילה, שיותר טובה היא לאכילה ביצה

שנולדה ויצאה לאויר העולם מביצה הנמצאת במעי תרנגולת השחוטה ²⁷³³ ,

וכבר נתבאר ²⁷³⁴

שאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת ליום טוב ²⁷³⁵ .

ואיסור זה אינו אלא מדברי סופרים, שהרי

ביצה זו מן התורה מותר לאכלה בו ביום שנולדה, שהרי נגמרה במעי אמה מערב שבת או

מערב יום טוב ²⁷³⁶ ,

וכיון שמותרת בו ביום, נמצא שעל ידי לידה זו הוכנה לאכלה בו ביום, ולפיכך היא

מותרת גם ביום שלאחריו, כיון שיום זה לעצמו הכין ולא ליום שאחריו. ואפילו יום זה

שנולדה בו שבת, שאי אפשר לבשלה ולאכלה ²⁷³⁷ ,

מכל מקום ראויה לגמעה חיה ²⁷³⁸ .

אלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלה ביום שנולדה כמו שנתבאר ²⁷³⁹ ,

נמצא שיום זה שנולדה בו הכין את הביצה לאכלה ביום שלאחריו, וכיון שאין יום טוב

מכין לשבת ולא שבת ליום טוב, לפיכך אסור לאכלה גם ביום שלאחריו מדברי סופרים ²⁷⁴⁰ :

י יום טוב שני של גליות הסמוך לשבת בין

מלפניו בין מלאחריו, דינו כיום טוב ראשון לענין זה ²⁷⁴¹ .

ואם שני ימים טובים של גליות חלו להיות אחר השבת ²⁷⁴² ,

ביצה שנולדה בשבת מותרת באכילה ביום טוב שני, שהרי אם יום שני הוא קדש יום הראשון

הוא חול, ונמצא שיום חול מפסיק בין לידת הביצה לאכילתה ²⁷⁴³ .

אבל אם שני ימים טובים של ראש השנה חלו

להיות לפני השבת ²⁷⁴⁴ ,

ביצה שנולדה ביום טוב ראשון אסורה אף בשבת עד הערב, מפני ששני הימים הן קדושה אחת

וכיום אחד ארוך הן חשובין ²⁷⁴⁵ :

בדק

מערב יום טוב ולא מצא ביצה

יא ביצה שיצאה רובה ממעי אמה וחזרה למעי

אמה מערב יום טוב, ואחר כך נולדה כולה ביום טוב, מותרת באכילה בו ביום, דכיון

שיצאה רובה מערב יום טוב הרי היא כאילו כבר נולדה כולה מערב יום טוב ²⁷⁴⁶ .

לפיכך אפילו בדק בקינה של תרנגולת ערב

יום טוב סמוך לחשכה ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים קודם עלות השחר ומצא בה ביצה,

מותרת, שתרנגולת אינה יולדת כלל בלילה, ובודאי יצאה רובה ממעי אמה בערב יום טוב

ביום ואחר כך חזרה למעי אמה, ולפיכך לא מצא כלום כשבדק, ואחר כך בליל יום טוב

נולדה כולה, דכיון שיצאה רובה ביום הרי כבר נולדה ביום ויכולה לחזור ולצאת בלילה ²⁷⁴⁷ :

יב במה דברים אמורים כשיש תרנגול זכר תוך

ששים בתים למקום התרנגולת, ואין מפסיק ביניהם נהר שאין בו גשר, דכיון שיכולה לבא

אצל התרנגול, בודאי ביצה זו מהתרנגול היא, וביצה הנולדת מחמת תרנגול אינה נולדת

אלא ביום. אבל אם אין תרנגול זכר תוך ששים בתים למקום התרנגולת, או שמפסיק ביניהם

נהר שאין בו גשר, בענין שאין דרך התרנגולת לבא אצל התרנגול, ואז דרכה להתעפר בעפר

להתחמם ולילד ביצים. וביצים הללו אף שרוב הפעמים דרכן להולד ביום, מכל מקום פעמים

שהן נולדין אף בלילה, לפיכך אם בדק מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, יש לחוש שמא

נולדה בלילה ²⁷⁴⁸ .

ואין אנו תולין לומר שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה, לפי שהוא דבר שאינו מצוי.

ואע"פ שלידתה בלילה הוא גם כן דבר שאינו מצוי, מכל מקום מידי ספק לא יצאנו,

שמא נולדה בליל יום טוב. ואע"פ שהוא ספק דברי סופרים, מכל מקום כיון שהוא דבר

שיש לו מתירין החמירו בו חכמים ²⁷⁴⁹

אפילו נתערבה באחרות, כמו שנתבאר למעלה ²⁷⁵⁰ :

יג אבל אם לא בדק מערב יום טוב, אע"פ

שאינה יכולה לבא אצל התרנגול, הביצה מותרת, שאנו תולין לומר שבערב יום טוב נולדה

ביום, שהרי אף הביצים הנולדים בלא תרנגול רוב הפעמים דרכן להולד ביום ²⁷⁵¹ ,

וזה שמצא הביצה קודם אור היום ²⁷⁵² ,

מן הסתם נולדה מערב יום טוב:

הלוקח ביצים מן הנכרי

יד לפיכך מותר ליקח ביצים מן הנכרי בליל

יום טוב ראשון, דמן הסתם נולדו מערב יום טוב ²⁷⁵³ .

וכן הדין בליל יום טוב שני של גליות ²⁷⁵⁴ ,

שהביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת ביום טוב שני ²⁷⁵⁵ .

אבל ביצים הניקחין מנכרי בליל יום טוב שני של ראש השנה ²⁷⁵⁶ ,

וכן בליל יום טוב שלאחר השבת ²⁷⁵⁷ ,

אסורות, שמא נולדו ביום שלפני לילה זה:

טו נכרי המביא ביצים ביום טוב ראשון, ומסיח

לפי תומו ואומר שנולדו מערב יום טוב, מותר לסמוך עליו ²⁷⁵⁸ ,

לפי שאיסור ביצה שנולדה ביום טוב אינו אלא מדברי סופרים ²⁷⁵⁹ ,

ובכל איסורי דברי סופרים סומכין על נכרי מסיח לפי תומו ²⁷⁶⁰ ,

כמ"ש ביו"ד סי' ס"ט ²⁷⁶¹ .

לפיכך אם הביא ביצים ביום טוב ראשון שחל להיות אחר השבת, שאיסור ביצה שנולדה בו

ביום הוא מן התורה, אין סומכין על הנכרי שמסיח לפי תומו ואומר שנולדה בערב שבת ²⁷⁶² .

אבל יום טוב שני שחל להיות אחר השבת, אפילו הוא יום טוב שני של ראש השנה, כיון

שאינו אלא מדברי סופרים, כמ"ש בסי' ת"ר ²⁷⁶³ ,

מותר לסמוך על הנכרי מסיח לפי תומו ²⁷⁶⁴ :

טז ועכשיו במדינות אלו שמצויים הרבה ביצים

למכור ומביאים הרבה בבת אחת, ודאי רוב הביצים שמביאין למכור הן הנולדים מאתמול ²⁷⁶⁵ ,

לפיכך אף ביום טוב ראשון שאחר השבת אין בביצים אלו איסור מן התורה, שאנו אומרים כל

דפריש מרובא פריש, ומן הסתם הן מהנולדים (ה) מאתמול בשבת, ואין כאן איסור אלא מדברי

סופרים ²⁷⁶⁶

כמ"ש למעלה ²⁷⁶⁷ ,

לפיכך אם הנכרי הוא מסיח לפי תומו ואומר שמערב שבת נולדו, מותר לסמוך עליו:

יז וכל זה כשהנכרי אינו יודע שביצה שנולדה

היום אסורה לישראל. אבל אם הוא יודע מזה, אין סומכין עליו, אע"פ שהוא מסיח

לפי תומו, דשמא הוא מערים כדי שיקחו ממנו ²⁷⁶⁸ .

אבל אם הביצים (ו) הן של הישראל, ונכרי מסיח לפי תומו ואומר שנולדו מערב יום טוב

או מערב שבת, אע"פ שהוא יודע שביצה שנולדה היום אסורה לישראל, מכל מקום כיון

שלנכרי בעצמו אין מגיע שום תועלת ממה שישקר לומר שנולדה מערב יום טוב, מותר לסמוך

עליו, כיון שהוא מסיח לפי תומו. אבל אם שואלין אותו אימתי נולדה, כיון שהוא יודע

שרוצים לסמוך על אמירתו, חוששין שמא ישקר ²⁷⁶⁹ :

נשחטה

ביום טוב ומצא בה ביצים

יח תרנגולת שנשחטה ביום טוב ומצא בה ביצים,

מותרות, אפילו הוא יום טוב שאחר השבת, והביצים הן גמורות עם קליפתן כמו שרגילין

להיות בשעת לידתן ²⁷⁷⁰ .

ואין חוששין שמא אם לא היה שוחטה היו נולדין היום ונמצא שכבר נגמרו מאתמול בשבת.

דאף שנגמרה בשבת אין זו חשובה הכנה אלא אם כן נולדה על ידי גמר זה, אבל כשלא נולדה

על ידי גמר זה, אין גמר זה נקרא הכנה ²⁷⁷¹ ,

לפי שטעם הביצה הוא שוה קודם גמר זה ואחר גמר זה ²⁷⁷² :

אפרוח

שנולד ביום טוב

יט אפרוח

שנולד ביום טוב, אסור באכילה ובטלטול עד הערב, מפני שהוא מוקצה ²⁷⁷³ .

ואף המתירין מוקצה ביום טוב ²⁷⁷⁴ ,

מודים במוקצה כזה שעד שיצא האפרוח לאויר העולם לא היה ראוי לכלום ²⁷⁷⁵ ,

ואף הכלבים לא היו אוכלין אותו כשהיה בקליפתו ²⁷⁷⁶ .

ואם נולד בשבת, אסור ביום טוב שלאחריו ²⁷⁷⁷

מן התורה ²⁷⁷⁸ ,

לפי שעל ידי לידה זו הוכן לאכילה ²⁷⁷⁹ ,

וכיון שבשבת אי אפשר לשחטו ולאכלו, נמצא שהוכן בשבת לאכלו ביום טוב שלאחריו, וכבר

נתבאר ²⁷⁸⁰

דאין שבת מכינה ליום טוב:

קונטרס

אחרון

(א) ג"כ בטלטול כו' ²⁷⁸¹ .

המג"א ²⁷⁸²

בשם רש"ל ²⁷⁸³

כתב כאן טעם אחר על זה. והנה רש"ל הולך לשיטתו ²⁷⁸⁴

שהוא חולק על רי"ף ²⁷⁸⁵

ורא"ש ²⁷⁸⁶

ריש פרק אין צדין, עיין מג"א סי' תקט"ו ס"ק ב' ²⁷⁸⁷ .

אבל לדידן דקיי"ל כרי"ף ורא"ש ²⁷⁸⁸ ,

כמ"ש המג"א שם, והט"ז סי' ת"[ה] ס"ק ו' ²⁷⁸⁹ ,

אין צריך לטעמו של מהרש"ל, אלא הטעם הוא כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש,

וכמ"ש בפנים:

(ב) יש להתיר כו' .

אף ²⁷⁹⁰

שאין זה מפורש בהדיא באחרונים, מכל מקום מסתברא להקל בזה. שהרי אנן קיי"ל

דספק ספיקא מותר אף בדבר שיש לו מתירין אם הוא לצורך, כמו שכתב רמ"א

ביו"ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה ²⁷⁹¹ , עיין שם בש"ך

סקנ"ו ²⁷⁹² .

ומשמע שם אפילו אין שם הפסד מרובה, עיין שם בש"ך ס"ק נ"ח ²⁷⁹³ .

ואף בלא תערובת היה אפשר להקל לצורך.

אלא דמכל מקום יש להחמיר ²⁷⁹⁴ ,

מטעם שכתב המג"א בסי' תצ"ז ס"ק ד' ²⁷⁹⁵ דיום טוב שני אין לו

דין ספק, לפי שלא רצו חכמים לחלק בין ראשון לשני עיי"ש. ואף שהש"ך בסי'

ק"י ס"ק נ"ו ²⁷⁹⁶ נראה כחולק על זה,

הרי כבר השיג עליו הפרי חדש שם ²⁷⁹⁷ ודעתו כהמג"א.

אבל על ידי תערובת, כיון דהרבה מן

הראשונים מקילין אפילו ביום טוב א' ²⁷⁹⁸ ,

פשיטא דיש לסמוך עליהם ביום טוב שני. ואפשר דאף החולקים ביום טוב א' מודים ביום

טוב ב'. ועוד דהרי הב"ח והט"ז ביו"ד סי' ק"ב ²⁷⁹⁹

מקילין אף ביום טוב א' בב' תערובות. ואף שהש"ך ²⁸⁰⁰

ומנחת יעקב ²⁸⁰¹

חולקין עליהם. מכל מקום כיון שהש"ך ²⁸⁰²

והמנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק כ"א ²⁸⁰³ ) עצמן סבירא להו דיום

טוב ב' קיל מספיקא ²⁸⁰⁴ ,

פשיטא דאין להחמיר כלל. ואף לדידן דקיי"ל דיום טוב ב' אין לו דין ספק ²⁸⁰⁵ ,

מכל מקום על ידי תערובות יש להקל, דכיון שלא מצינו בשום פוסק שיחמיר בזה בפירוש,

אין עלינו לתפוס כל החומרות ²⁸⁰⁶ ,

ודי לנו להחמיר ביום טוב א' אפילו בב' תערובות כדעת הש"ך ומנחת יעקב ²⁸⁰⁷ ,

אבל ביום טוב ב' יש להקל אפילו בתערובות אחת, כהסכמת הב"ח וט"ז ²⁸⁰⁸

וש"ך ומנחת יעקב ²⁸⁰⁹ .

ועיין ²⁸¹⁰

באחרונים ביו"ד ²⁸¹¹

שכתבו דיש לחלק בין ב' ספיקות על ידי תערובות ובין ב' ספיקות בגופו, וכל שכן

בנידון דידן דיש ב' ספיקות בגופו, דאף דמחמרינן דיום טוב ב' אין לו דין ספק, היינו

בלא תערובות, אבל על ידי תערובות יש להקל, כיון שהספק הראשון אינו אסור אלא מדברי

סופרים, עיין ש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ב ²⁸¹² .

ואף שהוא דבר שיש לו מתירין ²⁸¹³ ,

הרי פסק רמ"א ²⁸¹⁴

דלצורך יש להקל אף בדבר שיש לו מתירין:

(ג) אפילו נימוחה כו' .

כן ²⁸¹⁵

כתב המג"א ²⁸¹⁶ ,

והוא פשוט, דכיון שהוא שלא במינו אף שיש שם ממשות האיסור בטל אם אינו בא לתקן את

הקדרה ²⁸¹⁷ .

אבל מין במינו, אם יש שם ממשות האיסור אינו בטל, כמ"ש הש"ך סי' ק"ב

סק"ט ²⁸¹⁸

ופרי חדש שם ²⁸¹⁹

ומנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק ח' ²⁸²⁰ ).

ומכל מקום ²⁸²¹

מה שכתב המג"א כאן ²⁸²²

בשם רמ"א ביו"ד ²⁸²³

הוא גם כן נכון לפסק הלכה, כמו שהכריע שם המנחת יעקב, עיין שם שהליץ בעד רמ"א ²⁸²⁴

וחילק בין טעמו לממשו, וחילוק זה מוזכר ג"כ בש"ך שם ²⁸²⁵ :

(ד) במה דברים אמורים כשלא כו' .

הנה ²⁸²⁶ המג"א ²⁸²⁷

כתב, אם אינו ניכר במראה בטל בס', אע"פ שבא לתקן הקדירה, כמו מים ומלח בעיסה

עכ"ל.

והנה אף אם נודה להמג"א שזהו כוונת

השו"ע ²⁸²⁸ ,

מכל מקום כאן אינו עיקר מקום ביאור דיני דבר שיש לו מתירין, וביו"ד סי'

ק"ב ששם עיקר מקומם, וגם דבתרא הוא, חזרו בהם הרב בית יוסף ורמ"א ²⁸²⁹ .

וז"ל הבית יוסף שם, בפרק בתרא דביצה ²⁸³⁰

משמע כי כל דבר שצריך זה לזה, כגון מים ומלח בעיסה, חשוב מין במינו ואפילו באלף לא

בטיל, וכן כתב רבינו ירוחם ²⁸³¹

בשם המפרשים עכ"ל, ולא הביא שום חולק על זה. וכתב על זה רמ"א בדרכי משה ²⁸³² ,

וכן כתב הר"ן ²⁸³³ ,

והיא סברת התוס' ²⁸³⁴ ,

וכן כתב מהרא"י ²⁸³⁵

עכ"ל. וכן כתב שם בהגהותיו ²⁸³⁶ .

וכן כתבו הב"ח ²⁸³⁷

וט"ז ²⁸³⁸

וש"ך ²⁸³⁹

לפסק הלכה. וכן כתב הפרי חדש ²⁸⁴⁰ .

וכן כתב הרשב"א בתשובה ²⁸⁴¹

הביאה הכסף משנה בפרק ט"ו ²⁸⁴²

מהלכות מאכלות אסורות. וכן כתב הרמב"ן בפסחים ²⁸⁴³ .

וכן כתב המג"א עצמו סי' שצ"ז סק"ט ²⁸⁴⁴ .

וכן כתב בחידושי רשב"א פ"[ו] דנדרים ²⁸⁴⁵ .

וכן כתב השבלי הלקט ²⁸⁴⁶

בשם רבינו שמחה, הביאו ב"י או"ח סי' שי"ח ²⁸⁴⁷ .

וכן כתבו המג"א ²⁸⁴⁸

וט"ז שם ²⁸⁴⁹ ,

ואם כן פשיטא דהכי נקטינן.

ואף שהר"ן בנדרים דף נ"ב ²⁸⁵⁰

תירץ קושית תוס' פרק בתרא דביצה בענין אחר, מכל מקום אנן לא קיי"ל כתירוצו,

כמו שכתב התורת חטאת כלל ע"ד דין ז' ²⁸⁵¹ .

וכן כתבו הט"ז וש"ך בסי' ס"ט ²⁸⁵²

וסי' ק"ב ²⁸⁵³ ,

וכן הוא הסכמת שאר כל האחרונים ז"ל.

ומה שכתב המג"א ²⁸⁵⁴

וכן משמע ביו"ד ²⁸⁵⁵

דדוקא כשמלאו בתרנגולת דניכר במראה כו' עכ"ל, הנה הט"ז כתב שם ²⁸⁵⁶

בהדיא דמילוי התרנגולת אינו ניכר במראה ואפילו הכי כיון דבא לתקן נקרא מין במינו,

וכן הוא הסכמת רוב הראשונים וכל האחרונים.

והך בא לתקן אין פירושו שיש בו כדי

לתקן, דאם כן בלא זה שהוא דבר שיש לו מתירין נמי לא בטיל, כיון שמתקן את התבשיל,

דהיינו שמבש[ם], כמו שכתבו הבית יוסף ²⁸⁵⁷

ודרכי משה כאן ²⁸⁵⁸ ,

וביו"ד סי' ק"ב ²⁸⁵⁹ ,

ובט"ז שם סק"ט ²⁸⁶⁰ .

ולא גרע ממתבל שיש בו כדי לתבל ²⁸⁶¹ .

ואפילו שמן ²⁸⁶²

הוא בכלל זה אם מתבל בו קדירתו, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ב דערלה ²⁸⁶³ ,

והסכים עמו לפסק הלכה הפרי חדש סי' צ"ח ס"ק כ"ד ²⁸⁶⁴ .

ואף הט"ז שם ²⁸⁶⁵

דמיקל אם נפל שומן לתוך התבשיל לבטלו בס', והסכים עמו המנחת יעקב כלל פ"ה

ס"ק ס"א ²⁸⁶⁶ .

היינו אם נפל מאליו, אבל אם נתנו כדי לבשם התבשיל, פשיטא דאינו בטל, כמו שכתבו

הרמב"ם ופרי חדש ²⁸⁶⁷ ,

דאם לא כן היאך מתורצת קושית הט"ז מביצה ²⁸⁶⁸

עיי"ש, אלא ודאי דאם נתן הביצה בתבשיל לתקנו, ויש בה כדי לתקן, אינה בטלה

אפילו בדבר שאין לו מתירין, כדמשמע בהדיא במרדכי פרק קמא דביצה בשם ראבי"ה ²⁸⁶⁹

(עיין בפרי חדש סי' ק"ב סק"ה ²⁸⁷⁰

ובט"ז שם סק"ט ²⁸⁷¹

ובסי' צ"ח ס"ק י"א ²⁸⁷²

ובמנחת יעקב כלל ע"ד סק"ה ²⁸⁷³ ).

ועוד ²⁸⁷⁴

שהוא דבר שאי אפשר, כיון שיש ס' כנגדה היאך אפשר שתתן טעם, הרי כלל אמרו בכל

האיסורין שהם בטלין בס' ²⁸⁷⁵ ,

ואף ביצה בכלל כמ"ש כאן סעיף ג' ²⁸⁷⁶

וביו"ד סי' פ"ו ²⁸⁷⁷ ,

והטעם משום שאינה נותנת טעם אלא עד ס' כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח ²⁸⁷⁸ ,

וכיון שאינה נותנת טעם, היאך אפשר שהיא בלבדה תתקן התבשיל. אלא על כרחך מיירי עם

הצטרפות מינים של היתר ²⁸⁷⁹ .

וכן משמע בהדיא בב"י סי' שי"ח בשם שבלי לקט ²⁸⁸⁰ ,

דאף שאין במלח זה לבדו כדי ליתן טעם בתבשיל, אעפ"כ נקרא מין במינו לענין דבר

שיש לו מתירין, והעתיקוהו האחרונים שם ²⁸⁸¹ .

ועיין בש"ך ²⁸⁸²

סק"ב וסק"ט ²⁸⁸³

ובב"ח שם ²⁸⁸⁴

ובמנחת יעקב כלל ע"ד סק"ח ²⁸⁸⁵ ,

וכן כתב הפרי חדש ²⁸⁸⁶

דדבר שיש לו מתירין אפילו טעמו לא בטיל, דלא כרמ"א שם ²⁸⁸⁷ .

ועיין במנחת יעקב מה שהכריע לפסק הלכה ²⁸⁸⁸

ורמזתיו לעיל ²⁸⁸⁹ :

(ה) מאתמול בשבת כו' .

הנה ²⁸⁹⁰

דעת מהרי"ו ²⁸⁹¹

ורש"ל ²⁸⁹²

וט"ז ²⁸⁹³

להקל במסיח לפי תומו אף ביום טוב אחר השבת, שלא כדעת תרומת הדשן ²⁸⁹⁴

ורמ"א ²⁸⁹⁵ .

והמג"א ²⁸⁹⁶

כתב דבמדינות אלו יש להקל, ומשמע מדבריו דהיינו במסיח לפי תומו, כדעת רש"ל

וסיעתו ²⁸⁹⁷ .

ובודאי שאין לנו להקל יותר ממה שהקילו רש"ל וט"ז שהיו גם כן במדינות אלו,

ואפילו הכי לא הקילו אלא במסיח לפי תומו.

והטעם כתב רש"ל ²⁸⁹⁸

משום דלא אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין. אבל אנן לא קיי"ל הכי, כמו

שכתב רמ"א ביו"ד סי' רצ"ג ²⁸⁹⁹

בשם תוס' ²⁹⁰⁰

ומהר"מ ²⁹⁰¹

והגהות מיימוניות ²⁹⁰²

ורא"ש ²⁹⁰³ ,

דאף בחדש שהוא דבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא. וכן משמע בגמרא ²⁹⁰⁴ ,

כמו שכתב הר"ן ²⁹⁰⁵ ,

עיין שם גבי בדק בקינה כו'. ומכל מקום לדינא אין לנו להקל יותר ממה שהקילו

האחרונים. אלא שאנו צריכים למצוא טעם למה לא נקיל ²⁹⁰⁶

אף כשאין הנכרי מסיח לפי תומו, כיון דאזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין. ויגעתי

ומצאתי טעם נכון בשיטה מקובצת ²⁹⁰⁷ ,

וכמו שכתבתי בפנים ²⁹⁰⁸ ,

דודאי אין סברא כלל לומר דהרוב נולדין מכמה ימים, דאיזה שיעור יש בדבר. וכיון דאין

נפקא מינה לדינא ²⁹⁰⁹

לא העתקתיו:

(ו) הן של הישראל כו' .

כן ²⁹¹⁰

כתב המג"א ²⁹¹¹

בשם הט"ז ²⁹¹²

וש"ך ²⁹¹³ .

והנה המג"א השמיט מה שכתב הש"ך דמשכחת לה כגון שמסיח לפי תומו לפני

אחרים כו', משמע דלפני בעל הבית לא מהני, והט"ז כתב משכחת לה כגון שמספר איזה

דבר אחר ומתוך אותו דבר נשמע כו', והמג"א השמיט כל זה. וטעמו, דעל כרחך לא

הוצרכו האחרונים לזה אלא משום דיש לחוש שמא מתכוין לחבב את עצמו על הישראל, כדמשמע

מסוף לשון הט"ז עיי"ש, ולכן אסברה לה הש"ך שהסיח לפני אחרים,

והט"ז אסברה לה שמספר איזה דבר, אבל בנידון דידן שהנכרי לא עשה שום מעשה ואין

לו תועלת כלל באמירה זו, אם הוא מסיח לפי תומו שאינו יודע שסומכין על אמירתו,

פשיטא דמהמנינן ליה באיסור דרבנן:

[2680] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

ביצה שנולדה ביום טוב או בשבת (ס"א-ג).

(ב)

ספיקה ותערובתה (ס"ד-ז).

(ג)

נולדה בראשון מתי אסורה בשני (ס"ח-י).

(ד)

בדק מערב יום טוב ולא מצא ביצה (סי"א-ג).

(ה)

הלוקח ביצים מן הנכרי (סי"ד-ז).

(ו)

נשחטה ביום טוב ומצא בה ביצים (סי"ח).

(ז)

אפרוח שנולד ביום טוב (סי"ט).

[2681]

רבה ב, ב (ביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן). רמב"ם פ"א הי"ט (ביצה

שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה).

[2682] משנה ב, א (בית הלל אומרים לא תאכל),

ופרש"י (בו ביום). טור ושו"ע ס"א (שלא לאכלה).

[2683]

גמרא ג, ב (וספיקא אסורה ... לרבה דאמר משום הכנה, הוי ספיקא דאורייתא, וכל ספיקא

דאורייתא לחומרא). מ"א סק"א (דביום טוב שחל להיות באחד בשבת אסור

מדאורייתא).

[2684]

גמרא ב, ב (כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה). רמב"ם שם (הואיל ומאמש

נגמרה הביצה, נמצא שבת מכין אותה ליום טוב).

[2685]

בשלח טז, ה.

[2686]

שם טז, כג. רש"י ב, ב ד"ה והכינו (דאי משום הכנה בידים ולומר שיאפו

ויבשלו מבעוד יום, בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו).

[2687]

רש"י ד, א ד"ה הכנה (דאמר הכנה בידי שמים מתסרא מיום טוב לשבת, דסעודת

שבת בעיא הזמנה מיום חול מגזרת הכתוב).

[2688]

רש"י ב, ב ד"ה והכינו (כתיב ביום הששי, וסתם ששי חול הוא, ואחשבה רחמנא

לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ובחול).

[2689]

רבה שם (מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, חול מכין לשבת וחול מכין

ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב). רמב"ם שם (חול

מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב).

[2690]

רש"י שם ד"ה ואין יום טוב (ויום טוב נמי קרוי שבת).

וכדלעיל סי' תפז ס"א (שגם יום טוב נקרא שבת). סי' תפח ס"א (שגם יום טוב

נקרא שבת, שנאמר ממחרת השבת יניפנו וגו'). סי' תפט ס"ג (שנאמר ממחרת השבת

יניפנו וגו', וקבלו חכמים שזה הוא ממחרת יום טוב).

[2691]

רש"י שם ( ובעיא

סעודתו הזמנה והזמנתה בחול . אבל סעודת חול לא חשיבא, ולא שייכא בה

הזמנה, הלכך באחד בשבת בעלמא לית לן למיסר ביצה שנולדה ביה משום דאתכן בידי שמים,

דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום).

[2692]

גמרא ב, א (בתרנגולת העומדת לאכילה), ופרש"י (שאינה מוקצת). רבה

ב, ב (לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה). מ"א סק"א (אפילו מתרנגולת העומדת

לאכילה).

וראה גם לעיל סי' תצח ס"ח (עגל

שנולד ביום טוב, אם האם עומדת לאכילה מותר לשחטו ביום טוב, אף להאוסרין מוקצה ביום

טוב). סי' תקה ס"א (בבהמה העומדת לאכילה, דהיינו שלא הקצוה לחלבה אלא דעתו

לשחטה, ואם היה רוצה היה שוחטה ואוכלה ביום טוב עם החלב שבתוכה, ונמצא שאין על

החלב תורת נולד).

[2693]

גמרא שם (אלא מעתה יום טוב בעלמא תשתרי. גזרה משום יום טוב אחר השבת. שבת דעלמא

תשתרי. גזרה משום שבת אחר יום טוב). רמב"ם פ"א הי"ט (ואסרוה בכל

יום טוב, גזירה משום יום טוב שאחר שבת. וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה, גזרה משום

שבת שאחר יום טוב). טור ושו"ע ס"א (ביצה שנולדה ביום טוב, אסור), וסי'

שכב ס"א (ביצה שנולדה בשבת, אסור). מ"א שם ס"ק א (גזרה משום שבת

שאחר יום טוב, שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה).

[2694]

ברייתא ג, ב (אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה). רמ"א

ס"א (לטלטלה).

וכן הוא בתערובתו, כדלקמן סעיף הבא (ואם

נתערבה בביצים אחרות כולן אסורות באכילה ובטלטול). וכן הוא בספיקו, כדלעיל סי' תצז ס"ח (כל דבר שהוא ספק אם

הוא מוקצה או אינו מוקצה ... אסורים בין באכילה בין בטלטול).

[2695]

רי"ף יג, ב (אפילו לטלטלו נמי אסור, דמשום דלא חזי לאכילה מוקצה הוא).

רא"ש שם (אפילו לטלטל נמי אסור, דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי). מ"א סי'

תקטו ס"ק ב (דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי, דכיון דאסורין באכילה מחמת איסור

היום אסורין בטלטול (הרי"ף והרא"ש)).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד ( וכיון שאסור לאכלו ולהשתמש בו, אסור גם

כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום), וס"א (וכל שאינו ראוי לאכילה אסור

לטלטלו ביום טוב), ושם נסמן (הערה 18 ).

ונתבאר בקונטרס אחרון סק"א.

[2696]

טור ושו"ע שם (אסור ליגע בה).

[2697]

כדלעיל סי' שח סי"ד (כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו),

ושם נסמן (הערה קלא).

[2698]

מ"מ הל' שבת פכ"ה הכ"ג (ואפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי). ב"י

ד"ה ומ"ש רבנו אסור ליגע בה (נראה דביצה שאני, דמתוך שהוא דבר המתגלגל

חיישינן שמא ינענענו כשנוגע בו). מ"א סק"ב (דטעם איסור הנגיעה מפני

שהביצה מתגלגלת והוי טלטול). ט"ז ס"ק ה (הטעם דשמא ינענע אותה).

וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ו (פן

יתנדנד קצת מנגיעתו). סי' שי ס"י (כשהמוקצה הוא דבר המתנענע על ידי נגיעת

הכלי, כגון ביצה וכיוצא בה, שנמצא הוא מטלטלה על ידי הכלי).

[2699]

ברייתא ג, ב (אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר). טור ושו"ע ס"ד (מותר

לכפות עליה כלי כדי שלא תשבר).

[2700]

ירושלמי ביצה פ"ה ה"א (ובלבד שלא יהא כלי נוגע בגופה של ביצה).

ראב"ד שם (בירושלמי ובלבד שלא יגע בביצה). טור ושו"ע ס"ד (ובלבד

שלא יגע בה הכלי).

[2701]

סי"ד (ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו), וס"ס (כשמגררן בסכין ... נעשה לו

כיד ארוכה).

ובטעם איסור זה, הובאו ב' דעות לעיל סי'

שי ס"י (ובלבד שלא יגע הכלי בהמוקצה, שאף שמוקצה מותר בנגיעה בעלמא אפילו בידיו

כל שאינו מנענע כמו שנתבאר בסי' ש"ח, מכל מקום כאן שהנחת הכלי על המוקצה

לצורך המוקצה, אסור אפילו נגיעה על ידי הכלי. ויש חולקין על זה ואומרים שלא הזהירו

חכמים שלא יגע הכלי בהמוקצה אלא כשהמוקצה הוא דבר המתנענע על ידי נגיעת הכלי, כגון

ביצה וכיוצא בה, שנמצא הוא מטלטלה על ידי הכלי).

[2702] תוכן ההלכה בסעיף שלפנינו:

(א)

ספק ותערובת, אסורות.

(ב)

ספק ותערובת ביום טוב שני, מותרות אם צריך להם לשמחת יום טוב.

(ג)

ספק אחד וכמה תערובות, אסורות.

[2703]

ברייתא ג, ב (אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב, אין מטלטלין אותה ...

ואם נתערבה באלף כולן אסורות). טור ושו"ע ס"א (ואם נתערבה, אפילו באלף, כולן

אסורות).

[2704] כדלעיל סעיף הקודם (אסורה גם

כן בטלטול), ושם נסמן (הערה 15 ). וראה חקרי הלכות ח"א לא, א.

[2705] רש"י שם ד"ה שיש לו מתירין (שיכול

לאכלו אחר יום טוב בהיתר גמור).

ואם יש להם היתר רק על ידי ביטול, ראה

לעיל סי' תמז סי"ח (במוסגר).

[2706]

גמרא שם (הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל). לבוש

ס"ד. ט"ז סק"ב (דהוה דבר שיש לו מתירין לאחר שבת, וכל שיש לו

מתירין אין לו ביטול היום). מ"א ס"ק ג (דהוי דבר שיש לו מתירין).

[2707]

ברייתא ג, ב (וספיקא אסורה, ואם נתערבה באלף כולן אסורות), לפירוש שו"ת

הרא"ש כלל ב סוף סי' א (ומה שכתבו בשם רבינו דדבר שיש לו מתירין אפילו ספק

ספיקא אסור, היינו דוקא על ידי תערובת. כההיא דפ"ק דביצה, ביצה שנולדה בשבת

וביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסורה, נתערבה באלף כולן אסורות). טור (ואפילו

ספק נולדה ביום טוב או בחול, אסורה, ואפילו נתערב באלף, כולן אסורות). טור

ושו"ע יו"ד סי' קב ס"א (ואפילו ספק נולדה ביום טוב ונתערבה באחרות,

אסורות). מ"א סק"ד (נראה לי להחמיר).

עצם ההלכה שספק מוקצה אסור מטעם יש לו

מתירין, הובא גם לעיל סי' תצז ס"ט ( כל דבר שהוא ספק אם הוא מוקצה או אינו מוקצה ... לפי שהמוקצה

הוא דבר שיש לו מתירין לפיכך הולכין בספיקו להחמיר ).

וכאן מוסיף דהיינו אף בספק מוקצה שנתערב

באחרות, וכן הוא לקמן סי"ב ( ואע"פ

שהוא ספק דברי סופרים, מכל מקום כיון שהוא דבר שיש לו מתירין החמירו בו חכמים

אפילו נתערבה באחרות, כמו שנתבאר למעלה) .

[2708] על פי המבואר ברמ"א

יו"ד סי' קי ס"ח (יש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא.

וטוב להחמיר אם לא לצורך, מאחר שיש לו היתר בלאו הכי). ונתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ב.

[2709] והיינו שאף שבספק אם נולדה

ביום טוב אסרינן אף ביום טוב שני, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (ואע"פ שיום טוב

שני של גליות אינו אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל. מכל מקום כיון

שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם לענין

זה שלא להתיר בו ספק מוקצה).

מכל

מקום לענין תערובת שנתערב בו ספק ביצה שנולדה ביום טוב, אמרינן שיש כאן שתי

ספיקות, ולא אמרינן ש"הוא כודאי של דבריהם". ויתבאר לקמן שם (הערה 70 ).

והטעם

שהתירו כאן ספק ספיקא בתערובת, יתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק ב.

[2710]

רמ"א יו"ד סי' קי ס"ח, לפירוש הש"ך שם ס"ק נו (משמע

אפילו התערובות הג' אסור בדבר שיש לו מתירין ... מאחר דיש לו היתר בלאו הכי, אם כן

הוא הדין ג' תערובות), וסי' קב סוף סק"ב (מ"ש הב"ח בכאן ... דבב'

תערובות יש להתיר דבר שיש לו מתירין לכו"ע, ליתא כמ"ש בסי' ק"י שם,

ועיי"ש). מנחת יעקב כלל עד ס"ק א (ומשמע שם דהוא הדין לענין ב' וג'

תערובות גם כן יש לאסור, וכן כתב הש"ך בסימן ק"ב ס"ק ב ובסימן

ק"י האריך בראיות על זה). ונתבאר בדובר שלום ע' רלב.

[2711] האמור בסעיפים שלפנינו מיירי

אף בביצה שבודאי נולדה ביום טוב.

[2712]

טור ושו"ע שם ס"ה (וצריך ס"א ביצים של היתר כנגדה לבטלה). ש"ך

שם ס"ק טז (הטעם כתבו הרבה פוסקים, דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים, והבא לבטל

ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש, לפיכך הוסיפו אחת).

ואף אם מצרפים את המים שנתבשלו בהם,

צריכים ס"א כנגד הביצה האסורה, כדלקמן בסמוך ( אם יש בביצים של היתר עם קליפותיהם ועם

המים שנתבשלו בהם ס"א כנגד ביצה האסורה).

אבל אם נתבשלה בתבשיל, סגי בששים כנגדה,

כדלקמן ס"ו ( אם

יש בתבשיל ששים כנגדה), שהרי בתבשיל אין ששים ביצים, לומר שאינו משגיח אם כולן

שוות .

וראה פסקי אדמו"ר הזקן שם.

[2713]

ר"ת בס' הישר, חידושים סי' תש (ונראה לי דבתערובת ש[נימו]חו, כגון שהאיסור אין

בו ממש, אפילו יש לו מתירין, בטל). הובא בטור (ולפי מה שפירש ר"ת, דהא דאמרינן

דבר שיש לו מתירין לא בטיל דוקא כשהוא בעין, אבל טעמו בטל בס', היה נראה שהתבשיל מותר).

הגהות אשרי ע"ז פ"ה סי' כט (ודוקא שיש ממשות איסור, אבל אין ממשות האיסור,

שנימוח, בטל, ואפילו מין במינו ויש לו מתירין, מהרי"ח). רמ"א יו"ד סי'

קב ס"ד (הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל, היינו דוקא אם האיסור בעין, או שיש עדיין

ממשות האיסור בתערובת, אבל טעמו, בטל). ט"ז שם ס"ק ט (פירוש, שאם האיסור

ניטל משם, רק שפלט שם טעם, אותו טעם אינו חמיר לאסור בשביל דבר שיש לו מתירין). ש"ך

שם ס"ק ט (ולכאורה היה נראה ליישב קצת דבריו בהג"ה ולומר, דכל היכא שגוף

האיסור עדיין בתערובות, אף על גב דליתיה בעיניה, כגון יין ביין וכה"ג, לא בטיל,

אבל היכא שנפל שם חתיכת איסור וזרקו שלם, דקי"ל דאפילו הכי צריך לבטל פליטתו כדלעיל

סי' צ"ח ס"ח משום טעמא דנפיק מיניה, בכה"ג הוא דבטל). מ"א כאן

ס"ק ו (דעת רמ"א ביו"ד סי' ק"ב דטעמו בטל אפילו בדבר שיש לו

מתירין). מנחת יעקב כלל עד ס"ק ח (במה שמשמע מדבריהם דאפילו אין שום ממשות לגמרי

תוך התבשיל רק טעם, כמו ענבים שרוין משנסתלק האיסור לגמרי, גם כן אמרינן דאינו בטל

בדבר שיש לו מתירין, זה אין נראה לי, דבכהאי גוונא אפשר דהמה מודים דבטל).

ואף שהש"ך מסיק שם לאסור אף

כשנסתלק האיסור ונשאר רק הטעם, לא קיי"ל בזה כוותיה. ויתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ג.

[2714]

טור (כיון שלא נתכוין לבטלה).

[2715]

טור ושו"ע שם ס"ה (אין מבטלין איסור לכתחלה ... עבר וביטלו, או שריבה

עליו, אם בשוגג, מותר, ואם במזיד, אסור), וס"ו (איסור של דבריהם, אין מערבין

אותו בידים כדי לבטלו. ואם עשה כן במזיד, אסור).

וכן הוא לעיל סי' תמז סס"א (ואם

עבר ועירבו במזיד, דהיינו שידע שאסור לערבו ואף על פי כן עירבו ברוב היתר כדי

לבטלו, דינו כשאר מבטל איסור במזיד, שאסור לו ולאנשי ביתו), ושם נסמן (הערות

תנב-ה).

[2716]

חולין צז, סע"ב (למימרא דיהבה טעמא (כי מבשלה בהדי אחריני, רש"י), והא

אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא). ירושלמי תרומות פ"י ה"ו (הדא דתימר

והוא ששולקן בקליפיהון). טור ושו"ע יו"ד שם (ביצת עוף טמא שנתבשלה עם

אחרות, אם היא בקליפתה, אינה אוסרת. ואם היא קלופה, אוסרת).

וכן לענין ביצה שנולדה ביום טוב, נתבאר

בכל בו סי' נח יט, א (וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל, מיהו ביצה שנולדה

ביום טוב שנתבשלה בשוגג בו ביום עם בשר ותבשיל, הכל מותר, חוץ מן הביצה שמניח עד

למחר, דהא קיימא לן געולי ביצים מותרות, דמיא דביעי הוא, כלומר שאין נותנין טעם

כלל). הובא ב"י ד"ה כתב הכל בו. ט"ז כאן סק"ג (דלטעם הכל בו

אין צריך ששים לבטל, דאין כאן איסור כלל). מ"א סק"ז (אם אינה קלופה

ונתבשלה עם אחרות, אפילו ס' אין צריך, דמיא דביעי בעלמא הוא (כל בו)).

[2717] שו"ת הרשב"א

ח"א סי' מו (אלמא כל שהאסורה קלופה אוסרת את המותרת ואף על פי שאין המותרות

קלופות, שאין הקליפה מעכבת מלבלוע). הובא בש"ך סי' פו ס"ק טו.

[2718] רמ"א שם ס"ה (וקליפות

האיסור מצטרפים גם עם ההיתר לבטל האיסור, וכל שכן קליפות ההיתר). ש"ך

ס"ק יח (דבמקום שאין הפסד אין לצרף עצמות האיסור לבטל, והוא הדין כאן).

והיינו שמצרפין רק הקליפות של הביצים של היתר.

[2719] וכאן אין צריך שיתבטל

בס"א (כדלעיל סעיף הקודם, והערה 33 ), כי כאן ליכא בתבשיל ששים ביצים, לומר

שאינו

משגיח אם כולן שוות .

[2720] מ"א סק"ה (דמין בשאינו מינו

בטיל בדבר שיש לו מתירין, אפילו נתערבה ונטרפה עם התבשיל).

וראה קונטרס אחרון סק"ג.

[2721]

טור ושו"ע

ס"א (ואם נתערבה בשאינה מינה, בטלה בס'). ומקורו ב ירושלמי שביעית פ"ו ה"ג (כל

דבר שיש לו מתירין ... לא נתנו להן חכמים שיעור, אלא מין במינו בכל שהוא, ושאינו

במינו בנותן טעם). תוס' לח, א ד"ב ולבטיל (דהני מילי מין במינו, אבל מין

בשאינו מינו כי הכא, בטל שפיר. והכי מפרש בהדיא בירושלמי). רמב"ם הל' מאכלות

אסורות פט"ו הי"ב (יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין, אם נתערב בשאינו

מינו ולא נתן טעם, מותר). שו"ע ס"ג (ביצה שנולדה ביום

טוב שנתבשלה בשוגג עם בשר ותבשיל, אם יש ס' כנגדו, הכל מותר).

וכן הוא לעיל סי' שלה ס"ד (שלא

אמרו דבר שיש לו מתירין אינו בטל, אלא כשנתערב מין במינו, אבל לא בשאינו מינו,

כמ"ש ביו"ד סי' ק"ב). סי' שצז סי"ב (שדבר שיש לו מתירין אינו

בטל אלא במין שנתערב במינו, אבל בשאינו מינו בטל הוא אף על פי שיש לו מתירין).

[2722]

בט"ז סק"ה, ובש"ך סק"ד.

[2723] סיכום תוכן ההלכה בסעיף

שלפנינו ובקונטרס אחרון ס"ק ד, יובא לקמן (הערה 147 ).

[2724] משנה לז, א (האשה ששאלה

מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן), גמרא לח, א (אמאי, ולבטיל

מים ומלח לגבי עיסה), ולט, רע"א (רב אשי אמר משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין

וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל). תוס' שם ד"ה משום (ואם תאמר והא

[פרישית] לעיל דלא שייך דבר שיש לו מתירין אלא במין במינו, ויש לומר ... דכיון

דהעיסה אינה נילושה אלא על ידי המים, והקדרה נתקנה בשביל התבלין, אם כן כשערב זה

בזה הוי כאילו מין אחד).

וכן

הוא לעיל סי' שצז סי"ב (ואף על פי שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא במין

שנתערב במינו, אבל בשאינו מינו, בטל הוא אף על פי שיש לו מתירין, מכל מקום כיון

שהמים ומלח באים לתקן העיסה, הרי הם עמה כמין במינו לענין זה).

ומה

שכתב "לענין זה" הוא כמבואר בפרי חדש לסי' קב סוף ס"ק ה (וכבר

כתבתי בפרט זה לעיל בסי' צ"ח, והעליתי לשם דהיינו דוקא לענין דבר שיש לו

מתירין, אבל בשאר איסורין לא. ועכשיו מצאתי להב"ח בשם מהרש"ל שכתב כן).

והוא ביש"ש חולין פ"ח סי' פח (מאחר שמתקנת למאכל קרוי מין במינו, צריך

לומר אף על גב דקיי"ל כרבא (ע"ז ס"ו ע"א) דבתר שמא אזלינן,

ולא בתר טעמא, מכל מקום מה שמתקן המאכל הוי כגוף הדבר בעצמה ומינו ממש הוא), ובב"ח

סי' קב ד"ה כתבו התוספות (וכתב עלה מהרש"ל (מכונות שם ס"ק ב,

ויש"ש חולין פ"ח סי' פח) וצריך לומר, אף על גב דקי"ל כרבא

(ע"ז סו א) דבתר שמא אזלינן, ולא בתר טעמא, מכל מקום מה שמתקן המאכל הוה כגוף

הדבר בעצמו).

[2725]

ראבי"ה סי' תשטו (וקבלתי מרבותי שאם לבנו בביצה שנולד ביום טוב את המרק דלא

משערינן ליה בשישים, חדא, דלחזותא ולטעמא היא דעביד ולא בטיל, ותו, דבר שיש לו

מתירין הוא ואפילו באלף לא בטיל, וכן כל ירק העשוי להטעים). שו"ת הרא"ש,

תשובות נוספות סי' ט (ביצה שנולדה ביום טוב שליבן בה המאכל ... יהיב קצת טעמא,

ואע"פ שאינו טעם גמור, כיון דהוי דבר שיש לו מתירין מחמרינן ולא בטיל). שערי

דורא סי' עד (ביצה שנולדה ביום טוב ... אם לבנו בו מאכל). הגהת מהרא"י שם

(נוכל לומר דסבר הוא כשינויי בתרא דתוס' דביצה פרק בתרא, דהיכא שהקדירה מיתקנת

בכך, חשיב מין במינו, ובליבון הביצה גם כן מתקנת התבשיל, ואפשר התרנולת חשיב מתקנת

בכך, דעושים כך לבשם התרנגולת). רמ"א יו"ד סי' קב ס"א (אם לבנו בה

מאכל, או נתנו בקדירה לתקן הקדירה ... אינה בטלה). ש"ך שם ס"ק ו (הטעם

כתב מהרא"י שם, דכל שנותנין זה בזה לתקן זה את זה מקרי מין במינו, כגון מים

ומלח בעיסה דחשיבא מין במינו כיון שהם מתקנים העיסה, וכמ"ש התוספות פ"ב

דביצה).

ומה שהזכיר הראבי"ה הטעם

"דלחזותא ולטעמא", ביאר בהגהות מהרא"י שם (ויראה דמה שהוצרך

ראבי"ה לתת טעם אחר לאוסרו, משום טעם וחזותא, ולא רצה לומר משום דהוי מין

במינו. דסבר כשנויא קמא שבתוס'). וכדעה זו נפסק בשו"ע כאן ס"ג (אם לבנו

בו התבשיל וכיוצא בזה, מידי דלחזותא וטעמא עביד, לא בטיל). ובמ"א ס"ק ז

(משמע דאם אינו ניכר במראה אלא בטעם, בטל, אף על פי שבא לתקן הקדירה כגון מים ומלח

בעיסה, בטל, כמ"ש הרב"י בשם תרומת הדשן [=בהגהתו לשערי דורא שם] שדייק

כן מראבי"ה עיי"ש).

אמנם בקונטרס אחרון ס"ק ד האריך

להוכיח דקיי"ל לאסור מטעם דבר שיש לו מתירין, ומסיק "וכן הוא הסכמת רוב

הראשונים וכל האחרונים".

ומה שלא נאסר התבשיל מטעם הנאה מהחזותא

של הביצה האסורה. היינו כיון שהנאה הבאה מאליה מהמוקצה מותרת, כדלעיל סי' תקז

בקונטרס אחרון ס"ק ד ( דהוה

הנאה הבאה מאליה. וכן משמע בסי' תקי"ג), וכדלעיל סי' תקט סט"ז (כיון

שההנאה בא לו מאליה שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה, לא גזרו חכמים

על כך), ושם נסמן (הערה 84 ).

[2726] שערי דורא שם ( או

מלאו התרנגולת אפילו באחת מביצים שנתערב בהן אסור, ואינו בטל בששים המאכל). רמ"א שם ( כגון שמלאוה בתרנגולת).

והיינו שאף אם אין נותנים אותה כדי

ללבנה, אלא למלאות התרנגותת עם תערובת ביצה ושאר מינים, גם זה חשיב תיקון התרנגולת

על ידי הביצה.

