רסט דין הקידוש בבית הכנסת

רסט דין הקידוש בבית הכנסת

ובו ד' סעיפים

להוציא האורחים שבבית הכנסת

א חכמים¹²⁴

הראשונים תקנו לקדש על היין בבית הכנסת, כדי להוציא את האורחים ¹²⁵ , שאין להם יין¹²⁶,

השובתים בחדרים הסמוכים לבית הכנסת ואוכלים שם מיד אחר קידוש זה ¹²⁷ , שהרי קידוש זה להם הוא במקום סעודה, שבשעה שהשליח

ציבור היה אומר קידוש זה, היו האורחים כבר בחדריהם ושומעים משם את הקידוש ויוצאין

בו ¹²⁸ .

אבל הצבור

אינן יוצאים בו, אף אם נתכוונו לצאת, כיון שאין שומעין אותו במקום סעודה ¹²⁹ :

ב ואף עכשיו שאין לנו אורחים השובתים אצל בית הכנסת להוציאם

ידי חובתם, אעפ"כ נוהגים לקדש בבית הכנסת על היין, לפי שתקנת חכמים לא בטלה ¹³⁰ , אף על פי שבטל הטעם שבגללו תקנו ¹³¹ . כמו ברכה מעין ז' שאומרים אף בזמן הזה שבתי כנסיות

שלנו הם בישוב ¹³² , כמו

שנתבאר בסי' רס"ח ¹³³ .

ואף שיש

חולקים ומערערים על מנהג זה שנהגו לקדש בבית הכנסת עכשיו שאין אורחים ¹³⁴ , וכן נתפשט המנהג במדינות הרבה שלא לקדש בבית הכנסת ¹³⁵ . מכל מקום במדינות אלו שנהגו בו אין לבטל המנהג ¹³⁶ , כי העיקר כסברא הראשונה¹³⁷.

ויש מגדולי

הדור שהיה נוהג לקנות מהקהל מצות היין של קידוש זה, שיתננו הוא משלו ולא אחר ¹³⁸ . וכן נוהגים עכשיו במקצת מדינות, לקנותו בדמים יקרים ¹³⁹ (ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו ¹⁴⁰ ):

יטעים לקטן שהגיע לחנוך

ג המקדש¹⁴¹

בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה, ואסור לטעום כלום

קודם קידוש ¹⁴² .

אלא כיצד

יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה ¹⁴³ , יטעים מהכוס לקטן ¹⁴⁴ שהגיע

לחינוך, והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו, ונמצא שלא בירך לבטלה ¹⁴⁵ .

שמותר

להאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום, ואסור לענותו. שלא אסרו

להאכילו איסור בידים ¹⁴⁶ , אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה,

אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו, אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי

מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה ¹⁴⁷ .

ואם אין קטן

בבית הכנסת יטעום המקדש עצמו, או אדם אחר ¹⁴⁸ . וישתה

כשיעור שחייבים לברך אחריו ברכה אחרונה, דהיינו רביעית, שיש אומרים שיוצא בזה ידי

קידוש במקום סעודה ¹⁴⁹ כמו שיתבאר בסי' רע"ג ¹⁵⁰ . ולכן יהא בדעתו לצאת ידי חובתו בקידוש זה, שאם לא

כן אסור לטעום קודם קידוש¹⁵¹.

ואעפ"כ

יכול הוא לחזור ולקדש בביתו כדי להוציא את אשתו ¹⁵² ובניו ובני ביתו ¹⁵³ , אם אינם יודעים לקדש בעצמן ¹⁵⁴ , כמו שיתבאר שם ¹⁵⁵ :

עמידת השומעים

ד נהגו לעמוד בשעה שהש"ץ מקדש בבית הכנסת, ואמרו

הראשונים שזה מועיל לעייפות הברכיים ¹⁵⁶ :

[123] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן

זה:

(א)

להוציא האורחים שבבית הכנסת (ס"א-ב).

(ב)

יטעים לקטן שהגיע לחנוך (ס"ג).

(ג)

עמידת השומעים (ס"ד).

[124] גמרא פסחים קא, א (למה לי לקדושי בבי

כנישתא, לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא). רמב"ם

פכ"ט ה"ח (ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם).

טור ושו"ע (נוהגין לקדש בבית הכנסת ... בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא,

להוציאם ידי חובתם).

וכן הוא לקמן סי' תפז ס"ז (שתקנו לקדש בבית הכנסת, בימיהם

שהיו מצוים אורחים לשבות בבית הכנסת ולאכול שם סעודתם).

וכן תקנו לענין הבדלה, כדלקמן סי' רצה ס"ד ( נוהגים

שהש"ץ מבדיל בבית הכנסת על היין, כדי להוציא מי שאין לו יין בביתו להבדיל

עליו).

אלא שההבדלה אינה צריכה להיות במקום

סעודה, ולכן

יכולים כולם לצאת בשמיעת ההבדלה בבית הכנסת. משא"כ קידוש שצריך להיות במקום

סעודה, אין הצבור יוצאים בו.

[125] משא"כ בליל פסח שחל

בשבת, שיש להם יין, כדלקמן סי' תפז ס"ז (נוהגין שאין השליח צבור מקדש בבית הכנסת

בליל פסח, אף במקומות שנוהגין לקדש שם בכל ליל יום טוב ושבת כדי להוציא את מי שאין

לו יין בביתו לקדש עליו, מכל מקום בליל פסח אין צריך לזה, שאין עני בישראל שאין לו

ארבע כוסות בלילה זה).

[126] תוס' שם ד"ה דאכלו ושתו (בתי

כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ... יש לומר דלאו דוקא בבי כנישתא, אלא

חדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת קרי בי כנישתא, ומשם היו שומעים הקידוש). מ"א

סק"ב (היינו בבית הסמוך לבית הכנסת).

וכן הוא לקמן סי' שמג ס"ו (שלפעמים

יש אורחים השובתים ואוכלים בחדרי בית הכנסת, ושומעים הקידוש משם). וראה הערות וביאורים (ירות"ו)

ח"ז ע' קס.

[127] כדלקמן סי' רעג ס"י ( אם

קידש בתוך ביתו, ושמע שכנו הקידוש ממנו כשהוא בתוך בית שלו, ושלחנו ערוך לפניו

לאכול מיד באותו מקום, יוצא בו ידי חובתו, שהרי הוא שומע במקום סעודתו. ואע"פ

שהמקדש הוא במקום אחר, אין בכך כלום) .

וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' קנט.

[128] גמרא שם (בני אדם שקידשו בבית הכנסת ...

שמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו ... ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא

במקום סעודה). טור ושו"ע (דאין קידוש אלא במקום סעודה).

וכן הוא לקמן סי' רעג ס"א ( אין קידוש אלא במקום

סעודה, שאם קידש בבית זה ואכל בבית אחר, בין שהיה דעתו מתחלה לאכול בבית האחר, בין

שקידש על דעת לאכול בבית זה ואחר כך נמלך לאכול בבית אחר, לא יצא ידי חובתו בקידוש

הראשון, וצריך לחזור ולקדש קודם שיאכל בבית האחר). סי' תפז ס"ז (אין לקדש עליו בבית

הכנסת כדי להוציאם ידי חובתם, שהרי הם אינם יוצאים בקידוש זה, כיון שאינו במקום

סעודתם, וצריכים הם לחזור ולקדש בביתם על הפת).

[129] שו"ת הרמב"ם פאר הדור סי'

קמח (שתקנו בקידוש בית הכנסת, ועם היות מפני האורחים, וחייבו כן בכל בתי כנסיות,

ואפילו אין שם אורחים). שו"ת הרשב"א ח"א סי' לז (דבר זה בעיקר

קדושא דבבי כנישתא, מחלוקת ישנה היא בין אבות עולם ז"ל, ורבינו האיי ורבינו

יצחק אבן ג[יא]ת ז"ל מן האוסרין בדליכא אורחין, ורב נטרונאי מן המתירין, ועמו

חבל נביאים, וכבר פשטה הוראה כמותם ... דמעיקרא תקנו לקדש בבית הכנסת, ועיקרה של

תקנה משום אורחין הות, ומשום זימנין דאיכא אורחין תקנו לקדש בין איכא בין ליכא),

וסי' שכג (וכך אמר רב נטרונאי גאון ז"ל מקדשין ומבדילין בבית הכנסת אף על פי

שאין שם אורחין ... משום דזימנין דאיכא אורחין תקנו לקדש בין איכא אורחין בין ליכא

אורחין). ר"ן פסחים כ, רע"א (עכשיו אף על גב דלא אכלי אורחין בבי כנישתא,

ונקטינן דאין קדוש אלא במקום סעודה, אפילו הכי נקטינן לקדושי בבי כנישתא, דכיון

דמעיקרא אתקון משום אורחים, אמרינן ליה שתקנות חכמים קבועות הן). שו"ע (ועכשיו

אף על גב דלא אכלי אורחים בבי כנישתא, לא בטלה התקנה).

וכן הוא לקמן סי' רעג סי"א (שבזמן הזה שאין לנו

אורחים השובתים אצל בית הכנסת, אין השליח ציבור מתכוין כלל להוציא שום אדם בקידוש

זה, ואינו מקדש אלא מחמת המנהג). סי' רחצ סי"ז (עכשיו שאין לנו אורחים בבית

הכנסת). סי'

תפז ס"ז (ואין מקדשין בבית הכנסת בכל ליל יום טוב ושבת אלא שלא לבטל תקנת

קדמונים).

[130] עדויות פ"א מ"ה (שאין בית

דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין). ביצה ה, א (כל

דבר שבמנין, צריך מנין אחר להתירו). סנהדרין נט, ב (כנ"ל). רמב"ם הל' ממרים

פ"ב ה"ב (בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל

ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה

הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול, עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין).

[131] שו"ת הרמב"ם שם (וכמו שאמרו

באיחור ערבית ליל שבת מפני המאחרין לבא, וצריך לנהוג כך תמיד, ואפילו אין שם מי

שלא בא. וכמו כל דבר הנתקן מפני סיבה, לאו דוקא עד שתזדמן הסיבה אשר בעבורה נתקן,

אלא צריך לנהוג כך תמיד, בין אם תהיה הסיבה או לאו). שו"ת הרשב"א שם (דמיא

לברכה מעין שבע שהיא תקנה קבועה בכל מקום, ואף על גב דעיקר תקנתא כי אתקין משום עם

שבשדות דמתאחרי איתקין, ואפילו הכין בדידן דבתי כנסיות דידן בעיר, ואפילו כולי

צבורא איתנהו בבי כנשתא, אפילו הכי אמרינן מעין שבע). ר"ן שם (כדאשכחינן

במעין שבע דמערב שבת, דאתקון משום עם שבשדות הבאים באחרונה, ואפילו היכא דליתא

לההיא טעמא, כגון דאיתנהו כולהו בבי כנישתא, אמרינן ליה דכיון דאתקן אתקן).

[132] סעיף טו ( שעכשיו שבתי כנסיות

שלנו בישוב לא שייך כלל טעם זה, אלא שתקנת חכמים לא בטלה, אע"פ שבטל הטעם

שבגללו תקנו ),

ושם נסמן (הערה 96 ).

[133] עתים סוס"י קמ ( ואמר

מר רב האיי, לקדושי שליח צבור על הכוס ... בדליכא אורחין ... כיון דקידוש במקום

סעודה היא, אי איכא אורחים דהתם אכלי סעודתן מקדש, ואי ליכא אורחים, ליזיל כל חד

וחד מבני מתא ולקדש במקום סעודתו. והא פליגא ארבוותא). שו"ת הרשב"א שם ( ורבינו האיי ורבינו יצחק אבן ג[יא]ת

ז"ל מן האוסרין בדליכא אורחין). ברכות מהר"ם (ואם איישר חילי

אבטליניה, שאם בימי חכמים היו עושין כן, היינו לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו

ונם בבי כנישתא, אבל עתה אינו כן). טור (וכיון דליכא אורחין, ראוי היה שלא לקדש,

ואי איישר חילי אבטליניה. וכן כתב רב האי שאם אין אורחין אין מקדשין בבית הכנסת).

וכן הוא לקמן סי' רעא סוף סכ"א (שבקידוש שבבית הכנסת אינו

מוציא שום אדם ידי חובתו, וגם יש חולקים ומערערים על קידוש זה, כמ"ש בסי'

רס"ט).

[134] ב"י (ובארץ ישראל נהגו שלא לקדש

בבית הכנסת, והוא הנכון). שו"ע (יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת, וכן

מנהג ארץ ישראל).

וראה גם לקמן סי' תפז ס"ז (במקומות שנוהגין לקדש שם בכל

ליל יום טוב ושבת).

[135] מ"א סק"ג (ואין לבטל המנהג

כי הרבה גאונים יסדוהו).

[136] שו"ת הרשב"א שם

( וכבר

פשטה הוראה כמותם).

[137] מהרי"ל הל' תפלה ע' תלט (מנהג

ריינוס שמקדשין ומבדילין על היין בבית הכנסת, והוא היה רגיל לקנות אותה המצוה לתת

אותו היין לבית הכנסת). אליה רבה (ובמהרי"ל דהיה נוהג לקנות יין לקידוש

והבדלה).

[138] מ"א ס"ק ג (וגם במדינתינו

נוהגין לקנותו בדמים המצוה, מי שיתן היין לבית הכנסת).

[139] שו"ת הרשב"א שם (אני מדומה

גם שמחזרין אחר יין, שכבר נתקנה תקנה ... שתקנה קבועה היא וצריכין לחזר עליה).

מ"א שם (ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו, כמ"ש הרשב"א).

[140] תוכן המשך הדברים בסעיף

שלפנינו:

הנוהגים

לקדש בבית הכנסת שאין בו אורחים, אף אחד אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, ואין

מקדשים בו אלא מחמת המנהג. ולכן אין המקדש יכול לטעום מהיין, לפני הקידוש שיוצא

בו.

וכדי

שברכת בורא פרי הגפן לא תהי' לבטלה, יש כמה אופנים:

(א)

שיטעים מהיין לקטן שיצא בברכתו, שאז אין ברכתו לבטלה. ואף שאף אחד אינו יוצא

בקידוש זה (ויתבאר לקמן הערות

142 - 143 ),

מכל מקום מותר להאכיל את הקטן קודם קידוש (ויתבאר לקמן הערה 146 ).

(ב)

שישתה בעצמו רביעית מהיין, ויצא בקידוש זה. ואחר כך יקדש שוב "בביתו, כדי

להוציא את אשתו ובניו ובני ביתו, אם אינם יודעים לקדש בעצמן" (ויתבאר לקמן

הערות 151 - 154 ).

(ג)

שיוציא בקידושו ובברכת בפה"ג את אחד מהקהל, שישתה רביעית מהכוס, ויכול

להוציאו בברכה, אף שהשומע יודע לקדש ולברך בעצמו (ויתבאר לקמן הערה 147 ).

[141] ברכות מהר"ם (ואותם בני אדם

שמקדשין בבית הכנסת, כמו שנוהגין בכל קהלות אשכנז, אין לו למקדש לטעום, דכיון שאין

קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש). הובא בהגהות מיימוניות פכ"ט

אות מ (והמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום, דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא

טועם קודם קידוש ... בהלכות ברכות של מהר"ם). שו"ת רשב"א שם (שאם

ידי קדוש לא יצא, אסור לשתות). רא"ש פסחים פ"י ס"ה (והמקדש כיון

שדעתו לקדש בביתו אין לו לשתות, כי אסור לו לטעום עד שיקדש). טור ושו"ע (ואין

למקדש לטעום מיין הקידוש ... דאין קידוש אלא במקום סעודה).

ואף שבשעה שהי' הש"ץ מוציא את

האורחים בקידוש (כדלעיל ס"א), הי' הש"ץ טועם מהכוס בעצמו, כדאמרינן

בפסחים קא, א (שמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו ... ור' יוחנן אמר אף ידי יין נמי

יצאו), ותוס' שם ד"ה ור' יוחנן (ומיירי ששתו בבית הכנסת), ונתפרש במ"א

סי' רעג ס"ק ח (וכן משמע בפסחים דף ק"א, שכתבו התוס' בד"ה

ור"י, ששתו בבית הכנסת, ואפילו הכי לא יצאו ידי קידוש).

התם התירו לו לשתות מהכוס, כדי להוציא

את האורחים ידי קידוש. וכדלקמן סי' רעא סכ"ד-ה (המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא

לוגמיו).

משא"כ עתה שאין לנו אורחים השובתים

בבית הכנסת (כדלעיל ס"ב), ואינו מקדש בבית הכנסת אלא כדי לקיים תקנת חכמים,

שוב לא התירו לו לטעום מהיין כשאינו יוצא בקידוש זה, וכדלקמן סי' רעא ס"ט (אסרו

חכמים לטעום כלום, אפילו מים, משהגיע זמן הקידוש עד שיקדש).

ויתירה מזו, שאחרי שנתקנה תקנה זו שלא

לטעום קודם הקידוש, אפילו מי שמקדש לאחרים אסור לו לשתות, כלקמן סי' רעג ס"ו

(יכול אדם לקדש לאחרים ... אינם יודעים לקדש בעצמם. וכשעדיין לא קידש לעצמו צריך

ליזהר שלא יטעום כלום מכוס של קידוש זה, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו).

[142] ב"י ד"ה והמקדש

(דכיון דאי לא הוו שתו קטנים הויא ברכה לבטלה ... כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה).

ובאמת יש טעם נוסף שצריך לטעום מהכוס,

כדאמרינן ב פסחים

קז, א (המקדש וטעם מלא לוגמא יצא, ואם לאו לא יצא). ו כדלקמן סי' רעא

סכ"ד (המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו).

אלא שכאן בכל אופן הקידוש אינו מועיל,

כיון שאינו במקום סעודה, וכדלקמן סי' רעג ס"א (אין קידוש אלא במקום סעודה,

שאם קידש בבית זה ואכל בבית אחר ... לא יצא ידי חובתו בקידוש הראשון).

וכדלקמן שם סי"א (מי שביתו סמוך

לבית הכנסת, ושמע הקידוש בתוך ביתו מהשליח ציבור שמקדש בבית הכנסת, אף על פי

שמתכוין לצאת בו, לא יצא, לפי שבזמן הזה שאין לנו אורחים השובתים אצל בית הכנסת

אין השליח ציבור מתכוין כלל להוציא שום אדם בקידוש זה, ואינו מקדש אלא מחמת המנהג).

וכדלקמן סי' רצה ס"ד (אם משקה ממנו

לתינוקות, אין שום אדם יכול לצאת ידי חובתו בהבדלה זו, כיון שלא שתה מהכוס אדם

שיוצא ידי חובתו בהבדלה זו).

ומה שמקדשים בבית הכנסת אינו אלא כדי לקיים תקנת

חכמים, כדלעיל ס"ב ( אעפ"כ נוהגים לקדש בבית הכנסת על

היין לפי שתקנת חכמים לא בטלה, אף על פי שבטל הטעם שבגללו תקנו) .

אמנם מכל מקום ברכת בורא פרי הגפן תהא לבטלה, ולכן צריך

להטעימו לקטן.

וראה גם לקמן הערות 143 ; 147 . מראי מקומות וציונים. הערות וביאורים

(ירות"ו) ח"ז ע' קסא. משולחן הארי ע' 65.

[143] הגהות מיימוניות שם (אבל יכולים להשקות

לקטנים). טור ושו"ע (אלא מטעימו לקטן).

ואף שנתבאר לקמן סי' רעא סכ"ה (והגאונים סוברים שאם לא

טעם המקדש עצמו כמלא לוגמיו לא יצא, אף על פי שטעמו המסובין).

היינו דוקא בקידוש שאדם יוצא בהם ידי חובתו, משא"כ כאן

דמיירי בקידוש שמקדש בבית הכנסת כדי לקיים תקנת חכמים, ושתיית הקטן היא רק כדי שלא

תהי' ברכת בפה"ג לבטלה (כדלעיל הערה הקודמת, ולקמן הערה 147 ), בזה סגי לדברי הכל בשתיית אחר, אפילו

אם הוא קטן.

ונתפרש לעיל סי' קצ ס"ד (אבל קידוש שבבית שאדם יוצא בו

ידי חובתו, יש אומרים ... שלא די במה שיטעים לתינוק, ולא אפילו שיטעים לגדול, אלא

המקדש בעצמו צריך לטעום כמלא לוגמיו, ואם לאו לא יצא). משא"כ בקידוש שבבית

הכנסת, שאין אדם יוצא בו ידי חובתו, ואין אנו זקוקים לשתיית הקטן אלא כדי

"שלא תהא ברכת בפה"ג לבטלה".

[144] רשב"א עירובין מ, ב ד"ה

ליתביה (ודוקא כשהגיע לחינוך, הא קודם שהגיע לחינוך אסור, דאין אדם מברך לבטלה).

הובא בשו"ת הר"ן סי' נב. ובמ"א ס"ק א (בתשו' הר"ן סי' [נ]"ב

בשם הרשב"א דאי יהיב לקטן כזה הוי ברכה לבטלה, דהא לא הגיע לחנכו בברכה).

וכן נתבאר לעיל סי' קצ ס"ד (צריך להטעים לתינוק גדול קצת

שהגיע לכלל חינוך ברכת הנהנין, כדי שיוכל לברך ברכת היין ולא תהא ברכתו לבטלה,

מפני שהתינוק שומעה ממנו ומברך ושותה, משא"כ אם יטעים לקטן שלא הגיע לחינוך,

יפסיד ברכת היין שלא יוכל לאמרה).

[אלא ששם מיירי בשאר ברכות הטעונות כוס, שבזה הובאה לעיל שם דעה

נוספת, דסגי בשתיית התינוק. ואינו נוגע לנידון דידן].

*

מסתימת הלשון כאן נראה דמיירי בקטן

שהגיע לחנוך, ואף אם הוא יודע לברך בעצמו .

וכן הוא לעיל סי' קצ ס"ד (להטעים

לתינוק גדול קצת שהגיע לכלל חינוך ברכת הנהנין, כדי שיוכל לברך ברכת היין ולא תהא

ברכתו לבטלה, מפני שהתינוק שומעה ממנו ומברך ושותה). ולא הזכיר התנאי שיהי' התינוק

דוקא כזה שעדיין אינו יודע לברך בעצמו.

ומ"ש לקמן בהמשך הסעיף "כדי

להוציא את אשתו ובניו ובני ביתו, אם אינם יודעים לקדש בעצמן", היינו כדי

להוציא אף את אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים.

ונתפרש יותר לקמן סי' רצו סי"ז (יכולים

לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני ביתם הקטנים שלא היו בבית הכנסת. אבל הגדולים שלא

היו בבית הכנסת, הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם, אין למי שיצא כבר ידי חובתו

להבדיל להם, אלא יבדילו בעצמם), ונתבאר שם (הערה 2155 ).

וכן הוא לקמן סי' רחצ ס"ז (אלא אם

כן נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים ... שהגיעו כבר לחינוך ברכות ... לברך בשביל

גדולים ... שאינם יודעים לברך בעצמן), ונתבאר שם (הערה 2279 ).

ובאמת יש כאן טעם נוסף שיכול להוציאו אפילו אם הוא יודע לברך

בעצמו, ואפילו אם הוא גדול (כדלקמן הערה 147 ).

[145] יבמות קיד, א (לא תאכלום

כי שקץ הם, לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים ... דלא ליספו ליה בידים).

והיינו אפילו לא הגיע לחנוך, וכדלקמן סי' שמג ס"ה ( לספות

לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום

ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים ).

[146] מ"א שם (דהא אפילו ביום הכיפורים

מצוה להאכילו ... ויש חילוק בין אכילת איסור, לאכילת היתר בזמן האסור, וכמ"ש

התוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב).

והיינו כמבואר בתוס' שם ד"ה אשתלי

(דהכא שהמאכל מותר, אלא שהשעה אסורה, אין שייך).

וכן הוא לעיל סי' קו ס"ג (קטנים שהגיעו לחינוך ... רשאי

ליתן להם לאכול קודם תפלת שחרית ואסור לענותם, כמו שיתבאר בסי' רס"ט

ושמ"ג לענין להאכילם קודם קידוש). לקמן סי' תעא ס"י ( ואע"פ

שאסור להאכיל הקטן בידים דברים האסורין, אפילו אינן אסורין אלא מדברי סופרים. מכל מקום

דברים שאינן אסורים מחמת עצמן אלא שהוא זמן איסור, כגון מצה בערב פסח, או לאכול קודם

קידוש, מותר להאכילם בידים אם הם צריכין לכך, כמו שמותר להאכילם בידים ביום הכיפורים,

ואין מענין אותם אפילו יכולין לסבול התענית) . סי' תעב סכ"ג (שמותר ליתן להם

לאכול קודם שישמעו הקידוש וההגדה כמו שנתבאר בסימן רס"ט ותע"א).

עוד דעה הובאה לקמן סי' שמג ס"ו-ז ( ויש אומרים שכל שהוא

לצרכו של תינוק, כגון אכילה ושתיה, לא גזרו בו חכמים כלל, ומותר להאכילו בידים כל

דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אם צריך לכך, אע"פ שהגיע לחינוך ... ויש

לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים אם הוא צריך לכך ... ואף אם אין התינוק

צריך לכך, אלא שהגדול צריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מדברי סופרים, אין

איסור לפי סברא זו ... לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש

שמקדשין בבית הכנסת ... כיון שאיסור הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו

צורך בטעימה זו

... ולכן מותר להאכילו קודם קידוש, אם הוא רוצה לאכול, וכן לשתות, ואסור לענותו).

והיא דעת שו"ת הרשב"א ח"א סי' צב (שמותר להאכיל

את הקטן איסור דרבנן ... ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן, אבל כל שיש בו צורך

לתינוק מאכילין אותו. ואפילו כל שיש בו צרכנו ולא לתינוק).

