ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)תלה דין מי שלא בדק בליל י"ד

תלה דין מי שלא בדק בליל י"ד

ובו ד' סעיפים

בדיקה ביום י"ד

א מי ¹²⁴⁰ ששכח או הזיד ¹²⁴¹ ולא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד ¹²⁴² , לאור הנר ¹²⁴³ , ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ ¹²⁴⁴ .

ואחר הבדיקה יבטל אם עדיין לא הגיע שעה ששית ¹²⁴⁵ :

בדיקה בתוך הפסח

ב עבר כל יום י"ד ולא בדק, יבדוק בתוך הפסח ¹²⁴⁶ לאור הנר ¹²⁴⁷ , דהיינו מתחלת ליל ט"ו ¹²⁴⁸ עד סוף יו"ט האחרון ¹²⁴⁹ , שהוא יום אחד בארץ ישראל ובגולה ב' ימים, חייב הוא לבדוק (מיד באותה שעה שנזכר, עי' סי' תל"א ¹²⁵⁰ ) ככל משפטי הבדיקה ¹²⁵¹ שנתבאר סימן תל"ג.

וקודם (א) הבדיקה חייב לברך על ביעור חמץ ¹²⁵² , אפילו אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח ¹²⁵³ , שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום מדברי סופרים חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו ולבערו מן העולם לגמרי.

שחששו חכמים אם לא יבדוק ויחפש אחריו לבערו שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו ¹²⁵⁴ .

אבל בשעה שהוא מחפש אחריו, אף אם ימצאנו לא ישכח ויאכלנו, שהרי כל עצמו אינו מחזר אחריו אלא כדי לבערו מן העולם ואיך ישכח איסורו ויאכלנו ¹²⁵⁵ :

ג וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו, בין ביום טוב הראשון בין ביום טוב האחרון ¹²⁵⁶ , אפילו ביום טוב האחרון של גליות ¹²⁵⁷ , ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו אלא יכפה עליו כלי ¹²⁵⁸ עד הערב, כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבוא לאכול ממנו ¹²⁵⁹ , ולערב יבערנו, כמו שיתבאר בסי' תמ"ו ¹²⁶⁰ . עיי"ש כל פרטי דין זה.

(אבל בשבת שבתוך הפסח לא יבדוק כלל ¹²⁶¹ , שאין בדיקה אלא לאור הנר ¹²⁶² , ובשבת אסור לטלטל את הנר. עי' סי' תמ"ד ¹²⁶³ ):

בדיקה אחר הפסח

ד עבר כל הרגל ולא בדק, חייב לבדוק לאחר הרגל ¹²⁶⁴ לאור הנר ¹²⁶⁵ , כדי לבער ¹²⁶⁶ (מן העולם לגמרי ע"ד שיתבאר בסי' תמ"ה ¹²⁶⁷ ) כל חמץ שימצא בבדיקתו, שהוא אסור בהנאה ¹²⁶⁸ משום שעבר עליו הפסח כמו שיתבאר בסי' תמ"ח ¹²⁶⁹ , ואם לא יבדוק ויחפש אחריו כדי לבערו יש לחוש שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו ¹²⁷⁰ .

ועל בדיקה שלאחר הרגל לא יברך כלום ¹²⁷¹ , כי איך יברך וצונו על ביעור חמץ והרי הוא אוכל חמץ ¹²⁷² , ומה שהוא מצווה ומחוייב לבער חמץ זה שעבר עליו הפסח אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבא לאכלו, אבל הביעור הזה מצד עצמו אין בו מצוה כלל, שהרי אף אם משהה אותו בביתו ואינו מבערו אינו עובר על שהייה זו מצד עצמה בבל יראה ובבל ימצא אפילו מדברי סופרים, אלא שנקרא עובר על דברי חכמים שאסרו לשהותו שלא יבא לידי מכשול אכילה, אבל אם לא היינו חוששין שיבא לידי מכשול אין בשהייה זו מצד עצמה איסור כלל, ולכך אין לברך על ביעור זה ¹²⁷³ (כמו שהממית עופות שנדרסו, שאסור להשהותן משום חשש תקלה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' נ"ז ¹²⁷⁴ , ואין מברך על ביעורן מביתו).

מה שאין כן כשהוא בודק ומבער בתוך הפסח, שאז יש בביעור מצוה מצד עצמו שנאמר ¹²⁷⁵ תשביתו שאור מבתיכם, ואם אינו מבערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ¹²⁷⁶ .

ואף אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום (ב) מטעמים ידועים ¹²⁷⁷ , הרי חמץ זה כאלו לא נתבטל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, וגם יש בו מצות תשביתו מדברי סופרים, ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ ¹²⁷⁸ :

קונטרס אחרון

(א) וקודם הבדיקה חייב לברך כו' אפילו אם כבר ביטל כו'. אף שהט"ז ¹²⁷⁹ מסתפק בזה, אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המ"א ¹²⁸⁰ והחק יעקב ¹²⁸¹ . והלכך לא שייך כאן ספק ברכות להקל ¹²⁸² , ועוד שהמה הרבים ¹²⁸³ :

(ב) מטעמים ידועים כו'. עי' במ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו ¹²⁸⁴ . ועי' במ"ש בסי' תמ"ו ¹²⁸⁵ .

כתב ¹²⁸⁶ החק יעקב ¹²⁸⁷ מי שלא ביער חמצו ומת לאחר שהגיע זמן איסורו, אין היורשים מחויבים לבערו מעיקר הדין [ומכל מקום טוב לבערו, כיון שכבר נאסר בהנאה, ולמה להם לקיימו, אך שאין לברך על הבדיקה וביעור, כיון שאינן מחוייבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם].

עיין שם שהביא ראיה מהמפקיר עבדו ומת וכו' ואיסורא לבריה לא מורית ¹²⁸⁸ , ואף על גב דלית הלכתא כאמימר ¹²⁸⁹ , מכל מקום התם היינו מדרבנן בעלמא כמ"ש הרא"ש שם ¹²⁹⁰ , ודלא כדעת הרי"ף שם ¹²⁹¹ .

ולא העתקתי דבריו לפי שאין דמיונו ¹²⁹² עולה יפה כמו שיתבאר, והם שמות שוין וגופין מחולקין ¹²⁹³ דוק ותשכח.

ואף לפי דמיונו לא קיי"ל הכי, שהרי הרשב"א בחידושיו ¹²⁹⁴ , והב"י ביו"ד סי' רס"ז ¹²⁹⁵ , כתבו כדעת הרי"ף דאיסורא מוריש לבנו. וכן הוא בדרישה שם ¹²⁹⁶ . וכן הוא שיטת הטוש"ע שם ¹²⁹⁷ , דמדאורייתא צריך גט שחרור ולא מדרבנן כדעת הרא"ש ¹²⁹⁸ . וכן בדין ¹²⁹⁹ שבשל תורה הלך אחר המחמיר ¹³⁰⁰ .

ולפי דעת החק יעקב הדין כן בכל שאר איסורי הנאה דאיסורא לא מורית ¹³⁰¹ . גם למ"ש ¹³⁰² החק יעקב ועוד משום דחמץ אינו ברשותו כו' [דהא דחמץ אינו ברשותו של אדם היינו משום דאסור לו ליהנות ממנו, כמשמעות הגמרא פסחים דף ו' ¹³⁰³ , וכפי' רש"י בב"ק דף כ"ט ¹³⁰⁴ עיי"ש].

וזהו הפך הגמרא בקדושין דף י"ז ע"ב ¹³⁰⁵ , דאי ירושת הגר דאורייתא אסור לו ליטול מעות חליפי ע"ז שביד (אחיו) הנכרי, לפי שמיד במיתת אביו זכה הוא בע"ז מדין ירושה, עיי"ש בפירש"י ¹³⁰⁶ [והביאוהו הרמב"ם ור"ש ורע"ב לפסק הלכה, בפרק ו' דדמאי ¹³⁰⁷ עיי"ש].

ואין לדחות שהנכרי אביו היה מותר לו ליהנות מע"ז ואינו מוזהר אלא לעבדה ¹³⁰⁸ . שהרי בש"ך לי"ד סי' קמ"ו ¹³⁰⁹ פסק כן גם במומר שמת והניח בן ישראל ונכרי.

