ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ה (סי' תעב-תפו)תעה יתר דיני הסדר

תעה יתר דיני הסדר

ובו ל"ג סעיפים

נטילת ידים לסעודה

א אף על פי ⁶⁴⁸ שנטל ידיו לצורך טיבול הירקות ⁶⁴⁹ , אף על פי כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה ⁶⁵⁰ , ולברך על נטילת ידים ⁶⁵¹ , אחר גמר ההגדה וההלל. לפי שבשעת אמירת ההגדה וההלל הסיח דעתו משמירת ידיו, ויש לחוש שמא נגע ⁶⁵² במקום הטינופת ⁶⁵³ , שהידים עסקניות הן ⁶⁵⁴ :

ב ואף אם בשעת אמירת ההגדה וההלל לא הסיח דעתו משמירת ידיו, אף על פי כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה בלא ברכה, לפי כשנטל ידיו לצורך טיבול הירקות לא היה בדעתו שתעלה לו נטילה זו לסעודה ⁶⁵⁵ , וכל הנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה אין נטילה זו עולה לו לאכול לחם, אם לא היה דעתו לכך בשעת נטילה כמו שנתבאר בסי' קנ"ח ⁶⁵⁶ .

ואם כשנטל ידיו לטיבול הירקות היה דעתו שתעלה לו נטילה זו גם לסעודה, אין צריך לחזור וליטול לסעודה, אם לא הסיח דעתו משמירת ידיו בשעת אמירת הגדה והלל ⁶⁵⁷ .

ומכל מקום לכתחלה אין נכון לעשות כן ⁶⁵⁸ כמו שנתבאר בסימן קס"ד ⁶⁵⁹ :

שלוש המצות שבליל הסדר

ג אעפ"י ⁶⁶⁰ שבכל יום טוב חייב האדם לבצוע על לחם משנה ⁶⁶¹ , כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט ⁶⁶² . מכל מקום בליל פסח, יש אומרים ⁶⁶³ שאין צריך כי אם אחת ומחצה. לפי שמה שדרשו חכמים ממה שכתוב לחם עני חסר וא"ו, שתהא המצה פרוסה כדרכו של עני ⁶⁶⁴ , לא דרשו אלא לגרוע מלחם משנה, שאחת מהם לא תהיה שלימה.

ויש אומרים ⁶⁶⁵ שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה, שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב, צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עני. וכן המנהג פשוט ⁶⁶⁶ , ואין לשנות. אלא בשעת הדחק ⁶⁶⁷ , כמו שיתבאר בסי' תפ"ב ⁶⁶⁸ :

ד וצריך ⁶⁶⁹ שיאחז שתי השלימות ⁶⁷⁰ בידו ⁶⁷¹ בשעת ברכת המוציא ⁶⁷² . והפרוסה תהיה בין שתי השלימות ⁶⁷³ . ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה ⁶⁷⁴ , וברכת המוציא היא על השלימה, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה ⁶⁷⁵ , שהיא לחם עני, ואם הפרוסה תהיה מלמעלה, יצטרך לעבור על המצות כשיברך המוציא בתחלה ⁶⁷⁶ :

ה ולאחר שגמר ברכת המוציא, יש להשמיט השלישית השלימה מן ידו ⁶⁷⁷ , ויאחוז בפרוסה מלמטה ובהעליונה מלמעלה ויברך ⁶⁷⁸ על אכילת מצה ⁶⁷⁹ .

אבל לא ישמיט מידו מצה השלימה העליונה קודם ברכת על אכילת מצה, ואין צריך לומר שלא יבצע ממנה כלום עד לאחר גמר ברכת על אכילת מצה ⁶⁸⁰ , לפי שיש אומרים ⁶⁸¹ שברכת המוציא היא על הפרוסה שהיא לחם עני וברכת על אכילת מצה היא על השלימה, לפיכך טוב לצאת ידי שניהם ולברך בתחלה שתי ברכות אלו, ואחר כך יבצע כזית מהעליונה השלימה וכזית מהפרוסה ⁶⁸² .

ואף על פי שבשביל ברכת המוציא בלבד אין צריך לבצוע כזית מעיקר הדין, אלא אפילו כל שהוא יכול לברך המוציא ⁶⁸³ . מכל מקום כיון שבשביל ברכת אכילת מצה צריך לבצוע כזית, שעל פחות מכזית אינו יכול לברך, שאינו יוצא ידי חובתו בפחות מכזית ⁶⁸⁴ , ואם כן להאומרים שברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה צריך לבצוע ממנה כזית, ולסברא הראשונה (שהיא עיקר ⁶⁸⁵ ) שברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה צריך לבצוע כזית מן הפרוסה, לפיכך לצאת ידי שניהם צריך לבצוע כזית מזו וכזית מזו ⁶⁸⁶ :

ו ושני כזית אלו צריך לאכלם ביחד ⁶⁸⁷ , דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת. שאם יאכל מתחלה את הכזית של המוציא, דהיינו של השלימה, ואחר כך יאכל הכזית של אכילת מצה, דהיינו של הפרוסה, יהיה מפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה באכילת מצה כזית מהשלימה. וכן להאומר שברכת המוציא היא על הפרוסה, אם יאכל מתחלה הכזית מהפרוסה ואחר כך הכזית מהשלימה, הרי הוא מפסיק בין ברכת אכילת מצה לאכילת כזית מהשלימה ⁶⁸⁸ .

לפיכך יכניסם לפיו בבת אחת ⁶⁸⁹ . אבל אין צריך לבולעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו, ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת, ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת ⁶⁹⁰ :

ז ואם ⁶⁹¹ אינו יכול לרסק בפיו שני הזיתים ביחד, יאכל בתחלה הכזית של המוציא ⁶⁹² , דהיינו של השלימה לפי סברא הראשונה (שהיא עיקר ⁶⁹³ ), ואחר כך הכזית של אכילת מצה ⁶⁹⁴ . ואין אכילת הכזית של המוציא חשוב הפסק בדיעבד בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה, כיון שהוא לצורך אותו כזית ⁶⁹⁵ , דהיינו לצורך ברכת המוציא, שצריך לברך גם על אותו כזית של הפרוסה ⁶⁹⁶ :

ח וכל זה לכתחלה ⁶⁹⁷ , אבל בדיעבד, אפילו לא אכל אלא כזית אחד בלבד בין מהשלימה בין מהפרוסה ⁶⁹⁸ .

ואפילו אכל בזה אחר זה באכילות הרבה, אם אין מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס ⁶⁹⁹ , דהיינו ג' ביצים ⁷⁰⁰ (עיין סי' תרי"ב ⁷⁰¹ ), יצא.

ואפילו השיח הרבה באמצע הכזית בין אכילה לאכילה, אין צריך לחזור ולברך על אכילת מצה, ואין צריך לומר המוציא ⁷⁰² , כיון שלא השיח בין ברכה לתחלת האכילה ⁷⁰³ (עיין סי' תל"ב ⁷⁰⁴ ):

ט כשאוכל בתחלה הכזית של המוציא ואחר כך הכזית של אכילת מצה ⁷⁰⁵ , צריך להסב גם באכילת כזית של המוציא ⁷⁰⁶ , דהיינו כזית של השלימה (כדי לצאת גם להאומרים שהכזית של השלימה עליו הוא מברך על אכילת מצה, ובו הוא יוצא ידי חובתו ⁷⁰⁷ , ואינו יוצא אלא בהסיבה ⁷⁰⁸ .

ואף על פי שלדבריהם צריך לאכול תחלה הכזית של הפרוסה, דהיינו של המוציא, ואחר כך כזית של השלימה ⁷⁰⁹ . מכל מקום אם היפך אין בכאן איסור גמור אף לפי דבריהם. אלא שלכתחלה נכון הדבר להקדים הכזית של הפרוסה לפי דבריהם, שברכת המוציא שמברך בתחלה היא על הפרוסה.

אבל העיקר הוא כסברא הראשונה ⁷¹⁰ , שברכת המוציא שמברך בתחלה היא על השלימה, ולפיכך צריך להניח הפרוסה תחת השלימה קודם הבציעה, שלא יצטרך לעבור על המצות כמו שנתבאר למעלה ⁷¹¹ . ולכן אוכל בתחלה הכזית מהשלימה ⁷¹² . ואין אנו חוששין לסברא האחרונה, אלא בדבר שאין בו חשש אף לפי סברא הראשונה, כגון ⁷¹³ לאכול כזית שלם מהשלימה, בהסיבה):

י יש נוהגין לטבל במלח ⁷¹⁴ את הכזית של המוציא ושל אכילת מצה. ובמדינות אלו אין נוהגין כן ⁷¹⁵ , לפי שפת נקיה אין צריך מלח ⁷¹⁶ כמו שנתבאר בסי' קס"ז ⁷¹⁷ .

ואף שבשאר ימות הפסח מטבילין המצה במלח אף שהיא נקיה ⁷¹⁸ . מכל מקום בב' לילות אלו של פסח אין נוהגין כן, מפני חיבוב מצה ⁷¹⁹ , לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל. אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה ⁷²⁰ .

(אבל לטבל המצה במשקין יש למנוע מעיקר הדין ⁷²¹ , כמו שנתבאר בסי' תס"א ⁷²² ):

טיבול המרור בחרוסת, ברכה ואכילה

יא אחר שאכל הכזית של אכילת מצה, יקח מיד ⁷²³ כזית ⁷²⁴ מרור, וישקענו כולו בחרוסת כדי להמית את הקפא ⁷²⁵ (פירוש ⁷²⁶ מין תולעת יש במרור והוא מת על ידי החרוסת) שבמרור שלא יזיקנו.

ועכשיו ⁷²⁷ אין נוהגין לשקעו כולו, אלא בטיבול מקצתו. ויש שמיישבין המנהג ⁷²⁸ לפי שקפא זה אינו מצוי בינינו, ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה, שהוא זכר לטיט.

ואף על פי כן אין מברכין עליו, לפי שהוא טפל למרור, ונפטר בברכת המרור ⁷²⁹ :

יב ואחר שטבלו בחרוסת יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור ⁷³⁰ . ולא יברך קודם הטיבול, לפי שיש לתכוף הברכה לעשיית המצוה, דהיינו האכילה, בכל מה שאפשר ⁷³¹ .

וכשהוא מטבלו בחרוסת יזהר להוציאו מיד ולא ישהנו בתוכו, שמא יתבטל טעם מרירתו ⁷³² על ידי הקיוהא שבחרוסת ⁷³³ . ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו מיד לאחר הטיבול ⁷³⁴ :

יג אף על פי שאין צריך להסב באכילת מרור ⁷³⁵ מטעם שנתבאר בסי' תע"ב ⁷³⁶ , מכל מקום אם רצה להסב רשאי ⁷³⁷ :

יד אף על פי שבמצה צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת לכתחלה ⁷³⁸ , מכל מקום במרור, אם קשה עליו לבלוע כזית בבת אחת ⁷³⁹ , יש לסמוך על מי שאומר ⁷⁴⁰ שאין צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת אלא יכול לבולעו מעט מעט. ובלבד שלא ישהה מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס ⁷⁴¹ :

כורך

טו מצות ⁷⁴² מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל, שנאמר ⁷⁴³ על מצות ומרורים יאכלוהו. אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים ⁷⁴⁴ , שתיקנו זכר למקדש ⁷⁴⁵ .

אבל חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה ⁷⁴⁶ , שנאמר ⁷⁴⁷ בערב תאכלו מצות, ולא הוזכר שם פסח:

טז לפיכך ⁷⁴⁸ אם כרך אדם כזית מצה וכזית מרור ⁷⁴⁹ ולעסן יחד ⁷⁵⁰ ואכלן בזמן הזה, לא יצא ידי חובתו, שהמרור שהוא מדברי סופרים מבטל את טעם ⁷⁵¹ המצה שהיא מן התורה.

אבל בזמן שבית המקדש קיים, שהמרור הוא גם כן מן התורה, יצא ידי חובת מצה וידי חובת מרור ⁷⁵² . לפי שמצות של תורה אינן מבטלות זו את זו ⁷⁵³ , ששקולין הן כאחת, שכולן קיום מצותיו של הקב"ה הן ⁷⁵⁴ .

ולא עוד אלא שלפי דעת הלל הזקן ⁷⁵⁵ אין אדם יוצא ידי חובתו מן התורה אלא אם כן כורך ⁷⁵⁶ כזית פסח וכזית מרור וכזית מצה ⁷⁵⁷ ואוכלן ביחד, לקיים מה שנאמר ⁷⁵⁸ על מצות ומרורים יאכלוהו:

יז ואף בזמן הזה שמרור אינו אלא מדברי סופרים ומצה היא מן התורה, ואם כרכן ביחד ואכלן אינו יוצא ידי חובתו אף לפי דעת הלל, שהמרור מבטל את טעם המצה ⁷⁵⁹ , ואם כן חייב הוא לאכול כזית מצה בלבדה בלא מרור לצאת ידי חובת מצה מן התורה.

מכל מקום אינו יוצא ידי חובת מרור לפי דעת הלל, אלא אם כן נוטל עוד כזית מצה וכורכו עם כזית מרור ואוכלן ביחד ⁷⁶⁰ , שהרי מרור בזמן הזה תקנוהו חכמים זכר למקדש שהיה אז חיובו מן התורה, ובזמן שבית המקדש קיים אינו יוצא ידי חובת מרור מן התורה לפי דעת הלל אלא אם כן כורכו עם המצה, לפיכך גם עכשיו צריך לכורכו עם מצה ⁷⁶¹ :

יח ולפי שחולקין עליו חביריו על הלל ואומרים שאין צריך לכורכם כלל ⁷⁶² , לא מן התורה בזמן שבית המקדש קיים ולא מדברי סופרים בזמן הזה, ולפי דבריהם אם אוכל בתחלה כזית מצה בלבדה ואחר כך אוכל כזית מרור בכריכה עם כזית מצה לא יצא ידי חובת מרור, לפי שכזית מצה שבכריכה היא רשות ואין בה שום מצוה לפי דבריהם, והרי הוא מבטל את טעם המרור שבכריכה ⁷⁶³ כשלועסן יחד ⁷⁶⁴ .

אבל לפי דעת הלל שהמצה שבכריכה היא חובה מדברי סופרים, אינה מבטלת את טעם המרור, שהוא גם כן חובה מדברי סופרים, והן זה כזה, ואינן מבטלין זה את זה ⁷⁶⁵ .

וכיון שלא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו, לפיכך לצאת ידי שניהם, צריך אדם שיאכל כזית מצה בלבד בלא מרור ויברך על אכילת מצה ⁷⁶⁶ , שבכזית זה הוא יוצא ידי חובתו מן התורה אף לפי דעת הלל ⁷⁶⁷ . ואחר כך צריך שיאכל כזית מרור בלבד בלא מצה ויברך על אכילת מרור, שבכזית זה הוא יוצא ידי חובת מרור לפי דברי חבריו. ואחר כך יכרוך כזית מצה וכזית מרור ויאכלן ביחד זכר למקדש כהלל ⁷⁶⁸ .

ולא יברך על כריכה זו ⁷⁶⁹ לא ברכת המצה ולא ברכת המרור, שמא הלכה כחבריו ואין בכריכה זו שום מצוה. ואף לפי דעת הלל הוא יוצא בברכת המצה והמרור שבירך כבר ⁷⁷⁰ .

ולכן צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה ⁷⁷¹ משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכה זו וברכת המרור גם לכריכה זו ⁷⁷² לפי דעת הלל. ואם עבר ושח אין צריך לחזור ולברך על כריכה זו ⁷⁷³ , שמא הלכה כחביריו ⁷⁷⁴ .

אבל אם עבר ושח בין הברכה להתחלת אכילת המצה או המרור, צריך לחזור ולברך, אם שח בדבר שאינו מענין הסעודה ⁷⁷⁵ . ואפילו בדבר שהוא מענין הסעודה אין להשיח לכתחלה בין הברכה להתחלת האכילה ⁷⁷⁶ .

ויש נזהרין בזה שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה משבירך על אכילת מצה עד שיאכל האפיקומן, כדי שתעלה ברכה זו גם לאכילת אפיקומן ⁷⁷⁷ . וחומרא יתירא היא ⁷⁷⁸ .

נוהגין במדינות אלו לומר קודם אכילת כריכה זו כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים ⁷⁷⁹ היה כורך מצה ומרור כו'. ואין מזכירין פסח. אף שהלל היה כורך גם כזית פסח בכריכה זו ⁷⁸⁰ , מכל מקום כיון שאנו אומרים כן עשה, ואנו אין לנו פסח, לפיכך אין מזכירין אותו ⁷⁸¹ . ומכל מקום המזכיר לא הפסיד ⁷⁸² :

יט המרור של כריכה זו אין צריך לטובלו בחרוסת ⁷⁸³ , שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול מרור ראשון ⁷⁸⁴ . וגם אין לחוש לקפא שבמרור זה שאוכלו עם מצה בכריכה ⁷⁸⁵ .

ויש חולקין על זה ואומרים ⁷⁸⁶ שצריך לטובלו בחרוסת, שהרי כריכה זו היא זכר למקדש ⁷⁸⁷ כהלל, והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה ⁷⁸⁸ , שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו ⁷⁸⁹ .

והמנהג במדינות אלו כסברא הראשונה ⁷⁹⁰ , אבל העיקר הוא כסברא השניה ⁷⁹¹ :

כ כריכה זו יש אומרים ⁷⁹² שאין צריך הסיבה, כיון שאוכלין בה מרור, ומרור אין צריך הסיבה ⁷⁹³ . ויש אומרים ⁷⁹⁴ שצריכה הסיבה, כיון שמצה צריכה הסיבה. ואף שכבר אכל מצה בהסיבה, מכל מקום כריכה זו היא זכר למקדש ⁷⁹⁵ כהלל, והלל לא היה אוכל מצה קודם כריכה זו, ובמצה שבכריכה זו הוא יוצא ידי חובתו, והיה צריך להסב באכילתה, לפיכך גם אנחנו צריכים להסב ⁷⁹⁶ . וכן עיקר ⁷⁹⁷ כמו שנתבאר בסימן תע"ב ⁷⁹⁸ . ומכל מקום בדיעבד ששכח ואכל בלא הסיבה יש לסמוך על סברא הראשונה, ואין צריך לחזור ולאכול בהסיבה ⁷⁹⁹ :

כא המצה והמרור שבכריכה זו צריך לבלוע אותה בבת אחת ⁸⁰⁰ .

ולכתחלה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקים בפיו ⁸⁰¹ . אלא אם כן קשה עליו ⁸⁰² לבלוע ב' הזיתים בבת אחת, שאז יכול לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים:

כשאין לו כרפס אלא מרור

כב מי שאין לו שום ירקות לאכול בטיבול קודם אמירת ההגדה ⁸⁰³ , כי אם מיני ירקות שיוצאים בהם ידי חובת מרור ⁸⁰⁴ , יברך עליהם על אכילת מרור כשמטבילם בחומץ או במי מלח קודם אמירת ההגדה ⁸⁰⁵ , ואין צריך לאכול מהם כזית ⁸⁰⁶ . ואחר כך, אחר שאכל הכזית של אכילת מצה ⁸⁰⁷ , יטביל כזית מרור בחרוסת ויאכלנו, בלא ברכה, שאי אפשר לו לברך על אכילה זו אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור, כיון שכבר אכל ממנו קודם לכן ⁸⁰⁸ .

ואף שמפסיק הרבה ⁸⁰⁹ בין ברכת על אכילת מרור להכזית מרור שאוכל אחר המצה, אין בכך כלום, כיון שמיד אחר הברכה טעם מעט מהמרור ⁸¹⁰ , הרי התחיל במצוה, ואין כאן הפסק בין הברכה לתחילת עשיית המצוה ⁸¹¹ .

ומכל מקום אפילו אכל כזית מרור או יותר בטיבול שקודם אמירת ההגדה, אף על פי כן צריך לחזור ולאכול כזית אחר אכילת מצה. לפי שהאכילה הראשונה אינה אלא כדי להתמיה התינוקות ⁸¹² , ובאכילה השניה הוא שיוצא ידי חובת מרור, שכך היא המצוה לכתחלה שלא לצאת ידי חובת מרור קודם שיצא ידי חובת מצה, שנאמר ⁸¹³ על מצות ומרורים:

כג וכשאוכל מהמרור קודם אמירת ההגדה, יברך עליו בורא פרי האדמה קודם ברכת על אכילת מרור ⁸¹⁴ , אם הוא ראוי לאכילה כשהוא חי, כגון חזרת וכיוצא בה ⁸¹⁵ . אבל אם אינו ראוי לאכילה כלל כשהוא חי, כגון התמכא (שקורין קרין) וכיוצא בו, אינו מברך עליו כי אם ברכת על אכילת מרור ⁸¹⁶ :

כד וכל זה כשאי אפשר לו למצוא שאר ירקות. אבל אם אפשר למוצאם, טוב לחזור אחריהם ⁸¹⁷ , שלא יצטרך לברך על אכילת מרור כשמטבלו קודם אמירת ההגדה, שיש מי שאומר ⁸¹⁸ שאין נכון לעשות כן.

(ועיין ביו"ד סי' רצ"ו ⁸¹⁹ מה הם המיני ירקות):

בליעה ולעיסה במצה ומרור

כה בלע מצה ⁸²⁰ ולא לעסה ⁸²¹ יצא, אף על פי שלא הרגיש טעם מצה בפיו ⁸²² , דכיון שנהנה גרונו ממנה ⁸²³ , הרי זו נקראת אכילה ⁸²⁴ . אבל לכתחלה צריך ללועסה עד שירגיש טעמה בפיו ⁸²⁵ .

אבל אם בלע מרור ⁸²⁶ ולא לעסו עד שירגיש טעם מרירתו בפיו, לא יצא, שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכל, זכר לוימררו את חייהם ⁸²⁷ :

כו בלע מצה ומרור כאחד, אף על פי שלא יצא ידי חובת מרור יצא ידי חובת מצה ⁸²⁸ . ולא אמרו שהמרור מבטל את טעם המצה ⁸²⁹ , אלא כשלועסן יחד, שאז הוא מרגיש טעמן בפיו, ולכן מבטל טעם המרור שהוא מדברי סופרים את טעם המצה שהיא מן התורה, אבל כשבולען בלי לעיסה, שאין מרגיש טעמן כלל, אין המרור מבטל את המצה ⁸³⁰ :

כז ואפילו אם המרור כרוך סביב המצה, ונמצא שהוא חוצץ בין המצה לבית הבליעה, אין בכך כלום ⁸³¹ , כיון ששניהם מיני מאכל הרי הן כמין אחד, ומין במינו אינו חוצץ ⁸³² .

אבל אם כרך המצה בסיב ובלעה לא יצא ⁸³³ , שהסיב שאינו מין מאכל חוצץ בין המצה לבית הבליעה ⁸³⁴ , ואין דרך אכילה בכך ⁸³⁵ :

כוונה במצה ומרור

כח אכל מצה בלא כוונה, שלא נתכוין לצאת ידי חובתו באכילה זו, יצא ⁸³⁶ .

ולא אמרו שכל המצות שעשאן שלא במתכוין, דהיינו שלא נתכוין לצאת ידי חובתו בעשייה זו, לא יצא ידי חובתו, אלא במצות שאין בהן הנאת הגוף כלל, כגון קריאת שמע (בסי' ס' ⁸³⁷ ), ותקיעת שופר (בסי' תקפ"ט ⁸³⁸ ), ונטילת לולב (בסי' תרנ"א ⁸³⁹ ) וכיוצא בהן, שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל, שאינו אלא כמתעסק בעלמא ⁸⁴⁰ , ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה. אבל מצות התלויות באכילה, כגון פסח מצה ומרור וכיוצא בהן, כיון שיש בהן הנאה לגוף, אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו יצא ידי חובתו ⁸⁴¹ , שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה, והרי זו נקראת אכילה, ונמצא שקיים מצות האכילה.

ולפיכך אפילו לא רצה לאכול מצה וכפאוהו נכרים או לסטים לאוכלה, יצא ידי חובתו באכילה זו, כיון שבעל כרחו נהנה ממנה גופו ⁸⁴² :

כט וכל זה כשהוא יודע שלילה זו פסח, ושזו היא מצה, אלא שאכלה שלא במתכוין או שלא ברצונו. אבל אם לא ידע שהלילה פסח, ואכל מצה אפילו ברצונו, וכן אפילו אם ידע שהלילה פסח, אלא שהיה סבור לאכול בשר, ונזדמנה לו מצה ואכלה כסבור שזהו בשר, לא יצא באכילה זו ⁸⁴³ .

אבל אם אכל מרור בענין זה יצא ⁸⁴⁴ . לפי שמרור בזמן הזה מדברי סופרים ⁸⁴⁵ , וכל מצוה מדברי סופרים אין צריך כונה ⁸⁴⁶ .

ויש חולקין על זה ואומרים ⁸⁴⁷ שגם המצות מדברי סופרים צריכות כונה, לפי שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה.

