ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)תמג דין חמץ בערב פסח לאחר שש

תמג דין חמץ בערב פסח לאחר שש

ובו י"ג סעיפים:

זמן אכילת והנאת חמץ בערב פסח

א אף על פי ⁷⁵⁹ שמן התורה אין חמץ אסור באכילה ביום י"ד אלא מסוף שעה ששית ולמעלה ⁷⁶⁰ , כמו שנתבאר בסי' תל"א ⁷⁶¹ . מכל מקום כדי שלא יבואו לטעות ביום המעונן ⁷⁶² , אסרוהו חכמים ב' שעות קודם חצות היום, דהיינו חמישית וששית ⁷⁶³ .

אלא שכל שעה ה' לא אסרוהו אלא באכילה ⁷⁶⁴ . ואפילו דבר שאיסור אכילתו בתוך הפסח אינו אלא מדברי סופרים אסור לאכלו משעה ה' ואילך ⁷⁶⁵ . אבל מותר להנות ממנו כל מיני הנאות בשעה ה', אפילו הוא חמץ גמור האסור בהנאה מן התורה מחצות היום ואילך, אף על פי כן לא רצו חכמים לגזור עליו איסור הנאה בשעה ה', ולפיכך יכול למכרו לנכרי אפילו הרבה ביחד, אע"פ שבודאי לא יאכלנו הנכרי קודם הפסח ⁷⁶⁶ :

ב וכן יכול להאכילן כל שעה ה' לבהמה חיה ועוף ⁷⁶⁷ .

ובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית, ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו ⁷⁶⁸ , וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור ויעבור עליו בב"י ⁷⁶⁹ , ומה שישתייר מאכילתם יבערנו כשתגיע שעת הביעור ⁷⁷⁰ . ואף אם מאכילם קודם שעה ה' צריך ליזהר בזה כמו שנתבאר בסי' תל"ג ⁷⁷¹ ע"ש:

ג אבל מתחלת שעה ששית ולמעלה, אסרוהו גם בהנאה ⁷⁷² .

ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי ⁷⁷³ , ולא ליתנו לו במתנה ולא להפקירו ⁷⁷⁴ , ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף ⁷⁷⁵ , אפילו אינן שלו אלא של הפקר ⁷⁷⁶ .

ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה ⁷⁷⁷ (לפיכך אסור להריח פת חמץ של נכרי משעה ששית ואילך ⁷⁷⁸ ):

ד שעות הללו משערין אותן לפי ענין היום, כגון בשנת העיבור שהיום ארוך ⁷⁷⁹ נחשב כל שעה משעות הללו שעה ורביע משעות בינונית, שהן כ"ד למעת לעת ⁷⁸⁰ . לפי שהיום דהיינו מנץ החמה עד שקיעת החמה ⁷⁸¹ הוא נחשב לעולם לי"ב שעות, בין שהוא ארוך בין שהוא קצר.

ולפיכך אין לאכול חמץ אלא עד שליש היום ⁷⁸² , דהיינו ב' שעות ומחצה קודם חצות בשנת העיבור ⁷⁸³ . ואין למכרו לנכרי אלא עד שעה ורביע קודם חצות היום.

ואם לא מכרו עדיין ⁷⁸⁴ ויש הפסד מרובה, יש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות. לפי שיש מי שאומר ⁷⁸⁵ דב' שעות הללו שאמרו לענין חמץ, דהיינו חמישית וששית, משערין אותן בשעות בינוניות, שהן כ"ד למעת לעת, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריו ⁷⁸⁶ .

(חמץ הנשאר ביום י"ד אסור ליתנו לעבדו ושפחתו הנכרים, אם החמץ רב שאי אפשר שיאכלוהו קודם זמן איסורו בהנאה, דכיון שהוא חייב במזונותיהם הרי זה כפורע חובו מאיסורי הנאה ⁷⁸⁷ ):

קבורה בערב פסח

ה אם יש מת בערב פסח, ואחר הקבורה לא יהיה שהות לאכול חמץ, מוציאין אותו לבית הקברות קודם האכילה, ומלוין אותו כל העם, וחוזרין לבתיהם לאכול חמץ, ואחר כך מקברין אותו כראוי ⁷⁸⁸ .

ואף על פי שאין לאכול סעודת קבע בעוד שלא נקבר המת ⁷⁸⁹ . מכל מקום (א) כיון שכבר הוציאוהו לבית הקברות כדי לקברו, יש להקל. ובפרט בשעת הדחק כזה שצריכין רבים ללותו, ואחר כך לא יהיה להם שהות לאכול ⁷⁹⁰ .

ואף על פי שאם התחילו בהוצאת המת אין מפסיקין אפילו לקריאת שמע ⁷⁹¹ כמו שנתבאר בסי' ע"ב ⁷⁹² . היינו שאין מפסיקין באמצע הליכה לבית הקברות, וכן אם הביאוהו לבית הקברות והקבר הוא מוכן צריך לקוברו מיד, אבל כשעדיין לא הכינו הקבר או שאר כל צרכי קבורה, מותר בין הבאת המת לבית הקברות להכנת הקבר ושאר צרכי קבורה, שכל אחד ואחד הוא דבר בפני עצמו, ואין זו הפסקה באמצע עסק המצוה ⁷⁹³ :

חמץ המופקד בערב פסח

ו ישראל שהיה מופקד בידו חמצו של ישראל אחר חבירו ⁷⁹⁴ (או שהיה ממושכן אצלו ⁷⁹⁵ ), ימתין מלמכרו עד שתגיע שעה ה' בערב פסח, שמא יבא בעל חמץ ויקחנו ממנו ⁷⁹⁶ .

ואם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול, מותר לו למוכרו קודם לכן ⁷⁹⁷ .

ומכל מקום אם הוא בענין שיוכל למכרו לנכרי המכירו, שיודע בו שיחזיר לו אחר הפסח ⁷⁹⁸ , אסור למכרו מכירה חלוטה ⁷⁹⁹ :

ז ואם לא מכרו כלל עד שהגיעה שעה ששית, חייב לבערו מן העולם לגמרי, אפילו הוא בענין שאין עובר עליו בבל יראה ⁸⁰⁰ , כגון שאין אחריות החמץ עליו ⁸⁰¹ אפילו מגניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה ⁸⁰² . מכל מקום צריך הוא לבערו, כדי שלא יעבור עליו בעל החמץ בבל ימצא ⁸⁰³ , שכל ישראל ערבים זה בזה ⁸⁰⁴ .

ואף על פי שאפשר שבעל החמץ מכר חמץ זה לנכרי במקום שהוא, והקנה אותו לו באחד מדרכי הקניות שיתבאר בסי' תמ"ח ⁸⁰⁵ . כיון שיש כאן ודאי חמץ, וספק מכרו בעליו לנכרי וספק לא מכרוהו, אין ספק מכירה מוציא מידי ודאי חמץ ⁸⁰⁶ :

ח אם בא בעל החמץ אחר הפסח ותובעו בדין על שלא מכר את החמץ לנכרי קודם זמן הביעור, אינו חייב לשלם לו ⁸⁰⁷ , לפי שלא קיבל עליו אלא לשמור את החמץ שיהא שמור לבעליו, ולא יחסר ממנו מאומה עד שיחזירנו בשלימות לבעליו, אבל לא קיבל עליו למכרו בערב פסח, שאין זו בכלל שמירה ⁸⁰⁸ , (ב) שהרי במכירה זו מוציאה מרשות בעליו, ואינו חייב כלל למוכרו בערב פסח ⁸⁰⁹ מחמת שקיבל עליו לשומרו, אלא מחמת מצות השבת אבידה לבעלים ⁸¹⁰ , דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו, וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי ⁸¹¹ , כדי לקיים מצות השבת אבידה.

(ואם חמץ זה שביערו מן העולם לגמרי היה ממושכן אצלו, בין שכבר הגיע זמן הפירעון קודם הפסח ולא פרע לו, בין שלא הגיע עד לאחר הפסח, אם היה המשכון שוה יותר מכדי חובו הרי יש למלוה דין שומר על זה המותר, כמ"ש בחו"מ סי' ע"ב ⁸¹² ), ולפיכך אינו חייב לשלם ללוה על מה שלא מכר מותר הזה לנכרי קודם הפסח, כמו שהשומר אינו חייב מטעם שנתבאר. אבל מכל מקום הפסיד חובו, ואין הלוה חייב לשלם לו כלום ⁸¹³ .

אף על פי שגם על מה שכנגד חובו אין למלוה אלא דין שומר, ואם נאנס ממנו לא הפסיד חובו. מכל מקום ודאי דעת כל ממשכן הוא שעל מנת כן ממשכן לו ⁸¹⁴ , שכל זמן שלא יחזיר לו המלוה משכונו לא יוכל לתבוע ממנו חובו, אלא אם כן יהיה המלוה אנוס באבידת המשכון, כגון שיגזלנו ממנו לסטים מזויין וכיוצא בו משאר האונסים (שנתבאר בחושן משפט סי' ש"ג ⁸¹⁵ ) שאין כח ביד המלוה להנצל מהם. אבל כאן שהיה אפשר להמלוה למכרו קודם הפסח ולא מכרו, הרי עצלותו גרמה הפסד המשכון שנאסר בהנאה ונתחייב בביעור, ובודאי לא היה דעת הלוה כשמשכנו אצלו שישלם לו חובו, אם לא יחזיר לו משכונו מחמת שנפסד, ולא היה המלוה אנוס מלהצילו מאותו הפסד.

ואם לא ביערו המלוה לאחר זמן הביעור ⁸¹⁶ , והשהה אותו עד לאחר הפסח ⁸¹⁷ , אע"פ שכבר נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום אם הוא מחזירו ללוה, חייב הלוה לקבלו מידו ולפרוע לו חובו, מפני שהמלוה יכול לומר לו הרי שלך לפניך שלם כמו שנתת לי (ואע"פ שעכשיו הוא אסור בהנאה, חסרון שאינו ניכר הוא ⁸¹⁸ ):

מעות וחליפי חמץ בפסח

ט חמץ בפסח, אף על פי שהוא אסור מן התורה בכל מיני הנאות ואסור למכרו או להחליפו, מכל מקום אם עבר ומכרו או החליפו אין איסורו תופס את דמיו וחילופיו שיהיו אסורין בהנאה כמוהו, אלא מותר ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו ⁸¹⁹ , אע"פ שמכרו או החליפו בתוך הפסח ⁸²⁰ .

מפני שעבודה זרה היא גם כן מאיסורי הנאה, והיא תופסת את דמיה וחילופיה, שהן אסורין בהנאה כמוה, שנאמר ⁸²¹ והיית חרם כמוהו, ודרשו חכמים ⁸²² כל מה שאתה מהוה ממנה, דהיינו דמיה וחילופיה, הרי הן חרם כמוהו. ואמרה תורה באיסור עבודה זרה כי חרם הוא, ודרשו חכמים ⁸²³ הוא חרם ותופס את דמו וחילופיו, אבל שאר איסורי הנאה, כגון ערלה וכלאי הכרם ובשר בחלב ⁸²⁴ וחמץ בפסח, אינן תופסין את דמיהן וחלופיהן:

י וכל זה מן התורה (ג), אבל מדברי סופרים אסור לו ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו שמכרו או שהחליפו מתחלת שעה ששית ואילך ⁸²⁵ , דכיון שאלו הדמים או אלו החליפין באו לידו על ידי החמץ הרי זה משתכר באיסורי הנאה ⁸²⁶ .

אבל אחרים מותרין ליהנות מדמים וחילופין אלו, כיון שהנאה זו אינה באה להם על ידי החמץ, שהרי לא היה שלהם, הרי אינן משתכרין באיסורי הנאה ⁸²⁷ :

יא וכל זה כשמכרו והחליפו ישראל בעל החמץ בעצמו, או על ידי שלוחו, בין שהוא ישראל בין שהוא נכרי, אבל אם מכרו והחליפו אדם אחר שלא מדעת בעל החמץ, הרי דמים וחליפין אלו מותרין אפילו לבעל החמץ עצמו ⁸²⁸ , אבל אסורין הן לאותו האיש שמכר או שהחליף:

יב ואם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו ואחר כך נתן דמיו או חליפיו, הרי הן מותרין, אפילו מכר והחליף הוא בעצמו. דכיון שמשך הנכרי את החמץ לרשותו, נקנה לו החמץ מיד על ידי משיכה זו, והרי הן כשלו ממש ⁸²⁹ , ומה שנותן אחר כך דמיו או חליפיו הרי הן כמתנה בעלמא, ואינן נקראין דמי החמץ וחליפיו ⁸³⁰ (*) ⁸³¹ .

ויש חולקין ⁸³² על כל זה ואומרים, דאפילו מכרו והחליפו בעל החמץ בעצמו, ונטל דמיו או חליפיו ואחר כך משך הנכרי את החמץ לרשותו, מותר לו ליהנות מדמים וחליפין אלו ⁸³³ .

ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה ⁸³⁴ . אבל במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר, אפילו לא מכרו והחליפו עד לאחר הפסח, שאינו אסור בהנאה אלא מדברי סופרים ⁸³⁵ :

יג וכל זה בדמי החמץ וחליפיו אבל החמץ עצמו לעולם הוא עומד באיסורו, שאסור לכל אדם ליקח אותו מהנכרי, אפילו לא מכרו לו הישראל עד לאחר הפסח. ואם נתנו הנכרי במתנה לאחר הפסח חייב לבערו מן העולם, כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ⁸³⁶ שנתבאר בסימן תל"ה ⁸³⁷ :

קונטרס אחרון

(א) כיון שכבר הוציאוהו כו'. אף שבמ"א ⁸³⁸ כתב עוד תירוץ אחר. מכל מקום תירוץ זה הוא עיקר להלכה, לפי מה שכתב המ"א בסוף סי' תקכ"ו ⁸³⁹ כדעת מהרי"ל שבכאן. ואין שם שעת הדחק. וגם משום שמחת יום טוב לא שייך להקל שם, שהרי כתב המ"א בשם רש"ל ⁸⁴⁰ דאין זו שמחה לאכול ולילך אחר כך לבית הקברות עיי"ש.

ומה שהקשה כאן המ"א [מ]סימן ע"ב ⁸⁴¹ . לפי מ"ש המ"א שם ⁸⁴² , צריך לתרץ כמ"ש החק יעקב ⁸⁴³ .

ואם נפרש שכוונת החק יעקב דכיון שנשארו בבית הקברות עוסקים בחפירה אין זו הפסקה, אין תירוץ זה עולה יפה לפי מ"ש המ"א בהלכות יום טוב ⁸⁴⁴ , דמפשט לשונו משמע ששום אדם לא נשאר בבית הקברות אלא כולם הולכים לאכול סעודת יום טוב. וכן משמע פשט דברי מהרי"ל שבכאן ⁸⁴⁵ . ועל כרחך צריך לומר כמ"ש בפנים. ואפשר שזהו כוונת החק יעקב ⁸⁴⁶ גם כן:

(ב) שהרי במכירה זו כו'. עיין ⁸⁴⁷ בחק יעקב ⁸⁴⁸ שדעתו דשומר חנם אין צריך לטרוח במכירה זו, אבל שומר שכר חייב לטרוח עיי"ש. ודבריו תמוהים, שהרי אף שומר חנם הרואה שקרובה לבא לידי גניבה או אונס חייב לטרוח ברועים ומקלות, שהיא טרחא יותר גדולה מהמכירה, שהיה יכול למכור לנכרי בזול. ואין שום חילוק בשמירה בין שומר חנם לשומר שכר, אלא שזה חייב לקדם ברועים ומקלות אפילו בשכר, וזה אינו חייב אלא כשמוצא בחנם ⁸⁴⁹ .

וגם מה שכתב בדברי ריבות ⁸⁵⁰ דאף כשהיה לו למכור ופשע ולא מכר אינו אלא גרמא בניזקין, ומביא ראיה מתשובת הרשב"א ⁸⁵¹ עיי"ש. מאד תמוהים דבריו, שהרי אם לא נעל בפניה כראוי מיקרי פשיעה, וחייב אף בשומר חנם ⁸⁵² , והוא הדין לאפוטרופוס אי הוה כשומר חנם ⁸⁵³ , ואין לך גרמא גדולה מזו, שהרי אף הפורץ גדר בפני בהמת חבירו וגנבוה לסטים או שיצאה מאליה ונאבדה פטור, משום דאינו אלא גרמא בעלמא ⁸⁵⁴ .

אלא על כרחך צריך לומר, דמה ששומר חנם חייב על הפשיעה אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה ⁸⁵⁵ , אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן. אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא על ידי פשיעתו בשמירתו חסה עליו התורה ופטרתו, דמה היה לו לעשות, ובשומר שכר החמירה יותר, ובשואל יותר, ובלוה יותר.

אבל בנידון הרשב"א שהאפוטרופוס השיב כל מה שהיה לו להשיב, וגם מה שמסר לאחרים עשה ברשות, רק שטען שלא כהוגן, אם כן אין לנו לחייבו אלא מחמת טענה זו בלבד, ומחמת טענה זו אי אפשר לחייבו, דגרמא בעלמא הוא. אבל כשלא מכר מה שהיה לו למכור, אם זה נקרא פשיעה ⁸⁵⁶ , אם כן אי נשרף אחר כך, חייב על מה שלא החזיר לו בשלימות כל מה שנמסר לידו.

והנה ⁸⁵⁷ מה שאינו חייב למכור החמץ אלא מחמת השבת אבידה, כמשמעות הגמרא ⁸⁵⁸ ורמב"ם ⁸⁵⁹ וטוש"ע חושן משפט ⁸⁶⁰ , על כרחך הטעם הוא כמה שכתבתי בפנים ⁸⁶¹ . ואם כן אף בשומר שכר יש לפטור מהאי טעמא. אבל באפוטרופוס לא שייך האי טעמא ⁸⁶² , ולכן יש לחייבו. דלא כחק יעקב ⁸⁶³ .

אבל במשכון מה שכנגד חובו ⁸⁶⁴ , כיון דבזה נעשה עליו כשומר שכר, אם כן אף להחק יעקב חייב ⁸⁶⁵ . ועל המותר יש לפוטרו אף להחק יעקב, דיכול לומר קים לי ⁸⁶⁶ כמאן דאמר דשומר אבידה כשומר חנם ⁸⁶⁷ .

ומה גם שדברי החק יעקב בזה תמוהין הן מאוד מאוד, דכיון שלא מכר החמץ איזה שומר הוא להאבידה ⁸⁶⁸ , וכי מי שראה את האבידה בשדה ועבר ונתעלם ממנה, ואחר כך נגנבה משם, הוא חייב בגניבתה לפי דעת הרמב"ם ⁸⁶⁹ וסיעתו. וחס ושלום ישתקע הדבר ולא יאמר, שזהו הפך התלמוד והפוסקים במקומות אין מספר ⁸⁷⁰ :

(ג) אבל מדברי סופרים כו'. עיין ⁸⁷¹ בחק יעקב ⁸⁷² שחילק בין מעות לכסות וכלים, עפ"י מ"ש התוספות ריש פרק קמא דחולין ⁸⁷³ , והוא מדברי רש"י פרק ד' דע"ז ⁸⁷⁴ .

ואשתמיטתיה מ"ש הרא"ש סוף פרק [ב'] דקידושין ⁸⁷⁵ ע"ש, מבואר מדבריו דחליפין אפילו הן מעות אסורין, וחליפי חליפין אפילו הן כסות וכלים מותרין. ודעת רש"י ותוס' לאסור אפילו בחליפי חליפין, אם לא משום ביטול פריה ורביה, או משום שאינו דבר הניכר כמו כסות וכלים, כמו שביאר דבריהם במשנה [למלך] פ"ה מהלכות אישות ⁸⁷⁶ ופרק [טז] מהלכות מכירה ⁸⁷⁷ . וכן הוא בתוס' דנדרים ⁸⁷⁸ , עיי"ש פירוש הסוגיא לפי שיטה זו ⁸⁷⁹ .

אבל אנן לא קיי"ל הכי, כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רי"ו ⁸⁸⁰ . והוא הדין לכל איסורי הנאה ⁸⁸¹ , כמבואר בר"ן ⁸⁸² ובחידושי הרשב"א ⁸⁸³ בנדרים, דאיבעיא זו היא בכל איסורי הנאה שאין תופסין את דמיהן, אם הדמים מותרים למחליף עצמו, וכך מוכחת שם כל הסוגיא.

אלא שהרשב"א ⁸⁸⁴ ור"ן ⁸⁸⁵ פסקו איבעיא זו לקולא, אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא כמ"ש הש"ע ואחרונים שם ⁸⁸⁶ להחמיר בלי שום חולק.

עיין שם היטב בגמרא ור"ן ויתברר לך ביטול דברי הפרי חדש כאן ⁸⁸⁷ שהכריע כהמקילין. שהרי טעם המקילין משום דפוסקין האיבעיא לקולא, ואנן לא קיי"ל הכי ⁸⁸⁸ . ומ"ש הפרי חדש ⁸⁸⁹ וסוגיא דנדרים כבר יישבה הרשב"א בחידושיו ריש פרק קמא דחולין ⁸⁹⁰ , ועל זה סמך להקל. הוא דלא כהלכתא, שהרי הרשב"א שם מפרש סוגיא דנדרים דאיבעיא להו אם מותר להחליף לכתחלה, והוא כעין פירוש הרא"ש שם בנדרים ⁸⁹¹ , וכבר תמה עליו במשנה למלך פ"ה מהלכות אישות ⁸⁹² , והניחו בצ"ע. וגם הרשב"א בחידושיו לנדרים ⁸⁹³ חזר בו, ופירש כפירוש הר"ן ושאר פוסקים. ובלאו הכי לא קי"ל הכי אלא כמ"ש בשו"ע ואחרונים ביו"ד שם, דמפרשים האיבעיא בדיעבד ⁸⁹⁴ . וכיון דלא [איפשטא] אזלינן לחומרא, כהסכמת רוב אחרונים וגדולי הראשונים ז"ל.

אלא כיון דאיבעיא זו היא בדרבנן, יש לסמוך בהפסד מרובה על המקילין, שהם הרמב"ם ⁸⁹⁵ [כמ"ש בעל התרומ[ות] שער [מ]"ו ⁸⁹⁶ בשמו. וצ"ע שהרמב"ם עצמו פסק ⁸⁹⁷ האיבעיא דנדרים לחומרא, כמבואר ביורה דעה שם, ובגמרא משמע בהדיא דכל איסורי הנאה שוין לנדרים בזה, עיי"ש דפשיט ממתניתין מכרן וקידש כו', וצ"ע ⁸⁹⁸ ], והרשב"א ריש פרק קמא דחולין ⁸⁹⁹ בשם הרמב"ן ⁹⁰⁰ , והר"ן בנדרים ⁹⁰¹ :

( * ) לא קנהו ⁹⁰² כו'. כל זה מתבאר למעיין היטב במשנה למלך פרק י"ו מהלכות מכירה ⁹⁰³ , בשם בעל התרומות ⁹⁰⁴ , כפי מה שפירש דבריו במסקנתו.

ועיין ⁹⁰⁵ בחו"מ סי' קצ"[ח] ⁹⁰⁶ דכל שלא קנה הלוקח באחד מדרכי הקניות, יש למוכר על המעות דין לוה, דהוה ליה כהלואה גמורה, עיי"ש בב"י בשם הרי"ף ⁹⁰⁷ ורמב"ם ⁹⁰⁸ ורמב"ן ⁹⁰⁹ :

