ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךקו"א אורח חיים חלק בסימן רמו(ג)

(ג)

(ג) וטוב לחוש כו'. אף^לז שרמ"א בדרכי משה^לח ובהגהות^לט ביו"ד סי' קנ"א כתב יש להחמיר, אפשר שכוונתו ג"כ שטוב להחמיר כלשון הגהת אשר"י^מ, אבל אין חיוב בדבר, כמו רוב יש להחמיר שבדברי האחרונים שהוא חיוב גמור דוק ותשכח^מא. או אפשר משום חומרא דעבודה זרה החמיר טפי, אבל העיקר ודאי דשכירות לא קניא כלל כמ"ש המ"א^מב מההיא דישראל ששכר כו'^מג. ומ"ש דהתוס' בעבודה זרה^מד פירשו בשם ר"י דמיירי כשמזונותיה על הכהן, מכל מקום הרי רש"י שם^מה והרא"ש והרע"ב פרק י"א דתרומות^מו והתוס' ביבמות דף ס"ו ע"ב^מז כולם פירשו דמיירי אף כשמזונותיה על הישראל.

והא דלא פריך מרישא^מח, י"ל דהוה מצי למימר טעמא כדרב ספרא ביבמות שם מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן, בכחשא ופחתא, אע"ג דאינן שלו אכלי בתרומה, והכא נמי ישראל ששכר מכהן דכחשא ופחתא על הכהן אכלה בתרומה אפילו אי שכירות קניא, אבל לענין שבת לא תלי באחריות אלא בהן שלו, דדוקא בתרומה קתני הואיל כו', ולא ילפינן מינה בעלמא לפי הס"ד^מט דהיינו אחריות גניבה ואבידה, דהא בפסחים דף ה' ע"ב פריך בפשיטות הניחא למ"ד גורם לממון כממון דמי ואנן קיי"ל^נ כמ"ד דלאו כממון דמי, ושאני הכא דכתיב לא ימצא ע"ש, והוא הדין למסקנא באחריות דכחשא ופחתא^נא. וזהו טעמן של האוסרים בסעיף ד^נב כשאין הנכרי יכול להוציאה, ונסתלקה מעליהם תמיהת בעל שו"ת תודת שלמים ח"ב^נג סימן כ' ע"ש, וגם נסתלקה בזה תמיהתו על הפנים מאירות סי' י'^נד גבי ישראל ששכר מכהן, שאינו נגד הגמרא ודו"ק.

מיהו אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א סוף סי' זה להקל אף כשכולה של ישראל, כתיקון תשובת ריצב"א^נה דס"ל כהמתירין בסעיף ד, כמבואר בב"י סי' רמ"ה^נו, ואחריו נמשך המ"א בסוף סי' זה^נז, ע"ש מ"ש שדעת רמ"א להקל אף בסעיף ד (ועיין בתשובת תודת שלמים סי' הנ"ל^נח שתירץ קושית המשנה למלך^נט ופנים מאירות^ס על הב"י^סא). וטעם המתירין הוא משום דביבמות שם מסיק רבא דכיון דמחוסרא גוביינא אתי הקדש וחמץ ומפקיע מידי שיעבוד, ולפי זה לא ס"ל כרב ספרא דמי קתני והן שלו כו' אלא הן כשלו אף לענין הקדש וחמץ, והוא הדין לענין שבת^סב, דמאי שנא שבת מחמץ. דהא דחמץ מפקיע מידי שעבוד היינו אפילו כשאחריות החמץ הוא על מי שהחמץ משועבד לו, דלא מיתסר משום דכתיב לא ימצא לרבות כשאחריות על ישראל^סג, אלא משום דמחוסרא גוביינא כדמפרש רבא בעצמו שם, ע"ש ובפרש"י^סד שפירש בנכרי שהלוה כו' מוקים רבא כשהרהינו כו', ועיין היטב בסוגיא פרק כל שעה^סה גבי הא דפריך תנן נכרי שהלוה כו' בשלמא לאביי כו', ע"ש דבלא הרהינו אף שהאחריות על הנכרי אסור לרבא כשלא אמר לו מעכשיו, דבלאו הכי אף לאביי אסור משום האחריות דכתיב לא ימצא כמ"ש התוספות^סו ורא"ש שם^סז, ומ"ש הרא"ש במסקנא דבלא הרהינו אסור משום האחריות, היינו כשאמר לו מעכשיו^סח ע"ש היטב ודו"ק^סט. אלא^ע דהתם החמץ לא היה של הנכרי מעולם, הילכך מקרי מחוסר גוביינא אצלו אף שאחריותו עליו מגניבה ואבדה, וכחשא ופחתא בלבד על הישראל, או אפילו כשהכל על הנכרי, משא"כ בשום שהכניסה לחתן שהיה שלה אינו נקרא מחוסר גוביינא אלא אם כן גם אחריות כחשא ופחתא על בעלה, ובלאו הכי הוה ליה כפקדון ושאלה דהיכא דאיתיה ברשותא דמריה קאי גם לענין הקדש וחמץ ושחרור^עא, אבל כשאחריות כחשא ופחתא עליו דמי כאילו שיעבד לה בעלה זה השום ולא היה שלה מעולם, ולהכי מקרי מחוסר גוביינא, דאי לא תימא הכי האיך שייך לומר רבא לטעמיה, דהתם מיירי בשעבוד בעלמא, אלא ודאי דהכא נמי דמי ממש לשעבוד דמיירי ביה רבא ואמר דהקדש וחמץ מפקיעין מידי שעבוד, ולא משום דכתיב לא ימצא כמו שיתבאר, אלא משום שהן שלו כיון דמחוסר גוביינא, והוא הדין הכא כשאחריות כחשא ופחתא עליו הן כשלו משום דמחוסר גוביינא אצלה. והוא הדין בנידון דידן^עב כשאחריות כחשא ופחתא על הנכרי הן כשלו לענין שבת, משום דמחוסר גוביינא לישראל לפי המסקנא דרבא.

ולפי זה^עג אין לנו לחלק בין תרומה לשאר דברים כגון הקדש חמץ ושחרור ושבת, דהא דתנן^עד עבדי צאן ברזל יאכלו היינו משום דמחוסר גוביינא, ובהקדש חמץ ושיחרור נמי דינא הכי, ואם כן ישראל ששכר פרה מכהן דאכלה בתרומה ע"כ צריך לומר דשכירות לא קניא, דאי קניא אף שאחריות כחשא ופחתא על הכהן מכל מקום היא מחוסרת גוביינא אצלו. דהא דמצרכינן שיהא עליו אחריות כחשא ופחתא לענין שום^עה שיהא מחוסר גוביינא אצלה^עו, אף שהוא משועבד לבעל יותר משכירות לשוכר^עז, היינו משום דקיי"ל דשכירות לא קניא, ולא אמרינן ליומא ממכר הוא^עח כיון דהדרא בעינא, והוא הדין לקבלת צאן ברזל לא אמרינן ליומא ממכר הוא כיון דהדרא בעינא^עט, אבל אי שכירות קניא דליומא ממכר מיקרי מחוסר גוביינא לכהן^פ אף שאחריות כחשא ופחתא עליו. ודמי ממש לישראל שהלוה לנכרי על חמצו^פא, דאסור לאביי אף שלא אמר לו מעכשיו, משום דקניא ליה למפרע^פב, אף שאחריות על הנכרי אף מכחשא ופחתא, דאם אחריות כחשא ופחתא דהיינו יוקרא וזולא והפסד באונס על ישראל אסור בלאו הכי, דאחריות אלו עדיפי מאחריות דגניבה ואבדה^פג, דהא^פד ס"ד דמקשה בע"ז דלא פריך מרישא הוא משום דאחריות כחשא ופחתא על הכהן, אע"ג דאחריות גניבה ואבדה על ישראל, אלא ודאי כיון דקני ליה לאביי לא משגחינן באחריות כלל, אף אם לא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא, וכ"ש הכא^פה דלא מחוסר גוביינא לישראל. ואף לרבא לא בעינן הרהינו אם אמר ליה מעכשיו דקני ליה למפרע^פו. אלא משום דמסתמא סיפא דומיא דרישא, להכי מפרשי רש"י^פז והרא"ש^פח דאף כשהרהינו אצלו מיירי, ואפילו הכי צריך לומר מעכשיו לרבא. ועוד דעכ"פ גבי אם הרהינו כתב הרא"ש דמיירי שאין האחריות על הישראל, דאל"כ אף כשאין המשכון שלו אסור ע"ש, ובודאי לפי זה אף אחריות דכחשא ופחתא אינן עליו כמו שנתבאר, ואפילו הכי אסור משום דקניא ליה. והוא הדין לשכירות אי ליומא ממכר הוא, ומדאכלה בתרומה ודאי דשכירות לא קניא אפילו לחומרא. אבל מכל מקום^פט המקשה לא יוכל להקשות מרישא, די"ל כדרב ספרא דבאחריות דכחשא ופחתא אכלה אע"פ שאינה שלו, כמו כהן ששם פרה מישראל. אבל לרבא י"ל דשאני הכא דמחוסר גוביינא לישראל.

ובזה יתורץ קושית הרי"ף על רבותיו ביבמות שם^צ, שלא נתעלמה מהם סוגיא דשמעתא ודו"ק. ומכל מקום הרי"ף השיג, דליתא לדיוקא דדקו כו', ר"ל שדקדקו כן ממתניתין^צא וזה אינו לרב ספרא. ומדקדוק לשון הרי"ף שם שכתב דמקשינן למ"ד דכל היכי דמחויב באחריות אכלי בתרומה, משמע נמי דלא קי"ל הכי אלא אם כן מחוסר נמי גוביינא לישראל וכמו שנתבאר. עיין בתוספת שם ד"ה עבדי צאן ברזל כו'^צב וברמב"ם הלכות עבדים^צג:

הערות

לז. לכללות קו"א זה ראה ביאורי השולחן ע' שלט ואילך.
לח. אות ב.
לט. סעיף י, לענין ע"ז בבית ששכר מנכרי.
מ. פ"ק דע"ז סכ"ב, שכתב טוב ליזהר.
מא. ראה כללי הפוסקים וההוראה כללים קכט-קלב.
מב. ס"ק ח.
מג. ע"ז טו, א: ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה.
מד. שם ד"ה ישראל.
מה. ד"ה יאכילנה.
מו. משנה ט.
מז. ד"ה ישראל.
מח. כדפריך התוס' בע"ז שם (אם נאמר דמיירי שמזונותיו על ישראל), וכמ"ש במ"א שם (דמרישא יש להוכיח דאפילו לקולא שכירות לא קניא).
מט. בגמ' יבמות שם.
נ. ב"ק עא, ב. רמב"ם הל' גניבה פ"ב ה"א. וראה גם שו"ת צ"צ או"ח סי' מט אות ה. חו"מ סי' א אות ד.
נא. י"ל דלא ילפינן מתרומה לשבת דהוי כשלו.
נב. בשו"ע כאן, דלא סגי במה שהנכרי מקבל אחריות על הבהמה.
נג. הנקרא לחמי תודה (פה, א).
נד. השני, שכתב שגם הריצב"א מודה להאוסרים בקיבל הנכרי אחריות.
נה. שבהגהות מיימוניות פ"כ אות א. ומובא בב"י סוס"י רמה.
נו. ד"ה ואם ישראל.
נז. ס"ק טז. ולקמן בפנים סי"א.
נח. פז, ב.
נט. פ"ו הט"ז.
ס. הנזכר לעיל.
סא. סוס"י רמה, מהי הוכחתו מדברי הריצב"א שסובר כדעת המתירין.
סב. לדעת המתירין, שאם האחריות הוא על הנכרי והישראל מיחסר גוביינא יכול הנכרי לעשות בה מלאכה (דלא כמו בחמץ, שיתבאר בסמוך, דסגי בטעם דמחוסר גוביינא לחוד שלא יהי' שלו).
סג. כמבואר בפסחים ה, ב (שאם היה האחריות על הישראל היה נאסר אפילו בלא הטעם דמחוסרא גוביינא).
סד. ד"ה חמץ (שדוקא כשהרהינו אצל הנכרי, שאינו מחוסר גוביינא, מותר בהנאה).
סה. פסחים לא, א.
סו. שם ע"ב סד"ה שקונה.
סז. פ"ב ס"י.
סח. שאם הרהינו וגם אמר לו מעכשיו מותר אפילו כשהאחריות על הישראל, כדלקמן סי' תמא ס"ב.
סט. ראה שארית יהודה כא, ד.
ע. טעם החילוק בין שאר דברים לחמץ, דסגי בטעם דמחוסר גוביינא לחוד (בלא הטעם דאחריות), דהתם כו'.
עא. רמב"ם הל' ערכין פ"ו הכ"ב. טור ושו"ע יו"ד סי' רנח ס"ז.
עב. לקמן סי"א, כשהקנה לנכרי הבהמה לענין אחריות.
עג. מובנת הוכחת המ"א ס"ק ח מדין תרומה לדין שבת, שהובאה בתחלת הקו"א, שגם לקולא אמרינן ששכירות לא קני; אלא שטוב להחמיר כדעת האוסרים.
עד. יבמות שם.
עה. דהיינו נכסי צאן ברזל שהכניסה לכהן, במשנה יבמות שם: הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה.
עו. כדאמר רבא התם, שצריך גם טעם זה.
עז. ואילו גבי שכירות אמרינן (ע"ז טו, א) שאם שכירות קניא אזי כהן ששכר פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה (אף שאין אחריות כחשה ופחתא על הכהן).
עח. כדאמרינן (ב"מ נו, ב) גבי אונאה (ראה תוס' שם ד"ה והאי).
עט. דקיי"ל כרב יהודה ביבמות שם, שהדין עמה.
פ. בישראל ששכר פרה מכהן, ולא היה יכול להאכילה כרשיני תרומה.
פא. במשנה פסחים ל, ב שאחר הפסח אסור בהנאה.
פב. ודמי לשכירות אי אמרינן דקניא, אף שאין האחריות עליו.
פג. דאמרינן (פסחים ה, ב. לקמן סי' תמ ס"ז) שאם אחריות גניבה ואבידה על הישראל עובר עליו.
פד. וההוכחה שאחריות יוקרא וזולא לבד עדיף מאחריות גניבה ואבידה לבד, דהא נתבאר לעיל הטעם דס"ד דמקשה כו'.
פה. בישראל ששכר פרה מכהן, שאילו היה שכירות קניא היה יכול להאכילה כרשיני תרומה.
פו. וא"כ היה אפשר לפרש לרבא הסיפא דמשנה בלא הרהינו, כמו לאביי.
פז. במשנה שם ל, ב ד"ה ישראל.
פח. שם פ"ב ס"י.
פט. אף שנתברר שלדידן (דפסקינן כרבא ביבמות, שתלוי במחוסר גוביינא) יש להוכיח מרישא ששכירות לא קניא, מ"א המקשה בע"ז (טו, א) לא יוכל כו'.
צ. ריש פ"ז, שהקשה מרב ספרא שצריך גם אחריות כחשא ופחתה, על דבריהם (למסקנא כרבא) שרק אחריות מיתה על הבעל.
צא. שם: אם מתו מתו לו.
צב. ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך כו'.
צג. ראה שם פ"ה הט"ז.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 52 עמודים.