45

הלכה כחכמים (שאינה מצוה ולא באה אלא משום קפא) — דא"כ, אמאי לא השיג הראב"ד על הרמב"ם א) לעיל (בפ"ז) ששם כתב ב) בפירוש ש"החרוסת מצוה. . זכר לטיט" — והול"ל שם שאינו כן, וההלכה היא שאינה אלא משום קפא?

ב. לכאורה אפשר לבאר זה בהקדם מ"ש רבינו הזקן בשולחנו¹⁰ "ותקנו שיהי' לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים כו', לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים", ולהלן בסי' בפ"ע¹¹ כתב "ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה שהוא זכר לטיט".

ומשמע מדבריו דיש שני דינים נפרדים בחרוסת: א) הבאתה על השולחן, שתהי' לפניו בשעת אמירת ההגדה, ומלבד זה ב) מצות הטיבול בחרוסת. שהדין הא', הבאתה לשולחן והיותה על השולחן בעת אמירת ההגדה, אינו שייך להטיבול בה, ולכן לא הזכיר אדה"ז בדין ההבאה שהוא בשביל הטיבול.

וכן מוכח ממ"ש להלן (באותו סימן¹²) לענין הבאת הירקות עם כל הדברים, וז"ל "טוב שיסדרם לפניו בקערה בענין שלא יצטרך לעבור על המצות דהיינו שהירקות יהיו סמוכים לו יותר מן המצה והמצה מן המרור וחרוסת והמרור והחרוסת מן ב' תבשילין, ויש שאין מקפידין על החרוסת וב' תבשילין אם יהיו סמוכים אליו דכיון שאינן באים על השולחן אלא לזכר בעלמא לא שייך אצלם אין מעבירין על המצות"¹³ — הרי דמשווה החרוסת לב' תבשילין, שהבאתן על השולחן היא (לא בשביל אכילה, כ"א) רק "לזכר בעלמא", שיהיו על השולחן בעת אמירת ההגדה.

ולכאורה כן הוא גם לדעת הרמב"ם, דבפ"ז כתב "החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים כו' ומביאין אותה על השולחן בלילי הפסח", ולא הזכיר שם ע"ד הטיבול בה ואכילתה כו', והיינו דהמצוה היא רק בהבאתה על השולחן, ולפנינו בפ"ח מדבר על דבר הטיבול בה.

ועפ"ז י"ל, דלדעת הב"ח פלוגתת חכמים וראב"צ אם חרוסת מצוה או משום קפא היא רק בנוגע לדין טיבול בחרוסת — אבל לכו"ע יש מצוה בהבאת החרוסת על השולחן בעת אמירת ההגדה זכר לטיט¹⁴. ולכן לא השיג הראב"ד לעיל בפ"ז (בדין מצות הבאת חרוסת על השולחן), כ"א רק בפ"ח — בדין טיבול מצה בחרוסת.