רסח דין הטועה בתפלת השבת

רסח דין הטועה בתפלת השבת

ובו י"ח סעיפים

אמירת ויכולו בתפלה

א צריך⁵² לומר

פרשת ויכלו בתפלת ערבית ⁵³ .

וכל המתפלל

ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר

ויכלו, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו ⁵⁴ , כלומר הקב"ה והוא ⁵⁵ :

התחיל ברכות של חול

ב אם טעה והתחיל ברכות אמצעיות של חול, אם נזכר באמצע

ברכה, צריך לגמור כל אותה ברכה, ואחר כך מתחיל ברכה אמצעית של שבת ⁵⁶ , בין שנזכר בברכה ראשונה של אמצעיות של חול שהיא אתה

חונן, ובין שנזכר בשאר ברכות אמצעיות של חול ⁵⁷ , וכן ביום טוב ⁵⁸ . לפי שמן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב כל

ברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו בראש חודש וחולו של מועד ⁵⁹ , אלא שמפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחוהו חכמים ⁶⁰ ותיקנו ברכה אחת אמצעית לקדושת היום, אם כן זה

שהתחיל ברכות אמצעיות של חול יש לו לגמור אותה ברכה שהתחיל, כיון שהיא ראויה לאמרה

עתה מן הדין:

ג במה דברים אמורים בתפלת ערבית או שחרית או מנחה, אבל

במוסף, אם התחיל ברכות אמצעיות של חול צריך לפסוק באמצע הברכה שנזכר בה, ולהתחיל

אמצעית של תפלת מוסף ⁶¹ . לפי שבתפלת מוסף לא היה ראוי כלל מן הדין להתפלל כל

האמצעיות של חול, אלא ברכה אחת של מוסף בלבדה, שהרי אף בראש חודש וחולו של מועד

שהטריחו להתפלל י"ח ערבית שחרית ומנחה, ואעפ"כ במוסף אין מתפללין אלא ז'

ברכות, אם כן אין הטעם מפני הטורח, אלא מפני שאין צריך יותר ⁶² .

ויש חולקין

על זה ⁶³ . וספק

ברכות להקל ⁶⁴ :

ד אפילו אם לא התחיל אלא תיבה אחת מהברכות אמצעיות של

חול שנזכר בה, צריך לגמור את כולה. במה דברים אמורים בשאר כל הברכות האמצעיות, חוץ

מברכת אתה חונן, שאם לא אמר אלא תיבת אתה בלבדה, אע"פ שהיה מתכוין לומר אתה

חונן, שהיה סבור שהוא חול, ונזכר קודם שאמר חונן, לא יגמור אותה ברכה, אלא יאמר

מיד קדשת את יום השביעי כו', אם הוא בערבית, וכן אם הוא במנחה יאמר מיד אחד ושמך

אחד כו', לפי שלא התחיל עדיין תפלת חול בפיו, שתיבת אתה היא גם כן בתפלת שבת. ואף

שהיתה מחשבתו על תפלת החול אין בכך כלום, שאין הברכה נפסדת בשביל כוונה אחרת ⁶⁵ כמו שנתבאר בסי' ר"ט ⁶⁶ .

אבל אם הוא

בתפלת שחרית, שאין תיבת אתה באותה תפלה, אם כן זה שאמר אתה שהיה סבור שהוא חול,

הרי התחיל בתפלת החול, וצריך לגמור אותה ברכה ואחר כך יתחיל ישמח משה. אבל אם היה

יודע שהוא שבת, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו כל ימות החול ואמר תיבת אתה, ונזכר

קודם שאמר חונן, לא יגמור אותה ברכה, אלא חוזר לתפלת שבת, לפי שהרי זה כהחליף תפלה

של שבת זו בזו, כיון שיודע שהוא שבת, ולא אמר אלא תיבת אתה שישנה גם כן בתפלות

השבת, כגון אתה קדשת או אתה אחד, ואם היה רוצה היה יכול לומר קדשת או אחד אחר תיבת

אתה שאמר, אם כן לא התחיל עדיין של חול ⁶⁷ .

ומכל מקום

אין צריך לומר קדשת או אחד, אלא יאמר מיד ישמח משה, ויהיה פירוש דבריו אתה

הקב"ה ישמח משה במתנת חלקו ⁶⁸ :

ה מי שטעה והתחיל תפלה של חול בשבת סימן רע לו ויפשפש

במעשיו ויהרהר בתשובה ⁶⁹ :

ו יש נוהגים מטעם הידוע להם לומר בערבית וינוחו בה,

ובשחרית ומוסף וינוחו בו, ובמנחה שבתות קדשך וינוחו בם ⁷⁰ :

התפלל תפלת חול

ז מי שטעה להתפלל כל התפלה של חול בשבת, ולא הזכיר כלל

ענין קדושה של שבת בתפלתו, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל תפלה של שבת ⁷¹ .

אבל אם

הזכיר של שבת בתוך י"ח, אע"פ (א) שלא קבע לשבת ברכה בפני עצמה

יצא ידי חובתו. ובמוסף אם התפלל י"ח ולא אמר רק ונעשה לפניך את חובותינו

בתמידי יום ובקרבן מוסף באחת מהברכות, יצא ⁷² :

ח טעה והתפלל של חול בשבת ולא הזכיר של שבת, אם עקר

רגליו צריך לחזור לראש בכל ענין ⁷³ . ואם לא עקר רגליו עדיין, אע"פ שסיים תפלתו אלא

שלא אמר עדיין התחנונים שהוא רגיל לומר אחר תפלתו ⁷⁴ , כגון אלהי נצור, אינו חוזר אלא לתחלת ברכה של שבת,

וגומר אחריה ג' ברכות האחרונות. אבל אם כבר סיים תחנונים צריך לחזור לראש, אף על

פי שעדיין לא עקר רגליו ⁷⁵ :

ט ואם הוא מסופק אם הזכיר של שבת בתפלת י"ח

שהתפלל, צריך לחזור ולהתפלל, שמן הסתם לא הזכיר, כיון שאין כן הרגלו של אדם. אבל

אם הוא מסופק אם התפלל תפלת י"ח של חול או אם התפלל ז' ברכות של שבת, יש

להסתפק אם צריך לחזור ולהתפלל ⁷⁶ :

התפלל תפלה אחרת של שבת

י הטועה בברכה אמצעית של תפלות השבת, והחליף של תפלה

זו בשל תפלה האחרת של שבת, אם נזכר קודם שסיים ברכה זו של תפלה האחרת, צריך לפסוק

ולחזור לראש ברכה זו מתפלה של עכשיו ⁷⁷ .

ואם סיים

ברכה זו אינו חוזר, לפי שעיקר ברכה האמצעית הוא רצה נא במנוחתנו, שהוא שוה בכל

התפלות ⁷⁸ :

יא במה דברים אמורים בתפלת ערבית שחרית ומנחה. אבל

בתפלת מוסף, אם התפלל במקומה אחת משאר התפלות לא יצא ⁷⁹ , הואיל ולא הזכיר קרבן מוסף⁸⁰.

וכן אם

התפלל מוסף בערבית או שחרית או מנחה לא יצא, הואיל והזכיר קרבן מוסף בתוך תפלתו

ואמר שקר לפני המקום ⁸¹ :

אמירת ויכולו אחר התפלה

יב אחר תפלת לחש בערבית נוהגין לחזור ולומר ויכולו,

משום יום טוב שחל להיות בשבת, שאין אומרים אותו בתוך התפלה, וצריך לאמרו אז אחר

התפלה. וכדי שלא לחלק בין שבת לשבת נהגו לאמרו בכל השבתות ⁸² . וגם כדי להוציא את מי שאינו יודע לאמרו ⁸³ .

ונוהגין

לאמרו (ב) כולם יחד בקול רם ומעומד, לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה

בראשית, והעדים צריכים להעיד מעומד ⁸⁴ .

ואם שכח

לאמרו בבית הכנסת טוב שיאמר אותו שבקידוש מעומד ⁸⁵ :

ברכת מעין שבע

יג תקנו חכמים שאחר תפלת לחש יאמר השליח צבור ברכה אחת

מעין שבע ⁸⁶ .

ולמה תקנו

בליל שבת יותר משאר לילות, שלא תקנו חזרת ש"ץ אחר תפלת ערבית כמו שנתבאר הטעם

בסי' רל"ז ⁸⁷ . לפי שבתי

כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצוים מזיקים, וכל שאר לילות היו עסוקין במלאכתן,

ובגמרם מלאכתם מתפללים ערבית בביתם, ולא היו באים לבית הכנסת בלילה. אבל ליל שבת

היו באים לבית הכנסת, וחששו שיש שאינן ממהרים לבוא ושוהין לאחר תפלת הצבור, וישארו

יחידים בבית הכנסת ויסתכנו, לכך האריכו תפלת הצבור, כדי שיהיה פנאי ליחיד לגמור

תפלתו בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו ⁸⁸ .

לפיכך לא

תיקנוה אלא על הש"ץ בלבד ⁸⁹ . ואם ירצו הצבור לאומרה עם הש"ץ, צריך שיאמרו

בלא פתיחה ובלא חתימה, כדי שלא יברכו לבטלה ⁹⁰ . וכן המנהג במדינות אלו, לומר עם הש"ץ מגן אבות

עד זכר למעשה בראשית ⁹¹ .

ואף המתפלל

ביחיד שרוצה לומר כן הרשות בידו ⁹² :

יד יום טוב שחל להיות בשבת, אינו מזכיר יום טוב בברכה

מעין שבע, לפי שאלמלא שבת אין ברכות מעין שבע ביום טוב. מפני שברכה זו לא נתקנה

בשבת בגלל חובת היום, אלא מפני המזיקין ⁹³ (ובליל יום טוב לא היו באים גם כן לבית הכנסת, מפני

שהיו טרודים במלאכת אוכל נפש ⁹⁴ ).

ואינו דומה

לנעילה שביום הכיפורים שחל להיות בשבת, שצריך להזכיר גם של שבת בנעילה, אע"פ

שאין נעילה בשבת. לפי שמכל מקום יום זה הוא נתחייב בארבע תפלות, דהיינו שחרית מוסף

מנחה נעילה, וצריך להזכיר ענין היום שהוא שבת בכל אחת מהן. אבל כאן לא נתקנה הברכה

בשביל חובת היום אלא בשביל סכנת המזיקין⁹⁵:

טו אין אומרים ברכה מעין ז' אלא בבית הכנסת קבוע,

דהיינו בכל מקום שמתפללין בו בעשרה בקביעות. אבל מקום שמתפללין בו בעשרה באקראי

בעלמא, כגון אותן שעושים לפרקים מנין בביתם, וכן בבית חתנים ואבלים שעושים מנין בביתם,

אין לומר שם ברכת מעין ז', דכיון שאין שם מנין קבוע לא שייך הטעם בשביל שיסיימו

תפלתם המאחרים לבא ⁹⁶ .

ואף על פי

שעכשיו שבתי כנסיות שלנו בישוב לא שייך כלל טעם זה, אלא שתקנת חכמים לא בטלה

אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו ⁹⁷ . מכל מקום בכל מקום שאין שם מנין קבוע

לא תקנו בו חכמים מעולם ⁹⁸ .

ואם קובעים

מקום להתפלל בו בעשרה איזה זמן, כגון בירידין שרגילים לקבוע מקום על כמה שבועות,

יש מי שהורה לאמרה שם ⁹⁹ , שגם שם יש המאחרין לבוא.

ובמקום

שנהגו לאמרה אף במנין שהוא באקראי בעלמא אין למחות בידם ¹⁰⁰ (כיון שלא נזכר דבר זה בגמרא ובדברי הגאונים¹⁰¹):

טז אף בשבת שאחר יום טוב אומרים ברכה מעין ז',

אע"פ שאז אינו מצוי כל כך המאחרים לבא ¹⁰² , כמו בשאר ערבי שבתות שהם יום חול ומתעסקין בהם

במלאכה עד הערב ¹⁰³ :

יז מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות,

אמר לו למה פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה שהצבור היו אומרים ויכולו,

ולא אמרתי עמהם ביחד, וגם מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ברכה מעין ז',

ובשעה שהיה אומר יתגדל עד אמן יהא שמה רבא, ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה. על

כן יש ליזהר ¹⁰⁴ :

יח אם טעה והתפלל תפלה של חול בליל שבת ¹⁰⁵ , או אפילו לא התפלל כלל, אם שמע ברכה מעין ז'

מהש"ץ מראש ועד סוף יצא ידי חובתו ¹⁰⁶ . ואע"פ שבשאר תפלות אין הש"ץ מוציא אלא את

מי שאינו בקי אבל לא את הבקי ¹⁰⁷ , מכל מקום בתפלת ערבית שהיא רשות ¹⁰⁸ הקלו בה, ולכך יוצא גם כן במעין ז'

במקום ז' ¹⁰⁹ .

וטוב

שיאמרנה עם הש"ץ כשיוצא בה ידי חובתו ¹¹⁰ . אבל אם כבר אמרה ש"ץ אסור ליחיד לאמרה כדי

לצאת בה ידי חובתו, לפי שלא נתקנה אלא בצבור. ומכל מקום אם עבר ואמרה ביחיד יצא

ידי חובתו¹¹¹,

הואיל ותפלת ערבית רשות ¹¹² :

קונטרס אחרון

(א) שלא קבע כו'. מה¹¹³ שהניח

המג"א¹¹⁴

כאן בצריך עיון, תירץ בסימן תפ"ז¹¹⁵, עיי"ש

ובמה שכתבתי שם ¹¹⁶ :

(ב) כולם ביחד כו'. לפי¹¹⁷

מ"ש הט"ז¹¹⁸, היחיד

אינו צריך לעמוד, שהרי אין לו להתכוין לשם עדות. ואין כן דעת המטה משה¹¹⁹

והמג"א¹²⁰

כאן, והשו"ע סי' רע"א¹²¹

שהצריכוהו לעמוד. וכ"מ בב"י שם¹²² בשם

ארחות חיים¹²³

שלא הקפידו כל כך כו', משמע שמהראוי היה להקפיד לעמוד דוקא, אע"פ שאין שם עדה

שלמה, והכי נהוג עלמא :

[51] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

אמירת ויכולו בתפלה (ס"א).

(ב)

התחיל ברכות של חול (ס"ב-ו).

(ג)

התפלל תפלת חול (ס"ז-ט).

(ד)

התפלל תפלה אחרת של שבת (ס"י-יא).

(ה)

אמירת ויכולו אחר התפלה (סי"ב).

(ו)

ברכת מעין שבע (סי"ג-ח).

[52] שבת קיט, ב (אמר ר[ב] ואיתימא ר' יהושע

בן לוי, אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו). טור ושו"ע ס"א

(אומר ויכולו בתפלת ערבית).

ונהגו לאמרו ג' פעמים:

(א) בתפלה, כאמור כאן.

(ב) אחר התפלה, כדלקמן סי"ב (אחר תפלת לחש בערבית נוהגין

לחזור ולומר ויכולו).

(ג) בקידוש, כדלקמן סי' רעא סי"ט (אע"פ שאמר ויכולו

בבית הכנסת, צריך לחזור ולאמרו על הכוס קודם קידוש).

וכמבואר בראבי"ה סי' קצו (ושמעתי דבמדרש שוחר טוב אמרינן

דחייב אדם לומר ויכולו ג' פעמים בשבת, אחד אומר בתפלה וכן כתוב בתורתך ויכולו וגו',

והשני לאחר התפלה, ושלישי על הכוס).

ובשער הכונות ע, א (ונבאר עתה ויכולו שתיקנו לאומרו בתוך

העמידה, ואחד אחר העמידה, ואחד על השלחן בסדר הקידוש . הנה נודע כי ג'

פעמים אומרים ויכולו בליל שבת).

[53] בראשית ב, א. גמרא שם (אמר רב המנונא כל המתפלל בערב

שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית,

שנאמר ויכולו, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו). והיינו ויכַלו (הכ"ף פתוחה).

[54] טור (פירוש הקב"ה והוא), וט"ז

ס"ק א (כנ"ל).

[55] ברכות כא, א (אמר רב נחמן כי הוינן בי

רבה בר אבוה, בען מיניה, הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת, מהו שיגמרו, ואמר

לן גומרין כל אותה ברכה). טור ושו"ע ס"ב (אם טעה והתחיל תפלת החול, גומר

אותה ברכה שנזכר בה שטעה, ומתחיל של שבת).

[56] רבינו יונה שם יג, א ד"ה אמר ליה

(היה אומר הרב ר' אשר מלוניל ז"ל דדוקא בברכת אתה חונן בלבד שהיא ראשונה

אמרינן גומר אותה ברכה, אבל אם נזכר בשאר הברכות פוסק אפילו באמצע הברכה. ואין זה

נכון, דהא אמרינן טעמא משום דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה, וכיון דאתינן בה

מהאי טעמא, שמעינן שאין לחלק בכל הברכות, אלא כמו שגומר בראשונה כך גומר בכולן).

הובא ברא"ש שם פ"ג סי"ז. טור ושו"ע שם (לא שנא נזכר בברכת אתה

חונן, לא שנא נזכר בברכה אחת משאר הברכות).

[57] רא"ש שם (וכן היה ראוי בשבת ויום

טוב). מ"א ס"ק ד (והוא הדין ביום טוב). אליה רבה סק"ג (וממילא דהוא הדין

ליום טוב (מ"[א]), אפילו יום טוב שני, וכן בכל דינים שבסימן זה שבת ויום טוב

שוין). וכדלקמן סי' תפז ס"ב.

