א

סימן קכו

משנה פ"ב דנדה די"ט א'. הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים. ובגמרא ולית ליה לעקביא דמיה דמיה הרי כאן ארבעה איבעית אימא לית ליה. ואיבע"א ה"נ מילקא הוא דלקי. וכ' הב"ח בחיבורו סימן קפ"ח ובתשו' סי' פ"ד דעד כאן לא פליגי חכמים אעקביא דאמר בירוק מילקא לקי אלא בנשאר ירוק מתחלתו עד סופו התם הוא דלא חיישינן ללקוי אבל כשנשתנה לאחר שנתייבש ונעשה אדום בקצותיו שפיר חיישינן ללקוי אפילו לרבנן ור"ל דחיישינן שמתחלה בעת יציאתו היה אדום וכשנעקר מן הגוף לקה ונעשה ירוק ולכן לכשנתייבש חוזר קצת למראהו שהיה אדום בתחלה. ובתשו' ח"צ סי' מ"ו חלק עליו וכתב ואם איתא להך מילתא לא הוו שתקי רבנן בעלי התלמוד מלאשמעינן דבר גדול באיסור חמור כזה וכמ"ש הרי"ף ז"ל על בה"ג אדרבה מדטהרו רבנן ירוק בכל אופן טהרו עכ"ל ועיין מדברי הרי"ף בפרק האשה רבה ובב"י באה"ע סי' קנ"ט ובש"ע שם ס"ב. ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ד סס"י כ"ה שכ' ג"כ על חידוש סברא של תשו' להרמב"ן דודאי שא"פ חולקים עליו דאם איתנהו להנך מילי לא הוו שתקי כו' ובכללים שבסוף ספר ג"פ סי' ד' האריך בזה והעלה דהיכא שהסברא אינה מקובלת אז הוא דאמרינן כן דמסתמא שא"פ שלא חילקו כן חולקים ע"ז. ולפ"ז בנד"ז ודאי י"ל כהח"צ שהסברא אינה מקובלת מכמה טעמים. הא' דגוף הסברא הוא לחוש לנביאות לומר שהיה אדום מתחלה מאחר שלפנינו הוא ירוק וחכמים לית להו בירוק דמילקא לקי. א"כ וכי מפני שאח"כ נתאדם בקצותיו נבדה שגם מתחלה היה אדום נגד מה שראינו שהי' ירוק. והרי כל הטמאות כשעת מציאתן כדאיתא פ"ק דנדה דף ד' ע"א נגע באחד בלילה כו' והרי התם יש לחוש ביותר שמא בשעה שנגע היה חי כיון דעכ"פ מקודם איזה זמן היה חי בודאי ויש לו חזקה דמעיקרא כמבואר בפ"ג דערובין דל"ה ב' ובפרש"י שם דר"מ דמטהר משום דאוקמי' אחזקה מכלל דלחכמים לא מהני חזקה דמעיקרא. ונהי דהתם מיירי שלא ראהו חי מבערב כמ"ש התוס' שם מ"מ עכ"פ חי הי' בודאי מתחלה והן אמת שהתוס' בערובין שם הקשו ע"ז דא"כ אמאי קיי"ל כל הנשים דיין שעתן לגבי חולין ולבעלה אמאי לא אמרינן דכל הטמאות כשעת מציאתן. ותירצו דהא דכל הטמאות כשעת מציאתן לא הוי אלא לתרומה ולקדשים כו' וכ"כ בנדה ד"ד ד"ה שכל הטמאות (עי' מפתח) אבל מדברי הרמב"ם פי"ח מהל' אה"ט הי"ד משמע בהדיא דהא דכל הטמאות כשעת מציאתן הוא אף לחולין וכמ"ש בתשו' ח"צ סס"י ג' וכדבריו מבואר בחידושי הרשב"א רפ"ק דנדה ד"ה התם איכא תר"ל. וא"ת עוד ומ"ש מהא דתנן ומייתינן לה לקמן נגע באחד כו' וחכמים מטמאין כלומר טומאה ודאית לשרוף כו' יש מתרצים דשאני אשה דבחזקת טהורה היא דודאי בדוקה היא מעיקרא כו' וזה כתירוץ הח"צ שם. ויש מפרשים דל"ד דהתם ודאי נגע כו' וכ"כ בחידושי הר"ן שם סד"ה דאילו מעת לעת וכ"כ בחידושי הרמב"ן שם סד"ה מ"ט דשמאי. וכ"פ הרשב"ץ שם דכל הטמאות כשעת מציאתן בין לקולא בין לחומרא. וכ"מ דעת הריטב"א בערובין שם. והנה נהי דבנגע באחד ליכא חזקה ברורה כמו באשה ממש משום דלא ראהו חי מבערב עכ"פ חזקה שאינה ברורה הוי דה"ט דר"מ דמטהר דהא עכ"פ פ"א היה חי. ואפ"ה קיי"ל דכל הטמאות כשעת מציאתן א"כ כש"כ בנד"ז דליכא שום חזקה דמעיקרא לומר שהיה אדום תחלה ולא ראינוהו רק ירוק. דהוא בחזקת ירוק מעיקרו כשעת מציאותו. ומפני שנשתנה אח"כ בקצותיו אין בו שום כח אמעיקרא אפילו כחזקה שאינה ברורה. לכן אפילו להתוס' י"ל דאזלינן בתר שעת מציאתן כיון דליכא חזקה להיפך כמו גבי נגע באחד כו' ואדרבה אשה בחזקת טהרה עומדת. ועיין בדברי אאזמו"ר הגאון נ"ע במה"ב סס"י קפ"ג במ"ש דלהרמב"ם ההיא דכל הטמאות כשעת מציאתן היינו אפילו במקום חזקה ברורה כקופה בדוקה כו' ובאשה ה"ט משום דאשה מרגשת כו' א"נ אי איתא דהוי דם מעיקרא הוה אתא כו' ע"ש. ואפשר שכ"ד הריטב"א הובא בשט"מ בכתובות דע"ו סד"ה הי כלה וז"ל דההיא חידש הוא בטומאה וכדתניא דכל הטמאות כשעת מציאותן ולא נזכר לעולם בממון טעם זה עכ"ל. וע' בגמ' פ"ק דנדה תחלת דף ד' בדין קופה בדוקה דלר' יוחנן הטהרות טמאות: