רעא דיני קידוש שעל היין

רעא דיני קידוש שעל היין

ובו ל' סעיפים

לקדש מיד בכניסתו

א מצות¹⁶⁷ עשה

מן התורה לקדש את יום השבת בדברים ¹⁶⁸ , שנאמר ¹⁶⁹ זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבח

וקידוש.

וצריך

לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה ¹⁷⁰ . ויש אומרים ¹⁷¹ שהבדלה אינה אלא מדברי סופרים, ומן התורה אין צריך

לזכרהו אלא בכניסתו בלבד, ויתבאר בסי' רצ"ו ¹⁷² :

ב ותקנו חכמים ¹⁷³ שתהא זכירה זו על כוס של יין ¹⁷⁴ בין בכניסתו בין ביציאתו ¹⁷⁵ .

ומצוה מן המובחר

לקדש סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר ¹⁷⁶ .

ואף אם יצא

מבית הכנסת מבעוד יום ¹⁷⁷ יש לו לקדש מיד ¹⁷⁸ , דכיון שהוסיף מחול על הקדש הרי זה אצלו כניסת השבת,

ויש לו לקדש מיד סמוך לכניסתו ¹⁷⁹ .

ואחר הקידוש

צריך לאכול גם כן מיד¹⁸⁰,

כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה ¹⁸¹ .

ואם אינו

תאב לאכול מיד יכול להמתין מלקדש תוך הלילה כמה שירצה, כדי שיאכל לתיאבון¹⁸²,

ויוכל לסמוך על מה שכבר זכרו בתחלת כניסתו בתפלת ערבית, שכבר יצא בזה מן התורה,

שהרי מן התורה אין צריך אלא זכירה בדברים בלבד בלא יין ¹⁸³ , והרי זכרו בתפלה ¹⁸⁴ :

שלא

לקדש בשעה שביעית

ג יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה ¹⁸⁵ (דהיינו

שעה שביעית אחר חצות היום¹⁸⁶.

עיין סי' תכ"ח ¹⁸⁷ ), אלא או

קודם הלילה או לאחר שעה תוך הלילה, לפי שבשעה הראשונה הוא מזל מאדים וסמא"ל

מושל עליו¹⁸⁸.

וכבר נתבאר ¹⁸⁹ שלכתחלה יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום:

הקידוש ביום טוב

ד הקידוש ביום טוב הוא מדברי סופרים ¹⁹⁰ . ואעפ"כ יש לו כל דיני קידוש של שבת לכל דבר.

אלא שאם אין לו אלא כוס אחד (א) וחל יום טוב בערב שבת, הרי קידוש של שבת

קודם לשל יום טוב ¹⁹¹ כיון שעיקר הקידוש בשבת הוא מן התורה, אע"פ שעל

הכוס הוא מדברי סופרים ¹⁹² :

נשים חייבות בקידוש כאנשים

ה נשים חייבות בקידוש היום בשבת מן התורה ¹⁹³ , וביום טוב מדברי סופרים ¹⁹⁴ .

ואע"פ

שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה ¹⁹⁵ , בקידוש היום חייבות, שנאמר ¹⁹⁶ זכור את יום וגו', ונאמר ¹⁹⁷ שמור את יום וגו', כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה¹⁹⁸,

והואיל והנשים מוזהרות בשמירתו להשמר בו מעשיית מלאכה שהיא מצות לא תעשה כל מלאכה

וגו' ¹⁹⁹ , וכל מצות לא תעשה אף שהזמן גרמא נשים מוזהרות בה²⁰⁰,

הרי הן מוזהרות גם כן בזכירתו, דהיינו קידוש היום²⁰¹:

ו וכיון שהנשים חייבות בקידוש היום מן התורה כמו

האנשים, יכולות להוציא את האנשים ידי חובתם ²⁰² .

אלא שלכתחלה

אין להורות כן לשואל הלכה למעשה ²⁰³ (שלא יבאו לזלזל במצות ²⁰⁴ ):

ז וקטן אפילו הוא בן י"ג שנה, אם אינו ידוע שהביא

ב' שערות, אינו מוציא את האשה, כיון שהיא מחוייבת מן התורה בודאי, והוא אינו

מחוייב אלא מספק, כי שמא לא הביא ב' שערות עדיין, והוא פטור מכל המצות מן התורה, לכן

תקדש האשה בעצמה ²⁰⁵ .

ואם אינה

יודעת תאמר עם הקטן מלה במלה, ואפילו אם שומעת הקידוש מגדול, מכל מקום אם אינה

מבינה לשון הקודש תאמר עמו מלה במלה ²⁰⁶ , כמו שנתבאר בסי' קצ"ג ²⁰⁷ :

קידוש הלילה קודם לכל

ח מי²⁰⁸

שאין ידו משגת לקנות יין לקידוש שבלילה, ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד

היום, ויין לקידוש שביום, הרי קידוש הלילה קודם לכל ²⁰⁹ , לפי שהוא מן התורה²¹⁰. אע"פ

שיכול לקדש על הפת²¹¹,

וגם על היין אינו אלא מדברי סופרים ²¹² , מכל מקום כיון שעיקר קידוש זה הוא מן התורה גם היין

שלו קודם לכל.

חוץ מן הפת,

שאם אין לו פת (ב) לחם משנה היא קודמת ליין של קידוש הלילה, ויקדש על הפת,

לפי שהפת הוא עיקר מצות סעודת השבת ²¹³ , שאי אפשר לקיימן כלל בלא פת כמ"ש בסי'

רע"ד ²¹⁴ .

ואם יש לו

פת ויין לקידוש הלילה, וצריך (לקנות יין לקידוש שביום), ולהכין צרכי סעודה לכבוד

לילה, ולכבוד יום, הרי צרכי סעודה שלכבוד היום קודמין ²¹⁵ (לקידוש היום ²¹⁶ ), ולצרכי סעודה שלכבוד הלילה, שכבוד יום קודם לכבוד

לילה.

וכן מי שיש

לו מעט מיני מגדים יניחם עד היום ²¹⁷ , ולא יאכלם בלילה שכבוד היום קודם (וכן קידוש שביום

קודם לצרכי סעודה שלכבוד הלילה²¹⁸):

איסור טעימה קודם הקידוש

ט אסרו²¹⁹

חכמים לטעום כלום ²²⁰ , אפילו מים ²²¹ , משהגיע זמן הקידוש עד שיקדש. דהיינו משהגיע בין

השמשות ²²² , שנתקדש

היום מספק. או אפילו מבעוד יום, אם התפלל ערבית מבעוד יום ²²³ .

ואע"פ

שכל מצות הקבוע להם זמן לא אסרו אלא לקבוע סעודה משהגיע זמנן, משום גזרה שמא ימשך

בסעודה ²²⁴ ויעבור הזמן, אבל טעימה בעלמא מותר ²²⁵ , שאין לחוש בה שמא ימשך ויעבור הזמן.

מכל מקום

בקידוש, וכן בהבדלה²²⁶,

החמירו יותר. לפי שעיקר מצותן הוא בתחלת זמנם, דהיינו סמוך לכניסת השבת וסמוך

ליציאתו ²²⁷ .

ואפילו²²⁸ אם

התחיל לאכול ולשתות מבעוד יום צריך להפסיק (ג) כשיגיע בין השמשות ²²⁹ .

ואע"פ

שבשאר כל המצות, אפילו של תורה, אם התחיל בהיתר, דהיינו קודם שהגיע המצוה, אין

צריך להפסיק. ומטעם זה גם כן אין צריך להפסיק לקריאת שמע ולתפלה כשיגיע זמנן ²³⁰ .

מכל מקום

בקידוש היום לא התירו לו לגמור סעודתו ולקדש אחר כך. לפי שעיקר הקידוש נתקן במקום

סעודה של שבת ²³¹ , וקודם לה ולא לאחריה ²³² , שנאמר

וקראת לשבת עונג, ודרשו חכמים ²³³ במקום עונג, דהיינו במקום שיתענג שם בסעודת שבת, שם

תהא קריאת הקידוש מלפניה.

ומכל מקום

אין לו להפסיק סעודתו לגמרי ולברך ברכת המזון, מטעם שיתבאר²³⁴,

אלא יקדש מיד ויגמור סעודתו, כדי שיהא הקידוש במקום סעודה שלאחריו:

פורס מפה ומקדש

י וצריך לפרוס מפה על השלחן לכסות הפת קודם שיקדש²³⁵, ואחר

כך יסירנה, כדי שתתראה הפת כאלו הובאה עתה על השלחן לכבוד שבת שהזכיר בקידוש ²³⁶ :

יא ואין צריך לברך בורא פרי הגפן על כוס של קידוש זה,

אם כבר בירך על היין בסעודה זו, שגם יין זה של קידוש נפטר באותה ברכה ²³⁷ . וגם על

היין ששותה בתוך המזון שלאחר הקידוש אין צריך לברך מטעם זה ²³⁸ . וכן אם מקדש על הפת אין צריך לברך עליה המוציא, אלא

יתחיל מברכת הקידוש ²³⁹ .

אבל²⁴⁰ אם

קידש על הכוס, צריך לברך המוציא על פת שיאכל אחר הקידוש ²⁴¹ , הואיל ובשעת אמירת הקידוש אי אפשר לו לטעום כלום,

שאי אפשר לו לאכול ולדבר כאחד ²⁴² .

ואינו דומה

למתפלל באמצע סעודתו, שאין תפלתו חשובה הפסק להטעינו לחזור ולברך המוציא על פת

שיאכל אחר כך ²⁴³ , לפי שעדיין לא נגמרה סעודתו, כיון שלא היה אסור

באכילה בשעה שהתפלל, ואם היה רוצה היה אוכל בשעה שהתפלל, והיה מתפלל אחר כך.

ואפילו אם לא היה שהות ביום לגמור סעודתו ולהתפלל אחר כך, שחייב הוא להפסיק סעודתו

ולהתפלל, ואסור לו לאכול עוד. מכל מקום לא נאסר עליו אלא אכילת קבע שמא ימשך בה

ויעבור זמן התפלה, אבל טעימה בעלמא היתה מותרת לו בשעה שהתפלל²⁴⁴,

ולפיכך אין תפלתו חשובה הפסק בסעודה (ועוד שלא נאסרה עליו אכילה אלא מפני שהגיע

זמן התפלה²⁴⁵,

ואחר כך חוזר לקביעותו הראשונה, אבל כאן, נאסרה עליו האכילה כדי שיהא הקידוש לפני

האכילה ולא לאחריה כמו שנתבאר ²⁴⁶ , אם כן הרי הקידוש מחלק שתי האכילות, שכשאוכל אחר כך

היא נחשבת סעודה אחרת) מיד²⁴⁷

שהגיע זמן הקידוש נאסר עליו אפילו טעימה בעלמא, ונעשה כאלו נגמרה כבר סעודתו, לכך

חשובה אמירת הקידוש הפסק, כיון שבשעת אמירתו לא היה יכול לאכול כלום, והוא אמרו

אחר גמר סעודתו.

אבל היין של

קידוש, אע"פ ששותהו אחר קידוש אין צריך לברך עליו, כיון שזמן ברכתו הוא קודם

אמירת הקידוש, ואז עדיין אין שם אמירה מפסקת ²⁴⁸ .

ואף

להאומרים שתקנת חכמים הוא בקידוש וכל דבר הטעון כוס שיברכו עליו ברכת היין תחלה

כמו שנתבאר בסי' ק"צ ²⁴⁹ , מועלת ברכה הראשונה לקידוש, כמו שמועלת לברכת

הנהנין, שאין צריך לחזור ולברך, הואיל ובשעה שהיא חשובה גמר וסילוק סעודה מפני

איסור הטעימה קודם קידוש, לא היתה עדיין אמירה המפסקת ולא נסתלקה עדיין ברכה

הראשונה.

ובשעת אמירת

הקידוש הרי דעתו על הכוס שבידו לשתותו מיד, ואמירת הקידוש היא לצורך השתיה, ואינה

חשובה הפסק לזה, כמו שאינה חשובה הפסק לכל מקדש על הכוס²⁵⁰.

משא"כ

בפת שאוכל לאחר שקידש על הכוס, שבשעת אמירת הקידוש הוא כקודם אמירתו, שהיתה שעת

גמר וסילוק סעודה.

ויש חולקין

על זה ²⁵¹ ואומרים,

שמה שנאסר עליו האכילה משהגיע זמן הקידוש, אין זה נחשב גמר הסעודה, כיון שבדעתו

לאכול אחר כך, וגם עכשיו היה אוכל מדעתו, אלא שחיוב הקידוש מונע אותו, וכשיסור

המונע, דהיינו אחר שיקדש, יחזור לאכילתו ²⁵² , לפיכך אין אמירת הקידוש מפסקת, כמו שאין התפלה

מפסקת ואין צריך לחזור ולברך המוציא.

וספק ברכות

להקל ²⁵³ .

ומכל מקום

כל בעל נפש יש לו ליזהר לכתחלה שלא לבא לידי כך ²⁵⁴ , ויפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון קודם שיגיע זמן

קידוש היום²⁵⁵:

יב וכל זה כשלא אמר עדיין תנו לנו הכוס ונברך ברכת

המזון, אבל אם אמר כן כבר, בין שאמר כן קודם זמן הקידוש, בין אחר שהגיע זמנו, צריך

הוא לברך בורא פרי הגפן על כוס של קידוש ²⁵⁶ , שהרי הסיח דעתו משתיה מחמת ברכת המזון.

אבל אם מקדש

על הפת, אין צריך לברך עליה המוציא ²⁵⁷ . וכן אפילו אם קידש על הכוס אין צריך

לברך המוציא על הפת שאוכל אחר הקידוש²⁵⁸,

לפי שאמירת תנו לנו ונברך אינה חשובה היסח הדעת לענין אכילה, אלא לענין שתיה בלבד,

כמו שנתבאר בסי' קע"ט ²⁵⁹ .

אבל אם נטל

כבר ידיו במים אחרונים, צריך לברך המוציא אפילו על הפת שמקדש עליה, וכל שכן שאם

קידש על הכוס שצריך לברך המוציא על הפת שאוכל אחר כך, שנטילת מים אחרונים חשובה

היסח הדעת גם לענין אכילה כמ"ש שם ²⁶⁰ .

ואף שלכתחלה

טוב שלא לאכול ולשתות כלל אחר נטילת מים אחרונים, אע"פ שמברך על אכילתו

ושתייתו, ואחר כך קודם ברכת המזון יחזור ויטול מים אחרונים ²⁶¹ , כמ"ש שם ²⁶² .

מכל מקום כאן

יותר טוב שיקדש מיד, ויאכל מעט ²⁶³ אחריו כדי

שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו, ממה שיברך ברכת המזון מיד ויקדש אחר כך.

מפני שאם יעשה כן יכנס במחלוקות רבות ²⁶⁴ .

שיש אומרים ²⁶⁵ שיברך בורא

פרי הגפן על כוס ברכת המזון ויטעמנו, ולא יברך שוב בורא פרי הגפן על כוס של קידוש ²⁶⁶ , שכבר נפטר בברכה זו. ויש אומרים ²⁶⁷ שלא יטעום כלום מכוס של ברכת המזון,

שהרי לא קידש עדיין, ולפיכך לא יברך עליו בורא פרי הגפן, אלא יניחנו עד לאחר

שיטעום מכוס של קידוש ואז יטעום גם כן ממנו.

ואי אפשר לו

לצאת ידי שניהם, שיקדש אותו על אותו כוס עצמו שבירך עליו ברכת המזון, לפי שברכת

המזון היא קדושה בפני עצמה והקידוש הוא מצוה בפני עצמו, ואין אומרים ב' קדושות על

כוס אחת, שאין עושין מצות חבילות חבילות ²⁶⁸ .

ואף אם הוא

מיסב יחידי ומברך ברכת המזון בלא כוס ²⁶⁹ . מכל מקום²⁷⁰ אם

יקדש מיד אחר ברכת המזון יש אומרים ²⁷¹ שאינו יוצא ידי חובתו אלא אם כן יחזור ויאכל מיד,

שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו. ואם כן מה שבירך ברכת המזון היא (ד) ברכה

שאינה צריכה, שהרי היה יכול ליפטר בברכת המזון שיברך אחר אכילה השניה ²⁷² . ואף שיש

אומרים ²⁷³ שאין צריך

לחזור ולאכול, לפי שבדיעבד יוכל לסמוך על סעודה שאכל כבר, שכשיקדש אחריה מיד הרי

זה קידוש במקום סעודה, אע"פ שהיא סעודת החול²⁷⁴.

מכל מקום כדי לחוש לסברא הראשונה צריך ליזהר שלא לבא לידי כך.

אלא

אע"פ שנטל מים אחרונים יפרוס מפה ויקדש, ויחזור ויאכל מעט כדי שיהא הקידוש

במקום סעודת שבת שלאחריו, ואחר כך יחזור ויטול מים אחרונים ויברך ברכת המזון. וכל

שכן אם לא נטל ידיו עדיין שצריך לעשות כן ²⁷⁵ , אע"פ שכבר גמר סעודתו מבעוד יום אלא שלא הספיק

לברך ברכת המזון עד שהגיע זמן הקידוש:

יג ואם עבר והתחיל לברך אחר שהגיע זמן הקידוש, אפילו

התחיל לברך משחשכה, לא יזכיר של שבת בברכת המזון. דכיון שמברך על הסעודה שגמר בחול

מבעוד יום, האיך יזכיר בה של שבת ²⁷⁶ . אבל אם משך סעודתו עד תוך הלילה, אע"פ שאינו

רשאי, צריך להזכיר של שבת בברכת המזון, אע"פ שעדיין לא קידש, שכבר חלה עליו

קדושת שבת מאליה.

(ואין צריך

לומר שאם פירס מפה וקידש וגמר סעודתו, שצריך להזכיר של שבת בברכת המזון, אפילו אם

החמיר ופירס מפה וקידש מבעוד יום קודם שהגיע זמן הקידוש²⁷⁷,

וגם מברך ברכת המזון מבעוד יום. דכיון שקידש חלה עליו קדושת שבת ²⁷⁸ ):

יד שנים ²⁷⁹ שהיו (ה)

שותין אחר גמר הסעודה מבעוד יום²⁸⁰,

ואמרו בא ונקדש קידוש היום, אע"פ שלא הגיע עדיין זמן הקידוש, נאסר עליהם

לשתות ²⁸¹ עד שיקדשו. ואם רוצים לחזור ולשתות,

אע"פ שאינם רשאים, צריכים הם לחזור ולברך בורא פרי הגפן. שכיון שאמרו לקדש,

הסיחו דעתם משתיה עד שיקדשו.

אבל אם

מקדשים מיד אינם צריכים לברך על כוס של קידוש כמו שנתבאר למעלה²⁸²,

שהרי באמירה זו לא הסיחו דעתם מכוס של קידוש ²⁸³ :

אכל

קודם הקידוש

טו אע"פ שאסור לטעום קודם קידוש ²⁸⁴ , אם שכח או עבר וטעם, אפילו אכל סעודה גמורה, צריך

לקדש ²⁸⁵ מיד שנזכר ²⁸⁶ , ואסור לו לטעום כלום משנזכר עד שיקדש ²⁸⁷ .

ולא יברך

בורא פרי הגפן על כוס של קידוש, אם בירך כבר על יין, וכן אם מקדש על הפת אין צריך

לברך המוציא, אם בירך כבר. ואף אם מקדש על הכוס, אין צריך לברך המוציא על הפת

שאוכל אחר כך, כמו שנתבאר למעלה²⁸⁸.

(ואם נזכר

אחר שגמר סעודתו, אין צריך לאכול עוד אחר הקידוש, כדי שיהא הקידוש במקום סעודת שבת

שלאחריו, דכיון שאכל הסעודה משחשכה אחר שנכנס השבת, הרי היא נקראת סעודת שבת,

וכשמקדש אחריה הרי קידש במקום סעודת שבת²⁸⁹).

ואם נזכר

אחר שבירך המוציא קודם שטעם פרוסת המוציא, לא יקדש על היין, ויצטרך לטעום מהפת

קודם קידוש כדי שלא תהא ברכת המוציא לבטלה²⁹⁰,

אלא יקדש על הפת ²⁹¹ .

ואף אם אין

לפניו לחם משנה²⁹²,

וצריך להמתין עד שיביאו לפניו, אין זה הפסק ²⁹³ . ואף אם יצטרך לדבר ולומר להם שיביאו לו, אין זה

הפסק כלל, כיון שהוא לצורך הסעודה, וכמו שנתבאר בסימן קס"ז ²⁹⁴ :

לא

קידש בלילה

טז אע"פ שמצוה מן המובחר לקדש סמוך לכניסת השבת ²⁹⁵ , מכל מקום נמשך עיקר מצותו כל הלילה ²⁹⁶ .

ואם שכח או

עבר ולא קידש בלילה, יש לו תשלומין למחר כל היום ²⁹⁷ .

ויאמר כל

הקידוש של לילה. מלבד פרשת ויכולו, שאינו ענין לאמרה ביום, לפי שבלילה היתה גמר

מלאכתו של הקב"ה ²⁹⁸ :

זמן

סידור והבאת השלחן

יז אע"פ שהשלחן צריך להיות ערוך ומסודר מבעוד יום,

כמו שנתבאר בסימן ר[ס]"ב ²⁹⁹ . מכל מקום אין מביאים אותו למקום הסעודה עד אחר

הקידוש ³⁰⁰ , כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת ³⁰¹ .

ואם הביאו

קודם קידוש, צריך לפרוס עליו מפה לכסותו, כאילו אינו כאן עד אחר קידוש, כדי שיתראה

כאלו הובא עתה לכבוד שבת ³⁰² .

במה דברים

אמורים בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים כל אחד שלחנו לפניו, ולא היה להם טורח להפסיק

ולהביאם אחר קידוש, אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים וטורח להביאו אחר הקידוש

ולהפסיק בין קידוש לסעודה, נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש ³⁰³ , ולפרוס

מפה לכסות הפת³⁰⁴

עד אחר הקידוש ³⁰⁵ , בין שמקדש על היין בין שמקדש על הפת ³⁰⁶ .

וצריך שתהא

גם מפה תחת הפת על השלחן ³⁰⁷ כדי שתהא הפת בין שתי מפות זכר למן שהיה עליו טל

מלמעלה וטל מלמטה ³⁰⁸ :

עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה

יח כוס של קידוש, בין של לילה בין של יום, ובין של

הבדלה, טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון³⁰⁹,

שיהיה שלם ושישטפנו מבחוץ וידיחנו מבפנים ויהיה מלא יין על כל גדותיו ולא יהיה

היין פגום ויקבלנו בשתי ידיו ויאחזנו בימינו לבדו ויגביהנו מעל השלחן טפח ויתן

עיניו בו שלא יסיח דעתו ממנו³¹⁰ כמו

שנתבאר בסימן קפ"ג³¹¹:

אמירת ויכלו

יט אע"פ שאמר ויכולו בבית הכנסת, צריך לחזור

ולאמרו על הכוס קודם קידוש³¹²,

כדי להוציא בניו ובני ביתו הקטנים ³¹³ שלא אמרוהו עדיין, ואחר כך יברך בורא פרי הגפן³¹⁴

וברכת קידוש.

ואם שכח

לאמרו קודם קידוש, אומרו בתוך הסעודה על הכוס ³¹⁵ .

וטוב לעמוד

בשעת אמירת ויכולו מטעם שנתבאר בסימן רס"ח ³¹⁶ . אבל בשעת ברכת הקידוש יותר טוב לישב (מטעם שנתבאר

בסי' רצ"ו ³¹⁷ ).

אבל במדינות

אלו נתפשט המנהג לישב אף בשעת אמירת פרשת ויכולו ³¹⁸ , כי מאחר שאמרוה כבר בבית הכנסת מעומד, אין מקפידין

כל כך לעמוד בשעה שאומרה להוציא בניו ובני ביתו. ומכל מקום עומדים קצת כשמתחילין

י"ום ה"ששי ו"יכולו ה"שמים שנרמז השם בראשי תיבות ³¹⁹ .

וכשמתחילין

טוב ליתן עיניו בנרות, כי ב' פעמים נר עולה ת"ק, והיא רפואה לפסיעה גסה ³²⁰ שנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם ³²¹ . אבל בשעת ברכת הקידוש צריך ליתן עיניו בכוס³²² כמו

שנתבאר למעלה ³²³ :

יש

לו רק כוס אחד

כ מי³²⁴

שאין לו יין לקידוש של לילה ושל יום אלא כוס אחת, ואם יחלקנו לב' כוסות לא יהיו

מלאים³²⁵

(או אפילו אם כוס זה אינו מלא³²⁶,

אלא שאם יחלקנו לב' כוסות לא יהיה רביעית יין בכל אחת), יניחנו כולו בכוס אחת

ויקדש עליו בלילה, וכדי שלא יהיה כולו פגום כשיטעם בו עכשיו מכולו, ישפוך ממנו מעט

לכלי אחר קודם שיטעמנו ³²⁷ , ויהא נזהר שיהא נשאר בכוס זה רביעית, כדי שיטעום

מרביעית, שאין כוס של ברכה פחות מרביעית ³²⁸ . ואחר כך יחזיר לתוכו מה שבכלי האחר, ובזה הוא מתוקן

מפגימתו, כמו שנתבאר בסי' קפ"ב ³²⁹ .

(ואם כוס זה

אינו מלא גם עכשיו, אלא שאם יחלקנו לב' כוסות לא יהיה רביעית שלמה בכל אחת, ישפוך

ממנו מעט קודם קידוש, ואחר שיטעמנו יחזירנו לתוכו. ולא ישפוך ממנו אחר הקידוש קודם

הטעימה (מפני שהוא בזיון הברכה (עיין סי' רצ"ו ³³⁰ ) כמו שנתבאר בסי' ר"ו ³³¹ ), וגם שלא להפסיק בין ברכה לטעימה בחנם ³³² , כיון שלא יהיה הכוס מלא אף אם לא ישפוך ממנו כלום

קודם הקידוש).

ואם אין לו

אלא רביעית יין בצמצום, יין שאינו מזוג, או אפילו יותר משהו, אלא שאין לו כשני רוב

רביעית מרווחים ³³³ , וכשהוא שותה בלילה נחסר לו למחר הרבה, ימזגנו למחר

במים ³³⁴ עד שיעמוד

על רביעית. והוא שיהא ראוי לשתיה במזיגה זו, בענין שיהא ראוי לברך עליו בורא פרי

הגפן, כמו ש[נ]תבאר בסי' ר"ד ³³⁵ :

כא וכל זה כשיש לו כוס אחר להבדלה. שאם לא כן, מוטב

שיניחנו להבדלה ויקדש על הפת, ממה שיקדש עליו ולא יהיה לו על מה להבדיל³³⁶,

שאין מבדילים על הפת ³³⁷ .

ומכל מקום

אם יש לו שכר להבדיל עליו, במקום שהשכר הוא חמר מדינה, לא יניחנו להבדלה. ואפילו

קידוש של יום קודם להבדלה, כשאפשר להבדיל על השכר שהוא חמר מדינה, לפי שבקידוש

אפילו של יום יש אומרים שאין מקדשין על השכר, אע"פ שהוא חמר מדינה³³⁸,

כמו שיתבאר בסי' ער"ב ³³⁹ , ובהבדלה הכל מודים שמבדילים עליו³⁴⁰.

במה דברים

אמורים ביחיד בביתו. אבל (ו) בבית הכנסת, הבדלה קודמת לקידוש ³⁴¹ , לפי שבקידוש שבבית הכנסת אינו מוציא שום אדם ידי

חובתו, וגם יש חולקים ומערערים על קידוש זה כמ"ש בסי' רס"ט ³⁴² , אבל הבדלה היא מצוה לדברי הכל להוציא מי שאין לו

יין כמ"ש בסי' רצ"[ה] ³⁴³ :

כב שלשה מנוחלי העולם הבא, ואחד מהם המשייר יין מקידוש

להבדלה ³⁴⁴ , דהיינו שיש לו מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה ³⁴⁵ .

ויש אומרים ³⁴⁶ דהיינו שמקדש בלילה על כוס גדול שישתייר באותו כוס

לקידוש של יום ולהבדלה, ויתקן אותו מפגימתו כמ"ש למעלה ³⁴⁷ , ובתוך הסעודה שותה יין אחר וטוב לנהוג כן:

נטל

ידיו קודם קידוש

כג אחר שקידש על הכוס יטול ידיו לסעודה ויברך על נטילת

ידים ³⁴⁸ .

ואם שכח

ונטל ידיו קודם קידוש, לא יקדש על היין אלא על הפת, לפי שבנטילה זו גילה דעתו שהפת

חביבה לו מיין, וצריך לקדש על החביב ³⁴⁹ .

ויש חולקין

על זה ³⁵⁰ ואומרים שאפילו לכתחלה יכול ליטול ידיו קודם הקידוש,

ואין הקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה, כיון שהוא לצורך הסעודה³⁵¹.

והעיקר

כסברא (הראשונה) [האחרונה]³⁵²,

וכן המנהג פשוט במדינות אלו³⁵³,

לבד מליל פסח ³⁵⁴ , כמו שיתבאר בסי' תע"ג ³⁵⁵ .

ומכל מקום

מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא ליטול עד אחר הקידוש יפה הוא עושה, ואין מוחין בידו

על שעובר על המנהג, כי יכול לומר אעשה כדברי הכל ³⁵⁶ .

ולדברי הכל

אסור למזוג הכוס בחמין אחר נטילת ידים, כי צריך דקדוק גדול שלא יחסר ולא יותיר,

והרי זה הפסק והיסח הדעת ³⁵⁷ . ולכתחלה טוב ליזהר שאפילו השפיכה בלבדה מהקנקן לכוס

תהיה קודם נטילת ידים ³⁵⁸ :

טעימת הכוס

כד המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו ³⁵⁹ . ולא מלא

לוגמיו ממש, אלא כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו³⁶⁰.

והוא רובו של רביעית ³⁶¹ באדם בינוני, והגדול לפי גדלו ³⁶² צריך שיהיה כמלא לוגמיו שלו. ומכל מקום אין צריך

יותר מרביעית, אע"פ שעדיין אינו כמלא לוגמיו ³⁶³ :

כה אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין, אם טעם כמלא

לוגמיו ממש יצאו כולם ידי חובתן ³⁶⁴ .

אבל אין

שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמא, לפי שצריך שיהנה אחד מהם משתיית כוס של ברכה,

ובפחות ממלא לוגמיו אינה נקראת שתייה של הנאה ³⁶⁵ .

ומכל מקום

מצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של ברכה ³⁶⁶ . אבל אין צריך מלא לוגמיו לכולם ³⁶⁷ . אך מי שיש לו יין מעט, מוטב שיטעום אחד בלבד כשיעור

ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה ³⁶⁸ .

והגאונים

סוברים שאם לא טעם המקדש עצמו כמלא לוגמיו לא יצא ³⁶⁹ , אע"פ

שטעמו המסובין כל אחד כמלא לוגמיו. וראוי לחוש לדבריהם לכתחלה³⁷⁰.

במה דברים

אמורים בקידוש ³⁷¹ , אבל בהבדלה ³⁷² ובשאר כל הדברים הטעונים כוס, מודים הגאונים שאפילו

לכתחלה די בטעימת אחד מהמסובין כמלא לוגמיו ³⁷³ :

הפסיק או נשפך או הי' כוס מים

כו קידש³⁷⁴ על

הכוס, וקודם שטעם הפסיק בדבור, חוזר ומברך בורא פרי הגפן³⁷⁵,

ואינו צריך לחזור ולקדש ³⁷⁶ .

אבל אם הסיח

דעתו משתיית כוס זה, (ז) (או) שיצא ³⁷⁷ מחדר זה לחדר אחר³⁷⁸,

אע"פ שחזר למקומו ³⁷⁹ , צריך לחזור ולקדש. ואינו יוצא ידי חובתו בקידוש

הראשון, כיון שהפסיק בינו לטעימת הכוס בהיסח הדעת (או) בעקירת מקום מחדר לחדר:

כז וכן אם נשפך כוס שקידש עליו, יביאו לו כוס אחר ויברך

עליו בורא פרי הגפן ³⁸⁰ , אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש ³⁸¹ , ואין צריך

לחזור ולקדש, אם לא הסיח דעתו ולא הפסיק בעקירת מקום בינתיים.

ואם קידש

בשחרית על השכר ונשפך הכוס (כיון שנפשו של אדם קצה בשכר בשחרית ³⁸² ), יש להקל שאין צריך להביא כוס אחר לברך עליו, שהרי

יש אומרים שאפילו³⁸³

יוצא ידי חובתו במה שמברך המוציא על הפת ³⁸⁴ , כמו שיתבאר בסימן רע"[ב] ³⁸⁵ :

כח אבל אם קידש על כוס מלא מים, כסבור שהוא יין, צריך

לחזור ולקדש על היין ³⁸⁶ , אף אם הוא בענין שאין צריך לחזור ולברך בורא פרי

הגפן, כגון שהיה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש³⁸⁷

וכמו שנתבאר בסימן ר"ט ³⁸⁸ . דכיון שתקנו חכמים לומר הקידוש על היין וזה אמרו על

המים, צריך לחזור ולקדש ³⁸⁹ .

ומכל מקום אם

בשעה שקידש על המים היה לפניו רביעית יין בכלי אחד על השלחן או על הספסל אצלו (ח)

מוכן לשתות, אזי אינו צריך לא לברכת בורא פרי הגפן, ולא לחזור ולקדש, אלא ישתה

מיד מן המוכן שלפניו ³⁹⁰ , שהרי זה כאילו קידש על היין ההוא. שאף שכוס של

קידוש צריך שיאחזנו בידו ³⁹¹ , מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד ³⁹² :

שפיכה מהכוס לכוסות המסובים

כט אין³⁹³

צריך לשפוך מכוס המקדש לכוסות יין שלפני המסובין היוצאים ידי חובתן בשמיעה, אלא אם

כן היו פגומין, שאז הוא צריך לשפוך לכל כוס וכוס קודם שיטעום הוא, כדי שישתו כולם

מכוסות שאינן פגומין, שזהו מצוה מן המובחר ³⁹⁴ :

ל לא יטעמו המסובים קודם שיטעום המקדש, אם הם זקוקים

לכוסו, ששופך ממנו לכוסות שבידם ריקנים או פגומים. אבל אם היו להם כוסות יין שאינן

פגומים, רשאים לשתות קודם שישתה המקדש ³⁹⁵ , כמו

שנתבאר כל זה בסי' ק"צ ³⁹⁶ :

קונטרס אחרון

(א) וחל יום טוב כו'. זה³⁹⁷ פשוט

דאם חל במוצאי שבת בלאו הכי שבת קודם, כמ"ש בתשובת הרדב"ז³⁹⁸ לענין

החבוש בבית האסורים שאין מעבירין על המצות³⁹⁹. ואף

להחולקים שם, היינו דוקא היכא דמקודש טפי, אבל לא היכא דכי הדדי נינהו, עיין

שו"ת חכם צבי סי' ק"ו⁴⁰⁰ :

(ב) לחם משנה. אף⁴⁰¹

שבמג"א סי' רנ"ד סקכ"ג⁴⁰² מבואר

דאינו חובה כל כך, מכל מקום כאן יש להורות כהט"ז⁴⁰³, הואיל

ואפשר לקדש על הפת⁴⁰⁴. ואפשר

דאף המג"א מודה בהא⁴⁰⁵,

דעכ"פ לחם משנה יש לו אסמכתא מדאורייתא⁴⁰⁶, מה

שאין כן ביין שלא נזכר בתורה. דהא מהאי טעמא חמירא עירובי תחומין מעירובי חצרות

לפרש"י ותוס' בשבת דף ל"ד⁴⁰⁷. עיין

סי' רס"א⁴⁰⁸ :

(ג) כשיגיע בין השמשות כו'.

כן ⁴⁰⁹ משמע בהדיא בברייתא (דף ק"ב סוף

ע"א) לפי נוסחתנו ⁴¹⁰ , וכמ"ש שם הר"ן⁴¹¹.

וכן הוא דעת הרי"ף ⁴¹² והר"ן⁴¹³

והרמב"ן במלחמות⁴¹⁴, עיי"ש

שכתבו כן בשם ר"ח⁴¹⁵

והגאונים שכל דבריהם דברי קבלה⁴¹⁶.

ואף הרא"ש⁴¹⁷ לא חלק

אלא על מה שהוסיף העיטור דבודאי חשכה אף בהבדלה יפסיק, דזה אינו מוזכר כלל בגמרא,

אף לפי גירסת הרי"ף ופירושו⁴¹⁸, ולכן

לא כתב כן על הרי"ף⁴¹⁹.

ותדע⁴²⁰ דהא

לפי מ"ש הכסף משנה לדעת הרמב " ם⁴²¹, דמפרש

הסוגיא בספק חשיכה כפירוש הרי"ף ור"ן, ואפילו הכי לא הצריך להפסיק

בהבדלה, כשיצא השבת, דהיינו ודאי חשכה, עיין פרק כ"ט מהל' שבת⁴²², אלא

ודאי דזה אינו מוכרח לגירסת הרי"ף⁴²³,

ומסתמא הרמב"ם בשיטת הרי"ף קאי⁴²⁴. וגם

המגיד משנה לא הזכיר מחלוקת זו שביניהם⁴²⁵. וגם

הטור⁴²⁶ אין

דרכו לעולם להשמיט לגמרי דעת הרי"ף⁴²⁷. אלא

שהסמ"ג⁴²⁸

הוא דסבירא ליה הכי [ב]דעת הרי"ף, אבל אין זה מוכרח.

ואם כן אפשר דאף הרא"ש סבירא ליה

כהרי"ף⁴²⁹

לענין בין השמשות של קידוש, או בהבדלה לענין התחלה, כמ"ש הב"ח ⁴³⁰ ומג"א ⁴³¹ . ומ"ש ⁴³² היכ[א] אשכחן כו', היינו דלא אשכחן,

אבל אינו מוכרח להפך.

ומ"ש שם בשם הרז"ה⁴³³, היינו

לאפוקי מתחלת השקיעה, עיי"ש ברז"ה מבואר כן בהדיא⁴³⁴, אבל

בין השמשות אפשר לו להיות בכלל חשכה, כיון שהוא ספק ונתקדש היום מספק. ולכן סתם

הטור משתחשך⁴³⁵.

והא דלא פירש כן בהדיא, משום דאינו מפורש בגמרא בהדיא⁴³⁶,

כמ"ש הרא"ש⁴³⁷ דהיכא

אשכחן כו'.

(ומ"ש הרא"ש בסי' י"ג

מיירי מבעוד יום⁴³⁸, רוצה

לומר קודם מנחה⁴³⁹,

כמ"ש התוס'⁴⁴⁰. עיין

הגהות מרדכי⁴⁴¹).