הערות

759. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) זמן אכילת והנאת חמץ בערב פסח (ס"א-ד). (ב) קבורה בערב פסח (ס"ה). (ג) חמץ המופקד בערב פסח (ס"ו-ח). (ד) מעות וחליפי חמץ בפסח (ס"ט-יג).
760. טור ושו"ע ס"א (חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה, ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם, דהיינו מתחלת שעה חמישית).
761. סעיף ב (זמן איסור אכילתו והנאתו מן התורה ... מחצות היום י"ד ולמעלה).
762. רבא ב גמרא דף יב ע"ב (גזירה משום יום המעונן). ט"ז ס"ק א (הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות ב' שעות כיון שאין שמש זורחת). מ"א ס"ק ב (דחיישינן שביום המעונן יטעו ב' שעות). וראה חי' צמח צדק רח, ב.
763. משנה דף יא ע"ב (רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש). טור ושו"ע שם.
764. משנה כא, א (כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו). גמרא שם (מתניתין דלא כר' יהודה, דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל, דתנן ... רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש). טור ושו"ע שם (ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה).
765. עולת שבת ס"א (ומשמע דאין חילוק, דאפילו חמץ נוקשה ותערובת חמץ נמי אסור מד' ואילך). ח"י ס"ק ג (אפילו חמץ דרבנן, כגון חמץ נוקשה אסור גם כן, וכל שכן חמץ על ידי תערובת. וכן כתב בעולת שבת).
766. גמרא דף כא , סע"א (ומוכרו לנכרי, פשיטא, לאפוקי מהאי תנא דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח, וב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור). טור ושו"ע שם (ורשאי למוכרו לגוים אפילו הרבה ביחד, שוודאי לא יאכלנו קודם פסח). וכן הוא לקמן סי' תמה ס"א (ואפילו אם כשמגיע זמן הביעור דהיינו שעה ששית עדיין הנכרי מחזיק חמצו). והיינו דוקא לנכרי סתם, משא"כ לעבדו ושפחתו שהוא חייב במזונותיו, כדלקמן סוף ס"ד (חמץ הנשאר ביום י"ד אסור ליתנו לעבדו ושפחתו הנכרים, אם החמץ רב שאי אפשר שיאכלוהו קודם זמן איסורו בהנאה, דכיון שהוא חייב במזונותיהם הרי זה כפורע חובו מאיסורי הנאה). והיינו דוקא בחול, משא"כ בשבת, לא ימכור לו אלא דבר מועט, כדלקמן סי' תמד ס"ט (צריך ליזהר שלא יתן לו אלא דבר מועט, דהיינו מזון סעודה אחת, שאם היה הנכרי רוצה היה יכול לאכלה כולה בבית הישראל). והיינו דוקא בחמץ הניכר, משא"כ אם אינו ניכר, אזי אפילו לפני זמן איסורו לא ימכרנו אלא מעט מעט, כדלקמן סי' תסז ס"א (מוכרו מעט מעט לנכרים, בענין שיש לתלות שיאכלוהו הנכרים קודם הפסח, אבל לא ימכור ממנו הרבה לנכרי אחד, גזירה שמא יחזור הנכרי וימכרנו או יתננו לישראל אחר שאינו יודע שנפלו עליו מים, ויאכלנו הישראל בפסח).
767. משנה וגמרא כא, א (כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ... מתניתין רבן גמליאל היא, דתנן רבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע, תרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש, והכי קאמר כל שעה שמותר לאכול כהן בתרומה ישראל מאכיל חולין לבהמה לחיה ולעופות). טור ושו"ע ס"א (ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף).
768. טור ושו"ע ס"א (ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו). רא"ש פ"ב ס"א (והפירוש הנכון נראה לי, ומאכיל לבהמה ולחיה ולעוף, והוא עומד עליהם עד שיאכלום, ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלום, ויבער המשוייר).
769. אף בחמץ שאינו ידוע (כשלא בדק שם), כדלעיל סי' תלג סי"ב (ועובר עליו בבל ימצא מן התורה אע"פ שאינו נראה לו), וקונטרס אחרון שם ס"ק ג (אלא ודאי דאף שלא מצאו עובר עליו אם ישנו ברשותו). וכן הוא לעיל סי' תלג סכ"ז (צריך הוא לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול, ולעיין עליהם שלא ידחפו ויגלגלו מן החמץ כלום למקום אחר צנוע שאינו נראה, שמא יהא מונח שם עד כניסת הפסח ויעבור עליו בבל ימצא). ואף שכתבו התוס' (שם ד"ה ואי): "חיה משום דמצנעא לה ... ואין זה מצוי, כיון שאין ידוע היכן הוא", היינו שאינו עובר על חמץ זה. לא קיי"ל כתוס' בזה, כדלעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ג (מאי דמשמע שם מהמ"א ... דאף בבית שאינו בדוק אינו עובר למפרע על חמץ שמצא בתוכו, ואין צריך לומר אם עדיין לא מצאו, שאינו עובר עליו אף אם ישנו שם, כיון שאינו ידוע לו היכן הוא לא קרינן ביה לא ימצא, וכמ"ש התוספות ריש פרק כל שעה. לא קיימא לן הכי). ושם סוף ס"ק ז (והתוס' ר"פ כל שעה חולקין עם הרא"ש ... ואנן קי"ל כהרא"ש, שכן פסקו הטוש"ע סי' תמ"ג).
770. דהיינו מן התורה – בתחלת שעה שביעית, ומדברי סופרים – בתחלת שעה ששית, כדלקמן רס"י תמה. ולפי המנהג – בסוף שעה חמישית, כדלעיל סי' תלד סי"ב.
771. סעיף כז, וקונטרס אחרון ס"ק ז.
772. משנה כא, א (עבר זמנו אסור בהנאתו). גמרא שם ע"ב (לא צריכא לשעות דרבנן (שעה ששית שאין איסורו אלא מדרבנן הוי אסור אף בהנאה, רש"י), דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף א"ר יוחנן המקדש משש שעות ולמעלה ... אין חוששין לקדושין). טור ושו"ע ס"א (ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה).
773. משנה שם (כל שעה שמותר ... מוכר לנכרי ... עבר זמנו אסור). רמב"ם הל' נזקי ממון פי"א ה"ט (מכרו אינו מכור ... שחטו בשרו אסור בהנאה). וכדלעיל סי' תלא ס"ב (וכיון שאסור לו להנות ממנו, הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל, ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו). ומכל מקום נתבאר לקמן (סי"ב): "ואם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו ואחר כך נתן דמיו או חליפיו, הרי הן [המעות] מותרין, אפילו מכר והחליף הוא בעצמו, דכיון שמשך הנכרי את החמץ לרשותו נקנה לו החמץ מיד על ידי משיכה זו, והרי הן כשלו ממש, ומה שנותן אחר כך דמיו או חליפיו הרי הן כמתנה בעלמא, ואינן נקראין דמי החמץ וחליפיו"; הרי שמשיכה זו מועלת שיקנה הנכרי את החמץ מיד הישראל. והיינו שאף שהישראל עצמו אינו יכול להקנותו לנכרי; מכל מקום אם הישראל מכר החמץ לנכרי והנכרי משך את החמץ (אף שאסור למכרו לנכרי), נקנה החמץ לנכרי על ידי משיכת הנכרי, והמעות שנתן הנכרי ניקנו לישראל. ועל פי זה נתבאר לעיל סי' תלה קונטרס אחרון ס"ק ב (ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסח, היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו). ונתבאר לקמן (הערה 71).
774. כדלעיל שם וסי' תלא ס"ב, וש"נ.
775. משנה שם (כל שעה שמותר ... מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ... עבר זמנו אסור). טור ושו"ע שם (כל שעה חמישית ... יכול להאכילו לבהמה חיה ועוף ... ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו).
776. ירושלמי פ"ב ה"א (לא יאכל חמץ ... אפילו לכלב אחרים. זאת אומרת שאסור להאכילן לבהמת הבקר). הובא בהגהות מיימוניות פ"ג אות כ. טור ושו"ע סי' תמח ס"ו (אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת אחרים או של הפקר). וכן הוא לקמן סי' תמה ס"ה (שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של נכרי או של הפקר, כמו שנתבאר בסי' תמ"ג). ואפילו לאחר הפסח אסור, כדלקמן סי' תמח סל"א (חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור להאכילו אפילו לבהמות נכרים או של הפקר, כמו שנתבאר בסי' תמ"ג לענין חמץ בפסח עיין שם). אבל אם משליכו לאיבוד, לא איכפת לי מה שיאכלוהו, כדלקמן סי' תמה ס"ג (שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו, ואע"פ שבריות אחרות יכולות ליהנות ממנו).
777. ירושלמי פ"ב ה"ב (עכו"ם ... חמיצו לאחר הפסח מותר בהנאה ... בתוך הפסח מהו ... ר' יוסה אמר אסור). והכי קיי"ל התם. מרדכי רמז תקפז (דאפילו חמצו של נכרים בפסח אסור לישראל ליהנות ממנו, אף על גב דלענין בל יראה ובל ימצא אינו עובר עליו בשל אחרים, מכל מקום בפסח אסור ליהנות, דלא יאכל כתיב, דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה). שו"ת ריב"ש סי' ת (חמץ של אינו יהודי אסור הוא בהנאה בתוך הפסח מן התורה, דחמץ האסור בפסח בין באכילה בין בהנאה, אין חלוק בין של ישראל לשל אינו יהודי, דהא באורייתא לא כתיב חמצך, אלא חמץ סתמא, בין דישראל בין דאינו יהודי). טור סי' תנ (ואפילו חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח). רמ"א ס"א (אפילו חמצו של כותי אסור להנות ממנו). ח"י ס"ק ב (כן מסקנת הש"ס והפוסקים), שהוכיחו כן מהגמרא. וכן הוא לקמן סי' תנ סי"ח (ליתן בהמתו לנכרי להאכילה בימי הפסח ... הרי זה אסור, אע"פ שהחמץ הוא של נכרי). ועוד יתבארו דיני איסור הנאה מחמץ של נכרי בפסח, לקמן שם סי"ב וסי"ד. וסי' תסו ס"ד. ולא רק הנאה מגוף החמץ של הנכרי, אלא אף להשתכר מחמץ של נכרי בפסח אסור, כדלקמן סי' תנ ס"ח (אסור להשכיר לנכרי חמור להוליך עליו חמץ בפסח, או חדר לשום בתוכו חמץ בפסח, מפני שאסור להשתכר באיסורי הנאה), ושם נסמן. ויתבארו דיניו לקמן שם ס"ה-יז. ויתירה מזו, אפילו בא הנכרי לשלם לו אחר הפסח, אסור לקבל לכתחלה, כדלקמן שם ס"ה (ישראל שיש לו תנור, ואפה בו נכרי חמץ בפסח שלא מדעת הישראל, אסור לו לקבל מעות מן הנכרי בעד שכר התנור, אפילו לאחר הפסח. ואם עבר וקבל מעות מן הנכרי אפילו בתוך הפסח מותר לו להנות מהם). ומכל מקום יש חילוק בינם, שאיסור ההנאה מחמץ של נכרי הוא מהתורה (כמובא לעיל מהפוסקים), ואילו האיסור להשתכר מחמץ של נכרי הוא מדברי סופרים, כדלקמן שם (שהנכרי נותן לו מעות אלו בעד אפיית החמץ שאפה בתנורו בפסח בשעה שהחמץ אסור בהנאה, ונמצא שהוא נהנה מאיסורי הנאה. מכל מקום כיון ... שחמץ גורם למעות שיבאו ליד הישראל, לפיכך אין כאן איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים, שאסור להשתכר באיסורי הנאה לכתחלה). וכן האיסור ליהנות מחליפי חמץ הוא רק מדברי סופרים, כדלקמן ס"ט-י (אם עבר ומכרו או החליפו אין איסורו תופס את דמיו וחילופיו שיהיו אסורין בהנאה כמוהו, אלא מותר ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו ... מן התורה, אבל מדברי סופרים אסור לו ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו שמכרו או שהחליפו מתחלת שעה ששית ואילך, דכיון שאלו הדמים או אלו החליפין באו לידו על ידי החמץ הרי זה משתכר באיסורי הנאה).
778. ח"י סי' תמז סוף ס"ק י (וכתב בגליון הג"ה באיסור והיתר כלל ל"ט [דין לג], דאין להריח ללחם חם בפסח, אפילו בשל עכו"ם יש להסתפק אי חמצו אסור בהנאה תוך הפסח, עכ"ל. וכבר נתבאר לעיל סימן תמ"ג דקיימא לן דאסור בהנאה תוך הפסח, כמו בשל ישראל). הובא גם בשיירי כנסת הגדולה סי' תמח הגה"ט אות א. ובפר"ח רס"י תמח (ומסיק לאיסור). ועיין ביו"ד סי' ק"ח בש"ך ס"ק כז (שדן אם גם דבר העומד לאכילה נאסר ריחו, ומסיק: נראה דאין חילוק דסוף סוף נהנה הוא מהריח, ובתוס' בעבודת כוכבים שם מסקי גם כן דבעבודת כוכבים אין חילוק ... הלכך בעבודת כוכבים עכ"פ אין להקל). והיינו מה שכתבו בתוס' ע"ז יב, ב ד"ה אלא (דשאני וורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימי ... ושמא בעבודת כוכבים אפילו ללקות נמי לקי ... אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבא בהו אכילה ... באורייתא). ובפרי חדש שם ס"ק כ"א (שמסיק: וראוי לחוש לדבריהם באיסור עכו"ם, אבל בשאר איסורי הנאה יש להתיר הריח במידי דעיקרו לאכול קאי, ובדברים העשויין להריח, ריחן כטעמיהן ואסור להריח בהן) , ובמנחת יעקב כלל ל"ו ס"ק ל"ט (שמסיק: כיון שכתבו התוס' תירוץ זה תחלה דיש חילוק בין מידי לעביד לריחי או לא הכי נקטינן) וצ"ע (שלפי זה מותר להריח בפת חמץ של נכרי, וכאן אוסר הח"י). וראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' א אות א. פאת השדה שם סי' א. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קח ס"ז.
779. בהגהות על שו"ע הל' פסח הגיה: ארוך ט"ו שעות [שעל זה קאי כל חשבון השעות דלקמן].
780. רמב"ם בפירוש המשניות לברכות פ"א מ"ב (ודע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות, וענין הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה). דעה הא' ב רמ"א ס"א (ומותר לאכול חמץ עד שליש היום).
