ספרי כ"ק אדמו"רתורת מנחםמב - שנת תשכ"ה - חלק שניבס"ד. "הדרן" על מסכת מכות

בס"ד. "הדרן" על מסכת מכות

186

– משיחות יו"ד שבט, וש"פ בשלח י"ג שבט, ה'תשכ"ה ⁷⁷¹ * –

בלתי מוגה

א. בסיום מסכת מכות שנינו:

"וכבר הי' רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי ⁷⁷² מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, התחילו בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו הללו כושיים ⁷⁷³ שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו ⁷⁷⁴ והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, דכתיב ⁷⁷⁵ ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי', באורי' כתיב ⁷⁷⁶ לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'], בזכרי' כתיב ⁷⁷⁷ עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי', הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי', עכשיו שנתקיימה

187

נבואתו של אורי', בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" ⁷⁷⁸ .

והנה, במפרשי הש"ס והע"י ישנם כמה דיוקים בסוגיא זו, ויש להוסיף עליהם עוד כו"כ דיוקים ⁷⁷⁹ – שיתורצו כולם לאחרי הקדמת ביאור תוכן הסוגיא ע"ד כללות ענין החורבן והגלות, והתיקון לזה בנחמת הגאולה, כדלקמן.

ב. בסוגיא זו ישנם שני סיפורים שבהם נחלק ר"ע עם שאר התנאים שהיו מהלכין עמו (ר"ג וראב"ע ור"י) – ש"התחילו בוכין ", בראותם את גודל הירידה דהחורבן והגלות, ו"ר"ע משחק ", בראותו את התוכן הטוב שבדבר שיתגלה בעתיד (בהתאם לשיטתו "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד" ⁷⁸⁰ ). ויש להתעכב לכל לראש על הדיוקים שבשני הסיפורים ביחס זל"ז, ולאח"ז גם על הדיוקים שבכל סיפור בפ"ע:

א) בשני הסיפורים מודגש החידוש שבהנהגת ר"ע (שהי' משחק) לגבי שאר התנאים שהנהגתם ("התחילו בוכין") היתה כפי שמתנהגים כל בנ"י במצב כזה. ואינו מובן: לשם מה נתפרשו כאן ⁷⁸¹ שמותיהם של שאר התנאים – שמצד עצמם לא הגיעו לעומק דעתו של ר"ע (והוכרחו להודות לו באמרם "עקיבא ניחמתנו") – ולא נאמר (כפי שמצינו בכ"מ ⁷⁸² ) "כבר היו ר"ע וזקנים מהלכין כו'", וכיו"ב?

188

ב) תוכן שני הספורים שוה , לכאורה, ומהו החידוש וההוספה שבסיפור הב' לגבי סיפור הא'?

ג) סדר הסיפורים: כיון שמקומם של ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע הי' בארץ ישראל ⁷⁸³ , מובן, שהליכתם (כולם יחד) בדרך לחוץ-לארץ ⁷⁸⁴ , לרומי ⁷⁸⁵ , הוא מאורע בלתי-רגיל , ובודאי שאינו רגיל כמו המאורע ש"היו עולין לירושלים ". וע"פ הכלל "תדיר קודם" ⁷⁸⁶ , יש להקדים, לכאורה, סיפור המאורע ש"היו עולין לירושלים" לפני סיפור המאורע שהיו "מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי"?

ד) בשני הסיפורים קיבלו ר"ג ראב"ע ור"י את תשובתו של ר"ע "לכך אני משחק כו'" (והראי' שלא השיבו דבר לשלול ולהפריך את דבריו), וא"כ, למה אמירתם "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" היתה רק בסיפור השני, ולא בסיפור הראשון ⁷⁸⁷ ?

ג. ויש לדייק גם בפרטי הסיפור הראשון:

189

ה) מהו דיוק הלשון " וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך כו'" ⁷⁸⁸ , ולא (כהלשון הרגיל בכ"מ ⁷⁸⁹ ) "פעם אחת כו'"?

ו) כאשר תלמידי חכמים (אפילו שנים, ועאכו"כ ארבעה) מהלכין בדרך, בודאי שבלכתם בדרך עוסקים בתורה מבלי להפסיק בענינים אחרים, וכמפורש במשנה ⁷⁹⁰ "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו וכו'". ואיך יתכן שבעסקם בתורה בלכתם בדרך "שמעו קול המונה של רומי" – הרי העסק בתורה הי' צ"ל באופן כזה שיהיו שקועים בלימודם עד שלא ישמעו קול המונה של רומי?

ז) זה ש"הללו .. יושבין בטח והשקט" – במה נחשב הוא ואיזה תפיסת-מקום יש לזה (בכלל, ובפרט אצל ר"ג ראב"ע ור"י) לעומת חורבן ביהמ"ק ("אנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"), שדוקא ראיית דבר זה (ש"הללו .. יושבין בטח והשקט") תוסיף בהצער עד כדי בכי'?

ח) מהו הדיוק "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים (ולא מסתפק בזה, אלא מוסיף) ומקטרים לעבודת כוכבים" – קטורת דוקא?

ט) הניגוד לזה שאוה"ע "יושבין בטח והשקט", הוא, שבנ"י הם בגלות (בלשון חז"ל ⁷⁹¹ "ישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין כו'"), ולמה מסיים ("ואנו כו'") בנוגע לביהמ"ק – "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"?

י) מהו הדיוק לקרוא לבית-המקדש בשם "בית הדום רגלי אלקינו" ("ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש") – שם בלתי-רגיל כלל?

יא) מהי ה"נחמה" שבדברי ר"ע "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" – וממה-נפשך:

בשביל להביא ראי' והוכחה על הטובה העתידה לבוא לישראל ("בנים אתם לה' אלקיכם" ⁷⁹² ), "עושי רצונו" – אין צורך בקל-וחומר

190

מטובתם של " עוברי רצונו " ("המונה של רומי" ש"יושבים בטח והשקט"), שהרי מקרא מלא הוא ⁷⁹³ "אם בחקותי תלכו וגו' ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו'" ⁷⁹⁴ , וכמבואר בדרשות חז"ל אופן קיום יעודים אלה לעתיד לבוא ⁷⁹⁵ , ובפרט בנוגע לירושלים שנאמר בה "וראמה וישבה תחתי'" ⁷⁹⁶ , ודרשו חז"ל ⁷⁹⁷ "עתיד הקב"ה להגבי' את ירושלים ג' פרסאות למעלה", ו"עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים (דהויא תלתא פרסי) אלף טפף גינואות אלף קפל מגדלים וכו' וכל אחת ואחת הויא כצפורי בשלוותה" (ש"היו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה"), וכתיב ⁷⁹⁸ "ורחבה ונסבה למעלה", ודרשו חז"ל ⁷⁹⁹ ש"הקב"ה מרחיב את ירושלים .. עד שעולה לשמים", "עד כסא הכבוד" – שלא בערך כלל ל"המונה של רומי".

וכיון שר"ג ראב"ע ור"י "היו בוכין" למרות שידעו ההבטחות שבתנ"ך ע"ד הטובה העתידה לבוא לישראל – מה נתחדש אצלם בענין הנחמה ע"י הקל-וחומר "אם לעוברי רצונו כך כו'"?

ד. וכן יש לדייק גם בפרטי הסיפור השני:

יב) למה רק כ"שהגיעו להר הבית (ו)ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים – התחילו הן בוכין (ור"ע משחק)", ואילו לפנ"ז, כ"שהגיעו להר הצופים" – שאף ש" קרעו בגדיהם " ("דדינו ליעבד הכי" ⁸⁰⁰ , כפי ששנינו ⁸⁰¹ "כיון שהגיע לצופים קורע") משום צער החורבן שנוגע עד נקודת הנפש, מ"מ, לא היו בוכין?

ויתירה מזה: בסיפור הראשון, כש"שמעו קול המונה של רומי .. התחילו בוכין" – והרי הדברים קל-וחומר: אם שמיעת קול המונה של רומי בלבד, מביאה לידי בכי', כשנזכרים אודות המעמד ומצב ד"בית הדום רגלי אלקינו כו'" – כשמגיעים להר הבית, ועוד לפנ"ז, כשמגיעים

191

להר הצופים, "מקום שיכול לראות ביהמ"ק" ⁸⁰² , ומשם רואים ש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" (שלכן "קרעו בגדיהם") – על אחת כמה וכמה שצריך הדבר להביא לידי בכי'; ומפשטות הלשון משמע שגם כשהגיעו להר הבית עדיין לא היו בוכין , ורק כש" ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים – התחילו הן בוכין"!

יג) מהי שאלתו של ר"ע (במענה לשאלתם "מפני מה אתה משחק") "מפני מה אתם בוכים" – והגע עצמך: זה עתה – כ"שהגיעו להר הצופים" – קרע (גם) ר"ע את בגדיו ⁸⁰³ , לאבילות על חורבנה של ירושלים , ועכשיו, כש"הגיעו להר הבית (ו)ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים", בראותם גודל החורבן דביהמ"ק (שחמור יותר מחורבנה של ירושלים ⁸⁰⁴ ) – עומד ר"ע, בבגדים קרועים (שזהו סימן על היפך השמחה – ענין הבכי') ותמה על חבריו " מפני מה אתם בוכים "?!...

ובתשובתו של ר"ע "לכך אני משחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' .. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – צריך להבין:

יד) מה ראה ר"ע להביא ראי' מנבואה זו דוקא (שבה מתייחס ישעי' לנבואת הגאולה של זכרי', ומקשרה עם נבואת החורבן של אורי') – בה בשעה שהגאולה העתידה לבוא ע"י המלך המשיח היא מעיקרי האמונה , כפס"ד הרמב"ם ⁸⁰⁵ "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר , אלא בתורה ובמשה רבינו , שהרי התורה העידה עליו, שנאמר וכו'", ומוסיף ⁸⁰⁶ , ש"בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראי' ⁸⁰⁷ , שכל הספרים ⁸⁰⁸ מלאים בדבר זה"?!

טו) כיצד שייך הגדת עדות ("ואעידה לי עדים נאמנים") ע"י שני עדים, שלא זו בלבד שהיו בזמנים שונים (כהשאלה בהמשך דברי ר"ע: "וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש

192

שני"), אלא עוד זאת – והוא העיקר – שמעידים על שני ענינים שהם בסתירה זל"ז , שהרי אורי' מעיד על החורבן , וזכרי' מעיד על הגאולה ⁸⁰⁹ ?!

טז) "תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי' .. עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי'" – היכן מצינו שנבואה אחת של נביא אמת תלוי' בחברתה, ובפרט נבואה לטובה שתהי' תלוי' בנבואה של פורענות, ועד שיש מקום להתיירא שלא תתקיים הנבואה לטובה, היפך הכלל ש"כל דבר טובה שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר" ⁸¹⁰ ?

יז) מהו הטעם שמכל הנבואות של פורעניות ונחמות בחר ר"ע בפסוקים "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" (באורי'), "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (בזכרי') – אף שיש פסוקים אחרים שלכאורה מתאימים לתוכן הענין כאן יותר מפסוקים אלה:

בנוגע לפורענות – "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו " – ה"ז ממש לשון הפסוק ⁸¹¹ "(על הר ציון ששמם) שועלים הלכו בו ", ובודאי שמתאים יותר מהפסוק "ציון שדה תחרש וגו'"?

ובנוגע לנחמה – ישנם כו"כ פסוקי נחמות שמדברים (ישירות) אודות בנינה של ירושלים ובנין ביהמ"ק ⁸¹² , ולמה הובא דוקא הפסוק "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" שתוכנו הוא ע"ד ישיבת הזקנים וזקנות ברחובות ("ר"ל לא ישיגם החולשה לשבת בית כ"א ברחובות ישבו כדרך הבחורים" ⁸¹³ ), אלא שנזכר (כבדרך אגב) גם בנינה של ירושלים ⁸¹⁴ בכך שמדובר אודות "רחובות (של) ירושלים "?

[ולהעיר: בתוס' ⁸¹⁵ מוכיח ש"אותה נבואה דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות היא לעולם הבא" (דלכאורה "דלמא היא בעולם הזה

193

קודם גאולה") – מהא "דקאמר ⁸¹⁶ עתידים צדיקים שיחיו מתים, דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וילכו על משענותם, ועל אלישע שהחי' המת כתיב משענתו, וגמרינן משענת דהאי קרא ממשענת דאלישע, מה להלן החי' המת אף כאן תחיית המתים, וא"כ, ע"כ האי נבואה לעתיד לבוא, שהרי עבר בית ראשון ובית שני שלא היתה תחיית המתים", והיינו, שנבואה זו קאי אודות זמן הגאולה שבו יהי' לא רק בנין בית המקדש וקיבוץ נדחי ישראל (כפסק הרמב"ם ⁸¹⁷ ), אלא יתוסף גם הענין דתחה"מ.

אבל, הענין דתחה"מ גופא הוא גם עיקר בתורה (כפי שמונה הרמב"ם בין י"ג העיקרים) שלא תהי' מוחלפת ⁸¹⁸ , ואין צורך בהוכחה על זה מקיום נבואתו של אורי'. ועכצ"ל, שמדובר אודות דבר חידוש בתחה"מ גופא, שקיומו תלוי בקיום נבואתו של אורי'].

יח) "בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" – מהו הדיוק ⁸¹⁹ " בלשון הזה אמרו לו" (סגנון בלתי-רגיל בש"ס), ומהו הדיוק בכפל (כל) הלשון "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ עקיבא, וב"פ ניחמתנו ⁸²⁰ )? – בשלמא בנוגע להכפל ד"ניחמתנו" מבאר המהרש"א בחדא"ג ⁸²¹ ש"מצינו כל הנחמות בלשון כפול, נחמו ⁸²² נחמו עמי", אבל מהו הכפל ד"עקיבא .. עקיבא", ובפרט שבמק"א בש"ס ⁸²³ מצינו "בלשון הזה אמר לו (ר"י) עקיבא (פ"א) נחמתני נחמתני"?

ה. יט) גם יש להתעכב – כנהוג ב"הדרן" – על הקשר שבין סיום המסכת עם תחילתה:

התחלת מסכת מכות היא – "כיצד העדים נעשים זוממין כו'". ונוסף לזה, ע"פ המבואר בראשונים ⁸²⁴ שמסכת מכות מחוברת (ומהוה

194

המשך וסיום) למסכת סנהדרין, נמצא, שהתחלת המסכת היא בפרטי החילוקים דבתי-דינים, "בשלשה כו'", "בעשרים ושלשה" ("סנהדרין קטנה"), ועד ל"בית דין של שבעים ואחד" ("סנהדרין גדולה").

ולכאורה – לא זו בלבד שלא מצינו קשר ושייכות בין הסיום להתחלה, אלא אדרבה – תוכנם הפכי , כי:

התוקף והשלימות של הסנהדרין (סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה) – תלוי בבנין ביהמ"ק , כיון שמקומם של הסנהדרין הוא בלשכת הגזית שבביהמ"ק , כדרשת חז"ל ⁸²⁵ "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח", "וקמת ועלית אל המקום ⁸²⁶ , מלמד שהמקום גורם " (גבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא לשכת הגזית סמוך למחנה שכינה) ⁸²⁷ , ולכן, כש"גלתה לה סנהדרין", אפילו "מ' שנה עד שלא חרב הבית", "לא דנו דיני נפשות" ⁸²⁸ ; ובמילא בטל גם דין עדים זוממין בדיני נפשות.

ונמצא, שסיומה של מסכת מכות בענין חורבן ביהמ"ק – "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו" – הוא היפך תוכן התחלת המסכת בענין סנהדרין ודין עדים זוממין בכל התוקף והשלימות.

כ) גם צריך להבין: כיון שסוגיא זו עוסקת בסיפורים אודות ארבעה מגדולי התנאים, אשר, "אם ראשונים בני מלאכים אנו וכו'" ⁸²⁹ , ובפרט בדור יתום זה, דרא דעקבתא דמשיחא – מהו הביאור בסוגיא זו (חלק בתורה ⁸³⁰ ) ע"ד המוסר, והלימוד וההוראה בעבודת ה' (תורה מלשון הוראה ⁸³¹ ) ב"המעשה הוא העיקר" ⁸³² , בחיי היום-יום, לכאו"א מישראל גם בימינו אלה (שהרי התורה היא נצחית ⁸³³ ).

195

ו. ויש לומר תוכן ונקודת הביאור בכהנ"ל:

תוכנה של מסכת מכות – על-דרך המוסר וההוראה בעבודת ה' – קשור עם כללות ענין החורבן והגלות, כמרומז בהשם "מכות", ובפרט בפרק "אלו הן הגולין", ועד"ז "אלו הן הלוקין" ⁸³⁴ , וכמפורש בסיום וחותם ⁸³⁵ המסכת אודות נצחונה של רומי ("קול המונה של רומי", "יושבין בטח והשקט") בניגוד ל"סוכת דוד הנופלת" ⁸³⁶ – חורבן ירושלים וביהמ"ק ("בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", ועד ש"שועלים הלכו בו").

אמנם, התכלית והמטרה ד"מכות" ⁸³⁷ אינה אלא כדי לבטל הענינים הבלתי-רצויים שגרמו הגלות ("מפני חטאינו גלינו מארצנו" ⁸³⁸ ), ועד שלא ישאר מהם רושם – כמודגש בסיום (גמר ושלימות, שזהו גם תכלית ומטרת) המסכת במשנה ⁸³⁹ : "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם, שנאמר ⁸⁴⁰ ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך " ⁸⁴¹ .

ומבואר ומפורש עוד יותר בסיום המסכת בגמרא (שמבארת ומפרשת דברי המשנה) בשני סיפורים הנ"ל – ש"ר"ע משחק" על החורבן והגלות כיון שרואה בזה את העילוי והשלימות שבהגאולה;

ועד להסיום וחותם ממש – " ניחמתנו " (וב"פ), ש"נחמה" – כמו "וינחם ה'", "נחמתי" ⁸⁴² (ועד"ז "לא ישקר ולא ינחם" ⁸⁴³ ), שפירושו "לשון מחשבה אחרת ", ויתירה מזה, " נהפכה מחשבתו" ⁸⁴⁴ – לאמיתתה ובשלימותה, היא, לא רק ביטול הצער ע"י ביטול הענינים הבלתי- רצויים, אלא גם הפיכתם לטוב ⁸⁴⁵ , שמהפכים הבכי' לשחוק ⁸⁴⁶ , ע"ד מ"ש

196

בנבואת הגאולה ⁸⁴⁷ "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני";

ואז יהי' גם ענין הסנהדרין (התחלת המסכת) בתכלית השלימות – כמ"ש ⁸⁴⁸ "ואשיבה שופטיך כבראשונה גו'", ש"נעתקין למקדש" ⁸⁴⁹ , ביהמ"ק השלישי ⁸⁵⁰ .

וסדר העבודה בזה מבואר בארוכה ובפרטיות בשני הסיפורים שבסיום המסכת אודות ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, שבהם מרומז סדר העבודה דכללות בנ"י [שמתחלקים לד' סוגים כלליים שמיוצגים ע"י ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע ⁸⁵¹ – כהנים ( ראב"ע , שהי' כהן מיוחס ⁸⁵² ), לוים ( ר"י , מן המשוררים ⁸⁵³ ) ישראלים ( ר"ג , נשיא, משבט יהודה) וגרים ⁸⁵⁴ ( ר"ע , שהי' בן גרים ⁸⁵⁵ ) – ובכך סללו את הדרך לעבודתם של כל בנ"י] לבטל סיבת החורבן והגלות (סור מרע) ולפעול בנין ביהמ"ק (עשה טוב) ⁸⁵⁶ , אשר, הגישה לזה היא בשני הקוין דבכי' ושחוק – "הן בוכין ור"ע משחק", ולאח"ז שואלים זה את זה "מפני מה אתה משחק", "מפני מה אתם בוכים", ועד שבאים לשלימות הענין ד"עקיבא ניחמתנו", כדלקמן.

ולאחרי הקדמה זו נתחיל לבאר כל פרטי הענינים שבשני הסיפורים הנ"ל, באופן שיתורצו כל השאלות והדיוקים האמורים לעיל.

ז. " וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך ":

נוסף על כללות הענין דהליכה בדרכי ה' (כמ"ש "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" ⁸⁵⁷ , "הדרך ילכו בה" ⁸⁵⁸ ), הנה בפרטיות יותר, בזמן

197

הגלות (שאז אירע סיפור זה) – קאי " מהלכין בדרך " על "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" ⁸⁵⁹ , שעי"ז מבטלים סיבת הגלות, ובדרך ממילא בטל גם המסובב, הגלות, ואז תהי' ההליכה בדרכי ה' בקיום התומ"צ בתכלית השלימות – "חוזרין כל המשפטים .. מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה"34, "כמצות רצונך"67.

וביאור הענין ד"מהלכין בדרך" – כללות העבודה דזמן הגלות:

אמרו חז"ל ⁸⁶⁰ "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", ומבואר בדרושי חסידות ⁸⁶¹ שאין הכוונה רק לגרים כפשוטם (שמספרם מועט), אלא גם ובעיקר לבירור והעלאת ניצוצות הקדושה, ועל זה אמרו "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"89, "אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסמטריא" ⁸⁶² – כדי שיבררו את ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו ⁸⁶³ . וכאשר בנ"י מסיימים את בירור והעלאת כל ניצוצות הקדושה, ללקטם ולקבצם מכל העולם כולו, אזי מסתיימת הגלות, ונעשה קיבוץ גלויות דכל בנ"י ("קבץ נדחי ישראל"34), "האובדים ⁸⁶⁴ בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" ⁸⁶⁵ .

וזהו תוכן הענין ש"ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך" לכיוון

198

רומי, לפני ש"היו עולין לירושלים" – שלכל לראש צ"ל הליכתם של כללות בנ"י (המיוצגים ע"י ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע, כנ"ל ס"ו) לברר ניצוצות הקדושה שבכל העולם, עד להמקום היותר תחתון, רומי (הלעו"ז דירושלים), ואי-אפשר שכללות ישראל יהיו " עולין לירושלים " (סיפור הב') – לראות ולבחון המעמד ומצב דירושלים וביהמ"ק, אם יכולים כבר לבנותו כו' – ללא ההקדמה ד" מהלכין בדרך ", בירור ניצוצות הקדושה שבכל העולם, שבשביל זה גלו ישראל לבין האומות.

ועפ"ז יש לבאר גם דיוק הלשון " וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך" (שמשמעותו שמהלכין בדרך משך זמן מקודם לכן ) – כיון שההליכה בדרך דכללות בנ"י לברר הניצוצות שבכל העולם מתחילה מהרגע שלאחרי החורבן (שברגע שלאח"ז נולד מושיען של ישראל ⁸⁶⁶ , ומיד מתחילה העבודה ד"בקולו תשמעו" לבטל סיבת הגלות, שאז תבוא הגאולה ⁸⁶⁷ ), ויתירה מזה – בכללות יותר – החל מירידת הנשמה למטה (מתחלת ברייתם ⁸⁶⁸ ), שלא ירדה כדי לתקן את עצמה, אלא כדי לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם ⁸⁶⁹ , שבשביל זה "פיזרן לבין האומות".

ח. וכיון ש"מהלכין בדרך" כדי לברר ניצוצות הקדושה שבעולם (כנ"ל) – " שמעו קול המונה של רומי ":

אף שגם בעת ההליכה בדרך עוסקים בתורה, ולא עוד אלא ש"תלמוד תורה כנגד כולם" ⁸⁷⁰ , מ"מ, בזמן הגלות (כש"מהלכין בדרך") גם העסק בתורה גופא ⁸⁷¹ הוא (לא באופן של ניתוק מהעולם, בבחינת

199

"אני את נפשי הצלתי", מתוך מנוחה ושלוה ⁸⁷² , אלא) באופן שיודעים שהולכים בדרך בשליחותו של הקב"ה לברר ניצוצות הקדושה שבעולם ⁸⁷³ , ובמילא, צריכים להקשיב ולשמוע מה נעשה בעולם – ולא רק בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבעולם, אלא גם ב" המונה של רומי " – לידע היכן נמצא (יהודי או) ניצוץ קדושה אובד או נדח, כדי לברר ולהעלות ניצוץ זה לקדושה (גם אם בשביל זה צריכים מס"נ ⁸⁷⁴ כדי להפסיק מלימוד התורה ⁸⁷⁵ ).

וכאן ישנם שתי גישות – " התחילו בוכין ור"ע משחק ":

ההנחה הראשונה, מצד מושכל ראשון ("התחילו") – שמצב כזה מעורר ומביא לידי בכי' ("בוכין"), בגלל גודל הצער שבהליכה בדרך ⁸⁷⁶ , החל מכללות ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ⁸⁷⁷ , לעוה"ז הגשמי ⁸⁷⁸ והחומרי (עולם הקליפות וסט"א, שהרשעים גוברים בו ⁸⁷⁹ ), ובמכ"ש וק"ו מצד גודל הירידה שבזמן ומעמד ומצב הגלות.

אמנם, רק ר"ג וראב"ע ור"י (כהן לוי וישראל) "התחילו בוכין", משא"כ ר"ע (בן גרים) הי' משחק , כי:

200

ר"ע, שהי' בן גרים, ונעשה מגדולי התנאים ⁸⁸⁰ , וכאשר "הי' העולם שמם" העמיד את התורה (ע"י תלמידיו) עבור כל הדורות הבאים ⁸⁸¹ , ועד ש"כולהו אליבא דר"ע" ⁸⁸² – ידע והרגיש גודל החשיבות שבבירור ניצוצות הקדושה, הנקראים "גרים" ⁸⁸³ , שהרי לולי הגירות מי יודע היכן הי' הוא בעצמו!

ולכן מרגיש הוא גם גודל הצורך בהליכה בדרך (עד לרומי) כדי לברר ניצוצות הקדושה שבכל העולם (שהרי לולי זאת, מי יודע אם הניצוץ קדושה יתברר ויתעלה לקדושה ⁸⁸⁴ ), כך, שכל הקשיים הכרוכים בזה אינם נחשבים לגבי גודל העילוי דבירור הניצוצות.

ט. ובזה שקו"ט ר"ג ראב"ע ור"י עם ר"ע – " אמרו לו מפני מה אתה משחק , אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים ":

ר"ג ראב"ע ור"י אומרים לר"ע: הן אמת שכאשר נמצאים בגלות מוכרחים לילך בדרך לעסוק בבירור והעלאת ניצוצות הקדושה, אבל, מהי השמחה שבדבר – הרי בודאי מוטב הי' אילו בנ"י לא היו גולים, אלא היו יושבים על אדמתם ועוסקים בתומ"צ מתוך מנוחה ושלוה (ובירור ניצוצות הקדושה הי' נעשה באופן שהניצוצות היו מתקבצים מאליהם ונכללים באור האבוקה)?!

ועל זה משיב ר"ע לר"ג ראב"ע ור"י – כדרכם של יהודים שמשיבים על שאלה בשאלה: מה נתחדש אצלכם זה-עתה (בשמיעת "קול המונה של רומי") שבגלל זה התחלתם לבכות – בכי' דייקא, שבאה בסיבת מאורע לא טוב שמתרחש לפתע באופן בלתי-צפוי – הרי כל משך ההליכה בדרך יודעים כולנו שבנ"י נמצאים בגלות ואוה"ע יושבין בטח והשקט וכו' ⁸⁸⁵ ?!

201

י. ונקודת הביאור בתוכן המענה של ר"ג ראב"ע ור"י (על שאלתו של ר"ע "מפני מה אתם בוכים") – "אמרו לו וכו'":

כיון שההליכה בדרך היא כדי לברר ניצוצות הקדושה, צריכה להיות אפשרות להבחין ולהכיר ("דערהערן") הניצוץ קדושה , שרק אז יכולים לבררו ולהעלותו לקדושה.

וכיון ש"שמעו קול המונה של רומי " בלבד, מבלי "לשמוע" (להבחין ולהכיר) "קול" הניצוצי קדושה שנמצאים שם – הבינו עד כמה גדלה ירידת הגלות ביותר.

ומזה נתעוררה אצלם תמיהה הכי גדולה וצער הכי גדול : מהי התועלת בהליכה בדרך כדי לברר ניצוצות הקדושה – במצב ירוד כזה שלא "שומעים" את ניצוצות הקדושה, כך, שלא נראית האפשרות לבררם?!

וגודל הצער והתמי' על דבר שאינו מובן בשכל כלל (גם לא בשכלם של תנאים) היא סיבת הבכי' ⁸⁸⁶ .

יא. ובפרטיות יותר – "(אמרו לו) הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ":

בניצוצות הקדושה שבעולם – יש מהם שנמצאים בדברים הגשמיים שהם עניני הרשות, ויש מהם שנפלו למטה יותר – בדברים האסורים, ועד לתכלית הירידה – " משתחוים לעצבים " – ע"ז (ניגוד למהותו ועצמותו ית'), שרש וכללות ⁸⁸⁷ שבע מצוות ב"נ ⁸⁸⁸ .

ובע"ז גופא ישנה ירידה הכי גדולה – " מקטרים לעבודת כוכבים"

202

– כי: הקטורת היא "חביבה מן כל הקרבנות" ⁸⁸⁹ , ועד שהעבודה היחידה שהיתה נעשית בקדש הקדשים (אחת בשנה, ע"י הכה"ג) ⁸⁹⁰ היא עבודת הקטורת דוקא, וכידוע ⁸⁹¹ שבה מתבטאת ההתקשרות של בנ"י עם הקב"ה באופן ש"בחד קטירא אתקטרנא" ⁸⁹² . ונמצא, ש" מקטרים לע"ז " הוא הניגוד וההיפך לגמרי – קישור וחיבור לע"ז.

[ויש להוסיף, שמהענינים המיוחדים שבעבודת הקטורת הוא בירור והפיכת הלעו"ז , שלכן, בין י"א ⁸⁹³ סממני הקטורת הוא "מור", שלכמה דעות הוא דם חי' שאינה טהורה ⁸⁹⁴ , אע"פ שבכל שאר הענינים "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך" ⁸⁹⁵ . ובזה מודגש גודל הירידה שב"מקטרים לע"ז" – שתמורת הפיכת הלעו"ז לקדושה ע"י הקטורת בביהמ"ק, מנצלים את ענין הקטורת לע"ז].

וע"פ הידוע ⁸⁹⁶ שכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר, כמשל האבן שבראש החומה שנופלת למטה בריחוק יותר, מובן, שנפילת ניצוצי הקדושה למטה ביותר – "משתחוים לעצבים", ויתירה מזה: "מקטרים לע"ז" – מורה ששרשם של ניצוצי קדושה אלה גבוה ביותר .

וכיון שכן, הי' צריך להשמע ה"קול" דניצוצות הקדושה שצריכים ורוצים וחפצים להתברר ולעלות לקדושה ⁸⁹⁷ , ולא עוד אלא שמצד גודל מעלת ניצוצי קדושה אלה ששרשם גבוה ביותר, ונפלו למטה ביותר, הי' צריך להשמע קולם (רצונם וחפצם להתברר ולעלות לקדושה) מתוך רעש ("שטורעם") גדול כו'; ואעפ"כ, לא זו בלבד שלא נשמע קולם של ניצוצות הקדושה מתוך רעש כו', אלא אדרבה – "יושבין בטח והשקט ", ומה ששומעים אינו אלא "קול המונה של רומי "!

203

יב. ויתירה מזה – " אנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ":

ובהקדם הטעם שביהמ"ק נקרא "(בית) הדום רגלי (אלקינו)" – כמ"ש ⁸⁹⁸ (בחורבן ביהמ"ק) "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו", "אין הדום זה אלא ביהמ"ק" ⁸⁹⁹ , וכמ"ש ⁹⁰⁰ "השמים כסאי והארץ הדום רגלי ⁹⁰¹ אי זה בית ⁹⁰² אשר תבנו לי ".

ויש לבאר זה ע"פ המבואר בתורה אור בתחלתו, ש"השמים כסאי" קאי על תורה, שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה שנשפלו וירדו למטה לדבר ולדון בענינים גשמיים – כמשל היושב על הכסא שעי"ז נשפל קומתו למטה, ו"הארץ הדום רגלי " קאי על מצוות , שבהם ההשפלה למטה גדולה יותר מההשפלה דתורה (שרק מדברת בענינים גשמיים), כיון שנתלבשו בדברים גשמיים ממש (ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי וכיו"ב), ועי"ז יתעלו למעלה – בדוגמת "הדום" שהוא כמו שרפרף, כסא קטן שמעמידין תחת הרגלים להגביהם מעל הארץ. ועפ"ז יש לבאר הטעם שביהמ"ק נקרא "בית הדום רגלי אלקינו" – לפי שהגילוי דהשפלת אלקותו ית' בעוה"ז הגשמי ("הדום רגלי" ⁹⁰³ ) הוא (בעיקר) בבית המקדש ⁹⁰⁴ .

וזהו שבזמן הגלות (רק) "בית הדום רגלי אלקינו (ולא "השמים כסאי") שרוף באש" – כידוע שהחורבן והגלות נגע רק במצוות ("הדום רגלי") ⁹⁰⁵ , שמכל רמ"ח מ"ע נשארו רק פ"ז מצוות ⁹⁰⁶ , משא"כ בתורה

204

("השמים כסאי"), שגם לאחרי החורבן ⁹⁰⁷ "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" ⁹⁰⁸ , ולכן לא שייך בזה הענין ד"שרוף באש" ⁹⁰⁹ ח"ו.

ועפ"ז יש לבאר המשך דברי ר"ג ראב"ע ור"י לר"ע "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש":

ר"ג ראב"ע ור"י אינם מזכירים כאן את הצער דקושי שעבוד הגלות בניגוד לשלוותה של רומי, כי, מה שנוגע להם (עד כדי בכי') הוא (לא הצער הגשמי שלהם ושל כללות בנ"י, אלא) הצער דגלות השכינה ⁹¹⁰ , שמתבטא גם בנפילת ניצוצות הקדושה למטה מטה ביותר – "משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים", עד שלא נשמע קולם ("יושבין בטח והשקט").

ויתירה מזה – טוענים ר"ג וראב"ע ור"י לר"ע: ניצוצות אלה (לא רק שנתרחקו ביותר עד שנחשך אורם לגמרי ⁹¹¹ , אלא עוד זאת) – במקום להכלל באבוקה דאש הקדושה – נכללו ונשרפו באש דלעו"ז (אש דרומי), כמו "בית הדום רגלי אלקינו" [שבזה נכלל גם ירידת ניצוצות הקדושה בדברים הגשמיים כדי להעלותם לקדושה ע"י קיום המצוות] ש" שרוף באש ", כך, שלא נראית אפשרות לבררם ולהעלותם לקדושה ע"י ההליכה בדרך.

יג. ויש להוסיף בזה:

שריפת "בית הדום רגלי אלקינו" – אינה בגלל חזקם ותקפם של

205

נבוכדנאצר, אספסיינוס או טיטוס, ריבוי חילותיהם עם כל מכונות המלחמה כו'; זוהי "כפירה" לומר כן; גם אם היו מתקבצים כל מלכי מזרח ומערב לא היו יכולים, מצד עצמם, להחריב את ביהמ"ק ולהגלות את ישראל מעל אדמתם, כיון שאין לאוה"ע שליטה על בנ"י,

ובפרט שגם מצד עצמם "אינם יכולים (אוה"ע) לעבור כלל על רצונו ית' .. שהוא חיותם וקיומם", "אינם משנים תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם", וגם אם עובדים ע"ז, "קרו ⁹¹² לי' אלקא דאלקייא" ⁹¹³ , ובמילא, גם אם היו יכולים להעמיד צלם בהיכל [כפי שמצינו בהנהגת כמה ממלכי רומי שחפצו שביהמ"ק ישאר לעמוד על תלו אלא שיעמידו בו צלם ⁹¹⁴ ], שענינו שיתוף שם שמים ודבר אחר ⁹¹⁵ – לא היו יכולים לשרוף ההיכל , כיון שזהו בסתירה למציאותו ית';

אלא הסיבה לכך היא בגלל הנהגתם של בנ"י ⁹¹⁶ ("מהרסיך ⁹¹⁷ ומחריביך ממך יצאו" ⁹¹⁸ ) – כדאיתא בגמרא ⁹¹⁹ "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו ⁹²⁰ ע"ז וג"ע ⁹²¹ ושפ"ד .. מקדש שני .. מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם" (וזהו הטעם ש"ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם") – שכיון שניתנה להם בחירה חפשית שאין בה הגבלות ⁹²² , לכן, ביכלתם לגרום

206

שאוה"ע יציתו אש בהיכל ⁹²³ עד שיהי' "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש".

ועד"ז בנוגע לניצוצות הקדושה שנכללו ונשרפו באש דלעו"ז ("משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים") – שלולי התערבותם של בנ"י אין זה בכח הקליפה וסט"א מצד עצמה.

ועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון " ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" ⁹²⁴ – שבזה מרומז שהאפשרות ל"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" היא ההתערבות מצדם של בנ"י – " אנו ".

וזוהי טענתם של ר"ג ראב"ע ור"י – כשהיו "מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי", ש"משתחוים כו' ומקטרים כו' ואנו כו' שרוף באש" – מהי התועלת בהטירחא והיגיעה והצער שבהליכה בדרך במעמד ומצב ירוד ביותר?! – טענה שנאמרת מתוך רגש של צער גדול ביותר עד כדי בכי' – "ולא נבכה" (בתמי').

יד. ועל זה משיב להם ר"ע ("אמר להן") " לכך אני משחק , ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה " – שהחידוש בזה הוא, שמכאן רואים שהנהגתו של הקב"ה אינה ע"פ מדידה והגבלה:

מצד מדידה והגבלה – כהסדר הרגיל ב"מדתו של הקב"ה" שהיא "מדה כנגד מדה" ⁹²⁵ – לא יתכן שאוה"ע " עוברי רצונו " (שמתנהגים היפך טבעם ש"אינם יכולים לעבור כלל על רצונו ית'"), ש"משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים" [לא רק שלא יבטלו ממציאותם כיון שפגעו ב"חיותם וקיומם", אלא עוד זאת] יהיו "יושבין בטח והשקט", ויתירה מזה, בתוקף גדול ביותר עד כדי כך ש"שמעו קול המונה של רומי .. ברחוק מאה ועשרים ⁹²⁶ מיל "!

207

– חורבן ביהמ"ק הוצרך אמנם להיות באופן ש"הלבנון באדיר (דוקא) יפול" ⁹²⁷ , אבל, יכול הדבר להתקיים ע"י מלכות שאינה עוברת על רצונו ית' בענין הכי חמור של ע"ז , ועכ"פ לא באופן ש" מקטרים לעבודת כוכבים".

וכיון שרואים ש"לעוברי רצונו כך", הנהגה שאינה ע"פ מדידה והגבלה – "לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שתהי' ההנהגה למעלה ממדידה והגבלה.

ולכן, למרות גודל הירידה שבמצב ההוה עד שגרמו לכך ש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", הרי, כשיעשו ישראל תשובה ויגאלו, תהי' הטובה שלהם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שלא בערך ל"עוברי רצונו".

ולא רק בענינים שדוגמתם ניתן לעוברי רצונו, כמו שמיעת קול המונה של רומי בריחוק ק"כ מיל, ויתירה מזה בירושלים: "וראמה וישבה תחתי'", "ורחבה ונסבה למעלה", שהיא עצמה תתפשט ותתרחב ⁹²⁸ "ג' פרסאות למעלה", "אלף טפף גינואות אלף קפל מגדלים וכו'", "עד שעולה לשמים", "עד כסא הכבוד" – שהרי, ענינים אלה אין להם תפיסת-מקום ביחס לטובתם האמיתית דבנ"י, שלהיותם "בנים אתם לה' אלקיכם", ו"ברא כרעא דאבוה" ⁹²⁹ , אינם מסתפקים בדברים מוגבלים, אלא רצונם וחפצם בבלי-גבול , ועד לבלי-גבול האמיתי דמהותו ועצמותו ית'!

אלא מאי, השאלה היא (מצד ב"ד של מעלה) אם מצד עבודתם ⁹³⁰ ראויים הם לכך ⁹³¹ באופן של "מדה כנגד מדה" ⁹³² – הנה על זה בא הק"ו "אם לעוברי רצונו כך (שההנהגה עמהם אינה ע"פ מדידה והגבלה) לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שתהי' ההנהגה עמהם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, עד להבלי-גבול האמיתי דמהותו ועצמותו ית'.

208

ועל זה אומר ר"ע " לכך אני משחק ":

שחוק (שמחה) – בא בגלל חידוש מפתיע בלתי-צפוי (כמו הפכו, הבכי', כנ"ל ס"ט). ולכן, כל ההבטחות ויעודי הגאולה שנתפרשו בדברי הנביאים אינם מביאים אותו לידי שחוק, כיון שהדברים ידועים לכל, שהרי "כל הספרים מלאים בדבר זה".

אבל, כשראה חידוש מפתיע בהנהגה שאינה ע"פ מדידה והגבלה, עד לשמיעת "קול המונה של רומי .. ברחוק ק"כ מיל" אצל "הללו שמשתחוים לעצבים וכו' ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" ⁹³³ – הי' משחק, באמרו: הן אמת שנמצאים עתה במצב הכי ירוד, אבל אעפ"כ, " לכך (דוקא) אני משחק", כיון שמענין בלתי-רצוי זה גופא למדים ⁹³⁴ חידוש בנוגע להגאולה העתידה, שלא נתפרש ביעודי הגאולה – שההנהגה עם בנ"י תהי' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי.

טו. ולאחרי סיום הסיפור הראשון כשהיו "מהלכין בדרך", בא הסיפור השני – " שוב פעם אחת היו עולין לירושלים ":

הלשון " שוב פעם אחת " מורה על עבודה מיוחדת בפ"ע – לא העבודה ד"מהלכין בדרך", בירור והעלאת ניצוצות הקדושה שבעולם, שעי"ז מבטלים סיבת הגלות ("לא הגלה כו' אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", ניצוצות הקדושה), "סור מרע" – שכבר סיימו עבודה זו (כדלקמן), ולאחרי' התחילו עבודה מיוחדת בפ"ע – " עולין לירושלים ", עבודה הקשורה עם בנין ירושלים וביהמ"ק, "עשה טוב".

ויש לומר, ש" שוב " הוא גם מלשון שיבה וחזרה, בניגוד ל"מהלכין בדרך" (כמו "הלוך ושוב"), היינו, שלאחרי סיום העבודה (עבודת פרך) ד"מהלכין בדרך", מיד שבו ("שוב") מהליכתם בדרך ו"היו עולין לירושלים".

209

והענין בזה – שר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, גדולי הדור, סיימו עבודתם בביטול סיבת הגלות (בירור ניצוצות הקדושה), ומצדם היו מוכנים כבר להגאולה, שלכן "היו עולין לירושלים"; אלא, כנראה שרוב הדור (שנדון אחר רובו ⁹³⁵ ) לא הי' ראוי לכך ⁹³⁶ , או שנתערבו ענינים אחרים מן הצד כו' (ע"י אלה שניצלו הכח דבחירה חפשית באופן בלתי-רצוי).

[ועד"ז י"ל בנוגע לכל הקיצין ⁹³⁷ שנאמרו ע"י גדולי ישראל בעלי רוח הקודש וכו', כמו: הרס"ג ⁹³⁸ , רש"י ⁹³⁹ , הרמב"ם ⁹⁴⁰ וכו', ועד להקיצין שנאמרו ע"י גדולי ישראל בדורות שלאח"ז על השנים האחרונות ⁹⁴¹ – דלכאורה איך יתכן שעברו קיצין אלה ⁹⁴² ומושיען של ישראל עדיין לא בא ⁹⁴³ ?! – שהבטחתם של גדולי ישראל היתה אמיתית, משום שמצדם ואופן הנהגתם ⁹⁴⁴ יכול וצריך הי' להיות אותו קץ בעת ההיא ("בעתה" ⁹⁴⁵ ), אלא שמצד סיבות כו' נתארך הזמן].

טז. וכש"היו עולין לירושלים" – " כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם , כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים , התחילו הן בוכין ":

הטעם שלא היו בוכין (אף ש"קרעו בגדיהם") כשהגיעו להר הצופים, וגם לא כשהגיעו להר הבית (לולי ראיית השועל שיצא כו', אף שראו "הר ציון ששמם" ⁹⁴⁶ ) – יש לומר, משום שבכי' באה בסיבת מאורע לא טוב שמתרחש באופן בלתי-צפוי (כנ"ל ס"ט), ואילו בנדו"ד,

210

אף שראו החורבן כו' [ולכן "קרעו בגדיהם", "דדינו ליעבד הכי"], לא הי' הדבר חידוש אצלם.

ומה גם שהיו חדורים באמונה שלימה שתיכף ומיד תבוא הגאולה – "אחכה לו בכל יום שיבוא" ⁹⁴⁷ , ו"זכו אחישנה" ⁹⁴⁸ , וכפי שהבטיחה תורה שישראל עושין תשובה – בשעתא חדא וברגע חדא ⁹⁴⁹ , ע"י הרהור תשובה שנעשה צדיק (גמור) ⁹⁵⁰ – "ומיד הן נגאלין" ⁹⁵¹ , ולא עוד אלא שאפילו יחיד מישראל, כש"עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה" ⁹⁵² .

ובפרט בידעם שהחורבן אינו אלא בביהמ"ק הגשמי, משא"כ ביהמ"ק הרוחני שבכאו"א מישראל ⁹⁵³ בלבו פנימה, ועאכו"כ קדש הקדשים (נקודת היהדות) הוא בשלימות ⁹⁵⁴ , וכיון שאצל בנ"י הרוחניות עיקר והגשמיות טפל (נשמתם עיקר וגופם טפל ⁹⁵⁵ ), בודאי ששלימות המקדש הרוחני תביא גם בנין ושלימות המקדש הגשמי.

אבל כש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין" – כי, בראיית המאורע ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", שזהו דבר נוסף שאינו מוכרח מצד כללות הענין דחורבן ביהמ"ק [שהרי גם כש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" אין הכרח כלל ששועלים יהלכו בו, ועאכו"כ בקדש הקדשים שבו ⁹⁵⁶ ], נתחדש אצלם עד כמה גדולה וחמורה

211

הירידה דהחורבן והגלות (בגלל גודל וחומר הירידה במעמדם ומצבם של בנ"י ⁹⁵⁷ ), ועל זה "התחילו הן בוכין".

יז. וההסברה בזה:

" קדשי הקדשים " – שנוסף על הקדושה ד"הר הבית" כולו ⁹⁵⁸ , הרי בביהמ"ק גופא הוא המקום המקודש ביותר (תכלית השלימות ד"עשר קדושות" ⁹⁵⁹ ) – הוא מקום הארון ⁹⁶⁰ , ש"אין ⁹⁶¹ בארון רק שני לוחות האבנים" ⁹⁶² , שלימות התורה, חכמתו של הקב"ה, ובזה גופא – פנימיות

212

החכמה , שעלי' נאמר ⁹⁶³ "ופני לא יראו", להיותה "שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה .. ואהי' אצלו שעשועים ⁹⁶⁴ , אצלו דוקא" ⁹⁶⁵ ; והאפשרות שבנ"י יוכלו לקחת דבר קדוש כזה היא – מצד קדש הקדשים שבנפשם, בחי' היחידה, שמתאחדת עם הקב"ה ע"י התאחדותה עם התורה (לאחרי הקדמת התפלה ⁹⁶⁶ , שזהו"ע ד"ברכו ⁹⁶⁷ בתורה תחילה" ⁹⁶⁸ ) באופן של אותיות החקיקה ⁹⁶⁹ .

ו"את זה לעומת זה עשה האלקים" ⁹⁷⁰ – " שועל ", שהוא "פיקח שבחיות" ⁹⁷¹ , שלימות החכמה , אבל, לא חכמה ד"אדם", "אתם ⁹⁷² קרויין אדם" ⁹⁷³ , ע"ש "אדמה לעליון" ⁹⁷⁴ , אלא חכמה ד" חיות ", היינו, שבין ה"חיות" גופא ה"ה "פיקח", שאינו מונח כ"כ בתאוות, אכילה ושתי' ודומיהן, אלא בעניני השכלה.

והנה, בזמן הגלות, שהסדר הרגיל הוא "ואספת דגנך גו'" ⁹⁷⁵ , "מלאכתן נעשית ע"י עצמן" ⁹⁷⁶ , "וברכך ⁹⁷⁷ ה' אלקיך בכל אשר תעשה" ⁹⁷⁸ – יש אמנם צורך והכרח להשתמש גם בשכל ("פיקח") בשביל המלאכה ⁹⁷⁹ , אבל, כל זה אינו אלא באותו זמן שע"פ תורה עוסק הוא

213

בעניני העולם – "פיקח שבחיות " (ולא בזמן שבו עוסק בתורה – בהיותו ב"קדש הקדשים").

אבל כאן ראו "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" – שב" קדשי הקדשים " (לא רק בחוץ לארץ, בארץ ישראל, בהר הבית, ואפילו בהיכל, אלא ב"קדשי הקדשים" דוקא) הסתנן וחדר ("האָט זיך אַריינגעכאַפּט") " שועל " (לא בעל-חי אחר, אלא "שועל" דוקא ⁹⁸⁰ ), ולא עוד אלא " שיצא מבית קדשי הקדשים ", דבר המורה על מצב של ניצול "קדשי הקדשים" גופא (שזוהי ירידה גדולה יותר מאשר החורבן דקד"ק) לענינים השייכים ל"פיקח שבחיות".

יח. ויש להוסיף ביאור בתוכן הענין ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" – ע"פ המסופר במסכת ברכות200 אודות ה" שועל " ביחס להנהגתם של בנ"י בלימוד התורה בזמן הגלות:

"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, אמר לו, אי אתה מתיירא מפני מלכות, אמר לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהי' מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום (רצים לכאן ולכאן ⁹⁸¹ ), אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה ⁹⁸² כי הוא חייך ואורך ימיך, כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה".

כלומר: השועל יודע ומבין שמקומם של הדגים הוא במים, אבל, טענתו היא, שכאשר רואים שבהיותם במים הם במצב של העדר המנוחה ("רצים לכאן ולכאן", ו"בורחים .. מפני רשתות כו'"), יש לתלות את סיבת הדבר (לא בדגים, אלא) במים , ולכן מציע להם לצאת מן המים ולעלות ליבשה, ושם ידורו במנוחה כמותו. ודוגמתו בהנמשל: בודאי צריכים בנ"י (שנמשלו לדגים ⁹⁸³ ) לעסוק בתורה (שנמשלה למים ⁹⁸⁴ ), אבל

214

כשנמצאים בזמן הגלות, בשעבוד מלכיות, במעמד ומצב של ריבוי דאגות וטרדות הפרנסה כו' ⁹⁸⁵ ("רצים לכאן ולכאן") – טוען השועל שהסיבה לכך היא [לא משום שזהו חלק בלתי נפרד מכללות המעמד ומצב ד"מפני חטאינו גלינו מארצנו", אלא] משום שבחרו להיות באהלה של תורה (מים), ששם אין כסף לשלם למורים, והילדים גדלים ומתחנכים באופן שאין בידם אומנות המפרנסת את בעלי' בכבוד וכו', ואם רק יצאו מאהלה של תורה – מסיים השועל דבריו (שבהשקפה ראשונה אינם דברי שטות, אלא דברי פיקחות) – אזי יוכלו לחיות (כמותו) חיי מנוחה ושלוה, שזהו דבר טוב וחיובי ע"פ תורה שציוותה "ונשמרתם גו' לנפשותיכם" ⁹⁸⁶ .

[ועל זה משיבים הדגים להשועל: "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות ?! לא פקח אתה אלא טפש אתה" – שגם ביחס ל"חיות" טפש הוא – כי, ה"מים" (העסק בתורה) הם "מקום חיותנו" ("חייך ואורך ימיך"),

ולא רק בנוגע לענינים של רוחניות וקדושה, אלא גם החיים הגשמיים כפשוטם נמשכים ע"י העסק בתורה, ולולי העסק בתורה לא יתכן אצל יהודי מעמד ומצב ד"שלום יהי' לי" ⁹⁸⁷ (גם אם הוא במעמד ומצב ש"התברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך") ⁹⁸⁸ , כיון שהשפעת החיות ליהודי מסטרא דקליפה (כמו שאר בעלי-חיים), אינה אלא לפי שעה, ובהכרח שתופסק ההשפעה ⁹⁸⁹ , וכיון שהתורה היא "חיותנו", צריכים אנו להתאים את עצמנו אל התורה – ללמדה ולהתנהג ע"פ הוראותי', שעי"ז נהי' כלים לקבל "חיותנו" (ולא להיפך, להתאים את החיות אלינו), ובודאי תמצא הדרך להנצל מהגזירות וכו'].

ונמצא, שענינו של השועל הוא שמנצל את התורה (קדשי הקדשים) גופא לענין שהוא היפך התורה, באמרו שהשהות באהלה של תורה

215

(במים) היא הסיבה לקושי הגלות, ולכן צריכים לצאת מאהלה של תורה (לצאת מן המים) – "שועל ש(רוצה לפעול ש) יצא מבית קדשי הקדשים " ⁹⁹⁰ – לצאת ח"ו מבית קדשי הקדשים, ולהתנהג כ"שועל", "פיקח שבחיות" (אף שלאמיתתו של דבר אינו אלא טפש).

יט. ולכן, כש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין":

כל זמן שהאמינו וידעו ש"קדש הקדשים" שבביהמ"ק הפנימי שבכאו"א מישראל הוא בשלימות, היתה תקוותם חזקה ששלימות המקדש הרוחני תביא בקרוב גם בנין ושלימות המקדש הגשמי; אבל כשראו שה"שועל" נגע ב"בית קדשי הקדשים" (פנימיות הנפש, נקודת היהדות, הקשורה עם נקודת התפלה והתורה ואחדות הפשוטה של הקב"ה), ולא עוד אלא שמנצל זה באופן הפכי – " התחילו הן בוכין ".

" אמר להם (ר"ע) מפני מה אתם בוכים " ⁹⁹¹ – מהי התועלת בבכי'?! במקום לבכות, צאו לרחוב ותפעלו על יהודי הנמצא בחוץ עד שתשיבוהו ותכניסוהו לבית קדשי הקדשים!

" אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו , ולא נבכה " (בתמי'): מהי התועלת בפעולתנו להשיב יהודי ל"קדשי הקדשים" – בה בשעה שנעשה שינוי, רח"ל, בהמקום דקדשי הקדשים, שתמורת היותו "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת" (שאסור לזר להכנס בו, ולא עוד אלא שענשו הכי חמור), הנה "עכשיו שועלים הלכו בו", ולא רק דבר חד-פעמי שאירע באקראי ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים"), אלא ש"(שועלים) הלכו בו", שנעשה – לדאבוננו ולמגנת לבנו – דבר הרגיל , ואיך לא נבכה.

"אמר להם (ר"ע) לכך אני משחק " – כי, היא הנותנת:

כל זמן שלא נוגעים בנקודת היהדות, יכולה להכנס אצל יהודי "רוח שטות" ⁹⁹² ("טפש אתה") לעבור עבירה, ולדמות לעצמו "שבעבירה

216

זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל" ⁹⁹³ , וכך, יכול לילך ולהתמשך ח"ו מעמד ומצב הגלות "מפני חטאינו";

אבל כשנוגעים בנקודת היהדות – כשאינו יכול לרמות את עצמו ש"עודנו ביהדותו" – הרי אפילו אצל קל שבקלים "ניעורה (נקודת היהדות) משנתה ופועלת פעולתה .. להתגבר על הקליפות .. ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו" ⁹⁹⁴ . כלומר, דוקא תכלית הירידה למטה ביותר, עד לנגיעה בנקודת היהדות – היא זו שמעוררת ומביאה את העלי', התיקון והשלימות.

ועד"ז – אומר ר"ע – בנדו"ד: עד עכשיו היו יכולים כמה מבנ"י לדמות לעצמם שסיבת הגלות היא מפני ש"אתם המעט מכל העמים" ⁹⁹⁵ , "מי יקום יעקב כי קטן הוא" ⁹⁹⁶ , ולכן נוצחו ע"י מלכות רומי מצד כחם ועוצם ידם; אבל עכשיו, שרואים "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת .. שועלים הלכו בו" – דבר שאינו שייך כלל לפעולת מלכות רומי – בודאי יכירו ויודו כולם ש"יד ה' עשתה זאת", וכתוצאה מזה יתעוררו מנקודת פנימיות נפשם לשוב בתשובה, ואז תבוא הגאולה. ו"לכך אני משחק" – כיון שדוקא תכלית הירידה למטה ביותר בענין החורבן היא זו שתביא את הגאולה ובנין ביהמ"ק.

וענין זה שייך לר"ע דוקא – להיותו בן גרים:

במסכת סנהדרין ⁹⁹⁷ (שהמשכה וסיומה מסכת מכות, כנ"ל ס"ה) איתא: "חזון עובדי' כה אמר ה' אלקים לאדום וגו' ⁹⁹⁸ , מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי', והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא" (מעצמו של יער (אבא) יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער, וכן עובדי' לאדום).

ועד"ז אומר ר"ע – בן גרים – אודות הירידה הכי גדולה בהחורבן ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים") – שממנה גופא ("מיני' ובי'") תבוא הגאולה ובנין ביהמ"ק.

וממשיך ר"ע, "דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של

217

אורי', באורי' כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', בזכרי' כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים .. משנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – שהחידוש בנבואה זו דוקא ("ואעידה לי עדים נאמנים גו'", "תלה הכתוב כו'") לגבי שאר נבואות הגאולה, הוא, שקיום נבואת הגאולה תלוי' בקיום נבואת החורבן, ובתכלית הירידה דוקא ("ציון שדה תחרש"), שמזה דוקא תצמח הגאולה, כדלקמן.

כ. וביאור הענין:

הנבואה "בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" – אף שנאמרה ע"י אורי' שהי' במקדש ראשון, לא נתקיימה בחורבן מקדש ראשון, אלא בחורבן מקדש שני דוקא (דבי' עסקינן) – כדאיתא בירושלמי ⁹⁹⁹ "אבותינו (בחטאם) העבירו את התקרה (שלא החריב נבוכדנצר אלא התקרה של ביהמ"ק, והשאיר היסודות, שנאמר ¹⁰⁰⁰ ) ויגל את מסך ¹⁰⁰¹ יהודה, אבל אנו (גרם עוונותינו ש)פעפענו את הכתלים (שבחורבן בית שני החריבו גם היסודות, כדכתיב ¹⁰⁰² ) האומרים ערו ערו עד היסוד בה" ¹⁰⁰³ .

[ולהעיר, שבבית ראשון נשארו לא רק היסודות, אלא גם הכתלים (שהרי רק בבית שני "פעפענו את הכתלים"), ולא עוד אלא שגם אפר הפרה שהי' בתוך הכתלים ("קילולות של אבן היו קבועין בכותל .. ובתוכן אפר מכל פרה ופרה" ¹⁰⁰⁴ ) נשאר בשלימות ובטהרתו, ועל ידו נטהרו "כשעלו מן הגולה"233 (כי, "כשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכתלים הניח" ¹⁰⁰⁵ )].

ואף שבחורבן בית שני היתה ירידה גדולה יותר (שהחריבו גם היסודות) – הרי, כיון שהירידה היא לצורך עלי', מובן, שגודל הירידה ביותר מביאה ופועלת עלי' גדולה יותר.

ויש לבאר זה ע"פ דברי המדרש ¹⁰⁰⁶ בפירוש הפסוק ¹⁰⁰⁷ "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך", "לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף .. כך אמרו לאסף,

218

הקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו ("כלה ה' את חמתו" ¹⁰⁰⁸ ) על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל", היינו, שחורבן ביהמ"ק הי' הצלה לבנ"י שעי"ז נשארו בקיומם ¹⁰⁰⁹ (ואז יכולים הם לפעול גם בנין ביהמ"ק מחדש ¹⁰¹⁰ ).

ויש לומר, שבחורבן בית ראשון שחרבה רק התקרה, לא שפך כל חמתו על העצים ועל האבנים, וכיון שנשארה עדיין חימה, יש אפשרות שתשפך על ישראל ח"ו (ולכן חסר גם בשלימות הגאולה וביהמ"ק ¹⁰¹¹ ); משא"כ בחורבן בית שני ששפך כל חמתו על העצים ועל האבנים עד שחרבו גם הכתלים והיסודות – כלתה חמתו ("כלה ה' את חמתו"), ובמילא נשללה האפשרות דשפיכת חימה על בנ"י, ואז יכולה לבוא שלימות הגאולה ¹⁰¹² .

ועפ"ז יש לבאר מ"ש בתוספתא ברכות ¹⁰¹³ : "לפי שהוא אומר ¹⁰¹⁴ על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני, יכול אף עכשיו הרי היא בחמה, ת"ל ההר חמד אלקים לשבתו ¹⁰¹⁵ , הרי היא בחמדה ובתאוה, מלמד שכפר לה חורבתה, שאין שכינה חוזרת עד שתעשה הר .. מאימתי משנעקרו יסודותי' .. ערו ערו עד היסוד בה" ¹⁰¹⁶ – שדוקא " משנעקרו יסודותי' " (בחורבן בית שני) " כפר לה חורבתה ", ומאז "הרי היא בחמדה ובתאוה ".

219

וענין זה מודגש ביותר בנבואתו של אורי' – " ציון שדה תחרש ":

"שדה תחרש " – מורה על החורבן בתכלית, שלא נשאר מאומה מבנין ביהמ"ק ("ציון" ¹⁰¹⁷ ), ע"ד "ערו ערו עד היסוד בה", ויתירה מזה, שפגע (לא רק בהעצים והאבנים שנעשו לעיים, אלא) גם בהמקום ("שדה") שבו עמד ביהמ"ק וקד"ק – שנעשית בו חרישה ¹⁰¹⁸ ("תחרש") "דמרפי ארעא" ¹⁰¹⁹ , שמורה על ביטול המציאות הקודמת דהשדה – "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים".

ולאידך גיסא – " שדה (דייקא) תחרש" (ולא "עיין תהי'" ¹⁰²⁰ , "כמו עיים .. גלי אבנים" ¹⁰²¹ ), שחרישה בשדה , היא הכנה לזריעה ¹⁰²² (שאינה אלא בשדה, ולא ע"ג אבן או סלע צחיח), שעל ידה תבוא הצמיחה ¹⁰²³ כמה פעמים ככה ("כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין"89), ועד"ז בנדו"ד, שחורבן ביהמ"ק באופן ד"שדה תחרש" מהוה הכנה והתחלה (זריעה ¹⁰²⁴ ) דבנין ביהמ"ק השלישי (ע"ד "סותר על מנת לבנות" ¹⁰²⁵ ) שיהי' נעלה יותר באין ערוך ("גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" ¹⁰²⁶ ), "מקדש אדנ-י כוננו ידיך" ¹⁰²⁷ , "בנינא דקוב"ה" ¹⁰²⁸ , בית נצחי (שאין אחריו חורבן).

ונמצא, שבנבואה זו כשלעצמה מודגש שהענין הבלתי-רצוי דהחורבן מתהפך לטוב – שהחורבן עצמו הוא הכנה והתחלת בנין ביהמ"ק השלישי.

כא. וענין זה מודגש גם בנבואת זכרי' – " עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ". ובהקדמה:

220

לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד ¹⁰²⁹ "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ¹⁰³⁰ , יתבטל ענין המיתה בעולם ¹⁰³¹ , כמ"ש ¹⁰³² "בלע המות לנצח", ויהיו חיים נצחיים. ומזה מובן שלא יהי' גם ענין של חלישות מצד הזקנה ¹⁰³³ , כי, ההכרח דטבע החלישות הוא מצד הכליון דמיתה, שלא בא בבת אחת אלא לאט לאט (וע"ד מאמר הבחיי ¹⁰³⁴ "התינוק מיום הולדו מתחיל להתייבש"), וכיון שיבטל הכליון דמיתה, תבטל גם החלישות דזקנה.

אמנם, בנוגע לתחיית המתים אומר זכרי' בנבואתו ¹⁰³⁵ ש"ישבו זקנים וזקנות* .. ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (שלכן "יהיו צריכים למשענת בידם" ¹⁰³⁶ ) – שלא יקומו מיד כ"בחורים" (כמו בתחילת הבריאה, "כבני עשרים שנה נבראו" ¹⁰³⁷ ), כי אם "זקנים וזקנות" ש"יהיו צריכים למשענת בידם", ואעפ"כ "ישבו ברחובות ירושלים", ש" לא ישיגם החולשה לשבת בית כי אם ברחובות ישבו כדרך הבחורים " ¹⁰³⁸ .

*) ומ"ש "ונשיהם לבד " (זכרי' יב, יב. וראה סוכה נב, רע"א – היינו קודם תחה"מ (וכמש"נ (זכרי' שם) " וספדה ") משא"כ קרא ד"ישבו זקנים וזקנות" – לאחר תחה"מ.

(מרשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א)

[וע"ד המבואר במסכת סנהדרין ¹⁰³⁹ ש"עומדין במומן ומתרפאין .. אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא ¹⁰⁴⁰ , אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחי',

221

והדר מה שמחצתי ואני ארפא" (שלאחר כן מתרפא). ועד"ז במדרש ¹⁰⁴¹ : "כשם שאדם הולך הוא בא. הולך עור ובא עור, חרש ובא חרש, אלם ובא אלם. כשם שהוא הולך לבוש בא לבוש כו'", ומוסיף לבאר טעם הדבר – "ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא" – "שלא יאמרו, כשהם חיים לא ריפאן, משמתו ריפאן הקב"ה ואח"כ הביאן (בתמי'), דומה שאינן אותן לא אלו אחרים הם, אמר הקב"ה אם כן יעמדו כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן"].

ויש להוסיף בביאור המעלה והחידוש ¹⁰⁴² בכך ש"עוד ישבו זקנים וזקנות (דוקא) ברחובות ירושלים" ¹⁰⁴³ – דלכאורה: מצד השלימות דלעתיד לבוא (שאז יהיו כל הענינים בתכלית השלימות) מתאים יותר שענין התחי' (שעיקרו בשביל נצחיות השכר) יהי' באופן שיקומו לכתחילה במצב של שלימות כבחורים ¹⁰⁴⁴ – כי, בזה שיקומו " זקנים וזקנות " ואעפ"כ "ישבו (באופן של קביעות, "אין ישיבה אלא לשון עכבה" ¹⁰⁴⁵ ) ברחובות ירושלים", " כדרך הבחורים " – מודגש בתמידות (לא רק באופן חד-פעמי) העילוי דאתהפכא . ומזה מובן גם בנוגע לשאר יעודי הגאולה שיהיו באופן של אתהפכא , שהענין הבלתי-רצוי דהחורבן והגלות (לא רק יתבטל, אלא גם) יתהפך לטוב .

וכיון שכל עניני העולם תלויים בעבודתם של ישראל (ע"ד ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" ¹⁰⁴⁶ , שכל עניני העולם ישנם תחילה בתורה) – הנה כאשר עבודתם של ישראל היא באופן של אתהפכא , שתמורת זה ש"בגללכם ציון שדה תחרש", נעשה הענין ד"הזורעים בדמעה (ועי"ז) ברנה יקצורו"252, אזי נעשים גם יעודי הגאולה ועד להענין דתחה"מ (ושלימות השכר באלף השביעי ¹⁰⁴⁷ ) באופן של אתהפכא .

כב. עפ"ז יש לבאר תוכן דברי ר"ע – "דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' .. ואת זכרי' .. תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי'":

החידוש בנבואה זו לגבי כל ריבוי הנבואות של ישעי' אודות הגאולה, הוא, שאורי' וזכרי' – שהיו בזמנים שונים והתנבאו נבואות שונות

222

והפכיות זמ"ז, נבואת אורי' על תכלית הירידה ¹⁰⁴⁸ דהחורבן, ונבואת זכרי' על תכלית העלי'277 דהגאולה – הם כמו שני עדים (גופים נפרדים) שעדותם מצטרפת ונעשית מציאות אחת של הגדת עדות ¹⁰⁴⁹ , שתוכנה, שתכלית העלי' דהגאולה תלוי' בהקדמת תכלית הירידה דהחורבן, כי, החורבן אינו ענין בפ"ע (שצריך להתבטל לגמרי, ולאחריו בא הפכו, הגאולה), אלא הוא ענין אחד עם הגאולה, להיותו הכשר והכנה ועד להתחלת הגאולה.

וכיון שהא בהא תליא, שתכלית העלי' תלוי' בהקדמת תכלית הירידה, לכן, "עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' (בנוגע לתכלית הירידה דהחורבן) הייתי מתיירא שלא תתקיים ¹⁰⁵⁰ נבואתו של זכרי'" (בנוגע לתכלית העלי' דהגאולה).

ואף ש"כל דבר טוב שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר" – הרי, נוסף לכך שיש אופנים שאפשר שלא יתקיים הדבר הטוב, וכדאיתא בשבת ¹⁰⁵¹ "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה .. (משום) שהי' בידם למחות ולא מיחו" [ועד"ז מצינו ¹⁰⁵² ש"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר ¹⁰⁵³ היו שרי' כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה"], יש לומר, שבנדו"ד אין זה "תנאי", שמצד עצמו הו"ע צדדי, ונצטרף להגזירה על דבר טוב שמצ"ע יכול להתקיים גם ללא התנאי, כי אם ענין אחד שנחלק לב' פרטים התלויים זב"ז , כיון שגודל הירידה דהחורבן ("ציון שדה תחרש") הוא (בדוגמת חרישה שמהוה הכנה לזריעה בשביל הצמיחה) התחלת גודל העלי' דהגאולה באופן של הפיכת הענינים הבלתי-רצויים ¹⁰⁵⁴ (כמודגש בענין האתהפכא שבתחה"מ – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"), ואי אפשר להפריד ביניהם ¹⁰⁵⁵ .

223

ורק "עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – דכיון ששתי נבואות אלה הן עדות אחת , נמצא, שקיום נבואת אורי' מהוה גם התחלת קיום נבואת זכרי' , וכיון שהותחל קיומה, בידוע שמתקיימת בשלימותה , ע"ד שמצינו ¹⁰⁵⁶ בכמה נבואות שבהם נצטווה הנביא לעשות פעולה גשמית להבטיח את קיומה של הנבואה בפועל ממש (לא רק ברוחניות), שפעולה זו היא כמו התחלת קיום הנבואה, ואז בידוע שתתקיים בשלימותה.

כג. ולאחרי דברי ר"ע הנ"ל – " בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו ":

"נחמה" ("ניחמתנו") – לאמיתתה ובשלימותה – היא כאשר הענין הבלתי-רצוי נהפך לטוב , עד שאומרים "אודך ה' כי אנפת בי" (כנ"ל ס"ו). ולכן, כשר"ע אמר להם "לכך אני משחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים .. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת", שתוכן הדברים הוא שהחורבן עצמו נהפך לטוב (כנ"ל בארוכה) – אזי "אמרו לו עקיבא ניחמתנו ", נחמה שענינה הפיכת הצער לשחוק; משא"כ בסיפור הראשון שלא מצינו בדברי ר"ע ("אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו") הענין דהפיכה לטוב (שהרי לא נזכר מאומה ע"ד הפיכת "המונה של רומי", כי אם שמזה למדים ע"ד הטובה לישראל), לא הי' שם ענין של נחמה (ולכן לא אמרו לו ניחמתנו).

ומדייק הש"ס " בלשון הזה אמרו לו" – כי, מהחילוקים שבין תושב"כ לתושבע"פ, שההדגשה על דיוק הלשון ביותר עיקרה בתושב"כ, ולא כ"כ בתושבע"פ, שבה העיקר הוא תוכן הענין ¹⁰⁵⁷ , ולכן, כשנוגע ביותר הדגשת לשון מסויים דוקא, אומרת הגמרא: " בלשון הזה אמרו לו" – שלשון זה הוא לעיכובא .

והלשון הוא "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" – ובכפל לשון, שהכפל כשלעצמו מדגיש שענין זה הוא לעיכובא, ע"ד "שנה הכתוב

224

עליו לעכב" ¹⁰⁵⁸ , והוא גם "לשון חבה" ¹⁰⁵⁹ , וי"ל שהא בהא תליא, שמצד החביבות ה"ז לעיכובא.

ובפרטיות יותר – הכפל הוא בשתים, הן בנוגע להשם ("עקיבא"), והן בנוגע לענין הנחמה ("ניחמתנו"):

" ניחמתנו .. ניחמתנו " – נחמה בכפליים, ע"ד מ"ש51 "נחמו נחמו עמי", וכדאיתא במדרש ¹⁰⁶⁰ "חטאו בכפליים .. לקו בכפליים .. ומתנחמים בכפליים", שהפירוש ב"מתנחמים בכפליים" הוא לא רק ב"פ ככה , כנגד זה ש"לקו בכפליים", "מדה כנגד מדה" – דמאי קמ"ל – אלא "כפליים" מלשון ריבוי מופלג עד בלי גבול ¹⁰⁶¹ , באופן שבאין ערוך לגמרי, שאז דוקא הנחמה היא בשלימותה.

וההקדמה לזה – " עקיבא (ניחמתנו) עקיבא (ניחמתנו)" – כאמור לעיל (סי"ט) שהפיכת הענין הבלתי-רצוי לטוב (ענין הנחמה), "מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא", שייכת לרבי עקיבא דוקא, להיותו בן גרים, ולכן, כשמדובר אודות הפיכת דבר בלתי-רצוי בתכלית הירידה ביותר ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים"), שלזה צריך תוספת-כח ביותר, אזי חוזרים וכופלים "עקיבא .. עקיבא".

כד. ויש להוסיף ולהמתיק דיוק הלשון "עקיבא .. עקיבא" (ב"פ) – שמצינו בזה ג' אופנים:

א) במסכת ר"ה ¹⁰⁶² במשנה, כשחלק רבי יהושע על רבן גמליאל בנוגע לקידוש החודש, "שלח לו ר"ג גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך, הלך ומצאו ר"ע (לר"י) מיצר (על שהנשיא גזר עליו לחלל יוה"כ), אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר"ג עשוי, שנאמר ¹⁰⁶³ אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם

225

(בקריאת ב"ד תלאו הכתוב), בין בזמנן בין שלא בזמנן" – שכאן לא נזכר שר"י אמר לו "עקיבא ניחמתני" (אף שקיבל את דבריו).

ב) בגמרא שם: "תניא הלך ר"ע ומצאו לר"י כשהוא מיצר, אמר לו [רבי] מפני מה אתה מיצר, אמר לו (רבי) עקיבא ראוי לו שיפול למטה י"ב חדש ואל יגזור עליו גזירה זו, א"ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני, אמר לו אמור, אמר לו הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים (שלשה זמנין כתיב אשר תקראו אותם .. וקרי בי' תקראו אתם), אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני " (עקיבא פ"א).

ג) בסוגיין: "בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו " (עקיבא ב"פ).

וההסברה בזה – ע"פ האמור לעיל:

החילוק בדברי ר"ע בענין קידוש החודש בין המשנה לגמרא – שבמשנה נתפרש עיקר הדין שקידוש החודש תלוי (לא בהחשבון, אלא) בקריאת ב"ד, "בין בזמנן בין שלא בזמנן", ובגמרא ניתוסף גם האפשרות לענין בלתי-רצוי אצל ב"ד (שקידשו שלא בזמנן) – "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין כו'", שגם "השוגגין צריכים כפרה" ¹⁰⁶⁴ , לפי ש"השגגות הן מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה" ¹⁰⁶⁵ (בגלל שהי' מושקע בגשמיות וחומריות), ואילו הי' מתנהג כדבעי, לא הי' בא לידי שוגג, שהרי "לא יאונה לצדיק כל און" ¹⁰⁶⁶ , ועאכו"כ "מזידין" – ענין בלתי-רצוי שלא שייך אצל יהודי מצד נפשו האלקית ¹⁰⁶⁷ [כי אם מצד העלם והסתר שע"י ההתלבשות בגוף ונה"ב, " הגוי אשר בקרבך" ¹⁰⁶⁸ , שלהיותה מקליפת נוגה שיש בה תערובות טוב ורע, יכול להיות גם התגברות הרע (כמ"ש ¹⁰⁶⁹ "ולאום מלאום יאמץ")], ולכן לא נזכר במשנה שהיא "דבר ברור " ¹⁰⁷⁰ (ע"ד שעוה"ב נקרא "עולם ברור" ¹⁰⁷¹ ), כי אם בגמרא, עלי' נאמר ¹⁰⁷² " במחשכים הושיבני", שעל ידה נעשה מ"מחשכים" – "תורה אור" ¹⁰⁷³ .

