תקט כמה דינים פרטיים להלכות יום טוב

תקט כמה דינים פרטיים להלכות יום טוב

ובו ט"ז סעיפים

שפוד

שנעקם או נשבר

א שפוד ²¹⁶⁰

שנעקם ונכפף, אם יכול לצלות בו כמות שהוא בלי שיפשיטנו, אסור לפושטו ביום טוב

אפילו בידו, מפני שהוא טורח ביום טוב טרחא שאינה צריכה ²¹⁶¹ .

ואם אי אפשר לצלות בו בלא תקון ²¹⁶² ,

וגם אי אפשר למצוא שפוד אחר אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו ²¹⁶³ , וגם לא היה אפשר לו

לתקנו מערב יום טוב, כגון שנכפף ביום טוב, או אפילו נכפף מערב יום טוב ולא ידע

ממנו עד שקידש היום, או אפילו ידע ממנו סמוך לחשכה ולא היה שהות לתקנו קודם יום

טוב ²¹⁶⁴ ,

מותר לתקנו ביום טוב.

אבל אין מורין כן לאחר ²¹⁶⁵ , ואדם הבא לשאול

הלכה ²¹⁶⁶ (א) זו למעשה,

דהיינו ששואל היאך לעשות מעשה, אין אומרים לו היתר זה ²¹⁶⁷ ,

כדי שלא יטעו להתיר אף אם היה אפשר לתקנו מערב יום טוב ²¹⁶⁸

ושכח ²¹⁶⁹

ולא תיקנו, דאז אסור מן התורה לתקנו ביום טוב, כדין כל מכשירי אוכל נפש שהיה אפשר

לעשותן מערב יום טוב ²¹⁷⁰ .

אבל כל אדם מותר לעשות כן מעצמו. ובלבד שלא יעשה כן בפני אדם אחר שאינו יודע היתר

זה, דכיון שעושה לפניו הרי זה כמורה לו הלכה למעשה ²¹⁷¹ .

ואם נכפף ביום טוב ראשון, אסור לתקנו

ביום טוב שני של גליות, אם יש שהות ביום טוב ראשון כדי לתקנו. ואע"פ שהוא יום

טוב ואסור לתקנו ²¹⁷² ,

מכל מקום כיון שאנו עושין שני ימים מחמת הספק שמא הראשון הוא חול, הרי זה כאילו

היה אפשר לעשותו ולתקנו ביום ראשון ²¹⁷³ :

ב וכן

הדין בכל מכשירי אוכל נפש, שאם היה אפשר לעשותן ביום טוב ראשון אם היה חול, אסור

לעשותן ביום טוב שני של גליות. וגם אין היתר לעשותם ²¹⁷⁴

אלא בינו לבין עצמו בענין שלא ילמדו אחרים ממנו ²¹⁷⁵ וכמו שנתבאר למעלה:

ג שפוד שרוצה לצלות בו שהיה ארוך יותר

מדאי, אסור לחתכו או לשרפו ²¹⁷⁶

כדי לקצרו. מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב ²¹⁷⁷ .

ואם לא היה אפשר לקצרו מערב יום טוב ²¹⁷⁸ ,

וגם אי אפשר למצוא שפוד אחר ²¹⁷⁹ ,

מותר לקצרו, כדין מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב:

סכין

שנפגם

ד אחת סכין שנפגמה ואחת סכין שעמדה, אפילו

אינו יכול לחתוך בה כלל, אין משחיזין אותה במשחזת המיוחדת לכך, מפני שהוא מתקן כלי

ביום טוב ²¹⁸⁰ .

ואפילו לא היה אפשר להשחיזה מערב יום טוב, כגון שנפגמה ועמדה ביום טוב ²¹⁸¹ .

(ואף על פי שכל מכשירים שאי אפשר לעשותם

מערב יום טוב מותר לעשותם ביום טוב ²¹⁸² , (ב) מכל מקום בסכין

החמירו חכמים, לפי שהוא דבר המצוי אצל רוב בני אדם, ורוב הפעמים אפשר לו לשאול

סכין מחבירו לצורך יום טוב ²¹⁸³ ,

לפיכך אפילו אם הוא בענין שאי אפשר לו למצוא סכין אחרת, לא רצו חכמים לחלק בכך,

ואסרו השחזת הסכין כדרכה במשחזת בכל ענין ²¹⁸⁴ ):

ה אבל התירו לחדדה על ידי שינוי, כגון על

גבי סכין אחרת ²¹⁸⁵ ,

או על גבי עץ או על גבי אבן או על גבי חרס ²¹⁸⁶ ,

אפילו היה אפשר לו לחדדה מערב יום טוב ²¹⁸⁷ .

ובלבד שלא יעשה כן בפני אדם שאינו יודע

היתר זה ²¹⁸⁸ , שלא ילמד ממנו להקל

בדבר זה ויתיר לעצמו אף במשחזת ²¹⁸⁹ .

אלא אם כן אין ניכר שהוא מתכוין לחדדה, אלא אפשר לומר שאינו אלא להעביר שמנוניתה,

שהוא מותר ²¹⁹⁰ .

ואין צריך לומר שאין מורין היתר זה לאדם ²¹⁹¹ הבא לשאול הלכה

למעשה ²¹⁹² ,

אפילו לא היה אפשר לחדדה מערב יום טוב ²¹⁹³ ,

אלא כל אדם מעצמו מותר לעשות כן:

ו אבל אם אינו מתכוין לחדדה אלא להעביר

שמנוניתה, מותר להשיאה על גבי חבירתה או על גבי עץ ואבן או על גבי חרס, ומורין כן

לרבים ²¹⁹⁴ .

אבל להעביר שמנוניתה על גבי משחזת, אין מורין כן ²¹⁹⁵ ,

אלא כל אדם בינו לבין עצמו מותר לעשות כן:

ז לא התירו לחדדה על ידי שינוי אלא

כשעדיין יכול לחתוך בה על ידי הדחק, דכיון שחידוד על ידי שינוי מועיל לה לפיכך אין

חוששין שמא יחדדנה במשחזת. אבל אם אי אפשר לחתוך בה כלל, אסור לחדדה אפילו על ידי

שינוי, דכיון שאין מועיל לה חידוד על ידי שינוי ²¹⁹⁶ ,

יש לחוש אם נתיר לו לחדדה על ידי שינוי שמא ילך ויחדדנה במשחזת כדרכה ²¹⁹⁷ :

חוטי

תפירת מילוי בשר

ח עופות שממלאים אותם בבשר וביצים ביום

טוב, מותר לתפרם, שהרי תפירה זו צורך אוכל נפש היא ²¹⁹⁸ .

ובלבד שיתקן החוט למדתו (שלא יהיה ארוך

יותר מדאי) וישימנו במחט מערב יום טוב, כדי שלא יצטרך לחתוך את החוט ביום טוב כדי

לקצרו. ואם לא נתנו במחט מערב יום טוב, אסור ליתנו במחט ביום טוב, שמא יהיה החוט

ארוך יותר מדאי ולא יוכל לתפור בו ויחתכנו כדי לקצרו, ונמצא מתקן כלי ביום טוב.

ואע"פ שהתירו לו התפירה, לא התירו לו מלאכת תיקון כלי, לפי שהוא ממכשירי אוכל

נפש והיה אפשר לעשותה מערב יום טוב ²¹⁹⁹ .

אבל מותר לחתוך החוט הנשאר תלוי בעוף

לאחר התפירה, לפי שהיא מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב. ומכל מקום נהגו שלא

לחתכו, אלא לשרפו. אע"פ שהכל אחד ²²⁰⁰ ,

שכמו כן הוא מתקן כלי (פירוש גוף העוף ²²⁰¹ )

בשריפת החוט כמו בחתיכתו:

ט מותר לחתוך או לשרוף ביום טוב אגד גדיים

ועופות הקשורים בשפוד שנצלו בו, וכן מותר לחתוך חוטי תפירתם, ואין בזה משום קורע,

ואפילו בשבת מותר לחתכם ²²⁰² ,

כמו שנתבאר בסימן שי"ד ²²⁰³

עיין שם הטעם:

הגעלה

וליבון

י כלי

הצריך הגעלה או ליבון אסור להגעילו או ללבנו ביום טוב ²²⁰⁴ ,

מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב ²²⁰⁵ .

ואפילו אם רוצה להשתמש בו ביום לצורך

אוכל נפש, מכל מקום אם היה אפשר להכשירו מערב יום טוב אלא ששכח ²²⁰⁶ ,

אסור להכשירו ביום טוב, כדין מכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב.

ואם לא היה אפשר להכשירו מערב יום טוב

מותר להכשירו ביום טוב ²²⁰⁷ ,

אלא שאין מורין כן ²²⁰⁸ , כדין מכשירים שאי

אפשר לעשותם מערב יום טוב ²²⁰⁹ :

יא מותר

ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו מאכל של גבינה כדי לאפות בו ביום מאכל של בשר ²²¹⁰ , אע"פ שהיה

אפשר ללבנו מערב יום טוב ²²¹¹ ,

לפי שאינו ניכר שמתקן כלי ²²¹² , אלא הוא מחממו כדי

לאפות בו.

ובלבד שמיד שיעבירנו מן האש יתן בו

המאכל של בשר ²²¹³ .

אבל אם יצטנן הכלי ואחר כך ילבנו שנית כדי לאפות בו, אם כן הרי ליבון הראשון לא

היה רק להכשירו ²²¹⁴ ,

ונמצא עשה הבערה כדי לתקן כלי ביום טוב ²²¹⁵ :

יב וכל

זה כשמלבן מחלב לבשר או מבשר לחלב, דכיון שאין צריך ללבנו היטב עד שיהא נצוצות

נתזים ממנו, אלא די לו בליבון קל, כמו שנתבאר בסי' תנ"א ²²¹⁶

וביו"ד בסי' קכ"א ²²¹⁷ ,

אינו ניכר שמתקן כלי ²²¹⁸ ,

אלא הוא מחממו כדי לאפות בו ²²¹⁹ .

אבל אסור ללבן ביום טוב כלי ברזל הבלוע

מאיסור ²²²⁰ ,

אם היה אפשר ללבנו מערב יום טוב ²²²¹ ,

אפילו רוצה לאפות מאכל של היתר ²²²²

מיד שיעבירנו מן האש, דכיון שצריך ללבנו עד שיהיו נצוצות נתזים הימנו, הרי ניכר

שמתכוין להכשירו ולתקן כלי ביום טוב ²²²³ :

יג וכל

זה בכלי שמן הדין צריך הגעלה או ליבון. אבל אם אינו צריך אלא מחמת חומרא בעלמא,

כגון שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביום טוב, מותר ללבנו

תחלה ²²²⁴ ,

אע"פ שהיה אפשר ללבנו מערב יום טוב ²²²⁵ ,

דכיון שמן הדין אינן צריך כלל ליבון ולא הגעלה ²²²⁶ , הרי אינו מתקן כלום ²²²⁷ :

ניקוב,

הדחת והטבלת כלים

יד כשם שאין נוקבין נקב חדש בחבית בשבת,

מטעם שנתבאר בסי' שי"ד ²²²⁸ ,

כך אין נוקבין ביום טוב, אפילו לצורך אכילה, שהרי אפשר לנקבה מערב יום טוב ²²²⁹ .

ואם לא היה אפשר לנקבה מערב יום טוב מותר לנקבה ביום טוב ²²³⁰ ,

ואין מורין כן, כדין מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב ²²³¹ :

טו להדיח כלי אכילה ושתיה ולשפשפן ביום טוב,

וכן להטביל כלי חדש ביום טוב, דינן כמו בשבת ²²³² ,

וכמו שנתבאר בסימן שכ"ג ²²³³ .

ואם לא היה אפשר להטבילו מערב יום טוב, מותר להטבילו ביום טוב ²²³⁴

לדברי הכל ²²³⁵ ,

אבל אין מורין כן, כדין מכשירים שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב ²²³⁶ :

טלטול

מוקצה לצורך אוכל נפש

טז מותר

לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר לטלטל האבנים כדי

לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה גמורה שהותרה לצורך

אכילה ²²³⁷ .

אבל אוכלין המוקצין אסור לאכלם ביום טוב,

לפי שאכילת יום טוב אף על פי שהיא מצוה אינה דוחה אפילו איסור של דבריהם. ואף על

פי שכל מלאכות הותרו לצורך אכילת יום טוב, אבל מאכלות אסורות לא הותרו ²²³⁸ .

וכשם שאסור לאכול את המוקצה כך אסור

להשתמש בו אפילו לצורך אכילה, כגון לסמוך את הקדרה באבנים או בעצים המוקצים ²²³⁹ ,

שההנאה שהוא נהנה במה שמשתמש במוקצה היא אסורה כאכילה, לפי שתשמישן של עצים ואבנים

זו היא אכילתם ²²⁴⁰ . ולא חלקו חכמים בין

עצים ואבנים לאוכלין ומשקין המוקצים, ואסרו להשתמש בכל דבר שהוא מוקצה.

במה דברים אמורים כשעושה מעשה בגוף

המוקצה, כגון שמטלטל את האבן לסמוך בה הקדירה, או שמסיק בעצים המוקצים אף על פי

שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה

בגוף המוקצה ²²⁴¹ .

אבל מותר להשתמש במוקצה כשאינו עושה (ג) שום מעשה בגוף המוקצה, כגון להתחמם כנגד

המדורה הנעשית מעצי מוקצה, או להשתמש לאורן. ואע"פ שהוא נהנה מהמוקצה, מכל

מקום כיון שההנאה בא לו מאליה שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה, לא

גזרו חכמים על כך אפילו בשבת ²²⁴² , כמו שנתבאר בסי'

ש"ח ²²⁴³ :

קונטרס

אחרון

(א) זו למעשה כו'.

כן ²²⁴⁴

משמע בגמרא ²²⁴⁵ ,

דלמה כיחש לו, הוי ליה למימר ²²⁴⁶

הלכה ואין מורין כן. אלא כיון שראה אותו עושה מעשה, אף אם היה אומר לו הלכה ואין

מורין כן, הרי הורה שמותר לעשות מעשה. והוא הדין בנידון דידן ²²⁴⁷ .

ודו"ק:

(ב) מכל מקום בסכין כו' ²²⁴⁸ .

האחרונים ²²⁴⁹ פירשו הטעם, דהוה

ליה מתקן מנא. אבל לפי מה שכתב רמ"א בהג"ה ²²⁵⁰ ,

אי אפשר לומר כן, שהרי פסק שם בהג"ה דאם אי אפשר לתקן השפוד מערב יום טוב

מותר לתקנו ביום טוב אף על פי שנשבר לגמרי, ואין לך תיקון גדול מתיקון שפוד שנשבר,

ואף על פי כן מותר לצורך אכילה, וכל שכן חידוד הסכין שיכולה לחתוך אלא שנפגמה ²²⁵¹ .

והשו"ע ²²⁵²

אוסר אפילו לא אפשר להשחיזו מערב יום טוב כמבואר בבית יוסף ²²⁵³

בביאורו להרמב"ם ²²⁵⁴

שהעתיק לשונו בשו"ע עיי"ש, וכן כתב המגיד משנה ²²⁵⁵ .

ובאמת לפום ריהטא, דברי רמ"א

תמוהין מאד למעיין במקור הדין, דהרמב"ם ²²⁵⁶ ,

דהיינו לשון השו"ע שבס"[א], מפרש שנרצף ²²⁵⁷

היינו מעט, ואף על פי כן אין מתקנין אותו, וכל שכן הרבה, וכל שכן נשבר לגמרי. ולכן

גם להשחיז הסכין במשחזת אסור מטעם זה ²²⁵⁸ . או מטעמו של

הר"ן שהעתיק הט"ז ²²⁵⁹

דבתיקון כלי אף רבי יהודה מודה מטעם המבואר בר"ן ²²⁶⁰ .

ולפי טעמו של הר"ן, נרצף היינו שנשבר לגמרי ²²⁶¹ ולפיכך אסור אפילו

לרבי יהודה, אבל אם נכפף מותר והלכה ואין מורין כן כמבואר שם. ובין לפי טעמו של

המגיד משנה ובית יוסף ²²⁶² ,

ובין לפי טעמו של הר"ן, יש לאסור במשחזת, אפילו לדידן דקיי"ל כרבי יהודה ²²⁶³ .

אבל שיטת רש"י ²²⁶⁴

ותוס' ²²⁶⁵

ורא"ש ²²⁶⁶

דאף בתיקון כלי פליג רבי יהודה, כדמוכח גבי שפוד שנרצם ²²⁶⁷

דהיינו שנשבר לגמרי וקשרי רבי יהודה, ובין בגריפת תנור ²²⁶⁸ .

ולפי זה גם במשחזת פליג רבי יהודה כמבואר ברא"ש ²²⁶⁹

וטור ²²⁷⁰ ,

והלכה ואין מורין כן. ורמ"א פסק ²²⁷¹

בשפוד כדעת רש"י ורא"ש, וגבי סכין סתם כשו"ע ²²⁷²

כשיטת רמב"ם או ר"ן. דוק היטב בר"ן וברא"ש ובב"י ותשכח

דהכי הוא כמה דאמינא.

ועל כרחך צריך לומר שדעת רמ"א

לפסוק כשיטת רש"י ותוס' ורא"ש וטור דאינהו בתראי ²²⁷³ .

ולא חשש לסברת הר"ן דבתיקון כלי אף רבי יהודה מודה, שהרי כל הפוסקים חולקים

על זה ²²⁷⁴ ,

וגם הרמב"ם מכללם ²²⁷⁵ ,

דלפי פירוש הר"ן דנרצם היינו מעט, אם כן למה לא הביא הרמב"ם דין דנרצם,

אלא על כרחך צריך לומר דהרמב"ם לא סבירא ליה כר"ן, אלא סבירא ליה אין

הלכה כרבי יהודה ²²⁷⁶ ,

כדמשמע מלשונו בפירוש המשנה פרק קמא דמגילה ²²⁷⁷

עיין שם בגמרא ²²⁷⁸ .

אם כן ²²⁷⁹

הרמב"ם יחידאי הוא נגד כל הפוסקים. וגם הרי"ף ²²⁸⁰ ורז"ה ²²⁸¹

ורמב"ן ²²⁸² כולם פסקו כרבי

יהודה גבי נרצם עיין שם היטב.

אלא ²²⁸³

שגבי השחזת הסכין יש לחוש לסברת הרמב"ם ור"ן. ולאו מטעמייהו, אלא משום

דפשט לשון הרי"ף ²²⁸⁴

מורה כן (ולא כמו שכתב הרא"ש ²²⁸⁵ ),

ופירש הרמב"ן בפרק ב' ²²⁸⁶

גבי כיבוי ²²⁸⁷

(וכן כתב הר"ן שם ²²⁸⁸ ),

שדעת הרי"ף ור"ח ²²⁸⁹

לחלק בין המכשירין, בין השחזת סכין דאפשר בשאלה לשאר מכשירין. וכיון שדעת ר"ח

ורי"ף ורמב"ם ורז"ה ורמב"ן ור"ן ומגיד משנה להחמיר

במשחזת ²²⁹⁰ ,

חשש רמ"א לדבריהם ולא הגיה כלום על השו"ע, שהעתיק לשון הרמב"ם,

וטעם האיסור הוא כמו שכתב הרמב"ן, וכמ"ש בפנים:

(ג) שום מעשה כו' .

כן ²²⁹¹

כתב בהדיא הרשב"א בחידושיו פ"ב דשבת ²²⁹² , וז"ל וכולי

עלמא אית להו דעולא כו', אבל אי לית להו דעולא שפיר דמי, אע"ג דממילא דולק

והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו, שלא אסרו אלא לטלטל או לאכלו, או

להשתמש בו בידים אע"פ שאינו מזיזו, כגון הדלקה, או לסמוך בו כרעי המטה אפילו

במקומו, אבל הנאה הבאה מאליה שפיר דמי עכ"ל.

ומכל מקום מה שכתב דאסור לסמוך בו כרעי

המטה אפילו במקומו שאינו מזיזו כלל, לא קיי"ל כוותיה בהא, אלא כמו שכתב

הר"ן בסוף פרק ט"ז דשבת ²²⁹³

בשם הרמב"ן ²²⁹⁴ .

וכן פסק בדרכי משה בסי' ש"ח ²²⁹⁵

ובמג"א שם ס"ק מ"א ²²⁹⁶ .

וכן משמע בפרק קמא דביצה ²²⁹⁷

אין מטלטלין אותה לסמוך בה כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה שפיר דמי לסמוך בה.

ועל כרחך צריכים אנו לחלק בין ישיבה על גבי האבן או לסמוך בה כרעי המטה, שאינו

עושה שום מעשה בגוף האבן, ואינו משתמש בגוף המוקצה, ולא ²²⁹⁸

על גבי המוקצה, ובין הדלקת הפתילה שנעשה שבר כלי, דמפורש בגמרא ²²⁹⁹

בהדיא לאיסור (וכן העתיק המג"א סי' רס"ד ס"ק י"ד ²³⁰⁰ ),

משום דכשמדליק עושה מעשה בגוף הפתילה שמאחיז בה האור, והרי זה משתמש בגוף המוקצה:

[2160] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

שפוד שנעקם או נשבר (ס"א-ג).

(ב)

סכין שנפגם (ס"ד-ז).

(ג)

חוטי תפירת מילוי בשר (ס"ח-ט).

(ד)

הגעלה וליבון (ס"י-יג).

(ה)

ניקוב, הדחת והטבלת כלים (סי"ד-טו).

(ו)

טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש (סט"ז).

[2161] רב יהודה אמר שמואל כח, ב (שפוד שנרצף (נמעך,

שדרסו עליו ונעקם, אבל לא נשבר, רש"י), אסור לתקנו ביום טוב (שהרי יכול

להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא, רש"י). פשיטא. לא צריכא דאע"ג

דמפשיט בידיה (שמתפשט בידים ואינו צריך להכות עליו בפטיש, רש"י)). טור

ושו"ע ס"א (שפוד שנרצף, אף על פי שהוא יכול לפשטו בידו, אין מתקנין אותו).

טור ורמ"א שם (ודוקא שיוכל לצלות בו בלא תיקון). ט"ז ס"ק א (פירוש שנעקם

ונכפף). מ"א ס"ק א (שנרצף, פירוש שנעקם).

ומיירי

אפילו נכפף ביום טוב, שמותר לתקנו מעיקר הדין כדלקמן בסמוך, מכל מקום אסור משום

טרחא שאינה צריכה.

ולענין שבת, נתבאר לעיל סי' שמ סי"ח

(מחט שנתעקמה אפילו מעט אסור לפשטה (משום תיקון כלי)).

[2162]

רב חסדא שם (שפוד שנרצם (שנשבר ראשו, רש"י) ... רבי יהודה מתיר אף מכשירי

אוכל נפש). טור ורמ"א שם (אם אינו יכול לצלות בו כך, ונשבר ביום טוב מותר לתקנו),

כיון דהוי תיקון מכשירין שלא הי' אפשר לתקנו מערב יום טוב, וכדלעיל סי' תצה

ס"ד (אבל מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב, כגון לתקן השפוד שנשבר ביום

טוב ... מותר לתקנו ביום טוב, שנאמר יעשה לכם, ודרשו חכמים לכם, לכל צרכיכם, לרבות

מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב).

[2163]

מ"א סק"ג (נראה לי דאם יכול להשאיל לו אסור לתקנו).

וכן הוא לקמן ס"ג ( אי אפשר למצוא שפוד אחר ),

וס"ד ( אפשר

לו לשאול סכין מחבירו) . לעיל סי' תקז סט"ו (כיון שכבייה

זו אינה אלא מכשירי אוכל נפש ... לפיכך אם אפשר לו להשאיל מכבדת אחרת אסור לכבותה).

וכן בכל תיקון מכשירים שאפשר בלאו הכי,

אסור לתקנם, כדלקמן סי' תקיד ס"ב (אבל אם יוכל לאכול במקום אחר ... אסור

לכבות) וס"ד (ואי אפשר לו להציל הקדרה מעישון רק על ידי שיכבה ... מותר

לכבות).

וכן הוא לעיל סי' תצח סכ"ג ( לא יתלוש את הצמר שבמקום שחיטה כדי

לעשות מקום לסכין ... שהרי אין בה צורך אכילה, מפני שאפשר לשחוט אף אם לא יעשה כן ).

וכמו שאסרה תורה מכשירין שאפשר לעשותן

מערב יום טוב, כך אסרו מכשירין במקום שאפשר בלי תיקון זה.

[2164]

רש"י כח, ב ד"ה ואחד (ולא היה יודע מבעוד יום). מ"א סק"ב (והוא

הדין אם נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו שהות לתקנו).

וכן הוא לעיל סי' תצה ס"ד (או

אפילו שנשבר בערב יום טוב, אלא שלא היה אפשר לו לתקנו בו ביום מחמת איזה אונס גדול),

ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ה.

[2165]

רבנו ירוחם נ"ד ח"א ל, ד (והלכה ואין מורין כן לרבים). רמ"א שם (ואין

מורים כן לרבים).

ולמדו זאת מהאמור כן בגמרא לענין השחזת הסכין בשינוי

(כדלקמן ס"ה, ושם נסמן הערות 29 . 32 )).

ומפרש דבריו הרמ"א, שכן הוא (לא רק

בתיקון השפוד, אלא) ב כל

מכשירי אוכל נפש (כדלקמן ס"ב, ושם נסמן הערה 16 ).

[2166]

ב"י סי' תקיד ד"ה והם דברי רבינו ירוחם (ומה שכתב ואין מורין כן לרבים,

אינו מדוקדק, דאפילו יחיד הבא לשאול אין מורין לו כן).

וכן הוא לקמן ס"ה ( ואין צריך לומר שאין מורין היתר זה לאדם

הבא לשאול הלכה למעשה).

[2167] ואסור אף אם רוצה לומר לו

"הלכה ואין מורין כן" , כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א.

[2168]

רש"י שם ד"ה הלכה (אבל אין מורין לרבים כן, שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו

מבעוד יום). רבנו ירוחם שם (שמא יבא לתקן כשנרצם פיו מערב יום טוב). רמ"א שם

(שלא יבואו לתקן גם כן בנשבר מערב יום טוב).

[2169] מ"א ס"ק ב (אבל אם

שכח לתקנו מערב יום טוב, אסור). וכן הוא לעיל סי' תקז ס"י (וכן אם נפל מערב

יום טוב וידע בו ... ושכח ... ולא תקנו, אסור לגרפו ביום טוב).

[2170]

כדלעיל סי' תצה ס"ד ( מכשירי

אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה ... במכשירים שאפשר לעשותן מערב יום טוב) .

[2171]

למדים זאת מדין סכין דלקמן ס"ה ( ובלבד שלא יעשה כן בפני אדם שאינו יודע היתר זה, שלא ילמד ממנו

להקל בדבר זה), ושם נסמן (הערה 29 ).

וכו הוא לעיל סי' ל ס"ב (ואין

מורין כן הלכה למעשה, שמא יבאו להניחן לכתחילה בלילה. ולכן לא יעשה כן אלא בינו

לבין עצמו, אבל לא ברבים, שמא יטעו לומר שמותר להניחן לכתחילה בלילה).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

פז.

ומה שכתב שם "אבל לא ברבים",

ולא פירש שכן הוא גם ביחיד, ראה מראי מקומות וציונים. כללי הפוסקים וההוראה כלל

סב.

*

ואף

דאמרינן ב"ב קל, ב (אין למדין הלכה (כלומר אין למדין לעשות, רש"י) לא

מפי למוד ולא מפי מעשה (אם יראה רבו עושה מעשה, אל יקבע הלכה בכך, דשמא טעה בטעם

של פסק דין של אותו המעשה, רש"י), עד שיאמרו לו הלכה למעשה). מכל מקום חוששים

שהרואה ילמד מכך הלכה למעשה, ויתיר אף אם היה אפשר לתקנו מערב יום טוב.

[2172] ואף שלמעשה, "אם נכפף

ביום טוב ראשון" מותר לתקנו בו ביום, דהוו מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום

טוב.

מכל

מקום זה שאפשר לעשותו ביום טוב מטעם מכשירין, אינו אוסר לתקנו ביום טוב שני. אבל

מטעם הספק "שמא הראשון הוא חול", אסור לתקנו ביום טוב שני. ועל זה כותב

"ואע"פ שהוא יום טוב ואסור לתקנו".

נמצא

לפי זה, אם נכפף ביום טוב ראשון של ראש השנה, מותר לתקנו הן ביום ראשון והן ביום

שני.

או

אולי הכוונה, כיון שאסור לתקנו ביום ראשון – כשאין דעתו לצלות ביום ראשון, אלא

ביום שני של יום טוב.

[2173]

הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שצב (גדי שהובא למרת שונדל בשביעי של פסח, הורה

מה"ר שלום ... הפשטה נראה לי לעשות ביום טוב ראשון אחר השחיטה, דאם לא כן היה

נקרא איפשר לעשותו מערב יום טוב לגבי יום טוב שני). מהרי"ל הל' יום טוב ע'

קעט (מהר"ש היה מורה על גדי שהובא לישראל בשביעי של פסח ... הפשטת העור נראה

לעשות באותו יום לאלתר אחר שחיטתו, דהוי אפשר לעשות קודם יום טוב שני).

וכן הוא לעיל סי' תצט ס"ו (בגליות

שעושים שני ימים טובים מספק, הרי יום טוב ראשון נחשב לחול לגבי יום טוב שני, לפיכך

אם נשחטה ביום טוב ראשון דינה כאלו נשחטה בערב יום טוב, לענין טלטול העור ומליחתו).

ומזה למדים גם לעניננו, כמבואר במ"א

כאן ס"ק ב (והוא הדין אם היה אפשר לתקנו בראשון אסור לתקנו ביום טוב שני, דיום

טוב ראשון חשיב חול לגבי שני לענין זה, אף על גב דאנן בקיאין בקביעא דירחא

(מהרי"ל)).

[2174] מכשירי אוכל נפש שלא הי' אפשר

לעשותן מערב יום טוב.

[2175] רמ"א ס"א (והוא

הדין לכל מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב), שמפרש כן בדברי רבינו ירוחם

(כדלעיל הערה 6 ).

וכן

נתפרש בהגהות סמ"ק ועוד, כנפסק לקמן ס"י (אלא שאין מורין כן, כדין

מכשירים שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב), ושם נסמן (הערה 49 ), וסי"ד (ואין מורין כן, כדין

מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב), וסט"ו (אבל אין מורין כן, כדין

מכשירים שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב).

ואם

בכל אופן אי אפשר לעשותו מערב יום טוב, מותר אף לכתחלה, כדלקמן סי' תקיד סוף

ס"ב וס"ד.

[2176] אם הוא של עץ.

[2177]

תשובות רש"י סי' רפד (יתד של שפוד שתוחבין בו יריכי העוף היה ארוך יותר מדאי,

ובא מעשה לפני רבינו, ואסר לחתכו בסכין, ולא לשרוף ראשו באוּר כדי שיתקצר, משום

תיקון כלי). ראבי"ה סי' תשעז (וראיתי בתשובות, יתד שפוד שצולין בו עופות היה

ארוך יותר מדאי, ואסר רבי לחתוך אותו ולא לשרפו, משום תיקון כלי). הובא במרדכי רמז

תרצא. שו"ע ס"ב (שפוד שרוצים לצלות בו והיה ארוך יותר מדאי, אסור לחתכו

ולא לשרפו). מ"א ס"ק ד (אסור משום תיקון כלי (מרדכי)).

והיינו אף רוצה לחתכו ביד, כדלקמן סי' תקיד

קונטרס אחרון ס"ק ד (לפי מה שכתב הבית יוסף שם, שוב אין לחלק בין יד לכלי.

וכן לפי מה שכתב הט"ז שם, אין חילוק בין יד לכלי לענין תיקון מנא. וכן משמע

בסי' תק"ט במג"א סק"ד וסק"ט).

[2178]

מ"א שם (וצריך לומר דמיירי שאפשר לעשותו מאתמול).

[2179] כדלעיל ס"א (וגם אי אפשר

למצוא שפוד אחר אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו), ושם נסמן (הערה 4 ).

[2180]

משנה כח, א (אין משחיזין את הסכין ביום טוב). רמב"ם פ"ד ה"ט (אין

משחיזין את הסכין במשחזת שלה ... אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין). מ"מ

שם (עמדה או נפגמה). שו"ע ס"ב (כלשון הרמב"ם). מ"א ס"ק ז (דהוי ליה מתקן מנא).

לבוש ס"ב (סכין שעמדה מלחתוך או שנפגמה ... אין משחיזין אותה במשחזת שלה שהיא

מלאכה גמורה) .

[2181]

מגיד משנה שם (שלעולם אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, ואפילו עמדה או נפגמה ביום

טוב). ב"י (והרמב"ם ... לא חילק בין נפגמה מערב יום טוב לנפגמה ביום טוב).

לבוש שם ( אפילו נפגמה ביום טוב).

[2182] שלכן התירו בשפוד, כדלעיל ס"א ( שפוד שנעקם ונכפף ... אם אי אפשר לצלות בו בלא תקון ... וגם לא היה אפשר לו לתקנו מערב יום טוב,

כגון שנכפף ביום טוב ... מותר לתקנו ביום טוב).

וכדאמרינן כח, א (מאן תנא דבמשחזת אסור,

אמר רב חסדא דלא כרבי יהודה, דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ר'

יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש), ושם ע"ב (סכין שנפגמה ... באנו למחלוקת ר' יהודה

ורבנן). וקיי"ל כרבי יהודה, כדלעיל סי' תצה ס"ד (מכשירין שאי אפשר

לעשותן מערב יום טוב, כגון לתקן השפוד שנשבר ביום טוב ... מותר לתקנו ביום טוב).

מכל

מקום לענין סכין לא קיי"ל כרבי יהודה מהטעם דלקמן.

[2183]

רמב"ן במלחמות יא, א ד"ה ועוד (ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא שאין

צריכין כל כך, כגון סכין שעמדה, שאפשר בשאלה, שהרי מצויין לכל ... מותר על ידי

שינוי). הובא בר"ן יא, ב ד"ה כי. ונתבאר בקונטרס אחרון.

[2184] שאסרו בסתם – במשנה

וברמב"ם ושו"ע שם ( אין משחיזין את הסכין).

[2185]

משנה שם (אבל משיאה על גבי חברתה), ופרש"י (משני מדרך חול). מ"א

סק"ה (על גבי סכין אחר).

ואף שנתבאר לעיל סעיף הקודם, שאם אפשר

לשאול מחבירו סכין אחרת אסור (וכאן הרי יש לו סכין אחרת, שמחדד עליה את הסכין

הראשונה). היינו דוקא השחזה כדרכו, אבל בשינוי התירו גם בזה, שהרי התירו

"אפילו היה אפשר לו לחדדה מערב יום טוב".

[2186]

גמרא כח, ב (אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף, הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר לסכינא

אפומא דדקולא (על פי הסל, רש"י) ... ואמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא

מעבר סכינא אשפתא דרחיא). רמב"ם שם (אבל מחדדה על גבי העץ או על גבי חרש או

אבן). שו"ע שם.

[2187]

ב"י (שאין כאן מלאכה כלל, כיון שאינו משחיז במשחזת שלה, וגם הסכין חותך קצת

... הילכך לא חילק בהשחזת הסכין בין נפגם ביום טוב לנפגם מערב יום טוב, דאפילו

בנפגמה מערב יום טוב מותר לחדדה על גבי העץ או על גבי חרס או אבן, דלאו מלאכה היא

כלל).

[2188] גמרא שם (הוה קאימנא קמיה

דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדקולא .... קסבר הלכה ואין מורין כן). הרי שאין

לעשות כן בפני אדם שאינו יודע היתר זה.

[2189] רמב"ם שם (ואין מורים

דבר זה לרבים, כדי שלא יבאו לחדדה במשחזת). שו"ע שם. והיינו לומר שמא יחדד

במשחזת אף את הסכין שהי' אפשר לחדדה מערב יום טוב, שאסור מן התורה.

[2190]

גמרא שם (ואמרי ליה, לחדדה קא עביד מר או להעביר שמנוניתה, ואמר לי להעביר

שמנוניתה, וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד, וקסבר הלכה ואין מורין כן). ב"ח סוף

הסי' (נראה לענ"ד דאף בדבר שהלכה ואין מורין כן, יכול לעשות כן בפני רבים

היכי דמצי לאישתמוטי, כי הכא גבי סכין שנפגמה או שעמדה דיכול לחדדה בשל עץ, דמצי

לאישתמוטי ולמימר דלהעביר שמנוניתה הוא דקא עביד, כדחזינן בהני עובדי דרבי נחמיה

ואביי). מ"א סק"ו (אלא אם כן מצי לאשתמוטי ולומר דלהעביר שמנוניתא קמכוין).

[2191]

גמרא שם (הלכה ואין מורין כן). שו"ע שם (ואין מורים דבר זה לרבים).

וכאן אוסר אף לאדם יחיד הבא לשאול,

כדאמרינן התם (אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף, הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר לסכינא

אפומא דדקולא), הרי מיירי גם בפני יחיד.

וכן הוא לעיל ס"א (ואדם הבא לשאול

הלכה זו למעשה, דהיינו ששואל היאך לעשות מעשה, אין אומרים לו היתר זה), ושם נסמן

(הערה 7 ).

[2192] ואסור אף אם רוצה לומר לו

"הלכה ואין מורין כן" , כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א.

[2193]

אף שבזה מותר מהתורה אף במשחזת, כדלעיל (הערה 23 ).

מכל מקום אין מורין להתיר אף בשינוי, שמא יחדד במשחזת אף את הסכין שהי' אפשר לחדדה

מערב יום טוב.

[2194]

גמרא שם רע"ב (ואמר לי להעביר שמנוניתה), הרי שבזה מותר אף להורות לאחרים. כ"מ

שם בסופו (איכא למידק, למה לא כתב רבינו דלהעביר השמנונית על גבי עץ או חרש או אבן

מורין כן להתיר, כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להני רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא בעו.

ואפשר לומר דכיון שכתב דלהשחיז אין מורין, ממילא משמע דלהעביר השמנונית מורין). יש"ש

פ"ג סי"ט (להעביר שמנונית על גבי עץ ואבן מותר, וכן על גבי סכין ... או

אבן, מותר להעביר שמנונית, וכן עיקר). ב"ח (להעביר השמנונית משמע דמורים אף

לרבים, בשל עץ). ט"ז סק"ג (אבל להעביר שמנונית הסכין על גבי עץ או חרס

או סכין מורין ברבים להתיר, כן כתב רש"ל פרק אין צדין).

[2195]

יש"ש שם (ולענין העברת שמנונית מעל הסכין, נראה, דשרי אפילו במשחזת של אבן ...

ומכל מקום נראה דאף בזו הלכה ואין מורין כן). ב"ח (להעביר השמנונית ... על

גבי משחזת [אסור]). מ"א שם (ועל גבי משחזת, אפילו להעביר שמנוניתא אין מורין

(יש"ש ב"ח)).

[2196] כלומר, כיון שאינה יכולה

לחתוך על ידי הדחק, שמא החידוד לא יועיל לה על ידי שינוי, ויחדדנה במשחזת, כמבואר

בלבוש ס"ב (שגזרו בה חכמים, שמא מתוך שאינה יכולה לחתוך כלל, לא יספיק לה

השחזה בעץ, ויבואו להשחיזה במשחזת).

[2197]

רב יוסף כח, ב (סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב, והני מילי הוא דפסקא אגב דוחקא).

שו"ע שם (במה דברים אמורים כשיכולה לחתוך בדוחק, או שנפגמה, אבל אם אינה

יכולה לחתוך כלל, אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שמא יבא להשחיזה במשחזת). לבוש

ס"ב (במה דברים אמורים כשיכולה לחתוך בדוחק, או שנפגמה בפגימה בעלמא ויכולין

לחתוך בחוד שאצל הפגימה, וליכא למיחש שמא יבואו להשחיז במשחזת שלה, אבל אם אינה

יכולה לחתוך כלל, אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שגזרו בה חכמים שמא מתוך שאינה

יכולה לחתוך כלל לא יספיק לה השחזה בעץ, ויבואו להשחיזה במשחזת שלה כדרכה שהוא

מלאכה גמורה).

[2198]

שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקעו (השיב עוד, דמותר לתפור העוף ביום טוב

שמלאוהו מבשר כתות מבפנים, שהרי אותה תפירה צורך אוכל נפש הוא). שו"ע

ס"ג (עופות שממלאים אותם בשר וביצים, מותר לתפרם ביום טוב). לבוש ס"ג (שצורך

אוכל נפש הוא)

[2199]

ירושלמי פ"ד ה"ה (הדא אמרה הדין סיקורה אסור מיעבד ביומא טבא, דהוא מקטע

בגומיה). כפירוש רבנו ירוחם נ"ד ח"ב לב, ב (מולייתא, כלומר שממלאים מבשר

וביצים ותופרין אותו, כתיב בירושלמי שאסור לעשותו ביום טוב, שמא יחתוך התפירה, אלא

כיצד יעשה, יתקן מערב יום טוב החוט וישימנו במחט, ויזהר שלא יחתוך החוט, דכל

מכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב אסור לעשותן ביום טוב, כך כתב הראב"ד). ארחות

חיים הל' יום טוב סי' ט (ירושלמי הדין סקריא אסור למעבד ביומא טבא, דלמא מפסיק

בנימיה, פירוש סקריא, מולייתא שקורין בלעז קומפלידורא, גזרה שמא יחתוך חוט התפירה,

אלא כיצד יעשה, יתקן מערב יום טוב חוט משזר וישימהו בחררה של מחט ... וביום טוב

יתפור בו כפי הצורך המולייתא). שו"ע שם (והוא שיתקן מערב יום טוב החוט

וישימנו במחט, ויזהר שלא יחתוך החוט ביום טוב). לבוש ס"ג (לחתוך החוט ולהשים

אותו במחט לא יעשה ביום טוב, שהוא דבר שיכול לעשותו מערב יום טוב). מ"א

ס"ק ח (דאם ישימנו ביום טוב במחט, גזרינן שמא יחתוך החוט (רי"ו ירושלמי).

משמע שם דאם לא שמוהו במחט מערב יום טוב, אסור ליתנו במחט ביום טוב).

[2200]

דרכי משה ס"ק א (לאחר שנתמלא העוף ונתפר, ורוצה להסיר משם המחט או החוט הנשאר,

פשיטא דשרי אף לחתוך, דהא אי אפשר לעשות זה מערב יום טוב. אלא שנהגו לעשות בשריפת

החוט). רמ"א ס"ג (נהגו לשרוף החוט הנשאר בעוף לאחר שתפרו בו). מ"א

סק"ט (כללו של דבר, כל שאסור לחתוך אסור גם כן לשרוף ... וכל שמותר לשרוף

מותר לחתוך, אלא שנהגו לשורפו).

[2201] דהיינו שעל ידי חתיכת החוט

מתקן את המולייתא שתוכל להתבשל. וכיון שאינו חותך את המולייתא עצמה, אלא את החוט,

נחשב מכשירין. ומותר רק מטעם שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב.

ואפילו

אם מסיר מונע חיצוני מלאכלו נחשב תיקון כלי, כדלעיל סי' תקו ס"ה (שהפרשת

תרומות ומעשרות ביום טוב יש בה משום שבות, מפני שהוא כמתקן כלי ביום טוב).

משא"כ

חתיכת החוט אחר הצלי (שבסעיף הבא) אינו נחשב תיקון כלי.

וראה

מראי מקומות וציונים.

[2202]

שבלי הלקט סי' פז (כשיושב אדם בסעודה בשבת, ופעמים מביאין לפניו תרנגולת

צלויה או בשר צלוי וקשורים בגמי או בדבר אחר, מותר לו לחתוך אותו הקישור, ואין בו

איסור, ופסיקת תלוש אינו אסור, אלא אם מתקנו (או) למדה, או לעשותו כלי. וכן מצאתי

שהעידו על אדם גדול ומנו ר' שניאור ב"ר יהודה ב"ר ברוך זצ"ל,

שראוהו שחתך קשרי הכבש שהיה קשור בו בשפוד כשהוא צלי). מרדכי רמז תרצא (מותר

לחזור ולהפקיע קשרי השפוד שקושרין בו הטלה ולפעמים מהדקין אותו בחוט, וקרוב הדבר

שאף בשבת מותר, ואפילו למאן דאמר יש בנין בכלים, שהרי אינו כלי, שאינו קשור לחבר

שברים זה בזה ... וה"ר מרדכי זצוק"ל ראה בבית רבינו מאיר, שעל השולחן

לפניו היו נוהגין לחתוך קשרי השפוד בשבת. וכן היו נוהגין בבית חמי רבינו יואל

מפריש ז"ל). אגור סי' תרמה (מותר לחתוך ולהפקיע קשרי השפוד שקושרין בו הטלה,

ולפעמים מהדקין אותו בחוט, וקרוב הדבר שאף בשבת מותר. מורי ה"ר מרדכי ראה

בבית מהר"ם שהיו נוהגים לחתוך לפניו בשבת הקשרים שהיו בשפוד, מרדכי פ"ד

דביצה. וכן פסק הר"ר שניאור בר יהודה. וכן מותר לחתוך אגד גדיים ועופות

מקולסין וחוטי תפורים, משבלי הלקט). שו"ע ס"ד (מותר לחתוך ביום טוב אגד

גדיים ועופות מקולסים וחוטים תפורים, וכן יכולים לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרים בו

העוף).

[2203]

סוף סט"ז ( דבר תלוש שאין בחתיכתו משום מעשה חול,

מותר לחתכו לכתחלה, כל שאינו מתכוין לחתוך במדה, ואינו חותך לחתיכות דקות מאד, וגם

הוא דבר שאין בו תיקון כלי בחתיכתו וכמו שיתבאר בסי' ש"מ. לפיכך מותר לחתוך

קשרי השפוד שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו, וכן עופות ממולאים שתפרן מותר לחתוך

חוט התפירה) .

וראה מראי מקומות וציונים.

[2204] הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קסד (ליבון

זה ודאי אסור לעשותו ביום טוב, שניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה, ומיתסרא מידי דהוה

אהגעלת כלים דאסור לעשות ביום טוב כלל). הובא בהגהות מיימוניות פ"א אות ה,

ובמרדכי ע"ז רמז תתסא. שו"ע ס"ה (אסור ללבנו), ורמ"א ס"ה

(והוא הדין דאסור להגעיל כלי ביום טוב).

[2205] לבוש סוף ס"ה (משום דמתקן כלי

גמור הוא).

וראה

לקמן (הערה 51 ), שיש בליבון זה שתי מלאכות: (א) תיקון

כלי. (ב) הבערה שלא לצורך.

וכן

נתבאר לקמן (סוף סי"א): "ונמצא עשה הבערה כדי לתקן כלי ביום טוב".

היינו שיש בזה (א) מלאכת הבערה שלא לצורך אוכל נפש. (ב) מלאכת תיקון כלי.

ומה

שמזכיר כאן רק הטעם של תיקון כלי, כי מיירי הכא אפילו באופן שהדליק האש, ובישל בה

המים, לצורך בישול ליום טוב. אלא שאחר כך ליבן הכלי באש זו, או הגעיל הכלי במים

אלו.

[2206] מ"א סי' תקט ס"ק ב (אם שכח לתקנו

מערב יום טוב אסור). וכדלעיל ס"א ( אם

היה אפשר לתקנו מערב יום טוב, ושכח ולא תיקנו, דאז אסור מן התורה לתקנו ביום טוב,

כדין כל מכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לעשותן מערב יום טוב ). וסי' תקז ס"י ( וכן אם נפל מערב יום טוב, וידע בו והיה לו שהות

לתקנו ... ושכח ... ולא תקנו אסור ... והרי זה כמכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לו

לעשותן מערב יום טוב שאסור לעשותן ביום טוב ). וסי' תצה ס"ה (כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום

טוב ... אפילו שכח ולא עשאה ... אסור לעשותה ביום טוב).

[2207] תשובת הריב"א באור זרוע הל' יום

טוב סי' שמה (השיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל ... התרתי באותה מחבת שקורין

[טרפ"א בלע"ז] במלכותינו ללבן אותה באוּר ... דלא אפשר לעשותה מערב יום

טוב ... יצחק בר אברהם). הגהות אשרי ביצה פ"ב סי' יב (אבל מותר ללבן מחבת בת

יומא באוּר ביום טוב). דרכי משה ס"ק ב (בהגעלה אסור, כל זמן שהיה יכול

להגעילו מבעוד יום). מ"א סקי"א (ואם לא היה אפשר לעשותו מערב יום טוב

שרי להגעיל).

[2208] הגהת סמ"ק שם (ואי משום מכשירין, הא

פסקינן דאין מורין כן).

[2209] כדלעיל ס"א-ב ( לא היה אפשר לו לתקנו מערב יום טוב ... מותר

לתקנו ביום טוב, אבל אין מורין כן לאחר ... וכן הדין בכל מכשירי אוכל נפש).

[2210] תשובת הריב"א באור זרוע שם (מיהו

כיוצא בזה התרתי באותה מחבת שקורין [טרפ"א בלע"ז] במלכותינו ללבן אותה

באוּר ... ומשום תיקון ליכא איסורא, דנראה כמחממה לבשל תחתיה, ומשום מכשירין נמי

ליכא, שהרי הבערה זו צריכה לבשל, ובלאו הכי נמי צריכה לצורך אוכל נפש). הובאה

בסמ"ג ל"ת עה כה, א (ר"י התיר בתשובה אחת ללבן ביום טוב מחבת

שקורין טרפ"א, שאפו בו [תחתיה] ביום פלדו"ן, ואחר הליבון אפו תחתיה מיד

פשטיד"א של בשר, דמשום תיקון כלי אין כאן איסור, דנראה כמחממה לבשל תחתיה,

ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבשל, דבלא כן צריך לצורך אוכל נפש).

סמ"ק סי' קצד ע' קסג (ור"י התיר ללבן את הטרפ"א של ברזל ביום טוב,

מפני שנראה כמחממה לאפות בקל). שו"ע ס"ה (מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל

שאפו בו פלאדו"ן של גבינה, ואחר הליבון יאפו בו פשטיד"ה של בשר).

[2211] דרכי משה ס"ק ב (ומשמע דבליבון

שרי אף על גב דמאתמול היה יודע שצריך ליבון). מ"א סקי"א (ואפילו היה

אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי).

[2212] כעין זה הוא גם לענין טבילת כלים בשבת, כדלעיל

סי' שכג ס"ח ( ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים,

ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה, ואינו נראה כמתקן, מפני שאין הדבר ניכר

שמתכוין להטבילו, שהרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך).

וכן הוא גם לענין טבילת אשה בשבת,

כדלעיל סי' שכו ס"ז ( אדם

מותר לטבול מטומאתו בשבת, אפילו הצריך טבילה מן התורה, כגון נדה וכיוצא בהם, מפני

שאינו נראה כמתקן אלא כיורד להקר).

והיינו כיון ששם לא מיירי בתיקון כלי

מהתורה, אלא כאמור שם: "אסרוהו חכמים מפני שדומה למתקן כלי",

ו"נראה כמתקן", הקילו חכמים כשאינו ניכר שהוא לשם מלאכה.

ואף שלא מיירי שם באיסור מפני מראית

העין, אלא באיסור מפני תיקון כלי מדברי סופרים, מכל מקום התירו כשאינו ניכר שהוא

לשם מלאכה.

והיינו אף שכאן בליבון מיירי בתיקון

גמור, כאמור לעיל ס"י (כלי הצריך הגעלה או ליבון אסור להגעילו או ללבנו ביום

טוב מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב). וכמובא לעיל (הערה 46 )

מהלבוש ( דמתקן כלי גמור הוא).

והביאור בכל זה ראה לעיל סי' שיד

ס"א (הערה ט).

[2213] הגהת סמ"ק שם ע' קסד (צריך ליזהר

שלא להמתין להשתמש בטרפא עד לאחר שתצטנן אחר הליבון, אלא מיד שיעבירו אותם מן

הליבון יתנו אותה על המאכל שצריך לאפות). שו"ע שם (והוא שכשיתלבן יתנו אותו

על המאכל מיד).

[2214] מרדכי ע"ז רמז תתסא (ויזהרו לתתו

על המולייתא שקורין פשטיד"א מיד אחר ליבונה, כדי שיועיל חמימות ליבונה לאפיית

הפשטי"דאה, שאם ימתין עד שיצטנן מליבונה, נמצא שהליבון הוא שלא לצורך אוכל

נפש). וראה מראי מקומות וציונים.

[2215] היינו שיש בזה (א) מלאכת הבערה שלא לצורך

אוכל נפש. (ב) מלאכת תיקון כלי. וכדלעיל (הערות 46 . 51 ).

[2216] ס"י ( אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו

ניצוצות ניתזים ממנו, שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה, וליבון קל הזה אינו

גרוע מהגעלה ),

וסי"ג בהגהה (אם נבלע בהם על ידי האוּר דבר היתר ואחר כך נעשה איסור, כגון

שנצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר, ואחר כך נבלע בהן חלב, הרי הן נכשרין על ידי

הגעלה), ושם נסמן (הערה צח).

[2217] ראה ש"ך שם ס"ק ח (גם במחבת

של חלב או בשר סגי בהגעלה, כיון דהיתרא בלע).

[2218] הגהת סמ"ק והגהות מיימוניות שם

(ודוקא כשמלבנה מחלב לצורך בשר או איפכא, דאז לא בעי ליבון גמור שתסיר קליפתה, אלא

סגי בליבון קצת ... אף בתשמישו על ידי האוּר, היכא דהיתרא בלע).

[2219] מכאן נראה שלהכשירו מהטעם שנבלע מבפנים סגי

ליבון קל שעל ידי ההיסק מבחוץ. וראה לעיל סי' תנא ס"ז (ושם הערה נט).

[2220] הגהת סמ"ק שם (אבל שבלועה מאיסור,

וצריכה ליבון גמור שתשיר קליפתה, ליבון זה ודאי אסור לעשותו ביום טוב, שניכר בטוב

דלהכשירה הוא עושה ומיתסרא). שו"ע ס"ה (אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא

בה, אסור ללבנו).

[2221] תשובת הריב"א באור זרוע שם (התרתי

... ללבן אותה באוּר ... דאי אפשר לעשותן מערב יום טוב). מ"א שם (ואם לא היה

אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי להגעיל).

ומה

שנתבאר לעיל סי' תצד סט"ז (נוהגין בכל המקומות לאכול מאכלי חלב ביום א' של

שבועות ... והנוהגים לאפות לחם נילוש בחלב או בחמאה, יזהרו כשמסיקין התנור קודם

האפייה שיסיקוהו יפה בענין שיהיו נצוצות ניתזין ממנו כדי להפליט ממנו את רוטב של

בשר שנשפך עליו לפעמים).

אפשר

דמיירי שאופה הלחם הנילוש בחלב, ומלבנו קודם האפיה – קודם החג. או אפשר מיירי שצלה

בו בשר בליל החג, ובבוקר אופה בו הנילוש בחלב, דמותר מטעם שלא הי' אפשר ללבנו מערב

יום טוב.

[2222] שו"ע סוף ס"ה (אפילו לאפות

בו דבר היתר).

[2223] נתבאר לעיל (הערה 53 ). וראה מראי מקומות וציונים.

[2224] דרכי משה ס"ק ב (וכתב מה"ר

אברהם מפראג וז"ל, נראה דכל שכן שפוד שצלו בו ביום כבד או בשר שאינו מלוח,

שמותר ללבנו כדי לצלות בו ביום, מאחר שאין נראה שום תיקון, כמו בהכשר טרפ"א

של חלב עכ"ל. ולי נראה דשרי מטעם אחר, דהרי אי אפשר לעשותו מבעוד יום).

רמ"א ס"ה (ומותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות

בו ביום טוב).

[2225] מ"א סקי"ב (ולי נראה דלטעם

רא"פ, אפילו היה אפשר ללבנו מערב יום טוב שרי ללבנו ביום טוב, כיון שמדינא

אין צריך ליבון כמ"ש ביו"ד סי' ע"ו ס"ד, אלא שנהגו ללבנו לא

חשיב תיקון).

[2226]

כמבואר בשו"ע יו"ד סי' עו ס"ד (ויש מי שאוסר השפוד שצלו בו בשר בלא

מליחה ... ויש מתירין בכל זה, וכן המנהג להתיר). וברמ"א שם (ואנו נזהרין לכתחלה,

ומתירין בדיעבד).

[2227] וכעין זה בטבילה בשבת, כדלעיל

סי' שכו ס"ז (ומכל מקום מותר לטבול לקרי, שכיון שטבילה זו אינה מן התורה (ואף

לא חיוב גמור מדברי סופרים, אינו נראה כמתקן ... וכן כל אשה שצריכה לחזור ולטבול

לחומרא בעלמא מותרת לטבול בשבת...)).

[2228]

סעיף ג (גזרו חכמים על כל נקב, אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד, שמא יבא

לעשות נקב שחייבים עליו. לפיכך אין נוקבים נקב חדש בחבית שיזוב בו היין. ואפילו

היה בו נקב ובא להוסיף בו מעט להרחיבו, אסור).

[2229]

שו"ת הרא"ש כלל כג סי' א (אין נוקבין נקב חדש ביום טוב בחבית, דהוי

מכשירי אוכל נפש, דיכול לעשותן מערב יום טוב). שו"ע ס"ו (אין נוקבין נקב

חדש בחבית ביום טוב).

[2230]

מ"א סקי"ג (ואם אי אפשר לעשותו מערב יום טוב, שרי).

[2231] כדלעיל ס"א-ב ( לא היה אפשר לו לתקנו מערב יום טוב ... מותר

לתקנו ביום טוב, אבל אין מורין כן לאחר ... וכן הדין בכל מכשירי אוכל נפש).

[2232]

ב"י סוף הסי' (אסור להטביל כלי חדש, או להטבילו מטומאתו. ונתבאר בסימן

שכ"ג ... במה מותר לשפשף את הכלים ובמה אסור, נתבאר בסימן שכ"ג לענין שבת,

ונראה דהוא הדין לענין יום טוב). שו"ע ס"ז (להטביל כלי חדש ביום טוב

דינו כמו בשבת, כדאיתא בסימן שכ"ג סעיף ז'), ורמ"א שם (ודין הדחה ושפשוף

כלים ביום טוב, דינו כמו בשבת, כדאיתא סימן שכ"ג).

[2233]

ס"ז (לאחר סעודה שלישית אסור להדיח כלי אכילה, מפני שטורח ומכין משבת לחול.

אבל כלי שתיה מותר להדיח כל היום, מפני שאין קבע לשתיה). ס"ח (מותר להטביל

כלי חדש בשבת אפילו היה אפשר להטבילו מערב שבת, ואינו חשוב כמתקן כלי, הואיל ומן

התורה מותר להשתמש בו בלא טבילה, ואין חיוב טבילתו אלא מדברי סופרים. ויש אומרים

שאף על פי כן חשוב כמתקן ואסור אפילו לא היה אפשר להטבילו מערב שבת ... ואין צריך

לומר לדברי האומרים שטבילת כלים היא מן התורה כמ"ש ביו"ד סי' ק"כ

שזהו תיקון חשוב לדברי הכל, ואסרוהו חכמים מפני שדומה למתקן כלי ממש, שהוא אב

מלאכה), וסי"א (מותר לשפשף הכלים בכל דבר המותר בטלטול כדי לצחצחם לצורך

היום, חוץ כלי כסף בגרתקון ... שהוא מגרר את הכסף וממחקו).

וראה גם לעיל סי' תק ס"כ (שאסור

לעשות שום מעשה לצורך חול, אף שאין בו מלאכה, כגון להדיח הכלים ולשפשפן, כמ"ש

בסי' תק"ג), וסי' תקג ס"ג (ואפילו דבר שאין בו מלאכה כלל, כגון להדיח

כלים וכיוצא בזה, אסור לעשות ולהכין ביום טוב לצורך חול).

[2234]

מ"א סקי"ד (ואם אי אפשר להטבילו מערב יום טוב שרי).

[2235]

לב' הדעות שהובאו לעיל לענין טבילת כלים בשבת.

וכן הוא לעיל סי' שכג ס"ח (אבל

ביום טוב מותר להטבילו כשלא היה אפשר לו להטביל מערב יום טוב, כמו שיתבאר בסי'

תק"ט).

[2236]

מ"א שם (ועיין ס"א בהג"ה דאין מורין כן), וכ דלעיל ס"א-ב ( לא היה אפשר לו לתקנו מערב יום טוב ... מותר

לתקנו ביום טוב, אבל אין מורין כן לאחר ... וכן הדין בכל מכשירי אוכל נפש).

[2237]

משנה לא, ב (בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת. רבי מאיר אומר אף פוחת

לכתחלה ונוטל), וגמרא שם (באוירא דליבני (סדור של אבנים בלא טיט, רש"י) ...

שרגינהו ודאי אקצינהו (סדרן זו על זו גלי דעתיה שמקצן לבנין ואסור לטלטלינהו,

ומתניתין נמי נתסר מדרבנן שהרי מטלטלן, רש"י). אמר רבי זירא ביום טוב אמרו,

אבל לא בשבת (ביום טוב התיר רבי מאיר, כיון דמדרבנן הוא דאסור, ומשום שמחת יום טוב

שרי, שהרי מותר בו אוכל נפש, אבל לא לשבת משום טלטול, רש"י)), ותוס' (פירוש,

דהתירו מוקצה משום אוכל נפש, אבל לא בשבת. מכאן יש ראייה לריצב"א שפירש לעיל

דטלטול מוקצה התירו ביום טוב משום אוכל נפש). והוא בתוס' ח, א ד"ה אמר (ואם

תאמר ואנו היאך אנו מסלקין אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטיד"ה אע"ג שאין

ראוי לצלות בו ביצה. ואומר הר"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל ביום טוב בשביל

אוכל נפש ושמחת יום טוב). גמרא כח, ב (גריפת תנור וכירים ביום טוב), ותוס' שם (קשה

... תיפוק ליה דהוי אסור משום מוקצה, דאפר ואבנים שבתוכו מוקצות הן. ומכאן אומר

ריצב"א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש). רמב"ם פ"א הי"ז (וכל

שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום טוב, אלא לצורך אכילה). מרדכי עירובין רמז

תפט (מוקצה שהוא לצורך אוכל נפש, מותר לטלטלו כדי לקחת האוכל). רמ"א ס"ז

(ומותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת יום טוב).

וכן הוא לעיל סי' תצה סי"ג ( אלא אם כן מטלטלו לצורך אכילת דבר היתר,

דאז מותר לטלטלו כמו שהותרו כל המלאכות לצורך אכילה. עיין סי' תק"[ט]). סי'

תקז ס"ט ( מותר

לגרפו מן התנור, אע"פ שהוא מוקצה ואסור בטלטול, שהרי אינו ראוי לכלום ביום

טוב, מכל מקום לצורך תיקון אוכל נפש התירו לטלטל מוקצה, כמו שיתבאר בסי' תק"ט).

לקמן

תקיח ס"ה ( אם

צריך למקומו להעמיד שם קדירה או שאר אוכל נפש מותר לסלקו. וכן הדין בכל דבר שהוא

מוקצה, כמו שנתבאר בסוף סי' תק"ט).

היתר טלטול מוקצה לצורך יום טוב, הוא אף

באופן של התירו סופן משום תחלתן, כדלעיל סי' תצז סכ"ט (אם נאסור לטלטל הטריפה

מחמה לצל כדי שלא תסרח, ימנע ולא ישחוט כלל, ונמצא ממעט בשמחת יום טוב, לפיכך

התירו לו לטלטלה מחמה לצל). סי' תצט ס"ג (בהמה שנשחטה ביום טוב, מותר לטלטל

עורה מחמה לצל ... שאם לא נתיר לו, ימנע מלשחוט, ונמצא ממעט בשמחת יום טוב),

וס"י (אין מהפכין את החלבים ... אפילו נשחטה הבהמה ביום טוב ... אבל מותר

לטלטלן מחמה לצל כדי שלא יסריחו, או להצניען בשביל שלא יאבדו, שאם לא נתיר לו ימנע

ולא ישחוט כלל).

[2238]

מ"א ס"ק טו (נראה לי שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש, אבל אסור לאכלו

... הרי לך בהדיא דמותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה אבל אסור לאכלו כנ"ל עיקר

דברים הללו).

ונתבאר לעיל סי' תצח קונטרס אחרון

סק"ה (קיי"ל לאסור, דלא שרינן איסורא משום שמחת יום טוב ... ובהמות

מדבריות ויונים שאינם מזומנים וחיה שקננה בפרדס, בניה צריכים זימון, ולא שרינן

משום שמחת יום טוב אם אין לו בשר אחר).

והוא כדלעיל סי' תצז ס"א

וסי"ב וסט"ז, וסי' תצח ס"ה.

וזה שיש להם דין מאכלות אסורות, יתבאר

לקמן סי' תקטו ס"א ( ואפילו

עבר או שכח ונתן לתוך פיו, אסור לבלוע, אלא יפלוט מיד, כדין כל מאכלות אסורות).

[2239] ברייתא ג, ב (אין מטלטלין

אותה לא לכסות בה את הכלי, ולא לסמוך בה כרעי המטה). גמרא לג, רע"א (ואין

סומכין את הקדרה בבקעת).

[2240]

מהרש"א לג, א ד"ה גמרא אין סומכין (אפילו למאי שכתבו התוספות דלכו"ע

שרינן טלטול מוקצה משום אוכל נפש, היינו לסלק המוקצה, כגון גריפת תנור ופחיתת

הלבנים התירו משום אוכל נפש, אבל להשתמש בדבר מוקצה, כסמיכת קדירה בבקעת וכחיזרא,

ודאי אסור לטלטל, דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו, דאסור). מ"א שם (אסור

לאכלו ולהשתמש בו).

וכן הוא לעיל סי' תצח בקונטרס אחרון סוף

ס"ק ה (דלא שרינן משום שמחת יום טום טוב להשתמש במוקצה או לאכלו).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

פח.

אמנם לעיל סי' תצט סי"ג ( אף על

פי שבשבת אסור לטלטל כל כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס שמקפיד עליו מלהשתמש בו

תשמיש אחר, מכל מקום ביום טוב מותר לטלטלו לצורך שמחת יום טוב, כגון לקצב עליו בשר

וכיוצא בזה. עיין סי' תק"ט), וראה שם (הערה 65 ), שיש לעיין מהו ההפרש בין לסמוך הקדרה על

המוקצה, שאסור, לבין לקצב על המוקצה דשרי .

[2241] כדלעיל סי' שח סי"ד ( ובלבד

שלא יעשה מעשה בגוף המוקצה על ידי תשמיש זה, כגון להצית אש ביום טוב תחת עצי מוקצה

אע"פ שאינו מזיזם כלל, כמו שיתבאר בסי' תק"א), ובסי' תקא (ואפילו לשורפן

במקומן אסור, אף על פי שאינו מטלטלן, לפי שהמוקצה אסור להשתמש בו וליהנות ממנו כמו

שיתבאר בסימן תק"ט).

