ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)תמד דין ערב פסח שחל להיות בשבת

תמד דין ערב פסח שחל להיות בשבת

ובו כ' סעיפים:

בדיקת וביטול החמץ לפני שבת שחל בערב פסח

א י"ד ⁹¹⁰ בניסן שחל להיות בשבת ⁹¹¹ , כיון שאי אפשר לבדוק בליל שבת, שהרי אסור לטלטל את הנר ⁹¹² לבדוק לאורו, וגם ביום אי אפשר לבדוק ⁹¹³ כמו שנתבאר בסי' תל"ג ⁹¹⁴ . לפיכך מקדימין הכל לבדוק בליל ששי, שהוא ליל י"ג.

ומברכין על ביעור חמץ ⁹¹⁵ . ומבטלין כל חמץ שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה זו ⁹¹⁶ . ונזהרין בחמץ הנמצא בבדיקה ובחמץ שמשיירין לאכילה להניחו במקום מוצנע ⁹¹⁷ , שלא יגררו ממנו קטנים או שרצים, כמו שנתבאר בסי' תל"ד ⁹¹⁸ :

סעודות שבת בערב פסח

ב וביום ערב שבת צריך לבער כל החמץ שברשותו ולא ישייר ממנו רק מזון ב' סעודות לשבת ⁹¹⁹ .

אבל סעודה שלישית, כיון שזמנה הוא אחר חצות היום ⁹²⁰ , אי אפשר לאכלה רק מצה עשירה ⁹²¹ , דהיינו מצה שנילושה ביין או שמן או דבש או חלב או שאר משקין ומי פירות ⁹²² . שכל אלו אינן נקראין לחם עוני, ואין אדם יוצא בהן ידי חובת אכילת מצה בפסח ⁹²³ , ולפיכך מותר לאכלו בערב פסח. אבל כל מצה שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אסור לאכלה בערב פסח, כמ"ש בסי' תע"א ⁹²⁴ :

ג ובמדינות אלו שאין נוהגין כלל לאכול מצה עשירה בערב פסח משעה ה' ואילך, מטעם שיתבאר בסי' תס"ב ⁹²⁵ , יקיימו סעודה שלישית בבשר ודגים ⁹²⁶ וכיוצא בהן בשאר מיני לפתן, שהרי יש אומרים שבדברים אלו אדם יוצא ידי חובת סעודה שלישית בכל שבתות השנה כמו שנתבאר בסי' רצ"א ⁹²⁷ :

ד ואם אין לו מיני לפתן ⁹²⁸ יקיימנה במיני פירות ⁹²⁹ שהרי יש אומרים שגם בזה יוצא ידי חובת סעודה שלישית כמו שנתבאר שם ⁹³⁰ .

והיה ראוי לקיימה במצה מבושלת שלא נימוחה לגמרי בבישולה אלא פרוסותיה קיימין, דהיינו שיש בכל אחד מהן כזית, בענין שמברכין עליהן המוציא וברכת המזון ⁹³¹ , ויכול לקיים בה סעודה ג' לדברי הכל, שהרי מותר לאכלה בערב פסח ⁹³² , כיון שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח במצה מבושלת (כמו שיתבאר בסי' תס"א ⁹³³ ). אלא שאין נוהגין לעשות כן ⁹³⁴ .

ומי שנוהג כן, וכן במקומות שנוהגין לאכול מצה עשירה, צריכין ליזהר שיאכל סעודה ג' זו קודם שעה עשירית ⁹³⁵ , שמכאן ואילך אסור לאכול פת עד הערב, כמו שיתבאר בסי' תע"א ⁹³⁶ :

ביעור החמץ לפני שבת שחל בערב פסח

ה כשמבער החמץ בערב שבת, אע"פ שמן הדין יכול לבערו סמוך לחשיכה, ואין צריך לבערו קודם חצות היום כמו בשאר כל השנים, שהרי מותר לאכלו עד למחר בשעה ה', מכל מקום טוב ליזהר לבערו בערב שבת קודם חצות היום, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער גם כן אחר חצות היום בערב פסח ⁹³⁷ :

ו אבל אין צריך לבטל בערב שבת בשעת הביעור כמו בשאר השנים ⁹³⁸ , שהרי כבר ביטל בליל ו' כל החמץ שברשותו שלא מצאו ואינו יודע ממנו ⁹³⁹ , ומה שיש ברשותו מן החמץ הידוע לו אי אפשר לו לבטלו בערב שבת, שהרי צריך הוא לאכול ממנו בשבת ⁹⁴⁰ :

זריזות התפלות בשבת

ז יש להזהיר לש"ץ שלא יאריך בתפלה בשבת שחרית, משום אכילת חמץ שלא יבואו לידי איסור ⁹⁴¹ :

ביעור וביטול חמץ הנשאר בשבת

ח אין לבשל לשבת זה מיני הריפות ⁹⁴² , או מיני קמחים, או שאר כל מיני תבשילין שדרכן לידבק בקדרה או בקערה, כדי שלא יצטרך להדיחן בשבת אחר גמר האכילה להסיר את החמץ הדבוק בהן ⁹⁴³ . שהרי הדחה זו אינה לצורך השבת, ואסור להדיח כלים שלא לצורך השבת כמו שנתבאר בסי' שכ"ג ⁹⁴⁴ .

ואם עבר ובישל מינים אלו ונדבקו בכלים, בענין שאי אפשר לקנחם היטיב שלא ישאר בהם מאומה ⁹⁴⁵ , מותר להדיחם בשבת ⁹⁴⁶ , כיון שיש בהדחה זו צורך מצוה להעביר החמץ מהכלי כדי לבערו ⁹⁴⁷ .

וטוב להדיחם אפילו אין בהם אלא מעט חמץ ⁹⁴⁸ , בענין שאין צריך לבערו מעיקר הדין, כמו שנתבאר בסימן תמ"ב ⁹⁴⁹ .

אבל אם אפשר לו לקנחם היטיב, אסור להדיחם בשבת ⁹⁵⁰ :

ט אחר שגמר מלאכול סעודת שחרית בשבת זה קודם שעה חמישית, ינער היטיב המפה ⁹⁵¹ שאכלו עליה מן הפרורין הדקין שנשארו בה, והקדירות והקערות והכפות ושאר הכלים שנשתמש בהן חמץ יקנחם היטיב באצבעו, שלא ישאר בהם חמץ בעין ⁹⁵² (ויטמין המפה עם שאר כלי החמץ בחדר שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח ⁹⁵³ כמו שיתבאר בסימן תנ"א ⁹⁵⁴ ), וישליך הקינוח והפרורין הדקים במקום דריסת הרגלים, אפילו בתוך ביתו, דכשתגיע שעה ששית כבר הן מבוערין על ידי דריסת הרגלים ⁹⁵⁵ .

אבל ⁹⁵⁶ אם נשארו לו פירורין גדולים צריך ליתנם לנכרי ⁹⁵⁷ במתנה גמורה. ואף על פי שאסור ליתן בשבת מתנה שאין בה צורך השבת, כמו שנתבאר בסימן ש"ו ⁹⁵⁸ עיין שם, מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לבער החמץ מרשותו שלא יעבור עליו בפסח בבל יראה, הרי יש בנתינה זו צורך מצוה, ומותר ליתן מתנה לצורך מצוה ⁹⁵⁹ כמו שנתבאר שם ⁹⁶⁰ .

ומכל מקום צריך ליזהר שלא יאמר לו להוציאן מביתו למקום שאסור לטלטל בו בשבת מן התורה ⁹⁶¹ . ואף על פי שהוא יודע שהנכרי יוציאנו, ועל מנת כן הוא נותן ⁹⁶² , מכל מקום (א) כיון שאינו אומר לו בפירוש שיוציאנו, הרי הנכרי עושה כן מדעת עצמו ואינו שלוחו של ישראל ⁹⁶³ .

וכן צריך ליזהר שלא יתן לו אלא דבר מועט ⁹⁶⁴ , דהיינו מזון סעודה אחת ⁹⁶⁵ , שאם היה הנכרי רוצה היה יכול לאכלה כולה בבית הישראל ⁹⁶⁶ . ואם הוציאו הנכרי וחזר ובא לבית הישראל יכול לחזור וליתן לו מזון סעודה אחת, וכן אפילו מאה פעמים ⁹⁶⁷ . אבל אסור ליתן לו בפעם אחת יותר ממזון סעודה אחת. דכיון שאינו יכול לאכול כולו עכשיו בבית הישראל, הרי ניכר הדבר שנותן לו על מנת להוציאו, והרי כאלו אמר לו בפירוש להוציאו ⁹⁶⁸ :

י וכל זה כשהנכרי מוציאו דרך רשות הרבים שאסור לטלטל בו מן התורה, אבל אם הוא מוציאו (ב) דרך כרמלית שאין איסורו אלא מדברי סופרים, מותר ליתן לו הרבה בבת אחת ולומר לו בפירוש שיוציאנו ⁹⁶⁹ , שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי' ש"ז ⁹⁷⁰ :

יא ואם אין נכרי ליתן לו ⁹⁷¹ , או שכבר הגיע שעה ששית שאסור ליתנה לנכרי ⁹⁷² , יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ויבערנו ⁹⁷³ , כמו שנתבאר בסי' תמ"ו ⁹⁷⁴ , עיין שם כל פרטי דין זה:

יב אם שכח להפריש חלה בערב שבת מלחם חמץ שאפה לשבת זה, ולא נזכר עד שחשכה ליל שבת. אע"פ שאם אירע כן בשאר שבתות השנה יש תקנה ללחם זה, אם הוא בחוץ לארץ שמותר לאכול בלא הפרשת חלה, רק שישייר ממנו שיעור חלה ועוד משהו, כדי שלאחר השבת יפריש חלה מן המשוייר הזה גם על הלחם שאכל בשבת, שהקילו חכמים בחלת חוץ לארץ להיות אוכל והולך ואחר כך מפריש ⁹⁷⁵ . אבל בשבת זה אי אפשר לעשות כן, שהרי צריך ליתן המשוייר הזה לנכרי במתנה גמורה קודם שתגיע שעה ששית ⁹⁷⁶ , ואסור לו להזהיר את הנכרי שלא יאכלנו ושיחזירנו לו לאחר הפסח כמו שיתבאר בסימן תמ"ח ⁹⁷⁷ , ואם לא יחזירנו לו הנכרי לאחר הפסח להפריש ממנו חלה נמצא שלמפרע אכל טבל בשבת זה. לפיכך אין לטבל זה תקנה, אלא צריך ליתנה כולה במתנה גמורה לנכרי קודם שעה ששית ⁹⁷⁸ :

יג מותר לטלטל חמץ בשעה חמישית בשבת זה, אע"פ שאינו ראוי לו, שהרי הוא אסור באכילה, מכל מקום הרי הוא יכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, או ליתנו לנכרי, והרי דינו כבשר נבילה וטריפה, שאינו ראוי אלא להאכילו לכלבים או ליתנו לנכרי, ומותר לטלטלו בשבת ⁹⁷⁹ כמו שנתבאר בסימן שכ"ד ⁹⁸⁰ עיין שם.

אבל משעה ששית ואילך שהוא אסור בהנאה הרי הוא מוקצה כעצים ואבנים, כיון שאינו ראוי לו לכלום, ולפיכך אסור לטלטלו ⁹⁸¹ , אפילו על ידי דבר אחר, כגון לדוחפו בקנה ⁹⁸² , אלא אם כן הוא צריך למקומו ⁹⁸³ , שאז מותר לדוחפו בקנה כמו שנתבאר בסי' שי"א ⁹⁸⁴ .

אבל ליגע בו בידיו אסור אפילו חל ערב פסח בימות החול, אלא בשעה שמתעסק בו לבערו מן העולם, כמו שיתבאר בסימן תמ"ו ⁹⁸⁵ עיין שם הטעם:

יד אפילו לא נשאר לו שום חמץ ברשותו אחר סעודת שחרית שבת זה, אף על פי כן כשתגיע סוף שעה חמישית צריך לחזור ולבטל כל חמצו ⁹⁸⁶ , כדרך שמבטל בשאר ערבי פסחים, שאומר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה כו', כמו שנתבאר בסימן תל"ד ⁹⁸⁷ :

נזכר שהשאיר חמץ בביתו בערב פסח

טו מי שהלך מביתו ⁹⁸⁸ בארבעה עשר ⁹⁸⁹ שחרית, בין שחל בחול בין שחל בשבת ⁹⁹⁰ , וקודם שהגיע זמן הביעור ⁹⁹¹ נזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו שלא ביערו, ואין דעתו לחזור לביתו עד לאחר שיגיע זמן הביעור.