226

וענין זה "אפילו שוגגין כו' אפילו מזידין כו'" אומר ר"ע לר"י – כי, להיותו "בן גרים" יכול הוא לראות ולהבחין אצל הזולת ענין בלתי-רצוי שבא מה"גוי אשר בקרבך" (בגלל שגם אצלו ¹⁰⁷⁴ הי' מעמד ומצב שלפני הגירות ¹⁰⁷⁵ ), משא"כ ר"י שהי' צדיק מעיקרו, ועליו נאמר ¹⁰⁷⁶ "אשרי יולדתו" (היפך לגמרי מגר), ולא עוד אלא שהי' משבט לוי82, ע"ש "ילוה אישי אלי" ¹⁰⁷⁷ – אינו רואה גם אצל הזולת ענין בלתי-רצוי ¹⁰⁷⁸ .

ועל זה אומר ר"ע "הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים, אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין" – שגם מעמד ומצב בלתי-רצוי ד"שוגגין .. מזידין כו'" יכולים להפוך ולעשות מזה פס"ד בתורה אשר על פיו תהי' קביעות המועדים ¹⁰⁷⁹ לכל בנ"י (וגם בנוגע להקב"ה וב"ד של מעלה) ¹⁰⁸⁰ .

וכיון שמדובר כאן אודות הפיכת ענין בלתי-רצוי – לכן "בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני " (משא"כ במשנה, שגם ר"ע, בן גרים, אינו מזכיר ע"ד ענין בלתי-רצוי).

אמנם, בענין זה מדובר אודות הפיכת שוגג ואפילו מזיד של בנ"י ,

227

אשר, "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'" ¹⁰⁸¹ , וכפס"ד הרמב"ם ¹⁰⁸² שבשעת מעשה "הוא רוצה להיות מישראל .. להתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו", ונמצא, שמעשה העבירה אינו "מלאכת מחשבת", ובמילא אין זו עבירה אמיתית ¹⁰⁸³ , ולא עוד אלא שאפילו בשעה שנהנה מהחטא, לבו נוקפו ¹⁰⁸⁴ , בידעו שעושה עוולה כו' ¹⁰⁸⁵ . ולכן, כדי להפוך ("נחמתני") שוגג או אפילו מזיד של יהודי – מספיק "עקיבא" (בן גרים) פעם אחת.

משא"כ כשצריכים להפוך ענין בלתי-רצוי שבעולם , ב"המונה של רומי", ועד לתכלית הירידה למטה ביותר ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים") – לא מספיק הכח של "עקיבא" פעם אחת (שבכחו להפוך ענין בלתי-רצוי של בנ"י), אלא יש צורך בתוספת-כח יתירה – "בלשון הזה (דוקא) אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ) ¹⁰⁸⁶ .

כה. וכל זה מהוה הוראה בנוגע למעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות לכאו"א מישראל ¹⁰⁸⁷ :

נוסף לכך שכללות ישראל נחלקים לד' הסוגים דכהן לוי ישראל וגר (שמיוצגים ע"י ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, כנ"ל ס"ו), הרי, מצד ענין ההתכללות שבישראל יש אצל כל אחד (לא רק ה" ישראל " שבו, אלא) גם ה" כהן " שבו – שהרי כל ישראל נקראים "ממלכת כהנים" ¹⁰⁸⁸ ; ה" לוי " שבו – כפס"ד הרמב"ם ¹⁰⁸⁹ "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש כו'"; וגם ה" גר " שבו – עניני אכילה ושתי' ודומיהן, מהדברים שבהם "דומים

228

לבהמה" ¹⁰⁹⁰ , "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע" ¹⁰⁹¹ , וצריך "לגיירם", לפעול שגם הם יהיו חדורים ביהדות, ועד שיהיו ראויים ל"ממלכת כהנים" (ולדוגמא: שאכילתו נעשית ע"ד ובדוגמת אכילת הכהנים בקדשים ¹⁰⁹² ).

וכיון שעיקר העבודה בזמן הגלות היא בבירור העולם, צריך כל אחד מישראל לקבץ כל כחות נפשו ("בכל לבבך ובכל נפשך גו'" ¹⁰⁹³ ), הכהן הלוי הישראל והגר שבו, שכולם יחדיו יהיו " מהלכין בדרך ", למלא שליחותו של הקב"ה ¹⁰⁹⁴ בחלקו בעולם (כולל גם "רומי" שבחלקו בעולם), עד שיהיו " עולין לירושלים ", החל מהגאולה הפרטית דכאו"א מישראל [בעת התפלה ¹⁰⁹⁵ – שבה מברכים בשם ומלכות "גואל ישראל" ¹⁰⁹⁶ , כיון ש"אין כאן שום ספק כלל" ¹⁰⁹⁷ , ובפרט כשתפלתו היא "עד מיצוי הנפש" ¹⁰⁹⁸ ], ובצירוף עוד כו"כ מישראל נעשית גם הגאולה הכללית דכל בנ"י.

ונקודת ההוראה משני הסיפורים – שאין להתפעל ובודאי שלא להתייאש ח"ו מזה ששומעים "קול המונה של רומי", ואפילו כשרואים את גודל הירידה אצל כו"כ מבנ"י עד למעמד ומצב ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", שכן, אף שישנו וצ"ל רגש הצער עד כדי בכי' ("התחילו בוכין"), ה"ז באופן ש" בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" ¹⁰⁹⁹ ("ר"ע משחק"), שכן, דוקא גודל הירידה ביותר מעוררת ופועלת ועד שנעשית כבר התחלה לעלי' גדולה ביותר, בדוגמת

229

הביטול שבחרישה וזריעה שמביא לידי צמיחה ("ציון שדה תחרש"), ובאופן שלא זו בלבד שמבטלים הענינים הבלתי-רצויים, אלא אדרבה, שמהפכים אותם לטוב ("ניחמתנו") – ע"י התשובה ¹¹⁰⁰ (שפועלת את הגאולה), שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים ¹¹⁰¹ , כיון שעבודתם היא באופן של אתהפכא חשוכא לנהורא, "זדונות נעשו לו כזכיות" ¹¹⁰² , "אותן ¹¹⁰³ מצעות שהציעה לו באיסור ¹¹⁰⁴ הציעה לו בהיתר" ¹¹⁰⁵ , "גם אויביו ישלים אתו" ¹¹⁰⁶ , "זה ¹¹⁰⁷ הנחש" ¹¹⁰⁸ (לא רק כמו דוד שאמר ¹¹⁰⁹ "ולבי חלל בקרבי", שאין לו יצה"ר, לפי שהרגו בתענית ¹¹¹⁰ , אלא כמו אברהם, ש"עשה יצר הרע טוב, דכתיב ¹¹¹¹ ומצאת את לבבו נאמן לפניך" ¹¹¹² , כמ"ש322 "בכל לבבך", "בשני יצריך" ¹¹¹³ ).

וענין זה נעשה בכחו של "בן גרים" (ר"ע) – שבידעו שאצלו גופא היו בעבר עניני חול ("גוי'שע ענינים") ש"נתגיירו" ונתעלו לקדושה,

230

בכחו וביכלתו ("מיני' ובי' כו'") לפעול על אלה שבהוה יש אצלם ענינים שאינם של קדושה ("גוי'שע ענינים") – שיתהפכו לקדושה.

אמנם, סדר העבודה (גם אצל ר"ע) הוא שלכל לראש צ"ל חדור בעצמו בעניני קדושה, וכאשר נעשים חדורים בתורה עד שהשקפת עולמם היא השקפת התורה, אזי יכולים וצריכים לצאת לעולם כדי להפוך הענינים הבלתי-רצויים שבעולם – כמרומז בכך שלכל לראש באה הסוגיא בר"ה אודות דברי ר"ע בענין קידוש החודש , שמורה על העבודה בעניני קדושה ¹¹¹⁴ , "עשה טוב" [ובזה נכלל גם השלב הנוסף דשלילת והפיכת הענינים הבלתי-רצויים ("סור מרע") אצל בנ"י, "שוגגין כו' מזידין כו'", "עקיבא (פ"א) נחמתני נחמתני"], ולאח"ז באה הסוגיא דמכות אודות עבודתו של ר"ע להפוך את הענינים הבלתי-רצויים שבעולם, "המונה של רומי", "שועל שיצא כו'" – "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ עקיבא).

ועי"ז נעשה הענין דאתהפכא גם אצלו – שהענינים שהיו אצלו באופן של חלישות ("זקנים וזקנות"), נעשים בכל התוקף – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".