781. שלטי הגבורים למרדכי ברכות רמז פט אות ג (דכולהו הני שעות דאיירי בהו, התחלתן מתחלת הזריחה עד סוף השקיעה, והשעות הן בשעות הזמניות). לבוש סי' רלג ס"א (שעות זמניות ... י"ב שעות מעת זריחת השמש עד עת השקיעה). מעדני יום טוב ברכות פ"א ס"י אות ט (נראה שדעת הרמב"ם שהי"ב שעות מתחשבים רק מהנץ עד השקיעה). אמנם לענין זמן קריאת שמע נתבאר לעיל (סי' נח ס"ג): "ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות מעלות השחר ... ושעות אלו הם זמניות", דהיינו שהשעות זמניות הן מעלות השחר עד צאת הכוכבים. וכן לענין זמן תפלה נפסק לעיל (סי' פט ס"א): "ונמשך זמנה עד סוף שליש היום ... אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים, שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר". וגם לענין פלג מנחה נפסק לעיל (סי' רסא ס"ה): "דהיינו שעה ורביע זמניות קודם הלילה" (ולא קודם שקיעת החמה). וכן נפסק לעיל (סי' רסג ס"ו): "שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה". וכתב על זה באבני שהם (סי' ט ס"ז. הובא בהערות בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' נח ס"ג): "נוכל לתרץ גם כן, שמפני שזמן קריאת שמע הוא מדאורייתא החמיר כדעת התרומת הדשן, כפי הכלל אשר בידינו דכל ספק בשל תורה לחומרא כנ"ל. והזמן של אכילת חמץ בערב פסח הוא רק שעות דרבנן, הקיל בהן לחשוב מהנץ החמה עד השקיעה, כמו כל ספק דרבנן דלקולא". והנה כל זה הוא בשוע"ר, אבל אחר כך חזר בו רבינו אף לענין קריאת שמע (פסקי הסדור, הלכות קריאת שמע): "זמן קריאת שמע של שחרית שהוא רביע היום ... שבמדינות אלו נץ החמה בקיץ הוא בערך ג' שעות ומחצה אחר חצות לילה, ורביע היום ארבע שעות ורביע, נמצא כלה הזמן בג' רביעי שעה שמינית". הרי שגם לענין קריאת שמע מחשבין את השעות זמניות מנץ החמה עד שקיעת החמה. ומזה מובן שכן הוא מכל שכן לענין פלג המנחה, שמחשבין את השעות הזמניות מנץ החמה עד שקיעת החמה. ולכן העיר ב"פסקי הסדור" (סעיף קכו): "זהו [האמור כאן שפלג מנחה הוא "שעה ורביע זמניות קודם הלילה"] לפי פסק אדמו"ר בשו"ע סי' נ"ח דחשבינן היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אבל לפי מ"ש בסידור דחשבינן היום מנץ החמה עד השקיעה, ממילא הוי פלג המנחה שעה ורביע זמניות קודם השקיעה". וטעם חזרתו מובן, על פי מה שנתבאר ב"שיעורי ציון" (סי' לח): "דשיטה זו לחשוב היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אפשר רק לשיטת ר״ת דג׳ מילין ורביע אחר שקיעת החמה הוי עדיין יום גמור, ולילה הוא ד׳ מילין אחר שקיעת החמה, כשיעור שישנו מעלות השחר עד הנץ החמה. אבל לשיטת הגאונים דבין השמשות מתחיל תיכף ומיד אחר השקיעה ונמשך זמן מועט, ואחר שליש שעה בערך הוי לילה גמור, אי אפשר לחשוב היום מעלות השחר עד צאת כל הכוכבים, שאז כבר כשעה שלימה מן הלילה". והיינו שאם נחשוב לשיטת הגאונים השעות הזמניות מעלות השחר עד צאת שלושה כוכבים, לא יהי' "חצות" בחצי היום, וזה אי אפשר, שהרי "חצות" הוא כאשר החמה היא בראש האדם, כמבואר בפסחים (יב, ב): "שית יומא בי קרנתא קאי", וכן הוא בכ"מ בש"ס ופוסקים. ואין לחשוב את השעות הזמניות מעלות השחר עד צאת כל הכוכבים, שהרי לשיטת הגאונים זמן זה הוא כשעה שלימה מן הלילה (וכעין זה נתבאר בכמה ספרים, נלקטו ב"הזמנים בהלכה" ע' קיד-ט. וב"זמנים כהלכתם" ע' עח-פ). ולכן כתב בשו"ת ארץ צבי (סי' קיג): "לפמ״ש הרב ז״ל בסידור, דעיקר הלכה הוא כהגאונים ז״ל ... לפי זה על כרחך צריך לומר כדעת הלבוש, דזמן פלג המנחה הוא שעה ורביע קודם שקיעת החמה". אלא שלפום ריהטא נראה, שלפי מסקנת רבינו בסדר הכנסת שבת, מחשבים את 12 השעות זמניות של היום מעת נץ החמה האמיתי (כשהשמש מתחלת לזרוח בראשי ההרים) עד השקיעה האמיתית (בעת סילוק זריחת השמש מראשי ההרים). ראה מ"ש בכל זה ב"סדר הכנסת שבת" עם ביאור (הערה 113).
782. מהרי"ל הל' ערב פסח (ע' מז) בשם מהר"ש (הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שצח אות ב): "אמר מהר"ש, הד' שעות בערב פסח לביעור החמץ הם שליש היום". רמ"א שם (ומותר לאכול חמץ עד שליש היום).
783. כדלעיל שבשנת העיבור, בערב פסח, היום ארוך ט"ו שעות, ועד חצות הם שבע שעות ומחצה, ושליש היום הם חמש שעות, דהיינו ב' ומחצה שעות קודם חצות.
784. מ"א ס"ק ג (ונראה לי דאם שכח ולא מכר חמצו, יש לסמוך אדעת יש אומרים, ואם היא יותר משעה עד חצות מותר למכרו). אליה זוטא סי' תלא ס"ק ב (ומכל מקום בדיעבד לענין מכירה לעכו"ם יש להקל עד שעה אחת קודם חצות).
785. תרומת הדשן סי' קכא (בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו, שבסוף ארבע עדיין כמו ג' שעות עד חצות ... יראה מתוך ההלכה, דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות). דעה הב' ב רמ"א שם (ויש אומרים עד שתי שעות קודם חצות).
786. ראה חי' צמח צדק רח, ב.
787. שו"ת ב"ח סוס"י קמג (ולפי זה נראה דאסור ליתן לעבדו ושפחתו הנשאר ביום י"ד, אם הוא כל כך שאי אפשר לאכלן קודם זמן איסורו, דמאחר דמזונותיו עליו הוה ליה כאלו פורע חובו באיסור הנאה). הובא בח"י סי' תמה ס"ק ד. עיין סי' תנ סכ" ג ( שאם הוא חייב ליתן לעבדו מזונות של חמץ, ואינו יכול לפטור את עצמו במה שיתן לו מזונות אחרים שאינן חמץ בעל כרחו של העבד, אסור לו לומר לחנוני נכרי פטרני ממזונות עבדי ותן לו חמץ בפסח ואני אפרע לך לאחר הפסח), וצ"ע . וכעין זה הקשה בחמד משה סי' תמה ס"ב ס"ק ה (לא ידעתי איזה איסור יש בדבר זה, והרי זה דומה למי שהי' חייב איזה פירעון לעכו"ם וזמנו בפסח והוא נותן לו קודם פסח חמץ בעד מעותיו, וכי אינו רשאי לעשות כן, והכא נמי כן הוא ממש ... ומה לי שנותן לו מעות בפסח וקונה לעצמו חמץ ואוכל, או שיש לו חמץ משעת היתר, וחמץ זה שלו הוא ... שכבר נתן לו החמץ והוציאו מרשותו, וצ"ע). וראה הגהות על שו"ע לסי' תנ סי"ט, שכן היא גם כוונת רבינו.
788. מהרי"ל הל' ערב פסח (ע' נב), בשם מהר"ש (הלכות ומנהגי מהר"ש סי' דש): "פעם אחת היה בר מינן בערב פסח, ואמר מהר"ש שאסורים כל העם לסעוד עד שהוציאו המת לבית הקברות. ואחר שהוציאוהו שם, חזר מהר"ש וכל העם וסעדו, ויותר מג' שעות אחר כך קברוהו". הובא במ"א ס"ק ב. ח"י ס"ק ד ועד"ז לקמן סי' תקכו סכ"ב (כשמת ... יום טוב שני ... אם המת הוא אדם חשוב שצריכים רבים ללוותו, יוציאוהו לבית הקברות אחר יציאה מבית הכנסת, כדי שילווהו רבים, וחוזרים המלוין לבתיהם לאכול סעודת יום טוב, ואחר האכילה מקברים אותו כראוי. עיין סי' תמ"ג הטעם לכל זה). * וכל זה הוא לענין אכילה לפני הקבורה, כמבואר כאן הטעם "שאין לאכול סעודת קבע בעוד שלא נקבר המת". משא"כ לענין קריאת שמע לפני הקבורה, דוחין את הוצאת המת, כדלעיל סי' עב ס"ב (אין מוציאין את המת סמוך להתחלת זמן קריאת שמע, בענין שאין שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע, שמא יתעכבו בקבורתו עד שיעבור זמנה). שכיון שעדיין לא התחילו בהוצאת המת, עדיף לקרוא קריאת שמע קודם.
789. ים של שלמה ביצה פ"א סוס"י י (דאיתא במדרש, לא תאכלו על הדם (ויקרא יט, כו) שאין לאכול סעודות קבע קודם שנקבר המת, אם כן למה נעבור על המדרש, אלא קוברין אותו מיד אחר יציאת בית הכנסת, אם הוא אדם חשוב). הובא במ"א סי' תקכו ס"ק כא.
790. מ"א ס"ק ב (ועמ"ש ססי' תקכ"ו דיש אומרים דאסור לאכול קודם קבורת המת. והכא שאני דהשעה עוברת, וגם התחילו בהוצאתו). ח"י ס"ק ד (ונעלם ממנו מנהג אשכנז, שכן נוהגים אף בשאר ימים, להוציא את המת לבית הקברות, וחוזרים לביתם עד שחפרו החופרים ושאר צרכי המת, ואחר כך חוזרים וקורין לקבורת המת, ואם כן ליתא כאן הפסקה כלל).
791. מ"א שם (ומכל מקום תמי' לי, דהא גבי קריאת שמע קי"ל אין מוציאין המת סמוך לקריאת שמע, ואם התחילו אין מפסיקין, כמ"ש סי' ע"ב סעיף ב', ואם כן היאך יפסיקו לאכילה).
792. סעיף ב (אין מוציאין את המת סמוך להתחלת זמן קריאת שמע, בענין שאין שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע, שמא יתעכבו בקבורתו עד שיעבור זמנה. ואם התחילו להוציאו ... אין מפסיקין כדי לקרות).
793. ח"י שם (נוהגים ... להוציא את המת לבית הקברות, וחוזרים לביתם עד שחפרו החופרים ושאר צרכי המת, ואחר כך חוזרים וקורין לקבורת המת, ואם כן ליתא כאן הפסקה כלל). וראה קונטרס אחרון סוף ס"ק א, הטעם שמסיק כאן כדברי הח"י.
794. גמרא דף יג , א (מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים, והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי, שעה ראשונה אמר לו המתן, שניה אמר לו המתן, שלישית אמר לו המתן, רביעית אמר לו המתן, חמישית אמר לו צא ומוכרה בשוק). טור ושו"ע ס"ב (ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו ימכרנו).
795. מ"א ס"ק ה (אם היה משכון בידו ... דהוה ליה למוכרו). ח"י ס"ק ח (ועיין בדברי אחרונים דהוא הדין אם משכן ישראל משכון אצל חבירו גם כן דינו לענין זה כמו גבי שומר). ונתבאר לעיל סי' תמא ס"א (ישראל שהלוה לישראל חבירו ונתן לו הלוה משכון של חמץ ... כשיגיע הפסח חייב לבער משכונו מן התורה, ואם אינו מבערו עובר עליו בבל יראה ... כיון שכל זמן שהמשכון הוא ביד המלוה הוא קנוי לו והרי הוא כשלו לכל דבר ... שישראל מישראל קונה משכון מגזירת הכתוב, לפיכך הוא עובר עליו כאלו היה שלו ממש).
796. רש"י שם ד"ה המתן (שמא יבא ויאכל בעליו).
797. מ"א ס"ק ד (ונראה לי דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה', מותר למכרו קודם לכן). אמנם לקמן הל' מציאה ופקדון סכ"ד (וכדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים, שחייב הנפקד להתעסק בתקנת הפקדון כדרך שמתעסק באבדה (אך שאינו רשאי למכרו מפני הפסד העתיד לבא, כגון חמץ לפני הפסח, שאם ימתין למכרו עד שעה חמישית בערב פסח ימכרנו בזול מאד, ובאבדה בענין זה מוכרה מתחלה כדי שימכור ביוקר, אבל בפקדון ימתין עד שעה חמישית שמא יבא בעליו ויקחנו, וכן כל כיוצא בזה)). והיינו שפוסק שם כחכמים במשנה ב"מ לח, א (המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן). וכנפסק בשו"ע חו"מ סי' רצב סט"ו (אף על פי שחסרים ומתמעטים והולכים, לא יגע בהם. במה דברים אמורים כשחסרו חסרון הראוי להם בכל שנה, אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן, אם בעל הפקדון בעיר, יודיענו. ואם אינו בעיר, מוכרן בב"ד). וגם גבי חמץ אמר לו המתן כו', מטעם המבואר ברש"י ד"ה המתן (שמא יבא ויאכל בעליו). ומה שבשעה החמישית אמר לו למכור, הוא מטעם המבואר ברש"י ד"ה חמישית (דמהשתא תו לא אכיל ליה). ורק "באבידה בענין זה מוכרה בתחלה כדי שימכור ביוקר", שכך נפסק ברמב"ם הל' גזלה ואבדה פי"ג הט"ז (מצא ... פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן, מוכרן בבית דין). והטעם נתבאר במ"מ שם (יצא לו לרב ז"ל מהמשנה דהמפקיד (ב"מ לח.) דעד כאן לא נחלק רבן שמעון בן גמליאל וחכמים, שאומרים חכמים בפירות המרקיבים לא יגע בהם, אלא בפקדון שהבעלים מניחין אותו מדעת, אבל באבידה לא). וכתב על זה בפס"ד צמח צדק (שלב, ד): "ועיין מ"ש רבינו זקני מ"כ, הל' פקדון סעיף [כד]. נראה שחזר בו ממ"ש בסי' תמ"ג". והיינו שכאן פסק כמ"א, ולקמן שם חזר בו מזה. וראה גם לעיל סי' תמב (הערה 688). ומוהרא"ד מ"ץ דנעזין כתב (קובץ יגדיל תורה חוברת נט ע' רכג): "לכאורה סותר למ"ש בהלכות מציאה ופקדון – כתבתי זאת בחלק חושן משפט". והכוונה למה שנדפס שם (חוברת ס ע' שז). * בכל אופן נראה כאן שמכירת חמץ של חבירו מועלת. והטעם לזה ביאר מוה"ר ישכר בער הורביץ מ"ץ דליובאוויטש (קובץ יגדיל תורה חוב' ט ע' יט): "מפני שראיתי בערב פסח העבר שכמה לא באו על החתום על שטר כח ולא הספיקה השעה להודיעם שיבואו על החתום, לזאת על דעת לעיין בדבר, כתבתי בסוף שטר מכירת החמץ, שבכלל כל אופני מכירת החמץ המבואר בשטר מכירה ... מכרתי להערל מוכ"ז גם כל מיני חמץ של אנשי עירינו שלא באו על החתום בשטר כח הנ"ל ... אם יש להתיר חמצם של האנשים הנ"ל באכילה אחר הפסח, ועכ"פ בהנאה. דהגם שחמצו של ישראל חברו המופקד אצלו מוכרו בערב פסח בשעה ה' גם בלא דעתו ורשותו, מפני השבת אבידה ... יש לומר דהיינו דוקא במופקד אצלו, שביד הנפקד למסור החמץ להערל הקונה בכל זמן שירצה, משא"כ בנידון דידן, הגם דאנן סהדי דודאי ניחא לבעל החמץ במכירה זו ... מכל מקום אם הי' רוצה לערער על המכירה שנמכרה בלא דעתו ורשותו הי' יכול שלא למסור החמץ מביתו ורשותו להערל הקונה, דאמר לי' לאו בעל דברים דידי את, אם כן אין זה מכירה גמורה". אמנם לקמן (ס"ח): "דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו, וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי כדי לקיים מצות השבת אבידה". הרי שגם מי שהחמץ אינו פקדון אצלו, יכול למכרו מטעם מצוות השבת אבידה. ואפשר שמטעם זה יכול המ"ץ להוסיף על שטר ההרשאה את שמותיהם של אלו מאנשי קהלתו ששכחו למכור את חמצם. והארכתי בזה ב"סדר מכירת חמץ" עם ביאור (הערה 239).
798. כדלקמן סי' תמח ס"ו (ישראל שיש לו חמץ הרבה בערב פסח, ורוצה למכרו לנכרי המכירו ומיודעו, או ליתנו לו במתנה, אע"פ שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו, הרי זה מותר).
799. מ"א שם (מיהו אם הוא מקום דיוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח, אסור למוכרו מכירה חלוטה).
800. זה קאי רק על פקדון, משא"כ במשכון (הנזכר לעיל סעיף הקודם במוסגר), עובר עליו בכל אופן, כדלעיל סי' תמא ס"א (ישראל שהלוה לישראל חבירו, ונתן לו הלוה משכון של חמץ ... כשיגיע הפסח חייב לבער משכונו מן התורה, ואם אינו מבערו עובר עליו בבל יראה, אע"פ שהתנה עם הלוה שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד קודם שיגיע זמן פרעון לא יתחייב באחריותו, ויפרע לו כל חובו משלם, מכל מקום כיון שכל זמן שהמשכון הוא ביד המלוה הוא קנוי לו ... שישראל מישראל קונה משכון מגזירת הכתוב, לפיכך הוא עובר עליו כאלו היה שלו ממש).
801. טור ושו"ע ס"ב (ואם לא מכרו, חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו). משא"כ אם אחריותו עליו, עובר עליו גם הנפקד, כדלעיל שם ס"א (הפקידו ... ביד ישראל ... אם הנפקד קיבל עליו אחריות ... הנפקד עובר עליו בבל יראה).
802. כדלעיל סי' תמ סי"ג, שבזה לדברי הכל אין הנפקד עובר עליו.
803. ב"ח ס"ה ד"ה ומ"ש ואם לא (ונראה בעיני דהא דכתב רבינו דצריך לבערו, לא משום שיהא שום איסור על הנפקד אם לא ביערו, דהא ודאי ליתא, אלא כדי להציל למפקיד שלא יעבור עליו). מ"א ס"ק ה (אף על גב דהוא אינו עובר עליו, מכל מקום יבערנו שלא יעבור עליו המפקיד). ואף שלפום ריהטא מיירי הכא אף אם המפקיד אינו בעיר הזאת, שיש אומרים שאין המפקיד עובר עליו מן התורה, כדלעיל סי' תלו ס"ו ([היוצא מביתו לעיר אחרת קודם הפסח] חל עליו מצות תשביתו מן התורה ... ויש חולקין על זה ואומרים ... שמן התורה אינו עובר כלל בבל יראה ובל ימצא על החמץ שבביתו, כיון שאין מצוי אצלו בימות הפסח, והתורה אמרה לא ימצא מי שמצוי בידך). מכל מקום נתבאר לעיל סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ו (שדעת הטוש"ע בסימן תמ"ג סעיף ב', נראה כמסכים לדעת הב"ח ומ"א וסיעתם, שהרי לשיטת הר"ן מי שיש לו חמץ בפסח בעיר אחרת אינו עובר עליו מן התורה שהוא כמבוער אצלו). [ומה שאף לדעת המתירים שם הצריכוהו כאן (בסעיף הקודם) למכרו בזול, נתבאר בקונטרס אחרון לעיל שם (ולהר"ן יש לומר ... הצריכו למכרו, כדי שלא יאסר בהנאה, דלאחר הפסח ודאי אסור, אף שלא עבר עליו כלום אפילו מדברי סופרים)]. * יוצא אם כן לכאורה, שגם ממה שנתבאר כאן בפנים "צריך הוא לבערו, כדי שלא יעבור עליו בעל החמץ בבל ימצא", "נראה כמסכים לדעת הב"ח ומ"א וסיעתם", שגם ביוצא לעיר אחרת עובר עליו מן התורה. אף שנתבאר לעיל (שם סוף ס"ו): "יש לחוש לכתחלה לסברא הראשונה. אבל בדיעבד ... יש לסמוך על סברא האחרונה". ונראה שגם כאן הוא מטעם שלאחר הפסח יהי' בכל אופן אסור בהנאה (כמבוער לעיל לדעת הר"ן), ולכן חששו כאן לדעת האוסרים גם בדיעבד, שאין בזה שום הפסד.
804. שבועות לט, א (מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה). וכן הוא לעיל סי' תלו ס"ג (ואם שכח ויצא מביתו ולא צוה לאחד מהם שיבדוק ... חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו, שכל ישראל ערבים זה בזה).
805. סעיף יא (אם אין החמץ כאן אצל הישראל שיוכל הנכרי למשכו, כגון שהוא בעיר אחרת או על הדרך, צריך להקנותו להנכרי באחד משאר דרכי הקניה, שהן קנין גמור המועיל שלא יוכל אחד מהן לחזור בו, כגון...).
806. ב"ח שם (דאף על פי דאפשר שנזהר מזה למכרו לגוי בקנין גמור, בענין שלא יעבור עליו, מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי, ושמא לא נזכר עליו, או לא נזדמן לידו שימכרנו בענין שלא יהא עובר עליו, הלכך צריך הנפקד לבערו). מ"א שם (ואף על גב דאפשר שהמפקיד מכרו לעכו"ם, בענין שלא יעבור עליו, מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי, ושמא לא מכרו, לפיכך חייב לבער).
807. אבן העוזר ס"ב (מג"א [ס"ק ה] אחד הפקיד חמץ אצל חבירו, ולא מכר הנפקד החמץ בשעה חמישית בערב פסח, חייב הנפקד לשלם להמפקיד את חמצו ... ואין נראין לי דבריו, דמוכח להדיא בש"ס ופוסקים דאין חייב למכור החמץ אלא מפני השבת אבידה לבעלים ... אם לא מכרו אין חייב לשלם); אלא שהוא פוטר אותו מטעם שלא עשה מעשה, ובקונטרס אחרון ס"ק ב יתבאר שאין לפטור אותו מטעם זה, אלא מהטעם המבואר לקמן בפנים. ח"י ס"ק ה (בעיקר הדין שכתב המ"א ... דחייב הנפקד לשלם ... אין דבריו נכונים ... ובתשובה לחכם אחד הארכתי יותר [היא שאלת אבן העוזר הנ"ל מאתו, שהועתקה בח"י שם, ומסיק] לדעת הרמב"ם לכאורה יש לחייבו מדין שומר שכר באותו שעה על שלא מכר ... מכל מקום פשיעה ודאי לא הוי); והיינו שהוא מחלק בין שומר חנם שפטור, לבין שומר שכר שחייב, ובקונטרס אחרון יתבאר שאין לחלק בזה בין שומר חנם לבין שומר שכר, אלא בכל אופן פטור מטעם המבואר לקמן בפנים. משמעות הט"ז ס"ק ד, שכתב לענין משכון (ואם הלוה ישראל לחבירו על חמץ, נראה לכאורה דעל המלוה לבער ... אם אירע איזה ענין שלא ביערוהו והגיע זמן איסורו, נראה דחייב הלוה לשלם מה שהלוה לו, וההיזק של החמץ על הלוה, כיון שהגוף שלו); אלא שלקמן יתבאר, דהיינו רק על היותר מכדי חובו, משא"כ מה שכנגד חובו הפסיד המלוה את חובו. ויתבאר בקונטרס אחרון, שכן הדין גם בשומר שכר, שאינו חייב לשלם לו, לפי שלא קיבל עליו למכרו בערב פסח, שאין זו בכלל שמירה.
808. בית מאיר ד"ה ואולם בעיקר (כשיכול להציל הפיקדון על ידי רועים ומקלות שלא יתאבד הוי פושע, משא"כ לטפל במכירה ולהשיג מעות בעד הדבר שהופקד בידו, זה מראשית לא קיבל עליו, ובמה נתחייב בטורח זה, הא מעות מעולם לא בא לידו, ואיך יקרא פושע אם לא עשה. ומה שנאבד ונאסר בהנאה, הרי אנוס הוא).
809. גמרא יג, א (חמישית אמר לו צא ומוכרה בשוק). רמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"ז ה"ג (המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע הפסח הרי זה לא יגע בו עד שעה חמישית מיום י"ד, מכאן ואילך יוצא ומוכרו בשוק לשעתו, משום השב אבידה לבעלים).
810. משמעות הגמרא שם (צא ומוכרה בשוק ... כרשב"ג דתנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בבית דין מפני השבת אבידה). ורמב"ם שם (יוצא ומוכרו בשוק לשעתו משום השב אבידה לבעלים). וטור ושו"ע חו"מ סימן רצ[ב] סי"ז (מכאן ואילך יוצא ומוכר בשוק לשעתו, מפני השבת אבידה לבעלים). הוכחות אלו הביא אבן העוזר שם ושם. והובאו בקונטרס אחרון ס"ק ב. וראה גם לקמן הל' מציאה ופקדון (וכדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים, שחייב הנפקד להתעסק בתקנת הפקדון כדרך שמתעסק באבדה).
811. והיינו שגם אם החמץ הזה אינו פקדון אצלו, מועלת מכירתו כדי לקיים מצות השבת אבידה. וכדלעיל (הערה 39).
812. שו"ע ורמ"א שם סעיף ב (המלוה את חבירו על המשכון ... הרי זה שומר שכר. הגה: ויש אומרים דמלוה על המשכון לא הוי אלא שומר חנם, לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב, אין המלוה נותן ללוה היתרון אלא אבד מעותיו, ולא יותר ... ומספיקא לא מפקינן ממונא. ואם נאבד או נגנב בפשיעה, חייב לשלם לדברי הכל). והיינו שהוא שומר שכר על המשכון שכנגד חובו, והוא שומר חנם על מה שיותר מכדי חובו (וראה לקמן הערה הבאה).
813. כ מ[ובאר] בח"י ס"ק ח (וכמובא לעיל הערה 49), שאם הוא שומר שכר חייב לשלם על מה שלא מכר, ואם הוא שומר חנם אינו חייב. ולפי זה כן הוא כן במשכון (כמובא לעיל הערה הקודמת), שהמלוה הוא שומר שכר על מה שכנגד חובו, והוא שומר חנם על מה שיותר מכדי חובו. ואף שלדעת הח"י הוא שומר אבידה גם על המותר מכדי חובו, והרי יש פוסקים ששומר אבידה הוא שומר שכר. מכל מקום יהי' כן הדין לדעת הח"י, כמבואר בקונטרס אחרון (ס"ק ב): "במשכון מה שכנגד חובו, כיון דבזה נעשה עליו כשומר שכר, אם כן אף להחק יעקב חייב. ועל המותר יש לפוטרו אף להחק יעקב, דיכול לומר קים לי כמאן דאמר דשומר אבידה כשומר חנם". * אלא שכל זה הוא כדי לבאר, שכן היא ההלכה גם לדעת הח"י. אמנם רבינו הוכיח בקונטרס אחרון, שאין בזה הפרש בין שומר חנם לבין שומר שכר, כיון שמעולם לא קיבל על עצמו למכור הפקדון בעת הצורך. ומה שבמשכון הוא מפסיד חובו, הוא מטעם האמור לקמן (ודאי דעת כל ממשכן הוא שעל מנת כן ממשכן לו, שכל זמן שלא יחזיר לו המלוה משכונו לא יוכל לתבוע ממנו חובו, אלא אם כן יהיה המלוה אנוס באבידת המשכון). ולכן דייק רבינו וכתב: "יש למלוה דין שומר על זה המותר ... שגם על מה שכנגד חובו אין למלוה אלא דין שומר", מבלי לפרט אם הכוונה לדין שומר שכר או שומר חנם, כי לכל הדעות יהי' כאמור כאן, מהטעם המבואר כאן. * גם במ"א ס"ק ה נתבאר דין משכון (מיהו אם היה משכון בידו ... כיון שהוא פשע, דהוה ליה למוכרו הפסיד מעותיו). אלא שהמ"א לשיטתו שגם בפקדון חייב על שלא מכר. ורבינו פוטר בפקדון. אלא שכאן מפסיד מעותיו, מהטעם שיתבאר לקמן בסמוך.
814. ש"ך בחו"מ סי' עב ס"ק [כ]: (אבד מעותיו, דהוה ליה כאילו פירש שאם יאבד המשכון או יגנב יפסיד חובו. מיהו בנאנס פטור).
815. סעיף ג (שומר שכר פטור מאונסים. איזהו אונס, בא עליו לסטים מזויין).
816. מ"א ס"ק ה (ומיהו אם החמץ עדיין בעין אומר לו הרי שלך לפניך, וכן משמע בבבא קמא דף מה). והיינו הא דאמרינן התם (מה, א): "אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך". ונתבאר בח"י ריש ס"ק ח, דהיינו לא רק בגזל, אלא אף בשומר.
817. משא"כ בתוך הפסח, כמבואר בח"י ס"ק ח (אם היה תובעו תוך הפסח, דאז לא היה יכול לומר לו הרי שלך לפניך, לפי שהכל מצווין עליו לבערו באותו פעם, וכאלו שרוף ועומד דמי, נמצא שאינו מחזיר לו כלום. ומהאי טעמא נקטו הש"ס והפוסקים חמץ ועבר עליו פסח אומר הרי שלך לפניך, מה שאין כן תוך הפסח). וכל זה בחמץ של ישראל, אבל בחמץ של נכרי, שמופקד אצל ישראל ואחריותו עליו, שנאסר בהנאה, יכול להחזירו אפילו תוך הפסח, כדלעיל סי' תמ סי"ז (אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו, בין שבא בתוך הפסח בין שבא לאחר הפסח, רשאי הישראל ליתנו לו. ואין זה כפורע חובו מאיסורי הנאה, שהרי לא נתחייב הישראל כלום להנכרי, כיון שחמצו הוא בעין הרי אומר לו הרי שלך לפניך).
818. תוס' ב"ק מה, א ד"ה השתא (חמץ ועבר עליו הפסח, שהוא היזק שאינו ניכר, הלכך יכול לומר שם הרי שלך לפניך). ח"י שם.
819. תוס' כא, א ד"ה כל (ואסור למכור, ואם מכר דמיו מותרין, דאין תופס את דמיו). טור בשם ר"ת, ושו"ע ס"ג (אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר, מפני שחמץ אינו תופס דמיו). ונתבאר לקמן סי"א (והערה 70), שיש מפרשים בטור ור"ת, דהיינו דוקא כשמכרו והחליפו אדם אחר שלא מדעת הבעלים.
820. לבוש ס"ג (חמץ אף על פי שהוא אסור בהנאה, אינו תופס דמיו דנימא שיחול האיסור על החליפין, זה לא אמרינן אפילו תוך הפסח. הילכך אם החליפו בדבר אחר אפילו אחר זמן איסורו, מה שהחליף בו הוא מותר בהנאה). עולת שבת ס"ג (ואפילו תוך הפסח אינו תופס דמיו). פר"ח סוף ס"ג (ודע דלאו דוקא אחר ו' שעות עד הלילה, אלא הוא הדין בחול המועד של פסח, דזיל בתר טעמא). ומכל שכן אם מחליפו אחר הפסח, שבזה מיירי בחולין ד, סע"א (חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין), ופירש"י (מפני שהן מחליפין בשל עובדי כוכבים, דכיון דמצי לאכול התירא דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה ... דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית). וראה גם לקמן סי' תמח סכ"ו (והחליפין או המעות מותרין לישראל, כמו שנתבאר בסימן תמ"ג, עיי"ש).
821. עקב ז, כו.
822. קידושין דף נח , א (מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. מנלן מדגלי רחמנא בעבודת כוכבים והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה הימנה הרי הוא כמוהו, מכלל דכל איסורים שבתורה שרו).
823. גמרא שם (כתיב הכא כי חרם הוא ... מידי אחרינא לא). וע"ז נד, ב (למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת). וראה מראי מקומות וציונים.
824. משנה קידושין נו, ב (המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל ובעגלה ערופה בצפורי מצורע ובשער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן מקודשת).
