ערב על איזה יין מקדשין

ערב על איזה יין מקדשין

ובו י"ד סעיפים

הקריבהו נא לפחתך

א אין⁴⁹⁶

מקדשים על היין שריחו רע ⁴⁹⁷ , אע"פ שלא נשתנה לחמיצות כלל, אלא ריחו וטעמו

יין, שמברכים עליו בורא פרי הגפן, רק שמסריח קצת מחמת שהיה בכלי מאוס ⁴⁹⁸ , אף על פי כן הקריבהו נא לפחתך⁴⁹⁹

הירצך או הישא פניך ⁵⁰⁰ .

וכן אין

מקדשין על היין שנתגלה ⁵⁰¹ , אף על פי שעכשיו אין נזהרים בגילוי, לפי שאין נחשים

מצויים בינינו⁵⁰²,

אף על פי כן הקריבהו נא לפחתך וגו' ⁵⁰³ .

ומכל מקום

אם לא עמד מגולה אלא שעה מועטת אין להקפיד כל כך, בפרט במדינות אלו שאין היין מצוי

כל כך, לפי שגם הפחות והסגנים אין מקפידים על כך בדיעבד, אלא אם כן נמר ריחו וטעמו ⁵⁰⁴ :

ב יין מגתו מקדשין עליו ⁵⁰⁵ , וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום ⁵⁰⁶ . ומכל מקום מצוה מן המובחר ביין ישן ⁵⁰⁷ , שהוא משובח יותר:

ג מקדשים על יין שבפי חבית, אע"פ שיש בו קמחין ⁵⁰⁸ . ובלבד שיסננו תחלה להעביר הקמחין ⁵⁰⁹ אם אפשר לו ⁵¹⁰ . ומכל מקום אם יש עליו קרום לבן אין מקדשים עליו,

לפי שמן הסתם כבר פג בו טעמו ונעשה חומץ ⁵¹¹ .

ויין שטעמו

חומץ אע"פ שריחו יין אין מקדשים עליו, ואפילו בורא פרי הגפן אין מברכים עליו

כמו שנתבאר בסי' ר"ד ⁵¹² . אבל אם ידוע שטעמו יין, אע"פ שריחו חומץ,

מברכים עליו בורא פרי הגפן ומקדשים עליו, שהכל הולך אחר הטעם ⁵¹³ .

ומכל מקום

מצוה מן המובחר לברור יין טוב לקדש עליו ⁵¹⁴ , ולא ליקח

אפילו מסתם יין שבמרתף ⁵¹⁵ , כי שמא יהיה ריחו חומץ:

ד יין לבן מקדשים עליו ⁵¹⁶ , כמו שיתבאר בסי' תע"ב ⁵¹⁷ :

ה ומקדשים על יין שבשולי החבית, אף על פי שיש בו שמרים ⁵¹⁸ , ועל יין שחור, ועל יין מתוק⁵¹⁹.

[(]ומכל

מקום מצוה מן המובחר לברור היין המשובח ביותר לקדש עליו ⁵²⁰ ):

יין

חי ומזוג

ו יין חי, אפילו אם הוא חזק כל כך שראוי להמזג בשלשה

חלקים מים וחלק אחד יין, מקדשים עליו אפילו בלא מזיגה כלל⁵²¹.

ומכל מקום

יותר טוב למזגו, ובלבד שיהא מזוג כראוי ⁵²² (עי' סי' ר"ד ⁵²³ ).

ויינות שלנו

שאינם חזקים, הם יותר טובים בלא מזיגה ⁵²⁴ :

ז יין צמוקים ⁵²⁵ , דהיינו שכותשים ענבים יבשים ונותנים עליהם מים

ושורים אותם בהם ג' ימים ותוסס ונעשה יין ⁵²⁶ , מקדשים עליו, בין שנכמשו בעודם בגפניהם, בין

שנצטמקו ונתייבשו בחמה או על ידי תולדת האור ⁵²⁷ .

והוא שיוצא

מהם קצת לחלוחית בלא שרייה כשמעצרים אותם ⁵²⁸ (שאותו הלחלוחית הוא שנכנס במים על ידי שרייה,

ומהפכם ליין ⁵²⁹ ). אבל אם אינו יוצא מהם שום לחלוחית, אף אם ידרכום

ברגל או יעצרום בקורה, אלא על ידי שרייה בלבד, אין מקדשים עליו, ואפילו בורא פרי

הגפן אין מברכים עליו ⁵³⁰ :

ח שמרי יין ⁵³¹ או חרצנים ⁵³² שנתן עליהם מים ונעשה יין, מקדשים עליו, אם ראוי

לברך עליו בורא פרי הגפן, כמו שנתבאר בסי' ר"ד ⁵³³ :

ט יש אומרים שאין מקדשים על יין מבושל ⁵³⁴ , ועל יין שיש בו דבש ⁵³⁵ , שאין מקדשים אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח ⁵³⁶ . ויש אומרים ⁵³⁷ שלא מיעטו אלא יין שאינו ראוי לנסך מפני גריעות שבו,

כגון מגולה ושריחו רע⁵³⁸,

אבל המבושל אין פסולו למזבח אלא מפני שנשתנה מברייתו, אבל לא נשתנה לגריעות, אלא

לעילוי⁵³⁹,

כמ"ש בסי' ר"ד ⁵⁴⁰ , לפיכך מקדשים עליו. ואין צריך לומר יין שיש בו דבש⁵⁴¹,

שאין פיסולו למזבח מחמת עצמו אלא מחמת הדבש ⁵⁴² , שנאמר ⁵⁴³ כי כל שאור וכל דבש וגו'. וכן עיקר. וכן נוהגים לקדש

עליהם אפילו יש לו יין אחר, אלא שאינו טוב כמותם ⁵⁴⁴ :

חמר

מדינה ופת

י מדינה⁵⁴⁵ או

עיר שרוב יינם שכר ⁵⁴⁶ או שאר משקים ⁵⁴⁷ , דהיינו שדרך רוב אנשי העיר לקבוע סעודותיהם על השכר

או שאר משקים ⁵⁴⁸ , כמו שהוא

דרך לקבוע על היין במקום שהיין מצוי, הרי משקין אלו בעיר זו כמו יין, ונקראים שם

חמר מדינה לענין כל הדברים הטעונים כוס ⁵⁴⁹ .

וכל שאין

יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך יום ⁵⁵⁰ , שאף שמצוי הרבה יין אצל החנוני ⁵⁵¹ , (א) מן הסתם אין דרך רוב אנשי עיר זו לקנות

יין תמיד מן החנווני, אלא קובעים רוב סעודותיהם על שאר משקים, והרי הם חמר מדינה.

ואף במקומות

שהיין גדל שם, ובשנה אחת לקה היין ואינו מצוי כל כך, ורוב העיר קובעים רוב

סעודותיהם בשנה ההיא על שאר משקים, הרי משקים אלו חמר מדינה בשנה ההיא ⁵⁵² .

ויש חולקין

על כל זה ⁵⁵³ ואומרים שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם כן רוב השנה ⁵⁵⁴ אין היין מצוי כלל בכל העיר, אפילו אצל החנוני. אבל

אם רוב השנה הוא מצוי אצל החנוני, אף שהוא ביוקר, אין שום משקה נקרא חמר מדינה

לענין כל הדברים הטעונים כוס (חוץ מברכת המזון, מטעם שנתבאר בסי' קפ"ב ⁵⁵⁵ ), אף בשעה שאין היין מצוי כלל בעיר.

ומנהג העולם

כסברא הראשונה⁵⁵⁶:

יא יש ⁵⁵⁷ אומרים ⁵⁵⁸ שלא הוזכר חמר מדינה אלא לענין הבדלה, וברכת המזון,

ושאר דברים הטעונים כוס⁵⁵⁹,

חוץ מקידוש שאין מקדשין לעולם אלא על היין, ולא על שאר משקים שהם חמר מדינה, אף אם

אי אפשר למצוא יין כלל בכל המדינה ⁵⁶⁰ , אלא יקדש על הפת ⁵⁶¹ . וביום יוצא ידי חובתו במה שמברך

המוציא על הפת⁵⁶².

ויש אומרים ⁵⁶³ שאפילו מי שיש לו יין ⁵⁶⁴ יכול לקדש על חמר מדינה מן הדין. אלא

שאין זה הידור מצוה ⁵⁶⁵ , וצריך לקדש על היין לכתחלה. אבל אם

אין יין בביתו, אף שישנו אצל חנוני, אין צריך לקדש עליו, אלא אם כן רוצה לעשות

מצוה מן המובחר ⁵⁶⁶ .

ולענין מעשה,

אם אין יין בעיר יקדש בלילה על הפת⁵⁶⁷

לחוש לסברא הראשונה, וביום יקדש על המשקה שהוא חמר מדינה, שאם לא יברך אלא על הפת

איזה היכר יהיה לקידוש זה, שאף בלא מצות קידוש זה היה מברך על הפת ⁵⁶⁸ .

אבל אם יש

יין בעיר אין לקדש על הפת ⁵⁶⁹ , אלא על היין, בין בלילה בין ביום, לפי שיש אומרים ⁵⁷⁰ שלא תקנו כלל קידוש על הפת אלא על הכוס.

ומכל מקום

במדינות אלו שהיין ביוקר, יש להקל בקידוש של יום לקדש על המשקה שהוא חמר מדינה, אף

אם יש לו יין בביתו ⁵⁷¹ , דכיון שמברך בתחלה על כוס חמר מדינה

ואחר כך על הפת יוצא בזה לדברי הכל ⁵⁷² . ואף שיש מי שאומר ⁵⁷³ שלא תקנו שום קידוש אלא על היין בלבד, ולא על הפת

ולא על חמר מדינה, מכל מקום אין להחמיר כל כך בקידוש של יום, שאינו חיוב כל כך כמו

של לילה⁵⁷⁴,

כיון שהיין ביוקר במדינות אלו ⁵⁷⁵ .

ומכל מקום

מצוה מן המובחר לקדש לעולם על היין ⁵⁷⁶ :

יב מי שאינו שותה יין מחמת נדר, יכול לקדש עליו (ב) וישתו

אחרים המסובין עמו ⁵⁷⁷ .

ואם אין עמו אחרים⁵⁷⁸

יקדש על הפת⁵⁷⁹

ולא על היין, או ישמע קידוש מאחרים שמקדשים על היין ⁵⁸⁰ .

אבל מי

שאינו שותה יין מחמת ששונאו, יש לו לדחוק את עצמו לשתות ממנו⁵⁸¹

בקידוש של לילה⁵⁸²,

ולא יקדש על הפת מטעם שנתבאר⁵⁸³, או

ישמע מאחרים המקדשים על היין⁵⁸⁴:

נפטר בברכת המזון

יג אין צריך לברך ברכה אחרונה על כוס של קידוש ⁵⁸⁵ , בין של לילה בין של יום (בין שהוא יין בין שאר

משקה), לפי שהקידוש הוא מצרכי הסעודה ⁵⁸⁶ , והרי כוס זה טפל לסעודה ונפטר בברכת המזון שלאחר

הסעודה, כאלו שתהו בתוך הסעודה (עיין סי' קע"ד ⁵⁸⁷ ).

(ואם שתה

עוד קודם הסעודה מלבד כוס הקידוש, אם הוא יין אין צריך לברך אחריו⁵⁸⁸,

מטעם שנתבאר בסי' קע"ד ⁵⁸⁹ . ואם הוא שאר משקה צריך לברך אחריו ⁵⁹⁰ . אלא אם כן יברך ברכה אחרונה אחר כוס ברכת המזון⁵⁹¹ כמו

שנתבאר שם ⁵⁹² [)]:

יד אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, לפי שנפטר

בברכת בורא פרי הגפן שבקידוש ⁵⁹³ (עיין סי' קע"ד ⁵⁹⁴ ):

קונטרס אחרון

(א) מן הסתם כו'. אף⁵⁹⁵

אם כוונת המג"א שם ⁵⁹⁶ כרמ"א שם ⁵⁹⁷ , דאי אפשר ליקנות יין בכל סעודה. מכל מקום הטור כתב כן ⁵⁹⁸ בקידוש.

ואף שטעם זה אינו מפורש בדבריו⁵⁹⁹. מכל

מקום כיון שהדבר מבואר מלשון הרמב"ם ⁶⁰⁰ ומדעת סמ"ג ⁶⁰¹ ובית יוסף שם ⁶⁰² , שהכל תלוי ברוב אנשי העיר שמשתמשים את

השכר במקום תשמישו של יין, ולפי דעתם ⁶⁰³ אף שהיין מצוי בחנות אין בכך כלום, אם

הרוב משתמשים בשכר במקום יין, וכן הוא גם כן לפי דעת הטור בשם יש מפרשים⁶⁰⁴,

העתקתי דעתם ביחד לסמוך עליהם המנהג⁶⁰⁵. וכן

בדעת המרדכי ⁶⁰⁶ .

אבל דעת ראבי"ה שהובא בהגהות

מיימוניות ⁶⁰⁷ שהביא המג"א ⁶⁰⁸ היא כרשב"ם ⁶⁰⁹ , דלא מיקרי חמר מדינה אלא אם כן אין יין מצוי כלל בעיר. ובברכת

המזון דוקא סבירא ליה ⁶¹⁰ להקל כשרוב העיר קובעים עליו סעודתם,

ולא משום דמיקרי חמר מדינה⁶¹¹, אלא

משום דהכי גרסינן בהדיא בגמרא ⁶¹² ולא אמרן כו'. עיין בהגהות מיימוניות

פרק ז' מהלכות ברכות ⁶¹³ .

ומסתימת⁶¹⁴

רמ"א בסימן רצ"ו ⁶¹⁵ , ובסימן תפ"ג כתב ⁶¹⁶ אין לו יין כו', משמע אפילו יש יין בעיר,

מדלא כתב שם כמו הכא ⁶¹⁷ ואם יין בעיר כו'. אלא ודאי דמ"ש

בסי' קפ"[ב] ואי אפשר לקנות כו' ⁶¹⁸ , לרווחא דמילתא כתב כן, לצאת אף

להרשב"ם ⁶¹⁹ . או כיון דלא אפשר לברכת המזון, גם

להבדלה אין צריך, דמאי שנא מברכת המזון, שהרי בברכת המזון אין צריך אפילו פעם אחת

בשבוע⁶²⁰,

אע"ג דאפשר, ועל כרחם משום דמאי שנא פעם זה משאר הפעמים, אם כן הוא הדין

להבדלה.

וכל זה לקיים המנהג אבל לדינא צ"ע.

ועיין במ"ש בסי' תפ"ג ⁶²¹ :

(ב) וישתו אחרים כו'⁶²².

המג"א ⁶²³ יחיד הוא בדבר זה, וכל האחרונים ⁶²⁴ מסכימים לדעת רמ"א. ואף המג"א

עצמו חזר והודה לרמ"א בסי' רצ"ט סק"ח, שכתב עיין סי' ער"ב

ס"ט כו' ⁶²⁵ . וכן כתב גם כן בסוף סי' תקנ"ו ⁶²⁶ ע"ש.

ומה שהביא כאן ראיה מסי' רע"ג ⁶²⁷ , אינה כלום, דבטור שם ⁶²⁸ מבואר בהדיא דאקידוש קאי שאינן יודעים

לקדש, אבל כיון שיכול לומר הקידוש בשבילם יכול גם כן לברך בורא פרי הגפן.

ואין לומר דשאני התם ⁶²⁹ שאי אפשר שהם יאחזו הכוס ויברכו בורא

פרי הגפן ויחזירוהו לקדש עליו⁶³⁰, לפי

שכל דבר הטעון כוס היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן, כדמשמע בשו"ת חכם

צבי סי' קס"ח ⁶³¹ .

דזה אינו⁶³², דאין

כוס של ברכה תלוי כלל בברכת בורא פרי הגפן, שהרי המקדש באמצע סעודתו אינו מברך

בורא פרי הגפן כמ"ש סי' רע"א ⁶³³ , וגם ברכת המזון לא היה רב אשי מברך בורא פרי הגפן על הכוס כדאיתא

בפרק ערבי פסחים ⁶³⁴ . ושאני זמן ⁶³⁵ , שאין שם טעימה כלל, ואם לא יברך על היין אין כאן היכר כלל שמברך

על היין. ועוד יש לומר בענין אחר.

ואיך שיהיה עכ"פ סברת המג"א

סתורה מכל צד, דאם תמצי לומר כמ"ש החכם צבי, אם כן הא דבברכת המזון סגי

בטעימת אחר כמבואר בסי' ק"צ ⁶³⁶ , היינו שהמברך יברך בורא פרי הגפן,

וישתו האחרים, אף על פי שיודעים בעצמם לברך ⁶³⁷ .

ואף אם תמצי לומר שגם בסי' רע"ג

צריך שלא יהיו יודעים גם ברכת בורא פרי הגפן⁶³⁸, אין

משם ראיה לכאן, דיש לומר⁶³⁹ הכא

כיון שהוא חייב בקידוש ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה כמ"ש האחרונים

בסוף סימן רע"א⁶⁴⁰, אם כן

כשאחר טועם ומוציאו ידי חובתו, למה לא יוכל הוא לברך על אותה טעימה שהיא גם כן

בשבילו ⁶⁴¹ .

דבשלמא מי שיצא כבר ידי חובתו, שאינו

מחוייב בדבר אלא מדין ערבות ⁶⁴² , לכן כיון שהחייב בעצמו יכול לפטור

חובו בעצמו, אין להערב לפוטרו. מה שאין כן כאן שהוא חייב בעצמו בטעימה זו, לבד

מהערבות בעד חבירו הטועם.

ואף שהוא אינו חייב אלא בהטעימה, ולא

בהברכה, כשאינו טועם, מכל מקום כיון שהוא חייב לטעום, אם כן כשחבירו טועם ונעשה

כאלו הוא טועם⁶⁴³,

ואי אפשר לחבירו לטעום בלא ברכה, אם כן הברכה שחבירו צריך לברך הוא מחוייב בה מחמת

עצמו, כמו שמחוייב בה מדין ערבות מחמת שאי אפשר לחבירו לטעום בלא ברכה

כדפרש"י ⁶⁴⁴ , שהרי בהברכה עצמה אין בה דין ערבות אלא

מחמת הטעימה. והוא הדין לענין חיוב מחמת עצמו גם כן, שכיון שאי אפשר לחבירו לפוטרו

מחיובו בלא ברכה, אם כן יכול הוא לברך אע"פ שחבירו יודע. ולא הצריכו שיברך

חבירו בעצמו, אלא כשאין לו שום צורך בברכת חבירו, רק מחמת ערבות בלבד.

ואף גם זאת אינה חובה גמורה ⁶⁴⁵ , כי רבים חולקים, עיין ב"י סי' תקצ"ד ⁶⁴⁶ בשם המרדכי ⁶⁴⁷ והר"ן ⁶⁴⁸ והגהות אשר"י ⁶⁴⁹ . וכן כתב רמ"א שם ⁶⁵⁰ . וכן כתב הפרי חדש ⁶⁵¹ :

[495] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

הקריבהו נא לפחתך (ס"א-ה).

(ב)

יין חי ומזוג (ס"ו-ט).

(ג)

חמר מדינה ופת (ס"י-יב).

(ד)

נפטר בברכת המזון (סי"ג-ד).

[496] ב"ב צז, א-ב (אין אומרים קידוש

היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח, למעוטי מאי ... למעוטי שריחו רע ... הקריבהו

נא לפחתך הירצך או הישא פניך). טור ושו"ע ס"א (אין מקדשין על יין שריחו

רע).

[497] רשב"ם שם ד"ה אלא (ומיהו

בפה"ג מברכים עליו, דריחיה חמרא וטעמיה חמרא, אלא שהסריח קצת משום דמונח בכלי

מאוס). טור (ריחו רע, שמסריח קצת, ומכל מקום ריחיה וטעמיה חמרא, [אע"פ

ש]מברכין עליו בורא פרי הגפן). ב"י (אבל אין בו שינוי לחמיצות, דריחיה וטעמיה

חמרא ומברכין עליו בורא פרי הגפן, ואפילו הכי אין מקדשין עליו, מאחר שמסריח קצת).

אליה רבה ס"ק א (שמסריח קצת וכו', משום דמונח בכלי מאוס).

ואם פג טעמו, יתבאר לקמן ס"ג.

[498] לשר ומושל שלך.

[499] מלאכי א, ח. גמרא שם.

[500] גמרא שם (ואיבעית אימא לעולם למעוטי

מגולה, ואע"ג דעברי' במסננת ... אפילו הכי הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא

פניך). טור ושו"ע שם (ולא על יין מגולה).

[501] כמבואר בטור ושו"ע

יו"ד רס"י קטז (משקים שנתגלו אסרום חכמים, דחיישינן שמא שתה נחש מהם

והטיל בהם ארס. ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר).

[502] שערי שמחה למהרי"ץ גיאת הל' קידוש

ע' ב ( ואמר מר רב שמואל הלוי, והשתא דלא קפדי רובא דאינשי ולא

חיישינן לארס נחש, אע"פ דלא שפייה במסננת, אומר עליו בפה"ג, אלא שאין

מקדשין עליו קדוש היום, משום הקריבהו נא לפחתך). טור (כתב הרי"ץ גיאת, אפילו

האידנא דלא קפדינן אגילוי אין מקדשים עליו, אבל מברכין עליו בפה"ג),

ושו"ע שם (אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי). מ"א ס"ק א (משום הקריבהו נא

לפחתך).

[503] מ"א שם (ואפשר דאם עמד שעה מועטת

מגולה אין קפידא. ובפרט במדינות אלו דאין היין מצוי כל כך. וגם הפחות והסגנים לא

קפדי בדיעבד, אלא אם כן נמר ריחו וטעמו).

[504] ברייתא שם ע"א (תאני ר' חייא יין

מגתו לא יביא, ואם הביא כשר. וכיון דאם הביא כשר, אנן אפילו לכתחלה נמי). טור

ושו"ע ס"ב (יין מגתו מקדשין עליו).

[505] שם ע"ב (אמר רבא סוחט אדם אשכול

של ענבים ואומר עליו קידוש היום). טור ושו"ע שם (סוחט אדם אשכול של ענבים

ואומר עליו קידוש היום).

והיינו לא רק יין מגתו, שהוא תירוש שעדיין לא תסס, אלא אף מיץ

ענבים, מיד אחר שסחט.

[506] מ"א סק"ג (ומכל מקום מצוה

ביין ישן), ובסי' תר סק"א (ואף על גב דמקדשין על תירוש, כמ"ש סי'

ער"ב ס"ב, מכל מקום ישן מצוה מן המובחר). וכ"ה לקמן שם ס"ו (דמצוה

מן המובחר לקדש על יין ישן כמ"ש בסי' רע"ב).

וראה גם סדר ברכת הנהנין פי"ב הי"ד.

[507] ברייתא שם ע"ב (תני רבי חייא מפיה

... לא יביא, ואם הביא כשר). רשב"ם שם (אינו מביא מפיה מפני הקמחין). ושם

ע"א (וכיון דאם הביא כשר, אנן אפילו לכתחלה נמי). טור ושו"ע ס"ג (מקדשין

על יין שבפי החבית, אף על פי שיש בו קמחין).

[508] הגהות מרדכי ב"ב רמז תקסז (מצאתי

יין שיש לו קמחין, כיון דפסול לנסכים כדמוכח במנחות פרק כל קרבנות, אין אומרים

עליו קדוש היום). ארחות חיים הל' קידוש אות כב (ובתוספות אוסר יין שהעלה קמחים,

ואם אי אפשר לסננו שלא ישארו שם קמחים, אסור ואין מקדשין עליו). רמ"א

ס"ג (ויש אוסרין לקדש עליו אלא יסננו תחלה להעביר הקמחין).

ולענין לסננו בשבת ראה לקמן סי' שיט סי"ג (יין או מים שהם

צלולים, מותר לסננן במשמרת כדי שיהיו צלולין יותר, או אפילו מפני הקמחין שע"פ

היין ... ואינו חשוב כבורר, הואיל וראוי לשתיה לרוב בני אדם בלא ברירה זו).

[509] ראה אליה רבה ס"ק ה, שהקשה על

האוסרים, ונשאר בצ"ע.

[510] ב"ח ס"ו (דלא אמרינן דמברכין

עליו שהכל אלא ביין שהקרים, שגדל עליו כמין קרום לבן, דהיינו שהתחיל להחמיץ).

מ"א סק"ד (ומכל מקום אם יש עליו קרום לבן, שקורין קאני"ק, אין

מקדשין עליו).

[511] סעיף ו (יין שריחו חומץ וטעמו יין,

עדיין שם יין עליו ולא נשתנית ברכתו. אבל אם טעמו חומץ, אף על פי שריחו יין, מברכין

עליו שהכל, שהכל הולך אחר הטעם).

[512] ב"ב צו, א (אמר רבי יוחנן ... בתר

דטעימיה עקר, הוה ריחא חלא וטעמיה חמרא, וכל ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא). רשב"ם

שם ד"ה חד אמר (נראה לי דהלכתא כרבי יוחנן). ע"ז סו, ב (רבא אמר .....

ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא). רי"ף פסחים כג, א (וקי"ל דהלכתא כותיה דרבא,

וכיון דקם לה רבי יוחנן כרבא ... ממילא שמעינן דהלכתא כר' יוחנן). רמב"ם הל'

שבת פכ"ט הט"ו-יז (יין שטעמו טעם חומץ, אף על פי שריחו ריח יין, אין

מקדשין עליו ... יין שריחו ריח החומץ וטעמו טעם יין, מקדשין עליו).

[513] טור ושו"ע ס"ג (ומכל מקום

מצוה לברור יין טוב לקדש עליו).

[514] ט"ז סק"ה (פירוש ולא יקח

מסתם יין שבמרתף).

[515] טור סי' תעב. ב"י ד"ה גרסינן

ממשמעות כמה פוסקים. שו"ע ס"ד (מקדשין על יין, והרמב"ן פוסלו

לקידוש אפילו בדיעבד ... ומנהג העולם כסברא ראשונה).

[516] סעיף כו ( שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות

נוהגין כהאומרים שאין צריך לחזור אחר יין אדום, אם אינו משובח מן הלבן, כמו שנתבאר

בסי' ער"ב) .

[517] ברייתא שם צז, ב (תני רבי חייא ... משוליה

לא יביא, ואם הביא כשר). רשב"ם שם (אינו מביא ... משוליה מפני השמרים). ושם

ע"א (וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחלה נמי). טור ושו"ע ס"ג (ועל

יין שבשולי החבית, אף על פי שיש בו שמרים).

[518] גמרא שם (אלא למעוטי יין כושי (שחור, רשב"ם), בורק,

היליסטון (יין מתוק וחלש מאד, רשב"ם) ... והא תניא בכולן לא יביא ואם הביא

כשר).

[519] טור ושו"ע שם (ומכל מקום מצוה

לברור יין טוב לקדש עליו). וכדלעיל ס"ג (והערה 513 ).

[520] פסחים קח, ב (שתאן חי יצא ... ידי יין יצא). בה"ג סוף הל'

קידוש והבדלה יד, ד (מדקאמר רב ידי יין יצא, אלמא אחי נמי מברכינן עליה ברכת

היין). טור (כתב בה"ג שיין חי, אפילו אם הוא חזק דדרי על חד תלתא מיא, מקדשין

עליו), ושו"ע ס"ה (יין חי, אפילו אם הוא חזק דדרי (פירוש שראוי למזוג)

על חד תלת מיא, מקדשים עליו).

[521] ברכות נ, ב (מודים חכמים לרבי אליעזר

בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, מאי טעמא, אמר רב אושעיא בעינן

מצוה מן המובחר). תוס' פסחים שם ד"ה שתאן (משמע דלכתחלה בעי מזיגה. וכן בפרק

שלשה שאכלו [ברכות נ, ב]). טור ושו"ע שם (ומכל מקום יותר טוב למזגו, ובלבד

שיהא מזוג כראוי). אליה רבה ס"ק ט (שלמצוה מן המובחר בעינן מזוג, כחכמים פרק

שלשה שאכלו. וכן למדו תוספות ... דכיון דלרבנן אינו אלא משום מצוה מן המובחר, קרי

ליה היתר לכתחלה בלא מים, למי שאינו מקיים מצוה מן המובחר, והיינו שסיים ומכל מקום

יותר טוב למוזגו וכו', והיינו למצוה מן המובחר).

וכן הוא לעיל סי' קפג ס"ג (שכל כוס של ברכה מצוה מן המובחר

שיהא מזוג, כדי שיהא ערב).

[522] סעיף ט (אם הוא יין חזק שראוי לשתיה על

ידי מזיגה גדולה כזו, ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה זו).

ושיעור המזיגה שאפשר למזוג ביין חזק, ראה מה שנתבאר בשיעורי

הלכה למעשה ח"א ע' קסב ואילך.

[523] רשב"ם פסחים קח, ב ד"ה ידי

חירות (והני מילי ביינות שלהן, דדרו על חד תלת מיא, אבל יינות שלנו לא בעי מזיגה) טור

ורמ"א ס"ה (ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה).

וכן הוא לעיל שם (ויינות שלנו שאינם חזקים כל כך, משערים

בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום ... פחות מזה מברך שהכל ). לקמן סי' תעב סי"ז (וסתם יינות

שלנו אינן חזקים, ואין צריך מזיגה כלל).

ולעיל סי' קפג ס"ג (אם אין היין חזק, שהוא ערב בלא מזיגה,

אין צריך למוזגו כלל).

והמקור לזה הוא בשבת עז, א (אמר רבא כל

חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ... תנן והמזוג שני חלקי מים ואחד יין מן

היין השירוני ... יין השירוני לחוד דרפי). הרי שיין השירוני שאינו חזק שיעורו קטן

יותר. ומזה למדו שבכל יין שאינו חזק, משערים בשיעור מזיגת היין באופן הרגיל.

*

מהלשון המובא לעיל סי' רד ס"ט (ויינות

שלנו שאינם חזקים כל כך, משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום ... פחות מזה מברך

שהכל), נראה שיש שני תנאים לאפשר מזיגת היין: (א) שיהי' יין חזק. (ב) שיהיו רגילים

למזג באותו מקום.

וכן נתבאר לפני כן שם ס"ט (יין

שמזגו במים, אפילו המים הם הרוב מברך עליו בורא פרי הגפן, אם הוא יין חזק שראוי

לשתיה על ידי מזיגה גדולה כזו, ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה זו,

שאם לא כן בטלה דעתו אצל כל אדם). הרי דלא סגי במה שהוא יין חזק, אלא צריך להיות

גם דרך בני אדם לשתותו במזיגה זו.

יוצא אם כן לכאורה, כיון שבזמנינו אין

רגילים למזוג יין לפני השתיה – אפילו ביין חזק, לכן אין למזוג במים אף היין החזק.

לאידך נראה מלשון רבינו בכמה מקומות,

שאפילו אם היין אינו חזק, מכל מקום אפשר לשתותו במזיגה ולברך עליו בורא פרי הגפן,

אלא שלכתחלה לא ימזוג את היין הזה, כמבואר לעיל סי' קפג ס"ג (אם אין היין חזק

שהוא ערב בלא מזיגה, אין צריך למוזגו כלל. ובקצת מקומות נוהגין למזוג כל יין על פי

הקבלה). הרי שעכ"פ אפשר למוזגו במים ולברך עליו בורא פרי הגפן, וכן יש לעשות

על פי הקבלה בכוס של ברכה.

וכן נראה מהמבואר כאן (ויינות שלנו

שאינם חזקים, הם יותר טובים בלא מזיגה). הרי שעכ"פ אפשר למוזגו ולקדש עליו.

וכן נראה מהמבואר לקמן סי' תעב

סי"ז (וסתם יינות שלנו אינן חזקים, ואין צריך מזיגה כלל). הרי שעכ"פ

אפשר למוזגו ולשתות ממנו ד' כוסות.

וכדי להשוות המדות, אפשר כוונת רבינו,

שמה שנתבאר לעיל סי' רד ס"ט-י (ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה

זו ... משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום ... פחות מזה מברך שהכל), היינו

כאשר: א) מדת חוזק היין במזיגה זו היא פחותה מהמתאים, ב) וגם אין דרך לשתותו

במזיגה זו באותו מקום, אזי ברכתו שהכל.