______  ______

הערות

771. *) בתחילת ה"הדרן" אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שעריכת ההדרן היא בקשר ובשייכות לשנת האבילות (על הסתלקות אמו הרבנית הצדקנית מרת חנה נ"ע ז"ל), ולכן בחר במסכת זו שמסיימת בענין הנחמה .
772. כ"ה ברוב דפוסי הש"ס (הובאו בדק"ס), ועד"ז באיכ"ר וספרי (שבהערה 7). ובע"י "של ארם", ובכמה דפוסים "של בבל". וכנראה סיבת השינויים – מפני בקורת המלכות.
773. ראה בע"י: עו"כ הללו. ובדק"ס: שגוים הללו.
774. במדבר א, נא. ג, יו"ד. קרח יח, ז.
775. ישעי' ח, ב.
776. מיכה ג, יב.
777. זכרי' ח, ד.
778. ב' סיפורים הנ"ל הובאו גם בספרי ויל"ש עקב יא, טו. איכ"ר פ"ה, יח – בכמה שינויים.
779. בכמה ענינים דלהלן – ראה גם הדרן על מסכת מכות בלקו"ש חי"ט ע' 67 ואילך.
780. ברכות ס, סע"ב.
781. משא"כ בר"ה כה, א* – (במשנה): "שלח לו ר"ג (לר' יהושע) גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך, הלך ומצאו ר"ע (לר"י) מיצר (על שהנשיא גזר עליו לחלל יוה"כ) אמר לו וכו'", ובגמרא שם: "אמר לו [רבי] מפני מה אתה מיצר, אמר לו (רבי) עקיבא, ראוי לו שיפול למטה י"ב חדש ואל יגזור עליו גזירה זו, א"ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני וכו', אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני " (כהסיום במכות) – יש צורך להדגיש שמאורע זה הי' עם רבן גמליאל ורבי יהושע דוקא, כי: למרות שבעניני קידוש החודש יש להתחשב בדעתו של ר' יהושע להיותו גדול בחכמת התכונה, כדאיתא בהוריות (יו"ד, א) שאמר "כוכב אחד עולה לשבעים שנה וכו'", מ"מ, צריך גם הוא לשמוע ולקבל דברי ר"ג שהוא הנשיא. * ) ועד"ז במע"ש פ"ה מ"ט , ובסוכה מא , ב – ראה לקו"ש הנ"ל הערה 25 .
782. ראה ב"ר פ"כ, ד ("כיון שעלו הזקנים לרומי"). ולהעיר ממע"ש פ"ה מ"ט ("רבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה כו'"). קידושין מ, ב ("וכבר הי' ר"ט וזקנים מסובין כו'"). סנהדרין קא, א ("כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו כו' התחילו הן בוכין ור"ע משחק כו'").
783. ובפרטיות: ר"ג – שהי' נשיא, וכן ראב"ע שנתמנה לנשיא במקומו (ראה ברכות כז, ב ואילך), וכן ר"י שהי' אב ב"ד (ראה ב"ק עד, סע"ב) – מקומם בבי"ד הגדול שבביהמ"ק (ראה רמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ג); ור"ע – היתה לו ישיבה בבני ברק (ראה סנהדרין לב, ב), ו"לא הניח כמותו בא"י" (ברכות סג, סע"א).
784. ובפרט ראב"ע – שלהיותו כהן (ראה סדה"ד בערכו), הוצרך ביותר להזהר מיציאה לחו"ל, שגזרו עלי' טומאה (שבת יד, ב ואילך. וש"נ. וראה תוד"ה ארץ – נזיר נד, ב. ועוד).
785. כהמשך הסיפור: "שמעו קול המונה של רומי" (אף שהיו עדיין "ברחוק מאה ועשרים מיל"). ובספרי ואיכ"ר שם: "נכנסים לרומי" (וכ"ה פשטות הפירוש בגמרא).
786. ברכות נא, ב.
787. בחדא"ג מהרש"א: "כפלו הדברים ע"ש שני המעשים שזכר". ועד"ז בפי' עץ יוסף לע"י (מבעל העקידה): "הראשון כנגד מה שנחמם על הצלחת ארם, והשני כנגד מה שנחמם ביציאת השועל מבית קדשי הקדשים". אבל, כיון שהסיום "בלשון הזה אמרו לו כו'" הוא (בפשטות) המשך וסיום סיפור המאורע (ולא דברי הגמרא על שני המעשים שנזכרו), דוחק לומר שלאחרי המאורע השני – שהי' בהפסק זמן ומקום מהמאורע הראשון (וכמודגש בלשון הגמרא " שוב פעם אחת כו'"), כשנפגשו עוה"פ כולם יחדיו ושוב נחלקו בענין דוגמתו – חזרו והודו לר"ע על שניחמם גם במאורע הקודם, במקום להודות לו בשעת מעשה [דבר המתחייב מצד "ועשית הישר והטוב" (ואתחנן ו, יח)] – תיכף לאחרי המאורע הראשון, שהרי אין שום סיבה לדחות ההודאה שמא יזדמן עוד מאורע דוגמתו ואז יודו על שני המאורעות בבת אחת! – ומסתבר יותר ש"בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" אירע ושייך לסיפור השני בלבד*. * ) ולהעיר מפי' הרי"ף : " נחמתנו נחמתנו ב"פ , ב' נחמות , הא' על השועל , והא' על קיום הבטחת בנין בית ג' ותתקיים נבואת זכרי' עוד ישבו זקנים וזקנות לע"ל ", היינו , שב' הנחמות הם על המאורע השני .
788. בחדא"ג מהרש"א מבואר ש"וכבר כו'" בא בהמשך למ"ש לפנ"ז: "ר"ל כמ"ש ריב"ח בענין ד' הגזירות שבאו הנביאים ובטלום, כבר הי' ר"ג וכו' ואמר ר"ע דומה לענין זה שבא נביא זכרי' וביטל נבואת וגזירת אורי' כו'". אבל לכאורה אינו מחוור לגמרי, כי [נוסף לכך שכאן לא נאמר שזכרי' ביטל נבואת אורי', אלא אדרבה, שקיום נבואת זכרי' תלוי' בקיום נבואת אורי'], כיון שבמאמר ריב"ח מדובר אודות ביטול גזירותיו של משה , הרי, כשר"ע מוסיף "דומה לענין זה" בנוגע לביטול נבואת אורי' , שאירע ריבוי זמן לאח"ז , מתאים יותר הלשון " וכן כו'", ולא " וכבר כו'".
789. וגם כאן – בסיפור השני: "שוב פעם אחת היו כו'".
790. אבות פ"ג מ"ז.
791. יבמות מז, א.
792. פ' ראה יד, א.
793. ובלשון חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. איכ"ר פ"א, נא) בנוגע לדברי הערבי שברגע שלאחרי החורבן נולד מושיען של ישראל: "מה לנו ללמוד מן הערבי הזה, ולא מקרא מלא הוא (בתמי'), דכתיב (ישעי' יו"ד, לד) והלבנון באדיר יפול, וכתיב בתרי' (יא, א) ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה".
794. ר"פ בחוקותי.
795. ולדוגמא: "הארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה .. העץ עתיד להיות נאכל .. אף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות" (תו"כ עה"פ).
796. זכרי' יד, יו"ד. ובפרש"י שם: "שתגיע ירושלים עד סוף כל העולם".
797. ב"ב עה, ב.
798. יחזקאל מא, ז.
799. תנחומא צו יב. שהש"ר פ"ז, ה. וראה גם ספרי דברים א, א.
800. פי' רבינו גרשום כאן.
801. מו"ק כו, סע"א.
802. פרש"י ד"ה אם עבר – ברכות מט, ב. פסחים מט, א.
803. כדמשמע מסתימת הלשון שכל ארבעתם (גם ר"ע) קרעו בגדיהם.
804. ראה עץ יוסף לע"י, שלכן "תמהו עליו שעל צער קטן (חורבן ירושלים) קרע ונצטער, ועתה (כשראה חורבן ביהמ"ק) שחק".
805. הל' מלכים רפי"א.
806. שם ה"ב.
807. כולל גם שאין צורך בתוספת חיזוק ד"עדים נאמנים" לדבריו של הנביא.
808. של כל הנביאים, החל מריבוי הנבואות של ישעי' עצמו , ואפילו הנביאים שעיקר נבואתם היתה בעניני פורענות, כמו ירמי', כמודגש בשמו, מלשון מרירות (ראה לקו"ש חי"ח ס"ע 343 ואילך. וש"נ) – שהתנבא גם על הגאולה (וראה גם התוועדויות תנש"א ח"ג ע' 189 הערה 118).
809. וראה פירוש עץ יוסף לע"י, שזוהי הקושיא שנתקשה ר"ע – "קושיא אחת כפולה .. מה ענין אורי' אצל זכרי', שאין הענינים מצד עצמם מתייחסים זל"ז, שענין אורי' היא פורענות וענין זכרי' בשורה טובה .. והרחיב הקושיא, שמלבד שהיא מוכחשת מעצמה כנזכר, הנה היא מוכחשת שאין השני עדים בזמן אחד .. נמצא העדות מתחלפות בענינים ובזמנים".
810. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"י ה"ד – מברכות ז, סע"א.
811. איכה ה, יח.
812. ולהעיר, שבנבואת זכרי' גופא, הפסוק שלפנ"ז (פסוק ג') מדבר אודות שיבת הקב"ה לירושלים ולהר הקודש – "כה אמר ה' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראה ירושלים עיר הקודש והר ה' צבאות הר הקודש" – שלכאורה מתאים יותר לכאן.
813. מצו"ד עה"פ.
814. אבל, רק בנינה של ירושלים, ולא של ביהמ"ק.
815. ד"ה באורי'.
816. פסחים סח, א.
817. הל' מלכים ספי"א.
818. ראה פיהמ"ש להרמב"ם סנהדרין פ' חלק יסוד הט' והי"ג.
819. ולהעיר, שאף שהדיוק בכל תיבה כו' הוא בעיקר בתושב"כ, הרי גם בתושבע"פ יש מקום לדייק בתיבה ואפילו באות מיותרת, וללמוד מזה בנוגע להלכה למעשה (ראה גם תו"מ חכ"ג ריש ע' 220).
820. אבל בספרי: "עקיבא עקיבא נחמתנו". ובילקוט (שקרוב ללשון הספרי): "עקיבא נחמתנו נחמתנו". ובאיכ"ר: "עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי מבשר".
821. ומ"ש ש"כפלו הדברים ע"ש שני המעשים שזכר" – ראה לעיל הערה 16.
822. ישעי' מ, א.
823. ר"ה שבהערה 10 (בענין אחר).
824. ראה הקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש: "מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות (מהדורות של כתבי-יד שונים) עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנוי'"*. ויש שכתבו שב' פרקים הראשונים שייכים למסכת סנהדרין, ומפרק שלישי, "אלו הן הלוקין ", קראו מסכת מכות (ראה ספר המצוות להרמב"ם (בהוצאת "רמב"ם לעם") ע' מו בהערה). * ) ובזה מתיישבת הסתירה במנין המסכתות (ראה גם התוועדויות תנש"א ח"ב ע' 22 הערה 122 . וש"נ) , " ששים המה מלכות , אלו ששים מסכתיות " (שהש"ר פ"ו , ט (ב)) , אף שלפנינו ס"ג מסכתות , כי , ג' הבבות נימנים מסכת אחת , וכן סנהדרין ומכות נימנים מסכת אחת .
825. פרש"י ר"פ משפטים – מירושלמי מכות פ"ב ה"ו. מכילתא ס"פ יתרו. משפטים כא, יד.
826. פ' שופטים יז, ח.
827. סנהדרין יד, ב ובתוד"ה מלמד.
828. שבת טו, א.
829. שם קיב, ב (וראה הנסמן בלקו"ש חט"ו ע' 281 הערה 14).
830. שלימודה נכלל בהחיוב על כאו"א מישראל ללמוד כל התורה כולה (כולל גם מכילתא, ספרא וספרי וכו', ועאכו"כ ל"ו המסכתות) לכל הפחות פעם אחת לגירסא (ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד), כולל גם שלימוד ענין זה צ"ל באופן "שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב. וש"נ).
831. ראה רד"ק לתהלים יט, ח. זח"ג נג, ב. ועוד.
832. אבות פ"א מי"ז.
833. תניא רפי"ז. ובכ"מ.
834. לאחרי הקדמת כל פרטי הענינים דחקירה ודרישה בהדין ומשפט, "דיני ממונות" ו"דיני נפשות" וכו', שבמסכת סנהדרין.
835. ו"הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב, א).
836. לשון הכתוב – עמוס ט, יא.
837. כידוע שהעונשים שבתורה – שהיא "תורת חסד" (לא רק עניני החסדים שבה, דמאי קמ"ל, אלא אפילו הענינים שנראים כמו היפך החסד) – אינם לשם עונש בלבד ח"ו, אלא בשביל תיקון הענין (ראה לקו"ש חכ"ב ס"ע 71 ואילך. וש"נ).
838. נוסח תפלת מוסף דיו"ט.
839. כג, סע"א.
840. תצא כה, ג.
841. ויתירה מזה – כפס"ד הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ז ה"ז): "הרי הוא אחיך ", "אחיך" (כלשון הכתוב) ממש (לא רק " כ אחיך", בכ"ף הדמיון). וכ"ה בפרש"י עה"פ: "משלקה קראו אחיך ".
842. בראשית ו, ו-ז.
843. שמואל-א טו, כט.
844. פרש"י בראשית שם, ו.
845. ומרומז גם בנוסח "המקום ינחם .. בתוך שאר אבלי ציון וירושלים " – כי, נחמה לאמיתתה ובשלימותה שייכת רק בנחמת ציון וירושלים, היינו, בגאולה העתידה לבוא, שאז יהי' גם "הקיצו ורננו שוכני עפר" (ישעי' כו, יט), ובמילא, יתבטל האבל לגמרי ויהפך מן הקצה אל הקצה (ראה גם תו"מ – מנחם ציון ח"ב ס"ע 382 ואילך. ע' 537. ע' 544. ע' 548).
846. ומרומז בכך שהמענה של ר"ע על שאלתם "מפני מה אתה משחק" ("לכך אני משחק כו'") בא לאחרי ההקדמה ד"ואתם מפני מה אתם בוכים" – כי, כוונתו היא לא רק לבאר להם הטעם לכך ש" אני (ר"ע) משחק", אלא גם לפעול אצלם ("אתם") השינוי מבכי' לשחוק ("ניחמתנו").
847. ישעי' יב, א.
848. שם א, כו.
849. רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד הי"ב.
850. וי"ל שכיון שמעלתו גדולה יותר מבית ראשון ושני, להיותו "מקדש אדנ-י כוננו ידיך", "בנינא דקוב"ה" (ראה לקמן סוס"כ), תהי' גם מעלת הסנהדרין הסמוכה אליו באופן נעלה יותר ממעלת הסנהדרין שבבית שני וראשון. ועפ"ז יש לפרש מ"ש "ואשיבה שופטיך כ בראשונה" – בכ"ף הדמיון למעליותא .
851. ולכן נזכרו גם שמותיהם של ר"ג ראב"ע ר"י.
852. ראה לעיל הערה 13. – והוא דור עשירי לעזרא (ברכות כז, ב).
853. ערכין יא, ב. – וראה גם מפרשי המשניות מע"ש פ"ה מ"ט.
854. שגם הם "בני אברהם", ויתירה מזה, בנים של מי שאמר והי' העולם (תשובת הרמב"ם הידועה – נסמנה בלקו"ש חכ"ו ע' 161 הערה 14).
855. סדה"ד בערכו. וש"נ.
856. וב' ענינים אלה הם תוכן ב' הסיפורים, כדלקמן.
857. וירא יח, יט.
858. יתרו יח, כ.
859. ראה תניא רפל"ז.
860. פסחים פז, ב.
861. תו"א בראשית ו, א. תו"ח ר"פ חיי שרה (קכא, סע"ב ואילך). ובכ"מ.
862. שהש"ר פ"ב, ח (ב).
863. ואף ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו" – ולכאורה אינו מובן "מה הי' נעשה (בנוגע לבירור הניצוצות) אם לא חטאו ולא היו גולים" – "ע"כ צ"ל שאז היו נכללים הנצוצות ממילא כנר בפני האבוקה, כמו נעמה העמונית, וכן כל העמים באו לשמוע חכמת שלמה (עליו נאמר (דברי הימים-א כט, כג) "וישב שלמה על כסא הוי'", ובימיו "קיימא סיהרא באשלמותא" (ראה שמו"ר פט"ו, כו), ש"שמש הוי'" היתה מאירה בכל התוקף), וכמ"ש במלכת שבא כו', והיינו לפי שאז הי' אבוקה גדולה עד"מ, ע"כ ממילא מתכללים בה הנצוצות, ואם הי' נמשך בהמ"ק כן יותר היו כולם מתבררים עד"ז .. משא"כ אחר שחטא (שאז נחסר בתוקף האבוקה ד"נר הוי' נשמת אדם" (משלי כ, כז)) .. צריך לירד אל מקום הקליפות ושם יבררם" (תו"א שם).
864. ישעי' כז, יג.
865. וזוהי מעלתה של הגאולה האחרונה עלי' נאמר (מיכה ז, טו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שכשם שביצי"מ לא נשאר אפילו יהודי אחד במצרים, כיון שביררו כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, ולא נשאר מה לעשות שם, כך תהי' גם הגאולה האחרונה באופן שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות (דלא כבגאולות שלפנ"ז שגם לאחרי הגאולה נשארו כו"כ מישראל בגלות), דכיון שכבר נתבררו כל ניצוצות הקדושה שבכל העולם, לא נותר ליהודי מה לעשות שם בעבודת הבירורים (ראה גם תו"מ חל"ט ע' 108. וש"נ). וזהו הטעם שדוקא בגאולה האחרונה יקויים היעוד (זכרי' יג, ב) "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – כי, קיומה וחיותה של "רוח הטומאה" אינו אלא מצד הניצוץ קדושה שבה, וכשנתברר הניצוץ קדושה ויתעלה למקורו, תתבטל בדרך ממילא המציאות ד"רוח הטומאה".
866. כמסופר במדרשי חז"ל (ירושלמי ואיכ"ר שבהערה 22) שכאשר געתה פרתו, אמר לו הערבי שחרב ביהמ"ק, ותיכף געתה פרתו פעם שני', ואמר לו שנולד מושיען של ישראל (אלא שזהו ע"ד המבואר במאמר (פ"ד (לעיל ע' 150)) בנוגע לעולם האצילות, ובנוגע לנבואה, שענינים אלו נמצאים בעולם למטה, אלא שהחסרון הוא בה"מקבל". ועד"ז בנדו"ד, שברגע שלאחרי החורבן נולד מושיען של ישראל, אלא שעדיין צ"ל הענין ד"היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז) אצל אלו שנמצאים מסביב ל"מושיען של ישראל").
867. כדברי משיח – במענה על השאלה "לאימת אתי מר" – "היום, אם בקולו תשמעו" (סנהדרין צח, סע"א).
868. כמרומז בהלשון "הי'" – כמארז"ל (שמו"ר פ"ב, ד) "כל מי שכתוב בו הי' מתוקן לכך .. מתחלת ברייתם נתקנו לכך".
869. ראה תניא פל"ז (מח, ב).
870. פאה פ"א מ"א.
871. נוסף לכך שצריך להיות באופן שמביא לידי מעשה, ובזה דוקא מתבטאת הגדלות של הלימוד – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וכמ"ש הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ג ה"ג. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ב. וש"נ) "אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, (ומוסיף לבאר טעם הדבר – לפי) שהתלמוד מביא לידי מעשה", וכמ"ש בנוסח התפלה: "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים".
872. ולהעיר מדברי ירמי' לברוך בן נרי' כשהי' מצטער על זה שלא שרתה עליו נבואה – "כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס וגו' ואתה תבקש לך גדולות" (בתמי'), כלומר, "איך אתה מבקש עתה דברי גדלות, היא הנבואה, כשישראל גולים וכו'" (ירמי' מה, ד-ה ובמצו"ד).
873. להעיר מהידוע בפי' הפסוק (תהלים לז, כג) "מה' מצעדי גבר כוננו", שבכל מקום שיהודי הולך, יש לו שליחות לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום זה, ומאות בשנים, או גם משעת בריאת העולם, מחכים (הדבר שצריך להתברר, והנשמה שצריכה לבררו) לזמן זה (ראה לקו"ד ח"ד תקצו, סע"א ואילך. "היום יום" י תמוז. ג אלול. יד חשון. ובכ"מ).
874. להעיר מפתגם הצ"צ שכל עניני המס"נ של אדה"ז הם "כלא" לגבי המס"נ לנתק את עצמו מהדביקות ד"עמך לא חפצתי" ולהתמסר לטובתו של יהודי, שיתעורר בתשובה כו' (לקו"ד ח"א מה, א).
875. כי, זה ש"תלמוד תורה כנגד כולם", "שקול כנגד כל המצוות", הוא, משום ש"התלמוד מביא לידי מעשה " (כנ"ל הערה 100).
876. כפי שמצינו שהליכה בדרך – בגשמיות – "גורמת לשלשה דברים ממעטת פרי' ורבי' וממעטת את הממון וממעטת את השם" (פרש"י לך לך יב, ב), ועאכו"כ ברוחניות (ראה אג"ק ח"א ע' קצה).
877. ע"פ לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.
878. וגם אם תשאר בדרגא הכי נעלית, נעשית בה הירידה מצד השייכות והצורך באכילה ושתי' * – מהדברים שבהם " דומים לבהמה " (ראה חגיגה טז, א). * ) ועד שאפילו משה רבינו – שבירידתו למטה נשאר בדרגת נשמה דאצילות (ראה לקו"ת נצבים מט , ב . ובכ"מ) – בעלותו ההרה לקבל התורה , שהי' ניזון ואוכל " מזיו השכינה " – " נתענה .. (ו)נצטער " מזה ש " לחם לא אכל ומים לא שתה " (שמו"ר פמ"ז , ז) .
879. ראה תניא פ"ו. פכ"ד.
880. ובא לזה רק בהיותו ארבעים שנה, ועי"ז ש"דן ק"ו בעצמו" [כבסוגיין: "ומה כו' עאכו"כ"] מהא ד"אבנים שחקו מים" (אדר"נ פ"ו ה"ב), היינו, שאפילו אם לבו כלב האבן, הנה אם רק לא יתפעל, ויתמיד בעבודתו יום אחר יום, אזי יחקקו המים גם את האבן החזקה ביותר.
881. ראה יבמות סב, ב.
882. סנהדרין פו, רע"א.
