ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךקו"א אורח חיים חלק בסימן רמו(ה)

(ה)

(ה) וההקנאה שהן כו'. לחילוקצה זה נתכוין המ"אצו בשם הצמח צדקצז, והוא מבואר שם בסוף ע"ב דף מ"אצח דעד כאן לא התיר הריצב"אצט כו'. ואף שהדיוקים שם סתרי אהדדי תפס המ"א דיוקא דרישא עיקרק, כדמוכח מסוף דבריו שם דאף כשמקנה לכל משך זמן שכירות אם הוא תמיד כו', אלמא דיוקא דסיפא לאו דוקא א"כ דיוקא דרישא עיקר. וכן משמע בש"ע, דבסעיף ג' לא התיר אלא בדיעבד ובסעיף ד' וסעיף ה' הביא דעת המתירין אפילו לכתחלה ולא חשש למראית העיןקא. ועוד דגבי הוראת ר"י בי רב הצריך לכתוב בערכאות משום מראית העין משום דלא הקנה לו אלא לשבת כמ"ש בב"יקב אחריות שבת כו', משא"כ בהיתר הסמ"גקג וריצב"אקד לא הצריך לכתוב בערכאות משום שלא הקנה לשבת בלבד. ומ"שקה שיפרסם כו', היינו לרווחא דמילתא שכל מה שאפשר לו להוציא את עצמו יותר מידי חשד יש לו לעשות. אבל משום פרסום זה לבד אין היתר, שהרי בדרכי משהקו פסק בהדיא גבי שכירות גרידא דאין מועיל שיפקיר לשבת בפני ג', אף שיתפרסם. והא דמהני ערכאותקז היינו משום דכתיבה בערכאות יש לה קול ופרסום יותר מפרסום בעל פה אפילו בפני מאה איש, כדמוכח מהמלוה בעל פה אפילו בפני מאה עדים לא גבי ממשעבדיקח משום דלית לה קלא ובשטר גבי אפילו הנעשה בערכאות של גויםקט.

אבל אין לומר שהמ"א נתכוין למ"ש הצמח צדק בתחלת דבריוקי, דדוקא מכירה גמורה שרי משום פסידא אבל לשבת בלבד ליכא פסידא, כמו שהבין בעל תוספת שבתקיא, דזה אינו שהמעיין היטב בצמח צדק יראה דדוקא בנידון שלו שמלאכה של הישראל ליכא פסידא, שאם לא ילך בשבת לא יפסיד מכיסו, והתם אף אם מקנה לכל ימי השבוע אסור מהאי טעמא, שהרי כתב כן על דברי הריצב"אקיב, אבל כשמשכיר לנכרי לעשות מלאכתו איכא פסידא אם לא יקנה לו, שלא ירצה לשכור ממנו לבד משבתות, ולכן אף כשאינו מקנה רק לשבת שרי, כמו שהתיר בהגהות מרדכיקיג בשם סמ"ג ומהר"י בי רבקיד. ועוד דהמ"א לא סבירא ליה כלל בהא כהצמח צדק, שהרי בסוף סי' זהקטו התיר למכור הסוסים לנכריקטז, דלא כצמח צדק, וטעמו ונימוקו עמו, דהצמח צדק נמשך אחר התוס'קיז ורא"שקיח שאין היתר עכשיו למכור להם בהמה גסה אלא משום פסידא, ולכן המציא מלבו טעם ההיתר שנוהגין לקנות כדי למכור, משום שאותם הנוהגין כן במדינתו אין דרכם כלל להשאיל ולהשכיר וגם הם אינם בקיאים בקלא, ומתוך כך העלה לאיסור בנידון שלו ע"ש. אבל מלשון ספר התרומהקיט שהביאו האחרונים בי"ד סימן קנ"אקכ, וכתב שם הש"ךקכא שכן דעת הש"ע וכן נהגו ע"ש, מבואר שם מסיום לשונו דאף שקונה לצורך עצמו (דהתם לא איירי בקונה כדי למכורקכב, שהר"ןקכג הוא שכתב כן על ספר התרומה ע"ש בר"ן ובספר התרומה) לא בקיאין האידנא בקלא, וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר. אלא שאם אירע במקרה שמשכיר התיר הסמ"קקכד בהפקר, ולא משום פסידא כמ"ש הצמח צדק, דהא בב"יקכה מבואר דאף להשאיל שרי להסמ"ק, וכן משמע באמת מלשון הסמ"קקכו דף ס' ע"ב ע"שקכז. ומ"ש הצמח צדק ולפי זה אתי שפיר כו'קכח, זה אינו, דאפילו בכלים אסור בערב שבת, והטעם הוא משום דנראה כשכר שבת, כמ"ש הב"י ריש סי' זה לשיטת התוס'קכט, שכן הוא ג"כ דעת סמ"ק. ומיהו לענין גוף הדין של הצמח צדק יפה הורה במדינתוקל שהיה דרכם לקנות כדי להשאיל ולהשכיר כמבואר מלשונו שם:

הערות

  1. צה. לכללות קו"א זה ראה ביאורי השולחן ע' שמז ואילך.
  2. צו. ס"ק ט: במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד. וראה שו"ת צ"צ (החדש) או"ח סי' לד סוס"ד.
  3. צז. הראשון, סי' לה.
  4. צח. בדפוס אמשטרדם תל"ה. והוא שם ד"ה ועוד נראה לומר דעד כאן.
  5. צט. שהובא בב"י סוף סי' רמה.
  6. ק. ראה ברכת כהן סי' ה.
  7. קא. דמיירי התם במקנה לכל ימי השבוע.
  8. קב. סוס"י רמה.
  9. קג. אוצ"ל הסמ"ק סי' רפא (המובא בטור): אך שצריך להפקיר הבהמה כל זמן שעושה מלאכה בשבת.
  10. קד. המועתק בב"י סוס"י רמה.
  11. קה. ברמ"א סוף הסימן. וכאן בפנים בסוף הסעיף.
  12. קו. אות ג.
  13. קז. לקמן סי"ב, אף שקנויה לו ליום השבת בלבד.
  14. קח. כמבואר בשו"ע חו"מ סי' לט ס"א.
  15. קט. כמבואר בשו"ע חו"מ סי' סח ס"א.
  16. קי. ד"ה אמנם.
  17. קיא. ס"ק ז. ולפי זה היה צריך לאסור גם בנידון דידן אף בדיעבד, שזה לא נקרא הפסד; ולפי זה היה צריך לאסור לכתחלה גם כשמוכר לכל ימות השבוע (דלא כדלקמן בפנים).
  18. קיב. דמיירי במקנה לכל ימי השבוע כנ"ל.
  19. קיג. רמז תנב: אם אמר בהמתי קנויה לך מותר.
  20. קיד. בב"י סו"ס רמה.
  21. קטו. ס"ק טז.
  22. קטז. אף במקום דליכא פסידא.
  23. קיז. ע"ז טו, א ד"ה אימור. וסיימו: אבל לוקח סוסים למכרם כדי להרויח אסור דלא יקחם ולא יפסיד בהם.
  24. קיח. שם סי' טז.
  25. קיט. סי' קמא (בדעת ר"ת. ואח"כ מביא שם את טעם הר"י, שמותר מטעם פסידא).
  26. קכ. ראה ב"י ד"ה ודע שכתב.
  27. קכא. ס"ק יב.
  28. קכב. אלא אפילו בנידון דידן כשקונה לעצמו ומשכיר, מותר מטעם דאין דרכנו כו'.
  29. קכג. ע"ז שם (ה, א) ד"ה דמגנו. הובא בש"ך שם (דלפי"ז אפילו לקנות כדי למכרה מותר).
  30. קכד. סי' רפא: אך שצריך להפקיר הבהמה כל זמן שעושה מלאכה בשבת.
  31. קכה. ד"ה ומ"ש ובס' המצות התיר: שהיא מושכרת או שאולה לו.
  32. קכו. ראה סמ"ק שם: להשאיל בהמתו או להשכיר כו' ועל יד הפקר. ומותר להשאיל כו' וגבי בהמה כו' אך שצריך להפקיר.
  33. קכז. לא נתברר לאיזה דפוס קאי, ואוצ"ל: דף מ' ע"ב, והכוונה לשו"ת צ"צ (דפוס אמ"ד תל"ה) ד"ה ועוד נראה דאפילו; או: דף מא ע"ב, שם ד"ה ומהאי טעמא (שם ושם כתב, שנראה לו שגם הסמ"ק לא התיר אלא להשכיר ומשום פסידא).
  34. קכח. הא דלא התיר ס' המצות להשכיר הגוי ע"י הפקר אלא באחד משאר ימות החול ולא בערב שבת.
  35. קכט. וכדלעיל בפנים ס"ב.
  36. קל. שלא התיר אף במכירה גמורה אלא במקום פסידא.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 4 עמודים.

  1. תורת מנחם בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ד ע"ז טו, א
  2. שולחן ערוך (ג) מאותו ספר ע"ז טו, א
  3. הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז <h4>ו</h4> ע"ז טו, א
  4. שוע"ר עם ביאור דברי שלום רסג מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן ע"ז טו, א