משא"כ אם מדת חוזק היין מתאימה

למזיגה זו, אלא שאין דרך בני אדם למזוג היין במקום הזה, אזי לכתחלה טוב יותר בלי

מזיגה, ואם מזגוהו במזיגה זו, מברכים עליו בורא פרי הגפן.

ואם נכונים הדברים, הרי שיין החזק שלנו

(אם הוא נקי, שלא עירבו מים בייצורו) אפשר למזגו במים ולברך בפה"ג, אלא

שלכתחלה עדיף בלי מזיגה, כיון שאין רגילים למזגו.

וראה קיצור הלכות הערה 13.

*

בכל אופן נראה מדברי רבינו, שאף ביין

שאינו חזק כלל, ואפילו במיץ ענבים שאין לו שום חוזק, מכל מקום אם רובו יין ומיעוטו

מים יש לו תמיד דין יין, שכך נראה מהאמור לעיל סי' רד ס"ט (יין שמזגו במים

אפילו המים הם הרוב מברך עליו בורא פרי הגפן, אם הוא יין חזק שראוי לשתיה על ידי

מזיגה גדולה כזו), כלומר, שאם אינו יין חזק כלל, אזי אין לברך עליו בורא פרי הגפן,

אלא אם כן היין הוא הרוב.

ונתפרש הדבר יותר לענין יין שנתערבו בו

שאר משקים, לעיל סי' רד ס"ח (יין שנתערב בו ... שכר תאנים שהוא אינו מפסיד

טעם היין, הולכים אחר הרוב, אם הרוב יין מברכים בורא הגפן, ואם הרוב שכר מברכים

שהכל).

וכן הוא בסדר ברכת הנהנין פ"ז

ס"ו (יין שנתערב בו אחד משאר משקין ... שאינו מפסיד טעם היין הולכין אחר

הרוב. ויין שמזגו במים אפילו המים הם הרוב מברכים עליו בורא פרי הגפן, אם הוא יין

חזק שראוי לשתותו על ידי מזיגה גדולה כזו).

הרי שאם היין אינו חזק שראוי למזגו, או

בשאר משקים, "הולכים אחר הרוב".

אשר כן היא ההלכה בכל שני מאכלות או

משקים המעורבים זה בזה, שהולכים אחר הרוב, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ג

ה"א (תערובות שני מינין שהן מעורבין יחד ואין ברכותיהם שוות ... אם אחד מהם

הוא הרוב הרי זה נחשב עיקר והמיעוט נחשב טפל ובטל לגבי הרוב).

וכן הוא בפרי מגדים סי' רד, אשל אברהם

ס"ק טז (ויינות שלנו שאינם חזקים, כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל).

ואף שיש מפקפקים בזה, שאולי דין זה הוא

דוקא לענין תערובת יין שכר תאנים וכיו"ב, משא"כ לענין מזיגת מים (ראה

קובץ אור ישראל גליון טו ע' סו). הנה מלשון רבינו (ויין שמזגו במים אפילו המים הם

הרוב מברכים עליו בורא פרי הגפן, אם הוא יין חזק), נראה שגם במזיגת מים יש לו דין

"רוב", אלא שאם הוא יין חזק אזי חשוב יין "אפילו המים הם

הרוב".

יוצא אם כן לכאורה מכל הנ"ל, שאף

שבזמנינו אין דרך למזוג היין במים לפני השתיה, מכל מקום אם היין חזק, ובעת ייצור

היין לא עירבוהו במים, ואחר כך בעת השתיה מזגוהו במים, יש לברך עליו בורא פרי הגפן

אפילו אם המים הם הרוב. ואם היין חלש ביותר, או שהוא מיץ ענבים, ומזגו במים, אזי

יש לברך עליו בורא פרי הגפן – רק אם היין הוא הרוב.

[524] ב"ב צז, ב (יין ... של צמוקים ...

לא יביא ואם הביא כשר). ושם צז, א (וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחלה נמי).

ורשב"ם (וכיון דלנסכים כשר בדיעבד לגבי קידוש חשיב לכתחלה, דלא חמיר קידוש

כניסוך). טור ושו"ע ס"ו (יין צמוקים מקדשין עליו).

וראה גם לעיל סי' רב

ריש סי"ב (מי שריית צמוקים ... אם שראן שלא על דעת לאכלן כלל אלא לשתות

מימיהם לבד, תורת יין עליהם, אף על פי שלא משך אותו עדיין מן הצמוקים, ומברך עליו

בורא פרי הגפן, על דרך שיתבאר בסימן ער"ב). לקמן סי' תסב סי"א ( יין

צמוקים ... המים ששרו בהן הצמוקים נשתנו מברייתן, לאחר שנתנו בהן הצמוקין טעם יין

ונתהפכו להיות הן עצמן יין, ולכך מותר לומר עליהן קידוש היום כמ"ש בסימן

ער"ב) .

סי' תעב סכ"ז ( מי שריית צמוקים כשרים לד' כוסות, אם הם בענין שכשרים לקידוש) .

וראה שם (הערה קצח) מהו שיעור המים שאפשר להוסיף בהם).

[525] שו"ת מהרלב"ח סי' מא (כיון

דכבר עברו ג' ימים שנתנו המים בתוך הצמוקים, הרי הוא כיין גמור). הובא בט"ז סי' רב סק"י (כמ"ש

מהר"ל חביב בתשובה סי' מ"א, הבאתי בחבורי על היו"ד סי' קכ"ג,

דכל שכותשים הצמוקים ונותנים עליהם מים ותוסס נקרא יין). וביו"ד סי' קכג

ס"ק יג (דאם עושין יין מרוזינ"י יבשים, דהיינו שכותשין אותם ונותנין

עליהם מים ותוסס, שאז מקרי יין ... אחר שנשתהו ג' ימים במים). ובמ"א סי' רב

ס"ק כז (אם עושין יין מצמוקין, שכותשין אותן ונותנים עליהם מים ותוסס, מקרי

יין ... אחר שנשתהו ג' ימים במים ).

ובאמת אף בלא תסס ונעשה יין נחשב לפעמים יין לענין קידוש, כד לעיל סי'

רב סי"ב (מי שריית צמוקים ... אם שראן על דעת ... לשתות מימיהם לבד, תורת יין

עליהם ... ומברך עליו בורא פרי הגפן, על דרך שיתבאר בסימן ער"ב). ולקמן סי' תעב סכ"ז ( וכן מי שריית

צמוקים כשרים לד' כוסות, אם הם בענין שכשרים לקידוש).

ופשוט ש"מי שריית צמוקים" היינו לפני

ששרה ג' ימים ותסס ונעשה יין. ונתבאר לקמן שם (הערה קצח).

[526] שערי שמחה למהרי"ץ גיאת הל' קידוש

ע' ג (ואמר מר רב האי ... דהא דאמרין רבוותא בצמוקין דכמישין בגופנייהו, לאו דוקא

כמישין בגפנים הא לאו הכי לא, אלא אורחין דמצמקי גבייהו אשמעינן, ולעולם בין

כמישין בגפנים בין נתבצרו כשהם ענבים ונצמקו על ידי חמה או על ידי תולדות חמה, או

על ידי האור או על ידי תולדות האור, כגון שהכניסן לרותחין כדי למהר צמוקן, או

שתלאן בעשן כדי להצמיקן מחמתו, כולן אחד הן דלצמקן מתעסק). טור ולבוש ס"ח (יין

צמוקין מקדשין עליו, לא שנא מכמשי בגופנא, לא שנא נצטמקו על ידי חמה, או על ידי

תולדות האור, כגון שהכניסן לחמין למהר צימוקן, או שתלאן בעשן).

[527] שערי שמחה שם (ודוקא

כל זמן שיש בהן ליחה, אבל אם יבשן ואין בהן לחלוחית כלל נפקי להו מתורת

בפה"ג). רי"ף פסחים כב, ב (אמרי רבוותא לאו כל צמוקים שרי לקדושי עלייהו,

אלא כגון דכמישן בגופנייהו, ולאו דיבשן, וכד עצרת להו נפקא מינייהו לחלוחית, הני

הוא דתרינן להו במיא ומעצרינן להו ומקדשינן עלייהו, אבל אי כד עצרת להו לא נפקא מינייהו

לחלוחית לא מקדשינן עלייהו). הובא ברא"ש ב"ב פ"ו סי' י. ריב"ש

סי' ט. טור ורמ"א ס"ו

(והוא

שיש בהן לחלוחית קצת בלא שרייה).

וסגי במה "שיוציא מהם קצת לחלוחית

בלא שרייה כשמעצרים אותם", וכמבואר ברי"ף "וכד עצרת להו נפקא

מינייהו לחלוחית", והיינו שאין צריך שיצא מהן לחלוחית מעצמה, אלא על ידי דריכה,

כמבואר ב רמב"ם

הל' שבת פכ"ט הי"ז (וכן יין צמוקים מקדשין עליו, והוא שיהיו צמוקים שיש

בהן לחלוחית, שאם ידרוך אותן יצא מהן דבשן). שו"ת ריב"ש סי' ט (ולא

יהיו יבשות לגמרי, שאפילו על ידי דריכה ועצירה לא יצא מהן לחלוחית כלל). מ"א

ס"ק ה (אבל אם הם יבשים לגמרי, שאפילו על ידי דריכה ועצי[רה] לא יצא מהן

לחלוחית כלל, פסולים (ריב"ש סי' ט')).

וכן הוא לקמן סי' תעב סכ"ז ( דהיינו שיוצא מהן לחלוחית קצת על

ידי דריכה בלא שרייה במים ).

[528] רשב"ץ במאמר חמץ

לד, ב סד"ה והנה (ונראה לי שאעפ"י שעיקרו מים, דינו כדין היין היוצא

מהענבים שלא נתערבו בו מים, ואין דינו כדין יין מזוג ... שהמים נשתנו מברייתן

כשנשרו בהם הצמוקים).

שו"ת מבי"ט ח"א סי' רנב

(מצאתי בתשובה על שם הרב דוראן על יין של צמוקים שהוא כיין של ענבים ... כי המים

ששרו בהן הצמוקין נשתנו מברייתן אחר שנשרו בהן הצמוקין ... וכתב הרב דוראן

ז"ל באגרת חמץ שחבר, שיין של צמוקים הוא כיין של ענבים).

שו"ת מהרי"ט ח"ב

או"ח סי' ב (שכן כתב הרב אבא מארי זלה"ה בתשובותיו סי' ר"ח, שמצא

בתשובה משם הרב ר' דו[ר]אן ז"ל, על יין צמוקים שהוא כיין ענבים ... כי המים

ששרו בהם הצמוקים נשתנו מברייתן ... ובאגדת חמץ שחבר הרב ר' דו[ר]אן הנזכר כתב כן

יין צמוקים הוא כיין של ענבים).

ומזה למדים, שמכל שכן כך הוא ביין

ענבים, שעל ידי מה שהוא תוסס נעשה כמו היין עצמו , כדלקמן סי' תסב סי"א ( דכיון

שנתערבו בו בעודו תירוש שלא היה עדיין יין, וכל שהוא תוסס הוא נתבטל ונעשה יין, אם

כן גם המים שנתערבו בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין, כדרך שנשתנה התירוש ונהפך ליין) . ושם נסמן (הערה מד).

[529] שו"ע סי' רב סי"א (והוא

שיהיו צמוקים שיהיה בהם לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהן דבשן, אבל אם כשיעצרו אותם

לא יצא מהם שום לחלוחית דבש, לא).

[530] ברייתא ב"ב צו, ב (שמרים שיש בהם

טעם יין מברך עליהן בורא פרי הגפן ... רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא). גמרא צז, ב

(קידוש היום ... שמרים ... אי דרמא תלתא ואתא ארבעה חמרא מעליא הוא). טור

ושו"ע ס"ז (שמרי יין או חרצנים שנתן עליהם מים, אם ראוי לברך עליהם

בפה"ג מקדשין עליו).

[531] רא"ש ב"ב פ"ו ס"ט

(ותמד שרגילין לעשות, שנותנים מים על החרצנים, דינם כהך תמד של שמרים שמברכין

עליהם שנ"ב אלא אם כן רמא תלתא ואתא ריבעא ... ראוי לברך עליו בפה"ג).

טור ושו"ע שם.

[532] סעיף י-יא (שמרי יין שבמשמרת, שנתן

עליהם מים ג' מדות ויצא מהם ד', שנתמצה לתוכם מדה אחת יין מהשמרים, הרי זה כיין

מזוג, שכן היה דרך מזיגת היין בימי חכמי התלמוד שהיו יינותיהם חזקים למזגו בג'

חלקים מים, ולפיכך מברכים עליו בורא פרי הגפן ... תמד שעושין מחרצנים או זגים

שנותנים עליהם מים, דינם כשמרים, שאם לא יצא מהם יין כשיעור מזיגה שבאותו מקום מברכים

עליו שהכל).

וכן הוא לקמן סי' תסב סי"ב ( ענבים שנדרכו ונעצרו

בגת על ידי קורה, ואחר כך נתן מים על החרצנים ... אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן

עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה, שהרביעית היא יין שיצא מן החרצנין לתוך

המים, והרי זה כדרך מזיגת היין שאין שותין אותו כשהוא חי אלא מוזגין אותו ג' חלקים

מים ואחד יין).

אלא שיש בזה כמה אופנים, ונתבארו בשיעורי הלכה למעשה ח"א

ע' קסח ואילך.

[533] שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' ד ( אם

הרוב הוא מן היין המבושל מברכין עליו שהכל, וזה אינו ראוי לקידוש היום, מפני שאין

אומר קידוש היום אלא על היין הראוי לנסח על גבי המזבח, וכיון שיש בזה מן המבושל

אינו ראוי לגבי מזבח, ואין אומר עליו קידוש היום). שערי שמחה למוהרי"ץ גיאת הל' קידוש

ע' ג (ואמר מר רב האי דייקו הגאונים הראשונים יין מבושל ... אין אומרים עליו שירה,

ואין מברכין עליו אלא שהכל). שו"ת רש"י סי' פח (ואף בפ[ה"ג] אין

מברכין עליו על יין מבושל). הובאו בטור (ועל יין מבושל רבו הדעות, הרב ר' שמעיה

כתב בשם רבינו שלמה שמברכין עליו שהכל, וכ"כ הרב ר' יצחק ן' גיאת). רמב"ם

פכ"ט הי"ד (לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח, אלא להוציא יין ...

מבושל, שאין מקדשין). דעה הב' בשו"ע ס"ח (ויש אומרים שאין מקדשין עליהם).

[534] רמב"ם שם (אין מקדשין אלא על היין

הראוי לנסך על גבי המזבח. לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת החרדל בחבית

גדולה, אין מקדשין עליו. כך אנו מורין בכל המערב). טור (אם נתן לתוכו מעט דבש

מברכין עליו שהכל, וכ"כ רב האי). דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים שאין

מקדשין עליהם).

[535] ב"ב צז, א (אין אומרים קידוש היום

אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח). והרי שני הנ"ל פסולים למזבח, כדאמר

קרא ויקרא ב, יא (כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו). מנחות פז, א (אין מביאין ...

מבושל ... ואם הביא פסול). רמב"ם הל' אסורי מזבח פ"ה ה"א (שאור

ודבש אסורין לגבי המזבח).

[536] ירושלמי פסחים פ"י סוף ה"א (מהו

לצאת בקונדיטון, מן מה דתני בר קפרא קונדיטון כיין, הדא אמרה יוצאין בקונדיטון ...

מהו לצאת ביין מבושל רבי יונה אמר יוצאין ביין מבושל). תוס' ב"ב צז, א ד"ה

אילימא (יש להביא ראיה מירושלמי דשקלים ודערבי פסחים דיין גמור הוא, דאמר התם ארבע

כוסות שאמרו יוצאים ביין מבושל, אלמא מקדשין איין מבושל). רמב"ם שם (ויש מי

שמתיר לקדש עליו). השגת הראב"ד שם (אמת הוא זה, וכן מכוון בירושלמי שמקדשין ביין

קונדיטון). מ"מ שם (והגאונים האחרים סבורים שלא מעטו לקידוש אלא יין הפסול

מחמת עצמו, אבל יין שנתערב בו דבש, הדבש הוא שאסרו מפני שפסלו הכתוב מעל גבי המזבח,

ולא נתמעט לקידוש, וכן עיקר, ולזה הסכימו האחרונים. ומבואר בירושלמי שיוצאים

בקונדיטון, ויש בו דבש ופלפלין, וכן כתוב בהשגות). דעה הא' בשו"ע שם (מקדשין על

יין מבושל, ועל יין שיש בו דבש).