825. רש"י ע"ז נד, ב ד"ה למעוטי (ודוקא קידושי אשה, אבל איתהנויי מינייהו מדרבנן אסור). חולין ד, רע"ב ד"ה מפני (ויש אומרים שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם). תוס' ע"ז שם ד"ה מכרן (פי' רש"י ודוקא קדושי אשה, אבל איתהנויי אסור מדרבנן). חולין שם ד"ה מותר (דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן כמו שפירש בקונטרס בע"ז). רא"ש קידושין פ"ב סי' לא (פרש"י דאיהו אסור לאיתהנויי מהנך דמים, לפי שהן דמי ערלה בידו). ב"ח ס"ו ד"ה מעשה (דלדידיה אסור מדרבנן מיהא). ט"ז ס"ק ה (ופרש"י שם דלעצמן של עוברי עבירה אסור ... גם התוס' האריכו שם דאסור מדרבנן). והיינו אף אם החליפו אחר הפסח, שבזה מיירי בחולין שם (חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין), ופירש"י (מפני שהן מחליפין בשל עובדי כוכבים, דכיון דמצי לאכול התירא דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה, דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור. ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגביה ... ויש אומרים שאף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם). וכן הוא לקמן סי' תנ ס"א (ואסור ליהנות מחליפי חמץ בפסח אפילו לאחר הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ג). וראה גם לקמן שם ס"ה (שמעות אלו אינן לא דמי החמץ ולא חליפי החמץ), ולכן מותרים. ודעה הב' (להתיר גם לבעל החמץ שהחליף בעצמו), תתבאר לקמן סי"ב.
826. שנתבאר איסורו לקמן סי' תנ ס"ה וס"ח, ובהערות שם.
827. רש"י ע"ז שם (אע"ג דאיהו [המקדש בדמי ערלה] אסור לאתהנויי מינייהו, מיהו ההיא הנאה מטיא ליה על ידי ערלה, אבל איהי [המתקדשת בדמי ערלה] לא מערלה קא מטיא ליה), וחולין שם (ולדידן מיהא שרי). רא"ש קידושין שם (אבל לאשה שרי לאיתהנויי, שאינן דמי ערלה לגבי דידה). ב"ח שם (דדוקא לאחריני שרי, אבל לא לעצמן של עוברי עבירה).
828. ר"ן בנדרים דף מז , א ד"ה בעי רמי בר אבא קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן (דפשיטא ליה לרמי דנודר, אפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן, דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליו כהקדש). משא"כ כשלא שוינהו כהקדש, גם הבעלים מותרים בהם. טור (מעשה וקנתה שפחה נכרית ירקות בחמץ אחר שש, והתירם ר"ת, לפי שאינו תופס דמיו). ב"ח ס"ו ד"ה מעשה (דמאחר שהשפחה קנתה הירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי). ט"ז ס"ק ה (היתר של ר"ת היא כיון שעכו"ם קנתה בלי שליחות ישראל). מ"א ס"ק ו (והב"ח כתב דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו, אז מותר הבעל הבית ליהנות ממנו). ש"ך ביו"ד סי' רטז ס"ק א (אם החליפם אחר מותרים להנודר ... כתב הר"ן דמותר בהחליפן אחר). * והנה בטור וב"ח מיירי בשפחה נכרית שמכרה בלי ידיעתו, ולפי זה נתפרש בט"ז "ואפילו בלא ידיעת ישראל, אלא שישראל אחר עביד איסורא וקנה ירקות אלו, יש לאסור". וביאר דבריו בפרי מגדים (משב"ז ס"ק ה): "ישראל אחר קנה בחמצו של ראובן אפילו שלא בידיעתו של ראובן יש לצדד לאסור, ושאני שפחה עכו"ם דלא עבדה איסור, ושלא בידיעת ישראל. ומינה, הא ישראל שלא בידיעת בעליו אסור". ואף שסתם וכתב בשו"ע (ס"ג): "אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר, מפני שחמץ אינו תופס דמיו", ולא חילק בין ישראל לנכרי. כתב על זה הט"ז: "ולפי זה לא הוי ליה לכתוב כאן אם קנו, דמשמע אפילו ישראל". אמנם רבינו פסק כאן: "בין שהוא ישראל בין שהוא נכרי". ולזה הביא מהר"ן והש"ך, דמיירו בישראל, ומכל מקום התירו. ולכן מסיק: "אבל אסורין הן לאותו האיש שמכר או שהחליף". * וראה לעיל ס"ט (והערה 61), שיש מפרשים בטור ור"ת, שבכל אופן מותרים המעות לבעל החמץ.
829. היינו שמועלת מכירת החמץ לנכרי גם בפסח. ונתפרש יותר לעיל (סי' תלה קונטרס אחרון ס"ק ב): "חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה. ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסח היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו ... על כל פנים אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים". יוצא אם כן שאם עבר ומכר הרי הוא מכור. וכן הוא לדעת רש"י שמובא לעיל שם (אלא שלדעת רש"י, אסור למוכר להשתמש במעות שקיבל מדרבנן, כדי שלא יהנה ממכירת החמץ בפסח). והנה כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאריץ (בעל "ברית כהונת עולם". אודותיו ראה היכל הבעש"ט גליון כב ע' קמה ואילך), בשו"ת "זכרון כהונה" (ג, ד. והועתק ב"היכל הבעש"ט" גליון כב ע' צג): "במכירת חמץ אחר זמן ביעורו ... אחר שעבר ומכר כבר זכה הנכרי ומה שעשה עשוי, ואע״ג דלאו ברשותי' למכרו מכל מקום הנכרי ודאי זכה בו, כיון שהבעלים נתנוהו לו מי מעכב עליו לזכות בחמץ זה, ומכיון שהנכרי זכה בו כבר הוא חמץ של נכרי. וכבר הי' מעשה בק"ק מעזריטש זה כמה שנים ומצאו כן להיתר בספר יד אלי'. וגם שמעתי מפי קדוש כבוד אדמו"ר הגאון החסיד אלקי מו"ה דוב בער מ[גיד] מ[ישרים מעזריטש] תנצב"ה, שסיפר בשם הגאון הגדול מוהר"ר בעריש אבדק"ק [ג]לוגא, שאירע מעשה כזה לפניו בהיותו אבדק"ק לקאייש [ראה בשולי הגליון שם ע' צג, שכנראה הכוונה לרבי שלמה דוב בער מהלברשטם, חתנו של הפני יהושע, אבד"ק לאקטש, ואחר כך לאביטש, ואחר כך גלונא. ושכנראה צריך להיות כאן "אבדק"ק גלונא ... בהיותו אבדק"ק לאקטש"], ונטה להיתר מחמת שהגוי זכה בחמץ ... ובמשיכה ודאי קנה הגוי, דהפקר גמור קונה במשיכה, וכיון דהבעלים מסרוהו לידו, אע"ג שאין החמץ ברשותו, מכל מקום מי מוחה להגוי ואיזה עיכוב יש לו על קנייתו". ואע"פ שמבואר לעיל (סי' תלא ס"ב): "אם רוצה לבטלו ולהפקירו אין זה מועיל כלום ... מחצות יום י"ד ולמעלה הוא אסור אפילו בהנאה, וכיון שאסור לו להנות ממנו הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל, ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו". הנה כל זה הוא רק לומר שאינו יכול להפקיר, אבל כשהנכרי זוכה בו, אינו עובר יותר בבל יראה ובל ימצא. ואף שגם לענין מכירה לנכרי מבואר לעיל (ס"ג): "אבל מתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה, ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי ולא ליתנו לו במתנה ולא להפקירו ". הנה כל זה הוא רק לומר שאסור לו למכור לנכרי כיון שאסור בהנאה, אבל אם עבר ומכר לו מועלת משיכת הנכרי שלא יעבור עליו בבל יראה ובן ימצא. וכן הוא בפרי מגדים א"א ס"ק ו(והוי יודע דמשמע דאם עבר ומכר חמץ בפסח לעכו"ם, ממכירה ואילך אין עובר בל יראה, דקנה הנכרי. אף על פי שאיסורי הנאה, מכל מקום כשיש ידים זוכים קונה ומקנה, שפיר הוה מכירה).
830. מ"א ס"ק ו (וכתוב בי"ד סי' קל"ב דאפילו ביין נסך דתופס דמיו, אם לקח העכו"ם היין אצלו ואחר כך נתן לו המעות שרי, מאחר שקנה העכו"ם היין במשיכה לא הוי דמי יין נסך. מיהו לבעל היין אסורים לעולם ... ונראה לי דבחמץ שרי אף לדידיה לכולי עלמא). והיינו מה שנפסק בשו"ע שם ס"א: "מכרו הישראל לעובד כוכבים אחר, אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין, המעות אסורים בהנאה. ואם לקח העובד כוכבים היין תחלה, ואחר כך נתן המעות לישראל, יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה, לאחרים מותרים".
831. בדפוס ראשון בא כאן קונטרס אחרון, בדיבור המתחיל "לא קנהו כו'", וכנראה קאי על קטע נוסף שהיה בפנים סי"ב, שנשמט בנוסח השו"ע הנדפס. ואולי הי' תוכנו: אבל אם מכר את החמץ לישראל לא קנהו הלוקח, אפילו אם משך את החמץ לרשותו, ולכן נחשבים הם דמי החמץ וחליפיו, ואסור לו ליהנות מהם.
832. דעת יש אומרים שברש"י חולין ד, רע"ב (ויש אומרים שאף לעצמו מותר), ובתוס' שם ד"ה מותר (דאפילו יהיו הדמים מותרין כשמכרן). רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז (כל מאכל שהוא אסור בהנאה, אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים ... הדמים מותרין). מ"מ שם (ויש מן המפרשים ז"ל מי שסובר שהמוכרן עצמו אסור ליהנות לו מדמיהן, אבל לאחרים הוא שמותר. אבל דעת הרמב"ן ז"ל כדעת רבינו, שאפילו הוא עצמו מותר בהן ואיסורא דעבד עבד, וכן עיקר). וראה קונטרס אחרון סוף ס"ק ג, שיש לכאורה סתירה בדברי הרמב"ם בזה. רמב"ן חולין שם סד"ה והא דאמרינן (אבל בירושלמי מצאתי ... זאת אומרת שמקדשין בגזלה ... נראה שאף מוכר עצמו מותר באותן דמים ... וכן כתב ה"ר משה ב"ר מימון הספרדי ז"ל שהדמים מותרין). רשב"א שם סברוה (שאם מכרן שהוא מותר בדמיהן, כטעם המפורש בירושלמי שאין תופסין דמיהם, וכ"כ הרמב"ם ז"ל), ובנדרים מז, ב ד"ה מכרן (לענין פסק הלכה משמע ... אפילו עבר והחליף, החליפין עצמן מותרין). ר"ן נדרים מז, ב (מסתברא דלקולא נקיטינן, דכיון דבכי האי גוונא גבי אסורי הנאה דעלמא, ליכא למימר דחלופיהן כגדוליהן דמי, אלא מדרבנן בעלמא וכדפרישית לעיל, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו עבר והחליפן חליפין מותרין. שו"ע ס"ג (אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר), לפירוש הט"ז ס"ק ה (דמשמע אפילו לעצמו של הקונה מותר). וראה גם לעיל (הערה 61), שגם רבינו מפרש כן בדעת השו"ע. אמנם בעטרת זקנים (מדלא קאמר אם קנה, וקאמר אם קנו, משמע אדלעיל קאי [אמי] שהופקד אצלם). פר"ח ס"ג (נראה לי שר"ת קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי, ולכך התיר הירקות לגמרי ... וכן עיקר, דאף לדידיה שרי, וכן דעת המחבר שכתב סתם אם קנו שום דבר כו' מותר, משמע דאף לקונים מותר).
833. ולשתי הדעות האלו עדיין מצינו שהחמץ אין לו דמים, ונתבאר לעיל (סי' תלה קונטרס אחרון ס"ק ב): "ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסח, היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו, כמו שכתבו התוס' ריש פ"ק דחולין. ולשיטת רש"י שם, משום דמדרבנן אסור למוכר עצמו, אם כן לאו מידי חסריה".
834. משמעות המ"א ס"ק ו (ורבינו ירוחם ח"ה כתב מחלוקת הפוסקים בזה, ודעת הש"ע להתיר, דהא לא כתב שקנאה שפחתו), והח"י ס"ק ט (וקצת מאחרונים מקילין בזה, וכן נראה דעת השו"ע כאן). וראה קונטרס אחרון ס"ק ג (כיון דאיבעיא זו היא בדרבנן, יש לסמוך בהפסד מרובה על המקילין). והיינו בחליפי חמץ ממש, אבל כשאינם חליפי חמץ, אלא שמשתכר מחמץ של נכרי בפסח, בזה כולם מודים שאין איסורו אלא לכתחלה, כדלקמן סי' תנ ס"ה (אע"פ שהנכרי נותן לו מעות אלו בעד אפיית החמץ שאפה בתנורו בפסח בשעה שהחמץ אסור בהנאה ... מכל מקום כיון שמעות אלו אינן לא דמי החמץ ולא חליפי החמץ, אלא שחמץ גורם למעות שיבאו ליד הישראל ... שאסור להשתכר באיסורי הנאה לכתחלה, ולכך אסרו לקבל המעות לכתחלה. אבל אם כבר קבלם לא קנסוהו להפסיד מעותיו).
835. רש"י חולין ד, ב ד"ה מפני (דהשתא נמי איסור הוא לגביה, דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח, דאי לא דיהיב ליה לעובד כוכבים לא הוה יהיב ליה דידיה). תוס' שם ד"ה מותר (מחלפי בבצק של עובדי כוכבים שלשו אחר הפסח ... דדוקא לדידיה אסור, שבא לו מחמת חמץ בפסח).
836. ח"י ס"ק ט (וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין, אבל החמץ עצמו, אף שנחלף וחזר וניתן לישראל, מכל מקום באיסור הראשון קיימא, כמשמעות הש"ס ופוסקים, דחמץ של ישראל שעבר עליו פסח דאסור בהנאה). וכדלקמן סי' תמח ס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל) וס"כ (חמץ זה לאחר הפסח אסור בהנאה, ואסור לכל אדם מישראל לקנותו מן הנכרי). ומטעם זה, הנה במקום שמותר למכור החמץ לנכרי אחר הפסח (חוץ מדמי איסור שבו), נתבאר לקמן (סי' תמב סי"ט): "שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר ... צריך לחתוך כל הפת לחתיכות, ואחר כך ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם, שאסור ליקח מנכרי חתיכות פת כמו שנתבאר ביורה דעה סי' קי"ב. וכן בכל מקום שנתבאר שלאחר הפסח הוא אסור באכילה ומותר בהנאה, צריך ליזהר כשמוכרו לנכרי שימכרנו לו בענין שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל אחר ויאכלנו".
837. סעיף ד (עבר כל הרגל ולא בדק, חייב לבדוק לאחר הרגל לאור הנר, כדי לבער (מן העולם לגמרי ע"ד שיתבאר בסי' תמ"ה) כל חמץ שימצא בבדיקתו, שהוא אסור בהנאה, משום שעבר עליו הפסח).
838. ס"ק ב (והכא שאני דהשעה עוברת וגם התחילו בהוצאתו ... נראה לי דמוטב לאכול קודם ואחר כך יוציאו המת).
839. ס"ק כא (ונראה לי דאם הוא אדם חשוב שצריכים רבים ללוותו יוציאהו לבית הקברות אחר יציאת בית הכנסת, ויאכלו, ואחר כך יקברוהו כראוי כמ"ש סי' תמ"ג), וכדלקמן שם סכ"ב.
840. ים של שלמה ביצה פ"א סוס"י י (וכי זה הוא שמחת יום טוב, לאכול ולילך אחר כך לבית הקברות, אין זו שמחה, אלא תוגה).