ולפום ריהטא הי' נראה שהן שתי דעות

החולקות זו על זו. ואם כן יוקשה לדעה הא', מהו הטעם שהתירו להטעים התינוק מהקידוש,

אף שהגיע לחנוך. וגם יוקשה לדעה הב', מהו הטעם שהתירו להאכיל הקטן ביום הכיפורים,

אף שהוא איסור דאורייתא.

אלא ודאי אין כאן מחלוקת בין שתי הסברות, כיון שאנו זקוקים

לשתי הסברות להתיר:

(א) אין לחוש כאן לאיסור מאכיל איסור בידים לתינוק, כיון שהוא

מאכל מותר, ורק השעה אסורה.

(ב) ואף שמיירי כאן בקטן שהגיע לחנוך, והרי חובת חנוך הוא אף

באכילת היתר בזמן האסור. מכל מקום " יש אומרים שכל שהוא לצרכו של תינוק,

כגון אכילה ושתיה, לא גזרו בו חכמים כלל ... אע"פ שהגיע לחינוך ... לפיכך

מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש שמקדשין בבית הכנסת ... כיון

שאיסור הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו צורך בטעימה זו ".

ונתבאר לקמן סי' תעא ס"י (הערה נו). וראה צ"צ

או"ח (הוספות) יד, ב. תהלה לדוד סי' שמג סק"ד. בדי השלחן סי' קמז

סק"ז. מראי מקומות וציונים. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 149. הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' קסה. הערות וביאורים תשפח ע' 57. תשצ ע' 66. דובר

שלום ע' קכב. שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' תכא .

[147] הגהות מנהגים ערבית של שבת אות לא (וכשאין

תינוק בבית הכנסת, נותן לטעום לגדולים בקידוש והבדלה). הובא במ"א ס"ק א.

אלא שיש חילוק גדול בין הקטן הטועם לבין הגדול הטועם, שהקטן

יכול לטעם מהכוס אף אם לא יצא ידי חובת קידוש, כיון שמותר להאכילו קודם הקידוש,

משא"כ הגדול אינו יכול לטעום מהכוס אלא אם כן יוצא ידי חובת קידוש, והמקדש

מוציאו הן בברכת הקידוש והן בברכת בפה"ג.

ואף שאין להוציא אחרים שיודעים לקדש בעצמם, כדלקמן סי' רעג

ס"ו (אין לו לקדש לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם).

מכל מקום הכא שאני, שבכל אופן הוא צריך לקדש ולברך בפה"ג,

מחמת תקנת הקידוש בבית הכנסת (כדלעיל הערות 142 - 143 . וכדלקמן סי' ערב הערה 576 ).

ואף שהוא עצמו אינו יוצא בקידוש זה, מכל מקום נחשב הוא קידוש

כדי להוציא אחרים שרוצים לצאת ממנו, כדלקמן סי' רעג ס"י ( ואפילו

לכתחלה יכול אדם לקדש בביתו כדי שישמעו שכניו ויצאו ידי חובתן, ואפילו אם הוא אינו

אוכל עדיין ואינו יוצא בקידוש זה, אלא שמקדש בשביל שכניו שאינן יודעים לקדש),

ונתבאר לקמן שם (הערה 699 ).

[148] מ"א שם (ונראה לי דבקידוש ישתה

כשיעור, וכמ"ש סי' רע"ג ס"ה). והיינו כמבואר בשו"ע שם (כתבו

הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו ... שתה כוס יין שחייב עליו ברכה,

יצא ידי קידוש במקום סעודה). ובמ"א שם ס"ק ח (פירוש ששתה רביעית שחייב

ברכה אחרונה).

והיינו אף שבקידוש סגי בכמלא לוגמיו, כדלקמן סי' רעא סכ"ד

(המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו ... והוא רובו של רביעית באדם בינוני).

מכל מקום, כדי לצאת ידי קידוש במקום סעודה צריך לשתות שיעור

רביעית.

וגם בלאו האי טעמא (שצריך לצאת בזה קידוש במקום סעודה) צריך

לשתות רביעית, מהטעם דלעיל סי' קצ ס"ו (אף על פי שטעימת כוס של ברכה די בכמלא

לוגמיו, בכוס של ברכת המזון טוב לשתות רביעית, לצאת מידי ספק ברכה אחרונה, שכמלא

לוגמיו באדם בינוני הוא רוב רביעית, שהוא יותר מכזית, ומכזית עד רביעית יש מסתפקים

אם צריך לברך ברכה אחרונה).