[537] ב"ב צז, א-ב (אין אומרים קידוש

היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח, למעוטי מאי ... למעוטי שריחו רע ...

למעוטי מגולה ... הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך). וכדלעיל ס"א (אין

מקדשים על היין שריחו רע ... וכן אין

מקדשין על היין שנתגלה).

[538] רא"ש ב"ב פ"ו ס"י (ויין מבושל היה

אור"ת ז"ל דמברכין עליו בפה"ג וגם מקדשין עליו ... ואף על גב דתנן

במנחות יין מבושל לא יביא ואם הביא פסול, הא מסקינן הכא דלא נאמר כלל זה אלא ביין

דמאיס מפני ריחו, או שנתגלה, או דאישתני טעמיה לגריעותא, אבל יין מבושל אשתני

למעליותא, ומה שאין מנסכין ממנו משום שנשתנה מברייתו).

[539] סעיף ז (יין מבושל לא נשתנה לגריעותא,

אף על פי שאין כל אדם שותה יין מבושל כחי מפני חזקו, מכל מקום טעמו וריחו הם

משובחים יותר, ולפיכך לא נשתנית ברכתו, ומברכין עליו בורא פרי הגפן).

[540] שהשינוי הוא לעילוי,

כדלעיל סי' רד ס"ח (וכן יין שמערבים בו דבש ופלפלין, אף על פי שנשתנה טעם

היין על ידי הדבש והפלפלין, לא נשתנה לגריעותא, ומברכים עליו בורא פרי הגפן).

[541] מגיד משנה שם (והגאונים האחרים סבורים,

שלא מעטו לקידוש אלא יין הפסול מחמת עצמו, אבל יין שנתערב בו דבש, הדבש הוא שאסרו

מפני שפסלו הכתוב מעל גבי המזבח, ולא נתמעט לקידוש).

[542] ויקרא ב, יא.

[543] אגור סי' שפא (ומנהג אשכנז וכל גדולים

לקדש על יין מבושל, אם אין לו אחר, ואפילו אם יש אחר שאינו טוב). רמ"א

ס"ח (והמנהג לקדש עליו, אפילו יש לו יין אחר, רק שאינו טוב כמו המבושל, או

שיש בו דבש).

וכן הוא לקמן סי' תעב סכ"ז (כל היינות הכשרים לקידוש בשאר

ימים טובים ושבתות כשרים לארבע כוסות, כגון יין מבושל וקונדיטון, דהיינו יין

שמערבין בו דבש ופלפלין. ואפילו לכתחילה יכול לצאת בהם, אם אין לו יין אחר משובח

כמותם, כמו שנתבאר בסי' ער"ב).

[544] סיכום תוכן ההלכות

שנתבארו בסעיף זה ושלאחריו:

חמר

מדינה נזכר בגמרא פסחים קז, א –

(א)

לענין ברכת המזון, לגירסת רוב הפוסקים (אין

אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין

הני מילי דלא קבע עליה אבל קבע עליה לית לן בה). והיינו שאם אין רוב

יין בעיר, ודרך לקבוע סעודותיהם על השכר, יכול לברך עליו.

(ב)

לענין הבדלה (לא הוה לן חמרא, אייתינא שיכרא, אמר אי הכי חמר מדינה הוא אבדיל).

ולא נזכר בזה אי סגי בדרך לקבוע סעודותיהם על השכר.

(ג)

לענין קידוש (בעא מיניה רב הונא מרב חסדא מהו לקדושי אשיכרא). ואין מסקנא מפורשת

בגמרא.

ויש

בזה ג' דעות בפוסקים:

(א)

אפשר לקדש אף על חמר מדינה, וסגי אף במה שדרך לקבוע סעודותיהם על השכר. וכן מנהג

העולם.

(ב)

לענין ברכת המזון, סגי במה שדרך לקבוע סעודותיהם על השכר. אבל בקידוש והבדלה אינו

חשוב חמר מדינה אלא כשאין יין כלל בעיר.

(ג)

רק ברכת המזון והבדלה אפשר לברך על חמר מדינה. אבל בקידוש לא תקנו אלא על היין.

ולמעשה

– ראה לקמן (הערה 556 ).

[545] רמב"ם פכ"ט הי"ז (מדינה

שרוב יינה שכר ... הוא חמר המדינה ) .

אמנם דעה זו לא נתפרשה בפוסקים די צרכה,

ונתבארה כאן על פי צירוף משמעות דברי כמה פוסקים, שכפי הנראה הולכים בשיטה זו ,

ועל פי מנהג העולם שנהגו כדעה זו, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א (ואף שטעם זה

אינו מפורש בדבריו, מכל מקום ... העתקתי דעתם ביחד לסמוך עליהם המנהג ... וכל זה

לקיים המנהג, אבל לדינא צ"ע).

[546] טור ושו"ע ס"ט (מקדשים על

שכר ושאר משקין). ב"י ד"ה במקום שאין (ומשמע בגמרא דשכר שמבדילין עליו

לאו דוקא של תמרים, אלא הוא הדין למשקה שאר הפירות, וזהו שכתב רבינו מקדשין על

השכר ושאר משקין).

ונתבאר לעיל סי' קפב ס"ג (וכל זה במשקים חשובים כשכר

וכיוצא בו ... לפי שאינו נקרא חמר מדינה אלא מה שיש לו חשיבות באותה מדינה כעין

חשיבות יין בכל המדינות). וכן הוא לקמן סי' תעב סכ"ט.

[547] ברייתא פסחים קז, א לגירסת רבינו חננאל

(ואסיקנא לא אמרן אלא דלא קבע סעודתיה עילוהי, אבל קבע לית לן בה).

ואף שברשב"ם שם (הני מילי דלא קבע עליה אבל קבע עליה לית

לן בה לא גרסינן כלל). וביאר ברא"ש שם פ"י סי"ז (דסבירא ליה כיון

דברכת המזון טעונה כוס, מה תלוי בקביעת סעודה).

מכל מקום, אם רגילים בכך, נתבאר בראבי"ה סי' קמט (שהקביעות

מחשיבו לברך עליו. ואינו נקרא קביעות אלא שרגילים תמיד בכך, כגון במקום שאינו מצוי

יין).

ואף שבגמרא שם מיירי בכוס של ברכת המזון. וכן הוא לעיל סי' קפב

ס"ב (דהיינו שרוב אנשי המקום דרכם לקבוע עליהם סעודתם, כמו שקובעים על היין

במקומות שהוא מצוי, מברכים עליהם ברכת המזון). וכדלקמן בהמשך הסעיף ( חוץ

מברכת המזון), דהיינו שלענין ברכת המזון מודים כולם דסגי בזה.

מכל מקום סוברת דעה זו, שמטעם זה נקראים חמר מדינה, כמבואר

בפסקי ריא"ז פסחים פ"י הלכה א אות כט, ובשלטי הגבורים פסחים כב, ב אות ב

(ובמקום שקובעין סעודתן על השכר, ורוב שתייתן שכר, השכר הוא להן כמו היין,

ומבדילין עליו ומקדשין עליו).

ואף שכתב באליה רבה ס"ק יג (אך תמהני, דמשמע דלא קאי אלא

על ברכת המזון, ולא על קידוש).

מכל מקום נתפרש כאן טעם זה אף לענין קידוש, מאחר שכן הוא הוא

משמעות הפוסקים, וכיון שכן הוא המנהג, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א.

[548] היינו לא רק לענין כוס של ברכת המזון,

כמובא לעיל מהגמרא (לא אמרן אלא דלא קבע סעודתיה עילוהי, אבל קבע לית לן בה).

אלא אף לכוס של קידוש (כמבואר כאן), והבדלה (כמבואר לקמן סי'

רצו ס"ח), ושאר דברים הטעונים כוס, כמבואר בשו"ע אבן העזר סי' סב

ס"א (צריך לברך ברכת חתנים ... ואם אין יין מצוי, מברך על השכר).

[549] רא"ש פסחים פ"י סי"ז (חמר מדינה ... יש מפרשים כשאין

יין גדל בתוך מהלך יום סביב העיר). טור (ויש מפרשין דלא הוי חמר מדינה אלא אם כן

שלא יהא יין גדל מהלך יום כל סביב העיר). הובא במ"א סק"ו.

משא"כ אם גדל רק מעט יין סמוך לעיר, נתבאר במ"א סי'

קפב סק"ב (ומשמע דאם גדל מעט יין סמוך לעיר אין בכך כלום).

וכן הוא לעיל סי' קפב ס"ב ( וכל שאין יין הרבה

גדל כדרך יום סביבות כל העיר, אפילו גדל מעט סמוך לעיר ... אין זה נקרא מצוי) . לקמן סי'

תעב סכ"ח ( במקומות שאין יין מצוי, דהיינו שמהלך יום אחד סביבות העיר אין גדל שם

יין הרבה, אלא מעט מזעיר ).

[550] רמ"א סי' קפב ס"ב (ואף על גב

דיין נמצא בעיר, מכל מקום לא מיקרי מצוי לדבר זה, שהוא ביוקר). ב"ח שם ד"ה

כתוב בהגהת (ולפי זה ודאי אף בקראקא שמצוי יין הרבה אצל החנוני, שמביאין ממקומות

שגדל שם יין, הוי ליה מקום שאין היין מצוי בו, כיון שאינו גדל מהלך יום כל סביב

העיר, ומברכין ברכת המזון על כוס של שכר שעורים, אם אין לו יין בביתו). מ"א

שם (ואף על גב שמצוים יין הרבה אצל החנוני אין בכך כלום (ב"ח)).

וכן כתב מ"א כאן ס"ק ט (משום דבמדינתינו השכר הוי

חמר מדינה, ואם כן אפילו יש יין בעיר רשאי לקדש עליו).

ויתירה מזו נתבאר לקמן סעיף הבא ( שאפילו מי שיש לו יין

יכול לקדש על חמר מדינה מן הדין ... יש להקל בקידוש של יום לקדש על המשקה שהוא חמר

מדינה, אף אם יש לו יין בביתו), ושם נסמן (הערה 570 ).

[551] מרדכי פסחים שם לז, ג (ורש"י פסק

אם לקו הכרמים ואין יין מצוי, אף על פי שבשאר שנים מצוי רוב יין, לשנה זו מיהא, חמר

מדינה הוא השכר). הובא במ"א סק"ו.

[552] רשב"ם פסחים קז, א ד"ה חמר (חמר

מדינה, אין יין אחר בעיר הזאת כי אם שכר). ראבי"ה סי' תקטז (אבל אם נמצא יין

באותו הגמוניא, אלא שהוא ביוקר, אין לו לקדש אריפתא ולא להבדיל אשיכרא). הובא בהגהות

מיימוניות פכ"ט הי"ז אות ד.

[553] מ"א סק"ו (ומ"ש שאין

יין בכל העיר, פירוש שבכל השנה אין יין שם. וכ"מ בגמרא דהא אמימר בת טות).

והיינו כדאמרינן בגמרא שם (זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין, ולא הוה לן חמרא, אייתינא

ליה שיכרא, ולא אבדיל, ובת טוות (לן מעונה, שלא אכל, רשב"ם)... לשנה תו איקלע

לאתרין לא הוה לן חמרא, אייתינא שיכרא, אמר אי הכי חמר מדינה הוא). הרי שמה שלא הי'

להם יין באותו יום לא מקרי חמר מדינה, אלא כשלא הי' להם במשך השנה.

[554] סעיף ב (דהיינו שרוב אנשי המקום דרכם

לקבוע עליהם סעודתם, כמו שקובעים על היין במקומות שהוא מצוי, מברכים עליהם ברכת

המזון, אף על פי שיש יין בעיר).

דהיינו שזה מועיל רק לענין כוס ברכת המזון (כדלעיל הערה 547 ). ונתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק א (ולא משום דמיקרי חמר מדינה, אלא משום דהכי גרסינן בהדיא בגמרא ולא

אמרן כו').

[555] ב"ח ס"י (מנהג

כל ישראל שמקדשין בבוקר על השכר ... העידו הזקנים שהיו באותו ועד, דגדולי רבנים

מהר"ר שכנא ז"ל ומהר"ר שלמה לוריא ז"ל נהגו כך לקדש בסעודת

בוקר דוקא על השכר, אעפ"י שהיה יין בעיר), וכדלקמן (הערה 570 ).

וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק א

(העתקתי דעתם ביחד לסמוך עליהם המנהג ... וכל זה לקיים המנהג).

וראה קיצור הלכות משו"ע אדמו"ר

הזקן מילואים ע' סג. שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' קפב.

[556] סיכום תוכן ההלכות

שנתבארו בסעיף זה ושלאחריו:

(א)

יש אומרים שלא תיקנו חמר מדינה בקידוש.

(ב)

ויש אומרים שלא תיקנו פת בקידוש.

(ג)

ויש אומרים שלא תיקנו קידוש אלא ביין.

(ד)

כשמקדש ביום על הפת יוצא, אבל לא ניכר שהוא לשם קידוש.

(ה)

קידוש של יום אינו חיוב כל כך כמו של לילה.

(ו)

אם יש לו יין בביתו אינו הידור לקדש על חמר מדינה.

(ז)

אף אם אין לו יין בביתו, מצוה מן המובחר לקדש תמיד על היין.

*

ולכן

לענין מעשה:

(א)

אם יש לו יין, יקדש בלילה וביום על היין.

(ב)

אם אין לו יין, יקדש בלילה על הפת, וביום על חמר מדינה.

(ג)

אם היין ביוקר, יקדש בלילה על היין, וביום על חמר מדינה.

(ד)

אם שונא היין, בלילה ידחוק עצמו לשתותו, או ישמע מאחרים.

(ה)

וביום אפשר גם על חמר מדינה או פת, או ישמע מאחרים.

(ו)

אם אינו שותה יין מחמת נדר, יקדש על היין וישתו אחרים המסובים עמו.

(ז)

אם אין אחרים היוצאים בקידוש שלו, יקדש על הפת, או ישמע מאחרים.

[557] שערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"א

הל' קידוש ע' ה (ואית מרבנן דסבר דאין מקדשין על השכר כלל, אע"ג דחמר מדינה

הוא ... ומסתבר כוותיה). רמב"ם פכ"ט הי"ז (מדינה שרוב יינה שכר, אף

על פי שהוא פסול לקידוש, מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה). מגיד משנה שם (וכדברי

רבינו עיקר). דעה הב' בטור ושו"ע ס"ט (ויש אומרים שאין מקדשין).

ולענין הבדלה נתבאר לקמן סי' רצו ס"ח (אבל מבדילין על כל

משקה שהוא חמר מדינה).

ולענין ברכת המזון נתבאר לעיל סי' קפב ס"ב (ובמקומות שאין

היין מצוי והשכר או שאר משקין הם חמר מדינה ... מברכים עליהם ברכת המזון).

[558] כמו ברכת אירוסין ונשואין וברית מילה, שדינם כמו ברכת המזון

והבדלה לענין חמר מדינה.

[559] ב"י ד"ה ומ"ש רבינו

ומדברי הרמב"ם (שלפי שלא מצינו שחילקו בגמרא בכך, נראה יותר, דאפילו אין מצוי

בה יין כלל קאמר, דאין מקדשין על השכר).

[560] שערי שמחה שם (דאין

מקדשין על השכר כלל אע"ג דחמר מדינה הוא, דכיון דמקדשין על הפת, ופת מצויה

היא, קודם לחמר מדינה). הובא במ"מ שם.

משא"כ הבדלה, שאין מבדילין על הפת,

כדלקמן סי' רצו ס"ז (אין מבדילין על הפת, אפילו אין לו יין ולא שאר משקים.

ואינו דומה לקידוש שמקדשין על הפת, לפי שהקידוש יש לו ענין להפת, שאין קידוש אלא

במקום סעודה, אבל הבדלה אין לה ענין כלל להפת), ושם נסמן (הערה 2106 ).

ולכן תיקנו שיוכל להבדיל על חמר מדינה.

[561] ראב"ד הל' שבת פכ"ט

ה"י (ואילו בא לקדש על הפת מי לא מקדש, ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל).

ויתבאר לקמן (הערה 567 ).

[562] ראב"ן פ' ערבי פסחים קסד, ד (ומקדשין

ומבדילין על השכר, אם הוא חמר מדינה, אם אין היין מצוי). רא"ש ערבי פסחים סי'

יז (ונראה שדעת ר"י נוטה שמקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה, וכ"כ

רבינו אב"ן דמקדשין על השכר אם הוא חמר מדינה ... ורוב הגאונים הסכימו שמקדשין

על השכר היכא דהוי חמר מדינה). דעה הא' בטור ושו"ע ס"ט (במקום שאין יין

מצוי, יש אומרים שמקדשים על שכר ושאר משקין).

[563] יתבאר לקמן (הערה 570 ).

[564] ב"ח סי' קפב

ד"ה ואחר (שאין זה קרוי מהדר אחריו, כיון שיש לו יין בביתו). מ"א סי'

קפב ס"ק ה (אבל אם יש לו יין בביתו צריך לברך עליו, דאין זה מקרי הדור

[ב"ח]).

וכן הוא בכוס ברכת המזון כדלעיל סי' קפב

ס"ב (וכל שכן אם יש לו יין בביתו, שאין זה הידור כלל לברך על שאר משקים).

וכן הוא בכוס הבדלה כדלקמן סי' רצו

ס"ח (אלא אם כן יש לו יין, שאז אין זה הידור מצוה אם יבדיל על שכר או שאר

משקים).

[565] רמ"א סי' קפב ס"ב (אמנם

המצוה מן המובחר לברך על יין). מ"א סוף ס"ק ט (ומכל מקום מצוה מן המובחר

לקדש לעולם איין). ט"ז ס"ק ו (ומי שמברך גם ביום על היין ודאי עושה מן

המובחר).

והיינו אף במקום שיכול לקדש על הפת, כדלקמן סוף הסעיף, ושם

נסמן (הערה 575 ).

וכן הוא בכוס ברכת המזון, כדלעיל סי' קפב ס"ב (ומכל מקום

מצוה מן המובחר לברך על היין).

וכן הוא בכוס הבדלה, כדלקמן סי' רצו ס"ב (ומכל מקום מצוה

מן המובחר לברך על היין בכל ענין).

[566] וכן הוא לקמן סי' תעב סכ"ח

(שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות יותר טוב לקדש על הפת, מלקדש על שאר משקים, אף

על פי שהוא חמר מדינה, כמו שנתבאר בסי' ער"ב).

[567] רא"ש שם (ויראה לי אף על פי שיכול

לקדש על השכר אם הוא חמר מדינה, טוב הוא יותר לקדש על הפת, כיון שהסעודה באה לכבוד

שבת. אבל בבקר יראה שיברך על השכר קודם ברכת המוציא, דאם לא כן בטלה קידוש של היום,

דרבינן ליה מקרא כמו קידוש הלילה, ולמה נבטלנו כיון דאפשר לקיימו על השכר). מ"מ

פכ"ט ה"י (הטעם בזה לפי שבלילה שהוא מזכיר קדושת היום, די היכר בכך, ואם

חביב עליו פת יותר יקדש על הפת קודם שיטעום, אבל ביום שאין ההיכר אלא כשמברך

בפה"ג קודם סעודה, שלא כדרכו בחול, אם בא לקדש על הפת איזה היכר יש כאן). טור

ושו"ע שם (ולהרא"ש, בלילה לא יקדש על השכר, אלא על הפת, ובבקר יותר טוב

לקדש על השכר, שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחלה אין כאן

שום שינוי, ודברי טעם הם).

והנה במ"מ שם סובר שמטעם זה אין הפת מועיל כלל בקידוש

היום (ואילו בא לקדש ביום ... אני אומר דלא). וכן נראה ברא"ש שם (דאם לא כן

בטלה קידוש של היום). וכן הוא בשו"ת הרא"ש כלל כב ס"י (מי שאין לו

יין, כיצד יקדש ביום השבת ... וזה שאין לו יין, אי אפשר לו לקדש ביום). ונתבאר

בב"י סי' רפט ד"ה ואם אין לו (ומשמע שאם לא מצא יין או שכר לקדש עליו

ביום, אוכל בלא קידוש).

אבל בטור ושו"ע שם נראה שבמקום שאין לו יין וחמר מדינה

יקדש גם ביום על הפת (יותר טוב לקדש על השכר).

וכן הוא לעיל בתחלת הסעיף ( וביום יוצא ידי חובתו

במה שמברך המוציא על הפת). לעיל סי' רעא סוף סכ"ז (בשחרית ... יש אומרים

שאפילו יוצא ידי חובתו במה שמברך המוציא על הפת, כמו שיתבאר בסימן רע"[ב]).

לקמן סי' רפט ס"ב (ותקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית ... יש אומרים

שאף לכתחלה יכול לקדש על הפת, דהיינו לברך המוציא עליה, כמו שנתבאר בסי' ער"ב).

אלא שגם לפי זה עדיף לכתחלה לקדש ביום על חמר מדינה, כדי שיהא

היכר לקידוש זה.

*

וכל זה הוא לדברי הסוברים שיכול לקדש על חמר מדינה

מן הדין. אמנם ממ"ש כאן "יקדש בלילה על הפת לחוש לסברא הראשונה, וביום

יקדש על המשקה שהוא חמר מדינה", נראה שאף "לסברא הראשונה" אפשר

לקדש ביום על חמר מדינה. וכדלעיל (הערה 560 ),

שגם לדעת האומרים שאין מקדשין על חמר מדינה, היינו במקום שאפשר לקדש על הפת,

משא"כ ביום שאין היכר בקידוש על הפת, עדיף לקדש על חמר מדינה.

[568] רמ"א ס"ט (ואם יין בעיר, לא

יקדש על הפת).

והיינו אפילו אם היין ביוקר , כדלקמן בסמוך (במדינות

אלו שהיין ביוקר, יש להקל בקידוש של יום). אבל לא בקידוש הלילה.

ואפילו אם שונא יין, כדלקמן סי"ב (מי

שאינו שותה יין מחמת ששונאו, יש לו לדחוק את עצמו לשתות ממנו בקידוש של לילה, ולא

יקדש על הפת).

[569] מ"א ס"ק ח

(דר"ת סובר דאין מקדשין אריפתא). והוא בתוס' פסחים קו, ב ד"ה מקדש (ולר"ת אין מקדשין

נמי על הפת, אך יש להסתפק אם מקדשין על השכר). וברא"ש שם (והיה אומר רבינו תם

דאין מקדשין על הפת כלל). ובטור (ועל הפת כתב ר"ת שאין מקדשין עליו).

[570] ואף שהקידוש על חמר מדינה

אינו מועיל לדעה הראשונה שבסעיף זה (שאין מקדשין לעולם ... על שאר משקים שהם חמר

מדינה), וגם אינו מועיל לדעה השנית דלעיל סעיף הקודם (שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם

כן רוב השנה אין היין מצוי כלל בכל העיר).

מכל מקום מצינו שקידשו על חמר מדינה אף

אם יש לו יין בביתו, כמובא בב"ח ס"י (מנהג כל ישראל שמקדשין בבוקר על

השכר, ואפילו יש להם יין בביתם ... וביום הוועד ואסיפת חכמים קרוב לד' שנה נשאלה

שאלה זו מביניהם למה נהגו כך, כי העידו הזקנים שהיו באותו ועד, דגדולי רבנים

מהר"ר שכנא ז"ל ומהר"ר שלמה לוריא ז"ל נהגו כך לקדש בסעודת

בוקר דוקא על השכר, אעפ"י שהיה יין בעיר).

ומביא בתחלה הישוב של המ"א, ואחר

כך הישוב של הט"ז.

[571] מ"א סק"ט (דבמדינתינו השכר

הוי חמר מדינה, ואם כן אפילו יש יין בעיר רשאי לקדש עליו. אלא שיש אומרים שאין

מקדשין עליו, מכל מקום היא יש אומרים דמקדשין אריפתא אם הוא חביב עליו. אלא

לר"ת אין מקדשין על הפת ... בבקר שמקדש על שניהם, דהא מברך גם כן המוציא, ואם

כן יוצא ממה נפשך).

וראה לעיל סי' רעא סכ"ז.

[572] שהרי התוס' מסתפק לדעת ר"ת אם

תקנו קידוש על חמר מדינה (ולר"ת אין מקדשין נמי על הפת, אך יש להסתפק אם

מקדשין על השכר). וראה מראי מקומות וציונים.

[573] כדלקמן סי' רפט ס"ב

(ותקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית כמו קודם סעודת הלילה ... מכל מקום לא

תקנו לברך ברכת הקידוש שבירך בלילה, אלא די בברכת בורא פרי הגפן שיברך על היין,

כדי שיהא היכר בזה שקידוש זה אינו אלא מדברי סופרים ... ויש אומרים שמותר לטעום

קודם קידוש שביום, הואיל ועיקרו אינו אלא מדברי סופרים לא החמירו בו כל כך).

[574]

ט"ז סק"ו (אם היין ביוקר, כגון במדינות אלו, אין מהדרין אחר יין, כיון

שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה, וסגי בכך).

*

כל האמור לעיל, שבקידוש היום יכול לקדש

על חמר מדינה, בין אם יש יין בביתו ובין אם אין יין בביתו, היינו בזמנים ההם

ובמקומות ההם, כיון שבמקומות הקרים אין הענבים גדלים, ובימים ההם לא היתה אפשרות

להביא ענבים מהמקומות החמים שבדרום עד לעיירות שברוסיא הלבנה, וגם לא היתה אפשרות

להביא בקבוקי יין בעגלות וסוסים ממדינות הדרום לעיירות שברוסיא הלבנה, נסיעה

שלוקחת כמה שבועות.

מצב הדברים באותה תקופה מתואר

בשו"ת צמח צדק או"ח סי' כו (שאלה. הובא לכאן מחנינו ענבים לחים

מסביבותינו קטנים ביותר וחמוצים, גם הובא ממאלדאווייע גדולים מעט, וחקרתי מהיודעים

איך מוליכים אותם דרך רחוקה כזו, ואמרו שמסירים אותם מהאילן בעודם לא נגמרים, כי

הנגמרים ידוע שבלתי אפשר להוליכם אפילו למקום קרוב).

וכיון שהיין אינו מצוי ברוסיא, לכן נחשב

היי"ש חמר מדינה ברוסיא, ולכן אפילו יש לו יין התירו לקדש קידוש היום על

היי"ש.

משא"כ במקומותינו ובזמנינו שהיין

מצוי ומחירו קטן יותר מהיי"ש, הרי שוב היין הוא חמר מדינה, ואם כן בטל טעם

היתר זה להמנהג לקדש על היי"ש בקידוש היום.

ואפילו לענין הבדלה נתבאר לקמן סי' רצו

ס"י (ואף מי שחביב עליו, אינו יכול להבדיל עליו אלא במקום שהוא חמר מדינה,

וע"ד שנתבאר בסימן ער"ב. אבל במקומות שהיין גדל שם, שהיין הוא חמר מדינה,

אינו יכול להבדיל על שום משקה, אף שהוא חביב עליו מאד, וגם אין יין נמצא כלל בעיר).

ועל זה כתב בקצות השלחן סי' צז, בדי

השלחן ס"ק ח (ובארץ ישראל שהוא מקום גידול היין, אין שום משקה נקרא חמר מדינה

חוץ מן היין).

אלא שמנהג קידוש היום על המשקה נשאר

בכמה מקומות גם במדינותינו. והטעם בפשטות הוא, כי כן נהגו ברוסיא, וכן המשיכו

לנהוג כשבאו לארצות הדרומיות. אבל כבר נתבאר לעיל שברוסיא מצא רבינו הזקן ביאור למנהג

זה, משא"כ במדינותינו ובזמנינו, שהיין נמצא לרוב, והוא גם זול יותר

מהיי"ש.

ובאמת יש סברה לומר שהקידוש על

היי"ש חשוב יותר מהקידוש על השכר, כדלעיל סי' קפב ס"ג (ואפילו אינו

שתיית רוב אנשי העיר אלא שותין אותו לפרקים בלבד מפני חשיבותו, כמו (מע"ד)

במדינות אלו, לא נגרע מפני זה לברך ולקדש עליו, כיון שזהו מפני חשיבותו שהוא חשוב

יותר מן השכר, ולכן ראוי יותר לכוס של ברכה מן השכר, וגם הוא חמר מדינה יותר ממנו

כיון שחשוב יותר. שהרי כל מעלת היין לכוס של ברכה אינו אלא מפני חשיבותו ... אם כן

כל משקה שחשוב יותר הוא קרוב ליין יותר).

אמנם עדיין לא מצאנו מקור, שמטעם זה

יועיל לקדש על היי"ש גם בזמנינו ובמקומותינו, אשר היין נמצא לרוב והוא זול

יותר מהיי"ש.

ואפשר סומכים בזה על דברי הב"י בסי' רפט ד"ה ואם אין

לו (ומשמע [בטור סי' ערב] דאפילו אינו חמר מדינה קאמר דמקדשין עליו בשחרית מההוא

טעמא). הובא במ"א שם ס"ק ג.

אמנם סברה זו לא הובאה כלל בשוע"ר.

וראה כנישתא דבי רב בעיונים וביאורים לקונטרס אחרון סוף

ס"ק א.

[575] ר"ן שבת י, א ד"ה

אמר רבא (דהא אפשר לקדושי אריפתא ... מצוה מן המובחר [עדיף] טפי בחמרא, כדאמרינן

זכרהו על היין בכניסתו).

מ"א סוף ס"ק ט (ומכל מקום מצוה מן המובחר לקדש לעולם איין).

וראה גם בהנסמן לעיל (הערה 565 ).

[576] דרכי משה ס"ק ג (דמי שאינו שותה

יין ... כשאוכל עם בני ביתו, או עם אחרים, דאע"ג דהוא אינו שותה אחרים שותים

ממנו). רמ"א ס"ט (ומי שאינו שותה יין משום נדר, יכול לקדש עליו, וישתו

אחרים המסובין עמו).

ואף שלכתחלה יש לחוש לדעת הגאונים, כדלעיל סי' רעא סכ"ה ( והגאונים

סוברים שאם לא טעם המקדש עצמו כמלא לוגמיו לא יצא, אע"פ שטעמו המסובין כל אחד

כמלא לוגמיו. וראוי לחוש לדבריהם לכתחלה ).

מכל מקום כאן, שאינו שותה יין מחמת נדר, יכול לסמוך על דעה

הראשונה דלעיל שם ( אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין, אם טעם כמלא לוגמיו ממש

יצאו כולם ידי חובתן).

ואף שהמ"א חלק על הרמ"א וכתב בס"ק ט (ונראה לי

דאסור לקדש על היין שישתו אחרים, כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך בפה"ג ...

רק הם יקדשו. ודברי רמ"א צ"ע).

מכל מקום קיי"ל כדעת הרמ"א, כמבואר בקונטרס אחרון

ס"ק ב ( המג"א יחיד הוא בדבר זה, וכל האחרונים מסכימים לדעת

רמ"א. ואף המג"א עצמו חזר והודה לרמ"א ).

וטעם הדבר נתבאר בקונטרס שם בכמה אופנים:

(א) אף " דאין כוס של ברכה תלוי כלל בברכת בורא

פרי הגפן", מכל מקום "כיון שיכול לומר הקידוש בשבילם, יכול גם כן לברך בורא

פרי הגפן".

(ב) לדעת האומרים " שכל דבר הטעון כוס

היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן ... אם כן הא דבברכת המזון סגי בטעימת אחר ...

היינו שהמברך יברך בורא פרי הגפן, וישתו האחרים, אף על פי שיודעים בעצמם לברך".

(ג) "ואף אם תמצי לומר" שבברכת המזון ושאר ברכות הטעונות

כוס, אין המברך יכול לברך בפה"ג בשביל טעימת האחר שיודע לברך בעצמו, מכל מקום

שאני קידוש "דיש לומר הכא, כיון שהוא חייב בקידוש ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו

בלא טעימה ... אם כן כשאחר טועם ומוציאו ידי חובתו, למה לא יוכל הוא לברך על אותה

טעימה שהיא גם כן בשבילו ".

(ד) ובפרט ש"גם זאת אינה חובה גמורה, כי רבים חולקים"

וסוברים שיכול להוציא חברו בברכה, אף שיודע לברך בעצמו, וכאן אפשר לסמוך על דעתם

בזה.

*

והנה לפי שני הטעמים הראשונים הנ"ל, אפשר שמטעם זה נהגו

בעת החופה, שמסדר הקידושין מברך בפה"ג וברכת אירוסין, ואחר כך שותים רק החתן

וכלה. והיינו "כיון שיכול לומר [ברכת אירוסין] בשבילם, יכול גם כן לברך בורא

פרי הגפן" (ראה "סדר תנאים אירוסין ונישואין" ע' צב-ח).

ואפשר שמטעם זה נהגו גם באמירת שבע ברכות שבעת החופה, שמכבדים

את הראשון לברך בפה"ג וגם ברכת שהכל ברא לכבודו, ואחר כך שותים רק החתן וכלה.

והיינו "כיון שיכול לומר [ברכת שהכל ברא לכבודו] בשבילם, יכול גם כן לברך

בורא פרי הגפן".

[577] היינו שאין עמו אחרים

היוצאים בקידוש שלו, אלא מקדשים לעצמם (שעל זה מסיים "ישמע קידוש

מאחרים").

[578] מיירי כאן שהיין מצוי,

והשכר אינו חמר מדינה. ולכן גם ביום יקדש על הפת.

[579] תשובות מיימוניות סוף ס' הפלאה סי' ד (דנפיק

בקדושא ואבדלתא דאחרים, אף על גב דהוא לא ישתה ... ועוד דאפשר לקדושי אריפתא).

דרכי משה שם (אבל כשמקדש לעצמו אין לקדש רק אפת). רמ"א שם (ואם אין אחרים עמו,

יקדש על הפת, ולא על היין, או ישמע קידוש מאחרים).

עצה נוספת נתבארה לקמן סי' תעב סכ"ז (מי שאינו שותה יין

מחמת נדר, יקח מי צמוקים לארבע כוסות), ושם נסמן (הערה ר).

[580]

ב"י ד"ה ועל הפת (וכן ראיתי נוהגין, דאפילו מי שאינו שותה יין, מחזר אחר

יין לקידוש). מ"א ס"ק ט (דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו).

[581] משא"כ בקידוש של

יום, שיוכל לקדש על חמר מדינה (או גם על הפת), מהטעם שנתבאר לעיל סוף סעיף הקודם.

[582] סעיף יא (שיש אומרים שלא

תקנו כלל קידוש על הפת אלא על הכוס).

[583] והיינו שאם יכול לשמוע

מאחרים, אינו צריך לדחוק את עצמו, כדלקמן סי' תעב סכ"א-ב (מי שאינו שותה יין

כל השנה מפני ששונאו או שמזיקו, אף על פי כן חייב לדחוק את עצמו לשתות ד' כוסות

... אבל קידוש של שאר ימים טובים ושבתות, אין צריך לדחוק את עצמו לשתות הכוס, אלא

יכול לשמוע הקידוש מאחר, כמו שנתבאר בסי' ער"ב).

[584] רא"ש פסחים פ"י סוס"ד (אין

צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה). טור ושו"ע ס"י (ברכת יין של קידוש

... אינו טעון ברכה לאחריו, דברכת המזון פוטרתו).

[585] טור סוף הסי' (לעולם כוס של קידוש צרכי

הסעודה, ונפטר בברכת המזון, ואין צריך לברך עליו ברכה אחרונה ... בכוס של קידוש

שהוא צורך סעודה טפי, דקי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה), וסי' רצט (שאין צריך

לברך אחר כוס של קידוש, הבדלה שאני שאינה צורך סעודה). מ"א שם ס"ק יא (דקידוש

צורך סעודה, דאין הקידוש אלא במקום סעודה).

[586] סעיף ח (בשבת ויום טוב שמקדש על הכוס,

אין צריך לברך אחריו לדברי הכל, אפילו הוא של שאר משקין, לפי שהוא שייך לסעודה,

שאין קידוש אלא במקום סעודה, ולכן נפטר בברכת המזון).

וכן הוא לקמן סי' תעג ס"י (בין שהוא יין, בין שהוא שאר

משקין שהם חמר מדינה, לפי שהכוס של קידוש הוא מצרכי הסעודה, והרי הוא כדברים הבאים

מחמת הסעודה שאינם צריכים ברכה לאחריהם, לפי שהם טפלים לסעודה ונפטרים בברכת המזון

שלאחר הסעודה).

[587] רא"ש שם סכ"ד (דברים

הבאים לפני הסעודה, כגון פרפראות ויין שבא לגרר ולהמשיך לסעודה, בכלל הסעודה הן,

ונפטרין בברכת המזון). טור (ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה,

דיין שלפני המזון נפטר בברכת המזון ... דכיון שבא להמשיך האדם לתאות המאכל, חשיב

כדברים הבאים מחמת הסעודה).

[588] סעיף ו (השותה יין לפני הסעודה בחול אין

צריך לברך אחריו ... לפי שיין שלפני הסעודה בא לפתוח בני מעיים להמשיך אדם לתאוות

אכילה, ומכלל הסעודה הוא, לכן נפטר בברכת המזון, כשאר דברים הבאים מחמת הסעודה).

וכן הוא בסדר ברכת הנהנין פ"ד סי"א ( חוץ

מן היין, לפי שבא לפתוח בני מעיים להמשיך אדם לתאות אכילה, ומכלל הסעודה הוא,

לפיכך אין צריך לברך אחריו ).

[589] כדלעיל שם (אבל השותה שאר משקין לפני

הסעודה בחול צריך לברך אחריהם ... ואם שכח ולא בירך ונזכר אפילו אחר ברכת המזון

צריך לברך, שברכת המזון אינה פוטרת בורא נפשות רבות אפילו בדיעבד).

ואף אם הקידוש שעל היין פטר את הברכה ראשונה על שאר המשקים,

מכל מקום צריך לברך אחריו, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"א סכ"א ( היין

הואיל והוא ראש לכל המשקין הרי הוא פוטר בברכתו כל מיני משקין, בין מברכה ראשונה ...

ובין מברכה אחרונה ... ואם שתה יין פחות משיעור רביעית, שאין צריך לברך לאחריו,

ומשאר משקין שתה רביעית, יברך לאחריהם בורא נפשות רבות, אף אם הוא בענין שלא בירך

לפניהם שהכל נהיה בדברו).

וכך גם כאן, כיון שלא הוצרך לברך ברכה אחרונה על יין הקידוש,

וכיון שברכת המזון פוטר רק את יין הקידוש, ולא את שאר המשקים ששתה קודם הסעודה,

לכן יברך לאחריהם בורא נפשות.

וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' רעז ואילך.

[590] רמב"ן במלחמות כד, ב (על הגפן שבסוף פוטרת הכל ...

מברך ברכה אחרונה ודיו, אלו דברי הגאונים ז"ל ... אם לא בירך עד שחזר ונמלך

לשתות, אינו צריך אלא ברכה אחת לבסוף).

ר"ן שם ד"ה הא' (שאין צריך לברך על הגפן ועל פרי

הגפן אלא בתר כולהו כסי, דאע"ג דברכת המזון מפסיק, אין לנו הפסק שיהא קובע

ברכה לאחריו, שאין לנו הפסק גדול מנמלך, שהוא קובע ברכה לפניו ואין קובע ברכה

לאחריו. וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל, שאינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא

לבתר כולהו כסי).

מ"א סי' קעד סקי"ד (ואם יש לו כוס לברכת המזון, אין

צריך לברך ברכה אחרונה על משקין שלפני הסעודה, דהא מברך ברכה אחרונה על כוס ברכת

המזון, שאין לנו הפסק שיהא קובע ברכה לאחריו. כ"כ ר"ן והרמב"ן

במלחמות).

[591] סעיף ז (במה דברים אמורים כשאין לו כוס

לברכת המזון, אבל אם דעתו לברך ברכת המזון על הכוס, אין צריך לברך כלל ברכה אחרונה

על המשקין שלפני הסעודה, אפילו לכתחלה, לפי שנפטרים בברכה אחרונה שיברך אחר הכוס

של ברכת המזון).

וכן הוא לקמן סי' תעג ס"י (שהוא נפטר בברכה אחרונה שיברך

אחר כוס רביעי). סי' תעד ס"ג ( וכל הכוסות

נפטרין בברכה אחרונה שיברך אחר כוס האחרון).

[592] תוס' ברכות מב, ב ד"ה ורב ששת

(קידוש פוטר, משום דאין קידוש אלא במקום סעודה). טור (לעולם כוס של קידוש צרכי

הסעודה ... הילכך פוטר יין שבתוך המזון) ושו"ע ס"י (ברכת יין של קידוש

פוטרת יין שבתוך הסעודה).

[593] סעיף ה (אם שתה יין לפני הסעודה, אפילו

קודם שקבע עצמו לסעודה, אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, שנפטר בברכת היין

שלפני הסעודה).

ורק בברכת בפה"ג של יין הבדלה, יש מחלוקת אם ומתי היא

פוטרת יין שבתוך הסעודה, כדלעיל שם (במה דברים אמורים ביין הבדלה, שאינו שייך

לסעודה, אבל יין קידוש, הואיל והוא שייך לסעודה, שאין קידוש אלא במקום סעודה, פוטר

היין שבתוך הסעודה לדברי הכל).

[594]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בדין

חמר מדינה הובאו בפנים ס"י ב' דעות. דעה הראשונה לא נתפרשה בפוסקים די צרכה,

ונתבארה בפנים על פי צירוף משמעות דברי כמה פוסקים, שכפי הנראה הולכים בשיטה זו ,

ועל פי מנהג העולם שנהגו כדעה זו :

(א)

דברי הרמב"ם וסיעתו: "דהיינו שדרך רוב אנשי העיר".

(ב)

דברי הטור וסיעתו: "כל שאין יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך יום".

(ג)

דברי המ"א: "אף שמצוי הרבה יין אצל החנוני".

(ד)

דברי המרדכי: "בשנה אחת לקה היין ואינו מצוי כל כך".

(ה) דברי ראבי"ה: " שדרך

רוב אנשי העיר לקבוע סעודותיהם על השכר ... ונקראים שם חמר מדינה".

*

בכוס של ברכת המזון – כל הדברים האלה הם

לדברי הכל.

אמנם כאן בכוס של קידוש, הובאה דעה

שנית: " שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם כן רוב השנה אין היין מצוי כלל

בכל העיר ... ומנהג העולם כסברא הראשונה".

וזהו שנתבאר כאן בקונטרס אחרון: " ואף

שטעם זה אינו מפורש בדבריו, מכל מקום ... העתקתי דעתם ביחד לסמוך עליהם המנהג ... וכל

זה לקיים המנהג, אבל לדינא צ"ע".

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' נו ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרמב ואילך.

[595] סי' קפב ס"ק ב (ואף על גב שמצוים

יין הרבה אצל החנוני אין בכך כלום) .

ולא פירש מדוע "אין בכך

כלום". והי' מקום לפרש שכוונתו כדברי הרמ"א שם.

[596] סעיף ב (ואף על גב דיין נמצא בעיר, מכל

מקום לא מיקרי מצוי לדבר זה, שהוא ביוקר, ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה לברך עליו).

והיינו שכיון שמדובר שם ביין לכוס ברכת המזון, ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה, לכן

אינו נקרא מצוי לדבר זה.

ואם נאמר שזוהי גם כוונת המ"א שם,

הרי הלכה וטעם זה הוא רק לענין כוס ברכת המזון, ואינו נוגע לדין קידוש שדנים בו

כאן.

[597] במ"א שם (ובטור סי'

ער"ב כתוב דאם אין יין גדל מהלך יום סביב כל העיר מקרי אין יין מצוי). והוא

מ"ש בטור כאן (במקום שאין יין מצוי מקדשין על השכר ושאר משקין, כיון שאין יין

מצוי שם הוי שאר משקין חמר מדינה. ופרשב"ם שנקרא חמר מדינה כשאין יין בכל

העיר. ויש מפרשין דלא הוי חמר מדינה אלא אם כן שלא יהא יין גדל מהלך יום כל סביב

העיר).

נראה מכאן שכוונת המ"א בזה היא גם

לדין הקידוש. ועל פי זה נתבאר כאן בפנים (וכל שאין יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך

יום, שאף שמצוי הרבה יין אצל החנוני, מן הסתם אין דרך רוב אנשי עיר זו לקנות יין

תמיד מן החנווני, אלא קובעים רוב סעודותיהם על שאר משקים, והרי הם חמר מדינה).

וראה גם מ"א כאן ס"ק ט (משום

דבמדינתינו השכר הוי חמר מדינה, ואם כן אפילו יש יין בעיר רשאי לקדש עליו).

[598] בטור לא נתפרש שמטעם זה

נחשב חמר מדינה – "אף שמצוי הרבה יין אצל החנוני".

מכל מקום נתפרשה הלכה זו ברמב"ם

וסיעתו, ואם כן אפשר לומר שזאת היא גם כוונת הטור בהלכה זו, ואפשר שזאת היא גם

כוונת המ"א בדבריו הנ"ל. ולכן צורפו כאן בפנים שלושת הפרטים האלו:

(א) דברי הטור: "כל שאין יין הרבה

גדל סביבות העיר כמהלך יום".

(ב) דברי המ"א: "שאף שמצוי

הרבה יין אצל החנוני".

(ג) הרמב"ם וסיעתו: "שדרך רוב

אנשי העיר לקבוע סעודותיהם על השכר או שאר משקים".

[599] הל' שבת פכ"ט הי"ז (מדינה שרוב יינה שכר ... הוא חמר

המדינה). הרי מיירי עכ"פ שיש גם יין במדינה.

וכן הוא באליה רבה ס"ק יג (שאין

יין מצוי וכו'. כן כתב בשו"ע, ומשמע דסבירא ליה כמשמעות הרמב"ם, דמדינה

שרוב יינה שכר, אף שיש יין שם עיקר חמר).

[600] עשין כט (והיכא דלא שכיח חמרא כלל,

ושיכרא הוא חמר מדינה) . הרי שגם הוא מיירי שיש יין במדינה, אלא

שאינו שכיח.

וראה הערות וביאורים (ירות"ו)

ח"ז ע' נח. הלכות ליל הסדר ח"א סי' תעב אות ו. כנישתא דבי רב הערה ג.

[601] ריש סי' קפב (היכא שרגילין תמיד בכך,

כגון במקום שאין יין מצוי ... שמברכין על השכר אם אין יין מצוי) .

[602] הרמב"ם וסמ"ג

וב"י .

[603] "ויש מפרשין דלא הוי

חמר מדינה אלא אם כן שלא יהא יין גדל מהלך יום כל סביב העיר". שאף שלא נתפרש

בדבריו, מסתברא שגם כוונתו כן היא, שתלוי "אם הרוב משתמשים בשכר במקום יין".

[604] כאמור בפנים: "ומנהג

העולם כסברא הראשונה".

[605] פסחים פ"י לז, ג (ורש"י פסק אם לקו הכרמים ואין יין

מצוי, אף על פי שבשאר שנים מצוי רוב יין, לשנה זו מיהא, חמר מדינה הוא השכר).

ונתבאר בפנים, שגם דעתו היא כאמור לעיל

(ובשנה אחת לקה היין ואינו מצוי כל כך, ורוב העיר קובעים רוב סעודותיהם בשנה ההיא

על שאר משקים).

[606] ראבי"ה סי' תקטז (אבל אם נמצא יין באותו הגמוניא, אלא

שהוא ביוקר, אין לו לקדש אריפתא ולא להבדיל אשיכרא). הובא בהגהות מיימוניות הלכות

שבת פכ"ט הי"ז אות ד .

[607] ס"ק ו (ואם היין

ביוקר, מכל מקום מקרי מצוי (ב"י הגהות מיימוניות)).

ומבאר רבינו, שכאן הביא המ"א דעת

הרשב"ם, ואילו לקמן ס"ק ט (שהובא לעיל), מבאר את מנהגנו כדעה הראשונה.

[608] פסחים קז, א ד"ה חמר (חמר מדינה, אין יין אחר בעיר הזאת כי

אם שכר) .

[609] לראבי"ה סי' קמט (וכן נראה לי,

שהקביעות מחשיבו לברך עליו. ואינו נקרא קביעות אלא שרגילים תמיד בכך, כגון במקום

שאינו מצוי יין). הובא בהגהות מיימוניות הל' ברכות פ"ז אות ס.

[610] כמבואר בפסקי ריא"ז פסחים פ"י הלכה א אות

כט, ובשלטי הגבורים פסחים כב, ב אות ב (ובמקום שקובעין סעודתן על השכר, ורוב

שתייתן שכר, השכר הוא להן כמו היין, ומבדילין עליו ומקדשין עליו). וכמבואר בפנים,

לדעה הראשונה ( קובעים רוב סעודותיהם על שאר משקים, והרי הם חמר מדינה).

[611] פסחים שם, לגירסת רבנו חננאל ורוב

הספרים (לא אמרן אלא דלא קבע סעודתיה אשיכרא אבל קבע סעודתיה עילויה לית לן בה) .

[612] אות ס (וברוב הספרים גרס ולא אמרן אלא

דלא קבע סעודתיה אשיכרא, אבל קבע סעודתיה עילויה לית לן בה. וכן בה"ג

ור"ח. אבל רשב"ם כתב דלא גרסינן ליה, וכתב בעל ספר המצות [סמ"ג

עשין כ"ט קטו ריש ע"ד] ולא נודע למה מחקו).

[613] עתה בא לבאר שאפשר כן היא

גם דעת הרמ"א. ואף שדבריו הובאו לעיל (הערה 596 ),

דמיירי לענין כוס של ברכת המזון.

מכל מקום יש להוכיח, שהרמ"א מודה

שכן הוא אף לענין כוס של קידוש. ומה שכתב "ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה לברך

עליו" הוא לדעת הרשב"ם, או אף לענין הבדלה.

[614] ס"ב (ונהגו להבדיל

במוצאי פסח על שכר ולא על יין משום דחביב עליו), ולא פירש דהיינו דוקא כשאין יין

בעיר.

[615] "ובמקומות שנוהגים

לשתות משקה הנעשה מדבש שקורין מע"ד, יכול ליקח אותו משקה לארבע כוסות, אם אין

לו יין" .

[616] ברמ"א ס"ט (ואם יין בעיר, לא

יקדש על הפת) .

יוצא מכן לדעת הרמ"א, שיכול לקדש

ולהבדיל על חמר מדינה, אפילו אם יש יין בעיר.

[617] "ואי אפשר לקנות יין

בכל סעודה לברך עליו", שטעם זה אינו שייך בהבדלה וד' כוסות .

[618] כמובא לעיל (הערה 608 ):

"חמר מדינה, אין

יין אחר בעיר הזאת כי אם שכר". שמכל מקום מודה לענין כוס ברכת המזון,

מטעם "ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה לברך עליו".

[619] שאין אומרים בזה, שלפחות

בסעודה אחת בשבוע יברך ברכת המזון על כוס של יין.

[620] לפנינו שם לא נתבארה הלכה זו, אלא בסי'

תעב סכ"ח (במקומות שאין יין מצוי, דהיינו שמהלך יום אחד סביבות העיר אין גדל

שם יין הרבה, אלא מעט מזעיר, יכול ליקח לד' כוסות שאר משקים שהם חמר מדינה באותו

העיר).

ואולי הכוונה לקונטרס אחרון על סי' תפג

ס"א (מי שאין לו יין, ולא שום משקה שהוא חמר מדינה), שלא הגיע לידינו.

[621]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ב נפסק כדעת הרמ"א,

שאם המקדש אינו יכול לשתות יין משום נדר, יוכל לברך גם בפה"ג, וישתו אחרים

המסובים עמו.

ואף שחלק עליו המ"א ס"ק ט

(ונראה לי דאסור לקדש על היין שישתו אחרים, כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך

בפה"ג ... רק הם יקדשו. ודברי רמ"א צ"ע).

מכל מקום " המג"א יחיד הוא

בדבר זה, וכל האחרונים מסכימים לדעת רמ"א. ואף המג"א עצמו חזר והודה

לרמ"א ".

ואת טעם הדבר מבאר רבינו בכמה אופנים:

(א) אף " דאין כוס של ברכה

תלוי כלל בברכת בורא פרי הגפן", מכל מקום "כיון שיכול לומר הקידוש בשבילם,

יכול גם כן לברך בורא פרי הגפן".

(ב) לדעת האומרים " שכל

דבר הטעון כוס היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן ... אם כן הא דבברכת המזון סגי

בטעימת אחר ... היינו שהמברך יברך בורא פרי הגפן, וישתו האחרים, אף על פי שיודעים

בעצמם לברך".

(ג) "ואף אם תמצי

לומר" שבברכת המזון ושאר ברכות הטעונות כוס, אין המברך יכול לברך בפה"ג

בשביל טעימת האחר שיודע לברך בעצמו, מכל מקום שאני קידוש, "דיש לומר הכא כיון

שהוא חייב בקידוש ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה ... אם כן כשאחר טועם

ומוציאו ידי חובתו, למה לא יוכל הוא לברך על אותה טעימה שהיא גם כן בשבילו ".

(ד) ובפרט ש"גם זאת

אינה חובה גמורה, כי רבים חולקים" וסוברים שיכול להוציא חברו בברכה, אף שיודע

לברך בעצמו, וכאן אפשר לסמוך על דעתם בזה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' סז ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרמז ואילך.

[622] על מ"ש ב דרכי משה ס"ק ג (כשאוכל עם בני

ביתו, או עם אחרים, דאע"ג דהוא אינו שותה אחרים שותים ממנו). וברמ"א ס"ט

(ומי שאינו שותה יין משום נדר, יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו).

כתב המ"א בס"ק ט (ונראה לי דאסור לקדש על היין שישתו

אחרים, כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך בפה"ג, וכמ"ש סי' ער"ג

ס"ד. רק הם יקדשו. ודברי רמ"א צ"ע).

והיינו כדלקמן סי' רעג ס"ו (אין לו

לקדש לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם).

[623] ראה לבוש ס"ט (מי שאינו שותה יין

משום נדר, יכול לקדש עליו, אף על פי שלא יטעום הוא יטעמו אחרים המסובין עמו). אליה

רבה ס"ק יז (ולענ"ד מבואר בב"י כרמ"א ... מה שהקשה מג"א

הא אסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שאחרים יודעין בעצמן לברך וכמ"ש סימן

רע"ג ס"ד ע"כ, ולענ"ד יש לחלק דהתם אינו אוכל עמהם, אבל

כשאוכל, רק שאינו טועם מיין יכול לקדש). ובסי' רעא ס"ק כח (כששתה אחר שלא

כיון עליו בברכה, ואותו האחר בירך מחדש, לכך אינו יוצא הוא. אבל אם שתה אחד

משומעין, אפשר דמודה).

וכן נראה מפשטות דברי הפוסקים דלעיל סי'

רעא סכ"ה (אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין, אם טעם כמלא לוגמיו ממש יצאו

כולם ידי חובתן), ובנסמן שם (הערה 363 ).

[624] על מה שכתב הרמ"א שם

ס"ו (ומי שמתענה שלשה ימים ושלשה לילות, ישמע הבדלה מאחרים), כתב המ"א

שם ס"ק ח (עי' סי' ער"ב ס"ט, וסי' תקנ"א ס"י, דמותר ליתן

לאחרים לשתות) .

והוא האמור ברמ"א כאן ( יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו) .

הרי שהמ"א לקמן שם פסק כהרמ"א כאן. וכן הקשה במחצית השקל שם (ואע"ג

דמ"א לעיל סי' ער"ב חולק על רמ"א). ומפרש רבינו, שהמ"א לקמן

שם חזר והודה לדברי הרמ"א כאן.

ועוד ציין במ"א שם להאמור

ברמ"א סי' תקנא ס"י (נוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא

בהבדלה [=מראש חדש אב עד התענית], אלא נותנים לתינוק).

[625] "ואי ליכא אחר אצלו

יתן לתינוק לטעום".

ואף שיכול אדם לברך כדי להוציא את הקטן,

ואפילו אם הקטן יכול לברך בעצמו, כמו לענין הבדלה, שנתפרש לקמן סי' רצו סי"ז

(ש"ץ המבדיל בבית הכנסת אף שנתכוין לצאת ידי חובתו, וכן אחרים ששמעו ונתכוונו

לצאת ידי חובתם, יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני ביתם הקטנים שלא היו בבית

הכנסת, אבל הגדולים שלא היו בבית הכנסת, הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם אין למי

שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם אלא יבדילו בעצמם). הרי שבקטנים לא הצריך שלא יהיו

יודעים לברך בעצמם – אלא בגדולים, ונתבאר לקמן שם (הערה 2155 ).

מכל מקום מוכיח מכאן, שיכול להבדיל

וישתו אחרים.

*

והנה כל האמור לעיל הוא בקטן שהגיע

לחנוך. אמנם מפשטות לשון המ"א שם "יתן לתינוק לטעום", נראה דמיירי

בתינוק שלא הגיע לחנוך.

ואף שנתבאר לקמן סי' רצה ס"ד (אם

משקה ממנו לתינוקות, אין שום אדם יכול לצאת ידי חובתו בהבדלה זו, כיון שלא שתה

מהכוס אדם שיוצא ידי חובתו בהבדלה זו), ושם (הערה 2068 ).

מכל מקום נראה מדברי המ"א שסובר,

שהבדלה (אין דינה בזה כקידוש, שצריך לשתותה מי שיוצא ידי חובתו בקידוש זה, אלא)

דינה כשאר ברכות הטעונות כוס, דסגי בשתיית התינוק.

אמנם הטעם דסגי בשתיית התינוק, נתבאר לעיל

סי' קצ ס"ד (ואפילו מטעים ממנו לתינוק (כמלא לוגמיו של תינוק) יצא ידי חובה ...

אם יטעים לקטן שלא הגיע לחינוך יפסיד ברכת היין שלא יוכל לאמרה אף על פי שאינה

מעכבת ... ויש אומרים שכל דבר הטעון כוס חוץ מקידוש ... כך תקנו חכמים בכל שירה

הנאמרת על היין שיסדרו אותה אצל ברכת היין, שהוא עיקר שירה המיוחדת ליין, לפיכך

רשאי לברך ברכת היין ולהטעים לקטן אף על פי שלא הגיע לחינוך ברכות, ואפילו אינו

יודע לדבר ... וכן נוהגין במילה שביום הכיפורים הואיל ואי אפשר בענין אחר).

ולפי ב' הדעות יש לעיין במה שכתב

המ"א, ש"יתן לתינוק לטעום", מהי ההוכחה מזה שהמ"א חזר בו,

וסובר שיכול להבדיל ולברך בפה"ג, וישתה אחר.

וראה הערות ובאורים שם ע' סח.

[626] שכתב המ"א " וכמ"ש סי' ער"ג

ס"ד". וכוונתו להוכיח כן, ממה שנפסק בשו"ע סי' רעג ס"ד (יכול

אדם לקדש לאחרים, אף על פי שאינו אוכל עמהם ... והוא שאינם יודעים).

ומפרש המ"א דמיירי שהאחרים אינם יודעים לקדש בעצמם, וגם

אינם יודעים לברך בעצמם בפה"ג. משא"כ אם יודעים לברך בפה"ג, אינו

יכול להוציאם בברכת בפה"ג.

ומזה מוכיח שכן הוא גם בנידון דידן, במי שאינו שותה יין מחמת

נדר, שאף שיכול להוציאם בברכת הקידוש (כיון שגם הוא עצמו יוצא בברכה זו), מכל מקום

אינו יכול להוציאם בברכת בפה"ג, כיון ש(הוא אינו יוצא בברכה זו, ו)הם יכולים

לברך בעצמם.

[627] "אבל אם יודעין לקדש,

אינו מקדש להם" (וכן היא בודאי גם כוונת השו"ע במ"ש שם " והוא שאינם יודעים", שהיינו שאינם

יודעים לקדש; אף שיודעים לברך בפה"ג).

וכן הוא לקמן שם ס"ו (אין לו לקדש

לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם).

הרי אדרבא, משם מוכח, שבמקום "שיכול

לומר הקידוש בשבילם, יכול גם כן לברך בורא פרי הגפן".

וראה כנישתא דבי רב הערה יג.

[628] אחרי שנתבאר שאין להקשות

מהמבואר לדבר הרמ"א, ואדרבה יש להוכיח משם כדברי הרמ"א (דלא כדברי

המ"א).

בא רבינו לדון בדבר הזה, שאולי הי' מקום

לפרש, שעכ"פ אין משם פירכא לדברי המ"א:

כי הגם ששם יכול להוציאם בברכת

בפה"ג, אף שיודעים לברך בעצמם בפה"ג; שאני התם שאינם יודעים לברך ברכת

הקידוש בעצמם, וכיון שהוא מוכרח לקדש עבורם, חייב הוא גם לברך עבורם בפה"ג.

משא"כ בנידון דידן, כיון שהם

יודעים הן לברך והן לקדש בעצמם, אפשר שאינו יכול להוציאם בברכת בפה"ג.

[629] והיינו שאם הם היו צריכים

לברך בעצמם בפה"ג, היו צריכים לאחוז הכוס ולברך בפה"ג, ולהחזיר לו הכוס

לקדש עליו; שהרי חייבים לברך ברכת בפה"ג לפני ברכת הקידוש, כדלקמן סי' תעג

ס"ו (אם הקדים הקידוש לברכת היין, שצריך לחזור ולברך ברכת הקידוש, לפי שעשה

כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו),

ושם נסמן (הערה לז).

[630] "החכם השליח היה

נזיר שמשון, ולהיותו אורח נתנו לו לברך ... והוא בירך וזימן בשם, ולאחר גמר ברכת

המזון בירך האחר ... ברכת היין ... נומיתי להם לא נכון לעשות כן ... אחר גמר ברכת

המזון מי יברך [על] הכוס, אם הנזיר זה, לא יתכן, דאף דקיי"ל אם טעם אחד

מהמסובים יצא אפילו לא טעם המברך ... הני מילי בדלא אפשר לו לטועם לברך ... אבל

בדאפשר לטועם לברך, אסור לאחר לברך ... ואם יתן הכוס ביד אחר, אחר גמר ברכת המזון,

והאחר יברך עליו וישתה ממנו, אסתלק ליה מעשה הראשון, ואין זה מברך ברכת המזון על

הכוס כלל. תדע דעל כרחך לא מיקרי מברך על הכוס, אלא כשאותו שאומר עליו ברכת המזון

הוא מברך עליו בפה"ג".

ומטעם זה מובן, שגם אם הם יודעים לברך

בעצמם בפה"ג, ואינם יודעים לברך ברכת הקידוש, והוא צריך לומר הקידוש בשבילם,

חייב הוא לברך בשבילם גם ברכת בפה"ג.

משא"כ בנידון דידן, כיון שהם

יודעים הן לברך והן לקדש בעצמם, אפשר שאינו יכול להוציאם בברכת בפה"ג, כמבואר

בדברי החכם צבי (הני מילי בדלא אפשר לו לטועם לברך ... אבל בדאפשר לטועם לברך,

אסור לאחר לברך).

[631] על סברת החכם צבי משיב

רבינו בשתים:

(א) יש להוכיח דאין כוס של ברכה תלוי

כלל בברכת בפה"ג (דלא כסברת החכם צבי). וכיון שבכל אופן התיר הטור לקמן סי'

רעג, שהמקדש יברך בפה"ג בשביל הטועם, אף שהשומע יכול לברך בעצמו בפה"ג,

על כרחינו לומר, שכל מקום "שיכול לומר הקידוש בשבילם, יכול גם כן לברך בורא

פרי הגפן".

(ב) לפי סברת החכם צבי שתלוי בברכת

בפה"ג, על כרחינו לומר "שהמברך יברך בורא פרי הגפן, וישתו האחרים, אף על

פי שיודעים בעצמם לברך".

אלא שרבינו מסתפק בסברה זו. ולכן מוסיף

אחר כך ש"אף אם תמצי לומר" שבברכת המזון ושאר ברכות הטעונות כוס, אין

המברך יכול לברך בפה"ג בשביל טעימת האחר שיודע לברך בעצמו (אף "שכל דבר

הטעון כוס היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן"). מכל מקום שאני קידוש,

"דיש לומר הכא כיון שהוא חייב בקידוש ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה ...

אם כן כשאחר טועם ומוציאו ידי חובתו, למה לא יוכל הוא לברך על אותה טעימה שהיא גם

כן בשבילו ".

ומטעם זה הובאה שיטת החכם צבי גם לעיל

סי' קצ ס"ד (ולפי סברא זו שתקנת חכמים הוא בכל דבר הטעון כוס שיסדרו אותו על

ברכת היין, אם כן מי שאינו שותה יין אי אפשר לו לברך ברכת המזון על הכוס ... לפי

שהמברך ברכת המזון הוא בעצמו צריך לברך ברכת היין לפי סברא זו, והוא אינו רשאי

לברך ברכת היין לחבירו ... כיון שחבירו יכול לברך בעצמו אין לאחר לברך לו).

וכן נתבארה שיטה זו לעיל סי' רעא

סי"א (ואף להאומרים שתקנת חכמים הוא בקידוש וכל דבר הטעון כוס שיברכו עליו

ברכת היין תחלה כמו שנתבאר בסי' ק"צ, מועלת ברכה הראשונה לקידוש, כמו שמועלת

לברכת הנהנין, שאין צריך לחזור ולברך, הואיל ובשעה שהיא חשובה גמר וסילוק סעודה

מפני איסור הטעימה קודם קידוש לא היתה עדיין אמירה המפסקת ולא נסתלקה עדיין ברכה

הראשונה).

וראה אמרי יושר ח"ב סי' קעג. תהלה

לדוד סי' קצ ס"ק א. מראי מקומות וציונים סי' רעא סי"א. קובץ הערות

וביאורים ירות"ו ח"א ע' מה, וח"ז ע' רה וע' ריז. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 157.

אלא שמכל מקום נוטה יותר דעת רבינו דלא

כסברת החכם צבי, כמבואר כאן (ונתבאר לקמן הערה הבא).

*

וכן נראית מסקנת רבינו בסדר ברכת הנהנין

פ"ד ה"ח (יין אף על פי שבא לשתותו בתוך הסעודה, מברך עליו, אף על פי

ששותהו לשרות האכילה שבמעיו, שמפני חשיבותו שמקדשין ומבדילים עליו קבעו לו ברכה אף

בתוך הסעודה).

אשר המקור להלכה זו הוא בברכות מא,

סע"ב (יין נמי נפטריה פת, שאני יין דגורם ברכה לעצמו), ופרש"י (בכמה

מקומות הוא בא ומברכין עליו, ואע"פ שלא היו צריכים לשתייתו). והיינו "לפי

שכל דבר הטעון כוס היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן". שזוהי גם שיטת

רש"י בעירובין מ, ב ד"ה ליתביה לינוקא, כדלקמן (הערה 634 ).

וכן נפסק לעיל סי' קעד ס"א (יין אף

על פי שבא לשתות תוך הסעודה מברך עליו בורא פרי הגפן, ואינו נפטר בברכת הפת, אף על

פי ששותה לשרות האכילה שבמעיו, והרי זה כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה

שנפטרים בברכת הפת כמו שנתבאר, מכל מקום הואיל והיין הוא חשוב שגורם ברכה לעצמו

בכמה מקומות, כגון בקידוש והבדלה וברכת אירוסין שמברכין על היין בורא פרי הגפן אף

על פי שאין צריך לשתייתו, לפיכך אינו נחשב טפל לפת להפטר בברכתו מברכה ראשונה שהיא

בורא פרי הגפן). שהיא השיטה שדברים הטעונים כוס צריך לברך עליהם בפה"ג,

"שמברכין על היין בורא פרי הגפן אף על פי שאין צריך לשתייתו".

אלא שמכל מקום כתב על זה בקונטרס אחרון

לעיל שם סי' קעד ס"ק א (אך התוס' פסחים ק"ג ד"ה רב אשי כתבו דמצות הבאת כוס

לא תליא בברכה). וכן מוכיח כאן ( דאין כוס של ברכה תלוי כלל בברכת בורא

פרי הגפן, שהרי המקדש באמצע סעודתו אינו מברך בורא פרי הגפן).

ולפי מסקנא זו יוקשה האמור בגמרא ברכות הנ"ל " שאני

יין דגורם ברכה לעצמו".

ועל זה מפרש בסדר ברכת הנהנין שם "שמפני

חשיבותו שמקדשין ומבדילים עליו, קבעו לו ברכה אף בתוך הסעודה". והיינו שמעצם

ההלכה שמקדשין ומבדילין עליו (אף במקום שאין צריך לברך עליו כנ"ל), רואים

חשיבותו, ולכן "קבעו לו ברכה אף בתוך הסעודה". ונתבאר בקובץ הערות

וביאורים א'קמז ע' 88.

[632] ריש סי"א (ואין צריך

לברך בורא פרי הגפן על כוס של קידוש זה, אם כבר בירך על היין בסעודה זו, שגם יין

זה של קידוש נפטר באותה ברכה). וכמצויין לעיל שם (הערה 236 ),

שמקורו בירושלמי

ברכות פ"א סוף ה"ה (שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום, שאינו

אומר בורא פרי הגפן).

ואף שנתבארה לעיל שם הלכה זו לפי דעת

החכם צבי הנ"ל (אף להאומרים שתקנת חכמים הוא בקידוש וכל דבר הטעון כוס שיברכו

עליו ברכת היין תחלה כמו שנתבאר בסי' ק"צ, מועלת ברכה הראשונה לקידוש, כמו

שמועלת לברכת הנהנין, שאין צריך לחזור ולברך, הואיל ובשעה שהיא חשובה גמר וסילוק

סעודה מפני איסור הטעימה קודם קידוש לא היתה עדיין אמירה המפסקת ולא נסתלקה עדיין

ברכה הראשונה).

מכל מקום נראה לרבינו יותר, שמכאן מוכח

"דאין כוס של ברכה תלוי כלל בברכת בורא פרי הגפן". כפי שהוכיחו ה תוס' פסחים קג, ב ד"ה רב אשי (ובירושלמי

נמי קאמר דאם התחיל לסעוד בע"ש מבעוד יום אין צריך בקידוש לברך בפה"ג

משמע דכל דבר מצוה הטעון כוס א"צ לברך בפה"ג). הובא לעיל סי' קעד בקונטרס

אחרון ס"ק א (אך התוס' פסחים ק"ג ד"ה רב אשי כתבו דמצות הבאת כוס

לא תליא בברכה). וכדלעיל (הערה הקודמת).

[633] קג, ב (מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא

בתרא (ברכת המזון), רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך) .

ופרשב"ם (דברכת המזון לאו אסוחי דעתא הוא).

[634] שמשם הוכיח החכם צבי שם

שכוס של ברכה תלוי בברכת בפה"ג (וכמ"ש רש"י ז"ל שם בעירובין).

והיינו הא דאמרינן בעירובין מ, ב (זמן

(ברכת שהחיינו) ... יום הכפורים היכי עביד ... ליתביה לינוקא), ופרש"י (לשתותו,

לאחר שיברך עליו ... משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, שתהא

ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך).

ומברכת שהחיינו הוכיח החכם צבי לשאר

הברכות הטעונות כוס (מדפשיטא ליה לרש"י דהאי ליתביה לינוקא רוצה לומר שהגדול

יברך והקטן יטעום ... שמע מינה דעכ"פ אותו האומר זמן על הכוס הוא צריך לברך

עליו בפה"ג. דאם לא כן דילמא ליתביה לינוקא רוצה לומר שהינוקא יברך

בפה"ג וישתהו. אלא על כרחך דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דהאומר זמן הוא

צריך שיברך בפה"ג. וכן לענין ברכת המזון, ושאר דברים הטעונים כוס).

וכן הובאה שיטה זו לעיל סי' קצ ס"ד

(ויש אומרים שכל דבר הטעון כוס חוץ מקידוש לא הצריכו לטעום ממנו אלא משום שלא יהא

גנאי לברכת היין שיאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו ונראית כברכה לבטלה, אבל באמת הוא

לצורך, שכך תקנו חכמים בכל שירה הנאמרת על היין שיסדרו אותה אצל ברכת היין, שהוא

עיקר שירה המיוחדת ליין).

וראה כנישתא דבי רב.

[635] סעיף ד (אף על פי ששתיית כוס של ברכה

מעכבת, אין מעכב שישתה המברך בעצמו, אלא די בשתיית אחר).

[636] ואף שהובאה דעת החכם צבי

לעיל שם (ולפי סברא זו שתקנת חכמים הוא בכל דבר הטעון כוס שיסדרו אותו על ברכת

היין, אם כן מי שאינו שותה יין אי אפשר לו לברך ברכת המזון על הכוס ... לפי שהמברך

ברכת המזון הוא בעצמו צריך לברך ברכת היין לפי סברא זו, והוא אינו רשאי לברך ברכת

היין לחבירו ... כיון שחבירו יכול לברך בעצמו אין לאחר לברך לו).

מכל מקום אין הדעת נוטה לסברא זו, שהרי

כיון שהמברך ברכת המזון על הכוס חייב בברכת בפה"ג מתקנת חכמים (אף אם אינו

שותהו), אם כן מובן גם, שהוא יכול להוציא את המסובים בברכת בפה"ג, כמו כל

המקדש על הכוס ושותהו בעצמו, שיכול להוציא גם את המסובים בברכת בפה"ג, אף

שיודעים בעצמם לברך.

[637] והיינו באחד משני האופנים

שנתבארו לעיל:

(א) כיון "דאין כוס של ברכה תלוי

כלל בברכת בורא פרי הגפן", ו"אפשר שהם יאחזו הכוס ויברכו בורא פרי הגפן

ויחזירוהו לקדש עליו". לכן כל זמן שהם יודעים לברך בעצמם בפה"ג, אין

סיבה שיוכל המקדש להוציאם בברכה זו.

(ב) כדעת החכם צבי, "שכל דבר הטעון

כוס היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן", ומכל מקום "אינו רשאי לברך

ברכת היין לחבירו ... כיון שחבירו יכול לברך בעצמו".

[638] דהיינו דוקא במקום שאין

המקדש זקוק לטעימה זו, כדלקמן סי' רעג ס"ו (כיון שהוא אינו יוצא ידי חובתו

בקידוש זה, וכן אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו, כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה).

משא"כ הכא שהוא זקוק לטעימה זו

(כיון שהוא חייב בקידוש, ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה).

[639]

וכדלעיל שם סכ"ד (המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו).

וכדאמרינן פסחים קז, א (המקדש וטעם מלא לוגמא יצא,

ואם לאו לא יצא). ובטור ושו"ע שם סי"ג (צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא

לוגמיו).

[640] וכן נתבאר לעיל סי' קצ ס"ד (אבל

בקידוש והבדלה רשאי, שכיון שצריך לברך ברכת קידוש והבדלה בשביל עצמו, יכול לומר גם

ברכת היין שנתקנה קודם ברכת קידוש והבדלה, כמ"ש בסימן ער"ב).

ולפום ריהטא נראה שהכוונה היא כאמור כאן

(כיון שהוא חייב בקידוש, ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה).

אמנם מלשון הדברים שם נראית יותר

הכוונה, דאף לפי האופן הראשון שנתבאר לעיל (כיון שיכול לומר הקידוש בשבילם, יכול

גם כן לברך בורא פרי הגפן), גם בזה יש מקום לחלק בין קידוש והבדלה לבין שאר הברכות

הטעונות כוס.

[641]

כדלעיל סי' ח

סי"א (ואם המתעטף הוא בור, שאינו יודע לברך, יכול לברך לו אחר, אף על פי שאין

צריך עכשיו לברכה זו, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, אם כן גם הוא צריך לברכה זו

עכשיו).

וסי' קסז סכ"ג (שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה,

וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין).

וסי' קצז ס"ו (אף על פי שלא נתחייב בה עתה הוא אלא חבירו,

נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל

חבירו מעון, ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה).

וסי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ה (שהרי המחויב מחמת ערבות

נקרא מחויב בדבר, להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם ... אם כן למה לא

יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו).

ומקורו בשאילתות שאילתא נד (וכל חד וחד מישראל מיחייב בערבותא

דחבריה, וכמאן דלא איפטר דמי, ומפיק אחרים). רש"י ר"ה כט, א ד"ה אע"פ

(אע"פ שיצא מוציא, שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות). רא"ש ברכות

פ"ג סי"ג (דכל ישראל ערבים זה בזה ... שערב הוא בעבורם, ועליו הוא

להצילן מן העון, ולפטור אותן מן המצות).

[642]

ראה מה שדן בזה בשיח השדה שער ברכת ה' סו"ס ג. סי' ד ס"ק טו. חקרי הלכות

ח"ג כז, א.

[643] ר"ה כט, א ד"ה אע"פ (אע"פ שיצא מוציא, שהרי כל ישראל

ערבין זה בזה למצות). וראה כנישתא דבי רב.

[644] כדלקמן סי' רעג ס"ו

(כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה אין לו לקדש לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם

יודעים לקדש בעצמם), היינו רק לכתחלה .

[645] "וכתב הר"ן ...

אף על גב דקיימא לן כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא, כבר הוציאו מכלל זה ...

ברכת המזון קריאת שמע ותפלה ... בשיודע לברך ... וכן כתוב במרדכי. וכן כתבו הגהות

אשירי בסוף פרק ג' דראש השנה".

הרי שבשאר הברכות מוציא אף את הבקי.

[646] ר"ה סוף רמז תשכא (דהיכא דטעה ולא

הזכיר ראש חדש, יכוין לבו לתפלתו של שליח צבור מתחילה ועד סוף ויוצא, אף על פי

שהוא בקי).

[647] ר"ה יא, ב ד"ה יחיד (דאע"ג

דקי"ל כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא, כבר הוציאו מכלל זה בברכות

בירושלמי ברכת המזון וקריאת שמע ותפלה ... בשיודע לברך ... ולפיכך יש שהיו נוהגין

להתפלל [ז'], ואחר כך היו שומעין תפלת המוספין משליח צבור מתחלה ועד סוף, והיו

יוצאין בה ידי חובתן מלכיות זכרונות ושופרות, ששליח צבור מוציאן).

[648] ר"ה פ"ג סי"ג (ובראש

השנה וביום הכפורים שליח ציבור מוציא את הבקי ... ובשאר ימות השנה שאין שליח ציבור

מוציא את הבקי, אם התפלל כל התפלה אלא שדילג יעלה ויבא או שאלה שאינה אלא בקשה,

יוצא בתפלת שליח ציבור) .

[649] סעיף א (ויש חולקין ואומרים דאם לא יכול

להתפלל, חבירו יכול להוציאו בתפלתו) . היינו רק בתפלה.

וראה תהלה לדוד סי' ח ס"ק ג. הערות וביאורים ירות"ו ח"ז ע' צד.

אבל למעשה קיי"ל שכן הוא גם בשאר

הברכות, ושאני מוסף ראש השנה, כדלקמן סי' תקצא ס"ב (אף על פי שבשאר ימות השנה

אין הש"ץ מוציא בתפלתו אלא את מי שאינו בקי, אבל הבקי אינו יוצא בתפלת

הש"ץ כמ"ש בסי' קכ"ד, אבל במוסף של ראש השנה אף הבקי יוצא בתפלת

הש"ץ, לפי שהן ברכות ארוכות).

[650] סי' תפט ס"ק ח (שיכוין להוציא את

חבירו אפילו בקי, וכמו שהעליתי בסימן רע"ג, היפך מה שכתב השו"ע שם), וסי'

תקפה ס"ק ב (ואפילו לבקי מוציא, וכמו שכתבתי לעיל בסימן רע"ג סעיף ד',

ודלא כמרן המחבר שם).

ומה שכתב בזה בסי' רעג, לא הגיע לידינו.