ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לגבהעלותךשיחה ג71

71

שיחה ג

א. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים"¹, ובפרש"י — על התיבות "את הקשואים"² — מביא (מספרי³) "אמר רבי שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך כו' כדאיתא בספרי".

והנה ברמב"ן פירש טענת בנ"י "זכרנו גו' אשר נאכל במצרים גו'", שזהו "כזוכר הנשכחות, כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה, וטעם. . חנם כפי פשוטו כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים כו' והיו נותנין להם מן הדגים⁴ כו' והקשואים והאבטחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד כי היא כגן הירק⁵ וכאשר היו חופרין להם בגנות היו אוכלין מן הירקות". ולפי פירושו היתה כאן טענה אחת בלבד, שבמדבר חסרו אותם המאכלים שאכלו במצרים "חנם" (ועד"ז פירשו רוב פשטני המקרא⁶);

אבל רש"י חילק את הכתוב לשנים, דעל התיבות "אשר נאכל במצרים חנם" פירש (ע"פ הספרי⁷) "חנם מן המצות"⁸, ועל "את הקשואים" מפרש (כנ"ל) שהמן לא הי' משתנה בטעמו לחמשת⁹ המינים הללו (קשואים, אבטחים, חציר, בצלים, שומים) — והיינו שהיו כאן שתי טענות נגד ה"מן": א) שהמן תלוי בעשיית מצות¹⁰, משא"כ הדגה שאכלו במצרים היתה "חנם מן המצות"¹¹, ב) במצרים היו להם גם חמשת המינים דקשואים כו', ואילו במדבר חסרים מינים אלה, לפי ש"המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו".

ויש לומר, שהכרחו של רש"י לחלק את הכתוב לשנים, מרמז בהתיבות שהעתיק מהכתוב — "את הקשואים", דלפירוש הרמב"ן שכל הכתוב הוא המשך

הערות

1. פרשתנו יא, ה.
2. ראה לקמן הערה 13.
3. עה"פ. — וראה יומא (עה, א) ב' דיעות: אם לא נשתנה כלל למינים אלו, או שנשתנה רק טעמן ולא ממשן. וראה מפרשי הספרי, שזוהי גם פלוגתת ר"ש וחכמים בספרי שם. ואכ"מ.
4. ובפי' הב' — שקיבלו כ"ז ב"מנת המלך". ומציין לפירושו לעיל בפ' שמות (א, יא). ע"ש.
5. עקב יא, י.
6. ראה ראב"ע, חזקוני, בחיי, אברבנאל ועוד.
7. וכ"ה בתיב"ע עה"פ: בלא תפקידתא.
8. ולא כפשוטו. ולהעיר מב' הדיעות בגמרא (יומא שם).
9. כ"ה ל' הספרי כאן "חוץ מחמשת המינים הללו", ובפרש"י "חוץ מאלו". אבל נראה פשוט, שזהו רק בשביל קיצור לשון [ולא שכוונת רש"י לכלול בזה עוד מין ששי וכו' — "דגה" הנזכר בקרא לפנ"ז — כפי' התו"ת כאן (ע"פ כתובות ס, ב שדגים קטנים קשים למניקות). וראה גם משמרת הקודש על פרש"י כאן — דא"כ הו"ל לרש"י לפרש זה על תיבת "הדגה וגו'"].
10. דיש לומר, שכוונת תלונתם היא לא רק שעתה חייבים במצוות בכלל (כפי' הרא"ם ועוד), אלא שהמן גופא יש בו כמה מצות (ראה רש"י בשלח טז, ד).
11. ומה שנקט הכתוב "דגה" דוקא (אף שכל אכילתם במצרים היתה "חנם מן המצות") — י"ל בפשטות, דגם רש"י ס"ל כדברי הרמב"ן שהמינים שנמנו בקרא כאן היו עיקר מאכלם של ישראל במצרים, אלא שטענתם (לגבי המן) נתחלקה לב', כבפנים.

מצוטט ב־1 עמודים

תורת מנחם שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ח לקו"ש חל"ג ע' 71

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 17 עמודים.