הדרן על הש"ס*

352

א . "ת"ר . . שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא . . שלשה דברי בורות. אשתו של לוט מהו שתטמא , אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא (נדה ע, ב). בן שונמית מהו שיטמא , אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא. מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין , אמר להן לכשיחיו נחכם להם איכא דאמרי לכשיבוא משה רבינו עמהם " .

ו הנה, על השאלה "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה" – איתא בתוס' ¹⁹³⁷, דבן השונמית פשיטא לי' דאין צריך הזאה , ו השאלה היא רק ב מתים , משום שנאמר ¹⁹³⁸ " וזרקתי עליכם " . ו עדיין צריך להבין טעם וסברת החילוק בין מתים לעתיד לבוא לבן השונמית.

כן צריך להבין הקושיא שהובאה בשם ראשונים ¹⁹³⁹ – מפני מה שאלו בנוגע לבן השונמית, ו לא בנוגע לבן הצרפית , אף ד בן הצרפית שהחי' אליהו קדם לבן השונמית שהחי' אלישע .

גם צריך להבין : אחר המענה הא' (על השאלה הא', "אשתו של לוט מהו שתטמא") דמת דוקא מטמא – למה שאלו אבן השונמית , הרי יודעים כבר שרק מת מטמא, ובמילא מובן שבן השונמית שאינו מת אינו מטמא .

ועוד כמה דיוקים.

ב . ויש לפרש בכל זה – ובהקדמה :

לטומאת המת – צריך להיות ב' תנאים:

א) סילוק הנשמה , וכ דאיתא ב משנה פ"ק דאהלות ¹⁹⁴⁰: המת

353

" אינו מטמא עד שתצא נפשו " . ודוקא סילוק נשמת הגוף , ולא סילוק החיות ד אבר פרטי, שלכן מצינו כמה חילוקים בין טומאת המת וטומאת אבר מן החי (עדיות פ"ו ¹⁹⁴¹ ) , כי דין טומאת מת הוא דוקא כשנסתלק נשמת הגוף כולו.

ב) ושמירת מציאות הגוף , אף שנשתנה הצורה . וכמו בשר שנימוח ונעשה ליחה , שמטמא , או עצמות שהרקיבו , וכדאיתא בנזיר (מט ושם ¹⁹⁴² ) , וכן תמצית הדם צללתא דדמא (זבחים עט , ב . חולין פז , ב¹⁹⁴³ ) , ואפילו נשרף , אם לא נתבלבלה צורתו, ה"ה מטמא . אבל נשרף עד שנתבלבלה צורתו , או שנפרך ונעשה כקמח , טהור (נדה כז, ב. נה, א ¹⁹⁴⁴ ) , כי לא נשמרה מציאות הגוף. – ואולי יש לומר החילוק ש כל זמן שלא נתבלבלה צורתו אז נחשב עדיין דומיא דעצם ודם , ולכן מטמא, משא"כ בנתבלבלה צורתו.

ג . והנה , הפיכת אשת לוט ל נציב מלח – הוא ענין נסיי , וכדאיתא בברכות (נד, ב בהסוגיא ד הרואה קי"ס ("מעברות הים", מקום שעברו ישראל בים סוף) ויד משה ("ואבן שישב עלי' משה, דכתיב¹⁹⁴⁵ וידי משה כבדים ויקחו אבן גו'") ) שהרואה אשתו של לוט צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.

354

ובנס – יש לפרש בב' אופנים:

אופן הא' – דצריך להיות עשיית הנס כל משך זמן היותו. וכמו בהסדרה ¹⁹⁴⁶ דנהפכו המים לדם , הנה בכל רגע ורגע ממשך המכה הי' נעשה הנס דהפיכת המים לדם . או אופן הב' – להיפך , דברגע הא' נהפכו המים לדם , ומשם ואילך ה"ה מים ¹⁹⁴⁷ בטבע , ואדרבה : כדי להחזיר הדם למים צריך נס, ע"ד נס הראשון, להפוך המים לדם.