אם הוא הולך לדבר מצוה שזמנה כל היום, כגון למול את בנו ⁹⁹² , או שהלך לסעודת מצוה, כגון סעודת מילה ⁹⁹³ ופדיון הבן ⁹⁹⁴ וסעודת אירוסין ונשואין ⁹⁹⁵ של בת תלמיד חכם לתלמיד חכם ⁹⁹⁶ ובת עם הארץ לעם הארץ ⁹⁹⁷ , אבל בת תלמיד חכם לעם הארץ או בת כהן לישראל, כיון שאין זיווגן עולה יפה אינה נקראת סעודת מצוה ⁹⁹⁸ , ואפילו הסעודה שעושין כשהחתן משלח סבלונות לכלתו ⁹⁹⁹ שקורין אותה סעודת קנין גם היא נקראת סעודת מצוה ¹⁰⁰⁰ , אין צריך לחזור לביתו ולבער החמץ, אלא אם כן יש שהות ביום ¹⁰⁰¹ שיחזור לביתו ויבער החמץ ויוכל לחזור לילך ולקיים המצוה, אבל אם אין שהות ביום כל כך יבטלנו במקום שהוא ¹⁰⁰² , שהרי אחר הביטול אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים ¹⁰⁰³ , ובמקום מצוה העמידו חכמים על דברי תורה ¹⁰⁰⁴ :

טז אבל אם לאחר שהגיע זמן הביעור נזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, שאז אינו יכול לבטלו, כמו שנתבאר בסי' תל"ד ¹⁰⁰⁵ , חייב לחזור לביתו מיד כדי לבער החמץ מן העולם לגמרי, אם הוא חול ¹⁰⁰⁶ . ואע"פ שאחר כך לא יהיה לו שהות לילך ולקיים המצוה, מכל מקום אין שום מצות עשה דוחה מצות עשה דהשבתת חמץ, שהרי כל רגע ורגע שאינו מבער החמץ הוא עובר על מצות עשה של תשביתו שאור מבתיכם ¹⁰⁰⁷ , מה שאין כן בשאר כל מצות עשה ¹⁰⁰⁸ .

חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין והוא מוטל על פני השדה בבזיון ¹⁰⁰⁹ , שכל הפוגע בו חייב לקוברו מיד, אע"פ שנזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ¹⁰¹⁰ , והוא בתוך הפסח שאינו יכול לבטלו והוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ¹⁰¹¹ , ואפילו יש שהות ביום שיוכל לחזור לביתו ולבער החמץ ולחזור ולילך ולקברו בו ביום, אף על פי כן אסור לו לזוז ממנו עד שיקברנו ¹⁰¹² , שגדול כבוד הבריות שדוחה את כל מצות שבתורה ¹⁰¹³ בשב ואל תעשה ¹⁰¹⁴ (כלומר שאינו עובר על לא תעשה בידים, אלא מאליה היא מתבטלת ¹⁰¹⁵ על ידי שהוא מתעסק בקבורת המת):

יז היה הולך להציל מן הנהר או מן הדליקה או מן המפולת או מן הלסטים, וקודם שהגיע זמן הביעור נזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ¹⁰¹⁶ , אע"פ שיש שהות ביום שיוכל לחזור לביתו ולבער החמץ ולחזור ולילך ולהציל, אף על פי כן לא יחזור לביתו, אלא יבטל החמץ במקום שהוא, דכיון שהוא הולך להצלת נפשות העמידו חכמים על דין תורה שדי לו בביטול בלבד ¹⁰¹⁷ . אבל אם נזכר אחר שהגיע שעה ששית שאינו יכול לבטלו, צריך לחזור לביתו לבערו, אם יש שהות ביום שיוכל לחזור ולילך ולהציל ¹⁰¹⁸ .

והוא שברי לו שיוכל להציל כל כך כשילך אחר כך כמו שיציל כשילך עכשיו. אבל אם יש להסתפק שמא כשילך עכשיו יוכל להציל יותר ממה שיוכל להציל אחר כך, לא יחזור לביתו, אפילו הוא בתוך הפסח שהוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, לפי שכל ספק נפשות דוחה אפילו שבת החמורה ¹⁰¹⁹ :

יח ואם הולך לדבר הרשות ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אפילו לא הגיע עדיין זמן הביעור שהוא יכול עדיין לבטלו, אף על פי כן חייב הוא לחזור לביתו מיד ולבער כמצות חכמים, שאין דוחין מצות חכמים מפני דבר הרשות ¹⁰²⁰ .

ואפילו הוא הולך ללמוד תורה אצל רבו, הרי זה כדבר הרשות אצל ביעור חמץ, שהיא מצוה מדברי סופרים, לפי שמעשה המצות הוא גדול מהתלמוד ¹⁰²¹ כשאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים ¹⁰²² .

ואף על פי שמצות הלימוד הוא בכל רגע ורגע ¹⁰²³ , ונמצא שבעשיית מצוה מדברי סופרים הוא מבטל מצות עשה של תלמוד תורה. ואפילו אם גם המצוה היא של תורה הרי שניהם שקולין ואיזה שירצה יעשה, שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ¹⁰²⁴ .

מכל מקום כיון שהמצוה היא עוברת, שאם יעסוק בתורה ולא יקיימנה תתבטל המ צ וה לגמרי, ובעשיית המצוה לא תתבטל מצות עשה של תורה לגמרי, שהרי יכול ללמוד אחר כך ¹⁰²⁵ , לפיכך תלמוד תורה נדחה מפני כל המצות אפילו הן מדברי סופרים, כשאי אפשר לעשותן על ידי אחרים, כמו שנתבאר ביו"ד סי' רמ"ו ¹⁰²⁶ :

יט ואפילו הולך לדבר הרשות ממש, אין צריך לחזור אלא אם כן יש בתוך ביתו כביצה חמץ ¹⁰²⁷ , אבל אם אין שם כביצה לא הטריחוהו חכמים לחזור מיד, אלא די לו בביטול ¹⁰²⁸ , אם לא הגיעה שעה ששית.

אבל אם הגיעה שעה ששית, שאינו יכול לבטל, צריך לחזור מיד, אפילו אין שם אלא כזית חמץ ¹⁰²⁹ , שהרי כל זמן שאינו מבערו מן העולם לגמרי הוא עובר על מצות עשה של תורה. אבל אם אין שם אלא פחות מכזית, שאינו עובר עליו מן התורה אלא מדברי סופרים ¹⁰³⁰ , לא הטריחוהו חכמים לחזור, אף על פי שאינו יכול לבטלו ¹⁰³¹ , אלא ילך לדרכו וכשיחזור לביתו יבערו מיד בבואו.

ואם הוא יום טוב או שבת יכפה עליו את הכלי עד הערב כמו שיתבאר בסימן תמ"ו ¹⁰³² :

כ כבר נתבאר בכמה מקומות ¹⁰³³ שמשהגיעה שעה ששית בערב פסח אין אדם יכול לבטל חמצו לפי שאינו שלו, כיון שנאסר בהנאה. במה דברים אמורים כשכבר נתחמץ החמץ, אבל קודם שנתחמץ יכול לבטלו ¹⁰³⁴ , כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא מן התורה לאחר שנתחמץ.

לפיכך מי שיש לו עיסה של מצה בתוך ביתו משעה ששית ולמעלה, והוא טרוד במקום אחר ¹⁰³⁵ , ואי אפשר לו לבא לביתו מיד לאפותה ¹⁰³⁶ , ומתיירא שמא תחמיץ עד שיחזור לביתו, יבטלנה קודם שתחמיץ ¹⁰³⁷ , שמשתחמיץ אין בידו לבטלה ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה ¹⁰³⁸ :

קונטרס אחרון

(א) כיון שאינו אומר לו בפירוש כו'. כ"כ המ"א ¹⁰³⁹ ופרי חדש ¹⁰⁴⁰ . והוא מוכרח בדברי השו"ע כאן שפסק ליתן לו דבר מועט. ולפי מה שכתב החק יעקב ¹⁰⁴¹ דחמץ דמי לשאר חפצים דאפילו דבר מועט אסור, ועיקר ההיתר דאמר לו בפירוש על מנת שלא יוציאנו, דשרי אפילו בשאר חפצים לשטת החק יעקב, אע"פ שבודאי יוציאנו ¹⁰⁴² . אם כן אפילו הרבה נמי שרי ¹⁰⁴³ . אלא ודאי שדעת הש"ע לפסוק כי"א הב' שבמרדכי פ"ק דשבת ¹⁰⁴⁴ .

וכן ¹⁰⁴⁵ פסקו רש"ל ורמ"א וט"ז ומ"א. וכן הוא בהדיא בב"י סי' שכ"ה.

ודברי החק יעקב צ"ע ¹⁰⁴⁶ :

(ב) דרך כרמלית כו'. כן ¹⁰⁴⁷ הוא הסכמת רוב האחרונים ¹⁰⁴⁸ .

והחק יעקב ¹⁰⁴⁹ רוצה לחלוק עליהם בדברים תמוהים, שמפרש מ"ש ב"י ורמ"א סימן שכ"ה ¹⁰⁵⁰ להוציא חמץ בפסח, היינו בפסח ממש לאחר זמן איסורו, דאיכא מצוה ¹⁰⁵¹ .

ודבריו סותרים זה את זה, שהוא ז"ל עצמו בסי' תמ"ו ¹⁰⁵² פסק דיכפה עליו כלי, ולא יבערנו אפילו על ידי נכרי. והוצאה בלא ביעור בודאי אינה כלום לאחר זמן איסורו ¹⁰⁵³ , שאין בידו למכרו וליתנו במתנה ולהפקירו ¹⁰⁵⁴ , דאם לא כן הוה ליה למימר תקנה זו בסי' תמ"ו, ולמה פסק לכפות עליו כלי.

גם מ"ש החק יעקב דקודם זמן איסורו ליכא מצוה, דבריו תמוהין, דאם כן למה התירו ליתן מתנה בשבת ¹⁰⁵⁵ , שאסור אם לא לדבר מצוה כמ"ש הב"י סס"י תקכ"ז בשם המרדכי ¹⁰⁵⁶ , ופסק כן המ"א בסי' ש"ו ¹⁰⁵⁷ . וכ"כ הפרי חדש ¹⁰⁵⁸ , דהא דשרי לבטל החמץ ולהפקירו בשבת משום דהוה דבר מצוה. ודברי החק יעקב צ"ע:

הערות

910. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) בדיקת וביטול החמץ לפני שבת שחל בערב פסח (ס"א). (ב) סעודות שבת בערב פסח (ס"ב-ד). (ג) ביעור החמץ לפני שבת שחל בערב פסח (ס"ה-ו). (ד) זריזות התפלות בשבת (ס"ז). (ה) ביעור וביטול חמץ הנשאר בשבת (ס"ח-יד). (ו) נזכר שהשאיר חמץ בביתו בערב פסח (סט"ו-כ).
911. גמרא . רמב"ם פ"ג ה"ג (חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עשר). טור ושו"ע ס"א (י"ד שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר).
912. ב"י ד"ה ומ"ש רבנו שבודקין (ופשוט הוא ... שהרי בליל שבת אינם יכולים לטלטל הנר כדי לבדוק). לבוש ס"א (אי אפשר לבדוק בליל שבת, שהרי אסור לטלטל את הנר לבדוק לאורו). וכדלעיל סי' רעט ס"א (כשהיה הנר דולק היה אסור בטלטול אפילו לצורך גופו ומקומו, מפני שהיה בסיס לשלהבת הדולקת בו, שהיא מוקצה, ונעשה הנר מוקצה כמוה).
913. לבוש שם (וגם ביום לאור החמה אין בודקין כמו שנתבאר למעלה).
914. סעיף ו (לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום). ובסי' תלא ס"ה (ואין הנר מאיר ומבהיק יפה ביום כי אם בלילה). ולכן גם היוצא מביתו לעיר אחרת קודם הפסח, צריך לבדוק בלילה דוקא, כדלעיל סי' תלו ס"א (חייב הוא לבדוק כל חדריו בלילה שלפני יציאתו לאור הנר).
915. ט"ז ס"ק ז (צריך לבטל בליל י"ג ולברך על הבדיקה ... כדין ביעור ביום י"ד). חמד משה ס"א (ומברכין על ביעור חמץ כדין). ואף שנתבאר לעיל סי' תלו ס"א (ועל בדיקה זו לא יברך על ביעור חמץ, כדרך שמברכין על בדיקת ליל י"ד, כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים דהיינו ליל י"ד). היינו מטעם שאין זה זמן הבדיקה לרוב העולם, כדלעיל סי' תלב קונטרס אחרון ס"ק א ד"ה וכל שכן (המפרש בים תוך ל' יום שהוא חייב לבדוק, ואף על פי כן אינו מברך, לפי שאינו זמן ביעור לרוב העולם). משא"כ כאן שהוא זמן הביעור לכל העולם, לכן יברך.
916. אחרונים . ט"ז ס"ק ז (צריך לבטל בליל י"ג ... כדין ביעור ביום י"ד). חמד משה ס"א (ואחר הבדיקה מבטלין מיד, כמו שנוהגים בשאר שנים). וכדלעיל סי' תלג סי"ג (שביטול זה שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא שתקנוהו מיד לאחר הבדיקה, כדי שיהיה לו זמן קבוע). תלו ס"א (שתקנו לבטל תיכף ומיד אחר הבדיקה), ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ב.
917. רמב"ם שם (ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע).
918. סעיף א-ב (וצריך הוא להזהר בו לשומרו שלא יתגרר ממנו מאומה על ידי קטנים או עכברים ... וכן החמץ המוכן ... לאכול ממנה ... צריך הוא להצניע).
919. גמרא יג, א (תניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות, דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע ... אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע). רי"ף ה, א (תנו רבנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ... ומשיירין מזון שתי סעודות מן הטהורות כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי ר' אלעזר איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע, וכן הלכה), לפי פירוש ב"י בריש הסימן (נראה לי דהא דאמר רבי אלעזר איש ברתותא מבערין את הכל מלפני השבת, אחולין נמי קאי, ומשיירין מהם מזון שתי סעודות ... ונמצא לפי זה דלהרי"ף מבערין חולין מערב שבת ומשיירין מהם מזון שתי סעודות לאכול בשבת). רמב"ם פ"ג ה"ג (חל ארבעה עשר להיות בשבת ... מניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת), לפי פירש המ"מ שם (מפרש רבינו מבערין את הכל אף החולין בכלל ... ואע"ג דפליגי חכמים התם באומרים בזמנה, כיון דסתמא הכין, ובברייתא אמרו שקבעו הלכה כר"א, קיי"ל הכין ... זה דעת רבינו, וכן פסקו הרבה מהגאונים). טור (ומבערין הכל לפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות לצורך השבת ... וכן הורה רש"י לבער הכל לפני השבת ולשייר מזון ב' סעודות), ושו"ע ס"א (ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת).
920. כדלעיל סי' רצא ס"ב (זמן סעודה ג' הוא משיגיע זמן מנחה גדולה עד הערב, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך. ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית).
921. רא"ש פ"י סי' א (מצה עשירה דמצי אכיל, דהא דאמרינן דאסור לאכול מצה בערב פסח, היינו במצה שראויה לצאת בה ידי חובתו בלילה. וכן נוהג ר"ת בערב הפסח שחל להיות בשבת, שהיה עושה סעודה שלישית במצה עשירה). טור ושו"ע שם (דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה, ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, אלא במצה עשירה).
922. ואף שפת שנילושה במי פירות אין מברכים עליה המוציא, אלא בורא מיני מזונות, כדלעיל סי' קסח סי"א (ויש מפרשים שפת הבאה בכיסנין היא פת שנילושה בדבש או בחלב וחמאה או בשומן או בשמן או במי ביצים או במי פירות ויין, או בשאר משקין חוץ ממים ... מברכין עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין ג'). מכל מקום גם בזה סגי לסעודה שלישית, כדלעיל סי' רצא ס"ז (יש מקילין ... שיכול לקיים סעודה ג' בכל מאכל העשוי מחמשת המינים שמברכים עליו בורא מיני מזונות, שהוא נקרא מזון). ואפילו להמחמירים, יוכל לעשות כשיעור קביעות סעודה, כדלעיל סי' קפח ס"י (בשבתות וימים טובים של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון ... מיני לחמים שאין קובעין עליהם סעודה, צריך לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה). ובשוה"ג שם (שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו, ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה). הרי שיוצאים בזה גם שתי סעודות שבת, ומכל שכן סעודה שלישית.
923. כדלקמן סי' תסב ס"א (עיסה שנילושה במי פירות ... אינו יוצא בה ידי חובתו בין בלילה הראשון בין בליל יום טוב שני של גליות, מפני שהיא מצה עשירה, והתורה אמרה לחם עוני).
924. סעיף ד (אינו יכול לאכול אלא מצה עשירה, דהיינו שעירב בה מי פירות, שלא אסרו חכמים לאכול בערב פסח אלא מצה שאדם יכול לצאת בה ידי חובתו בלילה, אבל מצה עשירה אין יוצאין בה). וראה שערי שלום סי' כח.
925. סעיף ג (מי פירות שנתערב בהם מים אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת, ולא עוד אלא שהם ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם ... לפיכך אסרו חכמים ללוש בהם עיסה לפסח, שקשה לשמרה מחימוץ) וס"ז (כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד, לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים כל שהוא. ואם עבר ולש, אפילו אפאה מיד, אין אוכלין אותה בפסח ... ואין לשנות המנהג).
926. רמ"א ס"א (ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה ... יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים).
927. סעיף ז (ויש מקילין עוד שיכול לקיימה גם כן בדברים שדרך ללפת בהן את הפת, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם).
928. מ"א ס"ק ב (אם יש לו בשר ודגים הוא עדיף ממיני פירות).
929. תשב"ץ קטן סי' כג (כשחל י"ד בניסן להיות בשבת, היה מהר"ם אוכל סעודה ג' על שולחנו בבקר, ולערב אוכל פירות). מהרי"ל הל' שבת הגדול וערב פסח ע' נח-ט (וכן נהג מהר"י סג"ל שעשה סעודה שלישית בפירות, כשחל ערב פסח בשבת). רמ"א ס"א (יקיים סעודה שלישית במיני פירות).
930. סי' רצא ס"ז (ויש מקילין עוד שאפילו בפירות יכול לקיימה).
931. כדלעיל סי' קסח סי"ח (לחם גמור שנתבשל לא נתבטל מתורת לחם על ידי בישול ... ומברכים עליה המוציא וברכת המזון, אפילו בלא קביעות סעודה, ואפילו אם נימוח בבישול ולא נשאר מכל פרוסה אלא כזית).
932. כדלקמן סי' תעא ס"ח (מצה שנאפית כתקונה, ואחר כך נתפררה בין במים בין בשאר משקים ומי פירות ונתבשלה, אע"פ שהפרוסות קיימות בענין שמברכין עליהם המוציא וברכת המזון, אף על פי כן מותר לאכלה בערב פסח קודם שעה עשירית, שהרי אין אדם יכול לצאת בה ידי חובתו בלילה).
933. סעיף יד (אין יוצאין במצה המבושלת לאחר אפייתה ... לפי שהבישול מבטל את טעם).
934. מהרי"ל שם (ואם היה אדם בעל נפש וראוי ליטול את השם, היה לו לעשות מצה מפוררת מבושלת, דהוי מעשה קדירה ונימוח וברכתה מיני מזונות, ונפיק במיני תרגימא. אבל לא ראיתי נוהגין כן). מ"א ס"ק ב (וכתב מהרי"ל, והי' ראוי לעשות במצה מבושלת, אך לא ראיתי נוהגין כן). ח"י ס"ק ב. ולדידן גם זה אי אפשר, שהרי נזהרים ממצה שרויה בפסח. וראה לקמן סי' תסג ס"ג (מצה אפויה שחזר וטחנה מותר לבשל הקמח שלה ולעשות ממנה כל מה שירצה). שו"ת רבנו סי' ו (אודות איסור בישול מצה שנתפררה, באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה, ואינו מן המתמיהין לאמר כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במלתא, ליזהר מחשש איסור דאורייתא).
935. ב"י ד"ה ואם עושה (ואם עושה הסעודה שלישית במצה עשירה צריך לעשותה קודם שעה עשירית דמשם ואילך אסור לאכול פת). שו"ע שם (וצריך לעשותה קודם שעה עשירית). ט"ז ס"ק ג (דמשם ואילך אסור לאכול פת).
936. סעיף א (כל אדם אף שאינו איסטניס אסור לו לאכול פת דהיינו מצה עשירה ... מתחלת שעה עשירית בערב פסח עד הלילה) וס"ח (מצה שנאפית כתקונה ואחר כך נתפררה ... ונתבשלה ... מותר לאכלה בערב פסח קודם שעה עשירית).
937. מרדכי רמז תקמג (והנהיג רש"י כשחל י"ד להיות בשבת, לשרוף חמץ בי"ג ביום ששי בערב שבת קודם חצות, גזירה שמא ישהה לשנה הבאה לאחר חצות). טור ושו"ע ס"ב (טוב לבער בערב שבת קודם חצות, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות).
938. רמ"א שם (וביום השבת יבטלו). מ"א ס"ק ג (ונראה לי דביום ו' בשעת הביעור אין צריך לבטל. וכן משמע מלשון רמ"א).
939. כדלעיל ס"א (ומבטלין כל חמץ שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה זו).
940. ב"י ד"ה ומ"ש וביום השבת יבטל (פשוט הוא, מהטעם שנתבאר בסימן תל"ד דלא סגי בביטול דלילה, לפי שחוזר וזוכה בפת ששייר למאכלו). וכדלעיל סי' תלד ס"י (כשמבטל החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה, אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה, אבל חמץ הידוע לו שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה', אף אם ביטלו אינו מבוטל, שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי, וחמץ זה ששייר למאכלו הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלו).
941. ס' חסידים סי' שיד (כשחל ערב הפסח להיות בשבת אל יאריכו בשבחות, שמא יבא עת איסור חמץ). פר"ח ס"ב (יש להזהיר למזמר ולחזן שלא יאריכו בתפילה ושיאמרו אותה קצת במרוצה ... כדי שלא יבאו לידי חשש איסור חמץ). ח"י ס"ק ט (וכתב בספר חסידים דלא יאריכו בתפלה לאמרו אותה בנחת בשבת זו, משום אכילת חמץ, וכן נוהגין). וראה גם לעיל סי' תכט סט"ז (בערב פסח שחרית משכימין לבהכ"נ, כדי שיגמור סעודתו קודם שעה ד').
942. ראה לקמן סי' תנג ס"ח (מיני הריפות הנכתשין במכתשת ... מיני הריפות של ה' מיני דגן). סי' תצט סי"ב (לכתוש בו הריפות). סי' תקד ס"ז (הריפות ... שכותשין חטים ושעורים להסיר קליפתן). סי' תקכז סי"א (בריפות וכיוצא בהן). הל' נזקי ממון סי"ז (לא יכתוש ריפות). סדר ברכת הנהנין פ"א ה"ח (הוסרה קליפתו ודרכו להאכל כך מבושל, כגון הריפות של שעורים). פי"א הט"ו (הריפות שעושין מדגן).