[2727] כי אם יש בה כדי לתקן או ללבן

התבשיל, אינה בטלה בו אף בלא דבר שיש לו מתירין. ונתבאר בקונטרס אחרון ד"ה

והך בא.

[2728]

לעיל ס"ד (וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל), וס"ו (שלא

החמירו בדבר שיש לו מתירין אלא כשנתערב מין במינו).

[2729]

רב ד, ב (שני ימים טובים של גליות, רב אמר נולדה בזה מותרת בזה), ופרש"י (דחד

מינייהו חול הוא, וממה נפשך שריא). טור ושו"ע ס"ה (אם נולדה ביום טוב

ראשון מותרת ביום טוב שני, בשני ימים טובים של גליות). לבוש ס"ה (נולדה ביום

טוב ראשון של גליות מותרת ביום טוב שני, ממה נפשך, שהרי מספק אנו עושין שני ימים,

וחד מנייהו חול הוא).

ונתבאר לקמן סי' תר ס"ב (אף

אבותיהם לא היו עושין שני ימים אלא מחמת הספק, שלא היו יודעים יום שהוקבע בו החודש

בארץ ישראל, וביצה שנולדה ביום ראשון מותרת ביום שני, שאם היום קודש למחר הוא חול

ואין בו איסור מוקצה ונולד, ואם למחר קדש היום חול וכבר הוכנה הביצה מערב יום טוב,

ולפיכך אף בניהם אחריהם היודעים בקביעות החודש ויודעים שיום ראשון הוא עיקר יום

טוב ויום שני הוא גם כן יום טוב מדברי סופרים, אעפ"כ ... כיון שהן אין עושין

שני ימים אלא מחמת מנהג אבותיהם אין צריך להחמיר יותר מאבותיהם שהיה מותר להם).

וכן הוא לקמן ס"י ( ואם שני ימים טובים של גליות חלו להיות

אחר השבת, ביצה שנולדה בשבת מותרת באכילה ביום טוב שני, שהרי אם יום שני הוא קדש

יום הראשון הוא חול, ונמצא שיום חול מפסיק בין לידת הביצה לאכילתה).

וכן הוא לענין צידה, כדלעיל סי' תצז

ס"ט (ואפילו בגליות שעושין שני ימים טובים, אם ניצוד בראשון מותר בשני מיד).

וכן הוא לענין חליבה, כדלעיל סי' תקה

ס"ז ( ואפילו

נחלב ביום טוב ראשון מותר לאכלו בליל יום טוב שני ... שהרי ממה נפשך, אם יום ראשון

הוא קודש יום שני הוא חול ואין איסור נולד נוהג בו ).

וכן הוא לענין תולש (לקיטה) וצד, כדלקמן

סי' תקטו ס"א ( ממה

נפשך, אם ערב זה הוא יום טוב, הרי יום טוב ראשון שהובא בו היה חול ואינו צריך

להמתין כלל). וס"ו (אפילו אם ידוע שנלקטו וניצודו היום, אם ידוע שלא

ליקט וצד בשביל ישראל, מותרין לערב, אפילו הוא יום טוב שני של גליות, שהרי ממה

נפשך אחד מהן הוא חול).

וכן הוא לענין בהמה ופירות מוקצים,

שהכינם ביום טוב ראשון לאכלם בשני, כדלעיל סי' תצה סט"ו (ומותר לאכול מהפירות

ביום טוב שני, שהרי לא הנהיגו חכמים את בני הגולה לעשות יום טוב שני אלא מחמת הספק

שמא יום ראשון היה חול, ונמצא שפירות הללו הוכנו מחול ליום טוב ... בהמה העומדת

לחלבה ופירות העומדין לסחורה (שנתבאר בסי' ש"י) להאוסרין מוקצה ביום טוב, מותר

להכין אותם ביום ראשון של שני ימים טובים של גליות כדי לאכול מהם למחר ביום טוב

שני ... הכנת המוקצה מותרת

ביום טוב ראשון בממה נפשך, אם יום שני הוא קדש והמוקצה אסור בו, הרי יום ראשון הוא

חול ומכין מחול ליום טוב, ואם יום ראשון הוא קדש, הרי יום שני הוא חול ומוקצה מותר

בו ואין צריך להכין כלל ).

וכן מועיל ממה נפשך זה לענין עירובי

חצרות, כדלעיל סי' שצג ס"א ( ואם

חלו ב' ימים טובים ביום ה' וביום ו', ושכח ולא עירב מערב יום טוב, יערב ביום טוב

על תנאי, שיאמר ביום טוב א', אם היום חול יהא זה עירוב ואם היום קדש אין בדברי

כלום, ולמחר יאמר, אם היום קדש הרי עירבתי אתמול ואם היום חול יהא זה עירוב).

וכן לענין עירובי תבשילין, כלדקמן סי'

תקכז סכ"א ( ואם

עבר או שכח ולא עירב בערב יום טוב ונזכר ביום טוב ראשון, מניח ערוב תבשילין בו

ביום בתנאי ... ואומר אם היום הוא יום טוב, למחר הוא חול ואיני צריך לערב כלל, ואם

היום הוא חול ולמחר יום טוב, בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי כו').

ולפעמים

יוצא מזה חומרא, כמו לענין מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כדלעיל סי'

תקט ס"א (ואם נכפף ביום טוב ראשון, אסור לתקנו ביום טוב שני של גליות, אם יש

שהות ביום טוב ראשון כדי לתקנו. ואע"פ שהוא יום טוב ואסור לתקנו, מכל מקום

כיון שאנו עושין שני ימים מחמת הספק שמא הראשון הוא חול, הרי זה כאילו היה אפשר

לעשותו ולתקנו ביום ראשון).

וכן

לענין טלטול ומליחת העור מבהמה שנשחטה ביום טוב, כדלעיל סי' תצט ס"ו (בגליות

שעושים שני ימים טובים מספק, הרי יום טוב ראשון נחשב לחול לגבי יום טוב שני, לפיכך

אם נשחטה ביום טוב ראשון, דינה כאלו נשחטה בערב יום טוב, לענין טלטול העור ומליחתו ).

ומכל מקום יש דינים שיום טוב שני יש לו

דין ודאי ולא דין ספק, כ דלקמן סי' תצ

ס"א (בכל יום טוב שני של גליות מתפללין כסדר התפלה של יום ראשון, וכן צריך

לומר קידוש היום ושהחיינו. ואף על פי שאין אנו נוהגין בו קודש אלא מחמת ספק,

שנסתפק לאבותינו שלא היו יודעין יום שנקבע בו החודש בארץ ישראל, מכל מקום אם לא

יתפללו בו תפלת יום טוב, או שלא יאמרו בו קידוש היום ושהחיינו, יבאו לזלזל בו לומר

שאינו יום טוב כלל, ועל ידי כן יבאו גם כן לעשות בו כל מלאכת עבודה ).

וכן לענין ספק מוקצה, כדלקמן סי' תקטו

ס"ד ( ואפילו

בספק החמירו חכמים, אף ביום טוב שני של גלויות. ואע"פ שיום טוב שני של גליות

אינו אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל. מכל מקום כיון שכבר הנהיגו

חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה שלא

להתיר בו ספק מוקצה ... אבל לענין שאר דברים אין דינו כודאי של דבריהם, אלא כספק ).

[2730] ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כדלעיל

סי' תצז ס"ט ( ואין

צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שלא נעשה מלאכת איסור ביום טוב, שהרי מאליו ניצוד),

ושם נסמן (הערה 34 ).

וכאן

הכוונה כנראה, שלא יצטרך להמתין עד הבוקר, כדלקמן סי"א (שתרנגולת אינה יולדת

כלל בלילה).

[2731]

גמרא ד, ב (שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה

בזה), ופרש"י (שהם ודאי חוק קבוע להיות כיום ארוך מדרבנן, שמתחילה לא מחמת

ספק התחילו לעשותן), ודף ה, א ד"ה עד המנחה (והרי קדושתו אחת ואין כאן לומר

ממה נפשך חד מינייהו חול, דשמא אין כאן חול אלא שניהם קדש). טור ושו"ע ס"ה

(אבל בשני ימים טובים של ראש השנה ... נולדה בזה אסורה בזה). לבוש ס"ה (וביום

טוב של ראש השנה, אפילו לדידן נולדה בזה אסורה בזה, דקדושה אחת הן וכיומא אריכתא

דמי).

ומבאר כאן שני טעמים לאיסור זה:

(א) "מפני ששני הימים הן

קודש", והרי זה כיום טוב הסמוך לשבת, שיתבאר לקמן סי' תקטו ס"ז (נתלש

וניצוד ביום טוב ... אסור באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריו, לפי שעל ידי תלישה זו

או צידה זו הן מוכנין לאכילה, ואין יום טוב מכין לשבת). וכך גם בראש השנה

"ששני הימים הן קודש", ואסורה הכנה מיום ראשון לשני, כדלעיל סי' תקג

ס"ג ( להדיח

כלים וכיוצא בזה אסור ... לצורך יום טוב שני של ראש השנה) .

(ב) "וכיום אחד ארוך הן

חשובים", וכיון שהיו מוקצה ביום ראשון נאסרו גם ביום השני.

וכן הוא לעיל סי' תצז ס"ט (חוץ

משני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת והן כיום אחד ארוך, מטעם שיתבאר בסי'

ת"ר), ונתבאר שם (הערה 38 ).

[2732]

גמרא ד, א (שבת ויום טוב (הסמוכין, והוא הדין ליום טוב ושבת, רש"י), רב אמר

נולדה בזה אסורה בזה). טור ושו"ע ס"ה (בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה,

נולדה בזה אסורה בזה).

[2733] ירושלמי פ"א ה"א (לא דומה טעם

אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ). הובא במלחמות ב, ב (אמרו בירושלמי לא דמי טעם אכילתה

מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ ... וזה הטעם נמי למה שאמרו נולדה בזה אסורה בזה משום

הכנה דרבה, שהלידה כמו כן נקראת הכנה, שמחמת לידתה אנו נהנין בה). רא"ש

פ"א סי' ז (לידת ביצה חשיב הכנה, משום דעל ידי לידה ... טובה יותר לאכול). ר"ן

א, ב ד"ה ומדפרכינן (ובירושלמי אמרו שאינו דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם

אכילתה מבחוץ). מ"א שם (ועוד, שטעמה משובח יותר כשנולדה (רמב"ן)),

וכנסמן לקמן (הערה 93 ).

והיינו שגם מה שביום טוב נעשית הביצה

טובה יותר טובה נחשבת הכנה לאסרה בשבת שלאחריה. דיעות הפוסקים בכיו"ב, ראה

לקמן סי' תקכז ס"א (הערה 8 ).

[2734]

סעיף א. וראה גם לקמן סי"ט.

[2735]

גמרא שם (רב אית ליה הכנה דרבה), ופרש"י (הכנה בידי שמים מתסרא מיום טוב לשבת,

דסעודת שבת בעיא הזמנה מיום חול מגזרת הכתוב).

[2736] כדלעיל ס"א (שכל ביצה

שנולדה ביום זה, כבר היא נגמרת במעי התרנגולת ביום שלפניו), ואילו היתה נגמרת היום

היתה אסורה למחר מן התורה, אבל כיון שנגמרה מאתמול, לא נאסרה מטעם זה למחר.

[2737]

שאם לא היה אפשר לאכלה בשבת, היתה אסורה למחר מן התורה, כדלקמן סי' תקטו ס"ח

(בפירות שאינן נאכלין חיים, כיון שאינן ראויים לאכילה בשבת עצמה, שאסור לבשלן,

נמצא ששבת הכינה ליום טוב שלאחריו, לפיכך הן אסורין מן התורה ביום טוב).

[2738]

ראה רש"י ב, ב ד"ה תשתרי (לגמוע ביצה חיה שנולדה בו).

[2739]

סעיף ב ( ומדברי סופרים, שכל

ביצה שנולדה בשבת שאינו לאחר יום טוב, או ביום טוב שאינו לאחר השבת ... הרי זו

אסורה באכילה עד לערב, גזרה משום ביצה שנולדה בשבת שלאחר יום טוב או ביום טוב

שלאחר השבת) .

[2740]

מלחמות שם (הכנת לידה מדין תורה הכנה ליומא היא, ומותרת היא ביומה, דשבת מכינה

לעצמה, וכן יום טוב, ואין צריך לומר למחר בשני שמותרת. ולמה אסרו אותה מדבריהם,

מפני שכבר נאסרה ביומא, ונמצאת הכנתה ליום שני, והוה ליום טוב מכין לשבת).

ר"ן שם ד"ה דרב (דכיון דמיתסרא בראשון מדרבנן אסורה בשני משום הכנה, שאם

אתה מתירה בשני נמצא שהראשון הכין לשני, ולא לעצמו, כיון שאסורה בו, והוה ליה

כביצה שנגמרה בראשון ונולדה בשני שלא הכינה לעצמו כלום אלא לשני, אבל אם היינו

יכולים לומר שלעצמו הכינה, הדבר ברור שאף בשני מותרת). מ"א ס"ק ח (ואיסור

זה אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא אפילו בראשון שרי, ואם כן לעצמו הכין, עכ"ל

הר"ן).

וכן הוא בנתלש או ניצוד ביום טוב,

כדלקמן סי' תקטו ס"ז ( וכן

ספק שנתלש וניצוד ביום טוב ... אסור באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריו, לפי שעל ידי

תלישה זו או צידה זו הן מוכנין לאכילה, ואין יום טוב מכין לשבת. ואיסור הכנה זו

אינה אלא מדברי סופרים, שהרי מן התורה מותר לאכלן בו ביום שנתלשו וניצודו בו, ואם

כן יום טוב לעצמו הכין, אלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלן ביום שנתלשו וניצודו בו,

אלא ביום שלאחריו, נמצא שיום טוב הכין לשבת שלאחריו ).

ומטעם זה מותר לאכול בשבת התבשיל שנתבשל

ביום טוב שלפניו, ולא נאסר משום הכנה מיום טוב לשבת, כדלקמן סי' תקכז ס"א ( שהרי המבשל (או עושה שאר מלאכות) ביום

טוב לצורך החול אינו לוקה מן התורה, הואיל והתבשיל ראוי לבו ביום ... שבת שאחר יום

טוב ... היה ראוי להתיר ... אעפ"כ תיקנו חכמים ... עירוב תבשילין ),

ושם נסמן (הערה 8 ).

[2741]

ר"ן (א, ב) ד"ה איתמר (ולא שנא שבת ויום טוב ראשון ולא שנא שבת ויום טוב

שני, כגון שחל להיות יום טוב ראשון בשבת ... שבת ודאי קדוש הוא, ויום טוב הסמוך לה

נמי שמא יום טוב גמור הוא). הובא ב"י ד"ה כתב הר"ן. לבוש ס"ה

(ואם יום טוב ושבת סמוכין זה לזה, לא שנא אם הוא יום טוב ראשון או יום טוב שני,

כגון יום טוב שחל ביום ו' ז' או ביום ז' א', נולדה בזה אסורה בזה).

[2742] היינו בפסח ושבועות שחלים

ביום ראשון ושני (משא"כ סוכות ושמיני עצרת ושביעי של פסח אינם חלים ביום א'

וב').

וכן

אם חלו קודם השבת, דהיינו בפסח וסוכות ושמיני עצרת (משא"כ שביעי של פסח

ושבועות אינם חלים ביום ה'), שהביצה שנולדה ביום טוב א', מותר לגומעה בשבת

שלאחריה.

[2743]

דרכי משה ס"ק ג (ומיהו ביום שני של יום טוב שלאחר שבת, שרי, כגון אם אירע יום

טוב יום א' ב' מותר ביום ב'. וכן הוא במהרי"ל (הל' יום טוב עמ' קעז סי' כג).

וכן כתב ב"י. וכן משמע מדברי הר"ן שכתב שאם חל יום טוב ביום ז' א' אסור

ביום טוב שני, משמע הא אם חל יום טוב א' ב', שרי ביום שני. דממה נפשך, אם יום

ראשון הוא יום טוב, אם כן יום שני הוא חול ושרי, ואם יום שני יום טוב, אם כן יום

ראשון היה חול, אם כן הפסיק יום חול בין שבת ליום טוב ושרי). רמ"א ס"ה (ואם

יום טוב ביום א' ב' ונולדה בשבת שלפניהם, מותר ביום ב' של גליות). לבוש ס"ה (ואם

חל יום טוב של גליות ביום א' ב' ונולדה בשבת, מותרת ביום שני ממה נפשך, שאם הוא

יום טוב הרי לא היה יום א' יום טוב אלא חול, ואין זה שבת מכין ליום טוב כשיש חול

בינתיים, ואם אינו יום טוב, פשיטא שמותר, דשבת ויום טוב מכין לחול)

[2744]

אבל לא אחר השבת, שלא אד"ו ראש.