ואין לומר דכוונת הש"ך משום איסור רוצה בקיומו ¹³¹⁰ . חדא דאיסור זה לא נזכר כלל בדבריו, ולא בטוש"ע באותו סימן ¹³¹¹ . ותו דלא הוה ליה למימר דירושת הגר דרבנן. דאפילו אם היה דאורייתא התירו לו להיות רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יחזור לסורו ¹³¹² , ובגמרא לא אמרו כן בפ"ה דע"ז ¹³¹³ , אלא בקידושין דף י"ז ע"ב, ומשום איסור חליפין ¹³¹⁴ ודו"ק.

[ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו ¹³¹⁵ , הרי גם ע"ז מוזהר עליה לבערה כמ"ש הרמב"ם ¹³¹⁶ וטוש"ע סימן קמ"ו ¹³¹⁷ . ועוד דמשמעות הגמרא ורש"י דלא תלי אלא באיסור הנאה ¹³¹⁸ ].

ותו ¹³¹⁹ כיון דכל איסורי הנאה אינן הפקר גמור, אם כן לא דמי כלל לעבד שהפקירו שאין לו בו שום צד ממון, לכך אינו יכול להוריש כי מה יוריש, אבל חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה, ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסח ¹³²⁰ , היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו, כמו שכתבו התוס' ריש פ"ק דחולין ¹³²¹ .

ולשיטת רש"י שם ¹³²² , משום דמדרבנן אסור למוכר עצמו, אם כן לאו מידי חסריה, וכדפירש רש"י בפסחים דף ל"א סוף ע"ב ¹³²³ . אבל על כל פנים ¹³²⁴ אינו הפקר גמור, עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים ¹³²⁵ . דאם לא כן למה ליה לרש"י למימר דלאו מידי חסריה, תיפוק ליה דהפקרא הוא, וכל תרומה שהפקירה כהן ואכלה זר במזיד פשיטא דפטור מכלום.

וכן מצינו בהדיא בפסחים דף ו' ע"ב ולא מצי מבטיל ליה ¹³²⁶ , משמע דאי הוה מצי הוה מועיל. ואי בלאו הכי נמי הפקר גמור הוא עד שאין בניו יכולין לירשו, ואפילו הכי עשאו הכתוב כו', אם כן כשיפקירנו מה מועיל. אלא על כרחך כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו', ועכשיו שאינו הפקר אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי.

ואם כן לא דמי כלל לעבד שהפקירו הפקר גמור, ואפשר שבניו יורשים החמץ, דירושה ממילא הוא ¹³²⁷ , וחיילא על כל מה ששם אביו נקרא עליו, אף שאין לו זכות בגופו. אבל אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה, כיון שאין לו שום זכות בגופו ¹³²⁸ . אף שהוא שלו, ואין אחר יכול להוציא מידו בעל כרחו, כמו שנתבאר ¹³²⁹ .

[ואין לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ¹³³⁰ . דהא ירושה בעל כרחו חיילא, ואף אם אומר איני חפץ בה לא אמר כלום, אלא אם כן אומר לאשתו בעודה ארוסה, וכמ"ש בטוש"ע אה"ע סימן צ"ב ¹³³¹ . עיי"ש בב"י לדעת הרמב"ן ¹³³² ורשב"א ¹³³³ ורא"ש ¹³³⁴ ומגיד משנה ¹³³⁵ ].

וכדמשמע בהדיא בריש פרק ו' דכריתות ¹³³⁶ , דדוקא משום דמיאש מהשור כשנגמר דינו ¹³³⁷ נעשה הפקר, אבל מחמת שהוא אסור בהנאה לא נפקע שם הבעלים ממנו ¹³³⁸ . ודוקא כשהוזמו עדיו מועיל יאוש בעלים, דנמצא למפרע היה מותר בהנאה ויכול להפקירו. אבל בחמץ שאין לו זכות בגופו אלא שעשאו הכתוב כו' לא מהני יאוש ¹³³⁹ .

וכן מצאתי ¹³⁴⁰ בפ' הגוזל דף צ"ח ע"ב ¹³⁴¹ עיין שם ודוק. וכן מצאתי בפרק מרובה דף ס"ו ע"ב, כיון דמטא זמן איסורא ודאי מיאש כו' ¹³⁴² . ואפילו הכי עשאו הכתוב כו'.

ועוד דלפי דעת החק יעקב, ישראל שהיה לו ע"ז ומת יועיל לו ביטול, דאיסורא לא מורית לבריה, וכיון דמית פקע איסורא דישראל ונעשית ע"ז של הפקר, ויבטלנה נכרי קודם שיזכו בה היורשים ¹³⁴³ , ולא אשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי ¹³⁴⁴ , ואדרבה איפכא יש לדקדק ממ"ש הב"י בי"ד ריש סימן קמ"ו ¹³⁴⁵ והש"ך שם ¹³⁴⁶ .

וליכא לדמויי לטובת הנאה דאיכא למ"ד ¹³⁴⁷ דאינה ממון להורישם לבניו. דהתם גוף המעשר אינו שלו כלל, אבל הכא גוף החמץ שלו, אלא שאין לו זכות ליהנות ממנו.

ולפי דעת החק יעקב, מי שהיה לו אחד מאיסורי הנאה הצריכים ביעור ומת, ובא אחר וביערו, אין חייב ליתן עשרה זהובים לבנו ¹³⁴⁸ [חסר איזו שיטות בהעתק מחמת שנטשטש גוף הכתב ¹³⁴⁹ ]:

הערות

1240. ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) בדיקה ביום י"ד (ס"א). (ב) בדיקה בתוך הפסח (ס"ב-ג). (ג) בדיקה אחר הפסח (ס"ד).
1241. רמב"ם פ"ג ה"ה (מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר בודק ארבעה עשר בשחרית).
1242. משנה דף י , ב (לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד). טור ושו"ע (לא בדק בליל י"ד יבדוק ביום י"ד).
1243. ירושלמי פ"א ריש ה"א (אם לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד, וצריך לבדוק לאור הנר). שו"ע רס"י תלג (כשבודק ביום ארבעה עשר לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר). וכדלעיל סי' תלג ס"א (אם עבר ולא בדק בליל י"ד, וחייב הוא לבדוק ביום י"ד כמו שיתבאר בסי' תל"ה, לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר, שאור הנר יפה לבדיקה וחיפוש במחבואות בחורים ובסדקים). וראה גם לקמן ריש ס"ב, סוף ס"ג, וריש ס"ד (שכל פעם שבודקים ביום, צריך לבדוק לאור הנר).
1244. רמב"ם פ"ג ה"ו (כשבודק החמץ בלילי ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל, מברך קודם שיתחיל לבדוק ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ).
1245. רמב"ם שם ה"ז (וכשגומר לבדוק, אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות, צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו).
1246. משנה שם (לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד). טור ושו"ע (לא בדק כל יום ארבעה עשר יבדוק בתוך הפסח).
1247. ח"י ס"ק א (והיינו לאור הנר. וכן כל הבדיקות אפילו לאחר הפסח, ושלא לחלק בין בדיקה לבדיקה). וראה גם לעיל ס"א, וש"נ.
1248. אף שהוא יום טוב (ראה לקמן ס"ג). ט"ז ס"ק א (נראה דאפילו ביום טוב עצמו יבדוק). מ"א ס"ק א (משמע דאפילו ביום טוב עצמו בודק ... וכן כתב הט"ז). ח"י ס"ק ג (ואפילו ביום טוב עצמו בודק ... כן הסכמת הט"ז והמ"א). הובאו שלשה מקורות אלו לעיל (סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ג).
1249. מ"א סוף ס"ק א (ונראה לי דאפילו ביום האחרון של פסח צריך (לבדוק) [לברך]).
1250. ס"א (עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך, בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ), ונתבאר בהערות שם (הערה 6). ובסוף סעיף ה (ומי ששכח ולא בדק בליל ארבעה עשר, ונזכר ביום ארבעה עשר, הרי הוא אסור בכל הדברים הללו עד שיבדוק). ובסי' תלד ס"ו (שמא ישהה מעט ... ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא). ונתבאר בהערות שם (הערה 35). וראה לעיל (סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ג), שמכאן יש להוכיח, שאם אינו בודק עובר עליו מן התורה, כי "אם אינו עובר מן התורה על חמץ שאינו ידועה לו, אם כן ממה נפשך לא יבדוק ביום טוב, אם לא ימצא כלום בבדיקתו אין צריך לבדוק, ואם ימצא יעבור עליו מן התורה ... אם ישהה מעט קודם שיבערנו ... אלא ודאי דאף שלא מצאו עובר עליו אם ישנו ברשותו". והיינו שעובר על כל רגע ורגע שאינו בודק ומבער החמץ מן העולם, ולכן "חייב הוא לבדוק מיד באותה שעה שנזכר". וכל זה הוא כשנזכר אחר שהגיע זמן איסורו, משא"כ אם נזכר ביום י"ד בבוקר לפני זמן איסורו, או שנזכר באמצא ליל י"ד, לא נתפרש לעיל ס"א שצריך לבדוק "מיד באותה שעה שנזכר". וראה "שאילת חיים" ע' פב.
1251. פר"ח ס"א (ודע דכל בדיקה האמורה בכאן היא בכל פרטי בדיקה המוזכרים בסימן תל"ג).
1252. רמב"ם פ"ג ה"ו (כשבודק החמץ ... בתוך הרגל, מברך קודם שיתחיל לבדוק ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ).
1253. מ"א סי' תמו ס"ק א (נראה לי דיברך על ביעור חמץ אף על פי שכבר ביטל, מכל מקום מברך על תקנת חכמים). ח"י כאן ס"ק ה (על הבדיקה שבתוך הפסח צריך לברך ... ואף על פי שביטל גם כן, דאז שוב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, אפילו הכי צריך לברך עכ"פ, כיון שמצוה עליו לבערה, אף שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא ... ודלא כט"ז שמסתפק בזה). והביא לזה כמה הוכחות. וקיי"ל כמ"א וח"י, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א (אף שהט"ז מסתפק בזה, אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המ"א והחק יעקב). וכן הוא לקמן רס"י תמו (ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד). ומכל מקום יש חילוק בין שתי הלכות אלו, שכאן מיירי שעדיין לא בדק ולא בירך, ואילו שם מיירי שכבר בדק ובירך, וכדלקמן שם (ואע"פ שכבר בירך על ביעור חמץ בליל י"ד, ובברכה זו נפטר מלברך על ביעור ביום י"ד). ובזה מסתפק גם המ"א כאן ס"ק ב (ואם מצא חמץ בביתו צ"ע אם יברך עליו, כיון שבטלו קודם פסח, וכבר קיום תקנת חכמים בבדיקה). אך מכל מקום מסיק המ"א לקמן סי' תמו ס"ק א (נראה לי דיברך על ביעור חמץ, אף על פי שכבר ביטל מכל מקום מברך על תקנת חכמים). וכל זה בתוך הפסח, משא"כ אחר הפסח יבדוק בלא ברכה. וטעם החילוק בינם יתבאר לקמן ס"ד.
1254. שהוא הטעם הב' דלעיל סי' תלא ס"ד (ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך, הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם ... ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ... הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו). והיינו שמשני הטעמים הנ"ל "חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל" (כאמור לעיל שם ס"ג). אלא שכאן אנו דנים בעיקר טעם הבדיקה בתוך הפסח, "שחששו חכמים אם לא יבדוק ויחפש אחריו לבערו שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו". אבל הטעם שצריך לברך הוא כדלקמן סוף ס"ד (כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום מטעמים ידועים, הרי חמץ זה כאלו לא נתבטל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, וגם יש בו מצות תשביתו מדברי סופרים, ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ).
1255. גמרא דף יא (הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה). מ"א ס"ק א (והא דלא גזרינן שמא כשימצאנו יאכל ממנו, משום דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו ואם כן האיך יאכל ממנו). וראה גם לקמן סי' תמד סי"ג (ליגע בו בידיו אסור אפילו חל ערב פסח בימות החול אלא בשעה שמתעסק בו לבערו מן העולם). סי' תמו ס"ז (ואין לחוש שמא ישכח ויאכלנה, כיון שכל עצמו אינו מתעסק בו אלא כדי לבערו מן העולם, היאך ישכח ויאכלנה). סי' תנא ס"ג (ואין חוששין שמא ישכח ויאכל מהחמץ בשעה שנוגע בו ... מטעם שנתבאר בסי' תל"ה).
1256. היינו בשביעי של פסח. הסברא לחלק בין יום טוב הראשון לבין יום טוב האחרון, מובא לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב (המ"א נתן עוד טעם אחר ... אינו עולה יפה לשביעי של פסח, דאם לא יבערנו בו ביום לא יקיים עוד העשה, אף אם יבערנו אחר הפסח). אמנם רבינו חלק עליו שם (וכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמרי, וכ"כ באלי' זוטא, שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח, וכמדומה שכן נוהגין עכשיו. ולכן לא העתקתי כלל דין זה, כי שב ואל תעשה עדיף במקום שיש מחלוקת בין אחרונים, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים). והיינו שהמסקנא היא שגם בשביעי של פסח יכפה עליו כלי.
1257. היינו באחרון של פסח. ויתבאר לקמן (הערה 21).
1258. מימרא דרב יהודה אמר רב דף [ו] ע"א (אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי). מ"א ס"ק א (ואם ימצא ביום טוב יכפה עליו כלי). ח"י ס"ק ג (אע"פ שאינו יכול לשרפו ביום טוב, מכל מקום יכול לכפות עליו כלי עד מוצאי יום טוב).
1259. רש"י (משום שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי), ותוס' שם ד"ה כופה (משום דילמא אתי למיכליה).
1260. סעיף ה-ו (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב או בשבת ... שנתחמץ בפסח, הרי זה מבערו אפילו ביום טוב, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ... ויש חולקין על זה ואומרים דאפילו נתחמצה בפסח לא יבערנה ביום טוב ... אלא כופה עליו כלי עד הערב ... יש להחמיר כסברא האחרונה ... במה דברים אמורים ביום טוב ראשון שהוא מן התורה, אבל ביום טוב שני של גליות שאינו אלא מדברי סופרים, יש לסמוך על סברא הראשונה, כשנתחמצה בתוך הפסח ויש בה כזית, שעובר בבל יראה ובל ימצא מן התורה); משא"כ באחרון של פסח, שאינו עובר עליו מן התורה, יכפה עליו כלי עד הערב, ולערב יבערנו. יוצא אם כן, שמה שאמרו לכפות עליו כלי ביום טוב, היינו ביום טוב ראשון, בשביעי ובאחרון של פסח (ביום טוב הראשון, בין ביום טוב האחרון, אפילו ביום טוב האחרון של גליות); משא"כ ביום טוב שני של פסח, יכול לבערו.
1261. ראה הגהות על שו"ע הל' פסח.
1262. כדלעיל ס"א-ב, וש"נ.
1263. סעיף א (י"ד בניסן שחל להיות בשבת, כיון שאי אפשר לבדוק בליל שבת, שהרי אסור לטלטל את הנר לבדוק לאורו, וגם ביום אי אפשר לבדוק כמו שנתבאר בסי' תל"ג, לפיכך מקדימין הכל לבדוק בליל ששי, שהוא ליל י"ג).
1264. משנה דף י , ב (לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחר המועד). טור ושו"ע (לא בדק בתוך הפסח, יבדוק לאחר הפסח).
1265. רוקח סי' רסז (לא בדק בתוך מועד יבדוק לאחר המועד, הכל בנר, אפילו ביום). הובא בב"ח בסוף הסימן, ובט"ז סוף הסימן.
1266. רמב"ם פ"ג ה"ה (עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, מפני שהוא אסור בהנייה).
1267. סעיף ג ואילך (צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר). שם מיירי בפסח, שיש עליו איסור בל יראה ובל ימצא. וכאן שמיירי בביעור שלאחר הפסח, שאין בו אלא חשש שמא ישכח ויאכלנו, מבואר במשנה סוף תמורה (אלו הן הנקברין ... ואלו הן הנשרפין). וראה מראי מקומות וציונים.
1268. רמב"ם שם. טור ושו"ע (לא בדק בתוך הפסח יבדוק לאחר הפסח, כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח, שהוא אסור בהנאה). וראה ח"י ס"ק ד (מלשון זה משמע דדוקא מטעם חומרא זו שהוא אסור בהנאה, על כן החמירו לבדקו ולבערו בחמץ דלא בדילי מינה כולי שתא, מה שאין כן אלו היה מותר בהנאה, אף שאסור באכילה לא היה צריכין לבדקו ולבערו ... רק שיעשה היכר שלא יבא לאכלו או למכרו לעממין. וכל זה פשוט ומוסכם מהפוסקים).
1269. סעיף א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל).
1270. תוס' שם ד"ה ואם (כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו).
1271. רמב"ם פ"ג ה"ו (ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך). טור ושו"ע (ועל הבדיקה שלאחר הפסח לא יברך).
1272. מגיד משנה שם (ומה שכתב כשבודק לאחר הפסח אינו מברך, הם דברי רבינו ראויין אליו, דודאי אין לברך בבדיקה שלאחר הפסח, שהרי בכל אותו זמן הוא אוכל חמץ, ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר, ואם כן היאך יברך על ביעור חמץ. אבל בתוך הרגל שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך, ודבר ברור הוא זה). והיינו שלשון הברכה "על ביעור חמץ" אינו שייך כאן, כיון שהוא אוכל חמץ. כסף משנה שם (ולא נהירא דהא שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. לכך יש לומר ... כיון שאינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו). והיינו שאין לברך על ביעור שאין בו מצוה מצד עצמו. מ"א ס"ק ב (לא יברך, כיון שמותר להשהותו, ואף באכילה אינו אסור אלא משום קנסא, ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ המותר לכן לא יברך (מ"מ וכ"מ)). פרי מגדים (א"א ס"ק ב): "הרכיב דברי המגיד משנה והכסף משנה". וכן כאן הרכיב רבינו את שני הטעמים יחד. וראה לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א (דאין צריך לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה ... וכ"מ בהדיא במ"מ, שהעתיקו האחרונים לפסק הלכה בסי' תל"ה), היינו שמפרש כן גם בדברי המ"מ.
1273. ראה גם לקמן תמב ס"ז (אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד ... אין צריך לבערו מן התורה שהרי נאמר לא יראה לך וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך ... ומכל מקום מדברי סופרים אסור לקיימו בפסח ... ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי אבל לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה, לא שייך לברך על מצות ביעור). ושם סי"ג (כיון שמדברי סופרים אסור לאכלם בתוך הפסח, חייב גם כן לבערם בערב פסח, גזירה שמא ישכח ויאכל מהם בפסח. ואם שכח ולא ביער בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערם מן העולם לגמרי (אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה)). ושם ס"כ (חמץ נוקשה ... הצריכו גם כן לבערו בערב פסח גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח ... ואם שכח ולא ביערו בערב פסח, ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי, אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה). וסי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א (כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה, והרי זה דומה לממית עופות הנדרסים שאסור למוכרן ולהשהותן משום תקלה כמ"ש ביו"ד סוף סי' נ"ז, ופשיטא שאין לברך על זה).
1274. ראה שו"ע שם סעיף כ (אם רבים הם הנדרסים, אסור להשהותם י"ב חדש, כדי שלא יבא לידי תקלה). וראה לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א. * כאן נתבאר החילוק בין עופות שנדרסו שאסור להשהותם משום חשש תקלה, לבין חמץ בפסח שמלבד זאת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ומצות תשביתו. אמנם גם בתערובת משהו חמץ, שאין בו משום בל יראה ובל ימצא ומצות תשביתו, מכל יש חילוק בינו לבין עופות שנדרסו, כדלקמן סי' תמז ס"א (ואע"פ שכל מאכלות אסורות מותר להשהותן זמן מועט כמו חודש או שני חדשים, ואין חוששין שמא ישכח ויאכלנו, כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז, מכל מקום חמץ כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש יותר לשכחה, ולפיכך החמירו בו חומרות הרבה, וגדרו כמה גדרים כדי להתרחק ממנו, ולכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורי תורה).
1275. בא יב, טו.
1276. מגיד משנה פ"ג ה"ו (אבל בתוך הרגל שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך). כסף משנה שם (אבל בתוך הרגל שכל שעה שמשהא אותו עובר עליו שייך לברך). לבוש (אבל בתוך הרגל, שהוא מצוה דתשביתו, ושלא יראה שום חמץ ברשותו, ודאי יש לברך על המצוה). וראה מראי מקומות וציונים.
1277. הם שני הטעמים דלעיל סי' תלא ס"ד (ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך, הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם ... ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ... הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו).
1278. וכן הוא לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א (ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח, אע"פ שביטלו, ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו כמ"ש התוס' ריש פרק קמא, היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה, וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן). ואף שנתבאר לעיל ס"ב, שטעם חיוב הבדיקה בתוך הפסח הוא "שחששו חכמים אם לא יבדוק ויחפש אחריו לבערו שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו". וכן הוא לקמן סי' תמו ס"א (חייב לבערו מדברי סופרים שמא ישכח ויאכלנה, וחייב לברך כמו שמברכין על כל מצות מדברי סופרים). והרי נתבאר כאן שאין מברכים על הביעור שהוא מחשש תקלה שמא יבוא לאכלו. הנה טעם זה נתפרש כיון שזהו עיקר טעם חיוב הבדיקה והביעור מדברי סופרים, כמבואר לעיל סי' תלג סי"ט (עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח), וס"ל (עיקר גזירת חכמים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ, אינה אלא כדי שלא ישכח ויבא לאכול ממנו בפסח). ומכל מקום אחרי שהצריכו חכמים לבדוק, גזרו חכמים שהביטול אינו מועיל, מהטעם שנתבאר לעיל סי' תלא ס"ד (ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום), "ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ". ונתבאר לעיל סי' תלא (הערה 49).
1279. ס"ק ב (כתב במגיד משנה ... בתוך הרגל שהוא מצוה שלא יראה חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך עכ"ל. ולפי זה נראה דאם ביטל קודם הפסח ובא בתוך הפסח לא יברך על הבדיקה ... אלא דיש לומר כיון דאינו אוכל חמץ כלל הוה הבדיקה חיובית מחמת איסור אכילה, וספק דבריהם להקל).
1280. ס"ק ב ("ואם מצא חמץ בביתו צ"ע אם יברך עליו, כיון שבטלו קודם פסח וכבר קיום תקנת חכמים בבדיקה", משא"כ אם עדיין לא בדק, בודאי יברך בבדיקתו בפסח), וסי' תמו ס"ק א (על מ"ש בשו"ע שם: "המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד", כתב המ"א: "נראה לי דיברך על ביעור חמץ, אף על פי שכבר ביטל, מכל מקום מברך על תקנת חכמים").
1281. ס"ק ה (על הבדיקה שבתוך הפסח צריך לברך ... ואף על פי שביטל גם כן, דאז שוב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, אפילו הכי צריך לברך עכ"פ, כיון שמצוה עליו לבערה, אף שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא ... ודלא כט"ז שמסתפק בזה).
1282. דאף שהט"ז עצמו כתב "וספק דבריהם להקל", זהו רק לדידי' שהוא מסתפק בזה, אבל אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המ"א וח"י. וכן הוא לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק טז (ובמצויין שם בהערה 580). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב.
1283. דביחיד ורבים אין אומרים ספק ברכות להקל. ראה שדי חמד מערכת ברכות סי' א סי"ח אות ד.
1284. "כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא, וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור, אם כן הוה ליה כאלו עבר אדאורייתא".
1285. קונטרס אחרון ס"ק א (ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח, אע"פ שביטלו, ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו כמ"ש התוס' ריש פרק קמא, היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה, וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן).
1286. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: החק יעקב כתב שמי שלא ביער חמצו ומת לאחר שהגיע זמן איסורו, אין החמץ עובר בירושה לבניו, עד שיהיו חייבים לבערו. ובקונטרס אחרון שלפנינו מבאר רבינו את הטעמים שלא העתיק את דבריו אלה: (א) עיקר לימודו מדין המפקיר עבדו ומת, שאין בידי בניו להתירו בבנות ישראל, דאיסורא לבריה לא מורית. אבל שם קיי"ל דאיסורא מורית לבריה מן התורה, ויכולים בניו לכתוב לו גט חירות. (ב) החק יעקב מוכיח מדין אישות לדין אסורי הנאה, שאין אדם מורישו לבניו. אבל קיי"ל שגר או מומר שמת זכו בניו בע"ז מדין ירושה. ושלכן אין הביטול מועיל בו. (ג) בכל אופן אין החמץ דומה לדין המפקיר עבדו, דקיי"ל שהחמץ יש לו בו צד ממון, ואין ליטלו ממנו בעל כרחו; אלא שאין לו דמים, כיון שלכתחלה אסור למכרו, ולאו מידי חסריה. ואם כן שייכת בו ירושה. (ד) מהא דאמרינן דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטיל ליה, משמע שאין החמץ הפקר גמור, אלא שאין לו זכות בגופו, עד כדי שיהא בידו לבטלו ולהפקירו. אבל מכל מקום אפשר שירושה מועלת בו, כיון שהיא ממילא. (ה) גם בשור הנסקל שאסור בהנאה קיי"ל שאינו הפקר גמור. ואף שמיד שנגמר דינו נתייאשו הבעלים ממנו, מכל מקום אין היאוש מועיל כשהוא אסור בהנאה, עד שיוזמו עדיו. (ו) אף שאיסורא לא ניחא ליה דליקני, ירושה בעל כרחו חיילא. (ז) אף שטובת הנאה אינה ממון להורישם לבניו, הכא גוף החמץ שלו, ומורישו לבניו. (ח) כיון שהחמץ הוא של הבן, הרי מצות הביעור היא שלו, ואם בא אחר וביערו חייב ליתן לו עשרה זהובים. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' ריא ואילך.
1287. ס"ק ב (צריך עיון במי שלא בדק חמץ קודם זמן איסורו ומת, אי על היורשין מוטל לבדוק ולבער, או נימא דאיסורא לבריה לא מורית, וכדאמר אמימר בגיטין דף מ' [ע"א] גבי המפקיר עבדו ומת, יעו"ש. ואף על גב דלית הלכתא כאמימר התם, מכל מקום היינו מדרבנן בעלמא, וכמו שכתב הרא"ש שם [פ"ד סי' כט], ודלא כדעת הרי"ף שם [כא, א] עיי"ש. ועוד, דחמץ גופיה חידוש הוא, שאינו ברשותיה ועשהו הכתוב כאילו הוא ברשותיה להתחייב עליה, כדאיתא פרק קמא דפסחים [ו, ב] ובבבא קמא [כט, ב], אם כן אין לך אלא חידושו, ושלא לחייב היורשים ... ומכל מקום טוב לבערו, כיון שכבר נאסר בהנאה, ולמה להם לקיימו. אך שאין לברך על הבדיקה וביעור, כיון שאינם מחויבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם, נראה לי).
1288. גיטין מ, א (אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה, מאי טעמא גופיה לא קני ליה, איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית).
1289. אלא כרבינא, וכדאמרינן התם (ההוא דסקרתא (קריה) דעבדי (של ישראל) דאזדבן לעובד כוכבים, כלו מרוותא בתראי (עובדי כוכבים), אתו (העבדים) לקמיה דרבינא (להתירן בבנות ישראל), אמר להו זילו אהדרו אבני מרוותא קמאי (ובקשו מהם) ויכתבו לכו גיטא דחרותא ... והלכתא כרבינא).
1290. גיטין פ"ד סכ"ט (למה להו גיטא דחירותא תיפוק ליה דמיתת האדון מוציאתו לחירות, כיון דלא נשאר עליהן רק איסור ... מדרבנן בעלמא הצריכום גט שחרור). הרי קיי"ל (לדעת הרא"ש) שעכ"פ מדאורייתא אינו מוריש איסורא לבריה.
1291. כא, א (אמר אמימר המפקיר עבדו ומת ... ואיסורא לבריה לא מורית, וליתא לדאמימר ... והלכתא כרבינא). וכתב על זה הרא"ש (שם): "אבל רב אלפס סובר דאיסורא לבניה קא מורית וצריך גט ... הא דפריך לעיל מאמימר אינו משמע כדבריו".
1292. שמדמה ירושת אסורי הנאה (שיתבאר לקמן שיש לבעלים בהם ממון), לירושת עבד שהפקירו בעליו (שנשאר בו רק איסור, ולא ממון).
1293. על פי קידושין עז, ב. וכריתות ב, ב. טו, א (שמות מוחלקים ... גופים מוחלקים).
1294. גטין מ, א ד"ה אמר אמימר (וקי"ל כרבינא דאמר יש לו תקנה, דאדם מוריש איסורא לבניה).
1295. ד"ה וגר שמת (ישראל דמפקיר עבדו, איסור דפש ליה גביה יכול להורישו לבניו, ולפיכך צריך גט שחרור מן היורשין).
1296. ס"ק קכא (דאיסור עבדות דפש ליה גביה הוריש לבניו).
1297. סעיף סד (המפקיר עבדו, יצא לחירות וצריך גט שחרור. ואם מת קודם ששחררו, היורש כותב לו גט שחרור). ואף שאפשר לפרש כהרא"ש שהוא מדרבנן, מכל מקום כבר הובא מהב"י שאינו סובר כן, הרי שהאמור בשו"ע פירושו שמוריש איסורא לבניו.
1298. וכן השיב עליו גם באליה רבה ס"ק ב (כתב חק יעקב ... וצ"ע דרשב"א בחידושיו ור"ן פסקו כרי"ף דאדם מוריש איסורא לבריה, וכ"מ מפרש"י, וב"י ליו"ד סימן רס"ז). הובא בשארית יהודה או"ח סי' כז (ועיין באליה רבה שדחה גם כן ראית החק יעקב).
1299. שכן צריך לפסוק גם לענין חמץ בפסח, לחוש לדעת הרי"ף שאדם מוריש איסור לבנו, ולכן צריך היורש לבער.
1300. ע"ז ז, א (בשל תורה הלך אחר המחמיר).
1301. ולא רק בחמץ בפסח. ואילו לקמן יתבאר שיש ירושה באיסורי הנאה.
1302. גם לפי מה שכתב החק יעקב בהמשך דבריו "ועוד, דחמץ גופיה חידוש הוא, שאינו ברשותיה ועשהו הכתוב כאילו הוא ברשותיה להתחייב עליה, כדאיתא פרק קמא דפסחים [ו, ב] ובבבא קמא [כט, ב], אם כן אין לך אלא חידושו, ושלא לחייב היורשים". גם לפי זה כן הוא בכל שאר איסורי הנאה (ולא רק בחמץ). ואילו לקמן יתבאר שיש ירושה באיסורי הנאה.