943. שבלי הלקט סוס"י רו (מצאתי בשם רבינו האיי גאון זצ"ל, ארבעה עשר שחל להיות בשבת כך אנו עושין וכך אנו נוהגין, מבערין את הכל מלפני השבת ואין משירין אלא מזון שתי סעודות, ואין אנו מבשלין לא מיני חטים ולא מיני קמח, שלא יצטרך להדיח קערה בשביל חמץ, וכיון שאין צריך לאכול בהן במנחה אסור להדיחן, וכן מצאתי לגאונים אחרים ז"ל). כל בו סי' מח ח, ג (והגאון רב האי ז"ל כתב מנהגא דחזי לנא, דאין מבשלין דייסא ולא כל דבר שמבשלין בכלי שיצטרך בו הדחה בי"ד שחל להיות בשבת). שו"ע ס"ג (אין מבשלין לשבת זה דייסא וכיוצא בזה). ט"ז ס"ק ד (כי יצטרך הדחה אחר האכילה בשבת). לבוש ס"ג (כדי שלא יצטרך להדיחו בשבת מן החמץ. הג"ה דהוי לה הדחה שלא לצורך שבת).
944. סעיף ו (מדיחים כלים לצורך היום ... אבל לאחר סעודה שלישית אסור להדיח כלי אכילה מפני שטורח ומכין משבת לחול). אלא ששם מיירי שאינו צריך להדיחם אלא לצורך חול. וכאן נתבאר שאפילו לצורך מצוה יש ליזהר לכתחלה שלא יצטרך להדיחם.
945. ראה לקמן סי' תנא ס"א (בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן).
946. שו"ת מהר"י ווייל סוס"י קצג (ואם אי איפשר לקנחם בטוב באצבע, אז נראה לי שיוכל להדיחם, כיון דצורך מצוה הוא). רמ"א ס"ג (ואם עבר ובשל והמאכל דבוק בקדירה ואי אפשר לקנחו, יש להדיחו מעט להעביר החמץ). * והיינו דוקא קודם שהגיע זמן איסורו. משא"כ אחר שהגיע זמן איסורו, אסור לקנחו ולהדיחו מטעם מוקצה, כדלקמן סי' תנא ס"ג (אם שכח בערב פסח ולא שפשף את הכלים מחמץ הדבוק בהן ונזכר בתוך הפסח ... בשבת ויום טוב אסור ליגע בהחמץ אפילו כדי לבערו כמו שנתבאר בסימן תמ"ו). והיינו כמבואר בסי' תמו ס"ה (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב או בשבת, אפילו יש בה כזית, לא יבערנה בו ביום ... דכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו ביום טוב שהרי אינו ראוי לכלום).
947. מהר"י ווייל שם. פר"ח ס"ג (כיון דאיכא קצת צורך מצוה צורך היום מיקרי). וטעם ההדחה, ראה לקמן רס"י תנא, ובהערות שם.
948. רמ"א . וראה מראי מקומות וציונים, שאפשר למד כן ממ"ש ברמ"א "להדיחו מעט".
949. סעיף כח (ואם אף כשנצרף כל הבצק שבעריבה ... לא יהיה בו כזית, אין צריך לבערו, אלא די לו בביטול) וס"ל (אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית או בכלי).
950. מהר"י ווייל שם (והכלים יקנח באצבע בטוב ... ואם אי אפשר לקנחם בטוב באצבע, אז נראה לי שיוכל להדיחם). ח"י ס"ק ה (והיכי דאפשר לקנחם אסור להדיחם). אליה רבה ס"ק ג (אבל באפשר, אסור להדיחו). וכדלקמן סי' תמו ס"ה (אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה. כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב), וסי' תנט סכ"ב (ואע"פ שלצורך מצות ביעור חמץ מותר להדיח כלים אפילו בשבת, כמו שנתבאר בסימן תמ"ד. מכל מקום כאן כיון שיש תקנה שלא יבא לידי חימוץ כלל, לא התירו להדיח כלים שאין בהן עוד צורך ביום טוב).
951. במקום דריסת הרגלים, כדלקמן.
952. שו"ת הרא"ש כלל כד סי' א (ינער המפה, והקערות יקנחם באצבעו, וטומנם מן העין עם שאר כלי החמץ). טור ו שו"ע ס"ד (ינער המפה שאכלו בה, ויקנח הקערות באצבעו, ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ). דיני קינוח הכלים כבר נתבאר בסעיף הקודם.
953. רא"ש וטור ושו"ע שם.
954. סעיף א (צריך לשפשפן (עיין סימן תמ"ד) היטיב קודם שעה ששית בערב פסח, ולהדיחן מעט, בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן, ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח, כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח).
955. ב"י ד"ה תשובה בביאור דברי ה רא"ש שם (ונראה דביש במפה פירורי לחם דקים מיירי, ומשום הכי קאמר שינער המפה, ושוב אינו עובר עליהם שאין בהם שיעור, וגם הם נדרסים ברגלים והם מתבערים מאליהן). מ"א ס"ק ו (שהפירורין נדרסין ברגלים. וגם אין בהם שיעור ובטלים). ח"י ס"ק ו (דנדרסין ומתבערין מאליהן). והיינו שלפני שנאסר מועלת דריסת הרגלים, כדלקמן סי' תס ס"ו (שמיד שהפירורין נופלין לארץ, קודם שיתחמצו, ידרסם ברגליו בעפר כדי שיתבערו מיד). וסי' תסו ס"ח (שכשמסיר ... ומשליכו ארצה, הוא מתבער מאיליו על ידי דריסת הרגלים). משא"כ אחר שנאסר, אין דריסת הרגלים מועלת, כדלקמן שם סי' תס ס"ו (והפירורין שמוצא ישרפם. ולא ידרסם ברגליו בעפר. שאף על פי שהם מתבערים בכך, מכל מקום כיון שכבר הגיע זמן איסור חמץ אין ביעור חמץ אלא בשריפה, לפי מנהג מדינות אלו). והטעם שמועלת דריסת הרגל, אף שלא נפסל בזה מאכילת כלב, נתבאר לעיל סי' תמב סכ"ח (אפילו פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו, אע"פ שביטלו, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח ... לפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה, אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו, כיון שאין בו כזית וכבר ביטלו). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק טז, בהג"ה ד"ה והדין (דהא דפחות מכזית צריך ביעור היינו מדרבנן, שמא יבא לאכלו ... משא"כ כשהוא ... מטונף קצת שאינו ראוי לאכילה).
956. בקטעים הבאים בא לבאר דיני נתינת החמץ לנכרי בערב פסח, באופן שלא יהי' בזה: (א) איסור מקח וממכר בשבת. כיון שמותר ליתן מתנה בשבת במקום מצוה. (ב) איסור אמירה לנכרי להוציאו לרשות הרבים, שמותר רק אם: (א) אינו אומר לו בפירוש שיוציאנו לרשות הרבים. (ב) ואינו נותן לו יותר מסעודה אחת, באופן שיכול לאכלה בבית הישראל. (ג) או שאינו מוציאו לרשות הרבים, אלא לכרמלית. (ג) ועוד יש חשש נוסף, שלא נזכר כאן, אלא לעיל (סי' שכה ס"ב): "ומכל מקום לא יתן הוא לידו ממש, כדי שלא יעשה הוא העקירה מרשות היחיד, אלא הנכרי יטול מידו, שאז הנכרי הוא העושה העקירה. ואין צריך לומר שמותר אם מניח על גבי קרקע או על גבי שלחן, והנכרי נוטל משם". ואפילו בכרמלית במקום מצוה נתבאר לעיל שם (ס"ד): "ומכל מקום צריך ליזהר שלא יתן ליד הנכרי ממש, כיון שאפשר בלא זה".
957. הגהות מיימוניות פ"ג אות ג (הרגיל לתת פת הנשאר לנכרי). שו"ע ס"ד (ואם נשאר פת יכול ליתנו לגוי).
958. סט"ו (מה שנוהגים קצת כשהחתן דורש בשבת שהם מחייבים עצמם ליתן כך וכך (מעות) אחר השבת ... וכן הנוהגים ליתן כלים במתנה לחתן הדורש לא יפה הם עושים, שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב).
959. מרדכי ביצה רמז תרעו (ובה"ג התירו להקנות ביום טוב משום מצוה, וכן לולב ואתרוג יוצאין בהן כל העם על ידי מתנה על מנת להחזיר ... ואפילו בשבת). הובא בב"י סוס"י תקכז, ובמ"א סי' שו ס"ק טו. ובקונטרס אחרון ס"ק ב (התירו ליתן מתנה בשבת, שאסור אם לא לדבר מצוה, כמ"ש הב"י סוס"י תקכ"ז בשם המרדכי, ופסק כן המ"א בסי' ש"ו). ואף שאסרו מקח וממכר בשבת אף במקום מצוה, מכל מקום התירו עכ"פ מתנה במקום מצוה, כמבואר לקמן סי' תמח סט"ז (ערב פסח שחל בשבת ושכח ולא מכר חמצו לנכרי בערב שבת, לא ימכרנו לנכרי בשבת ... שמקח וממכר גמור לא התירו אפילו לצורך מצוה ... אלא כיצד יעשה יתננו במתנה גמורה לנכרי ... ואע"פ שאסור ליתן מתנה בשבת, מכל מקום לצורך מצוה התירו). וטעם החילוק בינם, כי שלושה טעמים נאמרו לאיסור מקח וממכר בשבת: (א) ממצוא חפצך. כמבואר לעיל סי' שא קונטרס אחרון ס"ק ב (ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר כמ"ש התוס' ורא"ש פט"ו). והיינו מה שנתבאר בתוס' (שבת קיג, ב ד"ה שלא): "מקח וממכר ... נראה לר"ת ... נפקא ממצוא חפצך". ובפירוש ראשון שברש"י (ביצה לז, א ד"ה משום מקח וממכר): "ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר". איסור זה הותר במקום מצוה, כדלעיל סי' שו ס"ה (התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך חפציך אסורים חפצי שמים מותרים). (ב) גזירה שמא יכתוב. כפירוש השני ברש"י (שם): "אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה". וכן נפסק לעיל (סי' שו ס"ד): "אסור לקנות או למכור, וכן לשכור או להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב". איסור זה לא הותר במקום מצוה, כדלעיל סי' שו סט"ז (מקח וממכר שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה). (ג) איסורו מפורש בנחמי'. כמבואר ברש"י (ביצה כז, ב): "אין פוסקין דמים – דמקח וממכר בשבת וביום טוב אסור, בספר עזרא". והיינו כאמור בנחמי' (יג, טו-יז): "בימים ההם ראיתי ביהודה ... ומוכרים בשבת ... ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת". גם איסור זה לא הותר במקום מצוה, כדלעיל סי' רסא, ס"א-ב "לא התירו לקנות קנין אפילו ... לצורך מצוה ... שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי' יג)". אמנם נתינת מתנה בשבת, אינה נכללת בהאמור בנחמיה "מוכרים בשבת ... ומחללים את יום השבת". וגם אין לגזור בזה "שמא יכתוב" (שהרי הכתיבה היא לרשום את מה שהוא חייב לו עבור קניה זו, משא"כ במתנה). ונשאר רק הטעם הראשון של "ממצוא חפצך", והוא הותר לצורך מצוה.
960. היינו לעיל סי' שו. וכן הוא לקמן סי' תמח סט"ז (יתננו במתנה גמורה לנכרי ... ואע"פ שאסור ליתן מתנה בשבת, מכל מקום לצורך מצוה התירו, כמו שנתבאר בסימן ש"ו עיין שם). ועד"ז לקמן סי' תסו ס"ח (ואם הוא יום טוב ... יכול הוא ליתן כל הקמח שבשק במתנה גמורה לנכרי). אמנם לעיל בסי' שו נתבאר רק שמותר ליתן מיני מאכל ומשקה שלצורך היום (ולא לצורך מצוה), כדלעיל שם סט"ו (הנוהגים ליתן כלים במתנה לחתן הדורש לא יפה הם עושים, שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב, אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום, כמ"ש בסי' שכ"ג ותקי"ז, שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו". והיינו אף שהקדש לגבוה היא מצוה רבה. וכן נתבאר לעיל שם סי"ד (כשמקדיש חפץ לבית הכנסת יש לו חלק וזכות בו, בתוך כל אנשי העיר שיש להם זכות בהקדשות של בית הכנסת למכרם כשיצטרכו ... ואינו דומה למקח וממכר שיוצא המקח לגמרי מרשות מוכר לרשות לוקח). הרי שבלאו הכי היה אסור להקדיש חפץ לבהכנ"ס, אף דהקדש דומה למתנה, ואף דהוי מצוה רבה. וכן נתבאר לעיל סי' שכג ס"ח (ויתן הכלי לנכרי במתנה, ויחזור וישאלנו ממנו, ואז אין צריך טבילה כלל, שמותר ליתן מתנה בשבת כשהיא לצורך השבת, כמ"ש בסי' ש"ו). הרי התירו רק מטעם שהיא לצורך השבת, ולא כשהיא לצורך מצוה. וכן נתבאר לעיל סי' שלט ס"ז (אין מעריכין ולא מקדישין ולא מחרימין שום דבר לגבוה מפני שדומה למקח וממכר כמ"ש בסי' ש"ו). והיינו אף שהקדש דומה למתנה, ואף שהקדש לגבוה היא מצוה רבה. וכן נתבאר לעיל סי' שפ ס"א (אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם אוסר עליהם, מה תקנתם, יבטל להם רשות שיש לו בחצר ... ואף ע"פ שאין קונין קנין בשבת, מכל מקום כאן אין צריך שיקנו הם רשותו, אלא שהוא יסלק עצמו מרשותו, וממילא אין מי שיאסר עליהם, ולסלק עצמו מרשותו מותר אף בשבת). והיינו אף שביטול חצר הוי כמו מתנה לצורך מצוה, מכל מקום לא התירו לעשות קנין, אלא אם כן הוא בדרך סילוק. ומה שהתירו כאן מתנה בשבת לצורך מצוה, אפשר דהיינו כיון שביעור חמץ היא מצוה עוברת, שדינה כמו לצורך שבת, כעין המבואר לקמן סי' תצה ס"ג (מלאכות אוכל נפש ... הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב ... הנאת הגוף או צורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום). וראה דובר שלום (ע' קי-קיב). ולמעשה, אם זו באמת חזרה, כבר נתבאר ב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת היא מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח. וראה גם סי' תלב ס"ט (ובשולי הגליון שם). סי' תמב סכ"ח (והערה 272). לקמן סי"ג (והערה 75). סי' תמה (הערה 108). סי' תמו ס"ה (והערה 56).
961. הגהות מיימוניות פ"ג אות ג (אבל לתת לו על מנת לצאת בו אסור). שו"ע ס"ד (יכול ליתנו לגוי על מנת שלא לצאת בו לרשות הרבים). ואף שמותר לומר לנכרי לעשות מלאכה בשביל עצמו, כדלעיל סי' שז סל"ה (לא אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו). היינו דוקא בחפצים של נכרי, משא"כ כאן דמיירי בחפצים שהישראל מקנה לנכרי, וכמבואר לעיל שם (אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו, כגון שאומר לו טול בשר זה ובשל אותו לצרכך בשבת ... אעפ"כ כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו, הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו). וכן נתבאר לעיל סי' שכה ס"ב (ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל, מכל מקום כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו אסור). וכן נתבאר לקמן סי' תנ ס"כ (לא יאמר אדם בפסח לנכרי ... הילך דינר זה וקנה לך חמץ מן החנוני ואכול ... ואע"פ שהנכרי קונה אותו לעצמו ולא בשביל הישראל, מכל מקום כיון שהישראל נותן דינר להנכרי ואומר לו שיקנה בו חמץ, והנכרי קונה אותו בדיבורו של ישראל, הרי זה נראה כשלוחו). וכן נתבאר לקמן הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט (אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה דישה שלך, או מלאכה אחרת של נכרי, אף על פי שאין הישראל נהנה בזה, הואיל ונעשה איסור במה שהישראל מוסר לו משלו, שהיא פרתו. וכמו שבשבת אסור לומר לנכרי הילך בשר זה ובשלהו היום לעצמך). וכן הוא גם כאן, כשהישראל מקנה לנכרי את החמץ שלו, ואומר לו להוציאו לצורך עצמו לרשות הרבים.
962. מרדכי שבת רמז רנב (כשי"ד בניסן חל בשבת יש מפרשים שאסור ליתן לנכרי מותר החמץ, הואיל ויודע שיוליכנו לחוץ, ויש מפרשים דלהשים לפניו והוא יקח מותר). הרי שלי"א הב' מותר אפילו "יודע שיוליכנו לחוץ". הגהות מיימוניות פ"ג אות ג (אבל לתת לו על מנת לצאת בו אסור). שו"ע ס"ד (ואם נשאר פת יכול ליתנו לגוי, על מנת שלא לצאת בו לרשות הרבים, דרך הערמה).
963. מ"א ס"ק ז (על מנת שלא לצאת, פירוש שנתנן לו סתמא, ולא יאמר לו להוציאם לרשות הרבים). פר"ח ס"ד (מאי דכתב המחבר על מנת שלא לצאת בו לרשות הרבים, לאו למימרא שצריך שיתנה עמו בכך, אלא כיון דהוי דבר מועט ואינו אומר לו בפירוש שיוציאנו, אף על פי שהדבר ידוע שמוציאו שפיר דמי. והכי משמע מדברי ההגהות, יעו"ש). דלא כח"י ס"ק ז (על מנת שלא לצאת בו, משמע אבל בסתם אסור בחמץ ... וזה נראה לי פשוט כוונת לשון המחבר, ודלא כמ"א). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א. וכן הוא לעיל סי' שכה ס"ב (ומותר ליתן לפניו מזונות בחצר, אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ). ומצויין שם שכן משמע במ"מ הל' שבת פ"ו הכ"א (דוקא לאוכלן אבל לא על מנת להוליך, דהכי תניא בירושלמי אין נותנין מזונות לנכרי על מנת לצאת וכו'). והוא בירושלמי שבת פ"א ה"ח (אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת, נטל ויצא אין את זקוק לו). וכן מצוין שם לב"י סי' שכה ד"ה ומ"ש מותר (לפי שבמפרש להוציא אסור).
964. הגהות מיימוניות שם (דרך הערמה ודבר מועט). שו"ע שם (דרך הערמה ודברי מועט).
965. פר"ח סוף ס"ד (ומסתברא דכל שאינו יותר מסעודה אחת דבר מועט מיקרי, משום דאיכא למיתלי שיאכלנו בבית ולא יוציאנו חוצה).
966. והיינו שהישראל מרשה לו לאכלה בביתו, וכדלעיל סי' שכה ס"ב (והוא שיהיה לו רשות לאכלן שם אם ירצה).
967. מ"א ס"ק ח (פירוש, בכל פעם נותן לו מעט).
968. מ"א שם (אבל הרבה בבת אחת אסור, דמוכחא מלתא שנותן לו להוציאם). וכן נתבאר לעיל שם (אבל אם אין הרשות בידו לאכלן שם, או שהם מזונות מרובים שאי אפשר לו לאכלן שם, וניכר הדבר שיוציאן לחוץ, וכן אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים, שידוע וניכר הוא שיוציא, אסור ליתן לפניו, מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא).
969. הגהות מיימוניות הל' שבת פ"ו אות ת (וכתב באור זרוע דהיכא דאיכא משום דרכי שלום, כגון בנכרי אלם, שמותר לתת לו, או לשלוח לו על ידי אחר, לדידן השתא דלית לן רשות הרבים דאורייתא). ומזה למדים שכן הוא במקום מצוה של חמץ בערב פסח, כדלקמן. מרדכי שבת רמז רנב (כתוב באור זרוע, כשי"ד בניסן חל בשבת ... ונראה דלדידן דלית לן רשות הרבים דאורייתא, מותר ליתן להם אפילו ביד, ואפילו ידוע שיוליך חוץ). הרי שהתיר גם בחמץ שהוא במקום מצוה. אור זרוע ח"ב סי' נג (וכדפירש ריב"א, הלכך י"ד שחל להיות בשבת אסור ליתן מותרי לחם חמץ לעכו"ם ... ומיהו יש לומר דהני מילי בימי חכמים שהי' להם רשות הרבים דאורייתא אחמור רבנן, אבל השתא דלית לן רה"ר דאורייתא מסתבר דשרי ... אבל איני סומך על זו הסברא, דמי מזקיקני לפרש קולא זאת בלא שום הוכחה ... וכבר הי' מעשה כשהייתי דר בריגנשבורק ... והתרתי אני לשלוח לו משום דרכי שלום). הרי התיר בפשיטות מפני דרכי שלום, והסתפק במקום מצוה בחמץ בערב פסח. ט"ז ס"ק ה (ממילא לדידן דאין לנו רשות הרבים שרי ליתן לו אפילו הרבה). ומיירי הכא בחמץ בערב פסח. מ"א ס"ק ז (ועסי' שכ"ה ס"ב דלדידן דלית לן רשות הרבים מותר לצוות לו להוציאם). והיינו מה שהתיר הרמ"א שם גם לענין חמץ בערב פסח, כדלקמן. ב"י סי' שכה (ועד כאן לא שרי לדידן דלית לן רשות הרבים דאורייתא, אלא במקום מצוה, כגון לבער חמץ מהבית, או מפני דרכי שלום ... אבל היכא דליכא מצוה ולא דרכי שלום, מודה אור זרוע דאפילו לדידן נמי אסור). הרי השוה במקום מצוה לדרכי שלום, שבשניהם התיר בכרמלית. רמ"א סי' שכה ס"ב (והוא הדין לצורך מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו בפסח). וכן נפסק לעיל שם סי' שכה ס"ד (אלא אם כן שהנכרי הוא אלם ... וכן במקום שיש בו משום דרכי שלום ... והוא הדין לצורך מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו בפסח כמו שיתבאר בסי' תמ"ד, מפני שהשליחות על ידי נכרי הוא שבות, ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית כמ"ש בסי' שמ"ה, הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי' ש"ז, והוא הדין מפני דרכי שלום, והוא הדין בנכרי אלם). הרי דימה דין שלשתם, שהתיר בהם בכרמלית. דלא כח"י ס"ק ז (ואף דלעיל סימן שכ"ה סעיף ב' בהג"ה כתב דמותר לשלוח אפילו על ידי עכו"ם לצורך מצוה, כגון להוציא החמץ מביתו בפסח, אפילו הכי סתם כאן כדברי המחבר לאיסור, משום דכאן מיירי שיש לו עוד תקנה על החמץ ... ואם כן ליכא צורך מצוה ... משא"כ לעיל מיירי דאי אפשר בענין אחר, דאז הוי צורך מצוה). והיינו שמפרש שלא התירו בסי' שכה אלא בתוך הפסח. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב. ופר"ח ס"ד (בב"י בסימן הנזכר הביא בשם ההגהות עצמם, דהיכא דאיכא משום דרכי שלום או בגוי אלם מותר לתת לו, או לשלחו לו על ידי גוי אחר, לדידן דלית לן רשות הרבים, ע"כ. ומשמע דדוקא מפני דרכי שלום שרינן אף על פי שהדבר ידוע שיוצאנו לחוץ, אבל בענין חמץ, דוקא דבר מועט שרינן. אבל הב"י שהבין שם דהוא הדין להוציא חמץ מביתו בפסח, ופסקו ההגה בסימן הנזכר, משמע ודאי אפילו טובא, דומיא דגוי אלם. והכא לא קשרי אלא דבר מועט ... ולענין דינא נראה עיקר להחמיר כמו שכתב בכאן המחבר, ודלא כדמשמע מההגה בסימן שכ"ה).
970. סעיף יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה ... לצורך מצוה. אומר ישראל לנכרי לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו). וכן הוא לקמן סי' תקפו סכ"ד (על ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, כגון לעלות באילן ולהביאו מחוץ לתחום וכל כיוצא בזה, אבל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה בשבילו). וכן פסק רבינו במקומות רבים בשו"ע שלו (ראה "הלכות אמירה לנכרי" פ"ז). ובקשר לביעור חמץ, הובא לקמן סי' תמו ס"ו (ומכל מקום יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא, ואפילו בשבת יכול לומר כן, רק שלא יעבירנה במקום שאסור לטלטל מן התורה ... וכבר נתבאר בסי' ש"ז שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים, מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה), וסי' תנט ס"כ (ואם הוא יום טוב שאסור להדיח כלים שאין לו צורך להשתמש בהם עוד בו ביום, ידיחם על ידי נכרי, שההדחה שלא לצורך יום טוב היא שבות, והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, ושבות דשבות לא גזרו במקום מצוה, דהיינו לבער ולהעביר החמץ הדבוק בכלים), וסי' תסו ס"ח (אם נפלו מים על קמח ... ירקד כל הקמח ... ואם הוא יום טוב, שאסור לישראל לרקד כל הקמח ... ירקדנו על ידי נכרי ... אין כאן מלאכה גמורה, אלא שבות מדברי סופרים ... והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצות ביעור חמץ).
971. ט"ז ס"ק ו (וכופה עליו כלי, פירוש אם אין לו עכו"ם שיקבל הימנו). מ"א סוס"י תמו סוף ס"ק ג (ברמב"ם ספ"ג מחמץ שכתב, חמץ אחר ד' שעות כופה עליו כלי ... מיירי דליכא עכו"ם או כלב ליתן לו).
972. כדלעיל סי' תמג ס"ג (מתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה, ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי, ולא ליתנו לו במתנה). וגם אינו יכול למסרו לנכרי כדי לבערו, כדלקמן סי' תמו ס"ו בהגהה (ואפילו נתחמצה בתוך הפסח, שיש כאן מצות ביעור מן התורה, אף על פי כן חכמים העמידו דבריהם, ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה לצורך שום מצוה ממצות התורה). וגם אינו יכול למסרו לנכרי כדי להוציאו מחוץ לביתו, כמבואר בקונטרס אחרון כאן ס"ק ב (והוצאה בלא ביעור בודאי אינה כלום לאחר זמן איסורו). וכדלקמן סי' תמה ס"ג (ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל, ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש). ואף שנתבאר לקמן סי' תמו ס"ו (ומכל מקום יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא, ואפילו בשבת יכול לומר כן, רק שלא יעבירנה במקום שאסור לטלטל מן התורה). הכא מיירי שאין לו בית הכסא בביתו, ואינו יכול לומר לנכרי להוציאו דרך רשות הרבים.
973. רמב"ם פ"ג ה"ג (ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו, וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ומבערו). שו"ע ס"ה (אם נשאר חמץ אחר שאכלו, מבטלו, וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, ומבערו).
974. סעיף ה (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב או בשבת, אפילו יש בה כזית, לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי עד הערב, לכסותה מן העין שלא ישכח ויאכלנה, ובערב יבערנה). וכן הוא לעיל סי' תלה ס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו ... ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו, אלא יכפה עליו כלי עד הערב, כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבוא לאכול ממנו, ולערב יבערנו).
975. ביצה ט, א (חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש). טוש"ע יו"ד סי' שכג (חלת חוצה לארץ ... אם רצה לאכול תחלה ואחר כך יפריש החלה, בחוץ לארץ מותר, מפני שאין עיקרה אלא מדבריהם). וברמ"א שם (וצריך לשייר מעט יותר משיעור חלה שמפריש, כדי שיהא שיריים בשעה שמפריש). וכן הוא לעיל סי' רס ס"ה (שחלת חוץ לארץ אוכל והולך ומשייר מעט ואחר כך מפרישה). רסא ס"ב (יכול לאכול בלא הפרשת חלה, ולשייר מעט עד אחר השבת, ולהפריש מן המשוייר). לקמן סי' תנז ס"ט (שהקילו חכמים בחלת חוצה לארץ להיות אוכל והולך ואחר כך מפריש). תקו ס"ו (שהקילו בחלת חוץ לארץ להיות אוכל והולך ואחר כך מפריש חלה מהמשוייר).
976. כדלעיל ס"ט.
977. סעיף יח (אף על פי שבכל התורה כולה הנותן מתנה על מנת שיחזירנה לו לאחר זמן הרי היא מתנה גמורה, והרי היא כשלו ממש בתוך הזמן, מכל מקום לענין חמץ בפסח החמירו חכמים ואסרו ליתן החמץ במתנה לנכרי על מנת שיחזירו לו לאחר הפסח).
978. מ"א סי' תקו ס"ק ח (ולמחר מפריש, וממילא בערב פסח שחל בשבת, ושכח להפריש חלה בערב שבת מלחם חמץ שאפה לשבת, אסור לאכול ממנו, דהא יצטרך לבער החמץ, ואם כן נמצא אכיל טבלים למפרע ... לכן נראה לי דאין להם תקנה). הובא בבאר היטב כאן ס"ק א.
979. מ"א סוס"י תמו ס"ק ג (מי גרע מנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטל דחזי' להשליכה לכלבים ... חמץ דעתיה למשדיה לכלבים).
980. סעיף ה (מחתכין נבילה לפני הכלבים ... ואין בה משום מוקצה). והכלל האמור בזה נתבאר לעיל סי' שח ס"ט (מאכלות האסורות באכילה ומותרות בהנאה שיכול להאכילן לכלבים, אם הן מוכנין ועומדים להאכילן לכלבים, כגון נבלות וטרפות וכיוצא בהן, מותר לטלטלן כשאר מאכלי בהמה, ואם אינן עומדים לכלבים מחמת איסורן, מפני שאין איסורן אלא בשבת, כגון משקין שזבו מן הפירות מאליהן בשבת שאסורים בשתיה בו ביום בלבד, וכן ביצה שנולדה בשבת שאסורה באכילה בו ביום בלבד, וכן חלב שנחלב בשבת שאסור בו ביום בלבד, וכן כל כיוצא בהם, אע"פ שיכול להאכילם לכלבים, מכל מקום כיון שאינן עומדים לכך, אלא לאכילת אדם במוצאי שבת, אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן). ולכן כאן שאיסור החמץ הוא איסור עולם, ואפשר רק להאכילו לכלבים או ליתנו לנכרי בשעה החמישית, מותר לטלטלן.
981. תוס' כתובות ז, א ד"ה מתוך (דכופה עליו כלי ... משום מוקצה, דאסור לטלטלו). שו"ת הריב"ש סי' תא (חמצו של אינו יהודי, שאסור אפילו בהנאה, דהוי מוקצה טפי, ואסור לטלטלו). רמ"א סי' תמו ס"ג (כופה עליו כלי, דאסור לטלטלו ביום טוב ושבת). וכן הוא לקמן סי' תמו ס"ה (דכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח, הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו ביום טוב, שהרי אינו ראוי לכלום). וכן הוא לעיל סי' שח ס"ט (ובכלל מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות בהנאה, שאינו יכול להאכילן אפילו לכלבים ... הוא מוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו).
982. שו"ת הריב"ש שם (ואסור לטלטלו, אפילו אגב דבר אחר). ט"ז סי' תמו ס"ק ו (דאסור לטלטלו כו', פירוש על ידי דחיפה בקנה, דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול). ח"י שם ס"ק ח (דאסור לטלטלו, אף על ידי דחיפת קנה). וכן הוא בט"ז סי' שיא ס"ק ב (נראה דאסור לדחוף על ידי קנה דבר שהוא מוקצה, וראיה ממ"ש בסימן תמ"ו ס"ג). וכן נתבאר לקמן סי' תמו סוף ס"ז (לא ידחפנו בקנה, שהרי מטלטל מוקצה, שאסור לטלטל מוקצה אפילו על ידי דבר אחר). וכך גם בקליפות שהן מוקצה שרוצה להסירן מהשלחן, כמבואר לעיל סי' שח ס"ס (כשמגררן בסכין אינן מיטלטלין מאליהן, אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין, שנעשה לו כיד ארוכה).
983. בזה בא רבינו ליישב הסתירה בדברי הט"ז, שהובא לעיל מדבריו שאסור לדחוף המוקצה בקנה, ולאידך מצינו שהתיר להעביר מוקצה מעל השלחן על ידי סכין, כמבואר בדבריו בסי' שח ס"ק יח (נראה דהוא הדין אם מעבירן על ידי דבר אחר, כגון שהוא מגרר אותם על ידי סכין מן המפה דמותר, כיון דלא נגע בהם הוה לי' טלטול מן הצד, ומותר). והקשה על זה בבאר היטב (סי' שח ס"ק לד): "וקשה דבסי' שיא ס"ק ב אוסר הט"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה על ידי קנה". וכדי לתרץ סתירה זו בט"ז, מבאר כאן רבינו: "אלא אם כן הוא צריך למקומו, שאז מותר לדוחפו בקנה". דהיינו שאם דוחפו בקנה מחמת איסור חמץ בפסח, אין זה חשוב לצורך מקומו ואסור, אבל אם דוחפו בקנה כדי להסירו מהשלחן, חשוב לצורך מקומו ומותר.
984. סעיף יד (כל שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו והם סמוכים זה לזה או זה בזה או זה על זה ... ובזמן שמטלטל אחד מהם מיטלטל עמו השני ... אם אינו צריך כלל לגוף האיסור ואינו מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו טילטול מן הצד שהתירו חכמים). ומזה למד רבינו שכן הוא בכל מקום שצריך למקום המוקצה, מותר לדוחפו בקנה. * אמנם נתבאר לעיל סי' שח ס"ס (אסור להעבירן מעל השלחן בין בידיו בין בדבר אחר שבידיו, כגון לגררן בסכין וכיוצא בו ... כשמגררן בסכין אינן מיטלטלין מאליהן אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין שנעשה לו כיד ארוכה). אף שגם שם הוא לצורך מקומו, שרוצה להעביר המוקצה מעל השלחן. ונתבאר יותר לעיל סי' רנט קונטרס אחרון ס"ק ג (ומה שכתב הט"ז סי' ש"ח סקי"ח צע"ג ... עיקר טלטולו הוא דבר האסור, ואינו מטלטל מן הצד של היתר אלא מטלטלו כדרכו על ידי ההיתר, שההיתר נעשה לו כידא אריכתא, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בסי' תרנ"א). והיינו כמבואר לקמן סי' תרנא ס"י (אע"פ שאינו נוטל ההדס והערבה בידו אין בכך כלום, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה). וכן נפסק בשו"ע סי' שיא ס"ט (פירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים, יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם, והקש ננער מאליו). ונתבאר בקונטרס אחרון לעיל שם (משמע בהדיא דאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים, דאם לא כן למה ליה כוש וכרכר שראשן חד, ידחפנו בקנה או בדבר אחר, אלא ודאי דדוקא קתני והן ננערות מאליהן, אבל לא שיטלטלם הוא על ידי דבר אחר). הרי שלא התירו "לנער התבן בכוש", אף שהוא צריך למקומו, כדי שיוכל ליטול את הפירות שתחת התבן והקש. ומה שהובא לעיל מסי' שיא שלצורך מקומו מותר, ביאר לעיל סי' שח ס"ס (ולא התירו טלטול על ידי דבר אחר, אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר, והוא מטלטל בידיו הדבר המותר, והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו, כגון שמנער בידיו את הטבלא או את המפה שהקליפות מונחות עליה כבר, והן ננערות גם כן ונופלות מעליה מאליהן). וכן הוא בסי' רנט ס"ב (כשטמן בדבר שאסור לטלטלו, ובא ליטול מהם הקדרה בשבת, כיצד הוא עושה, אם כיסוי הקדרה מגולה מקצתו מההטמנה אוחז במקצת המגולה ומסירו ... ואוחז בראשי דופני הקדרה שנתגלו מתחת הכיסוי ומוציא את הקדרה כולה מההטמנה. ואם אין הכיסוי מגולה כלל, אם יכול לתחוב כוש או סכין בתוך הכיסוי ולהגביהו ולהסירו מהקדרה הרי זה מותר. ואף שמטלטל ההטמנה על ידי הכיסוי אין בכך כלום, שטלטול מן הצד הוא ואינו טלטול, כמו שיתבאר בסי' שי"א). ושם בסי' שיא סי"ד (כגון צנון תלוש הטמון בארץ ומקצת עליו מגולין, נוטלו בהם ומוציאו, אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו ... ואם אין מקצת עליו מגולין יש מתירין לתחוב כוש או סכין לתוך הצנון ולהוציאו בהם והעפר שעל גביו ננער מאליו, ואף שבתחלת הגבהתו את הצנון מגביה גם העפר שעליו אין בכך כלום כיון שבשביל דבר המותר הוא). משא"כ אם "מטלטלו כדרכו על ידי ההיתר, שההיתר נעשה לו כידא אריכתא, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה". בזה אסר אף אם הוא לצורך מקומו. * וכבר הקשו (ראה זכרון יוסף סי' קמג וקמט. מראי מקומות וציונים), איך יתאים האמור כאן "אלא אם כן הוא צריך למקומו", עם האמור לעיל (סי' שח ס"ס) "אסור להעבירן מעל השלחן בין בידיו בין בדבר אחר שבידיו, כגון לגררן בסכין וכיוצא בו", אף שגם שם הוא לצורך מקומו. וכבר נתבאר ב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת היא מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח. וראה גם לעיל סי' תלב ס"ט (ובשולי הגליון שם). סי' תמב סכ"ח (והערה 272). לעיל ס"ט (והערה 51). לקמן סי' תמה (הערה 108). סי' תמו ס"ה (והערה 56). וכך נראה גם בנידון דידן, שהרי לעיל בסי' רנט וסי' שח מוכיח, דלא קיי"ל בזה כהט"ז, אף לא לפי הפירוש בדבריו שנתבאר כאן.
985. סעיף ז (אבל לא יטלטלנו בידיו להחזירו לגגו של נכרי ... יבא לאכול ממנו עכשיו בשעה שמחזירו לגגו של נכרי. ומטעם זה אסור ליגע בחמץ של נכרי כל ימי הפסח. אבל מותר ליגע בחמץ של ישראל בשעה שמתעסק לבערו מן העולם בערב פסח או בחול המועד, ואין לחוש שמא ישכח ויאכלנה, כיון שכל עצמו אינו מתעסק בו אלא כדי לבערו מן העולם היאך ישכח ויאכלנה), וש"נ.
986. טור (וביום השבת יבטל). ב"י (ויש לחוש שמא ישאר ממנו בבית ויעבור עליו). שו"ע ס"ו (אעפ"י שלא ישאר החמץ בבית אחר סעודת שחרית, צריך לבטל החמץ כדרך שהוא מבטל בשאר שנים). רמ"א ס"ב (וביום השבת יבטלו). ונתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב (דהא דשרי לבטל החמץ ולהפקירו בשבת, משום דהוה דבר מצוה).
987. סעיף יב (ובביטול זה שבשעת הביעור יאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה וכו', שהרי מבטל הכל ואינו משייר כלום לעצמו).
988. משנה סוף פ"ג דף מט , א (ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער, ואם לאו מבטלו בלבו). טור ושו"ע ס"ז (ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער, ואם לאו, יבטלנו בלבו).
989. רש"י שם (ההולך, בארבעה עשר). טוש"ע שם.
990. שעכ"פ יכול לבערה באופן שנתבאר לעיל ס"ט.
991. רמב"ם פ"ג ה"ט (קודם שעת הביעור). ויתבאר לקמן סעיף הבא.
992. משנה שם. טור ושו"ע שם.
993. שהיא סעודת מצוה, כדלעיל סי' רמט ס"ו (סעודת מצוה ... זמנה היום כגון סעודת מילה). וראה מראי מקומות וציונים.
994. בזמנו, שהיא סעודת מצוה, כדלעיל שם ס"ח (סעודת פדיון הבן בזמנו, דהיינו ביום ל"א ללידתו, דינה כסעודת מילה).
995. משנה שם (סעודת אירוסין בבית חמיו). רמב"ם פ"ג ה"ט (לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת ארוסין ונשואין). וכן הוא בהל' דעות פ"ה ה"ב (בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונישואין) מ"א ס"ק י (והרמב"ם כתב ... סעודה של מצוה, כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו', משמע דלא סבירא ליה לחלק בין מצוה שאפשר לעשות על ידי אחרים או אי אפשר לעשות על ידי אחרים). והיינו שלא רק החתן עצמו אינו צריך לחזור, אלא גם שאר המשתתפים בסעודת מצוה זו. וכל זה הוא דוקא כשארס בו ביום, משא"כ כשעושין סעודה למה שארס ביום הקודם, כדלעיל סי' רמט ס"ח (מי שארס קודם ... שכבר נדחית מזמנה, דהיינו יום האירוסין, ידחנה גם כן מפני ... אבל בנשואין נמשכת מצות הסעודה [ז'] ימים אחר החופה).
996. רמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ב (והוא שיהיה תלמיד חכם שנשא בת תלמיד חכם).
997. כסף משנה שם (בסוף אלו עוברין לא אמרו אלא ... כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לעם הארץ, דמשמע דוקא הני, לפי שיורדים מגדולתם, אבל שוים שרי). ח"י ס"ק י (והכסף משנה שם כתבו ... משא"כ היכי דשניהם שוים, אף שהם עמי הארצים, מקרי סעודת מצוה).
998. ר' יוחנן שם (סעודה שאינה של מצוה ... א"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ. דא"ר יוחנן בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה). כ"מ וח"י שם.
999. גמרא שם (תניא אמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין אבל לא סבלונות, אמר לו ר' יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות). רש"י שם (סבלונות, דורונות כלים נאים).
1000. מ"א סוף ס"ק ט (ובמדינות אלו ששולחין סבלונות זמן רב קודם החתונה, ועושין סעודה שקורין סעודת קנין, צריך עיון אי מקרי סעודת מצוה, ונראה לי דמקרי סעודת מצוה). ח"י שם (והוא הדין ... סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת שידוכין, גם כן מקרי סעודת מצוה). וראה גם לקמן סי' תצג ס"א (לעשות סעודה לאחר השידוכין). והיינו מה שכבר בתקופת ימי הראשונים הונהג, אשר מיד כשנתרצו להנשא זה לזו, בעת השידוכים, רגילים היו לפעמים לעשות קנין התחייבות ביניהם, שינשאו זה לזו. כמובא בתרומת הדשן (סוס"י רז): "קבלו קנין סודר שינשאו יחד". ואפשר שהכוונה לסעודת ה"תנאים", שאז היו עושין הקנין והשידוכין, ואז הי' החתן משלח סבלונות לכלתו. ראה הוספות לס' "בקדש פנימה" ע' 99.
1001. משנה שם (אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו). רש"י שם ד"ה אם יכול (שיש שהות ביום). טור ושו"ע שם (אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו).
1002. משנה שם (ואם לאו מבטלו בלבו). טור ושו"ע שם (ואם לאו יבטלנו בלבו).
1003. רש"י שם ד"ה יבטל בלבו (דמדאורייתא סגי ליה בביטול בעלמא). וכדלעיל סי' תלא ס"ג (חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו).
1004. ב"י ד"ה ההולך (דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ... ובמקום ביטול מצוה אוקמוה אדאורייתא). מ"א ס"ק יא (דבמקום מצוה אוקמוה אדאורייתא).
1005. סעיף יב (שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו, כמו שנתבאר בסי' תל"ג). והיינו בסי' תלג ס"ל (שמשעה ששית ואילך אינו יכול לבטל עוד, דכיון שאינו יכול עוד ליהנות ממנו מחמת גזירת חכמים שאסרוהו בהנאה מתחלת שעה ששית ואילך, הרי אין לו שום חלק וזכות בו, ואינו נקרא שלו שיוכל לבטלו ולהפקירו). ובסי' תלא ס"ב (וכיון שאסור לו להנות ממנו, הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל, ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו).
1006. משא"כ אם הוא שבת, שצריך לכפות עליו כלי (כדלעיל סי"א, ולקמן סי"ט). לזה אין מצריכים אותו לחזור לביתו מיד.
1007. מ"א ס"ק יא (ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ו' ולמעלה, דאינו ברשותו לבטל, יחזור מיד. וכ"מ ברמב"ם. משום דהאי עשה והאי עשה, ועשה דתשביתו חמיר טפי, שכל שעתא עובר עליו). וכדלעיל סי' תלא ס"א (עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך, בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ מן העולם), ונתבאר בשוה"ג שם.
1008. מ"א שם (משא"כ במילה ואינך). והקשה במחצית השקל "לא הבנתי, הא גם מילה, אפילו שלא בזמנה, כל שעתא עובר". וכדלעיל סי' רמט ס"ו (המילה אף אם אינה בשמיני ללידתו אי אפשר לדחותה ליום אחר, שאסור להניחו ערל אפילו יום אחד), ולקמן יו"ד סי' ב ס"ק יז (שבכל יום עובר באיסור כרת). וכן הקשה לעיל סי' רמח קונטרס אחרון סוף ס"ק א (דבהדיא מבואר במ"א סימן תמ"ד סקי"א משא"כ במילה כו'. ומיהו צ"ע ממ"ש בסי' רמ"ט ותקס"ח). והיינו מה שהובא לעיל מסי' רמט, ומ"ש במ"א סי' תקסח ס"ק י (מילה אף על פי שעבר זמנה כל שעתא ושעתה זמנה הוא, דאסור לעמוד ערל). ובאמת עדיין יש חילוק ביניהם, שבחמץ עובר על כל רגע ורגע שאינו מבער, משא"כ במילה אינו עובר אלא כשדוחה אותה ליום אחר (ראה מראי מקומות וציונים). אמנם סיים כאן "ואע"פ שאחר כך לא יהיה לו שהות לילך ולקיים המצוה". וכדאמרינן בגמרא שם (ההולך ... למול את בנו ... אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער, ואם לאו מבטלו בלבו). הרי שאחרי זמן איסורו, שאינו יכול לבטלו, נדחית מילת בנו. וראה מחנה יוסף פסחים סי' א.
1009. מ"א סי' תרפז ס"ק ד (היינו דוקא במת שאין לו קוברין ... כשהוא בשדה שהוא מוטל בבזיון). וכאן ס"ק יא (ועי' סי' תרפ"ז איזה נקרא מת מצוה). וראה גם לקמן סי' תקכו סי"ז (מת מוטל על פני השדה בבזיון). לעיל סי' רמח קונטרס אחרון ס"ק א ד"ה וע"כ (שהמת מצוה מוטל בבזיון).
1010. מ"א ס"ק יא (ומכל מקום נראה לי דמת מצוה עדיף מהשבתת חמץ, דהא דחי אפילו פסח שיש בו כרת).
1011. מ"א לקמן שם (ונראה לי דאפילו יש חמץ בביתו בפסח, שעובר בלאו, אפילו הכי מת מצוה עדיף). והיינו לא רק בערב פסח שעובר במצות עשה של תשביתו, אלא אפילו הוא בתוך הפסח שעובר בלאו של בל יראה ובל ימצא.
1012. (ר)מ"א לקמן שם ס"ק ו (דהא פסח ומילה דחיה לגמרי משום כבוד הבריות, אף על פי שאפשר לקוברו אחר כך).
1013. ברכות יט, ב (גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה). וכן הוא לעיל סי' יג ס"ד (גדול כבוד הבריות ודוחה את איסור של תורה בשב ואל תעשה). סי' שיא ס"ב (שגדול כבוד הבריות שדוחה מצות לא תעשה שבתורה). לקמן הל' נזקי גוף ונפש סט"ז (ואל יהי קל בעיניהם כבוד הבריות, שהרי דוחה לא תעשה שבתורה).
1014. ברכות דף כ , רע"א (הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ... מטמא הוא למת מצוה ... שב ואל תעשה שאני). מ"א ס"ק יא (כדאיתא פ"ג דברכות דשב ואל תעשה עדיף).
1015. רש"י שם ד"ה שב (דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני ... כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים, אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו). יבמות צ, סע"א ד"ה שב (לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא). וכן הוא לעיל סי"ג ס"ד (כיון שהוא אינו עושה מעשה בידים אלא העשה היא נדחית ממילא גדול כבוד הבריות ודוחה את איסור של תורה בשב ואל תעשה). לקמן סי' תמו ס"ה (שיש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כלומר שאינו עובר מצות התורה בידים, אלא הוא יושב ובטל והיא מתבטלת מאליה).
1016. משנה שם מט, א (ההולך ... להציל מן הנכרים ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת, יבטל בלבו). טור ושו"ע ס"ז (ואם היה הולך להציל מן הנהר ומן הדליקה ומהמפולת ומיד האנס, יבטלנו בלבו ולא יחזור).
1017. רש"י שם ד"ה יבטל בלבו (לא יחזור ואפילו יש שהות, דמדאורייתא סגי ליה בביטול בעלמא). ר"ן טז, א ד"ה ובטל (ולא יחזור אפילו יש שהות ביום, דכיון דמילתא דסכנתא היא סמכינן אביטול דסגי מדאורייתא). מ"מ פ"ג ה"ט (ולא יחזור, ואפילו יש שם שהות, והטעם דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה). מ"א ס"ק יב (אפילו יש שהות, והטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי). דלא כח"י ס"ק יג (ואפילו לאחר זמן הביעור שאין יכול לבטל ויש שהות עדיין להציל, אפילו הכי לא יחזור, דחיישינן שמא יטריד בבעורו ומתבטל מהצלת נפשות, כן כתב הכ"מ פ"ג מהל' חמץ ומצה, דלא כמ"א שכתב להיפך). ובכ"מ שם (ולי נראה דמשום חומר סכנת נפשות אפילו אי לא הוה סגי בביטול, ואפילו שיש שהות, לא היו מצריכין אותו חכמים לחזור ולבער, שמא יטרד בביעורו ויתבטל מהצלת נפשות).
1018. מ"א שם (ואם כן משמע דבשעה ו' יחזור, דלא מועיל בטול).
1019. מ"א שם (ונראה לי דוקא כשברי לו שיכול להציל אחר כך, אבל מספיקא לא יחזור, דספק נפשות דוחה אפילו שבת החמורה). וכדלעיל סי' שכח ס"ב (ואפילו ספק נפשות דוחה את השבת), וש"נ.
1020. משנה שם מט, א (ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד). טור ושו"ע ס"ז (ואם יצא לצורך עצמו, יחזור מיד).
1021. ירושלמי פ"ג ה"ז (שאין שביתת הרשות אצל רבו, או אצל מי שהוא גדול ממנו בחכמה, כך שנה רבי המעשה קודם לתלמוד). הובא ברא"ש פ"ג סי' ח (ובירושלמי מפרש מהו שביתת הרשות, ההולך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה, כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד, דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומל בנו וסעודת אירוסין). טור (ואפילו הולך ... ללמוד לפני רבו חשוב דברי הרשות). ט"ז ס"ק ט (ואיני יודע למה לא העתיק זה בשו"ע, ומשמע פשוט דבהולך שלא לצורך מצוה כלל הוה דינו שוה כמו הולך ללמוד). ח"י ס"ק יד (נראה דעיקר כדעת הטור והרא"ש, וכן נראה דעת האחרונים). אחרונים . וראה מראי מקומות וציונים.
1022. מו"ק ט, רע"ב (יתבי וקא מבעי להו כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה (כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה, רש"י), וכתיב כל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה (דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה, רש"י), כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה). ירושלמי פ"ג ה"ז (רבנין דקיסרין אמרין הדא דתימר בשיש שם מי שיעשה, אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם). טוש"ע יו"ד סי' רמו סי"ח (תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו). וכן הוא לקמן הל' תלמוד תורה פ"ד ה"ג (היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ... ואם אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים ... יפסיק תלמודו ויעשה המצוה ויחזור לתלמודו. ואין צריך לומר למצות שהן חובה מדברי סופרים כמו תפלה וכיוצא בה, שחייב להפסיק תלמודו כדי לקיימן כהלכתן). וכך גם כאן שמצות ביעור חמץ שלו, אי אפשר לקיימה על ידי אחרים, ולכן היא גדולה מהתלמוד, ודוחה תלמוד תורה.
1023. כדלעיל סי' קנו ס"א (חייב לקיים והגית בו יומם ולילה כמשמעו). הל' תלמוד תורה פ"ג ס"ה (חייב לעסוק בתורה יומם ולילה).
1024. סוכה כה, א (העוסק במצוה פטור מן המצוה). סוטה מד, ב (עוסק במצוה שפטור מן המצוה). וכדלעיל סי' לח ס"ז (כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ... לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות ... ולכן המשמר את המת פטור מתפילין ומקריאת שמע ומתפלה ומכל המצות). יוצא אם כן, שהעוסק במצוה פטור אפילו מן המצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים, כמו תפילין וקריאת שמע ותפלה. ואם כן מדוע לא תדחה מצות תלמוד תורה את ביעור חמץ, אף שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים.