ונתבאר

בקונטרס אחרון ס"ק ג (ועל כרחך צריכים אנו לחלק בין ישיבה על גבי האבן

או לסמוך בה כרעי המטה, שאינו עושה שום מעשה בגוף האבן, ואינו משתמש בגוף המוקצה

ולא על גבי המוקצה, ובין הדלקת הפתילה שנעשה שבר כלי, דמפורש בגמרא בהדיא לאיסור).

[2242] שבת כט, א (כיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה

שברי כלים, וכי קא מהפך, באיסורא קא מהפך), ורשב"א שם (מכאן נראה לי דאין

איסור ליהנות מן המוקצה, דהא לא קשיא ליה אלא היכי מהפך בהו, כלומר שאסור לטלטל,

הא אי לא מהפך בהו, אף על פי שהתבשיל מתבשל בו אין בכך כלום. והיינו נמי דאמרינן

לעיל גבי פתילת הבגד הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן ... ואף על גב דממילא דולק

והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו, שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו,

ואפילו להשתמש בו בידים, כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ... אבל הנאה הבאה

ממילא שפיר דמי). ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ג (כן כתב בהדיא הרשב"א

בחידושיו פ"ב דשבת, וז"ל וכולי עלמא ... שלא אסרו אלא לטלטל, או לאכלו,

או להשתמש בו בידים אף על פי שאינו מזיזו כגון הדלקה ... אפילו במקומו, אבל הנאה

הבאה מאליה שפיר דמי ... ועל כרחך צריכים אנו לחלק בין ישיבה על גבי האבן או לסמוך

בה כרעי המטה, שאינו עושה שום מעשה בגוף האבן, ואינו משתמש בגוף המוקצה ולא על גבי

המוקצה, ובין הדלקת הפתילה שנעשה שבר כלי, דמפורש בגמרא בהדיא לאיסור).

[2243]

סי"ד (כל

מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל ... לישב עליו ... מפני שכל מוקצה אינו

אסור בהנאה להשתמש בו בלא טלטול. ובלבד שלא יעשה מעשה בגוף המוקצה על ידי תשמיש זה,

כגון להצית אש ביום טוב תחת עצי מוקצה אע"פ שאינו מזיזם כלל, כמו שיתבאר בסי'

תק"א) , ובסי' תקא סי"א (ואפילו לשורפן במקומן אסור, אף

על פי שאינו מטלטלן, לפי שהמוקצה אסור להשתמש בו וליהנות ממנו כמו שיתבאר בסימן

תק"ט), ו סי"ג (אבל מסיקין בכלים שלמים שנעשו מערב יום טוב, אף על

פי שהוא נהנה מן הכלי לאחר שהודלק מקצתו ונעשה שבר כלי, אין בכך כלום, כיון שההנאה

באה לו מאליה שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה, עיין סוף סי' תק"ט) .

וכן הוא לעיל סי' רסד סט"ו (וכל נולד אסור

להשתמש בו ביום טוב, אם כן מה שהוא מתעסק להדליק רוב היוצא ממנה חוץ לנר, אחר

שהתחיל להדליקה, הוא עושה איסור בזה שמשתמש בנולד ביום טוב). סי' תקז ס"ד (מותר להתחמם כנגדן

ולהשתמש לאורן, אף על פי שהוא נהנה מגוף האיסור שהוא בעין, לפי שעצים שנתלשו ביום

טוב דינם כעצי מוקצה שמותר להנות מהם הנאה הבאה מאליה, שאינו עושה מעשה בגוף

המוקצה בהנאתו ממנה, כמ"ש בסי' תק"ט) , ובקונטרס

אחרון שם סוף סק"ד (אינו אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה מאליה, שאינו עושה מעשה

בידים בגוף המוקצה, ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים הללו, כיון שאינו עושה

מעשה בידים בגוף העשבים), וכדלעיל סי' שכד ס"י ( לא יעמידנה על גבי דבר האסור בטלטול

מדברי סופרים, מפני שאיסורו קל בעיני הבריות וחוששים שמא יטול ממנו בידיו להאכילה.

ולא אסרו אלא להעמידה על גבה ממש, אבל מותר לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא

דרך שם ותאכל מעצמה, שכיון שאינו עומד סמוך לעשבים אין לחוש) .

ועוד הוסיף בקונטרס אחרון שם ( עיין שם דף ג' ע"ב ... אין מטלטלין

לסמוך כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה מותר לסמוך עליה כרעי המטה, משום דהוה הנאה

הבאה מאליה. וכן משמע בסי' תקי"ג), והוא לקמן סי' תקיג ס"ז (אם נתנה

בקדרה ... ללבנו ... אע"פ שיש בתערובת ששים כנגדה אינה בטלה ... שכל דבר שיש

לו מתירין שנתערב מין במינו אינו בטל אפילו באלף), ואין משום חזותא, כי ההנאה

מהמוקצה אינה אסורה.

והיינו דוקא כששורפה כדי להשתמש בה, משא"כ

כשהוא לשריפת חמץ, נתבאר לעיל סי' תמו ס"ה (לשרפה במקומה ... שאינו מטלטלו),

ושם (הערה נב).

וראה קול תורה תרצ"ד חוב' א-ב.

מאורי אש דף מו ואילך.

[2244]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"א נתבאר לענין תיקון שפוד, ש אדם

הבא לשאול הלכה זו למעשה אין אומרים לו היתר זה.

ומבאר דהיינו שגם אין לומר לו שהיא הלכה

שאין מורין כן. ומוכיח זאת מהגמרא.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2245]

כח, רע"ב (אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף, הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר לסכינא

אפומא דדקולא, ואמרי ליה לחדדה קא עביד מר או להעביר שמנוניתה, ואמר לי להעביר

שמנוניתה, וחזיתי לדעתיה דלחדדה קעביד, וקסבר הלכה ואין מורין כן).

[2246]

שמתכוין לחדדה, ושהיא הלכה ואין מורין כן.

[2247] בגמרא שם מיירי לענין השחזת

סכין – דלקמן ס"ה. והוא הדין בנידון דידן של תיקון שפוד (שלמדים מדין סכין,

כדלעיל הערה 6 ).

[2248]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

ס"ד נתבאר, שאף על פי שכל המכשירים שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב מותר לעשותם

ביום טוב, מכל מקום בסכין החמירו חכמים ,

לפי ש רוב הפעמים אפשר לו לשאול סכין מחבירו.

האיסור

להשחיז הסכין ביום טוב אף שאי אפשר הי' להשחיזו מערב יום טוב, הוא במשנה כח, א (אין

משחיזין את הסכין), ובגמרא שם (מאן תנא דבמשחזת אסור, אמר רב חסדא דלא כרבי יהודה)

שמתיר מכשירים שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב. ובטעם הדבר שבזה לא קיי"ל כרבי

יהודה, יש כמה דעות בפוסקים:

א) שיטת הרמב"ם, דלא קיי"ל כרבי

יהודה.

ב)

שיטת הר"ן, שלענין תיקון כלי לא קיי"ל כרבי יהודה.

אמנם להלכה לא קיי"ל כטעמים

הנ"ל, שהרי התירו לתקן שפוד שאי אפשר הי' לתקנו בערב יום טוב.

ובהכרח לומר, שלענין סכין צירפו הטעם

לאיסור המבואר במלחמות, וכאמור בפנים ( לפי שהוא דבר המצוי אצל

רוב בני אדם, ורוב הפעמים אפשר לו לשאול סכין מחבירו ).

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' פד.

[2249]

ט"ז סק"ב (אין משחיזין, ואפילו לרבי יהודה, דכאן עשאה כלי

גמור). ומקורו בר"ן טו, א (דבכי האי גוונא אפילו רבי יהודה מודה, לפי שהוא

עושה כלי).

וכעין זה הוא במ"א סק"ז (דהוי

ליה מתקן מנא). אלא שבדבריו לא מוכח שכוונתו למ"ש הר"ן, שאינו אלא מבאר

מהי כאן המלאכה האסורה, וכמבואר גם כאן בפנים ס"א ( מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב).

[2250]

סעיף א (אם אינו יכול לצלות בו כך, ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו).

[2251] שבזה מיירי בשו"ע שאסור

להשחיז במשחזת ומותר רק בשינוי, כמובא בפנים ס"ז (לא התירו לחדדה על ידי

שינוי, אלא כשעדיין יכול לחתוך בה על ידי הדחק).

[2252]

סעיף ב (אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה).

[2253]

ד"ה נפגמה (והרמב"ם ... לא חילק בין נפגמה מערב יום טוב לנפגמה ביום טוב).

וכן הוא בפנים ס"ד ( ואפילו לא היה אפשר להשחיזה מערב יום

טוב, כגון שנפגמה ועמדה ביום טוב).

[2254]

פ"ד ה"ט (אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה).

[2255]

שם (שלעולם אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, ואפילו עמדה או נפגמה ביום טוב).

[2256]

פ"ד ה"ח (שפוד שנרצף, אע"פ שהוא יכול לפושטו בידו, אין מתקנין אותו).

[2257]

דאמר רב

יהודה אמר שמואל כח, ב (שפוד שנרצף, אסור לתקנו ביום טוב ... אע"ג דמפשיט

בידיה).

[2258]

וטעם הדברי נתבאר במ"מ שם ס"ט (שאין הלכה כרבי יהודה

במכשירין ... שלעולם אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, ואפילו עמדה או נפגמה ביום

טוב), ובב"י (מההיא דשפוד שנרצף משמע דהרמב"ם סבר לית הלכתא כרבי יהודה ...

דעת הרב המגיד, דלרי"ף והרמב"ם לית הלכתא כרבי יהודה בשום מכשירין).

[2259] כנסמן לעיל (הערה 90 ).

[2260]

שתיקון כלי נעשה לימים הרבה, ואסור כמו במלאכת אוכל נפש הנעשה לימים הרבה.

[2261]

כמבואר בר"ן טו, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף, כלומר נכפף לגמרי,

ומשום הכי אסור לתקנו, אף על גב דמיפשט בידא, משום דשויי מנא הוא, ולא דמי לנרצם

דלעיל, דהתם היינו שנתעקם מעט והוא הפוך מלשון צורם באזנו, ומשום הכי שרי, דלא

שויי מנא הוא. כך פירש הר"ז הלוי ז"ל), והוא בבעל המאור טו, סע"א (שאין

הנרצם דומה לנרצף, שהנרצם הוא שנעקם מעט, והוא הפוך מלשון צרם באזנו וכאלו הוא

נרצם, אבל הנרצף הוא שנכפף לגמרי, ומשום הכי מודה בזה רבי יהודה דאסור לתקנו).

[2262] דלא קיי"ל כרבי יהודה

במכשירין.

[2263] שעכ"פ לענין תיקון כלי

לא קיי"ל כרבי יהודה במכשירין.

[2264]

כח, ב ד"ה הלכה (כרבי יהודה ומותר ... דכל הני דשרינן כגון שנתקלקלו ביום

טוב), וד"ה אחד סכין (שפוד שנרצם, ביום טוב ... שנשבר ראשו), וד"ה שפוד

שנרצף (נמעך שדרסו עליו ונעקם, אבל לא נשבר). הרי שבנשבר לגמרי קיי"ל כרבי

יהודה להתיר תיקון השפוד.

[2265] שם ד"ה גריפת תנור

וכיריים (דמיירי בתנור חדש ועדיין יש בו אבנים ועפר שלא פינו, וכשיסיר אותם אבנים

ועפר הויין כמו גמר מלאכתן, וחייב משום מכה בפטיש). הרי שגם בתיקון תנור מתיר רבי

יהודה במכשירין.

[2266]

פ"ג סי' יג (שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב, ואף על גב דפשיט ליה בידיה, כי

יכול לצלות בלא תיקון). משא"כ אם אי אפשר לצלות בלא תיקון – מותר לתקנו. הרי

דקיי"ל כרבי יהודה להתיר תיקון השפוד.

[2267]

כמובא לעיל מרש"י.

[2268]

כמובא לעיל מתוס'.

[2269]

פ"ג סי' י (שאין להורות כן, אבל הלכה כרבי יהודה דאף במשחזת של אבן מותר).

[2270] "במשחזת של אבן, אף על

פי שמותר לחדד בה, אין מורין לעשות כן".

[2271]

סעיף א (אם אינו יכול לצלות בו כך, ונשבר ביום טוב מותר לתקנו).

[2272]

ס"ב, שהרי הרמ"א לא הגיה שם כלום.

[2273]

שהרא"ש וטור בתראי לגבי הרמב"ם, ולכן לא פסק בזה

כהרמב"ם.

[2274] מלבד הרז"ה (טו,

סע"א), שבשמו מביא הר"ן סברה זו, ולכן לא פסק בזה כהר"ן.

וראה

גם לעיל סי' תצה קונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה וכן הוא דעת רש"י (ומה

שכתב דבתיקון מנא לא שייך היתר אוכל נפש, היינו לשיטת הרז"ה ור"ן, אבל

אנן לא קיימא לן הכי, כמו שכתב הרמ"א ריש סי' תק"ט, ועיין מ"ש שם

באורך מזה), וד"ה וזהו דלא (ומתורץ בזה קושיית הר"ן, דלא קיימא לן

כתירוצו, כמ"ש בסימן תק"ט עיין שם), וסוף ס"ק ה (שהט"ז בסי'

תק"ז ותק"ט נראה כמסכים לדעת רז"ה ור"ן, דרבי יהודה מודה בזה

לרבנן. אף דלא קיימא לן הכי, מפני שהרא"ש וטור ורמ"א ומג"א סי'

תק"ט חולקין על זה, והתירו לתקן שפוד שנשבר). והוא מ"ש המ"א

ס"ק ב, על דברי הרמ"א שהתיר לתקן השפוד (והוא הדין אם נשבר

בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו שהות לתקנו), הרי שגם המ"א פוסק

כהרמ"א להתיר תיקון השפוד.

[2275] שאינו מחלק בין נרצם לנרצף,

כסברת הר"ן (ואוסר בכולם).

[2276]

כנסמן לעיל (הערה 99 ).

וראה גם לקמן סי' תקי קונטרס אחרון

סק"ב ( דיש

לומר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שפסק [דלא] כרבי יהודה במכשירין) .

[2277]

משנה ה (אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד).

[2278]

ז, ב (מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש, רבי

יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש). ובפירוש הרמב"ם שם (כבר ביארנו בסוף ביצה

שזה דברי בית שמאי, אבל בית הלל יש אצלם דברים חוץ מאוכל נפש שמותרין ביום טוב

ואסורין בשבת). ומכל מקום אינו מזכיר שלרבי יהודה מותרין גם מכשירי אוכל נפש כי

לדעתו לא קיי"ל בזה כרבי יהודה.

[2279] כיון שהרמב"ם לא סובר

כהר"ן, אם כן הרמב"ם יחידאי (להא דלא קיי"ל כרבי יהודה) והר"ן

יחידאי (להא שבתיקון כלי קיי"ל לאסור במכשירין).

[2280]

כמבואר ברא"ש פ"ג ס"י (וה"ר אלפסי ז"ל לא הביא כל הני

לישני דקאמר רב יהודה אמר שמואל, משום דקיימי אמתניתין דאין משחיזין את הסכין,

דלאו הלכתא היא, דקי"ל כרבי יהודה). ובר"ן שם ביאר דברי הרי"ף (וקסבר

הלכה ואין מורין כן. דנהי דהלכה דמותר להשחיז את הסכין במשחזת של עץ אפילו לחדדה

כרבי יהודה, אפילו הכי אין מורין כן לכל). הובאו בב"י ד"ה וגריפת.

[2281]

כנסמן לעיל (הערה 102 ),

שמתיר במכשירין (חוץ מתיקון כלי).

[2282]

במלחמות יא, א ד"ה ועוד (ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכין כל כך,

כגון סכין שעמדה, שאפשר בשאלה, שהרי מצויין לכל ... מותר על ידי שינוי). הרי שלא

אסר אלא בסכין שאפשר בשאלה, משא"כ בשאר דברים קיי"ל כרבי יהודה המתיר

מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב.

[2283] אלא ודאי שהסכמת הרמ"א

לשו"ע ס"ב, לאסור השחזת הסכין, היינו כי גבי השחזת הסכין כו'.

[2284]

טו, רע"ב (ודוקא אגב ריחיא או אגב דיקלא, אבל במשחזת לא).

[2285]

שפירש דברי הרי"ף הנ"ל, דהיינו שאין להורות כן (כנסמן לעיל הערה 121 ).

[2286]

יא, א (בגריפת תנור וכירים מצינו שהתירו לגמרי במקום שאי אפשר ... ודברים שהם

מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכין כל כך, כגון סכין שעמדה, שאפשר בשאלה, שהרי

מצויין לכל ... מותר על ידי שינוי), וכנסמן לעיל (הערה 123 ).

[2287] היינו לענין כיבוי בגריפת

התנור.

[2288]

יא, ב ד"ה כי קאמינא, שהביא את דברי הרמב"ן הנ"ל.

[2289] כח, א-ב (שכתב כלשון

הרי"ף שם, ופירש כן הרמב"ן שם בדבריו).

[2290] מג' טעמים: א) ר"ח

ורי"ף ורמב"ן, שאפשר בשאלה. ב) רמב"ם ומ"מ, דלא קיי"ל

כרבי יהודה. ג) רז"ה ור"ן, שבתיקון כלי מודה רבי יהודה.

[2291]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

סט"ז נתבאר, שמה שאסרו להשתמש במוקצה ביום טוב, היינו דוקא כשעושה מעשה בגוף

המוקצה, אבל הנאה הבאה מאליה לא גזרו חכמים, כמבואר ברשב"א.

ומבאר

דאף שהרשב"א שם אוסר לסמוך בו כרעי המטה אפילו במקומו שאינו מזיזו כלל. מכל

מקום קיי"ל שגם זה מותר, ולא אסרו אלא לטלטלה כדי לסמוך בה כרעי המטה.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' פט.

[2292]

בגמרא שבת כח, ב (הכא בג' על ג' מצומצמות עסקינן, וביום טוב שחל להיות ערב שבת

עסקינן, דכו"ע אית להו דרבי יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים

(שנשברו בו ביום דהוו להו נולד, אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטלן, רש"י), ודכו"ע

אית להו דעולא, דאמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא (צריך המדליק להדליק

בידים, קודם סילוק ידיו, רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר, הלכך על כרחך צריך לעסוק בו

לאחר שנפחת משלש, רש"י) ... וכיון דאדליק ביה פורתא הויא ליה שבר כלי, וכי קא

מדליק בשבר כלי קמדליק (והא דאמרינן מסיקין בכלים, דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת,

רש"י)), ושם כט, ב (לרבי יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים,

כיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי כלים, וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך).

וברשב"א שם (מכאן נראה לי דאין איסור ליהנות מן המוקצה, דהא

לא קשיא ליה אלא היכי מהפך בהו, כלומר שאסור לטלטל, הא אי לא מהפך בהו, אף על פי

שהתבשיל מתבשל בו, אין בכך כלום. והיינו נמי דאמרינן לעיל גבי פתילת הבגד, הכא

בשלש על שלש מצומצמות עסקינן, וכולי עלמא אית להו דרבי יהודה, וכולי עלמא אית להו

דעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא, דכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק, כלומר ואסור

להשתמש בידים בשברי כלים, דאלמא אי לית להו דעולא שפיר דמי. ואף על גב דממילא דולק

והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו, שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו,

ואפילו להשתמש בו בידים, כגון הדלקה, או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו

מזיזו ומטלטלו, אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי).

[2293]

מו, ב ד"ה עשה (עשה כבש לירד בו, ירד ישראל אחריו, כבש עושין בספינה גדולה

לירד מן הספינה ליבשה, וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא ירד אחריו, שאינו מטלטלו

אלא שיורד בו ואינו אלא כיושב על האבן, אבל לטלטלו אסור).

[2294]

בחידושיו שבת קכב, א (וליכא משום מוקצה, דמשתמש בעלמא הוא, וכיושב על האבן דמי, אבל

לטלטל הכבש אסור).

[2295]

אות ח (וקצת משמע כן בהר"ן סוף פרק כל כתבי (מו, ב ד"ה עשה), דמותר לישב

על אבנים בשבת).

[2296]

"היכא דאין מזיזן, ודאי שרי לישב עליהן לכו"ע".

וכן הוא לעיל שם סנ"ב (אבל לישב עליהם

כך בלי שיגע בהם לסדרם, מותר).

[2297]

ג, ב (ביצה שנולדה ביום טוב, אין מטלטלין אותה, לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה

כרעי המטה).

וכן הוא לעיל סי' תקז בקונטרס אחרון

ס"ק ד ד"ה כתב (בגמרא מוכח בהדיא דאיסור הכנה אפילו דאורייתא מותר בהנאה

הבאה מאליה, ואין אסור אלא לטלטלו ולהשתמש בו. עיין שם דף ג' ע"ב גבי הא

דפריך בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא כו', ואפילו הכי קתני אין

מטלטלין לסמוך כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה מותר לסמוך עליה כרעי המטה, משום

דהוה הנאה הבאה מאליה).

[2298]

אוצ"ל: אלא (ראה חדושי שאול בן הלוי סי' מו).

[2299]

שבת כח, ב (כמועתק לעיל הערה 133 ).

[2300]

"יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין מדליקין בחתיכות בגד שהיא ג' אצבעות על ג'

אצבעות מצומצמים, דכיון דאדליק בה פורתא הוה ליה שבר כלי, ואסור להדליק בה"

וכן הוא לעיל שם סט"ו (ואם חל יום

טוב בערב שבת, אסור להדליק בחתיכת בגד שהיא ג' אצבעות מצומצמות לא פחות ולא יותר

... ומיד שהתחיל להדליקה, קודם שהדליק רוב היוצא ממנה חוץ לנר ... נעשית שבר כלי

ביום טוב, וזהו הנקרא נולד, שנולד ביום טוב, וכל נולד אסור להשתמש בו ביום טוב, אם

כן מה שהוא מתעסק להדליק רוב היוצא ממנה חוץ לנר, אחר שהתחיל להדליקה, הוא עושה איסור

בזה שמשתמש בנולד ביום טוב).

וראה אסוקי שמעעתא ביצה ד, ב. חדושי

שאול בן הלוי סוס"י מה.