וטוב לחוש לדבריהם לחזור ולאכול מרור בכונה בלא ברכה ⁸⁴⁸ :

ל אבל אם אכל ⁸⁴⁹ בענין זה בליל יום טוב של גליות, אף שהוא מדברי סופרים, אף על פי כן צריך לחזור ולאכול לדברי הכל, שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר, שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן ⁸⁵⁰ :

לא מי שאכל מצה כשהוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאכילה ראשונה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות ⁸⁵¹ :

אכילת מצה בשאר ימי החג

לב ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד ⁸⁵² , שנאמר ⁸⁵³ בערב תאכלו מצות. אבל שאר כל הלילות וכל הימים, אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ, דהיינו שאם רוצה לאכול פת שנילושה במים יזהר שלא תבא לידי חימוץ, אלא יאפנה כשהיא מצה שלא נתחמצה עדיין ⁸⁵⁴ . ועל זה אמרה תורה ⁸⁵⁵ שבעת ימים תאכל מצות, כלומר ולא חמץ ⁸⁵⁶ . אבל אם לא רצה לאכול כלל פת שנילושה במים, אלא שאר מיני מאכלים, הרשות בידו ⁸⁵⁷ .

ואף שביום טוב חייב לאכול פת כמו שנתבאר בסי' קפ"ח ⁸⁵⁸ . מכל מקום יכול לאכול פת שנילושה במי פירות שהיא מצה עשירה ⁸⁵⁹ (ועיין סי' תס"ב ⁸⁶⁰ שבמדינות אלו אין נוהגין במצה עשירה כלל). אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא בלילה הראשון בלבד.

שנאמר ⁸⁶¹ ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו', הרי יום השביעי הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, שהרי היה בכלל שבעת ימים תאכל מצות, וכאן יצא יום השביעי מכלל אכילת מצה, ללמדך שאין חובה לאכול מצה ביום השביעי, וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, דהיינו שכל השבעת ימים אינו מוזהר לאכול מצה אלא שלא לאכול חמץ על דרך שנתבאר. יכול אף בלילה הראשון כן, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה.

ומשאכל כזית יצא ידי חובתו ⁸⁶² מן התורה ⁸⁶³ :

לג ואם נאנס ולא אכל מצה בלילה זה, אין לו תשלומין בשאר לילות וימים ⁸⁶⁴ . לפיכך כשאוכל מצה בשאר לילות וימים ⁸⁶⁵ אינו מברך על אכילת מצה ⁸⁶⁶ , אף שלא אכל מצה עדיין מכניסת הפסח ולא בירך עליה ⁸⁶⁷ :

הערות

648. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) נטילת ידים לסעודה (ס"א-ב). (ב) שלוש המצות שבליל הסדר (ס"ג-י). (ג) טיבול המרור בחרוסת, ברכה ואכילה (סי"א-ד). (ד) כורך (סט"ו-כא). (ה) כשאין לו כרפס אלא מרור (סכ"ב-כד). (ו) בליעה ולעיסה במצה ומרור (סכ"ה-כז). (ז) כוונה במצה ומרור (סכ"ח-לא). (ח) אכילת מצה בשאר ימי החג (סל"ב-לג).
649. כדלעיל סי' תעג סי"ט (קודם שמטבל הירק בחומץ או במי מלח וכיוצא בהם, צריך ליטול ידיו בלא ברכה).
650. רב חסדא קטו , ב (אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש, נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטיבול שני). טור ושו"ע ס"א (יטול ידיו). בסעיפים א-ב שלפנינו, נתבארו ג' טעמים שאין להסתפק בנטילת ידים הראשונה: (א) שיש לחוש שהסיח דעתו משמירת ידיו. (ב) שלא היתה בדעתו שנטילת ידים הראשונה תעלה לסעודה. (ג) שאסור להפסיק בין נטילת ידים לסעודה, אלא בשעת הדחק.
651. רמב"ם פ"ח ה"ו (ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה). שו"ע שם (יטול ידיו ויברך על נטילת ידים).
652. רב פפא שם (אמר להו רב פפא ... כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע ). וכדלעיל סי' קעח ס"ז (ואפילו לא הסיח דעתו מלאכול, אם הפליג הרבה בדברים צריך לחזור וליטול ידיו ... שמן הסתם הסיח דעתו משמירתן ... ויש מי שאומר שהוא הדין אם עמד להתפלל באמצע סעודתו צריך לחזור וליטול ידיו אחר התפלה כשחוזר לסעודתו, משום חשש היסח הדעת בשעת התפלה, אלא אם כן שמר ידיו (כמו שבליל פסח אף על פי שנטל ידיו בטיבול ראשון חוזר ונוטל לסעודה, משום חשש היסח הדעת בשעת אמירת ההגדה, כמ"ש בסימן תע"ה)). וכן הוא לעיל סי' תעג ס"ד (בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש באמירת ההגדה, ובתוך כך מסיח דעתו משמירת ידיו, לפיכך אף אם יטול ידיו קודם הקידוש אין נטילה זו שוה כלום, ויצטרך לחזור וליטול ידיו לסעודה אחר ההגדה).
653. רשב"ם שם ד"ה אסחיה (ונגע בשום דבר טינוף). רא"ש פ"י סי' כו (דילמא אסח דעתיה ונגע במקום הטנופת, דידים עסקניות הן). מ"א סק"א (חיישינן שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף). וכדלעיל סי' קסד ס"ב (מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע במקום מטונף, צריך לחזור וליטול ידיו ... ולא מקום הטינופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסים באדם, לפי שיש בהם מלמולי זיעה. וכן אם חיכך בראשו וכל כיוצא בזה).
654. שבת יד, א (מפני שהידים עסקניות הן). ורש"י שם (ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת). רא"ש שם. וכן הוא לעיל סי' ד מהדו"ק ס"ג, ומהדו"ב ס"א. סי' מ ס"ט-י. סי' צב ס"ה. סי' קסב ס"ה.
655. משמעות המרדכי לד, ב (ורשב"[ט] כתב ... לפי ראות עיני נראה לי, אם נתכוין בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת, אין צריך לחזור וליטול שנית). הובא במ"א ס"ק א. משא"כ בסתם שלא התכוין לזה בעת נטילה ראשונה, צריך לחזור וליטול שנית, אף אם לא הסיח דעתו משמירת ידיו.
656. סי"ג (נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואחר כך נמלך לאכול לחם, יחזור ויטול ידיו בלא ברכה, אם לא הסיח דעתו, לפי שלהאומרים שדבר שטיבולו במשקה אין צריך נטילת ידים כלל בזמן הזה, הרי זה כאלו נוטל לנקיות בעלמא ולא לשם מצות נטילה, ונטילת ידים צריכה כוונה לשם נטילה המכשרת לאכילה), ושם נסמן.
657. מרדכי שם. מ"א שם.
658. ב"י (ונראה לי דאין לכוין בכך, שלא לבטל תקנת חכמים שתקנו ליטול פעמיים בליל פסח). ב"ח (לא ידעתי לו טעם, דכיון דעיקר התקנה משום דילמא נגע, אם כן ממילא היכא דברירא ליה דלא נגע לא צריך לנטילה אחרת ... כן נראה מעיקר הדין. אכן למאי שקבענו למעלה בסימן קס"ו שלא להפסיק בין נטילה להמוציא בשום הפסקה ... אם כן בליל פסח נמי אין להפסיק כל עיקר). מ"א ס"ק א (ולא ידעתי היכן מצינו תקנה זו ... ומיהו היה צריך לברך תכף בנטילה ראשונה. עסי' קנ"ח ס"ז דצריך שיכוין שנוטל לאכילה). ח"י ס"ק א (כוונתו, כיון דקאמר בש"ס שצריך ליטול פעם שנית דלמא אסחיה דעתו, אין לנו להתחכם על גזירת חכמים ולומר שלא יסיח דעתו וליטול רק פעם אחת. ודבריו נכונים. וכן הוא המנהג). וכיון שהובאו לעיל כמה טעמים לזה, לא פירש רבינו הטעם שאין נכון לעשות כן. אבל לפי מה שציין לסי' קסד, נראה שעיקר הטעם הוא כאמור שם.
659. ס"א (בכל זמן שנוטל ידיו שלא לצורך אכילת פת, כגון לדבר שטיבולו במשקה, או שיוצא מבית הכסא, מתנה עליהן לאכילת פת שיאכל אחר כך ... ועכשיו נהגו שלא להתנות על הנטילה, לפי שיש אומרים שאין תנאי מועיל אלא בשעת הדחק). * ואם טעה ובירך על הנטילה הראשונה, ראה אוצר מנהגי חב"ד ע' קמז.
660. תוכן המשך הדברים בסעיפים ג-ה שלפנינו: במצות של ליל הסדר ישנם שתי שיטות בגאונים וראשונים: (א) שיטת הרי"ף וסיעתו, שעריכת הסדר היא על אחת שלימה ואחת פרוסה, והן ה"לחם משנה" של פסח. ברכת המוציא וברכת על אכילת מצה שתיהן על הפרוסה (ס"ג). (ב) שיטת הרא"ש וסיעתו, שעריכת הסדר הוא על שתי שלימות ופרוסה אחת (ס"ג). ובשיטה הזאת השנית יש שתי דעות בראשונים: (ג) דעת הרא"ש וסיעתו, ששתי השלימות הן ה"לחם משנה" של פסח. ברכת המוציא היא על השלימה העליונה, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה (ס"ד). (ד) דעת הראב"ן וסיעתו, ששתי השלימות והפרוסה הן ה"לחם משנה" של פסח. ברכת המוציא היא על הפרוסה, וברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה (ס"ה). * המנהג הפשוט הוא כשיטת הרא"ש הנ"ל (ב-ג), אלא שאנו עושים זאת באופן שיתאים לכל השיטות, כפי האפשר. ולכן: (א) לפי דעת הרא"ש, אחרי ברכת המוציא בוצע מעט מהמצה השלימה העליונה, ואחר ברכת על אכילת מצה בוצע כזית מהפרוסה, ואוכל שניהם יחד. אמנם למעשה מברכים שתי הברכות תחלה, ורק אחר כך בוצעים משניהם יחד, כדי שברכת על אכילת מצה תוכל להיות גם על השלימה העליונה, וברכת המוציא תוכל להיות גם על הפרוסה, כדעת הראב"ן וסיעתו (ס"ה). (ב) בעת ברכת על אכילת מצה אוחזים גם המצה השלימה העליונה, כדי שברכת על אכילת מצה תוכל להיות גם על השלימה העליונה, כדעת הראב"ן וסיעתו (ס"ה). (ג) הבציעה מהעליונה היא (לא רק כל שהוא, אלא) כזית, כדי שברכת על אכילת מצה, שהיא כזית, תוכל להיות גם על השלימה העליונה, כדעת הראב"ן וסיעתו (ס"ה). (ד) יש עוד פרט שמחמירין לפי דעת הראב"ן וסיעתו. והוא, שבעת ברכת המוציא יאחזו גם את הפרוסה (בין השלימות), כיון שלפי שיטתם ברכת המוציא היא על הפרוסה (לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ויאחזם בידו ויברך). אמנם נתבאר כאן (ס"ד), שגם לפי דעת הרא"ש וסיעתו, שהיא הדעה העיקרית, שברכת המוציא היא על העליונה השלימה, מכל מקום צריכה הפרוסה להיות בין השלימות בעת ברכת המוציא. (ה) יש עוד פרט שמחמירין לפי דעת הראב"ן וסיעתו, שגם אם אוכלים את שני הכזיתים בזה אחר זה, יש לאכול את שניהם בהסיבה, ויתבאר לקמן ס"ט.
661. רי"ף כה, ב (ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת, דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת, אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי, ובימים טובים נמי לא הוה נחית, אלא הוה נחית בערב ימים טובים זוגי זוגי, כמו דהוה נחית בערבי שבתות, הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת). והיינו כמבואר במכילתא בשלח טז, כו (ר' יהושע אומר למדנו שאין יורד בשבת, ביום טוב מנין, תלמוד לומר שבת לא יהיה בו. ר' אלעזר המודעי אומר למדנו שאינו יורד בשבת, ביום טוב מנין, תלמוד לומר לא יהיה בו, ביום הכפורים מנין, תלמוד לומר שבת לא יהי' בו [כן היא גירסת ילקוט שמעוני כאן רמז רסא. ראה לקוטי שיחות חל"ו ע' 77]). וכעין זה הוא ברש"י פסוק הנ"ל (שבת הוא, המן לא יהי' בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים). וכן נפסק ברמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ט (וצריך ... לבצוע על שתי ככרות. וכן בימים טובים). תוס' קטז, א ד"ה מה (וחייב לבצוע על שתי ככרות בין בשבת בין ביום טוב). שו"ע סי' תקכט ס"א (מצות יום טוב ... וחייב לבצוע על שתי ככרות). וכן הוא לעיל סי' קסז ס"כ (ובשבת ויום טוב צריך להיות לפני המסובין לחם משנה), וסי' תעג סכ"ד (שאף שביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה). גדרו של חיוב לחם משנה ביום טוב, נתבאר בלקוטי שיחות חל"ו ע' 77 ואילך.
662. בשוע"ר שם לא נזכר פרט זה; אלא בשו"ע שם ס"א (מצות יום טוב ... וחייב לבצוע על שתי ככרות). ונתבאר בתורת מנחם – התוועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 594 ואילך.
663. רי"ף כה, ב (ובפסח אתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא, הילכך בצעינן אחדא ופלגא). רמב"ם פ"ח ה"ו (ולוקח שני רקיקין, חולק אחד מהן, ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך המוציא לחם מן הארץ. ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים, משום שנאמר לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה). ונתפרשה שיטה זו בתוס' קטז, א ד"ה מה דרכו של עני בפרוסה (נראה דגם המוציא צריך לברך על הפרוסה ... וכן היה נוהג ה"ר מנחם מיוני וה"ר יום טוב שהיו מברכין הכל על הפרוסה). שזוהי שיטת הרי"ף וסיעתו, כמבואר בטור (כתב רב אלפס שאין צריך אלא שתי מצות, אחת פורסה לשנים, ומברך על חציה המוציא ועל אכילת מצה, וחציה השני לאפיקומן, והשלימה לכריכה. וכן כתבו קצת הגאונים). וכן פירשו כמה ראשונים בדברי הרי"ף והרמב"ם וסיעתם, כמובא בפסקי דינים צמח צדק לה, ד (דעת הרי"ף פירש הר"ן שיברך על הפרוסה המוציא ועל אכילת מצה ... וכן משמע פשט לשון הרמב"ם שם ... דעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והר"ן, וגאונים שבהגהות מיימוניות, והרב ר' מנחם וה"ר יום טוב ... שעושים הכל על הפרוסה). וכן נתבאר לקמן סי' תפב ס"ד (שיש אומרים שגם ברכת המוציא היא על הפרוסה). וצויין על הגליון "רי"ף. טור סי' תעה". והוא רי"ף הנ"ל, לפירוש הטור הנ"ל. וכן נתבאר לקמן שם ס"ז (וישתיירו לו מצה אחת ומחצה לליל שני, ויברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ... דכיון שהוא שעת הדחק יש לסמוך על האומרים שבליל פסח אין צריך לחם משנה שלימות כמו שנתבאר בסי' תע"ה). הרי שלפי דעת הרי"ף הנ"ל, שבליל סדר אין צריך לחם משנה שלימות, אזי ברכת המוציא וברכת על אכילת מצה, שתיהן על הפרוסה. והיינו שמברכים המוציא על לחם משנה, שהם השלימה והפרוסה, ואוכל מהם רק מהפרוסה. וכמו בכל שבת שמברכים המוציא על שתי החלות, וטועמים רק מחלה אחת (יתבאר לקמן הערה 23). וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה לבדה. ואוכל כזית מהפרוסה לבדה. ראה קובץ מגדל אור ח ע' רנה ואילך.
664. ראה טז, ג (תאכל עליו מצות לחם עני). ברייתא קטו, סע"ב (לחם עני, עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה). וברכות לט, ב (אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, מאי טעמא לחם עוני כתיב). וכן הוא לעיל סי' תעג סל"ו (מתוך שנאמר לחם עני חסר וא"ו, דרשו חכמים לחם עני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה).
665. רא"ש פ"י סי' ל (ולא נראה, דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים, שלא יבצע על שתי ככרות שלימים, דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה, אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים ... למה לא יברך המוציא על השלימה. הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות ... ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים, וישמור החציה לאפיקומן, ויניח חציה בין שתי השלימות). וכן נהגו רבים גם בזמן הגאונים, כמובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה בג' מצות, ממעשה רוקח לרבי אליעזר ממגנצא (הוצאת סאניק תער"ב) ע' טז סנ"ח (נשאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון, למה לוקחין ג' מצות בלילי פסחים לא פחות ולא יותר, והשיב להם רמז מן התורה הוא לג' סאין שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עגות כו', וגמירי אותו זמן פסח הי', ויש אומרים זכר לג' הררי עולם אברהם יצחק ויעקב). והיינו שמביאים ג' מצות, ואחרי יחץ, נשארים ב' שלימות ופרוסה אחת. ונתפרש יותר בסדר רב עמרם גאון שם (ונוטל שתי ככרות ופרוסה ומניחה בתוך שלימה ... והכי נהגינן במתיבתא למעבד). וכן נפסק בשו"ע ס"א (ויקח המצות כסדר שהניחום, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו, ויברך המוציא ועל אכילת מצה).
666. כבר הובא בהערה הקודמת שכן נהגו רבים בזמן הגאונים. וכן נהגו בדורות הבאים, כמבואר בב"י סי' תעג ד"ה ומביאין (והעולם נוהגים כדעת התוספות והרא"ש). דרכי משה כאן ס"ק ה (וכן המנהג פשוט). ב"ח סוף הסי' (והמנהג כדברי התוספות והרא"ש). * אמנם בשיטה זו השנית, יש שתי דעות: (א) שברכת המוציא היא על השלימה וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה, שתתבאר לקמן ס"ד (והערה 28). שהיא דעה העקרית, כדלקמן ס"ה (והערה 38). (ב) שברכת המוציא היא על הפרוסה שהיא לחם עני וברכת על אכילת מצה היא על השלימה, שתתבאר לקמן ס"ה (והערה 34). ואנו חוששים לה במקום שאפשר, כדלקמן שם.
667. שבמקום שנשארו לו ללילה שני רק מצה ומחצה, סומך על דעת הרי"ף וסיעתו. כמבואר במ"א סי' תפב ס"ק ב (ויבצע בליל שני על חדא ופלגא, דהא הרי"ף והרמב"ם מתירין לכתחלה למבצע על חדא ופלגא). ח"י סי' תפב סוף סק"ד (ודעת גדולי ראשונים לעשות כן לכתחלה, למבצע רק על חדא ופלגא ... ועל ליל שניה יניח גם כן חדא ופלגא ... וכתב המ"א ... ודבריו נכונים ... בשעת הדחק).
668. ס"ד (מי שאין לו לשני הלילות רק שלש מצות ... יברך ליל ראשון המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ... וישתיירו לו שתי מצות שלימות ללחם משנה לליל ב' ... שיש אומרים שגם ברכת המוציא היא על הפרוסה), וס"ז (וישתיירו לו מצה אחת ומחצה לליל שני, ויברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ... דכיון שהוא שעת הדחק יש לסמוך על האומרים שבליל פסח אין צריך לחם משנה שלימות, כמו שנתבאר בסי' תע"ה).
669. תוכן המשך הדברים בסעיף שלפנינו: כבר נתבאר בסוף הסעיף הקודם, שהמנהג פשוט כשיטת הרא"ש וסיעתו (דלעיל סעיף הקודם, והערה 18), שעריכת הסדר הוא על שתי שלימות ופרוסה אחת. דלא כשיטת הרי"ף וסיעתו (דלעיל תחלת סעיף הקודם, והערה 16), שלחם משנה הן אחת שלימה ואחת פרוסה, ושתי הברכות הן על הפרוסה. אלא שבשיטה השנית עצמה יש שתי דעות: בסעיף זה תתבאר דעת הרא"ש וסיעתו, שברכת המוציא היא על השלימה העליונה, שהיא אחת משתי ה"לחם משנה" השלימות, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה שביניהם. ובסעיף הבא תתבאר דעת הראב"ן וסיעתו, שברכת המוציא היא על הפרוסה, וברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה. לפי דעת הרא"ש, מתבאר בסעיף שלפנינו, הטעם שבעת אמירת המוציא צריך לאחוז גם את שתי השלימות, וגם את הפרוסה – בין שתי השלימות, כי שתי השלימות הן לחם משנה, והפרוסה נשארת ביניהם, רק כדי שלא יצטרך להעביר על המצות. ובלקוטי טעמים ומנהגים (יש אומרים דברכת המוציא היא על השלמה וברכת על אכילת מצה על הפרוסה ... ויש אומרים להיפך ... ולצאת ידי שניהם אוחז שתיהם בידו (שו"ע רבנו סי' תע"ה ס"ה. וראה בפרי מגדים משבצות זהב סק"ב)). ויתבאר שם (הערה 807). אבל כאן בסעיף שלפנינו, עדיין איננו זקוקים לדעת הראב"ן, שהרי גם לדעת הרא"ש שלפנינו, צריכה הפרוסה להיות בין שתי השלימות, מטעם המבואר כאן – שלא יצטרך להעביר על המצות. ולכן עדיין לא הזכיר כאן רבינו את דעת הראב"ן, כי אם לקמן בסעיף הבא. ובאמת גם לפי שיטת הרי"ף וסיעתו (דלעיל סעיף הקודם), ששתי הברכות הן הפרוסה, צריך לאחוז אף את הפרוסה בעת ברכת המוציא. אמנם עדיין לא נתבאר כאן, שאנו נוהגים לצאת ידי כל השיטות. ולכן לא נזכרת כאן השיטה הראשונה הנ"ל.
670. שבת קיז, ב (אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא), ופרש"י (אוחזן בידו). וכדלעיל סי' עדר ס"ב (שיאחז שתיהן בידו, ויבצע מאחת מהן). וכן הוא כאן בליל הסדר, כמבואר ברש"י ורשב"ם קטז, א ד"ה אף כאן (שתי שלימות מייתי משום ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ובוצע מאחת מהשלימות). והיינו שברכת המוציא היא על שתי השלימות, שהן לחם משנה, ובוצעים מהמצה העליונה לבדה, כמו בכל שבת. * ואפשר שגם לפי שיטת הראב"ן וסיעתו, דלקמן סעיף הבא (והערה 34), צריך לאחוז את שתי השלימות בעת ברכת המוציא, כי לפי שיטה זו הלחם משנה של פסח הן שתי השלימות והפרוסה, ובעת ברכת המוציא צריך לאחוז את כל המצות של ה"לחם משנה", ואחר כך בוצעים מאחת מהנה (שהיא הפרוסה).
671. כמו בכל השנה, שנתבאר לעיל סי' קסז ס"ו-ז (אין לברך המוציא קודם שיתפוס הלחם בידו ... צריך שיתפוס הלחם בימינו שכל דבר שמברכין עליו צריך לאחוז בימין בשעת הברכה). וכן הוא לעיל סי' רו ס"ח (כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו או לעשות בו מצוה צריך לאחוז בימינו כשהוא מברך). וכן הוא לענין לחם משנה בשבת ויום טוב, כמובא לעיל מרש"י (אוחזן בידו). וכדלעיל סי' עדר ס"ב (שיאחז שתיהן בידו). וכן הוא כאן בליל הסדר (שיאחז שתי השלימות בידו). וכן הוא לקמן בפסקי ההגדה (ויאחזם בידו ויברך). וכן הוא בלקוטי טעמים ומנהגים ( ויאחזם בידו ויברך, כי כל דבר שמברך עליו לאכלו צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך (שו"ע סי' רו ס"ד)). * אמנם נתבאר לעיל סי' קסז ס"ז (וטוב שיתן עליו שתי ידיו, שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת). וכן הוא באוצר מנהגי חב"ד ליל הסדר ע' קעו אות קכא (כ"ק אדמו"ר זי"ע היה נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו, אצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך "המוציא").
672. היינו שרק בעת ברכת המוציא צריך לאחוז ב"לחם משנה", משא"כ בעת הבציעה אינו אוחז בידו אלא זו שבוצע, כדלעיל סי' עדר ס"ב (ורשאי להשמיט השניה מידו בשעת הבציעה. ודי במה שאחז שתיהן בשעת ברכת המוציא). וכן הוא לקמן סעיף הבא (ולאחר שגמר ברכת המוציא, יש להשמיט השלישית השלימה מן ידו).
673. ברכות לט, ב (הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע). ואף אשר לשיטת הרא"ש שלפנינו, ברכת המוציא על לחם משנה היא רק על שתי המצות השלימות. מכל מקום נתבאר ב רא"ש פ"י סי' ל (ויניח חציה בין שתי השלימות, ועל הראשונה יברך המוציא). טור ושו"ע ס"א (ויקח המצות כסדר שהניחום הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא). והיינו שגם לשיטה זו צריך להניח את הפרוסה בין השלימות בעת ברכת המוציא. וכן הוא לקמן סי' תפג ס"א (ויאחז שלשתן בידו, דהיינו שיאחז בעליונה מלמעלה ובתחתונה מלמטה והפרוסה ביניהן, ויברך המוציא). ועל זה ממשיך ומבאר הטעם לזה: לפי כו'.
674. וכן הוא לעיל סי' תנח ס"ז (מצוה הראשונה דהיינו ברכת המוציא, שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו). והטעם לזה נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מוציא מצה (מוציא ואחר כך מצה, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ראה ברכות נ"א, ב), ואורחא דמילתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה (סידור רב עמרם גאון רע"ג)), ושם נסמן (הערות 766-767). * הקדמה זו (של המוציא לפני על אכילת מצה) היא הן לענין הברכה עצמה (כמבואר כאן), והן לענין אכילת המצה של ברכת המוציא (במקום שאינו אוכל אותם ביחד), כדלקמן ס"ז (יאכל בתחלה הכזית של המוציא ... ואחר כך הכזית של אכילת מצה), וס"ט (צריך לאכול תחלה הכזית ... של המוציא).
675. רא"ש פ"י סי' ל (ועל הראשונה יברך המוציא, ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה). וכן נתפרש בסדר רב עמרם גאון שם (ונוטל שתי ככרות ופרוסה ומניחה בתוך שלימה ובוצע משתי ככרות, ומברך ... המוציא לחם, ושקיל פרוסה ומברך עליה לאכל מצה ... והדר אכיל. והכי נהגינן במתיבתא למעבד). ועוד צויין בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ויאחזם בידו ויברך: "רש"י, רשב"ם, ר"י ורא"ש בפסחים קטז, א". והוא האמור ברש"י ורשב"ם קטז, א ד"ה אף כאן (אף כאן בפרוסה, לברך על אכילת מצה. ושתי שלימות מייתי משום ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות). וכן נהג לפעמים הר"י בעל התוס' (אף שהיתה לו שיטה אחרת בזה, כלדקמן הערה 34), כשיטה הנהוגה בתקופת בעלי התוספות, וכמבואר בתוס' קטז, א ד"ה מה (ר"י היה מברך המוציא על השלימה, והדר על אכילת מצה על הפרוסה, ובוצע משתיהן יחד. וכן עמא דבר). ובברכות לט, ב ד"ה הכל (ופעמים מפיק הר"י נפשיה מפלוגתא, ולא היה רוצה לשנות המנהג, והיה מברך על השלמה תחלה המוציא, והיה בוצע קצת, ולא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד). וכן הוא בטור (ויברך על השלימה המוציא ויבצע, ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה, ויאכל משתיהן ביחד ... והתוספות כתבו שצריך לעשות ג' כדפרישית, וכן כתב רב עמרם, ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל). וכן הוא במנהגי מהרי"ל סדר ההגדה ע' קט (יתפוס שלשה המצות בידו, העליונה להמוציא והשלישית ללחם משנה והפרוסה על שם לחם עוני ... וכן נוהג נמי מהר"ש). אשר כל אלו סוברים כדעת הרא"ש, שמביאים ג' מצות, ואחרי יחץ נשארים שתי שלימות ופרוסה אחת, ומברכים המוציא על לחם משנה, שהן שתי השלימות. והבציעה היא על השלימה העליונה, ואילו ברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה האמצעית.
676. טור סי' תעג (וחציה השני ישים בין ב' השלימות, כדי שיפגע בשלימה תחלה כשיבא לברך ברכת המוציא, שממנה יש לו לבצוע). לבוש סוף ס"ז (ומטעם זה יניחם גם כן כסדר הזה, כדי שיפגע בראשונה תחלה, שלא יהא כמעביר על המצות), וסי' תעג ס"ו (וחציה השנייה ישים בין שתי השלימות, כדי שיפגע אחר כך בשלימה תחלה, ולא יעבור על המצות). ב"ח ריש הסי' (דמשום דאין מעבירין על המצות ... הניח השלמה למעלה, שהיא הראשונה, כדי שיברך עליה המוציא, שהיא המצוה הראשונה). וכן הוא לעיל סי' תנח ס"ז (לפיכך כשמניחין אותן על הקערה יניח אותן גם כן על סדר הזה השלישית למטה והשניה על גבה והראשונה על גבי השניה כדי שלא יצטרך להעביר על המצות). וסי' עדר ס"ב (וצריך לבצוע מן העליונה, שאין מעבירין על המצות). וכן הוא לקמן ס"ט (ולפיכך צריך להניח הפרוסה תחת השלימה קודם הבציעה, שלא יצטרך לעבור על המצות, כמו שנתבאר למעלה).
677. כדלעיל (הערה 25), שרק בעת ברכת המוציא צריך לאחוז את הלחם משנה, משא"כ בעת הבציעה.
678. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שצח אות ט (כשבירך ברכת המוציא הגביה בידיו המצות שלשתן, עם הפרוסה שביניהן, וכשבירך על אכילת מצה הגביה בידיו הפרוסה תוך השלימה), וסי' ת אות ד (כשיברך ברכת המוציא אז מגביה כל הג' מצות הפרוסה באמצע, ומברך אחר כך על הפרוסה ועל השלמה על אכילת מצה). מהרי"ל סדר ההגדה ע' קט (יתפוס שלשה המצות בידו, העליונה להמוציא והשלישית ללחם משנה והפרוסה על שם לחם עוני, ויברך ברכת המוציא. ויניח השלישית להשמיט מידו, ויברך על הפרוסה עם תפישת העליונה על אכילת מצה. וכן נוהג נמי מהר"ש). הובא בח"י סק"ב. וכן הוא בפסקי ההגדה (ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להשמט מידו, ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם ברכה זו). וממשיך ומבאר הטעם שצריך לאחוז גם את השלימה העליונה בעת ברכת על אכילת מצה, לפי שיש אומרים כו'. * ועוד מוסיף ומבאר בפסקי ההגדה: "ויכוין לפטור גם כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו". וכן הוא לקמן סי"ח (צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו). ולמרות זאת, אין אוחזים את המצה השלישית בעת הברכה. ונתבאר הטעם בלקוטי טעמים ומנהגים (אף שמכוון לפטור בברכה זו גם אכילת מצה הג', וכמו שמסיים. ויש לומר – כדי להראות שבכל זה עיקר שייכות ברכה זו היא למצה א' וב', ואפילו לדעת הלל ... ויותר נראה לי שהוא כדי שלא יטעה ויבצע גם ממצה הג').
679. וכן הוא לעיל סי' תלב ס"ד (מצות שמברכין עליהם בלשון על, כמו על אכילת מצה על אכילת מרור). וצויין בלקוטי טעמים ומנהגים ( "על" אכילת מצה כו' מרור – ולא לאכול מצה כו' מרור (פרדס לרש"י. רי"צ גיאות בשם רע"ג. רמב"ם וכו') מפני שמוציא גם אחרים השומעים (הה"מ הל' חמץ ומצה פ"ח הי"ב. וראה מגדול עוז פי"א מהל' ברכות הט"ו). ושם נסמן (הערות 816-819).
680. רא"ש פ"י ס"ל (והרוצה לצאת ידי חובת שניהם, יברך המוציא ועל אכילת מצה, ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד). טור (הרוצה לצאת ידי שניהם יאחז שתיהן בידו, ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחר זה, ואחר כך יבצע), ושו"ע ס"א (ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע). מהרי"ל סדר ההגדה (ויברך שתי הברכות טרם ישברם). הובא בח"י ס"ק ב. והינו שלפי שיטת הרא"ש וסיעתו בלבד, הי' המנהג לבצע מהשלימה העליונה מיד אחרי ברכת המוציא, כמבואר בתוס' ברכות לט, ב ד"ה הכל (ופעמים מפיק הר"י נפשיה מפלוגתא, ולא היה רוצה לשנות המנהג, והיה מברך על השלמה תחלה המוציא, והיה בוצע קצת, ולא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד). משא"כ לפי שיטת הראב"ן וסיעתו דלקמן, שברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה, צריכה העליונה להשאר שלימה גם בעת ברכת על אכילת מצה, ואינו יכול לבצע ממנה עדיין, כמבואר בטור (ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא, ועל השלימה על אכילת מצה, לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחר זה, ואחר כך יבצע משתיהן ביחד ויאכל). וגם לפי שיטת הרי"ף וסיעתו, ששתי הברכות הן על הפרוסה, לא יבצע מהעליונה כלום אחרי ברכת המוציא, שאם הי' עושה כן, הי' מודגש שברכת המוציא היא על השלימה (ולא על הפרוסה). וזאת היא גם כוונת הרא"ש שם, שלא הביא כלל את שיטת הראב"ן, רק את שיטת הרי"ף, ומכל מקום כתב כנ"ל (והרוצה לצאת ידי חובת שניהם יברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד), כלומר שלא יבצע מהעליונה השלימה מיד אחרי ברכת המוציא, כדי לצאת גם ידי חובת שיטת הרי"ף.
681. ראב"ן קסו, א (ובוצע אפרוסה המוציא לחם מן הארץ, ולא אכיל עד שיקח המצה שניה ויברך על אכילת מצה, ויאכלם ביחד ... וכן מצאתי בשם רבינו חננאל וגאונים אחרים, שמברכין על הפרוסה המוציא, ועל השלימה על אכילת מצה ... ונראה לי דברי האומרין המוציא אפרוסה). הובא בדברי נכדו הראבי"ה סי' תקכה ע' 158 (ורבינו זקיני כתב שעל הפרוסה בוצע המוציא ועל השלימה מברך על אכילת מצה. ולא ראיתי אבא מורי נוהג כן. וטעם של זקיני משום דרכו של עני בפרוסה כל השנה היינו המוציא. וכן פירש רבינו חננאל ושאר גאונים). וכן הובא בהגהות מיימוניות נוסח ההגדה אות ז (עוד כתב ראבי"ה שרבינו חננאל וכן שאר גאונים וכן ראב"ן כתב שיש לברך המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה. וכן כתבו התוס' כדמוכח פ' כיצד מברכין, דהא דקאמר הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך השלימה ובוצע, מה דרכו של עני בפרוסה כו', קאי על ברכת המוציא וצריך לחם משנה ופרוסה באמצע). ובטור (יש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה). * והיינו שלפי שיטה זו ה"לחם משנה" של פסח הן שתי השלימות והפרוסה, וברכת המוציא היא על הפרוסה. ובמילא יוצא שברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה: (א) כיון שעל הפרוסה כבר ברכו המוציא, ואין רוצים שתהי' מצוה חבילות – שתי ברכות על אותה מצה. (ב) כיון שתיקנו שעל כל אחת משלושת המצות יעשו מצוה אחת, כדלעיל סי' תנח ס"ז (שבהראשונה עושין בה מצוה הראשונה דהיינו ברכת המוציא ... ובשניה עושין המצוה השנייה דהיינו ברכת על אכילת מצה, ובשלישית עושין מצוה השלישית דהיינו הכריכה). וכיון שלפי שיטה זו כבר קיימו על הפרוסה את מצות ברכת המוציא, לכן מקיימים על השלימה העליונה את מצות אכילת מצה, ועל השלימה התחתונה את מצות כורך.
682. רא"ש שם (אוכלן ביחד מכל אחת כזית). טור ושו"ע שם (כזית מכל אחד). וכן הוא בפסקי ההגדה (ואחר כך יבצע כזית מכל אחד משתיהן).
683. פרישה ס"ק א (צ"ע מאי שנא דאברכת המוציא צריך כזית יותר מכל ברכת המוציא דכל השנה). ב"ח ד"ה ומ"ש שיאכל כזית מכל אחד (תימה, בשלמא מן הפרוסה שמברך עליה על אכילת מצה שפיר דבעי כזית, אבל מן השלמה שמברך עליה המוציא, מאי שנא משאר פת שמברך עליו המוציא אף על פי שאינו אוכל כזית). וכדלעיל סי' קסח ס"ז (ברכת המוציא אין לה שיעור שאפילו אינו רוצה לאכול אלא פירור פחות מכזית צריך לברך המוציא). * ואף שנתבאר לעיל סי' קסז ס"ד (מהלכות דרך ארץ שלא לבצוע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ... ושיעור פרוסת המוציא בין לבוצע בין לכל אחד מהמסובין, יש אומרים שהוא לא פחות מכזית ויאכלנו כולו בבת אחת, ויש אומרים שאין צריך כזית, שהרי אפילו כל שהוא ראוי לברך המוציא, ודי שתהא פרוסת המוציא כחצי זית, שלא יהא נראה כצר עין. וכן נוהגין). ולעיל סי' עדר ס"ג (ומצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, מפני שנראה כמחבב סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה). כל זה הוא רק לענין הפרוסה שבוצע בתחלת הסעודה, שממנה יאכל במשך הסעודה; אשר בימות החול סגי שתהי' הפרוסה שבוצע כחצי זית, ובשבת יבצע פרוסה גדולה יותר. משא"כ כאן שבוצע רק מה שאוכל עתה למצוה, ואחר כך יבצע שוב מה שיאכל במצות כורך וכו', בזה סגי (לפי השיטה השנית שלפנינו) מה שבוצע משהו מהמצה העליונה לצורך ברכת המוציא. וראה "הלכות ליל הסדר" אותיות ג-ה.
684. ב"ח שם (שאין אכילה פחותה מכזית (פסחים לב ב, ירושלמי יומא פ"ב ה"א)). והיינו כאמור בפסחים לב, ב (ואיש כי יאכל קדש בשגגה, ואכילה בכזית). וכן הוא בברכות מט, ב (ואכלת זו אכילה ... ואכילה בכזית). ובירושלמי יומא פ"ב ה"א (אשר תאכל אין אכילה אלא בכזית). וכן הוא לעיל סי' תעג סט"ו (שאינה נקראת אכילה בפחות מכזית). וכן הוא במרור, כדלקמן סי"א (כזית מרור), ובכורך, כדלקמן סט"ז (כזית מצה וכזית מרור).
685. וכן הוא לקמן ס"ז (הכזית של המוציא, דהיינו של השלימה, לפי סברא הראשונה (שהיא עיקר)). וכן הוא לקמן ס"ט (העיקר הוא כסברא הראשונה שברכת המוציא שמברך בתחלה היא על השלימה ... ואין אנו חוששין לסברא האחרונה אלא בדבר שאין בו חשש אף לפי סברא הראשונה). וכן נתבאר לעיל סי' תנז סט"ו (שצריך להיות שלימות על הקערה ... שהעליונה צריכה להיות שלימה לברך עליה המוציא). סי' תנח ס"ז (ונוהגין לעשות בהן סימן איזו מהן ראשונה ואיזו מהן שניה ואיזו מהן שלישית, שבהראשונה עושין בה מצוה הראשונה, דהיינו ברכת המוציא, שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו, ובשניה עושין המצוה השנייה דהיינו ברכת על אכילת מצה). ושם ס"י (המצה השנייה ... שממנה ... כזית אחד לברכת על אכילת מצה). לקמן סי' תפב ס"ד (שיברך המוציא על לחם משנה שלימות, ועל אכילת מצה יברך על הפרוסה).
686. פרישה ס"ק א (ואפשר משום דנסתפק על איזו מהן יברך על אכילת מצה, ומשום הכי מברכין אשתיהן ביחד שתי הברכות, וכיון דכל אחד בספק ברכת אכילת מצוה, ואכילת מצה כשיעור כזית). פר"ח ס"א (דכיון דאיכא פלוגתא, דאיכא מאן דאמר שיברך על הפרוסה המוציא, ועל השלימה על אכילת מצה, ואיכא מאן דאמר איפכא, ולאפוקי נפשיה מפלוגתא פסק המחבר שיאחז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם, מעתה צריך לאכול כזית מכל אחד, משום דלא ידעינן בהי מינייהו נפיק משום אכילת מצה). ט"ז סק"ב (כיון שהוא עושה כן כדי לצאת ידי שניהם, הוי כל אחד עליהם שם המוציא ושם על אכילת מצה, על כן צריך שיאכל מכל אחד כזית בשביל על אכילת מצה). וכ"ה בלקוטי טעמים ומנהגים (כיון שאכילת מצה צריכה להיות בכזית, ויש אומרים שזהו ממצה הא' ויש אומרים שזהו ממצה הב'). ונתבאר בפסקי דינים צמח צדק לו, ב-ג (הכוונה תהיה על תנאי, אם מהדין צריך לצאת בכזית דשלימה ידי חובת אכילת מצה, כדעת הטור, יהיה כן. ואם מהדין צריך לצאת על הפרוסה, יהי כן ... דממה נפשך יוצא בלי ספק). * וכל זה כשגם המצה העליונה השלימה היא שמורה לשם מצוה, משא"כ אם אינה שמורה לשם מצוה, סגי במה שיבצע ממנה כל שהוא, כדלקמן סי' תפב ס"ו (ויניח השמורה מלמטה, ושאינה שמורה מלמעלה, וביניהן יניח הפרוסה ... ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע מעט מהעליונה להמוציא וכזית מהפרוסה לעל אכילת מצה). כי אם העליונה אינה מצה שמורה לשם מצוה, ברכת על אכילת מצה היא ודאי על הפרוסה האמצעית, וברכת המוציא היא ודאי על העליונה, ולכן סגי בכל שהוא. * ולענין שיעור שני הכזיתים האלה, נתבאר לקמן סי' תפו ס"א (יש אומרים שהוא כחצי ביצה, ויש אומרים שהוא פחות מעט משליש ... במצה שהיא מן התורה וכן כל דבר שהוא מן התורה יש להחמיר כסברא הראשונה). והיינו שהכזית הראשון שמברכים עליו על אכילת מצה, יש להחמיר בו כחצי ביצה. אבל שאר כזיתי מצה שאוכלים במשך הסדר, שהם מדברי סופרים, סגי בפחות מעט משליש ביצה. ונתבאר לקמן (הערה 51), שיש סברא לומר, שצריך לבצוע כחצי ביצה מהפרוסה האמצעית וכחצי ביצה מהמצה מהעליונה (שהוא שיעור אכילת כזית מן התורה), ולאכול שניהם יחד. ויש סברא לומר, שיכול להסתפק בכשליש ביצה מהפרוסה האמצעית וכשליש ביצה ממצה העליונה, ולאכול שניהם יחד. שהרי משניהם יחד אכל יותר משיעור חצי ביצה (שהוא שיעור אכילת כזית מן התורה, דסגי בכזית משניהם יחד). וגם יצא ידי חיוב אכילת שני כזיתים מדברי סופרים, שכל אחד מהם הוא פחות משליש ביצה. ושיעורם בזמנינו יתבאר לקמן סי' תפו (ושם הערה 13). * וכל זה הוא במי שיש לו קערה של ג' מצות, שבוצע כזית מהעליונה השלימה וכזית מהפרוסה. משא"כ שאר בני הבית, שאין להם קערה של ג' מצות, וגם אין מספיק מצות עבורם בקערה של בעל הבית, ומוסיפים להם מצה לאכילת הכזית מחבילת המצות. סגי בכזית אחד הן לברכת המוציא והן לברכת על אכילת מצה, ואין תועלת בשני כזיתים. ובמילא מובן דלא סגי במה שיאכלו כשליש ביצה מהמצה, אלא צריכים לאכול כחצי ביצה מהמצה (שהוא שיעור אכילת כזית מן התורה).
687. ראב"ן קסו, א (ויאכלם ביחד, מזו כזית ומזו כזית). רא"ש פ"י ס"ל, מכל אחת כזית). טור ושו"ע שם (ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ... ויאכלם ... ביחד, כזית מכל אחד). וכן הוא לקמן בפסקי ההגדה (יבצע כזית מכל אחד משתיהן, ויאכלם ביחד).
688. ח"י סק"ה (הטעם נראה לי פשוט, אף לאותו דעה שיברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה, או איפכא, אי אפשר לברך ולאכלם זה אחר זה, דאי יברך תחלה המוציא ויאכל, איך יברך אחר כך על אכילת מצה, כיון שכבר אכל המצה ... ועל כרחך צריך לברך שני הברכות תחלה, ואם כן אם יאכל אחר כך פרוסת המוציא לבד, יהיה הפסק בין ברכת המצה לאכילתה, וכן להיפך. על כך יאכלם ביחד, שלא יהיה הפסק כלל). והיינו שזה פשוט, שאינו יכול לאכול הכזית של המוציא לפני ברכת על אכילת מצה, כמבואר בגמרא קטו, א (לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה), בתמיה. ועיקר הדיון כאן, למה לא יברך את שתי הברכות תחלה, ואז יאכל תחלה את הכזית של המוציא, ואחר כך את הכזית של על אכילת מצה. על זה מבאר שלא יעשה כן, מטעם הפסק בין ברכת המצה לאכילתה, אלא יאכלם ביחד. ועוד מבאר, שטעם זה הוא לכל אחד משני הדעות הנ"ל; אלא שלפי הדעה העיקרית שברכת המוציא היא על השלימה, מעיקר הדין הי' צריך להקדים אכילת הכזית מהשלימה, ואין עושים כן, כדי שלא יהי' הפסק. ולפי הדעה שברכת המוציא היא על הפרוסה, מעיקר הדין הי' צריך להקדים אכילת הכזית מהפרוסה, ואין עושים כן, כדי שלא יהי' הפסק. ועוד נתבאר לקמן ס"ט, טעם נוסף לזה שלכתחלה "שני כזיתים אלו צריך לאכלם ביחד". כי לפי הדעה שברכת המוציא היא על הפרוסה, "צריך לאכול תחלה הכזית של הפרוסה, דהיינו של המוציא, ואחר כך כזית של השלימה", וכשהוא אוכל תחלה את הכזית של השלימה הרי הוא מהפך את הסדר לדעתם (אלא שאם אינו יכול לאכול שני הכזיתים ביחד, אין חוששים לזה, שגם "אם היפך, אין בכאן איסור גמור אף לפי דבריהם").
689. מה שכתב לעיל בתחלת הסעיף "שיכניסם לפיו בבת אחת", נתבאר לעיל דהיינו שלא יפסיק בין שני הכזיתים. אבל מה שכותב כאן "יכניסם לפיו בבת אחת", פירושו ששני הכזיתים יהיו מרוסקים בפיו בבת אחת, ויוכל לבלוע אותם זה אחר זה בבת אחת, כמבואר כאן בפנים (ובהערה הבאה).
690. הלכה זו מיוסדת על הברייתא קטו, א (כורכן בבת אחת ואוכלן). מרדכי פ"י לח, ג (פירוש היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית [פסח] ואוכלן. וא"ת הא אין מחזיק בית הבליעה כל כך ... יש לומר הני מילי כשהאוכל שלם, אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי, וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא, ולכך מחזיק כולי האי). והיינו שבית הבליעה הוא הלוע (שבין חלל הפה לבין חלל הגרון), ששיעורו נתבאר לקמן סי' תרלט סי"א (שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה). וכאן מיירי בשלושה כזיתים, שאי אפשר לבלעם בבת אחת, כיון שבית הבליעה אינו יכול להחזיקם. ועל זה מתרץ, שכשהוא מגיע לבית הבליעה מרוסק מחזיק כולי האי. תרומת הדשן סי' קלט (יראה דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת. והכי מוכח ממרדכי ... מכאן מוכיח דאין לבולעו הזית של מצה מעט מעט, דאל"כ לא הוי קשה מידי, דשפיר יוכל להכניס כל ג' הזיתים לפיהו ולכוס אותו ביחד ולבולעו ביחד מעט מעט. אלא על כרחך מצוה לבולעו בבת אחת להלל. הוא הדין לדידן זית אחד של מצה או של מרור). הובא בב"י (בתרומת הדשן דקדק מדברי המרדכי, דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית של מצה כשהוא מרוסק בבת אחת), ודרכי משה ס"ק א (וכתב בתרומת הדשן ... צריך לאכלו ביחד, ולבלוע כל הזית ביחד), וט"ז ס"ק יא (בתרומת הדשן סי' קל"ט כתוב דמצוה מן המובחר לבלוע ביחד כל הכזית מצה). ופירש דבריו ב מ"א סק"ד (משמע מלשונו דדי כשיבלע כזית אחד בבת אחת ... דסבירא ליה דדי כשבולע זית אחד בבת אחת. ומ"ש בשו"ע דיאכלם ביחד, דהיינו שיכניסם לפיהו בבת אחת). והיינו שמלשון תרומת הדשן "לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת", נראה דסגי במה שבולע כל כזית בבת אחת. וכיון ששני הכזיתים הם בפיו בבת אחת, וכיון שבולע כל כזית בבת אחת, זה אחר זה, הרי זה חשוב כאילו בלע את שני הכזיתים בבת אחת. אבל באמת יש מקום בבית הבליעה להחזיק את שני הכזיתים המרוסקים בבת אחת (שהם לא יותר משיעור כביצה), ולכן נתבאר לקמן סכ"א (המצה והמרור שבכריכה זו צריך לבלוע אותה בבת אחת, ולכתחלה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקים בפיו, אלא אם כן קשה עליו לבלוע ב' הזיתים בבת אחת, שאז יכול לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים). אלא שמכל מקום קשה הדבר, ולכן מסתפק כאן בבליעת כל כזית בפני עצמו, ולקמן בכורך שצריך לבלוע את המצה יחד עם המרור, "יכול לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים" * הלכה זו, לבלוע כל כזית בבת אחת, מצינו גם לענין מרור, לקמן סי"ד (אף על פי שבמצה צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת לכתחלה, מכל מקום במרור, אם קשה עליו לבלוע כזית בבת אחת, יש לסמוך על מי שאומר שאין צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת). וכן נתבארה הלכה זו לענין ד' כוסות, כדלעיל סי' תעב ס"כ (צריך ליזהר לכתחלה לשתות רוב הרביעית בבת אחת, דהיינו שישתה אותו בשתיה אחת ולא יפסיקנו לשתי שתיות). וכן מצינו שישנה דעה הסוברת כן גם בפרוסת המוציא שבכל השנה, כדלעיל סי' קסז ס"ד (ושיעור פרוסת המוציא ... יש אומרים שהוא לא פחות מכזית ויאכלנו כולו בבת אחת). ובכל אלו לא נתבאר מהו טעם הידור זה. ואולי אפשר לבאר הטעם, על פי מה שנתבאר בשו"ע סי' קע ס"ז-ח (לא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן. לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן). ומכל מקום נתבאר לעיל סי' קסז ס"ד (מהלכות דרך ארץ שלא לבצוע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא גדולה יותר מכביצה בחול, מפני שנראה כרעבתן. אבל בשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, ואין לחוש לרעבתנות, כמו שיתבאר בסימן רע"ד). ולעיל שם סי' עדר ס"ג (מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, מפני שנראה כמחבב סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה, ואע"פ שבחול אין לעשות כן מפני שנראה כרעבתן, מכל מקום הואיל ואינו עושה כן כל ימות החול אלא בשבת בלבד, ניכר הדבר שאינו עושה בשביל רעבתנות אלא בשביל כבוד השבת). וזהו גם טעם ההידור לשתות רוב הרביעית בבת אחת, כדלעיל סי' קצ ס"ו (ומצוה לגמוע גמיעות גסות משום חיבוב מצוה). ונתבאר לעיל סי' תעב (הערה 136). וכן מהדרים לבלוע כל הכזית בבת אחת, ואין חוששים בזה משום גרגרן, כיון שהוא עושה כל זאת בשביל כבוד המצוה של אכילת מצה ושל ד' כוסות. וכיון שאי אפשר לבלוע שני כזיתים בבת אחת, לכן יש להכניס שני הכזיתים לפיו, באופן שיהיו בפיו בבת אחת מרוסקים, ואחר כך לבלוע כל כזית בבת אחת, זה אחר זה. * ולכאורה אין הכוונה בזה, שיכניס לתוך פיו את שני הכזיתים מצה ביחד, ואחר כך יתחיל לרסקם, שהרי זה אינו במציאות. אלא ודאי הכוונה, שיכניסם לפיו וירסקם לאט לאט, עד שיהיו שני הכזיתים מרוסקים בתוך פיו בבת אחת, ואחר כך יבלע כל כזית בבת אחת, זה אחר זה (ראה הערות ובאורים תשעג ע' 38). ואם אינו יכול לרסק בפיו שני הכזיתים ביחד, נתבאר לקמן סעיף הבא, שירסק כל כזית בפני עצמו ויבלע כולו בבת אחת. ואם גם זה אינו יכול, נתבאר לקמן ס"ח, שאזי סגי בדיעבד, אם ירסק ויבלע בזה אחר זה באכילות הרבה. * ובאמת, במצות הדקות והקשות שלנו, גם בליעת כל הכזית בבת אחת בלתי אפשרית. ונראה שכאן מיירי במצה הרכה שהיתה נהוגה עד לאותה תקופה, כדלקמן סי' תפו ס"ב (אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעכו). גם מה שנפסק לעיל סי' תס ס"י (אין עושין מצה עבה טפח ... אבל פחות מטפח אפילו משהו מותר לעשות), מיירי דוקא במצות הרכות כספוג. משא"כ במצות הקשות שלנו, אם יעשוה עובי טפח, או קצת פחות מטפח, יהיו קשות מדאי מכדי אכילה. גם מה שנפסק לעיל סי' תנח ס"י (המצה השנייה צריכה להיות יותר גדולה מהראשונה והשלישית, לפי שממנה צריך כשני זיתים לכל אחד מבני ביתו, כזית אחד לברכת על אכילת מצה וכזית אחד לאפיקומן), מיירי במצות הרכות כספוג. משא"כ במצות הדקות שלנו, אי אפשר שתהי' בכל מצה אלא 3 או 4 כזיתים, ואינה מספקת לתת ממנה "כשני זיתים לכל אחד מבני ביתו". סדר עריכת המצות הדקות והקשות התחיל אצל תלמידי המגיד, אשר אודות המצות האלו כותב רבינו בשו"ת שלו סי' ו (שהיתה עיסה קשה ... בעיסה קשה ... שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים, למהר מאד בלישה). וכיון שבמצות אלו אי אפשר לבלוע כל כזית בבת אחת, לא שמענו ולא ראינו מי שישתדל לבלוע כל כזית בבת אחת. ולכן גם לקמן בפסקי ההגדה נכתב סתם (ואחר כך יבצע כזית מכל אחד משתיהן ויאכלם ביחד), ולא הובאה כלל ההלכה שצריך לבלוע כל כזית מצה בבת אחת. כי בתקופת עריכת הסדור וההגדה של רבינו, כבר לא הי' שייך הדבר כל כך. ומה שכתב בפסקי ההגדה "ויאכלם ביחד", הוא באופן שנתבאר לקמן סכ"א, לענין כורך (לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים), כדי שלא יהיה הפסק בין ברכת על אכילת מצה לבין אכילת הכזית השייך לה (וכדלקמן בהערה הבאה). וגם כ"ק אדמו"ר זי"ע בעצמו לא נהג במנהג זה של בליעת כל כזית מצה בבת אחת, כמובא באוצר מנהגי חב"ד ע' קעו אות קכא (ואוכלן יחד בשתי ידיו. והיה ניכר שאינו בולע את ה"זיתים" בשלימותם). ולכן גם בלקוטי טעמים ומנהגים לא הוזכר הידור זה (לבלוע בבת אחת); רק לענין הד' כוסות (שותה הכוס, כולו (ב"ח סי' תע"ב), ובבת אחת (מ"א שם) – מנהג בית הרב. וכן בשאר ג' כוסות). כי דוקא בד' כוסות, ששתיית כל כוס בבת אחת אפשרית וקלה, הובא "מנהג בית הרב" לשתות הכוס כולו בבת אחת. משא"כ במצה שלנו, אשר בליעת כל הכזית בבת אחת כמעט בלתי אפשרית.
691. תוכן המשך הדברים כאן ס"ו-ח, ולקמן סכ"א: (א) בעקרון הי' צריך לרסק וגם לבלוע את שני הכזיתים יחד. (ב) כיון שאי אפשר לבלוע שני כזיתים בבת אחת, לכן יש לרסקם בפיו, עד שיהיו שני הכזיתים המרוסקים בפיו ביחד, ואחר כך יבלע את שני הכזיתים זה אחר זה. (ג) אם גם לרסק שני הכזיתים יחד אינו יכול, אזי יאכל כל כזית לחוד, וירסק ויבלע אותו בבת אחת. (ד) ובדיעבד סגי בכזית אחד בלבד, ויבלע אותו בבת אחת. (ה) ואם גם זה אינו יכול (לבלוע כזית שלם בבת אחת), סגי בדיעבד בכזית אחד באכילות הרבה, בכדי אכילת פרס. (ו) כל זה הוא כאן בשני הכזיתים מצה. משא"כ אצל כורך, שאי אפשר להפריד בין המצה לבין המרור, לכן "אם קשה עליו לבלוע ב' הזיתים בבת אחת, שאז יכול לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים". (ז) כבר נתבאר לעיל (בהערה הקודמת), שבמצות שלנו אי אפשר לבלוע כל הכזית בבת אחת, ולכן נוהגים כן גם בשני הכזיתים מצה, "לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים". שאף שאינו מקיים הידור מצוה זה של בליעתו בבת אחת, עכ"פ אוכלם ביחד, בלי הפסק בין זה לזה.
692. דהיינו שאם אינו יכול לרסק בפיו שני הזיתים ביחד, יש שני אופנים שיכול לקיים המצוה: (א) לאכול תחלה הכזית של המוציא, ולרסקו בפיו ולבלעו בבת אחת. שאז יקיים ההידור של בליעת הכזית בבת אחת; אבל יהי' הפסק בין ברכת אכילת מצה לאכילת הכזית של אכילת מצה. ולדעת הפוסקים שברכת המוציא היא על הפרוסה, תהי' אכילת הכזיתים שלא על הסדר הראוי. (ב) לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת, עד שיאכל כל השני זיתים. שאז לא יהי' שום הפסק בינם, ולכל הדעות לא יהי' היפוך בסדר אכילת הכזיתים; אבל לא יקיים ההידור של בליעת הכזית בבת אחת. ועל זה מבאר, שעדיף לעשות כאופן הראשון: (א) כמבואר כאן, שאכילת הכזית של המוציא אינה חשובה הפסק בדיעבד, בין ברכת אכילת מצה לאכילת הכזית של אכילת מצה. (ב) כמבואר לקמן ס"ט, שאם היפך הסדר, אין בכאן איסור גמור אף לפי דבריהם. וראה הערה הקודמת, שאם גם זה אינו יכול, אזי יעשה כאופן השני הנ"ל, וכן נהוג עתה.
693. כדלעיל ס"ה (והערה 38).
694. ראב"ן קסו, א (ואם אינו יכול לאכול שני הזיתים ביחד, אוכל זית של המוציא תחילה, כי הוא קודם לברכה וברכתו תדירה, והדר אכיל זית של אכילת מצה). טור ושו"ע ס"א (ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחלה ואחר כך של אכילת מצה). וכ"ה בטור סי' תפו (ואם אינו יכול לאוכלם ביחד, יאכל תחלה של המוציא ואחר כך של אכילת מצה).
695. ח"י סק"ה (ומכל מקום אם אי אפשר לו לאכול יחד, אוכלו זה אחר זה, ולא הוי הפסק דיעבד, כיון דהוי מענין אכילה).
696. ראה פס"ד צמח צדק לו, ב (שהרי אמרו דגביל לתורי לא הוי הפסק ... הוא הדין לברכת על אכילת מצה גם כן לא הוי ... הפסק, וכמ"ש הרא"ש, הובא בטור ושו"ע סי' תל"ב לענין ברכת הבדיקה, שאם הפסיק בדברים שמעניני הבדיקה אין צריך לחזור ולברך). והוא כדלעיל סי' קסז ס"י (ואפילו אם אמר תנו מאכל לבהמה, צורך הסעודה הוא, ואינו חשוב הפסק, לפי שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ... כיון שהוא צורך הסעודה ... אינו חשוב הפסק בדיעבד). וסי' תלב ס"ו (אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה, כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין הברכה לתחלת עשיית המצות ... אבל אם עבר ושח בינתיים בצרכי הבדיקה, אין צריך לחזור ולברך). * וכך גם להיפך, שאם אוכל תחלה את הכזית של ברכת על אכילת מצה, אינה חשובה הפסק בדיעבד בין ברכת המוציא לבין אכילת הכזית של ברכת המוציא, כדלקמן ס"ט (אם היפך אין בכאן איסור גמור, אף לפי דבריהם).
697. שאף אם אינו יכול לרסק בפיו שני הזיתים ביחד, מכל מקום עדיין צריך לאכול: (א) כזית מהשלימה וכזית מהפרוסה. (ב) לבלוע כל כזית בבת אחת (ראה לעיל הערה 44).
698. היינו כיון שבעת הברכה התכוין לצאת בכזית מהפרוסה או מהשלימה (כשתי הדעות דלעיל ס"ה), וכיון שמן התורה סגי בכזית אחד, כדלקמן סל"ב (ומשאכל כזית יצא ידי חובתו מן התורה). לכן יצא מהתורה בין כשאכל כזית מהשלימה ובין כשאכל כזית מהפרוסה. ולפי זה יש מקום לומר, שאם (לא אכל כזית מהשלימה לבד או מהפרוסה לבד, אלא) אכל כזית אחד משתיהן יחד, לא יצא אף בדיעבד. שהרי בעת ברכת על אכילת מצה, התכוין לצאת או בכזית מהשלימה או בכזית מהפרוסה, אבל לא בכזית משניהם יחד (ראה "הלכות ליל הסדר", הערה 1). ואפשר שמהתורה לא איכפת לן בכוונתו שבעת הברכה, כדלקמן סכ"ח (אכל מצה בלא כוונה שלא נתכוין לצאת ידי חובתו באכילה זו, יצא). וגם הברכות אינן מעכבות, כמובא בכמה מקומות (לעיל סי' לא ס"ב. סי' לג ס"ו. סי' ס ס"ב. סי' סו סי"ב. סי' רפד קו"א סוף ס"ק א. סי' רצט קו"א ס"ק ג. סי' שסו סי"ח. סי' שסח ס"ד. ולקמן סי' תקכז קו"א ס"ק א). ואם כן אפשר שבדיעבד סגי מהתורה אף בכזית אחד משניהם יחד (אף שכאן לא נזכר אלא "בדיעבד אפילו לא אכל אלא כזית אחד בלבד בין מהשלימה בין מהפרוסה"). * ונפקא מינה למעשה מכל הנ"ל, לפי מה שנתבאר לקמן סי' תפו ס"א (יש אומרים שהוא כחצי ביצה, ויש אומרים שהוא פחות מעט משליש ... במצה שהיא מן התורה וכן כל דבר שהוא מן התורה יש להחמיר כסברא הראשונה). והיינו שהכזית הראשון שמברכים עליו על אכילת מצה, יש להחמיר בו כחצי ביצה. אבל שאר כזיתי מצה שאוכלים במשך הסדר, שהם מדברי סופרים, סגי בפחות מעט משליש ביצה. הנה אם נאמר שמהתורה סגי בכזית אחד משניהם יחד, אם כן סגי במה שבוצע כשליש ביצה מהפרוסה האמצעית וכשליש ביצה ממצה העליונה, ולאכול שניהם יחד. שהרי מן התורה יצא ידי חובתו באכילת שני שלישי ביצה משני המצות יחד, ומדברי סופרים יצא ידי חובתו באכילת כשליש ביצה מהשלימה וכשליש ביצה מהפרוסה. אמנם אם נאמר שמהתורה צריך לאכול כזית אחד, או מהשלימה או מהפרוסה, אם כן צריך לבצוע כחצי ביצה מהפרוסה האמצעית וכחצי ביצה מהמצה מהעליונה, ולאכול שניהם יחד. ועוד נפקא מינה בזה לענין שיעור זמן אכילתו, כלקמן (הערה 54).
699. ברייתא קיד , ב (אכלן לחצאין יצא, ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס). טור ושו"ע ס"ו (אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית יצא, ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס). ויש כאן עוד שני פרטים בהלכה זו: (א) שזהו רק בדיעבד, אבל לכתחלה צריך לאכלו בבת אחת. כי אף שכתב מהרי"ל ע' קי, בשינויי נוסחאות (ויאכלם רצופין ... ובכדי אכילת פרס). השיב עליו מ"א ס"ק ד (ומהרי"ל כתב דיכול לאכול מעט מעט, ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס. אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד). (ב) לא זו בלבד "שלא ישהא בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס" (כלשון הטור ושו"ע הנ"ל), כי אם שלא יעבור "מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס", כמבואר במ"א ס"ק טו (דצריך שלא ישהא מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס). ח"י ס"ק כב (ובאמת מבואר לקמן סי' תרי"ב מש"ס ותוספתא וכל הפוסקים, עיי"ש בב"י, דמשעת התחלת אכילה ראשונה עד סוף גמר אכילה אחרונה הוא יותר מכדי אכילת פרס גם כן אין מצטרפות). וכן הוא לענין מרור, כדלקמן סי"ד (ובלבד שלא ישהה מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס). וכן הוא לענין אכילה ביום הכיפורים, כדלקמן סי' תריב ס"ג (והוא שלא שה[ה] מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס). וכן הוא לענין ברכה אחרונה, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ח ס"ב (אכל כחצי זית, ושהה מעט וחזר ואכל כחצי זית, אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס ... אינן מצטרפין זה עם זה, ואפילו לא הפסיק כלל באכילתו, אלא שהה כל כך מתחילת אכילת הכזית עד סופו). * וכל זה הוא לכזית הראשון, שהוא מן התורה. משא"כ מה שאנו אוכלים שני כזיתים, אחד להמוציא ואחד לאכילת מצה, אפשר לאכול כל אחד מהכזיתים בשיעור אכילת פרס, כמבואר בסדר נטילת ידים לסעודה סי"ח (והשיעור לצרף לכביצה הוא, שיאכל כל כזית בכדי אכילת פרס).
700. רמב"ם פ"א ה"ו (כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים). וכן הוא לעיל סי' תמב ס"א (פירוש ג' ביצים שהן חצי ככר), ובמנין המצוות שלפני סי' תכט, בשוה"ג מכת"י (פירוש ג' ביצים שהן חצי ככר). ובסדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ב (שהוא כחצי ככר של ששה ביצים).
701. סעיף ד (שיעור אכילת פרס שאמרו ביום הכיפורים ובכל איסורי תורה, בין שהן מן התורה בין שהן מדברי סופרים, יש אומרים שהוא כמו ד' ביצים, ויש אומרים שהוא כמו ג' ביצים שוחקות, כלומר במילוי ובריוח ולא בצמצום. ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל). וכיון שכאן מיירי בחיוב אכילת כזית מצה הראשון, שהוא מן התורה, לכן מבואר כאן שיעורו, שמתחלת האכילה עד סופה לא יעברו יותר מכדי אכילת ג' ביצים. וכן לעיל רס"י תמב, דמיירי בדין "לוקה מן התורה", אין לחייבו אלא בשיעור אכילת פרס של "ג' ביצים". וכן בסדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ב, שמטעם ספק ברכות להקל, אין לברך ברכה אחרונה אלא "אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס (שהוא כחצי ככר של ששה ביצים)". משא"כ בדבר שהוא מדברי סופרים, נתבאר לעיל סי' שסח ס"ג (כששה ביצים בינוניות פת, ויש אומרים שב' סעודות הן כשמונה ביצים). ובציונים שם (והעיקר כסברא הראשונה). ונתבאר יותר לקמן סי' תפו ס"א (שהעיקר כהאומרים שאין צריך יותר מכששה ביצים לעירוב, לפי שהעירוב הוא מדברי סופרים והולכין בו להקל). ולאידך, במקום ספק ברכות, כמו ברכת המוציא וברכת המזון על שיעור קביעות סעודה של מיני מזונות, אין לברך עד שיאכל שיעור קביעות סעודה של ד' ביצים, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ב ס"ב (ואם שבע ממנו יטול ידיו ויברך המוציא וברכת המזון עליו לבדו, והוא שאכל כשיעור ד' ביצים). ויש עוד כמה נפק"מ להלכה ממחלוקת זו, ויתבאר לקמן סי' תפו ס"א, ושם (הערה 9) * וכמה הוא שיעור זמן זה? נתבאר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' קח): "ששה מינוטין". ובתשובת אדמו"ר מהרי"נ מניעזין, בשם כ"ק אביו אדמו"ר הצמח צדק (שם בשוה"ג): "בענין שיעור אכילת פרס כמה הוא על הזייגער, דברתי כעת עם כ"ק אאמו"ר זי"נ, ומסכים הוא על שבעה מינוטין. וטעם וראי' לא אמר לי על זה. ולענין אכילת יום כיפורים אפשר נכון להחמיר כסברת החתם סופר על תשעה מינוט". והיינו כאמור לעיל ש"כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל". וכיון שתענית תשעה באב הוא מדברי סופרים לכן אפשר להקל (שהחולה יאכל פחות מכשיעור כל) 6 או 7 דקות, שהוא שיעור אכילת ג' ביצים. ואילו ביום הכיפורים שהוא מן התורה, יש להחמיר ולהוסיף עד ד' ביצים, שהיא תוספת שליש, דהיינו (שהחולה יאכל פחות מכשיעור כל) 9 דקות. ויש עוד דעות בזה, כמבואר בס' המנהגים חב"ד ע' 45 (ובשדי חמד פאת השדה אסיפת דינים מערכת אכילה בסופה הובאה שמועה מהרה"צ וכו' ה"ר הלל מפאריטש בשם הצמח צדק, אשר שיעורי אכילת פרס הוא "לא פחות משלשה מינוטין ולא יותר על שבעה מינוטין". ואף שאין אנו אחראין לכל השמועות, ובפרט שהוא בסתירה לשו"ת צמח צדק הנ"ל – למיחש מיבעי). יוצא אם כן שהכזית הראשון, שחיובו מן התורה, אם כן: (א) שיעורו כחצי ביצה, כדלקמן סי' תפו ס"א (כזית יש אומרים שהוא כחצי ביצה, ויש אומרים שהוא פחות מעט משליש ... במצה שהיא מן התורה וכן כל דבר שהוא מן התורה יש להחמיר כסברא הראשונה). (ב) צריך לסיים אכילתו במשך 6 דקות, ועדיף להשתדל לסיימו תוך 3 דקות. ואילו הכזיתים שחיובם מדברי סופרים, אם כן: (א) שיעורם כשליש ביצה. (ב) אפשר לסיים אכילתם בשיעור 9 דקות, שהוא שיעור אכילת ד' ביצים. ומה שאנו אוכלים שני כזיתים מעורבים מהמצה השלימה ומהפרוסה (כדלעיל הערה 44), נתבאר לעיל (הערה 51), שיש מקום להסתפק אם הכזית השני חיובו מהתורה, שאז: (א) שיעורו כחצי ביצה. (ב) צריך לסיים אכילתו במשך 6 (או 3) דקות (נוספות). או שחיובו מדברי סופרים, שאז: (א) שיעורו כשליש ביצה. (ב) אפשר לסיים אכילתו במשך 9 דקות (נוספות). והיינו ששני הכזיתים יחד אפשר לסיימם אף במשך 15 דקות (הכזית הראשון במשך 6 דקות, והשני במשך 9 דקות).
702. שאפילו אכל פחות מכזית והפסיק בשיחה, הוי כהפסיק בשיחה באמצע הסעודה, וכדלעיל סי' קסח ס"ז (ברכת המוציא אין לה שיעור, שאפילו אינו רוצה לאכול אלא פירור פחות מכזית צריך לברך המוציא). וגם לענין ברכת על אכילת מצה לא הוי הפסק מה שהשיח באמצע הכזית, כפי שהיא ההלכה למי שאין לו שום ירקות לכרפס, חוץ ממרור, שנתבאר לקמן סכ"ב (יברך עליהם על אכילת מרור כשמטבילם בחומץ או במי מלח קודם אמירת ההגדה, ואין צריך לאכול מהם כזית. ואחר כך, אחר שאכל הכזית של אכילת מצה, יטביל כזית מרור בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה ... ואף שמפסיק הרבה בין ברכת על אכילת מרור להכזית מרור שאוכל אחר המצה, אין בכך כלום, כיון שמיד אחר הברכה טעם מעט מהמרור, הרי התחיל במצוה, ואין כאן הפסק בין הברכה לתחילת עשיית המצוה). וכן הוא לקמן סי' תעח ס"ג (אפילו לא אכל עדיין כזית), ושם (הערה 18). ואפילו בעודו לועס, והפסיק בשיחה, אפשר דלא הוי הפסק, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ט ה"א (ואם שח בעודו לועס יש להסתפק אם צריך לחזור ולברך).
703. דהוי הפסק, כדלקמן סי"ח (אם עבר ושח בין הברכה להתחלת אכילת המצה או המרור, צריך לחזור ולברך, אם שח בדבר שאינו מענין הסעודה), ושם נסמן (הערה 128).
704. ס"ז (אם שח לאחר שהתחיל לבדוק אין צריך לחזור ולברך, כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה (עיין סי' תקצ"ב)). והיינו מה שנתבאר לקמן סי' תקצב ס"ז (אם עבר ושח אפילו דברים בטלים, אין צריך לחזור ולברך, דאין שייך הפסק באמצע מצוה אחת, כמו שהיושב בסוכה והלבוש תפילין מותר לשוח). * ומדייק לכתוב "עיין סי' תל"ב"; היינו מה שהובאה שם דעה לאסור אף באמצע מצוה (ומכל מקום לכתחלה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה, אפילו בדברי תורה, כי אם מעניני צרכי הבדיקה, לפי שיש אומרים שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך כשיגמור המצוה). משא"כ כאן דמיירי בדיעבד, אין חוששים לדעה הנ"ל.
705. כדלעיל ס"ז (ואם אינו יכול לרסק בפיו שני הזיתים ביחד, יאכל בתחלה הכזית של המוציא ... ואחר כך הכזית של אכילת מצה).
706. ח"י סק"ז (כזית המוציא אין צריך היסבה. אכן מדברי הטור משמע דשניהם בעי היסבה, וכן נוהגין). והיינו מ"ש הטור (ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה, לכך הרוצה לצאת ידי שניהם, יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחר זה, ואחר כך יבצע משתיהן ביחד ויאכל בהיסיבה. ואם לא היסב לא יצא).
707. כדלעיל ס"ה (לפי שיש אומרים שברכת המוציא היא על הפרוסה, שהיא לחם עני, וברכת על אכילת מצה היא על השלימה, לפיכך טוב לצאת ידי שניהם).
708. כדלעיל סי' תעב סי"ד (אימתי צריך להסב, בשעת אכילת כזית שמברך עליו על אכילת מצה).
709. כדלעיל ס"ד (לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה), וס"ז (יאכל בתחלה הכזית של המוציא ... ואחר כך הכזית של אכילת מצה). ונתבאר לעיל (הערה 27). * הלכה זו שחוששים גם להאומרים שברכת על אכילת מצה היא על השלימה, כבר נתבארה לעיל ס"ה (לענין אחיזה שתי המצות בעת ברכת על אכילת מצה, ולענין בציעת כזית מזו וכזית מזו). ומכל מקום לא הקשה שם קושיא זו שלפנינו. שהרי מיירי שם שאוכל את שתי הכזיתים יחד. משא"כ כאן מיירי שאוכל הכזית של המוציא תחלה ואחר כך את הכזית של אכילת מצה. ועל זה מקשה, שאם כן לדעה זו יהי' שלא על הסדר.
710. כדלעיל ס"ה (והערה 38).
711. סעיף ד (ואם הפרוסה תהיה מלמעלה, יצטרך לעבור על המצות כשיברך המוציא בתחלה). משא"כ לסברא האחרונה הי' צריך להניח הפרוסה על גבי השלימה, שבה מקיימים את המצוה הראשונה של ברכת המוציא.
712. כדלעיל ס"ז (יאכל בתחלה הכזית של המוציא, דהיינו של השלימה לפי סברא הראשונה (שהיא עיקר), ואחר כך הכזית של אכילת מצה). משא"כ לסברא האחרונה הי' צריך לאכול בתחלה את הפרוסה.
713. בשלוש הלכות המנויות: (א) שבעת אמירת ברכת על אכילת מצה, יאחז גם את המצה השלימה העליונה, כמבואר לעיל בתחלת סעיף ה (יאחוז בפרוסה מלמטה ובהעליונה מלמעלה, ויברך על אכילת מצה). (ב) לבצוע כזית גם מן המצה העליונה, כמבואר לעיל ס"ה (כיון שבשביל ברכת אכילת מצה צריך לבצוע כזית ... לפיכך לצאת ידי שניהם צריך לבצוע כזית מזו וכזית מזו). (ג) להסב גם בעת אכילת הכזית של המוציא, כמבואר כאן (כדי לצאת גם להאומרים שהכזית של השלימה עליו הוא מברך על אכילת מצה, ובו הוא יוצא ידי חובתו, ואינו יוצא אלא בהסיבה).
714. רוקח סי' רפג ד"ה מצה (ירושלמי ... ומברך המוציא וטמיש במילחא). וכן הוא באור זרוע סי' רנב, ובראבי"ה סי' תקכה ע' 159. טור ושו"ע ס"א (ויטבל במלח).
715. מהרי"ל סדר ההגדה ע' קי (אמר מהר"י סג"ל מצה דברכת המוציא שתי לילות דפסח אין טובלין במלח, כמו בשאר השנה). רמ"א ס"א (ואין המנהג לטבלה במלח).
716. רמ"א ס"א (דפת נקי אין צריך מלח).
717. סעיף ח (ואם היא פת נקיה ... אין צריך להמתין).
718. לבוש ס"א (אף על גב דבלאו הכי לא היינו צריכין טיבול כיון דפת נקייה היא, מכל מקום המנהג בכל ימי הפסח להצריכה טיבול חוץ מבלילה הראשונה). ח"י ס"ק ד (ובשאר כל השנה המנהג לטבלו אף בפת נקי, וכן כל ימי הפסח, רק שני לילות ראשונות). ולעיל סי' קסז ס"ח (ואם היא פת נקיה ... אין צריך להמתין ... מכל מקום נהגו להניח מלח על השולחן ... ועל פי הקבלה יש לטבל פרוסת הבציעה במלח ג' פעמים).
719. מהרי"ל שם (משום חיבת מצה). ח"י סק"ד (מהרי"ל כתב משום חיבוב מצה). וכן הוא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ויאכלם (ואינו טובל במלח, מפני חיבוב מצוה, שלא יהא תערובות טעם אחר כלל (מהרי"ל. שו"ע רבינו סי' תע"ה ס"י) – וכן הוא מנהג בית הרב).
720. ראה לעיל סי' תנה סל"ג (אם עבר ונתן בה מלח אינה נקראת עשירה מחמת המלח שבה, שהרי גם העני נותן מלח בעיסה). ובטור שם (ויש אומרים שבלילה ראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה, וגם זה אינו, שאינה נקראת עשירה אלא שנילושה ביין ושמן ודבש, אבל מלח אינו מעשירה).
721. משמעות הטור (כתב רב עמרם ויברך המוציא ויטבל בחרוסת ויאכל, וכ"כ הרמב"ם ז"ל, ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה ... ועוד מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא). ואף לפי האמור בברייתא מא, א (יוצאין ברקיק השרוי). וכן נפסק בטור ושו"ע סי' תסא ס"ד (יוצא אדם במצה שרויה). נתבאר במ"א שם ס"ק ז (מדסתם הרב"י משמע דאפילו ביין שרי ... אבל מלשון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דדוקא במים, אבל לא ביין שמבטל טעם מצה ... ואף במים כתב הרי"ף דלא שרינן אלא לזקן או לחולה). ובח"י שם ס"ק יב (ובשאר כל אדם אף דיעבד אינו יוצא בשרוי ביין או במשקים). ומחמת חילוקי הדעות בזה, כתב כאן באופן סתמי "יש למנוע מעיקר הדין".
722. סוף סי"ב (יוצא אדם ידי חובתו במצה שרוייה במים לאחר אפייתה ... ומכל מקום לכתחלה טוב שלא לצאת במצה שרוייה, אלא אם כן הוא זקן או חולה וקשה לו לאכול מצה יבישה, אז שורין לו במים ... אבל לא בשאר משקין ומי פירות ולא במרק לפי שהן מפיגין את טעם המצה שנותנין בה טעם שלהם). ובסי' תסב ס"ח (ויש נוהגין שלא לקטף בשני ימים הראשונים אפילו לאחר אפייתן, גזירה שמא יקח אותה למצות מצוה, והן פסולות, לפי שהמצה שאדם יוצא בה ידי חובתו צריך שלא יהיה בה תערובת שום טעם אחר אלא טעם מצה בלבד, שאם יש בה תערובת טעם אחר אותו טעם הוא מפיג את טעם המצה).
723. רא"ש פ"י סי' כו (דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, וחובה הוא להביא מרור אחר מצה). שבלי הלקט סי' ריח (לפי שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, תכף למצה תהא ברכת מרור). וכן הוא לעיל סי' תעג סי"ז (שחייב הוא לאכול מרור אחר המצה מיד). לקמן סכ"ב (שכך היא המצוה לכתחלה שלא לצאת ידי חובת מרור קודם שיצא ידי חובת מצה, שנאמר על מצות ומרורים). והטעם שצריך ליקח "מיד", בנוסף לטעם העיקרי, שזהו פירוש "על מצות ומרורים יאכלוהו" שיאכל המרור מיד אחרי המצה (אפילו לדעת חכמים החולקים על הלל, וסוברים שאין צריך לכרכן ולאכלם יחד). יש לזה גם טעם נוסף, כדי שלא להפסיק בין ברכת על אכילת מצה לבין אכילת הכורך (שאחר המרור), כדלקמן סי"ח (צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכה זו וברכת המרור גם לכריכה זו).
724. משנה לט, א (ומצטרפין לכזית). רא"ש פ"י סכ"ה (משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה בפחות מכזית). טוש"ע ס"א (יקח כזית מרור). וכמו לענין מצה, שנתבאר לעיל ס"ה (שעל פחות מכזית אינו יכול לברך, שאינו יוצא ידי חובתו בפחות מכזית), ושם (הערה 37).
725. רב פפא קטו, רע"ב (אמר רב פפא ... האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת, משום קפא). טור ושו"ע ס"א (ואחר כך יקח כזית מרור, וישקענו כולו בחרוסת). והיינו שלפי הדעה שהוא משום מצוה, סגי בטיבול מקצתו (כדלקמן בסמוך), אבל לפי הדעה שהוא משום חשש קפא, צריך לשקע את כולו בחרוסת (כדי להמית את התולעת שבכל המרור).
726. ר"ח שם (כדי שתמות הקפא שבאותו הירק מן החומץ שבחרוסת. פירוש קפא תולעת). הובא ברשב"ם שם ד"ה צריך (ור"ח פירש קפא תולעת). תוס' שם ד"ה קפא (פירש ר"ח תולעת). לבוש ס"א (ויש אומרים מין תולעת יש בתוכו וימות מן החרוסת). ט"ז סק"ד (משום קפא, פירוש מין תולעת יש בתוכו, וימות בחרוסת). ומה שאין חוששים בו לאכילת שרץ, הובא בר"ח שם מתוספתא תרומות פ"ז הי"ב (הקפא שבירק והיבחושין שבחומץ ושביין מותרין. סיננם במסננת אסורין). ופירש ברשב"ם פסחים שם (דכיון דפריש ממקום רביתיה, הוי ליה כשרץ השורץ על הארץ). והיינו שכל זמן שלא סינן את הקפא, עדיין לא פירש מהמרור, ולא הוי כשרץ השורץ על הארץ). וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' פד ס"ד (תולעים הגדלים בפירות, בתלוש, מותרים. שלא אסרה תורה אלא שרץ השורץ על הארץ. במה דברים אמורים, שלא פירשו מן הפרי. אבל פירשו מן הפרי ... אסור). כל זה הוא הפירוש בתוספתא שם, לגירסת הרשב"ם ותוס' הנ"ל. אבל הגירסה שלפנינו היא "הקפא שבירק חייב". ודן בזה בתוספתא כפשוטה שם (ע' 407). ועוד תירץ בתוס' שם (ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא, וסמיך שמואל ארובא, ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת). * כל זה הוא לפי הפירוש האמור כאן. אמנם באופן אחר נתבאר לעיל סי' תעא סי"ב (כדי לבטל הארס שבמרור שלא יזיקנו). והוא כפירוש רש"י ורשב"ם שם ד"ה צריך (ארס שבחזרת, שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים). וכפירוש הראשון שבלבוש ס"א (כדי להמית את הארס שבתוך המרור). וראה "הלכות ליל הסדר" הערה 2.
727. בעיקר טעם טיבול המרור בחרוסת, יש מחלוקת התנאים (משנה קיד, א) אם הוא משום קפא, או משום מצוה (גמרא קטז, א), או שניהם, והכי קיי"ל, כמבואר כאן. ויש מחלוקת הפוסקים אם משום קפא פירושו כדי להמית את התולעת שבמרור, שאינה מצויה בזמנינו, כמבואר כאן, או כדי לבטל הארס שבמרור, שנזכר לעיל סי' תעא סי"ב (שמצוי אף בזמנינו). ומזה יוצאים כמה נפק"מ להלכה: (א) אם צריך לשקע כל המרור בחרוסת – כדי להמית הקפא, או סגי בטיבול – משום מצוה. וקיי"ל שבזמנינו לא נשאר אלא הטעם של משום מצוה, וסגי בטיבול, כמבואר כאן. (ב) אם צריך לברך על מצות חרוסת. וקיי"ל שאף שהוא משום מצוה, מכל מקום אין צריך לברך עליו, כי הוא בטל למרור, כמבואר כאן. (ג) אם יש להמנע מאכילת המינים שנכנסים לחרוסת בערב פסח, כדי לאכלם בתיאבון בליל הסדר. וקיי"ל שאפשר לאכלם, כי לפי הטעם שמשום קפא אין ענין באכילה לתיאבון, ואפילו לטעם משום מצוה, מנערים אותו מהמרור ואין אוכלים אותו (תעא, יב). אבל מכל מקום נוהגים שלא לאכלו בערב פסח, לפי מה שקיי"ל שהוא משום מצוה (לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה שלחן עורך, והערה 881). (ד) אם יש להמנע מטיבול הכרפס בחרוסת, כי לאחר שמילא כריסו ממנו יביאנה למצוה אתמהה. וקיי"ל שאם אין לו מי מלח יכול לטבול בחרוסת (תעג, יד. והערה 113). אבל נוהגים להמנע מזה מטעם הנ"ל (פיסקה במי מלח, והערה 289). (ה) אם הוא משום מצוה, יש להכניס בו המינים של זכר לטיט ולתפוח ולדם (תעג, לב), ולהניחו על השלחן בעת אמירת ההגדה (תעג, כ. כו). והכי קיי"ל. (ו) בכל אופן, אין חוששים לקפא בכורך שאוכלו עם מצה (תעה, יט). סיכום כללי במצות החרוסת – לעיל סי' תעג ס"כ (והערה 163). סיכום כללי של המינים הכלולים בחרוסת – לעיל סי' תעג סל"ב (והערה 274).
728. פר"ח ס"א ד"ה ומ"ש וישקענו (ומכל מקום אנו לא נהגנו לשקעו כולו בחרוסת ... שקפא זה אינו מצוי בינינו. ומה שאנו מביאין חרוסת על השולחן משום דקיימא לן כרבי אלעזר בר צדוק דהוי משום מצוה). והיינו כדתנן קיד, א (הביאו לפניו ... וחרוסת ... אע"פ שאין חרוסת מצוה. ר"א (בן) צדוק אומר מצוה). ובגמרא קטז, א (ואי לא מצוה משום מאי מייתי לה, א"ר אמי משום קפא ... מאי מצוה, רבי לוי אומר זכר לתפוח, ור' יוחנן אומר זכר לטיט). ובתוס' שם ד"ה תגרי (משמע דהלכה כר' אלעזר ב"ר צדוק). ואף שבפירוש המשניות להרמב"ם שם (ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה, חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת. ואינה הלכה). מכל מקום פסק בחיבורו פ"ז הי"א (החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים). וביאר הפר"ח סי' תעג ס"ה (והרמב"ם בפירוש המשנה כתב שלדעת ר' צדוק חייב לברך על אכילת חרוסת, ואינה הלכה אלא כתנא קמא, דטעמא דחרוסת משום קפא. אבל בחיבורו חזר בו ופסק כרבי אלעזר בר' צדוק, משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה. והא דאמרינן התם האי חסא צריך לשקועי בחרוסת משום קפא, לאו משום דסבירא ליה כתנא קמא, אלא דאף לר' אלעזר בר' צדוק צריך לשקועיה משום קפא ... אין מברכין עליו לפי שהוא טפל למרור, כמו שכתב הטור לקמן בסימן תע"ה, וזה דעת שאר הפוסקים שפסקו כרבי אלעזר ב"ר צדוק ולא הזכירו לברך עליו). וזהו שנתבאר כאן, שכיון שקפא זה אינו מצוי בינינו, לכן לא נשאר הטיבול בחרוסת אלא משום מצוה, היינו דקיי"ל כרבי אלעזר ב"ר צדוק, שטעם החרוסת הוא משום קפא וגם מטעם מצוה, כמבואר בלקוטי שיחות חל"ב ע' 45 הערה 14 (וצריך לומר, שאדמו"ר הזקן סבירא ליה (כהפר"ח שם סי' תע״ג ס״ה), דאף לרבי אלעזר ב"ר צדוק צריך לשקעו משום קפא. עיי״ש. וכדברי הברכי יוסף שם סי״א בסופו.( והיינו כמבואר בברכי יוסף סי' תעג סי"א (אפשר דגם לרבי אלעזר בר צדוק יש צורך בחרוסת משום קפא, כמ"ש הרב פר"ח. והיינו דאמר אביי צריך לקהויי משום קפא, דגם לרבי אלעזר בר צדוק איתא להא דמשום קפא, ולסמוכי זכר לטיט). ועכשיו בטל הטעם של קפא, ונשאר רק הטעם של מצוה. וכן נתבאר לעיל סי' תעג ס"כ (ותקנו שיהיה לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה, שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים וזכר לתפוח), וסכ"ו (החרוסת ... שאינן באין על השלחן אלא לזכר), וסל"ב (החרוסת צריך להיות עב לפי שהוא זכר לטיט). ומטעם זה לא נהגו לשקע את כל המרור בחרוסת, כי אף שלפי הטעם "משום קפא" הי' צריך לשקע את כל המרור בחרוסת (כדי להמית את התולעת שבכל המרור). מכל מקום כיון שלא נשאר אצלינו רק הטעם של זכר לטיט, סגי במה שמטבילין בו את המרור, ואין משקעין את כולו. ולא רק שאין מקפידים לשקע כולו בחרוסת, אלא יתירה מזו, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים (ואין משקע כל הכזית בחרוסת, לפי שעתה אין מצוי קפא (מין תולעת) במרור כמו בימי הש"ס, ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה זכר לטיט (פר"ח. שו"ע רבינו סי' תע"ה סי' יא) – ועדיף שלא לשקוע כולו, כדי שלא לבטל טעם המרירות, כן אפשר לומר). והיינו כדלקמן סי"ב (יזהר להוציאו מיד ולא ישהנו בתוכו שמא יתבטל טעם מרירתו על ידי הקיוהא שבחרוסת). ולכן גם מתחלה מדייקים שלא לשקע כל הכזית מרור בחרוסת. וראה הערות ובאורים תתקנט ע' 42 ואילך.
729. טור (ואין מברכין על החרוסת, אף על פי שהיא מצוה, לפי שהוא טפל למרור). אבודרהם סדר ההגדה ופירושה (והטעם שאין מברכין על החרוסת, ואף על פי שהיא מצוה מדברי סופרים, מפני שהיא טפילה). לבוש סוף ס"א (ואין מברכין על החרוסת, אף על פי שהוא מצוה דרבנן, לפי שהוא טפל למרור, וכיון שבירך על העיקר פטר את הטפל). והיינו שזה פשוט, שאם הטיבול הוא מחשש קפא, אין צריך לברך עליו, כדלעיל סי' תלה ס"ד (ועל בדיקה שלאחר הרגל לא יברך כלום ... אם לא היינו חוששין שיבא לידי מכשול אין בשהייה זו מצד עצמה איסור כלל, ולכך אין לברך על ביעור זה (כמו שהממית עופות שנדרסו שאסור להשהותן משום חשש תקלה, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' נ"ז, ואין מברך על ביעורן מביתו)). וסי' תמב ס"ז (לא יברך על ביעור זה כיון שאין צריך לבערו רק משום חשש תקלה, שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה, לא שייך לברך על מצות ביעור). וסי' קפא ס"א (מים אחרונים ... אין להם לברך על נטילה זו, כמו שאין מברכין על שמירה משאר סכנות, כגון המסנן מים בלילה מפני סכנות עלוקה וכיוצא בזה). וגם זה פשוט שאין צריך לברך על החרוסת ברכת הנהנין (בורא פרי העץ), שהוא בטל למרור שמטבילין בו, וכדלעיל סי' ריב ס"ג (פת הבאה בכסנין שמברך עליה בורא מיני מזונות, אם שורה אותה ביין או יי"ש ושאר משקין, אין צריך לברך על משקה הבלוע בה ולא על משקה שעל גבה, כגון שמטבל בדבש ואוכל). אלא כאן מיירי ברכת המצות, שיתבאר לקמן סט"ז (שמצות של תורה אינן מבטלות זו את זו, ששקולין הן כאחת, שכולן קיום מצותיו של הקב"ה הן). ומכל מקום אין צריך לברך על החרוסת, שהוא טפל למרור, ונפטר בברכת המרור. והטעם שהוא טפל, נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ, פיסקה ברכה זו (והערה 841).
730. רמב"ם פ"ח ה"ח (ומברך על אכילת מרור). טור (ויברך על אכילת מרור). וכן הוא לעיל סי' תלב ס"ד (שמברכין עליהם בלשון על כמו על אכילת ... מרור). הטעם שמברכין בלשון על, כמו "על אכילת מצה", נתבאר לעיל (הערה 32). והטעם שאין מברכים (בלשון הכתוב) "על אכילת מרורים", יתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ברוך אתה כו' מרור (והערה 843).
731. מ"א סי' תעג סקי"ט (ומברך בורא פרי האדמה, קודם הטיבול, כדי שיהא עובר לעשייתן. והוא הדין במרור (מהרי"ל). וקשה דהא הברכה לא קאי רק על האכילה, דמברך בורא פרי האדמה, והוא הדין גבי מרור, וצ"ע). ח"י כאן סק"ח (ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה, דמקרי עובר לעשייתן. וכן מתבאר לעיל סי' תע"ג ס"ו גבי טיבול ראשון. ודלא כמהרי"ל. וכן כתב שם המ"א). וכדלעיל סי' כה סי"ז (לא יברך קודם הנחה על הקיבורת או על הראש, מפני שצריך לקרב הברכה לעשיית המצוה ולסומכן זו לזו בכל מה דאפשר). וכן הוא בלקוטי טעמים ומנהגים (לענין טיבול כרפס), פיסקה ויטבול (ויטבול – ואחר כך – ויברך. כדי לתכוף הברכה להאכילה בכל מה דאפשר (חק יעקב סי' תע"ה סק"[ח]). ולענין טיבול מרור, פיסקה ויטבול (ויטבול – ואחר כך – ויברך. כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה). אלא שכאן במרור מיירי בברכת המצות (לפני אכילת המרור). ובכרפס מיירי בברכת הנהנין (לפני אכילת הכרפס). שגם בזה נתבאר לעיל סי' קסז ס"ו (אין לברך המוציא קודם שיתפוס הלחם בידו, כמו שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן כשהמצוה מזומנת בידו לעשותה, ולא קודם לכן, כמו שנתבאר בסימן כ"ה).
732. רב פפא קטו, ב (אמר רב פפא לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא). טור ושו"ע ס"א (ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירותו). והוא כדלקמן סכ"ה (שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכל, זכר לוימררו את חייהם).
733. רשב"ם שם ד"ה אגב חלייה (שנותנין בו תפוחין כדמוכח לקמן זכר לתפוח). והיינו כדאמרינן התם קטז, א (צריך לקהוייה ... זכר לתפוח). פר"ח סי' תעג ס"ה סוד"ה ומ"ש וחרוסת (דאמרינן התם לא נישהי איניש מרור בחרוסת דילמא אגב חולייה מבטל ליה למרוריה, ופירשו הר"ן ורשב"ם אגב חולייה שנותנין בו תפוחים כדאמרינן לקמן זכר לתפוח, אלמא צריך לקהויי). וראה גם לעיל סי' תעג סוף סל"ב (צריך ליתן לתוכו דבר שיש בו קיוהא, כגון תפוחים או יין וחומץ, זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות).
734. חדושי רבינו יונה, סדר ליל פסח (מיהו [מנער] למרור בתר הכי דלא לישתייר ביה מחרוסת פורתא, כי היכי דלא מבטל ליה למרריה, כיון שירבה עליו טעם החרוסת). הובא בטור (ומטעם זה כתב ה"ר יונה שצריך לנער החרוסת מעליו שלא יתבטל טעמו). שו"ע שם (ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו). וכן הוא בפסקי ההגדה (ויטבל בחרוסת, וינער החרוסת מעליו, כדי שלא יתבטל טעם המרירות).
735. גמרא קח, א (מרור אין צריך הסיבה). רש"י שם ד"ה מרור אין צריך הסיבה (שהוא זכר לעבדות). טור ושו"ע ס"א (ויאכלנו בלא הסיבה). וכן הוא בפסקי ההגדה (ויאכלנו בלי הסיבה).
736. סי"ד (אימתי צריך להסב, בשעת ... לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות). והיינו שצריך להסב רק בדברים שהם זכר לגאולה, משא"כ מרור.
737. ב"י ד"ה ומ"ש ויאכלנו (ונראה לי שאם רצה לאכלו בהסיבה רשאי). מ"א ס"ק ו (ואם אכלו בהסיבה יצא (כן משמע בגמרא)). ונתבאר במחצית השקל (ניהו דאמרינן בגמרא מרור אין צריך הסיבה, משום דמורה על העבדות, מכל מקום אם מיסב אין בכך כלום, דהא הלל כרך פסח מצה ומרור יחד, ופסח ומצה על כרחך צריכים הסיבה, ואיך אכל עמהם המרור בהסיבה, אלא ודאי דדיעבד יצא. וגבי הלל מיקרי דיעבד, כיון דאי אפשר בענין אחר). וכדלקמן ס"כ (כריכה זו יש אומרים שאין צריך הסיבה, כיון שאוכלין בה מרור, ומרור אין צריך הסיבה. ויש אומרים שצריכה הסיבה, כיון שמצה צריכה הסיבה. ואף שכבר אכל מצה בהסיבה, מכל מקום כריכה זו היא זכר למקדש כהלל, והלל לא היה אוכל מצה קודם כריכה זו, ובמצה שבכריכה זו הוא יוצא ידי חובתו, והיה צריך להסב באכילתה, לפיכך גם אנחנו צריכים להסב. וכן עיקר כמו שנתבאר בסימן תע"ב). ח"י ס"ק ט (ואם רוצה להיסב רשאי).
738. כמו במצה, שנתבאר לעיל ס"ו (ושם הערה 43). וכן הוא בכורך (לקמן סכ"א).
739. מ"א סוף סק"ד (מיהו במרור יכול לסמוך על מהרי"ל, אם קשה עליו לבלוע ביחד). משא"כ כשלא קשה עליו, צריך לבלוע בבת אחד גם במרור, כמבואר בתרומת הדשן סי' קלט (מצוה לבולעו בבת אחת להלל. הוא הדין לדידן זית אחד של מצה או של מרור). הובא בט"ז סקי"א (בתרומת הדשן סי' קל"ט כתוב דמצוה מן המובחר לבלוע ביחד כל הכזית מצה, וכן של המרור). וכ"ה לקמן סכ"א לענין כורך (ולכתחלה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקים בפיו. אלא אם כן קשה עליו לבלוע ב' הזיתים בבת אחת).
740. מהרי"ל סדר ההגדה ע' קי, בשינויי נוסחאות (ויאכלם רצופין, סמוך לה, ובכדי אכילת פרס). הובא במ"א שם (ומהרי"ל כתב דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס).
741. כמו במצה, שנתבאר לעיל ס"ח (והערות 52-54).
742. עתה בא לבאר מצות כורך, שעושים מהמצה השלישית, כדלעיל סי' תנח ס"ז (ובשלישית עושין מצוה השלישית דהיינו הכריכה עם המרור). ובפסקי ההגדה (כורך ... יקח מצה הג'). והטעם נתבאר בתוס' קטז, א סד"ה מה (ולכך עושין על השלישית כריכה, כדי שלקיים מצוה בשלשתן). רא"ש פ"י סי' ל (דכיון דתיקון שלוש, מכל חדא נעביד בה מצוה). ט"ז ס"ק ה (מצה שלישית, כדי לקיים בה מצוה אחת). וכן הוא לקמן סי' תפב ס"ד (ולכתחלה יש לעשות בכל מצה מצוה אחת, כמו שנתבאר בסימן תע"ה).
743. בהעלותך ט, יא. והוא הנאמר בפסח שני. ואילו בפסח ראשון נאמר (בא יב, ח) "צלי אש ומצות, על מרורים יאכלוהו". וכן לקמן סט"ז (שלפי דעת הלל הזקן אין אדם יוצא ידי חובתו מן התורה אלא אם כן כורך כזית פסח וכזית מרור וכזית מצה ואוכלן ביחד, לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו). וכן אומרים בהגדה (כן עשה הלל ... כמו שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו). וראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה על מצות (והערות 870-873).
744. רבא קכ , א (אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ... דכתיב על מצות ומרורים, בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור). רמב"ם פ"ז הי"ב (אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה, אפילו אין שם קרבן פסח). וכן הוא לקמן סכ"ט (לפי שמרור בזמן הזה מדברי סופרים). סי' תפה ס"ג (מרור בזמן הזה שהוא מדברי סופרים). סי' תפו ס"א (במרור שהוא מדברי סופרים). לעיל סי' תנד ס"ו (בזמן הזה שמצות אכילת מרור אינה אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר בסי' תע"ה). * וכל זה הוא בזמן הזה, אבל בזמן בית המקדש, הובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה צפון (אין לומר ... כי כל עיקר המרור – מן התורה – הוא רק מכשיר הפסח (פסחים צ, א) ואינו מצוה בפני עצמה (רמב"ם הל' חמץ ומצה רפ"ז) – כי ישנו חיוב למרור גם אם אין מחוייבים בקרבן פסח (עיין פסחים צא, ב. קידושין לז, ב. תוספתא פסחים ספ"ב. צפנת פענח על הרמב"ם שם)), ושם נסמן (הערה 900).
745. וכן הוא לקמן סי"ז (שהרי מרור בזמן הזה תקנוהו חכמים זכר למקדש). וסי"ח (ויאכלן ביחד זכר למקדש כהלל), וסי"ט (כריכה זו היא זכר למקדש כהלל), וס"כ (כריכה זו היא זכר למקדש כהלל). והיינו שמה שתיקנו חכמים אכילת מרור בזמן הזה, אינו "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים", אלא זכר למרור שנאכל בזמן שבית המקדש קים; ומה שצותה התורה לאכול את המרור בזמן בית המקדש הוא "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". והנפקא מינה מהנ"ל היא בעיקר לדעת הלל, שבזמן הזה לא תיקנו חכמים כלל את מצות אכילת המרור בפני עצמו, אלא את אכילת הכורך זכר למקדש, כדלקמן סי"ז (מרור בזמן הזה תקנוהו חכמים זכר למקדש, שהיה אז חיובו מן התורה, ובזמן שבית המקדש קיים אינו יוצא ידי חובת מרור מן התורה לפי דעת הלל אלא אם כן כורכו עם המצה, לפיכך גם עכשיו צריך לכורכו עם מצה), ושם (הערה 114). וכך הוא גם לדעת חבריו, שבזמן בית המקדש היתה המצוה לאכול את המרור מיד אחר הפסח והמצה. ובזמן הזה שאין לנו פסח, תיקנו חכמים זכר למקדש, לאכול את המרור מיד אחר המצה, כדלעיל סי"א (אחר שאכל הכזית של אכילת מצה יקח מיד כזית מרור), ושם (הערה 76). ומכל מקום אין מנהגינו לומר בעת האכילה "זכר למקדש", לא באכילת מרור ולא באכילת כורך. ויש נוהגים לאמור באכילת כורך "זכר למקדש כהלל". ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה כן עשה. וראה הערות ובאורים תתקיז ע' 23. "הלכות ליל הסדר" הערה 3.
746. רבא שם (אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ... הא כתיב על מצות ומרורים, מצה מיהדר הדר ביה קרא, בערב תאכלו מצות). רמב"ם פ"ו ה"א (מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה). וכן הוא לעיל במנין המצות שלפני סי' תכט (יש בכללן ... מצות עשה ... לאכול מצה בליל ט"ו בניסן). ולקמן סל"ב (חיוב אכילת מצה ... בלילה הראשון ... שנאמר בערב תאכלו מצות).
747. בא יב, יח.
748. את תוכן ההלכה שלפנינו, סעיפים טז-יח, מסכם בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה כורך: לדעת הלל הזקן: בזמן שיש פסח אינו יוצא אלא אם כן כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד. בזמן שאין פסח אינו יוצא ידי חובת מצה – שהוא מן התורה – אלא אם אוכלה בפ"ע. ואינו יוצא ידי חובת מרור – שתקנוהו חכמים זכר למקדש – אלא אם כן כורכו עם מצה ואוכלן ביחד (כמו שעשה בזמן בית המקדש). נמצא יש עליו, בזמן הזה, חיוב מצה שני מדרבנן, לדעת הלל. ולא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו וצריך לצאת ידי שניהם.
749. גמרא קטו , א (לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא). וראה גם לעיל סוף ס"י (לטבל המצה במשקין יש למנוע מעיקר הדין), ושם (הערה 74). וכן הוא לקמן סי' תפב סוף ס"א (שאינו יוצא ידי חובת מצה באכילת כריכה זו, לפי שמצה בזמן הזה מן התורה והמרור הוא מדברי סופרים, ומבטל המרור את טעם המצה).
750. כדלקמן סכ"ו (בלע מצה ומרור כאחד, אף על פי שלא יצא ידי חובת מרור יצא ידי חובת מצה. ולא אמרו שהמרור מבטל את טעם המצה, אלא כשלועסן יחד). וכן הוא לקמן סי"ח (מבטל את טעם המרור שבכריכה כשלועסן יחד).
751. רש"י ורשב"ם שם ד"ה ומבטל (לטעם מצה דאורייתא).
752. ברייתא שם (יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו), ותוס' שם ד"ה אלא (רבנן סברי דבכל ענין מצותן, בין על ידי כריכה בין כל אחד לבדו).
753. גמרא שם (למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן ... מאן תנא דשמעת לי' מצות אין מבטלות זו את זו הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן).
754. רשב"ם שם ד"ה אפילו (דכיון דכי הדדי נינהו כולהו, קיום מצות נינהו ולא מבטלי אהדדי).
755. ברייתא שם (אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו). זבחים עט, א (אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו), ובירושלמי חלה פ"א ה"א (הלל הזקן היה כורך שלשתן כאחת). וגם לפי נוסח ההגדה (– רק הלל). וכן הוא לגירסה שהובאה בשיטה מקובצת זבחים שם (תיבת הזקן נמחק). מכל מקום הכוונה להלל הזקן.
756. בברייתא הנ"ל בגירסת הרי"ף כה, א (יכול לא יצא בהן ידי חובתו אלא אם כן כרכן בבת אחת ואכלן כדרך שהלל אכלן, ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו). וביאר במלחמות שם (יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בכריכה כהלל, ת"ל יאכלוהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יוצא בהן לכתחלה. ומכאן א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל, שהוא אומר בכריכה, והם אומרים אפילו בלא כריכה). וראה "הלכות ליל הסדר" הערה 5.
757. רש"י פסחים שם ד"ה שהיה (פסח מצה ומרור). רשב"ם שם ד"ה כורכן (פסח מצה ומרור כורכן בכרך אחד). ט"ז סוף סק"ט (בנוסח דזכר למקדש כהלל יש לומר היה כורך פסח מצה ומרור, וכן פירש"י בגמרא על הלל שהיה כורכן בבת אחת, דהיינו פסח עמהם). וכן הוא לקמן סוף סי"ח (שהלל היה כורך גם כזית פסח בכריכה זו). וכן הוא בנוסח ההגדה של רבינו (כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קים, היה כורך פסח מצה ומרור ואכל ביחד). ואף שמצות המרור אינה רק מכשיר הפסח והמצה, אלא היא גם מצוה בפני עצמה (כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה צפון, והערה 900). מכל מקום אין אדם יוצא ידי חובתו מן התורה אלא אם כן כורך ואוכל ביחד. וראה לקמן (הערות 123; 137).
758. בהעלותך ט, יא. פסחים שם. זבחים שם. וכן הוא לעיל סט"ו (מצות מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו). וכן אומרים בהגדה (כן עשה הלל ... כמו שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו). והטעם שלא הביא הפסוק בפסח ראשון (שמות יב, ח) ואכלו את הבשר גו' ומצות על מרורים יאכלוהו, ראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה על מצות (והערות 869-873).
759. כדלעיל סט"ז.
760. תוס' שם ד"ה אלא מברך (אי הוה קיימא לן כהלל, הוה עבדינן הכי, מצה לחודא, והדר מצה ומרור בכריכה). רא"ש פ"י סי' כז (ואי איתא הלכתא כהלל, הוה מברך אמצה ברישא ואכיל לה, והדר מברך אמרור ואכיל ליה בהדי מצה). ר"ן כה, א ד"ה והשתא (ואי אתמר הלכה כהלל, הוה ליה למיכל מצה לחודא, כי היכי דלא תיבטל במרור דרבנן, מיהו בתר הכי הוה כריך מצה ומרור). פר"ח ס"א סוד"ה ומ"ש וכורכה (ואי הוה קיימא לן כהלל לא הוה בעינן אכילת מרור תרי זמני, אלא אכלינן מצה לחודה והדר מצה ומרור דכריכה). שתי שיטות הפוסקים בזה, נתבארו בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה כן עשה (והערה 863).
761. משא"כ אם לא "תקנוהו חכמים זכר למקדש", אלא שחכמים היו מתקנים לאכול מרור "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". אזי הי' יוצא ידי חובת מרור לפי דעת הלל – אף אם אוכל מרור בפני עצמו. ונתבאר לעיל סט"ו (הערה 98).
762. ברייתא קטו, א (דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו). וראה לקמן סי' תפב ס"א (ואחר כך יברך על אכילת מרור, ויאכל ממנו כזית אחד, ואין צריך עוד כזית לכורכו עם מצה), ושם (הערה 8), כיון שהעיקר כדברי חבריו.
763. תוס' שם (ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה, כשהיה כורכן אחר כך אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן). רא"ש שם (בעי למיכל מרור בלחודיה, משום דכריכה שהיא רשות מבטלת מרור שהוא דרבנן, כי היכי דמרור שהוא דרבנן מבטל מצה שהיא דאורייתא, דכל הפחות מחבירו מבטלו).
764. כדלעיל (הערה 103).
765. גמרא שם (מצות אין מבטלות זו את זו ... דרבנן בדרבנן). תוס' שם (כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל, הוה דרבנן ודרבנן). רא"ש שם (והויא מרור דרבנן וכריכה דרבנן ולא מבטלי אהדדי). ר"ן כה, א ד"ה והשתא (דליכא למימר דמצה דרשות מבטל לה למרור דרבנן, דלאו רשות גרידא הוא, דמיבעי למיעבד זכר למקדש). פר"ח ס"א סוד"ה ומ"ש וכורכה (דהשתא כיון דמצות כריכה מדרבנן זכר למקדש, ומרור דרבנן, הוי דרבנן בדרבנן ולא מבטלי אהדדי).
766. גמרא שם (השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל).
767. כדלעיל סי"ז (אף לפי דעת הלל ... חייב הוא לאכול כזית מצה בלבדה בלא מרור, לצאת ידי חובת מצה מן התורה).
768. גמרא שם (והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל). טור ושו"ע ס"א (ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור ... ואומר זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד). וכדלעיל סט"ו, ושם (הערה 98).
769. גמרא שם (בלא ברכה).
770. טור ושו"ע ס"א (שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו). ואף שלדעת הלל אכילת מרור הראשונה אינה המצוה, כדלעיל סט"ז (אין אדם יוצא ידי חובתו מן התורה אלא אם כן כורך כזית פסח וכזית מרור וכזית מצה ואוכלן ביחד). מכל מקום אין אכילת המרור נחשבת הפסק בין ברכה לבין תחלת המצוה לדעת הלל. וכעין מה שנתבאר לקמן סי' תקצ סט"ו (תוקע שמתחיל להריע ואין הקול עולה יפה, ופוסק וחוזר ומתחיל להריע, שאין הקול הקצר שישמעו בשופר חשוב הפסק בין תרועה לפשוטה שלפניה, כיון שהוא מעין תרועה שצריך לתקוע).
771. ואף שלענין הפסק בין ברכה לאכילת מצה ומרור, נתבאר לקמן בסמוך "ואפילו בדבר שהוא מענין הסעודה אין להשיח לכתחלה". הנה לענין ברכת על אכילת מצה, הרי כבר התחיל במצות אכילת מצה, אף לדעת הלל, כדלעיל סי"ז (אף לפי דעת הלל ... חייב הוא לאכול כזית מצה בלבדה בלא מרור, לצאת ידי חובת מצה מן התורה). ובהפסק שבאמצע המצוה, אין מחמירים אלא מלהשיח שלא מענין המצוה, כדלעיל סי' תלב ס"ז (ומכל מקום לכתחלה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה, אפילו בדברי תורה, כי אם מעניני צרכי הבדיקה). וכן הוא לקמן סי' תקצב ס"ז (אבל מותר להשיח ביניהם מעניני התפלה והתקיעות, כיון שהן באמת מצוה אחת), היינו דהוי כהפסק באמצע המצוה, שלא החמירו בזה אלא שלא להפסיק בשיחה שלא מעניני המצוה. ולענין ברכת על אכילת מרור, שלדעת הלל אין המצוה מתחלת עד שאוכל כורך, והוי הפסק בין ברכה להתחלת המצוה. מכל מקום גם בזה אין מחמירים בהפסק מענין הסעודה, שהרי אין זו אלא חומרא לכתחלה, כדלקמן בסמוך (ואפילו בדבר שהוא מענין הסעודה אין להשיח לכתחלה בין הברכה להתחלת האכילה). וכאן שהוא רק לדעת הלל, לא רצו להחמיר בזה כל כך.
772. המנהיג סי' פד (הבא לקיים מצוה מובחרת לצאת ידי חובה כרבנן וכהלל, לא יסוח בינתים אחרי הברכות שברך על המצה ועל המרור, עד שיעשה כתרוויהו להעלות הברכות על הסדר). טור סי' תעה (כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ... ובעל המנהיג כתב ... הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל, כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל). שו"ע שם (ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו). וראה גם לקמן סי' תפב ס"ב (כדי לפטור בברכה זו). * ובפסקי הסדור (ויברך ברוך כו' המוציא ... ויכוין לפטור גם כן אכילת הכריכה), ושם (הערה 812). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ויברך (מנהגנו – שצריך לכוון לפטור בברכה זו גם מרור שבכורך). ושם (הערה 837). ומקורו בשל"ה ריש מסכת פסחים שלו קמב, ב (כשמברך אמצה ומרור יכוין בברכתם גם כן על הכריכה).
773. ב"ח ד"ה ומ"ש וכתב עוד (שלא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל, כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה. דאע"ג דאין לו לחזור ולברך, כדאמר להדיא ואכיל בלא ברכה, מכל מקום כי היכי דליעביד זכר למקדש ממש נכון להזהר בכך, ומקיים מצוה מן המובחר). ט"ז סק"ז (משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך). מ"א סק"ח (ואם סח אין צריך לחזור ולברך (ב"ח)).
774. משא"כ להלל יצטרך לחזור ולברך, כמבואר בט"ז שם (שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך [על אכילת מצה] ועל אכילת מרור בשביל הכריכה), כיון שלדעת הלל הוי הפסק בין ברכת להתחלת המצוה. והיינו כדלעיל סי"ז (אינו יוצא ידי חובת מרור לפי דעת הלל, אלא אם כן נוטל עוד כזית מצה וכורכו עם כזית מרור ואוכלן ביחד), ואם כן הוי לדעתו הפסק בין ברכת על אכילת מרור להתחלת אכילת הכורך. ואף שלענין ברכת על אכילת מצה, היתה כבר התחלת המצוה, אף לפי דעת הלל, כדלעיל שם (אף לפי דעת הלל ... חייב הוא לאכול כזית מצה בלבדה בלא מרור לצאת ידי חובת מצה מן התורה). וכקושית הפר"ח ס"א ד"ה ומ"ש כדי שתעלה ברכת אכילת מצה (דהא ודאי כיון דלהלל גופיה האידנא בעי כזית אכילת מצה לחוד והדר כריכה וכמו שכתבתי לעיל, אם כן אף אם מפסיק בין כזית אכילת מצה לכריכה אין בכך כלום. אבל ודאי צריך להזהר שלא יפסיק בין ברכת אכילת מרור לכריכה זו). מכל מקום נתבאר כאן שלדעת הלל חוששים שלא להפסיק "משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו". והיינו כיון שעכ"פ נחשבים לשתי מצוות נפרדות: (א) אכילת המצה לבדה, מן התורה. (ב) אכילת הכורך, מדברי סופרים. וברכה אחת לשניהם. והוי אם כן הפסק בין ברכת על אכילת מצה לבין התחלת המצוה השנית של כורך. וכדלקמן סי' תקצב ס"ז (שהפוטר שתי מצות בברכה אחת ושח ביניהם צריך לחזור ולברך על מצוה השנית, כמ"ש בסי' ח' ובסי' כ"ה). והיינו כמבואר לעיל סי' ח סכ"א (אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות ... לובשן כולם זה אחר זה ... אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים צריך לברך על כל אחד ואחד). ובסי' כה סי"ח (שאסור להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש. ואם הפסיק, אזי אין ברכת תפילין של יד עולה לתפילין של ראש).
775. כדלעיל סי' תלב ס"ו (אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה, כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין הברכה לתחלת עשיית המצות ... אם שח בינתיים שיחה שאינה מענין הבדיקה כלל צריך לחזור ולברך). ולקמן סי' תקצב ס"ז (אם שח בין ברכה לתקיעות ... צריך לחזור ולברך, כיון שהפסיק בין הברכה להדבר שמברך עליו. אבל אם שח מעניני התקיעות אינו צריך לחזור ולברך). ולעיל ס"ח (כיון שלא השיח בין ברכה לתחלת האכילה). וכמו בברכת הנהנין, שנתבאר לעיל סי' קסז ס"ט (ואחר הברכה יאכל מיד, ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך, אלא אם כן היתה השיחה בדברים שהם מעניני הדבר שמברך עליו). וכדלעיל סי' מז ס"ז (לברכת המצות ולברכת הנהנין, שאם הפסיק בין ברכה להתחלת עשיה שעליה מברך צריך לחזור ולברך).
776. כל בו סי' כד יז א (וכולהו בדיעבד). ב"י סי' קסז (כתב הכל בו דכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דוקא בדיעבד, כלומר אבל לכתחלה לא יפסיק אפילו בדברים אלו). רמ"א סי' קס[ז] ס"ו (ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל). וכן הוא לעיל שם ס"ט (אבל לכתחלה אסור להשיח אפילו לצורך פרוסה של ברכה). ומזה למדים שכן הוא לענין ההפסק בין ברכה למצוה, כדלעיל סי' תלב ס"ו (ולכתחילה יזהר שלא ידבר בינתיים כלל אפילו מעניני צרכי הבדיקה, אלא אם כן הוא בענין שאי אפשר לו להתחיל לבדוק אם לא ישיח). סי' כה ס"כ (אבל לכתחלה אסור להפסיק ... אפילו בדברים שהן לצורך הנחת תפילין, אלא אם כן אי אפשר בענין אחר). לקמן סי' תקצב סוף ס"ז (אבל לכתחלה אסור לשוח בין הברכה לתקיעה אפילו מעניני התקיעות, אלא אם כן אי אפשר לו לקיים המצוה אם לא ישיח).
777. של"ה ריש מסכת פסחים שלו קמב, א-ב (שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן ... כשמברך אמצה ומרור יכוין בברכתם גם כן על הכריכה. גם מן הראוי כשמברך על אכילת מצה שיהיה במחשבתו גם כן אכילת אפיקומן שיאכל בסוף, וכשהוא כך איך יפסיק).
778. ח"י סקי"ד (והוא חומרה יתירה נגד משמעות הפוסקים). ובפסקי ההגדה (ויכוין לפטור גם כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה לפטור כו' אכילת אפיקומן (וחומרא יתירה הוא (שו"ע רבינו סי' תע"ה ס[עיף] יח). ולכן בזה אין נזהרין בהפסק שיחה – מנהגי בית הרב).
779. בנוסח ההגדה: היה קיים. וראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה כן עשה.
780. כדלעיל סט"ז (שלפי דעת הלל הזקן אין אדם יוצא ידי חובתו מן התורה אלא אם כן כורך כזית פסח וכזית מרור וכזית מצה ואוכלן ביחד).
781. ח"י סקי"ג (ואף לדעת הפוסקים שגם הפסח היה כורך עמהם בזמן שבית המקדש קיים, מכל מקום הנוסחא שלנו נכון, דכיון שאמרינן כן עשה, ועכשיו אין פסח, אין להזכיר פסח, דאם לא כן איך יאמר שקר, כיון שאין לו פסח).
782. כמבואר בט"ז סוף סק"ט (בנוסח דזכר למקדש כהלל, יש לומר היה כורך פסח מצה ומרור, וכן פירש"י בגמרא על הלל שהיה כורכן בבת אחת, דהיינו פסח עמהם). וכן הוא בנוסח ההגדה של רבינו. ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה כן עשה.
783. ראבי"ה סי' תקכה ע' 166 (בדברי רבנו שלמה ראיתי שגם זה המרור הנכרך עם המצה טובלו בחרוסת. ולא נהירא לי, דשני טיבולין מצינו, אפילו בזמן הזה שרגילין כהלל, ולא שלש טיבולין). הובא בטור (וכתב אבי העזרי שאין לטובלו בחרוסת, דב' טיבולין מצינו בזמן הזה דרגילין למיעבד כהלל, ג' לא מצינו), ורמ"א ס"א (ויש אומרים דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים, וכן ראיתי נוהגין).
784. ואף שקיי"ל שלדעת הלל אכילת מרור הראשונה אינה המצוה, כדלעיל סי"ז (אינו יוצא ידי חובת מרור לפי דעת הלל, אלא אם כן נוטל עוד כזית מצה וכורכו עם כזית מרור ואוכלן ביחד). ואם כן מדוע יועיל טיבול המרור בחרוסת. מכל מקום סוברת דעה זו, שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול מרור ראשון. דהיינו שאף אם לא יצא בזה להלל ידי מצות מרור, עכ"פ כבר קיים בזה מצות חרוסת.
785. הגהות מיימוניות פ"ח אות ז (האומר שטבול זה משום קפא ליתא, דהא אמרו בירושלמי, כל דאית ביה נהמא לית ביה משום קפא). לבוש ס"ב (ואין נוהגין לטובלו בחרוסת, ואפשר דטעמא משום שאין החרוסת בא אלא להמית הארס או התולעת שבתוך המרור, וכיון שאינו אוכלו לבדו אין צריך להמית אותו, שגם טעם המצה שאוכל עמו מחליש כוחו ואינו מזיק, נראה לי).
786. רש"י במחזור ויטרי סי' סה ע' 282 (וחוזר ובוצע ממצה שלישית. ואוכל ממנה ומן המרור הנטבל בחרוסת יחד). רא"ש פ"י סי' כז (וכריכה זו יש לעשות בחרוסת, דהלל לא היה מטבל בחרוסת כי אם בטיבול זה). טור ושו"ע ס"א (וכורכה עם המרור וטובלם בחרוסת).
787. כדלעיל סט"ו, ושם (הערה 98).
788. רא"ש שם. ט"ז סק"ו (דהלל הי' טובלה בחרוסת, דהא עיקר מצות מרור שלו היתה בזה).
789. הגהות מיימוניות שם. ט"ז שם.
790. רמ"א שם (וכן הוא במנהגים, וכן ראיתי נוהגין).
791. רש"ל בתשובה סי' פח (ואחר כך יעשה כריכה זכר לפסח ... ויטבלנו בחרוסת). ב"ח ד"ה וכתב אבי העזרי (ונראית דעת האומרים שטובלין בחרוסת). ט"ז שם (וכתב הטור שרש"י והרא"ש הסכימו לטובלו בחרוסת. וכן פסק הרש"ל. וכן נהג מהר"ל מפראג ... על כן נכון הדבר לטבל בחרוסת גם הכריכה). ח"י סקי"א (הסכמת האחרונים לטבול בחרוסת). פר"ח ס"א סוד"ה ומ"ש ואוכלם ביחד (ומכל מקום העיקר כדברי המחבר, כיון דעבדינן זכר למקדש ... טיבול בחרוסת). עולת שבת ס"ק ב (וטובלה בחרוסת וכו', ולדעת המחבר הסכים מהרש"ל והב"ח, וטעם נכון הוא, שהרי על כרחך הלל היה מטבל בחרוסת, שלא אכל מרור רק בכריכה. וכן היה נוהג הגאון מהר"ל מפראג, וכן עיקר). וכן הוא בפסקי ההגדה (ויטבול בחרוסת ויכרכם ביחד). ובלקוטי טעמים ומנהגים (ויטבול כו' ובהסיבה, כיון שאנו עושין זכר למקדש כהלל, והוא הי' טובל ומיסב (שו"ע רבינו סי' תע"ה ס' יט-כ)).
792. רמב"ם פ"ז ה"ח (ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה). משא"כ בשעת אכילת כורך. טור בשם אחיו רבי יחיאל (כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל מספקא לי בכריכה אי בעי היסיבה, כיון דמרור לא בעי).
793. כדלעיל סי"ג.
794. המנהיג סי' פג (ובהסיבה, משום המצה שאוכל, שהוא זכרון לחירות). הובא ב טור (ובעל המנהיג כתב דבעי היסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות). שו"ע ס"א (ואוכלם ביחד בהסיבה).
795. כדלעיל סט"ו, ושם (הערה 98).
796. ב"י ד"ה כתב אחי (ולי נראה דפשיטא דבעי הסיבה, שהלל כשהיה כורך בהסיבה היה אוכל, שהרי מצה דכריכה היתה עולה לו לאכילת מצה דמצוה, וקיי"ל דמצה צריכה הסיבה). פר"ח ס"א ד"ה ומ"ש ואוכלם (כיון דעבדינן זכר למקדש, והלל היה ודאי אוכל בהסיבה, אנן נמי הכי עבדינן). וראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מטבילין, מצה, מרור, מסובין. ושם (הערה 376).
797. פר"ח שם (ומכל מקום העיקר כדברי המחבר). בפסקי ההגדה לא נתפרש, רק בהגהת אדמו"ר הצמח צדק תוקן (ובהסיבה. טוש"ע סי' תעה).
798. סעיף יד (אימתי צריך להסב, בשעת אכילת כזית שמברך עליו על אכילת מצה, ובשעת אכילת הכריכה מצה ומרור).
799. פר"ח שם (מסתברא שאם אכלו בלא הסיבה דיצא). וכן הוא לקמן סי' תעז ס"ד באכילת האפיקומן (האפיקומן צריך לאכלו בהסיבה. ויש אומרים שאין צריך. ויש לסמוך על דבריהם לענין דיעבד, שאם שכח ואכלו בלא הסיבה אין צריך לחזור ולאכול). שרק לענין כזית הראשון של מצה צריך לחזור בדיעבד, כדלעיל סי' תעב סט"ו (ומכל מקום לענין אכילת מצה טוב להחמיר לחזור ולאכול בהסיבה).
800. ברייתא קטו, א (כורכן בבת אחת ואוכלן).
801. מרדכי פ"י לח, ג (פירוש היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית [פסח] ואוכלן. וא"ת הא אין מחזיק בית הבליעה כל כך ... יש לומר הני מילי כשהאוכל שלם, אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי, וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא, ולכך מחזיק כולי האי). תרומת הדשן סי' קלט (יראה דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת. והכי מוכח ממרדכי ... מכאן מוכיח דאין לבולעו הזית של מצה מעט מעט, דאל"כ לא הוי קשה מידי, דשפיר יוכל להכניס כל ג' הזיתים לפיהו ולכוס אותו ביחד ולבולעו ביחד מעט מעט. אלא על כרחך מצוה לבולעו בבת אחת להלל). מ"א סק"ח (נראה לי דבזה צריך לבלוע השני זתים ביחד). וכמו במצה, שנתבאר לעיל ס"ו (ושם הערה 43). וכמו במרור, שנתבאר לעיל סי"ד.
802. מ"א שם (אלא אם כן קשה עליו). וראה לעיל סי"ד (אם קשה עליו לבלוע כזית בבת אחת, יש לסמוך על מי שאומר שאין צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת, אלא יכול לבולעו מעט מעט).
803. כמבואר לעיל סי' תעג סי"ד-ח.
804. שנתבארו לעיל סי' תעג סכ"ז-לא.
805. רב חסדא קטו , רע"א (מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה, אלא אמר רב חסדא מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל, ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה). טור ושו"ע ס"ב (אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה).
806. פר"ח סי' תע[ג ] ס"ו ד"ה ומ"ש פחות מכזית (שייך שפיר לישנא דלאחר שממלא כריסו, כיון דאי בעי אכיל כזית, ולתקונו שלא יאכל אלא פחות מכזית, לזה עדיף ליה לרב חסדא לומר שיברך מעיקרא על אכילת מרור). וראה גם תוס' קטו, א ד"ה מתקיף (מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון). וכמו שאר ירקות שנוהגים לאכול פחות מכזית, כדלעיל סי' תעג סי"ח. וראה לקמן (הערה 164).
807. תוס' שם (עיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה). ודף קיד, ב ד"ה זאת (מרור דאין מצוה אלא עד טיבול שני אחר מצה). ולמדים זאת מהאמור "על מצות ומרורים יאכלוהו", דהיינו שיאכל המרור מיד אחר המצות, כדלעיל סי"א (והערה 76).
808. רב חסדא שם (לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה).
809. באמירת ההגדה והלל, כדלעיל סי' תעד ס"א (שהפסיק הרבה בינתיים באמירת ההגדה והלל), וס"ג (להאומרים שההלל וההגדה חשובים הפסק).
810. תוס' קטו, א ד"ה מתקיף (מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני, מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון). וראה גם תוס' קכ, א ד"ה באחרונה (ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה, אין זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה).
811. דהוי הפסק, כדלעיל סי"ח (אם עבר ושח בין הברכה להתחלת אכילת המצה או המרור, צריך לחזור ולברך, אם שח בדבר שאינו מענין הסעודה), ושם נסמן (הערה 128). אלא כהפסיק באמצע המצוה, דלא חשיב הפסק, כדלעיל ס"ח (ואפילו השיח הרבה באמצע הכזית בין אכילה לאכילה, אין צריך לחזור ולברך על אכילת מצה ... כיון שלא השיח בין ברכה לתחלת האכילה), ושם נסמן (הערה 57). ואף שלא אכל עדיין אלא פחות מכזית, כאמור לעיל בסמוך "ואין צריך לאכול מהם כזית". מכל מקום גם בזה סגי שיקרא התחיל במצוה. וכדלעיל ס"ח (ואפילו השיח הרבה באמצע הכזית ... כיון שלא השיח בין ברכה לתחלת האכילה). ואף שאכילת המרור לפני המצה אינה מעיקר המצוה, כדלקמן בסמוך (שכך היא המצוה לכתחלה שלא לצאת ידי חובת מרור קודם שיצא ידי חובת מצה), וכדלעיל (הערה 76). מכל מקום גם היא נחשבת התחלת המצוה. וראה קובץ כינוס תורה יז ע' לד.
812. גמרא קיד , ב (ודקאמרת תרי טיבולי למה לי, כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות). וכדלעיל סי' תעג סי"ד (ולמה תקנו חכמים דבר זה, כדי להתמיה את התינוקות, שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה, וישאלו על שינוי זה). סיכום הלכה זו של להתמיה התינוקות – ראה לעיל סי' תעג סי"ד (והערה 114). אלא שמכל מקום, בנידון דידן מברך עליה על אכילת מרור, ואוכל גם לשם מצות מרור, והוי כהתחלת מצוות אכילת מרור, לענין שיחשב הפסק באמצע המצוה.
813. בהעלותך ט, יא. רש"י ורשב"ם קיד, א ד"ה עד שמגיע (קודם שיגיע לאותה חזרת שהוא אוכל אחר המצה שהוא מברך עליה על אכילת מרור). תוס' שם ד"ה עד שמגיע (דמצה קודמת למרור). קיד, ב ד"ה זאת (מרור דאין מצוה אלא עד טיבול שני אחר מצה). ודף קטו, א ד"ה מתקיף (עיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה). רא"ש פ"י סי' כו (דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, וחובה הוא להביא מרור אחר מצה). שבלי הלקט סי' ריח (לפי שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, תכף למצה תהא ברכת מרור).
814. רב חסדא קטו, רע"א (אמר רב חסדא מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל). טור ושו"ע ס"ב (יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור).
815. מ"א סי' תעג ס"ק ד (ובטור וגמרא איתא שגם על מרור מברך בורא פרי האדמה, וצריך לומר דמרור שלהם הי' ראוי לאכול חי, כמו לטי"ך).
816. מ"א סק"י (נראה לי שהאוכל קרי"ן אין מברך עליו כלל, שאין דרך לאוכלו כמות שהוא, כמ"ש סי' ר"ב גבי פלפלין. לכן נראה לי דאם אין לו שאר ירקות אומר מתחלה ברכת על אכילת מרור לבד, כן נראה לי). וראה לעיל סי' רה ס"א (ומכל מקום שום ובצל שהזקינו ואינם ראוים לאכלם חיין בלא פת, מפני שהם שורפים במאוד, מברך עליהם שהכל). ונתבאר לעיל סי' תעג סי"ז (והערה 126). ומה שכאן "אינו מברך עליו" אפילו ברכת שהכל, ראה "הלכות ליל הסדר".
817. גמרא קטו, א (בסוריא עבדי כרב הונא, ורב ששת בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא, והלכתא כוותיה דרב חסדא. רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא). הגהות מיימוניות פ"ח אות ס (כרב חסדא פסק תלמודא, ודלא כרב הונא דאמר מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואוכלו, ואחר כך מברך עליו על אכילת מרור וכו'. רב אחא בריה דרב מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשיה מפלוגתא). טור (וטוב לחזור אחר שאר ירקות). מ"א סק"ט (וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא שבגמרא (כן הוא בהגהות מיימוניות)).
818. רב הונא שם קיד, סוע"ב (רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל).
819. סי' רצז הא' ס"ד (הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהם, ואלו נקראים מיני ירקות). וכנראה הכוונה למ"ש במ"א ס"ק ט (ונראה לי דאם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בורא פרי האדמה, אפילו מין לפת). ולענין לכתחלה כתב המ"א בסי' תעג ס"ק ד (דבגמרא נזכר ירק, ושאר דברים נקראו לפת). והמנהג בזה נתבאר לעיל סי' תעג סט"ז-יז (והערות 124; 126).
820. רבא קטו, ב (אמר רבא בלע מצה יצא). טור ושו"ע ס"ג (בלע מצה יצא).
821. רש"י ורשב"ם שם ד"ה בלע מצה (ולא לעסה). טור ולבוש ס"ג (ולא לעסה).
822. רשב"ם שם (שלא טעם טעם מצה).
823. וכעין זה לעיל סי' קצז ס"ט (אם נהנה גרונו מאותה האכילה מברך ... אין גרונו נהנה מאכילתו אינו מברך כלל). ולפום ריהטא הי' נראה שהכוונה היא כמבואר בלבוש סוף ס"ג (כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא, שאין גרונו נהנה ממנו כלל). משא"כ בלא סיב, נהנה גרונו. והיינו שבשעה שנכנס לבית הבליעה, שהוא הלוע שבין חלל הפה לבין חלל הגרון, אז נהנה גרונו. וכדאמרינן בחולין קג, ב (הרי נהנה גרונו בכזית). אמנם לא נראה כן לקמן סכ"ז (ואפילו אם המרור כרוך סביב המצה, ונמצא שהוא חוצץ בין המצה לבית הבליעה, אין בכך כלום). והיינו שיצא ידי חובתו, אף שלא הרגיש גרונו במצה זו ועל כרחך יש לפרש, שהכוונה להנאת בני מעיו, אף שהמצה היתה כרוכה בעלי המרור. וראה לקמן סי' תעו ס"ה (והערה לד), "הלכות ליל הסדר" אות ג.
824. רשב"ם שם (שהרי אכילה היא לו). טור (דמיקרי שפיר אכילה). לבוש ס"ג (דבליעה נמי אכילה מקרי). ט"ז סק"ט (ובליעה אקרי אכילה).
825. רשב"ם שם (ומיהו לכתחלה טעם מצה בעינן). מ"א סקי"א (אבל לכתחלה צריך ללועסה, דטעם מצה בעינן).
826. רבא שם (בלע מרור לא יצא). טור ושו"ע שם (אבל אם בלע מרור לא יצא).
827. רשב"ם שם ד"ה בלע מרור (דבעינן טעם מרור וליכא, דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם). טור ושו"ע שם (דטעם מרור בעינן). ט"ז שם (פירוש בפה שירגיש במרירות דהוא זכר למרירות, ואם לא ירגיש אין זכר). מ"א ס"ק יב (שירגיש המרירות בפיו).
828. רבא שם קטו, ב (בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא). טור ושו"ע שם (ואפילו אם בלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא).
829. כדלעיל סט"ז (אם כרך אדם כזית מצה וכזית מרור ולעסן יחד ואכלן בזמן הזה, לא יצא ידי חובתו, שהמרור שהוא מדברי סופרים מבטל את טעם המצה שהיא מן התורה). וראה גם לעיל סי' תסא סוף סי"ב (ואף על פי שאין צריך שיטעום טעם מצה בפיו, שאפילו בלע מצה ולא לעסה יצא כמו שיתבאר בסי' תע"ה. מכל מקום המצה עצמה צריך שיהיה בה טעם מצה, ולא שיופג טעמה על ידי טעם אחר).
830. תוס' שם ד"ה ידי (דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו). מ"א סקי"ג (ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כאחד).
831. רשב"ם שם סוד"ה בלע מרור (דלא תימא אף ידי מצה לא יצא, דאיכא תרתי לריעותא, שלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו, שהמרור חוצץ בינתיים). וראה לעיל (הערה 176).
832. פר"ח ס"ג (משמע ודאי דאף אם כרך המצה עם המרור שאינו נוגע כלל בפיו, וכן לאו דוקא מרור אלא הוא הדין אם כרכה בשאר מיני אוכלין, דבכל גוונא יצא ידי חובת מצה ... היינו טעמא משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא, מין במינו אינו חוצץ מה שאין כן בסיב). וכן הוא לקמן סי' תקפו סוף סט"ו. סי' תרנא ס"ה (ומין במינו אינו חוצץ).
833. רבא שם (כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה נמי לא יצא). טור ושו"ע שם (ואם כרכם בסיב, ובלעו, אף ידי מצה לא יצא).
834. רשב"ם . פר"ח שם (מין במינו אינו חוצץ, מה שאין כן בסיב).
835. ר"ן (כה, ב) ד"ה גרסי' (כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא, שאין דרך אכילה בכך). ( טור ו ) שו"ע שם (לפי שאין דרך אכילה בכך).
836. ברייתא קיד , ב (אכלן בלא מתכוין יצא). ומיירי שם במרור. והיינו אף לדעת הפוסקים (לקמן סכ"ט) שגם המצות מדברי סופרים צריכות כונה, מכל מקום כאן יצא. וכן הדין אף במצה דאורייתא, כמבואר בטור ושו"ע ס"ד (אכל מצה בלא כוונה ... יצא ידי חובתו).
837. סעיף ה (כל המצות צריכות כוונה לצאת ידי חובה בעשיית אותה מצוה. ואם עשאה בלא כוונה לצאת ידי חובתו, אלא כמתעסק בעלמא, או לכוונה אחרת ולא לשם אותה מצוה, לא יצא ידי חובתו מן התורה. ויש אומרים שמצות אין צריכות כוונה, ואף המתעסק יצא בדיעבד. והלכה כסברא הראשונה).
838. סעיף ה (כל המצות אין אדם יוצא בהם ידי חובתו אלא אם כן נתכוין בעשייתן שהוא עושה דבר זה לשם מצוה, כמ"ש בסי' ס'. לפיכך המתעסק בתקיעת שופר כדי להתלמד לא יצא ידי חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא).
839. סוף הסי' בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה ט"ז שם סק"ה (יכוין שלא לצאת עד שיברך). ומ"א סקי"ב (ואם לא נתכוין לצאת עד שיברך מותר).
840. כמובא לעיל מהאמור לקמן סי' תקפט ס"ה (המתעסק בתקיעת שופר כדי להתלמד לא יצא ידי חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא). והוא במשנה ר"ה לב, ב (והמתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא). ויתבאר לקמן (הערה הבאה).
841. ראב"ד על הרי"ף כה, א (והיכא דכפאוהו ואכל מצה יצא, דשניא אכילה משאר מצות הואיל ונהנה, שכן מצינו מתעסק בשבת פטור אבל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכבר נהנה). ר"ן ר"ה ז, ב ד"ה לפיכך (דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא, הכא יצא שכן נהנה, כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ... הלכך אף על גב דשופר מדחייא דקי"ל צריך כוונה, בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא). מ"מ הל' שופר פ"ב ה"ד (ואני תמה בדברי רבינו, שהוא פוסק פרק ששי מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם שיצא ידי חובתו ... ואם כן היאך פסק כאן רבינו שמצות צריכות כונה והצריך כאן כונת שומע לצאת וכונת משמיע להוציא. ולא מצאתי בזה תירוץ נאות לדעתי). ובכ"מ שם הביא תירוץ הנ"ל של הר"ן. ואוצ"ל: מ"[א] ס"ק יד (אף על גב דמצות צריכות כוונה, כמ"ש סי' ס' ס"ד, במידי דאכילה שאני, שהרי אכל ונהנה בכך). ח"י ס"ק יח (וכן כתב התוספות פרק ערבי פסחים דף קט"ו ד"ה מתקיף וכו'). והוא מ"ש התוס' שם (משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה). וראה הערות לשו"ע אדמו"ר הזקן (ולכאורה יש לומר קצת ראי' ממ"ש הוריות ד"י ע"ב, בב' בני אדם שצלו פסחיהם אחד כו' ואחד אכלו לשם אכילה גסה כו' (רש"י, קינוח סעודה), וקאמר ריש לקיש שם, נהי דלא עביד מצוה מהמובחר פסח מי לא קאכיל). * ולמדים הלכה זו מדין מתעסק בחלבים ועריות חייב, כדאמרינן בכריתות יט, ב (אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ... בשבת פטור, מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה). וכן נפסק ברמב"ם הל' שגגות פ"ב ה"ז (השוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת, בשבת פטור מחטאת. כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו, דמה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב הרי זה חייב חטאת. נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה). ואף שבאיסורים אינה מועלת הנאת הגוף אלא, שהמתעסק יהי' נחשב כשוגג, ויהי' חייב חטאת. אבל אינה מועלת שיהי' כמכוון לאיסור, ויהי' חייב מיתה. ואילו כאן אמרינן שהנאת הגוף מועלת שיהי' נחשב כמתכוון למצוה, ויוצא ידי חובתו. על זה מבאר רבינו, שמצוות צריכות כוונה אין זה רק חסרון של מצוה בלא כוונה, אלא "שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל, שאינו אלא כמתעסק בעלמא ... על כרחו נהנה הגוף מאכילה, והרי זו נקראת אכילה".
842. ר"ה דף כח , ע"א (שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ... שכפאוהו פרסיים). טור ושו"ע ס"ד (אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו). מ"א ס"ק יד (שהרי אכל ונהנה בכך, ומהאי טעמא אפילו ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא). וראה לעיל סי' רד סט"ו (ויש אומרים שהוא הדין לבריא שאנסוהו לסטים לאכול ולשתות, שאע"פ שנהנה מחמת אונס צריך לברך).
843. הרא"ה, הובא ב ר"ן ר"ה (ז, ב) ד"ה גרסינן (וכתב הרא"ה ז"ל דדוקא כי האי גוונא יצא, שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת, אבל כסבור חול הוא ואכל מצה, או כסבור לאכול בשר ואכל מצה, ודאי לא יצא, דאם איתא למה לי למינקט כפאוהו פרסיים לנקוט חד מהני גווני, אלא ודאי כדאמרן). מ"מ פ"ו ה"ג (וראיתי מי שכתב שהטעם שכיון שהוא יודע שהלילה הוא פסח והוא חייב באכילת מצה יצא, אף על פי שלא נתכוון לצאת ונאנס באכילתה, אבל אם היה סבור שהוא חול ואכלה, או שהיה סבור שאין זה מצה ואכלה, לא יצא, וזהו שלא הזכירו בגמרא אלו הצדדין. ודברי טעם הן). מאמר חמץ להרשב"ץ (וכתב הרא"ה ז"ל, דאפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כונה, היינו שהוא יודע שעכשיו הוא פסח, ושזו היא מצה, אלא שאכלה בלא כונת מצוה. אבל אם הוא חושב שהיום הוא חול, או זאת המצה אינה מצה, לא יצא). שו"ע ס"ד (אבל אם סבור שהוא חול, או שאין זו מצה, לא יצא). והיינו שהרא"ה כתב שבמתעסק ממש אינו יוצא אפילו לדברי הפוסקים שמצות אין צריכות כונה, כמובא בר"ן שם (וגרסינן עלה אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא ... דמצות אין צריכות כונה). ומזה למדנו אף לדידן, שבמקום "שיש בהן הנאה לגוף, אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו יצא ידי חובתו", מכל מקום אינו יוצא במתעסק ממש. * ואף שכל ההלכה של הנאת הגוף למדים מדין "מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה", ושם מיירי אף במתעסק ממש, כמבואר ברמב"ם הל' שגגות פ"ב ה"ז (כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו, דמה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב, הרי זה חייב חטאת). זהו דוקא באיסור, שעל ידי הנאת הגוף אינו נחשב כמתעסק, אלא כשוגג, וחייב חטאת. משא"כ כאן במצוה, שיש כאן שני חסרונות, שלא התכוון למצוה וגם הוא מתעסק, לא סגי בהנאת הגוף גרידא. ואף שבמתעסק ממש, מועלת הנאת הגוף לעשותו כאילו אינו מתעסק. עדיין נשאר דינו כמצוה בלא כוונה. ולכן במצות של תורה שצריכות כוונה, לא יצא באכילה זו. ובמרור בזמן הזה שהיא מצוה מדברי סופרים, יצא באכילה זו (לדעת הפוסקים שמצות דרבנן אינן צריכות כוונה), כדלקמן בסמוך. ואילו במצות שאין בהן הנאת הגוף (כמו תפילין דלקמן), אינו יוצא במתעסק – אף לדעת הפוסקים שמצות אינן צריכות כוונה, ואף במצות דרבנן שאין צריכות כוונה, שעכ"פ מתעסק הוא. * כאשר כ"ק אדמו"ר זי"ע התחיל את מבצע תפלין, בקיץ תשכ"ז, כתב אליו בזה הגר"י הוטנר, כנדפס ב"מבית הגנזים" ע' פט (דעת רבותינו הראשונים, הפוסקים כי אפילו אם נימא מצות אין צריכות כונה, והנוטל אתרוג מבלי כונה יצא, מכל מקום אם נטל אתרוג וכסבור שהוא תפוח, שלא יצא, משום דבכה"ג אין כאן חסרון כונה, אלא שיש כאן תורת מתעסק (ולא עוד אלא שהציור להך דינא בדבריו של הרא"ה הוא באוכל מצה מבלי כונה דיצא, מכל מקום אם לא ידע שהלילה הזה הוא ליל ט"ו בניסן, הוה מתעסק), ופשוט דהוא הדין אם מניח תפלין וכסבור שהניח על ראשו חפץ אחר אינו יוצא במצות תפלין כל עיקר. ומכיון שמצות תפלין היא בתים ופרשיות, הרי המניח תפלין כשרים, וכסבור שהבתים הם ריקים ואין בהם פרשיות, הוה מתעסק גמור אצל תפלין, דהרי הפרשיות מונחות על ראשו דרך מתעסק). והרבי השיב לו, כנדפס שם ע' צד (לפענ"ד אי אפשר לומר כן מטעמי וראיותי שבמכתב הקודם. ולהקושיא ממצה – ז"ל השו"ע שם: אם סבור .. שאין זו מצה לא יצא. וביתר ביאור בשו"ע רבנו הזקן שם (סכ"ט): אכלה כסבור שזהו בשר לא יצא. זאת אומרת שיש כאן ידיעה (מוטעת) וזהו המבטל, ולא חסרון בידיעה). והיינו שדוקא כשטעה וחשב שאינה מצה, הוי כמתעסק ואינו יוצא. משא"כ כשלא טעה, רק שלא ידע מהי בדיוק מצה זו, ומה הן בדיוק תפילין אלו, לא הוי כמתעסק ויצא.
