עה להזהר מגלוי ושער [רלח] בשעת קריאת שמע וכן שלא לקרותה כנגד הערוה

הערות

1. 1806. כן הוא בדפוס ראשון, ובעשרים הדפוסים הראשונים. אבל בשו"ע הב"י נוסף כאן "וקול האשה". ועל פי זה הוסיפו גם בדפוסים המאוחרים של שוע"ר "וקול אשה". אמנם אין זה הכרח, כי בכמה מכותרות הסימנים שינה בשוע"ר משו"ע הב"י. דין קול אשה יתבאר לקמן ס"ו.
2. 1807. עיקרי ההלכות המתבארים בסימן זה: (א) טפח באשה (ס"א-ג). (ב) שער באשה (ס"ד-ה). (ג) קול אשה (ס"ו). (ד) ערות בהמה, גוי וקטן (ס"ז). (ה) ערוה בעששית (ס"ח). (ו) החזיר פניו מהערוה (ס"ט). (ז) הרהור בתורה כשהוא ערום (ס"י).
3. 1808. ר' יצחק שם כד, א (טפח באשה ערוה).
4. 1809. ראב"ד, הובא ב רשב"א שם (והא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה, ואוקימנא באשתו ובקריאת שמע, פירש הראב"ד ז"ל, דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ... אבל פניה ידיה ורגליה, וקול דיבורה שאינו זמר, ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד). רבינו יונה יז, א (וכתב רבינו האי גאון ז"ל, דהוא הדין לכל אשה שמגלה טפח במקום מכוסה שבה, שאסור לקרוא כנגדה, דטפח באשה ערוה ... אבל כנגד פניה או כנגד מקום שאין דרך לכסות ... מותר). רא"ש פ"ג סי' לז (שרגיל להיות מכוסה באשה). טור ושו"ע ס"א (טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו).
5. 1810. גמרא שם (באשתו ולקריאת שמע). לבוש ס"א (ואסור לקרות קריאת שמע כנגדה דלא ליתי לידי הרהור). ולדעה זו היינו אף שאינו מסתכל בה אלא רואה אותו בהעברה בעלמא, ונחשב ערוה כי אם מסתכל בה מביא לידי הרהור. ואף דלא אסרינן להסתכל בטפח מגולה שבאשתו, מכל מקום כיון שמביא לידי הרהור כשמסתכל בו, נחשב ערוה לאסור לקרות כנגדו, כדלעיל סי' עג ס"א (כל דבר שמביא לידי הרהור נקרא ערוה, כמו שאמרו טפח באשה ערוה, כמו שיתבאר בסי' ע"ה). וכן הוא בשערה, כדלקמן ס"ד (שער של אשה שדרכה לכסותה, ערוה היא, מפני שמביא לידי הרהור, ואסור לקרות או להתפלל כנגדה על דרך שנתבאר, אפילו היא אשתו), ושם נסמן (הערה כח ). וכן הוא בקול זמר שלה, כדלקמן ס"ו (קול זמר של אשה ... אפילו של אשתו, הוא ערוה, ואסור לקרות קריאת שמע כששומעו), ושם נסמן (הערה לו ).
6. 1811. כי כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע אין מתפללין בו, כדלעיל רס"י עד (כשאנו עוסקים בקריאת שמע ובתפלה או בדברי תורה, צריך להיות המחנה קדוש), ושם נסמן (הערה ה ).
7. 1812. כי כמו בערוה עצמה נתבאר לעיל סי' עד ס"א (שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל כמלא עיניו), ולקמן ס"ט (היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה עם כל גופו, עד שנעשית לו מן הצד, אע"פ שעומד בסמוך לה מן הצד תוך ד' אמות, מותר לקרות אצלה ... ומכל מקום אם יכולה להיות נראית, אלא שהוא עוצם עיניו מראות ברע, או שהוא סומא, או בלילה, אין זה מועיל כלום .. . ויש מתירין בזה ... והעיקר כסברא הראשונה). כן הוא כאן בטפח מגולה באשה לדעה זו שדינו כערוה עצמה. ו צ"ע במרדכי פ"ג רמז עו (גרסינן בירושלמי, רבי אילא וחבריה הוו יתבי קמי פונדוקא ברמשא, אמרי מהו מימר מילי דאורייתא, אמר לון, מכיון דאי הוי יממא הוינן חמין מה קומנין, ברם כדין אסור, משמע במקום שראוי לראות הערוה אין מועיל העלמת העין), וב"ח ד"ה טפח (וה"ר יונה מיקל עוד, דבמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראיה בעלמא מותר עכ"ל, ומביאו ב"י. ולא נהירא, אלא בכל ענין אסור. וכך הוא משמעות הפוסקים). עיין עטרת זקנים ס"ק ב (ומה שאסור אפילו באצבע קטנה, היינו שמכוון לראות בה, אבל גבי קריאת שמע איכא איסורא אפילו אינו מכוון כלל, אלא הרואה אותה לפי תומה בלא כוונה ... ולא מהני העלמת עין (מרדכי פרק מי שמתו)).