841. "ומכל מקום תמיה לי, דהא גבי קריאת שמע קי"ל אין מוציאין המת סמוך לקריאת שמע, ואם התחילו אין מפסיקין, כמ"ש סי' ע"ב סעיף ב', ואם כן היאך יפסיקו לאכילה".
842. "יוציאהו לבית הקברות אחר יציאת בית הכנסת, ויאכלו, ואחר כך יקברוהו כראוי, כמ"ש סי' תמ"ג".
843. כאן ס"ק ד (נוהגים ... להוציא את המת לבית הקברות, וחוזרים לביתם עד שחפרו החופרים ושאר צרכי המת, ואחר כך חוזרים וקורין לקבורת המת, ואם כן ליתא כאן הפסקה כלל), וכמבואר כאן בפנים (מותר בין הבאת המת לבית הקברות להכנת הקבר ושאר צרכי קבורה, שכל אחד ואחד הוא דבר בפני עצמו, ואין זו הפסקה באמצע עסק המצוה).
844. בסי' תקכו ס"ק כא (יוציאהו לבית הקברות אחר יציאת בית הכנסת, ויאכלו, ואחר כך יקברוהו כראוי).
845. הל' ערב פסח (ע' נב), בשם מהר"ש (הלכות ומנהגי מהר"ש סי' דש): "פעם אחת היה בר מינן בערב פסח, ואמר מהר"ש שאסורים כל העם לסעוד עד שהוציאו המת לבית הקברות. ואחר שהוציאוהו שם חזר מהר"ש וכל העם וסעדו, ויותר מג' שעות אחר כך קברוהו".
846. במה שכתב "ואם כן ליתא כאן הפסקה כלל".
847. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: אם הנפקד לא מכר החמץ בזמנו ונאסר בהנאה, יש כמה דעות בפוסקים: (א) דעת המ"א, שחייב. ורבינו מוכיח שאין לחייבו על שלא מכר החמץ, כי אינו מחוייב למכור מטעם חיוב שמירה, אלא מטעם השבת אבידה. (ב) דעת הח"י, שתלוי אם שומר אבידה שומר שכר (שאז חייב) או שומר חנם (שאז פטור). ורבינו מוכיח (א) שאין לפטור מטעם זה שהוא שומר חנם. (ב) שאף שומר שכר אינו מחוייב למכור, אלא מטעם השבת אבידה. (ג) שבכל אופן אינו שומר אבידה עדיין. (ג) דעת אבן העוזר ודברי ריבות, שפטור כיון שלא עשה מעשה. ורבינו מוכיח שאין לפטור שומרים מטעם שלא עשו מעשה. אבל באפוטרופוס חייב בכל אופן. ובמשכון מפסיד את מה שהוא כנגד חובו.
848. ס"ק ח (דלדעת הרמב"ם מהלכות אבידה [פי"ג ה"י] דשומר אבידה הוא שומר שכר ... ולהחולקים הוי שומר חנם, והוי ספיקא דדינא בב"י [חו"מ] סימן ע"ב. ואם כן הוא הדין הכא בנידון דידן ... אבל מכל מקום פשיעה ודאי לא הוי). והיינו שכיון שהנפקד צריך למכור את החמץ מטעם השבת אבידה, נעשה הנפקד שומר אבידה, ותלוי במחלוקת הפוסקים אם שומר אבידה דינו כשומר שכר (אמנם יתבאר לקמן בסוף הקונטרס אחרון, שבכל אופן עדיין אינו שומר אבידה, ואם כן עדיין אינו שומר שכר, אלא שומר חנם).
849. ב"מ צג, ב (שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב. שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר). טור ושו"ע חו"מ סי' רצא ס"ח (רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבוייה ברועים אחרים ובמקלות, ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל, הרי זה חייב. אחד שומר חנם ואחד שומר שכר. אלא ששומר חנם קורא רועים ומביא מקלות בחנם, ואם לא מצא, פטור, אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות). וסי' שג ס"ח (באו עליו גנבים וגנבו הפקדון, ואלו צווח היו באים בני אדם להציל, חייב, דכיון שלא צווח פשע ... ודווקא בחנם, אבל אם לא היה מוצא מי שיבא לעזרו אלא בשכר, פטור).
850. סי' קכג (הובא באבן העוזר ובח"י שם): "לענין המטלטלין שמסרו לידי [אפוטרופוס], ואמרו לו שימכרם מיד, ונתרשל בענין ולא מכרם ונשרפו, אם נקרא פושע ... אין זו פשיעה כי אם גרמא בנזקין דפטור, וזה כי זה לא עשה שום מעשה בגוף הדבר לשנאמר שהוא מזיק, כי אם שב ואל תעשה, והוי גרמא ופטור".
851. תשובת מהר"ם מרוטנבורג, שבשו"ת הרשב"א ח"א סי' א'קו (אמת שאפטרופא חייב בפשיעה ... מיהו מה אתם קורים פשיעה, אם טוען ראובן אם הי[ית] טוען בדבר הזה משתבענא ושקילנא או משתבענא ולא משלמנא, והשתא לפי דבריך משתבע שכנגדו או שקיל בלא שבועה, כל כי האי גוונא לאו פשיעה היא ... ולא קי"ל כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי). רמ"א חו"מ סי' רצ ס"כ (אפוטרופוס שטען בבית דין מה שלא היה לו לטעון, ועל ידי זה בא לזה שלכנגד היתומים השבועה, ואילו טען כהוגן היה מגיע ליתומים השבועה, לא מקרי פשיעה). והיינו שהדברי ריבות מפרש בשו"ת הרשב"א שם, שפטרוהו מטעם שלא עשה מעשה. ועל זה משיב רבינו: (א) בנפקד (ואפוטרופוס) אין לפטור מטעם שלא עשה מעשה. (ב) הטעם שפטרוהו בשו"ת הרשב"א הוא כי אין לחייבו על שלא טען כהוגן בדין תורה. (ג) בנפקד יש לפטרו מטעם שלא קיבל עליו למכרו. (ד) באפוטרופוס יש לחייבו על שלא מכר.
852. ב"מ לו, ב (פשע בה (שלא נעל בפניה כראוי, רש"י) ויצאת לאגם (מקום שאינה משתמרת שם אצל זאבים ולא אצל גנבים, רש"י) ... איגנבה ... חייב). חו"מ סי' רצא ס"א (שומר חנם ... אינו חייב לשלם כי אם בפשיעה), וס"ט (פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי, ויצאה לאגם ... טרפה זאב או נגנבה משם ... חייב). ובסמ"ע שם ס"ק ב, וש"ך שם ס"ק ג (ואם נגנבה או נאבדה מחמת שפשע בשמירתו ... חייב).
853. כדעת הטור ושו"ע סי' רצ ס"כ (אפוטרופוס ... פטור מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה).
854. ברייתא ב"ק נה, סע"ב (או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור), כפירוש רש"י שם ד"ה אי בכותל (אבהמה ליכא למימר דמחייב [לסטים] דהא תנן פרצוה לסטים פטור), ותוס' שם ד"ה או שפרצוה (ואצטריך לאשמועינן דאפילו הלסטים פטורים כשלא הוציאוה). טור ורמ"א חו"מ סי' שצו ס"ד (הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ... על הבהמה עצמה אינו חייב, אם נאבדה). סמ"ע שם ס"ק ח (הטעם, דהוה ליה גרמא בניזקין, דהא לא עביד מעשה בגוף הבהמה).
855. ואף שנתבאר לעיל סי' תמ ס"י בהג"ה: "ואם יפשע ולא ישמרנו יפה חייב לשלם לו, שהפושע הוא כמזיק בידים"; אין זה אלא מטעם המבואר לעיל שם: "כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו". שהרי בלאו הכי יוקשה כאמור כאן: "הרי אף הפורץ גדר בפני בהמת חבירו וגנבוה לסטים או שיצאה מאליה ונאבדה פטור, משום דאינו אלא גרמא בעלמא", אף שבודאי הוא מזיק בידים יותר מלא נעל כראוי. אלא ודאי כאן החיוב הוא מטעם האמור כאן (דמה ששומר חנם חייב על הפשיעה, אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה, אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן). ומה שהתורה החמירה יותר בשאר שומרים, וכמבואר כאן (אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא על ידי פשיעתו בשמירתו חסה עליו התורה ופטרתו, דמה היה לו לעשות, ובשומר שכר החמירה יותר, ובשואל יותר, ובלוה יותר), היינו דוקא בשל ישראל, ולא בשל נכרי. ואם הישראל מקבל עליו אחריות גניבה ואבידה באונס, הרי זה נעשה כשלו. משא"כ החיוב שבפשיעה, שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים ולא שמר, הוא כמזיק בידים, שחייב גם בשל נכרי. ואינו נעשה על ידי זה כשלו. וראה מבית חיינו ג' ע' 285. קונטרס ענינה של תורת החסידות הערה 103. שלחן המלך ח"ב ע' מו.
856. היינו אילו הי' מקבל עליו הנפקד להתעסק גם במכירה, ומה שלא מכר נקרא פשיעה, כפי שנתבאר לעיל אשר "אף שומר חנם הרואה שקרובה לבא לידי גניבה או אונס חייב לטרוח ברועים ומקלות, שהיא טרחא יותר גדולה מהמכירה, שהיה יכול למכור לנכרי בזול", אם כן "חייב על מה שלא החזיר לו בשלימות".
857. מכל מקום אין לומר שאם לא מכר החמץ הוא חייב (כדעת המ"א), מהטעם שנתבאר באבן העוזר: "דמוכח להדיא בש"ס ופוסקים דאין חייב למכור החמץ אלא מפני השבת אבידה לבעלים ... אם לא מכרו אין חייב לשלם".
858. יג, א (צא ומוכרה בשוק ... כרשב"ג דתנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד מפני השבת אבידה).
859. הל' שאלה ופקדון פ"ז ה"ג (יוצא ומוכרו בשוק לשעתו משום השב אבידה לבעלים).
860. סי' רצב סי"ז (מכאן ואילך יוצא ומוכר בשוק לשעתו, מפני השבת אבידה לבעלים).
861. "לא קיבל עליו למכרו בערב פסח, שאין זו בכלל שמירה, שהרי במכירה זו מוציאה מרשות בעליו". וכמבואר בבית מאיר ד"ה ואולם בעיקר (כשיכול להציל הפיקדון על ידי רועים ומקלות שלא יתאבד הוי פושע, משא"כ לטפל במכירה ולהשיג מעות בעד הדבר שהופקד בידו, זה מראשית לא קיבל עליו, ובמה נתחייב בטורח זה, הא מעות מעולם לא בא לידו, ואיך יקרא פושע אם לא עשה. ומה שנאבד ונאסר בהנאה, הרי אנוס הוא).
862. שהרי קיבל על עצמו גם זאת, כמבואר בחו"מ סי' רצ ס"ז (כשמעמידים בית דין אפוטרופוס ליתומים מוסרים לו כל נכסי הקטן, הקרקע והמטלטלים שלא נמכרו, והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושוכר ונוטע וזורע, ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים).
863. סוף ס"ק ח (ואפוטרופטוס שלא מכר החמץ ודאי דאין לחייבו, כיון שאינו חייב אלא בפשיעה, כמבואר בחו"מ סי' רצ), והיינו האמור שם ס"כ (אפוטרופוס ... פטור מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה). ובפנים לא נתבאר דין אפוטרופוס.
864. מפסיד המלוה, מהטעם שנתבאר בפנים (ובהערה 55). ומכל מקום מוסיף כאן, שגם הח"י יודה לזה, כיון דבזה כו'.
865. כדלעיל (הערה 90), שלדעת הח"י כל מקום שהנפקד שומר שכר חייב על מה שלא מכר את החמץ.
866. כמבואר בטור ורמ"א חו"מ סי' כה ס"ב (דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק), וש"ך שם ס"ק יז (רבו חילוקי הדינים בזה באיזה מקום יכול המוחזק לומר קים לי). וראה גם לעיל סי' תלז ס"ק ד (דכיון שיש חלוקי דיעות יכול המוחזק לומר קים לי). סי' תמא קונטרס אחרון ס"ק א (דהמוחזק יכול לומר קים לי).
867. כמבואר ברמ"א חו"מ סי' רסז סט"ז (ויש אומרים דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם), ולענין מותר דמי המשכון היתירים על החוב, בסי' עב סוף ס"ב (ויש אומרים דמלוה על המשכון לא הוי אלא שומר חנם, לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב, אין המלוה נותן ללוה היתרון אלא אבד מעותיו, ולא יותר ... ומספיקא לא מפקינן ממונא).
868. שאילו הי' מקיים מצות השבת אבידה והי' מוכרו, אזי יש לו דין שומר אבידה על מעות המכירה. אבל כל זמן שלא מכר, יש לו דין רואה את האבידה ונתעלם ממנה, ואין לו דין שומר אבידה.
869. הלכות גזילה ואבידה פי"ג ה"י (ובכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה, ואם נאנסה פטור, ששומר אבדה כשומר שכר הוא, מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה).
870. וכן כתב בבית מאיר ס"ב ד"ה ואולם בעיקר (ואי משום מה שחייב במכירה מטעם מצות השבת אבידה, אטו בהשבת אבידה גופה, אם העלים עיניו ולא שב, ועל ידי זה נאבד האבידה, מי איכא למאן דאמר דמחייב לשלם משום פשיעתו).
871. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"י וסי"ב, הביא ב' דעות אם מותר לו ליהנות מדמי וחליפי חמץ, ומסיק לסמוך על המתירים רק בהפסד מרובה. ולא חילק בכל זה בין הנאה מדמי החמץ שמכר, לבין חליפי כסות וכלים שהחליף החמץ בהם. וכל זה במעות וחליפין, אבל לא הזכיר כלל איסור ליהנות מחליפי חליפין, והיינו שאם מכר החמץ, וקנה במעות אלו כסות או כלים, אין איסור ליהנות בהם. ואף שבח"י התיר ליהנות מדמי החמץ שמכר. ולא אסר אלא ליהנות מחליפי כסות וכלים שהחליף החמץ בהם. היינו לפי פירושו בדברי התוס'. אבל לא זאת היא כוונת התוס', כי אם, שהם אוסרים ליהנות בין מהדמים ובין מהחליפין. וגם בחליפי חליפיו אוסרים ליהנות מכסות וכלים, ואין מתירים אלא ליהנות מהאשה שקידש בדמים או בחליפין אלו. וגם בזה לא קיי"ל כדעת התוס', אלא כדעת הרא"ש שמתיר ליהנות בכל אופן מחליפי חליפיו. וגם מה שהכריע הפר"ח כדעת המקילין, ליהנות מדמי וחליפי החמץ, לא קיי"ל הכי. ולכן אין לסמוך על דעת המקילין אלא בהפסד מרובה.
872. ס"ק ט (ולי נראה דאף המחמיר לדידיה בחליפין תוך הפסח, היינו דוקא כסות פירות וכלים, שהוא דבר הניכר ונראה. וכן כתוב תוספות פרק קמא דחולין דף ד' ע"ב. ומבואר שם בפסקי תוספות שתירוץ זה עיקר להלכה, אבל דמיו מותרין אפילו לכתחלה).
873. ד, ב ד"ה מותר (ומיהו אע"ג דבשאר חליפין אסור, באשה שרי, משום פריה ורביה, אי נמי לא אסרו אלא כגון פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה).
874. נד, ב ד"ה למעוטי (ואם מכרה וקידש בדמיהן מקודשת ... ודוקא קידושי אשה, אבל איתהנויי מינייהו מדרבנן אסור). ומפרשים התוס' בדברי רש"י, לחלק בין קידוש אשה לבין שאר הנאות, בשני אופנים הנ"ל. ומפרש הח"י בדברי התוס', שמותר לקדש האשה בדמי החמץ, והאיסור ליהנות הוא רק מפירות או כלים שהחליפו בחמץ זה.