1025. מ"א ס"ק יג (שאני הכא שיכול לחזור לביתו ולילך אחר כך לרבו ללמוד). ועוד טעם לחלק ביניהם נתבאר לקמן הל' תלמוד תורה פ"ד ה"ג (ואם אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים ... יפסיק תלמודו ויעשה המצוה ויחזור לתלמודו ... כי זה כל האדם, כמו שאמרו חכמים תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, ואם אינו עושה כן נמצא שלמד שלא לעשות, ונוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם). * אמנם במקום אחד דוחה תלמוד תורה גם מצות תפלין, אף שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים, והטעם לזה נתבאר לעיל סי' לח ס"ט (הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום, דהיינו שאין צריך להפסיק מלימודו להניחם, (זולת) בשעת קריאת שמע ותפלה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה. ואע"פ שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים חייב להפסיק כדי לעשותה ... מכל מקום בתפילין נאמר בהן לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, וזה שכבר יש תורת ה' בפיהו אינו צריך לאות). ונתבאר ב"דובר שלום" (ע' לו-ח).
1026. שו"ע שם סי"ח (תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו).
1027. משנה שם מט, א כחכמים (שביתת הרשות יחזור מיד ... בכביצה). טור ושו"ע ס"ז (ואם יצא לצורך עצמו, יחזור מיד. עד כמה הוא חוזר, עד כביצה). ט"ז ס"ק ט (ומשמע פשוט, דבהולך שלא לצורך מצוה כלל הוה דינו שוה כמו הולך ללמוד, דאין חוזר אלא עד כביצה). אבל אם נשאר כביצה חמץ בתוך ביתו, הטריחוהו לחזור מיד לביתו ולבערו. ונתבאר לעיל (סי' תלו ס"ז) דהיינו אף: "אם שכח ויצא מביתו ... ונזכר כשהפליג בדרך מהלך כמה ימים, שיש טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו, אף על פי כן אם ידוע לו בבירור שיש כביצה חמץ בביתו, חייב הוא לחזור לביתו, או לשלוח שליח לביתו, שיבער החמץ ממנו".
1028. והיינו שאף שעוברים על בל יראה ובל ימצא גם בכזית (כדלקמן בסמוך), מכל מקום אחרי שמבטל את החמץ, נשאר עליו רק חובת הביעור מדברי סופרים, והוא מהטעמים האמורים לעיל סי' תלא ס"ד (הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם ... ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי ... הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה, שישכח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח), ולא חששו להצריכו לחזור לביתו מטעמים אלו, אלא כשנשאר בביתו כביצה.
1029. ויש להחמיר בזה לשיעור הקטן של כזית (פחות מעט משליש ביצה), כדלקמן סי' תפו סוף ס"א (צריך ליזהר לדקדק בשאר דבר ששיעור גדול הוא קולא, ושיעור קטן הוא חומרא, כגון ביעור חמץ עיין סי' תמ"ב ותמ"ד).
1030. כדלעיל סי' תמב סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו, גזרה משום כזית). ונתבאר לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק יז, דהכי קיי"ל, דלא כמי שרצה לפרש שהוא חייב לבער מן התורה, מטעם חצי שיעור אסור מהתורה.
1031. מ"א ס"ק יד (אבל אם הוא פחות מכזית, אפילו הוא לאחר זמן אסורו דלא מצי לבטולי, אפילו הכי אין צריך לחזור). ח"י ס"ק טו (ופחות מכאן אין חוזר).
1032. סעיף ה (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב או בשבת, אפילו יש בה כזית, לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה מן העין שלא ישכח ויאכלנה, ובערב יבערנה). וכדלעיל סי"א (יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, ויבערנו, כמו שנתבאר בסי' תמ"ו), ולעיל סי' תלה ס"ג (יכפה עליו כלי עד הערב כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבוא לאכול ממנו ולערב יבערנו כמו שיתבאר בסי' תמ"ו). והיינו שבזה אין הפרש אם הוא כביצה או כזית או פחות מכזית. ובכל אופן אינו חייב לחזור לביתו אלא בחול, כדלעיל סט"ז (חייב לחזור לביתו מיד כדי לבער החמץ מן העולם לגמרי, אם הוא חול). אמנם יש הפרש בין כזית לפחות מכזית, לענין כפיית כלי על החמץ ביום טוב שני, כדלקמן סי' תמו ס"ו (ביום טוב שני של גליות, שאינו אלא מדברי סופרים, יש לסמוך על סברא הראשונה, כשנתחמצה בתוך הפסח, ויש בה כזית, שעובר בבל יראה ובל ימצא מן התורה). והיינו שאם יש בה כזית ונתחמצה בתוך הפסח יבער את החמץ ביום טוב שני, ואם אין בו כזית, או שכבר ביטל, יכפה עליה כלי.
1033. לעיל סי' תלא ס"ב, וש"נ.
1034. ט"ז ס"ק י (אפילו אחר זמן איסורו די בביטול, כיון שבאותה שעה עדיין לא החמיץ, הוה דינו כמו קודם זמן איסורו).
1035. גמרא ז, א (תניא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו ... הכא בתלמיד יושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ, קדים ומבטיל ליה מיקמי דתחמיץ). טור ושו"ע ס"ח (היתה לו עיסה בביתו, והוא טרוד במקום אחר, וירא שמא תחמיץ, מבטלה בלבו קודם שתחמיץ).
1036. רש"י שם ד"ה עיסה מגולגלת (ומפני אימת כבוד רבו אין יכול לקום ולילך ולאפותה), וד"ה דיקא נמי (שאין יכול לקום ולילך משם).
1037. וכן הוא לקמן סי' תס ס"ה (שכבר ביטלם קודם שנתחמצו שאז הם עדיין ברשותו לבטלן ולהפקירן כמו שנתבאר בסי' תמ"ד). וכן יכול למכרו אז לנכרי, כדלקמן סי' תסז ס"ה (יכול למכרו כולו לנכרי אחד, קודם שישהה שיעור מיל, שעדיין לא נתחמץ ומותר בהנאה).
1038. היינו משיגיע הלילה. או עכ"פ עובר על תשביתו, משעה ששית עד הערב, כדלעיל סי' תלא ס"א (שאין אדם עובר על חמצו בבל יראה ובל ימצא אלא מליל ט"ו בניסן ואילך... מכל מקום עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך).
1039. ס"ק ז (על מנת שלא לצאת, פירוש שנתנן לו סתמא, ולא יאמר לו להוציאם לרשות הרבים).
1040. סעיף ד (מאי דכתב המחבר על מנת שלא לצאת בו לרשות הרבים, לאו למימרא שצריך שיתנה עמו בכך, אלא כיון דהוי דבר מועט ואינו אומר לו בפירוש שיוציאנו, אף על פי שהדבר ידוע שמוציאו שפיר דמי. והכי משמע מדברי ההגהות, יעו"ש).
1041. ס"ק ז (על מנת שלא לצאת בו, משמע אבל בסתם אסור בחמץ, דדמי לשאר חפצים שנתבארו לעיל סימן שכ"ה, לפי שאין דרך לאכול החמץ בבית ישראל ... וזה נראה לי פשוט כוונת לשון המחבר, ודלא כמ"א). והיינו שכיון שאין דרך לאכול החמץ בבית הישראל, אם כן דינו כשאר חפצים, שנתבאר לעיל סי' שכה ס"ג (ואפילו כשעומד בפנים לא התירו ליתן לפניו אלא מזונות, שיתכן לאכלם בחצר, אבל לא שאר חפצים שדרך להוציאן, מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא).
1042. והיינו שלדעתו זהו פירוש "על מנת שלא לצאת בו לרה"ר, דרך הערמה" (שבהגהות מיימוניות פ"ג אות ג ובשו"ע ס"ד). והוא כעין ההיתר האמור לעיל סי' רמח ס"א (לכתחלה יפסוק עם הנכרי המוליך הספינה שישבות ולא יוליכנה בשבת, ואם אחר כך אינו שובת אין בכך כלום), וס"ז (לכתחלה יפסוק עם הנכרי שישבות ולא ילך בשבת כשלא יהיה אז חשש סכנה בדבר, ואם אחר כך לא ישבות וילך אף שאין חשש סכנה בדבר אין בכך כלום).
1043. ומדוע אם כן התנה בשו"ע כאן "דרך הערמה ודבר מועט"?!
1044. רמז רנב (כשי"ד בניסן חל בשבת יש מפרשים שאסור ליתן לנכרי מותר החמץ, הואיל ויודע שיוליכנו לחוץ, ויש מפרשים דלהשים לפניו והוא יקח מותר). היינו שמועיל מה שנותן לו בסתם, אף ש"יודע שיוליכנו לחוץ".
1045. לפום ריהטא מובנים ציונים אלה לתוכן הקונטרס אחרון הבא, וכמצויין לעיל (הערה 60).
1046. ראה הגהות על שו"ע הל' פסח (יגדיל תורה ירושלים ט ע' 51).
1047. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים נתבאר שמותר לתת החמץ לנכרי ולומר לו בפירוש שיוציאנו דרך כרמלית, כי במקום מצוה התירו שבות דשבות. וכן היא הסכמת האחרונים. והח"י פירש, שמה שהתירו הפוסקים לתת החמץ לנכרי שיוציאו דרך כרמלית, היינו דוקא בתוך הפסח. והיינו שמפרש דבריהם, שיוציאו הנכרי דרך כרמלית ויזרוק לים, שהרי בפסח אין ההוצאה מרשותו מועלת כלום. ואם כן סותר דברי עצמו מה שפסק בסי' תמו, שבתוך הפסח לא יאמר לנכרי שיזרוק לים, אלא יכפה עליו כלי. ומה שכתב שבערב פסח שחל בשבת ליכא מצוה, דבריו תמוהים, שהרי לענין נתינת החמץ במתנה לנכרי נתפרש בפוסקים שהיא מצוה. יוצא מכל זה, שמה שהתירו הפוסקים ליתן לנכרי להוציא דרך כרמלית, מיירי דוקא בערב פסח שחל בשבת.
1048. שצוינו לעיל (הערה 60). וראה לעיל (הערה 136).
1049. ס"ק ז (ואף דלעיל סימן שכ"ה סעיף ב' בהג"ה כתב דמותר לשלוח אפילו על ידי עכו"ם לצורך מצוה, כגון להוציא החמץ מביתו בפסח, אפילו הכי סתם כאן כדברי המחבר לאיסור, משום דכאן מיירי שיש לו עוד תקנה על החמץ, כגון ליתן לפני כלבו ובהמתו ... ואם כן ליכא צורך מצוה ... משא"כ לעיל מיירי דאי אפשר בענין אחר, דאז הוי צורך מצוה).
1050. סעיף ב (והוא הדין לצורך מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו בפסח).
1051. שאז אסור ליתן החמץ לפני כלבו ובהמתו, ולכן יתנו לנכרי להוציאו מביתו. ואף שהוצאה בלא ביעור אינה מועלת כלום בפסח (כדלקמן בסמוך), בודאי מפרש דברי הרמ"א, דהיינו ליתן החמץ לנכרי שיוציאו מביתו כדי לזרקו לים. וכן אמנם נפסק לקמן סי' תמו ס"ו (ומכל מקום יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא, ואפילו בשבת יכול לומר כן, רק שלא יעבירנה במקום שאסור לטלטל מן התורה ... שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה).
1052. ס"ק ג (הסכמת רוב האחרונים כמשמעות הפסק בשו"ע דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי ... ואפילו על ידי אמירה לעכו"ם לזרוק לים גם כן לא התירו).
1053. יוצא אם כן, שמה שהובא לעיל מהרמ"א סי' שכה ס"ב (לצורך מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו בפסח), ופירש הח"י בדבריו דמיירי בתוך הפסח, בודאי הפירוש הוא, שהנכרי יוציאו ויבערנו על ידי זריקה לים. ואם כן סותר דברי עצמו מה שכתב בסי' תמו (ואפילו על ידי אמירה לעכו"ם לזרוק לים גם כן לא התירו).
1054. וכמו שההפקר אינו מועיל, כך גם ההוצאה מרשות אינה מועלת, כדלקמן סי' תמה ס"ג (ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל, ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש).
1055. כמבואר בפנים ס"ט (כיון שהוא עושה כן כדי לבער החמץ מרשותו, שלא יעבור עליו בפסח בבל יראה, הרי יש בנתינה זו צורך מצוה, ומותר ליתן מתנה לצורך מצוה).
1056. ביצה רמז תרעו (ובה"ג התירו להקנות ביום טוב משום מצוה ... ואפילו בשבת).
1057. ס"ק טו (כתב ב"י סימן תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו ביום טוב ושבת, אלא אם כן לצורך מצוה עכ"ל).
1058. ראה מ"ש בס"ב (וביום השבת יבטלנו, אף על גב דביטול מתורת הפקר נגעו בו, ותנן בביצה [לו, ב] אין מקדישין ואין מחרימין כו', ומשמע דהוא הדין להפקר, הפקר דהכא קיל, דבגילוי כל דהוא דלא ניחא ליה סגי, ולהכי שרי אפילו בשבת). ובסי' תלד ס"ב (דהא ביום טוב משמע ודאי דאסור להפקיר, וכההיא דתנן אין מקדישין ואין מחרימים ולא מעריכין ביום טוב, וטעמא משום גזרת מקח וממכר, ואילו הכא קתני מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב ... אלא על כרחך הפקר דעלמא שאני, משום דאיכא זוכה הוי כמו מקח וממכר ואסיר בשבת ... אבל הכא סגי בביטול בעלמא ואפילו בלב, משום שאין כאן זוכה). וראה מראי מקומות לקונטרס אחרון. כינוס תורה ה ע' עו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 26 עמודים.