ואף אם תמצי לומר כמ"ש הט"ז

סי' רצ"ט ⁴⁴² , דלהרא"ש והטור בספק חשכה שרי

בהבדלה, משום דכיון דלדידהו זה אינו מפורש בגמרא מנא לן לאסור בבין השמשות שהוא

קודם זמנה, שהרי אי אפשר לו להבדיל בין קודש לחול לגמרי בבין השמשות שהוא ספק⁴⁴³. אבל

בקידוש אדרבה זהו עיקר זמנה שהוא התחלת השבת, כדאיתא בהדיא בריש פ"ק דברכות⁴⁴⁴ שזהו

נקרא קידוש היום (ומהאי טעמא כל מוקצה דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולה יומא⁴⁴⁵, וכן

בעירובי תחומין ועירובי חצרות הכל תלוי בבין השמשות מפני שהוא התחלת השבת⁴⁴⁶). והרמב"ם⁴⁴⁷ ושאר

פוסקים שכתבו סתם וקדש עליהם היום, מסתמא נתכוונו גם כן ללשון הגמרא⁴⁴⁸ שממנה

העתיקו דבריהם.

ואיך שיהיה⁴⁴⁹, כיון

שדברי ר"ח והרי"ף והגאונים ורמב"ן ור"ן וסמ"ג מפורשים

לאסור בבין השמשות לענין התחלה בהבדלה, ובקידוש אף להפסיק, וכן דעת מהרי"ק⁴⁵⁰

כמ"ש הב"י סי' רצ"ט⁴⁵¹,

והב"ח ומג"א שם⁴⁵², וסבירא

להו הכי אף להרא"ש והטור. בודאי שאין לסמוך על הכסף משנה ⁴⁵³ וט"ז⁴⁵⁴ להקל

נגדם.

אלא שלענין התחלה בהבדלה, כיון שכבר

נהגו להקל, והט"ז לימד עליהם זכות מדעת הרא"ש וטור, וכן הוא דעת

הרמב"[ם] לפי דעת הכסף משנה, אין למחות בידם, כיון שיש להם על מי שיסמכו⁴⁵⁵, אבל בקידוש אין להקל

כיון שלא נהגו, וגם יש חילוק גדול ביניהם

כמו שנתבאר⁴⁵⁶ :

(ד) ברכה שא"צ כו'.

זהו⁴⁵⁷

כוונת השו"ע, ששינה לשון הטור⁴⁵⁸ וכתב

אינו חוזר ומברך, דמשמע שיש איסור בדבר⁴⁵⁹. וזהו

גם כן כוונת רמ"א שכתב מפלוגתות כו' (כן היא הגירסא בעולת שבת⁴⁶⁰),

והיינו שתי הפלוגתות. דמשום פלוגתא א'⁴⁶¹ אין

צריך לנהוג כן כשהוא מיסב יחידי בלא זימון, לפי מנהגנו שאין מברכין על הכוס ביחיד⁴⁶².

והטור שכתב אין צריך⁴⁶³, עיקר

דינא אשמועינן, ונפקא מינה אם אינו רוצה לקדש ולאכול מיד אלא לאחר זמן, דאז אין

איסור משום ברכה שאינה צריכה. עיין סי' רצ"א⁴⁶⁴ :

(ה) שותין מבעוד יום כו'.

לפי⁴⁶⁵

מ"ש הכסף משנה⁴⁶⁶ דהרמב"ם

מפרש הסוגיא דשבת קובעת על ידי אמירה, על כרחך צריך לומר דהכי קאמר, כשם שהשבת

קובעת למעשר, שאם אמר פירות אלו לשבת חל עליהם שם שבת מיד ואסור לאכול מהם עראי

מיד, כמו בשבת עצמה, כדתנן פ"ד דמעשרות משנה ב ובפ"ד דעדיות משנה [י]⁴⁶⁷ לפי

פירוש הרמב"ם⁴⁶⁸, כך

היא קובעת לקידוש שאם אמר באו ונקדש קידוש של שבת חל עליו שבת מיד, ואסור לטעום

כלום קודם קידוש כמו בשבת עצמה. ואם כן אפילו מבעוד יום נמי כמ"ש המג"א⁴⁶⁹, דומיא

דמעשר דמיירי ודאי אפילו מבעוד יום. ועוד דבין השמשות אי אפשר לו לייחד פירות

טבלים לשבת, שהרי אי אפשר לעשרן בבין השמשות⁴⁷⁰, ואף

אם מייחדן אין בדבריו כלום, ולא חל עליהם שם שבת, כיון שאינן ראויין כלל לשבת

ודו"ק⁴⁷¹.

ועיין⁴⁷²

ברמב"ם שסיים דבהבדלה אין צריכין לחזור ולברך ⁴⁷³ כו'. ולפי זה דמיירי באמירה קודם זמנה⁴⁷⁴, על

כרחך רוצה לומר דכל שכן שמותר לשתות⁴⁷⁵. וכן

הוא בט"ז ומג"א סי' רצ"ט⁴⁷⁶, לפי

מ"ש שם דהרמב"ם מיירי דמסובים לאכילה, ואפילו כשיגיע זמנה אין צריכין

לפסוק, וכן כתב במגדול עוז ⁴⁷⁷ עיי"ש. ומדבריהם למדנו ⁴⁷⁸ דגבי קידוש אף שמסובין לאכילה, השבת

קובעת קודם זמנה, באמירה בעלמא. ופשוט הוא בסוגיא, לפי מ"ש הכסף משנה ⁴⁷⁹ .

(וכן כתבתי בפנים לטעום כלום⁴⁸⁰) :

(ו) בבית הכנסת כו'. כן⁴⁸¹

הוא עיקר הגירסא במג"א, דלגירסת הבאר היטב למה הצריך לעיין בסי' רס"ט⁴⁸², ואין

שם ענין לכאן. ועוד דממ"ש המג"א בסי' קפ"ב סק"[ה]⁴⁸³ משמע

דדוקא קידוש חמיר מברכת המזון, אבל הבדלה סגי בשכר אפילו לכתחלה, כמו בברכת המזון :

(ז) או שיצא כו'. הכי⁴⁸⁴

מסתברא לפי דעת המג"א, דעקירת חדר דמי להיסח הדעת, כדפירש רשב"ם (דף ק'

סוף ע"ב⁴⁸⁵),

ונתבאר בסי' קע"ח⁴⁸⁶.

והארחות חיים נתכוין לזה, ולמד ממנו המג"א להיסח הדעת:

(ח) מוכן לשתות כו'. אפשר⁴⁸⁷

דאף המג"א מודה בזה ⁴⁸⁸ , ומיירי כשהביאו לו ⁴⁸⁹ ואפילו הכי אין צריך לברך אם היה דעתו

עליו. ומ"ש בסי' ר"ו סק"ז ⁴⁹⁰ , היינו לפי דעת הטור, אבל לפי דעת

ר"ת אינו כן, כמבואר בהדיא בהגהות מיימוניות ⁴⁹¹ , עיי"ש בב"י⁴⁹²

ובט"ז ס"ק ח' וט'⁴⁹³

ודו"ק⁴⁹⁴.

ואף אם תמצי לומר דהמג"א חולק על זה ⁴⁹⁵ , קיי"ל ספק ברכות להקל :

[166] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

לקדש מיד בכניסתו (ס"א-ב).

(ב)

שלא לקדש בשעה שביעית (ס"ג).

(ג)

הקידוש ביום טוב (ס"ד).

(ד)

נשים חייבות בקידוש כאנשים (ס"ה-ז).

(ה)

קידוש הלילה קודם לכל (ס"ח).

(ו)

איסור טעימה קודם הקידוש (ס"ט).

(ז)

פורס מפה ומקדש (ס"י-יד).

(ח)

אכל קודם הקידוש (סט"ו).

(ט)

לא קידש בלילה (סט"ז).

(י)

זמן סידור והבאת השלחן (סי"ז).

(יא)

עשרה דברים שנאמרו בכוס (סי"ח).

(יב)

אמירת ויכלו (סי"ט).

(יג)

יש לו רק כוס אחד (ס"כ-כב).

(יד)

נטל ידיו קודם קידוש (סכ"ג).

(טו)

טעימת הכוס (סכ"ד-ה).

(טז)

הפסיק או נשפך או הי' כוס מים (סכ"ו-ח).

(יז)

שפיכה מהכוס לכוסות המסובים (סכ"ט-ל).

[167] פסחים קו, א (תנו רבנן זכור את יום

השבת לקדשו, זוכרהו ... בכניסתו). רמב"ם הל' שבת פכ"ט ה"א (מצות

עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו

זכירת שבח וקידוש). תוס' סוכה לח, א ד"ה מאי קושיא (קידוש היום דאורייתא).

ואף בנשים הוי מן התורה, כדלקמן ס"ה.

ומ"ש "בדברים", היינו למעט "על

היין", שיתבאר לקמן ס"ב.

[168] יתרו כ, ח. פסחים שם.

[169] רש"י נזיר דף ד רע"א (דכתיב

זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין, אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין

ת"ל כו'). רמב"ם שם (וצריך לזכרהו בכניסתו

וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה), ובס' המצות מ"ע קנה (שצונו

לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו, נזכור בם גודל היום הזה ומעלתו והבדלו

משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו. והוא אמרו יתעלה זכור את יום השבת לקדשו.

כלומר זכרהו זכר קדושה והגדלה. וזו היא מצות קדוש. ולשון מכילתא זכור את יום השבת

לקדשו קדשהו בברכה). חינוך מצוה לא (לדבר דברים ביום שבת בהכנסתו, וכן ביציאתו,

שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו).

[170] תוס' רבינו יהודה ברכות כ, ב בשם

ר"ת (ואין נראה לרבינו יעקב, דהא תינח קדוש דכתיבא, הבדלה מאי איכא למימר).

שבלי הלקט השלם סי' קל (דקידוש הוא מן התורה כדנפקא לן מזכור את יום השבת לקדשו. אבל

הבדלה אינה אלא מדרבנן). מ"מ שם (ויש אומרים שההבדלה אינה אלא מדברי סופרים,

אבל הקידוש הוא דבר תורה). ארחות חיים הל' הבדלה סי' יח (כתב הר"ש ז"ל ...

דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת, אלא רבנן אסמכוה אקרא). ב' הדיעות במאירי ברכות כ, ב

ד"ה נתגלגל (ולדעת זה הבדלה מן התורה כקדוש ... ויש מפרשים שאין חיוב הבדלה

אלא מדברי סופרים).

[171] סעיף יט.

[172] רמב"ם פכ"ט ה"ו (מדברי

סופרים לקדש על היין). תוס' סוכה לח, א ד"ה מאי קושיא (איין הוא מדרבנן). פסחים

קו, א ד"ה זוכרהו (ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא ... על היין לא הויא אלא

מדרבנן). מ"א סק"א (ונראה לי דמדאורייתא בקידוש שאמר בתפלה סגי, דקרא

כתיב זכור את יום השבת, והרי זכר אותו, וקידוש במקום סעודה רבנן תקנוהו).

[173] פסחים קו, ב (זכור את יום השבת לקדשו,

זוכרהו על היין בכניסתו). וראה גם לעיל סי' קצ ס"ד במוסגר (משום שנאמר זכור

את יום השבת לקדשו, ואמרו חכמים זכרהו על היין). לקמן סי' רצז סוף ס"ז ( תקנוהו

חכמים ... בשביל שצריך לזכרהו על היין) .

[174] גמרא ברכות לג, א (אנשי כנסת הגדולה

תקנו להם לישראל ברכות ותפלות ... המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס). רמב"ם הל'

שבת פכ"ט ה"ו (מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי

שהבדיל בתפלה, צריך להבדיל על כוס). מ"מ שם (הקידוש פשוט שאינו מן התורה על

היין ... וההבדלה מבואר בברכות (דף ל"ג) פרק אין עומדין שמדבריהם היא על הכוס).

וכן הוא לקמן סי' רצד ס"ב ( התקינו חכמים שלעולם

צריך כל אדם המבדיל בתפלה, להבדיל גם על הכוס) .

[175] טור ושו"ע ס"א (כשיבא לביתו

ימהר לאכול מיד). מ"א סק"א (היינו לקדש, כדי שיזכור שבת בכניסתו).

וכדלעיל סי' ער ס"ב ( שיש להקדים קדושת

היום בכל מה שאפשר) .

לקמן ס"ט ( שעיקר מצותן הוא בתחלת זמנם, דהיינו סמוך לכניסת השבת), וסט"ז ( שמצוה מן המובחר לקדש

סמוך לכניסת השבת) .

סי' תפט סכ"ו ( שכל מה שנוכל להקדים קדושת היום יש לנו להקדים) .

[176] כדלעיל סי' רסז ס"ב ( ונוהגים

להקדים תפלת ערבית יותר מבימות החול, ונכון הוא, כדי להקדים קבלת שבת בכל מה שאפשר) . וראה הערות וביאורים (ירות"ו)

ח"ז ע' קסט.

[177] טור (וכשיבא לביתו ימהר לאכול מיד). ב"י

(ומפרש רבינו דהיינו לומר שתיכף שנכנס צריך לקדשו על היין ... מבעוד יום). ט"ז

ס"ק א (לאכול מיד, ואפילו קודם שתחשך). וכדלעיל סי' רסז ס"ג (שיכול לקדש

ולאכול מפלג המנחה ולמעלה).

ואם הוא תוך חצי שעה לפני צאת הכוכבים, נתבאר לעיל שם ס"ד

( המתפלל ערבית בזמנה כל ימות החול, ובערב שבת מתפלל מבעוד יום

... אסור לו להתחיל לאכול כחצי שעה סמוך לצאת הכוכבים ...

שהרי הוא לא יצא ידי חובתו כלל בקריאת שמע

שקרא מבעוד יום) .

וראה הערות וביאורים שם ע' קעד.

וכן הוא לקמן ס"ג ( שלכתחלה יש לו לקדש

מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום ).

[178] פרישה ס"ק א (כיון דכתב שיכול

לאכול קודם שתחשך, אם כן ממילא נשמע שימהר לאכול מיד, דהא צריכין להקדים בכניסת

שבת).

[179] טור ושו"ע שם (ימהר

לאכול מיד). ונתפרש לעיל, דהיינו לקדש ולאכול מיד.

וראה לעיל סי' רסז ס"ג (ובאכילה זו

שמבעוד יום יוצא ידי חובת סעודה אחת מג' סעודות שחייב לאכול בשבת ... ויש מחמירים

שימשיך סעודתו בלילה עצמו, שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים).

[180] כדלקמן סי' רעג ס"א (אין קידוש

אלא במקום סעודה).

[181] כדלקמן סי' רפח סי"ג

(ואם האיחור מזמן סעודת החול הוא עונג לו, צריך לאחר, וזהו כבודו שמתאוה לאכול

ואוכל לתיאבון).

[182] כדלעיל ס"א.

[183] שו"ת רמ"ע מפאנו סי' ב (מנהגן

של רוב ישראל משנים קדמוניות, שלא להיות נדחפים אל ביתם בשבת לסעודת הלילה תכף אחר

תפלת הערב, אלא כל אחד לפי עונג שלו ... וכל שכן דיין ודאי דרבנן הוא, ומצות זכירה

שהיא דאורייתא קימנוה בתפלה בכניסתו). מ"א סק"א (ומנחם עזריה בתשובה כתב,

שאם אינו תאב לאכול יכול להמתין, שכבר זכר אותו בכניסתו בבית הכנסת עיי"ש).

וכן הוא לקמן סי' רפט סוף ס"ג ( הואיל וכבר יצא ידי

חובת עיקר קידוש של תורה במה שהזכיר של שבת בתפלת ערבית) .

ואף אם לא התכוין בתפלה לקידוש, מכל מקום יוצא בה ידי חובת

קידוש. ונתבאר בתהלה לדוד סק"א. בדי השלחן סי' עט סק"א.

[184] תקוני שבת ( ואחר התפלה לא יעכבו

הרבה בבית הכנסת, מפני שמצוה להקדים לקדש היום, וכל הזריז הרי זה משובח … קודם

שיבא ממשלת סמאל וכוכב מאדים בתחילת ליל שבת כידוע) . והיינו כפירוש

רש"י שבת קכט, ב ( שצ"מ חנכ"ל סדר השעות כשנתלו המאורות

והמזלות, שעה ראשונה של ד' בשבת שימש שבתאי ובשניה צדק ואחריו מאדים

ואחריו חמה ואחריו נוגה ואחריו כוכב ואחריו לבנה ,

נמצאו ז' המזלות לז' השעות, וחוזרים חלילה לעולם. נמצא בסדר זה לעולם סימני מזלות

המשמשין בתחלת לילי השבוע כצנ"ש חל"ם מוצאי שבת שעה ראשונה שלו

כוכב תחלת ליל שני צדק וכן בסדר הזה). יוצא אם כן, ששעה אחרונה של יום הששי הוא מזל צדק, ושעה

הראשונה של ליל שבת הוא מזל מאדים.

שו"ת מהרי"ל סי' קנב (דשני מלאכים המלווין לאדם בליל

שבת אחד טוב ואחד רע, ושמעתי הטעם … דהיינו לפי סדר כצנ"ש חל"ם, צדק

יוצא ומאדים נכנס, והן הן אחד טוב ואחד היפך). והוא כדאמרינן בשבת קיט, ב ( תניא

ר' יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו,

אחד טוב ואחד

רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך

טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו). יוצא

אם כן, שמלאך טוב הוא מזל צדק, ומלאך רע הוא מזל מאדים.

עולת שבת ס"ק א ( כתבו האחרונים דיקדש קודם שנכנס מזל

מאדים לתחלת ליל שבת. דתחלת ליל שבת משמש מזל מאדים, וסמאל מושל עליו, ובשעה

אחרונה של ערב שבת משמש מזל צדק, ומלאכו צדקיאל, והם שני מלאכים שאמרו חז״ל אחד טוב

ואחד רע. והנה טוב שלא יקבל את השבת בקידוש בממשלת הרע רק בממשלת הטוב, והרע בעל

כרחו יענה אמן. ואם לא קידש מבעוד יום ימתין עד שיעבור ממשלת מאדים ויקדש).

מ"א סק"א (וכתוב בתקוני שבת שיקדש קודם לילה, כי

בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים, ובסוף יום ו' הוא מזל צדק, לכן יקדש בצדק. וכ"כ

בתשובות מהרי"ל סי' קס"ג).

וראה אהלי שם ח"ז ע' רה.

[185] שעה שביעית מהשעות השוות

אחר חצות האמצעי. ויתבאר בהערה הבאה.

[186] בטור ושו"ע לא נזכר שם כלום מנושא

זה. ובודאי הכוונה למה שנתבאר בלבוש שם בסוף הסימן (דע שמה שכותבין בלוחות השעות

של המולדות וכן של התקופה, אינם מכוונים עם אותם השעות שאנו מונין מתחילת ליל כל

יום ויום ... אלא על זה הדרך, שכשתחשוב כך תקופת ניסן שהיתה בתחלת הלילה, וצריך

אתה לומר שהיתה בכמו שש שעות אחר חצות של היום שלפניה שהיתה חמה על ראשך. ואם כן

אחר כך תהיה תקופת תמוז י"ג שעות ומחצה אחר חצות היום של היום שלפניה שהיתה

חמה על ראשך ... ואף על פי שגם התקופה אינה האמיתית אלא השוה, מכל מקום לפי מה

שקבלנו מן הסכנות בין רגע תקופה לתקופה, לכאורה נראה שנמסר לנו על תקופות השוות,

ויש להקפיד עליו, אף על פי שהעולם אינם נזהרים אלא במספר שעות מתחלת הלילה, אבל

עיקר ההקפדה ראויה להיות על השעות שכתבתי).

והיינו שמה שאנו אומרים שתקופת ניסן היא בתחלת הלילה, ותקופת

תמוז היא שבע וחצי שעות אחר תחלת הלילה, אין הכוונה שתקופת ניסן היא בתחלת הלילה

ממש, אלא שש שעות שוות אחר חצות היום, ותקופת תמוז היא י"ג ומחצה שעות השוות

אחר חצות היום.

וכן הוא לענין "מה שקבלנו מן הסכנות בין רגע

התקופה", כדלעיל סי' רו סי"ד (בירך על המים ושמע ... שהתקופה נופלת),

ולקמן סי' תנה סט"ו ( מי שיש לו בביתו מים שאובין ששאבן ללישת

המצה, ונפלה התקופה בלילה ), שהולכים גם בזה לפי חשבון שש, או י"ג ומחצה, שעות

השוות אחרי חצות היום.

ואף שהתקופה שלנו היא התקופה האמצעית, ולא התקופה האמיתית,

"מכל מקום, לפי מה שקבלנו מן הסכנות בין רגע תקופה לתקופה, לכאורה נראה שנמסר

לנו על תקופות השוות".

וכן מסיק בשו"ת צמח צדק (הראשון) סי' יד (מה שנוהגין

בכל תפוצת ישראל להזהר בשעת התקופה מפני הסכנה מן המים, ומכריזין בבתי כנסיות אותו

שעה שהתקופה נופלת. ונתפשט המנהג לחשוב ימים ולילות שוות לעולם כמו שהן בניסן

ותשרי ... כבר דבר מזה בעל הלבושים בסוף הלכות ר"ח בביאור רחב ... אין מחלקין

בין ימים ארוכים, ולילות ארוכים, כגון בתמוז וטבת, אלא לעולם מחשבין י"ב שעות

ללילה וי"ב שעות ליום ... והוא תקופת שמואל שעל פי החשבון האמצע, ואינו אמיתי

שהוא על פי תקופת רב אדא).

ומזה למד רבינו, שכן הוא גם לענין

הסכנות של מזל מאדים, של "שעה הראשונה של הלילה", שאין הכוונה בזה אלא

ל"שעה שביעית אחר חצות היום".

וכן מסיק במחצית השקל למ"א

ס"ק א (אך סדר הלוכן אינן שעה זמניות, אלא שעות ההשואה, אם כן דברי תקוני שבת

אינן אמורים אלא בזמן

שיום ולילות שוים שתחלת שעה שביעית מן שעות ההשואה ... בזמן

שאין יום ולילה שוים ליתא לדברי תקוני שבת, כן נראה לפענ"ד).

והיינו שמה שהובא לעיל מתקוני שבת

"בתחילת ליל שבת", וכן מ"ש כאן בפנים "בשעה ראשונה של

הלילה", זה לא יחול אלא בחדשים תשרי וניסן, שהיום והלילה שוה אצלם,

משא"כ באמצע החורף ובאמצע הקיץ, לא תחול זהירות זו, אלא בשעה שביעית שאחר

חצות היום.

וכבר העיר לקושי זה בשו"ת

מהרי"ל סי' קנב, שמשם הובא לעיל שורש זהירות זו (ומה שכתבת ... אם כן הא לא

הוי אלא ביומי ניסן ותשרי לחוד).

אך מכל מקום המסקנא היא, שבכל אופן

הכוונה היא לשעה השביעית משעות השוות אחרי חצות היום.

*

ככל האמור לעיל נתפרש גם באגרות קודש

חי"ב אגרת ד'מב (במ"ש אודות הזהירות שלא לקדש משעה 7-6 בערב שבת, הנה

מובן הכוונה לשעה בת ששים רגעים, כי הילוך המזלות שוה הוא בקיץ ובחורף, וגם בחצות

היום אין חילוק בין המקומות שבדרום ובצפון, ובמילא שעה הששית היינו שש שעות שוות

לאחר חצות היום).

אלא שלמרות זאת, עדיין הסתפקו בכוונת

הדברים, אם הכוונה לחצות האמיתי, או לחצות האמצעי, או לשעה 12 שלפי השעון המקומי.

ונתפרש יותר באגרות קודש חי"ג אגרת

ד'שצא (הנזהרים מלקדש כו' עפמש"כ בשו"ע אדה"ז סרע"א ס"ג,

ושואל לחשבון השעות בזה, שנסתפק בהמענה שלי. – ואיני יודע המקום לספק: שליטת כל

מזל הוא שעה של ששים מינוט, והסדר בזה ע"פ המבואר בפרש"י שבת (קכט, ב,

ובכ"מ), ולכן הנ"ל הוא בשעה שביעית – משעות הנ"ל – אחר חצות היום,

כלשון רבנו הזקן שם, וחצות הוא באמצע בין נץ החמה ושקיעת החמה כמובן).

אמנם עדיין הסתפקו בכוונת הדברים. עד שבקובץ

יגדיל תורה חוברת כז סי' כג, דן בזה הרב שלום מרוזוב, בענין זה, ומנסה להוכיח,

שהכוונה היא לשש שעות השוות אחרי חצות האמצעי.

כשהכנסתי את עלי ההגהה שאלתי שאלה זאת

אצל הרבי (בענין המבואר כאן סי' כג, ישנם תמיד חילוקי דיעות בין אנ"ש בכוונת כ"ק

אדמו"ר שליט"א; ובמילא חילוקי דיעות איך לנהוג. יש אומר דהכוונה – שש שעות

אחר חצות האמיתי, כמשמעות הלשון "האמצע בין נה"ח ושקה"ח". וי"א

דהכוונה שש שעות אחר חצות לפי שעונינו ( – שעה 12:00), כמשמעות הלשון "מען גייט

נאכן זייגער". וי"א דהכוונה – שש שעות אחר חצות האמצעי – כמבואר כאן בסי'

כג).

הרבי מחק לגמרי את האופן האמצעי (לומר

שמתחשבים עם השעון המקובל באותו מקום), והשיב רק על האופן הראשון והשלישי (לכאורה הי'

צ"ל (– שש שעות אחר חצות האמיתי, "האמצע בין נה"ח ושקה"ח"),

דלכאורה קל לאדם לדעתו – כשהחמה בראשו. ו(הכוונה) ע"פ מה שראיתי נוהגין (– שש

שעות אחר חצות האמצעי)).

כשהכנסתי את עלי ההגהה, הגיה פעם נוספת,

והוסיף וביאר את כוונתו, במה שכתב "על פי מה שראיתי נוהגין" (עמא דבר. בבית

אאמו"ר, ולאחר כך מה שראיתי בבית כ"ק מו"ח אדמו"ר, היו בלאו

הכי מקדשין זמן רב לאחרי שעה השביעית).

והיינו שאף שבעיקר ההלכה הי' מקום לחשב

בזה שש שעות השוות אחרי חצות האמיתי, מכל מקום יש לנהוג למעשה כמסקנת מוהר"ש

מרוזוב, וכמנהג העולם (עמא דבר), בשעה השביעית משעות השוות אחרי חצות האמצעי.

וראה קובץ יגדיל תורה חל"ג ע' קז. קיצור הלכות

משו"ע אדמו"ר הזקן הערה 12.

[187] כמובא לעיל (הערה 184 )

מעולת שבת מס"ק א (דתחלת ליל שבת משמש מזל מאדים, וסמאל מושל עליו ... ואם לא

קידש מבעוד יום ימתין עד שיעבור ממשלת מאדים ויקדש).

[188] לעיל ס"ב ( אם יצא מבית הכנסת

מבעוד יום, יש לו לקדש מיד).

שבימי ניסן ותשרי היינו במזל צדק (שלפני מזל מאדים), או לפניו,

כדלעיל (הערה 186 ).

ועל זה הובא לעיל מתקוני שבת ( ואחר התפלה לא יעכבו

הרבה בבית הכנסת, מפני שמצוה להקדים לקדש היום, וכל הזריז הרי זה משובח … קודם

שיבא ממשלת סמאל וכוכב מאדים).

אלא שאם לא קידש "קודם הלילה", יקדש "לאחר שעה

תוך הלילה".

[189] מגיד משנה פכ"ט הי"ח (ודע

שאין קידוש יום טוב דבר תורה). מ"א ס"ק א (ודע דהקידוש ביום טוב הוא

דרבנן, כמ"ש המ"מ פכ"ט).

והיינו כיון שרק בשבת נאמר זכור את יום השבת לקדשו, ודרשינן

"זכרהו בכניסתו" (כדלעיל ס"א), משא"כ יום טוב לא נאמר בו

זכור.

[190] מ"א שם (מכל מקום יש לו כל דין

קידוש של שבת. ואם אין לו אלא כוס אחד, של שבת קודם).

ומפרש רבינו דבריו דמיירי כש"חל יום טוב

בערב שבת". וכן

פירש דבריו בלבושי שרד (שאם יום טוב ערב שבת, ואין לו אלא כוס אחד, יניחנו לשבת

שהוא מן התורה).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.

[191] כדלעיל ס"ב ( ותקנו

חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין ... שכבר זכרו בתחלת כניסתו בתפלת ערבית, שכבר

יצא בזה מן התורה ).

והיינו שאפילו עדיין לא התפלל ערבית, מכל מקום הקידוש על היין הוא רק מדברי

סופרים, שהרי יכול לקדש בלא כוס. ובפרט שכבר זכרו בתפלת ערבית (ראה הערות וביאורים

(ירות"ו) ח"ז ע' קעט).

ומכל מקום הוא קודם לקידוש של יום טוב, " כיון

שעיקר הקידוש בשבת הוא מן התורה".