883. ולהעיר מהמבואר בלקו"ת (בחוקותי מט, א) בפירוש הכתוב (תבוא כח, מג) "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה" – שקאי על "ניצוץ אלקות המחי' את נפשו .. שיהי' בבחי' עילוי רב ועצום כו'".
884. ובפרט בזמן הגלות, שנחלש ונתמעט אור האבוקה באופן שהניצוצות אינם נמשכים מעצמם ליכלל באבוקה, אלא צריכים לירד למטה, להמקום שבו נפלו הנצוצות, כדי לבררם (כמבואר בתו"א שבהערה 92).
885. ומה גם שמסתבר לומר שהליכתם לרומי היתה כדי לבטל גזירות על בנ"י, היינו, שבהליכה זו עצמה מודגש תוקף הגלות.
886. כידוע שה"כיווץ במוח דוחה המותרות בליחות הדמעות" (תו"א וישלח כו, א).
887. כשם ש"אנכי ולא יהי' לך" הם שרש וכללות כל התורה כולה, ש"אנכי" כולל כל רמ"ח מ"ע, ו"לא יהי' לך" כולל כל שס"ה מל"ת (תניא רפ"כ).
888. ראה סנהדרין נו, ב (ובפרש"י): "שבע מצות נצטוו בני נח .. רבי יהודה אומר אדה"ר לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד, שנאמר (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלקים על האדם (את אלקותו צוה עליו על האדם שלא ימירהו באחר), רבי יהודה בן בתירה אומר אף על ברכת השם (דנפקא לי' נמי מאלקים, אלקותו צוה עליו שלא יקללוהו), ויש אומרים אף על הדינים (מאלקים נמי נפקא, יהא אלקותי עליך להיות מוראי עליך .. ולא מורא בשר ודם להטות משפט, כי המשפט לאלקים הוא)". וראה ב"ר פט"ז, ו: "ויצו, על ע"ז .. כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה, יא). ה', על ברכת ה' כד"א (אמור כד, טז) ונוקב שם ה' מות יומת. אלקים, אלו הדיינים שנאמר (משפטים כב, כז) אלקים לא תקלל. על האדם, זו שפיכת דמים שנאמר (נח ט, ו) שופך דם האדם. לאמר, זה גילוי עריות שנאמר (ירמי' ג, א) לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו'. מכל עץ הגן אכול תאכל (בראשית ב, טז), צוהו על הגזל".
889. במדב"ר פי"ח, ח.
890. ההיפך בתכלית מהמצב ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" שבסיפור השני. – ועפ"ז י"ל ששני הפרטים שבסיפור הראשון, "משתחוים לעצבים" ו"מקטרים לע"ז", מכוונים לשני הפרטים שבסיפור השני, "הגיעו להר הצופים כו'" (ראיית חורבן ביהמ"ק בכללותו) ו"הגיעו להר הבית ראו שועל שיצא כו'" (החורבן דבית קדשי הקדשים).
891. ראה תו"מ סה"מ אייר ע' רפד ואילך. וש"נ.
892. זח"ג רפח, א.
893. י"א דייקא – שמורה על בירור והפיכת י"א כתרין דמסאבותא (ראה תו"מ סה"מ חשון ס"ע שמ ואילך. וש"נ).
894. ראה רמב"ם הל' כלי המקדש פ"א ה"ג.
895. ראה שבת כח, א-ב. תניא פל"ז (מו, סע"ב). וראה השגות הראב"ד לרמב"ם שם. רמב"ן תשא ל, כג. ועוד. וע"ד החסידות – תו"מ סה"מ תשרי ע' קסה. וש"נ.
896. ראה לקו"ת ראה יט, ג. ובכ"מ.
897. ע"ד "מים תחתונים בוכין כו'" (תקו"ז ת"ה). – וראה לקו"ד שבהערה 102.
898. איכה ב, א.
899. איכ"ר פ"ב, ג.
900. ישעי' סו, א.
901. ראה פי' מהרז"ו לאיכ"ר שם: "ומ"ש השמים כסאי והארץ הדום רגלי פי' ג"כ על ביהמ"ק שבארץ שמכוון כנגד כסאו בשמים".
902. ראה תו"א בתחלתו (א, ג): "אי זה בית כו' כי הכסא והשרפרף אין דרכן להעמידן בחוץ אלא בתוך הבית". ומזה משמע שמפרש "אי זה בית אשר תבנו" – בניחותא (ע"ד הפירוש בפסוק (מלכים-א ח, כז) "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה" – בניחותא).
903. משא"כ "השמים כסאי" – שקאי על ביהמ"ק של מעלה (כנ"ל הערה 130).
904. ראה פי' יפה ענף לאיכ"ר שם: "דהתם (הארץ) בבחינת שהיא כבושה תחת רגליו .. וכאן (בביהמ"ק) הוא בבחינת הִגלות שם כבודו כמלך שרגליו מיוחדים בהדומו".
905. ובמצוות גופא – רק כפי שירדו למטה, ע"י הצמצום דשם אלקים , ולא כפי שהם למעלה, שנקראות "מצוות הוי' " (שלח, טו, לט. וראה לקו"ת שלח מו, א. ובכ"מ). – ועפ"ז יומתק דיוק הלשון "בית הדום רגלי אלקינו ", אף שבפסוק "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" נזכר שם הוי' ("כה אמר הוי' ").
906. ראה ד"ה להבין ענין לקיחת אנשי חיל לאדהאמ"צ (מאמרי אדהאמ"צ קונטרסים ע' רסו): "ראשו כתם פ"ז, היינו פ"ז מצות שנשארו מרמ"ח, כי קס"א נתבטלו, ופ"ז מצות אלו נק' בחי' ראשו, כי המה עיקר קיום העולם", עיי"ש בארוכה (וראה גם תו"מ חל"ט ריש ע' 209. וש"נ).
907. וראה ברכות ח, א: "מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".
908. מנחות בסופה. – וראה לקו"ת במדבר יג, סע"א ואילך: "מעלת התורה זו עדיפא מהמצוות עצמן (אף שהתורה היא פירושי המצוות) שאינם נוהגות אלא בזמן שביהמ"ק הי' קיים דוקא במקום מזבח .. שהתורה היא בחי' הדם הממשיך חיות לכל האברין בשוה בכללותן, משא"כ המצוות שהם אברין דמלכא עד"מ יש בהן התחלקות עת וזמן .. לפי שהם .. למטה מבחינת התורה".
909. ואדרבה: דברי תורה נמשלו לאש, כמ"ש (ירמי' כג, כט) "הלא כה דברי כאש", אש דקדושה, שעלי' נאמר (יומא כא, ב) "אש אוכלת אש", ששורפת ומכלה האש דלעו"ז.
910. וע"ד ששלימות התפלה היא שמבקש (לא על מילוי החסרון שלו, כיון שנמצא בדרגא כזו שאין זה נוגע לו*, אלא) על מילוי חסרון השכינה, "כובד ראש" דלמעלה (ראה לקו"ש חכ"ג ע' 217. וש"נ). * ) וע"ד הסיפור שהרב המגיד שלח א' מתלמידיו אל הרה"צ ר' זושא מאַניפ֯אָלי כדי ללמוד ממנו קבלת יסורים בשמחה , ואמר לו ר' זושא שאינו מבין למה שלחו הה"מ אליו , שהרי אין לו יסורים – אף שהי' עני מרוד וכו' (ראה גם תו"מ חל"ד ס"ע 203 ואילך . וש"נ) .
911. ראה סה"מ עת"ר ע' קב.
912. מנחות בסופה.
913. תניא פכ"ד. וראה בארוכה בדרוש תער השכירה (אוה"ת נ"ך ח"ב ע' תשסז ואילך).
914. ראה (לדוגמא) תענית כו, ריש ע"ב: "והעמיד צלם בהיכל".
915. ובפרט להדעות שב"נ לא נצטוו על השיתוף (ראה רמ"א או"ח סקנ"ו. הנסמן בלקו"ש חכ"א ע' 41 הערה 36).
916. ובלשון הכתוב – שהובא בהמשך הסוגיא (בסיפור הב') – "לכן בגללכם ציון שדה תחרש גו'".
917. ישעי' מט, יז. וראה אג"ק חכ"ג ע' נג.
918. וראה גם סוטה בסופה: "ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה ("שני אחים שהיו מתקוטטין על המלוכה", וא' מהם "הביא עמו חייל רומיים" – פרש"י) .. הי' שם זקן אחד .. אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם, למחר שלשלו להם דנרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו וכו'". וכן הי' גם בזמן חזקי' המלך – שביקש הקב"ה לעשותו משיח (סנהדרין צד, א) – שהי' אז שבנא, שנתן אחיזה לסנחריב כו', שהי' הלעו"ז של משיח (ראה אוה"ת נח (כרך ו) תתרסה, ריש ע"ב. ועוד).
919. יומא ט, ב.
920. ובהמשך הסוגיא (יומא שם): "לפיכך הביא עליהן ג' גזרות כנגד ג' עבירות שבידם, שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהי' והר הבית לבמות יער".
921. ראה גם גיטין נח, סע"א: "ואמרי לה על שתי פתילות בנר אחד" (אשת איש – פרש"י).
922. שעז"נ (בראשית ג, כב) "הן האדם הי' כאחד ממנו", "כלומר הן מין זה של אדם הי' יחיד בעולם .. עושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו כו'" (רמב"ם הל' תשובה רפ"ה), ש"בחירה זו נלקחה מבחי' גבוה מאד .. ע"ד כשעלה ברצונו הפשוט כו' ואין מעכב על ידו, ועד"ז הוא בחי' הבחירה שניתן לאדם עד שאין מי שמעכב על ידו .. אך לפי שבחינה ומעלה הרמה זו ירדה ונתלבשה למטה .. ע"כ יכולה להיות ממשלה זו גם לבחור הרע ח"ו" (לקו"ת אמור לח, ב). ולהעיר, שאוה"ע (לא זו בלבד שאין אצלם בחירה חפשית, אלא) אין להם השגה במהותה של הבחירה חפשית דבנ"י, שלכן, כשידע הערבי (בשמעו געיית הפרה בפעם הב') שנולד מושיען של ישראל, אמר להיהודי שיכול תיכף ומיד לחזור ולקשור שורו וצמדו (ירושלמי ואיכ"ר שבהערה 22), כי, לא עלתה על דעתו שקיימת אפשרות שבנ"י לא יעשו תשובה ויגאלו מיד, משום שאין לו השגה בהענין דבחירה חפשית.
923. ראה תענית כט, א.
924. דלכאורה: תיבת "אנו" מיותרת, ויכולים לומר "ובית כו' שרוף באש".
925. סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.
926. ראה תורת לוי"צ חידושים וביאורים לש"ס (ע' ריא) ש"עשו (ש"מלכות רומי יצא ממנו") יותר על רומ"י במספר ק"כ, הוא מה .. (ש)שמעו קול המונה של רומי ברחוק ק"כ מיל .. שמתפשטת עוד ק"כ, ואז הוא מספר עש"ו".
927. ישעי' יו"ד, לד. וראה גיטין נו, ריש ע"ב.
928. ולא רק שישמע קול המונה בריחוק מקום.
929. ראה עירובין ע, ריש ע"ב. פרש"י כתובות צב, א – ד"ה כבעל. תוד"ה מקמי – יבמות ג, א. יונת אלם רפ"ד. רפפ"ב. ע"ח שכ"ג פ"א. עמה"מ שער עולם הבריאה פי"ז. של"ה קנד, א. "התמים" ח"ג ע' כז. ועוד.
930. ש"אפי' הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים .. הוא דבר בפני עצמו כו'" (תניא פל"ה).
931. שהרי "שמים לא זכו בעיניו" (איוב טו, טו), ו"במלאכיו ישים תהלה" (שם ד, יח).
932. ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא אגה"ק (ס"ח): "לכאורה זו אינה מן המדה כ"א להשפיע לו חיי העוה"ב לבד כנגד מה שהוא משפיע חיי עוה"ז, אבל לא להשפיע לו חיי הארת אור ה' [א"ס ב"ה] ממש".
933. שזהו חידוש גם לגבי כללות ההנהגה עם בנ"י בזמן הגלות שאינה ב"מדה כנגד מדה" [דלא כבזמן הבית שראו בגלוי השכר על קיום מצוה, והפכו בעבירה, שע"י עון כרת רח"ל לא הי' אפשר לחיות יותר מנ' או ס' שנה (לפי שנכרת ונפסק חבל ההמשכה כו')], שהרי "נמצאו .. כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים ", כיון ש"יכול גם החוטא ופושעי ישראל לקבל חיות .. ואדרבה ביתר שאת .. נוטל חלק בראש כו'" (גם באיכות – שלוה ), "וזהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מט"ו) אין בידינו לא משלות הרשעים וכו', בידינו דוקא, כלומר, בזמן הגלות אחר החורבן", כמבואר בתניא אגה"ת (פ"ד-ו) – כיון שכאן ניתוסף בזה באופן שלא בערך, העלם אחר העלם, למטה מטה עד אין תכלית.
934. אף שלא מדובר כאן אודות הפיכתו לטוב , שלכן, לא אמרו על זה "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (כי אם בסיפור הב', כדלקמן בארוכה).
935. ראה קידושין מ, ב.
936. ע"ד שמצינו בגלות הראשון של יעקב בהיותו בחוץ לארץ ("ארמי אובד אבי") – שיעקב מצידו הי' מוכן כבר להיעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" שנאמר אודות ימי המשיח (עובדי' בסופו), אלא ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום וגו'" (וישלח לג, יג. וראה תו"א ר"פ וישלח. ובכ"מ).
937. כמה מהם הובאו ונסמנו בהערות הרב מרגליות לשו"ת מן השמים (ירושלים תשי"ז) סי' עא.
938. האמונות והדעות מאמר ח' פ"ג.
939. דניאל ח, יד. סנהדרין צז, ב.
940. אגרת תימן פ"ג (קרוב לסופו).
941. ראה גם תו"מ ח"ב ס"ע 181 ואילך. וש"נ.
942. ועד שבזמן הש"ס נאמר כבר ש"כלו כל הקיצין" (סנהדרין שם).
943. ויתירה מזה: התינוק, מושיען של ישראל, שנולד ברגע שלאחרי החורבן – שנתפרש (בירושלמי ואיכ"ר שבהערה 22) שמו (מנחם), שם אביו (חזקי'), ומקום לידתו (בירת מלכא דבית לחם יהודה) – כבר ריבוי שנים שאינו בעלמא דין!
944. וע"ד לשון הרמב"ם (הל' דעות פ"ד ה"כ) – בענין אחר – "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו כו'".
945. ישעי' ס, כב. וראה סנהדרין צח, א.
946. כלשון הכתוב שסיומו "שועלים הלכו בו", ואעפ"כ לא נזכר בגמרא, כי, "על הר ציון ששמם" לא היו בוכין, עד שראו ש"שועלים הלכו בו".
947. עיקר הי"ב מי"ג העיקרים.
948. סנהדרין שם.
949. זח"א קכט, סע"א.
950. ראה קידושין מט, ב: המקדש את האשה "על מנת שאני צדיק (גמור), אפילו רשע גמור מקודשת (מספק – רמב"ם הל' אישות פ"ח ה"ה. טושו"ע אה"ע סל"ח סל"א), שמא הרהר תשובה", אבל כאשר ודאי שהרהר תשובה, ה"ה ודאי מקודשת.
951. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
952. שם פ"ג ה"ד.
953. כמ"ש (תרומה כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד" (ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט, א. ועוד).
954. כשם שגם לאחרי חורבן ביהמ"ק נשארת בו הקדושה – "לפי שקדושת המקדש .. מפני השכינה ושכינה אינה בטלה , והרי הוא אומר (בחוקותי כו, לא) והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים (מגילה כח, סע"א) אע"פ ששמומין בקדושתן הם עומדים" (רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו).
955. ראה תניא רפל"ב.
956. ועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון " ועכשיו שועלים הלכו בו" – דלכאורה תיבת "ועכשיו" מיותרת, והיו יכולים לומר "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת שועלים הלכו בו" (כשם שבסיפור הראשון לא אמרו "ועכשיו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש") – ש" עכשיו " (בזמן הגלות) כשלעצמו (גם לולי ההוספה ד"שועלים הלכו בו") הוא מצב של ירידה בהענין ד"והזר הקרב יומת", כדעת הפוסקים (ראה השגות הראב"ד לרמב"ם שם) שבזמן הגלות יש רק איסור להכנס למקום המקדש, אבל אין העונש ד"והזר הקרב יומת"; ונוסף לזה ישנה גם הירידה ד"שועלים הלכו בו".
957. וכיון שזוהי הוספה שאינה מוכרחת מצד כללות החורבן, מודגשת שייכותה למעמדם ומצבם של בנ"י (שבאה בגללם) יותר מהשייכות דכללות החורבן – שנעשה בפועל ע"י אוה"ע , אלא שזהו כתוצאה מהנהגתם הבלתי-רצוי' של בנ"י (כנ"ל סי"ג).
958. שלכן צ"ל זהירות מיוחדת בכבוד המקום – ש"לא יכנס להר הבית במקלו כו' ובאבק שעל רגליו כו'" (ברכות רפ"ט).
959. ראה כלים פ"א מ"ו-ט: "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות .. הר הבית מקודש ממנו .. החיל מקודש הימנו .. עזרת נשים .. עזרת ישראל .. עזרת הכהנים .. בין האולם ולמזבח .. ההיכל .. קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה". ולהעיר, שבקדושת כה"ג ביוהכ"פ בכניסתו לקד"ק גופא ניתוסף בעילוי אחר עילוי *, כדמוכח מזה שנוסף על טבילת הכה"ג קודם הכניסה לקד"ק, הרי בין כניסה לכניסה ביוהכ"פ גופא צ"ל טבילה נוספת (רמב"ם הל' עבודת יוהכ"פ פ"ב ה"ב), שמורה על הוספה ועילוי בקדושה (שלכן גם הטהור לקודש צריך טבילה לחטאת (חגיגה יח, ב)); אלא שכל דרגות אלה נכללים בקדושה העשירית – " עשר קדושות" – שלימות המספר, שכולל כל המספרים שלאח"ז (ולדוגמא: מספר מאה – עשר פעמים עשר, ואלף – עשר פעמים עשר פעמים עשר, וכיו"ב). וע"ד שמצינו בהלכה שלגבי כמה ענינים אין חילוק בין עשרה מישראל לריבוא וכו'**, ולדוגמא: לענין נוסח ברכת הזימון (טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סקצ"ב ס"א (ס"ג)), לענין פרהסיא (סנהדרין עד, ב. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1332. וראה גם תו"מ ח"מ ע' 199. וש"נ). * ) כשם שכל אחד מישראל צריך לילך ( " בחוקותי תלכו " ) מדרגא לדרגא במשך כל ימי חייו עלי אדמות , והיינו , שגם כשמגיע לתכלית הקדושה לפי ערך מעמדו ומצבו היום , אין לו להשאר על עמדו , אלא בכל יום , עד מאה ועשרים שנה , עליו להמשיך לילך בעילוי אחר עילוי , כהפס"ד בגמרא (סוף ברכות) " תלמידי חכמים (ויש גירסא : " צדיקים ", והרי " עמך כולם צדיקים " ) אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב , שנאמר ילכו מחיל אל חיל ". * *) אף שלגבי ברכת " חכם הרזים " צ"ל ששים ריבוא מישראל דוקא (טושו"ע או"ח סרכ"ה ס"ה) . וכן הוא בנוגע ללימוד והבנה והשגה בתורה – שהרי אמרו רז"ל (מכות יו"ד , א . וש"נ) " ומתלמידי יותר מכולם ", ומזה מובן , שככל שיגדל מספר התלמידים , תגדל יותר מעלת ההבנה וההשגה אצל הרב .
960. וגם בבית שני שחסרו בו חמשה דברים וביניהם הארון (יומא כא, ב) – נשאר מקום הארון (על האבן שתי' שבקד"ק), ולא עוד אלא שגם הארון עצמו נגנז במקום זה – "למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות" (רמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ד. נתבאר בלקו"ש חכ"א ע' 156 ואילך).
961. מלכים-א ח, ט. וראה דברי הימים-ב ה, יו"ד.
962. וכן הספר תורה – בתוך הארון או מצד הארון (ראה ב"ב יד, א-ב).
963. תשא לג, כג.
964. משלי ח, ל.
965. תניא קו"א קסא, א.
966. שגם היא שייכת לביהמ"ק וקדה"ק, כמ"ש (ישעי' נו, ז) "כי ביתי בית תפלה יקרא (אפילו) לכל העמים", וכדברי שלמה: "והתפללו אל המקום הזה" (מלכים-א ח, לה), ועד שגם לאחרי החורבן, בזמן הגלות ובחו"ל, צריך המתפלל ש"יחזיר פניו .. ויכוין גם .. כנגד המקדש וכנגד בית ק"ק" (שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס צד) – המקום שעליו נאמר (מלכים-א ט, ג) "והיו עיני ולבי שם כל הימים", שלכן מתאחדים שם התורה והתפלה עם אחדות הפשוטה ד"ה' אחד".
967. נדרים פא, א. וראה לקו"ש חט"ו ע' 3. וש"נ.
968. נוסף על התפלה – כפשוטה – "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד כו'".
969. ראה לקו"ת ר"פ בחוקותי ור"פ חוקת. ובכ"מ.
970. קהלת ז, יד.
971. ברכות סא, ב.
972. יבמות סא, רע"א. וש"נ.
973. ע"י לימוד התורה (חכמתו של הקב"ה) – "זאת התורה אדם" (חוקת יט, יד), שלכן, כלל זה הוא לאחרי מ"ת דוקא (ראה תוד"ה ואין – נדה ע, ב).
974. ראה עש"מ מאמר אכ"ח ח"ב פל"ג. של"ה ג, רע"א. ועוד.
975. עקב יא, יד.
976. ברכות לה, ב.
977. פ' ראה טו, יח.
978. כי "אין סומכין על הנס" (ראה פסחים סד, ב. ועוד), וכיון שזקוק לפרנסה – שהרי מחוייב לזון את אשתו ובני ביתו, ומחוייב ליתן צדקה, ולהחזיק מוסדות תורה וחינוך וכו' – עליו לעשות "כלי" בדרך הטבע שבו תומשך ברכתו של הקב"ה בענין הפרנסה.