והחילוק ביניהם: באופן הב' – השינוי הוא בעצם מציאות המים, שנהפכו להיות דם בטבע, שזהו שינוי גדול וקשה יותר, אבל לאידך, נס זה אינו אלא פעם אחת. משא"כ באופן הא' – השינוי בהמים (שנהפכו לדם) אינו אלא בחיצוניות, ולא בעצם מציאות המים, שזהו שינוי קל יותר, אבל לאידך, נס זה חוזר ונשנה בכל רגע ורגע ממשך המכה.

והנה , ישנו כלל ש" לא עביד קוב"ה ניסא למגנא "¹⁹⁴⁸ – אם אפשר בלאו הכי. וא"כ , החילוק הנ"ל באופן הנס תלוי בבירור הדבר מה קשה יותר : השנות דבר קל (שינוי בחיצוניות בלבד, אבל) כמה פעמים (בכל רגע ורגע ממשך המכה), או עשיית דבר קשה (שינוי בעצם מציאות המים שנעשו דם בטבע, אבל רק) פעם אחת.

והוא ע"ד האיבעייא בשבת ר"פ מפנין ¹⁹⁴⁹: למעוטי במשוי עדיף ולהלך יותר (השנות דבר קל כמה פעמים) או למעוטי בהליכה עדיף אע"ג דאפושי משאוי הוא (עשיית דבר קשה פעם אחת) .

והנה , בשבת שם אפשטי דמעוטי בהליכה ואפושי משאוי עדיף , ומזה מוכח גם בנדו"ד שעדיף נס של עשיית דבר קשה פעם אחת מאשר השנות דבר קל כמה פעמים. אבל , בתוס' שם ¹⁹⁵⁰ מפרש דהני מילי (שעדיף למעוטי בהליכה ולהרבות במשא) כשאין טרחא ביותר,

355

או שאין צריך לשנות המנהג , וא"כ בנדו"ד שמדובר בעשיית נס שענינו שינוי מנהגו של עולם – עדיין ספק הוא , ויש מקום לומר שהשנות דבר קל כמה פעמים עדיף מעשיית דבר קשה פעם אחת .

ד . וזהו שאלת אנשי אלכסנדריא "אשתו של לוט מהו שתטמא":

באשתו של לוט שנהפכה לנציב מלח – סילוק נשמה (תנאי הא' לטומאת המת) הי' כאן , אבל בנוגע לשמירת מציאות הגוף (תנאי הב' לטומאת המת) – כיון שבנוגע לאופן הנס שנהפכה לנציב מלח יש ספק אם בכל רגע ורגע נהפכת לנציב מלח , מפני דאין עושין נס למגנא לשנות גוף אדם בעיקרו להיות נציב מלח ע"פ טבע – הרי מטעם זה גופא יש לומר דלא נשתנה עצם מציאות גופה , ורק כפי המוכרח כדי שיהי' ענשה מדה כנגד מדה , דחטאה במלח ולכן לקתה במלח ( פרש"י וירא יט, כו ) , אבל כל שאר תכונות גוף אדם יש לה , וע"ד מש"כ בחדא"ג מהרש"א "שאף שנשתנית להיות נציב מלח בצורתה, החומר הראשון שהוא בשר עדיין קיים", ובמילא גם מטמאת טומאת מת,

או לא – לפי שהנס הי' באופן שברגע הראשון נהפכה לנציב מלח ומשם ואילך ה"ה נציב מלח ע"פ טבע, היינו, שנשתנה עצם מציאות גופה, ושוב אין לה תכונות גוף אדם, וכיון שלא נשמרה מציאות הגוף, אינה כאן דין טומאת מת .

דוגמא לדבר – בהלכה: הרמב"ם פסק ב הל' טומאת אוכלין פ"י ה"ב דמי רגלי בהמה אינם כמים ו אין מכשירין , והוא מתוספתא סוף מכשירין. אבל בבכורות ז, א וברמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"כ פסק דמותרים , ד לא נשתנה מציאות המים בגוף הבהמה, אלא " מיא עול מיא נפוק " . ולכאורה: כיון שלא נשתנה מציאות המים בגוף הבהמה – למה "אין מכשירין"? ועל-כרחך צריך לומר , שע"י הכניסה דהמים בגוף הבהמה , ניטלה מהן התכונה המחלקת בין מים שמכשירין ומי פירות שאין מכשירין , אבל אעפ"כ, אין נעשים עדיין כגוף הבהמה כמו חלָבה , ולכן מותרים.

ועד"ז בנדו"ד: אף שנשתנית בצורתה להיות נציב מלח, לא נעשית כחומר המלח, אלא עדיין נשאר קיים החומר הראשון דבשר גוף אדם, ולכן מטמאת¹⁹⁵¹.

356

וענה להם רבי יהושע , דאיך שיהי' בירור ב' האופנים בנס , אינו נוגע לנדו"ד – ולכן נקרא " דברי בורות " – כי , "מת מטמא ואין נציב מלח מטמא": מת – מה שהוא בגדר מיתה – מטמא , והיינו חי ומדבר שהם בגדר מיתה, אבל נציב מלח – דומם וצומח , כמש"כ בסו"ס ע"ח ¹⁹⁵², אינו בגדר מיתה, ו היינו , שהנס דהפיכה לנציב מלח הי' בהשינוי לסוג דומם וצומח שאין שייך בו מיתה , ולכן, אין נפק"מ אם נשתנה עצם מציאות הגוף או שנשאר בו תכונות גוף אדם, כיון שבפועל ה"ה נציב מלח, דומם וצומח, שאינו בגדר מיתה, ו במילא אינו מטמא.

ה . ושאלתם הב' – "בן שונמית מהו שיטמא" :

השאלה בבן השונמית אינה דומה לשאלה באשתו של לוט, מפני ששם (בבן השונמית) השאלה היא מצד זה דסילוק הנשמה אינו ע"ד הרגיל (כדלקמן) – משא"כ ב שאלה הא' ש הספק הוא מפני שמיתת הגוף אינו ע"ד הרגיל.

ו הביאור בזה הוא – כי בקרא מצינו ב' סיפורים דומים , סיפור א' ע"ד בן הצרפית , ו סיפור ב' ע"ד בן השונמית . ומחלק ביניהם בקרא – כי : ב סיפור ה א' (בבן הצרפית) בקש אלי' שתשוב נפש הילד אליו , וא"כ , פשיטא שאינו מטמא עכשיו (לאחרי שבטל סילוק הנשמה ושבה נפשו אליו), כיון שהנשמה והגוף הם כמו שהיו בלידתו. אבל בבן השונמית מסופר ששם פיו על פיו ויגהר עליו וגו' ¹⁹⁵³, היינו, שהכניס בו חיות חדשה, ולא שהשיב לו נפשו הקודמת (שנשארה במצב של סילוק).

וא"כ , בבן השונמית יש מקום לספק אם מטמא או לא, כי , ה שייכות ד סילוק הנשמה לענין הטומאה – יש לומר בב' אופנים:

אם רגע סילוק הנשמה פועל הטומאה על כל משך הזמן שתהי' נשמרת שלדת המת , וא"כ, סילוק הנשמה דבן השונמית (שנשמתו הקודמת נסתלקה ולא שבה אליו עוד) פועל הטומאה על כל משך הזמן שגופו קיים, גם לאחרי שנכנסה בו חיות חדשה,

357

או שסילוק הנשמה גורם מצב גוף כזה (גוף ללא חיות) שהוא מטמא , וא"כ , בבן השונמית שנפסק מצב זה (של גוף ללא חיות) – מאיזה סיבה שיהי' (גם אם הסיבה היא שנכנסה בו חיות חדשה) – שוב אינו מטמא.

דוגמא¹⁹⁵⁴ לדבר – בהלכה : כסה הדם – וצריך קרא מיוחד ש דם כיסוי חייב כרת ¹⁹⁵⁵, ולולא זאת בטל ממנו תורת דם בכלל¹⁹⁵⁶, גם לענין דין הכשר טומאה – אף שאח"כ נתגלה , ואז הדין שאין צריך לכסותו עוד הפעם¹⁹⁵⁷, כי רגע הכיסוי פועל על כל משך הזמן שלאח"ז שנחשב דם כיסוי . עוד דוגמא: מל ואח"כ נמשך ערלתו – שמדין תורה אין צריך למולו עוד הפעם , ואוכל בתרומה וכיו"ב (יבמות עב , א¹⁹⁵⁸), כי הרגע דמילה פועל על כל משך הזמן שלאח"ז שאינו נקרא ערל. ועד"ז בנדו"ד, שרגע סילוק הנשמה פועל הטומאה על כל משך הזמן שגופו קיים.

ועפ"ז אתי שפיר שגם לאחרי המענה על שאלה הא' שדוקא מת מטמא, יש מקום לשאלה בן השונמית מהו שיטמא (אף שאינו מת) – דכיון שהפעולה דסילוק הנשמה לא נתבטלה, הרי היא פועלת טומאה בהגוף שנסתלקה ממנו בכל משך הזמן שלאח"ז (גם לאחרי שנכנסה בו חיות חדשה).

והשיב להם רבי יהושע , שאיך שנפרש אופן השייכות דסילוק הנשמה לענין הטומאה, אין נפק"מ לדין בן השונמית – ולכן נקרא " דברי בורות " – כי , "מת מטמא ואין חי מטמא": מת מטמא , אבל רק בתנאי ש לא נתבלבלה צורתו (כנ"ל ס"ב) , ו אילו בנדו"ד, אין לך בלבול צורה של מת יותר מזה כשהוא חי.

ו . ושאלתם הג' – "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין" :

ובהקדמה – שזה ששאלו דין הזאה אמתים לעתיד לבוא, ולא שאלו אבן השונמית , מובן בפשיטות – ולא זכיתי להבין קושיית

358

התוס' זו – כי לא שאלו אלא בהנוגע לפועל , עתה , או לעתיד , אבל אם בן השונמית הי' צריך הזאה בזמנו אז – למאי נפק"מ ¹⁹⁵⁹.

וביאור השאלה אם מתים דלעתיד לבוא צריכין הזאה:

מתים דלעתיד לבוא פשיטא שאינם מטמאים, כיון שבב' הענינים שהם תנאי בטומאת מת – סילוק הנשמה ושמירת מציאות גוף המת – אינו ע"ד הרגיל ¹⁹⁶⁰, כי אז יהי' המחזיר נשמות הקודמות לגופים הקודמים .

וא"כ , אף דפשיטא ד מתים לעתיד לבוא אינם מטמאים משום ד אז יהיו חיים ו אין חי מטמא , אבל , מטעם זה גופא יש מקום לומר דצריך הזאה, ד כיון דאין כאן פנים חדשות כלל , אלא חזרת מציאותו הקודמת, הנשמה הקודמת בגוף הקודם,

– משא"כ בבן השונמית שהייתה נשמה חדשה , ולכן איתא בספרי זוטא הובא ביל"ש חוקת ¹⁹⁶¹ ( וכנראה זהו מקור פס"ד התוס' הנ"ל) ש בן השונמית אין צריך הזאה ¹⁹⁶² –

א"כ , צריך להיות נזקק להזאה מפני שנגע במת – בגוף שלו עצמו שהי' קודם מת .

ואף דשעה אחת קודם תחיית המתים נעשים אפילו הצדיקים עפר (שבת ס"פ שואל ¹⁹⁶³ ) , וא"כ אין כאן נגיעה במת – הרי מת שנרקב ג"כ מטמא (כנ"ל ס"ב) .

ואמר להם רבי יהושע שזהו " דברי בורות ", דממה-נפשך :

359

מפני מה אין שואלים אבן השונמית – מפני דאין נפק"מ עתה , ומאי דהוי הוי ¹⁹⁶⁴, הנה גם בזה (במתים לעתיד לבוא) אין נפק"מ עתה , כי כשיבואו נחכם להן.

**********

360

שני סוגי עדים: שעושים הענין בנוכחיותם, שע"י נתברר שנעשה הענין. עדי פעולה ועדי בירור. דוגמא לדבר: עדים המעידים שהפקיד אחד אצל חברו פקדון, שהרג פלוני את הנפש אין פועלים מאומה בזה שהיו בעת המעשה כ"א מבררים שעשה פלוני ענין זה.

והנה לכאורה גם בעדי קדושין אפ"ל שזהו ענינם אבל באמת אינו כן כ"א הם חלק מענין הקדושין וכמו שצ"ל כסף טבעת ודעת האיש והאשה כן צ"ל נוכיות עדות כי זהו חלק מענין הקדושין. ובזה מובן מה דבשבועת העדות דאורייתא פטורים פסולי עדות דרבנן , משא"כ בקדושין (שו"ע אה"ע סמ"ב ס"ה) דצרכא גט מספק וכמו שהקשה הצ"צ שו"ת אה"ע סקכ"ד ותירץ דשאני שהע"ד דסו"ס לא היתה הגדתו מועלת כלום וההסברה בזה י"ל דפסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן אבל לא שנשתנה עצם האדם (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין שנשתנה העצם) ולכן בשהע"ד שכל ענינם רק הבירור וזה שללו מהם שוב אין נשאר כלום ואין עליהם שם עדות כלל. משא"כ בקדושין שנוכחיותם פועלת ועצמותם לא נשתנה.

גם בזה מובן דין חקו"ד בעדי קדושין דהנה ברמא (אה"ע מב ס"ד) פסק שא"צ חקו"ד. ובב"י שם שכ"ה דעת רוב הפוסקים. ואף שהצ"צ (שו"ת אה"ע קכ"ג) מדייק דדעת הרמב"ם אינו כן, אבל חסר שם סוף התשובה וגם בזה י"ל הטעם עדהנ"ל דהנה חקו"ד צ"ל כשהעדות היא על קודם הגמ"ד היינו קודם שנעשה הענין (הפס"ד) משא"כ כשמעידין שנגמ"ד בב"ד פלוני שא"צ חקו"ד גם בד"נ (רמב"ם סנ' ספי"ג. מכות ה . )? וההסברה דחקו"ד מצינו שנצרכת לעשיית העצם אבל לא על הבירור. – ועפ"ז בקדושין דהעצם עושים העדים בעת הקידושין א"כ לאח"ז הוי ענין נוסף וכמו המעידין שנגמ"ד בב"ד פלוני (ועיין בכ"ז שו"ת הר"י מראג' ט-י).

ומוסר השכל מכהנ"ל. אמר הנביא (ישעי' מג, י) אתם עדי נאם ד' גו' אנכי אנכי הוי'. שכל עם ישראל הוא עד על שאני הוי'. והנה יש בזה ב' אופנים אופן הפחות עדי בירור היינו שכל בנ"י מעדים שיודעים דור מפני דור עד מעמד ה"ס ס"ר שאנכי ה"א והוא שצוך כל התוהמ"צ וג"ז דבר גדול הוא אבל לגדולות מזה נוצר עם ישראל ונרמז במרז"ל (שבת) האומר ויכולו כו' שותף במע"ב שישראל במעשיהם אינם רק

361

מפרסמים אלקותו בעולם אלא גם לוקחים חלק פעיל . בכל מע"ב שעושים הגשמיות כלי לאלקות.

מוסר השכל בחיי כאו"א שיטה שיסתפק בד"א שלו שמתנהג ע"פ התוהמ"צ ואינו פעל במה שחוץ מזה ולא זהו דרישת שיטת החסידות כי אמרז"ל כל ישראל ערבים זב"ז והסיסמא אהבת ישראל ולהתענין בכל עניניו באופן פעיל היינו ענין עצמי שבכל הויתו הוא עושה וממשיך אלקות בעולם, החתונה היותר גדולה של האלקות וכל הבריאה. ובנ"י הם העדים שעושים חלקי מהקדושין, ולא רק לברר הדבר.

במקרה זה יש היסוד לתקוה בטוחה, שהזוג לא יסתפק בעמידה מן הצד ובירור בעלמא אלא על סמך מה שהורום וראו בבית הוריהם בעסקנות והפצת אור התוהמ"צ בכל סביבתם בטח גם הם ילכו בדרך זה ויבנו ביתם על יסודי התוהמ"צ עדי יבוא גו"צ ויוציאנו מן הגלות בגאולה האמיתית ויליכנו לאה"ק תובב"א.

**********

362

א . ישנם שני סוגי עדים ¹⁹⁶⁵ : (א) שעושים הענין בנוכחיותם, (ב) שעל ידם נתברר שנעשה הענין. והיינו: עדי פעולה ועדי בירור.

דוגמא לדבר (לסוג הב', עדי בירור) : עדים המעידים שהפקיד אחד אצל חברו פקדון, או שהרג פלוני את הנפש – אין פועלים מאומה בזה שהיו בעת המעשה , כי אם מבררים שעשה פלוני ענין זה.

והנה , לכאורה גם בעדי קידושין אפשר לומר שזהו ענינם – רק לברר שנעשו הקידושין.

אבל באמת אינו כן , כי אם הם (העדים) חלק מענין הקידושין . וכמו ש בקידושין צריך להיות כסף (או טבעת ) ודעת האיש והאשה , כן צריך להיות נוכ ח יות עדות , כי זהו חלק מענין הקידושין.

ב . ובזה ¹⁹⁶⁶ מובן מה דבשבועת העדות דאורייתא פטורים פסולי עדות דרבנן ¹⁹⁶⁷ , משא"כ בקידושין פסקינן (שו"ע אה"ע סמ"ב ס"ה) בהמקדש בפסולי עדות דרבנן דצריכא גט מספק ,

– וכמו שהקשה הצ"צ ב שו"ת אה"ע סקכ"ד ¹⁹⁶⁸, ותירץ ¹⁹⁶⁹,

363

דשאני שבועת העדות דסוף-סוף לא היתה הגדתו מועלת כלום –

וההסברה בזה יש לומר :

ד הנה, פסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן , אבל לא שנשתנה עצם האדם להיות פסול לעדות (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין , שנשתנה העצם של האדם להיות פסול לעדות ) .

ולכן , בשבועת העדות שכל ענינם של העדים הוא רק הבירור , ו ענין זה שללו מהם רבנן שאמרו שלא יתחשבו עם עדותן – שוב אין נשאר כלום , ואין עליהם שם עדות כלל ¹⁹⁷⁰ . משא"כ בקידושין שנוכחיותם של העדים פועלת מעשה הקידושין, ו הרי עצמותם של העדים לא נשתנה ע"י הפסול דרבנן .

ג . ו גם , בזה מובן דין חקירה ודרישה בעדי קידושין :

דהנה , ברמ " א (אה"ע ס מ " ב ס"ד) פסק שאין צריך חקירה ודרישה. ובב"י שם , שכן הוא דעת רוב הפוסקים ¹⁹⁷¹ . ואף שהצ"צ (שו"ת אה"ע ס קכ"ג ¹⁹⁷² ) מדייק דדעת הרמב"ם אינו כן, אבל חסר שם סוף התשובה , ובמילא לא נתבררה מסקנתו של הצ"צ בזה.

וגם בזה יש לומר הטעם ע"ד הנ"ל :

דהנה, חקירה ודרישה צריכה להיות כשהעדות היא על קודם הגמר דין , היינו קודם שנעשה הענין (הפסק-דין) , משא"כ כשמעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני, שאין צריכים חקירה ודרישה גם בדיני נפשות (רמב"ם הל' סנהדרין ספי"ג. מכות ה, א ¹⁹⁷³ ) ? .

364

וההסברה בזה – דחקירה ודרישה מצינו שנצרכת לעשיית העצם (של הענין – הפס"ד בב"ד, שנעשה על יסוד דברי העדים, לאחרי החקירה ודרישה כו'), אבל לא על הבירור (כשכבר נגמר דינו, ומעידין שנגמר דינו בב"ד פלוני)¹⁹⁷⁴ .

ועפ"ז : בקידושין , דהעצם עושים העדים בעת הקידושין , א"כ הגדת העדות לאחרי זה (לאחרי שנעשו הקידושין) הוי ענין נוסף , וכמו המעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני , ולכן אין צריכים חקירה ודרישה (ועיין בכל זה שו"ת הר"י מראגאטשוב ס" ט-י ¹⁹⁷⁵ ).

ד . ומוסר השכל מכל הנ"ל :

אמר הנביא (ישעי' מג, י -יא ) " אתם עדי נאם ד' גו' אנכי אנכי הוי' " , היינו, שכל עם ישראל הוא " עד " על זה ש " אנ כ י הוי' " .

והנה , יש בזה ב' אופנים :

אופן הפחות – עדי בירור , היינו שכל בנ"י מעדים שיודעים דור מפני דור עד מעמד הר סיני שבו נכחו ששים ריבוא בנ"י, ש " אנכי הוי' אלקיך "¹⁹⁷⁶, והוא שצוך כל התורה והמצות .

וגם זה (הענין דעדי בירור) דבר גדול הוא , אבל לגדולות מזה נוצר עם ישראל – להיות גם עדי פעולה¹⁹⁷⁷,

ו ענין זה נרמז במרז"ל (שבת קיט, ב ) " ה מתפלל בערב שבת ו אומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ", היינו, שישראל במעשיהם אינם רק מפרסמים אלקותו בעולם (עדי בירור) אלא גם לוקחים חלק פעיל , עדי פעולה, בכל מעשה בראשית – שעושים הגשמיות כלי לאלקות.

ה . ו מוסר השכל בחיי כל אחד ואחד מבנ"י:

365

יש שיטה שיסתפק האדם בפעולתו בד' אמות שלו שמתנהג ע"פ התורה והמצוות , ואינו פע י ל במה שחוץ מזה (ואין זה אלא שהנהגתו בד' אמות שלו פועלת בדרך ממילא גם מבחוץ, אצל אלה שרואים אותו כו' – שזהו ע"ד עדי בירור).

ולא זהו דרישת שיטת החסידות – כי אמרו רז"ל ¹⁹⁷⁸ " כל ישראל ערבים זה בזה ", והסיסמא של שיטת החסידות היא אהבת ישראל , ולהתעניין בכל עניניו של הזולת באופן פעיל , היינו שהפעולה שלו היא ענין עצמי , שבכל הוייתו הוא עושה וממשיך אלקות בעולם.

ו . וכללות הענין דעדי פעולה בעבודת האדם שייך לחתונה (כאמור לעיל שעדי קידושין הם עדי פעולה) – כי, החתונה היותר גדולה היא של האלקות וכל הבריאה ¹⁹⁷⁹ , ובנ"י הם העדים שעושים חלקי מהקידושין, ולא רק לברר הדבר.

ז . במקרה זה ¹⁹⁸⁰ יש היסוד לתקוה בטוחה, שהזוג לא יסתפק בעמידה מן הצד ובירור (עדי בירור) בעלמא , אלא , על סמך מה שהורום וראו בבית הוריהם , בעסקנות והפצת אור התורה והמצוות בכל סביבתם (שהו"ע עדי פעולה) – בטח גם הם ילכו בדרך זה ,

ויבנו ביתם על יסודי התורה והמצוות ,

עדי יבוא גואל צדק ויוציאנו מן הגלות בגאולה האמיתית וי ו ליכנו לארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

**********