[149] סעיף ט (יש אומרים שאפילו שתה רביעית

יין מכוס הקידוש יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ולא הצריכו סעודה במקום קידוש

אלא כשלא שתה רביעית שלמה, אלא רוב רביעית. ויש לסמוך על דבריהם לעת הצורך, כגון

בקידוש שבבית הכנסת ... ישתה גדול רביעית שלמה ויתכוין לצאת ידי חובתו, כמו שנתבאר

בסימן רס"ט).

[150] מ"א שם ( ונראה לי שהמקדש יהיה בדעתו לצאת בביתו

בקידוש זה, דהא יש אומרים שיוצא בזה).

[151] ואף שלענין הבדלה נתבאר לקמן

סי' רצו סי"ז (ש"ץ המבדיל בבית הכנסת, אף שנתכוין לצאת ידי חובתו, וכן

אחרים ששמעו ונתכוונו לצאת ידי חובתם, יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני

ביתם), ולא הזכיר "את אשתו".

היינו מטעם שנתבאר לקמן שם סי"ט (שלא

יבדיל לנשים מי שאינו צריך להבדיל בשביל עצמו, שכבר יצא ידי חובתו ... שלפי סברא

הראשונה שהנשים פטורות מהבדלה הרי זה מברך לבטלה).

וכן לענין תקיעת שופר, נתבאר לקמן סי'

תקפח ס"ב (אנשים לא יברכו להן אם כבר יצאו ידי חובתם ואינן תוקעים רק בשביל

הנשים, לפי שהיא ברכה לבטלה, שהרי הנשים בעצמן אינן חייבות בברכה זו שיברך זה

להוציאן ידי חובתן בברכה זו).

משא"כ כאן בקידוש, שגם הנשים

חייבות בו, כדלקמן סי' רעא ס"ה (נשים חייבות בקידוש היום בשבת מן התורה), לכן

יכול הבעל לחזור ולקדש בביתו גם "כדי להוציא את אשתו" (שאינה יודעת לקדש

בעצמה).

[152] פסחים קא, א (למה ליה לקדושי בביתיה, כדי להוציא בניו ובני

ביתו).

ומה שכפלו וכתבו "בניו ובני

ביתו". כנראה הכוונה לכלול גם את הבנות, וכדלעיל (הערה הקודמת), שיכול לחזור

ולקדש גם בשביל האשה והבנות. משא"כ לקמן סי' רצו סי"ז לענין בהבדלה כתב

רק "להוציא בני ביתם", דהיינו בנים דוקא ולא בנות (ראה לקמן שם

הערה 2155 ).

*

ומיירי כאן בבניו ובני ביתו הגדולים,

שאז אינו יכול לחזור ולקדש בביתו אלא אם כן "אינם יודעים לקדש בעצמם".

משא"כ בקטנים וקטנות, יכול לחזור ולקדש בשבילם בכל אופן (כדלעיל הערה 144 ).

[153] מ"א שם (ואפילו הכי יכול לקדש

שנית בביתו, וכמ"ש סי' רע"ג ס"ד). והיינו כמבואר בשו"ע שם (יכול

אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם ... והוא שאינם יודעים).

[154] סעיף ו (כיון שהוא אינו

יוצא ידי חובתו בקידוש זה ... אין לו לקדש לאחרים לכתחלה אלא אם כן הם אינם יודעים

לקדש בעצמם).

[155] תשובות הגאונים שערי תשובה סי' קיא (וששאלתם

מתבעי ליה לאיניש למיקם בבי כנשתא עד דמקדש שליחא דציבורא, ועד דאמר מקדש השבת לא

ליתיב, משום דמעלי לברוכי). הלכות גדולות סו"ס כז (ומבעי ליה לאיניש למיקם

בבי שימשי עד דמקדש שליחא דציבורא על כסא דקידושא ואמר מקדש השבת, ולא ליתיב, משום

דמעלי לברוכי). כל בו סי' לה (ויש מקומות שנהגו לעמוד על רגליהם בשעה שמקדש החזן

בבית הכנסת, ואמרו ז"ל דמעלי לברכי, כלומר לעיפות הברכים). הובא בדרכי משה ס"ק

ב. רמ"א (ונהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבית הכנסת). באר היטב ס"ק ד (הטעם

בכל בו, דמעלי לעייפות הברכיים).