979. אף שגם אז מונח השכל בעיקר בתורה ותפלה, וכמ"ש (תהלים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל אשריך גו'", שהיגיעה צ"ל ב"כפיך" (כלי המעשה) בלבד, ואילו "ראשך" מונח בתורה ותפלה (ראה תו"מ סה"מ חשון ע' רמו. וש"נ).
980. דאף שכך אירע בפועל, הרי, כיון שתושבע"פ מדגישה ומספרת (גם) פרט זה, מובן, שיש בזה לימוד והוראה.
981. כ"ה בע"י שם.
982. ס"פ נצבים.
983. ע"ז ג, סע"ב.
984. תענית ז, סע"א.
985. ראה תו"א ר"פ נח. ובכ"מ.
986. ואתחנן ד, טו. וראה שבת לב, סע"ב ובחדא"ג מהרש"א.
987. נצבים כט, יח.
988. כלומר: לא יתכן שיהודי ישן במנוחה ("שלאָפן רואיק"), בה בשעה שאינו מתנהג ע"פ תורה; הוא יכול ליטול "גלולה" ("אַ פּיל"), או לשתות משקה המשכר ("ישתה וישכח ראשו"), כדי לבלבל ולהרדים את עצמו שלא ירגיש את הכאב, אבל סוכ"ס יתעורר מהתרדמה, ויווכח במעמדו ומצבו, ואז יצטער בלבבו כו'. – אצל כאו"א מישראל ללא יוצא מן הכלל, ישנו "חלק אלקה ממעל ממש" (כדברי רבינו הזקן – תניא רפ"ב), ובודאי שה"חלק אלקה ממעל ממש" לא יסכים לכך שיהודי יצא מ"קודש הקדשים" וילך למקום שראוי לחי' ולא לבן- אדם!
989. ראה בארוכה קונטרס ומעין סוף מאמר ו' (פ"ג) ואילך.
990. ועפ"ז יומתק דיוק הלשון "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", ולא "נכנס" או "מהלך" (כלשון הכתוב "שועלים הלכו בו").
991. להעיר שכאן (בסיפור השני) לא נאמר (כבסיפור הראשון) " ואתם מפני מה אתם בוכים" – כיון שאין זה מענה על דבריהם "מפני מה אתה משחק" (שעל זה נופל הלשון לאידך גיסא – " ואתם מפני מה אתם בוכים"), אלא שאלה לפשר בכייתם כשלעצמה (גם אם הוא לא הי' משחק), כדלקמן בפנים.
992. סוטה ג, א.
993. תניא פי"ד.
994. שם פי"ט.
995. ואתחנן ז, ז.
996. עמוס ז, ב. ה.
997. לט, ב (ובפרש"י).
998. עובדי' בתחלתו.
999. יומא פ"א ה"א (ד, ב), ובקה"ע ופ"מ. וראה גם גיטין נז, ב. שמו"ר פל"ה, ה.
1000. ישעי' כב, ח.
1001. "מלשון סכך ותקרה" (פ"מ שם).
1002. תהלים קלז, ז.
1003. אם החריבו גם היסודות או רק עד היסודות – ראה הדעות בשמו"ר שם. איכ"ר רפ"ה. זח"ג פט, א.
1004. תוספתא פרה פ"ג מ"ג – הובא בפי' הר"ש פרה שם.
1005. פי' הר"ש פרה שם.
1006. איכ"ר פ"ד, יד.
1007. תהלים עט, א.
1008. איכה ד, יא.
1009. ופשוט, שענין זה אינו גורע מאומה מגודל העונש על אוה"ע שפעולתם בחורבן ביהמ"ק היתה מצד גודל רשעותם (כשם שנענש פרעה על שיעבוד בנ"י, אע"פ שהיתה הגזירה "ועבדום וענו אותם" (לך לך טו, יג), כיון שהוסיף בזה מצד רשעותו – ראה השגות הראב"ד הל' תשובה ספ"ו. רמב"ן לך לך טו, יד).
1010. ולהעיר מסיפור הגמרא (גיטין נו, ב) ע"ד בקשת ריב"ז מאספסיינוס "תן לי יבנה וחכמי'" (שלא תחריבנה ולא תהרוג חכמי') – שע"י קיומה של יבנה וחכמי' (שיעסקו בתורה), יפעלו התוקף ד"אדיר" דקדושה שיבטל את ה"אדיר" דלעו"ז (עליו נאמר "והלבנון באדיר יפול").
1011. שחסרו בו חמשה דברים (כנ"ל הערה 189). וכן הגאולה היא ע"ד גאולת פורים ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", שלכן אין אומרים עלי' הלל (מגילה יד, א).
1012. ולהעיר גם ממארז"ל (איכ"ר ספ"ד) "נטלו ישראל איפוכי (הנחה וקורת רוח) שלימה על עוונותיהם ביום שחרב בית המקדש, הה"ד (איכה ד, כב) תם עונך בת ציון" (נתבאר באוה"ת נ"ך איכה עה"פ (כרך ב' ע' א'פב ואילך) – ושם: "ויש להעיר ממ"ש כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת כו', שנאה כבושה היתה כו' (ויק"ר רפ"ז) .. בחורבן ביהמ"ק עם שבחיצוניות הי' גילוי הגבורה והדין והרוגז, מ"מ, בפנימיותו מחמת זה נתבטלה השנאה כבושה הנ"ל ונתעורר האהבה והרחמים". ובהמשך הענין, שמזה דוקא באים להגאולה העתידה, שלכן, בו ביום נולד מנחם כו').
1013. ספ"א.
1014. ירמי' לב, לא.
1015. תהלים סח, יז.
1016. וראה צפע"נ להרגצ'ובי (הובא במפענח צפונות ע' קמא) שדוקא עי"ז שהחורבן הי' באופן ד"ערו ערו עד היסוד בה" – "נשאר המקום בקדושתו"*.
1017. להעיר שקד"ק נקרא "ציון" (זח"ג רצו, ב).
1018. וע"ד שמצינו בעונש המבול שנימוחו גם ג' טפחים דעובי המחרישה (ב"ר פל"א, ז. פרש"י נח ו, יג).
1019. פרש"י שבת עג, ב (ד"ה משום חורש).
1020. כהמשך הכתוב ("וירושלים עיין תהי'") – שלא הובא בגמרא כאן**. * ) אף שבנוגע לה " חילול " – " באו בה פריצים וחללוה " (יחזקאל ז , כב . וראה לקו"ש חכ"א ע' 253 ובהערות ושוה"ג) , כש " באו " בלבד , עוד לפני שהחריבו ביהמ"ק . * *) אבל הובא בע"י , ספרי וילקוט .
1021. מצו"ד עה"פ.
1022. ראה חדא"ג מהרש"א שבת קלט, א: "ציון שדה תחרש ויהי' ראוי לזריעה".
1023. לאחרי הקדמת רקבון הגרעין, ובלשון הכתוב (תהלים קכו, ה) "הזורעים בדמעה ("בוכין") – ברנה ("משחק") יקצורו".
1024. להעיר, שכללות ענין הגלות נמשל לזריעה, כמ"ש (הושע ב, כה) "וזרעתי' לי בארץ", שהיא בשביל הצמיחה כמ"פ ככה (תו"א ריש פרשתנו (בשלח). ובכ"מ).
1025. ראה לקו"ש חכ"ט ע' 12 ואילך. וש"נ.
1026. חגי ב, ט. – וכפי' הזהר (ח"א כח, א) שקאי על ביהמ"ק השלישי.
1027. בשלח טו, יז.
1028. זח"ג רכא, א.
1029. זכרי' יג, ב.
1030. ולכן "ישבו זקנים (וגם) זקנות ברחובות ירושלים" – אף ש"כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), והישיבה ברחובות היא היפך הצניעות – משום שלעתיד לבוא לא תהי' שליטה ליצה"ר*.
1031. כמו לפני חטא עה"ד – שרק בגלל זה נקנסה מיתה. * ) ומטעם זה " ישמע גו' (לעתיד לבוא) בערי יהודה ובחוצות ירושלים גו' קול חתן (וגם) קול כלה " (ירמי' לג , יו"ד-יא) [ואז יהי' " משמח חתן עם הכלה ", " שעל ידי הכלה הוא משמח את החתן ", שתתעלה למעלה מהחתן , " נקבה תסובב גבר ", " אשת חיל עטרת בעלה " (ראה תו"א ס"פ ויגש)] , דלא כבזמן הזה שאסור לשמוע " קול כלה " ( " קול באשה ערוה " – ברכות כד , א) , ועד שכאשר " אנשים ונשים בחדר א' אין אומרים שהשמחה במעונו דאין שמחה כשיצה"ר שולט " (ב"ח וב"ש אה"ע סס"ב סקי"א) .
1032. ישעי' כה, ח. וראה משנה סוף מו"ק.
1033. כשם שבתחילת הבריאה (גם לאחרי חטא עה"ד) לא הי' זקנה (חלישות) בעולם (ראה ב"מ פז, א. ב"ר פס"ה, ט).
1034. "אולי הכוונה למ"ש בפי' עה"ת בראשית א, כח" (הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ תשי"א ע' 142).
1035. כפי' התוס' (לעיל הערה 44) שקאי בתחיית המתים.
1036. כפירוש רש"י עה"פ. – וגם לפי' התוס' "גמרינן משענת .. ממשענת דאלישע .. אף כאן תחיית המתים", הרי, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג, א. וש"נ), שיקומו לתחי' זקנים וזקנות ויצטרכו למשענת.
1037. ב"ר פי"ד, ז.
1038. מצו"ד עה"פ.
1039. צא, ב.
1040. האזינו לב, לט.
1041. ב"ר פצ"ה, א. זח"ג צא, א. וראה זח"ב קצט, ב.
1042. נוסף על הצורך שבדבר מפני "שלא יאמרו כו'".
1043. כמודגש גם בלשון הכתוב " עוד ישבו גו'" (שגם תיבה זו – "עוד" – הובאה בגמרא כאן), שמורה על הוספה וחידוש.
1044. ומה גם שאין בכך "טירחא" (כביכול) גדולה יותר ביחס לכללות ענין התחי'.
1045. מגילה כא, סע"א. הובא בפרש"י עה"ת תזריע יב, ד. עקב ט, ט. ועוד.
1046. זח"ב קסא, ריש ע"ב.
1047. תניא פל"ו בהגהה.
1048. דבר נוסף שאינו מוכרח בהחורבן והגאולה כשלעצמם, שהרי, גם אם החורבן הוכרח להיות באופן ד"ערו ערו עד היסוד בה", אין הכרח שתהי' הירידה גדולה יותר עד לאופן ד"ציון שדה תחרש". ועד"ז בנוגע לתחה"מ – שאין הכרח בהחידוש ש"ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (באופן דאתהפכא), אלא יכול להיות באופן שיקומו לכתחילה כבחורים, כנ"ל.
1049. ע"ד הענין ד"עדים זוממין" שבהתחלת המסכת, ש"אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין" (מכות ה, ב – במשנה).
1050. ועאכו"כ שאין לצפות לקיומה מיד (ע"ד פי' ענף יוסף לע"י: "כל זמן שלא נתקיימה נבואתו של אורי' אין תוחלת שתתקיים נבואתו של זכרי' שעדיין לא הגיע זמנה").
1051. נה, א. – והאריכו המפרשים בהשקו"ט שבדבר (ראה חדא"ג מהרש"א לברכות ד, א. לח"מ לרמב"ם הל' יסוה"ת פ"י ה"ד. ועוד). ואכ"מ.
1052. שבת קיט, ב.
1053. איכה א, ו.
1054. בדוגמת הפיכת החורבן עצמו שנעשה התחלת הבנין דהגאולה.
1055. וכמו בהנבואה "ציון שדה תחרש" גופא – שאי אפשר שיתקיים הדבר הטוב שבזה (מעלת הצמיחה) ללא הקדמת הדבר הבלתי-רצוי שבזה (הביטול דהחרישה), וכל זמן שלא נתקיים הדבר הבלתי-רצוי, לא יתקיים הדבר הטוב שבזה, ועאכו"כ כשנתבטלה נבואה זו ע"י התשובה (שלכן הוצרך אורי' לחזור ולנבא אותה נבואה שנבא מיכה – ראה פי' ענף יוסף לע"י), שבטל גם הדבר הטוב שבזה, אף ש"כל דבר טוב .. אינו חוזר".
1056. ראה רמב"ן לך לך יב, ו. לבוש לרקנטי לך לך שם. דרשות הר"ן דרוש ב'.
1057. ולכן השכלה אחת, בדבור התוספות היא באותיות ותיבות אלו, ובהרא"ש והר"ן השכלה זו עצמה היא באותיות ותיבות אחרים (לקו"ת פ' ראה כד, ד. וראה סה"מ תש"י ע' 36 ובהערת כ"ק אדמו"ר שליט"א שם).
1058. יומא נא, ב. וש"נ.
1059. ראה תו"כ ר"פ ויקרא: "כל הקריאות היו משה משה .. משה משה, אברהם אברהם .. לשון חבה". ובנדו"ד, ישנו גם הכפל בקריאת שם – "עקיבא .. עקיבא".
1060. איכ"ר ספ"א.
1061. ע"ד הפירוש "כפלים לתושי'" שנאמר בהנחמה על שבירת הלוחות – "אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד (או "חמשה חומשי תורה וספר יהושע" – נדרים כב, ב), ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד (איוב יא, ו) ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי'" (שמו"ר רפמ"ו) – שבלוחות שניות ניתוסף הריבוי דתושבע"פ שהוא בלי גבול ("עלמות אין מספר כו' אלו ההלכות דלית לון חושבנא" – תניא אגה"ק סכ"ט (קנא, א). וראה לקו"ש חכ"ט ע' 111. וש"נ).
1062. שבהערה 10.
1063. אמור כג, ד.
1064. פרש"י ד"ה תולה – ריש שבועות.
1065. תניא אגה"ק סו"ס כח.
1066. משלי יב, כא.
1067. שיראה ומפחדת בטבעה מדבר שהוא היפך רצון הבורא, כשם שטבע הגוף (גם דבהמה) שירא מדבר המזיק, כמו אש ומים כו' (ראה לעיל ע' 114. וש"נ).
1068. ע"פ לשון הכתוב – תבוא כח, מג. וראה לקו"ת תבוא מב, ב. דרושי שמע"צ צ, ד. ובכ"מ.
1069. תולדות כה, כג.
1070. ראה הקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש (ד"ה אח"כ ראה להסתפק).
1071. פסחים נ, א. וש"נ.
1072. איכה ג, ו. וראה סנהדרין כד, א.
1073. וכמשנ"ת בהתוועדות שלפנ"ז ממאמר של רבינו הזקן (מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' רכה) בענין "פלפולא דאורייתא" ש"נהג בה משה טובת עין ונתנה לישראל" (נדרים לח, א), שעי"ז באים לעומק ההלכה, ונעשה הבירור לא רק בין קודש לחול, אלא באופן שמבררים גם את החושך כו'.
1074. כתורת הבעש"ט (ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט בהוספות סקע"ה ואילך. וש"נ) שראיית דבר בלתי-רצוי אצל הזולת היא כמשל האדם המביט בתוך מראה, שכאשר רואה לכלוך ה"ז משום שפניו מלוכלכין, היינו, שגם אצלו יש ענין זה, בדקות או בדקות דדקות עכ"פ, ואילו אצלו לא הי' אפילו אפס קצהו, אזי לא הי' רואה זאת אצל הזולת, כיון שענין זה אינו קיים במציאות בעולמו. ולהעיר מהסיפור אודות אדמו"ר האמצעי (וסיפור דומה אודות הצ"צ – ראה אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ס"ע שעט ואילך. וש"נ), שנכנס אליו א' לבקש תיקון על ענין בזוי ומאוס, היפך התורה והיפך האנושיות לגמרי כו', שלא הי' יכול למצוא בעצמו מעין זה גם בדקות דדקות , וסו"ס מצא איזה ענין בקשר לצורת מטבע*, שזה הי' בדקות דדקות מענין הנ"ל (ראה תו"מ – רשימת היומן ס"ע שפה ואילך). * ) ויש לומר , שהמדובר הוא (לא אודות מטבע שצורתה בלתי-רצוי' , אלא) בנוגע לכללות הענין של " צורתא דזוזא ", אפילו " מטבע של ירושלים , דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחר " (ב"ק צז , ב) – שלפי-ערך גודל מעלתו של אדמו"ר האמצעי , " בנן של קדושים " שמימיו " לא הסתכל בצורתא דזוזא " (ראה פסחים קד , א) , נחשב גם זה לענין בלתי- רצוי , עד כדי כך , שזהו בדקות דדקות מענין שהוא היפך התורה והיפך האנושיות כו' .
1075. להעיר מברכות כז, סע"ב: "ר' עקיבא .. לית לי' זכות אבות".
1076. אבות פ"ב מ"ט.
1077. ויצא כט, לד. וראה תו"א ר"פ ויחי. לקו"ת ר"פ שמיני. ובכ"מ.
1078. ואף שר"י עצמו אמר דין זה (שהרי ר"ע אומר לו "תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני") – ה"ז כפי שהוא בתורה .
1079. ועד ל"יום הקדוש" (יוה"כ).
1080. ראה שמו"ר פט"ו, ב. דב"ר פ"ב, יד.
1081. תניא ספכ"ד.
1082. הל' גירושין ספ"ב.
1083. אף שגם בזה צריך למרק ולהעביר הלכלוך והפגם, ע"י העונש כו'.
1084. ראה ברכות ז, ב. נדה ג, ב. וש"נ.
1085. ורק אצל גוי – עמלק, נמרוד וכיו"ב – יכול להיות מעמד ומצב שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו (תו"כ ופרש"י בחוקותי כו, יד. וראה לקו"ש חכ"א ע' 193 הערה 38. וש"נ).
1086. ויש לומר, שהדיוק (בר"ה) "בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני" כולל גם שלילת הכפל ד"עקיבא עקיבא", כי, בהענין דקידוש החודש אין לערב ענינים השייכים לבירור העולם (וע"ד שמצינו בפרשה הקודמת, שאמירת פרשת קידוש החודש למשה ("החודש הזה לכם", "כזה ראה וקדש") בארץ מצרים לא היתה יכולה להיות בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים, אלא חוץ לכרך (מכילתא ופרש"י בא יב, א) – דאף שלכאורה מה איכפת להקב"ה ומשה (שמדברים ביניהם) מה נעשה בארץ מצרים, ומה תופס מקום אצלם אם ארץ מצרים מלאה גילולים או לא, בה בשעה ש"אין עוד מלבדו", מ"מ, אומרת התורה, שבשעה שמדובר אודות קידוש החודש, הרי זה צריך להיות מחוץ לכרך דוקא).
1087. ההוראה בנוגע לעבודת נשי ישראל ממש"נ "עוד ישבו .. זקנות גו'" – נדפסה בשיחת יו"ד שבט סי"ט ואילך (לעיל ע' 171 ואילך).
1088. יתרו יט, ו.
1089. הל' שמיטה ויובל בסופן.
1090. ראה לעיל הערה 107.
1091. תניא פמ"ט (ע, רע"א).
1092. להעיר מחגיגה כז, רע"א: "שולחנו של אדם מכפר עליו", בדוגמת המזבח.
1093. ואתחנן ו, ה.
1094. שצ"ל באופן ד"שלוחו של אדם כמותו " (ברכות לד, ב. וש"נ), ולכן, כשם שהקב"ה נמצא (יחד עם בנ"י) בגלות בכל מציאותו , כך צ"ל עבודתו של יהודי בגלות בכל מציאותו ובכל כחות נפשו.
1095. ראה תניא אגה"ק ס"ד: "כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשבי' לפי שעה בחיי שעה זו תפלה ועבודה שבלב מעומקא דלבא מבחינת נקודה הפנימית כו'".
1096. "אע"ג דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד .. כיון דשם גאולה עלה" (פרש"י ד"ה אתחלתא – מגילה יז, ב).
1097. תניא אגה"ת פי"א. – ולהעיר מאוה"ת ענינים ע' קכב: "ואף שבגשמיות .. אינו נתקיים ואיך תקנו אנשי כנסת הגדולה שיהי' ח"ו ברכה לבטלה, אך הענין הוא שמכל תפלת ישראל מעוררים וממשיכים למעלה בודאי הכל, אך .. יוכל להיות נשאר' ההמשכה למעלה בהעלם .. ונק' מתן בסת"ר פי' שהמתנה נשארה בסתר והוא כמו למשל שנותנים צדקה אך שנותנים אותה בכלי סגור, והנה אף שהמתנה היא בשלימות בהכלי, אך הכלי היא סגור ומסוגר ואינו מתגלה לו מהעלם לגילוי, אבל המתנה היא יש בהכלי בשלימות כו'".
1098. ספרי ואתחנן שם.
1099. זח"ג עה, א. תניא ספל"ד. אגה"ת רפי"א.
1100. שגם היא באופן של בכי' מסטרא דא וחדוא מסטרא דא – כמבואר בארוכה בכ"מ (ראה תו"מ חמ"א ע' 47. וש"נ), שאפילו מצות התשובה, שהיא באופן ד"הן בוכין", "הזורעים בדמעה", צריכה להיות מתוך שמחה גדולה ביותר, כי למרות שהי' מרוחק כו', ובלשון רבינו הזקן בתניא (פכ"ט): "רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל", ניתן לו הכח לשוב בתשובה שלימה לאביו שבשמים, ולהיות מרוצה וחביב לפני ית' כקודם החטא, ועוד יותר כו'.
1101. כדעת ר' אבהו – ברכות לד, ב (אף שבמחלוקת שנוי' שם, ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן "פליגא דר' אבהו". – ראה בארוכה סה"מ תש"ט ע' 183 בהערה. לקו"ש חי"ד ע' 361 ואילך). ונפק"מ לדינא: המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת שמא הרהר תשובה (כנ"ל הערה 179) – הרי, מצד זה שבעל- תשובה גדול מצדיק , חשיב כמו הטעה לשבח שאינה מקודשת (קידושין מח, ב מט, א), אלא, שבענין זה הולכים אחר לשון בני אדם (כמו בנדרים) שאינם מקפידים בהחילוק שבין צדיק לבע"ת, והעיקר אצלם הוא השלילה דהיפך הצדיק שישנו גם בבע"ת [וע"ד "על מנת שאני ת"ח אין אומרים כשמעון בן עזאי כו' אלא כל ששואלים אותו כו'" (שם מט, ב)], אבל, לולי הטעם שאין מקפידים, הי' הדין כמו בהטעה לשבח שאינה מקודשת (ראה גם לקו"ש חי"ז ע' 186. וש"נ).
1102. יומא פו, ב.
1103. מנחות מד, א.
1104. להעיר מיומא שם: "היכי דמי בעל תשובה .. כגון שבאת לידו דבר עבירה .. וניצל הימנה .. באותה אשה באותו פרק באותו מקום". ויתירה מזה בנדו"ד – שאותן מצעות הציעה לו בהיתר.
1105. אף שהסדר הרגיל הוא ש"אין קטיגור נעשה סניגור" (ברכות נט, רע"א. וש"נ).
1106. משלי טז, ז.
1107. ב"ר רפנ"ד.
1108. לא "נחש הנחושת" שריפא את בנ"י (חוקת כא, ח-ט), אלא "נחש הקדמוני", שהוא "אויביו", ואעפ"כ, "ישלים אתו".
1109. תהלים קט, כב.
1110. תניא פ"א (ה, ב).
1111. נחמי' ט, ח.
1112. ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה. סוטה פ"ה ה"ה.
1113. ספרי ופרש"י עה"פ (ואתחנן ו, ה).
1114. ענינו העיקרי של רבי עקיבא התנא – ש"כולהו אליבא דרע"ק" (כנ"ל ס"ח).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 180 עמודים.