ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תנז דיני הנהגת חלה בעיסת מצה

תנז דיני הנהגת חלה בעיסת מצה

ובו כ"א סעיפים

הפרשה על ידי צירוף העיסה לשיעור

א הואיל ⁵²⁸ וצריך לצמצם בשיעור כל עיסה ועיסה שלא תהא גדולה משיעור חלה ⁵²⁹ , ואם כן יש לחוש שמא מקצת העיסות לא היה בהן שיעור חלה ⁵³⁰ , לפיכך טוב ליזהר שלא להפריש מן כל עיסה ועיסה בפני עצמה, שהרי חלה זו שהפריש מהעיסות שלא היה בהן שיעור חלה אינה שוה כלום, ואם כן כשיאפה מהן מצות יש לחוש שמא יניח הרבה מצות ממצות הללו בכלי אחד, ואז יתחייבו בחלה אם יש בהן שיעור חלה כשנצטרפ[ו] יחד ⁵³¹ , שהכלי מצרפן לשיעור חלה ⁵³² , והוא לא ישים אל לבו להפריש חלה ממצות הללו שבתוך הכלי, שיסמוך על החלה שהפריש מהעיסות, ונמצא אוכל טבל ⁵³³ :

ב אלא כיצד יעשה, יפריש חלה אחת מכל שתי עיסות (או יותר) שיש להסתפק בהן שמא אין שיעור חלה בכל אחת ואחת בפני עצמו ⁵³⁴ , דהיינו שיקח שתי עיסות (או יותר) וידבק קצותם זו בזו ⁵³⁵ עד שיהיו נושכות זו בזו ⁵³⁶ , דהיינו שיהיו כל כך דבוקות עד שאם ירצה להפרידן יתלש מעט עיסה מזו וידבק בחברתה ומעט עיסה מחברתה ידבק בה ⁵³⁷ , ועל ידי כן נחשבות כעיסה אחת, ומצרפות לשיעור חלה, ויפריש מאחד מהן חלה אחת, ודי בכך כיון שהם נחשבות כעיסה אחת ⁵³⁸ :

ג ואם העיסות הן קשות קצת ואינן נדבקין היטב זו בזו ⁵³⁹ , יניח קצה האחת על קצה השנית, ויחתוך חלה אחת משתי קצות העיסה יחד, ועל ידי דוחק החיתוך הן נדבקין היטב זו בזו ⁵⁴⁰ :

ד ועכשיו שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור חלה מטעם שנתבאר בסי' תנ"ו ⁵⁴¹ (עיי"ש שאין לנהוג כן), הן מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפני עצמה ⁵⁴² .

ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת, ומברכת לעצמה ⁵⁴³ .

אבל אם אדם אחד מפריש מכל העיסות, די בברכה אחת לכולן ⁵⁴⁴ , אם אינו נמלך ⁵⁴⁵ (עיין סימן קס"ט ⁵⁴⁶ וקע"ז ⁵⁴⁷ ור"ו ⁵⁴⁸ ). שאם בשעת ברכה היה בדעתו לפטור בברכה זו כל החלות שיפריש, אע"פ שלא היה יודע אז כמה חלות יפריש, אין זה נמלך.

אלא אם כן הפסיק בינתים בשיחה שאין בה צורך להפרשת חלה ⁵⁴⁹ . אבל אם השיח בדברים שיש בהן צורך להפרשת חלה שיפריש מן העיסות שילוש עוד, כגון ששח מעניני לישת העיסות שילוש עוד, אין שיחה זו מפסקת (עיין סי' קס"ז ⁵⁵⁰ ):

ה יש למחות בנשים שכופלין בעיסה בשעת הפרשת חלה כדי להפריש משתי קצותיה. ויש ללמדן שיפרישו מקצה אחד, ואחד יערוך במגלגלת בקצה הב', שלא תהא העיסה פנויה מעסק אפילו רגע אחד ⁵⁵¹ :

הפרשה על ידי צירוף כלי, ומן המוקף

ו ואם המתעסקין בעיסה מתעסקין בה במהירות כל כך, עד שאי אפשר להפריש חלה מהעיסה בעודן מתעסקין בה עד שיבטלו אותם ממהירותן, אין צריך לבטלן, אלא יפריש חלה לאחר אפייה ⁵⁵² , מיד ⁵⁵³ שיתן כל המצות לכלי אחד ⁵⁵⁴ , והכלי מצרפן לשיעור חלה אף אם לא היה בכל עיסה בפני עצמה כשיעור ⁵⁵⁵ , ומפריש חתיכה ממצה אחת על כל המצות שבכלי ⁵⁵⁶ .

ואע"פ שלכתחלה מצוה מן המובחר להפריש חלה מן העיסה, ולא מן הפת ⁵⁵⁷ (פירוש בארץ ישראל מן הדין, ובחוץ לארץ ממדת חסידות) כמו שיתבאר ⁵⁵⁸ , שנאמר ⁵⁵⁹ ראשית עריסותיכם, בעודה עיסה. מכל מקום זה שנמנע להפריש מן העיסה כדי שלא לבטל העוסקין בה ממהירותן, הרי זה עושה גם כן מצוה מן המובחר, ונכון לכל אדם לעשות כן:

ז במה דברים אמורים שצריך צירוף כלי, כשמפריש ממצות הנעשות מעיסות שיש להסתפק בהן שמא לא היה שיעור חלה בכל עיסה בפני עצמה, ונמצא שלא נתחייבו המצות בחלה חיוב ברור אלא אם כן נצטרפו יחד, לכן צריך צירוף כלי.

אבל עיסה גדולה שיש בה שיעור חלה, ושכח ולא הפריש ממנה בעודה עיסה, ונזכר לאחר שאפה ממנה מצות, אין צריך להפריש מכל מצה ומצה בפני עצמה, וכן אין צריך לצרף המצות בכלי ולהפריש מאחת על כולן, אלא אע"פ שלא נצטרפו יחד מפריש מאחת על כולן, שהרי כבר נצטרפו ונתחייבו בחלה בעודם עיסה ⁵⁶⁰ :

ח ומכל מקום אם הוא בארץ ישראל צריך שיהיו כל המצות הללו מונחות לפניו סמוכות זו לזו בשעה שמפריש מאחת מהן על כולן, שחלת ארץ ישראל אינה ניטלת אלא מן המוקף ⁵⁶¹ (פירוש מן הסמוך ⁵⁶² ), כמו שנתבאר ביורה דעה סי' שכ"ג ⁵⁶³ .

אבל אין צריך שיגעו זה בזה בשעת הפרשה, אלא כיון שהן סמוכות ומקורבות זו לזו הרי זה מן המוקף ⁵⁶⁴ :

ט אבל בחוצה לארץ אין צריך לתרום מן המוקף ⁵⁶⁵ .

ולא עוד אלא שמותר לו לאכול כל המצות הללו קודם הפרשת חלה, רק שישייר חתיכה מאחת מהן, ויפריש חלה מחתיכה זו על כל המצות שאכל. שהקילו חכמים ⁵⁶⁶ בחלת חוצה לארץ להיות אוכל והולך ואחר כך מפריש, כמו שנתבאר ביו"ד שם ⁵⁶⁷ :

י במה דברים אמורים כשכל מצות הללו הן מעיסה אחת, שכבר היו מוקפות ומחוברות זו לזו פעם אחת בעודם עיסה, לכך הקילו בהן חכמים שאין צריך לחזור ולהקיפם בשעת הפרשת חלה אם היא חלת חוצה לארץ.

אבל מצות הבאות מב' עיסות שהיה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, אם רוצה להפריש מצה אחת על כולן, צריך שיהיו המצות של עיסה השנית מוקפות עם מצה זו בשעה שמפריש ממנה עליהן. דכיון שלא היו מוקפות ומחוברות זו עם זו מעולם, לא הקילו חכמים בהן להפריש מאחת על חברתה שלא מן המוקף, אפילו בחוץ לארץ ⁵⁶⁸ .

אבל כשמקיפן זו לזו, די בכך, ואין צריך לצרפם בכלי, כיון שכבר נתחייבו בחלה בעודם עיסה ⁵⁶⁹ .

אבל מצות הבאות מעיסות שלא היה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, ונתן המצות בתוך כלי אחד לצרפם לשיעור חלה, אין צריך להפריש מהן בעודן מצטרפין בכלי, אלא יכול לאכול מהן ואחר כך יפריש מחתיכת מצה אחת גם על מה שאכל כבר, דכיון שנצטרפו המצות לחלה בכלי אחד, שהרי נעשו כמצה אחת גדולה שיש בה שיעור חלה, שמותר ⁵⁷⁰ לאכול ממנה קודם הפרשת חלה ⁵⁷¹ .

ויש חולקין ⁵⁷² על זה, ואוסרין לאכול ממצות הללו קודם הפרשת חלה, לפי שצריך לתרום מהן מן המוקף, כיון שלא היו מחוברות זו בזו בעודן עיסה. ואף שלאחר כן נצטרפו בכלי אחד, אין צירוף זה מועיל לחברן שיהיו נחשבין כמצה אחת ממש:

יא ולפי סברא זו אם שכח להפריש חלה ממצות הללו קודם יום טוב, ונזכר ביום טוב, ואי אפשר להפריש חלה ביום טוב כמו שיתבאר בסי' תק"ו ⁵⁷³ , לא די במה שישייר מצה אחת להפריש חלה ממנה לאחר יום טוב גם על מצות שאכל ביום טוב ⁵⁷⁴ , אלא צריך הוא לשייר מעט מכל מצה כדי לתרום מן המוקף ⁵⁷⁵ , או יעשה כמו שיתבאר בסי' תק"ו ⁵⁷⁶ .

אבל לפי סברא הראשונה די שישייר מעט ממצה אחת, אם כבר נצטרפו מצות הללו בכלי אחד קודם יום טוב ⁵⁷⁷ .

אבל אם נצטרפו ביום טוב, אין צריך לשייר מהם כלום, אלא יכול להפריש מהן חלה ביום טוב. שלא אסרו להפריש חלה ביום טוב אלא מעיסה שנילושה ונתחייבה בחלה מערב יום טוב, שהיה אפשר לו להפרישה מבעוד יום, אבל מצות הללו שהיו פטורות בערב יום טוב, ונתחייבו ביום טוב על ידי צירוף כלי, מותר להפריש מהן ביום טוב, כדרך שמותר להפריש מעיסה שנילושה ביום טוב ⁵⁷⁸ .

ולענין פסק הלכה העיקר כסברא הראשונה. ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה לסברא האחרונה, לתרום ממצות הללו מן המוקף, אף שהיו מצורפין כבר בכלי ⁵⁷⁹ .

וטוב להחמיר ⁵⁸⁰ שאף שמפריש מהן בעודן מצורפין בכלי, יזהר שיגעו זה בזה. לפי שיש אומרים ⁵⁸¹ שאין נקרא מן המוקף אלא כשנוגעין זה בזה, ויש אומרים ⁵⁸² שאינו נקרא מן המוקף אלא אם כן הם בתוך כלי אחד, אע"פ שאינן נוגעין זה בזה, וירא שמים יוצא ידי שניהם:

יב ואין צריך לומר אם מצות הללו באות משתי עיסות שהיה שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, שהן צריכין הקפה מעיקר הדין בשעה שמפריש מאחת על חבירתה ⁵⁸³ , שטוב להחמיר ⁵⁸⁴ שיגעו זה בזה בשעת הפרשה ⁵⁸⁵ .

ואפילו מצות הבאות מעיסה אחת שהיה בה שיעור חלה, שלדברי הכל אין צריך להפריש מהן מן המוקף בחוצה לארץ אפילו לכתחלה, שהרי אמרו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, אף על פי כן מדת חסידות הוא להחמיר להפריש מהן מן המוקף ⁵⁸⁶ , שיגעו זו בזו בתוך הכלי בשעת הפרשה ⁵⁸⁷ . ולפיכך אין לאכול מהן קודם הפרשה, שהרי מה שיאכל לא יהיה מוקף עם מה שיפריש, וכן נוהגין, עיין סימן ר"ס ⁵⁸⁸ :

יג וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד שעבר והפריש שלא מן המוקף, אפילו ב' עיסות שיש בכל אחת בפני עצמה שיעור חלה ואינן סמוכות זו לזו, אלא זו מונחת בבית זה וזו מונחת בבית אחר, והפריש חלה מאחת מהן והיה בדעתו לפטור בחלה זו גם את השניה, הרי זה פטורה, ואין צריך לחזור ולהפריש גם ממנה, שלא הצריכו חכמים לתרום מן המוקף אלא לכתחלה ⁵⁸⁹ :

יד אבל ב' עיסות שאין בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, ועבר והפריש מהן חלה בלא צירוף כלי, אפילו היו שתיהן סמוכות זו לזו, ואפילו היו נוגעות זו בזו, אם לא היו נושכות זו בזו אינן מצטרפות ⁵⁹⁰ , ולפיכך אין חלה זו שוה כלום, כיון שהפרישה בשעה שהיו פטורות ⁵⁹¹ :

טו מי ששכח ולא הפריש חלה מעיסה של מצת מצוה, שהיה בה שיעור חלה בפני עצמה ⁵⁹² , או על ידי צירוף עם עיסה אחרת של מצת מצוה ⁵⁹³ , ונזכר לאחר שאפה ממנו ג' מצות הצריכות לו לסדר ליל של פסח. לא יפריש מאותן מצות שצריך להיות שלימות על הקערה, דהיינו מצה עליונה ותחתונה, שהעליונה צריכה להיות שלימה לברך עליה המוציא, והתחתונה צריכה להיות שלימה לעשות ממנה כריכות עם המרור, כמו שיתבאר בסי' תע"ה ⁵⁹⁴ . אלא יפריש מאותה מצה שאין צריכה להיות שלימה ⁵⁹⁵ , דהיינו מצה האמצעית המזומנת לבצוע ממנה חתיכה לאפיקומן קודם אמירת ההגדה ⁵⁹⁶ :

טז מי שהיו לו עיסות הרבה שהיה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, והפריש חלה ממקצת העיסות וממקצתן לא הפריש, ואפה כל העיסות ביחד, ונתערבו מצות החייבות עדיין בחלה עם מצות שנפטרו כבר מחיובן. אינו יכול להפריש ממצה אחת על כולן, אפילו אם יכניס כולן לתוך כלי אחד ויגעו זה בזה, לפי שיש לחוש שמא מצה זו שהוא מפריש ממנה היא ממצות שנפטרו מחיובן, ואין מפרישין מן הפטור על החיוב ⁵⁹⁷ .