875. סי' לא (פרש"י דאיהו אסור לאיתהנויי מהנך דמים ... ואף על פי שנהנה במה שמתקדשת לו בו, גבי קדושי אשה לא החמירו כל כך, ולא אסרו ליקח מהנך דמים אלא כגון כלים ופירות שהוא דבר הניכר ונראה, אי נמי גבי קדושי אשה התירו משום ביטול פריה ורביה ... ומה שחילק רש"י בין כלים ופירות ובין קדושי אשה, משום דכלים ופירות הוא דבר הניכר ונראה או שהקילו בקדושי אשה משום מצות פריה ורביה. נראה לי שלא היה צריך לזה, דקדושי אשה נמי לא שרי לכתחלה לקדושי בדמי ערלה, אלא אם בדיעבד קידש בדמיהן מקודשת, וכן פירות וכלים נמי אסור לקנות מדרבנן מדמי ערלה, דאע"פ דאיסורי הנאה לא תפסי דמיהן גזרו רבנן שלא יהנה מחליפיהן גזירה אטו הן עצמם, אבל אם בדיעבד לקח מדמי איסורי הנאה פירות וכלים על חליפין לא גזור רבנן). הרי שלא פירש בדברי רש"י ותוס' לחלק בין מעות החמץ לבין חליפי החמץ, אלא פירש בדבריהם לחלק בין כלים ופירות שקנו במעות אלו, שהם חליפי חליפין של החמץ (שאסור ליהנות מהם), לבין האשה שקידש במעות אלו (שמותר ליהנות ממנה). והרא"ש עצמו חלק עליהם, ומתיר בכל אופן ליהנות מחליפי חליפין של החמץ.
876. ה"א ד"ה והנראה (וראיתי להתוספות שם [נדרים מז, ב ד"ה ה"ג] שכתבו ... ואע"ג דעל ידי הקידושין הוא נהנה ממנה לכתחילה, דוקא בקידושין הוא שלא תקנו חכמים להפקיע הקידושין, דכיון שהוא אשתו הוא חייב ליהנות ממנה, אבל שאר הנאות אם לקח מן המעות כלי אסור ליהנות ממנו , דאסור בחילופיהן קרינן ביה ... ואם כן אף אנו נאמר לדעת רש"י ז"ל דמה שחילק בין קידושין לשאר הנאות אינו אלא להנאה הנמשכת אחר הקידושין מחמת הקידושין, דבעלמא דאם עבר ומכר חליפי איסורי הנאה אסור ליהנות מחליפי חליפין, והכא גבי קידושי אשה אם עבר וקידש שרי ליהנות ממנה, או משום פריה ורביה, או משום דדוקא אם לקח כלי בדמי חליפים אסור ליהנות מן הכלי לפי שהוא דבר הניכר ונראה, אבל הנאה הנמשכת מהקידושין אינו ניכר ונראה. אבל לעולם דלכתחילה אסור לקדש בחליפי איסורי הנאה, לפי שבאותה שעה שמקדשה הרי נהנה מהחליפין).
877. הלכה יד (כבר הארכתי ... וכתבתי דלהרא"ש והר"ן חליפי חליפין מותרים, ואליבא דתוס' ורש"י חליפי חליפין נמי אסורים יעו"ש).
878. מז, ב ד"ה ה"ג הא לכתחלה (ואע"ג דעל ידי הקידושין הוא נהנה ממנה לכתחילה, דוקא בקידושין, שלא תקנו חכמים להפקיע הקידושין, דכיון שהיא אשתו הוא חייב ליהנות ממנה, אבל משאר הנאות אם אסור למוכרם, אם לקח מן המעות כלי אסור ליהנות ממנו , דאסור בחילופיהן קרינן ביה. מפירוש רבינו שמעון מקוצי).
879. שם מז, א-ב (בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן ... ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת. הכא נמי לכתחילה הוא דלא, ואי עבד עבד). ופירשו התוס' (כלומר אכתי איבעיא ליה אי מותר לכתחלה הוא, או דוקא דיעבד, אבל לכתחלה לא, ואע"ג דעל ידי הקידושין נהנה ממנה לכתחלה, דוקא בקידושין ... אבל משאר הנאות ... אם לקח מן המעות כלי אסור ליהנות ממנו".
880. שבשו"ע שם (ס"א): "קונם פירות האלו עלי, אסור בחילופיהם", ובש"ך שם (ס"ק א): "היינו שהחליפן בדבר אחר, אסור אותו הדבר אחר". ובשו"ע שם (ס"ב): "וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני, אסור בחילופיהם". ובש"ך שם (ס"ק ז): "בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו". ובנקודת הכסף שם: "דהאיך אפשר לומר דחלופי חלופי אסורין, והרי בש"ס פרק השותפין דף מו ע"ב מוכח להדיא דשרי, וכן מוכח להדיא באשר"י סוף פרק האיש מקדש".
881. כי אף שהאיבעיא בנדרים שם (מז, א) היא בנודר בקונם פירות האלו על פלוני, ובזה נפסק שחילופים אסורים וחלופי חלופים מותרים. ומה אם כן הראי' מזה לשאר אסורי הנאה? מכל מקום, שם מז, ב רוצה הגמרא לפשוט האיבעיא מדין חליפי אסורי הנאה. ומזה מוכיחים הר"ן ורשב"א שכן הדין גם בכל איסורי הנאה.
882. שם מז, א רד"ה בעי רמי (לאו בקונמות בלחוד קא מבעיא ליה, אלא בכולהו איסורי הנאה דעלמא נמי מספקא ליה, והיינו דמייתי לקמן תא שמע מהמקדש בערלה. ולאו להחליפן לכתחלה מיבעיא ליה, דודאי כל שהוא אסור בהנאה אסור למוכרו ולהחליפו ... אלא מספקא ליה אי מיתסרי למחליף מדרבנן בעלמא או לא).
883. שם רד"ה הא דאיבעיא (לאו דוקא בקונמות קא מבעיא ליה, ומשום חומרא דקונמות, אלא בחליפי כל אסורי הנאה קא מבעיא ליה, חלופין אי כגדולים דמו או לא. ותדע לך דהא קא מייתי ליה ראיה מן המקדש בערלה ... וכי קא מיבעיא לי' נמי לאו להחליפן לכתחלה קא מיבעיא ליה, דהא ודאי אסור ... בשעבר והחליפן קא מיבעיא ליה).
884. שם מז, ב ד"ה אמר רבא (ומיהו לענין פסק הלכה משמע, דכיון דלא איפשיטא, אפילו עבר והחליף החליפין עצמן מותרין, דהא בעיא היא בשל דבריהם ... והלכך לקולא אזלינן).
885. שם ד"ה ולענין הלכה (ולענין הלכה ... מסתברא דלקולא נקיטינן, דכיון דבכי האי גוונא גבי אסורי הנאה דעלמא ליכא למימר דחלופיהן כגדוליהן דמי אלא מדרבנן בעלמא, וכדפרישית לעיל, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו עבר והחליפן חליפין מותרין).
886. יו"ד סי' רטז ס"ב (וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני, אסור בחילופיהם).
887. סעיף ג (וכן עיקר, דאף לדידיה שרי, וכן דעת המחבר שכתב סתם אם קנו שום דבר כו' מותר, משמע דאף לקונים מותר). והיינו האמור בשו"ע (ס"ג): "אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות, מותר מפני שחמץ אינו תופס דמיו".
888. כמובא לעיל מיו"ד סי' רטז ס"ב (וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני, אסור בחילופיהם).
889. "ומאי דקשה לסברא זו מההיא דפרק השותפין דנדרים [מז, א] כבר ישבו הרשב"א בחידושיו בחולין".
890. ד, ב ד"ה סברוה (והכי פירושה, מהו בחילופיהן, כלומר מהו להחליפן וליהנות בחילופיהן).
891. מז, ב ד"ה דילמא (הא דמיבעיא ליה אי חליפין אסורים, היינו אם לכתחלה אסור להחליפן וליהנות מן הדמים, אבל אם החליפן בדיעבד הדמים מותרים ... אלמא חלופי אסורי שרי).
892. ה"א ד"ה וראיתי להרא"ש ז"ל שם בנדרים (והדבר הוא תמוה בעיני, דהא פשיטא דכל איסורי הנאה אסור להחליפן וליהנות בדמיהם, ולא הוה צריך תלמודא ללמוד דין זה ממאי דתנן מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת, דהא מדאיצטריך רחמנא למישרי בנבלה מכירה שמע מינה דבשאר איסורין אסור לכתחילה [פסחים כא, ב]. ועוד דאי שרי אם כן מצינו דמים לחמץ בפסח, ואמאי תנן [ראה פסחים לב, א] שהגוזל פטור מהתשלומין).
893. מז, א (וכי קא מיבעיא לי' נמי לאו להחליפן לכתחלה קא מיבעיא ליה, דהא ודאי אסור, דכל שהוא אסור בהנאה אסור למוכרו ולהחליפו, וכדאיתא בהדיא בפרק כל שעה דאמרינן התם כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ואקשינן עליה מנבלה, ופריק שאני נבלה דגלי בה קרא דכתיב או מכור לנכרי, דאלמא אי לא שריא רחמנא בהדיא לזבונה אסור משום איסורי הנאה. אלא בשעבר והחליפן קא מיבעיא ליה)
894. שלכן נפסק שם (כמובא לעיל) שגם בדיעבד אסורים חלופיהם.
895. הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז (כל מאכל שהוא אסור בהנאה, אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר ... הדמים מותרין).
896. ח"ו ס"ב (אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, שאינו תופס את דמיו ... הדמים מותרין לו ולאחרים ... וכן נראה לדעת הר"מ ז"ל).
897. הל' נדרים פ"ה הט"ז (האוסר פירותיו על חבירו ... הרי ... חלופיהן ספק. לפיכך חבירו אסור ... בחלופיהן).
898. וראה פס"ד צמח צדק כ, ג (עי' כ"מ פ"ה מהל' נדרים תירץ ... וצ"ע ... ועי' לחם משנה שם שהניח דברי הרמב"ם בנדרים בצריך עיון, מחמת קושיא זו שבהג"ה. ואם כן דברי רבינו בקונטרס אחרון נכונים על פי מ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' מאכלות אסורות). היינו מה שכתב בקונטרס אחרון לסמוך בהפסד מרובה על הרמב"ם וסיעתו, הוא לפי מה שהתיר הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות.
899. (כדלעיל הערה 126).
900. חולין שם (נראה שאף מוכר עצמו מותר באותן דמים ... שאם מכרן אין בהם כח לתפוס דמים באיסור ... וכן כתב ה"ר משה ב"ר מימון הספרדי ז"ל שהדמים מותרין).
901. כדלעיל (הערה 127).
902. כ"ה בדפוס ראשון, וכנראה קאי על קטע נוסף שהיה בפנים סי"ב, שנשמט בנוסח השו"ע הנדפס. ואולי הי' תוכנו: אבל אם מכר את החמץ לישראל לא קנהו הלוקח, אפילו אם משך את החמץ לרשותו, ולכן נחשבים הם דמי החמץ וחליפיו, ואסור לו ליהנות מהם. וזאת מוכיח מדברי בעל התרומות, שמי שלוה איסורי הנאה אינו חייב להחזירם למלוה. ודן בדבריו במשנה למלך, ומפרש דבריו במסקנתו, שהטעם הוא כיון שבשעה שנותן המעות חשיב כאילו באותה שעה מחליף. ומזה לומד המשנה למלך, שכך גם הלוקח אינו חייב לשלם למוכר, כי בשעה שמוכר לו לא קנהו הלוקח, כי אם בשעה שנותן המעות. ומזה לומד רבינו, שגם אם שילם לו, המעות אסורות למוכר, כיון שהם דמי וחליפי אסורי הנאה. ועוד מבאר הטעם למה שנתבאר בפנים, שדוקא אם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו, אזי נחשבים המעות והחליפין כמתנה בעלמא ומותרים. משא"כ אם נתן הנכרי את דמיו תחלה ואחר כך משך את החמץ, אין אומרים שהמעות הרי הן כמתנה בעלמא.
903. הלכה יד (נסתפקתי במוכר לחבירו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם, ונתחייב הלוקח לתת לו המעות, אי מצי המוכר להוציא ממנו המעות אי לא ... וראיתי להרב בעל התרומות ז"ל בשער מ"ו ח"ו שכתב ... עדיין [א]יכא לעיוני טובא בדברי הרב בעל התרומות הללו ... אם נאמר דטעמיה דבעל התרומות הוא משום דסבירא ליה, דכל זמן שלא לקח המעות לא חשיב כאילו כבר החליפן, ואף שכבר נתחייב הלוה בפרעון זה, מכל מקום בשעה שהוא פורע לו חשיב כאילו באותה שעה מחליפן ... וראיתי להרב בעל התרומות דכתב בסוף דבריו ... ערלה וכלאי הכרם עצמן וכיוצא בהם שהלוה לו מפירות בעין ... אין הלוה מתחייב בהן כלל, שאין זה נקרא ממונו שהרי הוא נאסר עליו, ולמה נכוף את זה להחזירו לו ע"כ. והנה מדברים אלו מוכח דאית ליה דאף שכבר נתחייב הלוה, מכל מקום בשעה שנותן המעות חשיב כאילו באותה שעה מחליף, ומשום הכי כתב דהיכא דהלוה לו הדברים האסורים בהנאה עצמן, דלכו"ע אינו חייב ליתן לו כלום, משום דחשיב כאילו באותה שעה מוכר לו איסורי הנאה דאסור לכו"ע ... ולפי זה בנידון דידן לכו"ע אינו חייב הלוקח ליתן לו כלום, לפי שאסור למוכר ליהנות מאיסורי הנאה).
904. שער מו ח"ו ס"ב (ערלה וכלאי הכרם עצמו וכיוצא בהן שהלוה לו מפירותיהם בעין ... אין הלוה מתחייב בהן כלל, שאין זה נקרא ממונו, שהרי הוא נאסר עליו, ולמה נכוף את זה להחזירו לו).
905. עתה בא לבאר הטעם למה שנתבאר בפנים, שדוקא אם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו, אזי נחשבים המעות והחליפין כמתנה בעלמא ומותרים. משא"כ אם נתן הנכרי את דמיו תחלה ואחר כך משך את החמץ, אין אומרים שהמעות הרי הן כמתנה בעלמא. כי בשעה שקיבל הישראל את המעות, לא ניתנו לו כמתנה, אלא כהלואה גמורה, עד שימשוך הנכרי את החמץ לרשותו, ולכן הרי הם נחשבים כדמי וחליפי החמץ, שאסור לו ליהנות מהם.
906. סעיף טו (הנותן דמי המטלטלים או מקצתן ... אם חזר בו המוכר ואמר ללוקח בא וטול את שלך, הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו, אפילו מאונסים גדולים). ולפום ריהטא הי' אפשר לפרש שיש למוכר דין שואל על המעות, אמנם נתבאר בב"י שם שמקורו מהרי"ף כו', שמפורש בהם שכל זמן שהלוקח אינו קונה את החפץ, יש למוכר דין לוה על המעות.
907. ב"מ פ"ד ל, א (מעשה דיהבו ליה זוזי אשומשמי, וקא הדר ביה, ואמר ליה לחבריה תא שקול זוזך דליכא שומשמי ... חזינן לרבינו האי גאון זצ"ל דכתב דאי בתורת דמים שקלינון לאנפוקינון ולמעבד בהו מאי דבעי מיחייב באחריותהון, דהוו להו כהלואה גביה, אפילו אמר ליה למרייהו תא שקול זוזך ולא אתי ואיתניסו מיחייב בהו).
908. הל' מכירה פ"ז ה"ג (הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו ... המוכר, הרי המעות ברשותו וחייב באחריותן, ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בוא וטול את שלך), לפירוש המ"מ שם (אחריות זה לפי דברי ההלכות הוא אפילו מאונסין גמורין, דהוה ליה גביה כהלואה גמורה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל).
909. ב"מ מט, א ד"ה ההוא גברא (ואסכימו רבינו האיי גאון ז"ל ורבינו הגדול ז"ל ... דבכי ההוא מעשה מוכר מחייב באחריותן דכהלואה נינהו גביה, דהא להכי יהבינהו ניהליה ... ולי נראה כדברי הגאונים ז"ל דודאי בתורת דמים הם בידו ומותר להשתמש בהם, וכיון דשניהם על דעת כן עשו חייב הוא באונסין מעתה).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 70 עמודים.