שלד דיני דליקה בשבת

שלד דיני דליקה בשבת

ובו

כ"ט סעיפים

הצלת מזון ג' סעודות

א נפלה ¹¹⁷¹ דליקה בשבת, גזרו חכמים שלא יצילו כלום

מפניה, אפילו למקום המותר בטלטול וחפצים המותרים בטלטול, ואפילו אוכלים ומשקים לא

יציל אלא מה שצריך לו לאותה שבת בלבד, כגון אם נפלה בליל שבת קודם הסעודה מציל

מזון ג' סעודות, הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה, ובשחרית מזון שתי סעודות, ובמנחה

מזון סעודה אחת. שאם יהיה מותר להציל כל חפציו, יש לחוש שמחמת טרדת ההצלה שהוא

בהול ונחפז להציל, ישכח שהיום שבת ויבא לכבות הדליקה ¹¹⁷² :

ב במה דברים אמורים בבית שהדליקה בו, אבל

בתים הקרובים, ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו ¹¹⁷³ , לפי שהם אינן בהולין כל כך שישכחו

השבת מחמת טרדת ההצלה ¹¹⁷⁴ .

ואפילו מעות או שאר דברים המוקצים

החשובים מותר להם להציל. והוא הדין שמותר לטלטלם כדי להצילם מפני הלסטים, או מפני

עבדי המושל הבאים לחפש בתיבתו וכיוצא בענין זה, לפי שלא גזרו כלל על טלטול מוקצה

במקום הפסד מרובה ¹¹⁷⁵ אלא אם כן אפשר להציל בענין אחר, כגון

מי ששכח ארנקי ברחוב, שאסור להביאה לביתו, אפילו בעיר המעורבת, מפני שיכול להושיב

שם שומר או לשמור בעצמו ¹¹⁷⁶ כמ"ש בסי' רס"ו ¹¹⁷⁷ , וכן כל כיוצא בענין זה.

אבל יש אוסרים ¹¹⁷⁸ טלטול מוקצה, ואפילו במקום הפסד מרובה ואי אפשר להציל בענין

אחר. וכן עיקר ¹¹⁷⁹ .

ואף על פי כן יש אומרים ¹¹⁸⁰ שמותר להציל מעות וכיוצא בהם מפני

הדליקה או מפני הליסטים, לפי שאדם בהול על ממונו ובודאי יצילם מהפסד, ואם לא נתיר

לו להציל על ידי טלטול מוקצה יבא לידי איסור חמור ¹¹⁸¹ , שיכבה הדליקה או שיחפירם ויטמינם

בקרקע ¹¹⁸² וכיוצא בענין זה (ואף שיכול להצילם

בלבד, מכל מקום מחמת שהוא בהול ונחפז בהצלתם ימהר להצילם בכל הצלה שתזדמן לו יותר

במהרה, אף שהיא באיסור חמור, כי יאמר איך שאציל לא אציל בהיתר. משא"כ כשהתירו

לו להציל על ידי טלטול, לא יציל על ידי איסור חמור).

ומטעם זה יש מתירין ¹¹⁸³ אפילו להוציא דרך כרמלית כמ"ש

בסי' ש"א ¹¹⁸⁴ . אבל לפי שהרבה חולקין על היתר זה ¹¹⁸⁵ , לפיכך אין להקל אלא באיסור טלטול ¹¹⁸⁶ , שיש אומרים ¹¹⁸⁷ שלא גזרו כלל טלטול מוקצה במקום הפסד

מרובה, אבל בכרמלית אין להקל כלל ¹¹⁸⁸ .

וגם אפילו בטלטול לבד אין להקל אלא

בבתים הקרובים לדליקה ¹¹⁸⁹ , אבל בבית שהדליקה בו, אפילו מזונות

אסור להציל יותר מג' סעודות ¹¹⁹⁰ , וכל שכן מעות.

וכל זה בדליקה ולסטים וכיוצא בזה שהדבר

בהול (ונחפז הוא) מאד (להציל מפניהם) ¹¹⁹¹ , אבל אם ירדו גשמים על סחורה המוקצה,

כיון שאין הדבר בהול כל כך, אין לחוש שיבא להציל על ידי איסור חמור אם נאסור לו

הטלטול ¹¹⁹² . ולכן אין היתר בזה וכל כיוצא בזה אלא

לטלטל על ידי נכרי אם יש שם הפסד גדול, כמו שנתבאר בסי' ש"ז ¹¹⁹³ :

ג הציל פת נקיה לשלש סעודות, לא יחז[ו]ר

ויציל פת הדראה. אבל אם הציל פת הדראה, יכול לחזור ולהציל פת נקיה, כי יכול להערים

ולומר בפת נקיה אני חפץ ¹¹⁹⁴ . וכן יכול להערים להציל שלש סעודות מכל

מין, שאם הציל בשר שלש סעודות יכול להציל אחר כך דגים, שיכול לומר בדגים אני חפץ,

וכן שאר כל המינים ¹¹⁹⁵ . ואפילו יש לו מה יאכל במקום אחר כל

השבת, רשאי להציל ג' סעודות מהדליקה. לפיכך אפילו אם הציל הוא הרבה, רשאים בני

ביתו להציל כל אחד ג' סעודות, אע"פ שיש להם מה יאכלו ממה שהציל הוא ¹¹⁹⁶ :

ד מצילין מיום הכיפורים לשבת ¹¹⁹⁷ , כגון אם חל יום הכיפורים בערב שבת ¹¹⁹⁸ . ואף שעכשיו לפי הקביעות שבידינו אי

אפשר שיהיה יום הכיפורים בערב שבת, מכל מקום גם אם חל בה' ויודע שלא ימצא לקנות

בערב שבת, מצילין בו ג' סעודות לשבת ¹¹⁹⁹ . אבל אין מצילין משבת ליום הכיפורים ויום

טוב ולא לשבת הבאה ¹²⁰⁰ . אבל ביום הכיפורים למוצאי יום

הכיפורים מצילין מזון סעודה אחת ¹²⁰¹ , מפני עגמת נפש ¹²⁰² :

ה מצילין לחולה ולזקן ולרעבתן כבינוני ¹²⁰³ :

ו לא אסרו להציל יותר מג' סעודות אלא

כשמוציא וחוזר ומוציא, אבל כשמוציא הכל בפעם אחת, מותר. והוא שלא יהיו בכלים הרבה

אלא בכלי אחד. לפיכך מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות, ועיגול של

דבילה, וחבית של יין ¹²⁰⁴ .

ואפילו אם פירש טליתו והביא אוכלין

והניח לתוכו וחזר והביא והניח, מותר, אע"פ שטורח לאסוף ולכנוס הרבה פעמים אין

בכך כלום, שכיון שמוציא הכל בפעם אחת הצלה אחת היא ¹²⁰⁵ .

ואפילו היו האוכלין בכלים ומערה אותם

לתוך הטלית, מותר. אבל להניח הרבה כלים מלאים אוכלים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת

אסור, כיון שהם בכלים מחולקים, ולא התירו להציל אלא בכלי אחד ¹²⁰⁶ :

ז כשם שהוא אינו רשאי להציל יותר מג'

סעודות, כך אחרים אינם רשאים להציל לו. אבל מותר לו לומר להם בואו והצילו לכם ¹²⁰⁷ , אע"פ שיודע בהם שיחזירו לו ¹²⁰⁸ , ובלבד שלא יצילו כל אחד יותר מג'

סעודות ¹²⁰⁹ בכלי אחד ¹²¹⁰ . ואע"פ שאינם בהולים כל כך על

הדליקה שיבאו לכבותה ¹²¹¹ , אעפ"כ לא חלקו חכמים בגזרתם.

ואם הם רוצים, יכולים לזכות לעצמן במה

שהצילו, כיון שהוא אמר להם הצילו לכם, הרי הפקיר להם וזכו מן ההפקר. ואם הם יראי

שמים ואינן רוצים לזכות, כיון שיודעים שלא מרצונו הפקיר, אלא רוצים להחזיר לו

ולקבל שכר על טורח הצלתם, הרשות בידם. ואין בזה משום שכר שבת, שהרי הכל שלהם, שזכו

בו מן ההפקר, אלא שהם מוחלים לו המותר על כדי שכרם, אבל עד כדי שכרם אינן מוחלין

לו, ושלהם הוא שזכו בו מן ההפקר, ואינו נקרא שכר שבת כלל. ומדת חסידות שלא ליטול

שכר על טורח הצלה שבשבת אע"פ שאינו שכר שבת, כי החסיד יש לו לוותר משלו בכל

דבר שיש בו נדנוד עבירה ¹²¹² .

אבל אם לא אמר להם הצילו לכם, אינם יכולים

לזכות לעצמן כלל אם רצו, אע"פ שהוא אינו רשאי להציל יותר, כי אינו הפקר בשביל

כך, מפני שלא נתייאש ממנו עדיין, כי יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים שהיו

מצילין לעצמן ומחזירים לי ¹²¹³ . ולפיכך אין הללו שהצילו רשאים ליטול

שכר, מפני שהוא שכר שבת, כיון שלא זכו בו מן ההפקר ¹²¹⁴ :

ח מותר לו להציל כלי תשמישו הצריכים לו

היום (לג' סעודות הללו) כגון כוסות וקיתוניות (וכיוצא בה משאר כלי סעודה) ¹²¹⁵ :

ט כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת

המעורבת עם חצר זו, אבל לא לשאינה מעורבת ¹²¹⁶ , ואין צריך לומר לכרמלית ¹²¹⁷ , שלא התירו איסור דברי סופרים בשביל ג'

סעודות של שבת, אלא ההצלה בלבדה:

י וכל זה במזונות וכלי תשמישו הניטלים

ביד, אבל בגדים שיכול ללבשם, מותר לו ללבוש ולעטוף כל מה שיכול לעטוף, ומוציא

ופושט וחוזר ולובש ומוציא ¹²¹⁸ אפילו כל היום כולו ¹²¹⁹ , שכיון שלא התירו להציל אלא בדרך לבישה,

זכור הוא ולא יבא לכבות ¹²²⁰ . ואפילו לרשות הרבים מותר לו להוציא

בדרך לבישה ¹²²¹ (אפילו לובש בו בענין שאין דרך ללבוש

כן בחול, כגון ב' חגורות זו על גבי זו. ואע"פ שיש אומרים שהשני הוא כמשוי כמו

שנתבאר בסי' ש"א ¹²²² , מכל מקום בדליקה הקילו ¹²²³ ).

ויכול לומר לאחרים בואו והצילו לי, והם

לובשים כל מה שיכולים ללבוש ועוטפים כל מה שיכולים לעטוף ¹²²⁴ , ומוציאים ופושטים וחוזרים ולובשים

ומוציאים ¹²²⁵ :

יא יש אומרים ¹²²⁶ שלא אסרו להציל יותר מג' סעודות וכלי

תשמישו הצריכים לו היום, אלא כשמציל לחצר המעורבת או למבוי המעורב שהן סמוכים

לרשות הרבים, וגם אינן מקורין ודומה קצת לרשות הרבים, אבל לבית אחר שעירב עמו יכול

להוציא כל מה שירצה, ואף לחצר לא אסרו אלא לחצר חבירו שהיא צריכה לערב עמו,

אע"פ שעירב עמו, אבל לחצר שלו שאין צריך עירוב כלל, יכול להוציא כל מה שירצה ¹²²⁷ .

ויש אומרים ¹²²⁸ שאין חילוק כלל בכל זה, שכיון שטעם

האיסור הוא משום חשש כיבוי מה לי [ל]חצר מה לי לבית מה לי לחצר חבירו מה לי לחצרו ¹²²⁹ . ויש לחוש לדבריהם:

הצלת

כתבי הקודש

יב כל ¹²³⁰ כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה ¹²³¹ .

ובימי חכמי התלמוד ¹²³² לא ניתנו ליכתב אלא כ"ד ספרים,

אבל לא תורה שבעל פה ¹²³³ ולא כל הברכות ¹²³⁴ והתפלות ¹²³⁵ שתיקנו חכמים, אלא היו בעל פה.

ואף כ"ד ספרים לא ניתנו ליכתב אלא

על עור בהמה טהורה ובכתב אשורי ולשון הקודש ובדיו, אבל לא על הנייר, ולא בכתב או

לשון אחר, אפילו תרגום ¹²³⁶ , אלא היו מתרגמין בעל פה ¹²³⁷ , ולא במיני צבעונים ¹²³⁸ , כמ"ש בסי' ל"ב ¹²³⁹ גבי תפילין.

ואם נכתבו בכתב או לשון אחר, אפילו בחול

אסור לקרות בהם, אלא מניחם במקום התורפה והם מתאבדים מאליהם עם האזכרות שבהם ¹²⁴⁰ הכתובות גם כן באותו כתב או לשון ¹²⁴¹ . ולפיכך אין מצילים אותם בשבת מפני

הדליקה ¹²⁴² , ולא (ממים) או שאר דבר המאבדם ¹²⁴³ , מפני שהם אסורים בטלטול ¹²⁴⁴ (וגם בחול ¹²⁴⁵ אין להצילם אלא יניחם שיאבדו).

אבל אם כתובים בלשון הקודש וכתב אשורי

על נייר או במיני צבעונים ¹²⁴⁶ , אע"פ שאסור לקרות בהם אפילו בחול ¹²⁴⁷ , אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה

בשבת מפני האזכרות שבהם, חוץ ממגילת אסתר שאין בה אזכרות, מפני שנשתלחה ליכתב בדתי

פרס ומדי, ולפיכך אין בה קדושה, אלא אם כן כתובה כהלכתה ¹²⁴⁸ .

וכל זה בימיהם, אבל עכשיו משום עת לעשות

לה' הפרו תורתך התירו לכתוב כל הספרים, אפילו של תורה שבעל פה וכל הברכות והתפלות,

מפני שנתמעט הלב ונתרבה השכחה. ולכן מצילין אותם מפני הדליקה ומכל מקום התורפה

בשבת ¹²⁴⁹ .

וכן התירו משום עת לעשות לה' וגו' לכתוב

אפילו כ"ד ספרים תרגום, וכל לשון, ובכל כתב, על הנייר, מפני שאין כל אדם יכול

לכתוב אשורית, וגם אין הכל מבינים לשון הקודש, וגם אין ספק ביד הכל לקנות הקלף.

ולכן מצילים אותם גם כן מפני הדליקה ומכל מקום התורפה ¹²⁵⁰ .

אבל מכל מקום אסור לכתבם במיני צבעונים

אפילו בזמן הזה, מפני שבקל יוכל לקנות דיו כמו מיני צבעונים, ואם נכתבו אסור לקרות

בהם אפילו בחול ¹²⁵¹ . ואעפ"כ מצילין אותן מפני הדליקה

ומכל מקום התורפה מפני האזכרות שבהם, חוץ ממגילת אסתר שאין בה אזכרות ¹²⁵² .

במה דברים אמורים כשנכתבו בכתב אשורית

ולשון הקודש, אבל בכתב או לשון אחר, מותר לכתבם אפילו במיני צבעונים, וקורין בהם

ומצילין אותם ¹²⁵³ .

וכל זה בכ"ד ספרים של תורה שבכתב.

אבל שאר ספרים מותר לכתוב במיני צבעונים בכל ענין, וקורין בהם ומצילין אותם ¹²⁵⁴ :

יג לא התירו בזמן הזה לכתוב בשאר לשונות

אלא כשאותו העם בקיאין באותו לשון, אבל אם אינן מבינים אותו, אסור לכתוב, ואין

קורין בו, ואין מצילים אותו (בין בכ"ד ספרים בין בשאר ספרים של תורה שבעל פה),

שהרי לא התירו אלא משום עת לעשות לה', וכשאין העם מבינים לא שייך עת לעשות לה' ¹²⁵⁵ .

(וכן אסור לכתוב שמות שאינן נמחקין או

פסוקים בקמיעות, או בשאר מקומות שלא שייך בהם עת לעשות לה' ¹²⁵⁶ ).

ואפילו כותב אשורית ולשון הקודש ובדיו

על הקלף, הרי לא ניתנה תורה ליכתב אלא ספר שלם, ולא פרשיות פרשיות ¹²⁵⁷ , אלא משום עת לעשות לה' ¹²⁵⁸ כמ"ש בי"ד סי' רפ"[ג] ¹²⁵⁹ . ולפיכך אין קורין בהם ואין מצילין

אותם בשבת מפני הדליקה ¹²⁶⁰ , שהרי אינן בכלל כתבי הקדש ¹²⁶¹ (אבל מצילים אותם ממים או שאר דברים

המאבדם ¹²⁶² , שהרי אינם אסורים בטלטול, כמ"ש

בסי' ש"ח ¹²⁶³ שאפילו קמיע שאינו מומחה מותר לטלטלו).

ומכאן אמרו חכמים, כותבי קמיעין וכל כיוצא בהם מדברים שלא שייך לומר בהם עת לעשות

לה', הרי הם כשורפי תורה, שהרי לא יצילו אותם מפני הדליקה בשבת ויניחום לישרף ¹²⁶⁴ .

ויש אומרים ¹²⁶⁵ שמותר לכתוב ולהציל, שכיון שניתן רשות

לכתוב אזכרות בברכות, וכן פסוקים שבסידורי תפלות ותחנונים, משום עת לעשות לה', הוא

הדין שניתן רשות לכתבם בקמיעות ¹²⁶⁶ או שאר מקומות, אע"פ שלא שייך בהם

עת לעשות לה'. ובלבד שלא יכתבם במקום שיוכלו לבא לידי בזיון, כגון באגרות,

כמ"ש ביו"ד סי' רע"ו ¹²⁶⁷ . והעיקר כסברא הראשונה ¹²⁶⁸ :

יד תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבעל פה ¹²⁶⁹ :

טו ספר תורה שבלה ¹²⁷⁰ או נמחק ¹²⁷¹ , ויש בו ללקט פ"ה אותיות,

אע"פ שאין בהם אזכרה ¹²⁷² , הרי הוא עומד בקדושתו ומצילין אותו, לפי שכן מצינו ספר שלם

בתורה שאין בו אלא פ"ה אותיות, דהיינו פרשת ויהי בנסוע הארון שנחשבה לספר

בפני עצמו ¹²⁷³ .

והוא שפ"ה אותיות אלו הן תיבות

שלמות, אע"פ שהן מפוזרות, אבל תיבה שנחסר ממנה אות אחת, אין הנשאר ממנה מצטרף

לעלות לחשבון פ"ה ¹²⁷⁴ .

ואם יש בספר תורה זו אזכרה אחת שלימה,

מצילין אותה בשבילה לבדה, אע"פ שהשאר כולה נמחק ובלה ¹²⁷⁵ :

טז תיבות של תרגום שבמקרא, כגון יגר

שהדותא ¹²⁷⁶ , וכדנא תימרון להום ¹²⁷⁷ , שכתבו בלשון הקודש, אעפ"כ הן

מצטרפות ועולות לחשבון פ"ה ¹²⁷⁸ :

יז כל דבר שמצילים אותו מפני קדושתו

מצילין אותו אפילו לחצר שאינה מעורבת, או למבוי שאין בו שיתוף. ובלבד שיהיו כל

תיקוניו קיימים, דהיינו ג' מחיצות ולחי או קורה, שלא הקילו בכתבי הקדש אלא לענין

חסרון תיקון העירוב או השיתוף בלבד, אבל לא לענין חסרון תיקון אחר, בין במבוי בין

בחצר ¹²⁷⁹ :

יח מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין

עם התפילין, אפילו לחצר שאינה מעורבת, אע"פ שיש בתוכם מעות ¹²⁸⁰ . ולא הצריכוהו לנער המעות מהם ¹²⁸¹ , כי שמא בתוך כך תתחזק הדליקה ולא יוכל

להצילם כלל ¹²⁸² . וכן אם הניח תפילין בארנקי מלאה מעות,

יכול להצילה מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים, למקום שיכול להציל התפילין ¹²⁸³ , ואין מחייבים אותו להוציא התפילין

ממנה, אפילו הניחן בתוכה בשבת ¹²⁸⁴ (על ידי נכרי ¹²⁸⁵ ), שעל ידי ישראל אסור להצניע תפילין

בתוכה, שאי אפשר שלא יטלטלנה קצת, והיא בסיס להמעות שבתוכה ¹²⁸⁶ .

אבל לכתחלה אסור להניח תפילין לתוכה

בשעת הדליקה כדי שיציל אגב התפילין, שהרי לא התירו אלא מחמת חשש שמא לא יוכל להציל

התפילין כלל אם יצטרך להוציאם ממנה, ואיך יניחן שם לכתחלה. אבל מותר להניח בתוכה

תפילין מערב שבת כדי שיוכל להצילה עמהן בשבת לחצר שאינה מעורבת, אם תפול דליקה או

מפני גנבים והגזלנים, כיון שמניחן בשעת היתר. והוא הדין למזוזה או ספר ¹²⁸⁷ .

אבל אם מניח (טבעת ¹²⁸⁸ או) אוכלין לתוך ארנקי, אינן מועילין

שיוכל להצילה על ידי כך מבית שהדליקה בו אפילו לחצר המעורבת ¹²⁸⁹ , כי אין (הטבעת או) האוכלין חשובים

לגבי הארנקי, והן בטלין אצלה, ולפיכך אף אם אי אפשר לנערן ממנה, אינו רשאי ליטול

את הארנקי בשבילן, אלא יניחן לישרף עם הארנקי ¹²⁹⁰ .

ויש מתירין ¹²⁹¹ להניח עליה אפילו לכתחלה בשעת הדליקה

ככר או תינוק או שאר דבר שמותר להצילו לחצר המעורבת, אע"פ שהארנקי חשובה ממנו

הרבה, ונוטלה ומצילה על ידי כך מבית שהדליקה בו לחצר המעורבת ¹²⁹² . ואף שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת

בלבד, כמ"ש בסי' שי"א ¹²⁹³ , מכל מקום מפני הפסד הדליקה הקילו גם

כן כמו במת שתהא הארנקי טפלה לדבר המותר שעליה, והרי זה כמציל דבר המותר בלבדו.

ויש לסמוך על זה ¹²⁹⁴ להקל בדברי סופרים במקום הפסד מרובה.

וכל זה בבית שהדליקה בו, אבל בבתים

הקרובים, יש מתירין לטלטל אפילו מוקצה בלבד אם יש בו הפסד מרובה ¹²⁹⁵ , והוא הדין מפני הלסטים, כמ"ש

למעלה ¹²⁹⁶ :

יט יש מתירין ¹²⁹⁷ לומר לנכרי להציל ספרים אפילו דרך רשות

הרבים, שלא גזרו על שבות אמירה לנכרי במקום בזיון כתבי הקודש. ואף שלא התירו

להצילן לכרמלית, אע"פ שאין איסורה אלא שבות מדברי סופרים ¹²⁹⁸ , מכל מקום אינו דומה שבות הנעשה על ידי

ישראל לשבות אמירה לנכרי ¹²⁹⁹ :

כ הגליונים שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה

לפרשה, ושבין דף לדף, ושבין ספר לספר, אין מצילין אותם אם נחתכו מן הספר או שנמחק

הספר ולא נשתיירו בו פ"ה אותיות ¹³⁰⁰ :

כא המינים, דהיינו האדוקים בעבודה זרה,

וכן מומרים לעבודה זרה, שכתבו להם כתבי הקדש, אע"פ שכתובים אשורית בלשון

הקודש על הקלף ובדיו, אין מצילין אותם, ואף בחול שורפם עם האזכרות שבהם, מפני

שכיון שהם אדוקים בעבודה זרה בודאי כתבו אותן לשם עבודה זרה ¹³⁰¹ .

ומכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב

וכסף שיש עליהן שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם עבודה זרה, שאסור לתלותם,

וגם אין להחזיק אותן ברשותו, אלא יתיכם מיד ¹³⁰² , כדי שלא יהיה זכרון למעשיהם שעשו לשם

עבודה זרה, שמטעם זה צריך לשרוף הספרים שלהם עם האזכרות שבהם ¹³⁰³ :

גרם

כיבוי

כב תיבה שאחז בה האוּר מצדה האחד, מותר

ליטול עור של גדי, המותר בטלטול ע"ד שנתבאר בסי' ש"ח ¹³⁰⁴ , ולפרוס אותו עליה סמוך לאוּר כדי שלא

יתפשט האוּר יותר, שהעור הוא מתחרך ואינו נשרף ומגין על התיבה ¹³⁰⁵ .

ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים, בין

ריקנים בין מלאים, להפסיק הדליקה, ואפילו בכלי חרס חדשים מלאים מים, אע"פ שהם

אינם יכולים לקבל את האוּר ומתבקעים ומכבים את הדליקה ¹³⁰⁶ , לא גזרו במקום הפסד ¹³⁰⁷ על גרם כיבוי כזה, שבשעה שנותן המים יש

דבר המפסיק בינם לאוּר, דהיינו דופני הכלי שנותנם בתוכו, והאוּר הוא שמבקע את הכלי

ומכבה את עצמו, והאדם הנותן מים אינו אלא גורם בעלמא ¹³⁰⁸ , כמו שנתבאר בסי' רס"ה ¹³⁰⁹ :

כג טלית שאחז בה האוּר מצד אחד, מותר ליתן

עליה משקין רחוק קצת מן האוּר, כדי שיכבה האוּר כשיגיע לשם ¹³¹⁰ . ואף על פי שאין כאן דבר המפסיק בינם לאוּר,

מכל מקום הם אינם מכבין כלל מה שנדלק כבר, אלא שמונעים האוּר מלדלוק יותר, והוא

כבה מאליו ¹³¹¹ .

במה דברים אמורים במשקים שאינם מלבנים.

אבל מים או שאר משקים המלבנים, אסור ליתן על הטלית, משום גזרת סחיטה, או משום ששריית

הבגד זהו כיבוסו ¹³¹² , כמ"ש בסי' ש"ב ¹³¹³ ושי"ט ¹³¹⁴ :

כד טלית מקופלת שאחז בה האוּר, פושטה

ומתכסה בה, כדי שלא יתפשט האוּר יותר. ואף אם על ידי זה נכבה מה שנדלק כבר, אין

בכך כלום, כיון שאינו מתכוין לכך ¹³¹⁵ , ולאו פסיק רישיה הוא ¹³¹⁶ . ולכן לא ירוץ ויקפוץ וינענע אותה אנה

ואנה כדי שיכבה, אלא מתכסה בה כדרכה ¹³¹⁷ .

וכן ספר תורה שאחז בו האוּר, פושטו

וקורא בו ¹³¹⁸ , כדי שלא יתפשט בו האוּר יותר ¹³¹⁹ . ואף אם על ידי זה נכבה מה שנדלק כבר,

אין בכך כלום. ובלבד שלא ינענע אותו אנה ואנה:

כיבוי

על ידי נכרי

כה אסור לומר לנכרי לכבות הדליקה ¹³²⁰ משום הפסד ממונו, אפילו להאומרים

שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, והכיבוי היא מלאכה שאינה

צריכה לגופה כמ"ש בסי' רע"ח ¹³²¹ , ובמקום הפסד גדול יש להתיר אמירה

לנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא מדברי סופרים כמ"ש בסי' ש"ז ¹³²² . מכל מקום כאן בדליקה שהדבר בהול ונחפז

הוא מאד להציל ממונו ואין לבו עליו, ואם נתיר לו כלום אף הוא לא יתן דבריו

לשיעורים ויבא לכבות בעצמו ¹³²³ (ומטעם זה אסור גם כן להציל על ידי נכרי בבית שהדליקה בו יותר

מג' סעודות וכלי תשמישו הצריכים לו היום כמ"ש למעלה ¹³²⁴ ).

אבל מותר לומר לו לכבות מפני ספרים ¹³²⁵ , אם אי אפשר בענין אחר ¹³²⁶ :

כו נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות

בידו ¹³²⁷ , לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל

בדעתו שכך ראוי לו לעשות ¹³²⁸ מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן,

ולהנאת עצמו הוא מתכוין ¹³²⁹ .

ואפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן אין

צריך למחות בו ¹³³⁰ מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד ¹³³¹ .

אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו ¹³³² אפילו לא הגיע לחינוך ¹³³³ ואפילו אין אביו שם ¹³³⁴ , לפי שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין

להנאת עצמו, אלא כיון שיודע שדליקה זו היא הפסד לאביו (או לישראל אחר ¹³³⁵ ) הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו ¹³³⁶ כדי לעשות לו נחת רוח ¹³³⁷ .

אבל קטן המחלל שבת להנאת עצמו אין צריך

למחות בו אלא אביו בלבד, אם הגיע לחינוך, כמ"ש בסי' שמ"ג ¹³³⁸ :

כז בדליקה התירו לומר בפני הנכרי כל המכבה

אינו מפסיד ¹³³⁹ , ואם אינו כאן יכול לקרותו לכאן ולומר

כן בפניו ¹³⁴⁰ כמ"ש בסי' ש"ז ¹³⁴¹ :

בחשש

סכנה והיזק הגוף

כח יש אומרים ¹³⁴² שכל מה שאסרו חכמים בדליקה לא אסרו אלא

בימיהם שלא היו שרויים בין הנכרים, ואפילו בגלותם היו להם מקומות לעצמם. אבל בזמן

הזה, אותם ששרוים בין הנכרים, ויש חשש סכנת נפשות כשהדליקה מתגברת, שאז הם חוטפים

ושוללים, וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו יבאו להרוג אותו, מותר לכבות הדליקה בשבת,

אפילו הדליקה היא בבית נכרי, כי יש לחוש פן תתגבר הדליקה ויבאו לחטוף ולשלול

ולהרוג, וכל הזריז לכבות הרי זה משובח.

ומכל מקום הכל לפי הענין, שאם הם בטוחים

בודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות. אבל בחשש ספק סכנת נפשות, מותר לכבות.

וכן נוהגין ¹³⁴³ .

ומכל מקום לא הקילו אלא בכיבוי הדליקה,

שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש חשש סכנה אם לא יכבה. אבל משום הצלת ממונו אסור

לחלל שבת ¹³⁴⁴ , אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה,

ואפילו בדבר שעיקרו מדברי סופרים, כגון איסור תחומין ¹³⁴⁵ .

ואם עבר וחילל צריך כפרה ¹³⁴⁶ . והכפרה הסכימו האחרונים שיתענה מ' יום,

אע"פ שאינן רצופים אלא ב' וה' ¹³⁴⁷ . ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בלילה שאחר

התענית ¹³⁴⁸ .

ויתן י"ח פשוטים לצדקה ¹³⁴⁹ במקום חטאת אם נתחייב בה ¹³⁵⁰ . והוא שיעור סלע של תורה ¹³⁵¹ . וכמה שיעור סלע במטבעות שלנו יתבאר ביו"ד

סי' ש"ה ¹³⁵² עיי"ש.

ואם ירצה לפדות התענית ¹³⁵³ , יתן בעד כל יום לערך י"ב פשוטים ¹³⁵⁴ , אם אפשר לו, והעשיר יתן יותר, הכל לפי

עשרו, שהרי טעם הפדיון ששקול צער הממון כנגד צער התענית, ובעשיר דין מאה מנה כדין

פרוטה לעני ¹³⁵⁵ .

ואם יוכל לדחות התענית לימות החורף

יתבאר בסי' תקס"[ח] ¹³⁵⁶ .

וכל זה במחלל שבת בשביל הצלת ממון, אבל

המכבין הדליקה במקומות שיש שם חשש סכנה בדליקה ורוצים להחמיר על עצמן ולעשות תשובה

על זה, אין מניחין אותם, כדי שלא ימנעו מלכבות ¹³⁵⁷ :

כט גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי מן

התורה, הואיל ואינה בוערת, אבל אסור לכבותה מדברי סופרים ¹³⁵⁸ . ואם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים בה,

מותר לכבותה, שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו ¹³⁵⁹ .

אבל גחלת של עץ שייך בה כיבוי ¹³⁶⁰ , ואף אם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים

בה אסור לכבותה, להמחייבים מלאכה שאינה צריכה לגופה ¹³⁶¹ , שאיסור של תורה לא הותר לעולם אלא

במקום פיקוח נפש בלבד ¹³⁶² . אבל להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, מותר לכבות אפילו גחלת של עץ המונחת במקום

שרבים ניזוקים בה, שבמקום היזק הגוף לא גזרו ¹³⁶³ , אף על פי שגזרו במקום הפסד ממון ¹³⁶⁴ . וכן עיקר ¹³⁶⁵ (ואעפ"כ כל בעל נפש יש לו להחמיר

לעצמו ¹³⁶⁶ ):

[1171] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

הצלת מזון ג' סעודות (ס"א-יא).

(ב)

הצלת כתבי הקודש (סי"ב-כא).

(ג)

גרם כיבוי (סכ"ב-ד).

(ד)

כיבוי על ידי נכרי (סכ"ה-ז).

(ה)

בחשש סכנה והיזק הגוף (סכ"ח-ט).

[1172] משנה

קיז, ב (מצילין מזון ג' סעודות, הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה. כיצד, נפלה

דליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודות, בשחרית מצילין מזון ב' סעודות, במנחה מזון

סעודה אחת). גמרא שם (אמר רבא, מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה אתי לכבויי),

ופרש"י (ואי שרית ליה לאתחולי בהצלה כולי האי, מתוך שהוא בהול, מינשי ליה שבת

ואתי נמי לכבויי). תוס' מד, א ד"ה מתוך (ואי שרית ליה, מתוך שיהא טרוד להציל

ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג). טור ושו"ע ס"א (נפלה דליקה בשבת, אם

הוא בלילה קודם סעודה, יכול להציל כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם והראוי

לבהמה לבהמה. ובשחרית, מזון שתי סעודות, ובמנחה, מזון סעודה אחת ... דאיכא למיחש שמתוך

שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו). ט"ז ס"ק א (אין חיישינן למזיד, רק

לשמא ישכח שהוא שבת, והיינו מחמת טירדא כההיא דדליקה דהכא).

*

ומטעם זה אסור לומר לנכרי להציל

כלום מפני הדליקה, או לכבות הדליקה, כדלקמן סכ"ה ( אסור לומר לנכרי לכבות

הדליקה ... שהדבר בהול,

ונחפז הוא מאד להציל ממונו ואין לבו עליו, ואם נתיר לו כלום אף הוא לא יתן דבריו

לשיעורים ויבא לכבות בעצמו (ומטעם זה אסור גם כן להציל על ידי נכרי בבית שהדליקה

בו יותר מג' סעודות וכלי תשמישו הצריכים לו היום, כמ"ש למעלה).

[1173] תוס'

קטו, א ד"ה כל (אומר ר"ת דכולא האי פירקא איירי כשנפלה דליקה באותו בית

או באותו חצר, דכיון שהאש שם ודאי בהול הוא, ואי שרית ליה אתי לכבויי, כדמפרש

בגמרא, אבל נפלה דליקה בבית אחר, מותר להציל הכל). טור ושו"ע שם (ודוקא בני

הבית שהדליקה בו לא יצילו יותר, משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת

ויכבו, אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו).

[1174] טור

ולבוש ס"א (שאר בתים הקרובים, ויראים שתגיע להם הדליקה, אינם בהולים כל כך,

ויכולים להציל כל מה שירצו).

[1175] ספר

התרומה סי' רכו (ונראים הדברים כמו כן אם רואה באים מושלים ליקח בשבת מעות

שבתוך תיבתו, יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר, אעפ"י שמוקצים הם) . ר"ן

סו, רע"א (וכתבו בתוספות בשם ר"ת ז"ל, וכן בספר התרומה, דמהא

שמעינן למי שמתירא מפני הלסטים או השלטון, שיהא מותר לטלטל את המעות כדי להחביא,

דמשום הפסד ממונו שרו ליה רבנן). דעה הא' בשו"ע ס"ב (ויש מתירים לטלטל

מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאונסים הבאים לגזלם, דבמקום פסידא

אין לחוש לאיסור מוקצה).

וכן הוא לקמן סי"ח (יש מתירין

לטלטל אפילו מוקצה בלבד, אם יש בו הפסד מרובה).

[1176] ספר

התרומה שם בטעם הב' (והא דאמרינן שילהי נוטל (קמב, א) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר ...

אסור, שאני התם ... יכול לישב שם בעירו ולשמרו, או ליתן שם שומר עכו"ם. אבל

בפחד תפיסה מותר לטלטלן ולהצניען במקום המשתמר). מ"א סק"ב בטעם הב' (והא

דאמרינן שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו ... שאני התם ... דיכול לישב ולשמרו או ליתן

לשומר עכו"ם).

[1177] סעיף

יח ( אם אפשר לשומרו שם עד למוצאי שבת, אסור להביאו לביתו אפילו על

ידי נכרי, אלא מתיר חגורה בשוק והכיס נופל ואומר לנכרי לשומרו) .

וראה שם בקונטרס אחרון סוף ס"ק

ו ( אבל יש להסתפק ... דאפשר שלא אסרו אלא כשאפשר לשמרו על ידי

נכרי, אבל אם יצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי שבת, אפשר דגם כן אין אדם מעמיד עצמו על

זה ... וספק זה הוא בלשון ספר התרומה שכתב או ליתן לשומר כו', אם דוקא תרוייהו

קאמר, או לא, דאף אם אי אפשר חייב לשמור בעצמו) .

[1178] רמב"ן

קנג, א (ומכאן נלמוד למי שבאו לסטים בביתו, שאינו נוטל מעות מפניהם להטמינן ... בשביל

הפסד המעות ושאר הנכסים לא נתיר הצלתן). רשב"א שם ד"ה אין (דהכא לאו

משום הפסד התירו לו לטלטלו ולהעביר פחות פחות מארבע אמות, אלא מפני שהוא במקום שאם

לא תתיר לו כן אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לידי איסורא דאורייתא ... דלא התירו

לו כלל משום הפסד ממונו, אלא מפני שהוא במקום שקרוב לבא בו לידי איסורא דאורייתא,

אבל מי שמתירא מפני לסטים ... מי שרינן ליה טלטול, הלכך לא שרינן ליה כלל, כן נראה

לי). טור (ונראה לי שהוא אסור, שלא התירו ... אלא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא

לטלטלו בהדיא), ודעה הב' בשו"ע (ויש אוסרים). מ"א ס"ק ג (דדוקא למי

שהחשיך שרי, כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא, כמ"ש רסי' רס"ו).

[1179] שגם

בדעת בעל התרומה המתיר, יש מפרשים דהיינו דוקא במקום שאדם בהול כו', כמבואר

במ"א שם (והב"ח הכריע כהמתירין, ומכל מקום נראה לי, דדוקא מפני

הלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול וחיישינן שיבא לידי איסור דאורייתא).

ט"ז ס"ק ב (ואין מזה תפיסה על בעל התרומה, דגם כאן יש חשש איסור גדול

דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון). וכדלעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ריש

ס"ק ב ( ואף להמתירים שם, היינו גם כן כדי שלא יבאו לידי איסורא

דאורייתא, עיין שם במג"א, וכן כתב הט"ז שם, שמא יעשה איזו מלאכה להצניע

הממון עיין שם).

ולעיל סי' שא סל"ט נפסק

בפשיטות כדעת האוסרים ( ואפילו לטלטל המעות להצניעם באיזה מקום באותה חצר אסור, שלא

התירו שום שבות גמור משום הפסד מרובה).

ולא התירו במקום הפסד מרובה אלא

טלטול קצת, כדלעיל סי' רסו סכ"ד ( ואע"פ שאי אפשר לפריקה בנחת בלא

טלטול קצת, מכל מקום התירו לו דבר זה מפני הפסד מרובה ).

[1180] רשב"א

טור ומ"א (כנסמן לעיל הערה 1178 ).

וכן הובאה דעת המתירים לעיל סי' שא

ס"מ ( אבל מי שלסטים באים עליו לגזול ממונו, או שעבדי המושל באים

לחפש בתיבתו לקחת ממונו, שהוא בהול ונחפז להציל מהם, יש מתירים לטלטל מעותיו בידו

להחביאם במחבואות).

[1181] כי

אף שכיבוי הדליקה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי מה דקיי"ל שאסורה רק

מדברי סופרים, מכל מקום הוא איסור חמור. וכן הוא לעיל סי' שיא ס"א ( שהתירו

חכמים איסור טלטול, כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות את הדליקה). ונתבאר

לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א, דאין

צריך חשש דאורייתא דוקא, למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, עיין שם,

אלא איסור חמור של מדברי סופרים). סי' ערה בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע

בסי' שי"א, דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן). לקמן סי' שטז

סי"ט (שאינו צריך לגופו ... לא התירוה משום צער בעלמא, הואיל ועיקרה מן

התורה, דהיינו אם צריך לגופה).

משא"כ החשש " שיחפירם

ויטמינם בקרקע" הוא איסור דאורייתא. וכן הוא לעיל סי' שא ס"מ (יש לחוש

שלא יבא לידי איסור של תורה בהצלתם, שיחפירם בקרקע).

החילוק נתבאר לעיל סי' רסו בקונטרס

אחרון ס"ק ב ( והא דהוצרכו בסימן של"ד לומר דיש חשש שיבא לאיסורא

דאורייתא. היינו משום דהתם מיירי בכהאי גוונא דליכא אלא חשש שמא כו' ... מהיכי

תיתי לומר שיעשה מלאכה דאורייתא ... ואין מקום לומר אלא שמא מחמת שהוא בהול ונחפז

מאד מהדליקה והלסטים ימהר להצילם מפניהם באיזו הצלה שתזדמן לו יותר במהירות, ושמא

תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ... והלכך לא חיישינן אלא לאיסורא דאורייתא

(וגבי כיבוי, למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, צריך לומר משום דהכיבוי יפה

לו יותר, וכיון שבין כך ובין כך אסור, יכבה כדרכו בחול )).

[1182] ב"ח ד"ה וכתב בעל

התרומה (אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואתא לחפור בקרקע במזיד ולהטמין

ממונו שם, להצילו מפני הדליקה או מן האנס).

וכן הוא לעיל סי' שא ס"מ ( יש

לחוש שלא יבא לידי איסור של תורה בהצלתם, שיחפירם בקרקע ).

[1183] הלכות ומנהגי רבי שלום מנוישטט

סי' נט (אמר מהר"ש ז"ל שמותר לישראל לטלטל מעות ביום השבת אם יש פחד

שעבדי המושלים יבואו ויקחו את שלו, כל מקום בעיר, ואפילו לטלטל לחוץ ולהוציאם, כי

כל המבואות שלנו אינן רשות הרבים ... אמרינן אדם בהול על ממונו, ואי לא שרית ליה

אתי למיעבד איסורא אחרינא). הובא במהרי"ל הל' שבת סי' כח. מ"א

סי' שא סקמ"ה (מהרי"ל ז"ל התיר ... בשעת הסכנה, אך לא יוציאם חוץ

לעירוב ... ואם מתירא מגזילה, כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציאן חוץ לעירוב

כמ"ש סימן של"ד עכ"ל. ואם כן מה שכתב בתחלה שלא יוציאם חוץ לעירוב,

מיירי שלא בא שום אדם לגזול, ואם כן לא שייך לומר שהוא בהול, רק שהוא שעת הסכנה).

[1184] סעיף

מ ( יש מתירין אפילו להוציא למקום אחר דרך כרמלית, לפי שאין אדם

מעמיד עצמו על ממונו) .

[1185] רשב"א

טור ומ"א (כדלעיל הערה 1178 ), וכן בעל התרומה, לפי פירוש

המ"א והט"ז (כדלעיל הערה 1179 ). שמטעם אדם בהול כו' התירו באיסור

טלטול (ולא באיסור כרמלית).

[1186] הקל

יותר מאיסור כרמלית. אבל ראה לעיל סי' רנב קו"א ס"ק יד דמוקצה חמור

מכרמלית), ושם נסמן (הערה תקלז).

[1187] דעה

ראשונה שבתחילת הסעיף.

[1188] שהתירו להציל בטלטול מוקצה, במקום שאדם

בהול על ממונו, שיש בו ב' דעות להיתר: (א) יש מתירים מוקצה בהפסד מרובה. (ב) יש

מתירים איסור דרבנן במקום שאדם בהול על ממונו .

וכן הוא לעיל סי' שא ס"מ (ולענין

הלכה אין להקל אלא באיסור טלטול מוקצה, אבל לא באיסור הכרמלית, כמו שיתבאר בסי'

של"ד).

וראה תהלה לדוד סק"ה. מראי

מקומות וציונים.

[1189] ב"ח

ד"ה וכתב (פירוש, בעל התרומה קאי אדברי רבינו תם שהתיר לבתים הקרובים לדליקה

להציל יותר ממה שהוא צריך, דלפי זה יכולין גם כן להציל אפילו מעות ודברים המוקצים ...

ודוקא בבית שנפלה בו הדליקה אסור כל מה שהוא יותר מהצריך לו לאותו שבת, אפילו מה

שאינו מוקצה, גזירה דילמא מתוך שהוא בהול ישכח לשבת ואתא לכבויי, אבל בבית הסמוך

לדליקה שרי אפילו מה שהוא מוקצה). מ"א סק"א (דוקא בבית אחר, כמ"ש

ס"א (ב"ח)).

[1190] כדלעיל

ס"א.

[1191] מ"א

סק"ג (ומכל מקום נראה לי דדוקא מפני הלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול

וחיישינן שיבא לידי איסור דאורייתא, אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכו"ע

לטלטל על ידי ישראל).

וכן הוא לעיל סי' שא ס"מ (וכל

זה כשההפסד הוא בא בענין שאין נבהל כל כך בשבילו, ואינו נחפז כל כך מחמתו להצלת

ממונו, כגון זה ששובת בין הנכרים שמתיירא שלא יגזלו ממנו מעותיו, שאינו בהול כל כך

כשאין מתירים לו לצאת בהם מביתם, כיון שעדיין אין שום אדם בא לגזול ממנו. אבל מי

שלסטים באים עליו לגזול ממונו, או שעבדי המושל באים לחפש בתיבתו לקחת ממונו, שהוא

בהול ונחפז להציל מהם, יש מתירים לטלטל מעותיו בידו להחביאם במחבואות). סי' רסו בקו"א

סוף ס"ק ב (אלא אם היה בהול ונחפז, אזי אפשר לו לבא לידי איזה מלאכה כדי למהר

ההצלה, אם נאסור לו הטלטול, שיאמר בין כך ובין כך אי אפשר לי להציל בהיתר, כן צריך

לומר לדעת המג"א).

ומכל מקום מסיים בקונטרס אחרון שם (אבל

באמת אין צריך לכך, דמה שהקשה המג"א מפירות המוקצים, לא קשה מידי). והיינו

שאף שפוסק כדברי המ"א בזה, מכל מקום אין הכרח לזה, והוכחת המ"א אפשר

ליישב באופן אחר.

[1192] שו"ת

הרשב"א ח"א סי' תשפד (נשאל עוד, סחורה שירדו עליה גשמים והיא מפסדת בתוך

המים, מהו לטלטלה בשבת או לומר לגוי לטלטלה, כי הרב בעל התרומות כתב שמותר להצניע

מעות בשבת מפני השלטון. והשיב ... לא דמי למי שהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לנכרי,

התם התירו דאי לא שרית ליה לטלטולי אתי למעבד מלאכה דאורייתא, אבל כאן למה שרינן

ליה טלטול), וח"ד סי' רעז. שו"ע ס"ב (ויש אוסרים).

[1193] סי"ב

( ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל

על ידי נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית אם

אי אפשר בענין אחר). ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול) .

[1194] ברייתא

קיז, ב (הציל פת נקיה (לשלש סעודות, רש"י), אין מציל פת הדראה (פת קיבר שניטל

הדרה, לפי שאין ערמה כשרה לומר פת הדראה נוחה לי, רש"י), פת הדראה מציל פת

נקיה). טור ושו"ע ס"ג (הציל פת נקיה, לא יציל הדראה, אבל איפכא שרי).

ט"ז ס"ק ג (פירוש, פת קיבר שניטל הדרה ממנו, ואין כאן שייכות ערמה לומר

פת הדראה ניחא לי).

[1195] שלטי

הגבורים שם מג, ב אות ד (בעל הבית שבא להציל מזון ג' סעודות, רשאי להציל מכל מין

ומין, שאם הציל בשר מזון ג' סעודות, יכול לחזור ולהציל דגים, שיכול לומר בדגים אני

חפץ יותר מן הבשר, וכן בכל מין ומין, כמו שביאר מז"ה בפסקיו), בשם פסקי ריא"ז

פט"ז ה"ב אות ו, בשם פסקי רי"ד קכ, א ד"ה ולשם הוא מוציא (אם

היו לו הרבה מיני אוכלין, מציל מכל מין ומין ג' סעודות, ואף על פי שאינו יכול לאכל

מכל המינין, כולן ראויין לו, שהוא אומר מזה אני רוצה לוכל, ומציל ממנו מזון שלש

סעודות, ועוד אומר לא מזה אני רוצה אלא מזה, ומציל מכל מין ומין שלש סעודות, על

ידי הערמה זו). מ"א סק"ה (והוא הדין בשר ודגים או שאר ב' מינים, שיכול

לומר במין השני אני חפץ (ש"ג)).

[1196] ב"י

ד"ה כתב הר"ן בפרק (אף על פי שיש להם מה יאכלו, מצילין מפני הדליקה). מ"א

סק"ד (ונראה לי דאפילו הציל הוא פת הרבה, רשאים בני ביתו להציל כל אחד מזון

ג' סעודות, דלכל חד התירו להציל ג' סעודות. עי' ס"ט. וכ"כ הרב"י,

דאפילו יש לו מה יאכל רשאי להציל).

[1197] ברייתא

קיז, ב (מצילין מיום הכפורים לשבת). טור ושו"ע ס"ד (מצילין מיום

הכיפורים לשבת).

[1198] רמב"ם

פכ"ג הכ"ה (ומציל ביום הכפורים מה שהוא צריך לשבת, אם היה יום הכפורים

בערב שבת). לבוש ס"ד (מצילין מיום הכפורים לשבת, כגון אם יום הכיפורים ביום ו'

ונפלה דליקה ביום הכיפורים).

[1199] מ"א

סוף סק"ו (נראה לי דאע"ג דלא מקלע יום הכיפורים ושבת סמוכים להדדי, כתבו

דין זה, לאשמעינן דאם יום הכיפורים ביום ה' וידע שלא ימצא לקנות ביום ו', מצילין).

[1200] ברייתא

שם (אבל לא משבת ליום הכפורים (כגון אם חל יום הכיפורים באחד בשבת, דהא לא אכיל עד

לאורתא, ולאורתא ליטרח ולייתי, רש"י), ואין צריך לומר משבת ליום טוב (דיכול

להכין בו ביום, רש"י), ולא משבת לשבת הבאה). טור ושו"ע שם (אבל לא משבת

ליום הכיפורים ויום טוב, ולא לשבת הבאה).

[1201] ירושלמי

פט"ז ה"ג (ביום הכיפורים ... כל עמא מודוי שמצילין מזון סעודה אחת, מפני

הסכנה). רשב"א קיז, ב ד"ה מצילין (מיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים

שמע מינה דמצילין, והכין נמי איתא בהדיא בירושלמי). ר"ן שם (מג, ב) ד"ה ומדאמרינן.

שו"ע שם (אבל מיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים מצילין מזון סעודה אחת).

[1202] ר"ן

(מג, ב) ד"ה ומדאמרינן (והיינו טעמא דשרי מפני עגמת נפש). מ"א ס"ק

ז (מפני עגמת נפש).

וכהא דאמרינן לקמן סי' תריא

ס"ה (וכל דברים אלו אף על פי שאסורים בשבת, שהרי הוא טורח ומכין משבת לחול,

כיון שאין צריכים היום עד לערב, מכל מקום ביום הכיפורים התירו משום פקוח נפש, שלא

יצטרך לטרוח בדברים אלו בערב קודם אכילתו, ויהיה לו עגמת נפש בענות נפשו בעשיית

דברים אלו כשהוא מעונה).

[1203] ברייתא

ירושלמי פט"ז ה"ג (מצילין לחולה ולקטן בבינונית, ולרעבתן כדי מזונו). כגירסת

הרשב"א שם (וגרסינן התם מצילין לחולה ולזקן כבינוני, ולרעבתן כבינוני). מ"מ

פכ"ג הכ"ה (עוד בירושלמי תני מצילין לחולה ולזקן כבינוני ולרעבתן

כבינוני). שו"ע ס"ה (מצילין לחולה, לזקן ולרעבתן, כבינוני).

[1204] משנה

קכ, א (מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות, ועיגול של דבילה (שהוא

גדול ויש בו סעודות הרבה, רש"י), וחבית של יין). גמרא שם (הא תנא ליה רישא ג'

סעודות ותו לא. אמר רב הונא לא קשיא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל, בא להציל מציל את

כולן ([שהציל] בסל [אחד] כדקתני סל מלא ככרות ואינו טורח אלא להצילן מתוך הדליקה

בבת אחת מציל כל מה שבסל, דהא חדא זימנא הוא, מה לי פורתא מה לי טובא, רש"י),

בא לקפל, אינו מקפל אלא מזון ג' סעודות (סלים הרבה זה עם זה לטרוח [ולאוספם]

ולחזור ולהוציא מזון, ג' סעודות הוא דיכול להציל בסלים הרבה, ותו לא, שכל אחד טורח

בעצמו הוא, רש"י)). ב"י ד"ה והא (ופסקו הרי"ף (מה, א)

והרא"ש (סוס"י ה) כרב הונא, וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ג (הכ"ב-ג).

ומשמע מדבריהם דאפילו במוציא בבת אחת, כל שהוא בכלים הרבה אסור, אם הוא יותר משלש

סעודות. וכן כתב הרב המגיד שם (הכ"ב), דלא שרי להציל יותר משלש סעודות אלא

בכלי אחד ובבת אחת). טור ושו"ע ס"ו (הא דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות

היינו דוקא בשני כלים, אבל בכלי אחד מצילין אפילו יש בו מאה סעודות).

וכן הוא לקמן סי' שלה ס"א ( ולא

אסרו להציל יותר מג' סעודות אלא בכלים הרבה, אבל בכלי אחד בפעם אחת יכול להציל

אפילו ק' סעודות, שהכל הצלה אחת היא, כמ"ש בסי' של"ד לענין דליקה).

[1205] גמרא

שם (בעי רב הונא בריה דרב יהושע, פירש טליתו וקיפל והניח וקיפל והניח (הביא אוכלין

והניח וחזר והביא והניח, רש"י), מאי, כבא להציל דמי (הואיל ואין כאן אלא כלי

אחד ובפעם אחת הוא מוציאם), או כבא לקפל דמי (הואיל וטורח

לאסוף ולכנוס) ... בההוא מנא, כמה דבעי מציל (כלים

טובא הוא דאסירי, אבל בחד שפיר דמי, רש"י)). טור ושו"ע ס"ו (ואפילו

פירש טליתו וקיפל והביא לתוכו, וחזר וקיפל והביא לתוכו, מותר כיון שמוציא הכל בפעם

אחת).

[1206] רמב"ן

שם (בא לקפל, נראה לי שפירושו, כגון שפירש טליתו ונטל הכלי והניחו עם האוכלין

שבתוכו לתוך הטלית, וכן עשה משנים ושלשה כלים, ובא להוציא טליתו מקופלת עם הכלים

שבתוכה). מ"מ שם הכ"ג (הרמב"ן ז"ל פירש שזה אסור הוא, כיון

שהמזון בכלים מוחלקין, ולא התירו אלא במביא כלים מלאים ומערן בתוך הטלית ואחר כך

הוציא הטלית מלאה אוכלין. וכן נראה מדברי רבינו, ועיקר). ר"ן מה, א ד"ה הלכך

(מדברי רש"י ז"ל נראה, דדוקא כששופך מה שבאותן הכלים לתוך כלי אחד הוא

דשרי, אבל במוציא כלים הרבה, אף על פי שהן מקופלין בתוך כלי אחד, כבא [לקפל] דמי

ואסור). מ"א ס"ק ח (אפילו אם היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית,

שרי, אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת אסור, כיון שהם כלים

מחולקים (מ"מ ור"ן)).

[1207] משנה

שם (ואומר לאחרים בואו והצילו לכם). טור ושו"ע ס"ט (ואומר לאחרים בואו

והצילו לכם).

וראה תהלה לדוד סקי"ד ( נראה

לפרש דברי הגמרא, דגבי מזונות דלא קחזי לי' אלא ג' סעודות, צריך לומר לכם, כדי

שיזכו מן ההפקר ויצילו בשביל עצמן) , והיינו ש"אינם רשאים להציל

לו".

[1208] מ"א

סוף ס"ק יא (הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי).

וכן הוא לקמן סי' שלה ס"א ( ויכול

לומר לאחרים בואו והצילו לכם ... אע"פ שיודע בהם שיחזירו לו).

[1209] רמב"ם

פכ"ג הכ"ד (וכל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק

אפילו דבר גדול). טור ושו"ע שם (כל אחד מזון שלש סעודות). שלטי הגבורים שם מד,

ב אות ג (משמע דלא שרי להנך אחרים להציל אלא במה דשרי לבעל הבית). מ"א סק"י

(אבל יותר אסור (וכן פסק ש"ג)).

[1210] אוצ"ל:

אלא אם כן הם בכלי אחד.

[1211] שמטעם

זה התירו אפילו יותר, בפסקי רי"ד שם ד"ה ואומר לאחרים, ור"ן מד, ב ד"ה

מתני' מצילין. אלא דינו כרדיית פת, דלעיל סי' רנד ס"ז (ויכול לומר לאחרים

שאין להם פת לשבת, בואו ורדו לכם מזון ג' סעודות).

וכן הוא לקמן סי' שלה ס"א ( ויכול

לומר לאחרים בואו והצילו לכם, כל אחד ג' סעודות).

[1212] משנה שם (ואם היו פיקחין, עושין

עמו חשבון אחר השבת). ובגמרא שם (חשבון מאי עבידתיה, מהפקירא קזכו (דהא הצילו לכם

קאמר להו לצרכיהם, ואם פקחים הם יעכבו הכל הוה ליה למיתני, רש"י). אמר רב

חסדא מדת חסידות שנו כאן (שמחזירין לו, רש"י). אמר רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי

(בתמיה אם חסידים הם יש להם לוותר משלהם בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה, ואע"ג

דלאו שכר שבת גמור הוא, שהרי לא התנה, ומהפקירא קא זכו, מיהו חסיד לא מיקרי אלא אם

כן מוותר משלו, רש"י). אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן. ולא ניחא ליה

דליתהני מאחרים (בזכייה דהפקירא, דידע דלא מרצונו הפקירו, רש"י). ובחנם נמי

לא ניחא ליה דליטרח (דלאו חסיד הוא ולמחול על שלו, רש"י). והכי קאמר ואם היו

פיקחין דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא (דהאי אם היו פקחין דמתניתין, לאו פקחין

בדין קאמר ליטול את הראוי להם, דאם כן יעכבו הכל הוה ליה למתני, אלא לאו הכי קאמר,

הני יראי שמים, אם פקחין הן בהלכות שבת דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא, דמעיקרא

לאו אדעתא דשכר פעולה נחית, רש"י), עושין עמו חשבון לאחר השבת). טור ושו"ע

ס"ט (אם רוצים, זוכים בו מן ההפקר, כיון שאמר הצילו לכם. ואם אינם רוצים

לזכות, אלא רוצים להחזירו לקבל שכר על הצלתם, הרשות בידם, ולא הוי שכר שבת).

מ"א ס"ק יב (ואם אינם רוצים לזכות, כיון שיודעים דשלא מרצונו הפקירו,

וזה מיקרי ירא שמים), וס"ק יג (ולא הוה שכר שבת, שהרי לא התנה, ומהפקירא קזכו

(רש"י ור"ן) ... איתא בגמרא דחסיד לא יטול שכר, דיש לו לוותר משלו בכל

דבר שיש בו נדנוד עבירה).

[1213] ב"ח

ד"ה ואם רוצין (דלא דמי לזוטו של ים שהוא אבוד ממנו ומכל אדם, הני ודאי הוה

הפקר לכל ממילא, אבל כאן דאינו אבוד, שהרי יש לממונו של זה הצלה ... אבל מדאמר לכם

דמשמע לצרכיכם הוה ליה הפקר ודאי). מ"א סקי"א (אבל אי לא אמר, לא הוי

הפקר ... יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי).

והיינו שאף שנתבאר לקמן הל' מציאה

ופקדון סי"ט (המציל מהארי ומהדוב ומן הנהר ששטף ועבר ... שמן הדין אינו חייב

אף אם לא נתייאשו, אם אין יכולים להציל אפילו על ידי הדחק, שנאמר אשר תאבד ממנו

ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל

כל אדם, כיון שלא היה באפשר להציל כלל).

מכל מקום הכא לא הוי אבודה מכל אדם,

שהרי יכול למצוא אנשים שיצילו לעצמם ויחזירו לו.

[1214] היינו שאסור להם להציל

לעצמם (כאמור כאן), ואסור להם להציל בשביל בעל הבית (כדלעיל בתחלת הסעיף). ואף אם

עברו והצילו (בשביל עצמם, או בשביל בעל הבית), אינם רשאים ליטול שכר, מפני שהוא

שכר שבת.

[1215] משנה

קכ, א (ולשם מוציא כל כלי תשמישו), ופרש"י (שצריכין לו לאותו היום, כגון

כוסות וקיתוניות). שו"ע ס"ז (מותר להציל כלי תשמישו הצריכים לו לאותו

היום, כגון כוסות וקיתוניות). מ"א ס"ק ט (פירוש לצורך סעודה).

[1216] משנה

קכ, א (להיכן מצילין אותן, לחצר המעורבת, בן בתירה אומר אף לשאינה מעורבת),

וכת"ק. טור ושו"ע ס"י (כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת,

אבל לא לשאינה מעורבת).

[1217] ואף שהובא לעיל ס"ב ( ויש

מתירין אפילו להוציא דרך כרמלית) , היינו דוקא במקום הפסד מרובה, ואדם

בהול על ממונו . משא"כ כאן שאינו אלא מציל מזונותיו וכלי תשמישו

לסעודת השבת.

[1218] משנה

קכ, א (ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ... וחוזר ולובש ומוציא).

טור ושו"ע ס"ח (ולובש כל מה שיכול ללבוש, ומוציא ופושט וחוזר ולובש

ומוציא ופושט).

[1219] ברייתא

שם (לובש מוציא ופושט, וחוזר ולובש ומוציא ופושט, ואפילו כל היום כולו).

[1220] רשב"א

שם ד"ה לובש (והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין, משום דהתם כיון שבידו הוא

מוציא, מתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, אבל הכא כיון שאין אתה

מתירו אלא דרך לבישה, רמי אנפשיה ומידכר). ר"ן מה, א. לבוש ס"ח (והא דלא

שרינן הכי גבי אוכלין, שלא התירו להציל אלא מזון ג' סעודות פעם אחת ולא יותר,

היינו התם דבידים הוא מוציא, ומתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי,

אבל הכא כיון שאי אתה מתירו אלא דרך לבישה, רמי אנפשיה ומדכר).

[1221] ט"ז

סק"ז (בבגדים מה חילוק יש בין מעורבת או לא מעורבת, כיון שמוציא אותו דרך

מלבוש, אפילו ברשות הרבים אין כאן איסור הוצאה, משא"כ במזון דהוא באיסור

הוצאה באינו מעורבת). מ"א ס"ק יד (דזה אפילו לאינה מעורבת, ואפשר דאפילו

לרשות הרבים שרי).

[1222] סעיף

מב ( ויש חולקין בזה ואוסרין שתי חגורות ... וכן ראוי לנהוג) , ושם נסמן.

[1223] ראה

שבלי הלקט סי' קז (בספר יראים, שני סרבלין ושני תכשיטין אחרים זה על זה והוא אינו

צריך להם אלא לאחד מהם, אסור, מדתנן בפרק כל כתבי הקודש לענין דליקה ועוטף כל מה

שהוא יכול לעטוף, למדנו שלא במקום דליקה אסירי). שלטי הגבורים שם (מד, ב אות ד).

[1224] משנה

וגמרא קכ, א (ואומר לאחרים בואו והצילו עמי). גמרא שם (גבי לבושים קתני עמי, משום

דקחזי ליה לכולי יומא). טור ושו"ע ס"ט (ויכולים ללבוש כל מה שיוכלו

ללבוש).

[1225] כמו בעצמו, שנתבאר לעיל

" ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא".

[1226] ספר

התרומה סי' רמה (ואומר אני דוקא לחצר ולמבוי הסמוכין לרשות הרבים, וגם אינן מקורין,

שאין גג עליהן, ומחלף ברשות הרבים ... ולהכי אין מצילין רק כלי תשמישתו שצריך לו

לאותו יום ... אבל בבית חבירו יכול להציל מה שיחפוץ, ובלבד שיהיה לשם עירוב, כיון

שיש גג). הובא בר"ן מב, ב (והרב בעל התרומה הוסיף ואמר, דדוקא לחצר ומבוי

שאינן מקורין וסמוכין לרשות הרבים הוא שאין מצילין אלא מה שמנו חכמים, משום דאתי

לאיחלופי ברשות הרבים, אבל אם היה בית חבירו סמוך לביתו וערבו, כל מה דבעי מציל). הגהות

מיימוניות פכ"ג אות מ. שו"ע סי"א (יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא

לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים, וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים, ומשום הכי

אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים. אבל לבית אחר שעירב עמו,

יכול להוציא כל מה שירצה).

[1227] ר'

אבא בר זבדא אמר רב שם (כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת). ספר התרומה שם (אפילו הרבה

דרכים יציל בכל פעם מאה סעודות, כיון שלאותו חצר מציל, אבל לחצר אחרת לא יציל רק

שלש סעודות בכל דרך ... אבל לאותו חצר אפילו ק' סעודות יחד בכל דרך). שו"ע שם

(ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו, אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב, יכול להוציא

כל מה שירצה).

[1228] רמב"ן

קטו, א ד"ה מתני' כל (ובעל ספר התרומה כתב דוקא לחצר ולמבוי דאינן מקורין

וסמוכין לרשות הרבים ואתי לאחלופי ברשות הרבים, אבל היה בית חבירו סמוך לביתו

וערבו מציל כל מה שירצה. ואין סברא זו נכונה בעיני כלל). שו"ע שם (ויש אומרים

שאין חילוק).

[1229] רמב"ן שם (וכל שכן

בדליקה, דמשום דאתי לכבויי הוא). הובא ב ר"ן שם

(והרמב"ן ז"ל הקשה עליו, דהא מה שאמרו חכמים שאין מצילין כל דבר מפני

הדליקה, משום חשש כבוי נגעו בה, כדאיתא בגמרא, וכיון שכן, לא שנא מציל לחצר ולמבוי

ולא שנא מציל לבית חבירו). טור ולבוש סי"א (ויש אומרים דכיון דטעמא הוא משום

שמא יהא טרוד ויכבה, אם כן מה לי בחצר ומה לי בבית, ומה לי לחצר חבירו ומה לי לחצר

שלו, בכולן יש לחוש שמא יטרד ויכבה).

[1230] תוכן המשך הסעיף שלפנינו,

ולעיל סי' רפד ס"ד:

בימי

חכמי התלמוד התירו הכתיבה והקריאה בחמשה תנאים:

(א)

כ"ד ספרים, ולא תורה שבעל פה וברכות ותפלות.

(ב)

על עור בהמה, ולא על הנייר (ומכל מקום מצילין אותן מפני האזכרות שבהם).

(ג)

בדיו, ולא במיני צבעונים (ומכל מקום מצילין אותם מפני האזכרות שבהם).

(ד)

בכתב אשורי, ולא בכתב אחר (ואף אין מצילין אותם מפני האזכרות שבהם).

(ה)

בלשון הקודש, ולא בלשון אחר (ואף אין מצילין אותם מפני האזכרות שבהם).

*

משום

עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו עכשיו לכתוב:

(א)

אף תורה שבעל פה וברכות ותפלות.

(ב)

אף בתרגום ושאר לשונות.

(ג)

אף בכתב אחר.

(ד)

אף על הנייר.

(ה)

במיני צבעונים לא התירו אלא בשאר ספרים, או בכתב ולשון אחר, אבל לא בכ"ד

ספרים בלשון הקודש וכתב אשורי, שבזה דינם כמו בימי חכמי התלמוד, שאסור לכתבם

ולקראם (ומכל מקום מצילין אותם מפני האזכרות שבהם).

*

שני

תנאים נוספים לכתיבת וקריאת כ"ד ספרים בימיהם, כדי שיחשבו כספר כשר, נזכרו

לעיל סי' רפד ס"ד:

(א)

עשוי כגלילה כספר תורה, ולא כספרים הכרוכים שלנו.

(ב)

ספר שלם, ולא פרשה פרשה (וכן הוא לקמן סי"ג).

ומכל

מקום גם בימיהם התירו לכתוב ההפטרות לבדן ולקרות בהן, משום עת לעשות לה' הפרו

תורתך, שאין יכולת ביד כל צבור לקנות להם נביאים שלמים.

[1231] משנה

קטו, א (כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה). טור ושו"ע סי"ב (כל

כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה).

[1232] משא"כ

האידנא, כנסמן לקמן (הערה 1249 ).

[1233] גיטין

ס, א (והא לא ניתן ליכתב), ופרש"י (שום דבר גמרא והלכה ואגדה), ושם ע"ב

(ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן), ופרש"י (מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן

לכתוב). תמורה יד, ב (דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב ... ותנא דבי רבי

ישמעאל כתוב לך את הדברים האלה, אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות).

[1234] שבת

קטו, ב (כותבי ברכות (מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון י"ח ושאר ברכות,

רש"י) כשורפי תורה (שהרי לא יצילם בשבת, רש"י)).

[1235] הגהות

מיימוניות פכ"ג אות ש (שלא ניתנו ליכתב ... תפלות). מרדכי רמז שצו (לא היו

כותבין ... תפלות, משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם).

[1236] ברייתא

קטו, ב (מגילה, עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו), וכמסקנת התוס' שם סוד"ה

מגילה (בשאר ספרים נמי בעי רבי יהודה ספר ודיו, והוא הדין לרבנן). ברייתא מגילה ח,

ב (עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו), ותוס' שם ט, א ד"ה ורב אשי (אשורית

וספר ודיו ... להכשיר לקרות בהן).

ולענין לשון הקודש, גמרא קטו, א (איתמר

היו כתובים תרגום או בכל לשון, רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה, ורב חסדא

אמר מצילין אותן מפני הדליקה). רי"ף מג, א (והלכתא כרב הונא).

רמב"ם פכ"ג הכ"ו (והוא

שיהיו כתובין אשורית ובלשון הקדש, אבל אם היו כתובין בכל לשון או בכתב אחר, אסור

לקרות בהם).

[1237] תוס'

שם סוד"ה לא (שרי למימר בעל פה תרגום כדמתרגם רב יוסף). והיינו כדאמרינן בכמה

מקומות בש"ס "כדמתרגם רב יוסף". ופירשו בתוס' ב"ק ג, ב

ד"ה כדמתרגם רב יוסף (נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום).

וראה לקמן הלכות תלמוד תורה פ"א

בקונטרס אחרון סק"ב (מתרגמים קריאת ספר תורה לעמי הארץ בבית הכנסת).

[1238] ברייתא

קג, סוע"ב (כתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו). מסכת סופרים

פ"א ה"ט (אין כותבין בזהב, מעשה בתורתו של אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה

כתובות בזהב, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו תיגנז). רמב"ם הל' תפילין פ"א ה"ה

(מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו. למעט שאר מיני צבעונין כגון

האדום והירוק וכיוצא בהן). כ"מ שם (הוא הדין לאותיות אחרות שכתבן בזהב פסול,

שהרי לא כתבן בדיו. ואזכרות דנקט, משום דסלקא דעתך אמינא שלרוב מעלתן ראויות ליכתב

בזהב, קמ"ל. והכי משמע מדתניא במסכת סופרים פ"ק אין כותבין בזהב). וראה

גם לקמן (בהנסמן בהערה 1246 ).

[1239] סעיף

ד (הלכה למשה מסיני שאין התפילין נכתבין אלא בדיו).

[1240] גמרא קטו, א ( אליבא

דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן ... מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן).

רמב"ם פכ"ג הכ"ו (ובחול אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף והן

מתאבדין מאליהן).

[1241] אבל

אם האזכרות הן בלשון הקודש ובכתב אשורי, מצילין אותם בשביל האזכרות.

[1242] גמרא

קטו, א (איתמר היו כתובים תרגום או בכל לשון, רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני

הדליקה, ורב חסדא אמר מצילין אותן מפני הדליקה). רי"ף מג, א (והלכתא כרב הונא).

רמב"ם שם (אם היו כתובין בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין

אותן).

[1243] גמרא קטז, א (וכשם שאין

מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר

המאבדן).

[1244] גיטין

ס , א (מר בר רב אשי אמר לטלטולי נמי אסור, מאי טעמא, דהא לא חזי

למיקרי ביה).

[1245] רש"י

שם ד" ה כך (אין מצילין אותן, אפילו בחול).

[1246] גמרא

קטו, ב (היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום, בלשון הקדש, מצילין אותן מפני

הדליקה). רמב"ם פכ"ג הכ"ז (היו כתובין בסם ובסיקרא, אף על פי שאינו

כתב של קיימא, הואיל והן כתובין אשורית ובלשון קדש מצילין אותן).

[1247] תוס'

שם ד"ה היו (משמע דפשיטא ליה שאין קורין בהן).

[1248] ברייתא

קטו, ב (אין בין ספרים למגילה, אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ומגילה עד שתהא כתובה

אשורית על הספר ובדיו), כפירוש ר"י בתוס' שם סוד"ה מגילה (ונראה

לר"י דדוקא לענין הצלה מיתניא הך ברייתא דאין בין ספרים למגילה אלא שהספרים

נכתבין בכל לשון, ואפילו בלא ספר ודיו חשיבו לענין דמצילין אותו מפני הדליקה,

אע"ג דלא חזו לקריאה, משום דיש בהו אזכרות, אבל במגילה אין מצילין אלא אם כן

ראויה לקריאה, שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו, לפי שאין בה הזכרה). מרדכי רמז

שצו (ולענין הצלה מפני הדליקה מיתניא, דשאר ספרים אפילו כתובים שלא כמשפטו, כגון

שלא בדיו, מצילין מפני אזכרות ושמות שבהן, אבל מגילה אין בה אזכרות, מפני שנשתלחה

ליכתב בדתי פרס ומדי, להכי אם אינה כתובה כמשפטה וכתיקונה אין בה קדושה לטרוח

ולהציל מפני הדליקה בשבת). שו"ע סי"ג (יש מי שאומר דמגלת אסתר, הואיל

ואין בה אזכרות, אם אינה כתובה כמשפטה אשורית על העור ובדיו, אין בה קדושה להצילה

מפני הדליקה). ט"ז ס"ק יא (במרדכי כתוב מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי,

על כן אין בה אזכרות).

ומה שאמרו בברייתא כאן

"שהספרים נכתבים בכל לשון", קאי למאן דאמר שגם "כתובים תרגום או

בכל לשון" מצילין אותן. אבל אנן קיי"ל כרב הונא שבשאר הספרים אין מצילין

אותן (כדלעיל הערה 1242 ).

[1249] גיטין ס, א (האי ספר אפטרתא

אסור למקרי ביה בשבת, מאי טעמא דלא ניתן ליכתב (פחות מספר אחד שלם לעצמו,

רש"י) ... ולא היא, שרי ... למיקרי ביה, דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש

מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב (שום דבר גמרא והלכה ואגדה,

רש"י), אלא כיון דלא אפשר (מליכתב, שנתמעט הלב והתורה משתכחת, רש"י), עת

לעשות לה' הפרו תורתך (ואם בא עת לעשות תקנה לשם שמים, הפרו דברי תורה לשעה הצריכה,

רש"י), הכא נמי כיון דלא אפשר (שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם,

רש"י), עת לעשות לה' הפרו תורתך). תמורה יד, ב (רבי יוחנן וריש לקיש מעייני

בסיפרא דאגדתא בשבתא (שלא ישתכחו, רש"י), ודרשי הכי, עת לעשות לה' הפרו תורתך

(תהלים קיט, קכו), אמרי מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל).

הרי שבשני אלה התירו אפילו בימי

חכמי התלמוד, וכן נפסק לעיל סי' רפד ס"ד (ואף שבימיהם היה אסור לכתוב פרשיות

פרשיות בפני עצמן כל שאינן ספר שלם, בין שהן מן התורה בין שהן מנביאים וכתובים

כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ג, אעפ"כ התירו לכתוב הפטרות משום עת לעשות

לה' הפרו תורתך, שאין יכולת ביד כל צבור לקנות להם נביאים שלמים ויתבטלו מקריאת

ההפטרה לגמרי).

אמנם בזמן הזה ניתן לכתוב הכל,

כמבואר ברא"ש פט"ז ס"א (והני מילי לדידהו, אבל לדידן שרי בין לקרות

בהן בין להציל, משום כיון דלא אפשר, עת לעשות לה' הפרו תורתך ... האידנא שאנו

כותבין תורה שבעל פה משום עת לעשות, כולם הם פירושי המצות ועיקרי תורה, ומצילין

אותן מפני הדליקה ... והאידנא דנהיגי לכתוב סדר הברכות, ויש בהן הרבה מעניינות של

תורה, הואיל ונתנו לכתוב משום עת לעשות וגו' וניתנו לקרות בהן, גם מצילין אותן

מפני הדליקה). הגהות מיימוניות פכ"ג אות ש (פירש ר"י היינו דוקא בימי

התנאים והאמוראים, שלא ניתנו ליכתב לא תלמוד ולא תפלות, אבל עכשיו שרבתה שכחה

ונתנו לכתוב הכל משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, מצילין הכל מפני הדליקה, הן תלמוד

הן תפלות). טור ושו"ע סי"ב (כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה

וקורין בהם ... וכן מטבע ברכות שטבעו חכמים, מצילין אותם מן הדליקה ומכל מקום

התורפה). מ"א סקי"ח (דבזמן התלמוד היה אסור להצילה אלא אם כן כתובה

כהלכתה, כיון שלא ניתן לכתוב ולקרות, אבל בזמן הזה שרי).

[1250] רז"ה

מב, ב (כיון שהתירו בדורות האחרונים לכתוב תרגום והלכות איידי דבציר ליבא ושכיח שר

השכחה ... וכן נהגו לכתוב ברכות, הרי נתנו כולם לקרות בהן, ומצילין את כולן). ר"ן

מג, א (וכתב עוד הרז"ה ז"ל דהאידנא דבציר ליבא, תרגום והלכות ניתנו

לקרות בהן ... כיון דמשום עת לעשות לה' הותר לכתוב תרגומו של יונתן בן עוזיאל, למה

לא יהא מותר גם כן תרגום של לשון אחר שכתבו אחד מן החכמים, דהא אידי ואידי מדינא

לא ניתן ליכתב, ואי משום עת לעשות לה' שרינן, בכולהו נמי איכא למשרי). טור ושו"ע

סי"ב (כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה, וקורין בהם, אפילו כתובים בכל

לשון). ט"ז סק"ט (פירוש דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא

בלשון הקדש או יוונית, אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל

לשון). מ"א ס"ק יז (צ"ע על מה סמכו לכתוב החומשים וכ"ד ספרים

בכתב אחר שאינו אשורית ... ויש אומרים דאין הכל בקיאין לכתוב אשורית), וס"ק

יח (נראה לי פשוט דמודה המרדכי שמצילין המגילה אפילו כתובה בכל לשון, בנייר, משום

דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה', שאין כל אדם יכול לכתוב אשורית, וגם אינו מבין

לשון הקודש, וגם אין סיפק בידו לקנות קלף). ורס"י רפד (ואם כן הוא הדין

דנכתבים על הנייר).

וראה גם הלכות תלמוד תורה פ"א בקונטרס

אחרון סק"ב (מנהג של עכשיו שאין מספרים בלשון הקודש כמו בימיהם).

[1251] מ"א

סקי"ח (אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפילו בזמן הזה, משום דבקל יכול לקנות

דיו כמו סם וסיקרא).

וכן הוא לעיל סי' רפד קו"א סק"א

(בסימן של"ד סקי"ח, שמסיים שם דאין קורין אפילו בזמן הזה כשכתובין בסם

וסיקרא ... סם וסיקרא דאסור אף האידנא, משום דיש בהם ריעותא וזלזול לתורה, שנמחקין

מהר שאינן מתקיימים).

[1252] תוס'

קטו, ב סוד"ה מגילה (ואפילו בלא ספר ודיו חשיבו לענין דמצילין אותו מפני

הדליקה, אע"ג דלא חזו לקריאה, משום דיש בהו אזכרות, אבל במגילה אין מצילין

אלא אם כן ראויה לקריאה, שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו, לפי שאין בה הזכרה). שו"ע

סי"ג (יש מי שאומר, דמגלת אסתר, הואיל ואין בה אזכרות, אם אינה כתובה כמשפטה

אשורית על העור ובדיו, אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה). מ"א שם (ולכן בשאר

ספרים, אף על פי שנכתבו שלא כדין ולא ניתנו לקרות בהן, מצילין אותן מפני אזכרות

שבהן, אבל במגילה אסורה להצילה אם כתובה בסם ובסיקרא, כיון דאסור לקרות בהן).

[1253] שו"ע

סי"ב (כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה וקורין בהם ... ואפילו כתובים

בסם ובסיקרא ובכל דבר), לפירוש המ"א סוף ס"ק יח (ומ"ש בסי"ב

וקורין בהן אפילו כתובים וכו' בסם ובסיקרא, פירוש היכא דכתיבי בכל לשון ובסם

ובסיקרא, אבל היכא דכתיבי בלשון הקודש בסם ובסיקרא, אין קורין בהם, אעפ"כ

מצילין אותם מפני הדליקה).

והיינו שדינם בזה כמו בימיהם,

שנתבאר לעיל בתחלת הסעיף ( אם כתובים ... במיני צבעונים, אע"פ

שאסור לקרות בהם אפילו בחול, אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה בשבת מפני

האזכרות שבהם).

[1254] מ"א

שם (וכל זה בכ"ד ספרים, אבל שאר ספרים, פשיטא דנכתבין אפילו בסם ובסיקרא).

[1255] ר"ן

מג, א (איני רואה מקום לאסור אלא לכתבן בלשון שאין אותו העם בקיאים, דבכהאי גוונא

ודאי ליכא משום עת לעשות לה'). מ"א ס"ק יז (אבל אם העם אין מבינין אותו

הלשון, אסור לכתבו ולהצילו. כ"מ בר"ן).

[1256] ברייתא

קטו, ב (הברכות והקמיעין, אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה,

אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן [הן ואזכרותיהן]). שו"ת הרשב"א

ח"ב סי' רפא (ואף על פי שעכשו כותבין סדורי הברכות והתפלות שיש בהן פסוקים של

תורה נביאים וכתובים, היינו טעמא משום דנתקצרו הלבבות, ומותר משום עת לעשות לה'.

וכן אנו קורין ומטלטלין ספרא דאפטרתא בשבתא, וקרינן ביה, ומצילין אותן עכשו מפני

הדליקה ... אבל ה[קמיע]ין מסתברא שבאיסור הן עומדים כל שיש בהם פסוקים, ואין

מצילין אותם, שאין אומרין בהם עכשו עת לעשות יותר מן דורות הראשונים). דעה הא'

בשו"ע סי"ג (הקמיעין שיש בהם פסוקים, אין מצילים אותם מפני הדליקה). ט"ז

סקי"ב (דבקמעין אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' כו', דאין בזה תורה ללמוד או

להתפלל, על כן אסור לכתוב אותם).

וראה גם שו"ע יו"ד סי' קעט

סוף סי"ב (לכתוב פסוקים בקמיעין, אסור). ובט"ז שם ס"ק ט (ואף על גב

שעכשיו כותבין בסידורין, הברכות, היינו משום עת לעשות לה', מה שאין כן בקמיעין.

כ"כ ב"י בשם רשב"א).

[1257] גיטין

ס, א (אין כותבין מגילה (פרשה לבדה של תורה או שתים, רש"י) לתינוק להתלמד בה).

רמב"ם הל' ס"ת פ"ז הי"ד (לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה

פרשיות. ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה).

[1258] גיטין

שם (האי ספר אפטרתא ... שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה ... כיון דלא אפשר (שאין לכל

צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם, רש"י), עת לעשות לה' הפרו תורתך). רי"ף

גיטין כח, רע"א (לעשות לה' הפרו תורתך כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה). רא"ש

שם פ"ה ס"כ (משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו).

[1259] בשו"ע

שם ס"ב (לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיו בה פרשיות, ואין כותבין מגילה לתינוק

להתלמד בה), ובט"ז סק"א (והביא בטור דהרי"ף התיר לכתוב מגילה

לתינוק להתלמד ... וכתב הרא"ש שהתיר משום שאי אפשר לכל עני להיות לו ספר תורה

שלימה), וש"ך סק"ג (ודעת הרי"ף והמרדכי והאגודה ושאר פוסקים דמותר

משום עת לעשות לה' הפרו תורתך).

וכן לענין הפטרה נתבאר לעיל סי' רפד

ס"ד (בהפטרה אין צריך שיהא הנביא שמפטירים בו ספר שלם, אלא די בפרשה שמפטירין

בה ... (היו) יכולים להפטיר בה (אף בימיהם) ... ואף שבימיהם היה אסור לכתוב פרשיות

פרשיות בפני עצמן כל שאינן ספר שלם, בין שהן מן התורה בין שהן מנביאים וכתובים,

כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג, אעפ"כ התירו לכתוב הפטרות משום עת לעשות

לה' הפרו תורתך, שאין יכולת ביד כל צבור לקנות להם נביאים שלמים, ויתבטלו מקריאת

ההפטרה לגמרי).

[1260] כנסמן

לעיל (הערה 1256 ).

[1261] רש"ל

בביאורו לטור, הובא בב"ח ד"ה כל כתבי (לענין קמיעות, שאף על פי שניתנו

ליכתב, מכל מקום אינן דומין לכתבי הקודש, ואין דינם אלא כשאר תכשיט).

[1262] שאף

שלענין ספרי המינים אמרין קטז, א (וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין

מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר המאבדן), ופירשו בתוס' ד"ה כך

(דלא תימא דוקא מן הדליקה אין מצילין משום דאי שרית ליה אתי לכבויי, אלא אפילו

היכא דליכא למיגזר מידי אסור לטלטלן ולהוציאן).

מכל מקום הא דאמרינן קטו, ב (הברכות

והקמיעין, אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה, אין מצילין אותן

מפני הדליקה), היינו דוקא מן הדליקה, ולא מן המים.

[1263] סעיף

עא (קמיע שאינו מומחה, אף על פי שאין יוצאין בו מחשש שמא אין מועיל כלום ואין תורת

תכשיט עליו, ואם כן אין עליו תורת כלי כלל, שהרי אינו ראוי לכלום אף בחול ...

אעפ"כ מותר לטלטלו, מפני שלא חששו לכך אלא לענין איסור הוצאה, אבל לא לענין

איסור טלטול).

[1264] ברייתא

קטו, ב (הברכות והקמיעין ... אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן (אם

נפלה דליקה בשבת, רש"י) ... מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה (שהרי לא

יצילם בשבת, רש"י)).

[1265] רא"ש

פט"ז ס"א (הברכות והקמיעין ... והאידנא דנהיגי לכתוב סדר הברכות, ויש

בהן הרבה מעניינות של תורה, הואיל וניתנו לכתוב משום עת לעשות וגו', וניתנו לקרות

בהן, גם מצילין אותן מפני הדליקה). טור (הברכות וקמיעין מצילין אותן, וטעונין

גניזה, שלא יניחום במקום הפקר), ודעה הב' בשו"ע סי"ד (ויש אומרים

שמצילים)..

[1266] ב"י

(אפשר דסבירא ליה, דכיון דאתייהיב רשותא למיכתב ברכות, הוא הדין לקמיעין). לבוש סי"ד

(דסבירא להו כיון דאתיהיב רשות למיכתב ברכות, הוא הדין לקמיעין). ט"ז סקי"ב

(כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות, יש נמי רשות לכתוב קמעין).

[1267] ברמ"א

שם סי"ג (ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרין

שלא לכתוב שם באיגרת).

[1268] רש"ל

וב"ח שם (תפס עליו מהרש"ל (בביאורו לטור) ואמר, דאין חילוק בין האידנא

לקדמונים אלא לענין תלמוד וברכות ... אבל לא לענין קמיעות). מ"א סקי"ט (והב"ח

ורש"ל פסקו כסברא ראשונה).

[1269] ספר

חסידים סי' תתנח (יציל תורה שבכתב, ואחר כך תורה שבעל פה). הובא בכנסת הגדולה הגה"ט.

מ"א סקט"ו (תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבעל פה).

[1270] ברייתא

קטו, ב (ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות (זהו שיעור לספר תורה

שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו, רש"י), כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין,

ואם לאו אין מצילין). טור ושו"ע סי"ב (ספר תורה שיש בו ללקט פ"ה

אותיות ... מצילין אותה).

[1271] ברייתא

קטז, א (ספר תורה שנמחק (שהגליונין קיימים אלא שהכתב הלך, רש"י), אם יש בו

ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין, ואם לאו אין מצילין).

[1272] גמרא קטו, ב (בעא מיניה רב

הונא בר חלוב מרב נחמן, ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי

בנסוע הארון, מצילין אותה מפני הדליקה או אין מצילין. אמר ליה ותיבעי לך פרשת ויהי

בנסוע הארון גופה (שנכתבה לבדה וחסרה אות, מהו להצילה, רש"י). היכא דחסר פרשת

ויהי בנסוע לא קמיבעיא לי, דכיון דאית ביה הזכרות, אע"ג דלית ביה שמונים וחמש

אותיות מצילין, כי קא מיבעיא לי ספר תורה שאין בו ללקט (ובאותו ליקוט עצמו ליכא

אזכרות, רש"י), מאי. אמר ליה אין מצילין). טור ושו"ע שם ( או

שיש בו אזכרה).

[1273] ברייתא

קטו סע"א (ויהי בנסוע הארון ויאמר משה (בהעלותך י, לה-לו), פרשה זו עשה לה

הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה ... מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו). רש"י שם

ד"ה כגון פרשת ויהי בנסוע הארון (שהוא ספר לעצמו כדלקמן, ויש בה פ"ה

אותיות). לבוש סוף סי"ב (שכן מצינו פרשת ויהי בנסוע, שאין בה אלא פ"ה

אותיות ונקרא ספר בפני עצמו).

[1274] גמרא

שם (תרגמה רב חסדא אליבא דרב הונא, בתיבות), ופרש"י (הא דקתני ללקט, דמשמע

מפוזרות, לא ללקט אות ואות לבד, אלא ללקט תיבה שלימה, תיבה כאן ותיבה כאן, עד

פ"ה אותיות). טור ושו"ע שם (מתוך תיבות שלמות).

[1275] כנסמן

לעיל (הערה 1272 ).

[1276] ויצא

לא, מז.

[1277] ירמי'

י, יא.

[1278] ברייתא

וגמרא שם (תרגום שכתבו מקרא (יגר שהדותא, ושבנביאים כגון כדנא תימרון להום, שכתבו

מקרא, רש"י) ... מצילין מפני הדליקה ... להשלים (אם היה בו כדי ללקט, ותרגום

זו משלימו, מצטרף ומצילין בשבילו, רש"י)). טור ושו"ע סי"ב (תרגום

שכתבו עברי, כגון יגר שהדותא וכדנא תימרון להון ... מצילין אותה).

ומסיים בברייתא שם (ומקרא שכתבו

תרגום ... מצילין מפני הדליקה), ולא נעתק כאן, דקיי"ל דאין מצילין, כדלעיל

סי"ב ( ואם נכתבו בכתב או לשון אחר ... אין מצילים אותם בשבת) ,

ושם נסמן (הערה 1242 ).

[1279] כת"ק

במשנה קטז, ב (ולהיכן מצילין אותן, למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר אף למפולש).

רב אשי קיז, רע"ב (שלש מחיצות ולחי אחד, זה מבוי שאינו מפולש, ג' מחיצות בלא

לחי, זהו מבוי המפולש). פסקי רי"ד קיז, א (מדלא תני למבוי המעורב ... שמע

מינה אף על גב דלא עיריבו בו ולא שיתיפו בו שרי, מפני כבוד כתבי הקודש, אבל מיהו

בעינן שלא יהא מפולש, אבל אם הוא מפולש אסור). הובא בשבלי הלקט סי' קטו (וכתב

רבינו ישעיה זצ"ל מדלא קתני למבוי המעורב ... שמע מינה דאפילו לא עירבו ולא

שיתפו שרי, משום כבוד כתבי הקודש, אבל מיהו בעינן שלא יהיה מפולש). ר"ן מג, ב

(דלא מקילינן מידי, אלא שאע"פ שלא נשתתפו בו מצילין לתוכו). טור ושו"ע סי"ז

([מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת]) ולמבוי שלא נשתתפו בו, ובלבד שיהיו בו שלשה

מחיצות ולחי).

ולענין נתגלגל ראשו לרשות הרבים או לכרמלית

ראה לקמן סי' שנב.

[1280] משנה

קטז, ב (מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, ואע"פ שיש בתוכן

מעות. ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש). טור ושו"ע סט"ו (מצילים

תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות).

וכדלעיל סעיף הקודם (אפילו לחצר

שאינה מעורבת).

[1281] כמו שהצריכו לעיל סי' שט

ס"ד (שאם אפשר לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה, ואחר כך יטלטל ההיתר

בלבד למקום שצריך אליו).

[1282]

גמרא קיז, א (אדהכי והכי נפלה דליקה (על הספר, רש"י)). מ"א סק"כ (איתא

בגמרא בהדיא, שמדינא הי' צריך לנער המעות מתיק התפילין, וכמ"ש סוס"י

ש"י, אלא דחיישינן דלמא אדהכי והכי נפלה דליקה וישרפו התפילין). שו"ת

הרשב"א ח"א סי' תרל (והתירו לו לטלטל הכל מחמת הספר והתפילין, שלא יתעכב

בהצלתן עד שיוציא הספר והתפילין וינער את התיק).

[1283] ספר

התרומה סוס"י רמה (ואם יש לו ארנקי של מעות שהן מוקצין לטלטל, אם הניח עמהם

תפילין או כתבי הקדש מערב שבת, ויציל הכל בשבת, אפילו לחצר שאינה מעורבת, כדין

כתבי הקדש). טור (וכתב בעל התרומה, אם הניח תפילין בארנקי מלא מעות, יכול להצילו

כדין תפילין, אפילו לחצר שאינה מעורבת), ושו"ע סט"ז (אם הניח תפילין

בארנקי מלא מעות, יכול להצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים, למקום שיכול

להציל התפילין).

[1284] מ"א

סוף סק"כ (ואם הניח בשבת תפילין אצל מעות, ואחר כך נפלה דליקה, פשיטא דשרי

להצילו לכו"ע, ואין צריך לנער המעות).

[1285] שאף

שאסור להניח התפילין "בתוכה בשבת ... שאי אפשר שלא יטלטלנה קצת", והוי

פסיק רישיה שיטלטל המוקצה. מכל מקום בנכרי מותר פסיק רישיה, כדלעיל סי' רנג

ס"י (מותר לומר לנכרי ליטלה. ואף שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לנכרי

לעשותו, מכל מקום כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין, והישראל אינו אומר לו כלל

לעשותו אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף שמאליו נעשה האיסור, הרי לא נעשה

בשליחות הישראל, שהישראל לא צוהו על ככה). וראה מראי מקומות וציונים.

[1286] כדלעיל

סי' שי סוף סי"ד (אסור להכניס ידו בכיס, אם הניח בו המעות על דעת שישארו בו

גם בשבת, שנעשה הכיס בסיס להם).

[1287] מרדכי

רמז שצה (מכאן נראה שיכול אדם להשים מזוזה או שאר כתבי הקדש או תפילין בתוך ארנקי

מלא מעות, מערב שבת, ובשבת אם יש דליקה יציל המעות אגב התפילין למקום הראוי להציל

תפילין). דעה הב' בשו"ע סט"ז (ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהניחם שם מערב

שבת). מ"א סק"כ (ולי נראה דליכא בזה פלוגתא, דלכו"ע אסור לכתחלה

להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות ... דהא איתא בגמרא בהדיא

שמדינא הי' צריך לנער המעות מתיק התפילין וכמ"ש ססי' ש"י, אלא דחיישינן

דלמא אדהכי והכי נפלה דליקה וישרפו התפילין, אבל ... אסור להניח כיס התפילין בשעת

הדליקה בשק מעות כדי להציל המעות ... ולכן כתב המרדכי דיש להניחו שם מערב שבת כו'

עיי"ש). ט"ז ס"ק יג (ולי נראה שיש חילוק בדבר, אם מניח לשם זה

שיהיה לו היתר להציל, זה אינו שרי רק אם הוא עושה בערב שבת. אבל אם הניח קודם לזה

בלאו הכי, אז יש היתר אפילו אם הונח בשבת, כיון דלאו לשם הצלה הניחו שם).

[1288] אפשר מסתפק כאן בהצלת

טבעת, שאינה לבושה עליו, כדלעיל ס"ח ( מותר לו להציל כלי

תשמישו הצריכים לו היום (לג' סעודות הללו) כגון כוסות וקיתוניות (וכיוצא בה משאר כלי

סעודה)), וס"י (אבל בגדים שיכול ללבשם, מותר לו ללבוש ... ומוציא),

משא"כ טבעת שאינה כלי תשמישו הצריכה לסעודה, ואינה לבושה עליו ( אם

אי אפשר לנערן ממנה), יש להסתפק אם מותר להצילה.

[1289] כדלעיל ס"ט ( כל

הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת עם חצר זו, אבל לא לשאינה מעורבת), ו סי"ז

( כל דבר שמצילים אותו מפני קדושתו מצילין אותו אפילו לחצר שאינה

מעורבת) . וכאן דמיירי באוכלין וכלי תשמישו, לא התירו להצילו אלא לחצר

המעורבת. וכיון שיש מעות בכיס, אסור להצילם אפילו לחצר המעורבת.

[1290] ספר

התרומה שם (אבל טבעת לתוך ארנקי, אינו נראה שיהא מותר לטלטלה, דשמא הוי הטבעת בטל

למעות ששוין יותר). מרדכי שם (ולא סגי לתת טבעת בארנקי להציל המעות המוקצים, אפילו

בחצר המעורבת, דשמא הטבעת בטילה אגב המעות, שהרי המעות שוין יותר). טור (אבל אם

הניח בו טבעת או כלי אחר שמותר לטלטלו, אין הארנקי מיטלטל אגביו, שהכלי אינו חשוב

ובטל גבי הארנקי).

[1291] ירושלמי

פט"ז ה"ב (דיסיקיא שיש בתוכו מעות, נותן עליה ככר ומטלטלה). ספר התרומה שם

(אבל ככר או תינוק עליו, אין בכך כלום, אף על גב דשרי ליה בירושלמי כל כתבי, דהא

אמר שלהי נוטל לא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד. ושמא בדליקה התירו טפי). טור ושו"ע

סי"ז (יש מתירים להציל דסקיא מלאה מעות, על ידי ככר או תינוק, מן הדליקה או

מן הגנבים והגזלנים). ט"ז ס"ק יד (ואף על גב דאמרינן בפרק נוטל, רב אשי

אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, מכל מקום גבי פסידא דדליקה מודה דשרי ... והיינו

שיכול ליתן אפילו לכתחלה בשבת כדי להציל על ידו). מ"א ס"ק כא (אפילו

להניחה בשבת שרי, אפילו המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו).

[1292] סמ"ק

סי' רפא ע' רצו (ודוקא לרשות היחיד, אבל לחצר שאינה מעורבת או לכרמלית, לא). שו"ע

שם (ודוקא לרשות היחיד, אבל לא לחצר שאינה מעורבת).

[1293] סעיף

ז (לא התירו טלטול על ידי דבר המותר אלא במת בלבד, אבל שאר דברים האסורים בטלטול,

אסור לטלטלם על ידי דבר המותר), ושם נסמן (הערה לט).

[1294] ב"ח

(והמיקל יש לו על מי לסמוך).

[1295] מ"א

סקכ"א (ועיין ס"ב דיש מתירין בלא ככר).

[1296] סעיף

ב ( במה דברים אמורים בבית שהדליקה בו, אבל בתים הקרובים, ויראים

שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו ... ואפילו מעות או

שאר דברים המוקצים החשובים מותר להם להציל. והוא הדין שמותר לטלטלם כדי להצילם

מפני הלסטים, או מפני עבדי המושל הבאים לחפש בתיבתו וכיוצא בענין זה, לפי שלא גזרו

כלל על טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה ... אבל יש אוסרים טלטול מוקצה, ואפילו

במקום הפסד מרובה ואי אפשר להציל בענין אחר. וכן עיקר ).

ועל זה מבאר כאן, שזהו ההפרש בין

שני התירים אלו:

(א) המתירים לטלטל מוקצה במקום הפסד

מרובה, היינו דוקא בבתים הקרובים, משא"כ בבית הדליקה אסור מטעם האמור לעיל

ס"א (שאם יהיה מותר להציל ... יש לחוש ... ישכח שהיום שבת ויבא לכבות

הדליקה).

(ב) המתירים להציל על ידי ככר

ותינוק, היינו אף בבית שהדליקה בו, וכעין האמור לעיל ס"י (שכיון שלא התירו

להציל אלא בדרך לבישה, זכור הוא, ולא יבא לכבות).

[1297] שבלי

הלקט סי' קטו (גאון אחר ז"ל כתב, שאם נפלה דליקה בשבת, מותר לומר לנכרי

להוציא ספרים דרך רשות הרבים להצילם, דאמרינן בפרק בתרא דעירובין, אין לך דבר משום

שבות עומד בפני כתבי הקדש). והוא בעירובין צח, א (רבי שמעון היא דאמר כל דבר שהוא

משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש). שו"ע סי"ח (כתבו משם גאון, שמותר

לומר לגוי להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים). מ"א ס"ק כג (דשבות

דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקדש).

וראה גם לקמן סוף סכ"ה ( מותר

לומר לו לכבות מפני ספרים, אם אי אפשר בענין אחר).

[1298] כדלעיל

סי"ז ( שלא הקילו בכתבי הקדש אלא לענין חסרון תיקון העירוב או השיתוף

בלבד, אבל לא לענין חסרון תיקון אחר בין במבוי בין בחצר).

[1299] לבוש

סי"ד (הואיל ולא עביד ישראל מעשה בידים).

וכדלקמן סי' שמ סוף ס"ב (במקום

מצוה לא גזרו ... על האמירה לנכרי, לפי שהוא אינו עושה כלום ... אבל העושה מעשה,

אסור אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה). וכן הוא כאן לענין אמירה לנכרי בהצלת כתבי

הקודש.

[1300]

גמרא קטז, א (איבעיא להו הגליונין של ספר תורה מצילין אותן מפני הדליקה או אין

מצילין אותן מפני הדליקה ... תא שמע, ספר תורה שנמחק, אם יש בו ללקט שמונים וחמש

אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין ואם לאו אין מצילין. ואמאי, תיפוק ליה

משום גיליון דידיה (דהיינו כל הספר תורה, רש"י). מקום הכתב (שנמחק,

רש"י) לא קמיבעיא לי, דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש, אזל כתב אזלא לה קדושתיה (דודאי

מיגרע גרע, דכי קדיש מעיקרא לאו לשם גליון חלק קדיש אלא אדעתא דכתב, וכיון דאזל

ליה כתב, פקע מקדושתיה, רש"י), כי קמיבעיא לי של מעלה ושל מטה (דמתחלה לשם

חלק קדיש, רש"י), שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר, שבסוף הספר)

... ת"ש, הגיליונין, וספרי מינין, אין מצילין אותן מפני הדליקה. מאי לאו

גליונין דספר תורה, לא גליונין דספרי מינין) רי"ף מג, א (הגליונים וספרי

מינין, אין מצילין אותן מפני הדליקה). ר"ן שם (נקיטינן ברייתא כפשטה. אי נמי

דכיון דלא איפשיטא אין מצילין, דשב ואל תעשה שאני). טור ושו"ע ס"כ (הגליונים

שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחלת הספר ושבסוף הספר אין

מצילין אותם). מ"א סקכ"ד (שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר).

והיינו שאם נמחק הספר, פשטינן בגמרא

דאין מצילין. ושאר הגליונות שנחתכו מן הספר, לא פשטינן בגמרא, וקיי"ל לאסור

אף בזה.

[1301] ברייתא

קטז, א (ספרי מינין (משרתים לעבודה זרה, וכתבו להן תורה נביאים כתובים כתב אשורית

ולשון הקודש, רש"י), אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן הן

ואזכרותיהן). רבינו ירוחם ני"ב ח"ז עו, ב (וספרי מינים, מאלו האדוקים

בעבודה זרה ... או משומדים לעבודה זרה, שכתבו להם תורה נביאים, אפילו שיהיה כתוב

בכתב אשורית ובלשון הקדש, אין מצילין אותן, ונשרפין במקומן עם האזכרות, וכן הדין

בחול). טור ושו"ע סכ"א (האפיקורסים, דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים, וכן

מומרים לעבודת כוכבים, שכתבו להם כתבי הקודש, אין מצילים אותם, ואף בחול שורפן עם

האזכרות שבהן). לבוש סכ"א (דודאי לשם עבודה זרה כתבן).

וראה גם לעיל סי' לט ס"ד (תפילין

שכתבן מין, דהיינו האדוק לעבודה זרה, ישרפו, שסתם מחשבת מין לעבודה זרה). סי' רטו

ס"ב (מין, דהיינו האדוק לעבודה זרה, אסור לענות אמן, אפילו שמעו כל הברכה

מפיו (לפי שסתם מחשבת מין בהזכרת השם היא לעבודה זרה)). לקמן חיו"ד סי' ב

ס"ק א (דלא אמרינן סתם מחשבת גוים לעבודה זרה, אלא אם כן הוא מין, דהיינו

כומר האדוק בעבודה זרה. ובזמן הזה אף הכומרים אינם אדוקים בעבודה זרה כל כך, כי

מעשה אבותיהם בידיהם). הל' רבית סע"ו (ויש אומרים שכל שאינו אדוק בעבודה זרה

כגון כומר לעבודה זרה, אינו מין).

[1302] ב"ח

(מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו

המינים לשם עבודה זרה, שאסורים לתלות על הספר תורה, ואף אין להחזיק אותם ברשותם,

אלא יתיכם מיד). הובא בט"ז ס"ק טז.

[1303] רמב"ם

הל' יסודי התורה פ"ו ה"ח (אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה, שורפין אותו עם

האזכרות שבו ... כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם).

[1304] סנ"ח

(עורות בין עבודין בין שאינן עבודין, מותר לטלטלן, מפני שראויין להסמך ולשבת עליהם

... כשנתייבשו כבר ... ויש מי שמתיר אף בלחין של בהמה גסה, ואוסר של בהמה דקה אף

ביבשין, מפני שאינן ראויין להסמך ולשבת עליהם מחמת קטנן. והעיקר כסברא הראשונה כמו

שיתבאר בסימן של"ד וסימן תצ"ט), ושם נסמן (הערות תיב-ג).

ולפי המסקנא לעיל שם, הכא מיירי

בעורות יבשים. וכן הוא לקמן סי' תצט ס"ח (שאם הוא לח אסור לטלטלו, לפי שאינו

ראוי לישיבה, ואם הוא יבש מותר לטלטלו).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1305] משנה

קכ, א (ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן

את האור, מפני שהוא מחרך (ואינו נשרף, ומתוך כך הוא מגין על התיבה, רש"י)). טור

ושו"ע סכ"ב (תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא

תשרף).

[1306] משנה

שם (ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין (מים, רש"י) בין ריקנים, בשביל שלא

תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את

האור (מפני שחדשים הם, רש"י), והן מתבקעין ומכבין את הדליקה), וכת"ק. טור

ושו"ע שם (ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים

מלאים מים, שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר).

[1307] מרדכי

רמז שצט (רבינו יואל פירש דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה, אלא במקום

היזק דוקא). רמ"א סכ"ב (במקום פסידא).

וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ח

(בדליקה), ובקו"א סק"ג (דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום פסידא ... לצורך גדול).

לקמן סי' תקיד ס"ט (שאסור לגרום כיבוי אם לא במקום הפסד, כמו שנתבאר בסי'

של"ד), ובקו"א שם סק"ג (או לשאר צורך גדול ... או לצורך מצוה).

[1308] רש"י מז, ב ד"ה

אלא (דהתם כי מטי דליקה לכלים, דליקה הוא דפקע להו, וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן

המים ממש תחת הנר, מכבה ממש הוא). תוס' שם ד"ה מפני, בשם ר"ת (דהתם הוא

דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים, שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים). לבוש

סכ"ב (דגרם כיבוי כזה, שהוא על ידי העמדת כלי, במקום פסידא מותר). מ"א

ס"ק כו (דדוקא להפסיק בכלים שרי, שא ין המים בעין).

[1309] סעיף

ח (כשנותן הכלי תחת הנר לקבל בו נצוצות, לא יהיה בכלי מים או שאר משקים, מפני

שמקרב זמן כיבוי הנצוצות שיכבו מיד שיפלו שמה. ולא התירו אפילו בדליקה לגרום כיבוי,

אלא באחד משני דברים, או שיהיו המים בתוך כלי, כגון כלי חרס חדשים מלאים מים שהם

אינם יכולים לקבל האור וכשמגיע האור להם הם מתבקעים ומכבים, שנמצא האור הוא שמכבהו,

והאדם אינו אלא גורם בעלמא, שהרי כשנתן המים בכלים אלו היה הפסק מחיצה בין המים

להאור, דהיינו דופני הכלים, או אפילו אין המים בתוך כלי, אלא שהוא בענין שאין המים

מכבים מה שהודלק כבר, אלא שהם מונעים האור מלשרוף יותר), ושם נסמן (הערה נב).

[1310] רב

יהודה אמר רב קכ, א (טלית שאחז בה האור מצד אחד, נותנין עליה מים מצד אחר, ואם

כבתה כבתה). טור ודעה הב' בשו"ע סכ"ד (יש אומרים שאין יכול ליתן עליו

משקין כדי שיכבה כשיגיע להם. ויש אומרים שמותר לעשות כן).

[1311] תוס'

מז, ב ד"ה מפני (ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצד אחד, שאינו אלא שלא תתפשט

האור). ר"ן כא, ב (ולא דמי לטלית שאחז בה האור דשרינו בפרק כל כתבי (קכ, א)

ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, דהתם היינו טעמא, לפי שאין המים מכבין את הדליקה

אלא מונעין שלא יתפשט האור). לבוש סכ"ד (שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה,

אלא לכשיגיע האש למקום המשקין לא יוכל לשלוט שם ויכבה מאליו). ט"ז סקי"ז

(התם לא הוה אלא גרם כיבוי, שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה, אלא לכשיגיע האש

למקום המים לא ישלוט שם, ויכבה מאליו).

וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ח

(כמועתק לעיל הערה 1309 ).

[1312] תוס'

קכ, א ד"ה נותן מים מצד זה (פירש רשב"ם לאו דוקא על הטלית, דהא

קי"ל בפ' דם חטאת (זבחים צד, ב) דבבגד שרייתו זהו כיבוסו). הגהות מיימוניות פי"ב

אות ג (אך לא מים, משום ליבון). טור ושו"ע שם (שמותר לעשות כן בשאר משקים,

חוץ מן המים, משום כיבוס). והוא כב' הדעות שבהערה הבאה.

וראה אבני נזר או"ח סי' קס אות

ב.

[1313] סעיף

כא (בגד שאין עליו לכלוך וטינוף ... אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו, ומותר ליתן

עליו מים מועטים, אבל לא מרובים, משום גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו ...

ויש חולקין על זה ואומרים שאף בגד שאין עליו שום לכלוך שרייתו זהו כיבוסו).

[1314] סעיף

יג (בסודרין אסור לסנן את המים או יין לבן וכיוצא בהם, משום איסור ליבון, ששריית

הבגד זהו כיבוסו).

[1315] ברייתא

קכ, סוע"א (טלית שאחז בה האור מצד אחד, פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה). טור

ושו"ע סכ"ג (טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה, ואינו חושש אם תכבה.

ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך). ט"ז ס"ק יז (היינו הטור שכתב בזה

כיון שאינו מכוין לכך ... וכאן מיירי שאינו מכבה מה שדולק לפניו, רק שעושה כדי שלא

יוסיף הדליקה, כי על ידי החבור של הטלית ניתוסף ההדלקה, וכשמפזר החבור לא יהי'

הוספה).

[1316] ב"י

ד"ה וטלית (ונראה דטעמא משום דלאו פסיק רישיה הוא, שהרי אינו בודאי שיכבה על

ידי כך). לבוש סכ"ג (דהוה ליה דבר שאין מתכוין, ואינו פסיק רישיה דמותר).

[1317] ב"ח

ד"ה ומ"ש רבינו ואינו (להזהירו שלא יהא עושה מעשה כשמתכסה בה לכוין שתהא

כבה, כגון שינענע עצמו אנה ואנה או ירוץ ויקפוץ בה וכיוצא בזה כדי שתהא כבה, שזה

אסור אלא אם כבתה מעצמה כבתה, אבל הוא לא יכוין במעשיו שתהא כבה). מ"א סקכ"ה

(פירוש שלא ירוץ ויקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיכבה, אלא מתכסה בה כדרכו). ט"ז

שם (וניענוע הטלית שאחז בו האוּר כדי שיכבה, איסור גמור הוא לענ"ד, ולא יעשה

כן בישראל).

[1318] ברייתא

שם (וכן ספר תורה שאחז בו האוּר, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה). רמב"ם פי"ב

ה"ו (וכן ספר תורה שאחז בו האוּר, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה). מ"א שם

(וכן ספר תורה שאחז בה האוּר, פושט וקורא בה, ואם כבתה כבתה (רמב"ם גמרא).

[1319] ט"ז שם (ושם ודאי לא

שייך לומר שעל ידי הקריאה תכבה, אלא ודאי שאורחא דמילתא דפותחו ומניחו).

[1320] משנה

קכא, א (נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה).

[1321] סעיף

א ( מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כשהיא צריכה לו בשביל דבר אחר

שאין גוף המלאכה נעשית בו, כגון ... המכבה את הדליקה מפני שחס על ממונו),

וס"ג (וכל זה להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואינה אסורה אלא

מדברי סופרים. אבל יש חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב

עליה מן התורה).

[1322] סעיף

יב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי נכרי

סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול).

[1323] בסברא

זו חילקו הפוסקים בין ההלכה האמורה כאן בדליקה, לבין הא דאמרינן בכתובות ס, א (תניא

נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי

טעמא מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף הלכה כנחום

איש גליא). וכן נפסק לקמן סי' שלו סט"ו (צנור המקלח מים מן הגג ועלו בו קשים

ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, מותר

למעכו ברגליו בצנעה, שכיון שמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, לא

גזרו בזה במקום הפסד).

שעל זה כתב הר"ן סא, א (ובמקום

פסידא לא גזור רבנן. ואם תאמר אם כן למה אסרו לכבות דליקה בשבת, והא מלאכה שאינה

צריכה לגופה היא ... ואפילו על ידי נכרי נמי, דתנן בפרק כל כתבי נכרי שבא לכבות

אין אומרים לו כבה, ומוקמינן לה כרבי שמעון. יש לומר ... לפי שמתוך שאדם בהול על

ממונו, אי שרית ליה על ידי נכרי אתי לכבויי איהו גופי'. אי נמי שאני הכא שהוא שבות

כלאחר יד שממעכין ברגליו). הובא בב"י רד"ה כתב הרמב"ם, ובמ"א ס"ק

ל (אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות, אפילו למ"ד דהוי דרבנן, דכיון שאדם בהול

על ממונו חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבוי הוא בעצמו ... (ר"ן)).

וכן הוא בהגהות מרדכי (בשם רבי

ברוך) רמז תנח (דכולהו דשרינן במקום פסידא, היינו טעמא דאי לא שרית ליה איסור זוטא

יבא לעשות איסור רבה, צינור אי לא שרית לתקן כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד ... אבל

לענין כבוי, הסברא הפוכה, ואדרבה יש לנו לומר אי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו).

*

והנה לפי התירוץ האמור כאן בדליקה,

הי' מקום להתיר בשאר שבות דשבות במקום "הפסד ממונו" (כבתחלת דבריו כאן).

אך מכל מקום מסיק (בסוף דבריו כאן),

שרק "ובמקום הפסד גדול יש להתיר אמירה לנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא

מדברי סופרים כמ"ש בסי' ש"ז".

והיינו כדלעיל שם סי"ב (ויש

אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד

גדול).

והטעם לזה הוא כמובא במ"א סי'

שז ס"ק ז, שבר"ן והגהות מרדכי הנ"ל הובא הטעם להיתר מיעוך בשינוי

במקום פסידא ("שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו", "אי

לא שרית לתקן כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד"), היינו שלא התירו אלא במיעוך

ברגליו בשינוי, משא"כ בשאר דרבנן אסור אף במקום פסידא. וכן הביא שם

מהרשב"א והריב"ש לאסור אמירה לנכרי בדרבנן במקום פסידא. ולכן מסיק

המ"א שם (לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם ...

אבל בלאו הכי אין להקל). וראה גם לקמן סי' שלו סט"ו (הערה 1485 ).

נמצא:

(א)

בדליקה, לדברי הכל לא התירו אמירה לנכרי אף בדרבנן, אפילו בהפסד גדול, כדתנן

במשנה.

(ב)

מיעוך בשינוי, לדברי הכל התירו אפילו בסתם פסידא, כדתניא בברייתא.

(ג)

בשאר אמירה לנכרי בדרבנן, או על ידי עצמו בשינוי, סומכים על המתירים רק בהפסד

גדול, ולא בסתם פסידא.

[1324] סעיף

א (נפלה דליקה בשבת, גזרו חכמים שלא יצילו כלום מפניה ... אלא מה שצריך לו לאותה

שבת בלבד ... מזון ג' סעודות ... שאם יהיה מותר להציל כל חפציו, יש לחוש שמחמת

טרדת ההצלה שהוא בהול ונחפז להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות הדליקה).

[1325] ראה

ירושלמי פט"ז ה"ג (תני אף מכבין להציל. מתניתא דרבי שמעון דאמר אין דבר

משום שבות עומד בפני כתבי הקודש). רשב"א שם קטו, א (כל כתבי הקדש מצילין אותן

מפני הדליקה ... פירוש אבל לא לכבות. ובירושלמי אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכיבוי

מציל, לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואף על גב דמשום שבות

איכא, אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש). מ"א סוף סק"ל (ומשום

כתבי קודש יש אומרים דשרי לכבות), וסקכ"ג (דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני

בזיון כתבי הקדש).

[1326] ראה

רשב"א שם (שאם אינו יכול להציל אלא בכיבוי). וראה לעיל סי"ט.

[1327] משנה

קכא, א (נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה). טור ושו"ע סכ"ה

(גוי שבא לכבות אין צריך למחות בידו).

[1328] גמרא שם (נכרי לדעתיה דנפשיה

עביד).

[1329]

רש"י שם ד"ה נכרי (להנאת עצמו מתכוין, שיודע שלא

יפסיד). ר"ן מה, רע"ב (לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך מפני

שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן). לבוש סכ"ה (הגוי להנאת עצמו קמכוין, שיודע שלא

יפסיד בזה כלום, שודאי הישראל ישלם לו שכרו או יהנהו). מ"א סקכ"ז (להנאת

עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד (רש"י)).

וכך

הוא בכל מקום ומקום שנזכרת בשוע"ר או במהדו"ב הלכה זו של היתר נכרי

העושה מעצמו, נתפרש שההיתר הוא, כיון שהנכרי סומך שהישראל יחזיר לו טובת הנאה

(כמועתק לעיל סי' שז ס"ז בשולי הגליון).

אמנם לכאורה יוקשה על זה מהמובא

לעיל שם (נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה, שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה, יכול

לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה, והנכרי פותחה מעצמו, שהרי אינו

אומר לו שום ציווי אפילו ברמז, אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן). הרי שהתירו

לא רק עושה מעצמו, אלא אפילו אמירה בדרך סיפור.

ואין לומר שגם בזה מיירי שהוא מצפה

לטובת הנאה שיתן לו הישראל; שהרי מדובר כאן בנכרי המביא לו אגרת ממקום אחר, ולאו

דוקא שהם מכירים זה את זה.

על זה נתבאר לעיל שם (ולדעת עצמו

הוא עושה, להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו, ולכך אין צריך למחות בידו).

והיינו שכשם שמועיל במכירו, שהנכרי

מצפה לטובת הנאה שיתן לו הישראל, שעל ידי זה דינו כקבלנות המותרת, כך מועיל גם

במוביל אגרת, שהוא קבלן ממש של השולח שמשלם לו, וכשהוא פותח את האגרת הוא משלים

בזה את פעולתו בשליחות אגרת זו.

[1330] הגהות

מרדכי שם רמז תסב (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... וכתב רא"ם,

עבד נכרי או שפחה המושכרים לשנה או פחות, נמי אדעתא דנפשייהו עבידי, בשביל ריוח

שלהן, ואין עליו למחות, דדמי קצת לשילוח איגרות דאמרינן בפ"ק [יט, א] דאם קצץ

לו דמים מותר ... ושלום, העני מאיר).

[ולא נתפרש מיהו רא"ם, שהרי חותם

מאיר, ובס' יראים לא נמצא זה. אמנם במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש ד"ה ועיין

רא"ש (וכן הוא בהגהות מרדכי סוף פרק כל כתבי בשם מהר"ם, וכן הוא בתשובת

מהר"ם סי' תקנ"ט בשם אבי"ה), וכמועתק לקמן מראבי"ה].

ראבי"ה סי' רנז (נכרי שבא

לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... גוי לעולם אדעתיה דנפשיה קעביד. ועבד גוי או

שפחה גויה המושכרים לשנה או פחות, נמי אדעתא דנפשייהו עבדו, בשביל ריווח שלהן,

ואין עליו למחות, דדמי קצת לשילוח איגרת, [דאמרינן] בפרק קמא דאם קצץ לו דמים מותר).

אגודה סי' קמו (אין אומרים לו כבה

ואין צריך לומר לו אל תכבה. וכתב רבינו אבי"ה עבד ושפחה המושכרים לשנה או

פחות, אדעתא דנפשייהו עבדי, ואם עושין מעצמם אין צריך למחות).

הובא בב"י ד"ה וכתב בהגמ"ר.

לבוש שם (ואפילו הגוי הוא עבדו או שפחתו מושכרים לו לזמן, אדעתא דנפשייהו מיקרי

ואין צריך למחות בהם). מ"א סקכ"ח (אפילו עבדו המושכר לו לזמן).

[1331] סעיף

יא (ואין לסמוך על סברא זו (מטעם שנתבאר שם) כי אם לענין דליקה משום הפסד,

כמ"ש בסימן של"ד). וראה במצויין שם מסקנת רבינו במהדו"ב, שבעושה מעצמו

אין צריך למחות בידו אפילו שלא במקום דליקה והפסד.

[1332] משנה

שם (קטן שבא לכבות, אין שומעין לו). טור ושו"ע שם (קטן שבא לכבות, צריך למחות

בידו).

[1333] תוס'

ד"ה שמע (נראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך). ב"ח ד"ה נכרי (דבעל

כרחך צריך לפרש האי קטן בדלא הגיע לחינוך, וכמו שכתבו התוספות).

[1334] משמעות

ב"י סוד"ה וכתוב בהגמ"ר (ואפשר שהם מפרשים דבעושה על דעת אביו היינו

לומר, דכל קטן המכבה את הדליקה ודאי עושה על דעת אביו, שיודע שאביו נוח לו בכיבוי

זה, ואם כן כל קטן הבא לכבות אין שומעין לו).

[1335] רבינו

ירוחם נתיב א ח"א (אם מוכחא מילתא שעושה על דעת גדול, שמבין הקטן שגדול נחת

רוח לו בכך, אסור). ב"י (ומשמע מדבריו דבעושה על דעת גדול, אף על פי שאינו

אביו, אסור).

וכן הוא לקמן סי' שמג ס"א (אבל

אם עושה בשביל גדול, צריך למחות בידו מדברי סופרים, כמ"ש בסי' של"ד). סי'

שסב סי"ז (והוא הדין אם החפץ הוא של אחר, והתינוק יודעו ומכירו

ויביאנו אליו) .

וראה בדי השלחן סי' קמז ס"ק יא

ד"ה ולכאורה.

[1336] והיינו שדינו כמו נכרי העושה

מלאכה בשביל ישראל, שצריך למחות בו, כדלעיל סי' רמג ס"ג (והערה כז). והטעמים

וההוכחות לזה נתבארו לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ז.

אלא שמכל מקום תנן שם (נכרי שבא

לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן, אבל קטן שבא לכבות אין

שומעין לו). וטעם החילוק בינם מבואר בגמרא שם (בקטן העושה לדעת אביו, דכוותה גבי

נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי, נכרי לדעתיה דנפשיה עביד), ופרש"י (נכרי

אדעתיה דנפשיה עביד, ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא להנאת עצמו מתכוין, שיודע

שלא יפסיד). משא"כ הקטן שעושה על דעת אביו.

[1337] רבינו

ירוחם שם (שמבין הקטן שגדול נחת רוח לו בכך). ר"ן שם (מפני שמכיר דאבוה ניחא

ליה בהכי). ב"י שם (שיודע שאביו נוח לו בכיבוי זה). מ"א סקכ"ט (שיודע

שכיבוי זה נוח לאביו). וראה ט"ז סקי"ט.

[1338] סעי'

א-ב ( קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות או שמחלל שבת

לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו ...

אבל אביו, כיון שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה

משהגיעו לחינוך, כל שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא

תעשה ), ושם נסמן.

[1339] רבי

אמי קכא, א (אמר ר' אמי, בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד). טור ושו"ע סכ"ו

(יכול לומר בפני גוי כל המכבה אינו מפסיד).

[1340] רא"ש

פט"ז סי' י (ויראה שיכול לקרות הנכרי, וכשיבא הנכרי ממילא יכבה, דהשתא שרי

למימר ליה כל המכבה אינו מפסיד, קריאתו מיבעיא). טור ושו"ע שם (אף אם אינו

מזומן כאן, יכול לקרותו שיבא, אף על פי שודאי יכבה כשיבא). ב"י בשם מהר"י

אבוהב (וכתב הרב המובהק מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל, דנראה דשרי לקרות לגוי ולומר

לפניו כל המכבה אינו מפסיד).

[1341] סל"ג

(אם באו מים שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו חביות של יין והולך לאיבוד, מותר

לקרות נכרי לשם, אע"פ שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד ... שהתירו

בדליקה לומר בפני נכרים כל המכבה אינו מפסיד ).

[1342] אור

זרוע ח"ב סי' לח (ועתה שפירשנו שספק נפשות דוחה את השבת, כגון אנו שאנו דרים

בין העכו"ם, אם נפלה דליקה בבית ישראל בשבת ואיכא למיחש לסכנות נפשות, מכבין

את הדליקה). הגהות אשרי עירובין פ"ד סי' ו (מותר לכבות את הדליקה בזמן הזה,

מפני שיש שדרים בין קצת אומות, [כשיש דליקה באים] ושוללים והורגים, ולא גרע מעיר

הסמוכה לספר, מאו"ז), והיא ההלכה דלעיל סי' שכט ס"ו (ובעיר הסמוכה לספר,

אפילו אינן רוצים לבא אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת, שמא ילכדו העיר ומשם

תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם). תרומת הדשן סי' נח (כתב בהגה"ה באשירי בשם אור

זרוע ... איכא למיחש אף אם יצא תחילה הדליקה בביתו של נכרי, שלעולם רגילים לשלול

ולחטוף כאשר הדליקה מתגברת). רמ"א סכ"ו (וכל הדינים הנזכרים בדיני

הדליקה, הני מילי בימיהם, אבל בזמן שאנו שרויין בין עובדי כוכבים והיה חשש סכנת

נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת

נפשות, והזריז הרי זה משובח ... אפילו הדליקה בביתו של גוי). לבוש סכ"ו (כל הדינים

הנזכרים בסימן זה בדיני הדליקה, מיירי כולם בימיהם שלא היו שרוים בין הגוים,

ואפילו בגלותם היו להם מקומות לעצמם, אבל בזמן הזה שאנו שרויין בין הגוים, ויש

בדליקה חשש סכנת נפשות שיבואו לשלול שלל ולהרוג נפשות, אפילו אם הדליקה בבית הגוי

יגלגלו הדבר כדי להרוג ישראל, לפיכך הסכימו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר

לכבות דליקה בשבת אפילו בבית גוי קודם שיבואו לסכנת נפשות, והזריז בזה הרי זה

משובח).

וכעין זה לעיל סי' שכט ס"ז (יש

אומרים שבזמן הזה שאנו דרין בין האומות ששוללין והורגין, אפילו אם לא באו אלא על

עסקי ממון, מחללין עליהם את השבת, לפי שאם לא יניחנו הישראל לשלול ולבוז יהרגנו,

וחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ויש לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג, והרי זה

עסק נפשות).

וראה גם לקמן סי' תקיד ס"א (אסור

לכבות דליקה ביום טוב אפילו רואה ביתו שנשרף, אלא אם כן יש שם חשש סכנת נפשות, שאז

מותר לכבות אפילו בשבת כמ"ש בסי' של"ד עיי"ש). לעיל סי' שכט ס"א

(אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שמא תעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה ... מוטב

לכבות).

[1343] תרומת

הדשן שם (אמנם נראה דיש לתת לב לפי הענין, לפי ראות עיני חכמי העיר, כגון אם יש

שופטים ושלטונים בעיר מבטיחים להציל את ישראל וכה"ג, אם נראה שאין סכנה כלל, לא

יחללו את השבת כלל). רמ"א שם (ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי

שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות. אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות. וכן נוהגין).

וכן הוא לעיל סי' שכט ס"ז (ויש

לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג, והרי זה עסק נפשות. ומכל מקום הכל לפי הענין).

[1344] תרומת

הדשן פסקים סי' ס (מחמת הדליקה אשר יצאה בשבת בעירכם וחפרתם גומות והשויתם גומות

וטחתם אבנים ועפר יחד כמו בנין, נראה לא"א יצ"ו שאיסור גמור הוא ז[ה]

מכמה טעמים, דהא על עסקי ממון הוא. ולא דמי להא דכתב אור זרוע פ' מי שהוציא דבזמן

הזה שאנו דרים בין הנכרים מותר לכבות הדליקה, דדמי לעיר הסמוכה לספר, כאשר המה

שוללים וחוטפים, היינו דוקא לכבות הדליקה, משום דעיקר החטיפה והשלילה אשר בא

בעבורה סכנת נפשות, אותה חטיפה בא מחמת הדליקה, וכשמכבה הדליקה אינם יכולים לחטוף

עוד. אבל אותם שלא כבו הדליקה, וחפרו והשוו הגומות לא תקנו בזה שום דבר, והסכנה

במקומה עומדת ... ותו דאיכא למימר דדוקא דליקה התיר האור זרוע, שהיא מלאכה שאינה

צריכה לגופה ... אבל חפירה ובנין דהוו מלאכה דאורייתא, איכא למימר דלא הותרה בשביל

חשש סכנה). רמ"א שם (ודוקא לכבות הדליקה, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש

סכנה אם לא יכבה, אבל אסור לחלל שבת כדי להציל ממון). לבוש סכ"ו (אבל כדי

להציל ממונו, ודאי אסור לחלל שבת, אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה).

והיינו שהתירו רק (א) מלאכה שאינה

צריכה לגופה (ב) רק בשביל חשש סכנה, אבל לא התירו: (א) מלאכה שאינה צריכה לגופה

לצורך הצלת ממון. (ב) אף בחשש סכנה, לא התירו מלאכה דאורייתא.

וכמו בחשש היזק הגוף, לקמן סכ"ט

(מותר לכבותה, שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו ... איסור של תורה לא הותר לעולם אלא במקום פיקוח נפש בלבד).

[1345] קאי

גם אדלעיל, שגם באיסור תחומן הקל לא התירו אלא אם "יש חשש סכנה", ולא

"משום הצלת ממונו", כמבואר בתרומת הדשן שם (מחמת הרכיבה חוץ לתחום, נראה

לאדוני אבי אם היה סכנת נפשות בדבר, אינם צריכין שום כפרה).

ואף שהוא איסור קל "שעיקרו

מדברי סופרים", כדלקמן סי' תקטו סי"ג (שאיסור תחומין הוא קל, שאינו נתקן

בשביל סייג לאיסור של תורה, לפיכך הקילו בו). מכל מקום לא הקילו בו במקום הצלת

ממונו.

ורק לענין איסור מוקצה, הובא לעיל

ס"ב ( שלא גזרו כלל על טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה ... אבל יש אוסרים טלטול מוקצה ואפילו במקום הפסד מרובה ואי

אפשר להציל בענין אחר. וכן עיקר).

[1346] קאי גם על שלפניו, שגם

באיסור תחומין הקל, אם עבר וחילל צריך כפרה, כמבואר בתרומת הדשן שם (כן כתב

רא"ם על האשה שיצאה חוץ לתחום וז"ל, אשה שיצאה חוץ לתחום, תחומין דרבנן,

ותתענה), ובמ"א סקל"ג (צריך להתענות, אפילו בתחומין דרבנן).

[1347] תרומת הדשן שם (יצטרכו

להתענות ארבעים יום, תוך זמן, כמו מי' מאייר עד ראש השנה ... כמו שכתוב בתשובת

מהר"ם ז"ל ... כתב רא"ם על האשה שיצאה חוץ לתחום וז"ל, אשה

שיצאה חוץ לתחום, תחומין דרבנן, ותתענה ארבעים יום, אך לא רצופין, רק ה"ב בכל

שבוע עד שישלימו ארבעים יום. וזה השיעור עלה ממש לזמן אשר כתב מהר"ם מעשרה

דאייר עד ראש השנה). רמ"א סכ"ו (ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום,

שני וחמישי). לבוש סכ"ו (והכפרה הסכימו האחרונים שיתענה ארבעים יום, אף על פי

שאינם רצופים, אלא שני וחמישי).

ומה שדחו אותם ליום שני וחמישי, כי

הם ימי תענית, כמבואר בשו"ע סי' תקפ ס"ג (יש מי שאומר שגזרו שיהיו

מתענין בכל שני וחמישי על חורבן הבית).

[1348] תרומת

הדשן שם (ושלא לאכול בשר ולשתות יין, כמו שכתוב בתשובת מהר"ם ז"ל).

רמ"א שם (ולא ישתה יין ולא יאכל בשר). ט"ז ס"ק כ (נראה דלילה שאחר

התענית קאמר, כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט' באב, סי' תקנ"ח, שכתב שם מפני

אבלו של יום). והוא ברמ"א שם ס"א (בלילה אסור מפני אבילות של יום).

ובמ"א שם ס"ק ג (דכמה מיני תענית של תשובה אשכחן דאין לאכול במוצאי

תענית בשר ויין (מהרי"ל)). והוא בשו"ת מהרי"ל סי' קכה (וכמה מיני

תעניות של תשובה אשכחן דאין לאכול במוצאי תענית בשר ויין).

וכן הוא ברמ"א יו"ד סי'

קפה ס"ד (ובליל התענית אסור ביין ובשר), ונתבאר לקמן שם ס"ק יא (היינו

לילה שאחר התענית (מנחת יעקב)).

[1349] תרומת

הדשן שם בשם מהר"ם מרוטנבורג (לתת צדקה כל איש אשר חלל, שיעור חטאת בדנקא,

ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשיטין). רמ"א שם (ויתן במקום חטאת

י"ח פשיטים לצדקה).

[1350] מ"א ס"ק לג (איתא

בשבת דף י"ב, באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת, וכתבה בפינקס שלכשיבנה בית

המקדש יביאנה).

[1351] שו"ת

מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) סי' תלא, ותשב"ץ קטן סי' סח ( אם

אדם חילל שבת בשוגג ... בזמן שבית המקדש קיים היה חייב חטאת, וחטאת אם קנה בת דנקא

יצא ידי חובתו ... אמנם עיקר מצותו בסלע, כדאיתא בכריתות). והוא האמור בגמרא שם י,

ב (דכבש בן שנה בסלע), ובתוס' שם ד"ה מכלל (וקשה שהרי [אמרינן] בחטאת בת דנקא

... ויש לומר הא דקאמר כבש בסלע, רגילות הוא שקונהו בסלע למצוה מן המובחר ... חטאת

דאורייתא אין לה שיעור ... מצוה לכתחלה בסלע). ונתבאר ב אגרות קודש

ח"ב אגרת קצט.

[1352] ראה

שו"ע ורמ"א שם ס"א, וט"ז וש"ך סק"א. ובפסקי הסידור דיני

פדיון הבן ( וחמש סלעים הם משקל שמונה לוט כסף נקי (שקורין פיי"ן

זילב"ר) במשקל הקיסר דמדינתנו ), והיינו ש כל לוט הוא לערך 12.8 גרם , 8 לוט – 102.4,

וכל סלע – 20.48 גרם.

וראה שיעורי תורה ע' רפז (אשר 8 לוט הם 100 גרם , וכל סלע – 20 גרם) .

שיעורי הלכה למעשה ע' טז הערה 6.

[1353] בנוסף להאמור לעיל, שבמקום

חטאת יתן לצדקה שווי סלע של תורה, שהם יח פשוטים.

יוסיף ויתן לצדקה יב פשוטים לפדיית

כל תענית.

[1354] תרומת

הדשן שם בשם מהר"ם מרוטנבורג (ואם ירצה אדם לפדות מקצת התעניות, יתן עבור כל

יום י"ב פשיטין, כאשר כתב מור"ם גם כן בתשובה דלעיל ... ואם ירצה לפדות

התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה). רמ"א שם (ואם ירצה לפדות

התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה).

וכן הוא באגרת התשובה פ"ג

(וכמו שכתבו הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י ג"פ וכו').

והיינו כמבואר במ"א ס"ק

לד (ובלבוש סי' תקס"ח כתב שהם כמו גדול וחצי פולניש ... כל פשוט הוי גדול

וחצי פולניש). והוא בלבוש שם ס"ב (ושיערו ליתן י"ב פשיטים ... שהם כמו

גדול וחצי פולנש). ובאגרות קודש שם (וכתב על זה במגן אברהם בשם הלבוש, שכל פשיט

הוא כמו גדול וחצי פולניש. ועל פי ערך זה, י"ב פשיטים הם י"ח גדולי

פולניש, כמ"ש רבנו באגרת התשובה).

והטעם שקבעו שיעור זה, נתבאר באגרות

קודש שם.

[1355] ברמ"א

שם סיים (ועיין בטור יו"ד מהלכות נדה סימן קפ"ה). והוא האמור ברמ"א

שם (ואם לא יוכל להתענות, יפדה כל יום בממון, שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו, כי

עשיר יתן יותר קצת מעני). ולקמן שם ס"ק יב (ולעני, עיין או"ח סימן

של"ד). והיינו שהעני יתן י"ב פשוטים, והעשיר יתן יותר.

וכן הוא באגרת התשובה שם (והעשיר

יוסף לפי עשרו וכו', כמ"ש המ"א הלכות תענית). והוא במ"א סי' תקסח

ס"ק יב (ונראה לי דהעשיר יתן לפי עשרו, דהטעם, ששקול צער הממון נגד צער

התענית, ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני).

[1356] תרומת

הדשן שם (ואשר נסתפקת אם יש לדחות התעניות עד לימי החורף, נראה לאדוני אבי פשיטא

דהיתר הוא לדחות, דאפילו אם היה נדור ובא להתענות היה יכול לדחות). מ"א כאן

ס"ק לג (ויכול לדחותה לימות החורף, כמ"ש סי' תקס"ח), והוא כאמור

בשו"ע שם ס"ג (מי שנדר להתענות כך תעניות, יכול לדחותם עד ימי החורף).

וראה מה שדן בזה במ"א שם ס"ק יג.

וכן הוא באגרת התשובה פ"ג

(ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף).

[1357] אור

זרוע שם (כך נראה בעיני הלכה למעשה, שאפילו אם רוצים להתענות על ככה, מוחים בידם

שלא להתענות, כדי שלא ימנעו פעם שני' מלכבות). הובא בד"מ אות ז.

[1358] רש"י

מב, א ד"ה גחלת של מתכת (דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן אסורה), ודף

קלד, א ד"ה בגחלת (גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי, דאינו נעשה פחם). רמב"ם

פי"ב ה"ב (המכבה גחלת של מתכת פטור). לבוש סכ"ז (הגחלת של מתכת,

דלא שייך בה כיבוי דאורייתא, דאין כיבוי אלא בדבר הנשרף, אלא מדרבנן אסור לכבותה).

מ"א ס"ק לה (בשל מתכת ליכא כבוי, דאינו שורף).

וכן הוא לקמן סי' תקי ס"ח (שאין

שייך כיבוי במתכת, שאף אם לא יכבנו לא ישרף ולא יעשה פחם, ואף בשבת אין איסור

לכבותו אלא מדברי סופרים).

ואף שמלאכת מבעיר היא גם במתכת,

כדלקמן סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ב (עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון

העצים, אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת גבי

חימום ברזל באוּר, עיין שם במגיד משנה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו'). והוא

האמור ברמב"ם שם ה"א (המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר

וחייב), ובמ"מ שם (שהוא עצמו נעשה אוּר ושורף ... וכבר הזכירו גחלת של מתכת

בלשון אש גמור, וזה נראה ברור).

מכל מקום נתבאר ברמב"ם שם

ה"ב (המכבה גחלת של מתכת פטור).

ואולי טעם החילוק בינם, כי במשכן

היתה מלאכת הבערה לריבוי האש בלבד (כדי לבשל בו הסממנים, ולא כדי לכלות העצים),

שזה שייך גם במתכת. משא"כ מלאכת כיבוי היתה במשכן רק כדי שהעץ לא ישרף. וזה

לא שייך במתכת, שאינו נשרף.

וראה לעיל סי' שיח ס"ז (שיש בזה

משום מבשל), ושם נסמן (הערה נו).

[1359] שמואל

מב, א (מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים), ופרש"י (היכא

דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות). טור ושו"ע סכ"ז (גחלת המונחת במקום

שרבים ניזוקים בה, יכול לכבותה ... של מתכת). לבוש סכ"ז (מדרבנן אסור לכבותה,

ובמקום הזיקא דרבים לא גזרו).

וכן הוא לעיל סי' שח סכ"ח

(שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו על מוקצה, ואפילו על איסור טלטול בכרמלית), ושם

נסמן (הערה ריט).

ולענין היזק הגוף של יחיד, ראה לעיל

סי' שטז סי"ז (התירו חכמים לגמרי מפני חשש היזק הגוף), ושם נסמן (הערה צג).

[1360] רש"י

שם ד"ה אבל לא של עץ (דאיסורא דאורייתא היא וחייב סקילה). ובזבחים צב, א ד"ה

אבל לא של עץ (דבת כיבוי הוא, ואיסורא דאורייתא הוא).

[1361] גמרא

שם (אמר שמואל ... אבל לא גחלת של עץ ... במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי

יהודה). וכדלעיל סי' רעח ס"ג (יש חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין

צריכה לגופה חייב עליה מן התורה), ושם נסמן (הערה כג). רמב"ם פי"ב

ה"ב (ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים),

משא"כ של עץ אסור. שו"ע סכ"ז (והרמב"ם אוסר בשל עץ). לבוש סכ"ז

(אבל בשל עץ שיש בכיבויה איסור דאורייתא, אסור לכבות אפילו במקום הזיקא דרבים).

[1362] וכן

הוא לעיל סי' שטז סי"ז (להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ואין

מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף, אלא בשביל סכנת נפשות), ושם

נסמן (הערה צה), וסכ"ב (מותר להורגם להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה

אינה אסורה אלא מדברי סופרים, לפי שבמקום היזק הגוף לא גזרו ... ולהאומרים שאפילו

מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, לא התירו ... אלא במיני חיה ורמש שיש

בנשיכתם ספק נפשות ... שאין מחללים שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף).

[1363]

גמרא שם (אי סלקא דעתך סבר לה כרבי שמעון, אפילו של עץ נמי), ופרש"י (דהא

לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה). טור ושו"ע שם (גחלת המונחת

במקום שרבים ניזוקים בה, יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ).

ט"ז סוף ס"ק כא (ודעה קמייתא, שהיא דעת הטור, פוסק כרבי שמעון דמלאכה שאינה

צריכה לגופה אין בו אלא איסור דרבנן, ובמקום הזיקא לא גזרו). מ"א ס"ק לה

(דכיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקום הזיקא לא גזרו).

[1364] מ"א

שם (אבל במקום הזיקא דממונא אסור).

וכדלעיל סכ"ח ( ומכל

מקום לא הקילו אלא בכיבוי הדליקה, שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש חשש סכנה אם

לא יכבה. אבל משום הצלת ממונו אסור לחלל שבת, אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה,

ואפילו בדבר שעיקרו מדברי סופרים) .

[1365] כדלעיל

סי' רעח, שבתחלה כתב בסתם בס"א (שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה

לגופה), ורק אחר כך מביא בס"ג (יש חולקים על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאינה

צריכה לגופה חייב עליה מן התורה). וכן הוא לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ב

ד"ה אבל בלא (דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור). סי' שטז סוף

סכ"ב (והעיקר כסברא הראשונה). וראה מראי מקומות וציונים.

[1366] וכן

הוא לעיל סי' שטז סוף סכ"ב (ומכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו באיסור

של תורה, במקום שאפשר).