לפיכך צריך הוא להפריש מכל מצה ומצה בפני עצמה. או ילוש עוד עיסה ⁵⁹⁸ קטנה ⁵⁹⁹ , ויאפה אותה, ויצרפה בכלי אחד עם כל המצות הללו, ועל ידי כן נתחייבה בחלה אע"פ שאין בה כשיעור ⁶⁰⁰ , ויפריש ממנה על המצות החייבות עדיין.

אבל קודם שיאפה אותה, אין לצרף אותה עם המצות בכלי אחד כדי להפריש ממנה עליהן, שהרי הצירוף עושה אותן כאלו הן דבר אחד וחתיכה אחת ממש, וכיון שהיא עיסה והן מצות אפויות, איך אפשר שיצטרפו ויהיו כחתיכה אחת ממש ⁶⁰¹ .

אבל אם יש בעיסה זו שיעור חלה בפני עצמה בלא צירוף כלי, אין צריך לאפותה קודם הפרשת חלה ⁶⁰² , ואין צריך לצרפה בכלי עם המצות מעיקר הדין ⁶⁰³ , אלא יקיפם יחד ויפריש מעיסה זו גם על המצות החייבות עדיין.

ואם הוא מכיר מצה אחת בטביעות עין ויודע בה שהיא ממצות החייבות, אין צריך לכל זה, אלא מפריש ממצה זו על כל שאר מצות החייבות ⁶⁰⁴ , אף שאינן מוקפות, מעיקר הדין ⁶⁰⁵ :

הפרשה מעיסה ביום טוב פסח

יז אף על פי ⁶⁰⁶ שאסור לאדם ללוש עיסתו פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה ⁶⁰⁷ , מכל מקום ביום טוב של פסח התירו לעשות כן ⁶⁰⁸ (עיין בסוף סי' תנ"ו ⁶⁰⁹ איך לנהוג בזה).

שאם ילוש כשיעור ויפריש ממנה חלה, אין לחלה זו תקנה בזמן הזה שאין מאכילין אותה לכהנים, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן שכ"ב ⁶¹⁰ . ואם כן אסור לאפותה ביום טוב, כיון שאין באפייה זו צורך אוכל נפש ⁶¹¹ . ולשורפה גם כן אינו יכול, שאין שורפין קדשים ביום טוב ⁶¹² כמ"ש בסימן תק"ו ⁶¹³ . ואם יניחנה כך כשהיא עיסה עד מוצאי יום טוב ואז ישרפנה, יש לחוש שמא תחמיץ ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא ⁶¹⁴ . ואף שנאמר ⁶¹⁵ לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה ⁶¹⁶ , מכל מקום חלה זו אינה נקראת של גבוה אלא שלו, הואיל ויש לו בה צד היתר, שאם יתחרט על מה שהפריש אותה לחלה ישאל לחכם ויתיר לו, ותחזור חלה זו להיות חולין כמה שהיתה ⁶¹⁷ , ויחזור ויפריש חלה אחרת ⁶¹⁸ :

יח ואם אירע שלש שיעור חלה, לא יפריש חלה מן העיסה, אלא יאפה ממנה מצות ויפריש ממצה אחת על כולן ⁶¹⁹ .

ואם אינו רוצה לבצוע המצה, אלא רוצה לאפות עוגה קטנה ⁶²⁰ להפריש אותה לחלה אחר אפייתה, צריך הוא ליזהר קודם אפייתה שלא יקרא לה שם חלה ⁶²¹ , אלא יקראנה עוגה ⁶²² או מצה (וגם לא יהיה בדעתו שתחול עליה קדושת חלה עד לאחר אפייתה). שאם קודם אפייתה (היה בדעתו שזו היא חלה מן העיסה, ואין צריך לומר אם) קרא לה שם חלה בפיו, הרי כבר נתקדשה לחלה, שהרי כל קדושת תרומות ומעשרות הן על ידי דבור (או אפילו על ידי מחשבה בלבד ⁶²³ ), ואם כן אסור לו לאפותה ביום טוב.

אבל כל זמן שלא נתקדשה לחלה, אף על פי שיש בדעתו בשעת אפייה שיקרא לה שם חלה לאחר אפייתה, מכל מקום כיון שבשעת אפייתה אין בדעתו שיהא עליה קדושת חלה, ואם היה רוצה היה יכול להפריש מצה אחרת לחלה ולאכול עוגה זו, נמצא שיש לו בה צד היתר אכילה בשעת אפייתה, לפיכך התירו לו לאפותה ביום טוב ⁶²⁴ .

אף שאין כאן היתר גמור, שהרי בשעת אפיית עוגה זו יודע הוא שסופו שלא לאכול ממנה ביום טוב, אף על פי כן התירו לו חכמים, כיון שאי אפשר בענין אחר שיהיה בו היתר גמור ⁶²⁵ .

(שאף שאפשר לו שלא להפריש עוגה שלימה לחלה, אלא יפריש חתיכה ממצה אחת ⁶²⁶ , ומה שישאר מאותה מצה יאכל ביום טוב, ונמצא שאפיית אותה המצה היה בה גם צורך אוכל נפש, ולא בשביל החלה בלבד ⁶²⁷ . מכל מקום גם אם יעשה כן אין כאן היתר גמור אם היה אפשר בענין אחר, שהרי אמרו חכמים ⁶²⁸ עיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי אסור לישראל לאפותה כולה ביום טוב, אף שעושה ממנה ככר אחד ואופאו בבת אחת, ונמצא שיש באפייה זו גם צורך אכילת ישראל, אף על פי כן אסרו חכמים, הואיל שבאפיית חציה של נכרי אין בה צורך לאכילת הישראל, שהרי יכול לחלק עם הנכרי קודם האפייה ולאפות חלקו בלבדו. אף כאן הואיל שבאפיית חתיכת החלה שבאותה מצה אין בה צורך לאפיית השאר של אותה מצה, שהרי אף אם היה מפריש החלה מאותה מצה קודם אפייתה היתה אותה מצה נאפית יפה כל כך כמו שנאפית עכשיו עם החלה, לפיכך היה ראוי לאסור לאפותה ביום טוב ⁶²⁹ . אלא שהתירו חכמים כיון שאי אפשר בענין אחר ⁶³⁰ ).

ואם שכח או עבר והפריש חלה מעיסה זו וקרא לה שם חלה, לא יאפה חלה זו, ולא ישרפנה ⁶³¹ , אלא יטילנה למים צוננים בשביל שלא תחמיץ ⁶³² , שהצוננים מעכבים אותה שלא תחמיץ ⁶³³ , ולמוצאי יום טוב ישרפנה. וכשרואה שהמים מתחממים קצת בעמדם בבית ⁶³⁴ , יזהר להחליפם במים אחרים צוננים ⁶³⁵ . דהיינו שישאב מים הללו מן הכלי שהחלה מונחת שם וישפוך לשם מים אחרים צוננים, אבל לא יטלטל הכלי שהחלה מונחת בו כדי לשפוך מים הללו מתוכה, שכלי זה נעשה בסיס לדבר האסור בטלטול ⁶³⁶ , דהיינו החלה שהיא אסורה בטלטול לאחר שקרא לה שם ⁶³⁷ כמו שיתבאר בסי' תק"ו ⁶³⁸ (עיין שם כל פרטי דין זה).

אבל לכתחלה לא יקרא לה שם לחלה בעודה עיסה ולהטילה למים צוננין, גזירה שמא לא יזהר יפה שיהיו המים צוננין ⁶³⁹ :

יט וכל זה כשבעל הבית בעצמו קרא לה שם חלה (או שאר כל אדם שיש לו רשות ממנו להפריש חלה מעיסתו, שהרי הוא כשלוחו, ועל דרך שנתבאר ביורה דעה סי' שכ"ח ⁶⁴⁰ ). אבל אם אדם שאין לו רשות ממנו להפריש חלה מעיסתו קרא לה שם חלה, אינה חלה כלל, ומותר לאפותה ביום טוב ⁶⁴¹ :

חלת חוץ לארץ לכהן הטהור מזיבה

כ וכל זה בחלת ארץ ישראל שאינה נאכלת לכהנים, בזמן הזה שכלנו טמאי מתים ⁶⁴² , ונטמאת החלה, ואסורה להאכיל אפילו לכהן טהור ⁶⁴³ , ולפיכך אסור לאפותה ביום טוב.

אבל חלת חוצה לארץ ⁶⁴⁴ שאינה אסורה אלא על מי שטומאה יוצאה עליו מגופו ⁶⁴⁵ , כגון זב או בעל קרי ⁶⁴⁶ בין לאנסו בין לרצונו ⁶⁴⁷ , אבל כהן הטהור מזב ומקרי, כגון כהן קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד שאינו מטמא בקרי ⁶⁴⁸ , וגם מן הסתם לא ראה זיבה כיון שהוא פחות מבן ט' ⁶⁴⁹ (אבל אם ידוע שראה זיבה אפילו הוא בן יום אחד טמא ⁶⁵⁰ ), וכן כהן גדול שראה קרי אלא שטבל לקריו ⁶⁵¹ במ' סאה במים כשרים, על דרך שנתבאר ביורה דעה סי' ר"א ⁶⁵² , אע"פ שלא העריב שמשו ⁶⁵³ , רשאי הוא לאכול חלת חוצה לארץ, אע"פ שהוא טמא מטומאת מת ושאר טומאות, וגם החלה טמאה היא, אף על פי כן הקילו חכמים בחלת חוץ לארץ, שאינה אלא להיכר ולזכרון שלא תשתכח תורת חלה ⁶⁵⁴ כמו שנתבאר ביו"ד סימן שכ"ב ⁶⁵⁵ .

לפיכך אם קרא לה שם ביום טוב של פסח רשאי לאפותה ⁶⁵⁶ , אם יש כהן קטן, או גדול שטבל, שיאכל ממנה ביום טוב.

וטוב ליזהר שיאכל מיד אחר טבילתו, ולא יטיל מים בין טבילה לאכילה, שמא יטיל מים חלוקים או עכורים שיש בהן חשש קרי ⁶⁵⁷ , ויהא אסור לאכול חלה זו עד שיחזור ויטבול.

וכל כהן שהוא יותר מבן ט' שנים, אע"פ שהוא אומר שלא ראה קרי, אין מאכילין לו החלה, אלא אם כן טבל, דכיון שבן ט' ביאתו ביאה הרי הוא בחזקה שראה קרי ⁶⁵⁸ :

כא ואם אין שם אלא כהן גדול שלא טבל לקריו, יכול לאפותה על ידי שיבטלנה ברוב ⁶⁵⁹ קודם האפייה ⁶⁶⁰ , דכיון שנתבטל ברוב מותרת אפילו לכהן טמא כמ"ש ביורה דעה סי' שכ"ג ⁶⁶¹ .

(וכל זה כשכבר קרא לה שם חלה, אבל לכתחלה אין לקרות לה שם חלה בעודה עיסה, אפילו יש שם כהן טהור ⁶⁶² . שכבר נהגו במדינות אלו שלא להאכיל חלה לכהן ⁶⁶³ , מטעם שנתבאר ביורה דעה סי' שכ"ב ⁶⁶⁴ ע"ש):

הערות

528. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) הפרשה על ידי צירוף העיסה לשיעור (ס"א-ה). (ב) הפרשה על ידי צירוף כלי, ומן המוקף (ס"ו-טז). (ג) הפרשה מעיסה ביום טוב פסח (סי"ז-ט). (ד) חלת חוץ לארץ לכהן הטהור מזיבה (ס"כ-כא).
529. כדלעיל סי' תנו ס"א (אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה), וס"ג (וטוב לצמצם בעשרון זה שהוא מודד בה קמח לפסח)
530. טור ושו"ע ס"א (מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה).
531. משנה חלה פ"ד מ"ה (שני קבין שנטלה חלתו של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו, חזר ועשאו עיסה אחת, רבי עקיבא פוטר, וחכמים מחייבין), וקיי"ל כחכמים. טור ושו"ע יו"ד סי' שכו ס"ה (המפריש חלה מעיסה שאין בה שיעור, אינה חלה. לפיכך שתי עיסות שאין בשום (אחת) מהן כשיעור, והפריש מכל אחת חלה, ואחר כך עירב העיסות ועשאן עיסה אחת, חייבת בחלה). וכן הוא לקמן סי"ד (ולפיכך אין חלה זו שוה כלום, כיון שהפרישה בשעה שהיו פטורות). * וכבר נתבאר לעיל סי' תנו ס"ג (וטוב לצמצם בעשרון זה שהוא מודד בה קמח לפסח, ולא יעשנו אלא כמו מ"ג ביצים ... שהוא יכול להפריש חלה כשיצרף אותן יחד ... שאסור לאדם לעשות עיסתו פחות מעשרון במתכוין כדי לפטרה מן החלה). הרי שגם לכתחלה יותר טוב לעשות כן. אלא שכאן מיירי שמצמצם בשיעור כל עיסה ועיסה – שיהי' בה עשרון, ומפריש חלה מכל עיסה בפני עצמה, ואם כן שוב אין צריך לצרפם בכלי. אך מכל מקום יש לחוש, שמא מקצת העיסות לא הי' בהן שיעור חלה, ושמא החלה שהפריש לא הועילה, ושמא יניחם אחר כך בכלי אחד, ונמצא מתחייבות בחלה ואוכל טבל. וגם בלא חשש זה (היינו כשאינו לש אלא עיסה אחת ואין לחוש בו שיצטרפו אחר כך בכלי). מכל מקום אין לעשות כן לכתחלה, כדלעיל סי' תנו ס"ג (אם אינו רוצה ללוש אלא עיסה אחת, ואם יצמצם בה העשרון לא יוכל להפריש ממנה חלה בברכה, מחמת חשש ברכה לבטלה ... לפיכך יש לו למדוד העשרון בריוח, כדי שיוכל להפריש מעיסה זו בברכה בלי שום ספק).
532. משנה שם פ"ב מ"ד (הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה). טור ושו"ע יו"ד סי' שכה ס"א (שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור ... והם בסל אחד, הסל מצרפן. ואפילו אחר שנאפה ונעשה פת). ויתבאר לקמן ס"ו.
533. רא"ש ביצה פ"א סוס"י יג (ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד בשעת הפרשת חלה ... משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ, ואם היה מפריש חלה קודם שצרפם בכלי לא מיפטרי בהכי, ואם יבאו אחר כך לידי צירוף נתחייב בחלה, ואוכל טבל). ב"ח בריש הסימן (יש לחשוש שמא יבואו אחר כך לידי צירוף דיתחייבו בחלה, ויאכלם בטבלן בלא הפרשת חלה. וכ"כ הרא"ש בפרק קמא דביצה). ט"ז ס"ק ב (וחיישינן שמא אחר כך יבוא לידי חיוב מחמת צירוף, ונמצא אוכל טבל. כ"כ הרא"ש פ"ק דביצה).
534. טור ושו"ע ס"א (מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה, לכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה שישיקו זו בזו, דשמא יש בהם שלא היה בה כשיעור). וראה גם לעיל סי' תנו ס"ט (ויצרף ב' העיסות יחד, על דרך שיתבאר בסימן תנ"ז, ויפריש מהן חלה), ובהערות שם (הערה 43).
535. ב"י בריש הסימן (וזה שכתב טוב לקרב העיסות יחד. היינו שיגעו העיסות זו בזו עד שידבק מעט מזו בזו). שו"ע שם (שישיקו זו בזו).
536. משנה חלה פ"ב מ"ד (העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה, פטורים מן החלה עד שישוכו). גמרא מח, ב (שנושכות זו מזו). ט"ז ס"ק א.
537. תוספתא טהרות פ"א ה"ב (ואיזו הוא הנושך, התולש ממנו כל שהוא). תרומת הדשן סי' קפט (ונשיכה שאמרו כתב בפירוש משניות, דהיינו שמדבק כל כך כשיפרדו יתלשו אחת מחבירתה מעט). והוא האמור בפירוש המשניות להרמב"ם חלה שם (עד שידבקו קצתם בקצתם דיבוק יפה). ט"ז ס"ק א (וביו"ד סי' שכ"ה הבאתי דברי תרומת הדשן דצריך לנושכו כל כך שאם יתפרדו יתלשו אחת מחבירתה מעט). פר"ח ריש הסימן (פירוש עד שידבק מעט זו בזו, כדתניא בתוספתא דטהרות, איזהו הנשוך התולש ממנו מה שהוא).
538. ח"י ס"ק ד (ואז נחשב הכל כעיסה אחת, וכשנוטל חלה מאחד מהן סגי). וראה גם לקמן סי' תנח ס"ו (ואם בכל אחת מהן בפני עצמה אין לה עשרון מרווח, יצרף שתיהן יחד, על דרך שנתבאר בסימן תנ"ז, ויפריש מהן חלה).
539. ראש יוסף ס"ק ד (דעכשו בזמננו שעושין עיסת המצות עבה וקשה, דאי אפשר שידבק עיסה לחברתה). ט"ז ס"ק א (ואם כן כל שהעיסה נילוש בקשה, אף על פי שהם מונחות זה על זה, אינן נדבקין יחד ואין כאן צירוף).
540. ח"י ס"ק ד (ראיתי שנוהגין שחותכין חתיכה אחת משניהם יחד ... ומאמ"ו האלוף המרומם מוהר"ר יוסף שמעתי הטעם, שלפעמים העיסות הם קשים ואינן נדבקין יחד על ידי קירוב, וכמו שכתב הט"ז והראש יוסף, ועל ידי חוזק החיתוך שחותכין משניהם נדבקין זה בזה, והוא טעם נכון).
541. סעיף ח (ועל סברא זו סמכו העולם עכשיו שנהגו ללוש הרבה יותר מעשרון, כפי שיש בני אדם העוזרים. ואין בנו כח למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו. אבל כל אדם יחמיר על עצמו).
542. מ"א ס"ק א (המנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדה (דרכי משה)). דרכי משה ס"ק ב (והמנהג להפריש מכל עיסה ועיסה קודם האפייה, אפילו תוך הפסח). ח"י ס"ק ג (וצריך לומר דהוא על פי המנהג שנוהגין לעשות עיסות גדולות).
543. ח"י ס"ק ג (ועכשיו נהגו על פי הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת, ומברכת לעצמה). ואף שמעיקר הדין צריך להפריש ולברך אחד לכולם, כדלעיל סי' ריג ס"ז (רבים שעושים מצוה אחת שלימה לאדם אחד שכולן מוטלות עליו חובה, כגון שמפרישין חלה מעיסותיו ... אין רשאים לחלק, אלא צריכין לעשות ביחד, כדי שיברך אחד לכולם, שכיון שלא יצא ידי חובת מצוה זו עד שיעשה כולם, הרי לא נגמר המצוה עד שיעשה כולם, ולכן די בברכה אחת, ואסור לגרום ברכה שאינה צריכה). מכל מקום היינו דוקא כשהיו כל העיסות לפניו בשעת הפרשה, כמבואר בשו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' ב ד"ה והנה מצינו (מצינו להגאון ר״ז ז״ל בסי' תנ״ז סעיף ד' שכתב, ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה ... כשאשה זו מברכת ומפרשת חלה זו מן העיסה, עדיין עיסה השניה לא נתגלגלה ולא נתחייבה בעלת הבית, וכל אחת מברכת ומפרשת חלה קודם שגלגלו עיסה השנית, ולכן שפיר קאמר דמצו כל אחת להפריש ולברך). וכן נתבאר בקובץ אהלי שם ז ע' קג (הנידון בסי׳ תנז שכל אשה מברכת על עיסה אחרת, הרי המדובר שם שכל פעם שלשין עיסה מברכת אשה אחרת, ובשעה שמברכת על עיסה זו, העיסה הבאה עדיין אינה בעולם). ואף שגם בזה אסור לגרום ברכה שאינה צריכה, כדלעיל סי' רטו ס"ד (אסור לגרום ברכה שאינה צריכה, כגון כל שני דברים שיכול לפוטרם בברכה אחת אסור לגרום שיצטרך לחזור ולברך, כגון שיפסיק בנתים בשיחה או בדבר אחר הגורם שיצטרך לחזור ולברך). מכל מקום היינו דוקא באדם אחד, שאסור לו להפסיק בינתיים בכדי שיצטרך הוא לחזור ולברך. משא"כ כאן, שכל אשה מפרשת ומברכת לעצמה. אמנם נתבאר בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' רלה (שראית במדינתכם מנהג חדש בהפרשת חלה ממצה, שחולקים המצות לב' או ג' חלקים, וכל א' וא' מבני הבית מפריש חלה מחלק אחד. ואיזה אנשים באו לשאול ממעלתך איך להתנהג בזה, וצוית שלא יעשו כן, רק שיצרפו כל המצות בסל ויקחו חלה אחת לכולן ... העיקר שאפילו בעיסה אחת אם הפרישה ממנה חלק גדול וכיוונה שלא לפוטרו לא נפטר). ומבאר בארוכה הטעם שזה מועיל. וכן מסיק בתשובה נוספת (הועתקה ב"הערות" שבסוף הכרך שם, ובקובץ יגדיל תורה חט"ו סי' מג) להתיר (מאחר שכוונה שלא לפטור מהני ואזלינן בתר כונה). והיינו שגם בעיסה אחת, מכוונת המפרשת שלא לפטור בהפרשתה את כל העיסה (רק חלק אחד מהעיסה), ועל ידי זה יכולה האשה השנית לזכות במצוה זו, להפריש בנפרד על החלק השני של העיסה, ובברכה. והנה מקור הלכה זו הוא בשו"ת משאת בנימין סי' א, הובא בש"ך יו"ד סי' שכו ס"ק ד (המנהג בקצת מקומות בערב שבת עושה נחתום ישראל או נכרי עיסה גדולה, ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כדי שיעור חלה, וכל אחת נוטלת חלה מעיסה שלקחה היא מהנחתום ... יראה דאין לפקפק על מנהג זה בנחתום ישראל, כיון דמתחילת הלישה היה דעת הנחתום לחלק העיסה ולמכור לכמה חלקים, הוי כאילו לש כל חלק וחלק בפני עצמו, ולכך יכולין להפריש מכל חלק בפני עצמו). אמנם כאן בצמח צדק נתפרש דמיירי אשר "וכל א' וא' מבני הבית מפריש חלה מחלק אחד", ולא מיירי בדעתו לחלק (שאז מפרשת כל אשה מהחלק שהיא קונה). ולפום ריהטא מיירי הכא שכל העיסות שייכות לבעל הבית, וכל אחת מהנשים בני הבית מפרשת ומברכת בשליחות בעל הבית. ואם כן שוה דין זה לדין הדלקת נרות שבת, שנתבאר דינו לעיל סי' רסג סט"ו (ואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם ... מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד, ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב להדליק שם ... אם כן גם שלוחו אינו יכול לברך שם. ויש חולקים על זה. וכן נתפשט המנהג במדינות אלו). ונתבארה דעת החולקים בקונטרס אחרון שם ס"ק ה (ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל החדרים, מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם ... ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג ... שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל). והיינו כיון שמצות נרות שבת ומצות הפרשת חלה, הן מצות שנמסרו לנשים, כדלעיל סי' רסג ס"ה (שהנשים מוזהרות בו יותר ... נתנו לה מצות הדלקת נר שבת ... האשה קודמת). ובירושלמי שבת פ"ב ה"ו (מסרו מצות חלה לאשה). לכן נתפשט המנהג שכל אשה מקיימת בעצמה מצוות אלו בברכה. וראה שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' קכה, וע' קמו. הערות ובאורים תשצח ע' 89. תשצט ע' 55.
544. מ"א ס"ק א (ומכל מקום די בברכה אחת לכולן).
545. כדלעיל סי' ח סכ"א (ואם לובשן כולם זה אחר זה בלי הפסק שיחה בנתיים, והיה דעתו מתחלה בשעת הברכה ללבשם כולם מיד, לא יברך אלא ברכה אחת לכולם).
546. סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה מ"א שם ס"ק ז (נראה לי דאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו, אין צריך לברך).
547. סעיף ה (כיון שקובע עצמו לאכילה, הרי דעתו מן הסתם על כל מה שיביאו לפניו, אף על פי שלא היה כן בדעתו בפירוש).
548. סוף ס"ט (ואורחים הקרואים לאכול מיני פירות, כיון שדעתם על בעל הבית שזימנם, הרי דעתם על כל מה שהביא לפניהם). וראה גם סי' קעד ס"י (מאחר שהיה קבוע עם המסובין ויש קבע לשתיית יין, שלפעמים אדם קובע עצמו על היין ונגרר משתיה לשתיה ושותה יותר ממה שהכין בראשונה, הרי היה בדעתו מתחלה שאם יביאו לו יותר ישתה מהם), וסי' קעט ס"ז (ואף על פי שבשעת הברכה לא היו יודעין כמה יביאו להם, כיון שדעתם על בעל הסעודה שזימנן, אם כן כל מה שהוא מביא לפניהם היתה דעתם עליהם למפרע).
549. מ"א שם (אם לא הפסיק בנתיים בשיחה שאינה מענין הלישה. עיין ביו"ד סי' י"ט). והוא האמור בשו"ע שם ס"ה (אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה. ואם דבר צריך ... לברך פעם אחרת על השחיטה ... ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק). ובש"ך שם ס"ק ז (והסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך). ואף שהמפסיק באמצע מצוה אינו צריך לחזור ולברך, כדלעיל סי' תלב ס"ו (אם שח לאחר שהתחיל לבדוק אין צריך לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה), ולקמן סי' תעה סכ"ב (הרי התחיל במצוה, ואין כאן הפסק בין הברכה לתחילת עשיית המצוה), וסי' תקצב ס"ז (דאין שייך הפסק באמצע מצוה אחת כמו שהיושב בסוכה והלבוש תפילין מותר לשוח אף על פי שכל רגע ורגע שהוא יושב בסוכה ולבוש בתפילין הוא מקיים מצות הקדוש ברוך הוא). היינו דוקא בהפסק באמצע מצוה. משא"כ הפסק בין ברכה לבין תחלת המצוה השניה, הוי הפסק, וצריך לברך שוב, כדלעיל סי' ח סכ"א (אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות ... ואם לובשן כולם זה אחר זה ... אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים צריך לברך על כל אחד ואחד), וסי' כה סי"ח (אסור להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש ואם הפסיק אזי אין ברכת תפילין של יד עולה לתפילין של ראש וצריך לברך על תפילין של ראש), ולקמן סי' תקצב ס"ז (שהפוטר שתי מצות בברכה אחת ושח ביניהם צריך לחזור ולברך על מצוה השנית כמ"ש בסי' ח' ובסי' כ"ה). * אלא שלמרות כל זאת, הנה בזמנינו שהשו"ב מרבה לשחוט שעות רבות רצופות, וקשה ליזהר מלהפסיק בדיבור במשך כל היום; וכן במאפיות מצות לפסח, שהממונה מרבה להפריש חלה במשך שעות רבות רצופות, וקשה ליזהר מלהפסיק בדיבור במשך כל היום, יש סומכים על דעה השנית בשו"ע יו"ד שם (ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק). ונתבאר בט"ז שם ס"ק ט (סבירא להו דשאני בין תפילין לתפילין דב' מצות של חובה הם, וכיון שהתחיל בהם אין בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה, אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט, לא מחייב לחזור ולברך, והוה כמו שח באמצע סעודה ... וכיון שלא הכריע בשו"ע, קי"ל כי"א אלו, דספק ברכות להקל. ועל כן צריך ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה שלא יביא עצמו לידי ספק). ולכאורה גם דין הפרשת חלה שלפנינו, דומה לדין שחיטה הנ"ל.
550. סעיף ט (כיון שהוא צורך הסעודה ... אינו חשוב הפסק בדיעבד). וראה גם לעיל סי' ח סכ"א (ודוקא כשהפסיק שלא לצורך לבישה. אבל לצורך לבישה, כגון שאמר תנו לי הבגד אין צריך לברך), וסי' תלב ס"ו (אם עבר ושח בינתיים בצרכי הבדיקה אין צריך לחזור ולברך, אפילו היה אפשר לבדוק בלא שיחה זו). ולקמן סי' תעה סי"ח (אם עבר ושח בין הברכה להתחלת אכילת המצה או המרור, צריך לחזור ולברך, אם שח בדבר שאינו מענין הסעודה).
551. של"ה ריש מסכת פסחים (קמא, ב) ד"ה ודמיא (ומזה נמשך הטעות לקרב יחד הקצות העיסה אחת ... וראוי למחות ולנהוג בשעת הפרשת החלה, שיהא אחד עומד על גב העיסה בקצהו השני, לערוך אותו במגלגלת, שלא ינוח פנוי). מ"א ס"ק א (ויש מניחין העיסה בכפל בשעת הפרשת חלה. ואינו נכון (של"ה)). אליה זוטא ס"ק א (כתב בשל"ה דיש למחות בנשים שכופפין העיסה ולוקחין חלה משני קצוות, אלא תקח מקצה אחד, ואחד יערוך במגלגלת בקצה השני, שלא יונח פנוי).
552. שו"ע ס"א (ואם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפרישנה אחר אפייה מיד). וכן הוא לקמן סי' תנח ס"ו (ואם אינו יכול להפריש מהן בעודן עיסה מפני מהירות המתעסקין בהן, יעשה מהן ג' מצות ועוגה אחת, ויאפה את כולן, ולאחר האפייה יצרפם יחד בכלי אחד ויפריש מן העוגה על כולן). וכאן אינו צריך לאפות עוד עוגה אחת, שהרי כאן מיירי שאופה מצות רבות לפסח, ויכול להפריש חתיכה מאחת המצות, על כל המצות.
553. שו"ע שם (אחר אפייה מיד), שהרי נאמר "ראשית (עריסותיכם)".
554. גמרא מח, ב (דעבדן כר' אליעזר, דתנ[ן] רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה). טור ושו"ע שם (שיתן כל המצות בסל, והסל מצרפם לחלה).
555. משנה חלה פ"ב מ"ד (הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה). טור ושו"ע יו"ד סי' שכה ס"א (שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור ... והם בסל אחד, הסל מצרפן. ואפילו אחר שנאפה ונעשה פת). וכן הוא לעיל ס"א (יניח הרבה מצות ממצות הללו בכלי אחד, ואז יתחייבו בחלה אם יש בהן שיעור חלה כשנצטרפ[ו] יחד, שהכלי מצרפן לשיעור חלה).
556. מרדכי רמז תקצט (ובוצעין אחד מהן לפטור כל המצות). ח"י ס"ק טז (ועיין בתשובות מהרש"ל סי' נ"ח דכתב דאם נוטל החלה לאחר האפי' צריך ליטול מצה שלימה. ואנו לא נהיגין כן, רק שוברין החתיכה מהן). פר"ח סוף ס"א (אבל במרדכי בפרק אלו עוברין מבואר, דאף במצרף לסל בוצע אחת לפטור כל המצות). וראה רמ"א יו"ד סי' שכב ס"ה (חלת האור לא היה לה שיעור. ומכל מקום נוהגין ליטול כזית) וכן הוא המנהג כיום במאפיות המצות, אשר מדייקים שיהי' הקמח בכל עיסה מעט פחות מעשרון, ואחר האפיה מצרפין את המצות בכלי לשיעור הפרשת חלה, ויתבאר לקמן סי"א (והערה 52).
557. רמב"ם הל' בכורים פ"ה ה"א (מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה). שבלי הלקט סי' ריב פז, ב (דווקא בשכחה טוב לעשות כן לצרפו בסל, בשאר ימות השנה, אבל לכתחלה לא, דראשית עריסותיכם אמר רחמנא, בעודה עיסה. אבל בפסח ובכל יום טוב ... דלא איפשר בענין אחר מותר). ב"י ד"ה ואם ידוע (כתב בשם שבלי הלקט ... וכבר כתבתי בסמוך, שאם אי אפשר להפריש מכל עיסה מפני המהירות, מפרישין אחר אפיה מיד). מ"א ס"ק ב (ואם אי אפשר וכו', דלכתחלה צריך להפריש בעודה עיסה, דראשית עריסותיכם כתיב).
558. ראה לקמן סי"ב (חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, אף על פי כן מדת חסידות הוא להחמיר להפריש מהן מן המוקף). וממילא מובן, שגם בזה מדת חסידות להפריש בעודה עיסה, כמו בארץ ישראל.
559. שלח טו, כ.
560. רא"ש פ"ג סי' ו (אבל אם מתחלה היה בו שיעור חלה אין צריך צירוף סל). ר"ן שם (יד, סע"א) ד"ה גמ' תניא (דלא איצטריך רבי אליעזר למימר הסל מצרפן, אלא בשעשה עיסתו קבין, שלא נתחייבו בחלה בשעת גלגול, שהן מחויבין אחר אפייה בצרוף הסל, אבל מתניתין בשגלגל שעור חלה עסקינן ... ובכי האי גונא כל ככר וככר חייב בחלה, ויכול להפריש מזה על זה). טור ו רמ"א ס"א (ואם היה בו שיעור חלה ושכח להפריש, יפריש אחר כך, ואפילו צירוף סל לא צריך).
561. משנה חלה פ"א מ"ט (החלה והתרומה ... ואין ניטלין ... אלא מן המוקף), ופ"ב מ"ח (כדי שיטול מן המוקף). רמב"ם הל' ביכורים פ"ה הי"ג (החלה נקראת תרומה, לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה). שו"ע יו"ד סי' שכג ס"א (חלת ארץ ישראל לא יאכל עד שיפריש, ואינה ניטלת אלא מן המוקף), וסי' שלא סכ"ה (אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף). * סיכום הלכות מן המוקף, וצירוף כלי, שנתבארו לפנינו ס"ח-יג: (א) תקנו חכמים שחלת ארץ ישראל אינה ניטלת אלא מן המוקף (ס"ח). (ב) לא הצריכו חכמים להפריש מן המוקף אלא לכתחלה (סי"ג). (ג) בחוץ לארץ אין צריך להפריש מן המוקף, והקילו להיות אוכל והולך ואחר כך מפריש (ס"ט). (ד) בשתי עיסות שיש בכל אחת שיעור חלה, צריך להפריש מן המוקף גם בחוץ לארץ (ס"י). (ה) בשתי עיסות שנצטרפו בכלי לשיעור חלה, יש לחוש לדעת המחייבים גם בחוץ לארץ (סי"א). (ו) וביום טוב שאוכל והולך, צ"ל בעת ההפרשה מוקף עכ"פ עם השיירים של כל עיסה (סי"א). (ז) מדת חסידות להפריש מן המוקף, גם בחוץ לארץ, וגם בעיסה אחת (סי"ב). (ח) מוקף סגי בסמוכות זו לזו (ס"ח), וי"א נוגעות זו בזו, וי"א מונחות בכלי אחד (סי"א).
562. רש"י עירובין ל, ב (מוקף, סמוך). גיטין ל, ב (מוקף, סמוך). וכמבואר ביו"ד סי' שכה ס"ב (כיון ששתיהן לפניו, מפרישין מזו על זו).
563. בשו"ע, ובהגהה שם (חלת ארץ ישראל ... ואינה ניטלת אלא מן המוקף (פירוש ממה שהוא קרוב וסמוך), כתרומה).
564. רא"ש בהל' חלה סי' ד (לתרום מן המוקף אפילו נגיעה לא בעינן, רק שיהא סמוכות זו לזו בפנינו). שו"ע יו"ד סי' שכה ס"ב (אם יש בכל עיסה כשיעור, ורוצה להפריש מזו על זו, אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו). ב"ח כאן ס"ג ד"ה ומ"ש רבנו אלא יקריב (כלומר הקפה בעלמא, אפילו אינן נוגעות, אלא שיהיו סמוכות זו לזו בפנינו). פר"ח ס"א ד"ה והנה מדברי המחבר (אין פירוש מוקף בכל התלמוד שיהא נוגע, אלא כמו שפירש הב"ח דאינו אלא הקפה בעלמא, אפילו אינם נוגעים, אלא שיהיו סמוכות זו לזו בפנינו). דעה הב' (שהקפה צריכה שיגעו זה בזה), תתבאר לקמן סי"א-ב.
565. סמ"ג עשין קמא רג, ב (ומיהו מוקף ודאי לא בעינן, מדשרי אוכל והולך ואחר כך מפריש). רא"ש ביצה פ"א סי' יג (ומיהו מוקף ודאי לא בעינן, מדשריא אוכל והולך ואחר כך מפריש). ר"ן ביצה (ד, ב) ד"ה אמר רבא (וכתב ר"ת ז"ל דמהא שמעינן שאין צריך להפריש מן המוקף בחלת חוצה לארץ). הובא בט"ז ס"ק ה.
566. ביצה ט, א (דאמר שמואל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש).
567. טור ושו"ע יו"ד סי' שכג (ואם רצה לאכול תחלה ואחר כך יפריש החלה, בחוץ לארץ מותר, מפני שאין עיקרה אלא מדבריהם). ורמ"א שם (וצריך לשייר מעט יותר מהשיעור חלה שמפריש, כדי שיהא שיריים בשעה שמפריש). וכן נתבאר כאן (ויפריש חלה מחתיכה זו), דהיינו שמפריש חלה – רק חלק מחתיכה זו ששייר. וכן הוא לעיל סי' רס ס"ה (שחלת חוץ לארץ אוכל והולך ומשייר מעט ואחר כך מפרישה).
568. תוס' נדה ז, א ד"ה ומקפת (ואע"ג דאמרינן בפ"ק דביצה (דף ט.) ובבכורות בפרק עד כמה (דף כז.) אמרינן תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, אע"ג דאין מוקף למה שאכל כבר. היינו בעיסה שנילושה יחד, והיתה כבר מחוברת, הקילו בתרומת חוצה לארץ). סמ"ג עשין קמא רג, ב (אמנם כתב מורי רבינו יהודה בשם הרב רבי אלחנן, דהא דאמרינן אוכל והולך ואחר כך מפריש, זהו כשנתחייבה כל העיסה ביחד כשנילושה ביחד, אבל במצות שלנו שכל אחת נתחייבה בחלה לבדה, סברא הוא שלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולם). מרדכי רמז תקצז הב' (אם היתה כל העיסה נילושה ביחד, אז היה מותר, דלא בעינן מוקף. אך מצות הנילושות כל אחת לבדה אין להם דין זה). כל בו סי' פט נז, ג (אבל במצות שלשין כל אחת לבדה צריך שישאיר מכל אחת מעט). רמ"א שם ביו"ד סי' שכג (ודוקא לעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף, אבל עיסה שנילושה בפני עצמה, אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף).
569. שו"ע יו"ד סי' שכה ס"ב (אם יש בכל עיסה כשיעור, ורוצה להפריש מזו על זו, אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו). דרכי משה שם ס"ק א (כשלש עיסה כשיעור ונחלק ... אפילו צירוף סל לא צריך). ב"ח ס"ד סד"ה ומ"ש ואפילו (דצירוף סל לא נאמר אלא בשלא היה בו שיעור חלה). ט"ז ס"ק ב (דלענין מוקף לא צריך רק לקרב יחד ולא סל). דעה הב' (שגם הקפה צריכה צירוף כלי) תתבאר לקמן סי"א-ב.
570. אוצ"ל: מותר.
571. ב"[י] סד"ה אפילו שכח (דחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ... אך מצות הנלושות כל אחת לבדה אין להן דין זה ... ומשמע דהיינו כשלא נצטרפו בסל). לפירוש ה פר"ח ס"א סד"ה כתב המרדכי (ושמא יש לומר דכוונת הב"י היתה, דמיירי בשלא נצטרפו העיסות בסל מערב יום טוב, אבל כשנצטרפו העיסות בסל מערב יום טוב, הוה ליה כאילו עירסן יחד מתחילה, ויכול לאכול ואחר כך מפריש ולא בעי מוקף, זה נראה לי בכוונת הרב ב"י).
572. ח"י ריש ס"ק ו (דאפילו בשני עיסות שבכל אחד היה כשיעור, אם רוצה להפריש אחת על כולן בעינן הקפה אף בחלת חוצה לארץ) – וכל שכן בשתי עיסות שאין בכל אחת מהן כשיעור, והחיוב בא על ידי צירוף כלי. וס"ק ז (דאף במצות שהחיוב בא על ידי צירוף ... לתרום מן המוקף מאחד על חבירו).
573. סעיף ו (אבל עיסה שנילושה מערב יום טוב אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב, שהרי היה יכול להפרישה בערב יום טוב).
574. תוס' ביצה ט, א סד"ה גלגל (במצות בערב הפסח, אם שכח ולא הפריש, צריך לשייר מכל אחת ואחת, מפני שגיבולן כל אחת ואחת בפני עצמה, ולמחר יניח כל החתיכות בסל אחד ומצרפן לחלה, ויפריש מן כולם אחת). והיינו שכיון שלש את העיסות קודם יום טוב אינו יכול להפריש מהן ביום טוב. וגם אינו יכול לאכול ולשייר מצה אחת ולהפריש אחר יום טוב, שהרי לפי סברא זו צריך להפרישן מן המוקף דוקא. על כן אין עצה אלא שישייר מעט מכל מצה ומצה, כדי לתרום אחר יום טוב מן המוקף. ואף שלפי סברא הראשונה, אין צריך להיות כאן מן המוקף. מכל מקום מיירי בתוס' בשתי עיסות שבכל אחת יש כשיעור חלה, אשר בזה מודים כולם שצריך להיות מן המוקף, כדלעיל ס"י (מצות הבאות מב' עיסות שהיה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, אם רוצה להפריש מצה אחת על כולן, צריך שיהיו המצות של עיסה השנית מוקפות עם מצה זו בשעה שמפריש ממנה עליהן).
575. תוס' שם (צריך לשייר מכל אחת ואחת). והיינו שכבר נתבאר לעיל (הערה 40), שבכל אופן "צריך לשייר מעט יותר מהשיעור חלה שמפריש, כדי שיהא שיריים בשעה שמפריש". אמנם כאן לא סגי בזה, אלא צריך שהפרשה זו תהי' מן המוקף – עם מה ששייר מכל אחת מהעיסות.
576. סעיף ז (יוכל ללוש עוד עיסה קטנה ביום טוב, ויצרף שתי העיסות בכלי אחד, בענין שהם מצטרפות לחלה, וכיון שגם העיסה הקטנה נתחייבה בחלה על ידי צירוף זה, יפריש ממנה חלה גם על העיסה שנילושה בערב יום טוב). וכמבואר בתוס' שם (ומיהו אם ירצה לעשות דבר קל, יעשה מצה אחת ויאפה אותה ויצרפם ויפריש [מאחת על] כל האחרות אגב אותה, מפני שחיובה בא עכשיו).
577. פר"ח ס"א סד"ה כתב המרדכי (כשנצטרפו העיסות בסל מערב יום טוב, הוה ליה כאילו עירסן יחד מתחילה, ויכול לאכול ואחר כך מפריש).
578. ח"י ס"ק ט (שאם שכח עד הלילה ... לא בא כלל לידי חיוב בערב יום טוב, רק שעכשיו ביום טוב שרוצה לצרף, וביום טוב הוא דאיטבל, על כן מותר להפריש ביום טוב ... כיון דלא טבילי עד השתא). וכדלקמן סי' תקו ס"ה (הלש עיסה ביום טוב מותר להפריש ממנה חלה). וראה מגני אברהם סי' תסב ד"ה נידון אם שכח.
579. וכן הוא המנהג כיום במאפיות המצות לפסח, אשר מדייקים שיהי' הקמח בכל עיסה מעט פחות מעשרון, כדלעיל ס"א (וצריך לצמצם בשיעור כל עיסה ועיסה שלא תהא גדולה משיעור חלה, ואם כן יש לחוש שמא מקצת העיסות לא היה בהן שיעור חלה). ואחר האפיה מצרפין את המצות בכלי לשיעור הפרשת חלה, כדלעיל ס"ו (יפריש חלה לאחר אפייה, מיד שיתן כל המצות לכלי אחד, והכלי מצרפן לשיעור חלה אף אם לא היה בכל עיסה בפני עצמה כשיעור, ומפריש חתיכה ממצה אחת על כל המצות שבכלי). ומפרישין את החלה כשהמצות עדיין בתוך הכלי, כמבואר כאן (טוב לחוש לכתחלה לסברא האחרונה, לתרום ממצות הללו מן המוקף, אף שהיו מצורפין כבר בכלי). וכן נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע; אלא שהוא הי' מפריש (בב' ניסן ובערב פסח) אחרי שהביאו לפניו מספר קופסאות גדולות של מצות, דהיינו שאחר שיצאו מהתנור, היו נארזות בחבילות נייר, והיו מניחים כמה חבילות בכל קופסה, וקופסאות אלו הביאו לפניו, והיו נפתחות, והונחה על כולן יחד מפה אחת של נייר, כדי לצרף בזה את כל הקופסאות שיחשבו ככלי אחד, כמבואר ביו"ד סי' שכה ס"א (ויש מי שאומר שאם מכסה הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפן), וש"ך שם ס"ק ה (לא ידעתי למה כתבו בשם יש מי שאומר, שהרי אין חולק בדבר). ומכל מקום לא הי' מסתפק בהפרשת פרוסת מצה אחת על כל הקופסאות יחד, אלא הי' בוצע פרוסת מצה אחת מכל קופסה בנפרד, וכדלקמן בסמוך "שיש אומרים שאין נקרא מן המוקף אלא כשנוגעין זה בזה", היינו מה שהמצות הארוזות בנייר נוגעות זו בזו. פרוסת המצה שהי' בוצע מכל קופסה היתה פחות מכזית, אבל כל הפרוסות יחד (שהפריש מכל הקופסאות), הי' בהן כזית, כנפסק ברמ"א יו"ד סי' שכב ס"ה (חלת האור לא היה לה שיעור. ומכל מקום נוהגין ליטול כזית). ואף שיש מסתפקים אם מועיל צירוף כלי, לחבילות מצה הארוזות בנייר ומונחות בתוך כלי גדול (ראה מנחת שי על הל' חלה סי' יד); היינו במקום שמצרפים בזה את המצות לשיעור חלה. משא"כ כאן כבר נצטרפו המצות בכלי לשיעור חלה, בעת שהונחו במאפיית המצות לתוך כלי אחד גדול – לפני האריזה בנייר, כשהמצות נגעו זו בזו. ומה שנהג לצרפם עתה בכלי ובנגיעה, אין זה אלא כאמור כאן (טוב לחוש לכתחלה לסברא האחרונה, לתרום ממצות הללו מן המוקף, אף שהיו מצורפין כבר בכלי. וטוב להחמיר שאף שמפריש מהן בעודן מצורפין בכלי, יזהר שיגעו זה בזה. לפי שיש אומרים שאין נקרא מן המוקף אלא כשנוגעין זה בזה). ובודאי יודו כולם, אשר לחומרה והידור זה (להפריש מצות אלו מן המוקף, ואשר בעת ההפרשה יגעו זו בזו), סגי במה שהמצות הארוזות בנייר נוגעות זו בזו (וכן נתבאר במנחת שי סי' יח ס"ט). * ואף שהמצות האלו, שהרבי הפריש מהם על ידי צירוף כלי, בדעתו הי' לחלקן לקהל ולשלוחים, שכל אחד הי' מקבל פרוסה פחות משיעור חלה, ואם כן יהי' לכאורה דינו כנפסק בשו"ע יו"ד סי' שכו ס"ב (העושה עיסה לחלקה בבצק פטורה), וס"ד (שנים שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ... הרי זו פטורה), וברמ"א שם (והוא הדין באדם אחד שעשה ב' קבין ודעתו לחלקם, וחלקם). כבר נתבאר בש"ך שם ס"ק ז (וחלקוה, בעודה בצק). ובט"ז שם ס"ק ב (אבל אם אין דעתו לחלקה בצק, אף על פי שדעתו לחלקה אחר אפיה חייב). ואף שהכא שאני, שהרי כל צירוף הכלי לחייבו בחלה הי' גם כן אחר האפיה, ואחר הפרשת המצה התחיל הרבי לחלקן לקהל. והביא במנחת שי על הל' חלה פכ"ה שזה תלוי בדעות הפוסקים. מכל מקום, מה שהרבי השאיר לעצמו הוא יותר משיעור חלה, ואם כן מועיל הצירוף לשיעור חלה, ומועלת ההפרשה לכולם. או נאמר שהכא שאני, שהרי כל המצות נמסרים לרבי ושייכים אליו, ומה שהוא מדעת עצמו מחלק אחר כך פרוסות מצה לכל אחד מהקהל, אין זה נקרא דעתו לחלקם.
580. אשר אף דקיי"ל דכיון שהן סמוכות ומקורבות הרי זה מן המוקף, ואין צריך שיגעו זה בזה, כדלעיל ס"ח (אין צריך שיגעו זה בזה בשעת הפרשה, אלא כיון שהן סמוכות ומקורבות זו לזו הרי זה מן המוקף), וגם אין צריך שבעת ההפרשה יהיו בתוך אותו כלי, כדלעיל ס"י (כשמקיפן זו לזו, די בכך, ואין צריך לצרפם בכלי, כיון שכבר נתחייבו בחלה בעודם עיסה). מכל מקום טוב להחמיר, שבשעת ההפרשה יהי' מצורפים בכלי, וגם יגעו זה בזה.
581. ס' התרומה סי' פא (כללו של דבר להתחייב בחלה כשעושה מצות קטנות צריך צירוף כלי וגם ... נגיעה ... אבל כשיש לכל אחת ואחת כשיעור, ורוצה לפטור מאחת את כולן, אין צריך רק צירוף כלי) וסי' פב (ואף על פי שכבר נתחייבו על ידי צירוף כלי ועל ידי שנגעו יחד תחלה, ומכל מקום בשעת קריאת שם צריך שיגעו כל המצות יחד, כדי להפריש מן המוקף ... ואם הם מצות גדולות שיש בכל אחד כשיעור, צריך צירוף כלי לפטור מן אחת על חברתה, ואפילו בלא נגיעת יחד כולן סגי). נקודת הכסף יו"ד סי' שכו, בסופו (העולה מכל זה, שתי עיסות שאין באחת מהן כשיעור ויש בשתיהן כשיעור ... בענין דמהני צירוף סל, צריך שיגעו זה בזה בסל. ואם יש בכל אחת מהן כשיעור, ורוצה להפריש מאחד מהן על חבירו ... יש חולקין דצריך סל בלא נגיעה). ב"י סי' שכה ד"ה ומ"ש ואם אינם (ומדברי סמ"ג בשם ר"י נראה דצירוף סל לא מהני אלא אם הם נוגעים זה בזה). סמ"ג עשין קמא רב, ד (ונותן לתוך הסל הסל מצרפן לחלה ... שיגעו יחדיו בסל ... ואומר רבינו יצחק דווקא כשאין בכל אחת ואחת כשיעור צריך צירוף סל ונגיעה. אבל אם יש בכל אחת כשיעור, שאין צריך צירוף רק לפטור מאחת את חבירתה, צירוף סל בלא נגיעה מועלת), ול"ת סוס"י עט (הסל מצרפן לחלה, פירוש ... שיגעו יחד ... ודווקא שאין בכל אחת כשיעור צריך שניהם, צירוף סל ונגיעה. אבל אם יש בכל אחת כשיעור צירוף סל בלא נגיעה נמי מהני). משמעות רמ"א ביו"ד שם . רואים מזה שיטת כמה פוסקים, שעכ"פ בנידון דידן, שהמצות הבאות מעיסות שלא היה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, ונתן המצות בתוך כלי אחד לצרפם לשיעור חלה, צריכות לצרפן בעת ההפרשה בכלי אחד ושיגעו זה בזה (ולענין יש שיעור חלה בכל עיסה, יתבאר בסעיף הבא).
582. משמעות התוס' נדה ז, א ד"ה ומקפת (צ"ע אי חשוב מוקף בנגיעה גרידא, בלא צירוף הכלי). וכן נתפרש בפוסקים שבהערה הקודמת, לענין יש בכל עיסה שיעור חלה, דסגי בצירוף סל בלא נגיעה, וכדמסיים בנקודת הכסף סוס"י שכו (מכל מקום מדברי כולם מבואר, דעכ"פ צריך צירוף סל).
583. כדלעיל ס"י (מצות הבאות מב' עיסות שהיה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, אם רוצה להפריש מצה אחת על כולן, צריך שיהיו המצות של עיסה השנית מוקפות עם מצה זו בשעה שמפריש ממנה עליהן ... אפילו בחוצה לארץ). והובאו דברי הפוסקים בהערות הקודמות, שאף המצריכים נגיעה בעת ההפרשה, היינו דוקא כשאין שיעור חלה בכל עיסה. משא"כ כשיש שיעור חלה בכל עיסה סגי בצירוף כלי, ואין צריך נגיעה. אך מכל מקום גם בזה טוב להחמיר שיגעו זה בזה, וכדלקמן.
584. ח"י סוף ס"ק ז (אם היו בשני עיסות שיעור חלה ... לכתחלה יש לנהוג ולהצריך הנגיעה).
585. תוס' מו, ב סד"ה הואיל ואי (היכא דיש שיעור חלה לא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה, אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף ... מיהו נראה לר"י דעם נתינה לסל בעינן נמי נגיעה בהדי הדדי, משום נטילת חלה מן המוקף ... מדלא שרי על ידי צירוף סל משמע דבעי נמי נגיעה), ובנדה ז, א ד"ה ומקפת (דרבי אליעזר גופיה מצריך נגיעה בשעת קריאת שם ... ונכון בפסח להגיע כל המצות (בסל) כשמפרישין אחת על כולן, דאין הסל מצרפן לכך). ונראה מדבריהם, שאף אם יש שיעור חלה בכל עיסה, צריך נגיעה בעת ההפרשה. (נקודות הכסף יו"ד סי' שכו, בשם הרמב"ם הל' בכורים פ"ז הי"ב (שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה, נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותנו באמצע סמוך לעיסה הטהורה, ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה, כדי לתרום מן המוקף). ואף שהי' מקום לפרש בדבריו, שרק בטמאה וטהורה צריך נגיעה בעיסה, מכל מקום פירש נקודת הכסף שם, דהיינו אף בטהורה (פשט דבריו משמע, דלענין לתרום מן המוקף, אין חילוק בין טהורה לטמאה, ובכל גווני צריך נגיעה בעיסה). ט"ז כאן ס"ק ב (כיון שיש חיוב לכל אחד בפני עצמו, ורוצה לתרום מאחד על חבירו, אז צריך מוקף, ובזה הצריכו בתוספות בשם ר"י, גם בסמ"ג, משום מוקף שיגעו להדדי אפילו בסל אחד), בשם סמ"ג עשין שם (אם יש בכל אחת כשיעור, שאין צריך צירוף רק לפטור מאחת את חבירתה, צירוף סל בלא נגיעה מועלת בכל דבר שאין מקפיד על תערובתו ... שכל דבר שמקפיד על תערובתו ... אין הסל מצרפן), ולאוין שם (אבל אם יש בכל אחת כשיעור צירוף סל בלא נגיעה נמי מהני, בכל דבר שאינו מקפיד על תערובתו ... ואין די לו בצירוף סל בלא נגיעה, זהו מפני שמקפיד על תערובת טמאה וטהורה). הרי דעתו, שבמקום שאינו מקפיד צריך עכ"פ צירוף סל, ובמקום שמקפיד צריך גם נגיעה. דעה הא' ב רשב"[ץ] ח"ב סי' רצא פ"ז (אי זה הוא מוקף, כל שנוגע זה בזה).
586. רשב"ץ שם ריש פ"ז (ומדת חסידות הוא בחוצה לארץ, שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה, כמו שביארנו). וראה גם מ"א ס"ק ג.
587. רש"י מו, סע"א (ולאחר אפייה אם רצה יפריש חלה שלימה על כולן כדתניא בגמרא דקסבר רבי אליעזר הסל שהוא רודה מן התנור לתוכו מצרפו לחלה). רי"ף שם יד, סע"א (ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ... שייכא בהך אחריתי דרבי אליעזר דאמר אף הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה). לפירוש הרא"ש פ"ג סי' ו (משמע מדבריהם דאפילו היה שם מתחלה כדי חיוב חלה, אפילו הכי בעי צירוף סל). שו"ת מהרש"ל סוס"י נח (אף על פי דהתוס' והרא"ש פסקו, היכא שהיה בעיסה שיעור חלה מתחילה, שאין צריך צירוף סל, אלא הקפה בעלמא כדי להפריש מן המוקף. לא נהיגינן הכי, אלא כמו שפסק רש"י, שצריך צירוף סל ונגיעה). ח"י סוף ס"ק ז (וכן כתב מהרש"ל בתשובה סי' נ"ח דאפילו היה בעיסה שיעור ושעח להפריש, דבעינן לכתחלה צירוף סל ונגיעה).
588. סעיף ה (ואף שחלת חוץ לארץ אוכל והולך ומשייר מעט ואחר כך מפרישה מעיקר הדין, מכל מקום לכתחלה נוהגים להפרישה קודם אכילה, שמא ישכח אחר כך ונמצא שאכל טבל למפרע), ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב (באמת שאינו חיוב גמור, כיון דקי"ל אוכל והולך ואחר כך מפריש אפילו לכתחלה, וכן כתב בשו"ת כנסת יחזקאל סוף חלק אורח חיים דמהאי טעמא אין נזהרין בזה עכשיו, אבל מכל מקום טוב ליזהר, שכבר נהגו כל ישראל מדורות הראשונים להפריש דוקא קודם אכילה, שמא ישכח אחר כך, כמ"ש הרשב"ץ חלק ב' סי' רצ"[א], וכן כתב מהרש"ל).
589. ח"י ס"ק ו (ומכל מקום בדיעבד, אם שכח ואכל מפריש אחר כך, אף בשני עיסות והיו בשניהם כשיעור, רק דבעינן הקפה לכתחלה). רשב"ץ שם פ"ז (נטל שלא מן המוקף מה שעשה עשוי). הובא בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' רלה ס"א. שכן הדין גם לענין תרומה, כמבואר ב שו"ע יו"ד סי' שלא סכ"ה (ואם הפריש שלא מן המוקף, תרומתו תרומה). וראה משנה למלך הל' תרומות פ"ג הי"ז (והנראה מדבריהם שם, דרש"י סבירא ליה דתרומה גדולה נמי לא בעינן מוקף אלא מדרבנן). והוא ברש"י גיטין ל, ב ד"ה מוקף (אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו, שמא אותה שעה אינה בעין, ואם עשה עשוי).
590. משנה חלה פ"ב מ"ד (העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה, פטורים מן החלה, עד שישוכו). טור ושו"ע יו"ד סי' שכה ס"א (שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור, אם נוגעות זו בזו עד שנדבקים מעט זו בזו, מצטרפים). וכ"ה לעיל ס"ב (שיהיו נושכות זו בזו ... ומצרפות לשיעור חלה).
591. משנה חלה פ"ד מ"ה (שני קבין שנטלה חלתו של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו, חזר ועשאו עיסה אחת, רבי עקיבא פוטר וחכמים מחייבין), וכחכמים. טור ושו"ע יו"ד סי' שכו ס"ה (המפריש חלה מעיסה שאין בה שיעור, אינה חלה. לפיכך שתי עיסות שאין בשום (אחת) מהן כשיעור, והפריש מכל אחת חלה ואחר כך עירב העיסות ועשאן עיסה אחת, חייבת בחלה). וכן הוא לעיל ס"א (חלה זו שהפריש מהעיסות שלא היה בהן שיעור חלה, אינה שוה כלום).
592. לפי המנהג דלקמן סי' תנח ס"ה (נוהגין במדינות אלו שהג' מצות של מצוה הן נעשין מעשרון אחד קמח). משא"כ כשנעשו מעיסה זו עוד מצות, יקח חלה מהם.
593. היינו שלש שתי עיסות, שבצירוף שתיהן הי' בהן שיעור חלה, ומכל אחת מב' עיסות אלו אפה ג' מצות של מצוה. כך שבכל אופן אינו יכול להפריש חלה, אלא מתוך ג' מצות של מצוה.
594. סעיף ג-ד (שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב, צריך להיות עוד פרוסה אחת ... והפרוסה תהיה בין שתי השלימות). ויתירה מזו, שאפילו אם יש לו לליל הסדר רק שלימה אחת ופרוסה אחת, יש לעשות את הכריכה מן השלימה, כדלקמן סי' תפב ס"ז (ויברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה שעל גבי השלימה, ויחלק ממנה כזית לכל אחד מבני ביתו, דכיון שהוא שעת הדחק יש לסמוך על האומרים שבליל פסח אין צריך לחם משנה שלימות כמו שנתבאר בסי' תע"ה, ומהשלימה יעשה הכריכה והאפיקומן). ולא נתפרש שם הטעם שהתחתונה שעושים ממנה כריכה צריכה להיות שלימה. וראה הערות ובאורים תשצו ע' 72. מגדנות אליהו ח"ד סי"ב. ואפשר עיקר הטעם, כדי שיהיו ב' מצות שלימות ללחם משנה. ובמקום שיש לו רק שלימה אחת ופרוסה – כדי שתהי' עכ"פ מצה אחת שלימה. וכיון שמצה הנאכלת בתחלה (להמוציא, או לעל אכילת מצה) חייבת להיות פרוסה (כדלקמן בסמוך), לכן חייבת התחתונה להיות שלימה.
595. לבוש ס"ב (מיהו אם שכח להפריש חלה מן העיסה של מצות המצוה ... יקח פרוסה קטנה מן הבציעה ... דהא בלאו הכי יבצענה ... בלילה). ח"י ס"ק ט (עד כאן לשון הלבוש. וכן ראוי לנהוג). וכן הדין אם נשברה אחת משלוש מצות אלו, כדלקמן סי' תנח סי"ב (אם נשברה אחת ממצות הללו אין צריך לטרוח ולאפות עוד ... אלא יקח השבורה וישים אותה באמצע בין העליונה לתחתונה, שהאמצעית אינה צריכה להיות שלימה, שהרי בוצעין ממנה חתיכה אחת לאפיקומן קודם אמירת ההגדה).
596. כדלקמן סי' תעג סל"ו (לפי שצריך לומר ההגדה על מצה הראוי לצאת בה ידי חובתו, שנאמר תאכל עליו מצות לחם עוני ... דרשו חכמים לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה, ועליה יאמר ההגדה).
597. משנה תרומות פ"א מ"ה (אין תורמין ... מן הפטור על החייב). טור ושו"ע יו"ד סי' שלא סנ"ח (אין תורמין ... מפירות הפטורים על החייבים).
598. טור ושו"ע יו"ד סי' שכד סי"ב (מי שנתערב לו פת שהפריש ממנו חלה עם פת שלא הופרש ממנו, אם יש לו קמח יעשה עיסה מחמש רבעים ויצרפנה עם הככרות בכלי, ויפריש ממנה על אותם ככרות שנתערבו. ואם רוצה להפריש מיניה וביה, צריך להפריש מעט מכל ככר וככר). דרכי משה ס"ק ב. רמ"א ס"א (ואם לקח ממקצת העיסות, וממקצת לא לקח, ונתערבו, צריך ליקח חלה מכל אחד ואחד, או ילוש עיסה אחרת ויקח ממנו גם כן על אותן שנתערבו).
599. שו"ת רש"ל סי' נח (ואין להקשות, אם כן למה כתב הטור שיעשה עיסה מה' רבעים, אמאי לא יעשה עוגה קטנה ויפריש על כולן. נראה לי דבודאי אם רוצה לעשות עוגה ולצרפן יחד דשפיר מהני). הובאו דבריו בדרישה יו"ד סי' שכד ס"ק ד (ונראה לי דאם עשה עוגה קטנה פשיטא דמצטרף). וכדלקמן סי' תקו ס"ז (אם הוא רוצה יוכל ללוש עוד עיסה קטנה ... ויצרף שתי העיסות בכלי אחד בענין שהם מצטרפות לחלה, וכיון שגם עיסה הקטנה נתחייבה בחלה על ידי צירוף זה, יפריש ממנה חלה גם על העיסה). ומקורו בתוס' ביצה ט, א ד"ה גלגל (מיהו אם ירצה לעשות דבר קל, יעשה מצה אחת ויאפה אותה, ויצרפם, ויפריש [מאחת על] כל האחרות). ואופן השני שהזכיר הטור והרש"ל (לעשות עוגה בשיעור חלה), יתבאר לקמן בסמוך.
600. כדלעיל ס"ו (והכלי מצרפן לשיעור חלה, אף אם לא היה בכל עיסה בפני עצמה כשיעור).
601. שו"ת רש"ל סי' נח (אין שייך להצטרף לפי שרחוקים זה מזה, זה אפוי וזה עיסה, ודומה קצת לשתי מינים שאין שייך שם צירוף). דרישה סימן שכד ס"ק ד (מעט עיסה אין שייך להצטרף עם הסל, דרחוקה זה מזה, אפוי ועיסה, ודומה קצת לשני מינים שאין שייך שם צירוף). וכמבואר בטור ושו"ע יו"ד סי' שכו ס"א (שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה, ואין באחת מהן כשיעור ... אם היו ממין אחד ... מצטרפין וחייבים בחלה, ואם משני מינים היו, אין מצטרפין). וראה שיח השדה שער הכללים כלל ה ד"ה וע' בשו"ע הרב. חקרי הלכות ח"ג ע, ב.
602. טור ושו"ע יו"ד סי' שכד סי"ב (אם יש לו קמח יעשה עיסה מחמש רבעים, ויצרפנה עם הככרות בכלי, ויפריש ממנה על אותם ככרות שנתערבו). לפירוש רש"ל שם (אם יש עיסה כשיעור ששייך בה מצות חלה, מאחר דיש כאן מצות חלה, אזי מצטרף העיסה להכשיר הכל על ידי חלה ... הילכך היכא שנאפו בלא חלה יפריש עוגה שלימה).
603. היינו כיון שמפריש מעיסה על מצות אפויות, בודאי אינו מצרפם בכלי אחד, ואינן נוגעות זו בזו, אלא סומך על עיקר הדין, דסגי במה שהן סמוכות ומקורבות זו לזו, כדלעיל ס"ח (אין צריך שיגעו זה בזה בשעת הפרשה, אלא כיון שהן סמוכות ומקורבות זו לזו הרי זה מן המוקף), וס"י (כשמקיפן זו לזו, די בכך, ואין צריך לצרפם בכלי). ומועיל אף שהם כשני מינים, זה עיסה וזה מצות, כמבואר בנקודת הכסף יו"ד סוס"י שכו (ולענין מוקף אין חילוק בין הוא מקפיד על העיסות שלא יתערבו זה בזה או אינו מקפיד).
604. דרכי משה שם (אבל אם מכיר מצה אחת, מפריש מאותה מצה המחוייבת ופוטר האחרות). רמ"א שם (ואם מכיר מצה אחת שחייבת בחלה, נוטל ממנה על האחרות).
605. כדלעיל ס"ט (בחוצה לארץ אין צריך לתרום מן המוקף). וכתב על זה בהערות לשו"ע אדה"ז (ויש לעיין דלכאורה, דהיינו דוקא שלא הי' רק עיסה אחת שלא הפריש ממנה, דבב' וג' הא צריך עכ"פ הקפה כבסעיף י). והיינו שכבר נתבאר לעיל ס"י (מצות הבאות מב' עיסות שהיה בהן שיעור חלה בכל אחת בפני עצמה, אם רוצה להפריש מצה אחת על כולן, צריך שיהיו המצות של עיסה השנית מוקפות עם מצה זו בשעה שמפריש ממנה עליהן ... אפילו בחוצה לארץ). ואילו הכא מיירי שהפריש מכל העיסות, חוץ מעיסה אחת שיש בה שיעור, ומצה זו היא מאותה עיסה, שבזה נתבאר לעיל ס"ט שבחוץ לארץ אין צריך לתרום מן המוקף מעיקר הדין, אלא ממדת חסידות, כדלעיל סי"ב (מצות הבאות מעיסה אחת שהיה בה שיעור חלה, שלדברי הכל אין צריך להפריש מהן מן המוקף בחוצה לארץ אפילו לכתחלה, שהרי אמרו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. אף על פי כן מדת חסידות הוא להחמיר להפריש מהן מן המוקף).
606. עד כעת נתבארו אופני הפרשת חלה, כשלש ואופה המצות לפני הפסח. בסעיפים שלפנינו (סי"ז-כא), יתבארו אופני הפרשת חלה, כשלש ואופה המצות ביום טוב עצמו: (א) ילוש ויאפה פחות משיעור חלה (סי"ז). (ב) יפריש מאחד מהמצות אחר אפייתה (סי"ח). (ג) יאפה מצה קטנה, ויפרישנה אחר אפייתה (סי"ח). (ד) אם הפריש מהעיסה, יטילנה לצונן עד מוצאי החג (סי"ח). (ה) אם הפריש מהעיסה בחוץ לארץ, ויש כהן טהור מזיבה, יאפנה ויתן לו לאכול (ס"כ). (ו) אם אין כהן טהור מזיבה, יבטלנה ברוב, ויתננה לכהן טמא מזיבה (סכ"א).
607. גמרא מח, ב (דאתי לידי קולא ... דקא מפקע לה מחלה). ירושלמי חלה רפ"ג (שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין). טור ושו"ע יו"ד סי' שכד סי"ד (אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה). וכן הוא לעיל סי' תנו ס"ג (שאסור לאדם לעשות עיסתו פחות מעשרון במתכוין כדי לפטרה מן החלה).
608. ר"ן פ"ג (יד, א) ד"ה רבי אליעזר (ביום טוב ... דברי הכל יעשנה קבין). רמ"א בסוף הסימן (יש אומרים דמותר לו ביום טוב ללוש פחות מכשיעור, כדי לפטור עצמו מן החלה). רשב"ץ ח"ב סי' רצא פ"ז (כיצד יעשה ילוש אותה פחות מכשיעור, שלא אסרו בכיוצא בזה ללוש פחות מכשיעור).