8. 1813. רבינו יונה יז, א (וכן כשמגולה טפח, אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראייה בעלמא מותר), הובא בב"י. רמב"ם פ"ג הט"ז (לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא). עיין בקונטרס אחרון , שכדעה זו משמע בהדיא בגמרא, שלא אסרו אלא בהסתכלות בקריאת שמע באשתו. ואילו באשה אחרת אסור משום הסתכלות אף בלא קריאת שמע.
9. 1814. שבזה יש מתירים אף בערוה ממש, כמבואר בב"י (ומהאי טעמא נראה שבלילה, או אם הוא סומא, או אם עוצם עיניו אפילו ביום, שרי). שו"ע ס"ו (עצם עיניו או שהוא בלילה או שהוא סומא, מותר לקרות). ואף שיש אוסרים בערוה ממש, כדלקמן ס"ט "היתה ערוה כנגדו ... אם יכולה להיות נראית, אלא שהוא עוצם עיניו מראות ברע, או שהוא סומא, או בלילה, אין זה מועיל כלום ... ויש מתירין ... והעיקר כסברא הראשונה". מכל מקום לענין טפח באשה ערוה מה ש"מעצים עיניו ואינו רואהו כלל" מועיל (לדעה זו) שאינו נחשב ערוה כיון שאינו מביא לידי הרהור. ואילו לענין קול זמר באשה יתבאר לקמן ס"ו להתיר בפשיטות (ואפילו קול זמר, אם יכול לכוין לבו לתפלתו בענין שאינו שומעו ואינו משים לב אליו, מותר), ושם נסמן (הערה מ ).
10. 1815. כגון שמתפלל במטוס, ולפניו יושבת אשה שאינה לבושה בצניעות.
11. 1816. ראבי"ה סי' עו (פסק בהלכות גדולות, דכל הני דאמרינן הכא טפח באשה ערוה ואפילו היא אשתו, ובאשה אחרת אפילו דבר קטן מטפח). הובא בהגהות מיימוניות פ"ג אות ס. רמ"א ס"א (ויש אומרים דוקא באשתו, אבל באשה אחרת, אפילו פחות מטפח הוי ערוה).
12. 1817. האוסרת אפילו אינו מסתכל בו, כי בשר גלוי נחשב כמו ערוה ממש, כי אם יסתכל בו יבוא לידי הרהור. והיינו שבאשתו דוקא טפח גלוי מביא להרהור אם יסתכל, ובאשה אחרת אף פחות מטפח מביא לידי הרהור אם יסתכל. משא"כ לפי הסברא השנית, שלא אסרו אלא אם כן מסתכל בה, הרי אין מקום לאסור בקריאת שמע, שבכל אופן אסורה ההסתכלות באשה אחרת. עיין בקונטרס אחרון ס"ק א.
13. 1818. ראב"ד רשב"א ורבינו יונה (כנסמן לעיל הערה ד ). ובקונטרס אחרון ס"ק ב יתבאר שיש בזה צ"ע.
14. 1819. רב חסדא שם (שוק באשה ערוה (להסתכל, רש"י) שנאמר גלי שוק (כתיב בתריה תגל ערותך, רש"י)).
15. 1820. עייין שו"ע סי' ד סעיף כא (שוק וירך ובמקומות המכוסים באדם). וראה לעיל מהדורא בתרא סי' ב ס"ב (רגליו שדרכן להיות מכוסות לעולם במדינות אלו), ושם נסמן (הערה יד).
16. 1821. ראב"ד ורשב"א שם (פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא). ב"י בריש הסימן. עטרת זקנים ס"ק א (אפילו שוקה, שדרך להיות באיש מגולה, אפילו הכי באשה הוה ערוה, ואסור לקרות קריאת שמע כנגדה).
17. 1822. ב"ח (ונקט שוק שהוא מכוסה ... דאפילו פחות מטפח חשוב נמי ערוה). ט"ז ס"ק א (נראה שהוא קמ"ל, דאפילו באשתו ופחות מטפח אסור, שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים). עטרת זקנים שם (אפילו פחות מטפח נמי הוה השוק ערוה (מורי בב"ח)).
18. 1823. רשב"א ברכות שם (ודוקא לאחרים, ולאנשים, ומשום הרהור. אבל לעצמה, לא, דהא קתני האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה). רא"ש פ"ג סי' לז (ודוקא באחרת, אבל בעצמה, הא אמרינן לעיל, האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה).
19. 1824. ס"ה (אם הן ערומות, כיון שערותן מגולה ונראית לאחרים, אסור משום ולא יראה בך ערות דבר וגו'. ואם היא יושבת, שאז אין פניה של מטה נראית, מותרת לברך אע"פ שהיא ערומה, כמ"ש בסי' ר"ו). ובסי' רו ס"ו (והאשה מותרת לישב ערומה ולברך, מפני שבישיבתה פניה של מטה מכוסים בקרקע או בספסל שהיא יושבת עליו ובירכותיה כשתשוה רגליה ותאסף אותן זו לזו), ושם נסמן (הערה מ ).
20. 1825. רשב"א שם (ולאנשים, ומשום הרהור).
21. 1826. אליה רבה ס"ק ב (דלא כתב הטור וכל הגדולים הנ"ל חידוש דין זה דאשה באשה אסור, אלא דלכולי עלמא מותר ... דוודאי לראות הערוה ממש גם אשה באשה אסור ... אלא דבשאר מקומות המכוסים קאמר דמותר אשה באשה).
22. 1827. רמ"א ס"א (ונראה מדברי הרא"ש, דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת), ממשמעות רא"ש הנ"ל (ודוקא באחרת), (ולפי גירסת הב"י (וכתב עוד, ודוקא באחריתי אבל בעצמה), לא מוכח מידי) . אליה רבה שם (ולענ"ד דסבירא ליה מ"ש הרא"ש ודוקא לאחרת, לא מיירי באשה לאשה אחרת, אלא לאפוקי מעצמה קאמר ... או שיש טעות סופר בהרא"ש וצריך לומר דווקא לאחרים, ורוצה לומר לבעלה או לאיש אחר).
23. 1828. פרי חדש (ומינה באשה אחריתי, דליכא למימר הכי, שיכולה לקרות כנגד חבירתה ואפילו היא ערומה. וכ"כ הרשב"א ז"ל, ועיקר, ודלא כדמשמע מדברי הרא"ש ז"ל). והוא כמובא לעיל מהרשב"א שם (ולאנשים, ומשום הרהור). וכ"מ בב"י (כמובא בהערה הקודמת).
24. 1829. הלכות גדולות ברכות סוף פ"ג (ואי לבישא לבושא חלישא ומיתחזי בגויה, אסיר, דאמר רבא ... ערוה בעששית אסור לקרות קרית שמע כנגדה). מ"א ריש הסימן (אם לבושה דק ומתחזי בשר מתוכה, אסור, כמ"ש ס"ה (ה"ג)). והוא כדלקמן ס"ח.
25. 1830. לקמן ס"ח (ערוה בעששית ונראית דרך דפנותיה, אסור לקרות כנגדה).
26. 1831. רב ששת ברכות שם (שער באשה ערוה). טור ושו"ע ס"ב (שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו).
27. 1832. ראב"ד מובא ב רשב"א שם (כתב הראב"ד ז"ל ... משום דמטריד וברואה). וכדלעיל (הערה ה ), לענין טפח באשה.
28. 1833. רמ"א ס"ב (אפילו אשתו). והיינו אף שאינו מסתכל בה אלא רואה אותו בהעברה בעלמא, ואף דלא אסרינן להסתכל בשער של אשתו, מכל מקום כיון שמביא לידי הרהור נחשב ערוה לאסור לקרות כנגדה, כדלעיל (הערה ה ).
29. 1834. ראבי"ה סי' עו (וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערוה, דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור). רא"ש פ"ג סי' לז (בנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות, מותר לקרות כנגדן). עיין בקונטרס אחרון .
30. 1835. ראב"ד מובא ברשב"א שם (פירש הראב"ד ז"ל ... ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד). שלטי גבורים [כנראה נדפס כאן בטעות, ונמשך מציון הבא לענין פאה נכרית]. רמ"א ס"ב (והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן). וראה שו"ת צמח צדק חאה"ע סי' קלט ס"ב עה, ד (משורש הדין, לגבי בעלה לבד אין איסור ביציאת שערה חוץ לצמתה, כיון [ש]עיקר שער הראש הוא מכוסה, על כן לגבי בעלה דוקא חשיב שערה שחוץ לצמתה כמו פניה וידיה, ושרי לקרות קריאת שמע אף ברואה, דלא מיטריד כלל. אבל לגבי איש אחר שאינו בעלה, הא לא מיירי מזה הרשב"א כלל, ובודאי לגביה חשיב זה שער באשה ערוה), וסי' שסג ס"ב.
