שכז דיני סיכה בשבת

שכז דיני סיכה בשבת

ובו

ה' סעיפים

א החושש ⁵⁰⁹ במתניו, לא יסוך שמן וחומץ (מעורבים),

מפני שאין דרך לסוך בהם אלא לרפואה, וכל שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה אסור מטעם

שיתבאר בסי' שכ"ח ⁵¹⁰ . אבל סך הוא בשמן (לבדו) ⁵¹¹ .

אבל לא בשמן ורד, לפי שדמיו יקרים ואינו

מצוי, ואין רגילים לסוך בו אלא לרפואה. ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד, ודרך בני

אדם לסוכו שלא לרפואה, מותר לסוך בו אפילו לרפואה ⁵¹² .

ובמקומות אלו שאין נוהגין לסוך בשמן כי

אם לרפואה, אסור לסוך בשום שמן לרפואה, מפני שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה ⁵¹³ , ולכן אסור לסוך הראש שיש בו חטטין ⁵¹⁴ :

ב מותר לסוך ולמשמש ביד על כל הגוף להנאה ⁵¹⁵ , ובלבד שישנה מדרך חול ⁵¹⁶ , דהיינו שיסוך וימשמש ביחד ⁵¹⁷ . ולא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים ⁵¹⁸ :

ג אין מגרדין ⁵¹⁹ בכלי המיוחד לכך ⁵²⁰ כדרך חול, אלא אם כן היו ידיו או רגליו

מטונפות בטיט או צואה ⁵²¹ . ואם היה לו מגרדת המיוחדת לשבת מותר ⁵²² .

ומזה נהגו הבתולות להיות להן כלי משער

חזיר המיוחד לשבת ⁵²³ , כמ"ש בסי' ש"ג ⁵²⁴ :

ד לא יסוך רגלו בשמן כשהיא בתוך המנעל או

הסנדל ⁵²⁵ החדשים ⁵²⁶ , מפני שעורן מתרכך על ידי לכלוך השמן,

ודומה לעיבוד ⁵²⁷ . אבל סך הוא את רגלו ואחר כך מניחה

במנעל.

וסך הוא את כל גופו ומתעגל על גבי העור

ואינו חושש ⁵²⁸ . והוא שלא יהא בשמן הנישוף מגופו שיעור

כדי לעבדו, אפילו יש בו כדי לצחצחו מותר ⁵²⁹ . והוא שלא יתכוין הוא אפילו לצחצחו ⁵³⁰ , גזרה משום לעבדו ⁵³¹ :

ה הדורס על העור עד שיתקשה, או המרככו

בידיו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושים, חייב משום מעבד ⁵³² :

[509] לכללות סימן זה ראה "רפואה

בשבת, מתוך שו"ע אדמו"ר הזקן", בירור הלכות רפואה בשבת בהיבט המעשי

בזמנינו, לפי שיטת רבינו, ולאור פסיקת גדולי הפוסקים בדורות האחרונים.

הבא לפנינו – עיקרו ביאור דברי

רבינו, ומקורותיו.

[510] סעיף

א ( כיון שעושה לרפואה, וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, אסור, משום

גזרה שמא ישחוק סממנים לרפואה, כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת, ויתחייב משום טוחן) .

[511] משנה

קיא , א (החושש במתניו, לא יסוך יין וחומץ (דאין אדם סך אותו אלא לרפואה,

רש"י). אבל סך הוא את השמן). טור ושו"ע ס"א (החושש במתניו, לא יסוך

שמן וחומץ. אבל סך הוא שמן לבדו). ב"ח ריש הסימן (ורבינו היה גורס שמן וחומץ).

והאיסור הוא רק במעורבים,

משא"כ בשמן לבדו מותר, וכמבואר בתוס' קלד, ב ד"ה ואין (דבמעורבת יחד

איירי, דאי כל חד באפי נפשיה מאי קמ"ל בשמן, מתניתין היא בפרק שמנה שרצים

(קיא, א) אבל סך הוא את השמן, והיינו אפילו על גבי מכה). לבוש ס"א (שכיון

שמערבן הרי זה ניכר שנעשה לשם רפואה, ואסור משום הך גזירה).

וכן הוא לקמן סי' שכח סכ"ח (וסכין

בשמן, במקומות שדרכן לסוך אף שלא לרפואה כמ"ש בסי' שכ"ז ... אבל אין

נותנין שמן וחמין מעורבים יחד ... מפני שניכר שמתכוין לרפואה).

ולענין חומץ לבד, ראה תהלה לדוד סק"א.

ולענין יין ושמן, נתבאר לקמן סי'

שלא ס"א ( ואם לא עירב יין ושמן מערב שבת לא יערבם בשבת, אלא נותן זה

בפני עצמו וזה בפני עצמו ... אם אין בהם סכנה אסור לערב להם בשבת).

[512] משנה

שם (ולא שמן וורד (לפי שדמיו יקרין ואינו מצוי, ומוכחא מילתא דלרפואה עביד). בני

מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול (בלא מכה, רש"י)). רב שם

ע"ב (ורב סבר, אי שכיח אין, ואי לא שכיח לא, ובאתרא דרב שכיח משחא דוורדא). טור

ושו"ע שם (אבל לא בשמן ורד, משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד. ואם הוא מקום

שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפילו בלא רפואה, מותר).

[513] ב"י

סוד"ה ומ"ש ואפילו (נראה לי כיון דבזמן הזה אין אנו רגילים לסוך בשום

שמן כשאנו בריאים, אסור לסוך שום שמן על גבי המכה בשבת, דודאי מוכחא מילתא דלרפואה

עביד). רמ"א ס"א (ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה, בכל

שמן אסור).

[514] שלטי

הגבורים מא, א אות ב (ומכאן אזהרה למי שיש להן חטטין בראשן שסכין אותן בשבת, דאסור).

ב"י סוס"י שכח (כתב המרדכי בפרק שמנה שרצים (סי' שפב) דמי שיש לו

חטטים בראשו סך כדרכו בשבת, כדאמרינן ביומא (עז, ב), וטעמא משום דסיכה לא מוכחא

שתהא לרפואה, שכן דרכו לסוך בחול בלא מכה, עד כאן. ונראה דלדידן דאין דרך לסוך

בחול שלא לרפואה, אסור). ט"ז סק"ב (ובמקום שאין נוהגין כו', משום הכי

כתב בשלטי הגבורים דאסור לסוך הראש שיש בו חטטין).

[515] משנה

קמז , א (סכין (שמן בשבת, רש"י) וממשמשין (ביד על כל הגוף להנאה,

רש"י)). טור ושו"ע ס"ב (סכין וממשמשין להנאתו).

[516] ברייתא

שם ע"ב (סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה

בחול). טור ושו"ע שם (על ידי שינוי).

[517] רבי

יוחנן שם (היכי עביד ... סך וממשמש בבת אחת). טור ושו"ע שם (דהיינו שסך

וממשמש ביחד).

[518] במשנה

שם ע"א (אבל לא מתעמלין), לפרש"י (לשפשף בכח). וטור ושו"ע

שם (ולא ימשמש בכח, אלא ברפיון ידים).

וכן הוא לקמן סי' שכח סמ"ז (אסור

לשפשף על הגוף בכח, אפילו לתענוג בעלמא, כמ"ש בסי' שכ"ז), ושם נסמן

(הערה 860 ).

[519] שם

במשנה קמז, א (ולא מתגררין), ופרש"י (דהוי עובדא דחול). טור ושו"ע ס"ג

(אין מגרדין).

[520] ברייתא

שם ע"ב (אין גוררין במגררת בשבת). טור ושו"ע שם (בכלי העשוי לכך).

[521] רשב"ג

בברייתא שם ע"ב (אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה, גורר כדרכו ואינו חושש).

טור ושו"ע שם (אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה).

[522] גמרא

שם (רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא), ופרש"י (לשבת). מ"א

סק"א (ואמרינן בגמרא דאם היה לו מגרדת המיוחד לשבת שרי).

[523] מ"א

שם (ומזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת, עי' סוס"י

ש"ג).

[524] סוף

הסי' בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סכ"ז (אסור לסרוק במסרק

בשבת, ואפילו אותו שעושים משער חזיר, שאי אפשר שלא יעקרו שערות), ומ"א שם סקכ"ב

(וז"ל הריב"ש הבחורות מתקנות מעט שער ראש בכלי העשוי משער חזיר, והדבר

ידוע שאין בו משום השרת שער).

*

מכל זה מובן, שבאופן שאין חשש

עובדין דחול, ואין חשש השרת שער, מותר לסרוק השער בשבת, ואין חוששים למלאכת מנפץ,

שיש בה שני חלקים (חביטה וסריקה):

א) כמבואר ברמב"ם הל' שבת

פ"ח הי"ב (המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכיו"ב חייב).

ונתפרש יותר בפירוש המשניות להרמב"ם שבת פ"ז (מנפץ בשבט כמו חובטו).

ב) כמבואר בפירוש הברטנורא שם (המנפצו,

חובטו בשבט, אי נמי סורקו במסרק). והיינו שהחביטה בשבט אינה מספקת להפרדת החוטים

זה מזה, אלא צריך גם לסורקו במסרק, שאז נפרדים החוטים היטב זה מזה.

כדעה שניה זו (שגם הסורק היא מלאכת

המנפץ) מסכם במשנה ברורה סוס"י שדמ (הסורק צמר או פשתן או שאר דברים, כמו

שסורקין הפשתן והצמר).

מלאכת ניפוץ נזכרת גם לענין הלכות

ציצית, לעיל סי' יא ס"ג (וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא ... ויש

בעלי נפש שמחמירין על עצמן אפילו בנפוץ הצמר, אבל אין נוהגין כן). אבל לא נתפרש

כאן על איזה חלק ממלאת הניפוץ אנו דנים, החביטה בשבט, או הסריקה.

ולענין שעטנז, אמרינן נדה סא, ב (שעטנז

כתיב, עד שיהי' שוע טוי ונוז). ופרש"י (שוע, לשון חלק, תרגום של חלק שעיע,

כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק). היינו החלק השני של מלאכת המנפץ, שסורק הצמר במסרק

כדי להפריד החוטים זה מזה.

ונראה שאין כאן מחלוקת למעשה, כי

כדי להפוך את הצמר או הפשתן לחוטים, זקוקים לשני החלקים האלה של מלאכת

"מנפץ", וכפי שאנו מוצאים לענין סכך, כדלקמן סי' תרכט ס"ה (סיככה

בפשתי העץ שלא דך אותן במכתשת, ולא ניפץ אותן במסרק, כשרה ... אבל אם דך אותן

במכתשת, אע"פ שלא ניפץ אותן במסרק, פסולה מדברי סופרים). הרי שלפני טווייתם

זקוקים אנו לשני חלקי המלאכה: א) לדוך אותן במכתשת. ב) לנפץ אותן במסרק. וכל אחד

מהם יש בו משום מלאכת מנפץ.

משא"כ כאן לענין שבת, לא אסרו

סריקת השערות משום מלאכת מנפץ. ונאמרו על זה באבני נזר שני טעמים:

א) "דאין מלאכה כלל אלא על מנת

לטוות" (אבני נזר סי' קע ס"ג).

ב) "אין במחובר משום ניפוץ

כלל" (שם סי' קעא ס"ד).

ולכאורה הנפקא מינה בין שני הטעמים

הוא לענין סריקת פאה נכרית, שלפי הטעם השני יש מקום לאסור לסרקה משום מלאכת המנפץ.

למעשה מתירין מעיקר הדין גם בסריקת

פאה נכרית, והוא על פי המבואר באבני נזר סי' קעא ס"ג (תלשן וחיברן ושוב

נתחברו וחזר וניפצן אין זה ניפוץ).

והיינו ששערות המחוברות בראש אין

בהן משום מנפץ מטעם שהוא מחובר. ושערות שבפאה נכרית אין בהם משום מנפץ כיון שכבר

היו מנופצות, ונתחברו שוב, ואין ניפוץ אחר ניפוץ.

לפי כל האמור לעיל יוצא, שמלאכת

מנפץ היא רק בצמר או פשתן שמנפץ כדי לטוות בהם, משא"כ הסורק שערות, בין אם הם

במחובר ובין אם הם בפאה נכרית, אין בזה משום "מנפץ".

[525] ברייתא

קמא , ב (ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. אבל סך את

רגלו שמן ומניח בתוך המנעל או בתוך הסנדל). טור ושו"ע ס"ד (לא יסוך רגלו

בשמן והוא בתוך המנעל או הסנדל ... אבל סך רגלו ומניחו במנעל).

[526] רמב"ם

פכ"ג ה"י (לא יסוך אדם רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים).

רמ"א ס"ד (החדשים).

[527] רש"י

שם (מפני שהמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו). טור ושו"ע שם (מפני שהעור מתרכך

ודמי לעיבוד).

[528] ברייתא

שם (וסך כל גופו שמן ומתעגל (מתגלגל, רש"י) על גבי קטבליא (עור שלוק שעושין

ממנו משטחות לשלחן ולמטה, רש"י) ואינו חושש). טור ושו"ע שם (וסך כל גופו

ומתעגל על גבי העור).

[529] רב

חסדא שם (לא שנו אלא שיעור לצחצחו (שלא היה כל כך שמן הנישוף לעור מגופו כדי

לעבד לעור אלא לצחצחו, רש"י). אבל שיעור לעבדו אסור). טור ושו"ע שם (והוא

שלא יהא בשמן הנישוף בגופו שיעור כדי לעבדו, אפילו יש בו כדי לצחצחו, מותר).

[530] גמרא

שם (לצחצחו מי איכא מאן דשרי). ופרש"י שם (ומיהו איהו אפילו לצחצח לא

מתכוין). טור ושו"ע שם (והוא שלא יכוין אפילו לצחצחו).

[531] רש"י

שם (מתכוין, הא איכא למיגזר אטו לעבדו).

[532] רמב"ם

פי"א ה"ו (הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה, או המרככו בידו ומושכו ומשוה

אותו כדרך שהרצענין עושין, הרי זה תולדת מעבד וחייב). מ"מ שם (זה נראה מההיא

דפ"ק דיו"ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן, משמע שהוא תולדה). משנה

ביצה יא , א (בית שמאי אומרים אין נותנין את העור לפני הדורסן ... ובית הלל

מתירין). גמרא שם (ושוין שמולחין עליו בשר (ואע"פ שהמלח מועיל לעיבוד,

רש"י) לצלי (דאין מולחין אותו יפה). ומזה מובן שגם החשש ב"דורסן"

הוא משום עיבוד. מ"א סק"ב (הדורס על העור עד שיתקשה, או המרככו בידו

ומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושין, חייב).

מלאכת המעבד נתבארה לעיל סי' שכא

ס"ב.