[58] כדלקמן סי' תצ ס"ג ( בחולו

של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל תפלת החול כדרכו כל ימות החול, רק צריך להזכיר מעין

המאורע בעבודה, דהיינו יעלה ויבא) .

[59] ברכות כא, ב (גברא בר

חיובא הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת). ט"ז ס"ק ב (דבדין הוא

דבעי לצלויי י"ח בשבת, אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן).

וכן הוא לקמן סי' תפז ס"ב (שהרי מן

הדין היה ראוי להתפלל כל י"ח ביום טוב ושבת כמו בחול, רק להזכיר קדושת היום בברכה

אחת מהן, אלא שהחכמים הקילו על האדם ולא הטריחוהו ביום טוב להתפלל כל י"ח, וקבעו

ברכה אחת בלבד בשביל קדושת היום, כמו שנתבאר בסי' רס"ח). שזהו עיקר הטעם שאין

אומרים י"ח ברכות בשבת ויום טוב.

שוב הוסיפו לזה טעם נוסף, שהוא איסור

בקשת צרכיו בשבת ויום טוב, כדלקמן סי' רצד ס"א (תקנו הבדלה בתפלה ... מפני

שאסור לתבוע צרכיו במוצאי שבת קודם הבדלה, כמו שאסור בשבת עצמו, לפיכך קבעוה קודם

שאלת צרכיו שבברכות אמצעיות). סי' תקפד ס"ה (אין אומרים אבינו מלכנו בשבת,

מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת).

[60] רמב"ם פ"י מהל' תפלה

ה"ז (במה דברים אמורים בערבית או בשחרית או במנחה. אבל במוסף פוסק אפילו

באמצע הברכה). רבינו יונה שם (ודוקא כשטעה והתחיל בתפלת חול בשבת בתפלת שחרית. אבל

בתפלת המוספין אם טעה והתחיל בתפלת חול במקום תכנת שבת וכו', אינו גומר כל אותה

ברכה אלא פוסק מיד). דעה הב' בשו"ע ס"ב (ויש אומרים דבמוסף פוסק אפילו

באמצע ברכה).

[61] רבינו יונה שם (דהשתא ליכא למימר דבדין

הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה, שהרי אין תפלת י"ח בחול במקום מוסף). רא"ש

ברכות פ"ג סי' יח (בראשי חדשים ובחול המועד ... כיון דלא נתקנה התפלה אלא

בשביל המוסף די לנו בז' ברכות). ט"ז ס"ק ג (שהרי אין תפלת י"ח בחול

במקום מוסף, ועל כן ליכא למימר כאן דמיבעי ליה לצלויי י"ח). מ"א

סק"א (דבמוסף לא בעי צלויי י"ח מדינא).

[62] רא"ש שם פ"ג סי"ז בשם

הראב"ד (והראב"ד ז"ל כתב דלא שנא, דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה

לכל י"ח ברכות, ואם התפלל י"ח ברכות וחידש בה דבר מועט במוספין יצא ...

אפילו אמר ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא. וכן משמע בירושלמי

שאכתוב בסמוך שהיו מתפללים במוסף של ראש חדש וחול המועד י"ח ברכות).

והיינו מ"ש הרא"ש שם סי"ח (ומשמע מתוך ירושלמי

זה שהיו מתפללים במוסף שבחול, כגון בראש חדש ובחולו של מועד, י"ח ברכות ...

והרב אלחנן ז"ל היה אומר כי בגמרא דידן יהיה מוכח שאין להתפלל בשום מוסף

י"ח ברכות ... ובתוספתא דברכות נמי יש סמך למנהג שלנו). ולפי זה מובן שאפילו

אם התחיל ברכות אמצעיות במוסף צריך לגמור כל אותה ברכה ואחר כך מתחיל

ברכה אמצעית.

ועוד מוסיף, שאפילו לפי מה דמסיק שהיו מתפללין רק ז' במוסף של

ראש חדש וחול המועד, מכל מקום, כיון לפי מה דאמרינן בירושלמי, שאם התפלל י"ח

ואמר "ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף, באחת הברכות,

יצא" (כדלקמן ס"ז). גם לפי זה מובן, שאם התחיל במוסף ברכות אמצעיות,

" צריך לגמור כל אותה ברכה".

טור ודעה הא' בשו"ע ס"ב (גומר אותה ברכה שנזכר בה

שטעה ומתחיל של שבת ... בין בערבית בין בשחרית, מוסף ומנחה).

[63] ב"ח סק"ג (ונראה דדעתו

דנקטינן כדעת יש אומרים שכתב לבסוף, חדא דאיכא ספק ברכה לבטלה, ועוד שהם רבים. וכך

פסק ב"י כאן, שאמר על סברת הרמב"ם ודעימיה, והכי נקטינן).

ולכן אם התחיל ברכה אמצעית במוסף, לא יסיים אותה ברכה מספק,

אלא יתחיל מיד ברכה אמצעית של מוסף.

[64] מ"א ס"ק ג (לפי מ"ש

לעיל בסימן ר"ט, דאפילו כיון לדבר אחר אין הברכה נפסדת, אם כן אם אמר בערבית

ומנחה אתה, וסבור שהוא חול, אומר אתה קדשת או אתה אחד, דלא מקרי התחלה בשל חול).

[65] בשו"ע שם ס"א (ויש אומרים

שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין, ופתח ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, על

דעת לומר בורא פרי הגפן, ונזכר שהוא שכר או מים וסיים שהכל, יצא). מ"א שם

סק"ב (כתב בלשון ויש אומרים, משום דלהרמב"ם לא יצא, משום דהיה בדעתו

לומר שלא כהוגן, וכ"כ בכ"מ, אבל העיקר דיצא).

וכן הוא לקמן סי' תפט ס"כ (אם בירך על דעת לספור ארבעה

ימים לעומר, שהוא סבור שהיום יום רביעי, ולאחר שגמר הברכה נזכר שהיום יום חמישי,

אין צריך לחזור ולברך, אלא סופר מיד חמשה על סמך הברכה שבירך כבר, אף על פי שהברכה

היתה על דעת יום רביעי אין בכך כלום, לפי שדברים שבלב אינן דברים לענין זה, כמו

שנתבאר בסי' ר"ט).

ו מקור הלכה זו הוא בברכות יב, א (היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה,

וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא (פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים

בורא פרי הגפן, וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל, רש"י), מאי,

בתר עיקר ברכה אזלינן (בתר עיקר ברכה אזלינן, ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה, והוי

כמו שסיים ביין, ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר שאין השכר מן הגפן,

רש"י), או בתר חתימה אזלינן).

ורי"ף שם ו, א (ולא איפשיטא ולקולא

עבדינן ולא מהדרינן ליה, דספיקא דרבנן לקולא).

[66] תרומת הדשן סי' יד (ויש להסתפק היכא

דהתחיל לומר אתה חונן, ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר, קודם שאמר חונן, מיקרי כה"ג

התפלה דתפלת חול, דלמא האי אתה דקאמר נחשבים להתחלת אתה קדשת או דאתה אחד דתפלת

שבת הן, ואם כן אפילו כי קאי בישמח משה אינו צריך לגמור אותה ברכה, אלא הוו כמו

שטעה בין תפילת שבת זו לתפילת שבת אחרת, דודאי פוסק הוא באמצע התפילה ומתחיל באחרת,

או הוי כמו שטעה והתחיל בתפילה של חול. תשובה, יראה דדין זה מחולק לפי כוונת

המתפלל, בין היכא שיודע שהוא שבת, אלא שנכשל בלשונו ובהרגילו והתחיל בלא כוונה

תפלת חול, ובין היכא שטעה וסבר שהוא חול ובכוונה התחיל תפלת חול, דהיכא דסבור שהוא

חול והתחיל אדעתא דחול, אפילו אי קאי באתה קדשת או באתה אחד, נראה דמיקרי התחיל

בשל חול, וגומר אותה ברכה אפילו לא אמר רק תיבת אתה ולא יותר).

שו"ע ס"ג (אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול,

ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן, הוה ליה התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה.

אבל אם היה יודע שהוא שבת, ושלא בכוונה התחיל תיבת אתה, אפילו אם הוא בתפלת שחרית

שאינה פותחת באתה, אינו גומר ברכת אתה חונן, דחשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו

לזו. הגה, דהרי יכול לומר אתה קדשת או אתה אחד).

וכפירוש המ"א ס"ק ג (דאפילו כיון לדבר אחר אין הברכה

נפסדת, אם כן אם אמר בערבית ומנחה אתה, וסבור שהוא חול, אומר אתה קדשת או אתה אחד,

דלא מקרי התחלה בשל חול אלא בשחרית, שדיבר גם כן שלא כהוגן, וכמ"ש סי'

ר"ט. ולכן השמיט הרב ב"י מה שכתב בתרומת הדשן אפילו אי קאי באתה קדשת או

באתה אחד כו').

והיינו שדעת התרומת הדשן, שכן הוא גם בערבית ומנחה (כיון

שכוונתו היתה לומר אתה חונן, הוי התחלת ברכה של חול). ואילו הב"י בשו"ע

שלו סובר, שדוקא בשחרית הוי שינוי (כיון שאמר "אתה" שלא כהוגן),

משא"כ בשחרית וערבית (שאין הברכה נפסדת בחסרון כוונה).

[67] דברי חמודות ברכות פ"ג ס"ק

מו (ונראה דמכל מקום אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד, דבהי מינייהו יגמור, אלא

יאמר ישמח משה, ושפיר קאמר אתה, כלומר אתה הקב"ה ישמח משה במתנת חלקו וכו').

[68] של"ה מס' שבת נר מצוה קלג, א סוד"ה

כתב אבא מורי (ומצאתי, מי שאירע לו כן ידאג בכל השבוע, כי הוא סימן רע, שנהג בקודש

כמו חול, על כן יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה).

[69] שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ב

(ומנהגינו לומר בליל שבת וינוחו בה, וביום השבת וינוחו בו, ובמנחה וינוחו בם).

עולת שבת סק"א (מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה, וביום השבת וינוחו בו, ובמנחה

וינוחו בם). מ"א ס"ק ג (ובעולת שבת כתב בשם כנסת הגדולה מהדורא בתרא, לומר

בליל שבת וינוחו בה, וביום וינוחו בו, ובמנחה וינוחו בם). משנת חסידים מסכת ערבית

דשבת פ"ה ס"ה ( ויאמר וינוח"ו ב"ה) . שחרית דשבת פ"ח ס"ז (יאמר

וינוח"ו ב"ו). שארית יום השבת פ"ג סי"ב (ויאמר שבתו"ת

קדש"ך וינוח"ו ב"ם). וכן הוא בסידור. וראה שער הכולל פי"ז אות

לא. כף החיים ס"ק ב. לקוטי שיחות חי"ד ע' 19 והערה 46.

[70] רמב"ם הל' תפלה

פ"י ה"ז (מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא). שו"ע ס"ד (מי

שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר של שבת, לא יצא).

וכן הוא לקמן סי' תפז סוף ס"ב ( אבל אם לא הזכיר בשום

ברכה, לא יצא) .

ולמדים זאת מהא דאמרינן שבת כד, א (ימים

שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חדש וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה, מתפלל שמונה

עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו). ובכ"מ הל' תפלה

פ"י ה"ז (ומי גרע שבת מראש חדש וחולו של מועד. אלא ודאי לא יצא אלא אם

כן הזכיר של שבת).

ולענין ראש חדש וחולו של מועד, נתבאר

לעיל סי' קכד סי"ד (מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בראש חודש או בחולו של מועד ...

שצריך לחזור בשבילו). ולקמן סי' תצ ס"ג (בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל

תפלת החול כדרכו כל ימות החול, רק צריך להזכיר מעין המאורע בעבודה, דהיינו יעלה ויבא.

ואם לא הזכיר צריך לחזור לראש, על דרך שנתבאר בסי' תכ"ב לענין ראש חודש).

והיינו כמבואר בשו"ע שם ס"א (ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות

ואומר יעלה ויבא ברצה. ואם לא אמרו ... שחרית ומנחה, מחזירין אותו).

[71] ירושלמי ברכות פ"ד ה"ו (אפילו

אמר ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא). הובא ברא"ש ברכות

פ"ג סי"ז, ובב"י כאן ובסוס"י רפו.

ומכאן למד הב"י לענין שחרית ערבית ומנחה (מיהו היכא

שהזכיר של שבת בתוך י"ח, נראה שאע"פ שלא קבע ברכה בפני עצמה לשבת יצא,

דומיא דמוספין דירושלמי).

וכן הוא בב"י סי' תפז בשם ארחות

חיים (כתוב בארחות חיים אם שכח לומר אתה בחרתנו, ואמר יעלה ויבוא, יצא).

שו"ע ורמ"א ס"ד (ואם הזכיר של שבת בתוך

י"ח, אף על פי שלא קבע ברכה לשבת, יצא. הגה, במוסף אפילו לא אמר רק ונעשה

לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף, יצא).

*

והנה טעם הלכה זו נתבאר לקמן סי' תפז ס"ב ( אף

על פי שלא הזכיר יום טוב בשום חתימה, לפי שלא שינה ממטבע שטבעו בעיקר ענין העבודה.

שהרי מן הדין היה ראוי להתפלל כל י"ח ביום טוב ושבת כמו בחול, רק להזכיר קדושת

היום בברכה אחת מהן, אלא שהחכמים הקילו על האדם ולא הטריחוהו ביום טוב להתפלל כל י"ח,

וקבעו ברכה אחת בלבד בשביל קדושת היום).

וכדלעיל ס"ב ( לפי שמן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום

טוב כל ברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו בראש חודש וחולו

של מועד, אלא שמפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחוהו חכמים ותיקנו ברכה אחת אמצעית

לקדושת היום).

אלא שלעיל ס"ב הובא טעם זה רק לענין שחרית מנחה וערבית,

כדלעיל ס"ג (במה דברים אמורים בתפלת ערבית או שחרית או מנחה, אבל במוסף ...

לא היה ראוי כלל מן הדין להתפלל כל האמצעיות של חול, אלא ברכה אחת של מוסף בלבדה,

שהרי אף בראש חודש וחולו של מועד שהטריחו להתפלל י"ח ערבית שחרית ומנחה,

ואעפ"כ במוסף אין מתפללין אלא ז' ברכות, אם כן אין הטעם מפני הטורח, אלא מפני

שאין צריך יותר).

ואילו כאן נתפרשה הלכה זו אף לענין מוסף.

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (והערה 115 ).

[72] ברכות כט, ב (הא דאמרן סיים חוזר לראש,

לא אמרן אלא שעקר רגליו, אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה). סמ"ק סי' יא (ואם

עקר רגליו ולא התפלל של שבת חוזר לראש לתחילת י"ח. ואם לא עקר רגליו, אעפ"י

שסיים תפילתו, נראה שאינו חוזר לראש, כי אם לשל שבת). הגהות מיימוניות (קושטא) ריש

פ"י מהל' תפלה. שו"ע ס"ה (טעה והתפלל של חול בשבת, ולא הזכיר של

שבת, אם עקר רגליו חוזר לראש. ואם לא עקר רגליו אף על פי שסיים תפלתו, אינו חוזר אלא

לשל שבת).

ואם נזכר לאחר תפילת מוסף, ראה לעיל סי' קכו ס"ג (שחרית

של ראש חודש או של שבת ויום טוב, טעה ... ולא הזכיר של ראש חודש או של שבת ויום

טוב ... אם לא חזר עד אחר שהתפלל מוסף, אינו צריך שוב לחזור ולהתפלל שחרית).

[73] ברכות כט, ב כלישנא בתרא (אמר רב נחמן

בר יצחק, הא דאמרן כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה, לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים

אחר תפלתו, אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש). מ"א

סק"ו (עיין סי' תכ"ב סס"א דמיירי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו).

והוא האמור בשו"ע שם (ואם הוא רגיל לומר תחנונים אחר

תפלתו, ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו, חוזר לרצה).

[74] מ"א סי' תכב סק"ב (משמע דאם

סיים התחנונים, אף על פי שלא עקר רגליו חוזר לראש ... ונראה לי דזהו דוקא כשאמר

יהיו לרצון שזהו גמר התפלה).

וכן הוא לעיל סי' קיז ס"ה (ואם השלים תפלתו ואינו רגיל

לומר תחנונים אחר תפלתו, אף על פי שלא עקר רגליו דינו כעקר. והוא הדין אם רגיל

לומר תחנונים וסיים תחנוניו ואמר אחריהם יהיו לרצון וגו', שבאמירת פסוק זה עשה

היסח הדעת מלומר עוד תחנונים, ונשלמה תפלתו). לקמן סי' רצד ס"ה (שכבר סיים

התחנונים שרגיל לומר לאחר תפלתו, כמו שנתבאר בסימן קי"ז).

[75] כל בו סי' יא ז, א (וצ"ע למה לא

הזכיר דין שבת ויום טוב, ואפשר לומר דבשבת ויום טוב אין מחזירין אותו לפי שהיא

ברכה בפני עצמה, או אפשר לומר דהוא הדין דאין מחזירין אותו, אבל להכי לא ביאר

דינין לפי שאין נופל בהם ספק, לפי שהיא ברכה בפני עצמה). הובא במ"א סק"ה

(בכל בו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור. ועמ"ש סימן תכ"ב).

ובסי' תכב סק"ד (והכל בו כתב אפשר דבשבת ויום טוב אין שייך ספק, לפי שהיא

ברכה בפני עצמה).

וראה קצות השלחן סי' עח ס"ג, ובבדי השלחן שם סקי"א.

[76] תרומת הדשן סי' יד (שטעה בין תפילת שבת

זו לתפילת שבת אחרת, דודאי פוסק הוא באמצע התפילה ומתחיל באחרת). מ"א

סק"ז (ואם נזכר באמצע ברכה פוסק ומתחיל האחרת (ת"ה סי' י"ד). ועיין

סוף סי' קח).

והיינו האמור בשו"ע שם (הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים

בתפלה, שלא בזמנה), וברמ"א שם (אם נזכר שטעה, פוסק אפילו באמצע הברכה).

וכן הוא לעיל שם סי"ח (הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה

שלא בזמנה, כגון יעלה ויבא שלא בראש חודש וחולו של מועד, או של שבת ויום טוב בחול,

אם נזכר שטעה פוסק מיד, אפילו באמצע הברכה).

[77] שבלי הלקט סי' קכח (וכתב אחי ר' בנימין

נר"ו הטועה בתפלות של שבת ערבית שחרית ומנחה והחליף של זו בזו, אומר אני

שאינו צריך לחזור ולהתפלל, לפי שעיקר ברכה רביעית הוא אלהינו ואלהי אבותינו רצה

במנוחתינו ... על כן נראה שאין צריך לחזור ולהתפלל, שהרי תפלת שבת התפלל). שו"ע

ס"ו (הטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו, אינו חוזר). ט"ז ס"ק ד (לפי

שעיקר ברכה רביעית היא רצה נא במנוחתינו). מ"א ס"ק ז (מפני שהעיקר ברכה

רביעית היא רצה במנוחתינו).

[78] שבלי הלקט שם (אך בתפלת מוסף אינו נראה

לומר כן, שאין דרך למוסף בשאר תפלות ולא שאר תפלת במוסף). שו"ע שם (ויש

אומרים שאם החליף של מוסף באחרת, או אחרת בשל מוסף, חוזר).

[79] מ"א ס"ק ט (מכאן

קשה על מ"ש ס"ד דאם הזכיר של שבת יצא ... נראה לי דלא דמי, דהתם

עכ"פ הזכיר קרבן מוסף).

והיינו שמה שנתבאר לעיל ס"ז (ובמוסף

אם התפלל י"ח, ולא אמר רק ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף

באחת מהברכות, יצא). היינו כיון שעכ"פ הזכיר קרבן מוסף, משא"כ כאן שלא

הזכיר, לא יצא.

[80] מ"א שם ( כיון שאמר מוסף תוך

תפלתו ושיקר לפני המקום, לכן נראה לי דחוזר) .

וראה בדי השלחן סי' עח ס"ק טו.

טעם זה "הואיל ... ואמר שקר לפני המקום", נזכר גם

לקמן סי' תפט סכ"א ( אם היה עומד ביום רביעי ובירך על דעת

לספור ארבעה, וטעה בדיבורו וספר חמשה, צריך לחזור ולספור ארבעה, כיון שיצא שקר

מפיו), ונתבאר בהערות שם (הערה קעח).

[81] תוס' פסחים קו, א ד"ה זוכרהו (ומה

שרגילין לומר ויכולו אחר התפלה בקול רם, היינו משום יום טוב שחל להיות בשבת,

שמתפללין אתה בחרתנו ואין אומר ויכולו בתפלה, ותקנו נמי לומר בכל שבתות, שלא לחלק

בין שבת לשבת). רא"ש שם פ"י סי' טו (ומה שאומר אחר התפלה, אף על פי שכבר

אמרה בתוך התפלה, היינו משום דכשחל להיות יום טוב בשבת אומרים אתה בחרתנו ולא

אמרינן בתוך התפלה, וצריך לומר לאחר התפלה, לכך נהגו לומר כן בכל שבתות השנה). טור

ושו"ע ס"ז (חוזרים לומר ויכלו, משום יום טוב שחל להיות בשבת, שאין

אומרים אותו בתפלה).

[82] המנהיג הל' שבת ס"ה (וזה שאנו

חוזרין לאומרן בקול רם, להוציא את מי שאינו בקי). טור ושו"ע שם (וגם להוציא

למי שאינו יודע).

וראה לעיל (הערה 52 ), שנהגו לאמרו ג' פעמים בליל שבת.

[83] טור (ויש אומרים שנהגו לומר אותו בקול

רם ומעומד, משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית, וכתיב ועמדו ב' האנשים,

ודרשינן (שבועות ל) אלו העדים שצריכים להעיד ביחד ומעומד, ולכן צריך שיעמדו ויאמרו

אותו ביחד), ושו"ע ס"ז (ואומרים אותו בקול רם ומעומד). ט"ז ס"ק

ה (לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית, ודין העדים בעמידה, וסיים הטור

ואומרים אותו בי[ח]ד). מ"א ס"ק י (מפני שהעדים צריכין להעיד ביחד ומעומד,

לפיכך צריך שיעמדו, ויאמרו אותו ביחד (טור)).

ואף שאמירת העדות אינה חייבת להיות ביחד, כנפסק בשו"ע

חו"מ סי' כח ס"ח-ט (הגדול שבעדים ... אחר כך מכניסין העד השני, ובודקין

אותו).

מכל מקום תיקנו כאן לאמרו ביחד כתנא קמא, כמבואר במ"א

ס"ק י (ויש לומר דמכל מקום עבדינן כתנא קמא). והיינו כתנא קמא שבסנהדרין ל, א

(אין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד. רבי נתן אומר שומעין דבריו של

זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו).

ואף שאמירת העדות בעמידה היא רק לכתחלה, כנפסק בשו"ע

חו"מ סי' כח ס"ה (צריכים העדים לכתחלה להעיד מעומד. ואם העד תלמיד חכם,

מושיבין אותו).

מכל מקום תיקנו לומר ויכולו בעמידה.

ואף שיש מקום לומר שהיחיד אינו צריך לעמוד באמירת ויכולו,

כמבואר בט"ז ס"ק י ( נראה לי דיחיד המתפלל אין חוזר לומר

ויכולו, דאין עדות ליחיד).

מכל מקום נראה מדברי הפוסקים, שאף היחיד

אומרו מעומד, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[84] מטה משה סי' תכט (פעם אחת שכח דודי רבי קלונימוס בן רבנא יודא

ולא אמר ויכולו בבית הכנסת, ולאחר שישב על השולחן הזכיר, ועמד ולקח כוס ואמר ויכולו

עד לעשות, ואחר כך ישב במקומו וסיים הקידוש . ואמרו לו בני

הבית, למה עמדת, אמר שכחתי לומר ויכולו, ויש לי לומר ואהיה שותף להקב״ה, ועל כן

צריך אני לעמוד, עכ״ל הרוקח). הובא במ"א ס"ק י.

[הוא כנראה רבי קלונימוס הבחור, ברבי

יהודה ממגנצא, הפייטן, בן דורו של רבי קלונימוס הזקן, ברבי יצחק ממגנצא, דלעיל סי'

רמט ס"י, ובהערות שם].

ועוד יתבאר לקמן סי' רעא סי"ט (אף

על פי שאמר ויכולו בבית הכנסת, צריך לחזור ולאמרו על הכוס קודם קידוש, כדי להוציא

בניו ובני ביתו הקטנים ... ואם שכחו לאמרו קודם קידוש אומרו בתוך הסעודה על הכוס. וטוב

לעמוד בשעת אמירת ויכולו).

והיינו שאנו אומרים תמיד ויכולו על הכוס קודם קידוש, כדי

להוציא בניו ובני ביתו הקטנים. ומכל מקום למדים מדברי רבינו קלונימוס הנ"ל,

שאם שכח לאמרו קודם קידוש, אומרו בתוך הסעודה על הכוס.

ובראבי"ה סי' קצו (ושמעתי דבמדרש

שוחר טוב אמרינן דחייב אדם לומר ויכולו ג' פעמים בשבת אחד אומר בתפלה וכן כתוב

בתורתך ויכולו וגו' והשני לאחר התפלה ושלישי על הכוס).

[85] גמרא שבת כד, ב (בשבת שליח ציבור היורד

לפני התיבה ערבית), ורש"י (המתפלל ברכת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות

בדברו). טור ושו"ע ס"ח (ואומר ש"צ ברכה אחת מעין שבע).

וראה לעיל סי' ריד ס"א (כל ברכות הפותחות בברוך צריך לומר

גם מלכות בפתיחתן, ואם לאו לא יצא, חוץ מברכה ראשונה של תפילת י"ח ... וכן

בברכות מעין שבע שבליל שבת, הואיל ופתיחתה היא מעין ברכה ראשונה של תפילה י"ח).

[86] טור שם (ואין הש"ץ מחזיר התפלה.

וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם לפי שאינה חובה).

וכמבואר ברמב"ם הל' תפלה פ"ט ה"ט (ואינו חוזר

להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין

כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו).

ומ"ש שתפלת ערבית אינה חובה אלא רשות, נסמן לקמן (הערה 107 ).

[87] שבת כד, ב (רבנן הוא דתקוני משום סכנה),

ורש"י (משום סכנת מזיקין, שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב,

וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן, ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו

באין בבית הכנסת, אבל לילי שבת באין בבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין

לאחר תפלה, לכך האריכו תפלת הצבור). רמב"ם הל' תפלה פ"ט הי"א (ולמה

תקנו חכמים זה, מפני שרוב העם באין להתפלל ערבית בלילי שבתות, ויהיה שם מי שנתאחר

לבא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בבית הכנסת ויבא לידי סכנה. לפיכך חוזר שליח ציבור

ומתפלל, כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר ויצא עמהם). טור וט"ז ס"ק

ו (נתקנה משום סכנת מזיקין, שבתי כנסיות שלהם היו בשדות, ותקנו אותם בשביל בני אדם

שמאחרין לבוא לבית הכנסת שיסיימו תפלתם בעוד שהש"ץ מאריך).

וכן הוא לקמן סי' תפז ס"ד (שלא נתקנה אלא בשביל אותו

שאיחר לבא לבית הכנסת, שיסיים את תפלתו בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו, כדי שלא

ישאר לבדו בבית הכנסת, שלא יוזק שם, כמו שנתבאר בסי' רס"ח).

[88] ראבי"ה רס"י קצו (וכיון

דבציבור נתקנה, כדקאמר רבא ש"ץ היורד לפני תיבה וכו', ביחיד לא אמרינן לה).

הובא במרדכי רמז רפד. ובהגהות מיימוניות פ"ט מהל' תפלה אות ה. טור ושו"ע

ס"ח (ואין היחיד אומר אותה).

[89] סמ"ג עשין יט קב, א (יחיד האומרה

עושה ברכה לבטלה, כך כתב מורי רבינו יהודה שמצא בשם רבינו יצחק). מרדכי שם (והאומרה

הויא ברכה לבטלה). הגהות מיימוניות שם (מצאתי שוב בספר המצות שכתב רבי יהודה בשם

ר"י, שיחיד האומרה עושה ברכה לבטלה). לבוש ס"ח (ויחיד האומרה הוי ברכה

לבטלה).

[90] אבודרהם מעריב של שבת ופירושה (והר["ף]

כתב שאם רוצה היחיד לאמרה אומרה בלא פתיחה ובלא חתימה). כל בו סוס"י יא ט, א

(והר"ף ז"ל כתב ונהגו לומר עם שליח צבור ממגן אבות עד זכר למעשה בראשית).

רמ"א ס"ח (מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו, יכול לאומרה בלא פתיחה

ובלא חתימה, וכן נוהגין הצבור לאמרה עם ש"צ בלא פתיחה וחתימה). מ"א

ס"ק יא (עד זכר למעשה בראשית).

[91] עולת שבת ס"ק ז (ומשמע אפילו לא

אמרה שליח צבור אותו ברכה, כגון שהוא בדרך שאין שם בית הכנסת, אפילו הכי אין יחיד

אומרם בפתיחה וחתימה).

[92] שבת כד, ב (יום טוב שחל להיות בשבת,

שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת אין

שליח צבור יורד ערבית ביום טוב ... בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך, ורבנן הוא

דתקוני משום סכנה). טור ושו"ע ס"ט (יום טוב שחל להיות בשבת, אינו מזכיר

של יום טוב בברכה מעין שבע). מ"א ס"ק יב (שאף בשבת עצמה אינה אלא תקנה

מפני המזיקין).

ולענין פסח נתבאר לקמן סי' תפז ס"ד (כשחל בשבת אין

הש"ץ חוזר לומר ברכת מעין שבע אחר תפלת ערבית, לפי שלא נתקנה אלא בשביל אותו

שאיחר לבא לבית הכנסת, שיסיים את תפלתו בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו, כדי שלא

ישאר לבדו בבית הכנסת שלא יוזק שם, כמו שנתבאר בסי' רס"ח, וליל פסח אין צריך

לזה, כי הוא ליל שימורים מן המזיקין).

ולענין עשרת ימי תשובה נתבאר לקמן סי' תקפב ס"ד (בשבת

תשובה, וכן אם חל ראש השנה או יום הכיפורים בשבת, אומר הש"ץ בברכה מעין שבע

שבליל שבת המלך הקדוש, וחותם בשל שבת לבד, ואינו מזכיר לא ראש השנה ולא יום

הכיפורים מטעם שנתבאר בסי' רס"ח).

וכן הוא בסידור

(בעשי"ת המלך הקדוש).

[93]

מלבושי יום טוב סק"ה (דכיון דמלאכת אוכל נפש עושין, עסוקין במלאכה זו היו ולא

באו בבית הכנסת אף ביום טוב).

וכדאמרינן בירושלמי ריש תענית (מיום טוב

האחרון ... מבערב לית כל עמא תמן). הובא בתוס' תענית ב, ב ד"ה העובר,

ורא"ש שם פ"א ס"ב (לית כל עמא תמן, כלומר אין כל העם מצויין בערב

בבית הכנסת).

וכן הוא לעיל סי' קיד ס"א (שבתפלת

ערבית אין כל העם בבית הכנסת), וסי' קיז ס"ב (שאין כל העם מצויין בבית הכנסת

בלילה) .

[94] שבת כד, ב (יום הכפורים

שחל להיות בשבת, המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפלות ...

יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של

יום טוב, שאילמלא שבת אין שליח צבור יורד ערבית ביום טוב ... התם בדין הוא דאפילו

בשבת נמי לא צריך, ורבנן הוא דתקוני משום סכנה, אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע

תפלות).

וכן הוא לקמן סי' תרכג ס"ו (ואם הוא שבת

מזכיר של שבת בתפלה זו, כדרך שמזכיר בשאר תפלות היום, שהרי עדיין יום שבת הוא).

[95] שו"ת ריב"ש סי' מ (אין

אומרים אותה בבית חתנים ובבית האבל, לפי שמתחלה לא נתקנה אלא בבית הכנסת, שהיו הכל

באין שם, ושהיתה בשדה במקום סכנת מזיקין). מהר"י אבוהב (וכתוב בספר המנהגות,

דבבית חתנים ואבל דליכא האי טעמא לא אמרינן ליה). הובא בב"י (כתב הגאון

מהר"י אבוהב ז"ל בשם ספר המנהגות, דבבית חתנים ואבלים, דליכא טעמא

דמאחרים לבוא שיהו ניזקין, לא אמרינן ברכה אחת מעין שבע. וכ"כ הריב"ש

בתשובה). שו"ע ס"י (אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, דליכא

טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין). ט"ז ס"ק ח (ונראה כל שכן אותן

שמתפללין לפרקים במנין בבית ואינם הולכים לבית הכנסת, דהא בחתנים יש מנהג קבוע טפי

להתפלל במנין, ואפילו הכי אין הדין כמו בבית הכנסת קבוע לענין זה, כל שכן בזה).

[96] עדיות פ"א מ"ה (שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין

חברו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין). ביצה ה, א (כל דבר שבמנין, צריך מנין אחר

להתירו). סנהדרין נט, ב (כנ"ל). רמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"ב (בית

דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית

דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג,

אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין).

וכן הוא לעיל סי' קכד ס"ד (ואפילו אם בטלה הגזירה לגמרי,

לא בטלה התקנה שנתקנה במנין חכמים, עד שימנו מנין אחר להתירה, אף על פי שבטל הטעם

שבגללו תיקנו). לקמן סי' רסט ס"ב (לפי שתקנת חכמים לא בטלה, אף על פי שבטל

הטעם שבגללו תקנו, כמו ברכה מעין ז' שאומרים אף בזמן הזה שבתי כנסיות שלנו הם בישוב,

כמו שנתבאר בסי' רס"ח). סי' שח סוף סט"ז (עדיין לא נמנו עליו חכמים להתירו,

ונשאר עומד באיסורו שנאסר בגזרת חכמים). סי' תסח ס"ב (כל דבר שנאסר במנין

חכמים על כל ישראל, אף שאחר כך נתבטל הטעם שבגללו אסרוהו, אף על פי כן לא נתבטל

האיסור, עד שנתוועדו במנין כמנין הראשון להתירו בפירוש). סי' תר ס"ד (אף שאין

טעם זה שייך לזמן שקובעין חדשים על פי החשבון ... מכל מקום אין לזלזל ביום שני

ולהקל בו, מה שלא היו מקילין בו אבותינו).

[97] מהרלב"ח סי' קכב (כן הן כל תקנות

חכמים, דאע"פ שבטל טעם התקנה היא נשארה קיימת ... אמנם בבתי חתנים ואבל מעולם

לא הותקנה ... כיון דמעיקר טעם התקנה מוכח דלא היתה על בתי חתנים ואבל). ט"ז

שם (והכלל בזה, דלגבי דידן אין צריך כלל לומר אותה אפילו בבית הכנסת קבוע, דאין

סכנה כמ"ש בטור, אלא משום דכבר תקנוה במקום סכנה עדיין עושין כן, וכל שאין

קביעות, אין מקום לזה).

וראה גם לקמן סי' תפז ס"ז ( ואין מקדשין בבית הכנסת

בכל ליל יום טוב ושבת, אלא שלא לבטל תקנת קדמונים שתקנו לקדש בבית הכנסת בימיהם שהיו

מצוים אורחים לשבות בבית הכנסת ולאכול שם סעודתם, וכשאין להם יין הם יוצאים בקידוש

שבבית הכנסת שהוא במקום סעודתם, כמו שנתבאר בסימן רס"ט. ובליל פסח לא תקנו מעולם

לקדש בבית הכנסת).

[98] ט"ז שם (ומכל מקום נראה דאותן

שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים, כמו שרגילים לעשות בירידים, זה הוה דומה לבית

הכנסת קבוע, ואומרים שם ברכה זו).

[99] שו"ת מהרלב"ח שם (כל מקום

שיש להם מנהג קבוע הן לאמרה הן שלא לאמרה, יעשו כפי מנהגם ... ולכן אני אומר שבמק[ו]ם

שיש להם מנהג קבוע לאמרה אין לשנות ממנהגם, ויש להם אילן גדול ליתלות עצמם בו).

מ"א ס"ק יד (ובמקום שנוהגין לאמרה אין למחות בידם).

[100] מהרלב"ח שם (משתיקת

הפוסקים זכרונם לברכה ששתקו ולא הזכירו זה החלוק).

[101] כדלקמן סי' ער ס"א ( בשבת

של חול המועד, שאז אין מתאחרין כל כך, לפי שאין עושים מלאכה כל כך, וכל שכן ביום

טוב שחל להיות בערב שבת) .

וראה גם לקמן סי' תקכז ס"ח (נהגו כשחל יום טוב בערב שבת,

שמקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, שהכל הן זריזין למהר לגמור כל צרכי שבת

קודם תפלת ערבית של שבת).

[102] המנהיג הל' שבת סי' ז (ויום טוב שחל

להיות בערב שבת, אף על פי שאין עושין מלאכה כי אם אוכל נפש, צריך לומר ברכה ממעין

שבע, מגן אבות בדברו). ריב"ש סי' לד (הברכה ההיא, אף בליל שבת שחל אחר המועד

אומרים אותה. שאף אם נתקנה מתחלה משום עם שבשדות המאחרין לבא לבית הכנסת ... הלא

אף ביום טוב הי' להם עם שבשדות). מרדכי פסחים פ"י לז, ב (מה שאומר ברכת מעין

שבע, דהיינו מגן אבות בדברו, כשחל יום טוב בערב שבת, דאע"ג דעיקרה נתקנה משום

עם שבשדות, וביום טוב ליכא עם בשדות, מכל מקום לא פלוג רבנן). שו"ע סי"א

(אף בשבת שאחר יום טוב אומרים ברכה מעין שבע).

[103] ספר חסידים סי' נח (מעשה שראה אחד

בחלום מת צדיק שנפטר ופניו ירוקות, אמר לו מפני מה פניך ירוקות, אמר לו משום ...

והייתי מדבר בין ויכולו לברכת אבות וקדיש). הובא בטור (בספר חסידים מעשה בחסיד אחד

שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות, אמר לו למה פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי

מדבר בויכולו בשעה שהציבור היו אומרים אותו, ובברכת מגן אבות בדברו וביתגדל). שו"ע

סי"ב (אין לדבר בשעה שאומרים ויכלו, ולא בשעה שאומר ש"צ ברכה מעין שבע).

ט"ז סק"ט (בטור בשם ספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחד במותו (פירוש

בחלום לאחר מותו) ופניו מוריקות, אמר לו למה פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי

מדבר בויכולו בשעה שהיו הציבור אומרים, ובמגן אבות וביתגדל).

וכעין זה ראה לעיל סי' נו ס"ז (פעם אחת מצאו אליהו

ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים, אמרו לו מה אלו טעונים, אמר להם אף וחימה,

למה, אמר להם לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו, בין קדושה לקדושה

בין קדוש לברוך בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך). ושם

ס"ד (יש לגעור בהמשיחים כשהש"ץ אומר הקדיש, אפילו כשיש מנין בלעדם

השומעים ומכוונים לש"ץ).

וראה מראי מקומות וציונים.

[104] שנתבאר דינו לעיל ס"ז ( מי

שטעה להתפלל כל התפלה של חול בשבת, ולא הזכיר כלל ענין קדושה של שבת בתפלתו, לא

יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל תפלה של שבת).

[105] סדר רב עמרם גאון, תפלת שבת (והכי אמר

רב משה גאון, יחיד שטעה בלילי שבת ולא התפלל ומאהבתך, כיון ששמע משליח צבור מגן

אבות בדברו, שהיא ברכה אחת מעין שבע ברכות, מתחלה ועד סוף, יצא ידי חובתו. והכי

אמר רב נטרונאי גאון היכא דלא התפלל שבע ברכות, ושמע משליח צבור מגן אבות בדברו

מרישא ועד סיפא, נפיק). טור ושו"ע סי"ג (אם התפלל של חול ולא הזכיר של

שבת, או שלא התפלל כלל, ושמע מש"צ ברכה מעין שבע מראש ועד סוף, יצא).

[106] כדלעיל סי' קכד ס"א (שאם יש מי

שאינו יודע להתפלל ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא, אבל הבקי אינו יוצא ידי חובתו

בתפלת ש"ץ).

[107] ברכות כז, ב (תפלת ערבית, רבן גמליאל אומר חובה, רבי יהושע

אומר רשות. אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה. ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות).

רי"ף שם יט, א (וקיימא לן דהלכה כרבא ... והאידנא נהוג עלמא לשוייה כחובה).

וכן הוא לעיל רס"י פט (ושל ערבית תקנו רשות ... אבל עכשיו

כבר קבלוהו כל ישראל עליהם לחובה). וראה גם לעיל (הערה 86 ).

[108] ב"י ד"ה כתב רב עמרם (יש

לומר שטעם הגאונים האלו דכיון דתפלת ערבית רשות, לא חמירא כשאר תפלות, לרב משה

כדאית ליה ולרב נטרונאי כדאית ליה. וכן נראה מדברי סמ"ג שהביא דברי הגאונים

האלו שטעמם משום דתפלת ערבית רשות). מ"א ס"ק טו (ועיקר הטעם משום דתפלת

ערבית רשות מקלינן בה).

[109] שבלי הלקט סי' סו (ואומר מלתא מלתא

בהדיא, ומכוון דעתיה נפיק ידי חובתיה). תניא רבתי סו"ס יג (ואומר מלה במלה

עמו, ומכוין דעתו). הובא באליה רבה ס"ק יח. דברי חמודות ברכות פ"ד אות

לא (ויראה לי דאם הוא בקי בה בברכת מגן אבות, או שיש לו סידור שכתוב בו ויוכל

לאומרה בעצמו, דשפיר דמי טפי, דלא תהא שמיעה גדולה מאמירה עצמה ... שאם התפלל

וטעה, או לא התפלל כלל, שאם יאמרה עם הש"ץ בפתיחה וחתימה, שפיר דמי טפי). מ"א

שם (וטוב לאומרה עם הש"ץ).

[110] דברי חמודות שם ( ומיהת ודאי בהא מודינא, דדוקא בשעה

שהש"ץ אומרה, אם שמע או אמרה עמו דשפיר עביד, אבל אם כבר הש"ץ אמרה, תו

לא שפיר דמי לצאת בתחלה בברכת מגן אבות, אלא יתפלל כל השבע ... ומיהו אי עבר ולא

התפלל אלא אותה הברכה שמעין שבע, אפילו שלא בשעה שאמרה הש"ץ, ודאי דאין

מחזיקין אותו) .

מ"א שם (ואם כבר אמרה הש"ץ, צריך הוא להתפלל ז' ברכות, דיחיד אסור

לאומרה. ואם אמרה ביחיד יצא, ואין צריך להתפלל ז' (לחם חמודות)).

[111] מ"א שם (ועיקר הטעם משום דתפלת

ערבית רשות מקלינן בה).

[112] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ז נתבאר, שאם התפלל תפלת חול והזכיר של שבת יצא, וכן אם הזכיר של מוסף.

אמנם

לקמן סי' תפז נתבאר, שאם הזכיר של יום טוב, וחתם בשל שבת לא יצא.

ולקמן

שם ביאר המ"א טעם החילוק, כיון שבדין

הי' צריך להתפלל י"ח גם בשבת ויום טוב.

לתוכנה ראה כנישתא דבי רב ע' תריט.

[113] ס"ק ה (דין זה

צ"ע, דהא בסי' תפ"ז ס"א כתוב דאם חתם ביום טוב מקדש השבת לא יצא,

אף על פי שהזכיר יום טוב באמצע, כיון דחתם שלא כדין, וכמ"ש סי' ר"ט, וכל

שכן היכא דלא קבע ברכה כלל לשבת. וצריך לומר דגרע טפי כשחתם בשל יום אחר.

וצ"ע).

והיינו כדלקמן סי' תפז ס"א (אפילו אמר

כל הנוסח שתיקנו חכמים אלא שבחתימה טעה ולא אמר מקדש ישראל והזמנים, אלא חתם בענין

אחר ... כיון ששינה ממטבע שטבעו חכמים בעיקר

ענין הברכה לא יצא).

ואילו כאן בפנים ס"ז (אם הזכיר של

שבת בתוך י"ח, אע"פ שלא קבע לשבת ברכה בפני עצמה יצא ידי חובתו).

ואף שכותב המ"א "וצריך לומר

דגרע טפי כשחתם בשל יום אחר", מכל מקום מסיים "וצ"ע", דהיינו

שחילוק זה אינו נראה.

[114] ס"ק ב (וצ"ע

דהא משנה שלימה שנינו [ברכות יא, א] מקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום, ותניא

[ בברכות יב, א] כללו של דבר הכל הולך

אחר חיתום ברכות. ועוד קשה כיון שקבעו חכמים לשבת ברכה בפני עצמה, היאך יוצא אם

התפלל של חול והזכיר של שבת, ולא חתם בשל שבת. וצריך לומר כיון דבדין הוא לצלויי

י"ח בשבת, אלא מפני כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן, לכן אם התפלל של חול והזכיר של

שבת יצא). והיינו כדאמרינן בברכות כא, א (גברא בר חיובא הוא, ורבנן הוא דלא

אטרחוהו משום כבוד שבת).

אלא שבגמרא אמרינן הכי לענין ההלכה

דלעיל ס"ב (טעה והתחיל ברכות אמצעיות של חול, אם נזכר באמצע ברכה, צריך לגמור

כל אותה ברכה ואחר כך מתחיל ברכה אמצעית של שבת ... לפי שמן הדין היה ראוי לתקן גם

בשבת ויום טוב כל ברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו בראש

חודש וחולו של מועד, אלא שמפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחוהו חכמים ותיקנו ברכה

אחת אמצעית לקדושת היום, אם כן זה שהתחיל ברכות אמצעיות של חול יש לו לגמור אותה

ברכה שהתחיל, כיון שהיא ראויה לאמרה עתה מן הדין).

וזאת מתרץ המ"א, שזהו גם טעם ההלכה

השנית שלפנינו (הזכיר של שבת בתוך י"ח, אע"פ שלא קבע לשבת ברכה

בפני עצמה יצא ידי חובתו).

[115] סעיף א (לפי שלא שינה ממטבע

שטבעו בעיקר ענין העבודה. שהרי מן הדין היה ראוי להתפלל כל י"ח ביום טוב ושבת

כמו בחול, רק להזכיר קדושת היום בברכה אחת מהן, אלא שהחכמים הקילו על האדם ולא הטריחוהו

ביום טוב להתפלל כל י"ח, וקבעו ברכה אחת בלבד בשביל קדושת היום, כמו שנתבאר בסי'

רס"ח).

והיינו כדלעיל ס"ב ( שמן הדין היה ראוי

לתקן גם בשבת ויום טוב כל ברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו

בראש חודש וחולו של מועד, אלא שמפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחוהו חכמים, ותיקנו

ברכה אחת אמצעית לקדושת היום) .

*

אלא שטעם זה נאמר לענין שחרית מנחה

וערבית, כדלעיל ס"ג (במה דברים אמורים בתפלת ערבית או שחרית או מנחה, אבל במוסף ...

לא היה ראוי כלל מן הדין להתפלל כל האמצעיות של חול, אלא ברכה אחת של מוסף בלבדה,

שהרי אף בראש חודש וחולו של מועד שהטריחו להתפלל י"ח ערבית שחרית ומנחה,

ואעפ"כ במוסף אין מתפללין אלא ז' ברכות, אם כן אין הטעם מפני הטורח, אלא מפני

שאין צריך יותר). ואף לקמן סי' תפז ס"ב מיירי לענין שחרית מנחה וערבית.

אמנם כאן ס"ז נתבאר, שהלכה זו היא

אף בתפלת מוסף (ובמוסף אם התפלל י"ח ולא אמר רק ונעשה לפניך את חובותינו

בתמידי יום ובקרבן מוסף באחת מהברכות, יצא).

ולכן כתב הלבוש ס"ד (וליש אומרים דלעיל, דבתפלת

מוסף פוסק אפילו באמצע, נראה דהכי נמי לא יצא). והיינו כאמור לעיל

ס"ג, לענין התחיל ברכת תפלת חול במוסף (ויש חולקין על זה). ונתבאר בהערות שם

(הערה 62 ),

שהיא שיטת הראב"ד " דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה לכל י"ח ברכות".

יוצא אם כן שגם מה שנתבאר כאן (ובמוסף אם התפלל י"ח ולא אמר רק ונעשה לפניך

את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף באחת מהברכות, יצא), היינו דוקא לשיטת

הראב"ד.

אמנם רבינו מחלק בינם, שלעיל ס"ג

(לענין התחיל ברכת תפלת חול במוסף) מסיק שלא לסמוך על שיטת הראב"ד, כיון

ש"ספק ברכות להקל", ואילו כאן כתב בפשיטות לסמוך על סברה זו גם לענין

מוסף.

ואף שנתבארו הדברים בעולת שבת סק"ג (לכאורה נראה גם

להי"א בסעיף א', דבתפלת מוסף פוסק אפילו באמצע ברכה, אפילו הכי סבירא להו אם

הזכיר של מוסף ואמר ונעשה לפניך וכו' יצא. ובלבוש כתב דלי"א דלעיל, הכא נמי

לא יצא. ואינו נכון, דאע"ג דסבירא להו דפוסק אפילו באמצע ברכה, אבל מכל מקום

אינו צריך לחזור לראש, וצ"ע). אליה זוטא סק"ה (דעת נחלת צבי ועולת שבת דכו"ע

מודים בזה דאינו חוזר לראש עיי"ש ... גם הב"ח לא פסק לעיל כיש אומרים

אלא משום עיקר טעם דספק ברכה לבטלה, ואם כן הכא הוי איפכא דליש אומרים הוי ברכה

לבטלה). והיינו שאם התחיל ברכת תפלת חול במוסף, אמרינן שמספק לא יסיים אותה ברכה.

משא"כ אם אמר באחת הברכות ונעשה לפניך כו', וסיים התפלה, אמרינן שמספק לא

יחזור להתפלל מוסף.

מכל מקום לא נראה כן כאן בפנים, שפסק כן בפשיטות גם לענין מוסף

(ולא מטעם ספק ברכות להקל). והיינו כיון שהלכה זו נתפרשה בירושלמי ברכות פ"ד

ה"ו (אפילו אמר ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא). הובא ברא"ש

ברכות פ"ג סי"ז, ובב"י כאן ובסוס"י רפו.

וכיון שמסיים רבינו כאן "ובמה שכתבתי שם", אפשר ש נתבארה

הלכה זו לקמן שם בקונטרס אחרון, ולא הגיע לידינו.

[116] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"ב נתבאר בקשר לאמירת ויכולו "ונוהגין לאמרו כולם יחד בקול רם ומעומד

... ואם שכח לאמרו בבית הכנסת טוב שיאמר אותו שבקידוש מעומד". נראה מכך שאף

המתפלל ביחידות יאמרנה מעומד.

ואף

שבט"ז נראה שהיחיד אינו צריך לעמוד. מכל מקום נראה כן מרוב הפוסקים.

לתוכנה ראה כנישתא דבי רב ע' תרכ.

[117] ס"ק ה (ועל כן נראה

לי דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו, דאין עדות ליחיד. ועדה שלימה בעינן להעיד

להקב"ה דהיינו עשרה. ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות, אלא כקורא

בתורה, כן נראה לענ"ד).

ואף שסיים שגם היחיד יאמרנה, אם ירצה,

מכל מקום משמע מדבריו, שאז אינו צריך לעמוד, כיון שאינו מתכוין לשם עדות.

[118]

סי' תכט, שהועתק לעיל הערה 84

( ועמד ולקח כוס ואמר

ויכלו עד לעשות, ואחר כך ישב במקומו וסיים הקידוש ).

[119] ס"ק י (שהביא דברי

המטה משה הנ"ל).

[120] סעיף י (מקדש ... ואומר

ויכולו מעומד).

וכן הוא לקמן שם סי"ט (צריך לחזור

ולאמרו על הכוס קודם קידוש ... וטוב לעמוד בשעת אמירת ויכולו).

[121] ד"ה ואומר ויכולו.

[122] תפלת ערב שבת אות י (גם

בקדושה קבעוהו כדי להוציא בני ביתו, ולא הקפידו בו כל כך שיצטרך לאמרו מעומד).