31. 1836. [רסח] ראה מ"א שם ס"ק ד (וכתב ר"מ אלשקר סי' ל"ה, אותן נשים הבאים מארצות שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן, מותרים לגלותן אם אין דעתן לחזור).
32. 1837. שלטי גבורים שבת כט, א אות א (פאה נכרית ... תשים אותה האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער ... ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן ... אין כאן משום שער באשה ערוה וגם לא משום פרועת ראש). רמ"א שם (וכל שכן שער נכרית, אפילו דרכה לכסות). וראה חדות יהושע.
33. 1838. כתובות עב, סע"א (ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש).
34. 1839. רב פפא שם כד, א (שער יוצא בבגדו (שנקב בגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב, רש"י), מהו (מי הוי ערוה לקרות קריאת שמע כנגדו או לא, רש"י). קרא עליה שער שער (כלומר מה בכך, רש"י)). מ"א ס"ק ב (שער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר (גמרא דף כ"ד)).
35. 1840. שמואל שם (קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה), ופירש"י (מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא). יראים סי' שצב (פירוש, קול של שיר). הובא במרדכי רמז נה (וכתב הר"א ממיץ בספר יראים, הלכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה). רבינו יונה יז, א (אין לו לקרות בשעה שמנגנת, דקול באשה ערוה). שו"ע ס"ג (יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע). וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חי"ח ע' שלב. והיינו אפילו בפנויה, כמבואר בבאר שבע, באר מים חיים סי' ג (נראה לי ברור, דהא דאמר שמואל קול באשה ערוה, אין רצונו לומר דוקא באשה נשואה, אלא הוא הדין פנויה). מ"א ס"ק ו (אפילו פנויה (ב"ש)). ודינו כמו טפח באשה, שנתבאר לעיל ס"א (טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות ערוה הוא ... שמביא לידי הרהור כשמסתכל בו, ולכן אסור לקרות ולהתפלל כנגדו, כמו כנגד ערוה ממש). ואף שאינם דומים, שהטפח באשה נחשב ערוה ואסור לקרות כנגדו, משא"כ הקול אינו נראה, ולא שייך בו "לא יראה בך ערות דבר". מכל מקום נתבאר לעיל סי' עג ס"א (שמיעת קול זמר אשה, שהיא ערוה, אף על פי שהקול אינו נראה אלא נשמע לו, מביאו לידי הרהור). וכן הדין בנגיעת בשר המביא לידי הרהור, שנתבאר לעיל שם (שנים שהם ישינים ערומים ומתכסים בטלית אחד ובשר שניהם נוגעים זה בזה ... מביאה אותו לידי הרהור בשעת קריאתו, ואסור משום ולא יראה בך ערות דבר ... ואף על פי שאפילו לערוה ממש מועיל כיסוי, כאן אין כיסוי מועיל, כיון שמכל מקום הוא בא לידי הרהור על ידי שמרגיש נגיעת בשר חבירו בבשרו ממתנים ולמטה).
36. 1841. אוהל מועד שער קריאת שמע דרך ה נתיב ה (קול של זמר, אפילו באשתו, ערוה). רמ"א ס"ג (ואפילו באשתו). והיינו אף דלא אסרינן לשמוע קול זמרה של אשתו, מכל מקום, כיון שמביא לידי הרהור נחשב ערוה לאסור לקרות קריאת שמע כנגדה, כדלעיל (הערה ה ). ואף שכתב הב"י (וכתב הרא"ש עוד, אמאי דאמרינן קול באשה ערוה, פירוש לשמוע, ולא לענין קריאת שמע, ולכן השמיט רבינו קול באשה ... וזה לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש (הט"ז), כל גוף האשה ערוה, לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו, ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה עכ"ל, והשמיט קול ושער משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמר ולא לענין קריאת שמע, וכמו שכתב הרא"ש בקול ... ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם. ומיהו טוב ליזהר לכתחלה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע). מכל מקום נפסק כאן בפנים כדעת אהל מועד וסיעתו, לאסור בקריאת שמע אף באשתו, הן בשערה והן בקולה (עיין דרכי משה ס"ק ג (ולי נראה דאף בלא זהירות יש לחוש משום איסורא, מאחר דרבים אוסרים). וכן פסק בשו"ע סעיף ב גבי שער (שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו), וברמ"א שם (אפילו אשתו) . ואף שלענין נגיעת בשר נתבאר לעיל סי' עג ס"ב (היתה אשתו ישנה עמו אין צריך להפסקת טלית בינו לבינה, מפני שאשתו כגופו, שהואיל שרגיל בה לא יבוא לידי הרהור). מכל מקום, לענין טפח ושער וקול באשה, דחשיבי ערוה, אסור אף באשתו. ויש אוסרים גם בנגיעת בשר, כדלעיל שם (ויש מי שאוסר אף באשתו שלא בהפסקת טלית. ונכון לחוש לדבריו).
37. 1842. הרב רבינו יונה שם (לתפלתו). וכן הוא לעיל סעיף א. ובסי' עד ס"א.
38. 1843. מרדכי רמז פ (וכתב הר"א ממיץ בספר יראים, הלכך אסור לומר דבר שבקדושה ... נזהרין מללמוד), והוא בספר יראים סי' שצב. וכן הוא לעיל סי' עד ס"א וש"נ.
39. 1844. הרב רבינו יונה שם (בשעה שמדברת כדרכה, מותר). ראבי"ה סי' עו. הובא בהגהות מיימוניות פ"ג אות ס (וכל אלה דוקא שאין רגילות להגלות, אבל ... וכן בקול הרגיל בו). רמ"א שם (אבל קול הרגיל בו אינו ערוה). מ"א ס"ק ו (דקול זמר אשת איש לעולם אסור לשמוע, אבל קול דבורה שרי).
40. 1845. הרב רבינו יונה שם (ואפילו בשעה שמנגנת, אם הוא יכול לכוין בלבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליה, מותר, ואין לו להפסיק קריאתו). והוא מתיר אף בטפח באשה, כדלעיל ס"א (ויש מתירין אם אינו מסתכל בו, אפילו רואה אותו בהעברה בעלמא, כיון שאינו ערוה אלא משום שמביא לידי הרהור, ואין לחוש להרהור אלא כשמסתכל בו, ולא בראיה בעלמא ... ויש לסמוך על דבריהם כשאי אפשר בענין אחר). ואילו לענין קול זמר מתיר כאן בפשיטות.
41. 1846. גמרא כה , ב (כחמור בעלמא הוא).
42. 1847. יחזקאל כג, כ.
43. 1848. נח ט, כג.
44. 1849. רב יהודא שם (אמר רב יהודה, עכו"ם ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו ... מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם, אימא כחמור בעלמא הוא, קמ"ל דאינהו נמי איקרו ערוה, דכתיב וערות אביהם לא ראו). טור ושו"ע ס"ד (אסור לקרות כנגד ערוה, אפילו של גוי).
45. 1850. רמב"ם פ"ג הט"ז (אפילו כותי או קטן לא יקרא כנגד ערותן). שו"ע שם (וכן כנגד ערות קטן, אסור).
46. 1851. בעל העיטור הלכות מילה שער ג (ובגדול אמרינן צריך לכסות ערוותא דידיה, אבל קטן, כתב הרב דלא ברירא מילתא שפיר ... ומסתברא דלא הוי ערלה בעודו בקטנותו). הובא בטור יו"ד סי' רסה (ויש אומרים שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה. ובעל העיטור כתב שאין צריך, דלא הוי ערוה כל זמן שאינה ראויה לביאה). ב"י כאן בסוף הסימן. רמ"א ס"ד (ויש מתירין נגד ערות קטן כל זמן שאינו ראוי לביאה).
47. 1852. כל בו סי' עג (וכתב הר"ף ז"ל, אבל בקטן פחות מתשע שנים אין לחוש, דלא שייך בזה ערוה). מ"א ס"ק ח (שאינו ראוי לביאה כל זמן שאינו בן ט' שנים).
48. 1853. רמ"א שם (וכן עיקר).
49. 1854. מ"א שם (ונראה לי דמכל מקום לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה, עיין מה שכתבתי סוס"י ע"ד). עמ"א סוס"י ע"ד דתלי ברואה (לי נראה לאסור מידי דהוה ארואה ערות קטן עיין סי' ע"ה ס"ד) , וצ"ע.
50. 1855. תצא כג, יד.
51. 1856. רבא שם (ערוה בעששית (כלומר, מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים והיא נראית, רש"י) אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא, והא קמיתחזיא). טור ושו"ע ס"ה (ערוה בעששית, ורואה אותה דרך דפנותיה, אסור לקרות כנגדה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, והא מתחזיא). וראה גם לעיל ס"ג (אם לבושה דק ונראה בשר מתוכה, אסור כמו בערוה בעששית). סי' מ ס"ה (סתימת זכוכית אינה מועלת, שכיון שהמזוזה נראה דרך הזכוכית, אסור כמו שאסרו ערוה בעששית משום לא יראה בך ערות דבר). ואם עוצם עיניו, ראה תהלה לדוד סק"א. ודין צואה בעששית – לקמן סי' עו ס"א.
52. 1857. רמב"ם הלכות ק"ש פ"ג הט"ז (אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו). שו"ע ס"ו (היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה ... מותר לקרות).
53. 1858. ט"ז ס"ק ב (והך החזרת פנים דהתירו בו, שהחזיר כל גופו ועומד לצד אחר).
54. 1859. ס"א (שנאמר והיה מחניך קדוש, ומחנהו של אדם, דהיינו חנייתו, היינו ד' אמות לכל רוח).
55. 1860. פרי חדש ס"ו (ומיהו אם החזיר פניו פשיטא דמותר לקרות, כדברי הרמב"ם, ואינו צריך שיסלקה לאחריו ד' אמות כמו גבי צואה, דשאני התם דכתיב והיה מחניך קדוש, וכל ד' אמות מחניהו מיקרי, אבל הכא בראייה תלה רחמנא, וכיון שהחזיר פניו הרי אינו יכול לראות).
56. 1861. ע"פ ישעי' לג, טו.
57. 1862. ירושלמי פ"ג ה"ה (הדא דאמר לאחריו, אבל לפניו, עד מקום שעיניו רואות אותו. כהדא ר' לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא, אמרין, מהו מימר מיליא דאוריתא. אמר לון, מכיון דאילו הוה ביממא הוינן חמיין מה קומינן, ברם כדון אסור). רוקח סי' שכד (ואם ערוה כנגדו, אפילו יעצים עיניו אסור לו לקרות קרית שמע או להתפלל). ב"ח סוס"י עה (מפורש בירושלמי דבלילה אסור כיון שאם היה יום היה רואה. ולפי זה עוצם עיניו נמי אסור, כיון שאם לא היה עוצם היה רואה הערוה לפניו, דלא עדיף עוצם עיניו מבלילה. וכן כתב הרוקח דאפילו יעצים עיניו אסור, ומביאו ב"י. ולא דמי להחזרת פנים, דכשמחזיר פניו חשוב כאילו הערוה היא ברשות אחד והקורא שמע ברשות אחר). מ"א ס"ק ט (וב"ח פסק, דוקא החזרת פנים מהני, דהוי מחנהו קדוש, דומיא דצואה מאחריו, אבל עצימת עינים או לילה או סומא, לא מהני). ט"ז שם (נראה דהדין עם בעל הרוקח שהביא ב"י דאסור אפילו יעצים עיניו). ואף שבירושלמי מיירי לענין צואה, כדלקמן סי' עט ס"א (חוץ מכנגד פניו ששם עיקר חנייתו וצריך להיות מחנהו קדוש כמלא עיניו, ואפילו בלילה שאינו רואה אותה או שהוא סומא, צריך להרחיק עד מקום שהפיקח לא יוכל לראותה ביום). מכל מקום למדים מזה אף לענין ערוה. וכן הוא לעיל סי' עד ס"א (שלא יהי' דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל כמלא עיניו). ולענין טפח באשה ערוה הובאו לעיל ס"א ב' דעות, אם דינו "כמו כנגד ערוה ממש, עד שיחזור פניו לצד אחר". ושם נסמן (הערה ז ).
58. 1863. ראב"ד הובא ב רשב"א כד, א (והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל ... אף על פי שהוא אינו רואה אותן, הא לא כתיב לא תִּרְאֶה ערות דבר, אלא לא יֵרָאֶה בך ערות דבר, כלומר לא יראה הרואה בך ערוה בשעה שה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך).
59. 1864. ס"ב (ושלא יראה ה' בנו ערות דבר, דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל כמלא עיניו, מפני שעיקר מחנהו של אדם הוא כנגד פניו, וצריך שיהיה מחנה זה קדוש שלא יראה בו ה' ערות דבר).
60. 1865. ב"י (וכתב הרמב"ם דאסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו, משמע דבהחזרת פנים סגי אף על פי שהיא סמוכה לו, דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה. ומהאי טעמא נראה שבלילה או אם הוא סומא או אם עוצם עיניו, אפילו ביום שרי). שו"ע ס"ו (או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא, מותר לקרות, דבראייה תלה רחמנא והא לא חזי לה).
61. 1866. מ"א סי' עד ס"ק חי"ת (דוקא בערות חבירו, אבל כשערותו מגולה, אפילו אינו רואה אותה אסור, וכמ"ש ס"א דאפילו מוציא ראשו חוץ לחלון אסור). והוא במ"א שם ריש הסימן, ולעיל סי' עד ס"ב (לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו חוץ לחלון שלא יראה ערותו, אף על פי שכיסה לבו בבגד, הרי זה לא יקרא, כיון שערותו מגולה ונראית בבית). משא"כ כאן בערות חברו סגי ב"עצם עיניו או סומא או בלילה").
62. 1867. עיין שבת קנ , א ודו"ק (כתיב ולא יראה בך ערות דבר. ההוא מיבעי ליה לכדרב יהודה דאמר רב יהודה עכו"ם ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו), הרי שגם כנגד ערות אחרים למדים מאותו פסוק, שלא יֵרָאֶה, ובשניהם עצימת העינים אינה מועלת.
63. 1868. [ש] שבת דף קנ , א (דיבור אסור הרהור מותר ... אלמא הרהור לאו כדיבור דמי ... ולא יראה בך ערות דבר), ופירש"י (אלמא לא אסיר ליה אלא בשעת דבור). מ"א סי' פה ס"ק ב (איתא בשבת דף ק"ן שמותר להרהר בדברי תורה נגד ערוה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, דבור אסור הרהור מותר). פרי חדש סעיף ג. וכן הוא לעיל רס"י עג. לקמן רס"י פד.
64. 1869. כדלעיל סי' ח סי"א (דשומע כמדבר), ושם נסמן (הערה מו).
65. 1870. מ"א סי' פה ס"ק ב (דליכא למימר ביה שומע כעונה, דהא אסור לענות). ואף שיתבאר לקמן סי' קד ס"ה (אפילו לענות קדיש וברכו וקדושה לא יפסיק בתפלת י"ח, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ויהיה כעונה בפיו, ששומע כעונה בכל מקום), ובשו"ע הל' שחיטה סי' א ס"ז (השומע ואינו מדבר, אם הוא מומחה, שוחט אפילו לכתחלה אם אחר מברך), אף שאינו יכול לענות הברכה בעצמו. שאני הכא שאינו יכול לענות הברכה בעצמו משום שהוא כנגד הערוה, אין לומר שומע כעונה. וראה הלכות שחיטה משו"ע אדה"ז עם ביאורי הלכות (וינר) ע' סג ואילך. עיין בקונטרס אחרון , שבפרישה וש"ך וט"ז פירשו באופן אחר. וכאן נתבאר כפירוש המ"א, אלא שמספק הכניסו בין חצאי עיגול.
66. 1871. כנסמן לעיל (הערה ח ).
67. 1872. ברכות כד, א (אמר ר' יצחק, טפח באשה ערוה, למאי, אילימא לאסתכולי בה, והא אמר ר' ששת, למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף. אלא באשתו ולקריאת שמע). והיינו שאיסור טפח באשה הוא באשתו ולקריאת שמע. אבל באשה אחרת אסור משום הסתכלות – אף בלא קריאת שמע.
68. 1873. כי הגמרא יכלה לתרץ ששניהם באשה אחרת, ולהסתכל אסור אפילו באצבע קטנה, וכשאינו מסתכל אסור רק בקריאת שמע, ולמה הוצרכה הגמרא לתרץ דמיירי באשתו דוקא. אלא ודאי באינו מסתכל מותר אף בקריאת שמע, ובגמרא מיירי במסתכל, שבאשה אחרת אסור משום ההסתכלות, ובאשתו אסור רק משום קריאת שמע. וכן הוכיח בלחם משנה שם (דאין סברא לומר הוא הדין באחרת, אע"ג דלהסתכל באצבע קטנה אסור, מכל מקום לפיסול קריאת שמע בעינן טפח, דאם כן לוקמה אפילו באחרת, ולמה אמרו באשתו), ובבאר היטב ס"ק ג. הובאו בשו"ת צמח צדק חאה"ע סי' קלט ס"ב עה, ג ובחידושים ד, ד.
69. 1874. לפי ההוכחה מהגמרא כדעה השנית, שלא אסרו אלא כשמסתכל בו.
70. 1875. ס"א (ויש אומרים דוקא באשתו, אבל באשה אחרת, אפילו פחות מטפח הוי ערוה). והיינו שמחלקת בקריאת שמע בין אשתו לאשה אחרת. ונתבאר בפנים ס"א שחילוק זה שייך רק לפי "סברא הראשונה" האוסרת קריאת שמע "אפילו רואה אותו בהעברה בעלמא", שאיסור זה באשתו הוא בטפח ובאשה אחת אפילו בפחות מטפח. משא"כ לפי סברא האחרונה, הגמרא מיירי בהסתכלות, ומחלקת בין אשתו שאסור משום קריאת שמע בפני דבר ערוה, לבין אשה אחרת – ש"אסור בלא קריאת שמע, משום הסתכלות". אם כן אין מקום לחלק בקריאת שמע בין אשתו לאשה אחרת. וראה חקרי הלכות ח"ו ל, א. קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ח ע' קד. שו"ע אדה"ז המבואר.
71. 1876. היא השוק והרגל, כדאמרינן בגמרא שם (אמר רב חסדא שוק באשה ערוה (להסתכל, רש"י) שנאמר גלי שוק (כתיב בתריה תגל ערותך, רש"י)), ונתבאר בב"ח (דמדאיצטריך קרא לשוק, אלמא אי לאו קרא הוה אמינא דאפילו באשת איש ליכא איסורא להסתכל, דמסתמא מטונף ומזוהם הוא השוק באשה כמו באיש מחמת מלאכה ... אי לאו קרא הוה אמינא דבשוק ליכא איסורא כלל).
72. 1877. לפי הדעה שאסרו באשה אחרת אף בפחות מטפח (אף שבדרך כלל פחות מטפח אינו מביא לידי הרהור אף באשה אחרת), "כיון שיכול לבוא להרהור אם יסתכל", אם כן "גם במקומות המגולים ליתסר" מהאי טעמא, וכדאמרינן בגמרא "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה". ואילו בפנים הובא מהפוסקים "אבל פניה וידיה שדרכן להיות מגולים, מותר לקרות כנגדן". וראה קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ח ע' קה. שו"ע אדה"ז המבואר.
73. 1878. פ"ג סי' לז (בנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות, מותר לקרות כנגדן).
74. 1879. יז, א (וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראייה בעלמא מותר).
75. 1880. שהיתר הרא"ש לקרות כנגד השערות היינו אף שמסתכל בהן, ואם כן צריך לומר שלדעתו מותר להסתכל בהן.
76. 1881. אולי צ"ל: דכתובות סי' ג (או פריעת הראש אין זו הסתכלות בפניה), הרי שהסתכלות בשערה אסורה (ראה דרישה אבן העזר סי' סה ס"ק ב). וכיון שאסור להסתכל בשערה, איך יהי' מותר לקרות כנגדן אף כשמסתכל בהן.
77. 1882. יו"ד סי' א ס"ק לו (ואף אם יברך אחר, אינו רשאי לכוון לברכתו, הלכך ליכא למימר שומע כעונה).
78. 1883. שם ס"ק לז (כיון שהוא ערום אינו רשאי לכוין בברכת חבירו, וליכא למימר שומע כעונה, כ"כ בפרישה).
79. 1884. שם ס"ק יט (כיון דהערום צריך לכוין לשמוע הברכה, והוא אסור בכך).
80. 1885. שכתבו טעם האיסור כיון שאסור לכוון לברכתו.
81. 1886. סי' פה ס"ק ב (ביו"ד סי' א' ס"י משמע כשהוא ערום וחבירו מברך אסור לכוון לשמוע הברכות לצאת בברכתו, דליכא למימר ביה שומע כעונה, דהא אסור לענות, עיי"ש בט"ז וש"ך). והיינו שהמ"א פירש בדבריהם הטעם דליכא למימר ביה שומע כעונה, כיון שאסור לו לענות הברכה בעצמו. ואילו הם פירשו הטעם, כיון שאסור לו להתכוין לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחר. וכאן בפנים נתבאר כטעם המ"א; אלא שמספק נכנס בחצאי עיגול ((כי אי אפשר לומר) שומע כעונה (כיון שאי אפשר לו לענות)). וכן הובא בחידושי צמח צדק קצה, ב ס"ק מב (ומכל מקום אין לשמוע ברכה מפי חבירו ולצאת ידי חובתו, כי אי אפשר לומר שומע כעונה, כיון שאי אפשר לו לענות, שע"ה [שלחן ערוך הרב] סי' ע"ה ס"י).
82. 1887. ד"ה כדאשכחן בסיני (כדאשכחן בסיני, דהיה שם דיבור והיו צריכין לטבול, ואע"פ שהיו שותקין, שומע כעונה). ונתבאר בתבואות שור סי' א ס"ק סט (כדבריהם משמע בתוס' ברכות דף כ בד"ה כשאשכחן, דאע"ג דהרהור לאו כדיבור דמי, ומותר לבעל קרי, מכל מקום הקפידה תורה בסיני אבעל קריין, משום דהוה שמיעה ושומע כעונה. וטעמא נראה לי, דדווקא הרהור לחודיה שרי, אבל דבור דאחריני והרהור דידיה בהדיה, אסור). וכן נתבארו דבריהם לקמן שם ס"ק נב (לפי שאסור לו לשמוע ולהתכוין לצאת ידי חובה, מפני ששומע כעונה והרי זה כמוציא מפיו. ואף על פי שהערום מותר להרהר בדברי תורה, כמ"ש באו"ח סי' ע"ה, והשומע אינו אלא מהרהר. מכל מקום כיון שהוא מתכוין לצאת ידי חובה בשמיעה זו מפני ששומע כעונה, הרי זה כמוציא מפיו ואסור (ש"ך. ט"ז. עיין תבואות שור)).