ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ה (סי' תעב-תפו)תעב דיני הסיבה וד' כוסות

תעב דיני הסיבה וד' כוסות

ובו ל"א סעיפים

התחלת הסדר מיד כשתחשך

א יהיה ¹ שולחנו ערוך מבעוד יום ² , כדי להתחיל הסדר מיד כשתחשך ³ . ואף אם הוא בבית המדרש, יקום מיד כשתחשך ⁴ . שמצוה למהר להתחיל הסדר בשביל התינוקות שלא ישנו ⁵ , והתורה אמרה ⁶ והגדת לבנך ביום ההוא:

ב ומכל מקום לא ימהר להתחיל הקידוש קודם שיהיה ודאי חשיכה ⁷ . אף על פי שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול על הקודש לקדש ולאכול מבעוד יום ⁸ , מכל מקום בפסח אינו יכול לעשות כן, לפי שאכילת מצה ⁹ הוקשה לאכילת פסח ¹⁰ , שנאמר ¹¹ על מצות ומרורים יאכלוהו, ובפסח נאמר ¹² ואכלו את הבשר בלילה הזה, בלילה ממש ¹³ .

וכיון שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה, לכן גם כל הארבע כוסות שתקנו חכמים ¹⁴ אינו אלא בלילה, בזמן הראוי לאכילת מצה, שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו ¹⁵ . וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות, לפיכך צריך בלילה ממש, ולא במה שהוסיף מחול על הקודש ¹⁶ :

אבל בהסיבה, קיטל והלל

ג מי שהוא אבל, אפילו על אביו ואמו, חייב להסב, ואינו רשאי למנוע מלהסב מחמת האבילות, שהרי משעברו שבעה רשאי להסב על מטתו אפילו בחול, שאינו חייב בכפיית המטה אלא תוך שבעה ¹⁷ .

ואפילו נקבר מתו בערב פסח, מכל מקום מיד שהגיע הפסח בטלה ממנו האבילות שבעה, אם נהג אבילות שעה אחת קודם הלילה, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' שצ"ט ¹⁸ :

ד אבל אם לא נהג אבילות כלל קודם הפסח, בענין שעדיין לא בטלה ממש ¹⁹ אבילות שבעה, נוהגין שלא להסב בליל פסח ²⁰ . לפי שחושבין הסיבה זו כדברים שבצינעה, שהוא נוהג אותם ברגל, כמו שנתבאר ביו"ד שם ²¹ .

ומכל מקום יכול ללבוש הקיטל שלובשין בשעת עשיית הסדר, שבגד זה הוא בגד מתים, ולובשין אותו להכניע הלב שלא תזוח דעתו מחמת השמחה והחירות שעושין בליל זה ²² :

ה וחייב האבל בהלל שבלילה זה. אף שאין נוהגין לקרות הלל בבית האבל ²³ , מכל מקום הלל זה חובה הוא ²⁴ :

כלים נאים

ו אע"פ שבכל השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחורבן, מכל מקום בליל פסח טוב להרבות ²⁵ בכלים נאים כפי כחו ²⁶ , אפילו הכלים שאין צריך לסעודה יסדרם יפה על השולחן לנוי ²⁷ , זכר לחירות ²⁸ .

ואפילו כלים הממושכנים בידו מן הנכרי, יסדרם על השולחן ²⁹ לנוי. ואף אם ירצה להשתמש בהם ³⁰ אין בזה משום גזל הנכרי, ולא משום גניבת דעת, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' ק"כ ³¹ :

חיוב הסיבה

ז ויכין מקום מושבו, שישב בהסיבה ³² דרך חירות ³³ , כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים ³⁴ . לפי שבכל דור ודור ³⁵ חייב האדם ³⁶ להראות ³⁷ את עצמו כאלו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים ³⁸ , שנאמר ³⁹ בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא ⁴⁰ וזכרת כי עבד היית במצרים, כאילו אתה בעצמך היית במצרים עבד ונפדית ויצאת לחירות. לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות ⁴¹ כמו שנתבאר ⁴² :

ח ועני שאין לו כרים וכסתות להסב עליהן, מכל מקום ישב על הספסל ⁴³ , ולא על הקרקע ⁴⁴ כבשאר ימות השנה.

ואם אפשר לו לסמוך על ירך של חבירו הרי זו נקראת הסיבה ⁴⁵ . אבל לא יסמוך על ירך עצמו, מפני שנראה כדואג, ואין זו דרך חירות ⁴⁶ :

ט וכשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ⁴⁷ , שאין זה דרך חירות ⁴⁸ , אלא יטה על צדו השמאלית ⁴⁹ , ולא על הימנית ⁵⁰ , שאין דרך הסיבה בכך, שהרי צריך לאכול בימין ⁵¹ .

ועוד שאם יסב בימין יוכל לבוא לידי סכנה ⁵² , לפי שהושט הוא בימין והקנה בשמאל, ואם יטה על ימינו יהיה הושט מלמטה וקנה ⁵³ מלמעלה, ויהא נפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו, ויכנס המאכל דרך הקנה ויבוא לידי סכנה ⁵⁴ . ולפיכך אף מי שהוא איטר, שדרכו לאכול בשמאל, אף על פי כן יסב על שמאלו שהוא שמאל כל אדם ⁵⁵ :

י אשה ⁵⁶ בין נשואה בין אלמנה וגרושה ⁵⁷ אינה צריכה הסיבה, לפי שאין דרך הנשים להסב ⁵⁸ , ואין זה דרך חירות להן ⁵⁹ .

ואם היא חשובה ⁶⁰ ודרכה להסב ⁶¹ , צריכה הסיבה. וכל הנשים שלנו נקראות חשובות ⁶² .

ואף על פי כן לא נהגו להסב ⁶³ . לפי שיש אומרים ⁶⁴ שבזמן הזה אין צריך להסב כלל, כיון שאף בשאר ימות השנה אין רגילות להסב כלל בארצות הללו, אלא אף המלכים והגדולים יושבין כדרכן. ועל דבריהן סומכות הנשים עכשיו שלא להסב ⁶⁵ :

יא בן האוכל אצל אביו צריך הסיבה ⁶⁶ , אפילו אם אביו הוא רבו ⁶⁷ מובהק ⁶⁸ , לפי שמן הסתם האב מוחל על כבודו לבנו ⁶⁹ .

אבל תלמיד האוכל לפני רבו ⁷⁰ , אפילו אינו רבו מובהק ⁷¹ , אינו רשאי ⁷² להסב בפניו, משום מורא ⁷³ וכבוד ⁷⁴ הרב. אלא אם כן נתן לו הרב רשות ⁷⁵ להסב בפניו, שאז חייב הוא להסב ⁷⁶ . ואין חיוב על הרב ליתן רשות לתלמידו להסב בפניו, אלא אם רוצה למחול על כבודו וליתן לו רשות להסב, הרשות בידו ⁷⁷ .

וכן האוכל אצל תלמיד חכם מופלג בדורו, אע"פ שלא למד ממנו כלום, חשוב כרבו ⁷⁸ , ואין לו להסב בפניו עד שיתן לו רשות.

וכל זה כשאוכל על שולחן אחד עם הרב. אבל אם אוכל על שולחן אחר, חייב להסב ⁷⁹ , אפילו הוא רבו מובהק וגדול בדורו:

יב וכל זה בתלמיד של תורה. אבל תלמיד הלומד אומנות ⁸⁰ , אף על פי שהוא מתיירא מרבו ומכבדו ומשרתו ⁸¹ , אף על פי כן צריך להסב אפילו בפניו.

וכן עבדים ושפחות העברים צריכין הסיבה ⁸² , אע"פ שהן צריכין לילך אנה ואנה לשמש בסעודה ⁸³ , מכל מקום בשעת אכילת כזית מצה ואפיקומן ושתיית ארבע כוסות, שבהן עיקר מצות הסיבה כמו שיתבאר ⁸⁴ , אפשר להם להסב:

יג כל מי שפטור מהסיבה ומיסב, הרי זה נקרא הדיוט ⁸⁵ :

יד אימתי צריך להסב ⁸⁶ , בשעת אכילת כזית שמברך עליו על אכילת מצה ⁸⁷ , ובשעת אכילת הכריכה מצה ומרור ⁸⁸ , ובשעת אכילת אפיקומן ⁸⁹ , ובשעת שתיית ד' כוסות ⁹⁰ .

לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות, שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה ⁹¹ האמורים בפרשה וארא ⁹² והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי ⁹³ , והאפיקומן והכריכה הם זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות ⁹⁴ , לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות ⁹⁵ .

אבל שאר כל הסעודה אם רצה לאכול ולשתות בלא הסיבה הרשות בידו, ואין בידינו להצריכו להסב. אבל מכל מקום המיסב בכל הסעודה הרי זה משובח, ועושה מצוה מן המובחר ⁹⁶ :

טו כל מי שצריך להסב, ואכל או שתה בלא הסיבה, צריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה ⁹⁷ מעיקר הדין.

אבל לפי שיש אומרים ⁹⁸ שבזמן הזה אין צריך להסב כלל במדינות אלו, יש לסמוך על דבריהם לענין שבדיעבד יצא בלא הסיבה ⁹⁹ .

ומכל מקום לענין אכילת מצה טוב להחמיר לחזור ולאכול בהסיבה ¹⁰⁰ .

וכן לענין כוס שני, אם שתה בלא הסיבה יחזור וישתה בהסיבה. ואין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן, כי ברכת בורא פרי הגפן שבירך על כוס שני שהוא סמוך לסעודה היא פוטרת אפילו היין שבתוך הסעודה ¹⁰¹ כמו שנתבאר בסי' קע"ד ¹⁰² .

אבל אם שתה כוס ראשון או שלישי או רביעי ¹⁰³ בלא הסיבה, אין לו לחזור ולשתותו בהסיבה, לפי שיצטרך לחזור ולברך עליו, שהרי עכשיו אין דרך לשתות בין כוס ראשון לשני. ובין כוס שלישי לרביעי, מן הדין אסור לו לשתות, מטעם שיתבאר בסי' תע"ט ¹⁰⁴ . וכן לאחר כוס רביעי אסור לשתות עוד, כמו שיתבאר בסימן תפ"א ¹⁰⁵ .

ואם כן בשעה שבירך על כל כוס משלשה כוסות אלו בלא הסיבה, ואחר כך כשנזכר ששתה בלא הסיבה ורוצה לחזור ולשתות, הרי זה נמלך וצריך לחזור ולברך, ויהא נראה כמוסיף על מנין הכוסות שתקנו חכמים ¹⁰⁶ . לכן טוב יותר שלא לחזור ולשתות, ולסמוך על האומרים שבזמן הזה אין צריך להסב כלל ¹⁰⁷ .

ומכל מקום לכתחלה טוב שיהיה בדעתו בתחלת הסיבה, קודם שמברך על כוס ראשון, שיחזור וישתה בין כוס ראשון לשני על סמך ברכה זו. ואז אפילו אם יטעה וישתה כוס ראשון בלא הסיבה, יוכל לחזור ולשתות בלא ברכה ¹⁰⁸ , ולא יהא נראה כמוסיף על הכוסות, כיון שהוא נפטר בברכת כוס ראשון, אם כן הכל שתיה אחת היא מופסקת לשנים ¹⁰⁹ :

ארבע הכוסות

טז צריך לשתות הד' כוסות על הסדר ¹¹⁰ שיתבאר ¹¹¹ , דהיינו שבין כוס ראשון לשני, ובין שלישי לרביעי, יפסיק באמירת ההגדה וההלל ¹¹² , ובין שני לשלישי יפסיק באכילת מצה וברכת המזון.

ואם לא הפסיק ביניהם בדברים הללו, אלא שתה ד' כוסות זה אחר זה, לא יצא ידי ד' כוסות ¹¹³ , אלא כולן נחשבין לו לכוס אחד, וחייב לשתות עוד [ג]' כוסות על הסדר ¹¹⁴ שיתבאר:

יז כל אחד מד' כוסות הללו צריך שיהיה בו לא פחות מרביעית יין, לאחר שימזגנו ¹¹⁵ , אם הוא יין חזק שצריך מזיגה ¹¹⁶ .

ושיעור מזיגה הוא לפי דעת השותה, כדי שתהיה שתיה עריבה, דרך חירות ¹¹⁷ .

ואם שתאו חי בלא מזיגה ¹¹⁸ . אם יש רביעית יין בכל כוס ¹¹⁹ , יצא ידי ד' כוסות, ואין צריך לחזור ולשתות ¹²⁰ , אבל ידי חירות לא יצא ¹²¹ , כלומר שלא קיים מצוה מן המובחר ¹²² .

וסתם יינות שלנו אינן חזקים ואין צריך מזיגה כלל ¹²³ :

יח שיעור הכוס שמחזיק רביעית, ארכו כרוחב ב' גודלין, ורחבו כרוחב ב' גודלין, וגבהו כרוחב ב' גודלין וחצי גודל וחומש גודל ¹²⁴ .

ושיעור זה הוא כשהכוס מרובע על פני כל גבהו, ועל דרך זה תשער בכוס עגול. שהעיגול פחות ממרובע רביע ¹²⁵ (שהוא ד' חומשין וחצי ¹²⁶ ). ואם כן אם הכוס הוא ב' גודלין אורך וב' גודלין רוחב, צריך שיהיה גבהו ג' גודלין וג' חומשי גודלין ¹²⁷ :

יט יש אומרים שלכתחלה מצוה לשתות כל הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות. אף על פי שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות, אפילו לכתחלה די בשתיית מלא לוגמיו, דהיינו רוב רביעית ¹²⁸ . מכל מקום בד' כוסות של פסח החמירו חכמים לשתות כל הכוס לכתחלה. ובדיעבד ששתה רוב הכוס יצא ¹²⁹ . אבל אם לא שתה אלא חצי הכוס, אפילו שחציו מחזיק כמה רביעיות, לא יצא.

ויש חולקין על זה ואומרים ¹³⁰ שאף לכתחלה די בשתיית רוב רביעית, אף אם הכוס מחזיק כמה רביעיות. וכן עיקר. וכן המנהג פשוט ¹³¹ .

ומכל מקום טוב לחוש לסברא הראשונה, וליקח כוס קטן ולשתות כולו ¹³² . ובמקומות שהיין ביוקר, די בשתיית רובו ¹³³ .

וכל זה בג' כוסות הראשונים. אבל בכוס האחרון צריך לשתות רביעית שלם, כדי שיוכל לברך ברכה האחרונה ¹³⁴ בלי שום פיקפוק, כמו שנתבאר בסי' ק"צ ¹³⁵ לענין כוס ברכת המזון עיין שם:

כ צריך ליזהר לכתחלה לשתות רוב הרביעית בבת אחת, דהיינו שישתה אותו בשתיה אחת ולא יפסיקנו לשתי שתיות ¹³⁶ .

ולכן אין ליקח כוס שפיו צר כעין שקורין (קלו"ג גלא"ז), מפני שלא יכול לשתות רביעית בבת אחת ¹³⁷ .

ובדיעבד אפילו הפסיק כמה פעמים באמצע יצא. והוא שלא ישהה מתחלת השתיה עד סופה יותר מכדי אכילת פרס ¹³⁸ . ויש אומרים ¹³⁹ שצריך שלא ישהה מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית (עיין סי' תרי"ב ¹⁴⁰ ).

ויש לחוש לדבריהם לענין שני כוסות הראשונים, שאם הפסיק כל כך באמצע השתייה עד שיש מתחלת השתייה עד סופה יותר מכדי שתיית רביעית, צריך לחזור ולשתות אותו הכוס בלא ברכה ¹⁴¹ . אבל בשני כוסות האחרונים, שאם יצטרך לחזור ולשתות יהא נראה כמוסיף על מנין הכוסות כמו שנתבאר למעלה ¹⁴² , יש לסמוך על סברא הראשונה. ולא יחזור וישתה. אלא אם כן שהה מתחלת השתייה עד סופה יותר מכדי אכילת פרס ¹⁴³ :

כא מי שאינו שותה יין כל השנה מפני ששונאו או שמזיקו, אף על פי כן חייב לדחוק את עצמו לשתות ד' כוסות ¹⁴⁴ , כמו שאמרו חכמים ¹⁴⁵ על רבי יהודה ברבי אילעי, שהיה שותה ארבע כוסות של פסח ואחר כך היה צריך לחגור צדעיו עד עצרת:

כב אבל קידוש של שאר ימים טובים ושבתות אין צריך לדחוק את עצמו לשתות הכוס, אלא יכול לשמוע הקידוש מאחר, כמו שנתבאר בסי' ער"ב ¹⁴⁶ . מה שאין כן בארבע כוסות של פסח, שאף בני הבית שהן שומעין הקידוש וההגדה מבעל הבית ¹⁴⁷ , אף על פי כן חייב כל אחד ואחד לשתות ד' כוסות ¹⁴⁸ דרך חירות ¹⁴⁹ :

חינוך הקטנים בד' כוסות והגדה

כג אם ¹⁵⁰ אי אפשר לו לעשות הסדר בתחלת הלילה מיד ¹⁵¹ , והתינוקות רוצים לאכול. אע"פ שמותר ליתן להם לאכול קודם שישמעו הקידוש וההגדה, כמו שנתבאר בסימן רס"ט ¹⁵² ותע"א ¹⁵³ , מכל מקום ימהר לסלק המאכל מלפניהם, ולא יניחם לאכול הרבה, שלא ישנו בשעת אמירת ההגדה ¹⁵⁴ (ואפשר שמצת לחם עוני ¹⁵⁵ אסור להאכילם אפילו מעט קודם אמירת ההגדה, מטעם שנתבאר בסי' תע"א ¹⁵⁶ ע"ש):

כד ואם הכוס ששתה בעל הבית ממנו הוא גדול ומחזיק כמה רביעיות, יכולין בניו ובני ביתו לצאת במה שנשתייר בכוס משתיית בעל הבית ¹⁵⁷ . ובלבד שיגיע רוב רביעית ¹⁵⁸ לכל אחד ואחד.

ומכל מקום מצוה מן המובחר ליתן כוס לכל אחד ואחד בפני עצמו ¹⁵⁹ , כדי שכל אחד ישתה מכוס מלא ¹⁶⁰ , שזה הידור מצוה כמו שנתבאר בסימן קפ"ג ¹⁶¹ :

כה ואף הקטנים ¹⁶² חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר ¹⁶³ , אם כבר הגיעו לחינוך ¹⁶⁴ (דהיינו ¹⁶⁵ שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות ¹⁶⁶ , כגון שהן יודעין מענין קדושת יום טוב ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון ¹⁶⁷ (עיין סי' רס"ט ¹⁶⁸ ). וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה ¹⁶⁹ , ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני ¹⁷⁰ , וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון ¹⁷¹ שאומרים על כוס שלישי ¹⁷² , וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס רביעי ¹⁷³ ).

ואף הקטנות שהגיעו לחינוך דינם כקטנים ¹⁷⁴ . וכן בשאר כל המצות הנוהגות בלילה זה, אין חילוק בין אנשים לנשים ¹⁷⁵ . שאף שהנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא ¹⁷⁶ בין של תורה בין של דברי סופרים ¹⁷⁷ , אף על פי כן חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים ¹⁷⁸ .

ובאכילת מצה הן חייבות מן התורה ¹⁷⁹ , לפי שהוקשה מצות עשה של אכילת מצה למצות לא תעשה של אכילת חמץ ¹⁸⁰ , שנאמר ¹⁸¹ לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, לומר לך שכשם שהנשים מוזהרות על לא תעשה של אכילת חמץ, שנאמר ¹⁸² כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו', כי כל לרבות הנשים, כך הן מוזהרות על מצות עשה של אכילת מצה ¹⁸³ :

היין לארבע הכוסות

כו מצוה לחז(ו)ר אחר יין אדום ¹⁸⁴ , אם אין הלבן משובח ממנו ¹⁸⁵ , שנאמר ¹⁸⁶ אל תרא יין כי יתאדם, משמע שחשיבותו של יין כשהוא אדום ¹⁸⁷ .

ואף על פי שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות נוהגין כהאומרים ¹⁸⁸ שאין צריך לחזור אחר יין אדום אם אינו משובח מן הלבן, כמו שנתבאר בסי' ער"ב ¹⁸⁹ . מכל מקום בד' כוסות יש לנהוג כהאומר שצריך לחזור אחריו ¹⁹⁰ , לפי שיש בו זכר לדם ¹⁹¹ , שהיה פרעה שוחט את בני ישראל ¹⁹² .

ועכשיו שמצוים לעלול עלילות שקרים נמנעו מליקח יין אדום לפסח ¹⁹³ :

כז כל היינות הכשרים לקידוש בשאר ימים טובים ושבתות כשרים לארבע כוסות, כגון יין מבושל וקונדיטון ¹⁹⁴ , דהיינו יין שמערבין בו דבש ופלפלין ¹⁹⁵ . ואפילו לכתחילה יכול לצאת בהם, אם אין לו יין אחר משובח כמותם כמו שנתבאר בסי' ער"ב ¹⁹⁶ .

וכן מי שריית צמוקים כשרים לד' כוסות ¹⁹⁷ , אם הם בענין שכשרים לקידוש, דהיינו שיוצא מהן לחלוחית קצת על ידי דריכה בלא שרייה במים ¹⁹⁸ .

ולפיכך מי שאינו שותה יין מחמת נדר ¹⁹⁹ , יקח מי צמוקים לארבע כוסות ²⁰⁰ :

כח וכן במקומות שאין יין מצוי ²⁰¹ , מצוה מן המובחר ליקח מי צמוקים ²⁰² .

אבל מעיקר הדין במקומות שאין יין מצוי, דהיינו שמהלך יום אחד סביבות העיר אין גדל שם יין ²⁰³ הרבה אלא מעט מזעיר ²⁰⁴ , יכול ליקח לד' כוסות שאר משקים שהם חמר מדינה ²⁰⁵ באותו העיר, כגון מי דבש במקומות שרגילין לשתותו בפסח ²⁰⁶ , ואינן חוששין לזיוף קמח ²⁰⁷ ועל דרך שנתבאר בסי' תס"ז ²⁰⁸ .

ואף על פי שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות, יותר טוב לקדש על הפת מלקדש על שאר משקים, אף על פי שהוא חמר מדינה כמו שנתבאר בסי' ער"ב ²⁰⁹ . מכל מקום בליל פסח אי אפשר לקדש על הפת, שהרי חייב בארבע כוסות ²¹⁰ , והראשון הוא כוס של קידוש:

כט וכל זה במי דבש וכיוצא בו משאר משקין החשובים, שהרי הם באותו העיר במקום יין. אבל שאר משקין הגרועין ²¹¹ , כגון מי תפוחים (שקורין עפי"ל טראנ"ק) ומי זנגביל שקורין (אינגב"ר וואש"ר) ומי שורש שקורין (לאקרי"ץ) ²¹² , אע"פ שרוב שתיית הבינונים באותה העיר היא ממשקים הללו, מכל מקום כיון שאינן משקין חשובין, הרי הן כמו מים, שאף שרוב שתיית העיר הוא מים אין נוטלין אותן לכוס של ברכה ²¹³ כמו שנתבאר בסימן קפ"ב ²¹⁴ :

חיוב העני בארבע הכוסות

ל אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ²¹⁵ , ואין לו מעות לקנות יין לארבע כוסות, שלא נתנו לו הגבאים, חייב ללות או למכור כסותו או להשכיר את עצמו בשביל יין לד' כוסות ²¹⁶ , או שאר משקים במקום שהם חמר מדינה.

ואם אין לו אלא מעט מעות, ואם יקנה בהן יין לד' כוסות לא יהיה לו נר בביתו, הרי נר ביתו קודם לד' כוסות, מפני שלום ביתו ²¹⁷ . ויעשה הסדר על הפת, כמו שיתבאר בסי' תפ"ג ²¹⁸ .

(ועיין שם ²¹⁹ דין מי שיש לו מעט יין ואינו מספיק לו לד' כוסות לשני הלילות איך יעשה):

קליות ואגוזים לתינוקות

לא מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים ²²⁰ בליל פסח ²²¹ קודם עשיית הסדר, כדי שיראו שינוי וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות ²²² . ואף על פי שעל שאלה זו אין לנו מה להשיב להם] מכל מקום על ידי שיראו שינוי זה ויתעוררו לשאול עליו, יתעוררו גם כן לשאול על שינויים אחרים ²²³ , דהיינו שאוכלין מצה ומרור ויושבין בהסיבה, וישיבו להם עבדים היינו וכו':

הערות

1. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) התחלת הסדר מיד כשתחשך (ס"א-ב). (ב) אבל בהסיבה, קיטל והלל (ס"ג-ה). (ג) כלים נאים (ס"ו). (ד) חיוב הסיבה (ס"ז-טו). (ה) ארבע כוסות (סט"ז-כב). (ו) חינוך הקטנים בד' כוסות והגדה (סכ"ג-כה). (ז) היין לארבע הכוסות (סכ"ו-כט). (ח) חיוב העני בארבע הכוסות (ס"ל). (ט) קליות ואגוזים לתינוקות סל"א).
2. טור ושו"ע ס"א (יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום). וכן הוא גם בשבת, כדלעיל רס"י רסב (צריך אדם לסדר שלחנו בערב שבת ללילי שבת ... שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת). וראה מראי מקומות וציונים. אהלי שם ח"ז ע' קעז. והיינו בליל ראשון, משא"כ בליל שני, כמבואר בפר"ח סוס"י תמד (דאין מסדרין השולחן ביום ראשון של פסח לצורך הלילה). סיכום מנהגי עריכת השלחן והקערה, והבאתו לשלחן, בפסח ובשבת, לפי מה שנתבאר כאן, ולקמן סי' תעג ס"כ וסכ"ה וסל"ח, ולעיל סי' רסב ס"א, וסי' רעא ססי"ז, ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יסדר על שלחנו: (א) בתקופת המשנה והגמרא הי' שלחן קטן לפני כל אחד מהמסובין (תעג, לח), והיו מסדרים אותו בעוד יום (רסב, א. רעא, יז). ואחר הקידוש היו מביאים אותו למקום הסעודה (רעא, יז). ובפסח היו מביאים אותו למקום הסעודה אחר טיבול הירק (תעג, כ). אבל בדורות שאחר התלמוד, התחילו לאכול אצל שלחן גדול, ונהגו לסדר את השלחן עצמו מבעוד יום (רסב, א), ולהביא את הלחם משנה בשבת קודם קידוש (רעא, יז), ובליל פסח מסדרים את השלחן עצמו מבעוד יום (תעב, א. לקוטי טעמים ומנהגים שם), ומביאים את הקערה אחר טיבול הירק (תעג, כ). (ב) ויש מפרשים שגם בפסח היו מביאים אותו אחר קידוש (תעג, כה. לקוטי טעמים ומנהגים שם). ובדורות שאחר התלמוד נהגו לסדר את השלחן עצמו מבעוד יום (רסב, א), ולהביא את הלחם משנה בשבת קודם קידוש (רעא, יז), ובליל פסח מסדרים את השלחן עצמו מבעוד יום (תעב, א. לקוטי טעמים ומנהגים שם), ומביאים את הקערה אחר קידוש (תעג, כה). (ג) יש מקובלים שנהגו לסדר גם את הקערה על השלחן קודם הליכה לבית הכנסת (לקוטי טעמים ומנהגים שם). (ד) ומנהגנו כדעת המקובלים שנהגו לסדר את הקערה עם המצות והמינים על השלחן – לפני הקידוש (לקוטי טעמים ומנהגים שם). (ה) בכל אופן "יהי' שלחנו ערוך מבעוד יום" (תעב, א). ולפי מנהגנו, היינו רק השלחן עצמו, בלי הקערה והמצות והמינים שעליו (לקוטי טעמים ומנהגים שם). (ו) בכל אופן פורסים את המצה האמצעית (יחץ), אחר טיבול הירק (כרפס), כדי שיהי' לחם עני על השלחן בעת אמירת ההגדה (תעג, לה-ו).
3. טור ושו"ע ס"א (כדי לאכול מיד כשתחשך). ורבינו שינה וכתב "להתחיל הסדר", כי אין מתחילין לאכול עד אחר אמירת ההגדה (משנ"ב ס"ק א, ושער הציון). וכך גם לקמן בסמוך, הלשון בטור ושו"ע הוא "שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו". ורבינו שינה וכתב "שמצוה למהר להתחיל הסדר בשביל התינוקות ישנו". וראה שערי שלום סי' כה.
4. ברייתא קט , א (תניא אמרו עליו על ר' עקיבא, מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים ... בשביל תינוקות כדי שלא ישנו). לגירסת התוס' שם ד"ה חוץ (לא היו צריכין לעמוד ביום, כי אם בלילה, לכך נראה דגריס לילי פסחים). רא"ש פ"י סי' כב (חוץ מלילי פסחים). טור ושו"ע שם (ואף אם הוא בבית המדרש, יקום מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו). ח"י ס"ק א (בלילה יקום ... כן הוא הגירסא בהרא"ש והתוספות). ובהיום יום לט"ו ניסן (בסדר הראשון היה אאמו"ר מקצר, בכדי לאכול האפיקומן לפני חצות, אבל בשני היה מאריך. מתחיל לפני שעה ט וגומרו בשעה ג-ד אחר חצות, והיה מאריך בביאור ההגדה). ונתבאר לקמן סי' תעז ס"ו (והערה 28).
5. גמרא שם (כדי שלא ישנו). טור ושו"ע שם (בשביל התינוקות שלא ישנו). וראה גם לעיל סי' תנח ס"ד (שצריך למהר האכילה בליל פסח מיד בכניסת הלילה כדי שלא ישנו התינוקות כמו שיתבאר בסי' תע"ב). לקמן סכ"ג (שלא ישנו בשעת אמירת ההגדה). ויתירה מזו נתבאר לקמן סי' תעג סי"ד (שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו, שנאמר כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'). אלא שלדידן קיי"ל שאין זה מעכב, כדלקמן סי' תעג ס"מ (ואם אין לו בן ... הוא שואל את עצמו מה נשתנה כו'), וסמ"ב (שהיא מצות עשה מן התורה אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו'). [שתי דעות הפוסקים בזה נתבארו בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מצוה עלינו לספר, והערות 456-462]. וגם לפי זה יש להשתדל שלא ישנו, כאמור והגדת לבנך ביום ההוא.
6. בא יג, ח.
7. תרומת הדשן סי' קלז (כוס של קידוש שהוא אחד מד' כוסות ... בעי נמי דליהוי בשעת שראוי לאכול מצה ומרור ... הואיל וכוסו בכלל ד' כוסות מן הרמוזים בלשון גאולה במצה שהיא זכר לחירות, אם כן כולהו צריכין שיהא לילה ממש). והיינו שיתבאר לקמן בסמוך, מהתוספתא והפוסקים, שאין לאכול פסח ומצה עד שתחשך. ועל זה מבאר התרומת הדשן, שמטעם זה גם הקידוש לא יתחיל עד שתחשך. שו"ע סוף ס"א (אבל לא יאמר קידוש קודם שתחשך). ומוסיף וכותב כאן "קודם שיהי' ודאי חשיכה", והיינו ששולל לא רק "במה שהוסיף מחול על הקודש", אלא אף לא בבין השמשות, עד "שיהיה ודאי חשיכה". וכן הוא לעיל סי' תעא סי"ד (ימתין עד שיהיה ודאי חשיכה, מטעם שיתבאר בסי' תע"ב ... ויאמר קידוש היום). וכן הוא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה קדש (אינו מקדש אלא בלילה ממש, ולא בתוספות יום טוב (תרומת הדשן סקל"ז), כי תקנו חכמים ד' כוסות בזמן הראוי לאכילת מצה (שו"ע רבינו שם ס"ב)).
8. רא"ש פ"י סי' ב (אף על גב דבשבתות ובשאר ימים טובים יכול להוסיף מן החול על הקדש, ולאכול קודם שתחשך ... בערב הפסח לא מצי אכיל עד שתחשך). טור (אף על גב דבשאר שבתות וימים טובים יכולין להוסיף מחול על הקודש, פסח שאני). * ואף שלענין ליל א' דסוכות, נתבאר לקמן סי' תרלט סי"ז (בלילה הראשונה של חג, דהיינו ליל ט"ו בתשרי, צריך לאכול בתוך הסוכה ... לפי שאנו למדין בגזרה שוה מחג המצות, נאמר כאן בחג הסוכות בחמשה עשר יום לחדש ונאמר להלן בחג המצות בחמשה עשר יום לחדש, מה ט"ו יום האמור להלן לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה כמ"ש בסי' תע"ה, אף ט"ו האמור כאן חובה לאכול בסוכה), ושם ס"כ (וכיון שאכילת לילה הראשונה נלמד בגזירה שוה מאכילת מצה, צריך להיות דומה לה בכל דבר, דהיינו שלא יאכל ... בסוכה עד לאחר צאת הכוכבים ... כמו באכילת מצה כמ"ש בהלכות פסח). מכל מקום יש הפרש גדול בין פסח לסכות, שהרי בסכות יכול עכ"פ לקדש מבעוד יום, "ולא יאכל בסוכה עד לאחר צאת הכוכבים". משא"כ בפסח "לא ימהר להתחיל הקידוש קודם שיהיה ודאי חשיכה ... בזמן הראוי לאכילת מצה, שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו. וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות". ונפקא מינה מזה למעשה, בבתי חב"ד שמזמינים לסעודת הסדר וסעודת החג גם אלו שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות, ויש מקומות שהלילה מתחיל בשעה מאוחרת מדאי, ויכול להיות אשר חלק מהאנשים לא ירצו לבוא בשעה מאוחרת כזו. ויוצא מזה הפרש בין ליל חג הסכות לבין ליל הסדר, שבליל חג הסכות, אפשר לקדש לפני חשיכה, ואילו בליל פסח אין לקדש עד שיהי' ודאי חשיכה. ולפום ריהטא הי' נראה, שליל סכות יהי' דינו כליל שבת, שאפשר להתפלל ולקדש ולהתחיל הסעודה מבעוד יום, ולהמשיך סעודתו עד הלילה, כדלעיל סי' רסז ס"ג (שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה ... ויש מחמירים שימשיך סעודתו בלילה עצמו שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים ... וטוב לחוש לדבריהם). [ואף שמנהגינו שלא להתפלל ערבית עד שתחשך, כמבואר בשו"ת רבינו סוס"י ז (ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים להחמיר ... תפלת ערבית בזמנה). מכל מקום עדיין אפשר לקדש ולהתחיל הסעודה מפלג מנחה ולמעלה, קודם תפלת ערבית, כדלעיל סי' רסז ס"ג (שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה אפילו אם לא התפלל ערבית עדיין). וימשיך הסעודה עד שתחשך, שאז יתפללו ערבית, ואחר כך יאכל כל אחד לפחות כזית פת, ויברכו ברכת המזון]. אמנם באמת אין לעשות כן בליל סכות, שהרי מיד משקידש אינו יכול לאכול פת בלי ברכת לישב בסוכה, ואם כן אינו יכול לקדש אלא סמוך לחשיכה, כמבואר במ"א סי' תרלט ס"ק יא (דקידוש יכול לעשות מבעוד יום קצת על היין, וברכת לישב בסוכה והמוציא יאמר בליל ... ומיהו כיון דאומר סוכה ואחר כך זמן צריך לומר גם הקידוש בלילה). והיינו לפי המנהג שמברכים לישב בסוכה בקידוש הלילה, כדלקמן סי' תרמג ס"א (סדר הקידוש בליל א' של סוכות, בתחלה מברך על היין, ואחר כך אומר קידוש היום, ואחר כך יברך לישב בסוכה), לכן לא יקדש עד שתחשך. ומכל מקום מבואר כאן "שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול על הקודש לקדש ולאכול מבעוד יום", כיון שבסכות, אפשר עכ"פ מעיקר הדין לקדש מבעוד יום, ולהתחיל הסעודה מבעוד יום – בלי ברכת לישב בסוכה, ומיד כשתחשך יברכו לישב בסוכה ויאכלו לפחות כזית פתח, ויברכו ברכת המזון. משא"כ בפסח, גם מעיקר הדין לא יתחיל הקידוש קודם שיהי' ודאי חשיכה. אבל לפי המנהג, גם ליל סכות לא יקדשו עד הלילה. אלא אם כן מה יעשו בתי חב"ד, במקום שהמוזמנים לא יבואו בשעה מאוחרת כזו? הנה לכאורה הדרך הכי מתאימה היא כדלקמן: להזמינם אל הסדר משך זמן לפני השקיעה, ולהגיש על השלחן פירות וכיו"ב. ולספר להם על הפסח ויציאת מצרים, עד שקיעת החמה, כדלעיל סי' תעא ס"א-ב (מתחלת שעה עשירית בערב פסח ... מותר לאכול מעט פירות ... ודגים), וכדלעיל סי' רעא ס"ט (אסרו חכמים לטעום כלום ... משהגיע בין השמשות, שנתקדש היום מספק). בזמן השקיעה יתפללו ערבית והלל. ואחר כך יערכו השלחן והקערה כדי להתחיל הקידוש מיד כשתחשך, כמבואר לעיל ס"א (להתחיל הסדר מיד כשתחשך). ואם חוששים שהמוזמנים לא ישארו מאוחר מדאי בלילה, יש מקום לקצר באמירת ההגדה, כדלקמן סי' תעג סמ"ג (ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח. ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי. ואחר כך פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו', בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו', לפיכך כו', עד ברוך אתה ה' גאל ישראל). ואחר כך בקריאת שמע שעל המטה, יהי' צריך לחזור ולקרות כל הג' פרשיות, כדלקמן סי' תפא ס"ב (נוהגין שלא לקרות על מטתו רק ברכת המפיל ופרשת שמע ... ומכל מקום אם כשקרא קריאת שמע בבית הכנסת לא היה עדיין לילה ממש, צריך לחזור ולקרות כל הג' פרשיות על מטתו). אופן נוסף ראה קובץ אור ישראל כג ע' קח. * כל האמור לעיל הוא לענין פסח וסכות, משא"כ בליל שבועות גם זה אי אפשר, כדלקמן סי' תצד ס"ב (אע"פ שבכל ערבי יום טוב נוהגין להקדים תפלת ערבית של יום טוב מבעוד יום מטעם שנתבאר בסי' רס"ז, מכל מקום בליל שבועות מאחרין להתפלל לאחר צאת הכוכבים, שאם יקדימו ויקבלו קדושת יום טוב בתפלה מבעוד יום, הרי זה כמו שחסרו מעט ממ"ט ימי הספירה שלפני חג הזה, והתורה אמרה שבע שבתות תמימות תהיינה. ומזה הטעם אין לקדש גם כן קידוש היום מבעוד יום אף קודם תפלת ערבית). יוצא אם כן, שליל שבועות חמור יותר מפסח, שהן תפלת ערבית והן הקידוש אין להקדים לפני צאת הכוכבים. ומה שנתבאר כאן "שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול על הקודש לקדש ולאכול מבעוד יום", היינו כיון שבחג השבועות אין זה אלא מנהג, ולא מעיקר הדין. משא"כ בליל פסח, שאין לקדש קודם חשיכה מעיקר הדין.
9. תוספתא פ"ב הכ"ב (מאימתי אוכלן משתחשך). תוס' צט, ב ד"ה עד (ואומר הר"י מקורבי"ל דגבי מצה דווקא בעינן עד שתחשך, כדתניא בתוספתא הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך). רא"ש ברכות פ"ד ס"ו (היה אומר ה"ר יעקב מקורביל שאין לאכול מצה עד שתחשך, מדאמרינן בתוספתא דפסחים אמרו עליו על הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור, ואימת אוכלן משתחשך).
10. תוס' שם בשם הר"י מקורביל (וטעמא משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איתקשו לפסח). רא"ש פ"י ס"ב (ומצה איתקש לפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו), וברכות פ"ד ס"ו (והיינו טעמא משום דכתיב בפסח ואכלו את הבשר בלילה הזה ולילה ממש בעינן. ומצה איתקש לפסח דאם אכלה מבעוד יום לא יצא ידי חובתו ולא שייך כאן תוספת). טור (דזמן אכילת מצה אינו אלא בלילה). לבוש ס"א (דזמן אכילת מצה ומרור אינה אלא בלילה דאתקש לפסח, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, רוצה לומר את הפסח יאכלו עם המצות ומרורים). * ולמדים זאת מהאמור בגמרא קכ, ב (אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ... דכיון דאיתקש לפסח כפסח דמי). ופרש"י שם (ואקשיה בהיקשא דעל מצות ומרורים יאכלוהו). וכן נפסק לעיל סי' תנח ס"א-ב (שמצות מצה הוקשה למצות הפסח, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ... לזמן אכילתה ... שצריך לאכלה קודם חצות הלילה כמו הפסח שאינו נאכל אלא עד חצות). ואפילו לענין אפיקומן נתבאר לקמן סי' תעז ס"ו (צריך ליזהר לאכול האפיקומן קודם חצות לילה, כמו הפסח שלא היה נאכל אלא עד חצות). ויתבאר לקמן שם (הערה 28).
11. בהעלותך ט, יא.
12. בא יב, ח.
13. רא"ש ברכות שם (משום דכתיב בפסח ואכלו את הבשר בלילה הזה, ולילה ממש בעינן). לבוש ס"א (ובפסח כתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו').
14. כלשון הגמרא קט, סע"ב (ארבעה כסי תקינו רבנן). תוס' קח, ב ד"ה שאף (דארבעה כוסות דרבנן), וד"ה היו (בארבעה כוסות דרבנן).
15. ראה תוס' קח, ב ד"ה שאף (אף ע"ג דארבעה כוסות דרבנן, כעין דאורייתא תיקון).
16. תרומת הדשן שם (כוס של קידוש שהוא אחד מד' כוסות ... בעי נמי דליהוי בשעת שראוי לאכול מצה ומרור ... הואיל וכוסו בכלל ד' כוסות מן הרמוזים בלשון גאולה במצה שהיא זכר לחירות, אם כן כולהו צריכין שיהא לילה ממש). לבוש שם (וכיון שאין אכילת מצה אלא בלילה, אין עושין כל מה ששייך לסעודה זו אלא בלילה, הילכך לא יתחיל אפילו את הקידוש אלא בלילה, אף על גב דקודם שיסיים ההגדה ויגיע לאכול מצה ומרור יהיה לילה ממש, מכל מקום הכוס של קידוש הוא אחד מן הד' כוסות). מ"א ס"ק א (דכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות, וכולן צריכים להיות בלילה). * ולפי זה הי' צריך לשתות גם ב' הכוסות האחרונים קודם חצות, וכקושיית מהרי"ל, סדר ההגדה ע' צב (תקשה לך על שני כוסות האחרונים דלאחר אכילה, יהיו גם כן מחוייבים לשתות קודם חצות, כדרך מצה). ומכל מקום נתבאר לקמן סי' תעז ס"ו (ולכתחלה טוב להקדים את עצמו לגמור את ההלל שאחר ברכת המזון קודם חצות). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה קודם חצות (אבל אין מדקדקין בזה בבית הרב). ונתבאר לקמן שם (הערה 29).
17. מנהג כפיית המטה תוך שבעה, דהיינו להפוך המטה על פניה ולישב עליה, הי' נהוג בזמן התלמוד, כדאמרינן במו"ק טו, א (אבל חייב בכפיית המטה). והיינו תוך שבעה, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שפ ס"א (ובכפיית המטה כל שבעה). אבל בתקופה שלאחרי התלמוד בטל מנהג זה, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שפז ס"ב (עכשיו לא נהגו בכפיית המטה, מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המטות שלנו עשויות כמטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה). ומכל מקום נשאר המנהג שלא לישב על כסא בימי אבלות שבעה, כמבואר בש"ך שם ס"ק א (מכל מקום אסור לו לישב על גבי ספסל או כרים וכסתות). ולכן לא יסב כל שבעה. אבל אחר שבעה חייב להסב, שגם בזמן התלמוד לא היתה כפיית המטה אלא תוך שבעה. ואף שיש אוסרים גם בזה, כמבואר בב"ח (ובאבל תוך י"ב חודש הכרעתי בתשובתי (שו"ת החדשות סי' ה) שאין לו להסב, מאחר דישיבה כדרכה הוי לה דרך חירות). ובט"ז ס"ק ג (וכתב מו"ח ז"ל אבל אינו מיסב, מאחר דישיבה כדרכה הוי דרך חירות). ובמ"א ס"ק ה (אבל תוך י"ב חדש אין צריך הסיבה (ב"ח)). חלק עליו בעל כנסת הגדולה, בפסח מעובין סי' קעו (הוא ז"ל הולך לשיטתו דפוסק כמ"ד דבזמן הזה אין צריך להסב. אבל לדידן דפסקינן דצריך הסיבה, אם האבל תוך ז', כיון דכבר פסקה אבילותו, חייב להסב, וכן המנהג). היינו אף בתוך ז', כיון שכשהגיע הפסח בטלה ממנו האבלות, כדלקמן בסמוך) וכן מסיק ח"י סק"ה (נראה לי דבריו נכונים, כי מנין לנו להחמיר באבילות דקילא, ולבטל ממצות הסיבה ... לכן אין לבטל מצות הסיבה). וכן מסיק בבאר היטב ס"ק ד.
18. שו"ע שם ס"א (הקובר מתו קודם הרגל, בענין שחל עליו אבילות, ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל, מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזרת שבעה). וכדעת חכמים מו"ק כ, א (וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת). אבל בש"ך שם (פירוש כל שהוא, ולא בעינן שעה זמניות. וכ"כ בתשובת משאת בנימין סי' ע"ד). וכן הוא במ"א סי' תקמח ס"ק ט (שעה אחת, כלומר שעה מועטת). ואפשר גם כאן הכוונה לזה, וכדלקמן סעיף הבא (אבל אם לא נהג אבילות כלל קודם הפסח). וכיון שבטלה אבלותו חייב להסב, אף תוך ז', כדלעיל הערה הקודמת מפסח מעובין.
19. אוצ"ל: ממנו (אנציקלופדיה תלמודית ערך הסבה הערה 111).
20. שיירי כנסת הגדולה (ראה לעיל בהמובא מפסח מעובין, מבעל כנסת הגדולה).
21. סעיף א (אבל אם ... לא נהג אבילות ... אין הרגל מבטל האבלות ... אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא). והיינו כמו לענין שבת, שנתבאר שם סי' ת ס"א (דברים שבצינעא שהם תשמיש המטה ורחיצה. אבל דברים שבפרהסיא דהיינו להסיר עטיפתו ... וללבוש מנעליו, ולזקוף המטה מכפייתה, ושלא ללבוש בגד קרוע). ועל זה מבאר כאן, ש"הסיבה" היא דברים שבצנעה, דהיינו שאם אינו מיסב אין זו אבלות שבפרהסיא. וראה מראי מקומות וציונים.
22. ט"ז סק"ג (נראה דטעם לבישת הקיט"ל הוא שלא תזוח דעתו עליו מפני השמחה, על כן ילבש בגד מתים. ולפי זה גם האבל ילבשנו). והיינו לדעתו, שגם האבל אינו מיסב אפילו אם בטלה ממנו אבלות שבעה. ח"י סק"ה (ועכ"פ ילבוש הקיטל שהוא בגד מתים. וכן מסקנת הט"ז). והיינו ששני טעמים נאמרו ללבישת הקיטל, כדלקמן סי' תרי ס"ט (יש נוהגין ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום הכיפורים כדי להיות דוגמת מלאכי השרת. וכן נוהגין במדינות אלו ללבוש הקיטל שהוא בגד לבן ונקי. ויש עוד טעם בלבישת הקיטל מפני שהוא בגד מתים, ועל ידי זה נכנע לב אדם לעשות תשובה שלימה. ולפיכך גם מי שהוא אבל מותר ללבוש הקיטל). ועל פי הטעם השני נתבאר גם כאן (ולקמן שם), שגם האבל יכול ללבוש הקיטל בשעת עשיית הסדר. * אמנם בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ותחת המרור (אין אנו נוהגים ללבוש קיטל להסדר). ובס' המנהגים חב"ד ע' 56 (אין לובשין הקיטעל רק ביום הכפורים). ובאוצר מנהגי חב"ד, תשרי ע' ס (סיפר הרה"ח ר' דובער ריבקין ע"ה, כי אדמו"ר מוהרש"ב ובנו אדמו"ר מוהריי"צ לא היו לובשים קיטל בשעת התקיעות ... והשיב לו כ"ק אדמו"ר זי"ע, כי לדברי אדמו"ר הזקן בשו"ע (תרי, ט) טעם לבישת הקיטל הוא "כדי להיות דוגמת מלאכי השרת", ואין לטעם זה מקום בראש השנה). והיינו שמנהגינו הוא כטעם הראשון (שהקיטל הוא כדי להיות דוגמת מלאכי השרת), שהוא שייך רק ביום הכפורים. והרי מטעם זה לובשים ביום הכפורים הטלית גם בלילה, כדלעיל סי' יח ס"ג (בליל יום הכפורים הכל נוהגין להתעטף בטלית גדול ... כדי להדמות למלאכים, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים). יוצא אם כן מכל זה: (א) טעם הראשון (להיות דוגמת מלאכי השרת), שייך רק ביום הכפורים. (ב) טעם השני (להכניע לבו), שייך גם בראש השנה ובליל הסדר. וגם באבל. (ג) בשוע"ר נקט כטעם השני, ולכן גם האבל לובשו (ביום הכפורים ובליל הסדר). (ד) מנהגינו כטעם הראשון, ולכן אין נוהגים ללבוש הקיטל בליל הסדר, אלא ביום הכפורים לבד.
23. כדלעיל סי' קלא סוף ס"ה (נוהגים שאין אומרים הלל בבית האבל ... שמפני האבילות שבבית אין רוצים לומר שם לא המתים יהללו יה, מפני שנראה כלועג לרש).
24. ח"י סי' תפ סק"ב (ונראה דמי שאירע לו אבל ביום טוב, שלא נהג אבילותו קודם יום טוב, דגומר את ההלל. אע"פ שאין אומרין הלל בבית האבל, בפסח פשוט שאומרין, דהרי אפילו בחנוכה יש אומרים שאומרים, כמו שכתבו האחרונים לעיל בסי' קל"א. מכל שכן בפסח שהוא מחויב). וכמבואר גם לעיל סי' קלא ס"ה (במה דברים אמורים בהלל של ראש חודש, שחיובו אינו אלא מנהג, ולא נהגו לקרות בבית האבל. אבל בחנוכה שההלל הוא חובה מתקנת חכמים, קורים גם בבית האבל, שגם האבל חייב בו).
25. מהרי"ל סדר ההגדה אות ד ע' פח (אמר מהר"י סג"ל כל ימות השנה טוב למנוע כלים נאים, למען מיעוט שררה זכר לחורבן, לבד מלילות הסדר, לפי שהתורה הזהירה להראות דרך חירות). מ"א סק"ב (כל השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחורבן, חוץ מליל פסח ירבה בכלים נאים).
26. טור ושו"ע ס"ב (יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו). וראה גם לעיל סי' תנא ס"ד (יש נוהגין לסדר כלי בדיל ... והם סדורין שם כל ימי הפסח לנוי).
27. ח"י ס"ק ד (רק להשים אותם על שלחן מיוחד לנוי בעלמא).
28. מהרי"ל שם.
29. מהרי"ל שם (ואפילו כלים הממושכנים בידו מן הגוים מותר להשים אותם על שלחן מיוחד לשמוח בראותם. וכן העיד שעשה כן אביו מהר"ם סג"ל).
30. ומיירי שאינם כלי חמץ. משא"כ אם הם כלי חמץ, אסור אפילו להניחם על השלחן לנוי, כדלעיל סי' תנא ס"ד (יש נוהגין לסדר כלי בדיל של חמץ בתוך הבית בגובה הכותל, במקום שאין יד אדם מגעת לשם, והם סדורין שם כל ימי הפסח לנוי ... ומכל מקום המחמיר להצניען במקום צנוע תבוא עליו ברכה).
31. אף שאסר במהרי"ל הל' הגעלה סט"ו ע' כג (אין נכון להשתמש בשום כלי גוים הממושכנים בידו, טרם נחלטו ביד הישראל, אם לא שיטול רשות מן הגוי, דסתמא מקפידין ואסור לגנוב אף דעת גוי). ובמ"א ס"ק ב (וי"ל כיון דאין משתמש בהם אלא פעם אחת בשנה, לא מקפיד העכו"ם). השיב עליהם ח"י ס"ק ד (מה שמשמע במ"א שיש איסור גזל להשתמש במשכנותיהם, לא דק, דאין כאן איסור גזל כלל, וכמבואר בש"ס סוף פרק השוכר את הפועל. רק משום גניבת דעת חושש מהרי"ל. גם בחשש זה השיג הט"ז והש"ך סי' ק"כ). והיינו כמבואר בע"ז עה, ב (אמר מר בר רב אשי, אבא משכן ליה עובד כוכבים כסא דכספא, ואטבליה ואישתי ביה). ובט"ז יו"ד סי' קכ ס"ק יא (ומו"ח ז"ל כתב דבאין דעתו לשקועיה אסור ישראל להשתמש בו משום גניבת דעת העובד כוכבים, והביא ראיה מספר מהרי"ל הלכות פסח שכתב שאין נכון להשתמש בשום כלי עובדי כוכבים טרם נחלטו ביד ישראל אלא אם כן הורשה בכך ... ואני אומר אם היה כאן איסור גניבת דעת ... למה היה רב אשי משתמש במשכונו של עובד כוכבים שלא מדעתו ... נראה לע"ד היתר ברור להשתמש במשכן של עובד כוכבים שלא ברשות, דלא עדיף מהפקעת הלוואתו ... אפילו אם יכול לעשות טצדקי ולעכבו כולו לעצמו אין בזה איסור, כיון שכבר תחת ידו הוא בהיתר שמסרו לו בשביל הלוואתו). ש"ך יו"ד סי' קכ ס"ק יט (היכא דאין דעת העובד כוכבים לשוקעו, כתב מהרי"ל דאין להשתמש בו בלא רשות העובד כוכבים משום גניבת דעת, דאסור אף בשל עובד כוכבים. ואין נוהגין כן כו'. ונראה דסבירא לן דאין בזה משום גניבת דעת העובד כוכבים מה שמשתמש בו). וכמבואר גם לעיל סי' תמ קונטרס אחרון ס"ק יא (דבהיתרא אתי לידיה, הרי זה דומה להפקעת הלוואתו דשרי). לקמן חו"מ הל' גזילה וגניבה סוף ס"ד (אסור לעשוק את חבירו אפילו כל שהוא, שנאמר לא תעשוק את רעך. ואיזהו עושק זה הבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים, כגון שיש לחבירו בידו הלואה או שכירות ואינו רוצה לשלם ... ולאו זה אינו אלא בישראל אבל לא בנכרי שנאמר רעך), וסכ"ג (באיסור גזלה וגנבה אין הפרש כלל בין ישראל לנכרי שלא נאמר רעך אלא בעושק לבדו שנאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזול).
32. משנה צט , ב (לא יאכל עד שיסב). טור ושו"ע ס"ב (ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה).
33. רש"י שם (כדרך בני חורין, זכר לחירות). טור ושו"ע שם (דרך חירות).
34. רמב"ם בפירוש המשניות ר"פ ערבי פסחים (וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב, כדרך שאוכלין המלכים והגדולים, כדי שיהיה דרך חרות). וראה גם לקמן סי' תעג ס"א (כלומר דרך חירות ושררות זכר ליציאת מצרים). סי' תעז ס"א (שאכילת כל הקדשים צריך להיות דרך חשיבות וגדולה, שנאמר קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה, כלומר לגדולה וחשיבות, כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הסיבה (מהו ויסב, שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם (במדבר רבה פ"א, ב)).
35. בתניא פמ"ז הוסיף: ובכל יום ויום.
36. במשנה וברמב"ם: אדם.
37. במשנה ובנוסח ההגדה: לראות. וראה לקוטי שיחות חי"ב ע' 39. שלחן המלך ח"ב ע' סט.
38. משנה דף קיו , ע"ב (בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים). רמב"ם פ"ז ה"ו (בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית, כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית). וראה ליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הרי אנו, ופיסקה גאלנו.
39. בא יג, ח. משנה שם.
40. ואתחנן ה, טז. ראה טו, טו. טז, יב. תצא כד, יח. כד, כב.
41. רמב"ם שם ה"ז (לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות). וראה לקוטי שיחות חל"א ע' 56.
42. לעיל ס"ו (זכר לחירות). ואוצ"ל: שיתבאר, לקמן סי"ד (שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות ... לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות). וסי' תעג סמ"ח (לפי שכל מעשי לילה זו הוא דרך חירות).
43. משנה צט, ב (אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב). תוס' שם ד"ה ואפילו (דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה, דאין לו על מה להסב, ואין זה דרך חירות). מרדכי לד, ג (אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, משום דעני אין לו כרים וכסתות אלא ספסל, וסלקא דעתך דאין חייב להסב [דאין] דרך חירות בכך, קמ"ל). רמ"א ס"ב (ואפילו עני שאין לו כרים, ישב על הספסל).
44. מ"א סק"ג (ולא על הקרקע).
45. גמרא קח , א (אמר אביי כי הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי). מהרי"ל סדר ההגדה אות כ (רוצה לומר היו נשענין במסיבה [בישיבה בעיגול] כל אחד על ירך חבירו). מ"א שם (מותר לסמוך על ירך חבירו, כדאיתא בגמרא).
46. מהרי"ל שם (אבל להשען על ירך דידיה לא, דאז נראה כאילו הוא אבל, ולא דרך חירות). מ"א שם (אבל לא על ירך עצמו דמיחזי כדואג).
47. גמרא דף קח , א (פרקדן לא שמיה הסיבה). רשב"ם שם (פניו כלפי מעלה, ושוכב על אחוריו). ר"ח שם (פירוש רובץ לאחוריו. ויש אומרים על פניו). רמב"ם פ"ז ה"ח (המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה). טור ושו"ע ס"ג (כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו). וכן הוא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה בהסיבת שמאל. ונתבאר שם (הערה 278).
48. לבוש ס"ג (שאין זה דרך חירות).
49. רש"י ורשב"ם שם ד"ה עד שיסב (הסיבה על צד שמאל). טור ושו"ע שם (על שמאלו).
50. גמרא שם (הסיבת ימין לא שמה הסיבה). טור ושו"ע שם (ולא על ימינו).
51. רשב"ם שם ד"ה הסיבת ימין (שהרי בימינו הוא צריך לאכול).
52. גמרא שם (ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה). מ"א ס"ק ד (שמא יקדים קנה לושט).
53. בקונטרס השלחן הגיה: והקנה.
54. רשב"ם שם ד"ה שמא (רבותי פירשו שמא יקדים קנה לושט, דושט הוי על [צד] ימין, ונפתח הכובע שעל פי הקנה מאיליו כשהוא מטה כלפי ימין, ואם יכנס בו המאכל הרי סכנה, שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך הושט). לבוש שם. ט"ז סק"ב.
55. רא"ש פ"י סי' כ (לאידך פירושא שמא יקדים קנה לוושט, קאי אהסיבת ימין, אין חילוק בין אטר לאחר). טור (ולפי זה אין חילוק בין איטר לאחר). רמ"א ס"ג (ואין חילוק בין אטר לאחר). ואף שלפי הטעם הראשון הנ"ל (שהרי צריך לאכול בימין), האיטר צריך להסב בימין של כל אדם, שהרי הוא אוכל בשמאל כל אדם. מכל מקום יסב על שמאל של כל אדם, כמבואר בתרומת הדשן סי' קלו (דלהך גאונים דמפרשי הטעם דהסבה בימין אינה הסבה, משום דצריך לאכול בימינו ... נראה דשבקינן טעמא דצריך לאכול בימין, מקמי טעמא דשמא יקדים, משום דאית ביה סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא).
56. גמרא שם (אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה). טור ושו"ע ס"ד (אשה אינה צריכה הסיבה). ב"ח ד"ה אשה (ומה שנמצא בגמרא שלנו אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, טעות סופר הוא. והתלמידים הגיהו ככה על פי פירוש רשב"ם. והעיקר דאפילו אלמנה וגרושה לא בעיא הסיבה). והיינו מה שמבואר ברשב"ם שם (אשה אינה צריכה הסיבה, מפני אימת בעלה וכפופה לו. ומפרש בשאילתות דרב אחאי, לאו דרכייהו דנשי למיזגא).
57. רא"ש פ"י ס"כ (אשה לא בעי הסיבה, פירש רשב"ם מפני אימת בעלה שכפופה לו. ולפי זה אלמנה וגרושה בעו הסיבה. ובשאילתות דרב אחאי כתב דלאו דרכם דנשי למיזגי. ולפי זה אפילו אלמנה וגרושה נמי). טור (ובה"ג כתב משום דלאו אורח ארעא דאשה למזגא. ולפי זה כל אשה אינה צריכה הסיבה). פר"ח סוף ס"ד (ולכן העיקר כמו שכתוב בשאלתות דרב אחאי, דטעמא משום דלאו דרכיהו דנשי למיזגא. ולפי זה כל אשה אינה צריכה הסיבה).
58. שאילתות פ' צו סי' עז (אשה אינה צריכה הסיבה מאי טעמא לאו דירכא דנשי למזגא).
59. לבוש ס"ד (שאינו לה דרך כבוד).
60. גמרא שם (ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה). טור ושו"ע שם (אלא אם כן היא חשובה).
61. רא"ש שם (אבל אשה חשובה אורחא למיזגי). כל בו סי' נ (ואם אשה חשובה היא, שדרכה להסב בשאר הימים, צריכה). לבוש שם (ואם היא אשה חשובה, דרכה להסב, וצריכה הסיבה). ב"ח שם (ולפירוש השאילתות ... דאשה חשובה אורחא למיזגא).
62. מרדכי לז, ד (ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה, פירשו בתוספות דכולהו נשים דידן חשובות נינהו וצריכות הסיבה). רבנו ירוחם נ"ה ח"ד מב, ד (וכתבו התוס' כל הנשים שלנו חשובות הן וצריכות הסבה). רמ"א ס"ד (וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות).
63. דרכי משה ס"ק ב (אמנם לא ראיתי בזמן הזה נשים מסיבות). רמ"א שם (אך לא נהגו להסב).
64. ראב"ן קסד, ד (אבל אנו שאין אנו רגילין בכך, יוצאין אנו כדרך הסיבתינו, ואין לנטות ימין ושמאל). ראבי"ה סי' תקכה (ובזמן הזה שאין רגילות בארצינו [להסב], שאין רגילות בני חורין להסב, ישב כדרכו). הובאו במרדכי לד, ב. ובהגהות מיימוניות פ"ז אות ב. ובטור.
65. דרכי משה שם (ואפשר שנהגו להקל על פי דברי ראבי"ה, דכתב דבזמן הזה לא בעיא הסיבה). רמ"א שם (כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב). ועד"ז לקמן סט"ו (לסמוך על האומרים שבזמן הזה אין צריך להסב כלל). ואף שלענין האנשים קיי"ל שגם בזמן הזה צריך להסב. מכל מקום הקילו בנשים, שהרי כל החיוב שלהן הוא רק "אם היא חשובה ודרכה להסב". ואילו בזמן הזה אין רגילות להסב. וראה רשימות שיעורים, פסחים ח"ב, סי' מט.
66. גמרא שם (בן אצל אביו בעי הסיבה). טור ושו"ע ס"ה (בן אצל אביו צריך הסיבה).
67. תוס' שם ד"ה בפני (סתם אב מלמד לבנו תורה, כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף לא.) שהבן ירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, ואפילו הכי קאמר בפני אביו צריך הסיבה). רא"ש פ"י ס"כ (בן אצל אביו צריך הסיבה, אפילו הוא רבו, דסתם בן אביו מלמדו תורה). טור ושו"ע שם (אפילו הוא רבו מובהק).
68. טור ושו"ע שם. פר"ח ס"ה (אפילו הוא רבו מובהק ... כי היכי דתלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה אפילו אינו רבו מובהק, מעתה הוא הדין לבן אצל אביו, שאין לחלק בין רבו מובהק לשאינו מובהק. והטעם לפי שסתם אב עם בנו מוחל על כבודו, ואפילו הוא רבו מובהק).
69. כלבו סי' נ (לפי שדרך האב למחול כבודו לבנו). אבודרהם סדר ההגדה ופירושה (מפני שדרך האב למחול על כבודו לבנו, והוא גס בו, ואינו צריך ליטול רשות ממנו על זה). לבוש ס"ה (דמסתמא האב נותן רשות לבנו להסב). מ"א סק"ו (דמסתמא הוא מוחל לו (אבודרהם)).
70. גמרא שם (תלמיד אצל רבו ... לא צריכתו, מורא רבך כמורא שמים). טור ושו"ע שם (תלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה).
71. רא"ש שם (ואפילו אינו רבו מובהק). מרדכי לז, ד (ונראה לי אפילו רבו שאינו מובהק). טור ושו"ע שם (אפילו אינו רבו מובהק).
72. דרכי משה ס"ק ג (נראה דלא שרי אלא ברשות רבו). ב"ח סוד"ה ומ"ש רבנו בתלמיד (אם לא נתן לו רשות איסורא נמי איכא, ופשוט הוא). ח"י סק"י (מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' חמץ (ה"ח), והכלבו, משמע דאסור לו להסב), ופר"ח שם ד"ה ומ"ש תלמיד (כן מדוקדק בלשון הרמב"ם, שכתב תלמיד בפני רבו אינו מיסב, אלא אם כן נתן לו רבו רשות, על כרחך מוכח בהדיא דאסיר).
73. גמרא שם (לא צריכתו מורא רבך כמורא שמים). לבוש שם (שלא יראה חירות וקלות ראש לפני רבו, דמורא רבך כמורא שמים). ח"י שם.
74. ח"י שם (משום מורא וכבוד רבו). וראה קידושין לא, ב (איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו כיבוד מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא).
75. רמב"ם פ"ז ה"ח (תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות). טור ושו"ע שם (אלא אם כן יתן לו רבו רשות).
76. פר"ח שם סוד"ה ומ"ש תלמיד (מההיא דבן אצל אביו, משמע, שכל שהרב מוחל על כבודו דבעי הסיבה).
77. ט"ז ס"ק ד (ומוכח מזה דאין חיוב על הרב לתת לו רשות ... דהרשות הזה הוא רשות ולא חובה כנלע"ד).
78. תרומת הדשן סי' קלח (בעל הבית הסועד בלילי פסחים אצל תלמיד חכם מופלג בדורו ... יראה דלא בעי הסיבה ... וכל שכן אם התלמיד חכם נחשב לגדול הדור, דחשיב לכל מילי כרבו, אפילו לא למד כלום מלפניו). שו"ע ס"ה (ותלמיד חכם מופלג בדורו, אעפ"י שלא למד ממנו כלום, חשוב כרבו ואינו צריך הסיבה).
79. דרכי משה שם (וכתב מהרי"ב דוקא כשאוכל התלמיד עם הרב על השולחן, אבל כשאוכל על שולחן אחר, אף על פי שהוא בפני רבו, אפילו הכי צריך להסב). רמ"א ס"ה (ודווקא כשאוכלין על שלחן אחד, אבל אם אוכל על שלחן בפני עצמו צריך להסב).
80. גמרא שם (עם הכל אדם מיסב ואפילו תלמיד אצל רבו. כי תניא ההיא בשוליא דנגרי). רש"י שם (תלמידו של נגר המלמדו אומנות). ב"י (אמרינן בגמרא שם דתלמיד אומנות לפני רבו צריך הסיבה). ח"י סוף סקי"א (וכל זה בתלמיד של תורה, אבל לתלמיד של אומנות בכל ענין מיסב).
81. שאילתות פר' צו שאילתא עז (אע"ג דכל יומא עביד לי' יקרא לרביה).
82. גמרא קח, סוע"א (שמש מאי, תא שמע דאמר רבי יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, מיסב אין לא מיסב לא, שמע מינה בעי הסיבה, שמע מינה). ירושלמי פ"ו ה"א (ר' יוסי בעא קומי ר' סימון, אפילו עבד לפני רבו ... אמר ליה ברבי עד כאן שמעתי). ופירש הפר"ח סוף ס"ו (כלומר דאפילו אלו צריכין הסיבה). טור ושו"ע ס"ו (השמש צריך הסיבה). מהרי"ל סדר ההגדה סי"ט ע' קא (והכל חייבין להסב אחד אנשים ונשים ועבדים ושפחות). רבינו מנוח פ"ז ה"ח (שמש צריך הסיבה, שהקונה עבד עברי, או שוכר אותו לשמשו, כקונה אדון לעצמו). הובא בכ"מ שם (כתב הרב מנוח ... ושמש אף על פי שמתעסק בצרכי הבית מיסב, לפי שהקונה עבד עברי כקונה אדון). הובאו בח"י סקי"ב. פר"ח שם (בשבויות ישראליות, או שפחות שקונה ואחר כך מתגיירות, כולן יש להן דין שמש דבעו הסיבה). ואף שנתבאר לעיל ס"י "אשה ... אינה צריכה הסיבה". ואפילו אם היא אשה חשובה, נתבאר לעיל שם ש"לא נהגו להסב", ומכל שכן כאן דמיירי ב"שפחות". ראה מה שדנו בזה זכור לאברהם (אלקלעי) מהדו"ב ח"ג או"ח פסי' קיט (בדברי פר"ח הנ"ל). הערות ובאורים רלד ע' כה. רלט ע' טו. רמ ע' טו. תשעב ע' 67. שערי שלום סי' לד. * וכל זה בעבד עברי, משא"כ בעבד כנעני נתבאר בסמ"ק סי' קמד (עבד לפני אדונו ... פטורין מהסיבה). ופירש בח"י ס"ק יב (אכן בסמ"ק סי' קמ"ד כתב דעבד לפני אדוניו אינו מיסב, ואפשר דמיירי בעבד כנעני). אליה רבה ס"ק ט (עבד לפני אדונו וכן אשה לפני בעלה פטורין מהסיבה).
83. רבינו מנוח שם (אף על פי שמתעסק בצרכי הבית, מיסב). ט"ז סק"ו (וכדי שלא תקשה, היאך אפשר לו בהסיבה כיון שצריך לילך אנה ואנה, לזה תירץ דהא עיקר החיוב לכל אדם אינו אלא בכזית מצה, וזה יוכל השמש שפיר לקיימו).
84. סי"ד (אימתי צריך להסב, בשעת אכילת כזית שמברך עליו על אכילת מצה, ובשעת אכילת הכריכה מצה ומרור, ובשעת אכילת אפיקומן, ובשעת שתיית ד' כוסות). וכאן לא הזכיר את הכורך. והטעם הוא כדלקמן סי' תעה ס"כ (כריכה זו יש אומרים שאין צריך הסיבה ... ויש אומרים שצריכה הסיבה ... וכן עיקר ... ומכל מקום בדיעבד ששכח ואכל בלא הסיבה יש לסמוך על סברא הראשונה, ואין צריך לחזור ולאכול בהסיבה). ולכן גם כאן ב"עבדים ושפחות העברים" סומכים על סברא הראשונה הנ"ל.
85. הגהות מהרש"ל לטור (אין צריך הסיבה, לאו דוקא קאמר שאינו צריך, אלא אסור משום מורא רבו, רק שתפס לשון גמרא ... אמר ליה לא צריכתו, מורא רבך כמורא שמים). הובא בדרישה ס"ק ו. ועל פי זה כתב הט"ז ס"ק י (נראה לי בכל מקום שנזכר שאין צריך להסב, יש איסור להסב, כדאיתא לענין סוכה, דכל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט, וכן מצאתי בשם רש"ל). מ"א סק"ו (כל הפטור ומיסב נקרא הדיוט (ט"ז. רש"ל). ויצא לו דין זה מהירושלמי פרק קמא דשבת). והוא בירושלמי שם ה"ב (תני חזקיה כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט). וכן נפסק לקמן סי' תרלט סכ"ג (כל הפטור מישיבת הסוכה ואינו יוצא מהסוכה אינו מקבל שכר על אותו ישיבה, ואינו אלא מן ההדיוטות). והיינו שמהרש"ל אסר מטעם מורא רבו, והט"ז הוסיף, שאף במקום שאין לאסור מטעם מורא רבו, מכל מקום נקרא הדיוט. וראה יגדיל תורה (נ.י.) כב ע' תר. שערי שלום סוף סי' לד. * ומסיים במ"א (ובאמת כתב הבאר שבע דצריך להתיישב בדבר, שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירין בדבר שאנו פטורים בו). והוא מ"ש בשו"ת באר שבע סי' כא (ושמא יש לומר דלא אמרו בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא ... וכי האי גונא ממש כתב בספר התרומה לענין שרטוט תפילין דלא נקרא הדיוט מי שמשרטט, אף על פי שמן הדין אין צריך שרטוט, כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר, ולא משום חומרא ... לא אמרו כל הפטור מן הדבר כו' אלא דוקא על דבר שלא יכול לבוא לידי איסור, דאז לא שייך ביה חומרא או פרישות ... ועדיין הדבר צריך עיון). וכעין זה נתבאר לעיל סי' לב ס"ח במוסגר (ולא אמרו שכל הפטור מן הדבר כו' אלא כשעושה בדרך חומרא (במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג בחומרא זו, וגם אין בה משום הידור מצוה, אבל אם יש בה איזה הידור לאיזה מצוה, וכן אם הוא נוהג בה לסייג וגדר שלא יבוא לידי איסור, אינו נקרא הדיוט. וזהו טעם כל החומרות שהחמירו האחרונים, שהן אחת משתים, או לסייג וגדר שלא יבאו לעבור על איזה לא תעשה, אפילו איסור קל של דברי סופרים, כשראו שצריך לכך, או משום הידור לאיזו מצות עשה, אפילו של דברי סופרים. אבל במקום שלא שייך הידור, כגון היושב בסוכה בשעת הגשמים הרי זה הדיוט כמו שיתבאר בסי' תרל"ט, וכן כל כיוצא בזה)). ורמז רבינו להוכחותיו לשיטתו זו בשולי הגליון שם. ונתפרשו ב"הלכות ליל הסדר" עם הערות וציונים (אשכנזי), סעיף זה. ועוד נתבארה הלכה זו לעיל סי' סג ס"ב (מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד נקרא עבריין, שעובר על דברי חכמים ... ואין דומה כלל לשאר חומרות שאנו מחמירין מאיזה טעם במה שהקילו חכמים, שאף חכמים היו מודים שיש מעלה בחומרא מאותו טעם, אלא שלא רצו להחמיר). וראה גם לקמן סי' תעג ס"ו (הערה 37). * ובאמת, אם יש בזה הידור למצות עשה, אזי לא זו בלבד שאינו נקרא הדיוט, אלא "קצת שכר יש להם", שהוא נקרא אינו מצווה ועושה, ויכול לברך עליה, כדלעיל סי' יז ס"ג (אפילו נקבות וודאים, וכן עבדים, אם ירצו להתעטף בציצית ולברך הרשות בידן, כמו שנוהגין בשאר מצות עשה שהזמן גרמא. ויכולין לומר וצונו להתעטף בציצית, אע"פ שהן אינן מצווין, מפני שהאנשים מצווים על כך, וגם הן כשמקיימין מצות שהם פטורים מהם, אעפ"י שאין להם שכר גדול כמצווה ועושה, מכל מקום קצת שכר יש להם, לכן יכולות הן לברך על כל מצות שהן פטורין מהם). וכעין זה הוא גם לעיל סי' ע ס"א. סי' רצו סי"ט. לקמן תפט ס"ב. סי' תקפט ס"ב. סי' תרמ ס"ב. ולא רק נשים, אלא אף האנשים הפטורים ממצוה יכולים לברך עליה, כדלעיל סי' יד ס"ד-ה (השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום, שנאמר כסותך שלך אבל לא של אחרים ... אם רוצה להטיל בה ציצית תוך שלשים יום ולברך עליו הרשות בידו, ואינה ברכה לבטלה. ואע"פ שהוא פטור מן הדבר, יכול לומר וצונו להתעטף, כמו שהנשים מברכין על כל המצות שהן פטורות מהם מטעם שיתבאר בסי' י"ז עיי"ש). ומכל זה נראה שבמקום הפטור מהסיבה, אין בה משום הידור מצוה, ולכן "הרי זה נקרא הדיוט". וכמו כן, כל הפטור מישיבת סוכה ואינו יוצא מהסוכה, אין בזה משום הידור מצוה, ולכן נתבאר לקמן סי' תרלט סכ"ג שנקרא הדיוט. ומכל מקום נוהגים אנו לברך לישב בסוכה גם כשיורד גשם. ובאמת יש בזה מחלוקת הפוסקים, כשמחמיר על עצמו לאכול בסוכה גם בעת הגשם, אם הוא יכול לברך לישב בסוכה, כמובא בברכי יוסף להחיד"א (סי' תרלט ס"ח): "וראיתי להרב החסיד מר זקני מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י שכתב, יש שנסתפק אם רצו להחמיר על עצמן אותם שהם פטורים מסוכה לאכול ולישן, מה אם מברכין עליה, וכתב בספר בית מועד דהואיל וקבעה עליו חובה גילה דעתו שאינו מצטער ומברך עכ"ד, ונראה לי שאין לסמוך על סברא זו ... ואם בירך הוי ברכה לבטלה". אמנם אנו נוהגים כדעת הבית מועד, לאכול בסוכה ולברך עליה גם בעת הגשם, וכמובא ברשימות היומן (ע' רסב): "סוכות [תרצ"ג] בליל ב' וכן [ב]יום ב', הי' גשם שוטף, גם יותר משיעור דשו"ע, ואמר "לישב בסוכה" צריך לברך, וכן עשה". וראה שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' תמח.
86. גמרא קח, א (איתמר מצה צריך הסיבה ... יין ... בעו הסיבה). רמב"ם פ"ז ה"ח (ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו).
87. כנ"ל מהגמרא ורמב"ם. טור ושו"ע רס"י תעה (ויאכלם בהסיבה). והיינו דוקא הכזית של אכילת מצה, ולא הכזית של המוציא, כמבואר בתרומת הדשן ח"ב סי' קנב (נלע"ד מדברי כולם משמע, דכזית ראשון של המוציא לא בעי הסיבה). הובא בח"י ס"ק טו. אלא שלמעשה גם המצה של המוציא צריכה הסיבה, כדלקמן סי' תעה ס"ט (כשאוכל בתחלה הכזית של המוציא ואחר כך הכזית של אכילת מצה, צריך להסב גם באכילת כזית של המוציא, דהיינו כזית של השלימה (כדי לצאת גם להאומרים שהכזית של השלימה עליו הוא מברך על אכילת מצה, ובו הוא יוצא ידי חובתו, ואינו יוצא אלא בהסיבה...)). ומכל שכן לפי עיקר המנהג, שנתבאר לקמן שם ס"ו (ושני כזית אלו צריך לאכלם ביחד), שאם כן בודאי צריך לאכלם בהסיבה.
88. המנהיג הל' פסח סי' פג (ולוקח המצה השלישית וכורך ממנה בחזרת ואוכל ... ובהסיבה, משום המצה שאוכל שהוא זכרון לחירות). הובא בטור סי' תעה (ובעל המנהיג כתב דבעי הסיבה, בעבור המצה שבאה זכר לחירות). שו"ע שם ס"א (ואוכלם ביחד בהסיבה). לקמן שם ס"כ (כריכה זו יש אומרים שאין צריך הסיבה ... ויש אומרים שצריכה הסיבה ... וכן עיקר). וראה לעיל (הערה 84). ולענין מרור נתבאר לקמן שם סי"ג (שאין צריך להסב באכילת מרור). וכן הוא בפסקי ההגדה (ויאכלנו בלי הסיבה). ולענין כרפס נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יכוין להוציא (בכרפס לא ציין אם יאכלנו בהסיבה או בלא הסיבה (כמו שכתב במרור). ויש לומר דדינו כמו שאר הסעודה דלילה זה, דהרשות בידו שלא להסיב והמיסב הרי זה משובח (שו"ע רבינו סי' תע"ב סי"ד), ולא ציין אלא במקום שהחיוב או הפטור הוא מוחלט. ונוהגין לאכלו שלא בהסיבה).
89. תוס' שם סוד"ה מאי (ומה שצריך הסיבה במצה, היינו כשמברכין על אכילת מצה, ובאפיקומן). רא"ש פ"י ס"כ (ומצה בעי הסיבה בכזית ראשון וכזית של אפיקומן). הגהות מיימוניות שם אות ה (ומצאתי כתבו שצריך לעשות הסיבה בכזית אכילה הראשונה, כשמברך על אכילת מצה, וגם באכילת אפיקומן, דתרוייהו לשם מצה). טור ושו"ע סי' תעז ס"א (ויאכלנו בהסיבה). וראה לקמן שם ס"ד (האפיקומן צריך לאכלו בהסיבה. ויש אומרים שאין צריך. ויש לסמוך על דבריהם לענין דיעבד, שאם שכח ואכלו בלא הסיבה אין צריך לחזור ולאכול).
90. גמרא שם. רמב"ם שם (כדלעיל הערה 86).
91. ירושלמי פ"י ה"א (מניין לארבעה כוסות, רבי יוחנן בשם ר' ר' בנייה כנגד ארבע גאולות ... והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי). מדרש ב"ר פפ"ח, ה (אמר רב הונא בשם ר' בנייה, כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי). רש"י צט, ב ד"ה ארבע (כנגד ארבעה לשוני גאולה האמורים בגלות מצרים, והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם בפרשת וארא). רשב"ם שם סוד"ה ולא (והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי, בפרשת וארא). לבוש ס"ח. עוד כמה טעמים לד' כוסות נלקטו בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ד' כוסות (והערה 223). בהלכה זו של תקנת ד' כוסות, ישנם כמה פרטים, ונתבארו לקמן סי' תעד ס"ב (הערה 10). ונתבאר בלקוטי שיחות חי"א ע' 19 (מצוה זו ענינה גאולה וחירות, ושעל כן היא צריכה הסיבה כתנאי. משא״כ לפי טעמים האחרים לתקנת ד׳ הכוסות: ״כנגד ד׳ כוסות של פרעה . . כנגד ד׳ מלכיות . . כנגד ד׳ כוסות של פורענות שהקב׳׳ה עתיד להשקות את אומות העולם . . וכנגדן עתיד הקב״ה להשקות את ישראל ד׳ כוסות של נחמות״, שלכל אלו הטעמים הרי ד׳ הכוסות אינן זכר לגאולה וחירות של ישראל).
92. וארא ו, ו-ז.
93. בפרשת וארא הסדר הוא: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. וכן העתיק ברש"י שם ובלבוש שם. וכסדר שהביא רבנו הוא ברשב"ם שם (וראה רשב"ם ב"ב נח, ב ד"ה רביעית). ונתבאר בלקוטי שיחות חי"א ע' 14. שלחן המלך ח"ב ע' פ. ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ד' כוסות, מביאם על סדר הכתוב (ותקנום כנגד ד' לשונות של גאולה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי).
94. תוכן המשך דברי רבינו: כבר נתבאר לעיל בתחלת הסעיף, שצריך להסב בעת: (א) אכילת כזית מצה. (ב) אכילת כורך. (ג) אכילת אפיקומן. ועל זה בא לבאר כאן הטעם לתקנת חכמים זו, כי מצוות אלו הם זכר לגאולה וחירות. (א) החירות של כזית אכילת מצה לא נתפרשה כאן, שהרי היא נתפרשה בהגדה עצמה (מצה זו שאנו אוכלים ... על שום שהספיק בצקת של אבותינו להחמציץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם). וכמבואר בתוס' קח, א ד"ה מאי (דמצה צריכה הסיבה ... שכתובה בתורה זכר לחירות, שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו). וכן הוא ברש"י שם (מצה צריכה הסיבה, כבני חורין, שהוא זכר לגאולה). וב"הלכות ליל הסדר" כתב, שאולי נשמטו כאן תיבות אלו בטעות הדפוס. (ב) החירות של האפיקומן נתפרשה כאן, כיון שהוא "זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות". ואף שלא נתפרש שהפסח הי' נאכל בהסיבה, מכל מקום נתפרש שהי' נאכל דרך חירות, כדלקמן סי' תעז ס"א (בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין הפסח בסוף כל הסעודה, כדי שיהיה נאכל על השובע, דהיינו שהפסח יהא גמר כל השביעה ... כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים). וזה שהאפיקומן הוא "זכר לפסח" נתפרש לקמן שם ס"ג (ועכשיו שאין לנו פסח, צריך כל אחד לאכול כזית [מצה] זכר לפסח, מלבד המצה שאכל לשם אכילת מצה). (ג) החירות של הכריכה נתפרשה כאן, שהיא "זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות". ולא נתפרש היכן מצינו שהיא זכר לפסח; רק זאת שהיתה נאכלת עם הפסח, כמו שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. ומה שנאכלת בהסיבה, נתבאר לקמן סי' תעה ס"כ (כריכה זו היא זכר למקדש כהלל, והלל לא היה אוכל מצה קודם כריכה זו, ובמצה שבכריכה זו הוא יוצא ידי חובתו, והיה צריך להסב באכילתה, לפיכך גם אנחנו צריכים להסב). ואולי גם כאן הכוונה, כיון שבזמן בית המקדש היתה נאכלת עם הפסח, הרי שניהם היו נאכלים "כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים" דרך חירות. וראה "הלכות ליל הסדר" אותיות יא-ג. רשימות שיעורים פסחים ח"ב סי' מח אות ה.
95. והיינו שבנוסף למה שנתבאר לעיל ס"ז (ויכין מקום מושבו, שישב בהסיבה דרך חירות, כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים. לפי שבכל דור ודור חייב האדם להראות את עצמו כאלו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים ... לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות). דהיינו שיש כאן מצות הסיבה בפני עצמה, להראות את עצמו כאילו עתה יוצא משעבוד מצרים. הנה בעת קיום המצוות האמורות כאן, יש גם תנאי מיוחד, שצריך לאכלן בהסיבה דרך חירות, כיון שהן זכר לגאולה ולחירות. ונתבאר כל זה בארוכה בלקוטי שיחות חי"א ע' 15-18. שלחן המלך ח"ב ע' פא-פה.
96. רמב"ם פ"ז ה"ח (ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך). עולת שבת סק"ה (כ"כ הרמב"ם בפרק ז, דלכתחלה מצוה להסב בכל הסעודה). דרכי משה ס"ק א (וכתב מהרי"ב דמצוה להסב בכל הסעודה). רמ"א ס"ז (ולכתחלה יסב כל הסעודה). פר"ח ס"ק ז (ליכא אלא מצוה מן המובחר). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה שלחן עורך (מנהגנו: אוכלין שלא בהסיבה).
97. רא"ש פ"י סי' כ (ואם אכל בלא הסיבה לא יצא, כדאמר רבי יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, משמע מיסב אין לא מיסב לא. ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה). טור ושו"ע ס"ז (כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה).
98. ראב"ן וראבי"ה, כדלעיל ס"י, ושם נסמן (הערה 64).
99. אגודה פ"י סי' צב (ואם שכח ושתה בלא הסיבה, מסופק ר"י אם יחזור וישתה, וכן בין ג' לד' דאמרינן לא ישתה. ונראה לי דעתה בזמן הזה לא יחזור וישתה אם שכח ושתה בלא הסיבה, כי כדיי הוא רבינו אבי"ה לסמוך עליו, שכתב דעתה אין להסב דאין דרך שרים עתה לעשות כן). רמ"א ס"ז (ויש אומרים דבזמן הזה, דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה).
100. דרכי משה ס"ק ד (ומיהו באכילה יחמיר על עצמו ויחזור). רמ"א שם (באכילת מצה). משא"כ בכורך, כדלקמן סי' תעה ס"כ (ומכל מקום בדיעבד ששכח ואכל בלא הסיבה יש לסמוך על סברא הראשונה, ואין צריך לחזור ולאכול בהסיבה). ולענין אפיקומן, כדלקמן סי' תעז ס"ד (ויש לסמוך על דבריהם לענין דיעבד, שאם שכח ואכלו בלא הסיבה אין צריך לחזור ולאכול).
101. דרכי משה שם (נראה דבין הכוסות הראשונות, כיון שיכול לשתות ביניהם כמו שירצה, יכול לחזור ולשתות בהסיבה). רמ"א שם (בשני כוסות ראשונות, יחזור וישתה בלא ברכה). מ"א סק"ז (כיון שמותר לשתות ביניהם, אם כן היה דעתו עליו ואין צריך לברך. ונראה לי דהאידנא שאין דרך לשתות בין הראשונות, אם כן הוה ליה נמלך, ואם שותה צריך לברך, והוה ליה כמוסיף, לכן לא יחזור וישתה ויסמוך על ראבי"ה ... אבל בכוס שני יחזור וישתה, דהא אפילו שותה יין תוך הסעודה כוס השני פוטרו). והיינו שהרמ"א מיירי מעיקר הדין, שבין כוס ראשון לשני מותר לשתות, ואם כן אינו צריך לחזור ולברך, ואינו נראה כמוסיף על הכוסות שתקנו חכמים. ולכן כתב שבין הכוסות הראשונות יחזור וישתה בלא ברכה. משא"כ המ"א מיירי האידנא, שאין רגילים לשתות בין כוס ראשון לשני, כדלקמן סי' תעג סי"א (אם רוצה לשתות כמה כוסות, בין מיד לאחר הקידוש בין באמצע ההגדה, קודם שהתחיל ברכת אשר גאלנו כו', הרשות בידו מעיקר הדין. ואף על פי כן ראוי להזהר שלא לשתות יין, ולא שום משקה המשכר, קודם שסיים ההגדה ושתה כוס שני, אם לא לצורך הרבה, שלא ישתכר וימנע מקריאת ההגדה). ולכן אם שותה בין כוס ראשון לשני צריך לחזור ולברך, ונראה כמוסיף על הכוסות שתקנו חכמים. ולכן אין לו לחזור ולשתות בהסיבה. משא"כ בכוס שני, שאז אינו צריך לחזור ולברך, ואינו נראה כמוסיף על הכוסות שתקנו חכמים. או אף בכוס ראשון, אם היה "בדעתו בתחלת הסיבה, קודם שמברך על כוס ראשון, שיחזור וישתה בין כוס ראשון לשני על סמך ברכה זו" (כדלקמן בסוף הסעיף), אינו נראה כמוסיף על הכוסות שתקנו חכמים. וראה גם לקמן ס"כ (ויש לחוש לדבריהם לענין שני כוסות הראשונים, שאם הפסיק ... צריך לחזור ולשתות אותו הכוס בלא ברכה). שגם שם מיירי שהי' כוונתו כנ"ל, ולכן לא יצטרך לברך שוב על היין. וכן לקמן סי' תעג סי"ב (וכל זה כשהוא בענין שאין צריך לברך בורא פרי הגפן על מה שרוצה לשתות, כגון שבשעה שבירך על כוס הראשון או השני היה דעתו לשתות עוד יין אחר כך, בתוך הסעודה או קודם הסעודה).
102. סעיף ה (ויש אומרים שיין הבדלה הואיל ואינו בא לשתיה אלא למצוה אינו פוטר היין שבסעודה, אלא אם כן הבדיל על שלחנו ממש ... ויש לחוש לדבריהם לכתחלה, שכשמבדיל קודם שקובע עצמו לסעודה יכוין שלא לפטור בברכה זו היין שבתוך הסעודה, ובדיעבד שלא כיון לכך אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, שספק ברכות של דברי סופרים להקל). וכן הוא בנידון דידן, שאף שכוס שני בא למצוה, ויש אומרים שאינו פוטר היין שבסעודה, מכל מקום כאן שהוא על שולחנו ממש, לדברי הכל פוטר את היין שבסעודה. וכן הוא לקמן סי' תעג ס"ז (והערה 52), ושם סי"ז (והערה 127). ואף בסתם אמרינן שהי' דעתו לשתות יין בסעודה, כדלעיל שם (אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, שנפטר בברכת היין שלפני הסעודה, אלא אם כן לא היה בדעתו תחלה לשתות יין בתוך הסעודה ואחר כך נמלך, אבל בסתם אינו נקרא נמלך, כי רגילות הוא לשתות יין בסעודה). וכן הוא לקמן סי' תעג ס"ז (ולא יברך עליו בורא פרי הגפן. אלא אם כן שבשעה שבירך בורא פרי הגפן על כוס השני היה דעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה. עיין סי' ... קע"ד).
103. דרכי משה ס"ק ד (אבל בין כוס שלישי לרביעי, לא יחזור ויסמוך על דעת ראבי"ה). רמ"א שם (ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה, אין לחזור ולשתות בהסיבה, דיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות).
104. סעיף ג (אחר ששתה כוס זה אסור לשתות יין, או שאר משקה המשכר, עד כוס הרביעי, שמא ישתכר וישן וימנע מקריאת גמר ההלל).
105. סעיף א (אחר ד' כוסות נהגו כל ישראל מדורות הראשונים שלא לשתות יין, או שאר משקה המשכר).
106. מ"א ס"ק ז (ואם שותה צריך לברך, והוה ליה כמוסיף). סיכום פרטי הלכה זו של "נראה כמוסיף על הכוסות" – לקמן סי' תעג סי"ב (הערה 101).
107. דרכי משה שם (אבל בין כוס שלישי לרביעי לא יחזור, ויסמוך על דעת ראבי"ה). מ"א שם (לכן לא יחזור וישתה, ויסמוך על ראבי"ה).
108. מ"א שם (ונראה לי דבתחלת הסיבה יהי' דעתו לחזור ולשתות בין הראשונות, ואז אם טעה ושתה בלא הסיבה יחזור וישתה בלא ברכה).
109. היינו שאף שבדרך כלל, כשמוסיף לשתות כוס יין בלא ברכה אינו נראה כמוסיף על הכוסות, מכל מקום כאן שחוזר ושותה לשם מצות ד' כוסות, הוא נראה לכאורה כמוסיף על הכוסות. ועל זה מבאר, שאין שתיה זו נראית כמוסיף, כיון ששתיית שני הכוסות "הכל שתיה אחת היא מופסקת לשנים".
110. טור ושו"ע ס"ח (צריך לשתות ארבע כוסות על הסדר).
111. כדלקמן סי' תעט ס"א (הואיל ותקנו חכמים לשתות ד' כוסות בלילה זה, יש לעשות מצוה בכל אחד ואחד), ונסמן לקמן שם (הערה 4). אמנם כאן לא מיירי במה שתקנו לעשות מצוה אחת בכל כוס, כי אם בזה שצריך להיות הפסק בין הכוסות. ועל זה ממשיך ומבאר (דהיינו שבין כוס ... יפסיק ...). וכמבואר בט"ז ס"ק ז (על הסדר, פירוש כפי שסדרו חכמים, אבל אם שתאן זה אחר זה בלא הסדר שבנתים לא יצא). ובמ"א סק"ח (על הסדר, פירוש שיאמר ההגדה בנתיים). וכנסמן לקמן בסמוך (הערה 113). בהלכה זו של תקנת ד' כוסות, ישנם כמה פרטים, ונתבארו לקמן סי' תעד ס"ב (הערה 10).
112. היינו שהן ההגדה והן ההלל, אומרים חציו אחר כוס ראשון וחציו אחר כוס שלישי. והכוונה להלל הגדול ונשמת שאומרים אחר סיום ההלל, שנקראים סיום ההגדה. וכן הוא לקמן סי' תעג ס"ז (לאחר ששתה כוס של ברכת המזון ימתין עד לאחר גמר ההלל וההגדה). סי' תעז ס"ט (גמר ההלל וההגדה עם החתימה אחר ברכת המזון). סי' תפ ס"א (כוס רביעי לגמור עליו ההלל וההגדה). סי' תפג ס"ג (וברכת המזון וגומר ההלל וההגדה). סי' תפד ס"ד (ילך לביתו לגמור ההלל וההגדה ... לגמרו להם ההלל וההגדה ... לגמור ההלל וההגדה בבתיהם ... לגמור ההלל וההגדה לבני ביתו), וס"ה (יכול לגמור ההלל והגדה בביתו ... ולומר להם ההגדה והלל). שבכל אלו הכוונה היא, שגם הלל הגדול ונשמת נקראים סיום ההגדה. ובאגרות קודש ח"ב אגרת שפג (ואת"ל דהגדה של פסח פירושו מדרש של פסח, אם כן אין בכלל זה אלא חלק הגדתנו מעבדים היינו עד ונאמר לפניו הללוי'. ולכאורה לא כן משמע בש"ס וראשונים). וראה ליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקא מצוה עלינו (והערה 434). "הלכות ליל הסדר" לסי' תפ אות ב.
113. גמרא קח, ב (שתאן בבת אחת, רב אמר ידי יין יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא). רשב"ם שם (בבת אחת שלא על סדר משנתינו אלא שתאן רצופין). תוס' שם ד"ה בבת אחת (נראה כפירוש רשב"ם ששתאן רצופין). טור ושו"ע ס"ח (ואם שתאן זה אחר זה שלא כסדר לא יצא). והיינו אפילו הפסיק בדברים הללו, אפילו שהה בין כוס לכוס, לא יצא. כלשון הרשב"ם הנ"ל "שלא על סדר משנתינו". וראה רשימות שיעורים פסחים ח"ב סי' נג אות ג.
114. רשב"ם שם ד"ה אבל (וצריך להביא עוד שלשה כוסות על הסדר). הובא בפר"ח ס"ח.
115. ברייתא וגמרא שם קח, ב (א"ר יהודה אמר שמואל ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה ... מיתיבי ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית אחד חי ואחד מזוג ... אמרי אידי ואידי חד שיעורא הוא). טור ושו"ע ס"ט (שיעור הכוס, רביעית, לאחר שימזגנו). וכן הוא לעיל סי' רעא ס"כ (שאין כוס של ברכה פחות מרביעית ... ימזגנו ... במים עד שיעמוד על רביעית), וסכ"ח (היה לפניו רביעית יין). וסי' קפב ס"ד (די ברביעית). ויתבאר שיעורו בסעיף הבא.
116. מרדכי פ"י לז, ד (ודוקא ביין שלהם שהוא חזק ביותר). טור (ואם היין חזק צריך למוזגו). לבוש ס"ט (ואם היין חזק צריך למוזגו, שהוא טוב יותר מזוג מכשהוא חי כשהוא חזק). וכן הוא לעיל סי' קפג ס"ג (שיינותיה חזקים וצריכים מזיגה ... אם אין היין חזק, שהוא ערב בלא מזיגה, אין צריך למוזגו כלל). סי' רב ס"י (יין חזק שאינו ראוי לשתיה בלא מים, ואין זה דרך שתייתו וחשיבותו כשהוא חי). רד ס"ט (אם הוא יין חזק שראוי לשתיה ע"י מזיגה גדולה). משא"כ ביין שלנו, כדלקמן סוף הסעיף.
117. רמב"ם פ"ז ה"ט (ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה, הכל לפי היין ולפי דעת השותה ... ידי חירות). ושיעור מזיגתו נתבאר לעיל סי' רד ס"ט (אם הוא יין חזק שראוי לשתיה על ידי מזיגה גדולה כזו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה זו ... ואם היין הוא אחד מששה במים שיש במים ו' פעמים כמותו אין מברכין עליו בורא פרי הגפן בכל ענין ... שכן היה דרך מזיגת היין בימי חכמי התלמוד שהיו יינותיהם חזקים למזגו בג' חלקים מים). והיינו ששיעור המזיגה ביינות חזקים תלוי בדרך בני אדם. ורגילים היו למזגו שלשה חלקים מים. ועכ"פ יהי' בו חלק אחד יין, ופחות מששה חלקים מים. ואילו ביין שעושים מחרצנים וזגים, נתבאר לעיל סי' תסב סי"ב (ענבים שנדרכו ונעצרו בגת על ידי קורה, ואחר כך נתן מים על החרצנים ... הרי הן כיין מזוג במים ... אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה, שהרביעית היא יין שיצא מן החרצנין לתוך המים. והרי זה כדרך מזיגת היין, שאין שותין אותו כשהוא חי, אלא מוזגין אותו ג' חלקים מים ואחד יין). והיינו שבזה עכ"פ יהי' בו חלק אחד יין ושלשה חלקים מים. ואף שיש חילוק בינם, שהרי בסי' רד מיירי ביין גמור שמוזגים במים, ואילו בסי' תסב מיירי ביין שמייצרים על ידי תערובת מים. מכל מקום רואים אנו מכל זאת, אשר יין חזק רגילים לערב בו עד שלשה פעמים מים נגד היין, ואפשר לערב עד קרוב לששה פעמים נגד היין, ואילו יין חלש אין צריך מזיגה כלל (כדלקמן בסמוך), ואפשר לערב עד שלשה פעמים מים נגד היין. ותלוי בדרך בני אדם שבאותו מקום. וכן הוא לעיל סי' רד ס"י (ויינות שלנו שאינם חזקים כל כך, משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום). ומקור הלכה זו (שביין חלש אין צריך כל כך מזיגה), בשבת עז, א (אמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ... תנן והמזוג שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני ... יין השירוני לחוד דרפי). * וכל זה הוא מעצם דין המזיגה. אמנם כאן, שצריך "שתהיה שתיה עריבה דרך חירות", הרי שיעור המזיגה תלויה (לא רק "לפי היין", ולפי "שיעור מזיגת היין שבאותו מקום", אלא אף) "לפי דעת השותה". במה דברים אמורים, כשהמזיגה הזאת תועיל לו שתהיה השתיה עריבה. משא"כ אם כל יין שיש לו קשה עליו, עדיין חייב לשתות ד' כוסות, כדלקמן סכ"א (מי שאינו שותה יין כל השנה מפני ששונאו או שמזיקו, אף על פי כן חייב לדחוק את עצמו לשתות ד' כוסות, כמו שאמרו חכמים על רבי יהודה ברבי אילעי, שהיה שותה ארבע כוסות של פסח ואחר כך היה צריך לחגור צדעיו עד עצרת).
118. שמואל שם קח, ב (שתאן חי יצא) רמב"ם פ"ז ה"ט (שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג, יצא ידי ארבעה כוסות). טור (ואם שתאו חי יצא).
119. רשב"ם שם ד"ה שתאן חי (וכגון שיש בו רביעית לוג, דבבציר מרביעית לאו כלום הוא, דכי היכי דמזוג בעינן רביעית בין הכל הכי נמי חי בעינן רביעית). ר"ן (כג, א) ד"ה שתאן (וכגון שיש בכל כוס רביעית לוג, דבבציר מרביעית לאו כלום הוא, דכי היכי דבמזוג בעינן רביעית בין הכל, הכי נמי בחי בעינן רביעית). מ"מ שם (פירוש שיש בכל אחד רביעית יין חי). לבוש ס"ט (ובלבד שיהא בו רביעית).
120. ר"ן שם (אינו צריך לחזור ולשתות ארבעה כוסות).
121. רבא שם (ידי יין יצא ידי חירות לא יצא). רמב"ם שם (ולא יצא ידי חירות). וראה לעיל סי"ד (שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה ... לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות).
122. רש"י ורשב"ם שם (כלומר אין זו מצוה שלימה). מ"מ שם (שאין זו מצוה כתקנה). ר"ן שם (כלומר שלא קיים מצוה מן המובחר). וראה לקוטי שיחות חי"א ע' 19 הערה 32. וכן הדין בכוס של ברכה, כדלעיל סי' קפג ס"ג (שכל כוס של ברכה, מצוה מן המובחר שיהא מזוג כדי שיהא ערב). וכן הדין בקידוש, כדלעיל סי' ערב ס"ו (יותר טוב למזגו).
123. רשב"ם שם (והני מילי ביינות שלהן ... אבל יינות שלנו לא בעי מזיגה). טור (ויין שלנו לכתחלה אינו צריך מזיגה). לבוש ס"ט (ויין שלנו באלו הארצות אפילו לכתחלה אינו צריך מזיגה, שאינו חזק, ויותר טוב הוא בלתי מזוג מכשהוא מזוג). טור סי' ערב (ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה). רמ"א סי' ערב ס"ה (ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה). לעיל שם ס"ו (ויינות שלנו שאינם חזקים הם יותר טובים בלא מזיגה). וכן הוא לעיל סי' צט ס"ד (יינות שלנו שאינם חזקים). סי' רד ס"י (ויינות שלנו שאינם חזקים כל כך). אך מכל מקום אם רצה, יכול למזוג גם ביין שאינו חזק (ראה לעיל הערה 117), כמבואר ברמ"א ס"ט (אם רוצה למזגו). * והנה בזמנינו יש יין חזק (שהוא לערך 15%), ויש יין שאינו חזק (שהוא לערך 4%). אמנם גם היין החזק אין דרך בני אדם בזמנינו למוזגו במים. ולכן לא תמיד ברור עד כמה אפשר למזגו במים.
124. רב חסדא דף קט , ע"א (א"ר חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע). טור (ושיעור הכוס רביעית, ומדת הכלי שיכילנו, ארכו כרוחב ב' גודלים, וכן רחבו, וגבהו כרוחב ב' גודלים וחצי גודל וחומש גודל). לבוש ס"ט (ושיעור הכוס רביעית, ומדת הכלי שיכילנו ארכו כרוחב ב' גודלין, וכן רחבו וגבהו כרוחב ב' גודלין וחצי גודל וחומש גודל). והיינו ששיעור הרביעית הוא 10.8 פעמים אגודל מעוקב. שיעור הגודל נתבאר לעיל סי' יא ס"ו (שיעור הגודל של אדם בינוני הוא כרוחב ז' שעורות כשמונחות זו בצד זו בדוחק). וכן הוא לקמן הל' נדה סי' קצ ס"ק יג (וגודל הוא כרוחב ז' שעורות זו אצל זו בדוחק). והוא שיעור אצבע האמור בכל מקום, כדלעיל סי' לב סס"ג (וכל אצבע סתם היא גודל). * ולענין שיעורו במידת ימינו, דן בו בארוכה הגרא"ח נאה, בספריו "שיעור מקוה" ו"שיעורי תורה", ואחרי בירור וביאור השיטות מסיק, אשר שיעור האצבע הוא 2 ס"מ, ואשר לפי זה שיעור הרביעית הוא 86.4 גרם (86.4 ס"מ מעוקב). שהם 2.9 אונקיות (אונס) נוזלי ארה"ב. ולענין שיטת רבינו, יש בזה חילוק בין שיטתו קודם חזרה, שנתבארה לקמן הל' נדה סי' קצ סקי"ג (גודל הוא כרוחב ז' שעורות זו אצל זו בדוחק ... יותר הרבה מכגריס מרובע, שאינו מחזיק אלא לערך ה' על ה' שעורות בריבוע ... כמצוייר בתשובת מעיל צדקה). והיינו ששיעור כגריס שבשו"ת מעיל צדקה (סי' כז), שהוא 1.8X1.8 ס"מ, הוא לערך 5 שעורות, ושיעור הגודל, שהוא 7 שעורות זו אצל זו, הוא 2.52 ס"מ. ולפי זה יהי' שיעור הרביעית 172.8 גרם. שהם 5.8 אונקיות (אונס) נוזלי ארה"ב. ושיטתו אחר חזרה, נתבארה בשארית יהודה יו"ד סי' יא (מ"ש הרב רבינו אחמו"ר ז"ל נבג"מ בסי' ק"צ ס"ק י"ג ... שמעתי מפי קדשו שחזר בו, לפי שתירוץ זה הוא נמשך לפי פשט לשון הרמב"ם שהגודל הוא שבע שעורות, אבל אין חכם כבעל הנסיון שמדד בעצמו בהרבה גודלים של הרבה בני אדם גדולים ובינונים ואין הגודל מחזיק אלא כששה שעורות. ולכן אמר לפרש לשון הרמב"ם שבע שעורות זו בצד זו, פירוש דהיינו כשהן שוכבות על צידיהן ולא על רוחבן, והן ברוחב ששה שעורות מיושבות על רחבן). והיינו שהקטין את שיעור הגודל בשביעית, ואם כן הגודל הוא 2.16 ס"מ. ולפי זה יהי' שיעור הרביעית 108.8 גרם. שהם 3.7 אונקיות (אונס) נוזלי ארה"ב. [וכתב על זה הגראח"נ ב"שיעור מקוה" ע' פא (מדת אדמו"ר ז"ל ... האגודל 2 ס"מ. ואע"פ דלחשבון ה׳ שעורה 18 מ״מ כפי הציור, הוי כל שעורה 6.3 מ״מ, וששה שעורות 21.6 מ"מ, ונוסף על האגודל 1,6 מ״מ. זה אינו. דמה שכתב דציור המעיל צדקה הוא ״לערך״ רוחב ה׳ שעורה, כוונתו קצת יותר מה׳ שעורה ... והוי האגודל 2 ס"מ והאגודל שהוא כששה שעורות יש לפרשו קצת פחות מששה ... יהי' האגודל 2 ס"מ ... ובכל אופן וכל חשבון שהוא, אינו יותר על 21,6 מ״מ). והיינו שבסופו של דבר עדיין מסתפק בזה קצת, ומסיק שעכ"פ "אינו יותר על 21,6 מ״מ". ושולל בעיקר את השיעור הגדול שלפני חזרה, שנהוג בו בכמה חוגים]. וקצת יותר מזה הוא השיעור שמסר כ"ק אדמו"ר הצמח צדק בשם רבינו, בשו"ת או"ח סי' פד (שמעתי קבלה אמיתית מאדמו"ר ז"ל נבג"מ, ששיעור רביעית היא תשעה לוט מים אפילו מים כבדים). כל לוט הוא 12.8 גרם, ושיעור הרביעית לפי זה הוא 115.2 גרם, שהם 3.9 אונקיות (אונס) נוזלי ארה"ב. אשר לפי שיעור זה, שיעור אצבע הוא 2.2 ס"מ. והשיעור שקבע כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הוא מעט יותר מזה, כמבואר במכתב הגר"י לנדא, שנדפס ב"שיעור מקוה" עמ' פו (כ"ק קדה"ק אדמו"ר נבג"מ זיע"א (הרש"ב נ"ע) חשב שבווערשאק רוסי ישנן ב' גודלין). ווערשאק רוסי הוא 4.445 ס"מ, והיינו שהאצבע – 2.222 ס"מ. אשר לפי שיעור זה, שיעור הרביעית הוא 118.6 גרם. שהם 4 אונקיות (אונס) נוזלי ארה"ב. והיינו שלפי שלושת השיעורים הנ"ל, שביארו רבותינו לדעת רבינו הזקן אחר חזרה, שיעור הרביעית הוא לפחות 108.8 גרם. שהם 3.7 אונקיות (אונס) נוזלי ארה"ב. והשינויים הקטנים שבין שלושת השיעורים הנ"ל הם, כדי להשוותם לחומרא למדות של אותן התקופות. ועוד שמועות ומשמעויות יש בזה, ונלקטו ב"סדר תיקוני מקוואות" ע' קלב-ג. יגדיל תורה נ.י. חוב' ס ע' רסג-ד. קיצור הלכות, מילואים ע' טו. ושיעור הרביעית הקטן שבכולם הוא 100 גרם. שהם 3.4 אונקיות (אונס) נוזלי ארה"ב. * לפי האמור כאן, שבכמה מקומות לא סמכו רבותינו על שיעור זה, וסוברים ששיעור אצבע (לאחר חזרה של רבינו הזקן) הוא 2.16 ס"מ, ורביעית היא יותר מ-100 סמ"ק. יוצא אם כן, שגם שיעור הכביצה והכזית יגדלו קצת. שהרי הרביעית היא כביצה ומחצה, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ח ס"א (רביעית הלוג שהוא ביצה ומחצה בקליפתה). והיינו שהביצה היא ששית הלוג, והרביעית היא רביעית הלוג. והיחס בין שיעור הכביצה לשיעור הכזית, יתבאר לקמן סי' תפו ס"א. ובמדה שהגדלנו את הרביעית, במדה זו הגדלנו גם את הכביצה והכזית.
125. תוס' קט, א ד"ה רביעית (דמרובע יתר על העיגול רביע). על פי סוכה ח, א (כמה מרובע יותר על העיגול רביע). והיינו אשר שטח העיגול הוא: מרובע הרדיוס כפול 3. אמנם חשבון זה הוא בקירוב, כעין האמור לעיל סי' שצט סי"ג (לפי החשבון של חכמי התלמוד, שהוא בקירוב ולא בצמצום). ואילו לפי "חשבון חכמי המדות שדקדקו וצמצמו החשבון", שטח העיגול הוא: מרובע הרדיוס כפול פאי (לערך 3.14).
126. מוסגר זה נוסף בהוצאת זיטאמיר תר"ח, וכן נדפס בדפוסים הבאים.
127. והיינו שכיון שהורדנו ברוחב הכוס המרובע – רביע (מלבר, שהוא שליש מלגאו), לכן צריך להוסיף בגובה הכוס העגול – שליש (מלגאו, שהוא רביע מלבר). וכיון שגובה הכוס המרובע האמור לעיל הוא: "ב' גודלין וחצי גודל וחומש גודל" (2.7), אשר השליש מזה הוא: "ד' חומשין וחצי" (2.7/3=0.9). לכן צריך להוסיף בגובה: "ד' חומשין וחצי" (0.9), שאז יהי' גובה הכוס העגול: "ג' גודלין וג' חומשי גודלין" (2.7+0.9=3.6).
128. כדלעיל סי' רעא סכ"ד (המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו ... והוא רובו של רביעית באדם בינוני, והגדול לפי גדלו). * עוד יש כמה ברכות שתיקנו על הכוס (הבדלה, ברכת המזון, ברכת אירוסין ונשואין, וברית מילה), אשר בהם יש מחלוקת הפוסקים אם צריך שתיית מלא לוגמיו דוקא, או סגי בטעימה משהו, כדלעיל סי' קצ ס"ב-ד (עיקר מה שהטעינו כוס הוא לשתות ממנו ... כמלא לוגמיו ... ובפחות משיעור זה לא קיים מצות הכוס כלל ... ויש אומרים שכל דבר הטעון כוס חוץ מקידוש לא הצריכו לטעום ממנו אלא משום שלא יהא גנאי לברכת היין, שיאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו, ונראית כברכה לבטלה ... וכן בהבדלה, אם לא טעם כמלא לוגמיו אין צריך לחזור ולהבדיל, שספק ברכות של דבריהם להקל כסברא האחרונה). ולפעמים סומכים אפילו לכתחלה על טעימת משהו מהכוס, כמו שאנו נוהגים בברכת אירוסין ונשואין שתחת החופה, שהחתן והכלה טועמים משהו מהכוס. והטעם לזה נתבאר ב"סדר תנאים אירוסין ונשואין" ע' ק. אמנם כאן מביא את דין הקידוש, ששיעורו לכל הדעות כמלא לוגמיו, כדאמרינן קז, א (המקדש וטעם מלא לוגמא יצא, ואם לאו לא יצא).
129. גמרא קח, ב (אמר רב נחמן יצחק והוא דאשתו רובא דכסא). רמב"ן, הובא באורחות חיים סדר ליל הפסח ס"ו (והרמב"ן והרא"ה והר' יהודה בן אבא מארי ז"ל כתבו, דבד' כוסות של פסח צריך לשתות מכלן רובא, אפילו היו מחזיקין כמה רביעיות). רא"ש פ"י סכ"א (דהא בעינן רובא דכסא). ר"ן פ"י כב, ב ד"ה אם טעם (לענין ד' כוסות אמרינן לקמן והוא דשתי רובא דכסא, הלכך בקידושא דפסחא דאית ביה תרתי קידוש והוי נמי דארבע כוסות, בעינן שיטעום ממנו רובא דכסא, מדין ארבע כוסות). שו"ע ס"ט בשם ויש אומרים (ויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות). ומ"ש דהיינו דוקא דיעבד, ולכתחלה ישתה כל הכוס, נתבאר ב ב"ח ד"ה ומ"ש ושיעור (מבואר דלכתחלה ישתה כל הכוס. וכך יש לפרש דברי רבינו שכתב דאין צריך שישתה כולו אלא רובו, כלומר דברובו יצא אבל לכתחלה ישתה כולו ... דלא אמרינן רובו ככולו אלא לענין שיוצא ברובו דיעבד, אבל לכתחלה ודאי צריך כולו ופשוט הוא). פר"ח ס"ט (ומה שכתב או רובו, בדיעבד קאמר, אבל לכתחילה צריך שישתה כולו ... ולכתחילה צריך שישתה כל הכוס אפילו מחזיק כמה רביעיות, דהא דאמרינן והוא דשתי רובא דכסא, דוקא מהני לדיעבד). וכן נתפרש בתוס' שם ד"ה רובא דכסא (ומיהו לכתחילה צריך לשתות רביעית). והיינו לשיטתם, שסוברים כיש חולקין דלקמן בסמוך, דסגי ברוב רביעית, ועל זה כותבים דהיינו דיעבד, אבל לכתחלה צריך לשתות רביעית. ומזה מובן גם לדעה הראשונה שלפנינו (שלכתחלה מצוה לשתות כל הכוס ... ובדיעבד ששתה רוב הכוס יצא). וכן הוא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה קדש (מוסיף עליהם בלילה זה, שהוא אחד מארבעה כוסות שהן מצוה מדברי סופרים בליל פסח. ולכן ... יש לחוש לדעת אלו האומרים שמצוה לשתות כל הכוס, ועכ"פ רובו), ופיסקה בפסח שותה הכוס (כולו (ב"ח סי' תע"ב) ... מנהג בית הרב. וכן בשאר ג' כוסות).
130. דעה זו השנית חולקת בשתים: (א) שמה שאמרו בגמרא "והוא דאשתו רובא דכסא" – פירושו רוב רביעית, שהוא מלא לוגמיו, כמבואר בתוס' שם (רובא דכסא, היינו כמלא לוגמיו). וכן בר"ן כג, א (והוא דשתא רובא דכסא, כלומר דשתי ... רובא של רביעית). דעה הא' בשו"ע ס"ט (ואם יש בו הרבה רביעיות שותין ממנו כל כך בני אדם כמנין רביעיות שבו). ויתבאר יותר לקמן סכ"ד (והערה 158). (ב) שאף לכתחלה סגי ברוב רביעית, טור (ואין צריך שישתה כולו אלא רובו), ובסי' תפו (וישתה רביעית או רובו). ט"ז שם (סגי ברובו אפילו לכתחלה, רק שהרוצה לעשות על צד היותר טוב ישתה רביעית שלם). מ"א ס"ק ט (משמע דלכתחלה מותרין הרבה לצאת בכוס אחד), וס"ק י (ולכן יקח כוס קטן וישתה רובו), וס"ק יא (ולכתחלה ישתה רוב רביעית בבת אחת). * אך מכל מקום נראה מדברי רבינו, שגם לשיטה זו יש הפרש בין שיעור שתיית קידוש דלעיל (די בשתיית מלא לוגמיו, דהיינו רוב רביעית), וכדלעיל סי' רעא סכ"ד (המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו ... והוא רובו של רביעית באדם בינוני, והגדול לפי גדלו). לבין שיעור שתיית ד' כוסות, ששיעורו נתבאר כאן (לכתחלה די בשתיית רוב רביעית). וכאמור בגמרא "והוא דאשתו רובא דכסא" – שפירושו רוב רביעית, כיון שעיקר תקנת חכמים היתה ד' כוסות של רביעית (ולא הזכיר כאן דברי התוס' שם: רובא דכסא, היינו כמלא לוגמיו). והחילוק בין שיעור רוב רביעית לבין שיעור מלא לוגמיו, נתבאר לעיל סי' רעא סכ"ד (מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית באדם בינוני, והגדול לפי גדלו צריך שיהיה כמלא לוגמיו שלו. ומכל מקום אין צריך יותר מרביעית אף על פי שעדיין אינו כמלא לוגמיו).
131. ח"י סק"כ (ונוהגין לשתות רביעית או רובו, אפילו מכוס גדול, ופוק חזי מה עמא דבר). וכן הוא לקמן ס"כ (ליזהר לכתחלה לשתות רוב הרביעית בבת אחת). סכ"ד (ובלבד שיגיע רוב רביעית לכל אחד ואחד). סי' תעט ס"ה (אם שתה ממנו רוב רביעית).
132. ב"ח שם (ובמדינות אלו שהיין ביוקר ושותין מעט, יזהר כל אדם שלא יקח כוס גדול, אלא כוס שאין בו כי אם רביעית, וישתהו לכתחלה כולו, או רובו דיעבד). מ"א סק"י (ולכן יקח כוס קטן וישתה רובו).
133. ט"ז סק"ח (ובמדינות שהיין ביוקר, אפילו לכתחלה סגי ברובו).
134. ח"י שם (ומכל מקום בכוס רביעית שמברכין ברכה אחרונה, יש לשתות עכ"פ רביעית שלה, וכמבואר לעיל סימן ק"צ).
135. ס"ו (אע"פ שטעימת כוס של ברכה די בכמלא לוגמיו, בכוס של ברכת המזון טוב לשתות רביעית, לצאת מידי ספק ברכה אחרונה. שכמלא לוגמיו באדם בינוני הוא רוב רביעית, שהוא יותר מכזית, ומכזית עד רביעית יש מסתפקים אם צריך לברך ברכה אחרונה). וכמבואר בסדר ברה"נ פ"ח ה"א (ויש מסתפקים בברכה אחרונה של יין אם מברכים אותה על כזית. וטוב ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית). * ואף שברכה האחרונה היא על כל הכוסות יחד, כדלקמן סי' תעד ס"ג (וכל הכוסות נפטרין בברכה אחרונה שיברך אחר כוס האחרון). מכל מקום אין הכוסות מצטרפות לשיעור רביעית, כיון שהפסיק בין כוס לכוס יותר משיעור אכילת פרס (כדלקמן סעיף הבא). ומיירי כאן שבכל אחד מהכוסות שתה רק רוב רביעית, ואם כן אינו יכול לברך ברכה אחרונה, אלא אם כן שתה בכוס האחרון (או באחד משאר הכוסות) רביעית שלם. * והנה בכוס של קידוש כל זה אינו נוגע, כדלקמן סי' תעג ס"י (אחר כוס ראשון לא יברך ברכה אחרונה, אפילו שתה רביעית ויותר ... לפי שהכוס של קידוש הוא מצרכי הסעודה, והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה שאינם צריכים ברכה לאחריהם, לפי שהם טפלים לסעודה ונפטרים בברכת המזון שלאחר הסעודה). אמנם אם עושים קידוש במשך השנה, ואין נוטלים אחר כך ידים לסעודה, אלא טועמים מזונות במקום סעודה, כדלעיל סי' רעג ס"ח (וחמשת המינים נקראים מזון לכך, הם ראוים להקרא עליהם שם סעודה). אזי גם בכוס של קידוש "צריך לשתות רביעית שלם, כדי שיוכל לברך ברכה האחרונה בלי שום פיקפוק".
136. רמ"א ס"ט (וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים). וסט"ו (לשתות רביעית כאחד). מ"א סוף סקי"א (ולכתחלה ישתה רוב רביעית בבת אחת). והיינו שאף שנתבאר בשו"ע סי' קע ס"ח (לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן). מכל מקום כוס של ברכה שאני, כדלעיל סי' קפג ס"ט (ומכל מקום לכתחלה יש ... לשתות רביעית כאחת, כמ"ש בסי' ק"צ). והיינו מה שנתבאר לעיל סי' קצ ס"ו (ומצוה לגמוע גמיעות גסות משום חיבוב מצוה). ונראה שזהו גם הטעם שהצריכו לכתחלה לבלוע הכזיתים מצה בבת אחת, כדלקמן סי' תעה ס"ו (ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת, ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת). ונתבאר לקמן שם (הערה 43). * ומ"ש "לשתות רוב הרביעית בבת אחת", היינו לפי מה שנתבאר לעיל סי"ט "די בשתיית רוב רביעית ... וכן עיקר, וכן המנהג פשוט". אמנם לפי שנתבאר לעיל שם "ומכל מקום טוב לחוש לסברא הראשונה, וליקח כוס קטן ולשתות כולו". לפי זה נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ (שותה הכוס, כולו (ב"ח סי' תע"ב), ובבת אחת (מ"א שם) – מנהג בית הרב). וכן הוא לקמן בסמוך (מפני שלא יכול לשתות רביעית בבת אחת).
137. דרכי משה סי' תעג ס"ק א (כתב מהר"י ברין שאסור ליקח כוס צלוחית שקורין קלו"ג גלא"ז, לפי שלא יוכל לשתות רביעית בבת אחת). רמ"א סט"ו (ואין ליקח כוס שפיו צר כעין קלו"ג גלא"ז, מפני שלא יוכל לשתות רביעית כאחד). וכן הוא גם בכוס של ברכה, כדלעיל סי' קפג ס"ט (כוס שפיו צר (שקורין קלו"ג גלא"ז) ... לכתחלה יש לברך על כוס אחר (כדי שיוכל לשתות רביעית כאחת כמ"ש בסי' ק"צ, מה שאי אפשר לעשות כן בקל בכוס שפיו צר). אבל אם אין שם כוס אחר בקלות, יברך על זה, ואין חשש פסול כלל). * ולעיל בתחלת הסעיף כתב "רוב רביעית". וכאן כולל גם את הכוס האחרון שצריך לשתות רביעית שלם, כדלעיל סעיף הקודם. וראה "הלכות ליל הסדר" אות ג.
138. ראב"ד בהשגות הל' תרומות פ"י ה"ג (במסכת כריתות ... נראה שאף לשתיה בעינן כדי אכילת פרס), וכדאמרינן בכריתות יג, א (שתה וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין). דעה הב' בשו"ע סי' תריב ס"י (ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות). מ"א סקי"א (ונראה לי דאם שהא יותר מאכילת פרס, אפילו בדיעבד לא יצא).
139. רמב"ם שם (שתה וחזר ושתה, אם יש מתחלת ... שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית הרי אלו מצטרפין), והל' שביתת עשור פ"ב ה"ד (שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין לשיעור, ואם לאו אין מצטרפין), על פי גרסתו בתוספתא יומא פ"ד ה"ד (שתה וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין, ואם לאו אין מצטרפין). דעה הא' בטור ושו"ע שם (שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור. ואם לאו, אין מצטרפין).
140. סעיף טו. שהביא ב' הדעות ולא הכריע (שתיות מצטרפות זו עם זו, כגון ששתה מעט והפסיק מעט וחזר ושתה מעט ובין שתיהן יש כמלא לוגמיו חייב. במה דברים אמורים כשלא שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית הלוג, אבל אם שהא יותר מכדי שתיית רביעית אין מצטרפין. ויש אומרים שלעולם הן מצטרפין, אלא אם כן שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס, כמו בצירוף שתי אכילות. ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה ולפסוק כסברא האחרונה). אבל הכריע בסדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ו (ויש אומרים ששיעור צירוף השתיית רביעית בכדי אכילת פרס כמו צירוף אכילה, וכן עיקר . לפיכך יש לברך ברכה אחרונה על קאוו"י וטיי"א חמין, אף על פי ששותהו מעט מעט, אם לא שהה יותר מכדי אכילת פרס). וטעם החילוק בין האמור בהלכות יום הכיפורים לבין האמור בהלכות ברכת הנהנין, ביאר אחיו הרה"ק מהרי"ל בשארית יהודה או"ח סי' טו (בפירוש שמיע ליה מיניה דמר אחאי ז"ל, שכתב כן לפי שלא סמך על מ"ש המ"א (סי' ר"י סק"א), דצירוף דלענין ברכה תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד שבטוש"ע הלכות יום כיפור. אלא אפילו להרמב"ם דסבירא ליה דאם שהה יותר מכדי שתיית רביעית אינו מצטרף, היינו דוקא ביום כיפור ששיעורו מלא לוגמא, שהוא פחות מרביעית. אבל בברכה אחרונה ששיעורה ברביעית, אין סברא כל כך לשער שתיית רביעית שבמהרה, בכדי שתיית רביעית בשתייה בינונית). וכנראה הכוונה בזה, שבזה אף מתיישבת הסתירה בין שתי הברייתות דלעיל, שבגמרא כריתות יג, א (כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית בכדי אכילת פרס), מדובר בשיעור רביעית שפוסל את הגויה, ולכן שיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס. משא"כ בתוספתא יומא פ"ד ה"ד (שתה וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין), מדובר בשיעור מלא לוגמיו של איסור שתיה ביום הכיפורים, ולכן שיעור הצירוף הוא בכדי שתיית רביעית. וכבר הובא לעיל שבד' כוסות יש להחמיר לכתחלה לשתות את כל הכוס. אבל בדיעבד סגי ברוב רביעית, ויש אומרים שאף לכתחלה סגי ברוב רביעית. יוצא אם כן שאין לנו כאן הכרעה אם שיעור הצירוף הוא כדי אכילת פרס או כדי שתיית רביעית. ולכן מסיק כאן: "ויש לחוש לדבריהם", שצריך לשתות כל כוס בכדי שתיית רביעית. וראה בדי השלחן סי' נט ס"ק ט. "הלכות ליל הסדר" אות ה.
141. מ"א ס"ק יא (ואם שהה כדי שתית רביעית, אם כן הוי ספיקא, בשני כוסות ראשונות יחזור וישתה). והיינו כדלעיל סט"ו (לענין כוס שני ... יחזור וישתה בהסיבה, ואין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן ... אבל אם שתה כוס ראשון או שלישי או רביעי ... אין לו לחזור ולשתותו בהסיבה, לפי שיצטרך לחזור ולברך עליו ... לכתחלה טוב שיהיה בדעתו בתחלת הסיבה, קודם שמברך על כוס ראשון, שיחזור וישתה בין כוס ראשון לשני על סמך ברכה זו. ואז אפילו אם יטעה וישתה כוס ראשון בלא הסיבה, יוכל לחזור ולשתות בלא ברכה, ולא יהא נראה כמוסיף על הכוסות, כיון שהוא נפטר בברכת כוס ראשון). וגם כאן מיירי שהי' בדעתו לחזור ולשתות בין כוס ראשון לשני, ולכן בשני כוסות הראשונים "צריך לחזור ולשתות אותו הכוס בלא ברכה". וראה יגדיל תורה (נ.י.) כא ע' תקמא.
142. סעיף טו (הרי זה נמלך וצריך לחזור ולברך, ויהא נראה כמוסיף על מנין הכוסות שתקנו חכמים). סיכום פרטי הלכה זו של "נראה כמוסיף על הכוסות" נתבארה לקמן סי' תעג סי"ב (הערה 101).
143. מ"א שם (ונראה לי דאם שהא יותר מאכילת פרס, אפילו בדיעבד לא יצא ... וצריך לחזור ולשתות).
144. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' רלח (מסתברא שכל שיש לו יין צריך לדחוק את עצמו ולשתות, וכדעבד רבי יהודה בר אלעאי דלא הוה שתי חמרא, ושתי ארבע כסי ואמר [וחוגר]ני צידעאי מפסחא ועד עצרתא). שו"ע ס"י (מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות). והכי אמרינן אף לענין מרור, כדלקמן סי' תעג סוף סל"א (חייב אדם לדחוק את עצמו לקיים מצות חכמים לאכול כזית שלם, אף אם יכאוב עליו). אלא שלכתחלה ישתדל להשיג יין "שתהיה שתיה עריבה", וכדלעיל סי"ז (והערה 117).
145. נדרים דף מט , ב (וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת). ופרש"י (וקושר אני צדעי פדחתי, משום מיחוש ראשי, מפני ד' כוסות ששתיתי, שאני חושש מהן מפסח עד עצרת) ירושלמי פ"י ה"א (דרבי יונה שתי ארבעתי כסוי דלילי פסחא, וחזיק רישיה עד עצרתה. רבי יודה בי רבי אלעי שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא, וחזיק רישיה עד חגא). הובאו ברשב"א שם.
146. סעיף יב (מי שאינו שותה יין ... ישמע קידוש מאחרים שמקדשים על היין). קונטרס אחרון שם ס"ק ב (כשחבירו טועם ונעשה כאילו הוא טועם). סי' רעא סכ"ה (אם טעם כמלא לוגמיו ממש, יצאו כולם ידי חובתן).
147. כדלקמן סי' תעג סכ"ד (בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית ... משום ברוב עם הדרת מלך), ושם נסמן.
148. ברייתא קח, ב (הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים). רמב"ם פ"ז ה"ז (וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין). תוס' צט, ב ד"ה לא יפחתו הב' (גמרא משמע שצריך כל אחד ארבע כוסות, דקתני הכל חייבין בארבע כוסות אחד נשים ... ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד). רא"ש פ"י סי' כא (בברייתא דמייתי בתר הכי משמע דצריך לכל אחד ואחד כוסו, דקתני אחד נשים ואחד אנשים ... ונהגו ליתן לפני כל אחד ואחד כוסו, וכן נכון לעשות). ומסיק רבינו כדעה זו, כדמוכח מזה שרבי יהודה ברבי אילעי היה שותה ארבע כוסות של פסח, ולא הי' יוצא ידי חובתו בשמיעה מאחרים. * יוצא אם כן שבני הבית השומעים קידוש מבעל הבית, שותים מהכוס שעומד אצלם. ואף שנתבאר לקמן רס"י תעט (הואיל ותקנו חכמים לשתות ד' כוסות בלילה זה, יש לעשות מצוה בכל אחד ואחד). וברס"י תעג (מוזג כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום). והיינו שאת הכוס הראשון צריך לומר עליו את הקידוש. ואילו כאן שותים בני הבית מכוס ראשון שעומד אצלם, ולא מכוס הקידוש של בעל הבית. מכל מקום גם הכוסות העומדים אצל בני הבית נחשבים כוס הקידוש, כדלעיל סי' קצ ס"ה (שכשיש לפני כל אחד ואחד כוסו בשעת ברכת המזון, הרי כולם הן כוסות של ברכה כמו כוס המברך). והטעם לזה נתבאר לעיל שם ס"ג (וצריך גם כן שיהיה היין בשעת האמירה אצלו על השלחן, או על גבי דבר אחר באותו חדר, מוכן לשתיה ... משא"כ אחיזת הכוס בידו, אינו אלא מי' דברים שנאמרו בכוס למצוה ולא לעכב). וכן הוא לענין קידוש, כדלעיל סי' רעא סכ"ט (אין צריך לשפוך מכוס המקדש לכוסות יין שלפני המסובין, היוצאים ידי חובתן בשמיעה). והיינו שהמסובים שומעים את הקידוש מבעל הבית, ואחר כך טועמין מהיין שבכוס העומד לפניהם. והטעם לזה נתבאר לעיל שם סכ"ח (אם בשעה שקידש ... היה לפניו רביעית יין בכלי אחד על השלחן או על הספסל אצלו, מוכן לשתות ... הרי זה כאילו קידש על היין ההוא. שאף שכוס של קידוש צריך שיאחזנו בידו, מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד). וכן הוא גם כאן, שהקידוש שאומר בעל הבית הוא גם על הכוסות שעומדים אצל בני הבית. * אמנם רבים נוהגים שבליל הסדר גם הנשים וילדים אומרים קידוש בעצמם. וראה מה שדן בזה בויגד משה סי' טו סי"ב.
149. רבינא קט, סוע"ב (רבינא אמר ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות). וראה גם לקמן סי' תעד ס"ב (שד' כוסות אלו תקנו חכמים לשתותם דרך חירות). ולעיל סי"ד (אימתי צריך להסב ... ובשעת שתיית ד' כוסות, לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות). והיינו שמטעם זה תקנו חכמים שכל אחד ואחד ישתה בעצמו את הד' כוסות, כמבואר בדברי נחמי', השלמה לסי' תרנא, בקונטרס אחרון ס"ק א (ובד' כוסות שצריך לדחוק עצמו לשתות בעצמו, אף אם שונאו, היינו מטעם דרך חירות).
150. המשך סדר הסעיפים כאן: אחרי שביאר לעיל סכ"ב, ש"חייב כל אחד ואחר לשתות ד' כוסות". מוסיף ומבאר לקמן סכ"ה, דהיינו "אף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם כוסות ... ואף הקטנות". אלא שכהקדמה לזה מבאר כאן סכ"ג, שמטעם זה "קודם שישמעו הקידוש ... לא יניחם לאכול הרבה". ועוד מקדים ומבאר בסכ"ד, שגם לפני "בניו ובני ביתו ... מצוה מן המובחר ליתן כוס לכל אחד ואחד בפני עצמו". וראה "הלכות ליל הסדר" אות א.
151. כדלעיל ס"א (שמצוה למהר להתחיל הסדר בשביל התינוקות שלא ישנו).
152. סעיף ג (שמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום ואסור לענותו, שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה, אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים, אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה). ומטעם זה לא חל בזה איסור לא תאכילום, שנתבאר לעיל סי' שמג ס"ה (לספות לו איסור בידים, אסור לכל אדם מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים. ואפילו דברים האסורים מדברי סופרים אסור להאכילו). ואף דמיירי כאן בקטן שהגיע לחנוך, והי' מקום לאסור להטעימו קודם קידוש מטעם חנוך. מכל מקום גם לזה לא חששו, מהטעם שנתבאר לעיל סי' שמג ס"ו (מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך, מכוס של קידוש שמקדשין בבית הכנסת ... כיון שאיסור הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים, ויש לנו צורך בטעימה זו ... אין לחוש בקידוש שבבית הכנסת). וכן נתבאר לעיל סי' קו ס"ג (קטנים שהגיעו לחינוך חייבים לחנכם להתפלל י"ח ערב ובוקר. ומכל מקום רשאי ליתן להם לאכול קודם תפלת שחרית ואסור לענותם, כמו שיתבאר בסי' רס"ט ושמ"ג לענין להאכילם קודם קידוש).
153. סעיף י (קטן או קטנה שאינן יודעין מה שמספרים להן ביציאת מצרים, מותר להאכילם מצה בערב פסח כל היום, ואפילו בלילה קודם קידוש ... ואע"פ שאסור להאכיל הקטן בידים דברים האסורין, אפילו אינן אסורין אלא מדברי סופרים. מכל מקום דברים שאינן אסורים מחמת עצמן, אלא שהוא זמן איסור, כגון מצה בערב פסח, או לאכול קודם קידוש מותר להאכילם בידים, אם הם צריכין לכך, כמו שמותר להאכילם בידים ביום הכיפורים, ואין מענין אותם אפילו יכולין לסבול התענית). וראה "שיעורי הלכה למעשה" ח"א ע' תכ-תכד.
154. גמרא קט, א (תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו), לפירוש רשב"ם שם (ולי נראה חוטפין, מסלקין את הלחם מיד התינוקות, שלא יהו ישנים מתוך מאכל הרבה, כדרך התינוק אחר אכילתו, ושוב לא ישאלו, אבל עכשיו כשחוטפים מהן לא ישנו וישאלו, כלומר לא ישנו שלא אכלו כדי שבען, וישאלו כשיראו השינויים שאנו עושין היכירא לתינוקות כדלקמן. וכן מוכח לשון התוספתא דתניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצה לתינוק כדי שלא יישן). והיינו כיון שהגיע לחנוך שמיעת הקידוש וההגדה, וכדלקמן סכ"ה (אם כבר הגיעו לחינוך ... לשמוע הקידוש ... לשמוע ההגדה ... לשמוע ברכת המזון ... וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת).
155. והיינו שלפי מה שנתבאר לקמן סי' תעג ס"כ (שנאמר לחם עוני, ודרשו חכמים לחם שעונין עליו דברים הרבה, דהיינו אמירת ההגדה), שאומרים את ההגדה על המצה, לפני אכילת המצה. לכן אסור להאכילם אפילו מעט מצה קודם אמירת ההגדה.
156. ס"י (קטן וקטנה שיש בהם דעת להבין מה שמספרים להם ביציאת מצרים בלילה, כמו שיתבאר בסי' תע"[ב], אסור להאכילם [מצה] בערב פסח, שהרי נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה וכו', בעבור זה היינו מצה ומרור המונחים לפניך, ואם התינוק מלא כריסו ממצה, האיך שייך לומר לו בעבור זה). והיינו שבערב פסח, לפני זמן חיובו, פשוט שאסור להאכילם מצה. ואילו בזמן חיובו, בליל פסח לפני אמירת ההגדה, יש להסתפק, שאפשר גם זה אסור. וכדלקמן סי' תפג ס"ב (שמן הדין אין נכון כלל לאכול מצה ומרור קודם ההגדה (שהרי במצות ההגדה נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, ודרשו חכמים בעבור זה בעבור מצה ומרור המונחים לפניך, ואם כבר אכל מהם האיך שייך לומר בעבור זה)).
157. גמרא קח, ב (השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא). ומיירי אף בבניו הקטנים שהגיעו לחנוך, כדלקמן סעיף הבא (ראה תוס' צט, ב ד"ה לא יפחתו הב').
158. גמרא שם (אמר רב נחמן בר יצחק והוא דאשתי רובא דכסא). תוס' שם (רובא דכסא, היינו כמלא לוגמיו). כלבו סי' נ (ואם היה כוס גדול שיש בו ב' רביעיות שותין בו שנים זה אחר זה ויוצאין). ארחות חיים סדר ליל הפסח סי' ו (ואם היה כוס גדול שיש בו שתי רביעיות או יותר, שותין בו שנים לפי הרביעיות זה אחר זה ויוצאין). שו"ע ס"ט (ואם יש בו הרבה רביעיות, שותין ממנו כל כך בני אדם כמנין רביעיות שבו). פר"ח ס"ט (זהו פירוש למה שאמרו בגמרא השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא, והוא דאשתי רובא דכסא, דרוצה לומר שיש בכוס שיעורין הרבה ושתי כל חד וחד רובא של רביעית). וכל זה הוא לפי הדעה השנית דלעיל סי"ט (והערה 130), דסגי במלוא לוגמיו גם בכוס גדול. משא"כ לפי דעה הראשונה דלעיל שם (והערה 129), שצריך לשתות לפחות רוב הכוס, אם כן איך שייך שישתו בניו אחריו מכוס זה עצמו, שכבר שתה ממנו האב רוב כוס. הקשו כן התוס' צט, ב ד"ה לא יפחתו לו, והרא"ש בפ"י סכ"א (דהא בעינן רובא דכסא, והם לא שתו אלא המיעוט). ומתרצים בשני אופנים. וכן הוא בפר"ח ס"ט.
159. שאף לדעה השנית, דסגי בשתיית מלא לוגמיו, עדיין מצוה מן המובחר, שלא יתן לבניו לצאת במה שנשתייר בכוס של בעל הבית, אלא יתן לכל אחד כוס בפני עצמו, כמבואר ברא"ש שם (ונהגו ליתן לפני כל אחד ואחד כוסו, וכן נכון לעשות). שו"ת הרא"ש סוף כלל יד (צריך שיהיה כוס לפני כל אחד). טור ושו"ע סט"ו (מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו). פר"ח שם (משום מצוה מן המובחר ימלא הכוס כולו). ח"י סקכ"ח (מצוה ליתן לכל אחד כוסו ... לכתחלה הוא מצוה מן המובחר). והם מיירו אפילו בקטנים, כדלקמן סעיף הבא.
160. יש בזה שני פרטים: (א) כי מה שנשתייר בכוסו הוא פגום, וכדאמרינן בגמרא קו, א (רב אידי בר שישא קפיד אכסא פגימא). ופרש"י (לקידוש והבדלה וברכת המזון). ובתוס' צט, ב סד"ה ולא יפחתו הב' (והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום, דאמר בגמרא טעמו פגמו). וכדלעיל סי' קפב ס"ד (כוס של ברכה צריך שלא יהא פגום, שאם שתה ממנו פגמו). סי' קצ ס"ה (יכול כל אחד ליתן כוסו לפניו ... לפי שכוס המברך הוא פגום, לאחר ששתה ממנו המברך). סי' רעא סי"ח (כוס של קידוש ... טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון ... ולא יהיה היין פגום), וסכ"ט (כדי שישתו כולם מכוסות שאינן פגומין, שזהו מצוה מן המובחר). (ב) שגם אם נותן כוס לפני כל אחד, וממלאו ביין שאינו פגום, לא סגי בזה, אלא מצוה שיהי' הכוס מלא, כדאמרינן בברכות נא, א (עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ... ומלא). וכדלעיל סי' קפג ס"א (עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא), וס"ד (מלא כמשמעו שיהא מלא על כל גדותיו). וסי' קפב ס"ד (שיהא הכוס מלא ... שלא יהיה חסר). וסי' רעא סי"ח (כוס של קידוש ... טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון ... ויהיה מלא יין על כל גדותיו).
161. ס"א וס"ד, כדלעיל (הערה הקודמת).
162. ברייתא קח, ב (הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו). רא"ש פ"י סי' כא (משמע דלתנא קמא צריך כוס. ונהגו ליתן לפני כל אחד ואחד כוסו, וכן נכון לעשות). שו"ת הרא"ש סוף כלל יד (ואחד תינוקות שהגיעו לחינוך, צריך שיהיה כוס לפני כל אחד). טור ושו"ע סט"ו (תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו). פר"ח סט"ו (ואם נפסוק כרבנן, וכדמשמע מדברי הרא"ש ... משמע לי ודאי, דכיון שהתינוקות הגיעו לחינוך, דחייב האב מדרבנן ליתן לפני כל אחד ואחד כוסו לפניו. דהא על כרחך כהאי גוונא מחייבי רבנן, דאי בשלא הגיעו לחינוך מאי טעמייהו דרבנן ... ומכל מקום אין בזה כדי לדחות סברת רבנן, דהוו רבים, מדקתני להו סתמא, וכן עיקר, שחייב כל אדם לחנך בניו הקטנים במצות ד' כוסות כשאר כל המצות, וכסברת רבנן נראה לי, ודוק). והיינו שאף דקיי"ל גם כרבי יהודה, לחלק להם קליות ואגוזים (כדלקמן סל"א, והערה 220). מכל מקום קיי"ל כחכמים, להצריך לחנכם להשקותם כוסות.
163. כדלקמן סי' תעט ס"א (הואיל ותקנו חכמים לשתות ד' כוסות בלילה זה, יש לעשות מצוה בכל אחד ואחד). ונתבאר לקמן שם (הערה 4), ולעיל סט"ז (והערה 111).
164. שו"ת הרא"ש שם. שו"ע שם. פר"ח שם.
165. שאין הכוונה בזה, שהגיעו לחנוך שתיית כוסות יין; כי אם שהגיעו לחנוך שמיעת הקידוש, וההגדה, וברכת המזון, והלל, שאז "חייב אביהם לחנכם במצות, להשקותם כוסות על הסדר" של ארבע מצות אלו, כדלקמן סי' תעט ס"א (הואיל ותקנו חכמים לשתות ד' כוסות בלילה זה, יש לעשות מצוה בכל אחד ואחד), ושם (הערה 4). בהלכה זו של תקנת ד' כוסות, ישנם כמה פרטים, ונתבארו לקמן סי' תעד ס"ב (הערה 10).
166. מ"א סי' שמג סוף סק"ג (והחינוך כל חד לפום חורפיה, היודע להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין חייב בתפילין, היודע מענין שבת חייב בקידוש, וכן כל כיוצא בזה). וכן הוא לעיל סי' שמג ס"ג (ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו, כגון היודע מענין שבת חייב לשמוע קידוש והבדלה, היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית כמ"ש בסי' י"ז, וכן כל כיוצא בזה בין במצות עשה של תורה בין בשל דברי סופרים. אבל החינוך בלא תעשה בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול). אמנם למרות ההגדרה הכללית הנזכרת, הנה במצוות מסויימות מצינו בחז"ל ובפוסקים, שקבעו גיל מסויים להתחלת החינוך. א) נתחיל עם מצות ציצית הנזכרת (היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית כמ"ש בסי' י"ז). ושם בסי' יז ס"ד (קטן היודע להתעטף כגון שיודע להשליך ב' כנפות לפניו וב' כנפות לאחריו, ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע כמו שנוהגין). ואף שלא נתפרש כאן גיל התחלת החינוך לציצית, מכל מקום נתפרש הדבר בסי' טז ס"א (קטן שהגיע לכלל חינוך מצות ציצית דהיינו שהוא בן ט' שנים, שאז הוא מתהלך לבדו בשוק וטליתו עליו ואין צריך לשמור טליתו שלא יאבד ממנו). ובפסקי הסדור, הל' ציצית קרוב לתחלתו (ובקטנים שהגיעו לחינוך דהיינו מבן שש שנים). ובס' המנהגים – חב"ד ע' 87 (מנהג ישראל שלא לגלח ושלא לספר שערות ראש תינוק עד מלאת לו שלש שנים ... ומיום הגזיזה והנחת פיאות הראש נהגו להדר להרגיל את התינוק בענין נשיאת טלית קטן). ב) במצות תפילין נתפרש לעיל סי' לז ס"ג (קטן היודע לשמור תפילין בטהרה, שלא יפיח בהן ושלא לישן בהם ושלא יכנס בהן לבית הכסא אפילו לקטנים, חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו במצות. ויש מי שאומר שקטן זה הוא בן י"ג שנה ויום א' אלא שלא הביא ב' שערות ... ועכשיו נוהגים לחנכו ב' וג' חדשים קודם הזמן). ג) במצות ישיבה בסוכה נתפרש לקמן סי' תרמ ס"ג (אע"פ שהקטנים פטורים מן הסוכה מן התורה עד שיהיו בני י"ג שנים, מכל מקום מדברי סופרים כל קטן שאינו צריך לאמו, דהיינו בן שש שנים שלימות, ואם הקטן חכם וחריף בענין שאינו צריך לאמו אפילו כשהוא בן חמש שנים שלימות, חייב בסוכה כדי לחנכו במצות). ד) ובמצות תענית יום הכיפורים נתפרש לקמן סי' תרטז ס"ה (וכיצד הוא חינוכו, קטן הבריא בן תשע שנים שלימות (פירוש שנשלמו לו תשע שנים לפני יום הכיפורים), או בן עשר שנים שלימות אפילו הוא כחוש ותשש כח, מחנכין אותו לשעות מדברי סופרים).
167. כדלקמן סי' תעג ס"א (מוזג כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום).
168. סעיף ג (יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחינוך, והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו).
169. כדלקמן סי' תעג סמ"ב (ולפי דעתו של בן אביו מלמדו התשובה על שאלותיו, דהיינו אמירת ההגדה, שהיא מצות עשה מן התורה אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו'. ולפיכך צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים. או יפרש להם הענין לפי דעתם, אם הם מבינים הרבה יפרש להם הכל). ועל זה נתבאר לעיל ס"א (שמצוה למהר להתחיל הסדר בשביל התינוקות שלא ישנו, והתורה אמרה והגדת לבנך ביום ההוא), וסי' תעא ס"י (קטן וקטנה שיש בהם דעת להבין מה שמספרים להם ביציאת מצרים ... שהרי נאמר והגדת לבנך). נמצא אם כן שאז יש חיוב מן התורה על האב לספר להם מיציאת מצרים. * אמנם בזה לא סגי לחייבו בשתיית הכוס השני, עד שהקטן עצמו יקיים בעצמו מצות הגדה, על ידי שמיעה מהאב, דהיינו מטעם מצות חנוך מדברי סופרים, שדוקא על זה נתקן לשתות את הכוס השני. ועל זה מסיים כאן "ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה על הכוס השני". וראה מקראי קדש פסח ח"ג סי' כט. אוצר ההלכות סי' תעג ס"ו ע' קמא. "הלכות ליל הסדר" אות ז. סיכום הלכה זו של מצות ההגדה, לקמן סי' תעג סי"ד (הערה 115).
170. כלדקמן סי' תעג סל"ט-מד (כוס שני ... קודם התחלת אמירת ההגדה ... עד שחותם גאל ישראל).
171. ראה לעיל סי' קפו ס"ג (הקטן שהוא חייב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות ... בברכת המזון מה שמחנכין את הקטן לברך אחר אכילתו לשובע כשיגדל, שהוא חיוב מן התורה).
172. כדלקמן סי' תעט ס"א (כוס שלישי לברך עליו ברכת המזון ... ועל השלישי יברך על מזונו).
173. כדלקמן סי' תפ ס"א (כוס רביעי לגמור עליו ההלל וההגדה), וס"ג (תקנת חכמים היתה לגמור ההלל וברכת השיר על כוס ד').
174. ראה גם לעיל סי' שמג ס"ב (לחנך את בנו או בתו). סי' תעא ס"י (קטן או קטנה ... קטן וקטנה שיש בהם דעת להבין מה שמספרים להם ביציאת מצרים).
175. רבי יהושע בן לוי קח , סוע"א (אמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס). טור ושו"ע סי"ד (גם הנשים חייבות בארבע כוסות, ובכל מצות הנוהגות באותו לילה). וכן הוא במצוות הלל, כדלקמן סי' תעט ס"ז (שאף שהנשים פטורות מכל הלל כמו שנתבאר בסי' תכ"ב, בהלל זה חייבות, ואין שום חילוק ביניהן לאנשים בכל מה שנוהג בלילה זה, כמו שנתבאר בסימן תע"ב). ומה שכתב כאן "וכן בשאר כל המצות הנוהגות בלילה זה", הכוונה כנראה גם על חיוב אמירת ההגדה, שהנשים חייבות בהם מדרבנן, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מצוה עלינו לספר (ואף נשים חייבות במצוה זו (מדאורייתא ... או מדרבנן ... וכן משמע דעת רבינו בשו"ע שלו סי' תעב סכ"ה).
176. משנה קידושין כט, א (וכל מצות עשה שהזמן גרמא, אנשים חייבין ונשים פטורות). וכדלעיל סי' יז ס"א (וכל מצות עשה שהזמן גרמא, נשים ועבדים פטורים ממנה).
177. תוס' קח, ב ד"ה שאף (שאף הן היו באותו הנס, ואי לאו האי טעמא לא היו חייבות, משום דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, אע"ג דארבעה כוסות דרבנן, כעין דאורייתא תיקון). וברכות כ, ב ד"ה בתפלה (הלל דרבנן, ונשים פטורות מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא הוא). וכן הוא לעיל סי' רצו סי"ט (שהנשים פטורות ... מכל מצות עשה שהזמן גרמא, בין של תורה בין של דברי סופרים).
178. תוס' שם ד"ה היו (בירושלמי גריס שאף הן היו באותו ספק, משמע באותה סכנה). לבוש סי"ד (שגם הם היו באותו הנס של יציאת מצרים).
179. רבי אלעזר מג , ב (אמר רבי אלעזר נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו', כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, והני נשי נמי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה). רמב"ם פ"ו ה"י (הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים). וראה פרדס חב"ד 9 ע' 91.
180. ראה גם לעיל סי' תנג ס"א (שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגו').
181. ראה טז, ג.
182. בא יב, טו.
183. גמרא מג, א-ב (כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ... טעמא דרבי אליעזר ... כל ההוא מיבעי ליה לרבות את הנשים ... סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה, דהויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא, אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו, קמ"ל. והשתא דאתרבו להו בבל תאכל חמץ, איתרבי נמי לאכילת מצה ... ורבנן ... כל לא דרשי, אלא נשים מנא להו, כל לא דרשי כי כל דרשי). והיינו שלרבי אליעזר הלימוד הוא "כל לרבות הנשים", ואילו לחכמים הלימוד הוא "כי כל לרבות הנשים". וכיון דקיי"ל כחכמים (כדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט, מצוה ו, ובהערות שם), לכן מביא כאן את הלימוד "כי כל לרבות הנשים".
184. ירושלמי פ"י ה"א (אמר רבי ירמיה מצוה לצאת ביין אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם). הובא בטור (ואיתא בירושלמי שמצוה לחזר אחר יין אדום). נזיר לח, א (חמש סומקתא ... יין ... ארבע כוסות). הובא ברוקח סי' רפג (ומדאמר בפ' ג' מינין בנזיר חמשה סומקנא, וחד ד' כוסות של פסח, שמע מינה מצוה באדום). ב"ב צז, ב (בעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא חמר חווריין מהו, אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם). שו"ע סי"א (מצוה לחזר אחר יין אדום).
185. רוקח סי' רפג (ואם הלבן משובח מן האדום יקח לבן). טור (ויראה שאם הלבן משובח מהאדום שהוא קודם). רמ"א סי"א (אם אין הלבן משובח ממנו).
186. משלי כג, לא. ירושלמי שם.
187. ט"ז ס"ק ט (דכתיב אל תרא יין כי יתאדם, שמע מינה שהאדמומית הוא מעלה).
188. הובאו בב"י ד"ה ואיתא (כבר כתבתי בסימן ער"ב, שדעת הרמב"ן (ב"ב צח ד"ה חמר) דאפילו בדיעבד אם קידש ביין לבן לא יצא ... וכבר כתבתי בסימן הנזכר, שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דלא כהרמב"ן). ובסי' ערב ד"ה גרסינן (והרי"ף והרא"ש השמיטו בעיא זו ולא כתבוה, לא בפרק ערבי פסחים ולא בפרק המוכר פירות, וגם הרמב"ם לא כתבה בסוף הלכות שבת לענין קידוש).
189. ס"ד (יין לבן מקדשים עליו, כמו שיתבאר בסי' תע"ב).
190. ירושלמי שם.
191. ט"ז שם (דיש עוד רמז לאדום זכר לדם). מ"א סקי"ג (זכר לדם).
192. ט"ז שם (זכר לדם, שהי' פרעה שוחט בני ישראל). והוא בשמו"ר פ"א סל"ד (שאמרו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ... ורחץ בדמיהם). רש"י עה"ת שמות ב, כג (והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם). ואף שנתבאר לעיל סי"ד (שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפרשה וארא, והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי). מכל מקום יש בזה גם רמז לשעבוד ועינויים הנזכרים כאן. גם היין שבחרוסת הוא זכר לדם, כדלקמן סי' תעג סל"ב (זכר לדם ... לרככו במשקה אדום כגון חומץ או יין אדומים). אבל שם פירש בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה החרוסת (זכר לדם מכה הראשונה). ונתבאר בהערות שם (הערה 278).
193. ט"ז שם (והאידנא נמנעו מליקח יין אדום מפני עלילות שקרים בעונותינו הרבים). ח"י ס"ק כד (ובמקומות שמצוים לעלול עלילת שקרים, נמנעו מליקח יין אדום. וכן כתב הט"ז).
194. ירושלמי פ"י ה"א (יוצאין בקונדיטון ... יוצאין ביין מבושל). הובא בטור (ובירושלמי יש שיוצאין במבושל ובקונדיטון) שו"ע סי"ב (יוצאים ביין מבושל ובקונדיטון).
195. פסיקתא דרב כהנא פי"ב (מה קונדיטון הזה יש בו יין יש בו דבש יש בו פילפלין). שו"ע סי' רב ס"א (קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין). וראה גם לעיל סי' רד ס"ח (יין שמערבים בו דבש ופלפלין ... מברכים עליו בורא פרי הגפן).
196. סעיף ט (יש אומרים שאין מקדשים על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש, שאין מקדשים אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. ויש אומרים שלא מיעטו אלא יין שאינו ראוי לנסך מפני גריעות שבו, כגון מגולה ושריחו רע, אבל המבושל אין פסולו למזבח אלא מפני שנשתנה מברייתו, אבל לא נשתנה לגריעות אלא לעילוי כמ"ש בסי' ר"ד, לפיכך מקדשים עליו. ואין צריך לומר יין שיש בו דבש, שאין פיסולו למזבח מחמת עצמו אלא מחמת הדבש שנאמר כי כל שאור וכל דבש וגו'. וכן עיקר. וכן נוהגים לקדש עליהם, אפילו יש לו יין אחר, אלא שאינו טוב כמותם).
197. רוקח סי' רפג (סדר הפסח ... אם אין לו יין, יביא ענבים יבשים, וישרם במים ויקדש). שבלי הלקט סי' ריח (סדר חובת ליל שמורים ... כתבו הגאונים זצ"ל אם הוא בספינה או במקום שאין בו יין, ויש שם צמוקים, ישרה ענבים או צמוקין במים ודיו. ודוקא צימוקים דאית בהו קיוהא, אבל לית בהו קיוהא לא). הובאו בח"י ס"ק כב.
198. רי"ף כב, ב (אמרי רבוותא לאו כל צמוקים שרי לקדושי עלייהו, אלא כגון דכמישן בגופנייהו, ולאו דיבשן, וכד עצרת להו נפקא מינייהו לחלוחית, הני הוא דתרינן להו במיא ומעצרינן להו ומקדשינן עלייהו, אבל אי כד עצרת להו לא נפקא מינייהו לחלוחית לא מקדשינן עלייהו). הובא ברא"ש ב"ב פ"ו סי' י. ריב"ש סי' ט. ח"י שם. טור ושו"ע ורמ"א סי' ערב ס"ו (יין צמוקים מקדשין עליו (והוא שיש בהן לחלוחית קצת בלא שרייה)). ומה שנתבאר כאן שמספיק מה "שיוצא מהן לחלוחית קצת על ידי דריכה", הוא מ"ש ברי"ף "וכד עצרת להו נפקא מינייהו לחלוחית". וברמב"ם הל' שבת פכ"ט הי"ז (וכן יין צמוקים מקדשין עליו והוא שיהיו צמוקים שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותן יצא מהן דבשן). שו"ת ריב"ש סי' ט (ולא יהיו יבשות לגמרי, שאפילו על ידי דריכה ועצירה לא יצא מהן לחלוחית כלל). הובא בח"י שם. ובמ"א סי' ערב ס"ק ה (אבל אם הם יבשים לגמרי, שאפי' על ידי דריכה ועצים לא יצא מהן לחלוחית כלל, פסולים (ריב"ש סי' ט')). וכן הוא לעיל סי' ערב ס"ז (יין צמוקים, דהיינו שכותשים ענבים יבשים ונותנים עליהם מים ושורים אותם בהם ג' ימים ותוסס ונעשה יין, מקדשים עליו ... והוא שיוצא מהם קצת לחלוחית בלא שרייה כשמעצרים אותם (שאותו הלחלוחית הוא שנכנס במים על ידי שרייה ומהפכם ליין). אבל אם אינו יוצא מהם שום לחלוחית אף אם ידרכום ברגל או יעצרום בקורה, אלא על ידי שרייה בלבד, אין מקדשים עליו. ואפילו בורא פרי הגפן אין מברכים עליו). * והנה מה שנתבאר לעיל שם, דהיינו דוקא אם "שורים אותם בהם ג' ימים ותוסס ונעשה יין". מקורו בשו"ת מהרלב"ח סי' מא (כיון דכבר עברו ג' ימים שנתנו המים בתוך הצמוקים הרי הוא כיין גמור). הובא בט"ז יו"ד סי' קכג ס"ק יג (דאם עושין יין מרוזינ"י יבשים, דהיינו שכותשין אותם ונותנין עליהם מים ותוסס, שאז מקרי יין ... אחר שנשתהו ג' ימים במים). ובמ"א סי' רב ס"ק כז (אם עושין יין מצמוקין, שכותשין אותן ונותנים עליהם מים ותוסס, מקרי יין ... אחר שנשתהו ג' ימים במים). אמנם כאן לא נזכר תנאי זה כלל, רק "מי שריית צמוקים". וכן הוא לעיל סי' רב סי"ב (מי שריית צמוקים ... אם שראן על דעת ... לשתות מימיהם לבד, תורת יין עליהם ... ומברך עליו בורא פרי הגפן, על דרך שיתבאר בסימן ער"ב). וכן נראה ממקור ההלכה בשו"ת מהר"ש הלוי, שבהערות הבאות (מי צימוקים הנקרא בלע"ז שירביט ... דחכמים תקנו ד' כוסות לשמחה, ולכך צריך שיהיו מיין, וזה אינו משמח ... יקיים הד' כוסות ממי צימוקים); הרי מיירי במים שלא נשתהו בצימוקים עד שתסס ונעשה יין גמור. ומכל מקום נחשב יין לקידוש וד' כוסות. וכך גם ברוקח ובשבלי הלקט שבהערה הקודמת (אם אין לו יין, יביא ענבים יבשים, וישרם במים ויקדש ... אם הוא בספינה או במקום שאין בו יין, ויש שם צמוקים, ישרה ענבים או צמוקין במים ודיו), נראה דלא מיירי שנשתהו בו כמה ימים עד שתסס. ובאמת גם בלא תוסס נחשב יין, לברכת בורא פרי הגפן ולקידוש וד' כוסות. אלא שיש חילוק גדול בהלכה אם תסס או לא, אפילו בענבים טריים, כדלעיל סי' תסב ס"ה (אע"פ שמי פירות שנתערבו בהם מים אין לשין בהם, אף על פי כן מותר ללוש ביין, אף שאי אפשר שלא נתערבה בו טיפה מים בשעת הבציר, וגם לכתחלה רגילין לערב בו מים בשעת הבציר ... אין חוששין למים הללו, דכיון שנתערבו בו בעודו תירוש שלא היה עדיין יין, וכל שהוא תוסס הוא נתבטל ונעשה יין, אם כן גם המים שנתערבו בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין, כדרך שנשתנה התירוש ונהפך ליין, אבל בעודו תירוש אסור ללוש בו). וכן הדין ביין צמוקים, כדלעיל שם סי"א (יין צמוקים דינו כמי פירות לענין חמץ, כי המים ששרו בהן הצמוקים נשתנו מברייתן, לאחר שנתנו בהן הצמוקין טעם יין ונתהפכו להיות הן עצמן יין). אמנם לגבי ברכת בורא פרי הגפן, וקידוש וד' כוסות, סגי אף בלא תסס, אם רק נשרה בו ונתערבו יחד. ואפילו אם כבר נדרכו הענבים, ושרו את המים בחרצנים וזגים בלבד, כמבואר לעיל שם סי"ב (במה דברים אמורים בצמוקים שהם ענבים שלימים אלא שנכמשו, ועדיין כל כחם בהם כיון שלא נדרכו מעולם, לפיכך כחם חזק להפך את המים שנשרו בהם להיות כמו יין ממש. אבל ענבים שנדרכו ונעצרו בגת על ידי קורה, ואחר כך נתן מים על החרצנים, אפילו אם הוא בענין שמותר לקדש עליהן, אף על פי כן לא נתהפכו להיות יין ממש, אלא הרי הן כיין מזוג במים, שהרי אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה, שהרביעית היא יין שיצא מן החרצנין לתוך המים, והרי זה כדרך מזיגת היין שאין שותין אותו כשהוא חי אלא מוזגין אותו ג' חלקים מים ואחד יין, ואין כח היין ולא כח החרצנים חזק כל כך להפך את המים להיות כמו יין ממש, והרי דינם כיין מעורב במים לענין חמץ). ושיעור זה "שהרביעית היא יין", הוא דוקא ביינות חזקים, משא"כ ביינות שלנו השיעור הוא פחות מזה, כדלעיל סי' רד סי"א (תמד שעושין מחרצנים או זגים שנותנים עליהם מים, דינם כשמרים, שאם לא יצא מהם יין כשיעור מזיגה שבאותו מקום מברכים עליו שהכל). והיינו כדין השמרים שנתבאר לעיל שם ס"י (ויינות שלנו שאינם חזקים כל כך, משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום, ואם יצא פחות מזה מברך שהכל). הרי נתבארו כאן שני חילוקים בהלכה בינם: (א) אם רק נשרו, יש להם דין "יין מעורב במים", "שמותר לקדש עליהן", אבל "אין לשין בהם". משא"כ אם גם תסס, אזי "המים שנתערבו בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין", ו"מותר ללוש" בהם. (ב) אם רק נשרו "אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה, שהרביעית היא יין". וב"יינות שלנו שאינם חזקים כל כך משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום". משא"כ אם גם תסס, אזי סגי אף בפחות משיעור זה. ומקורו ברשב"ץ ח"א סי' נז (שלא אמרו כך אלא בשמרי יין, שכבר יצא כל היין ולא נשאר שם רק מעט לחלוחית, והיין היוצא מהם הוא יין מזוג, והיינו דאמרינן עלה רבה לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דארי על חד תלתא לאו חמרא הוא. אבל יין צמוקים, אף על פי שמוציא פחות ממדתו כשר לקידוש, כיון דכמישן בגפנייהו ולא יבישן וכד עצרת להו נפקא מינייהו לחלוחית). שגם הוא מיירי בתסס, ולכן "אף על פי שמוציא פחות ממדתו כשר לקידוש". * ומהו אם כן שיעור המים שאפשר לשרות בו הצמוקים עד שיהי' תוסס? יש הסוברים שבצמוקים סגי אפילו אם המים הם יותר מששה פעמים נגד גודל הצמוקים, כמבואר בבכור שור ב"ב צז, ב (ושמעתי מי שפקפק על מה שנוהגין ליתן מים הרבה על הצמוקים עד שהצמוקים הם אחד מששה במים, ואם כן היין בטל במים, כמ"ש שם סי' רד ס"ה. אמנם למאי דמסקינן במנחות דנ"ה, דלכולי עלמא כגרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיה, משתערין לכמות שהיו קודם שנתייבשו, אם כן הוא הדין לצמוקים, הרי אנו רואין שאחר שליקה או שנתמדו במים הם מתגדלים בכפל או יותר, אם כן משתערין כך. רק צריך ליזהר שלא יתן כל כך מים שיהיו הצמוקים אחר שנתגדלו אחד מששה במים). והיינו שאפילו אם המים הם יותר מששה פעמים נגד גודל הצמוקים, מכל מקום אם אחרי שנכנסו המים לצמוקים חזרו ונתגדלו להיות כשיעור הענבים, סגי שיהיו ענבים מוגדלים אלו קצת יותר מאחד מששה בשאר המים. ויתירה מזו נתבאר בתוספות שבת סי' ערב ס"ק ט (דאפשר לומר דטעם היוצא מהצמוקים [על ידי תסיסה] עדיף טפי מיין גמור היוצא על ידי סחיטה ... אם כן יש מקום לומר, דאף דיין עצמו בטל באחד בששה במים, מכל מקום הטעם היוצא מהצמוקים על ידי שריה, אפשר שהוא חזק מאד ואינו בטל במים, אף שהצימוקים עצמם אינם אלא בששה במים). דעות האלו הובאו בשו"ת צמח צדק או"ח סי' כח ס"א (דהבכור שור פ"ו דב"ב (דצ"ז ע"ב) העלה רק שצריך ליזהר שלא יתן כל כך מים שיהא הצמוקים אחר שנתגדלו אחד מששה במים. ובספר תוספות שבת סי' ער"ב סק"ט רוצה להקל גם בזה ... המחמירים שהביא הבכור שור שלא יהו הצמוקים קודם שנתגדלו אחד מששה במים). אמנם בתקופת אדמו"ר הצמח צדק היתה שמועה בשם רבינו הזקן, דלא סגי בהכי, ואפילו אם הצמוקים הם אחד בשלושה אינו מספיק להחשב יין, וצריך שיהי' גודל הצמוקים יותר מהיין שנעשה מהם, כמבואר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' כח (על דבר יין צמוקים אם מברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשים עליו, לפי שאומרים בשם הגאון אאזמו"ר ז"ל שצריך שיהיו שלשה ליטרות צמוקים לשטאף אחד יין [דהיינו שמג' ליטרות צמוקים יעשו רק שתי ליטרות יין, שהוא שטאף אחד]. הנה לכאורה באחרונים לא נמצא חומרא זו). ואחרי שמאריך בביאור שיטות הפוסקים בזה, מבאר תוכן שמועה זו בדרך אפשר (מיהו ביין השרוני דרפי בעי רק על חד תרין ... ואם כן מי צמוקים לא עדיף מיין השרוני, וצריך שיהי' המזיגה נגד סחיטת מיץ הצמוקים רק על חד תרין, ולכן צריך שיהי' ג' פונט צמוקים. כי המיץ מהצמוקים מכל פונט יהי' ודאי רק רביעי הפונט ואפשר פחות, לכן מג' פונט יהי' רק ערך ג' רביעי ליטרא או ב' שלישי ליטרא, וכשיהיו המים בכפליים יהי' ערך שני ליטרות וזהו משקל [שטאף] יין גפן). אלא שבתשובה הקצרה הסיק למעשה, שם סי' פב (באחרונים לא מצאתי מקום לחומרא זו ... על כן אין להורות כן לאחרים. ואילו הייתי שומע כן מכ"ק רבינו ז"ל, ודאי הייתי מחמיר, אכן אני לא שמעתי כן בפירוש, ואין ראי' גם כן מזה היפך. ואעפי"כ מי שיוכל להחמיר לעצמו שיהיו צמוקים כנ"ל ראוי להחמיר, הואיל ויש אומרים כן משמו ז"ל). ועל פי כל האמור לעיל (בתחלת ההערה), אפשר שהשמועה הנ"ל מיירי דוקא במי שריית צמוקים; משא"כ אם "כותשים ענבים יבשים ונותנים עליהם מים ושורים אותם בהם ג' ימים ותוסס ונעשה יין" (כמובא לעיל מסי' ערב ס"ז), יין גמור הוא אפילו בלא "נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה" (כמובא לעיל מסי' תסב סי"ב).
199. במקור הדברים (דלקמן הערה הבאה) בשו"ת מהר"ש הלוי חלק יו"ד סי' יב (אם שבועה זו היתה בכולל, כגון שנשבע שלא לשתות יין בסתם, מיגו דחל על שאר ימים חל נמי על שתיית ד' כוסות). והיינו כדלקמן סי' תפה ס"ב (אם נשבע סתם שלא יאכל מצה, ולא הזכיר ליל פסח, מתוך שחלה שבועתו על מצת הרשות, דהיינו שלא יאכל מצה קודם לילה זה ואחריה, חלה גם כן על מצת מצוה שבליל זה, שהשבועה חלה לבטל את המצוה בשב ואל תעשה על ידי שכולל עמה בשבועה גם דבר הרשות). ואפילו לא היתה שבועתו בכולל, תועיל כאן השבועה, כדלקמן שם ס"ג (נשבע שלא לשתות ד' כוסות בליל פסח, או שלא לאכול בו מרור בזמן הזה שהוא מדברי סופרים, או שלא לאכול מצה בליל שני, חלה שבועתו, שהשבועה חלה לבטל מצות מדברי סופרים בשב ואל תעשה). אמנם כאן מבאר הלכה זו באופן של נדר, שמועיל בכל אופן, כדלקמן סי' תפה ס"ב (אבל אם נדר שלא לאכול מצה בליל פסח, כגון שאמר אכילת מצת מצוה עלי קונם, אסור לאכלו, שהנדרים חלים על דבר מצוה).
200. שו"ת מהר"ש הלוי חלק יו"ד סי' יב (אמרו לי שהרב המובהק מורי כמהר"ר חיים נר"ו [מהרח"ש] היה אומר ... לענין הד' כוסות נראה לחכמתו שלא יצא ידי חובתו במי צימוקים, משום דחכמים תקנו ד' כוסות לשמחה, ולכך צריך שיהיו מיין, וזה אינו משמח. ואיני כמכריע דבריו, אלא לפרש הענין אומר ... מי שיעשה הד' כוסות ממי הצימוקים ידי חירות לא יצא [כמו ביין חי, דלעיל סי"ז], שהחירות והמצוה מן המובחר הוא ביין, וזה לא הוי יין גמור ... אבל מי שאינו יכול, כגון שנשבע שלא לשתות יין, כמו בנידון דידן, פשיטא דיקרא מצוה מן המובחר אם יקיים הד' כוסות ממי צימוקים). הובא ב( שיירי) כנה"ג הגה"ט. עולת שבת סק"ח. ח"י ס"ק כב. ומתוכן דבריהם נראה, שאם אינו יכול לשתות יין, או שאין לו יין, יקח מי שריית צמוקים. וזהו המשך הדברים כאן, שמעיקר הדין כשרים לד' כוסות, אבל לכתחלה יקח יין, ואם אינו שותה יין, או שאין יין מצוי, יקח מי שריית צמוקים.
201. והיינו כי במדינות הקרות אין הענבים צומחים, ובדורות הבאים היו מביאים את היין ממדינות הדרומיות, ובעיקר הי' היין נשלח לרבותינו מקישינוב שבמולדביא, כנזכר בכמה מקומות. אמנם בדורות הקודמים, קשה הי' הדבר להביא חביות יין ממדינות הדרום, וגם ענבים טריים אי אפשר הי' להביא משם, כנזכר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' כו (הובא לכאן מחנינו ענבים לחים מסביבותינו קטנים ביותר וחמוצים, גם הובא ממאלדאווייע גדולים מעט, וחקרתי מהיודעים איך מוליכים אותם דרך רחוקה כזו, ואמרו שמסירים אותם מהאילן בעודם לא נגמרים, כי הנגמרים ידוע שבלתי אפשר להוליכם אפילו למקום קרוב). והדרך הכי מעשית היתה להביא צמוקים למדינת רוסיא, ושם לעשות מהם יין צמוקים לקידוש והבדלה וד' כוסות.
202. ט"ז סק"י (במדינות שהיין אינו מצוי, נכשלים הרבה במצוה זו, שאינם יוצאים כראוי. וטוב להם לעשות יין מצימוקים כפי שנזכר בסי' ער"ב). פר"ח סוס"י תפג (מי צמוקים ... יצא ... ואף לכתחלה מצי לשתותו, דכיון דלית ליה אלא זה כדיעבד דמי). ועל פי זה כתב כאן, שכיון "שאין יין מצוי", לכן "מעיקר הדין" סגי ב"חמר מדינה". אבל "מצוה מן המובחר" ליקח "מי צמוקים".
203. רא"ש פ"י סי' יז (חמר מדינה ... יש מפרשים כשאין יין גדל בתוך מהלך יום סביב העיר). טור סי' ערב (ויש מפרשין דלא הוי חמר מדינה אלא אם כן שלא יהא יין גדל מהלך יום כל סביב העיר). הובא במ"א שם סק"ו. וכן הוא לעיל שם ס"י (וכל שאין יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך יום ... הרי הם חמר מדינה). סי' קפב ס"ב (וכל שאין יין הרבה גדל כדרך יום סביבות כל העיר ... אין זה נקרא מצוי). ומכל שכן במדינות הקרות שאין היין מצוי בהם, שבודאי יכול ליקח לד' כוסות חמר מדינה. אלא שכל זה הוא בדורות הקודמים, שהיו שותים יין מהענבים הגדלים סביבות העיר. משא"כ בזמנינו, שכל היין שאנו שותים מובא ממקומות רחוקים המיוחדים לזה, לכאורה אין מקום לתנאי זה.
204. מ"א סי' קפב סק"ב (ומשמע דאם גדל מעט יין סמוך לעיר אין בכך כלום). וכן הוא לעיל שם (אפילו גדל מעט סמוך לעיר). ואם הוא מצוי בחנות, ראה לעיל שם ס"ב. סי' ערב ס"י. קו"א שם סק"א.
205. רמ"א סי' תפג (נראה דלענין ד' כוסות יש לסמוך אמאן דאמר דמקדשין על שאר משקין אם הוא חמר מדינה). וכן הוא לקמן ס"ל (או שאר משקים במקום שהם חמר מדינה). סי' תעג ס"י (שאר משקין שהם חמר מדינה), וסי"ג (ובמקומות ששאר משקין הם חמר מדינה). סי' תעט ס"ה (שאר משקה שהוא חמר מדינה). סי' תפב ס"ג (שאר משקה שהוא חמר מדינה). סי' תפג ס"א (משקה שהוא חמר מדינה), וס"ד (משקה שהוא חמר מדינה).
206. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שפ (שמעתי ממה"ר שלום, שאותם מקומות שאין שם יין, ומנהגם לשתות מי דבש בפסח, יש להם ליקח ד' כוסות ממי דבש שקורין מי"ט). דרכי משה סי' תפג בשם מהרי"ל (כתב מהרי"ל במקום שנהגו לשתות משקה העשוי מדבש, ואין חוששין לזיופא דקמח, מי שאין לו יין יקח אותו משקה לארבע כוסות). רמ"א שם (ובמקומות שנוהגים לשתות משקה הנעשה מדבש שקורין מע"ד, יכול ליקח אותו משקה לארבע כוסות אם אין לו יין). ויש בזה שני פרטים: (א) כמפורש לקמן, "שרגילין לשתותו בפסח ואינן חוששין לזיוף קמח". (ב) שאף אם אין רגילין לשתותו כל השנה (אלא שכר), ורק בפסח (שהשכר הוא חמץ) רגילין לשתותו, מכל מקום גם זה נחשב חמר מדינה בפסח, כמבואר במ"א סי' תפג ס"ק ג (נראה לי דאפילו במקום שכל השנה אין רוב שתיית העם במי דבש, מכל מקום אם בפסח רוב שתיתם ממנו נקרא חמר מדינה). ואילו הח"י שם ס"ק ה חלק על המ"א בזה.
207. דרכי משה שם (במקום שנהגו לשתות משקה העשוי מדבש, ואין חוששין לזיופא דקמח). רמ"א שם (במקומות שנוהגים לשתות משקה הנעשה מדבש שקורין מע"ד).
208. סעי' יד-טז (נוהגין במדינות אלו שלא לאכול דבש בפסח, שחוששין שמא עירבו בו קמח מחטים שנרחצו במים קודם הטחינה, ואפילו דבש של ישראל שרדה אותו מכוורת שלו וידוע לו שלא נתערב בו קמח, אף על פי כן אין לאכלו, ולא ליתנו לתוך התבשיל, ולא לעשות ממנו משקה מי דבש (שקורין מע"ד) בתוך הפסח, מפני מראית העין, שאינן יודעין שהוא של ישראל ... במקומות שידוע בבירור שאין דרך לערב בדבש שום קמח, יש להתיר שם אפילו הדבש שהובדל מהשעוה אף לאכלו בעינו).
209. סעיף יא (יש אומרים שלא הוזכר חמר מדינה אלא לענין הבדלה וברכת המזון ושאר דברים הטעונים כוס, חוץ מקידוש, שאין מקדשין לעולם אלא על היין, ולא על שאר משקים שהם חמר מדינה, אף אם אי אפשר למצוא יין כלל בכל המדינה, אלא יקדש על הפת).
210. טור סוס"י תפג (ורב יוסף בר רב ורב האי גאון כתבו, מי שאין לו יין מקדש על הפת בלילי שבתות ויום טוב, חוץ מלילי פסח, שהרי אמרו ולא יפחתו לו מד' כוסות). רמ"א שם (ולי נראה דלענין ד' כוסות יש לסמוך אמאן דאמר דמקדשין על שאר משקין אם הוא חמר מדינה). וכן הוא לקמן סי' תפג ס"ד (אף אם בשאר ימים טובים ושבתות הוא מקדש על הפת, מכל מקום בלילה זה כשתקנו חכמים ד' כוסות, תיקנו לקדש על היין ולא על הפת). וכן הוא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה קדש (בכל יום טוב חייב בקדוש מדברי סופרים, וכשחל בשבת הרי יש לו גם כן עיקר מן התורה – מוסיף עליהם בלילה זה, שהוא אחד מארבעה כוסות שהן מצוה מדברי סופרים בליל פסח. ולכן: א) אינו מקדש על הפת). ודוקא במקום שאין יין וגם לא חמר מדינה, מקדשים על הפת, כדלקמן ס"ל (ויעשה הסדר על הפת, כמו שיתבאר בסי' תפ"ג). וסי' תפב ס"ג (אם אין לו יין, ולא שאר משקה שהוא חמר מדינה, וצריך לקדש על הפת, כמו שיתבאר בסי' תפ"ג). וסי' תפג ס"א (מי שאין לו יין ולא שום משקה שהוא חמר מדינה יקדש על הפת). בהלכה זו של תקנת ד' כוסות, ישנם כמה פרטים, ונתבארו לקמן סי' תעד ס"ב (הערה 10).
211. שו"ת רש"ל סי' כג (יראה דאם אין לו שכר חמר מדינה שיכול לברך אפילו על משקה הגרוע ... מוטב שיברכו על משקין אחרים שקורין קוואש או בורשט שרוב שתיית הבינונים הוא ... ומכל מקום אסור להורות כן בפני ההמון, שלא ירגילו בכך ויעשו מנהג זה אפילו שלא בשעת הדחק) ט"ז סי' קפב סק"א (ואני אומר דיש בזה ביזוי הברכה ... ואין לו חשיבות יותר ממים, ולא יעשה כן בישראל).
212. במהרש"ל התיר "קוואש או בורשט". ובמ"א סי' קפב ס"ק ג (ונראה לי דמשקין שרגילין לשתות בפסח, כגון מי תפוחים ומי לאקרי"ץ, אינן חמר מדינה, כיון שאין רגילין לשתותו כל השנה). ובסי' תפג ס"ק ג (נראה לי דאפילו במקום שכל השנה אין רוב שתיית העם במי דבש, מכל מקום אם בפסח רוב שתיתם ממנו נקרא חמר מדינה ... ואם כן אפשר דגם כאן אם שתיית רוב ההמון לקרי"ץ או עפי"ל טרא"נק מותר ליקח אותו לד' כוסות אם אין לו מע"ד ויין). אבל רבינו אוסר בכל אופן לקחת אותם לד' כוסות, אף שרוב שתיית העיר היא ממשקים הללו, כיון שהם כמו מים. ומכל מקום לא פירש לאיסור, אלא במי תפוחים וזנגביל ולאקריץ; ולא הזכיר את הקוואס ובארשט. והרי המ"א חילק ביניהם כנ"ל. ולעיל סי' קפב ס"ג אסר גם קוואס ובארשט, לכוס ברכת המזון וקידוש. עוד הפרש בין המשקאות, לענין שתייתן אחר הסדר, יתבאר לקמן סי' תפא ס"א. * ולענין הקפה, הנה בלילה האחרון שלפני הסתלקות רבינו (מוצאי ש"ק, כ"ד טבת תקע"ג), ובלילה האחרון שלפני הסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (מוצאי ש"ק, ב' ניסן תר"פ), כאשר מצב בריאותם לא הרשה להם להבדיל על היין, הבדילו על הקפה, כמסופר באשכבתא דרבי ע' 97 (אחר כך שאלה אצלו הרבנית תחי׳ אם ליתן לו מעט חלב או קאפע, ורמז על קאפע ... (ידוע הוא שגם רבינו הגדול אדמו"ר הזקן נ"ע עשה גם כן הבדלה על קאפע קודם הסתלקותו, אשר נסתלק גם כן במוצש׳׳ק כידוע)). [ולהעיר מהמובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה סדר הגדה, יסדר. ושם הערה 121]. ואף שיש מקום לחלק בין שכר (בירה) ומי דבש, שהם חמר מדינה, לבין קפה, וכמבואר לעיל סי' קפב ס"ב (שכל כוס של ברכה לא תקנו אלא מיין שהוא משמח אלקים ואנשים). וכעין זה הוא לעיל סי' קצ ס"ב (מה שהטעינו כוס ... כעין שירה הנאמרת על היין). שזה שייך גם בשכר (בירה) ומי דבש, שגם הם משמח הלב ומשכר (שיש בהם אלכוהול), משא"כ קפה. ומטעם זה יש הסוברים שהקפה אינו נחשב חמר מדינה בכל אופן, כמבואר בהלכות קטנות ח"א סי' ט (על הקאוי ... שנשאל אם מקדשין עליו, לא מחכמה, דאין לקדש אלא על חמר מדינה דמרוי ומשכר דומיא דיין). וכן מסיק בקצות השלחן סי' צז, בדי השלחן ס"ק ח (משקה טיי וקאפי לא שייך כלל לחמר מדינה דאין קובעין סעודה עליהן, אפילו במקומות שדרכם לשתות טיי או קאפי בקביעות בקיבוץ חברים יחד). אמנם כבר הובא לעיל שהן רבינו הזקן והן כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הבדילו על הקפה, בזמן שלא יכלו להבדיל על היין. וכן כתב האדר"ת בקונטרס עובר אורח, שבסוף ספר ארחות חיים, סי' רצו (אולם שמעתי בשם גאונים רבים מהדור שלפנינו, שהורו להבדיל על כוס ט"י מתוק או כוס קפה מתוק ... ונראה דסבירא להו דחמר מדינה נקרא כל שהוא עשוי לכיבוד אורחים וכיו"ב). וראה גם לקמן סי' תעג (הערה 109). ויותר נראה לבאר זאת על פי המבואר לעיל סי' ערב ס"י (קובעים רוב סעודותיהם על שאר משקים והרי הם חמר מדינה), אשר נראה שכן ההלכה כשרגילים לקבוע על משקים אלו אף בלא סעודה, וכעין האמור לעיל סי' ריג ס"א (שכר ומי דבש ... שרגילין לקבוע עליהם אף בלא סעודה). וכן מבואר לקמן סי' תרלט סי"ב (משקין שדרך לקבוע עליהן כגון מי דבש ושכר). וכך הוא גם בקפה או תה שרגילין לקבוע עליהם בין בסעודה ובין שלא סעודה, אשר לכן דינם כשכר ומי דבש להלכות המבוארים שם ושם, ולכן נחשבים חמר מדינה כמו שכר ומי דבש. משא"כ שאר המשקים ששותה לצמאו או לעידון ותענוג, אינם חשובים חמר מדינה, כמבואר לעיל סי' קפב ס"ג (וכל זה במשקים חשובים כשכר וכיוצא בו, אבל משקים גרועים, כמו מה שקורין במדינות אלו (קווא"ס) או (בארש"ט) אין להם חשיבות יותר ממים ... לפי שאינו נקרא חמר מדינה אלא מה שיש לו חשיבות באותה מדינה כעין חשיבות יין בכל המדינות). ואף שעדיין יש לחלק בין מקום שאין שם יין בריוח, שאז נקרא השכר או הקפה בשם חמר מדינה, לבין מי שהוא חולה ואינו יכול לשתות יין, שמחמת זה אינו נחשב חמר של כל המדינה. מכל מקום כבר נתבאר לעיל (הערה 201 והערה 203) שבמדינות הקרות אין היין גודל, ובתקופה ההיא לא הי' היין מצוי שם כלל, ולכן גם הקפה נחשב חמר מדינה. ובפרט בעת הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שהיו אז ימי מלחמה, עד שהוכרחו לברוח מביתם הקבוע (בלאדי ובליובאוויטש), ובודאי הי' קשה מאד להשיג יין, וגם קפה נחשב אז חמר מדינה. ואפשר גם בלי זה, כיון שאינו יכול להבדיל על היין, מפני מצב בריאותו וכיו"ב, הרי זה חשוב כאילו אין יין בעיר, והקפה הוא אז חמר מדינה, שיכול להבדיל עליו. * ולענין חלב, ראה אגרות קודש אדמו"ר זי"ע ח"ט אגרת ב'תרעה (קידוש על חלב, הנה אף שיש למצוא סמיכות לזה, אבל דבר תמוה הוא ביותר, ובברכי יוסף ושערי תשובה – והובאו במשנה ברורה בסימן ער"ב – פסקו בפירוש שאין לעשות קידוש והבדלה על חלב).
213. רשב"ם קז, א ד"ה חמר מדינה (אבל מים לא איקרו חמר מדינה, ואין מבדילין על המים אפילו היכא דליכא שכר ויין). רא"ש פ"י סי' יז (ואין מבדילין על המים היכא דליכא לא יין ולא שכר). שו"ע סי' קפב ס"ב (חוץ מן המים). מ"א שם ס"ק ג (אף על פי שרוב שתייתן מים אין מברכין עליו). וכן הוא לעיל סי' קפב ס"ג (אין להם חשיבות יותר ממים). סי' רצו ס"ח (חוץ מן המים).
214. סעיף ג (משקים גרועים, כמו מה שקורין במדינות אלו (קווא"ס) או (בארש"ט), אין להם חשיבות יותר ממים, ואין מברכים עליהם ברכת המזון, אפילו במקום שדרך רוב אנשי העיר לקבוע סעודה עליהם, ואין צריך לומר קידוש והבדלה. לפי שאינו נקרא חמר מדינה אלא מה שיש לו חשיבות באותה מדינה, כעין חשיבות יין בכל המדינות).
215. משנה צט , ב (אפילו עני שבישראל ... לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי). וראה גם לקמן סי' תפז ס"ז (שאין עני בישראל שאין לו ארבע כוסות בלילה זה כמו שנתבאר בסי' תע"ב).
216. רשב"ם שם (לישנא דלא יפחתו אגבאי צדקה קאי. והוא הדין נמי אם לא יתנו לו, שצריך שיחזר בכל כחו אחריו. אלא אורחא דמילתא נקט שרגילין ליתן לו ארבע כוסות ... ואפילו הוא מתפרנס מתמחוי של צדקה, דהיינו עני שבעניים, דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, אפילו הכי אם לא נתנו לו גבאי צדקה, ימכור את מלבושו, או ילוה, או ישכיר את עצמו). שו"ע סי"ג (אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות). מ"א ס"ק טו (ימכור מלבושו, אם לא נתנו לו הגבאים). משא"כ לענין סעודת שבת נתבאר לעיל סי' רמב ס"ג (וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, והוא שידו משגת. ואף אם אין לו עכשיו מעות מזומנים אלא חפצים ימשכנם וילוה עליהם ... אבל אם אין לו חפצים למשכנם ולפרוע בהם, לא ילוה ושהקב"ה יפרע, כי מאחר שאין לו משלו, אין עליו חיוב כלל להרבות בהוצאת שבת יותר מהשגת ידו). וראה מראי מקומות וציונים. הערות ובאורים תשנה ע' 67. תשנו ע' 42. תשנז ע' 37. "הלכות ליל הסדר" אות ג.
217. מ"א סקי"ד (ונראה לי דנר ביתו עדיף מד' כוסות משום שלום בית, כמ"ש סימן רס"ג ס"ג). וכדלעיל שם ס"ד (ואם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ונר לשבת, נר שבת קודם ... משום שלום ביתו, שמצטערין בני ביתו לישב בחשך ולאכול). ח"י ס"ק כו (ונר ביתו מקום שלום בית עדיף מד' כוסות). ולכן גם בזה חייב ללות כו' בשביל נר לשבת, כדלעיל סי' רס"ג ס"ב (מי שאין לו מעות לקנות נר לשבת חייב אפילו לחזר על הפתחים בשביל נר זה).
218. סעי' א-ג.
219. ס"ד-ו.
220. ברייתא קט , רע"א (הכל חייבין בארבעה כוסות הללו אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו). טור ושו"ע סט"ז (מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו). והיינו דקיי"ל כשניהם – דברי רבי יהודה ורבי עקיבא הם כאן, ודברי חכמים – לעיל סכ"ה (והערה 162).
221. בברייתא שם: "בערב פסח". אבל ברמב"ם פ"ז ה"ג (וצריך לעשות שינוי בלילה הזה ... מחלק להם קליות ואגוזים). וגם ברא"ש פ"י סוף סכ"א, העתיק לשון הגמרא, ולא נזכר "בערב פסח".
222. בברייתא שם: "כדי שלא ישנו וישאלו". אבל ברי"ף כג, ב (כדי שישאלו). רמב"ם שם (כדי שיראו הבנים וישאלו). וכן הוא ב טור ושו"ע שם (כדי שיראו שינוי וישאלו). וראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ובאורים ע' תשסה (ולא הזכיר "שלא ישנו". – ואולי יש לומר כי כבר נשללה השינה על ידי הקדמת הסדר – שם רס"י תעב. וראה שם סכ"ג). והיינו האמור לעיל ס"א (שמצוה למהר להתחיל הסדר בשביל התינוקות שלא ישנו), ולעיל סכ"ג (ולא יניחם לאכול הרבה, שלא ישנו בשעת אמירת ההגדה). וגם בשאר ימים טובים נתבאר לקמן סי' תקכט ס"ז (כיצד משמחן הקטנים נותן להם קליות ואגוזים). ובהל' ת"ת פ"א ס"י (ובימים טובים עצמן שמצוה לשמח בהם התינוקות במה שהיא שמחה להם כמו אגוזים וכיוצא בהם כמו שנתבאר בהלכות יו"ט). וראה מראי מקומות וציונים. "הלכות ליל הסדר" אות ב.
223. תוס' קטו, ב ד"ה כדי (כדי שיכיר התינוק וישאל, כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים). פר"ח סי' תעג ס"ו סוד"ה רשב"ם (והכונה לעשות שינויים שישאלו, ומתוך כך יבואו לשאול בשאר דברים. ואף על פי שאין לנו להשיב לשאלתם למה טובלין מקמי סעודה, מכל מקום מתוך כך יתעוררו לשאול בשאר השינויים, שרואים שמוזגין כוס שני מקמי סעודה). וראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ובאורים ע' תשסה (ולהעיר מהשינויים שעושים לפני ובעת הסדר בכדי להתמי' את התינוקות שישאלו – שו"ע אדה"ז שם סל"א. סתע"ג סי"ד-טו. סל"ח. ס"מ. ושם נסמן). סיכום הלכה זו של להתמיה התינוקות– ראה לקמן סי' תעג סי"ד (והערה 114).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 56 עמודים.