844. ח"י סוף סקי"ח (ולפי זה אפשר דבמרור, אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול, גם כן יצא. וכן נראה לי עיקר). ואף שהובא לעיל (הערה הקודמת) מהרשב"ץ בשם הרא"ה, "דאפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כונה ... אם הוא חושב שהיום הוא חול, או זאת המצה אינה מצה, לא יצא". יוצא אם כן שגם במרור לא יצא במתעסק. היינו כיון שהרא"ה אינו סובר שהנאת הגוף מועלת לעשותו כאילו אינו מתעסק במצוה. משא"כ לדידן שהנאת הגוף מועלת לעשותו כאילו אינו מתעסק (כדלעיל הערה הקודמת). אם כן נשאר דינו כאינו מתכוין, ולכן יצא ידי חובת מרור, לדעת הפוסקים שכל מצוה מדברי סופרים אין צריך כונה.
845. כדלעיל סט"ו (בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש).
846. ב"ח ד"ה ומ"ש הרא"ש (דדוקא במידי דדאורייתא כגון תקיעת שופר ואכילת מצה דהיא דאורייתא, אף בזמן הזה אזלינן לחומרא, ופסקינן דלא יצא בלא מתכוין כמקצת גאונים. אבל באכילת מרור שהיא מצוה דרבנן בזמן הזה, אזלינן לקולא, דאכלן בלא מתכוין יצא כשאר הגאונים החולקים). מ"א סי' ס סק"ג (ודוקא במצות דאורייתא, אבל מצות דרבנן אין צריך כוונה). וכן הוא לעיל ס ס"ה (במה דברים אמורים במצות של תורה, אבל בשל דברי סופרים יש אומרים שהלכה שאין צריך כוונה, ויש חולקין, כמו שיתבאר בסי' תע"ה). לקמן סי' תפט סי"ב (ואף להאומרים שמצות צריכות כונה מכל מקום הספירה בזמן הזה מדברי סופרים ויש אומרים שמצות מדברי סופרים לדברי הכל אין צריכות כוונה כמו שנתבאר בסי' תע"ה).
847. פר"ח ס"ד (ומכל מקום נראה דלענין דינא לא שנא לן בין מצות דרבנן למצות דאורייתא, דבכולהו בעינן כונה, דאי לא לא יצא, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון). וסי' תפט ס"ד (כבר כתבתי לעיל שאין זה מכוון להלכה אלא אף במידי דרבנן בעי כונה ואי לא לא נפיק). מ"א סי' תפט סק"ח (דבעינן שיתכוין לצאת כמ"ש סי' ס' ס"ד). ופירש דבריו במחצית השקל שם (ואף על גב דכתב מ"א שם ... דבמצוה דרבנן אין צריכות כונה, והא רוב הפוסקים סבירא להו ספירה בזמן הזה דרבנן ... כיון דבשו"ע שם סתם דצריכות כונה, משמע ... סבירא ליה ... אפילו מצוה דרבנן צריכה כונה).
848. מ"א שם (ואפשר כיון דאסור לברך ברכה לבטלה, אם היה סתם אסור לברך שנית, כיון דיש אומרים מצות אינן צריכות כוונה). וכן הוא לקמן סי' תפט סי"ב (לא יברך כשיספור בלילה, שמא היה כבר לילה כשספר בבין השמשות, וכבר יצא ידי חובתו להאומרים שמצות אין צריכות כונה).
849. מצה.
850. ח"י סקי"ט (משמעות הפוסקים דאף בליל שניה לא יצא, דאף דיום טוב שני דרבנן, לא מזלזלינן בה). וכדלקמן סי' תפא ס"א (אבל בשאר הדברים הנוהגין בלילה זה אין חילוק בין ליל א' לליל ב' בשום ענין). וכן מצינו לקמן סי' תצ ס"א (אם לא יתפללו בו תפלת יום טוב, או שלא יאמרו בו קידוש היום ושהחיינו, יבאו לזלזל בו, לומר שאינו יום טוב כלל, ועל ידי כן יבאו גם כן לעשות בו כל מלאכת עבודה). וכן לקמן סי' תצו ס"א (כל מה שאסור לעשות בראשון אסור לעשות בשני). וכעין זה לקמן סי' תקטו ס"ד (ואפילו בספק החמירו חכמים אף ביום טוב שני של גלויות, ואע"פ שיום טוב שני של גליות אינו אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל, מכל מקום כיון שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה שלא להתיר בו ספק). וכן לקמן סי' תר סוף ס"ד (אין לזלזל ביום שני ולהקל בו, מה שלא היו מקילין בו אבותינו). * אמנם למרות זאת הקילו באחרון של פסח בכמה חומרות של חשש חמץ, כדלעיל סי' תמז סל"ו (נהגו במדינות אלו להחמיר לכתחלה שלא לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות כל מיני מלוחים שלא נזהרו לבדוק המלח מפירורי חמץ הנמצאים בו). ושם סמ"ג (אסור לאכול בפסח עד יום טוב האחרון מהשומן שהתיכוהו קודם הפסח אם לא נתכוונו בהתכתו כדי לאכלו בפסח). ושם סמ"ז (אם לא בישלו לשם הפסח, אע"פ שהוא אומר ברי לי שלא היה הכלי בן יומו מבליעת החמץ בשעה שנתבשל בו, אין זה כלום, ואין לשתות ממנו עד יום טוב האחרון). ושם ס"ס (ומכל מקום המחמיר שלא לאכלם עד יו"ט האחרון תבוא עליו ברכה). וסי' תנג ס"ו (המחמיר שלא לאכול כמון ושבת עד יום טוב האחרון תבוא עליו ברכה, כי אי אפשר לבררם יפה). וסי' תסז סי"ז (נוהגין במדינות אלו שלא לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות כל מיני גרוגרות וצמוקין ושאר כל הפירות שנתייבשו, לפי שדרך לפזר קמח על הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן). ושם סי"ט (הצוקר העשוי ככובע (שקורין הוט צוקר) אין בו חשש חמץ ... ואפילו ביום טוב האחרון של גליות מותר לאכלו). וכן לענין שרויה, נתבאר בשו"ת רבינו סי' ו (ומכל מקום ביום טוב האחרון המיקל משום שמחת יום טוב לא הפסיד). וכן לענין מסיח לפי תומו, כדלקמן סי' תקיג סט"ו (אם הביא ביצים ביום טוב ראשון שחל להיות אחר השבת, שאיסור ביצה שנולדה בו ביום הוא מן התורה, אין סומכין על הנכרי שמסיח לפי תומו ואומר שנולדה בערב שבת, אבל יום טוב שני שחל להיות אחר השבת, אפילו הוא יום טוב שני של ראש השנה, כיון שאינו אלא מדברי סופרים ... מותר לסמוך על הנכרי מסיח לפי תומו). וכעין מקור לכל אלו היא ההלכה דלקמן סי' תקכו ס"ו (וכל זה ביום טוב ראשון שהוא מן התורה, אבל ביום טוב שני, אפילו יום טוב שני של ראש השנה, כיון שאינו אלא מדבריהם, הרי הוא כחול לענין קבורת המת ... עושין כל צרכיו על ידי ישראל). ושם ס"ז (ואפילו אפשר לעשות כל דברים אלו על ידי נכרי יתעסקו בו ישראל, לפי שחכמים עשאוהו ליום טוב שני כחול לענין קבורת המת). ולקמן סי' תצו ס"ד (אין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת כמו שיתבאר בסי' תקכ"ו. וכן לכחול את העין אע"פ שאין בו סכנה אם לא יכחול כגון שכבר התחילה העין להתרפאות, דביום טוב ראשון אין לכחול אלא על ידי נכרי, מכל מקום בשני מותר לכחול אפילו על ידי ישראל). * ובאמת נראה שדיני אכילת המצה בליל השני, דומים לדיני ד' מינים ביום טוב שני של חג הסוכות. אשר בזה הובאו שתי דעות, לקמן סי' תרמט סכ"א (כל הפסולין ביום ראשון וכשרים מיום שני ואילך, היינו בארץ ישראל, שיום שני הוא חול המועד. ובחוץ לארץ שעושין יום טוב שני ימים, יש אומרים שכל הפסולין הנוהגין בראשון מן התורה נוהגין ביום טוב שני מדברי סופרים, דכיון שתקנו יום טוב שני מפני הספק שמא הוא יום טוב ראשון, אם כן צריך לנהוג בו מחמת הספק כל החומרות של יום טוב הראשון. ויש אומרים כיון שאנו בקיאים בקביעות החודש ויודעין אנו שהשני הוא חול, ואין אנו נוהגין בו קודש אלא שלא לזלזל במנהג אבותינו שהיו בזמן שמקדשין על פי הראיה, שאז לא היה הדבר תלוי בידיעת חשבון קביעות החדשים, ואין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום, ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין זמן ביום טוב שני כמו ביום טוב הראשון, אבל דברים שאינן מעיקר קדושת היום אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום בלבד, כגון כל הפסולין ביום טוב הראשון בלבד ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביום טוב שני אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל, כיון שאין המצות תלויות בעיקר קדושת היום כלל, שהרי מצות נטילת לולב לא תלה הכתוב חיובו מחמת שהוא יום טוב אלא מחמת שהוא יום הראשון, שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון. ולענין הלכה ספק ברכות להקל). ואף לענין מצוות שבליל הסדר, נתבאר לקמן סי' תפג ס"א (ואם יש לו ארבע כוסות ישתה כולם בליל ראשון ולא יניח אחד מהם לליל שני, לפי שליל ראשון הוא עיקר שאנו בקיאין בקביעת החודש ויודעין אנו שיום ראשון הוא קודש והשני חול, ואין אנו נוהגין בו קודש אלא כדי שלא לזלזל במנהג אבותינו).
851. ברייתא ר"ה דף כח , א (אכל מצה ... כפאו שד, והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו). טור ושו"ע ס"ה (אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות).
852. ברייתא פסחים דף קכ , א (יכול אף לילה הראשון רשות ... תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה). טור ושו"ע ס"ז (אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד). סוכה כז, א (לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות ... אמר קרא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה). וכן הוא לעיל סי' תעג ס"ג (דהיינו בלילה הראשון, אבל מכאן ואילך אכילת מצה היא רשות). לקמן סי' תרלט סי"ז (לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה).
853. בא יב, יח. ברייתא שם. ומפסוק זה למדו, שחיוב אכילת מצה בליל ראשון הוא אפילו בזמן שאין קרבן פסח, כדלעיל סט"ו (חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה, שנאמר בערב תאכלו מצות, ולא הוזכר שם פסח).
854. כעין זה לעיל סי' תנג סי"ד (מצות שבעת ימים תאכלו מצות ... שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח). וראה "הלכות ליל הפסח" הערה 3.
855. בא יג, ו. משפטים כג, טו. תשא לד, יח.
856. ירושלמי פ"א ה"ד (שבעת ימים תאכל עליו מצות, ולא חמץ). רש"י סוכה כז, א ד"ה מכאן (אלא אם באת לאכול תהא אכילתך מצה ולא חמץ).
857. רמב"ם פ"ו ה"א (בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות). טור ולבוש ס"ז (מכאן ואילך כל ימות הפסח, אם ירצה לאכול דבר אחר ולא מצה הרשות בידו, ובלבד שלא יאכל חמץ). והיינו שאין שום מצוה באכילת מצה בשאר הימים. וראה אגרות קודש חי"ט אגרת ז'רלט. אוצר מנהגי חב"ד ע' לג.
858. ס"י (בשבתות וימים טובים של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון, שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג וביום טוב נאמר ושמחת בחגך, ואין עונג ושמחה בלא אכילת לחם (שקובעים עליו סעודה) שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל סעודה נקרא על שם הלחם). נראה מכאן שחובת סעודת יום טוב היא מן התורה. ומקורו ברא"ש ברכות פ"ז סכ"ג (נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביום טוב, משום שמחה, משום חלקהו חציו לאכילה, ועיקר אכילה הוא לחם). והכוונה היא לתוספות רבינו יהודה ברכות מט ב ד"ה ברכת המזון (אבל ביום טוב לא סגי דלא אכיל פת). וכן הובא לעיל סי' קסח בקונטרס אחרון ס"ק ד (וביום טוב אינו יוצא ידי חובתו אלא על ידי קביעות, משום דאין שמחה אלא בלחם חשוב דקבעי עליה, עיין רא"ש פ"ז דבעינן לחם שהוא עיקר אכילה). * אמנם נתבאר לעיל סי' רמב ס"א (שני דברים נתפרשו בשבת על ידי הנביאים והם כבוד וענג שנאמר וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, ועיקרן מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קדש, שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו', ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה. ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה, אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן מדברי סופרים). ואין כאן הכרעה אם כבוד וענג (כולל סעודת) שבת ויום טוב יש להם עיקר מהתורה, או שהם מדברי סופרים. ולקמן סי' תקכט ס"ה (וכבר נתבאר בסי' רמ"ב שהכבוד והעונג הן מצות מדברי סופרים ומפורשין על ידי הנביאים). הרי שהמסקנא היא שחובת סעודת יום טוב היא רק מדברי סופרים. ולפי זה אין מקום לקושיא האמורה כאן, שהרי בשאר כל הלילות והימים הסעודה היא רשות – מן התורה, וחיוב הסעודה ביום טוב הוא רק מדברי סופרים. ואילו בליל הראשון הכתוב קבעו חובה (בערב תאכלו מצות). וכן נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מצה (וחידש הכתוב בלילי פסח, אף שגם בשאר יום טוב חייב לאכול פת, שאינו יוצא במצה עשירה (ר"ן פ' הישן). וי"א שחיוב פת ביום טוב אינו אלא מדברי סופרים – (שו"ע רבינו סי' תקכ"ט ס"ה ... ודעת ר"י, ברא"ש ברכות שם סכ"ג, משמע שהוא מן התורה)). והיינו שלפי האמור בסי' תקכט, לכתחלה אין קושיא. ואילו לפי שיטת ר"י ברא"ש (שהיא השיטה הנ"ל, שנתבארה לעיל סי' קפח ס"י), יש להקשות כנ"ל, ולתרץ כדברי הר"ן (שהובאה כאן בפנים). ולכן הביא כאן מסי' קפח, שם נראה שחיוב סעודות שבת ויום טוב הוא מן התורה. אשר דוקא לפי שיטה זו יוקשה הא דאמרינן שבשאר כל הלילות והימים הסעודה היא רשות, ובליל הראשון הכתוב קבעו חובה. ועל זה מתרץ כתירוץ הר"ן (מכל מקום יכול לאכול פת שנילושה במי פירות שהיא מצה עשירה). ולפי זה לכאורה סותר רבינו את עצמו בסי' קפח, ממ"ש בסי' רמב ס"א (לדעה אחת) ובסי' תקכט (למסקנא), שחיוב הסעודה אינה מן התורה. * ולהבין זאת יש להקדים מה שנתבאר לקמן סי' תקצז ס"א (יש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה ובשבת תשובה כמו בכל עשרת ימי תשובה, ואין הלכה כדבריהם, אלא אסור להתענות בראש השנה ושבת תשובה כמו שאסור בשאר שבת ויום טוב, ואפילו ראה חלום רע וספק לו אם הוא מהחלומות שמתענין עליהם בשבת לא יתענה. ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בראש השנה כמ"ש בסי' תקפ"א). סי' תקפא חסר בשוע"ר, וגם בשו"ע הב"י לא נזכר אודות חיוב האכילה בראש השנה. ואולי צ"ל "בסי' תקפ"ג", והכוונה למ"ש לקמן שם ס"ד (ונוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה וכן כתוב בעזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים). יוצא אם כן שמצוה לאכול ולשתות בראש השנה, ודלא כדעה הנ"ל "שמצוה להתענות בראש השנה". ומכל מקום חוששים גם לדעה זו, כדלעיל סי' קפח ס"י (בחולו של מועד וראש חודש וראש השנה אם לא נזכר עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אינו חוזר מפני שברכת המזון בימים אלו היא רשות, שאם רוצה אוכל פירות וכיוצא בהם כדי שלא יתענה, ובראש השנה יש מתירין אפילו להתענות. ואף שאין דבריהם עיקר מכל מקום יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה אם יחזור לראש). וגם לדעה זו יש הפרש בין ליל ראש השנה ליום ראש השנה, כמבואר בפסקי הסדור, סדר ברכת המזון (בחולו של מועד וראש חודש אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב אינו חוזר ... וכן בראש השנה ביום, אבל בליל ראש השנה חוזר). וטעם החילוק בין סעודת הלילה לבין סעודת היום נתבאר לקמן סי' תקצז ס"ה (יש אומרים שקבלה בידם שהמתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום, אם היה ביום ראשון של ראש השנה צריך להתענות שני הימים של ראש השנה כל ימיו ... אבל אסור להתענות בלילות של ראש השנה כמו בשאר יום טוב, שאף בחלומו לא רמזו לו אלא להתענות ביום כדרך כל תענית חלום שאין מתענין אלא ביום). וכיון שבלילה אסור להתענות לכל הדעות, יוצא אם כן שלכל הדעות יש חיוב סעודה בליל ראש השנה, ולכן "אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב ... בליל ראש השנה חוזר". אמנם על שיטה זו יקשה ממה שכבר הובא לעיל (מסי' רמב ומסי' תקכט), שחיוב סעודת יום הוא: (א) או מהאמור בישעי' נח, יג: "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד". (ב) או מהאמור בתורה "מקרא קודש". והרי בטעם "לקדוש ה' מכובד", ובטעם "מקרא קודש" אין הפרש בין ראש השנה לשאר ימים טובים, שכולם נקראים מקרא קודש. ואם כן מהו טעם דעה זו המתירה להתענות בראש השנה. * ועל זה ממשיך ומבאר את השיטה הזו, לעיל סי' קפח ס"י (בראש השנה יש מתירין אפילו להתענות ... משא"כ בשבתות וימים טובים של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון, שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג וביום טוב נאמר ושמחת בחגך, ואין עונג ושמחה בלא אכילת לחם (שקובעים עליו סעודה) שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל סעודה נקרא על שם הלחם). והיינו כדלקמן סי' תקכט ס"ו (ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה, והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביום טוב של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו, ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'). והיינו שדעה זו סוברת, שחיוב סעודת יום טוב אינו מטעם "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד", ולא מטעם "מקרא קודש" (שהם גם בראש השנה), אלא מטעם מצות "שמחת יום טוב" (שהוא רק בשלש רגלים, ולא בראש השנה), יוצא אם כן שיש כאן שלושה שיטות נפרדות: (א) חיוב סעודת יום טוב הוא מטעם "מקרא קודש", שהוא גם בראש השנה. (ב) חיוב סעודות יום הוא מטעם "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד", שהוא גם בראש השנה. (ג) חיוב סעודת יום טוב הוא מטעם מצות "שמחת יום טוב". משא"כ ראש השנה אין בו מצות שמחת יום טוב, ומותר להתענות בו. ולפי דעה השלישית, שנתבאר לעיל סי' קפח שאנו חוששים לה. לפי זה הקשה ותירץ הר"ן, ככל האמור כאן. ועל זה מציין כאן לסי' קפח, ששם נתבארה שיטה זו, שאנו חוששים לה. * ואפשר שקושית ותירוץ הר"ן ישנם גם לפי הדעה השנית הנ"ל, שהובאה לעיל סי' רמב ס"א "ועיקרן מן התורה ... שנאמר ... מקרא קדש וגו', ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה". והיינו שאף שבתורה עצמה לא נתפרש ש"מקרא קדש" פירושו ענג וכבוד; דבר זה נתפרש לנו "על ידי הנביאים", שמה שנאמר בתורה " מקרא קדש ", פירושו: " וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד". ונתפרש הדבר בספרא (אמור פי"ב): "מקרא קדש קדשהו, במה אתה מקדשו, במאכל ובמשתה ובכסות נקייה". והיינו שפירוש התיבות מקרא קדש הוא כמבואר בפירוש הרמב"ן על התורה (אמור כג, ב): "מקראי קדש, שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו ... בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה, כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח, י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ... כי קדוש היום". וזהו גם מה שנאמר כאן " וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד", "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו". ואחר שנתפרש לנו על ידי הנביאים וחז"ל, שזהו פירוש האמור בתורה "מקרא קדש", שוב נתבאר ששתי הלכות אלו "עיקרן מן התורה". יוצא אם כן, שגם לפי שיטה זו ישנם קושית ותירוץ הר"ן. משא"כ לפי עיקר ההלכה שחיוב הסעודה היא מדברי סופרים, מעיקרא לא חלים קושית ותירוץ הר"ן, כמובא לעיל מלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מצה (וחידש הכתוב בלילי פסח, אף שגם בשאר יום טוב חייב לאכול פת, שאינו יוצא במצה עשירה (ר"ן פ' הישן). וי"א שחיוב פת ביום טוב אינו אלא מדברי סופרים – (שו"ע רבינו סי' תקכ"ט ס"ה ... ודעת ר"י, ברא"ש ברכות שם סכ"ג, משמע שהוא מן התורה)). והיינו שלפי האמור בסי' תקכט, לכתחלה אין קושיא. ואילו לפי שיטת ר"י ברא"ש (שהיא השיטה הנ"ל, שנתבארה לעיל סי' קפח ס"י), יש להקשות כנ"ל, ולתרץ כדברי הר"ן (שהובאה כאן בפנים).
859. ר"ן סוכה (יב, ב) ד"ה מתני' (נראה דמה שחדש הכתוב בלילי יום טוב הראשון של פסח, מדכתב בערב תאכלו מצות, היינו לחייבו בדין מצה ראויה. דאילו מדין יום טוב יוצא בכל שהוא פת, אפילו במצה עשירה). מ"א סקט"ז (ומכל מקום מחויב לאכול בכל יום פת, אלא שיוצא במצה עשירה (ר"ן פ"ב דסוכה)). ואף שמצה עשירה שנילושה במי פירות ברכתה בורא מיני מזונות. מכל מקום כבר נתבאר לעיל סי' קפח ס"י (ומיני לחמים שאין קובעין עליהם סעודה צריך לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה). ובשולי הגליון שם הגהת אחיו מהרי"ל (שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו, ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה, שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום). יוצא אם כן ששאר סעודות יום טוב אפשר לקיים במצה עשירה. * ככל השאלה הזאת והתשובה הזאת לענין פסח, כן הוא גם לענין סוכות, שלמדים מפסח, שיש חיוב לאכול בסוכה בליל ראשון של חג, כדלקמן סי' תרלט סי"ז (שאנו למדין בגזרה שוה מחג המצות, נאמר כאן בחג הסוכות בחמשה עשר יום לחדש ונאמר להלן בחג המצות בחמשה עשר יום לחדש, מה ט"ו יום האמור להלן לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה כמ"ש בסי' תע"ה, אף ט"ו האמור כאן חובה לאכול בסוכה). וגם בזה נשאלת אותה שאלה, שהרי גם בשאר סעודות יום טוב חייבים לאכול פת בסוכה, ומה חידשה תורה בחיוב אכילה בסוכה בליל ראשון. כמבואר בתוספות רבנו יהודה וברא"ש (שהובאו בהערה הקודמת), ובר"ן שם. והתירוץ לזה הובא בשוע"ר שם (ביום טוב ובשבת שהוא בתוך החג שחייב לאכול פת יותר מכביצה כמו שנתבאר בסי' רצ"[א], צריך לאכול בתוך הסוכה, ואם ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית ועל דרך שיתבאר. במה דברים אמורים מלילה הראשונה של חג ואילך, אבל בלילה הראשונה של חג, דהיינו ליל ט"ו בתשרי, צריך לאכול בתוך הסוכה אפילו בשעת הגשם, ואע"פ שהוא מצטער מחמת הגשם וכל המצטער פטור מן הסוכה). תירוץ זה נתבאר בתוספות רבנו יהודה וברא"ש ובר"ן שם. ועוד תירוץ הובא לקמן שם סי"ט (ויש חולקין על כל זה ואומרים שבכל סעודות שבת ויום טוב אין צריך לאכול פת רק כזית, ואם כן ביום טוב ושבת שבתוך החג, אם ירצה שלא לאכול רק כזית ולאכלו חוץ לסוכה הרשות בידו. ודבר זה אנו למדין בגזירה שוה מחג המצות, שחובה לאכול בסוכה בלילה הראשונה). תירוץ זה נתבאר בר"ן שם. גם שאלה ותשובה זאת היא רק לפי הדעה שהובאה לעיל, שחובת סעודת יום טוב היא מן התורה, כפי שנתבאר לעיל סי' קפח ס"י. משא"כ לפי המסקנא שהובאה לעיל מסי' תקכ"ט, שחובת הסעודה היא מדברי סופרים, אין מקום לשאלה ותשובה זו.
860. סעיף ז (כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד, לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים כל שהוא. ואם עבר ולש אפילו אפאה מיד אין אוכלין אותה בפסח).
861. ראה טז, ח. ברייתא פסחים קכ, א (ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות, מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות ... תלמוד לומר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה). רשב"ם שם ד"ה הוי (דכתיב שבעת ימים תאכל מצות, ויצא מן הכלל בהאי קרא דששת ימים כתיב, ללמד שהיא רשות, ולא ללמד על עצמו לבדו אלא ללמד על הכלל כולו, דהיינו ז' ימים, דזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן). רש"י סוכה כז, א (לפי שהשביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות. ויצא מן הכלל ללמד שאכילת מצות האמור בו אינו חובה. אלא אם באת לאכול תהא אכילתך מצה ולא חמץ. ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא). לבוש שם (והרי יום השביעי בכלל השבעת ימים היה בלאכול מצה, ואחר כך יצא ממנו שקראו עצרת ולא חייב לאכול בו מצה, שמע מינה דרשות הוא ולא חובה, והוי ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, וקי"ל בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף כל השבעה רשות, ולא נשאר חובה אלא בליל ראשון, שנאמר עליה בפירוש בערב תאכלו מצות).
862. רמב"ם פ"ו ה"א (בליל חמשה עשר בלבד חובה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו). טור ושו"ע ס"ז (ואף בלילה הראשון יוצא בכזית). וראה גם לעיל ס"ח (אפילו לא אכל אלא כזית אחד בלבד ... יצא). לקמן סי' תפב ס"ג (מי שאין לו מצה כלל, אפילו שאינה שמורה, כי אם כזית אחד בלבד ... יאכל תבשילו ושאר סעודתו בלא נטילת ידים והמוציא, ואחר גמר סעודתו יטול ידיו ... ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל אותו כזית).
863. אבל מדברי סופרים חייב לאכול גם כורך (כדלעיל סי"ח), וגם אפיקומן (כדלקמן סי' תעז).
864. תוס' סוכה כז, א ד"ה חזר (לא מצינן שיהא תשלומין למצה של לילה הראשון של פסח). הובא בח"י סקכ"ד. וכן הוא בסיפור יציאת מצרים, כדלעיל סי' תעג ס"ג (מי ששכח לומר ההגדה, אין לו תשלומין ביום, שנאמר בעבור זה וגו', בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לשם חובה, דהיינו בלילה הראשון, אבל מכאן ואילך אכילת מצה היא רשות).
865. משגרת הלשון נראה, שבלילה הראשון מברך בכל אופן, אף אחר חצות (ורק בשאר לילות אינו מברך). וכן נראה לעיל סי' תעג ס"ג (אין לו תשלומין ביום ... בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לשם חובה, דהיינו בלילה הראשון). ולא חילק בין קודם או אחר חצות. ונתבאר לקמן סי' תעז ס"ו (והערה 28).
866. כלבו סי' נ יג, ד (זה שאין מברכין על אכילת מצה מליל ראשון ואילך ... לפי שמצה מליל ראשון ואילך רשות). הובא בח"י שם.
867. ח"י שם (ונראה לי ללמוד מזה, דמי שלא אכל מצה בלילי פסח משום איזה אונס, ששוב כשאוכל מצה אינו מברך על אכילת מצה, כיון שהוא רשות ואין לה תשלומין).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 48 עמודים.