[2745]

רוקח סי' ש (ואם ראש השנה יום ה"ו, ונשלח ביום ה' דבר המחובר לקרקע, או שצדו

בו ביום חיה ועוף או דגים, אסורים עד יום א'). דעה הב' בכלבו סי' נח יט, ד (נוהגין

היתר חכמי לוני"ל, וגם הראב"ד ז"ל, בפירות שנלקטו או בביצה שנולדה

ביום טוב הראשון של ראש השנה והוא ביום ה' בשבת ... אמנם יש מן החכמים חולקין על

זה בשני ימים טובים של ראש השנה). ב"ח ד"ה ומותר (ואם חל ראש השנה

בה"ו ונולדה ביצה ביום ה', כתב בכל בו שיש מתירין הביצה בשבת ויש אוסרין. וכן

פסק הרוקח לאיסור).

[2746]

רבי יוחנן ז, א (ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה, מותרת לאכלה ביום טוב),

ופרש"י (אם יצתה רובה מערב יום טוב וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה מותרת,

דהויא ליה כאילו נולדה מאתמול). טור ושו"ע ס"ו (ביצה שיצאה רובה מערב

יום טוב וחזרה ואחר כך נולדה ביום טוב, מותרת). לבוש ס"ו (דמיד שיצאה רובה

חשיב לידה, והוי ליה כנולדה מערב יום טוב).

[2747]

רב מרי בריה דרב כהנא שם (בדק בקנה של תרנגולין מערב יום טוב (בין השמשות,

רש"י) ולא מצא בה ביצה (דשוב לא ילדה אלא בלילה, רש"י), ולמחר השכים (קודם

עלות השחר, רש"י) ומצא בה ביצה, מותרת ... אימר יצתה רובה וחזרה הואי),

ופרש"י (והאי דנקט בדק, רבותא קמ"ל, דאע"ג דבדק ולא מצא, דליכא

למתלייה בנולדה בחול, אפילו הכי מותרת, דסמכינן אברייתא דקתני כל שתשמישו ביום

נולד ביום, והא ודאי לא ילדתו בלילה, אימר יצתה רובה וחזרה הואי, ואע"ג

דמילתא דלא שכיחא היא, מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה, תלינן בה). והוא כדתניא

התם (כל שתשמישו ביום נולד ביום (נקבותיו יולדות ביום, רש"י) ... זו תרנגולת).

טור ושו"ע שם (לפיכך אפילו בדק בקינה של תרנגולת ערב יום טוב סמוך לחשיכה ולא

מצא בה ביצה, ולמחר השכים (קודם עלות השחר, מ"א) ומצא בה ביצה, מותרת,

שתרנגולת אינה יולדת בלילה, ואנו תולין שמאתמול יצא רובה וחזר). לבוש ס"ו (אנו

תולין לומר שודאי מאתמול יצא רובה וחזרה, וכגון זו יולדת בלילה).

[2748]

גמרא ז, סוע"א ורע"ב (והא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב, בדק בקנה של

תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה אסורה. התם בדספנא

מארעא (מתחממת בקרקע ויולדת ביצים ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים ... והיא יולדת

אף בלילה, רש"י) ... גמירי כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא. ועד כמה, אמר רב

גמדא משמיה דרב כל היכא דשמעה קליה ביממא (שהקול אינו נשמע ביום כבלילה,

רש"י). עבד רב מרי עובדא עד שתין בתי. ואי איכא נהרא לא עברא. ואי איכא מברא (גשר,

רש"י) עברא). טור ושו"ע ס"ו (והוא שיש תרנגול זכר תוך ס' בתים, ואינו

מפסיק נהר שאין בו גשר (דאז משמשת עמו ולא ספנא מארעא, מ"א), שאם לא כן, אפשר

שתלד בלילה ואסור).

[2749]

גמרא שם ע"ב (דרבי יוחנן לא שכיח), ופרש"י (בדספנא מארעא לילד בלילה

שכיח טפי מיצתה רובה). ט"ז ס"ק ז (ואף על פי שרובן אינן יולדת בלילה,

כאן אזלינן בתר המיעוט, כיון שבדק אתמול והיום בשחרית ומצא, ולא תלינן דיצאה רובה

מאתמול וחזרה, דזה לא שכיח לתלות בו בספק).

ונראה מדבריהם שאוסרים כיון שלידה בלילה

שכיחי טפי מיצאה וחזרה ביום. אמנם כאן אין צריך לזה, כי גם בספק השוה אסרינן בדבר

שיש לו מתירין.

[2750]

סעיף ד ( וכל דבר שיש לו

מתירין אפילו באלף אינו בטל, ואפילו אם הוא ספק אם נולדה ביום טוב או בחול, כולן

אסורות), ושם נסמן (הערה 28 ) .

[2751]

גמרא ז, ב (כי לא בדק, אימא מאתמול הואי), ופרש"י (דכיון דרובא ביממא ילדן אי

לא בדק תלינן ביממא). טור ושו"ע ס"ו (אבל אם לא בדק מערב יום טוב, אפילו

ליכא זכר בהדה שריא, שאנו תולים שמאתמול נולדה, ובלא זכר רובן יולדת ביום).

[2752] ואף שגם כשמצאה קודם אור היום נשאר ספק

שמא נולדה בלילה ואסורה. מכל מקום אף בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רוב להתיר,

כמבואר ברשב"א ז, ב ד"ה כי לא (ואם תאמר והא דבר שיש לו מתירין היא,

וקי"ל כרב אשי דאמר לעיל דבכל דבר שיש לו מתירין ספקו להחמיר. פירש רש"י

ז"ל דאפילו ספנא מארעא רובן אינן יולדות אלא ביום). ויתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ה.

משא"כ

אם מצא ביום אסורה מספק, כמבואר ב ט"ז ס"ק ח (אבל לא בדק בשחרית

אלא ביום מצא, אסור מספק שמא יצא היום, דספק בדבר שיש לו מתירין אסור בספק השוה).

[2753] רשב"א ז, ב ד"ה כי לא (והילכך

לוקחין ביצים מן החנוני בליל ראשון של יום טוב, ואפילו של ראש השנה, דרובן של

זכרים. ואפילו ספנא מארעא, רובן ביממא ילדן). רא"ש פ"א סי' ט (מותר ליקח

ביצים מן הנכרי בליל יום טוב ראשון, דרובן של זכרים). ר"ן ג, ב (ומהא שמעינן

שמותר ליקח ביצים מן עובדי כוכבים בלילי יום טוב ראשון, לפי שרובן הן של זכרים

שאינן יולדות אלא ביום. ואפילו בדספנא מארעא, הא אמרינן דרובן יולדות ביום). טור

ושו"ע ס"ו (לפיכך מותר ליקח ביצים מן הגוי בליל ראשון של יום טוב,

דתלינן שמערב יום טוב נולדו).

[2754]

רשב"א שם (וכן בליל שני של יום טוב), ובעבודת הקדש שער ה סי' ד (לפיכך לוקחין

ביצים מן הנכרי בלילי ימים טובים של גליות שהאחד מהן חול). רא"ש שם (וכן בליל

שני בימים טובים של גליות). ר"ן שם (וכן בליל יום טוב שני של גליות). טור

ושו"ע שם (וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות).

[2755]

כדלעיל ס"ח (נולדה ביום

טוב ראשון, מותרת בליל יום טוב שני של גליות) .

[2756]

רשב"א שם (אבל של ראש השנה, לא, דאימא מאתמול הואי ואסירא). עבודת הקודש שם (וכן

בליל ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אבל בליל שני אסור שמא ביום ראשון

נולדה). ר"ן שם (אבל ביום טוב שני של ראש השנה אסור, דאפילו יולדת ביום אסורה,

דקדושה אחת הן, ונולדה בזה אסורה בזה). טור ושו"ע שם (אבל לא בליל שני של ראש

השנה).

[2757]

טור ושו"ע שם (ולא בליל יום טוב שאחר השבת). לבוש ס"ו (דכבר נתבאר בסמוך

סעיף ה' דשני ימים טובים של ראש השנה או יום טוב ושבת הסמוכים זה לזה, נולדה בזה

אסור בזה).

וכדלעיל ס"ח ( אבל שני ימים טובים של ראש השנה, נולדה

בראשון אסורה אף בשני), ו ס"ט ( שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה

שנולדה בראשון אסורה אף בשני).

[2758]

מרדכי ריש ביצה רמז תרמא (ואם לוקח מחנוני הרגיל אצלו ... והחנוני עכו"ם מסיח

לפי תומו שנולדה קודם יום טוב, נראה דשרי). רמ"א ס"ו (וגוי המביא ביצים

ביום טוב ראשון ומסיח לפי תומו שנולדו מאתמול, מותר לסמוך עליו).

[2759]

כדלעיל ס"ב ( ומדברי

סופרים, שכל ביצה שנולדה בשבת שאינו לאחר יום טוב, או ביום טוב שאינו לאחר השבת

... הרי זו אסורה באכילה) .

[2760]

תרומת הדשן סי' עט (דאין מסיח לפי תומו כשר אלא בעדות האשה ובשבויה דאקילו בה

רבנן, ובשאר מילי דרבנן, ולא באיסורי דאורייתא ... והא דכתב במרדכי בריש ביצה,

דנכרי מסיח לפי תומו נאמן על הבצים שנולדו קודם יום טוב ... יש לומר דההיא איירי

ביום טוב דעלמא שאינו לאחר השבת, דבדידיה ביצה שנולדה אינה אסורה אלא גזירה דרבנן,

כדאיתא בהדיא בגמרא, ולכך סומכים אדברי נכרי מסיח לפי תומו). מ"א סקי"ב

(והוא הדין בכל מילי דרבנן).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"י (ואין

סומכים על נכרי מסיח לפי תומו אלא באיסור דברי סופרים ... אם הביאן בשבת שאין יום

טוב ראשון סמוך לו מלפניו, או ביום טוב שאין שבת סמוך לו מלפניו, שבכל אלו אין שום

חשש הכנה של תורה. ועיין בסי' תקי"ג אימתי סומכין על נכרי מסיח לפי תומו).

[2761]

בב"י ד"ה ואעפ"י (באיסור דרבנן נאמן במסיח לפי תומו, וכמ"ש

בעל תרומת הדשן בסימן ע"ט). ט"ז יו"ד סי' סט סקכ"ד (דבמילי

דרבנן נאמן בכל מקום, כמ"ש מהרא"י בתרומת הדשן סי' ע"ט).

וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סח

ס"י.

[2762]

תרומת הדשן סי' עט (אבל לעולם ביום טוב שאחר השבת דאיכא חששא דאורייתא, לא סמכינן

עליה). רמ"א שם (ודוקא ביום טוב שחל באמצע השבוע, אבל ביום טוב שחל באחד

בשבת, שאז יש לחוש שמא נולדה בשבת ואסור מדאורייתא ביום טוב, אין גוי מסיח לפי

תומו נאמן), לפי הגהת המ"א סקי"ג (אף אם תמצי לומר שנולדה בשבת אינה

אסורה ביום טוב אלא מדרבנן, וכמ"ש ס"ה. לכן נראה לי דצריך להגיה כאן שמא

נגמרה בשבת).

והוא כדלעיל ס"ט (שבת ויום טוב

הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בראשון אסורה אף בשני ... ואיסור זה אינו אלא מדברי

סופרים). לכן כתב שהחשש כאן הוא שמא נולדה ביום טוב, ונגמרה בשבת שלפניו, שאז

איסורה מן התורה, כדלעיל ס"א ( ביצה

שנולדה ביום טוב שחל להיות אחר השבת או בשבת שאחר יום טוב, אסורה באכילה בו ביום

מן התורה).

[2763]

סעיף ד.

[2764]

תרומת הדשן שם (נראה דאם חל יום טוב ראשון בשבת וביום א', דהשתא הוי יום טוב שני

יום טוב שלאחר השבת, אפילו הכי סמכינן אנכרי מסיח לפי תומו, משום דלדידן דבקיאינן

בקביעותא דירחא אינו אלא מדרבנן). רמ"א שם (ביום טוב שני, אפילו ראש השנה,

נאמן, דאינו אלא דרבנן).

[2765]

ריטב"א ז, ב (שמעינן דנכרי ששלח ביצים לישראל ביום טוב ואינם ניכרים אם היו

מהיום או מאתמול, שהם מותרין, דבמאי דשכיח טפי תלינן, ורוב ביצים דעלמא מן הימים

שעברו הם, וכל דפריש מרובא פריש). הובא בשטמ"ק ז, א וסיים (ואפילו לדברי

הריטב"א ז"ל נראה לי דבראש השנה אילו שלח נכרי לישראל ביום טוב שני שהן

אסורין, דדילמא מאתמול נולדה, ולא אמרינן זה כמה ימים נולד כי היכי דלישתרו, כן

נראה לי). שו"ת מהר"י ווייל סי' קלא (וגוי שהביא ביצים ביום טוב ומסיח

לפי תומו שנולדו קודם יום טוב דמותרים. נראה אפילו ביום טוב שלאחר השבת). יש"ש

פ"א סי' ו (ומהר"י ווייל פסק דמותרין אפילו ביום טוב שלאחר שבת ... ואף

שיש לפקפק בדבריו ... מכל מקום נראין דבריו עיקר ... כי המרדכי שכתב ... דאין

לסמוך אכותי מסיח לפי תומו במילי דאורייתא, הכא שאני, דרוב ביצים הן שנולדו כבר

מכמה ימים, וכן [הוא] הדרך למכור אותן שנולדה כבר, והן רובא דעלמא. ונהי דלא שרינן

משום רובא כה"ג, מאחר דמחמרינן בספיקא, שהרי אפילו נתערב באלף כולן אסורות,

וכל שכן היכא דאיכא ספיקא במילי דאורייתא, והטעם, דלא אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו

מתירין. מכל מקום הא דבאלף לא בטיל אין זה אלא מדרבנן, משום הכי סמכינן אמסיח לפי

תומו). הובא בט"ז ס"ק ט, ובמ"א סקי"ג (נראה לי, דבמדינתינו

שכיחי הרבה ביצים ומביאים הרבה בבת אחת, ודאי הרוב שמביאים למכור הם מהנולדים כבר).

וראה לעיל סי' תנג סי"ח.

[2766] שלדברי הכל אסור רק מדרבנן,

להרש"ל וסיעתו מטעמיה ולהשיטה מקובצת לטעמיה, ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

ה. וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' קמח אות ו.

[2767]

סעיף ט.

[2768]

מרדכי רמז תרמא (אבל אם ידע העכו"ם דנולד אסור, לא סמכינן עליו, דמתכוין

להשביח מקחו ולהתירו). ב"י ד"ה ומ"ש אבל. מ"א סקי"א (ואם

ידע העכו"ם דנולד אסור לישראל, אם מסיח לפי תומו אינו נאמן, דמתכוין להשביח

מקחו להתירו (מרדכי)).

[2769]

מ"א שם (ואם הבצים של ישראל והעכו"ם מסיח לפי תומו שנולדו מאתמול, ויודע

שנולד אסור לישראל, עיין ביו"ד סי' ס"ט ס"י, דהפרישה וב"ח

אוסרין, וש"ך וט"ז מתירין עיי"ש).

והוא בט"ז שם סוף סקכ"ג (והך

מסיח לפי תומו הוא בענין שמשמע שלא על דבר זה בא להודיע, כגון שמספר איזה דבר אחר

ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר, בכזה מהמנינן לי', ולא מזיק בזה מה

שיודע בטיב ישראל, כיון שמוכח שלא על דבר זה נתכוון להודיע), ובש"ך שם

סקמ"ג (בב"י כתב דאף כשיודע העובד כוכבים מנהג ישראל נאמן במסיח לפי

תומו. והפרישה והב"ח תמהו עליו דהיאך שייך מסיח לפי תומו כשיודע שהאיסור

והיתר תלוי בזה, והב"ח הוסיף להביא ראיה מלקמן סי' צ"ח. ולא קשה מידי,

דודאי לא דמי לסי' צ"ח, דהתם יהבינן ליה לטעום אם יש בו איסור או לאו, ובלאו

הכי ליכא למיקם עלה דמילתא, הלכך כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה, ודאי אין כאן מסיח

לפי תומו, משא"כ הכא דאפשר לומר, דאע"פ שיודע מנהג ישראל, מכל מקום

משכחת לה כגון דהסיח לפי תומו לפני אחרים שלא שאלוהו אם הדיחו והסיח לפי תומו

דהדיחו).

וכן מסיק בשארית יהודה שם ס"ק סד

(וכתב הט"ז והש"ך דאפילו יודע מנהג ישראל שייך מסיח לפי תומו, כגון

שמסיח לפי תומו לפני אחרים שלא שאלוהו כלל על הדחה זו ואומר שהדיחו יפה).

וראה קונטרס אחרון סק"ו , דהיינו אפילו כשהסיח לפני בעל הבית,

ואפילו כשלא נמשך בדבריו מתוך דבר אחר שסיפר, כיון שאין מגיע לו שום תועלת מהאמירה .

[2770]

ברייתא ב, ב (השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, מותרות לאכלן ביום טוב),

ופרש"י (ואשמועינן הך מתניתין דאפילו ביום טוב אחר השבת מותרות, הואיל ואינם

נולדות). רא"ש פ"א סי' א (דמשמע ליה, הא דקתני מותר לאוכלן ביום טוב בכל

יום טוב איירי, אף ביום טוב שאחר השבת). טור ושו"ע ס"ז (השוחט תרנגולת

ומצא בה ביצים גמורות, מותרות, ואפילו ביום טוב שלאחר השבת).