609. ס"א (אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה), וס"ג (וטוב לצמצם בעשרון זה שהוא מודד בה קמח לפסח ... שהוא יכול להפריש חלה כשיצרף אותן יחד ... אם אינו רוצה ללוש אלא עיסה אחת ... יש לו למדוד העשרון בריוח כדי שיוכל להפריש מעיסה זו בברכה בלי שום ספק). אלא שכל זה הוא כשלש ואופה לפני החג, משא"כ כאן שלש ואופה ביום טוב, אם הוא לש ב' עיסות, יוכל לצרפן אחר אפייתן, ולהפריש אז חלה. אבל אם הוא לש רק עיסה אחת, התירו ללוש עיסה אחת פחות מכשיעור, כדי לפוטרה לגמרי מן החלה.
610. שו"ע שם ס"ד (ובזמן הזה, שאין עיסה טהורה, מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת ... ושורפין אותה). ויתבאר לקמן ס"כ-כא.
611. רש"י מו, א ד"ה כיצד (כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח, הרי אין יכול לאפותה, מאחר שאינה ראויה לאכילה, ולשהותה לשורפה לערב אי אפשר, שלא תחמיץ, ולשורפה או להאכילה לכלבים אי אפשר, שאין שורפין קדשים ביום טוב). תוס' שם ד"ה לא תקרא (שאם היה קורא לה שם לא היה יכול לאפותה, ולא לשורפה, דאין שורפין קדשים ביום טוב). טור ושו"ע ס"ב (הלש עיסה ביום טוב של פסח, לא יקרא שם לחלה עד שתאפה, שאם יקרא לה שם, אינו רשאי לאפותה (שהרי אינה ראויה לאכילה, ט"ז). ואם יניחנה כך, תחמיץ, ואינו רשאי לשרפה ביום טוב).
612. רש"י ותוס' שם. טור שם. ט"ז ס"ק ה (שאין שורפין קדשים ביום טוב).
613. סעיף ט (לא ישרפנה ביום טוב, אף על פי שיש מצות עשה בשריפתה, לפי שיום טוב הוא עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה). והטעמים לזה נתבארו לעיל סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ג.
614. משנה מו, א (כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב, רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה). ופרש"י שם (ולשהותה לשורפה לערב אי אפשר, שלא תחמיץ). טור ושו"ע שם (ואם יניחנה כך, תחמיץ). וכאן אינו יכול לבטלה קודם שתחמיץ, כמו שנתבאר לעיל סי' תמד ס"כ (קודם שנתחמץ יכול לבטלו, כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא מן התורה לאחר שנתחמץ, לפיכך מי שיש לו עיסה של מצה בתוך ביתו משעה ששית ולמעלה, והוא טרוד במקום אחר ואי אפשר לו לבא לביתו מיד לאפותה, ומתיירא שמא תחמיץ, עד שיחזור לביתו יבטלנה קודם שתחמיץ). כיון שכאן אין העיסה שלו אחר שהפריש, ואם כן אינו יכול לבטלה. ואף שנתבאר לקמן בסמוך (אינה נקראת של גבוה אלא שלו ... שאם ... ישאל לחכם ויתיר לו, ותחזור חלה זו להיות חולין כמה שהיתה, ויחזור ויפריש חלה אחרת). היינו רק כדי לעבור עליו, אבל מכל מקום נראה שלא יועיל בזה הביטול.
615. בא יג, ז.
616. ברייתא ה, ב (שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה). ולעיל סי' תלא ס"ב (שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר). וראה מראי מקומות וציונים.
617. גמרא מו, ב (הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא). מ"א ס"ק ה (ואף על גב דהקדש הוא ואינו שלו עובר בבל יראה, הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והוי חולין).
618. ראה חקרי הלכות ח"ד עז, ב.
619. ח"י ס"ק טו (וביום טוב אינו קורא שם עד אחר אפיה, שהוא היותר נכון), וסט"ז (נהיגין ... שוברין חתיכה מהם). וכדלעיל ס"ו (ואע"פ שלכתחלה מצוה מן המובחר להפריש חלה מן העיסה ולא מן הפת ... מכל מקום זה שנמנע להפריש מן העיסה ... הרי זה עושה גם כן מצוה מן המובחר, ונכון לכל אדם לעשות כן).
620. כמבואר ברש"י מח, ב ד"ה אמר ליה (עושה חררה קטנה אצל גדולה, ואופה שתיהן, וכשהוא רודה נותנן לכלי והוא מצרפם, ונוטל הקטנה וקורא שם ומברך, ומצניעה ושורפה משתחשך או למחר. וכן הורה לנו רבינו יעקב בן יקר). והטעם שהעדיף לאפות "חררה קטנה", ולא הסתפק בבציעה ממצה גדולה, ביאר בשו"ת מהרש"ל סי' נח (יראה ... צריך להפריש עוגה שלימה, דחלה לשון עוגה הוא ... ומה שצוה לעשות עוגה קטנה היינו משום הפסד ממון). ואף שכתב על זה בח"י ס"ק טז (ואנו לא נהיגין כן, רק שוברין חתיכה מהם). מכל מקום מבאר כאן, מה יעשה זה ש"אינו רוצה לבצוע המצה, אלא רוצה לאפות עוגה קטנה", כביאור מהרש"ל בדברי רש"י.
621. משנה מו, א כרבי אליעזר (כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב, רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה). טור ושו"ע ס"ב (הלש עיסה ביום טוב של פסח, לא יקרא שם לחלה עד שתאפה).
622. מהרי"ל הל' חלה ע' פג (ולא יקראו לה שם חלה, אך עוגה, שקורין קוכלין). מ"א ס"ק ד (אלא יקראנה קוכי"ן בלשון אשכנז (מהרי"ל)).
623. שו"ע יו"ד סי' שלא סמ"ו (הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זה תרומה, שנאמר ונחשב לכם תרומתכם). וכן הוא לקמן סי' תקכז קונטרס אחרון ס"ק ב (הפרשת תרומה שה[י]א קדושה במחשבה לבד. ואלו היה בדעתו בשעת הפרשה לקרות לה שם, אינה קדושה עד שיקרא לה שם). וראה לקוטי תורה מטות פג, ב (שדבר הנדור כמו קרבן הוא על ידי שמקדישו בפה ... שצריך להקדישו בפה תחלה דייקא). לקוטי לוי יצחק אגרות קודש ע' שא, באגרת אל כ"ק בנו אדמו"ר זי"ע (במכתבך הקשית על המבואר בלקו״ת שקרבן צריך להקדישו בפה, והקשית משבועות דכ״ו: גמר בלבו מנין ת״ל כל נדיב, והי' קשה לך מהאמור במעילה ד״ה ברש״י ״בפה״. ונכנסת לדחוק שהכוונה ברש"י הוא למעט שאין צריך מעשה, אבל גם מחשבה מועלת. — אתפלא עליך איך הקשית כזאת, מה שייכות ענין שיהא הקרבן קדוש בפה דוקא להאמור בשבועות. האמור בשבועות הוא לענין החיוב על האדם, שלא צריך שיאמר בפה דוקא הרי עלי עולה או הרי זה עולה, אלא גם אם גמר בלבו הרי עלי עולה מחוייב להביא עולה, ואם חשב שבהמה זו תהי' לעולה, מחוייב להביא בהמה זו לעולה ... אבל גוף הבהמה אין בה שום קדושה עדיין במה שחשב בלבו בלבד, ואין בה איסור בגיזה ועבודה, ואין בה מעילה כלל, ורק אם אמר בפה הרי זו עולה אז נעשית הבהמה לקרבן שיש בה קדושה ואסורה בגיזה ועבודה ומועלין בה ... והוא האמור ברש״י ותוס' שם ושארי מפרשים ״בפה״ למעוטי מחשבה. והוא האמור בלקו״ת שקרבן הוא קדוש בפה דוקא, ואם לא הקדישו בפה אין בהקרבן שום קדושה עדיין, וד״ל). הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע נדפסה בשולי הגליון שם (גם הקרבן קדוש, כמוכח הסוגיא קידושין מא: ושם ברש"י. ותרומות פ"ג מ"ח כר"ש, פני משה ועוד). שוב כתב לו אביו שם ע' דש (ועל דבר קושייתך עוד הפעם על האמור בלקוטי תורה שאין קרבן קדוש אלא על ידי אמירה בפה ... בדעת הרמב״ם שמחשבה גרידא לא מהני, רק בצירוף מעשה ההפרשה לזה ... החלק שנתן בו עיניו שיהא תרומה (אם שהמחשבה מועלת, שדוקא הצד שנתן בו עיניו אותו צריד להפריש לתרומה, אך) אינו קדוש עדיין בקדושת תרומה כל זמן שלא הפרישו). ובהערות וציונים מכ"ק אדמו"ר זי"ע ללקוטי תורה שם (ראה בכורים רפ"ג. יומא רפ"ד. ספרי האזינו (לב, ג) [דמוסיף על הש"ס (נדרים י, ב) הסיום: אלא עולה לה' כו] ובכ"מ – וראה גם כן מפרשי המשנה רפ"[ב] דמעילה. ועיין קדושין מא, ב. שבועות כו, ב. המפרשים לתרומות פ"ג מ"ח). ובאגרות קודש ח"א אגרת קלב (שהפעולה נעשית על ידי מחשבה, אף שאין שם דבור ומעשה כלל. וכמו נדבות קדשים (שבועות כו, ב. רמב"ם הל' מעה"ק פי"ד הי"ב. דמוכח שם שהבהמה נתקדשה על ידי מחשבתו, ולא רק שעל האדם חל חיוב לקדש הבהמה בפיו ולהביאה נדבה)). ובאגרות קודש ח"ה אגרת א'שלא (ויעויין ג"כ רמב"ם הל' מעשה הקרבנות (פי"ד הי"ב) דמוכח שהבהמה מתקדשת על ידי מחשבתו (ולא רק שעל האדם חל חיוב לקדש הבהמה בפיו ולהביאה נדבה). ודלא כרש"י ותוס' וכו' רפ"ב דמעילה שכתבו "משהוקדשה בפה". ועייג"כ שער המלך תרומות פ"ד הט"ז, ואכ"מ). ואולי מטעם זה נכתב כאן בפנים "כל קדושת תרומות ומעשרות הן על ידי דבור"; אלא שנוסף בין חצאי עיגול "או אפילו על ידי מחשבה בלבד". וכפי שביאר בשמו אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש (שארית יהודה חאו"ח סי' ו): "שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו".
624. רב פפא מח, א (אמר רב פפא ודילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם דאמרינן הואיל, אלא דבעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה). ורש"י שם (איכא למימר בכל חדא וחדא חזיא ליה בלאו הואיל, דבכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה). וראה מראי מקומות וציונים.
625. תוס' מו, ב ד"ה הואיל ואי (ונראה לרשב"א לחלק, דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן, אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה). וראה מראי מקומות וציונים.
626. כאופן הראשון דלעיל תחלת הסעיף (יאפה ממנה מצות ויפריש ממצה אחת על כולן).
627. כקושיית רשב"א בתוס' שם (וקשה לרשב"א ... כיון דאם יבצע מכל חדא וחדא יהא מותר בלא הואיל, היאך שרו רבנן למיעבד על ידי הואיל, כיון דאפשר בלא הואיל). וכדקיי"ל לגבי אפיית ככרות, אשר בדעתו להשאיר אחד מהם לחול, לקמן סי' תקז סי"ח (שלא התירו להערים אלא כשכל המלאכה נעשית בבת אחת, כגון שאופה ככר אחד גדול מאד כדי שיותיר ממנו לחול, אבל לא כשאופה ככרות הרבה ואוכל אחד מהן ביום טוב, כיון שאין דרך להניחה בתוך התנור בבת אחת אלא בזה אחר זה, וכל אחד ואחד הוא מלאכה בפני עצמה, לפיכך אפילו אם רוצה לאפות כולן בבת אחת לא חלקו חכמים בין אפייה לאפייה, ואסרו להערים בכל ענין).
628. ביצה כא, א (אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום טוב, דהא אפשר ליה למפלגה בלישה). וכן נפסק לקמן סי' תקו סי"ב (היה לו קמח או עיסה בשותפות עם הנכרי, אסור לו לאפות כל הקמח או כל העיסה ולחלוק עם הנכרי אחר האפייה, שהרי הוא אופה ביום טוב בשביל נכרי ... וכיון שאפשר לחלוק עם הנכרי קודם האפייה, אסור לו לאפות עיסתו של נכרי ביום טוב).
629. כקושיית הר"י בתוס' פסחים מו, ב ד"ה הואיל ואי (ור"י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות, כדמוכח בפ"ב דביצה דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות ביום טוב, כיון דאפשר למיפלגה בלישה).
630. תירוץ הרשב"א ב תוס' שם (ונראה לרשב"א לחלק, דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן, אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה). ולענין החלה בשאר ימים טובים, ראה לקמן סי' תקו ס"ו.
631. ראה לקמן סי' תנח סי"ז (אע"פ שאם לא יאפה אותה תחמיץ ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא, מכל מקום לא יעשה איסור בידים, וכשיאפה אותה יעשה איסור בידים).
632. משנה מו, א (בן בתירא אומר תטיל בצונן). תוס' שם (אור"י דרבי אליעזר ורבי יהושע לא פליגי אבן בתירא שלא תועיל הטלה לצונן. והיכא שאירע שקרא לה שם אור"ת תטיל בצונן). רא"ש פ"ג סי' ו (נראה דר' אליעזר ורבי יהושע לא פליגי אבן בתירא, דלא מיסתבר דפליגי בהך סברא אם מחמצת בתוך המים ... ואם אירע שקרא לה שם, היה אומר רבינו תם שתטיל לצונן). טור ושו"ע ס"ב (ואם שכח וקרא לה שם יטילנה לצונן וימנענה מלהחמיץ).
633. לבוש ס"ג (ואז לא תחמיץ, כי מים צוננים מונעים אותה מלהחמיץ).
634. ראה מ"א ס"ק ו (צ"ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצוננין שעומדים מעט בבית מתחממין. עיין ביו"ד סי' ל"ו ובש"ך). והיינו כמובא בש"ך שם ס"ק ז (בהפשרת המים של ימות הקיץ, שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ונתחממו קצת מחום האויר).
635. פר"ח ס"ב ד"ה ומ"ש יטילנה (ומסתברא דכשיראה שהמים מתחממים קצת, שיחליפם במים אחרים קרים, ובזה לא יבא לידי חימוץ).
636. כדלעיל סי' ש"ט ס"ז (אם הניחם שם מדעתו על דעת שישארו שם גם בשבת ... אסור אפילו להטותן ולנערן, לפי שכיון שנעשו בסיס לאיסור נעשו איסור כמוהו, ואסור לטלטלן כלל אפילו בהטייה וניעור בלבד, כמו האיסור עצמו). ואף שנתבאר לעיל סי' רסה ס"ה (ואין הכלי נעשה בסיס לדבר האסור כיון שלא היה האיסור בתוכו בבין השמשות, וגם היה דעתו לנערו), וסי' שח סוף ס"ס (שהטבלא לא נעשית בסיס לדבר האסור, הואיל ולא היו הקליפות מונחות עליו בבין השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת). אפשר דהכא שאני, שמתכוין בפירוש שיהי' הכלי בסיס לחלה זו, עד למוצאי יום טוב. וראה מראי מקומות וציונים. ואף שכשמטיל החלה למים צוננים שבכלי, הוא מבטל כלי מהיכנו, שנתבאר לעיל סי' שי ס"י (כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו ... מפני שאוסר הכלי בטלטול כל זמן שהמוקצה בתוכו, ונמצא מבטל כלי מהיכנו, ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, אלא במקום הפסד מרובה). אפשר שגם כאן שאי אפשר בענין אחר, לא גרע מהפסד מרובה. ואף שבהחלפת המים הוא מטלטל המים לצורך המוקצה, קיי"ל שמותר, כדלעיל שם (אבל מותר לכפות עליו כלי, שבזה אינו אוסר הכלי בטלטול), וסי' שח סע"ב (מותר לכפות עליהם כלי, שהכלי ניטל אף בשביל דבר שאינו ניטל בשבת), וסע"ח (שהכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל בשבת), וסי' שי ס"ח (שהכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל).
637. משנה ביצה כז, ב (מעשה ושאלו את רבי טרפון ... על החלה שנטמאת, ונכנס לבית המדרש ושאל, ואמרו לו לא יזיזם ממקומם).
638. סעיף ט (המפריש חלה מעיסה טמאה ... גם לטלטלה אסור, שהרי אינה ראויה לכלום). וכדלעיל סי' שח ס"ט (ובכלל מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות בהנאה, שאינו יכול להאכילן אפילו לכלבים ... הוא מוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו).
639. ר"י בתוס' מו, ב ד"ה הואיל ואי (אור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן, דאיכא למיחש שלא תזהר יפה ויבא לידי חימוץ). רא"ש פ"ג ס"ו (דטוב יותר שלא יקרא לה שם עד שתאפה, אולי לא יזהר יפה בהטלתה לצונן).
640. ברמ"א שם ס"ג (משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשותו, כיון שרגילה היא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות).
641. מ"א ס"ק ד (ונראה לי דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם, אבל באחר, אף על פי שקורא לה שם, לית לן בה, דאין לו רשות לתרום). וכן הוא לעיל סי' מב ס"ד (וכל זה בסודר או כיס שלו, אבל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו). סי' שט סי"א (אם אדם הניח דבר מוקצה על דבר המותר של חבירו שלא מדעתו ... לא נעשה ההיתר בסיס להאיסור, לפי שאין אדם אוסר חפץ של חבירו שלא מדעתו). לקמן סי' תסט ס"ב (וכל זה כשהגדי וטלה הן שלו, או שיש לו שותפות בהן. אבל אם אין לו חלק בהן, אין להחמיר כלל, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו).
642. משנה יבמות ע, א (וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה). רמב"ם הלכות תרומות פ"ז ה"א (כהן טמא אסור לאכול תרומה).
643. רמב"ם שם ה"ג (כהן טהור שאכל תרומה טמאה, אינו לוקה, מפני שהוא בעשה).
644. רי"ף פ"ג יד, ב (חלת חוצה לארץ דמדרבנן היא לא צריכה ולא מידי, אלא קורא לה שם ואפילו לכתחלה, ואכיל לה כהן קטן). תוס' מו, א ד"ה עד (אומר ר"י אנן שרינן לקרות לה שם קודם אפייה, אע"ג דפסקינן כרבי אליעזר, דהא אי איכא כהן קטן חזיא ליה ... וכן פסק בה"ג בסדר פסח בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא). רא"ש פ"ג סי' ו (ובמקום שיש כהן קטן שלא ראה קרי מימיו מותר לאפותה דחזיא ליה ... וכן כתב בהלכות גדולות בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא). טור ורמ"א ס"ב (ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי, או גדול שטבל לקריו, מותרים לאפות החלה בשבילו).
645. בכורות כז, א (אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו).
646. רש"י שם ד"ה טומאה יוצאת (כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי, אבל לטמא מת שריא).
647. גמרא סז, סע"ב (ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס ... בעל קרי מטמא באונס). רמב"ם הל' אבות הטומאה פ"ה ה"א (ואחד הרואה מחמת בשרו או הרואה באונס טמא).
648. נדה דף לב , ב (אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד מנין, ת"ל ואיש). רמב"ם שם ה"ב (אין שכבת זרע של קטן מטמאה עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד). ח"י ס"ק יב (אפילו שכב אצל אשה וראה קרי אינו מטמאה, והוא מגזירת הכתוב).
649. רבנו ירוחם נתיב ה ח"ג מב, ג (ואם יש בעיר כהן קטן פחות מט' שנים, שלא יצאה טומאה מגופו). מ"א ס"ק ז (דאמרינן מסתמא לא ראה קרי. אבל אי ידעינן דראה קרי, אפילו הוא בן יומו, הוא טמא לקריו). ואף שהח"י חלק עליו, ממה שהובא לעיל, שהקטן מבן ט' אינו מטמא בקרי. מכל מקום למדנו מכך אף לענין זיבה (שתינוק מטמא בזיבה), דאמרינן מסתמא לא ראה זיבה.
650. נדה שם (לרבות תינוק בן יום אחד שהוא מטמא בזיבה). רמב"ם הל' מטמאי משכב ומושב פ"א ה"ד (קטן בן יום אחד מטמא בזיבה).
651. רמב"ם הל' תרומות פ"ז ה"ח (תרומת חוץ לארץ ... בעלי קריין וזבין ... שטבלו מותרין לאכילה, אע"פ שלא העריב שמשן).
652. שו"ע שם ס"א (אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ ... עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם ארבעים סאה). וכן הוא בבעל קרי, שחייב לטבול במים כשרים (מי גשמים). ואף שנתבאר לעיל סי' פח ס"א (כל הטמאים אפילו טומאה יוצא עליהם מגופן כגון זב וזבה ... עד שיהיה ארבעים סאה ... אפילו הם שאובים). וסי' קנט סכ"ג (מ' סאה שאובין בקרקע, הואיל והם כשרים לטבילת בעלי קריין הצריכים טבילה לדברי תורה מתקנת עזרא). ולקמן סי' תרו סי"א (וטבילה זו שהיא משום קרי כשירה אפילו בארבעים סאה שאובים). היינו דוקא "טבילה לדברי תורה מתקנת עזרא", או לשם טהרה יתירה בערב יום הכיפורים, משא"כ אם בעל קרי טובל מטומאה לטהרה, חייב לטבול "במ' סאה במים כשרים", כמו טבילת אשה לבעלה, שבשו"ע יו"ד רס"י רא, כמבואר ברמב"ם הל' מקוואות פ"א ה"א (כל הטמאין, בין אדם בין כלים, בין שנטמאו טומאה חמורה של תורה בין שנטמאו בטומאה של דבריהן, אין להן טהרה אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע).
653. רמב"ם הל' תרומות פ"ז ה"ח (אע"פ שלא העריב שמשן). משמעות רמ"א שם (אוצ"ל: מ"א ) ס"ק ח (יאכל תכף אחר הטבילה).
654. בכורות שם (כי היכי דלא תשתכח תורת חלה). רמב"ם הל' ביכורים פ"ה ה"ז (מפרישין חלה בחוץ לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל).
655. בשו"ע שם ס"ג (מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל) וס"ה (חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם, אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, והם בעלי קריים וזבים וזבות ונדות ויולדות. אבל שאר הטמאים במגע הטומאות, אפילו טמאי מת, מותרים לאכלה).
656. רמ"א שם (מותרים לאפות החלה בשבילו). ואם עדיין לא קרה לה שם חלה, יתבאר לקמן סכ"א.
657. מ"א ס"ק ח (נראה לי דאם ראה אחר כך מים חלוקים או עכורים טמא, כדאיתא פ"[ח] דמקואות, לכן יאכל תיכף אחר הטבילה, ולא יטיל מים בנתים). וכדתנן במקוואות פ"ח מ"ב (אלו בעלי קריין שהם צריכין טבילה, ראה מים חלוקים או עכורים, בתחלה טהור באמצע ובסוף טמא). רמב"ם הל' אבות הטומאה פ"ה ה"ו (מטיל מים וראה מים חלוקין או עכורים בתחילה טהור, ראה אותם באמצע או בסוף הרי זה טמא).
658. ב"י ד"ה וכהן קטן (רבינו ירוחם כתב ואם יש בעיר כהן קטן פחות מתשע שנים שלא יצאה הטומאה מגופו. משמע מדבריו שאם הוא גדול יותר מבן תשע הרי הוא בחזקה שראה קרי).
659. תוס' מו, א ד"ה עד (אפילו ליכא כהן קטן, אי איכא כהן גדול שרי, דחזיא ליה על ידי ביטול ברוב, כדאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה). רא"ש פ"ג סי' ו (דאפילו בלא טבילה חזי לבעל קרי על ידי ביטול, כדאמרינן התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו). טור (אפילו גדול שראה קרי יכול לקרות לה שם, מפני שראויה לו על ידי שיבטלנה ברוב ויאכלנה בימי טומאתו), לגירסת ולפירוש הב"ח שם ס"ו ד"ה אבל (כך היא הנוסחא במקצת ספרי רבינו ... אשמועינן אפילו בדליכא אלא גדול שלא טבל לקריו נמי קורא לה שם, מפני שראויה לו בימי טומאתו על ידי ביטול ברוב). ח"י ס"ק יד (ואם כן אפילו ליכא כאן כהן טהור, גם כן מותר לאפותה, כיון שיכול לבטלה). והיינו כדאמרינן בבכורות כז, א (אמר שמואל תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב. רבה (כהן היה, רש"י) מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו).
660. ר"ן שם (יד, ב) ד"ה וכתב (יכול הוא לקרות לה שם ולבטלה ולאפותה). ב"י ד"ה אבל הר"ן כתב (הילכך יכול הוא לקרות לה שם ולבטלה ולאפותה).
661. בשו"ע שם (ומותר לבטלה ברוב, ואוכלה בימי טומאתו). משא"כ זר אינו אוכל אפילו על ידי ביטול. כדעת הרמ"א יו"ד סי' שכג (חלת חוצה לארץ ... רשאי לאכלה עם זר על שלחן אחד, לפי שאינה מדמעת, ואפילו נתערבה שוה בשוה. הגה, ויש חולקין, וסבירא להו דאוסרת תערובתה עד מאה ואחד). וראה חקרי הלכות ח"ד פא, א.
662. ח"י ס"ק טו (ובמדינות אלו ראיתי לנהוג לשרוף החלה בלש בערב פסח או בחול המועד, וביום טוב אינו קורא שם עד אחר אפיה, שהוא היותר נכון).
663. טור יו"ד סי' שכב (ויש אומרים כיון שאין חלה נאכלת בארץ ישראל, גם בשאר המקומות אין צריך להפריש אלא אחת ולשורפה). מהרי"ל הל' חלה ע' פב (אמר מהר"י סג"ל הא דנהגינן לשרוף החלה במדורת ישראל, ולא יהבינן לכהן קטן ... אמר הח"ר איקא לפני מהר"י סג"ל, שראה מעשה שאפו החלה בפסח ונתנו לכהן קטן כמו שפסקו מקצת רבותינו. ואמר מהר"י סג"ל, אמת שפסקו הכי, אכן דרכי לדרוש ברבים שלא למיעבד הכי, שלא יאמרו חלת חוצה לארץ נאכלת). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (אף על גב דאיכא כהן קטן בעיר, דאין נוהגין לתת החלה לכהן קטן). רמ"א ס"ב (שנהגו שלא להאכיל לכהן).
664. ראה טור שם (כיון שאין חלה נאכלת בארץ ישראל, גם בשאר המקומות אין צריך להפריש אלא אחת ולשורפה). מהר"י ווייל שם (והטעם נראה לי דחיישינן שמא יפרר ואתי לידי תקלה, או שמא משום דלא מוחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי). דרכי משה כאן ס"ק ד (דלא מחזיקינן בזמן הזה לשום כהן ככהן ודאי). מ"א ס"ק ט (שאין מחזיקים אותו ככהן ודאי, דדילמא נתחללה אחת מאמותיו).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 57 עמודים.