א

סימן קו

במס' טהרות ספ"ט נמצא בגג המעטן טהור כו' ומזה יש להעיר למ"ש בש"ע א"ח סי' תס"ז ססע"י י"א. כ' הב"י סס"י תס"ז ורבינו ירוחם נתיב חמישי ח"ה כתב בשם הרשב"א שאם נמצאת חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כאן נמצאת וכאן היתה כמו במומין ולא אמרינן שבא מן התרנגולת, וכן הלכה למעשה עכ"ל, ור"ל שאלו בא מן התרנגולת מלוחה היינו אומרים שנאסרה כדי קליפה עכ"פ או כולה לדעת הרוקח, אבל עכשיו שנמצאת בכלי שהדיחו התרנגולת אחר המליחה ואנו אומרים דכאן היתה, א"כ א"צ התרנגולת אף קליפה כלל, דהא ההדחה היה במים צוננים, ובד"מ סעיף ד' כ' וז"ל ומהרי"ב כתב כדעת הרשב"א דאין מחזיקין איסור ממקום למקום, ואמרינן כאן נמצא כאן היתה, ודלמא נפל שם אחר שהוציאו התרנגולת משם עכ"ל, וזה קשה, דמאחר דאמרינן כאן היתה, א"כ היתה ג"כ קודם שהוציאו התרנגולת משם וכדאיתא במשנה ספ"ט דטהרות נמצא בגג המעטן טהור, נמצא במעטן הגג טמא, ופירש"י נמצא בגג במעלה זתים מן המעטן לגג איירי, ונמצא שרץ בזתים שעל הגג לא אמרינן עם הזתים הובא והיה במעטן, נמצא במעטן הגג טמא, זתים שבגג טמא, דמקודם היה עכ"ל, וכן פי' הרמב"ם שם הרי דאמרינן דמקודם היה, וע"ש בתוספתא שהביא הר"ש דפליגי בזה רבי וחכמים, ולחכמים גם אם נמצא במעטן הגג טהור, ופלוגתא זו ג"כ בקורץ מקרצת מן העיסה, והנה הד"מ סעיף ג' כתב בשם מהרי"ל וז"ל והמהרי"ל כ' על חטה הנמצאת במצה שאינה אפויה אוסרין אותה מצה, דאמרינן כאן נמצאת וכאן היתה, ואם נמצאת בעיסה אוסרין כל העיסה עכ"ל, והביאו בהג"ה הש"ע ססעי' י"א וע"ש במג"א ס"ק ט"ז ובח"י ס"ק ל"ב, דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם, והנה הדין הזה מבואר בהדיא בתוספתא שהביא הר"ש ספ"ט דטהרות שם, וז"ל הקורץ מקרצות (פי' ר"ש חתיכות של בצק, כההיא דפ"ק דטהרות משנה ז') מן העיסה ונמצא שרץ במקרצת העיסה טהורה, בעיסה המקרצת טמאה, דברי רבי וחכמים אומרים נמצא בעיסה אינו טמא אלא עיסה במקרצת אינו טמא אלא מקרצת עכ"ל, ומאחר דסתם מתניתין דספ"ט דטהרות היא כרבי, דנמצא במעטן הגג טמא, י"ל דקיי"ל כרבי, וא"כ היינו הדין דהגהת רמ"א ססעי' י"א הנ"ל ודברי המג"א סס"ק י"ו ונשאר מצה א' בידו ונמצא עליה חטה אסורים כולם, היינו כרבי, דנמצא בעיסה המקרצת טמאה, אך עיי"ש בתוספתא נמצא בתוכה של מקרצת הכל טמא עכ"ל, ור"ל אף העיסה דכיון שנמצא בתוכה לא שייך לומר עתה נפלה, ומסתמא היה בתוך העיסה, א"כ ה"ה בנמצא חטה בתוך מצה א' אוסרין כל העיסה, ורק אם נמצא על גבה שייך חילוקים הנ"ל דהמג"א, ולפי מה שפי' הרא"ש בפי' המשניות שם בטהרות טעם התוספתא, אין זה שייך לענין כאן נמצא כאן הי', ועיין בתוי"ט שם ובתו"ח שם מזה:

קיצור. רי"ו ב' הרשב"א וד"מ בשם מהרי"ל דאמרינן כנכ"ה, וכ"מ במשנה ספ"ט דטהרות, לפי' התו"ח, אך לפי הרא"ש שם אין משם ראיה דהתם איכא טעמא אחרינא, ואם נמצא החטה בתוכיות המצה יש לאסור כל העיסה:

ויש להעיר לדינים אלו מפב"ת דטהרות משנה ז' הזולף את הבור ומפ"ד דטהרות מ"ד הממלא בעשרה דליים ומהרמב"ם דפסק כחכמים דתוספתא שהביא הר"ש ספ"ט דטהרות עתוי"ט:

ב. משנה פ"ג דטהרות מ"ה כל הטומאות כשעת מציאתן, וע"ש בפי' ר"מ ור"ש, וכ"ה בפרק ה' מ"ז נגע באחד כו', ומיהו שם דאם ראוהו חי בערב, לא אזלינן בתר שעת מציאתן ומ"מ מדקאמר משום שהוא ספק רה"ר, ש"מ דספיקא מיהו הוי, ולא אזלינן בתר חזקה קמייתא נגד שעת מציאתן אלא ה"ל ספק, וספ"ט נמצא שרוף כו' שכל הטומאות כשעת מציאתן. ועיין תוספות פ"ק דנדה דף ד' ע"א ד"ה שכל הטומאות, והא דמחט כו' דכל הטמאות כשעת מציאתן אפילו להקל, לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אלא משום דמוקי הטהרות אחזקתייהו, עכ"ל ותירוץ זה דוחק, ונגד פשט המשנה דמשמע הטעם דמטהרין הוא משום האי טעמא דכל הטמאות כשעת מציאתן, וחזקת הטהרות מאן דכר שמייהו, ועוד דאי מדאורייתא מוקמינן אחזקה קמייתא מאי מהני חזקת הטהרות, וכן הוכיח הח"צ בתשו' ססי' ג' בד"ה ואפילו אם, מהמשנה פ"ה מ"ז נגע באחד הנ"ל דמשמע מפשטא דמתניתין דחכמים מטמאין לה אפילו ברה"ר בלא ראוהו חי מבערב, וכיון דמטמאין לה אפילו ברה"ר ע"כ ודאי טומאה היא ואפילו בחולין נמי טמא, ודלא כמ"ש התוספות רפ"ק דנדה דלענין קדשים מיירי, וע' מזה ג"כ בתוספות פ"ג דעירובין דל"ה ע"ב ד"ה שכל הטמאות, והטעם דאזלינן בתר שעת מציאתן, דלכאורה לא מצינו כן בשום מקום, דלעולם אזלינן בתר חזקה קמייתא ולא בתר השתא, אם לא היכא דאתרעי טובא החזקה קמייתא כמו פב"ת דקדושין דע"ט ע"א דאמרינן לרב מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת, משום דליכא התם חזקה דנערות, כי כל היום הזה היא בחזקת שתביא סימני בגרות, ע"כ אזלינן שם על יום ההוא בתר שעת מציאתן לרב, וגם ע"ז פליג שמואל, אבל בכל הנ"ל דפ"ג דטהרות מ"ה ופ"ה מ"ז וספ"ט ל"ל הכי, נראה לומר עפמ"ש התוס' בפרק המדיר, דע"ו סע"א לשמואל דאמר על בעל החמור להביא ראיה, שהטעם כיון דאשתכח החמור דמת כי היכי דעכשיו הוא מת כן יש להחזיקו שהיה מת גם מקודם ודמיא להא דאמר בנדה דף ד' דכל הטמאות כשעת מציאתן ודוקא גבי מיתת חמור וגבי מום, וגבי מחט שנמצאת בבית הכוסות אית לן למימר הכי, עכ"ל, ור"ל שאין זה סותר הכלל, דלעולם אזלינן בתר חזקה קמייתא ולא בתר השתא, אלא רק מיתת החמור וגבי מום כו' וכמ"כ הוא לענין טומאות דאזלינן בהן דוקא לבד בתר שעת מציאתן, ולא דמי לאיסורין, כ"נ מדברי התוספות שם:

והפנ"י שם בד"ה ע"כ נראה, פי' הטעם שבהנך תלת מיתת החמור ומומין ומחט שנמצאת בבה"כ אזלינן בתר השתא, משום דבהנך אין החזקה קמייתא לא אלים שאינן חזקות מבוררות בשעתן כו', משא"כ במקוה ודכוותה שהחזקות מבוררות בשעתן לא אזלינן בתר שעת מציאתן עכת"ד ובשט"מ שם כיון דעכשיו באו הריעותא לפנינו ולא ראינו אותו קודם לכן בלא ריעותא כו' וכענין שאמרו לענין טומאה שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן ודנין שכן היו בתחלה כמו שהיה עכשיו וכו' עכ"ל, ואף שהתוס' שם חזרו בהן, זהו לפי שיטתם שכל הטמאות כשעת מציאתן הוא מדרבנן אבל למ"ד דהוא דאורייתא ע"כ י"ל טעם זה לענין טומאה והיינו כשלא ראינו אותו קודם לכן בלי ריעותא, ועכשיו נמצא בריעותא דנין לענין טומאה שכמ"כ היה בתחלה כמו שהוא עכשיו, ובזה א"ש דלק"מ ממעל"ע שבנדה שאינו מטמא למפרע מדאורייתא דהא שם ידוע האשה תחלה בלי שום ריעותא: