הלכות רבית
הלכות רבית
הערות לשוע"ר הלכות רבית
ס"א, בין שהרבית היא ממין ההלואה כו'
לשון 3 הטור רס"י קסא הוא: כל דבר אסור ללוות בתוספת ... בין אוכל בכסף כו'. משמע אפילו אם פרעון הקרן הוא לא ממין ההלואה, וכן הוכיח במקור מים חיים שם. אמנם מלשון רבינו שכתב "בין שהרבית היא ממין ההלואה כו'" נראה שהפרעון עכ"פ צריך להיות ממין ההלואה. וכ"נ מלשון הלבוש שם "בכל דבר שהוא מוסיף לו בפרעונו כו' בין אוכל כסף כו'". וכן אפשר לישב בלשון הטור – כמ"ש החוו"ד שם.
שם, ואפילו אין בה שוה פרוטה
בטוש"ע רס"י קסא סיים "אבל אין מוציאין אותה בדיינין", וצ"ע מדוע השמיט רבינו תיבות אלה.
וראה דרכי תשובה שם סק"ז, שהביא מהכנסת הגדולה והגידולי תרומה (שער מו ח"א ס"ק א), דזהו דוקא כשההלואה עצמה היא פחות משוה פרוטה, אבל כשההלואה עצמה היא שוה פרוטה, אלא שהרבית הוא פחות משוה פרוטה, לכו"ע אסור ומוציאין אותה בדיינין. ולפי זה יש ליישב דמ"ש רבינו "ואפילו אין בה שוה פרוטה" (דקאי על מה שכתב לפנ"ז "בין שהרבית כו'") קאי גם כן ארבית גרידא, ולא על עצם ההלואה, ולכן לא כתב דאין מוציאין אותה בדיינים.
אבל עצ"ע לפי זה: א) מדוע לא הביא הדין המפורש בשו"ע – כשההלואה היא פחות משוה פרוטה, ב) במשנה למלך פ"ו מהל' מלוה ה"א חלק על גידולי תרומה הנ"ל, והוכיח דבשו"ע מיירי אפילו כשההלואה היא שוה פרוטה.
ונראה לומר שרבינו סובר (דלא כרמ"ה המובא בטוש"ע) דגם פחות משוה פרוטה מוציאין אותה בדיינין, והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם שם "כללו של דבר כל הלוואה בתוספת כל שהוא הרי זה רבית של תורה", וכמו שפירש המשנה למלך שם בדבריו, דהוי ממש כרבית של תורה ויוצאה בדיינין (דלא כמו שפי' הלחם משנה שם דהרמב"ם סובר או כהרמ"ה הנ"ל, או כדעת הר"י שבטור שמתיר). ואף שפסק רבינו בריש הל' גזילה דפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו, שאני הכא דכתיב כל דבר אשר ישך, כמבואר במשנה למלך שם. וראה גם כן חקרי הלכות ח"א לח, ב.
שוב ראיתי שרבינו השמיט כלל זה דרבית קצוצה יוצאה בדיינים – מהלכות רבית, ואולי הטעם בזה – דאין זה שייך להלכות רבית, אלא להלכות דיינים, שהרי בהלכות רבית (כמו בכל הל' חושן משפט) לא ליקט אלא ההלכות הצריכות לכל אדם.
ס"ד, או טעה ונטל כו'
לכאורה זהו דוקא כשהמלוה טעה, אבל הלוה ידע, משא"כ כשגם הלוה טעה, הוי מחילה בטעות ויוצאה בדיינין, כמבואר במחנה אפרים הל' רבית סי' ט"ז, הובא בדרכי תשובה סי' קסא סק"כ. וזהו דדייק רבינו לכתוב "או טעה ונטל". ועייג"כ תוד"ה פירי ב"מ סז, א. ש"ך סקע"ד סק"ה. ט"ז שם סק"ג.
אבל אינו מוכרח, דאולי מיירי הכא שגם הלוה טעה, ואפילו הכי לא מיקרי מחילה בטעות, דשאני הכא שחשבו (הלוה והמלוה) שמותר להלות ברבית, אבל ידעו שהוא רבית (משא"כ המחנה אפרים מיירי שטעה וחשב שאינו רבית).
וראה ש"ך סי' קסו סק"ה, שהביא מ"ש הב"י: אי נמי אפילו בפירש, מחילה בטעות הוי כו', וסיים הש"ך: וצ"ע בפירש.
ס"ו, מלאכה כבידה מזו כו' יום ארוך ממנו כו'
ברש"י (עה, ב ד"ה כל ימי) כתב שלא דקדקו לחוש שמא יום אחד ארוך כו', וכ"פ בפרישה סק"ס סקי"ד. וכאן מיירי שפירש "ואני אעשה עמך יום ארוך ממנו".
ולפי זה צ"ע, דבמשנה אסר לומר נכש עמי ואעדור עמך, ופרש"י פעמים שזו קשה מזו, הרי שלגבי מלאכה כבידה אסור אפילו בסתם, ורבינו מחתי להו (מלאכה כבידה ויום ארוך) בחדא מחתא לאסור שניהם דוקא בפירש.
איברא דגם בשו"ע סק"ס ס"ט נראה לכאורה דמיירי בפירש, שהרי כתב: "על מנת שחבירו יעשה עמו אחר כך מלאכה שהיא יותר כבידה". הנה משם אין ראי', שהרי דייק לכתוב "מלאכה שהיא יותר כבידה", דהיינו שלא פירש בפירוש שהיא כבידה יותר, אלא שהשו"ע מספר לנו דמיירי באופן שהיא כבידה יותר; משא"כ רבינו כתב "ואני אעשה עמך מלאכה כבידה מזו", הרי דמיירי בפירש.
ס"ז, אפילו לצאת ידי שמים
הנה דין זה מפורש ברמ"א (סי' קסא ס"ב). אבל במראי מקומות שנדפסו בשוע"ר (דפו"ר) מצויין: "משמעות הפוסקים בב"י סי' קס"ו. עי' ש"ך שם סק"ה". ונראה הכוונה למ"ש הב"י שם בשם הרבה פוסקים דבחצר שאינה עשוי' לשכר בהלוהו אם כבר דר בה אינו חייב אפילו בבא לצאת ידי שמים. ואחר כך הביא מ"ש הראב"ד (פ"ו ה"ב), דאף שהדר בה שלא מדעת יכול לתבוע כו' כמש"ש בשם ה"ה הרמב"ן והרשב"א, מכל מקום אם לא תבעו ופרע לו כו' רבית מאוחרת כו'. ומשמע קצת דאינו חייב גם בזה אפילו לצאת ידי שמים, מדלא חילקו בין זה לדין הקודם. וגם הרב המגיד שנחלק עליו בדין זה, הוא רק מטעם גזל או מחילה בטעות, כמ"ש הב"י שם לדעתו. ואחר כך כתב הב"י "אי נמי אפילו בפירש מחילה בטעות הוי". והנה הש"ך שם סק"ה הביא דברי הב"י, ומסיים: וצ"ע בפירש; משמע דאפשר יודה הרב המגיד להראב"ד בפירש, ואם כן לא יהי' חייב בפירש אפילו לצאת ידי שמים – ברבית מאוחרת.
אבל צ"ע, דלמה לו להביא מקור זה ממשמעות הפוסקים במקום רחוק, כשדבר זה מפורש בב"י רמ"א ולבוש שם, ובפרט שהמשמעות מב"י וש"ך הנ"ל אינו ברור כל כך. וי"ל דאינו מסתפק במה שכתבו הנ"ל, דאולי מיירי באינו מפרש שהוא בשביל ההלואה, ורבינו שכתב "בשביל שילוהו ... בשביל מעותיו שהיו בטלות" – דמשמע שפירש לו שהוא שולח בשביל שילוהו (אבל אינו מוכרח, דאולי מיירי שכיוון לזה אבל לא פירש), אין לזה הוכחה מספקת ממקורות הנ"ל, ולכן הביא הב"י והש"ך שכתבו זה גם לגבי פירש.
אבל ראה ב"י סק"ס שכתב דצ"ע בפירש לו שהוא בשביל ההלואה אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית, ובלבוש שם ס"ו כתב דהוי אבק רבית, וכ"ה מסקנת הש"ך שם סק"ח. אבל גם לפי זה אבק רבית מיהא הוי, דחמיר יותר ממוקדמת ומאוחרת בסתם, כמו שביאר הב"י שם, ועצ"ע בכל זה.
שם, ואם הי' רגיל מותר כו' ובלבד שלא יתכוין
משמע באם אינו רגיל אף בלא מתכוין אסור, ומ"ש רבינו לפני זה "בשביל שילוהו כו' בשביל מעותיו שהיו בטלות" תפס קצה השני, דאפילו בפירש שהוא בשביל ההלואה מקרי רבית מוקדמת, וקמ"ל בזה דאפילו במפרש שהוא בשביל ההלואה אינו צריך להחזיר אפילו לצאת ידי שמים – כמ"ש לפנ"ז שם, וכנ"ל.
סי"א, ובלבד שלא יתכוין
משמע באם אינו רגיל אף באינו מתכוין אסור, ואפילו לדעת המתירין לעיל ס"ז. ולפי זה צע"ק מ"ש רבינו לעיל ס"ט "אפילו בסתם", דמשמע עכ"פ במתכוין (וכדיוק לשונו בס"ח "ואפילו במתכוין ... אלא נותנה לו בסתם"), ומדוע לא כתב שם "ואפילו אינו מתכוין כלל" – כדכתב בס"ז.
סי"ד, הרי זה רבית גמורה
הנה מקור דין זה הוא מהמרדכי פרק איזהו נשך רמז שטז, בשם תשובת מהר"ם (הובא בב"י סי' קעז), ושם כתב דהוי רבית קצוצה. אמנם בדרכי תשובה סי' קסו סקי"ט הביא בשם מהרא"ל דלא הוי אלא אבק רבית, ובלבוש סי' קסג ס"ג נראה דאינו אלא מחזי כרבית.
ודעת רבינו נראה פשוט דהוי אבק רבית, שהרי כתב בתחלת סעיף זה "ואפילו טובת הנאה שאינה ממון כו' כגון כו'". וצ"ע, שהרי גם המרדכי כתב בפרק שבועת הדיינים בשם תשובת מהר"ם (הובא בש"ך ח"מ סש"נ) דטובת הנאה אינה ממון, ועכ"ז כתב כאן דהוי רבית קצוצה. ויש ליישב ע"פ מה שהמרדכי בפרק איזהו נשך אינו כותב דהוי רבית קצוצה על עצם הדין, כי אם לאחר שכותב ואע"פ שהבחור קיבל עליו אונסין כו' (ועל זה כתב דמצד היתר זה לחוד) כיון שאתה קצבת עמו לתת לו היציאה הוה ליה רבית קצוצה, אבל אין הכי נמי כיון דמיירי בחוזר עם בנו, לא הוי אלא אבק רבית, דהא לא הוי אלא טובת הנאה שאינה ממון.
ועתה נשאר לנו לברר לשון "רבית גמורה" שכתב רבינו פעמים רבות בהל' רבית, האם כוונתו בכ"מ לאבק רבית, או שהוא תלוי לפי הענין. הנה כאן הוי הכוונה לאבק רבית כנ"ל, וכשרוצה לומר דהוי רבית קצוצה כותב הלשון "רבית גמורה של תורה" – כדלעיל ס"ו ובכ"מ, וכן אפשר להוכיח מלקמן סט"ז, שכתב "הרי זו רבית גמורה, ואפשר שאסור מן התורה". וראה במבואר לקמן סל"ג.
סי"ט, ויש אומרים שאינו צריך כו' בשלימות
הנה מקור דין זה הוא בט"ז סקע"ג סקכ"ד, שכתב: "מאחר שגדולים אחרים פוסקים דלא בעינן לה כלל ומסתבר כוותייהו, לכל הפחות נסמוך עלייהו בזה". והטעם של המתירין כתב הט"ז שם: "דהלוקח טרח בשביל עצמו כדי שיגיע מעות לידו". אמנם הוסיף הט"ז: "והגע עצמך דאטו יש איסור במי שמלוה לחבירו איזה חפץ שיש לחבירו למכור וקוצץ עמו באיזה סך ישלם לו אם לא יחזירנו בעין, וזה הלך ומכרו ומשלם לו אחר כך סך שקצץ עמו, וכי נאמר שיש בזה רבית". הרי לנו שהט"ז מיירי דוקא כשיכול להחזירו בעין, דדוקא אז שייך לומר שלקח בשביל עצמו, משא"כ כשאינו יכול להחזירו בעין, הרי אין לו שום ריוח בזה שהתחייב למכרו, וההתחייבות עכ"פ היתה לצורך המוכר.
ולפי זה צ"ע, דממ"ש רבינו ברס"כ נראה דמיירי שאינו יכול להחזירה בעין. וגם בט"ז עצמו צריך לומר כן, דאי לאו הכי סותר עצמו ממ"ש בסק"כ, דביכול להחזירה בעין אין צריך המוכר לקבל עליו אחריות, וכאן מותר דוקא אם האחריות הוא על המוכר – כמ"ש הטוש"ע, ועצ"ע.
סל"ג, רבית גמורה בקרוב לשכר ורחוק להפסד
"וכן ללות פירות על מנת שאם יוזלו לזמן פרעון יוסיף לו על המדה בענין שישוו כמות שהיו שוין בעת ההלואה אסור בכל ענין, כי אין השער ויש לו מועילין כלום אלא כשפורע לו כל כך כמו שהלוהו בלא יתרון כלל רק שנתייקרו הפירות, שריוח זה של היוקר אינו רבית אלא מדברי סופרים והם ראו להקל ברבית זו ביש לו או ביש להם שער, אבל כשפורע לו יותר מכמות שהלוהו הרי זו רבית גמורה אפילו אין היתרון אלא כל שהוא".
בספר פרי עץ חיים (למהר"י ברזל) מפרש שהמקור להלכה זו היא הברייתא (ב"מ עה, רע"א): "הוזלו נותן לו חטים", ומפרש רב ששת שם דמיירי שלא קצץ, רק שהלוהו בסתם סאה בסאה, ולכן אם "הוזלו נוטל חטיו" (דהיינו מדת החטים שהלוה לו, ולא יוסיף המדה מחמת שהוזלו). וכן נפסק בטור ושו"ע סי' קסב ס"א: "נותן לו הסאה שהלוהו".
אמנם באמת יש חילוק גדול בין הלוהו סתם והוזלו, שאז ודאי אין כאן אלא איסור רבית מדברי סופרים, שהרי לא קצץ. ואפשר דהוי רבית מאוחרת, כדלעיל ס"ז. משא"כ כאן שהתנה על מנת שאם יוזלו יוסיף כפי שוויו בעת ההלואה, בזה כותב רבנו שהיא רבית גמורה. ומהו המקור לזה?
במ"מ וציונים (למהר"נ מאנגעל) מפרש שהמקור הוא בגמרא (שם ס, ב): "אי דאוזפיה מאה (פרוטות) במאה ועשרים, מעיקרא (כשהלווהו) קיימי מאה בדנקא (מעה כסף) ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא ... אי בתר מעיקרא הרי נשך והרי תרבית אי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא". ומבואר בר"ן שם: "ולענין דינא קיי"ל דבתר מעיקרא אזלינן הילכך ... איכא נשך ותרבית מדאורייתא דאזלינן בתר מעיקרא, וכן סאתים חיטים בג', אע"פ שהוזלו ג' ועמדו בדמי ב'". וכן נפסק בשו"ע סי' קס סכ"א, לענין פרוטות שהוזלו (דאסור מדאורייתא), ובט"ז שם ס"ק כ, אף לענין סאתים חטים שהוזלו (כדברי הר"ן).
אך כד דייקת שפיר אין להוכיח משם לענינינו, שהרי שם הוי ודאי רבית קצוצה, שהרי הלווה סאתים בג' (אלא שאחר כך הוזלו, ומכל מקום אסור מדאורייתא דאזלינן בתר מעיקרא). משא"כ כאן שהתנה רק שאם יוזלו יוסיף כפי שוויו בעת ההלואה, משא"כ כשלא הוזלו לא יוסיף, היכן היא ההוכה דהוי רבית גמורה.
ובאמת מה שכותב כאן רבנו שהוא רק רבית גמורה, אין פירושו שאסור מן התורה, אלא כדלעיל סט"ז: "הרי זו רבית גמורה, ואפשר שאסור מן התורה", הרי שרבית גמורה אינה מן התורה. וכן בדרך כלל כשכותב רבנו "רבית גמורה" הכוונה לרבית גמורה מדברי סופרים (אבל ראה לקמן סמ"ב-ג). והכוונה היא למעוטי אבק רבית הקלה, שהקילו בה כמה קולות. וכהמשך דברי רבנו כאן, לחלק בין איסור דבריהם בסאה בסאה שהקילו בו ביש לו או ביצא השער, משא"כ ברבית גמורה שבנידון דידן לא הקילו. ומהו אם כן המקור לכל זה?
והנראה שהמקור לכל זה הוא בשו"ת ריב"ש סי' יט (הובא בב"י סי' קסב): "לא הותרה הלואת סאה בסאה בשיש לו או בשיצא השער אלא כשהוא קרוב לשכר ולהפסד, שכמו שאם יוקרו חטים יהיה שכר למלוה כן כשיוזלו יהיה לו הפסד ... אבל בנידון זה שאם הוקרו נוטל חטים ואם הוזלו יטול דמיהם כשער היוקר זה ודאי אסור שהרי הוא קרוב לשכר ולא להפסד". וכן נפסק ברמ"א סי' קסב ס"ב. וכן הוא גם כאן בהמשך דברי רבנו: "וכן אם הוזלו הפירות ופורע לו במעות כמו שהיו שוין בשעת ההלואה". ודלא כפי שפירשו הנ"ל, שהם שני דינים נפרדים.
ואף שבריב"ש מיירי שהתנה שאם יוזלו "יטול דמיהם"; מכל מקום רבנו מפרש שכ"ה גם כשהתנה שאם יוזלו "יוסיף לו על המדה בענין שישוו כמות שהיו שוין בעת ההלואה", והיינו שבשניהם היא רבית גמורה, מטעם האמור בסוף הסעיף: "ישתכר המלוה בשביל שהלוהו שיהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד", שזה גופא שהתנה אתו שיהי' קרוב לשכר ורחוק להפסד, הוא בגלל הלוואתו, ולכן היא רבית גמורה.
וזהו שמבאר מיד אחר כך (בסל"ד): "במה דברים אמורים בהלואה שאין להמלוה להשתכר כלל בהלואתו אבל המקדים מעות על סחורה", דהיינו שבהלואה הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד רבית גמורה, שלא התירו ביש לו או בשער קבוע, משא"כ במקח וממכר שהוא רק רבית של דבריהם הקילו בזה.
החילוק הזה מבואר בפרישה סי' קעה ס"ק כב, ובש"ך שם ס"ק יא. ונראה מדבריהם שגם הם אינם מחלקים בין התנה שאם הוזלו יטול דמיהם לבין אם יוזלו יוסיף על המדה כשער הזול.
גם החילוק שכותב רבנו בין רבית דבריהם שבהלוואת סאה בסאה לבין רבית גמורה שבנידון דידן, מקורה משו"ת הריב"ש שם (בנידון שלו, שהתנה שאם יוזלו יטול דמיהם). שהרי ז"ל הריב"ש: "לא הותרה הלואת סאה בסאה בשיש לו או בשיצא השער אלא כשהוא קרוב לשכר ולהפסד ... אבל בנדון זה שאם הוקרו נוטל חטים ואם הוזלו יטול דמיהם כשער היוקר זה ודאי אסור שהרי הוא קרוב לשכר ולא להפסד".
ומה שהוסיף רבנו לכתוב ביאור טעם החילוק שבינם: "שריוח זה של היוקר אינו רבית אלא מדברי סופרים והם ראו להקל ברבית זו ביש לו או ביש להם שער", טעם זה לא נזכר בריב"ש, אלא מקורו ברש"י מד, ב ד"ה דינרי. עג, א ד"ה יש לו. עה, א ד"ה אבל אומר. עיי"ש.
סל"ה, אם אחריות אונסים עושה השכירות להלוואה
"הרי זה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואינו מותר ליטול שכר". היינו שהאחריות עצמה אינה עושה זאת להלואה ורבית, כי אם שעל ידי זה נעשה קרוב לשכר ורחוק להפסד. וצ"ע הטעם, שלכאורה ממה נפשך הוא, אם על ידי קבלת האחריות על הבהמה והכלי ששכר לא נעשו הלואה, כי אם נשארו פקדון, אם כן מה איכפת לי שהוא קרוב לשכר? ואם על ידי זה נעשו הבהמה והכלי הלואה, מדוע צריכים אנו לטעם של קרוב לשכר ורחוק להפסד, הרי מדובר כאן שהמשכיר מקבל דמי השכירות קצוצים!?
וראה גם לקמן סמ"ד, שהאחריות עצמה אינה עושה אותו להלואה, רק במקום שעל ידי זה נעשה קרוב לשכר כו', "לפי שכל שהנותן הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד נעשה הכל הלואה".
ועד"ז נראה לעיל סל"ד: "וכל מקח שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד מפני שהמוכר מקבל עליו כל אחריותו אסור מדברי סופרים מפני שיצא מכלל מקח ונכנס בכלל הלואה".
אלא שלעיל שם היה אפשר לפרש הכוונה, שמחמת שהמוכר מקבל כל אחריותו נעשה הלואה, וקריבת השכר הוא הרבית. וכן מבואר לכאורה ברש"י (סד, ב ד"ה רחוק): "דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הן אצלו, וקריבת השכר מחמת רבית הוא".
אמנם כאן סל"ד אי אפשר לפרש כן, שהרי כאן מיירי שמשלם לו שכירות קצוצה, ואם האחריות גרידא עושה את השכירות להלואה, תו מה זקוקים אנו לטעם של קרוב לשכר כו'. וגם לקמן סמ"ד מפורש שקרוב לשכר עושה אותו להלואה. וצ"ע הטעם והמקור לזה.
ואפשר שהמקור לזה היא ההלכה שבסמ"ד (שמקורה בתוס' ב"ק קב, א ד"ה הנותן, ובטור ושו"ע סי' קעז ס"ה), שמותר להתנות בעיסקא שאם ישנה תהי' עליו כל האחריות, ואף שעתה האחריות היא על המקבל לא נחשב בזה הלואה, כיון דלא הוי בזה קרוב לשכר ורחוק להפסד.
סל"ו, אין קבלת אחריות הזול כו'
הנה כאן ובסעיף הקודם (לגבי שכירות) כתב רבינו דלא מהני קבלת אחריות הזול בלבד, כיון דבשניהם לא הוי מכר – כדלעיל סל"ד. אלא שבסעיף הקודם (לגבי שכירות הביא גם דעת רש"י המתיר בזה, משא"כ כאן (לגבי עיסקא) לא הביא דעת הריב"ן (תוד"ה דקא מקבלי ע, א) המתיר בזה, ולכאורה מאי בינייהו.
ובפרט שיש לומר לאידך גיסא, שכאן הרבית היא קלה יותר מלעיל סל"ה, שהרי כאן הרבית היא רק מה שנותן לו הריוח, דהיינו יוקרא וזולא, דהיינו קרוב לשכר ורחוק להפסד שהוא רבית דרבנן, משא"כ לעיל סל"ה שהרבית היא מה שנותן לו שכירות החפץ, הוי רבית קצוצה. ואם כן כיון שרש"י מקיל לעיל בשכירות, בודאי יקיל גם כאן בעיסקא.
(חילוק זה נזכר בתוס' ע, ב ד"ה אין. גם מוזכר חילוק זה לקמן ס"מ, לגבי עיסקא גופא. אמנם צ"ע לשון רבנו לעיל סל"ה, שכתב טעם האיסור, שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולא מטעם שנותן לו שכר קצוב. ולע"ע לא מצאתי שיכתבו טעם קרוב לשכר ורחוק להפסד לענין שכירות).
ויש ליישב עפ"י מ"ש הרמ"א ברס"י קע"ז "וכל זה לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח ... דהא מותר לשומר חנם לקבל עליו להיות כשואל", ולפי זה יש לומר דאף רש"י המתיר (לא רק בשומר חנם – אלא) גם בשוכר, יכול להודות לגבי עיסקא דאסור, דאינו דומה הריוח דעיסקא – שהוא ריוח ממון ממש, להריוח דשוכר – שהוא רק ריוח של השתמשות.
סמ"ב, אם הוציא יתר מחצי המעות כו'
"אם הוציא יתר מחצי המעות שהן הלואה ביציאה שאין בה ריוח כגון לצורך פרנסתו או דירתו או פירעון חובו, בין מדעת הנותן שנתן לו רשות להוציא בין שלא מדעתו, אף שמיד החזיר מעות אחרות תחתיהן ונתעסק בהן והרויח הרי זה הריוח שלו, ואם נתנו להנותן הרי זו רבית גמורה".
בפרי עץ חיים הערה מב הקשה על זה מהמבואר בשו"ע סי' קעז סי"ט, שאם הנפקד הוציא המעות והרויח בהם ורוצה לתת בעצמו להמפקיד, אין בו משום רבית שלא בא לידו בהלואה. ונראה דלא דמי כלל, ששם לא היתה בזה שום הלואה, רק שליחות יד בפקדון, ועל זמן זה רוצה לתת לו שכרו. משא"כ כאן שהחזיר מעות אחרות ונתעסק בהן והרויח, ועל הזמן הזה שהחזיר משלם לו רבית. וכיון שלא החזיר מדעת הנותן נשארו המעות הלואה והמעות רבית.
עוד הקשה במראי מקומות וציונים מחו"מ סי' שנה ס"א, שאם לא ידעו הבעלים שנגנב מהם, מיד כשהחזירם למקומם יצא, ומדוע לא נאמר כן גם כאן. ונראה דהיינו דוקא כשחזירם למקומם שהפקיד, משא"כ כאן שהוא ממשיך להשתמש במעות הללו לצורך העסק עבור הבעל הבית, נשארו אם כן המעות הלואה והמעות רבית.
ואף שדעת הרשב"א (שו"ת ח"ב סי' שסט, ובחידושיו לב"ק קב, ב) שגם בזה מועלת חזרת המעות ומה שהרויח הוא לבעל המעות, כמובא בהגהות רעק"א לרמ"א סי' קעז ס"ה, מכל מקום אנן קיי"ל בזה כתשובת רבנו ברוך שבהגהות מיימוניות (משפטים סי' כט) וברמ"א שם, שאין החזרה מועלת להוציאה מתורת הלואה.
סנ"ד, או עד זמן פלוני אין זה מכר כו'
מהלשון נראה דגם לאחר שהגיע זמן פלוני אין זה מכר גמור, שהרי כתב זה יחד עם "או לאחר זמן פלוני", ושם הרי בודאי הכוונה דלא הוי מכר – אפילו קודם שהגיע הזמן. וראה תשובת ב"א חי"ד סי' מ"ב (הובא בפ"ת סקע"ד סק"ב).
סנ"ה, או בקנין סודר סתם, שסתמו מעכשיו
הנה מקור דין זה הוא בב"י סי' קעד בשם הנ"י והרשב"א, ובש"ך שם סק"ג. אמנם שם מבואר שכאשר קנה כראוי, נקנה הבית מעכשיו וזוזי הוי מלוה, וכן מבואר בשו"ע חו"מ סק"צ ס"י, ואם כן איך כתב רבינו בתחלת הסעיף "אפילו הקנה לו המוכר כו' אם לא זקפן במלוה כו'".
ואין לומר דמיירי בעייל ונפיק אווזי, דאז לא אמרינן דהוי כזקפן עליו במלוה; שהרי בעייל ונפיק אזוזי אין כאן מכר כלל על כל הבית (כמבואר בשו"ע חו"מ שם), רק כנגד מעותיו (ואם כן היה צריך להיות לשניהם מותר). ובפרט לפי המבואר בסדר מכירת חמץ של רבנו, שדעת גדולי הראשונים שבעייל ונפיק אזוזי לא מועיל אפילו אם זקף עליו במלוה בפירוש.
ולכאורה הי' אפשר לתרץ עפ"י המבואר בתוד"ה ומניומי ב"מ סו, א. לגבי הלוהו על שדהו ואמר ליה אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי (דכיון שאמר בפירוש שמקנה לו רק באם אי אתה נותן לי כו' – אי אפשר לומר שקנה לגמרי מעכשיו, אבל מכל מקום מהני הקנין סודר) דהוי כאילו אמר מעכשיו – באם יקוים התנאי; וכן נפרש בדברי רבינו, דמיירי באמר בפירוש שאינו מקנה לו רק באם יביא המעות לזמן פלוני, ולכן אי אפשר לומר שזקף עליו שאר המעות במלוה, ועכ"פ מהני הקנין שיהי' כמו באמר מעכשיו. אבל – אינו, שהרי לפי זה לא הוה ליה לרבינו לומר "אם לא זקפן עליו במלוה", דכיון שעשה קנין למה לו לומר בפירוש שהוא זוקף עליו במלוה, הרי כיון שאינו אומר בפירוש שהוא מקנה לו על תנאי – הוי כמפרש.
ואולי יש ליישב דמהאי טעמא דייק רבינו לכתוב "בזמן שקבע לו", ושינה מלשון המשנה "אימתי שתרצה הבא מעות", דהיינו שכיון שקבע זמן, מסתבר לומר (אבל אין מוכרח – שהרי גם בזקפן עליו במלוה מיירי בקבע לו זמן) מה שקבע לו זמן הוא שמכר לו על תנאי – שיביא המעות עד אותו זמן. וראה נתיה"מ ביאורים שם סק"ז.
אמנם יותר נראה שרבנו אינו פוסק בזה כב"י בשם הרשב"א ונמוקי יוסף והש"ך, כי אם כמשמעות הרמ"א בחו"מ סי' קצה ס"ה (מתרומת הדשן פסקים סי' קעג): "ובסתם אמרינן דהוי מעכשיו באופן המועיל דודאי בכדי לא הוי עביד", ואם כן אין הוכחה מזו (שכוונתו לומר שהמעות הם מלוה עליו) רק שיהי' כאילו אמר מעכשיו אם יפרע מעותיו; שהרי גם זה מועיל כמבואר בחו"מ שם, ואם כן לא הוי בכדי.
סנ"ו, המוכר על תנאי כו' ינכה לו
"וכן המוכר על תנאי אסור ללוקח לדור בבית עד שיתנה עמו שאם לא יתקיים התנאי ויתבטל המקח ויחזיר לו המוכר מעותיו ינכה לו מהן שכר דירתו בביתו". לפי זה גם כל פעם שקונים כלי או מכשיר ומשלמים עליו, ואחר כך מתברר שהמכשיר אינו פועל טוב, ומחזירו ומקבל מעותיו בחזרה, צריך לנכות את שכר ההשתמשות במכשיר, כדי שלא יהיה רבית.
סס"ט, מכירת שט"ח של נכרי
"ואם יש לו חוב על נכרי ברבית בלא משכון אפילו יש לו שטר חוב אין דרך להקנותן לישראל שילווהו מעות ויקח לו הרבית העולה מן הנכרי מהיום והלאה לפי שחוב של נכרי אינו נקנה בשום קנין בעולם". הנה מקור דין זה הוא בסמ"ק סי' רס (ע' רסג): "וחובות של אשראי צריך שיאמר לחברו כו'" (והיינו כיון שלא מועיל לו קנין). וכ"ה בטור ושו"ע סי' קסט סי"ח. ופירש בפרישה (שם ס"ק מא): "פירוש שטרי חובות שיש לו מהגוי". וכ"ה בש"ך ס"ק סא.
ובחוו"ד שם ביאורים ס"ק לט הקשה ע"ז ממ"ש הרמ"א חו"מ סי' סו סל"ב: "ואם מכר לו שט"ח של עכו"ם"; משמע דיכול להקנותו בכתיבה ומסירה. ומתרץ: "ואפשר דמיירי התם בהג"ה כשאומר אתה תפטור..."; שזה ודאי מועיל אף בחוב של נכרי, כמבואר כאן.
אמנם בש"ך שם ס"ק קז מבאר שהמכירה מועלת רק על הקרן ולא על הרבית, שאינה כגבוי ואין הקנין מועיל. ומקורו בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סוס"י רכג): "נסתפק לי זה כמה, רבית הכתוב בשטר עם אפשר לזכותו במכר או במתנה כלל לפי שהוא כמלוה על פה". נראה מזה דמיירי בשטר על נכרי ובקנין ממש, שמועיל על הקרן ומסתפק אם מועיל גם על הרבית.
וכן נראה גם במקור ההלכה שברמ"א שם, שהיא בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' סו): "שטר העשוי בגופן של עכו"ם שטר הוא כשאר שטרות דעלמא, דדינא דמלכותא דינא ... לא שנא קרן ולא שנא רבית", הרי מיירי בנכרי שלוה מישראל ברבית בשטר, והישראל מכרו לישראל אחר, ומועלת המכירה.
ויותר מפורש הדבר בס' התרומות (שער נא ח"ג ס"ה): "ויש לנו לברר המוכר לחברו שטר חוב שיש לו על גוי הכתוב בכתיבה של גויים אם צריך להם למכירתו כתיבה ומסירה ... ומסתברא דכולהו בעינן כתיבה ומסירה, ובכתיבה מיהא קני".
אלא שבאמת רואים אנו, שהלכה זו שבס' התרומות הובאה גם בטור ושו"ע (חו"מ סי' סו ס"ו): "שטר העשוי בערכאות של גויים אם הוא עשוי בענין שהוא כשר בדינינו וכן שטר של כתב ידו הם נקנים בכתיבה ומסירה". הרי שהשמיטו בטור ושו"ע שם (בהעתקת ההלכה מס' התרומות) את תיבת "שיש לו על גוי". ונראה מפשטות הלשון שמיירי בשט"ח של ישראל על ישראל שנעשה בערכאות של גויים או בכתב ידו, שדוקא זה מועיל, אבל לא שטר שיש לו על נכרי.
ואולי מטעם זה פוסק רבנו כאן כדעת הסמ"ק דלעיל, וטור ושו"ע כאן ביו"ד, ומשמעות טור ושו"ע שם בחו"מ, ששט"ח שיש לישראל על נכרי אינו יכול להקנותו לישראל בכתיבה ומסירה (דלא כרשב"א וס' התרומות ורמ"א שם).
נראה עתה מה כותבים האחרונים בזה:
בכנסת הגדולה חו"מ שם (הגה"ט אות יט) הביא מכמה פוסקים שמועיל מכירת שט"ח שיש לו על נכרי, אפילו אם הוא בכתב ידו של הנכרי בלבד. אמנם מביא שם בשם שו"ת מהרש"ך (ח"ב סי' קמו), שמסתפק בזה. ומבואר שם טעם הספק: "אפשר שלא יועיל הקנאת השטר בכתיבה ומסירה, שעדיין אפשר שיטעון הנכרי ללוקח כשילך לתבוע ממנו לאו בעל דברים דידי את, וזה טעם גדול לומר שלא תועיל הקנאת כתיבה ומסירה כיון שעדיין יש פקפוק אם יקבל עליו הלוה לפרוע".
ובשו"ת פרח מטה אהרן (סי' סו ד"ה והריני), חולק עליו ומסיק (בשם מהרש"ח), שמוהרש"ך לא ראה את ס' התרומות, "שעדיין לא יצא טבעו בדפוס באותה שעה, כאותה שאמרו לא שמיע ואי שמיע הוה הדר ביה".
אמנם רבנו פסק כדעת מהרש"ך, מטעמיה או דלאו מטעמיה, כיון שכ"ה בסמ"ק וטור ושו"ע כנ"ל.
*
אחר כך כותב רבנו (בסעיף ע): "וכל זה בישראל שיש לו חוב על נכרי ברבית, אבל נכרי שיש לו חוב על ישראל ברבית בין במשכון בין באשראי ובא ללות מעות מישראל ולהקנות לו חוב זה עם הרבית העולה לו מישראל הראשון מהיום והלאה", היינו ששט"ח (אשראי) שיש לנכרי על ישראל יכול למכרו לישראל.
במ"מ וציונים לא נסמן מקור לפרט זה. ולכאורה נראה כן בפשטות בחו"מ (סי' סו סכ"ה): "עכו"ם שמכר שטר חוב לישראל" (והדיון שם הוא רק אם הנכרי יכול למחול החוב כדינינו, או שאינו יכול למחול, כדיניהם). ואף שאפשר לפרש שם דמיירי בשטר שיש לנכרי על נכרי, אמנם בלבוש שם הוסיף: "שט"ח שיש לו על ישראל אחר".
וראינו שמסתפק בזה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תשסד): "שעדיין אני מסתפק בהקנאת [שטר] של גוי, לפי שכל קנינים של גוי בכסף ואותיות אינן נקנות אלא בכתיבה ומסירה. ואת"ל שהקנאת האותיות אינה תורה אלא תקנה יש לומר שתקנוהו אפילו בגוי המקנה". וכן מסיק בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סוס"י נט, הובא בכנסת הגדולה שם), דמהאי טעמא לא מהני.
הרי שלדעת הרשב"א, ישראל שמכר שט"ח על נכרי המכירה מועלת ואילו נכרי שמכר לישראל שט"ח על ישראל מסתפק אם מועלת, ואילו רבנו פוסק ההיפך, שישראל שמכר שט"ח על נכרי אינה מועלת ואילו נכרי שמכר לישראל שט"ח על ישראל מועלת.
אמנם גם במהרש"ך שם מסיק כדברי רבנו, שאף שבישראל שמכר שט"ח על נכרי מסתפק אם מועלת, מכל מקום כותב: "בנכרי שיש לו שטר חוב על ישראל או כתב ידו יראה שאם הנכרי הקנהו לישראל בנתינה ומסירה קנה הישראל החוב שיש לנכרי על ישראל חברו ובזה האופן אין שום צד של מניעה לומר שלא יקנה לו". וכן מסיק בפרח מטה אהרן שם. וכן פסק רבנו.
סע"ב, אין להלות לנכרי כו' מן הסתם הוא של ישראל
הנה מקור דין זה הוא בשו"ע (סי' קסט ס"ט), אבל שם ישנם ג' חילוקים:
א) אם המלוה יודע שהמשכון של ישראל (אבל אינו יודע שם הישראל – דאז הוי הסרסור כקוף ואצטבע, ואסור מדאורייתא – כמבואר בחו"ד שם סקי"ג) אסור למאן דאית לי' שליחות לעובד כוכבים לחומרא.
ב) אם הוא מלבוש של ישראל, ומן הסתם הוא של ישראל, מכוער הדבר ליקח רבית (הואיל ובשעת ההלואה ידוע שהוא של ישראל – ש"ך שם סקכ"ב).
ג) אם אינו ידוע מותר (דמסתמא לא שביק התירא כו' ואקני' ניהלי' משכון לעובד כוכבים – ש"ך שם סק"כ). ומדיוק לשון רבינו שכתב "לכן אין להלות כו'", דקאי על מ"ש לפני זה "לפי שמדברי סופרים כו' כאילו לוה הישראל בעצמו", נראה דגם במלבוש ישראל אסור מדינא (ולא רק שמכוער הדבר), וממ"ש רבינו הטעם לאסור "ומן הסתם הוא של ישראל" (והשמיט מ"ש בשו"ע "אם ידוע כו' כגון שהוא מלבוש כו'", ולא כתב הטעם שבש"ך הנ"ל "הואיל כו' ידוע כו'") נראה דכל שהוא של ישראל אסור (אלא שבסתם אינו צריך לחשוש שהמשכון שנתן לו הגוי הוא של ישראל, ובמלבוש של ישראל צריך לחשוש – ד"מן הסתם הוא של ישראל").
ומכ"ז נראה שרבינו פוסק כהרמב"ן שבטור, הסובר דגם בלא ידע אסור מדינא (להסוברים דיש שליחות כו'), ולא סמכינן מסתמא למימר כוונתו היתה להקנותו לו – כמבואר טעם זה בנימוקי יוסף (מב, סע"א) בשם הרמב"ן. ואע"פ שלא הובאה דעת הרמב"ן בשו"ע.
סע"ג, ואין הערמתו כו' מועלת כלום
הנה לכאורה מקור דין זה הוא מהרשב"א הובא בב"י ובש"ך סי' קסט סק"י, ומלשון הרשב"א שם "רואה אני להחמיר ולאסור" נראה לכאורה דאינו אלא חומרא בעלמא, ורבינו כתב "הרי זו רבית גמורה של תורה ואין הערמתו כו' מועלת כלום".
ויש ליישב, דאינה דומה הערמה זו להערמה זו, דמ"ש רבינו "אבל אם הלוה כו' בשביל שילוה הגוי לישראל ברבית" קאי על מ"ש לפני זה "אסור לישראל הראשון לומר לגוי להלוותם לו" דהיינו שמזכיר לו שם הישראל הלוה, וכל ההערמה הוא רק זה שהלוה על ידי הגוי – ולא נתן ליד הישראל, ולכן דייק רבינו לכתוב "ואין הערמתו להלות על ידי גוי מועלת כו'", הרי שכל ההערמה היא רק זה שהלוה על ידי הגוי (ולא נתן ליד הישראל), אבל מיירי שפיר שאמר בפירוש שמלוה להגוי "בשביל שילוה הגוי לישראל ברבית"; משא"כ הרשב"א מיירי שלא פירש שהוא מלוה להגוי בשביל שילוה להישראל, אלא שכן היתה כוונתו – אף שהערים לומר שלא זוהי כוונתו, ולכן אין אסור אלא מטעם חומרא בעלמא.
או אפשר שרבנו אינו פוסק בזה כרשב"א, אלא כדעת הריב"ש סי' שה שאסור מן התורה (אף כשלא הזכיר לו שם הישראל). הובא בדרכי משה ס"ק כא. ש"ך ס"ק עג. ט"ז ס"ק לב.
סע"ו, מותר לאבדו כל שכן ממונו
הנה טעם זה כתב הנ"י (פרק איזהו נשך על הגמרא עא, ב) בשם ר"ת. ובשם הרמב"ן כתב שם הטעם דמותר כיון שברבית אחיך כתיב ומומר לאו אחיך הוא, ורבינו סובר גם טעם זה להלכה, שהרי כתב לקמן סע"ז "אף שהמומר אינו נחשב אח אצלינו (ומזה אין הוכחה עדיין, שהרי גם הרא"ש סובר שהמומר אינו נחשב אח אצלינו, ומכל מקום לא כתב טעם זה להתיר רבית במומר, כי ליכא אחוה גבי אזהרה דמלוה אלא גבי לוה – כמבואר במשל"מ פ"ה מהל' מלוה ה"ב בסופו; אבל עדיין אפשר להוכיח שרבינו סובר טעם הרמב"ן ממה שהוסיף לאח"ז:) אנו נחשבים אחים אצלו" (הרי דגם כדי לאסור על המומר המלוה – כתב הטעם דאחוה, ובלאו הכי הי' מותר – מטעם שכתב הרמב"ן). ועד"ז הובא לקמן הל' מציאה ופקדון סל"ט. ועייג"כ חקרי הלכות ח"א לח, ב.
והנה הרא"ש שם, והתוד"ה אני שונה ע"ז כו, ב, והטור סקנ"ט, כתבו הטעם דכיון דאין אתה מצווה להחיותו לא קרינן בי' וחי אחיך עמך ומותר להלותו ברבית – ומובא טעם זה לקמן ס"פ. ועל זה סיים רבינו "ולענין הלכה בשל תורה הלך אחר המחמיר", ולכאורה רואים מזה שאינו תופס בבירור את טעם הרא"ש להלכה.
אבל אינו מוכרח – דאפשר לפרש את דברי רבינו שהוא תופס להלכה את דברי הרא"ש, דאיסור רבית תלוי במצווה להחיותו, אלא שאינו תופס בבירור להלכה הסברא שכתב בתחלת הסעיף (והוא מהש"ך סקנ"ט סק"ו) דעכשיו קלקלו הקראים מעשיהם ולכן אסור להחיותם, ומטעם זה כתב "הלך אחר המחמיר".
והכי נמי מסתברא, שהרי מ"ש רבינו בתחלת הסעיף "ויש אומרים" קאי על מ"ש מיד אחר כך "שהקראים עכשיו כו'", משא"כ לגבי "ואיסור רבית תלוי כו'" לא כתב "וי"א", דסברא זו תופס להלכה בבירור.
ואף שכתב רבינו באו"ח (סש"ל ס"ב) שמותר לילד הקראים – דוקא בשכר, ומציין שם להש"ך (הנ"ל) בהל' רבית – הכותב שעכשיו קלקלו כו', הרי שאדרבה את דברי הש"ך תופס רבינו להלכה, הרי כתב זה שם בין שני חצאי עיגול, וכהכלל המובא בשארית יהודה (או"ח סי' ו): "שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו" (ולכן כתב רבינו גם כאן תיבות "ולענין הלכה כו'" – בין שני חצאי עיגול).
ואף שכתב רבינו בסע"ח "עובד עבירות להכעיס כו' אסור להלותו ברבית לדברי הכל", שזהו לכאורה רק להדיעות שהובאו בשו"ע עד סעיף זה; משא"כ לסברת הרא"ש שבס"פ מותר גם כאן – כמבואר בב"י רס"י קנט, ומפורש בתוס' הנ"ל, וכיון שתופס סברת הרא"ש להלכה איך אומר "אסור להלותו ברבית לד"ה", הרי כבר כתבו הב"ח (סקנ"ט ד"ה מומר) והמשל"מ (פ"ה מהל' מלוה ה"ב) לאסור מטעם זה גם לדעת הרא"ש. ואם כן אפשר לפרש דברי רבינו שפיר שתופס סברת הרא"ש כו' להלכה ברורה (אעפ"י שכותב בסוף "ולענין הלכה בשל תורה הלך אחר שמחמיר"), וכן סובר רבינו גם סברת הרמב"ן להלכה (אעפ"י שבסע"ו אינו מביא שני אלו הסברות – כי שם אין זה מוסיף כלום).
* * *
הקדמת מעות במכר ובשכירות
(סעיף טז)
א) החילוק בין שכירות למכר
משנה (ב"מ סה, א): "מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כיצד השכיר לו את חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם של חודש בחודש (ואם תתן לי שכר כל חדש בחדשו, שלא תקדים לי שכר כל השנה יחד תתן לי, רש"י) סלע לחודש מותר. מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז אם לגורן בשנים עשר מנה אסור".
וטעם החילוק נתבאר בגמרא (שם): "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבא לאו אגר נטר ליה, משווא הוא דהכי שויא, והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה, סיפא כיון דזביני נינהו ובעי למישקל דמי מעכשיו, הלכך אגר נטר ליה הוא ואסור".
ונתפרש בשוע"ר (הל' רבית סט"ז): "בשכירות בית (או בהמה או כלים), אם מקנה לו לזמן שכירותו מיד שקבל ממנו המעות באחד מדרכי ההקנאה שהשכירות נקנית בהם שלא יוכל אחד מהם לחזור בו מן הדין (כגון בית בחזקה ובהמה וכלים במשיכה) אף על פי שאינו מתחיל להשתמש בה עד לאחר זמן, אין הקדמת המעות נראית כהלואה אלא הקדמת פריעת שכירות הוא, ואין בה משום רבית כלל מה שמוזיל לו השכירות בשביל הקדמתה קודם זמן חיובה שהיא לבסוף. ולא עוד אלא שמותר להרבות בשכירות דהיינו לומר לו אם אתה פורע לי השכירות עכשיו הרי לך בעשרה סלעים ואם לבסוף או לאחר זמן מה הרי לך בי"ב סלעים, שכיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הרי הסכום שיפרע לו לבסוף זהו שיוויה של שכירות, וכשיפרע לו עכשיו מוזיל הוא לו בשביל הקדמתה".
והיינו שכל האיסור הוא רק כאשר התשלום הוא לפני הקנין, שאז נחשב התשלום הלוואה, שתמורתה משכיר לו בזול, משא"כ כשמשלם בעת הקנין אין התשלום נחשב חוב, אלא פריעה מוקדמת, ועבור פריעה מוקדמת מותר להשכיר בזול.
ומטעם זה אין הדין כן אלא בשכירות בית או בהמה או כלים, משא"כ לענין שכירות אדם למלאכה נתבאר בשוע"ר (הל' רבית סט"ו): "שכיון שהאומן יכול לחזור בו מן הדין שלא לעשות כלל המלאכה לבעל הבית, והמעות שקבל ממנו הן חוב עליו, הרי זה כהלואה, בין שעושה בקבלנות בין שהוא שכיר יום ומקדים לו השכר לפני היום שעושה בו. אבל ביום שעושה בו מותר להקדים לו כדי שיעשה בזול אם מתחיל במלאכה מיד, אף על פי שגומרה בסוף היום או לסוף כמה ימים ואפילו הוא שכיר שנה ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וזה הקדים לו כדי שיוזיל לו בשכרו, אין בזה משום רבית כלל, שהרי רבית אינה אלא שכר המתנת חוב אבל שכר הקדמת פריעות החוב מותר להשתכר".
וכל זה הוא בשכירות, משא"כ במכר מבארת הגמרא (שם): "כיון דזביני נינהו ובעי למישקל דמי מעכשיו, הלכך אגר נטר ליה הוא ואסור". ונתבאר בשוע"ר (הל' רבית סי"ח): "אסור להרבות במכר מדברי סופרים לומר ללוקח אם תתן לי מיד הרי לך בעשרה דינרין ואם לזמן פלוני בי"ב ... לפי שזמן תשלומי המקח אינה כזמן השכירות אלא הוא מיד שקנה הלוקח ... וזה שמפרש לו שיוסיף לו בעד שימתין לו לזמן פלוני נראה כנוטל שכר בעד המתנת חוב שנתחייב לו כשקנה ממנו. ואפילו אם אינו מפרש לו כן אלא מוכר לו בסתם בי"ב לזמן פלוני רק שעכשיו אין המקח שוה י"ב ולא היה הלוקח נותן י"ב אלא בשביל שממתין לו לזמן פלוני הרי זה אבק רבית".
והטעם שאינו אסור אלא מדברי סופרים הוא כמבואר בשוע"ר (הל' רבית ס"ד): "אם הוא נוטל שכר על ידי מקח וממכר הרי זה אבק רבית ואסור מדברי סופרים".
כאן מדובר שמוכר לו ביוקר כשמשלם משך זמן אחרי קבלת הסחורה, וכן הוא גם כשמוכר לו בזול כשמשלם לו משך זמן לפני קבלת הסחורה, כמבואר בשוע"ר (הל' רבית סכ"ג): "וכשם שאסור למכור סחורה בהקפה ביותר משוויה עכשיו אם נוטלה עכשיו מרשות המוכר, כך אסור לקנותם בפחות משוויה עכשיו בשביל שמקדים המעות קודם שיטלנה, לפי שהמעות נעשו חוב על המוכר ליתן בעדם סחורה, ובשביל שהלוקח ממתין לו החוב הוא מוכר לו בזול והרי זה אבק רבית".
ואם כן מובן שגם כאן אסור בשני האופנים הנזכרים לעיל: א) אם מפרש שמוריד לו מהמחיר בשביל ששילם מיד לפני קבלת הסחורה. ב) אפילו אינו מפרש אלא מוכר לו בסתם בזול יותר מהמחיר הקבוע.
ב) אופני היתר איחור וקדימת מעות במכר
בשוע"ר (הל' רבית סכ"א): "וכל זה שאסור למכור סחורה בהקפה ביותר משויה עכשיו בעיר זו אינה אלא בסחורה שיש לה שער ידוע וקצוב ... או אפילו דבר שאין לו שער בשוק אלא ששומתו ידוע לכל ... וזה מכר ביותר משומתו הידועה. אבל דבר שאין לו שער ידוע בשוק ולא שומתו ידוע לכל ... מותר למכור בהקפה ביותר מכמות ששוה עכשיו. ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם אתה פורע לי עכשיו הרי לך בי' דינרים ואם לזמן פלוני ביותר מי' אף על פי שהאמת הוא כן, שכיון שהרבית הבאה על ידי מקח וממכר אינה אסורה אלא מדברי סופרים לא אסרו בענין שאינו ניכר לכל שרבית היא כגון זה שמוכר ביוקר דבר שאין שומתו ידועה לכל. והוא שמעלהו מעט בענין שאין ניכר לכל אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הרי זה כמפרש ואסור".
כל זה הוא במוכר סחורה בהקפה ביותר ממחירו, אבל במוכר סחורה בפחות ממחירה בשביל שמקדים המעות קודם שיטלנה, התירו לפעמים אפילו במוכר פחות משומתו הידועה, כמבואר בשוע"ר (הל' רבית סכ"ג): "במה דברים אמורים כשאין לו למוכר סחורה זו כולה בעת שמקבל המעות, אבל אם יש לו כולה, אפילו היתה מופקדת ביד אחרים בעיר אחרת מותר, לפי שעשאו חכמים נתינת המעות כאלו הוא קנין גמור להיתר רבית של דבריהם להקנות הסחורה ללוקח מיד בכל מקום שהיא, ואין כאן המתנת חוב". והיינו שכיון שנתינת המעות כאילו הוא קנין גמור, שוב חוזר דינו להיות כמו בשכירות, ש"אין הקדמת המעות נראית הלוואה אלא הקדמת פריעת [מכירה] הוא ואין בה משום רבית כלל".
ומכל מקום יש גם בזה הפרש בין שכירות למכירה, שבשכירות הובא לעיל "שמותר להרבות בשכירות דהיינו לומר לו אם אתה פורע לי השכירות עכשיו הרי לך בעשרה סלעים ואם לבסוף או לאחר זמן מה הרי לך בי"ב סלעים", ואילו במכירה נתבאר בשוע"ר (הל' רבית סכ"ד): "אבל אסור לפרש ולומר אם תתן לי המעות עכשיו אתן לך בפחות ואם תתן לאחר זמן אתן ביותר".
וטעם האיסור לפרש במכירה נתבאר בשוע"ר (שם): "שזה כאומר שבשביל המתנת הסחורה אחר קבלת המעות מוזיל לו". והיינו שאף שנתבאר לפני זה שם (סכ"ג): "שעשאו חכמים נתינת המעות כאלו הוא קנין גמור להיתר רבית של דבריהם להקנות הסחורה ללוקח מיד בכל מקום שהיא ואין כאן המתנת חוב ", מכל מקום יש לאסור כאן מטעם " המתנת הסחורה ", שנחשב שהמוכר לווה הסחורה מהלוקח (מזמן התשלום עד זמן שמוסר לו הסחורה), ובשביל ההמתנה הוזיל לו (משא"כ בשכירות אין לומר כן, ולכן מותר שם).
יוצא אם כן לסיכום:
(א) המוכר בהקפה ביותר ממחירו, מותר רק כשאין שומתו ידועה וגם אינו מפרש בדיבור, שאז אינו ניכר שהוא רבית.
(ב) המקדים נתינת המעות ואין למוכר סחורה זו, גם בזה דינו כמו המוכר בהקפה, שמותר רק כשאין שומתו ידועה וגם אינו מפרש בדיבור, שאז אינו ניכר שהוא רבית.
(ג) המקדים נתינת המעות ויש למוכר סחורה זו, נתינת המעות נחשבת קנין, ואין כאן הלוואה, ולכן מותר להוזיל גם כששומתו ידועה, אבל אסור לפרש בדיבור.
(ד) המקדים דמי שכירות בית או כלים, אם עשה קנין על הבית או הכלים, מותר אפילו לפרש שאם אתה פורע לי השכירות עכשיו הריני מוזיל לך.
(ה) המקדים דמי שכירות אדם (בין קבלנות ובין שכיר יום), אינו חשוב קנין, ולכן אסור לפרש כן – אלא אם כן התחיל לעשות המלאכה בו ביום, שאז אינו נראה כהלוואה.
*
רגיל הדבר שהחנות מפרסמת שני מחירים, האחד לתשלום במזומן והשני למכירה בהקפה, ולפי האמור לעיל אסור הדבר. ומה יעשה אם כן הבא לקנות חפץ בחנות זו, הנה אם אין שומתו ידועה, יאמר באיזה אופן רוצה לקנות וישלם, ולא יפרט שהמחיר הוא כך וכך כיון שמשלם באשראי או במזומן.
ומה יעשה כששומתו ידועה? הנה יש 4 זמנים לתשלום:
(א) מיד כשמסכם, אף שהכלי עדיין אינו נמצא אצל המוכר. ואז אסור כשמוזיל בשביל הקדמת המעות.
(ב) מיד כשמסכם, והכלי ישנו אצל המוכר. ואז מותר אפילו בשומתו ידועה, כל זמן שאינו מפרש שהמחיר הזול הוא בשביל הקדמת המעות.
(ג) גוביינא בעת מסירת הסחורה. זהו זמן התשלום הריאלי ואין בו שום חשש לרבית.
(ד) בהקפה, ואז אסור כשמייקר בשביל איחור התשלום.
הרי שההיתר הוא רק באופן השני והשלישי, ולא יפרש לומר שהוא רוצה במחיר זה כיון שמשלם מיד, או כיון שישלם גוביינא בעת מסירת הסחורה. ואם רוצה לשלם באופן הראשון או הרביעי צריך להיות זה על ידי היתר עיסקא.
אמנם רגיל שגם בדמי מינוי לעתונים יש הפרש במחיר בין המשלם בתחלה – לפני הדפסת העיתונים, או בכמה תשלומים – במשך תקופת הדפסת העיתונים. וההיתר הוא אם כן רק באופן השני, שהוא הזמן הריאלי לתשלום. ואם רוצה לשלם באופן הראשון צריך להיות זה על ידי היתר עיסקא.
*
היה גם מנהג נפוץ של "פערנומעראנטן", כאשר מוציא לאור ספר מוכר את הספר במחיר מוזל לנרשמים ומשלמים מראש, לפני הדפסת הספר. שגם זה נכלל באיסור הנ"ל – תשלום מוזל כשהספר עדיין אינו נמצא אצל המוכר.
ואפילו אם מוכר לפערנומעראנטן אחרי שהתחילה ההדפסה, הרי נתבאר בשו"ע (סי' קעה ס"ד): "אם היה למוכר מאותו המין אע"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתו מותר לפסוק עליו ... והוא שלא יהא מחוסר אלא מלאכה אחת או ב', אבל אם מחוסר ג' מלאכות אסור". וכן כאן, גם אחר שהודפסו הגליונות, עדיין זקוקים לקיפול, חתיכה, כריכה, אריזה וכו'.
אלא אם כן מוזיל לאלו שנרשמים מראש (להבטיח שיהיו לו מספיק רוכשים), אף אם ישלמו בצ'קים מאוחרים. או שיעשה זאת בהיתר עיסקא.
(אלו הם פרטי יסוד הלכה זו. ליתר פרטים באופני ההיתר בזה, ראה ברית יהודה פרקים כב-ג. ועקרי דינים שם פי"ד-טו. תורת רבית פרקים ח-י).
*
יש מוסדות הנותנים הנחה למשלמים מיד עבור קייטנה או גן ילדים, ולכאורה אין בזה איסור, כמובא לעיל (מהל' רבית סט"ו): "להקדים שכר המלאכה לאומן ... מותר להקדים לו כדי שיעשה בזול אם מתחיל במלאכה מיד ... ואפילו הוא שכיר שנה". וכיון שכבר עתה התחילו לעבוד ברישום והכנת המקום יש להתיר (ראה נתיבים בשדה השליחות סי' יד ע' רסב).
ג) היתר שכירות בית בזול לשנים רבות
על פי כל האמור לעיל בהיתר שכירות בזול על ידי הקדמת תשלום המעות, המציא רבינו הזקן אופן יותר מרווח למי שרוצה להשקיע מעות ולקבל ריוח חדשי, ולא יזדקק ל"היתר עיסקא" שהוא בזמנינו דחוק ביותר (כדלקמן סימן יג), ועל זה נתבאר בשוע"ר (הל' רבית ס"נ): "ויש דרך ישר לפני איש ירא ה' לצאת מידי רבית לכל הדעות וליטול ריוח קצוב ממעותיו מדי שנה בשנה או מדי חדש בחדשו וגם הקרן יהיה בטוח. והוא שיתן למי שיש לו בית או חנות, שלא בתורת הלואה על המשכון אלא בתורת שכירות, שישכור ממנו ביתו לעשרים שנה או יותר כל שנה בדבר מועט, אף על פי שהוא שוה הרבה אלא שמוזיל לו בשביל שמקדים לו פרעון השכירות מיד, שזהו דבר המותר ... כגון אם נותן לו עשרים דינרי זהב ושכירות הבית לשנה שוה חמשה דינרי זהב ישכור ממנו לעשרים שנה כל שנה בעד דינר אחד, ויחזור וישכירנו לאחר בעד חמשה דינרים ויטול ממנו השכירות לעצמו מדי שנה בשנה או מדי חדש בחדש".
והיינו שבעל המעות נותן את כל המעות מיד, ובזה שוכר את הבית לשנים רבות בזול, ואחר כך משכירו במחיר גבוה בהרבה, שזהו הריוח שמקבל בהיתר כל שנה ושנה – עד שמקבל את הקרן חזרה, והיינו כאשר בעל הבית מבטל את השכירות ומחזיר לו את מותר המעות.
*
בגל' 7 של כתה"ע "על ספרים ואנשים" (תשרי תשנ"ד, עמ' 15-16) התפרסם שטר שכירות דירה ששכר הרב ר' שמואל סלאנט (בשנת תרי"א) מאת גזברי חורבת ר"י החסיד:
"מודים אנחנו חכמי ורבני גזברי ואמרכלי דבנין חורבת הק' הנקרא בשם חורבות רבינו יהודא החסיד נ"ע, השייך לכוללינו ק"ק אשכנזים פרושים ... היות אמו"ץ [=אמת וצדק] אשר שבכח המסור בידינו ... השכרנו למע' הרב הגדול מוהר"ר שמואל סלאנט הי"ו, לו ולכל ב"כ ויו"א [=באי כחו ויורשיו אחריו] על משך שלש מאות וחמשה ושבעים שנה מהיום דלמטה, את השני בתים אשר בחצר העליון בבנין המ"ק הנ"ל ... והחצר שלפניהם והליוואן ... ומרתף אחד ... אשר תחת הבית שדר בו כעת הרב הגדול מוהרר"י זונדל נ"י מסלאנט. והנה זה משנת תק"צ ושבע לפ"ק היו השני בתים והחצר והליוואן והמרתף הנ"ל ממושכנים מאת גזברי המ"ק להרב המנוח מוהר"ר מרדכי זללה"ה ממינסק על משך חמשה שנים, ואחרי שקבלו אלמנתו הכבודה מרת מלכה מ"מ ובנו הרבני מוהר"ר צבי הירש נ"י בע"ת ווילנא יע"א את כל החוב ... השכרנו אנחנו הח"מ להרש"ס הנ"ל ולכל ב"כ וליו"א ... על משך שלש מאות וחמשה ושבעים שנה, נמנים ומתחילים מיום דלמטה כנ"ל, ובשכירות מוקדמת כדת. וקבלנו מיד הרש"ס הנ"ל את דמי השכירות במוקדם בשלימות בעד כל משך השע"ה שנים הנ"ל, ס"ה שבעת אלפים וחמש מאות גרוש טו"ת [=טבין ותקילין], היא העולה בחשבון עשרים גרוש לכל שנה, כי כן נשתוינו עם הרש"ס הנ"ל. ויפה קבלנו הסך הלזה במזומנים במטבע טו"ת לתועלת ההכרחיות לצורך גמר בנין המ"ק ה"ל ובהכ"נ אשר יבנה בעה"י"
בהמשך מפורטים תנאים נוספים: בתום שע"ה השנים לא תהיה לרב סלאנט וליורשיו אחריו שום זכות בבתים הנ"ל וכל הנלווה אליהם, וכן, שבתום חמש שנים מראשית תקופת השכירות רשאים הגבאים לסלק את הרב סלאנט ולהחזיר לו את דמי הכירות בניכוי 100 גרושים (שהם דמי השכירות לחמש שנים) במזומן ותוך חודש ימים. אם לא יעשו כן, תעמוד להם זכות הסילוק רק בתום חמש שנים נוספות, וכך "עד תום כל משך השע"ה שנים, אשר אז יסולק הרש"ס וב"כ ויו"א לגמרי מהבתים והחצר והליוואן והמרתף וזכיותי' כנ"ל".
מעבר לשטר באה תוספת משנת תרנ"א, שבה חתום הרר"ש סלאנט על הודעה האומרת שנבנו שני בתים חדשים במקום אחר, הרב סלאנט יגור בבתים אלו כל ימי חייו, בתמורה לכך הוא נותן במתנה גמורה את הבתים התחתיים שבהם הוא מתגורר עתה ואת כל הזכויות שיש לו בהם, לטובת ת"ת וישיבת עץ חיים.
בגל' שלאחריו (גל' 9, אדר תשנ"ד, עמ' 15-17) נתפרסם שטר נוסף שנכתב למחרת השטר הקודם, ובו משכיר הרב שמואל סלאנט חלק מהדירה למרת מלכה (אלמנתו של ר' מרדכי מינסקר), במחיר 175 גרוש לשנה.
עוד נעתק שם (מ"זכרון לחובבים ראשונים" חוברת י, ירושלים תרפ"ח, עמ' 11-12), שטר המשכנתא והשכירות הראשונה לאותה דירה, שניתן בשנת תקצ"ז לר' מרדכי מינסקר הנ"ל, במחיר 3 גרוש לשנה בלבד (בתנאים שיפורטו להלן).
והנה, כעבור ארבע-עשרה שנה, שוכר הרש"ס את הדירה הזו במחיר 20 גרוש לשנה, ומשכיר חדר אחד מתוכה לאלמנת ר' מרדכי מינסקר (שעדיין גרה בו) במחיר 175 גרוש לשנה.
בשני הפרקים הנ"ל מועלות התמיהות הרבות המתעוררות למקרא השטרות הללו, הן השכרת הדירה למשך מאות שנים והן השינוי הקיצוני שחל במחירי השכירות. והכל אומר דרשני.
ד) משכנתא דנכייתא
אך הכל יפה נדרש בהלכות הלוואה וריבית: הן ר' מרדכי מינסקר והן הרב שמואל סלאנט, הביאו באמתחתם סכום כסף נכבד בבואם להתיישב בירושלים, ואת הכסף הזה הם הילוו לגבאי החורבה, תמורת ריוח שנתי. אלא שכדי להינצל מאיסור ריבית, עשו זאת שניהם באופן המותר והמועיל, שהוא משכנתא ושכירות במחיר סמלי.
כשהגיע ר' מרדכי מינסקר לירושלים (בשנת תקצ"ז) הביא אתו 3500 גרוש, הלוה אותם לגבאי החורבה למשך חמש שנים, ובתמורה קיבל דירה בת שני חדרים ומרתף (במחיר סמלי של 3 גרוש לשנה, שירדו מסכום ההלוואה). ובכל עת שירצה (דהיינו כשימצא דירה אחרת לקנותה), יקבל חזרה את הפקדון שלו שממנו ינוכה סך 3 גרוש לשנה עבור התקופה שכבר גר בדירה.
הרב סלאנט הביא אתו לירושלים (בשנת תרי"א) 7500 גרוש, ותמורת הלוואתם לגבאי החורבה קיבל דירה בת שני חדרים במחיר סמלי של 20 גרוש לשנה. מכיון שאת אחד החדרים הוא השכיר במחיר 175 לשנה, נמצא זוכה בדירה בת חדר אחד, בנוסף לריוח קצוב של 175 גרוש לשנה (להוצאות ביתו).
אילו רצו לפעול בצורה הנראית לכאורה פשוטה יותר, דהיינו הלוואה ללא שום ריוח ואחר כך שכירות הדירה במחיר סמלי, זהו דבר אשר לא ייעשה, שהרי הלכה מפורשת היא במשנה (ב"מ דף סד, ב): "המלוה את חבירו... לא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית".
לפיכך פעלו באופן המותר, דהיינו שההלוואה היא על הבית בתור משכון, שאותו מקבל המלוה במחיר סמלי. והוא הנקרא בלשון הגמרא שם (דף סז, ב) "משכנתא דנכייתא". ומבאר התוס' (שם דף סד, ב ד"ה ולא): "דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא, דהוי כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים" [כלומר, כיון שההלכה היא שישראל מישראל קונה משכון (פסחים לא, ב), לכן רואים אנו כאילו לא היתה כאן הלוואה, כי אם שהוא קנה את הבית ושילם את מחירו, ואחר כך קונה חזרה את ביתו ומשלם חזרה את מעותיו].
באמת מחלוקת היא בגמרא שם (דף סז, ב) האם מועיל הפתרון הזה, ומסכמת הגמרא: "רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא, רבינא אכיל בנכייתא". וגם הפוסקים חלוקים בזה; התוס' (דלעיל) מתיר במשכנתא דנכייתא, אך הרי"ף פוסק כרב כהנא ורב פפא ורב אשי ומסיק שם (לח, א): "וקיי"ל כוותייהו וליתא לדרבינא בהא". גם בשו"ע לא הובאה העצה של "משכנתא דנכייתא", מפני שהוא מחמיר כדעת הפוסקים האוסרים.
אולם הרמ"א (סי' קעב ס"א) בהג"ה מביא את דעת המתירים, ומסיק: "ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא". כן הוא גם בשוע"ר (הל' ריבית סעיף נב), שאחרי שמביא את דעת המחמירים מסיק: "ויש לחוש לדבריהם ... אבל כבר פשט המנהג להקל כי בדברי סופרים הלך אחר המיקל".
באופן זה קיבל ר' מרדכי מינסקר את הדירה הזאת בת שני החדרים, דהיינו בתורת "משכנתא דנכייתא" על הלוואתו, תמורת מחיר סמלי של 3 גרוש לשנה.
[פרט אחד יש בו בשטר הזה (של משכנתא דנכייתא לר' מרדכי מינסקר), שמעורר תיוהא אפילו לדעת המקילין; שהרי נאמר בו "וקבלנו עלינו ועל באי כחינו להעמיד למהר"ם הנזכר ובאי כחו את הבתים הנזכרים כל ימי משך המשכנתא באחריות גמורה". ואילו בתוס' (שם דף סד, ב ד"ה ולא) מבואר, שכל ההיתר הוא דוקא כשאין כל אחריות הבית על בעה"ב אלא על המלוה, וגם אם יפול ויחרב אין בעה"ב צריך להעמיד לו בית אחר. וכן מבואר בשוע"ר (שם): "אלא אם כן הוא בענין שאם יפול הבית או ישרף יגיע הפסד להמלוה בנכוי זה שצריך לנכות לו בעד כל השנה, אף אם לא ידור בה אלא יום אחד, ולא יצטרך הלוה ליתן לו בית אחר לדור בו עד תשלום השנה".
ואולי אפשר ליישב, שגם האחריות הנזכרת בשטר היא רק לדחות את המערערים (כאמור בו בהמשך), אבל אם יפול הבית לא ינכו לו. ועדיין יש לעיין בפרט זה].
ה) משכנתא דסורא ושכירות
שואלת שם הגמ' (בדף סז, ב), ולדעת האוסרים "משכנתא דנכייתא", באיזה אופן יהיה מותר, ומשיבה הגמרא: "משכנתא דסורא דכתבי בה הכי במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף". ומפרש רש"י: דלא מיחזי כהלוואה אלא כלוקח הימנו פירות השנים האלו במעות הללו.
כלומר, שגם האוסרים אינם אוסרים אלא רק כשההלוואה והמשכון הם למספר שנים מוגבל ומצומצם (שבתום התקופה הזאת חוזר הבית לבעליו וחוזרת ההלוואה למלוה בנכיון דמי השכירות הסמלית), אבל בסורא נהגו להלוות לשנים רבות כל כך, עד אשר תסתיים כל ההלוואה על ידי נכיון דמי שכירות המשכנתא. ובזה אומרת הגמרא שם שהדבר מותר לכל הדעות.
כך גם נפסק בשו"ע להלכה (סי' קעב ס"א), שמשכנתא דסורא מותרת מטעם "שאין זה אלא כמי ששכר בפחות". כלומר, כיון שלפי ההסכם הראשון אפשר שלעולם לא יצטרך להחזיר את החוב, דומה הדבר כאילו לא היתה כאן הלוואה כלל, אלא רק שכירת הבית בזול, שכירות שהשוכר משלם אותה ביום כניסתו לבית.
היתר שכירות בית בזול ללא הלוואה, מפורש במשנה שם (דף סה, א) ובשו"ע (סי' קעו ס"ו). ועוד נתבאר בשו"ע (סי' קעד ס"ח), שהוא גם כאשר המטרה המוסווית היא הלוואת הכסף תמורת השכירות הזולה, שהרי זה טוב יותר מאשר "משכנתא דסורא".
לפיכך, כשבא רבינו לבחור את הדרך הכי טובה ומועילה, כותב הוא (בהל' רבית סעיף נ): "ויש דרך ישר לפני איש ירא ה' לצאת מידי רבית לכל הדעות וליטול ריוח קצוב ממעותיו מדי שנה בשנה או מדי חדש בחדשו וגם הקרן יהיה בטוח. והוא, שיתן למי שיש לו בית או חנות שלא בתורת הלואה על המשכון, אלא בתורת שכירות, שישכור ממנו ביתו לעשרים שנה או יותר כל שנה בדבר מועט, אף על פי שהוא שוה הרבה אלא שמוזיל לו בשביל שמקדים לו פרעון השכירות מיד, שזהו דבר המותר".
ועוד מוסיף רבינו וכותב, שאפשר למצוא גם דרך שיקבל המלוה תמורת זה "כסף מזומן", והיינו כאשר "יחזור וישכירנו לאחר בעד חמשה דינרים ויטול ממנו השכירות לעצמו מדי שנה בשנה או מדי חדש בחדשו".
ראינו שר' מרדכי מינסקר פעל לפי דעת המקילין, שיש מפקפקים בה; אבל הר"ר שמואל סלאנט עשה זאת דוקא באופן המבואר בשוע"ר, שהוא האופן הכי מרווח לכל הדעות.
והוא, כשבא הרש"ס לירושלים ועמו סך 7500 גרוש, ובא להלוותו, לא הסתפק ב"משכנתא דנכייתא" (האסורה לכמה דעות) וגם לא ב"משכנתא דסורא" (שסוף סוף אינה אלא הלוואה ושכירות בזול), אלא בחר לעשות דוקא באופן המובחר שמציע בשוע"ר (שם), שהיא "דרך ישר לפני איש ירא ה' לצאת מידי רבית לכל הדעות וליטול ריוח קצוב ממעותיו מדי שנה בשנה או מדי חדש בחדשו".
לפיכך הלווה הרש"ס לגבאי חורבת ר"י החסיד סך 7500 גרוש, תמורת חדר לדירה ועוד ריוח של 175 גרוש לשנה. וטעם ההיתר הוא, שמעולם לא נעשה הדבר בתורת הלואה, אלא הוא שכר את כל הדירה (שני חדרים) תמורת 20 גרוש לשנה, למשך 375 שנה, ושילם עבור כך מראש 7500 גרוש. ואחר כך (למחרת) השכיר את אחד החדרים תמורת 175 גרוש לשנה.
[הטעם שרש"ס השכיר את החדר לאלמנה למחרת ולא מיד, הוא מפני שלענין משכנתא דסורא יש מחלוקת האם השוכר יכול להשכירה מיד, עוד בטרם שהוא עצמו נכנס לדירה. ובשוע"ר (שם) נפסק: "ובלבד שיחזיק השוכר תחילה בבית ויקנהו באחד מדרכי ההקנאה ששכירות קרקע נקנה בו, קודם שישכירנו לאחר. שקודם שקנאו באחד מדרכי ההקנאה הרי הוא בחזקת בעל הבית והמעות הן הלואה אצלו". לכן המתין הרש"ס עד למחרת היום, ורק אז השכיר את החדר לאלמנת הר"מ מינסקר].
כעבור ארבעים שנה (בתרנ"א), בנו עבורו דירה גדולה ומתאימה יותר, ותמורתה נתן במתנה את הדירה הקודמת. כלומר, הוא ויתר על שארית תשלום שכר דירה ששילם עבור השנים הבאות, שהוא לא יתגורר בה בעתיד (שהם 7500 גרוש, פחות שכירות 40 השנים שכבר התגורר, שהם 800 גרוש).
* * *
הלוואת סאה בסאה ומטבע חוץ
(סעיף ל)
א) פוסק על השער או שיש לו הסחורה
משנה ב"מ (עב, ב): "אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין ואע"פ שאין לזה יש לזה היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו". ופרש"י (שם): "היה הוא תחילה לקוצרים ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער פוסק עמו באיזה שער שירצה לתת לו מאותו גדיש, דכיון דיש לו אין כאן רבית, דמעכשיו הוא קנוי לו, ואע"פ שלא משך, דכי אין לו נמי אבק רבית מדרבנן הוא וכי יש לו לא גזור".
מדובר כאן בפוסק על הפירות בשויים עכשיו, וטעמי האיסור (בלא יצא השער) וההיתר (ביצא השער) נתבארו בשוע"ר (הל' רבית סכ"ה): "אסור להקדים מעות על סחורה זו אפילו בשויה עכשיו, כי שמא תתייקר אחר כך והוא יטול כשער הזול של עכשיו בשביל המתנת חוב המעות שהקדים לו שנעשו עליו כהלואה הואיל ולא היתה לו הסחורה והרי זה אבק רבית, מה שאין כן כשיש לה שער (אין ריוח ללוקח בהקדמת המעות למוכר שהרי היה מוצא לקנותם במעותיו מאנשים אחרים בשער הזה) שהרי היא מצויה הרבה והיה המוכר יכול לקנותה מאחר בשער הזה במעות אלו שמקבל עתה הרי זה כאילו קנאה שהקילו בזה הואיל והיא מצויה הרבה".
וכל זה באין לו, אבל ביש לו התירו לקנות אפילו בפחות משויים, כמבואר בשוע"ר (הל' רבית סכ"ג): "וכשם שאסור למכור סחורה בהקפה ביותר משוויה עכשיו אם נוטלה עכשיו מרשות המוכר כך אסור לקנותם בפחות משוויה עכשיו בשביל שמקדים המעות קודם שיטלנה, לפי שהמעות נעשו חוב על המוכר ליתן בעדם סחורה, ובשביל שהלוקח ממתין לו החוב הוא מוכר לו בזול והרי זה אבק רבית. במה דברים אמורים כשאין לו למוכר סחורה זו כולה בעת שמקבל המעות, אבל אם יש לו ... מותר, לפי שעשאו חכמים נתינת המעות כאלו הוא קנין גמור להיתר רבית של דבריהם להקנות הסחורה ללוקח מיד בכל מקום שהיא ואין כאן המתנת חוב".
איסור זה (מחשש שמא תתייקר אחר כך הסחורה) והתירים אלו (ביש לו וביצא השער) קיימים גם בהלוואת פירות, כמבואר בשוע"ר (הל' רבית ס"ל): "בפירות על פירות ... מין אחד מותר ללות בשעת הזול ולפרעו בשעת היוקר, אם יש לו ללוה מין זה בשעת ההלואה ... וכן אם יש שער קצוב בשוק לחטין, שהרי הן מצויות לקנותן הרי זה כאלו יש לו, ומותר ללוותן בשעת הזול ולפרען בשעת היוקר". (ושם סל"ב): "וכל שאין לו ללוה כלל ואין שער קצוב בשוק למין זה אסור ללותו אפילו לשעה קלה שמא יתייקר מיד".
ב) החילוקים בין מכירה להלוואה
ב"מ (סג, ב): "אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק ... אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה ... התם הלואה הכא זביני". הרי שגם במקום שהותר לפסוק על שער שבשוק במכירה, נאסר ללוות סאה בסאה. ומהו אם כן החילוק בינם?
מבאר על זה בשוע"ר (הל' רבית ס"ל): "ואפילו בפירות על פירות לא התירו להקדים אלא בסתם שהוא דרך מקח וממכר, אבל אם היא הלואה מפורשת שמלוהו מין זה לפרוע לו לאחר איזה זמן מין אחר כגון סאה חטים בסאה דוחן, אף על פי ששניהם בשער אחד עכשיו אסור בכל ענין, אפילו יש שער קצוב לדוחן עכשיו ואינו מוזיל לו כלום משער של עכשיו וגם יש לו ללוה כל הדוחן עכשיו, שלא התירו בכל אלה אלא בדרך מקח וממכר ולא בהלואה מפורשת בב' מיני פירות או סחורות אחרות (ואין צריך לומר בהלואה מפורשת במעות על מעות אחרות) כי שמא לאחר זמן ישתנה השער ויהיה המין שיפרענו שוה יותר ממין שהלוהו והרי זה אבק רבית. אבל מין אחד מותר ללות בשעת הזול ולפרעו בשעת היוקר אם יש לו ללוה מין זה בשעת ההלואה ... וכן אם יש שער קצוב בשוק לחטין".
כי מה שהשוו דין פוסקין על הפירות לדין הלוואת סאה בסאה, הוא רק במין אחד של פירות, משא"כ בהקדמת מין אחד כדי להחזיר לו מין אחר התירו רק כשהוא בלשון מכירה ולא כשהוא בלשון הלוואה.
וכשההקדמה וההחזרה הן במין אחד, אזי הקילו בהלוואת סאה בסאה יותר מהקדמה על הפירות באופן של מכירה, כמבואר בשוע"ר (שם): "ואפילו אין לו אלא חטה אחת או טפת יין אחת מותר ללות כמה מדות, לפי שעל כל חטה שמלוין לו רואין כאלו חטה זו נכנסת תחתיה להיות ברשות המלוה וכשנתייקרה אחר כך ברשותו נתייקרה, שהקילו בזה הואיל ואין בזה רבית של תורה".
והטעם שאינה רבית של תורה, כיון שאינה "קצוצה", היינו שלא קצץ לו לתת יותר ממה שהלווהו, אלא שחששו שמא יתייקרו, וכמבואר בחידושי צמח צדק (קמד, ד): ״בהלואה סאה בסאה אין רבית אלא אם כן יתחדש דבר וישתנה השער״.
ואילו לגבי מכירה נתבאר בשוע"ר (הל' רבית סכ"ג וסכ"ה): "במה דברים אמורים כשאין לו למוכר סחורה זו כולה בעת שמקבל המעות, אבל אם יש לו כולה ... וכל שאין למוכר סחורה זו כולה בעת שמקבל המעות אפילו בשויה אינו רשאי למכור שיעמיד לו לאחר זמן בשער של עכשיו".
והיינו שפסק בזה כדעת המחבר (שו"ע סי' קעה ס"ד): "אם היה למוכר מאותו המין ... מותר לפסוק עליו עד כדי השיעור שיש לו". וכ"ה בשו"ע (סי' קעג ס"ו): "והוא שיש לו כל דמי הדינר".
ואף שחלק עליו הרמ"א (שם): "ולי נראה ... דאין צריך שיהיה כל דמי הדינר בידו, אלא אפילו מעט מהם, כמו בהלואת סאה בסאה". חלקו עליו הפוסקים ופסקו כהמחבר בשלחן ערוך, וכמדסיק הט"ז (סי' קעה ס"ק ה): "עד כדי השיעור שיש לו, ולא סגי כאן אם יש לו מעט מאותו מין, כיון שמכר הוא, דדוקא בהלואת סאה בסאה הקילו בזה וכמ"ש בסי' קע"ג סעיף ו', דלא כדעת רמ"א שם".
ג) הלוואות במטבע חוץ
הלכה זו של איסור הלוואת סאה בסאה (כשאין לו ולא יצא השער), אינה נוגעת כל כך למעשה באופן הרגיל, שהרי מה שרגילה אשה ללוות מצרכי אוכל משכנה על מנת להחזיר לה בעוד כמה ימים, אין בזה שום איסור, כמבואר בשוע"ר (הל' רבית סל"ג): "אלא אם כן מלוהו דבר מועט שאינו דרך בני אדם להקפיד על יוקרו וזולו, כגון ככר לחם שהאשה לוה מחברתה, שלא החמירו חכמים לדקדק באיסור רבית מדבריהם כל כך".
אמנם לפעמים הלכה זו נוגעת למעשה בהלוואת מטבע חוץ, כדי להחזירו כעבור משך זמן, אשר אם מדובר במטבע שאינה מהלכת כל כך במדינה זו, יש לה דין פירות ולא מעות, וכדאמרינן בגמרא (ב"מ מה, א): "אסור ללוות ... דינר של זהב בדינר של זהב ... כיון דלענין מקח וממכר שוינהו רבנן כי פירא דאמרינן איהו ניהו דאוקיר וזיל לגבי הלואה נמי פירא הוי".
ונתבאר בשוע"ר (הל' רבית סל"ג): "ואיסור זה הוא בכל הפירות שכל הפירות יש בהם יוקר וזול ... וכל החפצים שבעולם נקרא פירות לענין זה, שבכולם יש בהם יוקר וזול, חוץ ממטבע של כסף היוצא בהוצאה בעיר זו, שאין בה יוקר וזול, ואינו נקרא פרי לעולם אלא מטבע ... אבל אסור ללות דינר זהב לפרוע דינר זהב, וכן מעות נחושת לפרוע מעות נחושת אפילו מיד, אלא על דרך שנתבאר". וכמו"כ הוא במטבע חוץ, שערכו משתנה לערך מטבע המדינה ויש לו דין פירות (ויש מצדדים להקל אף בזה, כמובא בברית יהודה – עיקרי דינים פי"ג הערה ז).
ואופן ההיתר להלוות מטבע חוץ הוא שתהי' ההלואה צמודה למטבע המדינה שגר בה, כמבואר בשוע"ר (הל' רבית סל"ב): "וכל שאין לו ללוה כלל ואין שער קצוב בשוק למין זה אסור ללותו אפילו לשעה קלה שמא יתייקר מיד, אלא אם כן עושהו דמים עליו כשווי עכשיו, ואף אם יתייקר לא יפרע אלא דמיו של עכשיו".
אלא שאיסור זה הוא רק כשאין שער למטבע זה. וזה הרי לא שייך בזמנינו שבכל רגע נתון יש שער קבוע למטבעות העולם בשוק. ואף שהשער אינו יציב ומשתנה כל יום, וכמה פעמים ביום, ויש הרוצים להחמיר מטעם זה (ראה ברית יהודה – עיקרי דינים פי"ג ס"ט והערה יא). מכל מקום נראה שגם שער שאינו יציב סגי לענין זה כדי להתיר בו הלוואה, כמבואר בשוע"ר (הל' רבית סכ"ו): "ויש מתירין אפילו אינו קבוע כגון שער של עיירות קטנות שאין רבים מוליכין להן תדיר כמו לכרכים ולפיכך השער שבשוק משתנה בהן תדיר לזמן מועט ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים". וטעם היתר זה הוא כמבואר בשוע"ר (הל' רבית ס"ל): "שהרי הן מצויות לקנותן הרי זה כאלו יש לו, ומותר ללוותן בשעת הזול ולפרען בשעת היוקר", ולזה סגי גם בשער שאינו יציב – כל זמן ש"הן מצויות לקנותן".
ואף שהשער שבשוק (currency) הוא רק המחיר המקורי, שעליו מוסיף כל בנק דמי עמלה של ההחלפה, וגם יש שינויים קלים בהוספה זו בין בנק לבנק; לכאורה לא נראה שזה גורע בהיתר הנ"ל, וכמבואר בשוע"ר (הל' רבית ס"ל): "ועיר שאין בה שער בשוק לחטין סומכין בה על שער שבשוק עיר הסמוכה לה, אם זו מסתפקת ממנה". וכן נתבאר (שם סכ"ו): "ועיירות קטנות שאין בהן שער בשוק והן סמוכות לעיר שיש בה שער בשוק סומכות על השער שיצא באותה העיר, והוא שהן מסתפקות (סחורה זו) מאותה העיר" – אף שודאי יש הפרש בין המחיר שבעיר הגדולה למחיר שבעיר הקטנה, ויש הפרש בין דמי העמלה שמוסיף בחנות אחת לשניה – בעיירות הקטנות "שאין בהן שער בשוק". ומכל מקום לא איכפת לנו בכל זה, "שהרי הן מצויות לקנותן הרי זה כאילו יש לו ומותר ללוותן בשעת הזול ולפרען בשעת היוקר".
ואף שהמחיר בבנק הוא גבוה יותר כשרוצים לקנות מטבע חוץ ונמוך יותר כשרוצים למכור מטבע חוץ, שכל זה הוא דמי עמלה שהבנק לוקח. מכל מקום, ישנו תמיד המחיר הריאלי בלי דמי עמלה, כאשר המוכר צריך למכור והקונה הוצרך לקנות מטבע חוץ.
ואם מדובר במטבע חוץ שאינו רגיל במדינה זו, וקשה להשיגו אפילו בבנקים, ואין לומר בו "שהרי הן מצויות לקנותן". אזי העצה היא שהמלוה ימכור לו, או יתן לו במתנה, מטבע אחד מאותו מטבע חוץ, שעל ידי זה נקרא "יש לו", ואז מותר להלוות סאה בסאה אפילו אם לא יצא השער, כמבואר בשו"ע (הל' רבית ס"ל): "ואם אין שער קצוב בשוק לחטים ואין לו ללוה אפילו חטה אחת, יתן לו המלוה או אחר חטה אחת במתנה תחלה ואחר כך ילוהו כמה שירצה". והיינו כמבואר לפני זה (שם): "ואפילו אין לו אלא חטה אחת או טפת יין אחת מותר ללות כמה מדות, לפי שעל כל חטה שמלוין לו רואין כאלו חטה זו נכנסת תחתיה להיות ברשות המלוה וכשנתייקרה אחר כך ברשותו נתייקרה, שהקילו בזה הואיל ואין בזה רבית של תורה".
יוצא אם כן שבהלוואת מטבע חוץ יש כמה אופנים להתיר: (א) להלוות צמוד למטבע המדינה. (ב) כשהיא מטבע המצויה בבנקים שבמדינה זו. (ג) שיהי' ביד הלוה מטבע אחד "ואחר כך ילוהו כמה שירצה".
(אלו הם פרטי יסוד הלכה זו לשיטת שוע"ר. ליתר פרטי אופני ההיתר בזה, ראה ברית יהודה פרקים יח-כ. ועקרי דינים שם פי"ג. תורת רבית פרק יט).
* * *
היתר עיסקא בהלוואות הבנקים
(סעיף מא)
א) היתר עיסקא מעיקר הדין
תוכנה של "עיסקא" נתבאר בב"מ (קד, ב): "אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון (המקבל פרגמטיא מבעל הבית ושמה לה כפי דמיה שהיא שוה כאן והוא מוליכה למקום היוקר למחצית השכר חצי אחריות אונסים עליו כמלוה וחצי אחריותה על בעלים כפקדון, רש"י), עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה".
וכן נתבאר בשוע"ר (הל' רבית סל"ו): "הנותן עיסקא לחבירו, דהיינו שנותן לו סחורה או מעות להתעסק בהם למחצית שכר ... צריך שגם אחריות אונסים מחצי העיסקא יהיו על הנותן וכן אחריות הזול מחצי העיסקא, לפי שכל עיסקא חצי הלואה למקבל, שהרי חצי ריוח שלו, וחצי פקדון בידו, שהרי חצי ריוח הוא להנותן".
יוצא אם כן שבעל העסק קיבל חציו של העסק בהלוואה (ולכן הוא לוקח לעצמו את כל הריוח של חצי עסק זה), ותמורת זאת הוא מתעסק בחנם בחצי השני של העסק, שהוא פקדון בידו מהמשקיע (ולכן כל הריוח של חצי עסק זה הוא של הנותן), והוי אבק רבית – מה שמתעסק עבורו בחנם.
ועל זה נתבאר במשנה (ב"מ סח, א): "אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל". ונתפרשו הדברים בשוע"ר (הל' רבית סל"ז-ח): "צריך ליתן למקבל שכר עמלו וטרחו שטורח ומתעסק בחצי הפקדון, שאם לא יתן לו, נמצא טורח בשכר חצי ההלואה שהלווהו, והרי זה אבק רבית".
וכן נהגו בישראל במשך תקופת המשנה והגמרא, שכאשר ראובן היו לו מעות ורצה להשקיעם בעסק שיביא לו רווחים, ושמעון רצה לפתוח עסק ולא היו לו מעות להשקיע בעסק הזה, הי' ראובן נותן את המעות לשמעון להשקיע בעסק הזה, ששניהם שותפים בו, חצי ההשקעה היתה הלוואה (שהאחריות והרווחים הם של שמעון), וחצי ההשקעה היתה פקדון (שהאחריות והרווחים הם של ראובן), וכדי שלא יהי' בזה חשש רבית הי' ראובן מוסיף לשמעון שכר עמלו.
ב) קרן בטוח לנותן העיסקא
בתקופת התנאים והאמוראים, כשהי' מדובר בראובן שמשקיע בעסק של שמעון, הי' נעשה הדבר בצורה שקופה, שהי' ידוע כמה הן ההוצאות וכמה הן ההכנסות. אמנם בתקופה המאוחרת יותר, כאשר העסקים וההשקעות נעשו יותר ויותר מסועפים, רגיל הי' המשקיע לחשוש שהקרן אינו בטוח, שהרי בעל העסק יוכל להגזים בהוצאות שהיו לו ולהמעיט בהכנסות שהיו לו, ועי"ז יפסיד המשקיע הן את הריוח והן את חצי הקרן (של חצי הפקדון) שהוא באחריותו. ולכן נמנעו מלעשות השקעות אלו, וחיפשו הפוסקים דרכים איך להבטיח שהמשקיע יוכל להיות בטוח בקרן שלו ובריוח שלו.
בקשר ל"קרן" מצאו הפוסקים שני דרכים איך יהי' המשקיע בטוח שלא יפסיד אותו:
(א) רבי ברוך מגרמייזא, בעל ספר התרומה (מבעלי התוספות), כתב בתשובתו (תשובות מיימוניות משפטים סי' כט): "אם פירש לו המפקיד הרי הן באחריותי ולא תתן לי רק החצי שכר, ולא תלוום כי אם על משכונות טובים כסף וזהב, או תקנה מהם סחורה פלונית, והתנה כך כדי להפוך אחריות על המקבל, אם שינה עתה אין בעל המעות יכול להפסיד כלום".
וכן הוא בתוס' (ב"ק קב, א ד"ה הנותן): "אם אדם נותן מעות לחבירו למחצית שכר ואמר על מנת שלא תלוום אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע, ואם תשנה יהא ברשותך לחייב בכל דבר ואם פחתו פחתו לך, שאין זה רבית ... כיון דאם לא היה משנה דעתו לא היו כולן ברשותו אלא השכר וההפסד לאמצע כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון".
ונתפרש יותר בשוע"ר (הלכות רבית סמ"ד): "והרוצה ליתן מעות בעיסקא למחצית שכר ושיהיה הקרן שלו בטוח וכל האחריות יהיו על המקבל ... כיצד יעשה, יתנה עמו שלא יקנה אלא סחורה פלונית, ואם ישנה שיהיה כל האחריות על המקבל אף מחצי הפקדון ואפילו מאונסים וזול. ואף על פי כן אם יהיה ריוח בסחורה ההיא יחלקו בשוה, שכן הדין בכל שליח שמשנה שליחותו שכל ההפסד שלו והריוח למשלח. והמקבל מותר לו לשנות לכתחלה לטובת הנותן לקנות סחורות אחרות שיש בהן ריוח הרבה וכל האחריות יהיה עליו ... וכן יכול להתנות שלא יטמין הכספים אלא תחת הקרקע ואם ישנה ויארע בהן אונס כל ההפסד עליו אף של חצי הפקדון. וכן יכול להתנות עמו שילוה אותן לנכרים ברבית על משכנות של כסף וזהב ויטמין המשכנות תחת הקרקע, וכן המעות קודם שילוה ואחר שיפרעו לו, שנמצא בטוח מכל ההפסד, ואם ישנה ויעסוק בהן בסחורה יהיה כל ההפסד עליו בין מאונסין בין מזול. והמקבל יעסוק בהן בסחורה ויתן לו חצי הריוח וכל האחריות עליו".
(ב) העצה הנ"ל נזכרת גם בתרומת הדשן (סי' שב), והוסיף עליה עוד עצה (שם): "וגם יקבל עליו שלא יהא נאמן אפילו בשבועה דאורייתא ואפילו על פי עדים אפילו הן ק', שלא פשע בהן פשיעה גדולה שהוא כמזיק בידים, רק אם יעידו לו הרב והש"ץ וכה"ג אנשים יושבי אהלים בעיר שיש להם ידיעה במשא ומתן שבעיר, המה יהיו נאמנים להעיד בראיה וידיעה גמורה. ובדרך זה יהיה בטוח בקרן שלו כשירצה לעולם, שאם אבדו יטעון ראובן שהפסידו במזיד בידים ולא יוכל שמעון לאמת דבריו רק ע"פ הרב והש"ץ, וקרוב דקרוב הוא לודאי שלא ידעו כל האחריות".
וכתב על כך בקונטרס מהגאון בעל הסמ"ע (דרך ארוכה ס"ז): "הרשות בידו לומר להלוה או למקבל, לא תהיה נאמן עלי לומר שהפסדת כי אם שיעידו עדים כשרים על ההפסד ... כן הוא בתרומת הדשן (סי' ש"ב). ושם הפריז על המדה וכתב דיכול להתנות אף אם תהיה לך מאה עדים, לא תהיה נאמן לומר לא פשעת והיזקת בידים, כי אם שיעידו על זה השליח צבור והשמש המצויין בעיר".
והיינו שמ"ש התרומת הדשן שיצטרך להביא דוקא שני עדים מסויימים, בזה הפריז על המדה, אלא סגי במה שיצטרך להביא שני עדים כשרים על ההפסד.
ועל פי זה מסיק בשוע"ר (הלכות רבית סמ"ה): "עוד יש דרך אחרת שיהיה הקרן בטוח אף שכל האחריות על שניהם בשוה, אלא שקיבל עליו המקבל שלא יהיה נאמן על שום הפסד מהקרן בשבועה ... רק שיברר בשני עדים כשרים שאירע לו הפסד באונס, ואם לא יברר בעדים יתחייב לשלם כל ההפסד מן הקרן".
אמנם לפום ריהטא, כל זה הועיל בתקופה ההיא, שהי' קשה לו להביא עדים שידעו בדיוק האיך הפסיד את הקרן. משא"כ בזמנינו, הרי אפשר הדבר שכל הבית עם העסק שבו נשרפו, ולא הי' לו על זה ביטוח, ויש לו עדים על שריפה זו (זאת בנוסף לבדיקת המשטרה, שאישרה את דבר השריפה). האם בזה יפטר הלוה מלשלם החוב למשקיע?
וכיון שבדרך כלל ההלוואה היא מהבנק בבעלות יהודית, שחתם חוזה של היתר עיסקא (כדלקמן סעיף ד), האם בזה יפטר הלוה מלהחזיר ההלוואה אל הבנק?
ואולי משתמשים בעיקר בטעם הראשון הנ"ל, שעל פי החוזה הוצרך בעל העסק להלוות רק על משכונות טוב ולמשור בקרקע כו', ואם ישנה משהו תהי' כל האחריות עליו.
ולפי זה היו צריכים לפרט בחוזה הבנק בדיוק באיזה אופן הוזקק לשמור כל אחד מהלווים. ובודאי לא יספיק אם יכתבו רק – שעליו לשמור המעות בשמירה מעולה דוקא.
ויתירה מזו יוקשה במשכנתא שלווים מהבנק לקניית בית לדור בו, אשר עיקר חשש הפסד הקרן הוא בירידת מחירי הבתים, וזה הרי דבר הידוע לכל, ואינו זקוק לעדות כלל.
האם נאמר שבעת ירידת מחיר הבתים לא יתחייב הלווה להחזיר כל מעות הקרן לבנק?
ג) ריוח בטוח לנותן העיסקא
גם אם מצאו דרך להבטיח שהמשקיע יקבל חזרה את הקרן של דמי ההשקעה, עדיין אין המשקיע מרגיש בטוח שהוא יקבל את דמי הריוח, שהרי בעל העסק יוכל לומר תמיד שההוצאות היו גדולות מההכנסות ולא היו רוחים. ושוב נמנעו מלעשות השקעות אלו. לכן חיפשו תמיד הפוסקים דרכים איך להבטיח שהמשקיע יוכל להיות בטוח גם בריוח שלו.
הראשון שניסח שטר היתר עיסקא כללי הוא הגאון רבי מענדל ב"ר יצחק ר' אביגדורס (=חתן רק אביגדור). והוא המכונה בפוסקים בשם "היתר עיסקא על פי תיקון מהר"ם ז"ל". את המהדורא קמא של הנוסח הזה הוא תיקן בתקופת רבנותו בעיר לודמיר (לפני שנת שנ"ד), ובנוסח הזה תיקן לכתוב, שלא יהי' בעל העסק נאמן לומר שהריוח הי' פחות ממה שסיכמו, אלא אם כן יברר זאת בשני עדים כשרים (כבר נזכר לעיל סעיף הקודם, שהמשקיע יכול לסכם עם בעל העסק שלא יהי' נאמן על שום הפסד מהקרן בשבועה, רק שיברר בשני עדים כשרים. ועל כך הוסיף ותיקן לסכם באופן זה גם על הריוח).
ועליו השיב בלבוש (יו"ד סי' קסז): "וראיתי אחד מן המורים שלמד המלוים לעשות כן, ורצה למצוא תחבולה שיהא המלוה בטוח שירויח הלוה בבירור עד שיעלה הריוח לשני מנים בזמן מועט ... לא יהיה שום אדם נאמן לומר שהפסיד הלוה או שלא הרויח כל כך, רק פלוני ופלוני כגון הרב והש"ץ שיעידו שידעו הם שהפסיד ושלא הרויח בו, וכל זמן שלא יהיו לו עדים כאלו, יכול המלוה לומר אני יודע שלא הפסדת ושהרווחת כל הסך, וצריך אתה לשלם לי כך בכלות השנה הקרן וגם הריוח שקצבת לי דהיינו שני מנים, עד כאן התחבולה שהמציא המורה. ועתה ראה טעות הגדול מזה המורה שבא להתיר ריבית גמור. כי טעותו מפורסמת, שאין זה דומה כלל לתקנת הגאון בעל תרומת הדשן ז"ל ... שאף אם הלוה פסל את עצמו משבועה על זה וגם פסל כל העדים שבעולם חוץ מפלוני ופלוני, מכל מקום המלוה לא יוכל לטעון ברי לי שהרווחת כך וכך רק שמא הרווחת ... אם האמת הוא שלא הרויח הלוה הרי הלוה והמלוה שניהם עוברים איסור דאורייתא".
גם הגאון בעל הסמ"ע חלק עליו, וכתב אליו בזה, עד שהודה לו ותיקן הנוסח. וכך הוא מספר (בקונטרס שכתב אז, ונדפס אחר כך בשם "קונטרס מהגאון בעל הסמ"ע", דרך ארוכה ס"ז): "כוונת רבינו מרדכי יפה [בלבוש שם] הוא למה שראה שהנהיג מהר"ר מענדל בהיותו אב בית דין בק"ק לאדמיר, שלא להאמין הלוה גם על הריוח כי אם בעדים, ותיקן כן הנוסח בשטר. עד אשר הביאני ה' להיות אב בית דין בק"ק לאדמיר, וראיתי נוסח שטרות, ומחיתי בידם מלכתוב ולהתנות כן מטעמים שכתב רבי מרדכי יפה נטריה רחמנא ופרקיה 4 , וכתבתי למהר"ר מענדל ז"ל שהוא כשגגה היוצאה לפני השליט. ולבסוף הודה ותיקן כן הנוסח הנדפס בק"ק קראקא נאמנות בעדים דוקא על ההפסד".
הנוסח המתוקן של רבי מענדל הועתק ונדפס ב"נחלת שבעה" (שטרות סי' מ): "ואין אנחנו נאמנים לומר שהיה איזה הפסד ואחריות במעותיו של בעל השטר אם לא בעדים כשרים ... וכן אין אנו נאמנים לומר שלא הרוחנו כלל במעותיו של בעל השטר, או לומר שלא עלה ריוח כנ"ל, ושעסקנו בעיסקא באמונה, אם לא בשבועה חמורה כנ"ל". היינו שעל הקרן אינו נאמן אלא בעדים כשרים, ועל הריוח נאמן בשבועה .
ועל פי זה מסיק בשוע"ר (הלכות רבית סמ"ה): "אבל אסור להתנות עמו כן על הריוח שלא יהיה נאמן בשבועה לומר שלא היה שם ריוח, שכיון שהוא ספק מתחלתו אם יהיה שם ריוח אין לו לומר לו איני מאמינך".
ובפרט כשלווים מהבנק משכנתא לקניית בית, שכל הריוח של בעל הבית הוא שרגיל מחיר הבית לעלות במשך השנים. אמנם לפעמים מחיר הבית אינו עולה (ולפעמים אפילו יורד), הרי במקרה זה אין שום צורך לשבועה או לעדים, שהרי מחיר הבתים ידוע לכל.
האם אז לא יתחייב בעל הבית לשלם לבנק את הרבית של המשכנתא; כיון שידוע לכל שלא הי' שום ריוח!?
אלא אם כן מה יעשה המשקיע להיות בטוח שיקבל את הריוח המגיע לו?
הי' מי שרצה לתקן שאפילו אם לא ידוע אם וכמה ריוח הי' לו, יקנה בעל העסק מהמשקיע את כל הריוח בסכום מסויים, ואז יהי' המשקיע בטוח שיקבל גם את הריוח.
אלא שיש האוסרים זאת מדברי סופרים, ויש האוסרים גם מהתורה, כמובא בשוע"ר (הלכות רבית ס"מ-מא): "ואסור לקצוץ ריוח ידוע להנותן בין שהוא רב או מעט או לא יהיה ריוח כלל. ואף על פי שמכירה היא זו שמוכר לו כל חלקו בריוח ואפילו יהיה הרבה מאוד בעד דבר קצוב, וכמו שרשאי למכור כן לאיש אחר, מכל מקום זה שקיבל ממנו המעות אם פוסק לו ריוח ידוע נראה כלוה ממנו ברבית ואסור מדברי סופרים ... ויש מתירין אם כל האחריות אפילו מגניבה ואבידה הן על הנותן מכל המעות שהמקבל אינו נראה כלוה כלל ומותר למכור לו הריוח כמו לאיש אחר ... אבל אם הנותן מעות למחצית שכר אינו מקבל כל האחריות אלא מחצי המעות אסור לדברי הכל ... ויש חולקין על זה וחוששין משום רבית גמורה של תורה כל שקוצץ לו דבר קצוב אף שחצי הריוח לא יהיה כל כך. אבל המנהג פשוט במדינות אלו להקל".
יוצא אם כן מכל זה, שהדרך שנהגו להשקיע מעות בעסק של חבירו בהיתר עסקא, באופן שיהי' בטוח בקרן, הוא כאשר מסכם בחוזה היתר העיסקא, שעל הפסד הקרן לא יהי' נאמן אלא על ידי עדים, או שלא יפטר מהם אם לא שמר את התנאים המוגזמים שהתנו ביניהם בעסק בזה. וכדי שיהי' המשקיע בטוח גם בריוח שיקבל, מסכמים ביניהם בחוזה היתר העיסקא, שבעל העסק קונה מהמשקיע את כל מעות הריוח בין רב בין מעט, בסכום מסויים שסיכמו עליו. ואע"פ שרוב הפוסקים אסרו זאת, מכל מקום המנהג פשט להקל.
ד) הלואה מהבנק בתשלום ריוח חדשי
על פי כל האמור לעיל התקינו לכתוב כן גם בחוזה של הבנקים שבידי יהודים, עבור ההלוואות מהבנק שלצורך השקעה בעסק, אשר הבנק חותם חוזה שכל ההלוואות שלו הן בהיתר עיסקא, באופן שהמשקיע יהי' בטוח הן בקרן והן בריוח (כנזכר לעיל סעיף ב-ג), ועל סמך זה גובה הבנק מהלוה את תשלומי הריוח כל חודש או יום, ואת תשלומי הקרן לבסוף.
אמנם יש הפרש גדול בין האופן הנזכר לעיל, שהוא הסכם חד פעמי, לבין האופן שבהלוואות מהבנק, שהמדובר הוא בתשלום ריוח חדשי. ועל זה נתבאר בשוע"ר הלכות רבית סמ"א "צריך ליזהר שלא להזכיר בשטר קצבה לריוח בשבועות או חדשים שנתחייב המקבל ליתן דבר קצוב לכל שבוע או חודש ... וכן בכל דרכי היתר לקיחת ריוח שיתבאר צריך ליזהר שלא להזכיר קצבה לריוח בשבועות או חדשים ... אלא יכתוב סתם ליתן בסוף השנה או חציה כך וכך, וכשיגיע הזמן יכתוב שטר אחר, או אפילו בלא שטר כלל, אם נתרצו שיהיה העסק בידו עד שנה או חציה על דרך היתר זמן הראשון, הרי זה מותר לקבל בסוף זמן השני ריוח כל כך כמו בעד זמן הראשון".
ומהו אם כן טעם ההיתר שמקילים בזה בהלואות מהבנק בתשלום ריוח חדשי?
שאל בזה הגאון החסיד רבי הלל מפאריטש, אצל כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (שו"ת צמח צדק יו"ד סי' קב): "בא לפני שטר חוב שהי' כתוב בו על פי היתר עיסקא, ואחר כך בסופו כתוב שאם יומשך הפירעון מזמן הנ"ל יתחשב לפי ערך על פי העיסקא הנ"ל. ובתחלה עלה בדעתי שהוא ריבית גמורה ... משלחן ערוך אדמו"ר (סעיף מ"א) שכתב שאם נמשך העיסקא מזמן פרעון יכתוב שטר חוב חדש ושארי תקנות, ולא מצא תקנה לכתוב בנוסח הנ"ל. אבל אחר כך ראיתי בט"ז בתשובת שאלה שמתיר בזה האופן בפירוש אפילו ליקח ריוח מן הריוח. ולא מצאתי תירוץ לסתירת הדברים. בכן בקשתי מכבוד מע"ל הרמה יורני האיך לפסוק בכל הדברים הנ"ל".
השיבו אדמו"ר הצמח צדק (שם): "בענין שטר עיסקא שכתוב בה אם יומשך הזמן יומשך העיסקא ... יפה כוון, דנראה שהוא [רבינו הזקן בשלחן ערוך שלו] חוכך בזה להחמיר. אבל עם כל זה איני סובר שיהיה מעכב דיעבד, דאם לא כן יהיה קשה על הט"ז מדידי' אדידי' מסקכ"א לסקל"א שהביא מע"ל ... הלכך עכ"פ בדין אם יומשך הזמן יומשך העיסקא ודאי יש לגבות בו דיעבד עכ"פ". והיינו שאף שאסור להזכיר קצבה לריוח בשבועות או חדשים, מכל מקום אם כתב בתחלה "אם יומשך הזמן יומשך העיסקא", שאז תתחיל העיסקא מחדש, הנה הגם שגם זה אסור "יש לגבות בו דיעבד עכ"פ".
ומה שכתב שבשוע"ר "נראה שהוא חוכך בזה להחמיר", אף אם כתב בתחלה "אם יומשך הזמן יומשך העיסקא"; היינו כי בדברי רבנו כאן, אפשר לדייק מהרישא, שלא אסר אלא אם כן "נתחייב המקבל ליתן דבר קצוב לכל שבוע או חודש" (משא"כ כשכתב בתחלה שאם יומשך הפירעון כו', מותר), ואפשר לדייק מהסיפא, שלא התיר אלא אם כן נתרצו שניהם אחר שהגיע הזמן (משא"כ כשכתב בתחלה שאם יומשך הפירעון כו', אסור). ולכן מסיק הצמח צדק שנראה מדברי רבנו שהוא חוכך בזה להחמיר, ולכן לא פירש בו לא היתר ולא איסור.
ובאמת כשמעיינים בסמ"ו ובסמ"ח אפשר לראות לכאורה את טעם הספק בזה, שהרי כשכותב כאן דין איסור זה, מוסיף "וכן בכל דרכי היתר לקיחת ריוח שיתבאר צריך ליזהר שלא להזכיר קצבה לריוח בשבועות או חדשים". והיינו שלענין זה דומה היתר עיסקא המבואר כאן, להיתר קנס המבואר בסעיף מו ואילך, וכמבואר לקמן סמ"ח: "אם חיובו חל מעט מעט בהמשך הזמן כגון שאמר אם לא אפרעך חובך לזמן פלוני הריני חייב ליתן לך כך וכך קנס בכל שבוע ושבוע או בכל חודש וחודש שלא אפרעך הרי זו רבית גמורה של תורה אף שהיא בדרך קנס הואיל וקנס זה מתרבה והולך בהמשך הזמן שממתין לו מעותיו ... וכן בכל דרך היתר שעושין בהלואה כגון בעיסקא וכיוצא בה צריך ליזהר שלא להזכיר בשטר שום חיוב איזה דבר קצוב מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו כמו שנתבאר למעלה לפי שאם יזכיר קצבה לשבועות או חדשים הדבר מוכיח שהיא רבית גמורה ודרך ההיתר אינה אלא הערמה וכל היתר שאינה אלא בדרך ערמה אינו מועיל כלום מן התורה".
והיינו כשמזכיר דבר קצוב מדי שבת בשבתו. אבל אם התנה מתחלה ואמר שאם לא ישלם הקנס בזמנו אזי מתחייב מעכשיו ליתן קנס חדש, יש בזה חילוק. שכך מבואר בסמ"ו: "ואם רוצה להלוותו לכמה שנים יתנה עמו עוד שאם לא יפרע לו כל הסך לזמן פלוני כל מה שיהיה נשאר חייב לו יהיה לו להלוה שיתן לו בעד זה כסף צרוף בו ביום כפי שויו אשר ישוה בעת נתינתו אותו ובאם שלא יתן לו הכסף בו ביום בעד סך שיהיה נשאר חייב לו בו ביום יתחייב בקנין סודר זה מעכשיו לפרוע לו לזמן פלוני שהוא סוף שנה סך פלוני כפי הקרן עם הריוח שמתפשר עמו וכן יוכל להתנות לשנים רבות".
ואילו בסמ"ח מבואר: "ואפילו אם אמר לו הריני מתחייב לפרוע לך לזמן פלוני ואם לא אפרעך שבוע אחר זמן ההוא הריני חייב לך מעכשיו בקנין אגב סודר כך וכך קנס לפרוע הקנס עם הקרן מיד אחר שבוע ההוא ואם לא אפרע עד אחר שיעבור עוד שבוע אחד הריני חייב מעכשיו בקנין אגב סודר זה כך וכך קנס לפרעו עם הקרן מיד אחר שבוע ההוא וכן מתחייב לכל שבוע ושבוע ... אין זה מועיל כלום ... שהיא רבית גמורה והקנס אינו אלא הערמה".
והחילוק בינם הוא, שבסמ"ו מיירי שהתנה תחלה שאם לא ישלם לו הקנס בזמנו מתחייב ליתן לו הסחורה בו ביום, ואם לא יתן לו הסחורה בו ביום מתחייב ליתן לו עוד קנס. הרי שכל פעם יש התחייבות חדשה של קנס על ההתחייבות החדשה של נתינת הסחורה, וזה מותר. משא"כ בסמ"ח מיירי שהקנס הראשון והשני שניהם התחייבות ממון, וזה אסור.
יוצא אם כן בהיתר עיסקא שלפנינו, שמתנה מתחלה שאם יומשך זמן הפרעון מתחלת עיסקא חדשה וכו', מכל מקום אין כאן הפרש בין ההתחייבות של הזמן הראשון לבין ההתחייבות לזמן השני, ולכן אפשר שיהי' אסור לכתחלה. ולכן לא נתבאר דינו בפירוש אלא בהיתר קנס, ולא בהיתר עיסקא. ומזה למד הצמח צדק שבהיתר עיסקא נראה שחוכך בזה להחמיר, ולכן לא התיר בזה הצמח צדק אלא בדיעבד.
וכל זה הוא אם כותבים בחוזה, שאם יומשך עוד חודש תתחיל עיסקא חדשה, וכן בכל חודש וחודש. משא"כ אם כותב בחוזה סתם דבר קצוב מדי שבוע או מדי חודש, על זה נתבאר בפירוש לאיסור בשוע"ר (סעיף מח): "צריך ליזהר שלא להזכיר בשטר שום חיוב איזה דבר קצוב מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו כמו שנתבאר למעלה לפי שאם יזכיר קצבה לשבועות או חדשים הדבר מוכיח שהיא רבית גמורה ודרך ההיתר אינה אלא הערמה וכל היתר שאינה אלא בדרך ערמה אינו מועיל כלום מן התורה".
ולפי זה צריך עיון ובירור הטעם שמקילים ללוות בריוח קצוץ מהבנקים בארה"ק, שבבעלות יהודית. ואף שכותבים שהוא בהיתר עיסקא, הרי כבר נתבארה שיטת רבנו הזקן שהיתר עיסקא כזה (לא זו בלבד שאסור מדרבנן, אלא) "אינו מועיל כלום מן התורה" (ראה ברית יהודה ע' תרלו הערה מז).
ואפשר שמחמת שבזמנינו הוא שעת הדחק גדול, שאי אפשר כלל לפתוח עסק בלי הלוואה מהבנק, לכן יש המקילים לסמוך בזה על דעת המתירים גם לכתחלה.
ה) הלואה מהבנק להוצאותיו
ויתירה מזו יש לעיין בהיתר ההלוואה מהבנק על ידי היתר עיסקא, שהרי בשעה שלווים את המעות שלא לצורך השקעה בעסק, אלא לצורך צרכי הבית, הרי זו רבית גמורה, אפילו אם אינו דבר קצוב מדי שבת בשבתו, וכמבואר בשוע"ר (הל' רבית סמ"ב): "וכל זה כשאותן המעות שמקבל הן עצמן עיסקא שמתעסק בהן להרויח, ואינו מוציא אותן ביציאותיו, אבל אם הוציא יתר מחצי המעות שהן הלואה ביציאה שאין בה ריוח, כגון לצורך פרנסתו או דירתו או פירעון חובו, בין מדעת הנותן שנתן לו רשות להוציא בין שלא מדעתו, אף שמיד החזיר מעות אחרות תחתיהן ונתעסק בהן והרויח, הרי זה הריוח שלו, ואם נתנו להנותן הרי זו רבית גמורה, אף אם לא קצץ לו דבר קצוב אלא נותן לו חצי ריוח כל המעות בין רב או מעט, לפי שמיד שהוציא ביציאותיו נעשו מעות אלו שהוציא חוב הלואה עליו ולא נשאר חצי המעות פקדון שיהיה חצי הריוח לבעל הפקדון".
ומכל שכן בנידון ההלוואה מהבנק, אשר לפעמים ההלוואה היא מלכתחלה לצורך הוצאות הבית. ובפרט בכרטיס אשראי אשר בדרך כלל מדובר בהלוואה מהבנק ברבית – עבור הוצאות פרטיות.
ואפילו אם לווה מהבנק משכנתא לקניית בית, שאינו מוציא המעות בהוצאות ביתו, גם בזה לא מיירי בהיתר "עיסקא", שהרי אינו עסק שעוסק בו לרווחים, כי אם לצורך בית לדור בו. אלא שבזה יש הרוצים להתיר מטעם שמחיר הבית עולה בדרך כלל, ואפשר להחשיבו כאילו לקח המעות מהבנק בתור "עיסקא" – פלגא פקדון ופלגא הלוואה. אבל כשלווה בכרטיס אשראי להוצאות ביתו, איך אפשר לחשב זאת כ"עיסקא" שמשקיע בזה לרווחים?
ויש מרבני זמנינו הרוצים לומר שגם בזה יש דרכים להחשיבו כמו עסק (ראה ברית יהודה ע' תרא). ועל זה סומכים בהלוואות מהבנקים בזמנינו בארץ ישראל (וכבר נתבאר לעיל בסעיפים הקודמים, שבעסק הזה של קניית בית, שמחיר הבית עולה בדרך כלל, והוא הריוח שמגיע חציו לבנק – עדיין יש לפעמים שמחיר הבית אינו עולה, ולפעמים יורד מחיר הבתים באיזור הזה, והדבר ידוע לכל, ואין זקוקים בזה לשום שבועה ועדות; ולפי האמור לעיל לא יצטרך אז לשלם לבנק את הרבית, ואפילו חלק מהקרן לא יצטרך לשלם אם ירד מחיר הבתים, ולכאורה לא יועילו בזה כל עצות היתר עיסקא שנתבארו בפוסקים).
ו) כשלא פירשו בחוזה את אופן העיסקא
כל זאת הוא אפילו אם כתבו ופירשו בחוזה את אופן העיסקא, באיזה אופן הבטיחו שיהי' הבנק בטוח בקרן וגם בטוח בריוח. משא"כ אם לא פירטו הדבר, רק כתבו סתם "עפ"י היתר עיסקא כתקון רז"ל", לכאורה אינו יכול להועיל, שהרי כיון שלא פירט באיזה אופן תהי' אחריות הפסד הקרן על הבנק (אם הוא כשיביא עדים על ההפסד, או כשיקיים התנאים שהותנו באופן ניהול העסק), שוב תהי' לעולם אחריות ההפסד על הלווה (ולא על הבנק), וכבר נתבאר (לעיל ס"ב) שבאופן זה אסור לדברי הכל, כי כל המעות נחשבים הלואה.
אמנם נתבאר ברשימות (חוב' קסא): וכמדומה שר' משה לייב גינצבורג נ"י, חתנו של אדמו"ר מהר"ש נ"ע, הי' כותב – עפ"י הוראה מליובאוויטש – "עפ"י היתר עיסקא כתקון רז"ל".
ובאמת יש מתירים הלואה מהבנק אף בלא היתר עיסקא, מטעם שהבנק הוא גוף משפטי ולא שייך בו דין מלוה ולוה ורבית. אמנם בשוע"ר הל' רבית לא מצינו רמז להיתר כזה, ובפרט לפי מה שהובא בשוע"ר (או"ח סי' רמב קו"א ס"ק ה), אשר דעת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תרסט, לפירוש הב"י סי' קס ד"ה וכן הדין) שאפשר להלוות ברבית מקופת צדקה שהוא ממון הקדש ואין לו בעלים, ואשר לא קיי"ל כוותיה אף בממון צדקה. ובפרט בבנק שאינו ממון הקדש, ויש לו בעלים, הם בעלי המניות (כדמסיק בפשיטות ברשימות חוב' קסא).
והגם שברשימות (שם) ובאג"ק (חי"ד ע' רפב) מציין לכמה פוסקים המתירים, היינו בבנק של נכרי דוקא, אשר אז התירו אף אם יש ליהודי מניות בבנק הזה, מטעם "שיש גם אינו יהודי באמצע ואפשר לצרף הסברא דיש ברירה" שהממון שלוה הישראל ומשלם רבית הוא ממון הנכרי השותף בבנק. משא"כ בבנק של ישראל, לא מצינו טעם זה להיתר.
* * *
ערב לישראל הלוה מהנכרי ברבית
(סעיף סד)
א) בערב סתם, קבלן ושלוף דוץ
שוע"ר (הל' רבית סס"ד): "הערב ... יש לו דין מלוה ללוה לענין רבית שפורע הלוה, כגון שהמלוה הוא נכרי ומלוה ברבית לישראל אסור לישראל אחר להיות ערב בעדו, אפילו אינו ערב קבלן 5 , כל שהנכרי יכול לתבוע בדיניהם את הערב תחלה ולהפרע ממנו קודם שיתבע את הלוה וישבע אין לי, כדינינו, שנמצא שהערב הוא לוה של הנכרי ומלוה לישראל ברבית".
אמנם רגיל בזמנינו שהקונה בית וזקוק להלוואה מהבנק (של נכרים), והלוה אין לו מספיק קרעדיט (זכות אשראי), חותם עליו חברו בערבות אל הבנק; אף שבמקרה של הפסקת תשלומי המשכנתא יכול הבנק לתבוע ממי שירצה.
המקור להלכה זו הוא בגמרא (ב"מ עא, סע"א): "תנו רבנן אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ... לנכרי. וכיון דדיניה דנכרי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא. אמר רב ששת שקיבל עליו לדון בדיני ישראל".
ופירש רש"י (שם עא, רע"ב ד"ה לדון): "יתבע מן הלוה תחילה, וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב, והשתא אין הערב לוה מתחילה, הלכך כי פרע לנכרי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה". והיינו שאם הנכרי יכול לתבוע ממי שירצה אזי נחשב שהנכרי הלוה לערב ברבית, והערב הלוה מעות אלו אל הלוה ברבית. אמנם אם הנכרי אינו יכול לתבוע מהערב אלא אחר שלא מצא אצל הלוה, אז נחשב שהנכרי הלוה ללוה עצמו, וכשהגיע זמן התשלומים ברבית שילם במקומו הערב, שאז מלוה הערב אל הלוה את הסכום הכללי (קרן ורבית), ואחר כך מחזירו הלוה אל הערב, ואין כאן רבית מהלוה אל הערב.
וחלק עליו הרשב"א (שם ד"ה אלא ערב לנכרי): "ונמצא לפי פירושם דכל שנעשה הישראל קבלן לגוי המלוה אסור. ועכשיו דיניהם של גוים ללכת אחר מי שירצו, ואפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מגוי וישראל חברו נעשה לו ערב, ואע"פ שאינו מקבל הגוי לדון בדיני ישראל, ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר ... אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברים ... וערב דנכרי [שאסרו בגמרא], שלוף דוץ הוא, ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב". והיינו שלא אסרו אלא באופן זה שהלוה יכול לדחות את המלוה (הנכרי) אצל הערב, אבל אם הנכרי יכול לתבוע ממי שירצה מותר, כי גם אז נחשב שהנכרי הלוה מעות אלו אל הלוה עצמו, ואין כאן רבית מהלוה אל הערב.
שתי הדעות הובאו בשו"ע (יו"ד סי' קע ס"א): "ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית, אסור לישראל אחר להיות לו ערב, שכיון שבדיניהם תובע הערב תחלה, נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים. לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחלה, הרי זה מותר. ויש אומרים שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ (פירוש ערב שמנקה את הלוה מדין המלוה, כשלוף דוץ שהוא מין עשב שמיבשין אותו ורוחצין בו את הידים להעביר הזוהמא) דהיינו שאין דין המלוה עם הלוה כלל, שהוא יכול לדחותו אצל הערב".
והנה בשו"ע (שם): לא הובאה הכרעה בין דעת רש"י לרשב"א הנ"ל, אמנם בב"י (שם): "והנכון בעיני, דלכתחלה מורין כדעת רש"י, ובדיעבד היכא דקיימי זוזי שבקינן להו, כדין הספיקות שהמוציא מחברו עליו הראיה". וכן מסיק בט"ז שם (ס"ק א): "ואם כן מ"ש השלחן ערוך בסמוך יש אומרים דאין אסור אלא בערב שלוף דוץ, היינו בדיעבד". ועד"ז הוא בש"ך (שם ס"ק ב).
בשוע"ר לא הביא את שתי הדעות, רק פוסק בפשיטות לחומרא כרש"י: "אסור לישראל אחר להיות ערב בעדו ... כל שהנכרי יכול לתבוע בדיניהם את הערב". ואפשר שגם כאן הכוונה היא – שאסור לעשות כן לכתחלה (וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רצו ד"ה ואחר).
ומכל מקום רגיל בזמנינו לחתום ערבות לחבירו על משכנתא שלווה מהבנק לקניית בית; ואפשר שהוא מחסרון ידיעה. ואפשר שכיון שכמעט אין דרך לקנות בית בלי משכנתא, וכמעט אין דרך להשיג משכנתא מהבנק בלי ערבות של מי שיש לו קרדיט טוב, בשעת הדחק הזאת הם סומכים על שיטת הרשב"א שהובאה בשלחן ערוך, וכהכלל האמור בכמה מקומות (ראה לעיל ח"א סי' סב ס"ב) שבשעת הדחק סמכינן אפילו על דעת יחיד. וכל שכן כאן שנפסק בנו"כ השלחן ערוך שבדיעבד סמכינן על דעת הרשב"א להיתר.
ב) בהלוואה במשכון
לכאורה הי' מקום לבאר טעם ההיתר על פי האמור בשוע"ר (הל' רבית סס"ו): "וכל זה בלא משכון, אבל מותר ליתן משכון לחבירו ולומר לו לך לוה לי עליו מעות מנכרי ברבית ... הואיל והמשכון הוא של הלוה". שהרי גם כאן בקונה בית המקבל הלוואה (משכנתא) מהבנק, עיקר סמיכתו של הבנק הוא על הבית שמשועבד לחובו, שבמקרה של הפסקת תשלומי המשכנתא מעקל הבנק את הבית מהקונה ומוכרו לאחרים (Foreclosing).
אמנם טעם זה אינו מספיק אלא באופן המבואר בשוע"ר (שם): "והנכרי הוא סומך על המשכון בלבד , וכל אחריות הנכרי ממעותיו ... על המשכון בלבד , מן הסתם, אם הוא משכון טוב . ואם אינו טוב כל כך, צריך לומר השליח להנכרי אינני משתעבד לך כלל, וכל אחריותך על המשכון זה בלבד ".
וכן הוא בנידון דידן, שהבנק אינו סומך על השעבוד של הבית שקנה, שהרי זהו כל עיקר הטעם שהבנק דורש ערבות של אחד שיש לו קרעדיט טוב, כיון שאפשר שהבית לא יהי' שווה לתשלום כל החוב. יוצא אם כן ששעבוד הבית עבור החוב אל הבנק אינו מספיק להוציאו מדין רבית, ולכן נחשב שהבנק הלוה את המעות אל הערב ברבית, והערב הלוהו לישראל הקונה ברבית. ומהו אם כן ההיתר לעשות כן.
ואולי יש דרך להבטיח בחוזה, שבמקרה של הפסקת תשלומי המשכנתא, ובמקרה שהבית אינו שוה את החוב הנשאר, אזי יבדקו קודם את הרכוש וחשבונות הבנק של הלוה, ואם אין לו, אזי יפנו לרכוש וחשבונות הבנק של הערב, שבאופן כזה מותר בודאי, כאמור בגמרא (שם): "שקיבל עליו לדון בדיני ישראל". ובשו"ע (שם): "לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחלה, הרי זה מותר".
ובאמת כתב ברמ"א (שם): "והאידנא מסתמא הוי כאלו קבל עליו הכי, דסתם ערבות כך הוא". אבל סיים (שם): "ודוקא במקום שהמנהג כך שתובעין הלוה תחלה". וכמדומה שבזמנינו, במקרה של הפסקת תשלומי מעות המשכנתא, יכול הבנק לתבוע החוב ממי שירצה, ואם כן אין זה מועיל אלא אם מתנים כן בפירוש בחוזה.
ג) בשני שותפים
כל זה הוא בערב, משא"כ בשנים שקונים בית בשותפות, ושניהם ערבים לתשלום המשכנתא של הבנק, בזה לכאורה אין שום חשש רבית.
וכן הוא גם בערב על קניית בית, אשר לפעמים עושים הסכם בין הקונה והערב והבנק, אשר שמו של הערב מופיע גם על שטר הקנין, דהיינו שהוא לא רק ערב אלא גם שותף. ובדרך כלל עושה זאת הערב, כאשר הוא חושש שהלוה לא יוכל לעמוד בתשלומים ויפסיד את הבית אל הבנק, ואז יתחייב הערב בשארית התשלומים ויפסיד את מעותיו; על כן באים להסכם ששם הערב רשום בתור שותף בקניית הבית, באופן שאם הקונה לא יוכל לעמוד בתשלומים, והבנק יבוא לעכל את הבית ולתבוע את שארית המעות מהערב, יוכל הערב לקבל את הבית לעצמו ולהמשיך בעצמו את תשלומי המשכנתא. ולכאורה בזה אין שום חשש רבית.
אמנם גם אופן זה נתבאר לאיסור בשוע"ר (הל' רבית סס"ד): "לפיכך שנים שלוו מנכרי כאחד אסורים לחתום בשטר חוב אחד שכתוב בו רצה מזה גובה ורצה מזה גובה כל המעות". והיינו שגם בזה רואים אנו כאילו כל אחד מהם לווה מהנכרי את כל הסכום במילואו, והלוה לחבירו חצי ממנו – ברבית.
וכן הוא גם בשני שותפים הפותחים עסק שאסור לקבל הלוואה מהבנק, באופן שרצה מזה גובה רצה מזה גובה.
ואף שמסיים בשוע"ר (שם): "ואפילו שני שותפים שלוה אחד מהם מעות מנכרי ברבית לצורך השותפות ונותן הרבית מן השותפות אסור (אפילו שניהם חתומים בשטר חוב אם הנכרי יכול לתבוע כל המעות מזה שלוה ממנו מדין ערבות). אלא אם כן התעסק והרויח במעות אלו יכול ליטול הרבית מן הריוח תחלה ליתן לנכרי ואחר כך יחלקו הריוח הנשאר כי הרבית נחשבת להפסד מן הריוח לשניהם".
היינו דוקא כשאחד מהשותפים לוה מהנכרי ברבית על שם עצמו (שאין המלוה יכול לגבות מהשותף השני) והוא התעסק והרויח במעות אלו, ונותן לנכרי מן הריוח הזה; משא"כ כששניהם לוו על שם השותפות אסור.
אלא שבזמנינו כשפותחים עסק משותף, פותחים לצורך זה עמותה על שם שני השותפים, וההלוואה היא על שם העמותה, ואין הבנק יכול לגבות מרכושם הפרטי אלא מרכוש העמותה. ולכן יכולים לשלם תשלומי הרבית מקופת העמותה הזאת, ואין בזה בעיה.
אמנם אם הבנק דורש ערבות פרטית מבעלי העמותה, לא יועיל היתר זה.
משא"כ כשקונים בית בשותפות, או כשחותמים על הסכם שגם שם הערב רשום על שטר הקנין, לכאורה מבואר בשוע"ר שאסור לעשות כן.
ד) ערבות מנהל המוסד
אמנם רגיל שהמוסד, שהוא ארגון רשמי וחוקי של "עמותה שלא למטרת ריוח", וקונה בית לצרכי המוסד, אלא שהבנק דורש "ערבות" של אחד ממנהלי המוסדות.
וכך הוא גם בכל שליח שקונה בית ל"בית-חב"ד", שהקניה היא על שם ה"עמותה שלא למטרת ריוח" של בית חב"ד, ואחר ממנהלי העמותה חותם ערבות על המשכנתא.
אשר יש מקום להתיר בזה מכמה טעמים:
(א) לא מדובר בערב שלוף דוץ, שכבר הובא לעיל (סעיף א) שהרשב"א מתיר בזה. והובא לעיל, שאף שבשוע"ר לא הובאה דעה זו להתיר, מכל מקום כתבו הפוסקים לסמוך על זה עכ"פ בדיעבד.
(ב) סוכ"ס עיקר סמיכת הבנק היא על הבית הנקנה במשכנתא זו, שהוא משועבד לבנק לפירעון חוב זה. ואף שהבנק אינו סומך על זה בלבד, וכמובא לעיל (סעיף ב), הרי עכ"פ באופן חלקי סומך הבנק בעיקר על שעבוד זה, ואולי יש מקום לצרף טעם זה להיתר.
(ג) כיון שהלואה זו וערבות זאת נעשית על ידי אחד ממנהלי המוסד והעמותה, הרי אף שאסר בזה בשוע"ר (סס"ה): "וכן מנהיגי הקהל שלווין מן הנכרי ברבית לצורך הקהל ... כיון שיכול לתבוע מהמנהיגים תחלה בדיניהם מדין ערבות יש להם גם כן דין לוה מנכרי".
מכל מקום הביא בזה גם דעת המקילים (שם): "יש שלמדו עליהם זכות לומר שהמנהיגים יש להם דין אפוטרופוס של יתומים שרשאי ללות ברבית מנכרי בשבילם ולפרוע הרבית מנכסיהם".
ואף שסיים (שם): "אף ראייתם צריכה ראיה כי מי יגיד לנו שהאפוטרופוס רשאי לעשות כן ליתומים שמא יש כאן רבית של תורה". הרי לא כתב כן אלא מספק, ואם כן אפשר שיש לצרף גם טעם זה להיתר.
(ד) יש עוד טעם ודעה המתרת, שהובאה בשוע"ר (סי' רמב קונטרס אחרון ס"ק ה): "וע"ש בב"י דאף הרשב"א לא עלה בדעתו להקל בצדקה אלא משום דאין לה בעלים מיוחדים".
והיינו מה שנתבאר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרסט): "להלוות מעות של תלמוד תורה ברבית לישראל ... אפשר היה לדון ולהתיר כיון שאין הרבית בא מלוה למלוה שאין לממון זה בעלים ידועים. אלא שאין ראוי לעשות כן פן יפרצו גדר בזה".
וכן כתב הרשב"א (ח"ד סי' סג. הובא בב"י סי' קס ד"ה וכן הדין): "שלא אסרה תורה אלא לאחי[ו] ולא להקדש. ומעות של הקדש עניים, מסתברא שמותר להלותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כמעות של יתומים. וקרוב אני לומר שאין רבית אף להקדש עניים. לפי שמעות אלו אין להם בעלי[ם] ידועים. וגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה. ונמצא שאין ריבית זה בא מלוה למלוה. וכבר ידעת שאמרו לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואחר שאין לממון זה בעלים בשעת ההלואה, מי נאסר".
וכן כתב הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' רכב): "מעות שביד גזברים, שהקדישום בעלים לעניים, אם מותר להלוותם ברבית, או לאו. תשובה: שורת הדין, נ"ל להלכה, שמותר. שלא אסרה תורה, אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה. וכאן, אין כאן מלוה. שהרי מעות הללו, אין להם בעלים ידועים, ואין לך עני, שיוכל להוציא חלקו מיד הגזברים. אלא הם מחלקין כרצונם לזה הרבה, ולזה מעט, או לא כלום ... הללו, כהקדשות הנהוגים במקומותינו, שאין להם בעלים ידועים, מותר. ולהלכה אמרתי, ולא למעשה".
ואף שכתב שלא לסמוך על זה למעשה, פן יפרצו גדר בזה. וגם בעיקר הדין יש שחלקו עליו בזה (ראה ברית יהודה פ"ז ס"ק לה), מכל מקום סומכים על דעה זו לענין דיעבד, כמבואר ברמ"א (סי' קס ס"כ).
ובפרט ב"עמותה שלא למטרת ריוח" שגם על פי החוק הוא ממון הקדש, שאסור למנהל העמותה להשתמש בכספים אלו לצורך עצמו. ואם כן יש מקום לצרף גם טעם זה להיתר.
(ה) אף אם לא נסמוך על צירוף ד' התירים הנ"ל, הרי עכ"פ בצירוף כולם יחד בודאי אין בזה רבית דאורייתא, ולכל היותר אין בזה אלא רבית של דבריהם.
ויתירה מזו נתבאר בשו"ת צמח צדק (סוס"י רצו), שאפילו בערב שלוף דוץ אפשר דלא הוי אלא אבק רבית. ומכל שכן בערב סתם. ומכל שכן שיש מקום להתיר כאן מכמה טעמים נוספים כנ"ל.
ועל זה נפסק בשוע"ר (סי' רמב ס"ט): "מותר ללוות ברבית של דבריהם לצורך סעודת שבת ויו"ט או לצורך שאר סעודת מצוה אם אי אפשר ללוות בלא רבית".
והובא בקונטרס אחרן (שם ס"ק ה): "קיי"ל ביו"ד סי' ק"ס דאין להלות צדקה ומעות יתומים אלא ברבית דרבנן".
והיינו כמבואר בשו"ע שם (סי"ח): "כל רבית דרבנן, מותר במעות של יתומים, או של הקדש עניים, או תלמוד תורה, או צורך בית הכנסת". וברמ"א (שם): "וכן נוהגין להקל".
ובפרט בנידון זה שיש אולי מקום להתיר לגמרי מד' הטעמים הנ"ל, גם בלי טעם זה של רבית דרבנן לצורך מצוה.
* * *
הערות
- 3. חלק מהערות אלו נדפס בקובץ "פלפול התלמידים" (ח"ז, קה"ת תשל"ג, ע' כב ואילך), בשעה שעזרתי למוהר"נ שי' מאנגעל, בעריכת מראי מקומות וציונים לשוע"ר הלכות רבית (קה"ת תשל"ג). וחלקם נדפס בקובץ "הערות ובאורים" (קיץ תשס"ד, גליון תתעט ואילך), בשעה שעסקתי בעריכת מראי מקומות וציונים למהדורה החדשה של שוע"ר ח"ה (קה"ת תשס"ה).
- 4. הלבוש חלק יורה דעה (עטרת זהב) נדפס לראשונה בשנת שנ"ד, הגאון רבי מענדל נפטר בשנת שנ"ט ובעל הלבושים נפטר בשנת שע"ב. הקונטרס שלפנינו נכתב בשנת שס"ז – אחרי פטירת רבי מענדל (המכונה: ז"ל) ולפני פטירת בעל הלבושים (המכונה: נר"ו). ובו מספר אודות הנוסח הראשון של שטר היתר עיסקא, שתיקן רבי מענדל בלודמיר – לפני שנת שנ"ד (שנת הדפסת הלבוש). ואודות התכתבות שלו עם רבי מענדל – אחרי שנת שנ"ד (שנת הדפסת הלבוש). ואודות הנוסח המתוקן של שטר היתר עיסקא שתיקן רבי מענדל בקראקא – לפני שנת שנ"ט (שנת פטירתו של רבי מענדל).
- 5. היינו אפילו אינו "ערב שלוף דוץ", שמכונה גם בשם "ערב קבלן". ראה "סדר מכירת חמץ" (ע' כז הערה 27).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 52 עמודים.
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום תמא דין מי שהלוה על חמץ ב"מ סו, א · פסחים לא, ב
- שולחן ערוך ח ב"מ סד , א
- תורת שמואל לד ב"מ סח, סע"ב ואילך
- תורת שמואל תקז ב"מ סח, ע"ב ואילך
- שולחן ערוך [טו] ב"מ סה, ע"א
- שולחן ערוך טז ב"מ סה , א
- שולחן ערוך מד ב"ק קב, א
- אגרות קודש אגרת כא ב"ק קב, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשל"א ב"ק קב, סע"א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשל"א ב"ק קב, סע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תשל"ג ב"ק קב, סע"א
- שולחן ערוך ה ב"מ סו, א
- שולחן ערוך יב ב"מ סו, רע"ב
- שולחן ערוך טז ב"מ סו, א
- שולחן ערוך (א) ב"מ סו, ב
- סדר תנאים אירוסין ונישואין הקנין, התנאים והקנס ב"מ סו, א
- אגרות קודש קטז ב"מ עה, ב
- אגרות קודש רמד ע"ז כו, ב
- אגרות קודש רסז ע"ז כו, ב
- תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר ה'תשי"ב. ב"מ עה, ב
- שולחן ערוך א ב"מ עה, ב
- שולחן ערוך יט ע"ז כו, ב
- שולחן ערוך יח ב"מ עה, א
- שולחן ערוך א ב"מ עה, א
- שולחן ערוך ב ע"ז כו , א
- שולחן ערוך ג ב"מ עה , ב
- שולחן ערוך ו ב"מ עה , רע"ב
- שולחן ערוך ז ב"מ עה, ע"ב
- שולחן ערוך עו ע"ז כו, ב
- שולחן ערוך פ ע"ז כו, א
- שולחן ערוך ג ב"מ עה , ב
- שולחן ערוך ו ב"מ דף עה , ב
- שולחן ערוך ח ע"ז כו, ב
- שולחן ערוך ח ע"ז כו , רע"ב
- שולחן ערוך ט ע"ז כו, רע"ב
- שולחן ערוך (ח) ע"ז כו, ב
- שולחן ערוך (יב) ע"ז כו, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום שז דיני שבת התלויים בדבור ב"מ עה, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום שכג דין השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותיקונן וטבילתן בשבת ב"מ עה, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום של דיני יולדת בשבת ע"ז כו , א