ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תנד באיזו מצה אינו יוצא ידי חובתו

תנד באיזו מצה אינו יוצא ידי חובתו

ובו ט"ו סעיפים

מצת סובין ומורסן

א אין ²¹³ אדם יוצא ידי חובתו בפסח לא בפת של סובין ²¹⁴ (פירוש קליפה הנושרת מן החטה בשעת כתישתה ²¹⁵ ), ולא בפת של מורסן ²¹⁶ (פי' קליפה דקה הנשארת בנפה ²¹⁷ אחר יציאת הקמח מתוכה). לפי שאינן קרויים לחם לענין חלה ²¹⁸ (כמו שנתבאר ביו"ד סימן שכ"[ד] ²¹⁹ ), והתורה אמרה ²²⁰ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם וגו', ולהלן הוא אומר ²²¹ והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', ומפי השמועה למדו לחם לחם לגזירה שוה ²²² , שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בפת הקרוי לחם לענין חלה:

ב אבל מותר ללוש את הקמח עם הסובין והמורסן שבו, ויוצא בו ידי חובתו ²²³ . שהרי עיסה זו חייבת בחלה אם יש בה כשיעור חיוב חלה, דהיינו עשרון ²²⁴ .

אבל אם הפריש את הסובין או את המורסן מן הקמח, וחזר ועירבו בתוכו, ולש ממנו עיסה, כיון שעיסה זו אינה חייבת בחלה אלא אם כן יש בה כשיעור חלה לבד מן הסובין או המורסן ²²⁵ , אינו יוצא ידי חובת מצה, אלא אם כן אכל כזית לבד מן הסובין או מן המורסן. דהיינו שאין הסובין או המורסן מצטרפין לכזית מצה, כמו שאינן מצטרפין לעשרון לענין חלה ²²⁶ :

ג מתוך שהוצרכו חכמים לומר שאין יוצאין בפת סובין לפי שאינה קרויה לחם, מכאן אתה למד שהסובין יכולין לבוא לידי חימוץ כשיבואו במים ²²⁷ , שהרי אין יוצאין אלא בפת שיכול לבוא לידי חימוץ ²²⁸ .

במה דברים אמורים בסובין, שהוא קליפה מהחטה עצמה. אבל קליפה מקש שקורין שפרייא"ר ²²⁹ , אינו בא לידי חימוץ ²³⁰ :

מצת סולת ואשישה

ד יוצא אדם ידי חובתו במצה העשויה מסולת נקיה, אפילו היא יפה כמצתו של שלמה ²³¹ . אף על פי שהכתוב קראו לחם עוני, הרי כבר רבתה התורה מצת מצת הרבה פעמים לרבות אפילו כמצתו של שלמה ²³² .

אם כן מה תלמוד לומר לחם עוני ²³³ , פרט למצה שנעשית עשירה בידי אדם ²³⁴ , כגון שעירב בה ²³⁵ יין או שמן או דבש ²³⁶ או שאר כל המשקין ²³⁷ כמו שיתבאר בסימן תס"ב ²³⁸ :

ה וכן אם עשאה גלוסקא גדולה כמו ששית האיפה, והיא נקראת אשישה ²³⁹ , והוא דרך חשיבות וגדולה, הרי זו מצה עשירה ואינו יוצא בה.

לפיכך טוב ליזהר שלא לעשות המצה של מצוה רחבה יותר מדאי, שלא תהא נראה כעין אשישה ²⁴⁰ :

חליטת קמח ברותחין

ו וכן אם חלט ²⁴¹ הקמח ברותחין ²⁴² קודם הלישה, ואחר כך לש אותו ועשה ממנו עיסה ²⁴³ שבלילתו עבה ²⁴⁴ , ואפאה בתנור ²⁴⁵ כמו שאר פת, אינו יוצא בה. דכיון שחלטה ברותחין הרי זו מצה עשירה (שכן דרך העשירים לחלוט הקמח כדי ללבנו ²⁴⁶ ).

אבל אם לאחר שנחלט הקמח עשה ממנו עיסה שבלילתה רכה, ואפאה בתנור, יוצא בה, הואיל ובלילתה רכה אין זו מצה עשירה ²⁴⁷ .

וכל זה במצה של מצוה. אבל שאר המצות, בין שבלילתן רכה ובין שבלילתן עבה לאחר שנחלט הקמח ברותחין, אין בכך כלום. ואין כאן חשש חימוץ לומר שמא כבר נתחמץ הקמח כשהיה בתוך הרותחין קודם שהתחיל לעסוק בה בידים בלישה ועריכה, לפי שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם, וכיון שנתבשל שוב אינה באה לידי חימוץ לעולם ²⁴⁸ , אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתם, כמו שדבר האפוי אינו בא לידי חימוץ לעולם כמו שיתבאר בסי' תס"ג ²⁴⁹ :

ז וכל זה מדינא דגמרא. אבל הגאונים אסרו לנו כל מין חליטה ברותחין, לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין ²⁵⁰ , ויש לחוש שמא לא ירתיח את המים יפה יפה ²⁵¹ .

ואם נפלה חתיכת עיסה של מצה לתוך הרותחין שבקדירה, אף על פי שהוציאה מיד, הרי כל מה שבקדירה אסור באכילה ²⁵² . אבל מותר בהנאה או להשהות עד לאחר הפסח ²⁵³ אם יש שם ס' כנגד העיסה ²⁵⁴ , שאין אנו מחמירין כל כך בחליטה לאסור במשהו אפילו בהנאה או להשהותו, ודי שאוסרין באכילה:

מצת עיסת כלבים

ח עיסה שעושין בשביל הכלבים של הרועים ²⁵⁵ , אם נתכוין בעשייתה גם בשביל אכילת אדם ²⁵⁶ , כגון שהיה בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה כשירצו, יוצאין בה בפסח, אם נשמרה מחימוץ, אפילו הוא פת קיבר ²⁵⁷ . אבל אם לא עשאה אלא בשביל הכלבים בלבד, שלא היה בדעתו שיאכלו הרועים ממנה, אין יוצאין בה, ואפילו נעשית מסולת נקיה והרי היא ראויה לאכילת כל אדם ²⁵⁸ , והיא חייבת בחלה ²⁵⁹ , מכל מקום הרי לא נשמרה מחימוץ ²⁶⁰ לשם מצת מצוה, אלא לשם הכלבים.

ויש אומרים ²⁶¹ שאם אינה ראויה לאכילת הרועים, כגון שעירב בה מורסן הרבה, אפילו אם היה בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה, בטלה דעתו אצל כל אדם ²⁶² , ואין יוצאין בה, אפילו אכל הרבה ממנה, בענין שאכל כזית לבד מן המורסן שבה ²⁶³ . דכיון שאינה ראויה לאכילת הרועים אינה קרויה לחם כלל, ופטורה מן החלה. וכן עיקר ²⁶⁴ :

מצה שאינו שלו

ט אין ²⁶⁵ אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שלו, שנאמר כאן לחם ²⁶⁶ , ונאמר להלן בחלה ²⁶⁷ והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', מה להלן אין אדם חייב להפריש חלה אלא כשמגלגל עיסה שלו, אבל לא של חבירו ²⁶⁸ , אף כאן אינו יוצא ידי חובתו אלא בשלו ²⁶⁹ , אבל לא בשל חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה שאז נעשה שלו ממש. אבל אם (אכל מצה של חבירו שלא מדעתו ²⁷⁰ , ואין צריך לומר אם) גזלה מחבירו ואכלה, לא יצא ²⁷¹ , שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותו ממנו חייב להחזירה לו, ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים בעל כרחו של הנגזל ²⁷² , נמצאת שאינה שלו ²⁷³ :

י במה דברים אמורים כשגזל מצה, אבל אם גזל קמח ועשאה מצה ואכלה יצא, שהרי אם בא הנגזל לתבוע את המצה אינו חייב ליתנה לו, אלא משלם לו דמי קמחו ונפטר ממנו ²⁷⁴ . ואע"פ שהמצה נעשית מקמחו, מכל מקום כבר קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי מעשה שעשה בה, דהיינו שעשה מקמח פת, ועל ידי כן נעשית כשלו ממש, ודמים בלבד הוא שחייב להנגזל, לפיכך יוצא בו ידי חובתו.

ומכל מקום (לכתחלה אין לו לצאת בו ידי חובתו מטעם שנתבאר בסימן י"א ²⁷⁵ . ואם אין לו מצה אחרת על כל פנים) לא יברך עליו ²⁷⁶ , אפילו גזל קמח או חטים מנכרי ²⁷⁷ , דכיון שעל ידי עבירה באה לידו מצוה זו אין זה מברך אלא מנאץ ²⁷⁸ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו ²⁷⁹ ).

במה דברים אמורים בגזלן עצמו, אבל אם נתן מצה זו לאחרים מותרים לברך עליה, שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידם, (ש)כיון שכבר קנאה הגזלן בשינוי קודם שנתנה להם ²⁸⁰ :

יא אבל אם גזל מצה ונתנה לאחרים אינן יוצאין בה ²⁸¹ , אלא אם כן נתייאש ממנה הנגזל קודם שנתנה להם הגזלן, שאז נקנית היא להם ביאוש ושינוי רשות (פירוש מרשות הגזלן לרשותם). ומותרים הם אז לברך עליה ²⁸² , שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידם, שכבר נתייאש הנגזל ממנה קודם שבאה לידם ²⁸³ .

ואם לאחר שנתנה הגזלן להם במתנה גמורה, החזירו אותה לו ונתנו לו במתנה גמורה, מותר לו לצאת בה ידי חובתו ²⁸⁴ ולברך עליה, שעכשיו אין המצוה באה לידו בעבירה:

יב מי שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, בליל ט"ו שחל להיות בשבת, מותר לו לצאת בה ידי חובתו ולברך עליה. ואין זו מצוה הבאה בעבירה, כיון שהיתה שלו קודם שהוציאה או הכניסה, נמצא שלא באה מצוה זו לידו על ידי עבירה, אלא שהוא עושה בה עבירה, אבל היא לא נעשית בעבירה, ולא באה לידו על ידי עבירה שעשה הוא ²⁸⁵ :

יג כשהרבה בני אדם אופין מצת של מצוה בתנור אחד, טוב שיאמר כל אחד מהם, כל מי שהגיע מצתי לידו הרי היא נתונה לו במתנה. לפי שיש לחוש שמא יתחלפו מצת של זה לזה, ואין אדם יוצא אלא במצה שלו ²⁸⁶ .

וכן טוב לומר בשעת הטחינה כשטוחנין הרבה ביחד, שלפעמים מתחלף הקמח ²⁸⁷ , ונמצא מברך שלא כדת ²⁸⁸ :

יד אם שאל מצה מחבירו יוצא בה ידי חובתו לכתחלה, שהרי לא השאילה לו על מנת שיחזירנה לו, אלא על מנת שיאכלנה ויחזיר לו מצה אחרת, ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר ²⁸⁹ (עיין סי' תס"א):

טו כשם שאין אדם יוצא במצה שאינו שלו, כך אין אדם יוצא במרור שאינו שלו ²⁹⁰ , שנאמר ²⁹¹ על מצות ומרורים וגו', הוקשו זה לזה ²⁹² לכל הלכותיהם. וגם עכשיו בזמן הזה שמצות אכילת מרור אינה אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר בסי' תע"ה ²⁹³ , מכל מקום כל מה שתקנו חכמים תיקנו כעין של תורה ²⁹⁴ :

הערות

213. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) מצת סובין ומורסן (ס"א-ב). (ב) מצת סולת ואשישה (ס"ג-ה). (ג) חליטת קמח ברותחין (ס"ו-ז). (ד) מצת עיסת כלבים (ס"ח). (ה) מצה שאינו שלו (ס"ט-טו).
214. רמב"ם פ"ו ה"ה (אין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין). שו"ע ס"א (אין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסן).
215. רש"י שבת עו, ב ד"ה וסובן (קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה). מ"א ס"ק א (סובין פירש"י קליפת חיטים הנושרים בשעת כתישה). וראה הערות ובאורים תשמז ע' 80. תשמח ע' 89. תשמט ע' 58. תשנג ע' 84.
216. רמב"ם ושו"ע שם.
217. רש"י שם ד"ה ומורסנן (הנשאר בנפה). מ"א שם (ומורסן הנשאר בנפה). המורסן האלו נזכרים גם לעיל סי' שכד ס"ג (שהמורסן הוא מדברים שאינן בני גיבול, ואם גבלו בשבת, יש אומרים שהוא פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים לגבול מורסן לבהמה או לתרנגולים).
218. רא"ש פ"ב סי' יד (דאילו פת סובין לא מיקרי לחם ופטור מחלה). ר"ן שם (י, ב) ד"ה ת"ר (ופת סובין אינו חייב בחלה). ט"ז ס"ק א (דאינו לחם לענין חלה).
219. שו"ע שם ס"ג (חמש רבעים הללו ... אם ריקד והפריש מורסן מתוכם, וחזר ועירבן עמו, אינו מצטרף). וכדתנן בחלה פ"ב מ"ו (נטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן, הרי אלו פטורין).
220. ראה טז, ג. שמכאן למדים שצריך להיות לחם, וכמבואר ברש"י ברכות לז, ב ד"ה כזית (לחם בעינן, דכתיב בה לחם עוני, אלמא לחם הוי). וכן הוא לקמן סי' תסא ס"ו (שהאפוי בחמה אינו קרוי לחם כלל, והתורה אמרה לחם עוני). ומהגזירה שוה למדים, שהגדרת "לחם" למדים מ"חלה".
221. שלח טו, יט.
222. גמרא לח, א (אתיא לחם לחם). וכן הוא לקמן ס"ט (שנאמר כאן לחם, ונאמר להלן בחלה והיה באכלכם מלחם הארץ וגו').
223. רי"ף פ"ב י, ב (יכול לא יצא אדם ידי חובתו בפסח אלא בפת הדראה בלבד, ת"ל מצות מצות ריבה ... פירוש פת הדראה פת סובין), לפירוש ה רא"ש פ"ב סי' יד (דעת רב אלפס שכתב פת סובין, כלומר שלא הוציא ממנו הסובין, דאילו פת סובין לא מיקרי לחם ופטור מחלה). רמב"ם פ"ו ה"ה (אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת ויוצא בה ידי חובתו). טור ושו"ע ס"א (אבל לש הוא את העיסה בסובין ובמורסן שבה ויוצא בה).
224. משנה חלה פ"ב מ"ו (הם ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים, חייבין). טור ושו"ע יו"ד סי' שכד ס"ג (חמש רבעים הללו, השאור והסובין והמורסן מצטרפין להשלים).
225. כמובא לעיל (הערה 7) משו"ע יו"ד סי' שכד ס"ג (וחזר ועירבן עמו, אינו מצטרף). והיינו שצריך להיות בו חמש רבעים מהקמח עצמו, מלבד הסובין והמורסן.
226. מ"א ס"ק ב (ואם נטל מורסנא מתוכה וחזר לתוכה ולש עמה, יש להסתפק אם מצטרף לכזית). ח"י ס"ק ב (ולענ"ד אין כאן ספק כלל, דכיון דלענין חלה אינו מצטרף, הוא הדין לענין מצה). פר"ח ס"א (ומצאתי כתוב בשם ספר בית מועד, שאף אם נטל את המורסן ואחר כך החזירו לתוכו, אעפ"י שאינו מצטרף לחלה הואיל ויש בו קמח יוצא בה ידי חובתו, ע"כ. ואין כן דעת הפוסקים ז"ל).
227. מ"א ס"ק א (מוכח קצת דבא לידי חימוץ מדיוצאין בהם י"ח מצה). ח"י ס"ק א (ותמה אני על כל דבריו בזה, דמאי קא מסתפקא ליה ... ובאמת משנה שלימה שנינו [לט, ב] אין שורין מורסן לתרנגולים ואין האשה שפה מורסן, והוא מחמיץ בודאי כמבואר לקמן סי' תס"ח, ואיך נעלם ממנו כל זאת). אליה רבה ס"ק א (ולענ"ד לתרץ דמג"א לא מסתפק כלל במורסן, רק בקליפת חטין שהוא סובין). וכן פירש רבינו כאן, שהזכיר רק "בפת סובין". ולמעשה, שניהם באים לידי חימוץ, הן המורסן, כדלקמן סי' תסה ס"א (אין שורין מורסן במים ... שלא ישהה המורסן לפניהם כשיעור מיל ... אסרו להניח עיסה בלא עסק לכתחלה אפילו רגע אחד), וס"ד (לא תשרה האשה את המורסן במים ... לשוף בו את בשרה במרחץ), וס"ה (אם שפשפו מורסן באווז לח ממים ... אסור לאכלו בפסח, מפני שהמורסן נכנס בנקבים שיש בעורו). והן הסובין, כדלעיל סי' תנא סס"ט (בכלי חרס המצופים בתוכם בזכוכית ... שמקצת האומנים עושים פעולת הציפוי על ידי סובין, והרי יש כאן חמץ בלוע בתוך הציפוי). וראה מראי מקומות וציונים. יגדיל תורה (נ.י.) ה ע' פג.
228. כדלעיל סי' תנג ס"א (שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגו', דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה).
229. שנפרדת מגרגירי התבואה על ידי דישה, כדלעיל סי' שה סכ"ח (שהדש ... מפרק התבואה מהשבולת). או על ידי מלילה, כדלעיל סי' שיט ס"ט (דהיינו לשפשף שבלים בכפות ידיו כדי שיפול הזרע מהן ... שמפרק האוכל מתוך השבלים ... שמולל השבולת והדגן נופל). וראה גם רש"י חולין קיז, ב ד"ה קליפה (הוא שומר לאוכל, והיא קליפה החיצונה החופה אותה בעודה שבולת, אבל הנושרת כשכותשין במכתשת, אוכל גמור הוא).
230. מ"א שם (וראיתי מורין שקליפה שקורין שפריי"ר אינו מחמי[ץ]). הובא בח"י שם. וכן הוא לקמן סי' תסה ס"ו (יש ליזהר לכתחילה שלא יהבהבו העופות בפסח בקשין, דהיינו זנבות השבלים, כי שמא יש גרגיר דגן חמץ בתוך השבלין, ויתן טעם בעופות בשעת ההבהוב). אבל זנבות השבלים עצמם אינם באים לידי חימוץ.
231. כבר נתבאר לעיל סי' תנג סי"ח (אם מוכר סולת נקיה, אסור ליקח אותה ממנו, שבודאי נבללו החטים במים להסיר קליפתן לעשות מהן סולת). אמנם כאן מיירי שהיא סולת נקיה – לא על ידי שבללו את החטים במים להסיר קליפתן, אלא על ידי שסיננו את הקמח בכמה נפות, עד שהפכה לסולת נקיה. וזו כשרה למצת מצוה. וכבר נתבאר לעיל ס"א, שעיקר מצוות המצה היא מקמח נקי, שמרקד אותו בנפה להוציא ממנו את הסובין והמורסן. אמנם סולת נקיה הוא קמח שניפו אותו בכמה נפות עד שיהא נקי ביותר, כעין האמור במנחות עו, ב (ר' שמעון בן אלעזר אומר שלש עשרה נפות היו במקדש זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, עליונה קולטת סובין, תחתונה קולטת סולת). וזאת למדים מפסוק דידן, שגם מצה זו יוצא בה אדם ידי חובתו.
232. ברייתא דף לו ע"ב (לחם עוני ... יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה, ת"ל מצות מצות ריבה, ואפילו כמצות של שלמה). רש"י שם ד"ה של שלמה (שהיה מעונג, כלומר סלת נקייה). שם לז, א (יוצאין בפת נקיה). טור ושו"ע ס"א (ויוצא במצה מסלת נקיה ביותר, ואין אומרים אין זה לחם עוני). מ"א ח"י [כנראה שייכים ציונים אלה להערה 18 דלעיל].
233. ראה טז, ג (שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני).
234. פר"ח ס"ג (ואף על גב דמצות מצות ריבה אפילו כמצתו של שלמה, היינו בנקיות הבא בידי שמים, לא עשוי על ידי אדם).
235. מ"א סי' תעא ס"ק ה (דמי פירות לבד אין מחמיצים, ואם כן למה לי ללחם עוני, פשיטא דאין יוצאין בהם כמ"ש סי' תנ"ג. אלא ודאי אפילו עם מים אין יוצאין משום מצה עשירה). ח"י סי' תסב ס"ק ב (שדבריו נכונים וברורים בלי פקפוק כלל). והיינו כדלעיל רס"י תנג (שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגו', דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה). ולקמן סי' תסב ס"א (עיסה שנילושה במי פירות, אפילו שהתה כל היום בלא עסק עד שנתפחה, אין זה חמץ, ומותר לאכלה בפסח. אבל אינו יוצא בה ידי חובתו ... שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבא לידי חימוץ אם לא היה משמרה מחימוץ). ומה שנתבאר כאן הטעם מפני שהיא מצה עשירה, היינו אפילו אם עירב בה מים, שיכולה לבוא לידי חימוץ, כדלקמן סי' תסב ס"ג (מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת). ומכל מקום אין יוצאין בה, מפני שהיא מצה עשירה. סיכום דינים אלו לעיל סי' תסא (הערה 57).
236. ברייתא וגמרא לו, א (ר' עקיבא אומר ... מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ... ביום טוב ראשון (לילה הראשון שהמצה חובה בעינן לחם עוני, רש"י) ... כדאמר להו ר' יהושע לבניה ... יומא קמא לא תלושו לי בדובשא, מכאן ואילך לושו לי בדובשא).
237. רמב"ן במלחמות שם (י, ב) ד"ה אמר הכותב השיב (פרט לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש. והוא הדין לכל משקין, אלא שדברו חכמים בהווה. והכי תניא לה בירושלמי אין לשין את העיסה במשקין). ר"ן שם דיבור הראשון (שכשאמרו אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש, דהוא הדין לשאר משקין, אלא שדברו בהווה).
238. טור ושו"ע שם ס"א (אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני). ולקמן שם ס"ו (עיסה שנילושה במים עם מי פירות, אף על פי שהיא יכולה לבוא לידי חימוץ, אין יוצאין בה ידי חובה, אם שמרה מחימוץ ואפאה מיד, מפני שהיא מצה עשירה). סיכום הלכה זו של מצה עם מי פירות, ראה לקמן סי' תסא (הערה 57).
239. ברייתא דף לו ע"ב, ו גמרא שם (לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה ... אשישה לישנא דחשיבותא ... ואמר רב חנן בר אבא ... אשישה אחד מששה באיפה), ורש"י שם ד"ה אשישה (גלוסקה גדולה). ט"ז ס"ק ב. * והנה במצות הקשות והדקות שלנו, אין זה במציאות כלל לעשות מצה גדולה כזו, של ששית האיפה, שהם 72 ביצים, דהיינו שתהי' גדולה לערך פי 50 מהמצות הרגילות שלנו, שהן פחות משני כביצים. ואם תהי' רחבה מאד, יותר מגודל השלחן, בודאי תישבר מיד, ולא תחזיק מעמד. ואם תהי' המצה עבה מאד, תהי' קשה כאבן, שאי אפשר יהי' לאכלה. ובודאי מדובר כאן במצות רכות כספוג, מפני ריבוי המים שבעיסה, כדלקמן סי' תפו ס"ב (אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעכו). והיא תהי' עבה קרוב לטפח, כדלקמן סי' תס ס"י (אין עושין מצה עבה טפח שכשהיא עבה כל כך יש לחוש שמא לא ישלוט חום האש בתוכה ותתחמץ בתוכה בשעת אפייתה. אבל פחות מטפח אפילו משהו מותר לעשות לכתחלה מעיקר הדין, לפי שחום התנור שולט בתוך עוביו כשאין בו טפח. ומכל מקום טוב לעשות המצות רקיקין דקין שאין ממהרין להחמיץ כל כך כמו העבות, כשעדיין הן חוץ לתנור). או עכ"פ בעובי אצבע, כעין פיתה הנהוגה עתה, וכדלקמן שם (הערה 64). עוד הובא לקמן סי' תנח ס"ה-ו (נוהגין במדינות אלו שהג' מצות של מצוה הן נעשין מעשרון אחד קמח ... ומי שיש לו בני בית רבים ואין מספיק לו עשרון אחד יכול להוסיף על עשרון בג' מצות הללו, דהיינו שילוש ב' עיסות שאין בכל אחת מהן יותר מעשרון). והיינו שכל אחת מהמצות היא גדולה פי 10 עד 20 מהמצות הרגילות שלנו, וגם זה אינו מעשי. אלא שגם לקמן שם מדבר במצות רכות העשויות כספוג (כדלקמן שם הערה 34). עוד הובא לקמן שם ס"י (המצה השנייה צריכה להיות יותר גדולה מהראשונה והשלישית לפי שממנה צריך כשני זיתים לכל אחד מבני ביתו כזית אחד לברכת על אכילת מצה וכזית אחד לאפיקומן). וגם זה אינו מעשי במצות הדקות שלנו, שכל מצה יש בה 3 או 4 כזיתים, ואינה מספקת לתת ממנה "כשני זיתים לכל אחד מבני ביתו". וגם כאן מדבר במצות רכות העשויות כספוג. עוד הובא לקמן סי' תסא ס"ט (נתפשט המנהג לאסור מצה שחוטין נמשכין ממנה. ואם אין יכולין לעמוד עליה אם חוטין נמשכין ממנה אם לאו, טוב להחמיר ולאוסרה מספק. ומכל מקום אם תוחב אצבעו לתוכה ואין בצק נדבק בו, אין להסתפק כלל אם חוטין נמשכין ממנה). שכל זה אינו שייך במצות הדקות והקשות שלנו, כי אם במצות הרכות. עוד הובא לקמן סי' תסא סכ"ד-ו (אם עובי המצה נחלק לשנים, וצד העליון עלה למעלה ... עד שהחלל שנעשה תחתיו גם כן הוא גבוה משטח פני המצה אשר סביביו ... אם ... החלל הוא גדול כל כך ... כמו אצבע גודל בינוני, אז נאסרה כל המצה ... ואם לא עלה החלל למעלה, אלא שבתוך עובי המצה יש נקב חלל כשיעור שנתבאר, אוסרין מקום הנקב בלבד). שגם זה אינו שייך אלא במצה רכה ועבה, שרק אז שייך שיהי' בתוכו חלל כשיעור אגוז, ולא יעלה החלל למעלה. עוד הובא לקמן סי' תעה ס"ו (ושני כזית אלו צריך לאכלם ביחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת ... ירסקם בפיו, ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת, ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת). שגם זה אינו במציאות במצות הדקות והקשות שלנו, אלא במצות הרכות העשויות כספוג (כדלקמן שם הערה מג). אלא שאחר כך הנהיגו לעשות מצות דקות וקשות דוקא. ויתבאר לקמן סי' תס ס"י (והערה 64).
240. כל בו סי' מח י, ד (וכתב הראב"ד ז"ל בדרשה, שראוי לעשות מצות של מצוה רקיקין וקטנים, לא עבים וגדולים, שאין זה לחם עוני). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (המצות לא יהו רחבים יותר מדאי, דהוי כמו אשישה, וכתיב לחם עוני). רמ"א ס"א (וטוב לכתחלה שלא לעשות המצה רחבה יותר מדאי, דהוי כאשישה).
241. ברייתא שם לו, ב (לחם עוני, פרט לחלוט).
242. גמרא לז, ב (ואיזהו החליטה ... מוגלשין (רותחין, רש"י) שעל גבי קמח). טור סי' תסא (וחליטה היא מים רותחין ע"ג קמח).
243. רמב"ן במלחמות (יא, א) ד"ה אמר הכותב ומי (כיון שחוזרין ועושין אותו בצק ואופין אותו בתנור לחם הוא וחייב בחלה, אלא שהוא חשיבות). ר"ן שם ד"ה מאי חלת (שחולטין הקמח ברותחין כדי ללבנו, ואחר כך לשין אותו ועושין ממנו פת, והנהו הוא דאמעט משום מצה עשירה).
244. תוס' לו, ב ד"ה פרט (לקמן מיירי בבלילתו רכה). ויבמות מ, א ד"ה כיון (בלילתו עבה מיפסל לעשות, דחשיב לחם עשירות). רא"ש פ"ב סי' יג (דהכא מיירי בבלילתו עבה).
245. תוס' לו, ב ד"ה פרט (בדהדר אפייה בתנור). רמב"ן שם (ואופין אותו בתנור).
246. רמב"ן שם (שהוא חשיבות, שהסלת מתלבן ברותחין כשלג, ועושין ממנו פת נאה וחשובה). ר"ן שם (שחולטין הקמח ברותחין כדי ללבנו).
247. יבמות מ, א (אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אע"פ דחלטיה מעיקרא, כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח). לפירוש ר"ת ב תוס' שם ד"ה כיון (הכא בבלילתו רכה ... ולא חשיב לחם אלא על ידי אפיה, ולהכי חשיב שפיר לחם עוני אע"ג דחלטיה), וכאן ד"ה פרט (ואומר רבינו תם ... מיירי בבלילתו רכה, דקודם אפייה לאו לחם הוא כלל, ואחר אפייתו הוא דחשיב לחם, וחשיב נמי לחם עוני כיון שבלילתו רכה). רא"ש פ"ב סי"ג (דהתם מיירי בבלילתו רכה, דקודם אפייתו בתנור אפילו לחם לא הוי, ואחר אפייתו חשיב לחם, וחשיב נמי לחם עוני כיון דבלילתו רכה). טור (עיסה שבלילתה רכה וחלוטה ברותחין לא מיקרי לחם לברך עליה המוציא, ואי אפייה בתר הכי בתנור, מיקרי לחם לענין המוציא וחלה, ויוצאין בה ידי מצה). * וכל זה הוא ב"עיסה שבלילתה רכה" מעט. משא"כ עיסה "שבלילתה רכה מאוד", אין יוצאין בה כשנאפית בתנור, אלא כשנאפית בגומא שבקרקע, כדלקמן סי' תסא ס"ז (אם נאפה בקרקע, כגון טרוקנין, והוא שעושין גומא בקרקע הכירה ונותנין שם קמח ומים מעורבין ונאפה שם. אע"פ שבלילתה רכה מאוד, ואין עליו צורת פת, ולכך אין מברכין עליו המוציא אלא אם כן קבע עליו סעודתו כמ"ש בסי' קס"ח. אף על פי כן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, אפילו לכתחלה, לפי שזהו לחם עוני, שאין לעני תנור ואופה לחמו בקרקע). ונתבאר לקמן שם (הערה 37).
248. משמעות הגמרא לו, ב (תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה). משנה לט, ב (אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין), וברייתא שם (תנו רבנן אלו דברים שאין באין לידי חימוץ ... וחלוט שחלטו ברותחין). ורמב"ם פ"ה ה"ג (ואם הרתיח המים הרבה ואחר כך השליך לתוכן הקמח הרי זה מותר מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ). טור סי' תס[ ה ] (אין שורין המורסן לתרנגולין, אבל חולטים, פירוש ברותחין, שאז אינו מחמיץ, והגאונים אסרו כל חליטה). וכן הוא לקמן סי' תנה ס"א (ברותחין היה מותר מעיקר הדין). סי' תסה ס"ב (מותר לחלוט את המורסן ברותחין ואחר כך נותנן לפני התרנגולים, ואף על פי ששוהה כמה ימים אין בכך כלום, שהחלוט אינו בא לידי חימוץ כלל). סי' תסו ס"ה (מרתיחין המים היטיב, ואחר כך חולטין השעורין בתוכן, ושוב אינן באים לידי חימוץ). * ומה שהקדים לכתוב "משמעות הגמרא ורמב"ם טור"; אף שהוא "מפורש" במשנה וגמרא ורמב"ם כנ"ל. היינו כיון שהובא לקמן מלשון הגאונים "שאין אנו יודעים איך ישתמר שלא יבוא לירי חמוץ ... האי חליטה לא ידעינן היכי איתה". והי' אפשר לפרש אשר כן הוא מעיקר הדין, שאין אנו יודעים באיזה אופן התירו בגמרא. וגם הי' מקום לפרש כן בדברי הרי"ף פ"ב יב, א (וחליטה נמי ליכא בזמן הזה מאן דידע למיחלט, הילכך אסור), ובשו"ע ס"ג (ליכא בזמן הזה דידע למחלט, הילכך כל מין חליטה אסור). על זה כותב רבינו, שמשמעות הגמרא והרמב"ם והטור, להתיר מעיקר הדין באופן הנ"ל; אלא ש"הגאונים אסרו כל חליטה", מחשש "שמא לא ירתיח את המים יפה יפה". וממילא מובנת המסקנא דלקמן סוף ס"ז (שאין אנו מחמירין כל כך בחליטה לאסור במשהו אפילו בהנאה או להשהותו).
249. סעיף ג (מצה אפויה שחזר וטחנה מותר לבשל הקמח שלה).
250. שערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' צא (ואמר מר רב שרירא, אע׳׳פ שאמרו חכמים חלוט שחלטו ברוחחין אינו בא לידי חמוץ, ומוגלשין על גבי קמח היא החליטה, ומים הרותחין רתיחה עזה הן המוגלשין ... אין אנו סומכים על זה לעשות מעשה, שאין אנו יודעים איך ישתמר שלא יבוא לירי חמוץ, ושמא (ישתמר) יצטנן מזוית זו או מן הקצה ויבוא לידי חמוץ. ולא שמענו בשתי ישיבות מי שהתיר לעשות כן אלא לחולה ולחיה בלבד על פי בקיאין ... וכן אמר רב האיי החלוטה ברותחין ודאי מצה, מדתנו רבנן דברים שאין באץ לידי חמוץ כנון האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברוחחין, אלא מיהו כולהו רבנן קמאי מכמה וכמה דורות קאמר האי חליטה לא ידעינן היכי איתה, ולא שרו כל עיקר למיחלט בעיסה, וכמה וכמה טרחי להתיר להן ... ולא התירו להם גאונים דאמרי לא ידעינן להחליטה המותרח היכי היא). רי"ף פ"ב יב, א (וחליטה נמי ליכא בזמן הזה מאן דידע למיחלט, הילכך אסור), ורא"ש פ"ב סי' כ (כתב רב שרירא ז"ל, אף על פי שחלוט אין בא לידי חימוץ, ומוגלשין על גבי קמח הוא החלטות, לא שמענו בשתי ישיבות שהתירו זה אלא לחיה ולחולה על פי בקיאין. וכ"כ רב האי, מצה חלוטה ברותחין מצה היא, אבל דרבנן קמאי אמרו לא ידעינן חליטה היכן היא, וכמה חולים טרחו להתיר להם מי שעורים בחליטה, ולא התירו הגאונים, אלא לחולה שהוקשה חליו על פי רופאים). טור ושו"ע ס"ג (ליכא בזמן הזה דידע למחלט, הילכך כל מין חליטה אסור). וכן הוא לקמן סי' תסה ס"ב (אבל הגאונים אסרו כל חליטה כמו שנתבאר בסי' תנ"ד). תסו ס"ה (אם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה, מרתיחין המים היטיב, ואחר כך חולטין השעורין בתוכן, ושוב אינן באים לידי חימוץ, לפי שכל מה שאפשר לעשות בהיתר צריך לעשות ... שהרי הגאונים אסרו כל מיני חליטה במים כמו שנתבאר בסימן תנ"ד).
251. שערי שמחה שם (ושמא יצטנן מזוית זו או מן הקצה ויבוא לידי חמוץ). רמב"ם פ"ה ה"ג (וכבר נהגו בשנער ובספרד ובכל המערב לאסור דבר זה, גזרה שמא לא ירתיח המים יפה יפה).
252. מ"א ס"ק ד (ולכאורה ... אם נפל חתיכת עיסה למים רותחין בשעת רתיחתן וסילקוהו מיד מותר בדיעבד ... ומכל מקום אין להקל, מאחר שלא נמצא בפירוש בפוסקים).
253. ח"י ס"ק ד (ומו"ח הגאון מה"ר וואלף נר"ו, הכריע להקל בתערובת משהו להתיר בהנאה, או לקיימו עד אחר פסח). הובא באליה רבה ס"ק ה. וכדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח).
254. כאמור בח"י שם (להקל בתערובת משהו). והיינו שלא התירו אלא "כל מה שבקדירה", אבל העיסה עצמה אסורה. וראה מראי מקומות וציונים – אם דינו חמור מלתיתה, דלעיל סי' תנג סכ"א (אף ששניהם נאסרו ביחד על ידי הגאונים).
255. משנה פ"ק דחלה מ"ח (עסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה, חייבת בחלה ... ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. אם אין הרועים אוכלין ממנה, אינה חייבת בחלה ... ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח). טור ושו"ע ס"ב (עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצאים בה. ואם לאו, אין יוצאין בה).
256. הרמב"ם בפירושו שם (ודעתו עליה להאכילה לכלבים או זולתן משאר בעלי חיים ולא לאכילת אדם ... ואם חשב עליה לאכילת אדם ולאכילת בעלי חיים הרי זו חייבת, כמו שחייבת כל עיסה שאין בה דופי). מ"א ס"ק ג (אבל אם חשב בשעת לישה שיאכל ממנה אדם יוצא בה, אפילו היא פת קיבר (כן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"א דחלה)).
257. מ"א שם (בדעת הרמב"ם).
258. ב"י ד"ה עיסת, בדעת הרמב"ם (נראה מדבריו שאף על פי שראויה למאכל אדם, כיון שלא נתכוין להאכילה לאדם לא מיקריא לחם). מ"א שם (לפי זה אפילו היא פת יפה, כיון שלא חשב למאכל אדם).
259. והיינו שאף שכאשר היא חייבת בחלה, היא נקראת לחם אף לענין מצה, כדלעיל ס"א (שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בפת הקרוי לחם לענין חלה). מכל מקום אין יוצאין בה, כיון שלא נשמרה מחימוץ לשם מצת מצוה, וכדלעיל סי' תנג סי"ד (אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח). משא"כ אם נתכוין בעשייתה שגם הרועים יאכלו ממנה בפסח, יוצאין בה בפסח, כיון שנשמרה מחימוץ לשם אכילת מצה. ואף אם לא התכוין שהרועים יאכלו ממנה בליל פסח לשם מצוה, מכל מקום קיי"ל כדעה השנית דלעיל סי' תנג סט"ו (שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה. וכן עיקר). ונתבאר לעיל שם (הערה 112). וראה טור ושו"ע יו"ד סי' של ס"ט. מראי מקומות וציונים.
260. רמב"ם פ"ו ה"ה (שאין זו משומרת לשם מצה). שו"ע שם (שאין זו משומרת לשם מצה).
261. ירושלמי חלה פ"א ה"ה (איזהו עיסת כלבים, ר' שמעון בן לקיש אמר כל שעירב בה מורסן). ר"ש חלה שם (מפרש בירושלמי כל שעירב בה מורסן, ופעמים שמתערב כל כך דלא חזיא לרועים). רע"ב חלה שם (עיסת כלבים נעשית מקמח ומורסן הרבה מעורב בה, בזמן שהרועים אוכלים ממנה, שלא נתערב בה מורסן כל כך, חייבת בחלה, דכיון דחזיא לרועים לחם קרינן בה). רמ"א ס"ב (יש אומרים הטעם משום שאינו קרוי לחם כל זמן שאין הרועים אוכלים ממנו).
262. מ"א שם (אפי' חשב לאוכל בטלה דעתו). ח"י ס"ק ג (אפילו אחשביה הוא לאכול, בטלה דעתו אצל כל אדם).
263. שבזה יוצא בה כשעשאה לאכילת פסח, כדלעיל ס"ב.
264. רמ"א שם (וכן נראה עיקר). וכל זה "אם אינה ראויה לאכילת הרועים". משא"כ אם ראויה לאכילת רועים, אלא "שלא היה בדעתו שיאכלו הרועים ממנה", בזה אינו חולק על דעה הראשונה, ש"אין יוצאין בה", שהרי "לא נשמרה מחימוץ לשם מצת מצוה", וכמבואר בפר"ח ס"ב (והר"ש ... לא פליג אהא דכתיבנא, ולעולם בעינן שיהא ראויה לרועים, ושיהא משתמר לשם מצה).
265. סיכום הלכות מצוה בדבר הגזול, וברכה בדבר הגזול, שנתבאר כאן ס"ט-יא וסט"ו, ולעיל סי' יא סי"א-ב, וסי' כה סל"ה-ו, וסי' קצו ס"ב-ד, ולקמן סי' תרלז סי"א, וסי' תרמט ס"א וס"ד-ח, והלכות גזילה ס"ו וסי"א: (א) מצוות המצה, וד' מינים ביום א' של סכות, והציצית, הן דוקא בשלו, ואם אינם שלו אינו יוצא במצוות אלו (יא, יא. תנד, ט. תרמט, א). (ב) מצות תפילין, ומצות ד' מינים מיום הב' ואילך, אינן חייבות להיות שלו. אבל מדברי סופרים אינו יוצא בגזולות, מטעם מצוה הבאה בעבירה, שמקיים המצוה באיסור גזל (כה, לה. תרמט, ד). (ג) אפילו נתייאשו הבעלים, חייב להחזירו לנגזל, ואינו יוצא בנתינת דמיו (גזילה ו), ולכן אינו יוצא בו – במצות שחייבות להיות שלו (תרמט, א; ח). והוי מצוה הבאה בעבירה – במצות שאין צריכות להיות שלו (כה, לה. תרמט, ד). (ד) אבל אם נשתנה ביד הגזלן שינוי שאינו חוזר לברייתו, אינו חייב להחזיר לנגזל אלא דמיו בלבד (גזילה ו), ואם כן הוי שלו לכל דבר, ויוצא בו (יא, יב. תנד, י). ולא הוי מצוה הבאה בעבירה (תרמט, ה). (ה) אף שקונהו בשינוי ויוצא בו, מכל מקום לא יברך עליו, דאין זה אלא מנאץ, כיון שעל ידי גזילה באה לידו (יא, יב. תנד, י. תרמט, ה). ואף שיש אומרים שחייב לברך, אלא שברכתו ניאוץ, מכל מקום ספק ברכות להקל (תרמט, ה). (ו) מכל שכן במקום שהיא מצוה הבאה בעבירה, אם מקיימה לא יברך עליה, שאינו אלא מנאץ (כה, לה). (ז) וכן אם בנה סוכתו באופן של גזילה, אע"פ שהיא כשרה, אין לברך עליה, שאינו אלא מנאץ (תרלז, יא). (ח) גם הגוזל לחם אפוי לא יברך המוציא, שאכילתו בעבירה וברכתו ניאוץ (קצו, ב). אמנם גזל קמח ואפה פת, מברך המוציא, שאין לדמות ברכת הנהנין לברכת המצות בזה, ויש אוסרים (קצו, ג). (ט) אף במצות דרבנן תקנו כעין דאורייתא, שאינו יוצא אלא במצה שלו (תנד, טו), ושאינו יוצא במצוה הבאה בעבירה (תרמט, ד), ושאינו מברך על מצוה שעל ידי גזילה באה לידו (תרמט, ה). (י) אף בגוזל מן הנכרי אינו יוצא בו (תרמט, ח). ואפילו קנאה בשינוי אין לברך עליה, כיון שעל ידי עבירה באה לו (תנד, י. תרלז, יא). (יא) לא נתייאשו הבעלים ומכרו או נתנו הגזלן לאחר, אינו שלו לצאת בה (תנד, יא), והוי מצוה הבאה בעבירה (תרמט, ו). ואפילו ברכת הנהנין אינו יכול לברך עליו (קצו, ד). (יב) נתייאשו הבעלים והשאילו הגזלן לאחר, אינו יוצא בדבר שצריך להיות שלו, אבל אינה מצוה הבאה בעבירה (תרמט, ז). (יג) נתייאשו הבעלים ומכרו או נתנו הגזלן לאחר, נקנה ביאוש ושינוי רשות (גזילה יא), והם שלו לצאת בו (יא, יא. תרמט, ח). ואינה מצוה הבאה בעבירה. ויכול לברך עליה, שלא על ידי גזילה באה לידו (כה, לו. תנד, יא. תרמט, ו). ומכל שכן שיכול לברך עליו ברכת הנהנין (קצו, ד). (יד) ואפילו אם אחר כך נתנו הקונה לגזלן, אין המצוה באה לידו בעבירה, ויוצה בה ומברך (תנד, יא). (טו) ומכל שכן אם נשתנה ביד הגזלן ומכרו או נתנו הגזלן לאחר, לא באה לידו על ידי עבירה, ויכול לברך עליה (תנד, י). ומכל שכן שמברך עליו ברכת הנהנין (קצו, ד).
266. ראה טז, ג (תאכל עליו מצות לחם עני).
267. שלח טו, יט. וראה גם לעיל ס"א (והתורה אמרה שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם וגו', ולהלן הוא אומר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', ומפי השמועה למדו לחם לחם לגזירה שוה).
268. שנאמר (שלח טו, כ) ראשית עריסותיכם חלה.
269. גמרא דף [ל]ח ע"א (בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם משלכם ... אלא מצה מי כתיב מצתכם. אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא, אתיא לחם לחם, כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ, מה להלן משלכם אף כאן משלכם).
270. אף באופן שמותר ליטול שלא מדעתו, כדלעיל סי' יד ס"ט. לקמן סי' תרמט ס"ג. וראה חקרי הלכות ח"ג סו, א. ואם השאילו, יתבאר לקמן סי"ד.
271. ירושלמי חלה פ"א ה"ה (תני מצה גזולה אסור לברך עליה). רמב"ם פ"ו ה"ז (אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה ... שגזלה). רא"ש פ"ב סי' יח (משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה ... דלאו לכם היא לא נפיק בה). טור ושו"ע ס"ד (אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה). וכן לא יצא מטעם זה בד' מינים ביום א' של חג, כדלקמן סי' תרמט ס"א (כל ארבעת המינים שהיה אחד מהן שאול בידו או גזול או גנוב בין מישראל בין מנכרי, אף על פי שכבר נתיאשו הבעלים ממנו הרי זה פסול ביום הראשון של חג מן התורה, שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ודרשו חכמים לכם משלכם). וכן בציצית, כדלעיל סי' יא סי"א (גזל חוטין שנטוו לשם ציצית, והלך הגזלן ועשה מהם ציצית, הרי הם פסולין, שנאמר ועשו להם משלהם, פרט לגזול). ויתבאר לקמן בהערות, שדינם שוה בכמה פרטים. * ויתירה מזו, אף במצות שאינן צריכות להיות שלו, אין יוצא בהם מטעם מצוה הבאה בעבירה, כדלעיל סי' כה סל"ה (ומן התורה אדם יוצא ידי חובתו אפילו בתפילין גזולין, אפילו עדיין לא נתייאשו הבעלים מהם, שאין התפילין צריכין להיות משלו דוקא, אבל חכמים פסלו תפילין גזולין כל זמן שהם ברשות הגזלן, אפילו כבר נתייאשו הבעלים מהם, מפני שהיא מצוה הבאה על ידי עבירה). ולקמן סי' תרמט ס"ד (הגזול והגנוב אף בשאר הימים הוא פסול, אף על פי שכבר נתייאשו הבעלים, לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה, כלומר כשהוא מקיים את המצוה הוא מקיים אותה באיסור גזל).
272. כדלקמן הל' גזילה ס"ו (מצות עשה על הגוזל להחזיר הגזלה עצמה, אם היא בעינה ולא נשתנית, שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, והוא הדין לגנב, ואינו יוצא ידי חובתו בנתינת דמים).
273. כדלקמן (הערה הבאה), שאם יכול לפטור את עצמו בדמים הוי שלו, ואם חייב להחזירה לו אינה שלו. וכן הוא לעיל סי' קצו ס"ב (אם גזל או גנב לחם אפוי ... אם היו הבעלים באים לתבעו ממנו היה חייב להחזירו להם, ולא היה יכול לפטור את עצמו בדמים). לקמן סי' תרמט ס"א (שהרי חייב להחזירו לבעליו ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים), וס"ד (שהרי אם באו הבעלים לתבוע שלהם חייב להחזיר להם הגזילה בעיניה, ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים, ונמצא שהגזילה אינה קנויה לו כלל ועדיין היא של הנגזל).
274. מגיד משנה פ"ו ה"ז (אבל גזל חטים או קמח ועשאו פת ודאי יוצא, שקנאן בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו, כך נראה לי). שו"ע ס"ד (אבל אם גזל חטים או קמח ועשאו מצה יוצא בה, שקנאה בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו). וכדלקמן הל' גזילה ס"ו (מצות עשה על הגוזל להחזיר הגזלה עצמה אם היא בעינה ולא נשתנית ... אבל אם אבדה או שנשתנית שינוי שאינו חוזר לברייתו, יוצא ידי חובתו בנתינת דמיה כמה שהיתה שוה בשעת הגזלה). וכן הוא לעיל סי' יא סי"ב (אבל אם ... הגזלן עשה בצמר זה שינוי גמור שאין חוזר לברייתו ... כיון שהגזלן קנה את הצמר לגמרי, דהא אפילו אם הצמר הוא בעין אין צריך להחזיר להנגזל אלא דמי הצמר, אם כן הרי היא כשלו ממש לכל דבר). סי' קצו ס"ג (אם גזל חטים או קמח ואפה פת ... כבר קנאו בשינוי ונעשה שלו, שאם באו הבעלים יכול לפטור את עצמו בדמים). לקמן סי' תרמט ס"ה (אם כבר קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי ... כגון שגזל לולב ושיפהו ... כיון שאפילו אם בא הנגזל אינו מחויב להחזיר לו הגזילה עצמה, אלא דמים בלבד הוא שחייב לו ... נמצא שהיא קנויה לגמרי להגזלן, והרי היא כשלו ממש לכל דבר). * ואף שגם כשגזל מצוה ולעסו, קנה אותה הגזלן בשינוי, ואחר כך כשבלעו קיים מצות מצה בשלו, וכדלקמן סי' תעה סכ"ה (דכיון שנהנה גרונו ממנה הרי זו נקראת אכילה). מכל מקום בעת תחלת הלעיסה, שהיא עיקר המצוה, היתה המצה עדיין של הנגזל. וכדלקמן שם (לכתחלה צריך ללועסה עד שירגיש טעמה בפיו). ראה הגהות רעק"א, ומשנ"ב בביאור הלכה.
275. סי"ב (אבל מכל מקום לא יברך עליהם, דאין זה מברך אלא מנאץ, כיון שעל ידי גזילה בא הציצית לידו).
276. רמ"א ס"ד (ולענין ברכה עיין לקמן ריש סימן תרמ"ט). ח"י ס"ק ו (כוונתו על מה שפסק שם, דאע"ג דקנאו ביאוש ושינוי, אפילו הכי לא יברך עליה, משום בוצע בירך ... כדאמרינן בש"ס (ב"ק צד, א) לענין חלה, הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, אין זה מברך אלא מנאץ). ואף שיש דעה הסוברת שחייב לברך, אף שהוא ניאוץ, לא קיי"ל הכי, כדלקמן סי' תרמט ס"ה (ומכל מקום כיון שעל ידי עבירה באה מצוה זו לידו לא יברך עליה ... ואף שיש חולקים על זה, ספק ברכות להקל, דאין זה מברך אלא מנאץ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו)). וכן הוא לעיל סי' כה סל"ה (ואם מניחן לא יברך עליהם כיון שאין כאן מצוה כלל, ועל ברכה זו נאמר ובוצע ברך נאץ ה'). לקמן סי' תרלז סי"א (וכל מקום שבארנו שאין לעשות שם סוכה לכתחלה ועבר ועשה, אע"פ שהיא כשרה כמו שנתבאר, מכל מקום אין לברך עליה, כיון שעל ידי עבירה באה סוכה זו לידו אין זה מברך אלא מנאץ).
277. תשובת רבינו יואל בראבי"ה סי' תרצ, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתנב (מה לי גוי מה לי ישראל, שהרי שניהם תורת גזל נוהג בהם). מ"א סי' תרל"ז ס"ק ג (דקי"ל גזל העכו"ם אסור ... ואף דבדיעבד כשרה, מכל מקום נראה לי דאין לברך עליה). וכן הוא לקמן שם סי"א (אין לעשות סוכה לכתחלה בקרקע של רבים ... והגוים אינן מוחלין על כך ... אין לברך עליה, כיון שעל ידי עבירה באה סוכה זו לידו אין זה מברך אלא מנאץ). סי' תרמט ס"א (כל ארבעת המינים שהיה אחד מהן שאול בידו או גזול או גנוב, בין מישראל בין מנכרי ... קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי ... כיון שעל ידי עבירה באה מצוה זו לידו לא יברך עליה). והיינו כמבואר לקמן הל' גזילה ס"א (אסור לגזול או לגנוב כל שהוא, דין תורה, בין מישראל בין מנכרי).
278. ב"ק צד, א (הרי שגזל סאה של חטין, טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר בוצע ברך נאץ ה').
279. וכן הוא לקמן סי' תרמט ס"ה (דאין זה מברך אלא מנאץ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו)).
280. וכן הוא לעיל סי' קצו ס"ג-ד (אם גזל חטים או קמח ואפה פת ... אחרים מברכין בתחלה ובסוף לדברי הכל).
281. כיון שלא קנאה ואינו שלו. וגם במקום שאין צריך להיות שלו אינו יוצא, מטעם מצוה הבאה בעבירה, כדלקמן סי' תרמט ס"ו (אם עדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, אין הלוקח יוצא בה ידי חובתו אף בשאר הימים, לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהרי שלא כדין משתמש בה הלוקח, כיון שעדיין היא בחזקת הנגזל, שהרי עדיין לא נתייאש ממנה). וכן גם בברכת הנהנין אינו מברך עליה, כדלעיל סי' קצו ס"ד (אחרים מברכין בתחלה ובסוף ... אלא אם כן גנב לחם אפוי ולא נתייאשו הבעלים כמ"ש בסי' תרמ"ט).
282. בא לבאר כאן שני פרטים: (א) המצה נקנית להם ביאוש ושינוי רשות, ולכן היא שלהם ויוצאים בה. (ב) מצוה זו לא באה לידם על ידי עבירה, ולכן מותר לברך עליה. מ"א בסוף הסימן (אם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו (ודוקא לאחר יאוש)), ובסי' תרמט ס"ק ג (במלחמות משמע דלפני יאוש אפילו לאחרים הוי מצוה הבאה בעבירה, כיון דלא קניא עדיין, וכן משמע בגמרא גבי אוונכרי דקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות עיי"ש). והיינו כמבואר במלחמות סוכה יד, ב (הלכך לולב הלקוח מן הגזלן, לאחר יאוש, לוקח יוצא בו ידי מצוה). וכדאמרינן בסוכה ל, א (אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי, כי זבניתו אסא מעכו"ם, לא תגזזו אתון, אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו, מאי טעמא סתם עובדי כוכבים גזלני ארעתא נינהו ... כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו, ושינוי הרשות בידייכו). וכן הוא לעיל סי' יא סי"א (ואם מכר הגזלן את הציצית לאחר, אם כבר נתייאשו הבעלים מהם הרי הם כשרים, מפני שקנה אותן הלוקח ביאוש בעלים ושינוי רשות מהגזלן ללוקח), וקונטרס אחרון שם ס"ק ג (אחר יאוש אפילו ביום ראשון כשר, כדמוכח בהדיא בגמרא גבי עובדא דאוונכרי). וכן לענין ברכה נתפרש בב"י סי' כה (כתוב בארחות חיים בשם העיטור שמותר לברך על תפילין שאולים, אבל לא על גזולין, דבוצע ברך נאץ ה', עד שיהא בהם יאוש ושנוי רשות). לבוש שם סי"ב (על גזולין אסור לברך, דהוה ליה בכלל בוצע ברך ניאץ ה', עד שיהא בהם יאוש ושנוי רשות). וכן הוא לעיל שם סל"ו (אם מכר הגזלן את התפילין לאדם אחר, אם כבר נתייאשו הבעלים מהם מותר לברך עליהם, כיון שכבר קנה אותם הלוקח על ידי יאוש ושינוי רשות, והרי הן כשלו ממש לכל דבר ... אם כן לא נעשית המצוה על ידי עבירה, שהרי קודם עשייתה כבר היו התפילין קנויין ללוקח ולא היה עליהן שם גזל). וכן נתבארו שני הפרטים האלו גם לקמן סי' תרמט ס"ו (וכל זה בגנב וגזלן עצמו, אבל אם מכר או נתן במתנה גמורה לאדם אחר, אם כבר נתייאשו הבעלים קודם שמכר ונתן, הרי כבר נקנית הגזילה להלוקח ביאוש בעלים ושינוי רשות מהגזלן להלוקח ... ויוצא בה ידי חובתו ... ומותר לו לברך עליה, שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידו, שהרי הוא לא גזל (וגם קנה אותה אחר שנתייאשו הבעלים ממנה)).
283. וכן אם קנה אותה מהגזלן, מותר לברך עליה, כמובא לעיל (בהערה הקודמת) מלקמן סי' תרמט ס"ו (אם מכר או נתן במתנה גמורה לאדם אחר, אם כבר נתייאשו הבעלים קודם שמכר ונתן ... מותר לו לברך עליה, שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידו). ואף שבשעה שקנה אותה מהגזלן עדיין הי' שייך לנגזל, והי' אסור לקנותו, כדלקמן הל' גזילה סי"א (דבר המיטלטל שנגזל או נגנב ונתייאשו ממנו הבעלים ואחר כך נמכר או ניתן ... עשה איסור בתחלה בלקיחתו, כיון שיודע שזהו גזול או גנוב ואסור בהנאה, וכל האסור בהנאה אסור לקנותו). אין זה איסור מעיקר הדין, כדלקמן שם (ומותר ליהנות בו הוא וכל אדם מן הדין). וכל האיסור בזה הוא רק מטעם מסייע לידי עוברי עבירה, כדלקמן שם ס"ט (אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה ... וכן אסור לקנות מגזלן). ואין אומרים בזה שעל ידי גזל בא לידו. ונתפרש יותר לקמן סי' תרמט ס"ו (שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידו, שהרי הוא לא גזל (וגם קנה אותה אחר שנתייאשו הבעלים ממנה)). * ויתירה מזו אמרינן לקמן סי' תרמט ס"ז (וכל זה כשמכר או נתן במתנה גמורה, אבל אם השאילה לאחר ... אין השואל יוצא בה ידי חובתו ביום הראשון ... אבל בשאר הימים יוצא בה ידי חובתו, ואין כאן מצוה הבאה בעבירה, כיון שכבר נתייאשו הבעלים קודם שהשאילה לו, נמצא שאין על השואל שום עון אשר חטא). ואף שכל זמן שלא הי' יאוש ושינוי רשות אסור לו ליהנות ממנו, כדלקמן הל' גזילה סי"א (דבר המיטלטל שנגזל או נגנב ונתייאשו ממנו הבעלים ... כיון שיודע שזהו גזול או גנוב ואסור בהנאה). אפשר שמכל מקום, בזה שמברך על האתרוג "אין על השואל שום עון אשר חטא", שמצות לאו ליהנות ניתנו, כדלקמן סי' תרמט סי"ב (ואף על פי שעכשיו עדיין היא אסורה בהנאה, אין זו חשובה הנאה מה שיוצא בה ידי חובתו, דמצות לאו ליהנות נתנו). וראה מראי מקומות וציונים שם ס"ז.
284. מהרי"ל סדר הגדה ע' קיב (והשיב מהר"ש ... ואם חוזר בעל הבית ונותן אליו במתנה, נמי יוצא בו). מ"א סוף הסימן (ואם האחר חזר ונתנו לגזלן, גם הגזלן יוצא בו (מהרי"ל)).
285. ירושלמי שבת פי"ג ה"ג (מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר לון תמן גופה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה. כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח). ופירש בקרבן העדה (תמן, גבי גזל, גופה עבירה, שאלמלא לא גזלה לא היה יכול לברך עליה ולקיים המצוה, הכא הוא עבר עבירה. כך אני אומר, בתמיה, וכי כך אני אומר שאם הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים שלא יצא בה ידי חובתו בפסח, אלא דוקא במצה גזולה אמרו כן). לבוש יו"ד סי' שמ סכ"ח (מצה גזולה דאמרינן ... שאין יוצאין ידי חובת מצה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ... גוף המצוה שהיא אכילת המצה היא עבירה, שאוכל מצה שהיא גזולה ואינה שלו ... המוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים, אף על פי שעבר עבירה יוצא בה ידי חובתו בפסח, לפי שהיא עצמה אינו עבירה אלא נעשה בה מעשה עבירה). פר"ח ס"ד (יש מי שפסק שאם הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, כי לא ימצא חילוק בין זו למצה גזולה, מצאתי כתוב בשם ספר בית מועד. וטעות הוא בידו, דמה ענין זה לזה, והתוספות בריש פרק לולב הגזול [ל, א ד"ה משום] ... דלא דמי לגזל דמחמת עבירה דגזל בא המצוה שיוצא בו, אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה, עכ"ל, וכל שכן בנדון דידן. וכן מבואר בלבוש יו"ד סימן ש"מ דין כ"ח. וזה פשוט דיוצא בה ואינה צריכה לפנים. ושוב מצאתי הדין מבואר בירושלמי דפרק האורג, יעו"ש וצ"ע). ואף שנתבאר לעיל סי' שיח ס"א (המבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה). מכל מקום נתבאר לעיל סי' תה ס"ט (פירות שהוציאם חוץ לתחום והחזירם לתחומם אפילו במזיד הרי הם כאלו לא יצאו ... ואינו דומה להמעשר פירות בשבת שקנסו אותו שלא יאכל מהם, לפי שעל ידי עשיית האיסור נתקנו לאכילה, שלא היו ראויים כלל מקודם לכן, מפני שהם טבל. אבל פירות אלו היו ראויים לו כשהיה עמהם חוץ לתחום, ולא הועיל לו כלום לאכילתם במה שהחזירם לתחומם, ואינו נהנה מן האיסור באכילתו אותם). וראה בדי השלחן סי' קכד ס"ק ה. שאלי ציון ח"א סי' ד (ע' לז).
286. רוקח סי' רפא (וטוב הוא ללמד ולומר לכל אדם, לכל מי שיגיע מצות שלי הרי הם לו במתנה, כדאמרינן בפ' לולב וערבה (מב, ב) כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה). הובא בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו. מ"א ס"ק ה.
287. מ"א שם (ונראה לי דטוב לומר כן בשעת טחינה, שלפעמים מתחלף הקמח).
288. והיינו שאם מתחלף בעת האפיה, אינו קונה בשינוי, ואפשר שאינו יוצא בה. משא"כ אם נתחלף בטחינה, הרי יהי' כאן שינוי בלישה ואפיה, והחשש אינו אלא על הברכה (כדלעיל ס"י).
289. ט"ז ס"ק ד (אית לן למימר כי היכי דמצה גזולה פסולה הכי נמי מצה שאולה, דהא גבי אתרוג כי הדדי נינהו. אלא דאין האמת כן, דשאני גבי אתרוג דהדר בעיני', על כן אפילו כל זמן שהוא בידו מיקרי אינו שלו, דהוי שאול בעלמא בידו, אבל מי ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכלה, ודמים הוא שחייב לו הוא בעדו, או מצה אחרת, נמצא שזו עכשיו שלו ממש, אלא דחוב יש לו בידו לשלם לו. ודומה למי שלוה מחבירו מעות דלהוצאה ניתנה, וקידש בהם אשה, דודאי מקודשת לו). והיינו שכבר נתבאר לעיל סי' יד ס"ו (השואל מחבירו טלית מצוייצת חייב לברך עליו מיד, משום דאדעתא דהכי השאילו לו שיברך עליו, וכיון שאי אפשר שיברך ברכה המחוייבת על טלית שאולה אנן סהדי דנתכוין המשאיל בלשון המועיל, ואם אי אפשר לו לברך עליו אלא אם כן היא שלו, הרי היא שלו במתנה על מנת להחזיר). ולפי זה מכל שכן כאן בהשאילו מצה שיצא בה. אמנם הט"ז מיירי כאן אף לדעת השו"ע סי' תרנח ס"ג (אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולב של חבירו שהשאילו, דבעינן לכם משלכם). והקשה עליו הט"ז בסי' יד סק"ה (קשה לי למה פסלינן ביום א' דסוכות ליטול לולב השאול מחבירו משום דבעינן לכם, אמאי לא נימא כיון שידוע שאי אפשר לו לצאת ידי חובתו אלא אם כן נתנו לו במתנה על מנת להחזירו, ודאי נתכוין על זה ... ומאי שנא משואל טלית מצוייצת ... דחייב לברך דאמרינן שנתכוין בענין שיהי' שלו במתנה על מנת להחזיר ... קושיא זאת מכריחנו לחוש לספק ברכות, ושלא לברך על טלית שאולה מצוייצת). ולפי זה מבאר כאן הט"ז, שמכל מקום כאן כולם יודו דאמרינן שהמצה היא שלו ממש ויוצא בה, כמו במשאיל טבעת כדי לקדש בה אשה, שנתבאר בשו"ע אהע"ז סי' כח סי"ט (השואל חפץ מחבירו, והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת). והקשה המ"א בסי' תרנח ס"ק ג (צ"ע דבאה"ע סי' כ"ח סי"ט כתב דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת, דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנה על מנת להחזיר ... ואם כן הכא נמי נימא הכי). ועל זה מיישב הט"ז כאן (דשאני גבי אתרוג דהדר בעיני', על כן אפילו כל זמן שהוא בידו מיקרי אינו שלו, דהוי שאול בעלמא בידו, אבל מי ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכלה, ודמים הוא שחייב לו הוא בעדו, או מצה אחרת, נמצא שזו עכשיו שלו ממש, אלא דחוב יש לו בידו לשלם לו. ודומה למי שלוה מחבירו מעות דלהוצאה ניתנה, וקידש בהם אשה, דודאי מקודשת לו). ונתבאר יותר בשו"ת צמח צדק אהע"ז סי' צח ס"ח (נלע"ד שיש לחלק בין אתרוג לטבעת קדושין, דהשאילו כדי לקדש בו עדיף טובא מהשאילו אתרוג, דהתם יש לומר שלא נתכוין כלל למתנה, אלא דבאנו להוכיח דהא אין יוצאין בו, ועל זה לא סמכינן לסתור דברים המפורשים בהדיא דבשאלה יהיב ליה, משא"כ הכא, אף שאמר לשון שאלה, הרי עכ"פ השאילו על דעת שהוא יתננו להאשה כדרך המקדש אשה, וקדושין ידוע לכל שהוא דרך מתנה, אם כן הרי השאילו על דעת שהוא יוכל ליתנו במתנה, אם כן אין לך מתנה על מנת להחזיר מפורשת מזו, ומה שאמר לשון שאלה היינו משום דלא נתנו לו לחלוטין כי אם שיחזירנו לו אחר כך לכן קורא זה שאלה … משא"כ בהשאילו אתרוג וציצית, שאין כאן רק שאלה לו לבד, ולא שהוא יתננה לאחר דרך נתינה, יש לומר דמפרשינן דהוי שאלה לבד כפשוטו). * כל זאת היא דעת השו"ע והט"ז. אמנם למעשה קיי"ל דאמרינן הכי אף לענין טלית ואתרוג, כמובא לעיל מסי' יד. ונתבאר בדובר שלום ע' כה ואילך.
290. גמרא דף לט ע"ב (בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים ... במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק, או דילמא כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקון, אמר רבא מסתברא מצה ומרור). וכן הוא לענין שלו, שגם מרור צריך להיות שלו, כמו מצה. ואף שיש מסתפקים בזה, כמובא בשו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (מה"ר אנשיל ממרפור"ק ז"ל נסתפק כיון דמרור איתקש למצה, וגזול פסול, אם כן ישראל לא יעקור מרור מן הקרקע, מידי דהוה אאסא דאמר להו רבא להנהו דמזבני אסא כו' בפרק לולב הגזול. ונראה לי דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משום הכי הוי כקרקע). ובכנסת הגדולה הגה"ט (יש שנסתפק אם יוצאין במרור גזול דאיתקש למצה. ומהר"י וייל בסימן קצ"ג כתב דיוצאין במרור הגזול). מכל מקום חלק עליהם בפר"ח סי' תעה סוף ס"א (לאפוקי מספר כנסת הגדולה בסימן תנ"ד שהביא בשם מהר"י וייל בסימן ק[צ]ג שיוצאין במרור הגזול, וליתא לענ"ד). והיינו שגם לענין שצריך שיהי' המרור שלו, אמרינן כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקון. וכן הוא לענין מצוה הבאה בעבירה, כדלקמן סי' תרמט ס"ד (הגזול והגנוב אף בשאר הימים הוא פסול, אף על פי שכבר נתייאשו הבעלים, לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה). והיינו אף שמצות ד' מינים מיום שני ואילך אינו אלא מדברי סופרים, כדלקמן שם ס"ב (ומיום שני ... ואילך, שחיוב נטילת לולב אינו אלא מדברי סופרים). מכל מקום נאסרה בה מצוה הבאה בעבירה. וכן הוא לענין איסור ברכה, כדלקמן שם ס"ה (ומכל מקום כיון שעל ידי עבירה באה מצוה זו לידו, לא יברך עליה, אפילו מיום שני ואילך). אף שמיום שני ואילך אינו אלא מדברי סופרים.
291. בהעלותך ט, יא.
292. רש"י שם ד"ה מצה ומרור (הוקשו יחד). לו, א ד"ה מצה ומרור (הקישן הכתוב על מצות ומרורים).
293. סעיף טו (מצות מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש).
294. גמרא שם (במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק, או דילמא כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקון, אמר רבא מסתברא מצה ומרור). וכן הוא לעיל סי' קסא ס"א (שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה). סי' קפה ס"ב (שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה). סי' רצו סי"ט (לפי שתקנו דבריהם כעין של תורה). סי' תעב ס"ב (שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו). סי' תעה סכ"ט (שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה). סי' תפט ס"ב (כל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה), וס"ו (שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 51 עמודים.