1303. ע"ב (דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל). וברש"י שם ע"א ד"ה אפילו (שהרי איסור הנאה הוא).
1304. ע"ב ד"ה משש שעות ולמעלה (אין חמץ ברשותו (דאע"ג) דאיתיה אסור בהנאה). וכן הוא ברמב"ם פ"ג סוף ה"ז (מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל, שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנייה). וכן כל מקום שנתבאר לעיל שאינו שלו, נתבאר הטעם כיון שהוא אסור בהנאה, כדלעיל סי' תלא ס"ב (וכיון שאסור לו להנות ממנו הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל), ובהנסמן שם (הערה 30). וראה עוד בזה לקמן (בהגהה ד"ה ואין לומר).
1305. "אמר רבא דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו ... גר את העובד כוכבים אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים, דתנן גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים, גר יכול לומר לעובד כוכבים טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות, משבאו לרשות גר אסור, ואי סלקא דעתך דאורייתא, כי לא באו לרשותו נמי, כי שקיל חילופי עבודת כוכבים הוא דקא שקיל, אלא מדרבנן, גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו".
1306. ד"ה כי לא באו (מכי מיית עובד כוכבים זכה בחצאין, והשתא קא מחליף להו, אלא שמע מינה הא דיורש את אביו עובד כוכבים לאו מדאורייתא).
1307. משנה י (גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים, יכול הוא לומר טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות אתה יין ואני פירות, ואם משבאו לרשות הגר אסור). ומפרשת הגמרא בקידושין שם (יז, ב), שהוא מטעם שירושת הגר אינה מדאורייתא, משא"כ בישראל יורש בנו את איסורי ההנאה מדאורייתא. ואף שהח"י יוכל לפרש דקיי"ל בפירוש המשנה הזאת (לא כדעת הגמרא בקידושין שהוא מטעם שירושת הגר אינה מדאורייתא, אלא) כדברי הגמרא בגיטין שם (מ, א), "דאיסורא לבניו לא מורית". הרי כבר פירש הרמב"ם שם (וגר אינו יורש את אביו מן התורה, לפי שאין ביניהם שום קרבה מפני שהבדיל הדת ביניהם, אבל יורשו בתקנת חכמים שלא ירתע ויחזור לגיותו כדי שיירש את אביו, לפיכך מותר לו להחליף כל זמן שלא הגיע הדבר לידו). וכן הוא בפירוש הר"ש שם (דאי סלקא דעתא דאורייתא, שלא באו לרשותו נמי, כי קא שקיל חליפי ע"א שקיל). וכן הוא בפירוש הר"ע ברטנורא שם (אף על גב דחלופי עבודת כוכבים ויין נסך אסורים בהנאה, הכא שרי עד שלא באו לידו, משום דירושת גר את אביו אינה מן התורה אלא מדברי סופרים). יוצא אם כן שהרמב"ם ור"ש והרע"ב סוברים להלכה כפירוש הגמרא בקידושין שם, שהוא מטעם שירושת הגר אינה מדאורייתא, ולא מטעם דאיסורא לבניו לא מורית (ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רסז).
1308. שאף שהע"ז של הנכרי אסורה בהנאה לישראל, מכל מקום לא נאסרה בהנאה על הנכרי, ולכן שייכת בה ירושה (אם ירושת הגר היתה מדאורייתא). וכעין זה הוכיח בחמדת ישראל (פז, ג), ומסיק שם: "הן אמת שראיתי לאיזהו מחברים שנסתפקו בזה, אי בן נח מותר ליהנות מעכו״ם, אך לענ"ד אין בזה ספק כלל". ועד"ז הי' מקום לומר, שאפילו אם היתה הע"ז אסורה בהנאה על הנכרי, מכל מקום ע"ז של נכרי יש לה ביטול, ואז תהי' מותרת בהנאה לכולם, ואם כן יש לנכרי עדיין זכות בע"ז זו שיכול לבטלה (ראה מנחת פתים. עין אליעזר או"ח סי' כח אות ל. חסד יהושע ח"ב סי' כג. אג"ק ח"ח ע' רנו. הערות וביאורים שסז ע' נ).
1309. ס"ק ה (לפי שירושת הגר מדרבנן, וחכמים הקילו בגר שלא יחזור לקלקולו ש"ס. ולפי זה דוקא גר, אבל מי שהמיר אביו ובנו עמו ומת אביו, אינו יכול לומר לאחיו המומר טול אתה אלילים כו'). הרי שגם כאשר נאסרה הע"ז בהנאה בחיי האב (המומר), עדיין יורש אותה הבן.
1310. והיינו שמ"ש הש"ך "לפי שירושת הגר מדרבנן, וחכמים הקילו בגר שלא יחזור לקלקולו , ש"ס", אפשר לפרש בשני אופנים: (א) שכוונתו ל"ש"ס" בקידושין יז, ב (גר את העובד כוכבים אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים ... גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו ). והיינו שירושת הגר היא מדרבנן מטעם "שמא יחזור לסורו", ולכן הקילו בה. משא"כ בישראל שהירושה היא מדאורייתא לא הקילו. ואם כן יש מכאן הוכחה שדעת הש"ך היא שהישראל יורש מאביו המומר את הע"ז מדאורייתא. (ב) שכוונתו ל"ש"ס" בע"ז סד, ב (וכי רוצה בקיומו כה"ג מי אסיר, והתנן גר ועובד כוכבים שירשו אביהן עובד כוכבים גר יכול לומר לו טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות טול אתה יין נסך ואני פירות ... א"ר פפא ירושת הגר קאמרת שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקלקולו ). משא"כ בישראל שאין חוששים שיחזור לקלקולו אסרו מטעם רוצה בקיומו. ואם כן אין מכאן הוכחה שדעת הש"ך שהישראל יורש מאביו המומר את הע"ז, אלא שמכל מקום אסור מטעם רוצה בקיומו.
1311. אלא בטוש"ע יו"ד סי' קלב ס"ז (ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה, והלך ומכר עבודת כוכבים ויין נסך והביא לו דמיהם, הרי זה מותר. ואם אמר לו קודם שימכור, המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים או יין נסך שיש לי ואביא לך, אעפ"י שהוא סתם יינם, ומכר והביא לו, הרי זה אסור, מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו).
1312. כלומר אפילו אם היה ירושת הגר דאורייתא, וכאן אינו יורשו כיון שאין ירושה באסורי הנאה, ולכן לא נאסר אלא מטעם רוצה בקיומו, מכל מקום לא חששו בגר לאיסור רוצה בקיומו, כדי שלא יחזור לסורו. ואם כן לאיזה צורך הזכיר כאן הש"ך "לפי שירושת הגר מדרבנן"? אלא ודאי כוונת הש"ך היא כאופן הראשון הנ"ל, שיש ירושה לאיסורי הנאה, וירושת הגר היא מדרבנן מטעם "שמא יחזור לסורו", ולכן הקילו בה. משא"כ בישראל שהירושה היא מדאורייתא לא הקילו.
1313. שלענין רוצה בקיומו לא הזכירו את זה שירושת הגר היא מדרבנן.
1314. שאם היתה ירושת הגר מדאורייתא, הי' אסור לומר לאחיו "טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות", מחמת איסור חליפין בע"ז ויין נסך.
1315. שמטעם זה החמץ הוא הפקר, ואינו מורישו לבנו (משא"כ בשאר איסורי הנאה).
1316. הל' ע"ז פ"ז ה"א (מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות, ונאמר כי אם כה תעשו להם וגו').
1317. סעיף יד (מצוה על כל המוצא עבודת כוכבים שיבערנה ויאבדנה). וכן הוא בשו"ת רבינו סוס"י יד (עבודה זרה ... שאסורה בהנאה, וצריך לבערה מן העולם כמו חמץ, כדתנן שוחק וזורה לרוח כו', וכדאיתא בפסחים דף כ"ח). והיינו מה שהגמרא מדמה שם ביעור חמץ לביעור ע"ז (מפרר וזורה ... ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח).
1318. כדלעיל ד"ה ולפי דעת (והערות 64, 65). וראה ארץ צבי סי' פג ד"ה אמנם מה.
1319. עד כאן הוכיח רבינו שיש ירושה גם בעבד שהפקירו, וגם בע"ז, וכן בחמץ בפסח. עתה בא להוכיח, שבכל אופן יש בעלות על איסורי הנאה, ואינם הפקר גמור. ואם כן מובן שיש בהם ירושה, ואפילו מכירה.
1320. פסחים לב, א (חמץ בפסח בר דמים הוא (בתמיה), אין הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה). הרי שלהלכה קיי"ל שאסור בהנאה ואין לו דמים.
1321. ד, ב ד"ה מותר (דאפילו יהיו הדמים מותרין כשמכרן, מכל מקום כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא). * מכאן יש ללמוד שבדיעבד מועלת מכירה זו (וכן הוא לדעת רש"י המובא לקמן; אלא שלדעת רש"י אסור למוכר להשתמש במעות שקיבל מדרבנן, כדי שלא יהנה ממכירת החמץ בפסח). וכן נתפרש לקמן (סי' תמג סי"ב): "ואם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו ואחר כך נתן דמיו או חליפיו, הרי הן [המעות] מותרין, אפילו מכר והחליף הוא בעצמו, דכיון שמשך הנכרי את החמץ לרשותו נקנה לו החמץ מיד על ידי משיכה זו, והרי הן כשלו ממש, ומה שנותן אחר כך דמיו או חליפיו הרי הן כמתנה בעלמא, ואינן נקראין דמי החמץ וחליפיו"; הרי שמשיכה זו מועלת שיקנה הנכרי את החמץ מיד הישראל. ומה שנתבאר לקמן (ד"ה ואם כן): "אבל אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה, כיון שאין לו שום זכות בגופו, אף שהוא שלו". וכן הוא לקמן סי' תמג ס"ג (מתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה, ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי). היינו רק לומר שהישראל עצמו אינו יכול להקנותו לנכרי. אבל אם הישראל מכר החמץ לנכרי והנכרי משך את החמץ (אף שאסור למכרו לנכרי), נקנה החמץ לנכרי על ידי משיכת הנכרי, והמעות שנתן הנכרי ניקנו לישראל. ונתבאר לעיל סי' תלא (הערה 33).
1322. חולין ד, ב ד"ה מפני (ויש אומרים שאף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל, שאם רצה מוכרו לעובד כוכבים, ותנן (פסחים לא, ב) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים). והיינו שלדעת רש"י, הטעם שחמץ אין לו דמים הוא, כיון שגם אם הוא מוכר החמץ לנכרי אסור לו ליהנות מהדמים. ולדעת התוס' הטעם שחמץ אין לו דמים הוא, כיון שאסור לכתחלה למכור החמץ לנכרי. והן ב' הדעות דלקמן סי' תמג ס"ט-יב (חמץ בפסח אף על פי שהוא אסור מן התורה בכל מיני הנאות, ואסור למכרו או להחליפו, מכל מקום אם עבר ומכרו או החליפו אין איסורו תופס את דמיו וחילופיו שיהיו אסורין בהנאה כמוהו, אלא מותר ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו ... ויש חולקין על כל זה ואומרים דאפילו מכרו והחליפו בעל החמץ בעצמו ונטל דמיו או חליפיו ... מותר לו ליהנות מדמים וחליפין אלו). אבל לדברי הכל עכ"פ החמץ אינו הפקר גמור.
1323. דתנן התם: "האוכל תרומת חמץ בפסח ... במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים", ומפרש רש"י (שם): "וחמץ לאו בר דמים דאסור בהנאה, ואף להיסק לא הוי חזי ליה, ולאו מידי אפסדיה".
1324. אף לרש"י דמדרבנן אסור למוכר עצמו ליהנות מדמיו.
1325. וכן הוא לקמן (ד"ה ואם כן): "ואין אחר יכול להוציא מידו בעל כרחו". ואף שבשעה שנאסר בהנאה מתייאשים ממנו הבעלים (כדלקמן ד"ה וכן מצאתי), מכל מקום "בחמץ שאין לו זכות בגופו אלא שעשאו הכתוב כו' לא מהני יאוש" (כדלקמן ד"ה וכדמשמע), ולכן אסור ליטלו בעל כרחו של בעלים. וראה הערות וביאורים תה ע' ז. * וכעין זה מצינו בגמרא (סוכה לה, א): "ערלה ... שאין בה דין ממון". ופירש רש"י (שם ד"ה לפי הב'): "שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא". היינו שדינו הוא כמבואר לקמן (הל' גזילה וגניבה ס"א): "אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה, ואעפ"י שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון". וכן נתבאר לקמן (הל' מציאה ופקדון סל"ז): "שלא אסרה תורה אלא גזל פחות משוה פרוטה, שהוא עושה איסור בלקיחתו ממנו ... אינו נקרא ממון כלל, לא לענין מצות השבת אבדה ולא לענין מצות השבת גזלה" (וראה לקו"ש חל"ד ע' 53, לחלק בזה בין גניבה וגזילה לבין מזיק). יוצא אם כן, שאף שהחמץ בפסח והערלה אסורים בהנאה ואין להם דין ממון, וגם נתייאשו ממנו הבעלים, מכל מקום אינם הפקר גמור, והיאוש אינו מועיל בהם, ולכן אין כל הרוצה ליטול בעבירה יכול ליטלם בעל כרחו של בעלים. אלא דינם כדין פחות משוה פרוטה שאסור לגזלו.
1326. בגמרא שם נתבאר שהחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ויש לפרש זאת בשני אופנים: (א) שמעיקר הדין הוא הפקר לגמרי (כדעת הח"י הנ"ל), כיון שהוא אסור בהנאה, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו שיעבור עליו. (ב) שגם מעיקר הדין אינו הפקר לגמרי (כפי שהוכיח רבינו לעיל), אלא שאין לו זכות בגופו, ו"עשאו הכתוב כאילו הוא שלו לגמרי", להתחייב עליו. ועל כך בא רבינו להוכיח כאופן השני; שהרי הגמרא אומרת שם: "לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל". היינו שהטעם שהתורה עשאו כאילו הוא שלו לגמרי, כי גם מעיקר הדין "לא מצי מבטיל", והיינו "שאינו הפקר, אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו". ולכן "עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי", להתחייב עליו. * ואף שרש"י פירש בגמרא שם: "דלאו ברשותיה הוא, אינו שלו". וכן נתבאר לעיל (סי' תלא ס"ב): "אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל, ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו". הנה פירוש הדבר הוא, שאינו שלו לגמרי, עד כדי כך שיוכל ולהפקירו. וכן כל מקום שנתבאר לעיל שהחמץ אחר זמן איסורו אינו שלו ואינו יכול לבטלו ולהפקירו, פירושו שאינו שלו לגמרי עד כדי שיוכל לבטלו ולהפקירו. וכדלעיל סי' תלג ס"ל (אין לו שום חלק וזכות בו, ואינו נקרא שלו שיוכל לבטלו ולהפקירו). סי' תלד ס"ז (אינו שלו כלל ואין לו שום חלק וזכות בו ... להפקיע שמו מעליו שלא יהא נקרא שלו) וסט"ו (אינו שלו כלל ... להפקיע שמו מעליו). לקמן סי' תמד ס"כ (שמשהגיעה שעה ששית בערב פסח אין אדם יכול לבטל חמצו לפי שאינו שלו כיון שנאסר בהנאה). סי' תמח ס"ח (ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו ... להפקיע מעליו איסור בל יראה). שהפירוש בכל אלו הוא שאינו שלו כדי שיוכל להפקירו, וכדלקמן בסמוך: "אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה, כיון שאין לו שום זכות בגופו, אף שהוא שלו". וראה אבני נזר סי' שטז אות ט. סי' שמב אות יא. כינוס תורה ח ע' נה. הערות וביאורים חי"א ע' רכג וע' רכז בשוה"ג.
1327. ב"מ טז, א (ירושה ממילא היא). ב"ב קמא, ב (עובר קני ... שאני ירושה הבאה מאיליה). ולכן אף שנתבאר לעיל, ולקמן בסמוך, ש"אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה, כיון שאין לו שום זכות בגופו", מכל מקום אפשר שמועלת בו "ירושה ממילא".
1328. ואף דאמרינן בפסחים (ו, ב): "פירורים, הא לא חשיבי". ונתבאר לעיל (סי' תלד ס"ו): "אף אם נשארו כמה פירורים חמץ בזויות ובחורים ובסדקים שלא מצאם בבדיקה הרי הם בטלים מאליהם, ואין צריך לבטלם ולהפקירם שמאליהם הם הפקר, שהרי אינם חשובים כלל בעיני בני אדם, ואף אם היה מוצא אותם בבדיקתו לא היה נוטלם ואוכלם, אלא היה משליכם למקום הפקר או שורפם". היינו בדבר ש"אינם חשובים כלל בעיני בני אדם". משא"כ בחמץ שנאסר בהנאה. וראה קובץ יגדיל תורה נ.י. (ח"ט ע' לד).
1329. לעיל ד"ה ולשיטת רש"י (והערה 86).
1330. כדאמרינן בב"מ (צו, ב): "בעל בנכסי אשתו ... דהיתרא ניחא ליה דליקני, איסורא לא ניחא ליה דליקני" (וראה גם לקמן סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ג. סי' תמח ס"ג).
1331. סעיף ז (התנה עמה שלא יירשנה ... אם התנה עמה אחר שנשאה תנאו בטל וירשנה).
1332. במלחמות כתובות פ"ט מב, א (בשכותב משנישאת, ולפיכך אמרו תנאו בטל, דדמי לאומר לאביו לא אירשך, שהוא ראוי ליורשו).
1333. שכתבו המגיד משנה וב"י שגם רשב"א סובר כרמב"ן.
1334. כתובות פ"ט סוס"י א, שהביא דברי הרמב"ן הנ"ל.
1335. הל' אישות פכ"ג ה"ו (שהביא כנ"ל בשם הרמב"ן ורשב"א).
1336. כד, א (שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו). ופירש"י (דודאי מסתמא אפקריה מיניה, דסבר עדי אמת הן, רש"י).
1337. אף שברש"י נזכר הלשון "אפקריה", מכל מקום פירש הרא"ש שם (ב"ק פ"י סי' כא): "וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי מיניה".
1338. כאן לא נתפרשה ההוכחה שלא נפקע שם הבעלים כשנגמר דינו למיתה (ורק מלשון הגמרא, שדוקא אחר "שהוזמו עדיו, כל המחזיק בו זכה בו"). ונתפרש יותר בשו"ת רבינו (סוס"י יד), שכן מוכח בגמרא ב"ק (צ, ב): "וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי, ליהדר ולידייניה נמי ממונות" (אף שאם השור נגח ואחר כך הפקירו בעליו פטור). והיינו כי "מחמת שהוא אסור בהנאה לא נפקע שם הבעלים ממנו", וקרינן ביה והועד בבעליו.
1339. שלכן נאמר בגמרא שדוקא "שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו", משא"כ לפני שהוזמו עדיו אין היאוש מועיל, כי היאוש מתחיל אחר שנאסר בהנאה, ואז אין היאוש מועיל. ולפי זה מסיק לעיל (ד"ה ולשיטת רש"י וד"ה ואם כן), שגם דבר האסור בהנאה "אינו הפקר גמור, עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים", "ואין אחר יכול להוציא מידו בעל כרחו". * ויש עוד שיטה בזה, שביאר רבינו בשו"ת שלו סוס"י יד (דאע"ג דכל הקודם זכה לאחר יאוש, כמו בהפקר, אעפ"כ אין דינו כמפקיר בפירוש ממש מדעתו ורצונו הטוב ... ואף שכל הקודם זכה, זהו ענין הפקר ממילא על ידי יאוש שלא ברצונו, אבל הוא אינו יכול להפקירו ולהוציאו מרשותו מדעתו ורצונו, כמו שאינו יכול להקדישו). ולפי האמור שם יוצא, שמיד כשנודע לבעלים שעוד מעט יאסר החפץ בהנאה, מיד התייאש (ראה לקמן שם הערה 137), וכל הרוצה ליטול יבא ויטול. אלא שכל זמן שלא זכה בהם הזוכה, עדיין אינו הפקר גמור. בביאור שיטת רבינו כאן ושם, ובתיווך ביניהם, ראה תהלה לדוד ח"ג הל' פסח סי' כ. שערי יהודה ב"ק ע' עד ואילך. שו"ת הרב ע' תקא-ג. ממגד ירחים ח"א ע' 256. אהלי שם 2 ע' קלב. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) גליון ה ע' פד-ח, וגליון ט ע' לד-ו, וגליון יב ע' מו-ז. רשימות שיעורים סי' יא הערה 12. ליקוטי שיעורים סי' ג הערה 6. כבוד מלכים ע' קז.
1340. כן הוא גם בדפוס ראשון, וכן לקמן בסמוך. ואינו נוסח הרגיל בכגון דא. ואולי כתב רבינו: "וכ"מ", והכוונה "וכן משמע", או "וכן מוכח", והמדפיס פתח את הר"ת וכתב "וכן מצאתי".
1341. בגמרא שם (ב"ק צח, ב): "אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו, במועד פטור, שהכל מצווים עליו לבערו, לאחר הפסח מחלוקת ר' שמעון ורבנן, לרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב (האי ששרפו, לשלם לגזלן דמיהם, דדבר הגורם לממון הוא, שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ופטור, דתנן לעיל (דף צו, ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, ועכשיו שאין בעין יחזיר דמים לבעליו. ובחמץ בפסח הוא דאמרינן הכי, משום דעיקרו כלומר בתחלתו ממון הוי, ועכשיו אע"פ שאינו שוה לכלום, גורם לממון הוא, רש"י), לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור". ולא נתפרש בדברי רבינו איזה פרט רוצה להוכיח מגמרא זו. ואם הכוונה היא להוכיח שגם בפסח נשאר החמץ של בעליו, עד שיכול לומר לו "הרי שלך לפניך"; הרי לזה הספיקה לכאורה הראיה מעצם המשנה שם (ב"ק צו, ב): "גזל ... חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ... שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך". וממה שהביא גמרא הנ"ל, רואים שרוצה להוכיח מכאן עוד פרט. שעל זה מסיים "עיין שם ודוק". וכבר נתחבטו כמה בהבנת כוונת הדברים כאן (ראה במהדורה החדשה של שוע"ר בשוה"ג. מדרכי הקונטרס ע' מה. קובץ יגדיל תורה נ.י. ח"ה ע' פו סט"ו, וחי"ב ע' מו. הערות וביאורים חי"א ע' רל). ואפשר הכוונה היא למה שאמרו בגמרא שם: "חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרבי שלך לפניך, מאן תנא אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך" (שהרי במשנה עצמה לא נתפרש שהחמץ נאסר בהנאה, רק בגמרא שם). ונתבאר לקמן סי' תמ בקונטרס אחרון ס"ק ב (דחמץ של גזל אסור בהנאה לאחר הפסח ... משום דהנגזל עבר עליו, אף שהיה אנוס, וכמ"ש בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים סימן ו'). והכוונה למ"ש בשו"ת שבסוף ספר מנחת יעקב עם תורת השלמים סי' ו ד"ה ואפילו (מסוגיא דש"ס דפרק הגוזל עצים, גבי הא דאמרינן גזל חמץ שעבר עליו פסח אומר הרי שלך לפניך, ואיתא שם בש"ס מאן תנא דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך וכו', הרי להדיא דאף שהבעלים היה אונסים גמורים, שהרי היה ביד גזלן, ואפילו הכי אחר הפסח אסור בהנאה). ועל זה מסיים כאן: "ואפילו הכי עשאו הכתוב [כאילו הוא ברשותו]". רואים מכאן שאף שהחמץ אינו ברשותו, ואינו יכול לבערו, מכל מקום נאסר בהנאה מחמת שהוא עדיין בבעלותו של הנגזל.
1342. בגמרא שם (ב"ק סו, א-ב): "אמר רבה ... יאוש אמרי רבנן דניקני ... ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן. איתיביה רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, והאי כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש, ואי סלקא דעתך יאוש קנה, אמאי אומר לו הרי שלך לפניך, דמי מעליא בעי שלומי ליה. אמר ליה כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות, האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות". ומה שמביא כאן ראיה מסוגיא זו הוא רק מה שמעתיק משם: "כיון דמטא זמן איסורא ודאי מיאש כו', ואפילו הכי עשאו הכתוב כו'" (כמבואר בפסחים ו, ב: ועשאן הכתוב כאילו ברשותו). רואים מכאן שהיאוש אינו מועיל באסורי הנאה, וכיון שנשאר שלו, עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו לגמרי, שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. ואף שבגמרא שם אמרינן שהגזלן אינו קונה את החמץ על ידי יאוש מטעם ש"זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות". וכעין זה הקשה באבני נזר או"ח סי' שמב סי"א (אולם צריך עיון לדבריו מה מקשה הש"ס. ואין לי פנאי כעת לעיין בזה). וראה מה שדן בזה בהערות וביאורים חי"א ע' רלא בשוה"ג. * ולפי זה, הפירוש הוא, שהיאוש מתחיל מיד כשנאסר בהנאה, ואז אין היאוש מועיל. וכבר הובא לעיל שיש עוד שיטה בזה, שביאר רבינו בשו"ת שלו (סוס"י יד) שכיון שאינו שוה כלום, התייאשו הבעלים מהחמץ, וכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול. אלא שכל זמן שלא זכה בהם הזוכה, עדיין אינו הפקר גמור. ולפי זה יהי' אפשר לפרש, שהיאוש מתחיל לפני שנאסר בהנאה, ומכל מקום היאוש אינו מועיל שיהי' הפקר גמור.
1343. והיינו שפשוט הדבר אצל רבינו, שע"ז של ישראל שנעשית הפקר (כגון ע"ז של גר שמת), מועיל לו ביטול. וראה כלי חמדה (פלאצקי) פ' וישלח (מז, ג). מחזה אברהם או"ח סי' עז ד"ה ובהאי, וסי' עח ד"ה ומ"ש משו"ת. אמרי יושר ח"ב סי' נח. חקרי הלכות ח"ד סג, ב. לכבודו של מלך ח"ד ע' 344.
1344. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לו.
1345. בדין גר ועובד כוכבים שירשו אביהם עובד כוכבים, שהובא לעיל (דדוקא בגר הקילו כדי שלא יחזור לקלקולו, אבל בישראל דלאו גר אסור. ומדקתני אסור סתמא משמע דלית ליה תקנה אפילו על ידי ביטול).
1346. ס"ק ה (לפי שירושת הגר מדרבנן, וחכמים הקילו בגר שלא יחזור לקלקולו ש"ס. ולפי זה דוקא גר, אבל מי שהמיר אביו ובנו עמו ומת אביו, אינו יכול לומר לאחיו המומר טול אתה אלילים כו'). הרי שגם כאשר נאסרה הע"ז בחיי האב (המומר), עדיין יורש אותה הבן. וכמובא לעיל (הערה 70). אלא שבש"ך לא הוזכר שלא מועיל ביטול, ולכן הביא גם מב"י.
1347. והכי קיי"ל כמאן דאמר טובת הנאה אינה ממון (קידושין נח, א): "אמר עולא טובת הנאה אינה ממון". וכן נפסק ברמב"ם (הל' אישות פ"ה ה"ו): "ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינה מקודשת שהרי אין לו למוכרה ואין לו בה אלא טובת הנאה. לפי שנותנה לכל כהן שירצה וטובת הנאה אינה ממון". ולכן קיי"ל שאינו מורישו לבניו (רמ"א חו"מ סי' רעו ס"ו): "אין היורשין יורשין דברים שאין בהם ממש או טובת הנאה בעלמא שאינו ממון".
1348. ראה ב"ק צא, ב (מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים). טור ושו"ע חו"מ סי' שפב ס"א (מי ששחט חיה ועוף, ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט, חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב, והוא י' זהובים).
1349. ואולי תוכן שורות אלו הוא: משא"כ לפי מה שנתבאר לעיל, הבן יורש את החמץ מאביו, וחייב לבערו, ואם בא אחר וביערו, חייב ליתן עשרה זהובים לבנו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 118 עמודים.