[2771]

רא"ש שם (ואם תאמר, כיון דאשכח גמורות, דלמא אם לא נשחטה היתה יולדת היום,

ותיאסר מספק דהוה ליה ספיקא דאורייתא. ויש לומר דלא מיקריא הכנה אם לא שנגמרה

הביצה היום על ידי הכנה שמאתמול, ובמעי אמה לא נגמרה עד שתצא לאויר העולם).

מ"א סקי"ד (ואם תאמר דלמא אם לא נשחטה היתה הביצה נולדה היום, ואם כן

נגמרה בשבת, ואין שבת מכין ליום טוב. ויש לומר דלא מקרי הכנה אם לא נגמרה הביצה

היום על ידי הכנה של אתמול, ובמעי אמה לא נגמרה ... הרא"ש).

[2772]

ירושלמי פ"א ה"א (לא דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ). הובא

במלחמות ב, ב (אמרו בירושלמי, לא דמי טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ).

מ"א שם (ועוד שטעמה משובח יותר כשנולדה (רמב"ן)).

וכן הוא לעיל ס"ט ( שיותר טובה היא לאכילה ביצה שנולדה

ויצאה לאויר העולם מביצה הנמצאת במעי תרנגולת השחוטה).

[2773]

גמרא ו, א (אפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר אסור ... מוקצה הוא), וכרב. ר"ח שם (אפרוח

שנולד ביום טוב, רב אסר כי מוקצה הוא). רא"ש פ"א סי' ו (הלכתא כרב). טור

(אפרוח שנולד ביום טוב, יש מתירין, והגאונים אוסרין, וגם רי"ף אוסר), ושו"ע

ס"ח (אפרוח שנולד ביום טוב, אסור). לבוש ס"ח (אפרוח שנולד ביום טוב אסור

משום מוקצה).

[2774]

כדלעיל סי' תצה סי"ג (במוקצה נוהגין להקל במדינות אלו אף ביום טוב).

[2775]

תוס' שם ד"ה הואיל, בתירוץ הב' (איצטריך אפילו לרבי שמעון דלית ליה מוקצה,

דמודה בהאי מוקצה דהכא דהוי כגרוגרות וצמוקין), ושבת מה, ב ד"ה דאית ביה ביצת

אפרוח (נראה לר"י דאסור לרבי שמעון, משום דכיון דאית ביה אפרוח הוי כמו

גרוגרות וצימוקין). יש"ש פ"א סי' יח (משום דאפרוח קודם לידתו וגומרו

אינו ראוי לכלום).

ואף שנתבאר לעיל סי' שי ס"ו (אבל

דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה, כגון דבר

שהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו ולא על ידי גרימת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור,

שוב אין בו משום מוקצה).

מכל מקום נתבאר לעיל סי' תצח סי"ח

(ואפילו להמתירין מוקצה ביום טוב, מודים במוקצה גדול כזה), וסי' תקא ס"א

(ואפילו להמתירין מוקצה ונולד ביו טוב, מודים במוקצה גדול כזה).

[2776]

רש"י ו, סוע"א ד"ה לכלבים (אפרוח שבקליפה אינו עומד לאכילת כלבים,

ואף לא היה ראוי). ושבת מה, ב ד"ה דאית בה ביצת אפרוח (וכלב לא אכיל לה משום

קליפה).

וכן הוא לעיל סי' שט ס"י (ביצה שיש

בה אפרוח, שביצה זו אסורה בטלטול מפני שאינה ראויה אף לכלב מחמת קליפתה).

וראה מראי מקומות וציונים.

[2777]

טור (ואם נולדה בשבת, כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל שאסור ביום טוב שלאחריו

משום הכנה), שו"ע שם (ואם נולד בשבת, אסור ביום טוב שלאחריו).

[2778]

ט"ז סקי"א (כאן ביום טוב שאחריו אסור מדאורייתא, דאין שבת מכין ליום

טוב, כמו בביצה שנולדה ביום טוב).

[2779]

טור ולבוש ס"ח (שגם משום הכנה יש בו, שהרי בעודו בקליפתו אינו ראוי לכלום,

וכשיצא בשבת הרי הוכן משבת ליום טוב). מ"א סקט"ו (משום הכנה, כלומר

דכשנולד נגמר, ואם כן שבת הכין ליום טוב).

משא"כ בעגל שנולד ביום טוב שלאחר

השבת, נתבאר לעיל סי' תצח ס"י (שאין לידה זו חשובה הכנה, כיון שהיה ראוי

לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה).

[2780]

סעיף א.

[2781]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ג נתבאר שביצה שנולדה ביום

טוב אסורה אף בטלטול, מטעם שכל שאינה ראויה לכלום בו ביום אסורה בטלטול, כדעת

הרי"ף והרא"ש.

ומבאר דאף שהרש"ל חלק עליהם, וכתב

שכאן אסורה בטלטול משום לא פלוג. מכל מקום קיי"ל כהרי"ף והרא"ש

שאסורה בטלטול מטעם הנ"ל.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2782]

סק"א (והא דאסורה בטלטול, משום לא פלוג (יש"ש)).

[2783]

יש"ש פ"א סי' ה (ומ"ש הרי"ף בסתמא, שהביצה אסורה לטלטל בכל

ענין, אין לו הכרע מן הברייתא, דשמא איירי בתרנגולת העומדת לגדל וולדות דאסורה

הביצה משום מוקצה, דהיינו נולד, אבל בעומדת לאכילה שאסורה משום הכנה, מאן לימא לן

דאסורה לטלטל ... ומכל מקום גבי ביצה נראה שאין להקל ולחלק בין ביצה הבאה מתרנגולת

העומדת לאכילה או מתרנגולת העומדת לגדל ביצים, מאחר ששתיהן אסורים באכילה, אם כן

נמי תרווייהו אסורין בטלטול).

[2784]

יש"ש פ"ג סי' ט (אומר אני, דליתא לסברת הרי"ף, ואף

שהרא"ש הסכים עמו).

[2785]

יג, ב (אפילו לטלטלו נמי אסור, דמשום דלא חזי לאכילה מוקצה הוא).

[2786]

פ"ג סוס"י ב (אפילו לטלטל נמי אסור, דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי).

[2787] "דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי,

דכיון דאסורין באכילה מחמת איסור היום אסורין בטלטול (הרי"ף והרא"ש)".

[2788] כדלקמן סי' תקטו ס"ד ( וכיון שאסור לאכלו ולהשתמש בו, אסור גם

כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום), וס"א (וכל שאינו ראוי לאכילה אסור

לטלטלו ביום טוב), ושם נסמן (הערה 18 ).

[2789] "ראיתי להעתיק דברי

רש"ל ... עכ"ל, ואשתומם על זה ... שהאמת אתם כאשר אבאר ... כן נראה לי

כל זה ברור, ורש"ל אגב חורפיה לא עיין שפיר בזה).

וראה

לעיל סי' תה סוף ס"ט (ואעפ"כ מותר לטלטלם תוך ד' אמות, ואין להם דין

מוקצה אף על פי שאינם ראויים באכילה לשום אדם מישראל, כיון שאין איסורן אלא משום

קנס, לא רצו לקנוס אלא באכילה ולא בטלטול).

[2790]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ד נפסק להתיר ספק אם נולדה

ביום טוב שני שנתערב בביצים אחרות, כיון שיש כאן ב' ספקות קודם שנתערבה.

ואף דקיי"ל שיום טוב שני אין לו דין

ספק, וקיי"ל לאסור ספק אחד בתערובת. מכל מקום יש להתיר ספק ביום טוב שני

בתערובת, אם הוא צריך להם לשמחת יום טוב, שהרי יש פוסקים שספק ביום טוב שני יש לו

דין ספק ספיקא, ויש פוסקים המתירים אף ספק אחד בתערובת, ויש פוסקים שבאיסור דרבנן

מותר אף ספק אחד בתערובת, ו" אין עלינו לתפוס כל החומרות" .

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2791] "יש אומרים דדבר שיש לו

מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא. וטוב להחמיר אם לא לצורך, מאחר שיש לו היתר בלאו

הכי".

[2792] "מיהו קשה דבאו"ח

סימן תצ"ז ס"ד סתם הרב כדברי המחבר דספק מוכן ביום טוב שני מותר, משום

דהוי ספק ספיקא עכ"ל, אף על גב דהוי דבר שיש לו מתירין ... ואפשר לומר ...

סתם יום טוב לצורך הוא".

[2793] "וצ"ע אם יש להקל

בזה שלא במקום הפסד מרובה". הרי שרמ"א מתיר כשהוא לצורך, אפילו אין שם

הפסד מרובה.

[2794] כדלעיל סי' תצז ס"ח (כל

דבר שהוא ספק אם הוא מוקצה או אנו מוקצה ... אסורים בין באכילה בין בטלטול עד

הערב, בין שהיום הוא יום טוב ראשון בין שהוא יום טוב שני של גליות, לפי שהמוקצה

הוא דבר שיש לו מתירין), ושם נסמן (הערה 30 ).

[2795] "וביש"ש סי' [ז]' פסק להחמיר

ביום טוב שני אפילו בספק, וכן עיקר", והוא ביש"ש פ"ג סי' ז (ספק

מוכן אין חילוק בין יום טוב א' ליום טוב ב', וכל מה שאסור בראשון, אם בא ביום ב' גם

כן נאסר, כי לא מצינו שיש חילוק ביניהם).

הובא לקמן סי' תקטו ס"ד ( ואע"פ שיום טוב שני של גליות אינו

אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל. מכל מקום כיון שכבר הנהיגו חכמים את

כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה, שלא להתיר בו ספק

מוקצה ... החמירו בספיקו אף ביום טוב שני, כדי שלא לחלק בינו לראשון).

[2796] "כדכתב הר"ן נמי שם,

כיון דאנן לא עבדינן יום טוב שני אלא משום מנהג אבותינו, לא מחמירינן טפי מנייהו,

וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי ספק, והוה ליה ספק ספיקא עכ"ל, והלכך אף על

גב דבעלמא יש להחמיר, מכל מקום יום טוב שני דאינו אלא מנהג אוקמוה אדינא",

הרי שהוא מקיל ביום טוב, ואינו מחמיר.

[2797]

סקמ"ג (גם מה שתירץ עוד, דיום טוב שני דאינו אלא מנהג אוקמוה אדינא, אינו

מחוור, דאדרבא, כיון דהוי מנהג הוה ליה יום טוב ודאי דרבנן, ואין כאן ספק ספיקא).

[2798] ר"ת בתוס' ג, ב ד"ה ואחרות (כדפירש

ר"ת נתערבה באלף, אאיסור עצמו קאי). רשב"א שם ד"ה נתערבה באלף כולן

אסורות (פירש ר"ת ז"ל, דאודאה קאי, דאי אספקא הוה ליה ספק ספיקא ושרי

אפילו בדאורייתא). מ"מ פ"א ה"כ (ולדעת המתירין הסכים הרשב"א

ז"ל, וכן נראה מדברי רבינו). שו"ע כאן ס"א-ב (ביצה שנולדה ביום טוב

אסור ליגע בה ... ואם נתערבה, אפילו באלף, כולן אסורות. ספק אם נולדה ביום טוב או

בחול, אסורה), כפירוש מ"א ס"ק ד (בטור כתוב איפכא ספק וכו' אסור, ואם

נתערבה באלף כולן אסורות. מדהחליף הרב"י לשונו, שמע מינה דסבירא ליה דספק

שנתערב כולן מותרים, דכל אחד הוה ליה ספק ספיקא, וכמ"ש המ"מ). ב"ח

יו"ד סי' קב ד"ה ומ"ש ואפילו, בשם כמה פוסקים, שמתירין ספק אחד

בגופו ואחד בתערובת.

אלא

דאנן קיי"ל לאסור, כמבואר בפנים ס"ד (ואפילו אם הוא ספק אם נולדה ביום

טוב או בחול, כולן אסורות), ושם נסמן (הערה 28 ).

[2799]

בב"ח שם (ובשני תערובות יש להתיר בדבר שיש לו מתירין), וט"ז ס"ק ד

(ואם אותו התערובת נתערב אחר כך בתערובת שנית, כתב לקמן סי' ק"י סעיף ח' דמותר).

ומפרש רבינו בדבריהם, שמתירים ספק אחד

בגופו ואחד בתערובת. וראה דובר שלום ע' רלד.

[2800]

שם סק"ב (כל מ"ש הב"ח בכאן אינו מוכרח כלל עיי"ש, גם מה שסמך

אהמתירין בספק ביצת טרפה שנתערבה, לאו מילתא היא, דדבר שיש לו מתירין שאני, כיון

דיש היתר לאיסורו). וסי' קי ס"ק נו (משמע אפילו התערובות הג' אסור בדבר שיש

לו מתירין).

[2801]

כלל עד סק"א (ואם נתערב שוב מתערובת זה לתערובת אחר, כתב

הב"ח בסי' ק"ב דיש להתיר, וכ"כ הט"ז שם ס"ק ד, וכתב שכן

מתבאר בשו"ע סימן ק"י. ובאמת שם לא מתבאר כן ... וכן כתב הש"ך

בסימן ק"ב ס"ק ב', ובסימן ק"י האריך בראיות על זה).

[2802]

כנסמן לעיל (הערה 117 ).

[2803] "צריך לומר דשאני התם דאנן לא

עבדינן יום טוב שני רק משום מנהג, וכ"כ הש"ך בסי' קי ס"ק נה".

[2804] ולדעתם מתירין ביום טוב ב'

מטעם ספק ספיקא, אפילו בלא תערובת.

[2805] כנסמן לעיל (הערות 116 ; 118 ).

[2806]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מ.

[2807] כנפסק כאן בפנים (אבל ביום

טוב ראשון יש להחמיר בספק ביצה שנולדה ביום טוב אפילו בשתי תערובות), ושם נסמן

(הערה 31 ).

[2808] שהקילו אף ביום טוב א' בב'

תערובות (כנסמן לעיל הערה 130 ).

[2809] שהקילו ביום טוב ב' אף בלא

תערובות (כנסמן לעיל הערה 124 ).

[2810] ואף אם נתפוס ב' החומרות (של

הש"ך ומנחת יעקב לאסור ספק אחד בגופו ואחד בתערובת, ושל המ"א שיום טוב

שני לא חשיב ספק), עדיין יש סברא להקל, כיון דהוי ספק אחד שנתערב, בדרבנן (יום טוב

שני של גלויות).

[2811]

כמובא בש"ך סי' קי ס"ק נו (אי נמי, והוא העיקר, כמ"ש הרא"ש

בתשובה כלל ב' סוף דין א' וז"ל, ומה שכתבו בשם רבינו (רוצה לומר מהר"מ

מרוטנבורק) דדבר שיש לו מתירין אפילו ספק ספיקא אסור, היינו דוקא בתערובות ... אבל

... לא אסרינן ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין עכ"ל). ובמ"א סי' תצז ריש

ס"ק ד (דוקא כששני הספיקות בגופו, אבל בספק ספיקא על ידי תערובות אסור).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ג (אם הוא

בענין שיש להסתפק שמא נלקט וניצוד מאתמול וגם יש להסתפק שמא ליקט וצד לצרכו או

לצורך נכרי אחר ואחר כך נמלך והביאן לישראל, כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל הרי אלו

מותרים באכילה במוצאי יום טוב מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו).

[2812] "לטעם המחבר אפילו היה

הספק הא' מדרבנן, כיון שהיה בגופו, אינו בטל בתערובות, ולטעם הרב, בטל ... ואפשר

לומר דאף המחבר לא קאמר אלא היכא דהספק הראשון שהיה בגופו אסור מן התורה".

וכך גם כאן, שיום טוב ב' הוא מדרבנן, וכיון שיש בו ספק אחד בגופו ואחד בתערובת, יש

להתיר.

[2813] שיש אוסרים אפילו באיסור

דרבנן, כמבואר בנקודת הכסף לט"ז שם ס"ק יא.

[2814] כנסמן לעיל (הערה 112 ).

[2815]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ה-ו נתבארה ההלכה של דבר שיש

לו מתירין:

(א) נתערב ממשו מין במינו, החמירו חכמים אף

הוא נימוח, אבל לא אסרו אם הוציא האיסור ונשאר רק הטעם.

(ב) נתערב מין בשאינו מינו, בטל בששים

"אפילו נימוחה כל הביצה ובללה בתבשיל".

ומבאר דאף שמסקנת הש"ך והפר"ח

לאסור אף בטעמו ולא ממשו, מכל מקום קיי"ל כרמ"א ומ"א ומנחת יעקב

שלא אסרו אלא בממשו (אפילו אם נימוח בהיתר), ולא בטעמו (שהוציא משם האיסור, ונשאר

רק הטעם).

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2816]

ס"ק ה (דמין בשאינו מינו בטיל בדבר שיש לו מתירין, אפילו נתערבה ונטרפה עם

התבשיל).

[2817] כפי שיתבאר בפנים לקמן

ס"ז.

[2818] " ולכאורה

היה נראה ליישב קצת דבריו בהג"ה ולומר, דכל היכא שגוף האיסור עדיין בתערובות,

אף על גב דליתיה בעיניה, כגון יין ביין וכה"ג, לא בטיל, אבל היכא שנפל שם חתיכת

איסור וזרקו שלם, דקי"ל דאפילו הכי צריך לבטל פליטתו כדלעיל סי' צ"ח ס"ח

משום טעמא דנפיק מיניה, בכה"ג הוא דבטל ... ובאמת לענין דינא נראה דאפילו

הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכדמשמע לכאורה מכל הנך ראיות דלעיל".

הרי

שאסר אף בטעם שלא נשאר שם ממשות האיסור, ומכל שכן אם האיסור נתערב בהיתר ונימוח

שם.

[2819]

סק"ט, אחר שהביא דברי הש"ך הנ"ל (ולפי עיקר הדין

בזה, דאף בטעמא דאיסור דליכא ממשא, איתיה לדין דבר שיש לו מתירין, והכי נקטינן).

ומכל שכן שאוסר במקום דאיכא ממשו שנימוח.

[2820] " במה

שמשמע מדבריהם דאפילו אין שום ממשות לגמרי תוך התבשיל רק טעם, כמו ענבים שרוין משנסתלק

האיסור לגמרי, גם כן אמרינן דאינו בטל בדבר שיש לו מתירין, זה אין נראה לי, דבכהאי

גוונא אפשר דהמה מודים דבטל".

[2821] שאף שהש"ך ופר"ח

אוסרים אף בטעמו ולא ממשו, מכל מקום נראית הכרעת הרמ"א והמ"א והמנחת

יעקב לחלק בין טעמו לממשו.

[2822]

סק"ו (דעת רמ"א ביו"ד סי' ק"ב, דטעמו בטל אפילו בדבר שיש לו

מתירין).

[2823]

סי' קב ס"ד (הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל, היינו דוקא אם האיסור בעין, או שיש

עדיין ממשות האיסור בתערובת, אבל טעמו, בטל).

[2824] מקושיות הש"ך שם.

[2825] אף שמסיק שגם טעמו לחוד אינו

בטל.

וכן

מסיק רבינו בסוף קונטרס אחרון הבא (ועיין בש"ך סק"ב וסק"ט

ובב"ח שם ובמנחת יעקב כלל ע"ד סק"ח, וכן כתב הפרי חדש, דדבר שיש לו

מתירין אפילו טעמו לא בטיל, דלא כרמ"א שם. ועיין במנחת יעקב מה שהכריע לפסק

הלכה, ורמזתיו לעיל).

[2826]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה ובפנים ס"ז:

בפנים

ס"ו נתבאר, שאם נתבשלה הביצה האסורה עם תבשיל, אין התבשיל נאסר מטעם דבר שיש

לו מתירין, שלא החמירו בדבר שיש לו מתירין אלא במין במינו.

ובפנים

ס"ז נתבאר, שאם נתן את הביצה בתבשיל כדי לתקנו, נחשב מין במינו, שאוסר בדבר

שיש לו מתירין.

ומבאר דאף שיש פוסקים שגם מה שבא לתקן

התבשיל אינו נחשב מין במינו, וכדעה זו נפסק בשו"ע כאן (אם לבנו בו התבשיל

וכיוצא בזה, מידי דלחזותא וטעמא עביד, לא בטיל), וביאר במ"א (משמע דאם אינו

ניכר במראה אלא בטעם, בטל, אף על פי שבא לתקן הקדירה, כגון מים ומלח בעיסה, בטל).

מכל מקום מאריך להוכיח שהעיקר כדעת רוב

הפוסקים, וכנפסק ברמ"א יו"ד סי' קב לאסור מטעם דבר שיש לו מתירין.

ואף

שכל דבר שנותן לתבשיל כדי לתקנו אינו בטל אפילו בדבר שאין לו מתירין.

הנה

כאן מיירי שהביצה בטלה בששים בתבשיל, שאינה יכולה לתקנו אלא בצירוף מיני היתר,

ואינה אוסרת בדבר שאין לו מתירין. ומכל מקום נחשבת מין במינו, כיון שבאה לתקנו

(יחד עם מיני היתר), ולכן אוסרת בדבר שיש לו מתירין.

ואף דמיירי הכא שהביצה נימוחה עד שאינה

ניכרת במראה בתבשיל, והרי נתבאר בפנים ס"ה, ש"טעמו ולא ממשו" אינו

אוסר בדבר שיש לו מתירין.

מכל מקום קיי"ל כהכרעת הפוסקים, לחלק

בין הוציא משם האיסור ולא נשאר בו אלא הטעם, שמותרת, לבין נימוחה עד שאינה ניכרת,

שאוסרת.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2827]

על פסק השו"ע בס"ג (אם לבנו בו התבשיל וכיוצא בזה, מידי דלחזותא וטעמא

עביד, לא בטיל). כתב המ"א ס"ק ז (משמע דאם אינו ניכר במראה אלא בטעם,

בטל, אף על פי שבא לתקן הקדירה כגון מים ומלח בעיסה, בטל, כמ"ש הרב"י

בשם תרומת הדשן, שדייק כן מראבי"ה עיי"ש).

והוא מ"ש הראבי"ה בסי' תשטו (וקבלתי

מרבותי שאם לבנו בביצה שנולד ביום טוב את המרק דלא משערינן ליה בשישים, חדא,

דלחזותא ולטעמא היא דעביד ולא בטיל, ותו, דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלף לא

בטיל). וכתב על זה מהרא"י [בעל תרומת הדשן] בהגהותיו לשערי דורא סי' עד

(ויראה דמה שהוצרך ראבי"ה לתת טעם אחר לאוסרו, משום טעם וחזותא, ולא רצה לומר

משום דהוי מין במינו. דסבר כשנויא קמא שבתוס').

[2828] וכיון שהרמ"א לא הגיה

עליו, נראה שגם הוא מודה לדבריו. מכל מקום חזרו בהם שניהם ביו"ד סי' קב.

[2829]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל סז.

[2830]

במשנה לז, א (האשה

ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהן), והקשו בגמרא לח, א (אמאי,

ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה), ותירץ רב אשי לט, רע"א (משום דהוי ליה דבר שיש

לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל), וביארו בתוס' שם ד"ה

משום (ואם תאמר והא [פרישית] לעיל דלא שייך דבר שיש לו מתירין אלא במין במינו, ויש

לומר ... דכיון דהעיסה אינה נילושה אלא על ידי המים, והקדרה נתקנה בשביל התבלין,

אם כן כשערב זה בזה הוי כאילו מין אחד).

[2831]

נט"ו ח"ה קמ, ג (וכתבו המפרשים, כי כל דבר שצריך עכ"פ זה לזה, כגון

מים בעיסה ומלח, שהעיסה אינה בלי מים ומלח וכל כיוצא בו, חשוב כמין במינו ולא בטיל

אם יש לו מתירין. וכן מוכח בביצה בההיא דאשה ששאלה תבלין ומלח ומים לעיסתה הרי אלו

כרגלי שתיהן).

[2832]

ס"ק א.

[2833]

כא, א ד"ה גמרא (ואף על גב דלא אמרינן הכי אלא במין במינו, אבל בשאינו מינו

אפילו דבר שיש לו מתירין בטל, וכדתניא בתוספתא משמיה דר"ש, דבר שיש לו מתירין,

מין במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם. הכי נמי מים ומלח לגבי עיסה כמין במינו

דמיין, זו היא שיטת הראשונים).

האמור כאן בשם התוספתא, הובא בירושלמי נדרים פ"ו ה"ד.

[2834]

כמועתק לעיל.

[2835]

בהגהת שערי דורא סי' עד, כמועתק לעיל.

[2836]

הרמ"א ביו"ד סי' קב ס"א (אם לבנו בה מאכל, או נתנו בקדירה לתקן

הקדירה, כגון שמלאוה בתרנגולת, אינה בטלה).

[2837]

שם ד"ה כתב הרשב"א (כתבו התוספות בפרק משילין לחד שינויא, כיון דאין

העיסה נילושה אלא על ידי המים, וגם הקדרה ניתקנה על ידי תבלין, אם כן כשיערבו זה

עם זה הוי מין במינו עכ"ל, ומייתי לה בהגהת שערי דורא סימן ע"ד).

[2838]

שם סק"ו (דכל דבר שצריך זה לזה, כגון מים ומלח בעיסה, הוה מין במינו, כ"כ

התוס' סוף פרק משילין).

[2839]

שם סק"ו (הטעם כתב מהרא"י שם, דכל שנותנין זה בזה לתקן זה את זה מקרי

מין במינו, כגון מים ומלח בעיסה דחשיבא מין במינו כיון שהם מתקנים העיסה,

וכמ"ש התוספות פ"ב דביצה).

[2840]

שם סוף סק"ה (דאע"ג דהוי מין בשאינו מינו, כיון שנותנין זה בזה לתקן זה

את זה, מקרי מין במינו, כגון מים ומלח בעיסה דחשיב מין במינו).

[2841]

ח"א סי' תק (דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד, שאין עיסה בלא מים ולא יאכל תפל

מבלי מלח).

[2842]

הלכה יב.

[2843]

במלחמות יט, א (מים ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמי).

[2844]

"ולא אמרינן דליבטל מים ומלח בעיסה, דכיון שבאו לתקן העיסה הוה ליה כמין

במינו, ולא בטל בדבר שיש לו מתירין".

וכן הוא לעיל שם סי"ב ( כיון שהמים ומלח באים לתקן העיסה, הרי

הם עמה כמין במינו לענין זה).

[2845] נא, ב ד"ה אמרו לו (שאני

מים ומלח, דכיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח, כמינה חשבינן).

[2846]

סי' פו (מצאתי בשם הר"ר שמחה משפירא ז"ל, על המלח שנתנו ביורה מרותחת

במזיד בשבת איני רואה בה טעם לאסור ... ומטעם דבר שיש לו מתירין אין נראה לאסרו,

שהרי נתבטל קודם שנעשו איסור על ידי בישול). הרי שמעיקר הדין יש לו דין דבר שיש לו

מתירין.

[2847]

ד"ה כלי ראשון.

[2848]

סקל"א (ואף על גב דדבר שיש לו מתירין לא בטיל. כיון שנתבטל מקודם שנאסר, בטל,

דנימוח מיד ואין נתבשל מיד).

[2849]

סקט"ו (ולא הוי דבר שיש לו מתירין אחר השבת דאפילו באלף לא בטיל. משום דכאן נתבטל

קודם שנעשה האיסור).

ההלכה שהמלח אינו אוסר המאכל הובאה גם

לעיל סי' שיח סוף סי"ז (ואם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון, אפילו הוא על

האש, שעשה איסור, המאכל מותר, לפי שהמלח בטל נגד המאכל), ושם נסמן (הערה קסד), ולא

נתפרש טעם היתר זה.

אמנם סברה זו, שמה שנתבטל קודם שנאסר

בטל אף בדבר שיש לו מתירין, הובאה לעיל סי' שכ ס"ד (אם יש יין בגיגית שהענבים

בתוכה, אף על פי שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית ויוצא מהן עוד יין, מותר לשתות

מגיגית זו בשבת, שכל מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל בס' ביין שהיה כבר בגיגית.

ואף על פי שהוא דבר שיש לו מתירין, שלאחר השבת יהיה מותר בלא ביטול, מכל מקום כיון

שיין זה היוצא בשבת לא היה ניכר מעולם קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם

(ועיין ביו"ד סי' קכ"ג אימתי חל עליו שם יין), לא חל עליו שם דבר שיש לו

מתירין עד לאחר שכבר נתבטל, ולא אמרו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא כשהאיסור

בעין מתחלה וחל עליו שם דבר שיש לו מתירין ואחר כך נתערב), ושם נסמן (הערה נב

והערה נד).

ונראה שגם בסי' שיח סוף סי"ז

כוונתו לסברה זו.

[2850]

ע"א ד"ה וקשיא (דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח, ראוי יותר שלא יתבטל

לגבי עיסה, אף על גב דהוי מין בשאינו מינו ... אסיק רב אשי התם דמים ומלח שהן

ניתרין עכשיו, אינן בטלין לגבי עיסה, אף על פי שהוא מין בשאינו מינו). והיינו שדבר

שיש לו מתירין כזה שגם עכשיו אינו אסור לגמרי (שהעיסה עם המים ומלח שבו, שתיהן

מותרין, ו"היא כרגלי שתיהן"), אף מין באינו אינו בטל.

[2851] שהביא מ"ש בתרומת הדשן

סי' קא (בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה, ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות ... יראה

דבטילה היא דשרי כולה לבשל ... דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין בצלייה, משום דבצלייה

לא נאסרו מעולם, ולבשל עדיין הוא אסור, ולא שייך לומר דבר שיש לו מתירין אלא היכא

שיש היתר לאותו צד הנאסר כבר), הרי שאינו סובר כדברי הר"ן (שמה שהוא היתר עתה

הוא טעם לאיסור), אלא שהוא טעם להיתר.

[2852]

ט"ז סקל"ה (ומה שלא הוה דבר שיש לו מתירין דלא בטל, תירץ מהרא"י,

דאע"פ דיש לו היתר לצלי, מכל מקום אין היתר למה שהוא אסור עכשיו דהיינו

לקדירה), וש"ך סקנ"ו (וקמ"ל דלא תימא דהוי דבר שיש לו מתירין בצלי,

דלצלי לא נאסר מעולם). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סט סי"ד.

[2853]

ט"ז סק"י (דלא הוי דבר שיש לו מתירין, מכח שאין היתר למה שהיה אסור

דהיינו בישול). ש"ך סקי"א (דלא מקרי דבר שיש לו מתירין, הואיל ולצלי לא נאסר

מעולם).

הרי דעת כולם, שמה שהוא מותר עתה לצלי,

הוא טעם שלא יחשב דבר שיש לו מתירין, ודלא כסברת הר"ן.

[2854]

סק"ז (וכן משמע ביו"ד סי' ק"ב בשו"ע, דדוקא כשמלאו בתרנגולת

דניכר במראה אז אינו בטל), משא"כ מה שהמלח מתקן הקדרה אינו עושה אותו לדבר

שיש לו מתירין.

[2855]

סי' קב ס"א ברמ"א (מיהו אם לבנו בה מאכל, או נתנו בקדירה לתקן הקדירה,

כגון שמלאוה בתרנגולת, אינה בטלה). ומפרש המ"א בדברי הרמ"א, שמה שאינה

בטלה הוא משום דניכר במראה, ולא משום דבר שיש לו מתירין.

[2856]

סק"ו (לא זו אף זו נקיט, דלא זו לבנו בו מאכל דעביד לחזותא וטעמא, אלא אפילו

נתנו בקדירה לתקן כו', דמקרי גם כן מין במינו, דכל דבר שצריך זה לזה כגון מים ומלח

בעיסה הוה מין במינו).

[2857]

ד"ה ולפי (ובהגהות שערי דורא (שם סק"ג) מצאתי כתוב ... דהיכא דהקדירה

מיתקנת בכך חשיב מין במינו, ובליבון הביצה מתקן התרנגולת והתבשיל, דעושין כן כדי

לבשם התרנגולת).

[2858]

ס"ק א (הרי כתבו התוספות דהיכא שהקדירה מיתקנת בכך חשיב מין במינו, ובליבון

הביצה מתקן התרנגולת והתבשיל, דעושין כן לבשם התרנגולת).

[2859]

ס"ק א (דהואיל והקדרה מתוקנת בכך, דהא ממלאים התרנגולת לבשם אותו, וכן אם

לבנו המאכל בה, הכל מקרי מין במינו).

[2860] "דהתם עשוי הביצה לתת

לקדירה לבשם התבשיל. כן כתב ב"י בא"ח סי' תקי"ג".

הרי

שכל אלו הביאו מהגהות מהרא"י לשערי דורא, דמיירי שנותנים הביצה לתרנגולת כדי

לבשם אותה. ומה שאינה בטלה הוא מחמת שהוא דבר שיש לו מתירין, והוא חשוב מין במינו.

משא"כ בלאו הכי הי' בטל.

ואם

באמת יש בו כדי לתקן, הרי בלאו הכי שהוא דבר שיש לו מתירין, נמי לא בטיל, דלא גרע

ממתבל.

[2861] שאוסר במשנה ערלה פ"ב

מ"ד (כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור). רמב"ם

הל' מאכלות אסורות פט"ז ה"א-ב (כל השיעורים האלו שנתנו חכמים לדבר האסור

שנתערב במינו המותר, בשלא היה הדבר האסור מחמץ או מתבל, או דבר חשוב שהוא עומד

כמות שהוא ולא נתערב ונדמע בדבר המותר. אבל אם היה מחמץ או מתבל או דבר חשוב אוסר

בכל שהוא). רמ"א יו"ד סי' צח ס"ח (אם נותן טעם באותה קדירה ...

אפילו באלף לא בטיל, כל זמן שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא

... אינן בטילים בששים).

הדין

שמעמיד ומחמץ אינם בטלים, נתבאר גם לעיל סי' תמב ס"י (מעמיד), וסי"ב

(מחמץ), וסס"ב (מעמיד). אבל כאן מוכיח מדין מתבל, שמתקן את המאכל, כמו הביצה

שמתקנת את התבשיל.

[2862] שדומה לביצה, שאינו חריף.

[2863]

משנה י (ושמא יעלה על דעתך שאין נקרא תבלין אלא דברים הריחניים כגון הפלפל

וה"קרפה", אלא כל מה שמשביחים בו את האוכל כגון השום והשמן והבצל והחומץ

והיין, אם נתכון באחד מאלו ובכיוצא בהן להשביח האוכל נקראין תבלין).

[2864] שמביא שם את דברי

הרמב"ם, ואת דברי התוס' שבת קמא, א סד"ה הני (דלא מיקרי תבלין אלא ירקות

כעין כמון, אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין). ומכל מקום מסיק (משמע ודאי דלא

פליגי תוס' והרמב"ם).

[2865]

סי' צח סקי"א (משמע דלא מקרי טעם בזה אלא דבר חריף ולא שומן, דאף שגם הוא

מטעים המאכל וממתיקו, מכל מקום אין נרגש כל כך כמו דבר חריף, על כן שפיר בטל כמו

כל איסורים בכל גוונא. ומשום הכי סיים כאן גם רמ"א כגון מלח ותבלין).

[2866] שמביא דברי הרמב"ם

והתוס' והט"ז, ומסיק כהט"ז.

[2867] והיינו שנראה כדברי

הפר"ח שהתוס' אינם חולקים על הרמב"ם, וכמפורש ברמב"ם שם ( אם

נתכון באחד מאלו ובכיוצא בהן להשביח האוכל, נקראין תבלין) .

[2868]

שכתב ביו"ד שם (בשומן של איסור שהוא מצד עצמו אמאי מהני ששים

בהיתר, ומאי שנא מביצה שנולדה ביום טוב ולבנו בו מאכל, דפסק באו"ח סי'

תקי"ג דלא מהני ששים, כיון דלטעמא עבידא), והוא האמור בשו"ע כאן

ס"ג (ביצה שנולדה ביום טוב ... אם לבנו בו התבשיל וכיוצא בזה, מידי דלחזותא

וטעמא עביד, לא בטיל), הרי שגם אם הביצה לטעמא עביד, לא בטיל בששים.

[2869]

המרדכי רמז תרמ, בשם ראבי"ה הל' יום טוב סי' תשטו, בשם רבותיו (דלא משערינן

ליה בשישים, חדא, דלחזותא ולטעמא היא דעביד ולא בטיל, ותו, דבר שיש לו מתירין הוא

ואפילו באלף לא בטיל).

[2870] "אלמא דבמידי דאית ליה

טעמא, חזותא לאו מילתא היא, וכיון דלית ליה טעמא שרי".

וראה לעיל סי' תקז קונטרס אחרון סוף ס"ק ד.

[2871] "מ"ש בסעיף א'

בנותן ביצה בקדירה לתקן הקדירה כו', דהתם עשוי הביצה לתת לקדירה לבשם התבשיל",

ולא הזכיר חזותא.

ושם

סק"ו (לבנו בו מאכל דעביד לחזותא וטעמא).

[2872] "דלא מהני ששים, כיון

דלטעמא עבידא. ואף על פי שמזכיר שם טעמא וחזותא, מכל מקום כאן ודאי טעם לחוד אוסר".

[2873] "דעיקר הטעם דלא בטיל, היינו משום דעביד לטעמא,

ולא משום חזותא".

[2874] ועוד הוכחה שאין לומר "שיש

בו כדי לתקן", דהא מיירי הכא שיש בו ס' כנגדה.

[2875]

חולין צח, א (כל איסורין שבתורה בס'). טור ושו"ע יו"ד סי' צח ס"א (משערינן

בס').

[2876] "ביצה שנולדה ביום טוב

שנתבשלה בשוגג עם בשר ותבשיל, אם יש ס' כנגדו הכל מותר".

[2877]

סעיף ה (ביצת עוף טמא שנתבשלה ... בתבשיל של היתר, אין צריך אלא ששים מן התבשיל,

לבטלה).

[2878]

סעיף ז (ביצה שיש בה אפרוח או טפת דם שנתבשלה עם אחרות, צריך ששים ואחת לבטל

פליטתה).

[2879] כמבואר כאן בפנים (אע"פ

שבביצה זו בלבד אין בה כדי לתקן התבשיל, ולא ללבנו, אלא על ידי שמערב עמה דברים

אחרים, מכל מקום כיון שהיא באה בתבשיל לתקנו הרי היא נחשבת מין אחד עם התבשיל).

וראה בדי השלחן יו"ד סי' קב סקי"ח.

[2880]

בב"י שם ד"ה כלי ראשון, בשם שבלי הלקט סי' פו (דקים לן זה וזה גורם מותר

... ומטעם דבר שיש לו מתירין אין נראה לאסרו שהרי נתבטל קודם שנעשו איסור על ידי

בישול), הרי שבלאו טעמא שנתבטל קודם שנעשו איסור, הי' נאסר משום דבר שיש לו

מתירין, אף דזה וזה גורם.

[2881]

ט"ז סקט"ו ומ"א סקל"א.

[2882] ואף שלעיל בפנים ס"ה

נתבאר שלא החמירו בדבר שיש לו מתירים בטעם בלבד, וכאן נתבאר שעיקר הטעם שנקרא מין

במינו הוא כיון שהביצה באה לתת טעם בתבשיל. הנה עיין בש"ך יו"ד סי' קב

כו'.

[2883] סי' קב ס"ק ט (לענין

דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל).

[2884] ד"ה ומ"ש אבל לפי (כשאין

בו אלא פליטת הטעם, אפילו במינו היה נראה להקל, כיון שאין שם ממשו. אכן מדכתב

הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"ד לח ב) דכלי שנאסר בבליעת איסור אין

דנין אותו כדבר שיש לו מתירין, מאחר שאין מתירין שלו באין מאליהן, וכדכתב רבינו

בסימן קכ"ב, מכלל דאף בשאין שם ממשו נמי הוי דבר שיש לו מתירין).

[2885] "הב״ח בסי׳ ק״ב

והש״כ בסי׳ ק״ב

ס״ק ט׳ השיגו על דין זה ... עיי״ש דבריהם באורך, וראוי לחוש

לדבריהם כי ברורים ונכונים

הם".

[2886]

סק"ט, אחר שהביא דברי הש"ך הנ"ל (ולפי עיקר הדין

בזה, דאף בטעמא דאיסור דליכא ממשא, איתיה לדין דבר שיש לו מתירין, והכי נקטינן).

[2887]

סעיף ד (הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל, היינו דוקא אם האיסור בעין, או שיש עדיין

ממשות האיסור בתערובת, אבל טעמו, בטל).

[2888]

" אכן

במה שמשמע מדבריהם דאפילו אין שום ממשות לגמרי תוך התבשיל רק טעם, כמו ענבים שרוין

משנסתלק האיסור לגמרי, גם כן אמרינן דאינו בטל בדבר שיש לו מתירין, זה אין נראה לי,

דבכהאי גוונא אפשר דהמה מודים דבטל".

[2889]

ס"ה, ובקונטרס אחרון סק"ג.

[2890]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

סט"ז נתבאר שבמדינות אלו שהנכרים מביאין למכור, הרוב הם מאתמול. ולכן אם

נולדה בשבת אסורה ביום טוב שאחר השבת מדרבנן, ויש להתירם במסיח לפי תומו.

ומבאר

שמה שהרוב אינו מועיל להתירו לגמרי (בלי מסיח לפי תומו), מבאר הרש"ל שאין

הרוב מועיל ביש לו מתירים. אבל קיי"ל שהרוב מועיל גם ביש לו מתירין. לכן

נתבאר בפנים כדברי השטמ"ק, שהרוב מועיל רק שנולדה אתמול בשבת, ונשאר איסור

מדברי סופרים, ולכן מאמינים למוכר במסיח לפי תומו.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2891]

סי' קלא (וגוי שהביא ביצים ביום טוב ומסיח לפי תומו שנולדו קודם יום טוב דמותרים.

נראה אפילו ביום טוב שלאחר השבת).

[2892]

ביש"ש פ"א סי' ו (ומהר"י ווייל פסק דמותרין אפילו ביום טוב שלאחר

שבת ... ואף שיש לפקפק בדבריו ... מכל מקום נראין דבריו עיקר ... כי המרדכי שכתב

... דאין לסמוך אכותי מסיח לפי תומו במילי דאורייתא, הכא שאני, דרוב ביצים הן

שנולדו כבר מכמה ימים, וכן [הוא] הדרך למכור אותן שנולדה כבר, והן רובא דעלמא.

ונהי דלא שרינן משום רובא כה"ג, מאחר דמחמרינן בספיקא, שהרי אפילו נתערב באלף

כולן אסורות, וכל שכן היכא דאיכא ספיקא במילי דאורייתא, והטעם, דלא אזלינן בתר

רובא בדבר שיש לו מתירין. מכל מקום הא דבאלף לא בטיל אין זה אלא מדרבנן, משום הכי

סמכינן אמסיח לפי תומו).

[2893]

ס"ק ט, שהביא דברי הרש"ל.

[2894]

סי' עט (דאין מסיח לפי תומו כשר אלא בעדות האשה ובשבויה דאקילו בה רבנן, ובשאר

מילי דרבנן, ולא באיסורי דאורייתא ... והא דכתב במרדכי בריש ביצה, דנכרי מסיח לפי

תומו נאמן על הבצים שנולדו קודם יום טוב ... יש לומר דההיא איירי ביום טוב דעלמא

שאינו לאחר השבת, דבדידיה ביצה שנולדה אינה אסורה אלא גזירה דרבנן, כדאיתא בהדיא

בגמרא, ולכך סומכים אדברי נכרי מסיח לפי תומו. אבל לעולם ביום טוב שאחר השבת דאיכא

חששא דאורייתא, לא סמכינן עליה).

[2895]

סעיף ו (ודוקא ביום טוב שחל באמצע השבוע, אבל ביום טוב שחל באחד בשבת, שאז יש לחוש

שמא נ[גמר]ה בשבת ואסור מדאורייתא ביום טוב, אין גוי מסיח לפי תומו נאמן).

[2896]

ס"ק יג (נראה לי דבמדינתינו שכיחי הרבה ביצים ומביאים הרבה בבת אחת, ודאי הרוב

שמביאים למכור הם מהנולדים כבר).

[2897] דאף שהמ"א לא הזכיר

בפירוש שצריך מסיח לפי תומו, מכל מקום, דבריו קאי על היש"ש שהצריך מסיח לפי

תומו.

[2898] שם ( ונהי

דלא שרינן משום רובא כה"ג, מאחר דמחמרינן בספיקא, שהרי אפילו נתערב באלף כולן

אסורות, וכל שכן היכא דאיכא ספיקא במילי דאורייתא, והטעם, דלא אזלינן בתר רובא

בדבר שיש לו מתירין).

[2899]

ס"ג (שאין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם

הפסח).

וכן הוא לעיל סי' תפט ס"ל (ויש

שלמדו עליהם זכות במקומות שרוב התבואה נזרעת קודם הפסח, או במקומות שמביאין להם תבואה

ממקומות שרוב התבואה נזרעת קודם הפסח, שאין בה איסור חדש כמו שנתבאר ביו"ד

סימן רצ"ג עיי"ש).

והיינו אף שטעם האיסור הוא משום דבר שיש

לו מתירין, כמבואר בשו"ת רבינו ס"כ ( אם יש לנהוג איסור חדש ביי"ש ... דהוה

דבר שיש לו מתירין ).

[2900]

קידושין לז, רע"א (ומספק אין לאסור כל השעורים כיון דרוב השעורים נזרעו קודם

ט"ז בניסן).

[2901]

ראה מ"ש בהגהות מיימוניות ובשו"ת הרא"ש דלקמן בשמו.

[2902]

הל' מאכלות אסורות פ"י אות ג (מספק אין לנו לאסור, כי רוב תבואות שלנו נזרעות

ונשרשות קודם העומר ... שאין דלתות מדינה נעולות ויכול לבא שם מצרפ"ת שרובן

זורעין קודם הפסח, מותר ע"כ. אכן מורי רבינו מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים,

מפני שיש מהן נזרעים לאחר הפסח).

[2903]

שו"ת הרא"ש כלל ב סי' א (סמכינן ארובא שנזרעים קודם העומר ... ומצאתי

כתוב בשם הר"ם ז"ל, מה שאנו שותין שכר, יש אומרים משום ספק ספיקא, ספק

חדש ספק ישן ואם תמצי לומר חדש, שמא השריש קודם העומר. ואני אומר, דבר שיש לו

מתירין אפילו ספק ספיקא אסור).

[2904]

ז, ב (כי לא בדק, אימא מאתמול הואי), ופרש"י (דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא

בדק תלינן ביממא).

הובא לעיל סי"ג ( לא בדק מערב יום טוב, אע"פ שאינה

יכולה לבא אצל התרנגול, הביצה מותרת, שאנו תולין לומר שבערב יום טוב נולדה ביום,

שהרי אף הביצים הנולדים בלא תרנגול רוב הפעמים דרכן להולד ביום, וזה שמצא הביצה

קודם אור היום, מן הסתם נולדה מערב יום טוב) .

[2905]

ג, ב ד"ה ודוקא (אבל לא בדק, כל שהשכים למחר ומצא בה ביצה, מותרת, דתלינן

דילמא מאתמול רמתא. ואף על גב דספיקא בדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן אסור, וכמו

שכתבתי למעלה, אפילו הכי שרי, משום דאף ספנא מארעא אינה יולדת על הרוב אלא ביום).

[2906]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נב.

[2907]

ז, סע"א (נראה לי דבראש השנה אילו שלח נכרי לישראל ביום טוב שני שהן אסורין,

דדילמא מאתמול נולדה, ולא אמרינן זה כמה ימים נולד כי היכי דלישתרו, כן נראה לי).

והיינו שאומרים שרוב ביצים הנולדים הם מאתמול, וכשנולדה בשבת, אסורה מדרבנן ביום

טוב שלאחריו.

[2908] סט"ז (ומן הסתם הן

מהנולדים מאתמול בשבת, ואין כאן איסור אלא מדברי סופרים כמ"ש למעלה, לפיכך אם

הנכרי הוא מסיח לפי תומו ואומר שמערב שבת נולדו, מותר לסמוך עליו).

[2909]

שלדעת רש"ל הרוב הוא מכמה ימים קודם, ומדרבנן לא אזלינן בתר רוב, ובדרבנן

מהני מסיח לפי תומו. ולדעת השיטה מקובצת אין אומרים שהרוב הוא מכמה ימים קודם, אלא

מאתמול, וכשנולדה בשבת אסורה מדרבנן ביום טוב שלאחריו, ובדרבנן מהני מסיח לפי תומו.

[2910]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

סי"ז פסק כדעת המ"א וט"ז וש"ך, שמסיח לפי תומו הוא אפילו

כשיודע שביצה שנולדה היום אסורה לישראל.

ומוכיח

כאן, דהיינו אפילו כשהסיח לפני בעל הבית, ואפילו כשלא נמשך בדבריו מתוך דבר אחר

שסיפר, כיון שאין מגיע לו שום תועלת מהאמירה.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2911]

סקי"א (ואם הבצים של ישראל והעכו"ם מסיח לפי תומו שנולדו מאתמול, ויודע

שנולד אסור לישראל, עיין ביו"ד סי' ס"ט ס"י, דהפרישה וב"ח

אוסרין, וש"ך וט"ז מתירין עיי"ש).

[2912]

יו"ד סי' סט סקכ"ג (והך מסיח לפי תומו הוא בענין שמשמע שלא על דבר זה בא

להודיע, כגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר, בכזה

מהמנינן לי', ולא מזיק בזה מה שיודע בטיב ישראל, כיון שמוכח שלא על דבר זה נתכוון

להודיע).

[2913]

שם סקמ"ג (בב"י כתב דאף כשיודע העובד כוכבים מנהג ישראל נאמן במסיח לפי

תומו. והפרישה והב"ח תמהו עליו דהיאך שייך מסיח לפי תומו כשיודע שהאיסור

והיתר תלוי בזה, והב"ח הוסיף להביא ראיה מלקמן סי' צ"ח. ולא קשה מידי,

דודאי לא דמי לסי' צ"ח, דהתם יהבינן ליה לטעום אם יש בו איסור או לאו, ובלאו

הכי ליכא למיקם עלה דמילתא, הלכך כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה, ודאי אין כאן מסיח

לפי תומו, משא"כ הכא דאפשר לומר, דאע"פ שיודע מנהג ישראל מכל מקום משכחת

לה כגון דהסיח לפי תומו לפני אחרים, שלא שאלוהו אם הדיחו, והסיח לפי תומו דהדיחו).