בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"ף כסלו, ה'תשכ"ז

367

בלתי מוגה

א. דובר בהתוועדות די"ט כסלו ¹⁵⁸³ (מה שכתב לי א') אודות י"ט כסלו לפני יותר מחמישים שנה – בשנת תרע"ג – שחל ביום ששי (כקביעות שנה זו), ואז נערכו ההתוועדויות די"ט כסלו מיום חמישי עד מוצאי ש"ק, ולכן נקרא "י"ט כסלו הארוך".

ואריכות גדולה יותר בי"ט כסלו היתה בשנת תרע"ט, שאז חל י"ט כסלו ביום הש"ק, ואז נמשכו ההתוועדויות די"ט כסלו עד יום שני, כ"א כסלו.

וכיון שהתחלת כל הענינים היא מתורה, שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" ¹⁵⁸⁴ , הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע ל"י"ט כסלו הארוך":

אע"פ שהאריכות די"ט כסלו צריכה להיות בנוגע לכל עניני האדם, הנה התחלת האריכות צריכה להיות בנוגע לתורה,

וכפי שהי' אז – שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אמר כו"כ מאמרים ¹⁵⁸⁵ , ואמירת המאמרים נמשכה עד לכ"א כסלו, וכפי שמצויין בכותרת המאמר ¹⁵⁸⁶ : "יום ב' כ"א כסלו בסעודה אצל בני יחי'",

וע"י האריכות בתורה, נמשכת האריכות גם בקיום המצוות, ועד – בכל עניני האדם.

וזהו גם דיוק לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לי"ט כסלו ¹⁵⁸⁷ : "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו" – תחילה "בלימוד החסידות", ומזה נמשך אח"כ גם "בדרכי החסידות".

וזהו גם הסדר בדברי הגמרא ¹⁵⁸⁸ בפירוש הפסוק ¹⁵⁸⁹ "פדה בשלום נפשי גו'" (ששייך לגאולת י"ט כסלו ¹⁵⁹⁰ ): "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" – תחילה "העוסק בתורה", ורק לאח"ז "בגמילות חסדים ומתפלל כו'".

368

ובהקדים ¹⁵⁹¹ – שסדר בתורה הוא גם תורה ¹⁵⁹² , ועד שהסדר בתורה נוגע גם להלכה, כפי שמצינו בהחילוק בין "סתם ואח"כ מחלוקת" או "מחלוקת ואח"כ סתם" ¹⁵⁹³ , וכן מצינו שסדר הכתוב ¹⁵⁹⁴ "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון .. זית שמן ודבש" הוא לפי סדר חשיבות המינים, שלכן, "כל המוקדם בכתוב זה קודם לברכה" ¹⁵⁹⁵ .

וכיון שהסדר בתורה בנוגע ל"פדה בשלום גו'" שקשור עם י"ט כסלו הוא באופן שההתחלה היא מ"העוסק בתורה" ואח"כ "בגמ"ח ומתפלל גו'", הרי מזה מובן שהאריכות די"ט כסלו צריכה להתחיל מתורה, ומזה נמשכת האריכות די"ט כסלו בכל הענינים, וכפי שהי' בזמן הנשיאות של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שמהאריכות בתורה נמשכה אריכות בכל הענינים.

ועי"ז פועלים את הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"6 – שזהו"ע ד"פדה בשלום נפשי", ועד ש"ברבים היו עמדי"7 (כמשנ"ת במאמר ¹⁵⁹⁶ ) שזהו"ע ד"אויביו ישלים אתו" ¹⁵⁹⁷ , כמובן ממ"ש בירושלמי ¹⁵⁹⁸ בפירוש "כי ברבים היו עמדי", שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד, והיינו, שגם אלו שהיו אויבים (היפך הקדושה) יהיו "עמדי" (קדושה),

ועד להפירוש ש"אויביו ישלים אתו" קאי על נחש הקדמוני ¹⁵⁹⁹ , שגם הוא "ישלים אתו" – כב' הפירושים: מלשון שלום, ומלשון שלימות ¹⁶⁰⁰ ,

והיינו, שע"י השלום נעשה ענין השלימות – שמשלימים את הכוונה העליונה דדירה בתחתונים, כיון שישנה גם המעלה דאתהפכא (כנ"ל), שעי"ז "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" ¹⁶⁰¹ , שיאיר אלקות בגילוי, וכמבואר בתניא פל"ו שתכלית בריאת העולם היא שאלקות יאיר בגילוי, כפי שהתחיל בשעת מ"ת, כמ"ש ¹⁶⁰² "אתה הראת גו'", ואח"כ תלוי הדבר בעבודת כאו"א מישראל, ובפרט בזמן שלפני ביאת המשיח, ושלימות הגילוי יהי' באלף השביעי, לאחרי ביאת משיח.

369

וכאמור, שההתחלה כדי לפעול הענין ד"פדאני כו'", ועד ל"אויביו ישלים אתו", היא – האריכות בתורה, ועי"ז מהפכים גם את הלעו"ז, כפי שיהי' בעיקר "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" ¹⁶⁰³ .

* * *

ב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וישב יעקב.

* * *

ג. דובר בהתוועדות די"ט כסלו ¹⁶⁰⁴ בנוגע לענין דפעולה נמשכת במצוות, הן במצוות עשה שהזמן גרמא והן במצוות עשה שאין הזמן גרמא, ומצד קוצר הזמן לא נסתיים הענין, וגם לא דובר אודות השייכות לי"ט כסלו:

המשך השיחה – ביאור הדיוק ¹⁶⁰⁵ במאמר רבינו הזקן ¹⁶⁰⁶ בנוגע לי"ט כסלו "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל" ¹⁶⁰⁷ , שהיו"ט עצמו הוא בתמידות (כמו פעולה נמשכת), שנמשך בכל ימי השנה ¹⁶⁰⁸ , כמו חג הפסח

370

שענינו יצי"מ, שהוא "יסוד ¹⁶⁰⁹ גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו" ¹⁶¹⁰ , שנמשך תמיד (לא רק כמו שאר המועדים, שאמנם פועלים ומשפיעים על כל השנה ¹⁶¹¹ , אבל לא באופן שהם עצמם נמשכים תמיד) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁶¹² בלקו"ש ח"ה ע' 172 ואילך.

* * *

ד. נהוג לאחרונה שבעת ההתוועדות לומדים פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י. ובנוגע לפרשה זו – שיש בה ריבוי פסוקים, קי"ב פסוקים, וכדאיתא בספרי המסורה: "יב"ק סימן", וע"פ המבואר בספרי קבלה וחסידות, וגם בספרי מוסר, יש בזה כמה ענינים ורמזים, ועד להר"ת " י חוד ב רכה ק דושה" ¹⁶¹³ – יש להתעכב על פסוק עם פירוש רש"י שיש לו שייכות מיוחדת לי"ט כסלו.

ולהעיר, שע"פ מ"ש השל"ה ¹⁶¹⁴ ש"המועדים של כל השנה .. יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן", ובפרט ע"פ פתגם רבינו הזקן ¹⁶¹⁵ שצריכים לחיות עם הזמן, ונתפרש בזה, שהכוונה היא לפרשת השבוע, שנותנת חיות וכח לכל המאורעות שבמשך השבוע, מובן, שפרשת השבוע כולה שייכת לי"ט כסלו; אבל אעפ"כ, ישנם ענינים מיוחדים

371

בפרשה שבהם מודגשת השייכות לי"ט כסלו ביותר ובהוספה לגבי כל שאר עניני הפרשה.

ובהקדם כללות השייכות של יום הש"ק זה לי"ט כסלו – כיון שבקביעות שנה זו חל י"ט כסלו ביום ששי, ערב שבת.

ובפרט ע"פ הידוע שהגאולה היתה בעת תפלת מנחה ¹⁶¹⁶ , והרי זמן תפלת מנחה בערב שבת שייך כבר ליום השבת (נוסף לכך שהזמן שלאחרי חצות היום שייך כבר ליום שלאחריו), שלכן אין אומרים תחנון במנחה ¹⁶¹⁷ , ואומרים "הודו" ו"פתח אליהו".

ומה גם שבכלל הי' הסדר אצל רבותינו נשיאינו, שההתוועדות די"ט כסלו היתה נערכת בלילה שבין י"ט לכ"ף כסלו ¹⁶¹⁸ , על יסוד הסיפור ¹⁶¹⁹ שלאחרי שרבינו הזקן יצא מבית האסורים, הגיע תחילה לבית המתנגד, כך, שתחילה נודע למתנגדים אודות ענין הגאולה, ורק אח"כ נודע הדבר לחסידים (וכמדובר אשתקד ¹⁶²⁰ , שלכאורה הי' צריך להיות להיפך), ונמצא, שעד שנודע לחסידים אודות הגאולה הי' כבר כ"ף כסלו, וא"כ, יום הש"ק זה, כ"ף כסלו, שייך בודאי לי"ט כסלו.

ובהתאם לכך, יש להתעכב על פירוש רש"י בפסוק בפרשת השבוע ששייך במיוחד לי"ט כסלו. וכאמור, שאע"פ שכל הפרשה (שקורין את כולה ביום השבת) שייכת לי"ט כסלו, מ"מ, ישנו ענין שיש לו שייכות מיוחדת לי"ט כסלו, כדלקמן.

ה. בפרשת השבוע ¹⁶²¹ מסופר בנוגע ליוסף – "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר".

וכך הי' גם אצל רבינו הזקן – כידוע שבהיותו תלמיד אצל הרב המגיד, התייחס אליו המגיד באופן מיוחד לגבי שאר התלמידים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בכך שרבינו הזקן למד עם בנו של המגיד, ר' אברהם המלאך ¹⁶²² , וכמו"כ מסר לו כו"כ הנהגות וכו', וכידוע הפתגם ¹⁶²³ שרבינו הזקן לקח את ה"שמנת" ("ווערכושקע").

וגם ידוע שבשעת הטהרה של המגיד, נפל בחלקו של רבינו הזקן

372

– ע"פ הגורל – חלק הראש, "ראשו כתם פז" ¹⁶²⁴ (כמסופר בבית רבי ובכ"מ ¹⁶²⁵ ), והרי ענינו של הראש שהוא המנהיג לכל האברים כו'.

ובגלל זה – "ויקנאו בו אחיו", שאר תלמידי המגיד, שהיו כמו אחים, בני אב אחד – הרב המגיד; אבל, "ואביו" – הרב המגיד – "שמר את הדבר", ונתן לו כח על עבודתו כו' ¹⁶²⁶ .

וענין הקנאה גרם לכל הקטרוג כו' ¹⁶²⁷ , ואילו היתה רק אחדות, לא היו זקוקים לכל הענין (וע"ד ביאור רבינו הזקן ¹⁶²⁸ בנוגע למ"ש בדור הפלגה "ועתה לא יבצר מהם גו'" ¹⁶²⁹ , שזהו מצד גודל מעלת האחדות שהיתה אצלם, כמ"ש ¹⁶³⁰ "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", ולכן – "ויפץ ה' אותם גו'" ¹⁶³¹ ).

ו. הביאור בפירוש רש"י על התיבות "שמר את הדבר", "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן שומר אמונים ¹⁶³² , וכן לא תשמור על חטאתי ¹⁶³³ , לא תמתין",

– שיעקב הי' "ממתין ומצפה " למלכותו של יוסף (לא כמו השבטים שבהם נאמר רק "ויקנאו בו אחיו", שרק המתינו לזה), ועל זה מביא ראי' מ"שומר אמונים", שבנ"י ממתינים ומצפים לקיום הבטחת הקב"ה על הגאולה;

אבל כיון שהפסוק מפסיק בתיבת "את" ("שמר את הדבר"), ולא כמו בפסוק "שומר אמונים" שאין הפסק בתיבת "את" (שמורה על הקירוב והשייכות לדבר שמצפים אליו), לכן צריך רש"י להביא ראי' נוספת, ממ"ש "לא תשמור על חטאתי", שגם שם יש הפסק בתיבת "על", ואעפ"כ הפירוש הוא מלשון המתנה (אלא ששם הפירוש הוא רק "לא תמתין", ולא שייך לומר שמצפה) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 180 ואילך.

והביאור בתיווך פירוש רש"י הנ"ל עם פירושו בפסוק שלפניו ¹⁶³⁴ ,

373

"הבוא נבוא", "והלא אמך כבר מתה, והוא לא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה א שגדלתו

א ) ומ"ש הרמב"ן ש"בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה גם זלפה ¹⁶³⁵ , כי הכתוב אמר בספור ע' נפש מלבד נשי בני יעקב, ולא הזכיר מלבד נשיו ונשי בניו" – אין זו קושיא ע"פ פשט , שהרי גם יעקב לא נמנה, ומהו הסברא שימנה הכתוב נשיו?!

כאמו" ב ,

ב ) ואף שרחל אמרה בנוגע לדן שילדה בלהה, "ויתן ¹⁶³⁶ לי בן" ¹⁶³⁷ – יש לומר, שמעיקרא לא הסכים יעקב על זה.

– דלכאורה הפירוש הוא שיעקב חשב שאין ממש בחלום זה, וא"כ הרי זה בסתירה לכך ש"הי' ממתין ומצפה מתי יבוא" ג – כי, אף שלא ידע שהכוונה לבלהה, הי' ברור לו שהחלום יתקיים, ולכן, "רבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים" (לשון רבים ד , לא רק בנוגע ל"אמך", ש"כבר מתה",

ג ) ואין לומר ש"שמר את הדבר" מצד החלום הראשון – כי מפורש בכתוב שחלום זה לא סיפרו ליעקב כלל ("ויספר אל אביו גו' ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת גו'"52).

ד ) וכן בחלום הראשון היו שני דברים בטלים, כמפורש בכתוב ¹⁶³⁸ : (1) "אנחנו מאלמים", והשבטים לא צברו בר, (2) "בתוך השדה" (דלכאורה מיותר – אם לא שזהו דיוק בהחלום), ובפועל – מפורש שהשתחוו בעיר.

אלא גם בנוגע ליעקב, שלא השתחוה ליוסף "ארצה", אלא רק "על ¹⁶³⁹ ראש המטה" ה ).

ה ) ולפי האמת שהפרט ד"אמך" לא הי' מהדברים בטלים, כיון ש"הדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו" – הי' עוד דבר בטל בנוגע ליעקב: מפורש בכתוב " נבוא ", ומפורש בפתרונו: "ויקרא לבנו ליוסף" ¹⁶⁴⁰ , שיוסף בא אליו.

ורש"י מסיים: "ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו, שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך, כך השאר הוא בטל" – "השאר" דייקא (ולא "כולו בטל", שלא להוציא דבר שקר מפיו ¹⁶⁴¹ ),

374

היינו, שיש בו עוד פרטים בטלים, אלא שהשבטים הבינו מדבריו שכולו בטל, כיון שלא ידעו ש"אין חלום בלא דברים בטלים" ¹⁶⁴² –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ה 156 ואילך.

ז. ויש להוסיף ביאור בהנ"ל – בפנימיות הענינים:

בפרשת השבוע בתורה אור ¹⁶⁴³ , מבואר שענין החלום, "היינו כחולמים" ¹⁶⁴⁴ , קאי על זמן הגלות.

והרי בזמן הגלות ישנם כו"כ נסיונות, העלמות והסתרים כו', וצריך לידע, שהנסיונות וכו' מצד עצמם הם "דברים בטלים", והמכוון בזה אינו אלא שע"י העמידה בנסיונות תהי' עלי' לדרגא נעלית יותר.

וזהו גם הפירוש בדברי הגמרא ¹⁶⁴⁵ "כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים" – דכשם שמציאות התבן היא בשביל תועלת הבר, ולאחרי כן רואים שאין זה אלא תבן בלבד וזורקים אותו, כך גם בענין הנסיונות, שהצורך בהם הוא רק בכדי לבררם, שעי"ז תהי' הוספה לגבי המעמד ומצב שלפני הנסיונות, אבל הנסיונות מצד עצמם הם "דברים בטלים".

ועד"ז בנוגע לי"ט כסלו, שבו היתה גאולת רבינו הזקן ממאסרו,

– והוא גם יום ההילולא של המגיד, וענין זה שייך גם לגאולת רבינו הזקן, כאמור לעיל ש"אביו (הרב המגיד) שמר את הדבר" (אע"פ ש"ויקנאו בו אחיו"), ורבינו הזקן הוצרך לקבל מרבו המגיד, שכן, אף שרבינו הזקן הי' נשמה חדשה ¹⁶⁴⁶ , והיו לו עוד מעלות מיוחדות, מ"מ, צריך להיות סדר הקבלה איש מפי איש כו'. ולכן מדגיש רבינו הזקן באגה"ק שכתב בקשר ליציאתו מהמאסר8, שהי' זה ב"יום הילולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע" –

דלכאורה אינו מובן: לשם מה הוצרך להיות המאסר ולאחרי כן הגאולה, הלא מוטב הי' אם מלכתחילה לא הי' ענין המאסר?

אך הענין הוא – שזהו ע"ד ש"אין חלום בלא דברים בטלים",

375

והיינו, שתחילה צריך להיות ענין הנסיונות, וצריך לעבוד בהם ולבטלם כו' ("דורכברעכן"), ועי"ז באים לדרגא נעלית יותר.

וע"ד מארז"ל ¹⁶⁴⁷ "זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה", והיינו, שאף שגם קודם הכתישה הרי זה פרי, ומברכים עליו, מ"מ, חסר עדיין ענין השמן, שזוהי הפנימיות, ודוקא ע"י הכתישה "מוציא שמנו". וכן גם ע"י המאסר – שהו"ע הכתישה – נעשה הענין ד"מוציא שמנו" ¹⁶⁴⁸ .

וענין זה קשור גם עם פירוש רש"י בהתחלת הפרשה, שמביא את הפסוק ¹⁶⁴⁹ "והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" – שעפ"ז אינו מובן מ"ש רש"י לפנ"ז, ש"כתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש כו'", דלכאורה, לא היו צריכים למנותם כלל, אפילו לא "בדרך קצרה" (כמשנת"ל במאמר ¹⁶⁵⁰ ), אך הענין הוא – לפי שענינם הוא בדוגמת הקש ששומר את הפרי, ולאחרי כן זורקים אותו, וכנ"ל שע"י הבירור כו' מגיעים לדרגא נעלית יותר, ולכן יש צורך בכך, אם כי "בדרך קצרה" בלבד.

* * *

ח. (לאחרי ברכה אחרונה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

בהמשך להמדובר לעיל (ס"א) אודות "י"ט כסלו הארוך" – בודאי יהי' גם עתה ענין האריכות כו'.

ובפרט שכיון שתיכף מגיע חנוכה, הרי זה ע"ד הדין ד"לבוד", שג' מכאן וג' מכאן ואוירא באמצע, חשיב מחובר ¹⁶⁵¹ , וכן בנדו"ד, בנוגע לחיבור די"ט כסלו עם חנוכה באופן שיוציאו את ה"חילוניות" מהימים שביניהם, ויהיו כולם ימי שמחה.

וימשיכו את השמחה על כל השנה כולה, ביחד עם התעוררות תשובה ועבודה שבלב, וכל הענינים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות עבור המשך ההתוועדויות.

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

______  ______