והיינו כדעת הפוסקים (שהובאו בקונטרס

אחרון ס"ק א), שאם המצוה השנית מקודשת יותר, היא קודמת. וכן כאן, מה שהמצוה

השנית יש לה עיקר מן התורה.

או שדעת המ"א, שאף לדעת הפוסקים,

שאין מעבירין על המצות גם כשהמצוה השנית מקודשת יותר, מכל מקום הכא שאני, שכיון

שהמצוה השנית עיקרה מן התורה, היא קודמת.

[192] ברכות כ, ב (נשים חייבות בקדוש היום

דבר תורה). טור ושו"ע ס"ב (נשים חייבות בקידוש).

[193] לענין הבדלה בשבת, נתבאר לקמן סי' רצו

סי"ט ( לדברי האומרים שמצות זכור אינה אלא בכניסת השבת ולא ביציאתו,

ועיקר הבדלה אינה אלא מדברי סופרים, יש מי שאומר שהנשים פטורות ממנה כמו שהן

פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי סופרים ... ויש חולקין על

זה ואומרים שההבדלה היא מענין זכירת השבת וקדושתו שמזכירין הבדל בין קדושתו לחול,

ולפיכך הנשים חייבות בהם מדברי סופרים כמו שחייבות בכל הדברים שתקנו חכמים בגלל

קדושת השבת, לפי שתקנו דבריהם כעין של תורה, שהנשים חייבות בזכור ושמור מן התורה

כאנשים, וכן עיקר).

וכן הוא לענין קידוש ביום טוב, שנתבאר לעיל סעיף הקודם ( ואעפ"כ

יש לו כל דיני קידוש של שבת לכל דבר).

וראה חקרי הלכות ח"א טז, א. מראי מקומות וציונים.

[194] ברכות שם (אמאי, מצות עשה שהזמן גרמא

הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות).

ויש בכלל זה שתי דעות:

(א) כדלעיל סי' יז ס"א (כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים

ועבדים פטורים ממנה, שנאמר בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך, הוקשה כל התורה כולה

לתפילין, מה תפילין שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי שבת ויום טוב אינן זמן תפילין,

ונשים ועבדים פטורים מהם מטעם שיתבאר בסי' ל"ח, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא

נשים ועבדים פטורים מהם). ובתפילין פטורות, כדאמרינן בקידושין לד, א (ותפילין גמר

לה מתלמוד תורה, מה תלמוד תורה נשים פטורות, אף תפילין נשים פטורות).

(ב) כדלעיל סי' לח ס"ג (נשים ועבדים כנענים פטורים

מתפילין, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי שבת ויום טוב אינן זמן תפילין).

והיינו שגם זה שנשים פטורות מתפילין, הוא מפני דהוי מצות עשה שהזמן גרמא.

ונתבאר באגרות קודש חכ"ה אגרת ט'תפב (ע' קלב, בשולי

הגליון).

[195] יתרו כ, ח (בלוחות ראשונות).

[196] ואתחנן ה, יב (בלוחות שניות). וברש"י

שם (שמור, ובראשונות הוא אומר זכור, שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אחת

נשמעו).

[197] ברכות שם (אמר קרא זכור

ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה).

ונתפרש יותר בשבועות כ, ב (זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר

ומה שאין האוזן יכול לשמוע ... כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל

ואיתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה). טור ושו"ע ס"ב (אף על פי שהוא מצות

עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש זכור לשמור, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו

בזכירה).

וכן הוא לקמן סי' רצו סי"ט (שחייבות

בקידוש מן התורה, מפני שהוקש זכור לשמור).

[198] יתרו כ, י. רש"י ברכות שם (בשמירה,

דלא תעשה מלאכה). וראה מראי מקומות וציונים.

[199] משנה קידושין כט, א (וכל

מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד האנשים ואחד הנשים חייבין).

רש"י ברכות שם (דתנן כל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא, נשים

חייבות, דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה). וכדתניא פסחים מג, א (תנא דבי ר'

ישמעאל אמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב איש לאשה לכל עונשין

שבתורה).

[200] וכן בשאר מצות היום,

כדלקמן סי' רצא ס"ח (נשים חייבות בסעודה שלישית כמו אנשים, וכן לבצוע על ב'

ככרות בכל סעודה, שלכל מעשה שבת איש ואשה שוין, מטעם שנתבאר בסי' רע"א). סי'

רצו סי"ט (שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין).

וכעין זה מצינו לענין נשים באכילת מצה בפסח, לקמן סי' תעב

סכ"ו (באכילת מצה הן חייבות מן התורה, לפי שהוקשה מצות עשה של אכילת מצה

למצות לא תעשה של אכילת חמץ, שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות,

לומר לך שכשם שהנשים מוזהרות על לא תעשה של אכילת חמץ, שנאמר כי כל אוכל מחמצת

ונכרתה וגו', כי כל לרבות הנשים, כך הן מוזהרות על מצות עשה של אכילת מצה).

אלא ששם לא סגי בכלל זה של "השוה הכתוב איש לאשה לכל

עונשין שבתורה". והוצרכו ללימוד מיוחד של "כי כל לרבות הנשים".

והטעם לזה הוא כדאמרינן בפסחים שם (כל ... לרבות את הנשים ... סלקא

דעתך אמינא הואיל וכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, כל שישנו בקום

אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה דהויא ליה מצות

עשה שהזמן גרמא (היא), אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו, קמ"ל).

[201] כל בו סי' לא (ואשה היודעת לקדש מקדשת,

ואם לאו מקדשין לה, וביאר הר"ש ז"ל ואפילו להוציא אחרים ידי חובתם).

והיינו מה שכתב רש"י (ערכין ג, א) לענין קריאת המגילה, (וכשרות לקרותה,

ולהוציא זכרים ידי חובתם). שו"ע ס"ב (ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות

מן התורה כמותם).

ואף שלענין מגילה קיי"ל שאינה מוציאה את האנשים, כמבואר

בשו"ע סי' תרפט ס"ב (ויש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים). והקשה

בב"ח כאן (ותימה שכאן פסק כפירוש רש"י, שהביאו בספר כל בו, והפסקים

סותרין זה את זה, דנראה דאין לחלק בין קידוש למגילה).

תירץ במ"א ס"ק ב (התוס' בסוכה דף ל"ח שכתבו,

כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה). והוא מ"ש התוס' בסוכה לח, א

ד"ה באמת אמרו (משום דרבים זילא בהו מלתא, דהרי מגילה דנשים חייבות בה, ופירש

בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה).

וכמו בקריאת התורה, דאמרינן במגילה כג, א (אמרו חכמים אשה לא

תקרא בתורה מפני כבוד צבור). וכן נפסק לקמן סי' רפב ס"ה ( אמרו

חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור), ושם (הערה 1398 ).

ואפילו בזימון אמרינן לעיל סי' קצט ס"ו (אם רצו לצרפן

אינם רשאים, מפני שנראה כפריצות כשניכר צירוף נשים עם אנשים בזימון).

משא"כ כאן שהיא מקדשת בבית להוציא את האנשים ידי חובתם,

אין לחוש לכבוד הצבור ולפריצות.

[202] אגודה שבועות ס"ט (ולפי דעתי

אפילו אנשים בני ביתה מוציאה, אם אין בעלה בעיר או אין לה בעל, ואין מורין כן).

מ"א סק"ב (באגודה ... בשבועות סימן ט' כתב שאין מורין כן).

והיינו שיכולה לעשות כן בעצמה, מכל מקום אין מורין כן לאחרים,

כדלעיל סי' ל ס"ב (ואין מורין כן הלכה למעשה ... לא יעשה כן אלא בינו לבין

עצמו, אבל לא ברבים). לקמן סי' תקט ס"א (אבל אין מורין כן לאחר, ואדם הבא

לשאול הלכה זו למעשה ... אין אומרים לו היתר זה). וקונטרס אחרון שם ס"ק א.

כללי הפוסקים וההוראה כלל סב.

[203] שזהו הטעם לדינים שאומרים בהם הלכה

ואין מורין כן, כמבואר ברש"י שבת יב, ב ד"ה ואין מורין (שלא יזלזלו).

ביצה כח, ב ד"ה הלכה (אין מורין לרבים כן, שלא יזלזלו).

[204] מ"א ס"ק ב (ופשוט דקטן אינו

מוציא האשה. ועוד נראה לי, דאפילו בן י"ג שנה חיישינן שמא לא הביא ב' שערות,

דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות עד שיתמלא זקנו, כמ"ש בחו"מ

סי' ל"ה. לכן תקדש האשה לעצמה).

והיינו כמבואר בשו"ע חו"מ סי' לה ס"א (קטן,

פסול להעיד, אפילו היה נבון וחכם, עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות).

וכן הוא לעיל סי' לט ס"א (תפילין שכתבן ... קטן אפילו הוא

בן י"ג שנים, אלא שאינו ידוע בודאי שהביא ב' שערות ... פסולין). סי' נה ס"ו

(אם לא הביא ב' שערות, אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן ... כיון שתפלה מדברי

סופרים סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיון שהגיע לכלל שנותיו שראוי

להביא בהן ב' שערות). סי' קכח סמ"ט (קטן אפילו הוא בן י"ג שנה, אלא שלא

הביא ב' שערות). סי' קצט ס"ט (שאפילו הוא בן י"ג שלימות ... אם ידוע שלא

הביא ב' שערות ארוכות כשיעורן ... אבל בסתם ... מדברי סופרים, וסומכין על החזקה

שמן הסתם הביא ב' שערות כשיעורן בתשלום י"ג שנה).

והיינו שבמצות דאורייתא אין סומכים על החזקה, ובמצות דרבנן

סומכים על החזקה שמסתמא הביא ב' שערות. וכיון שהקידוש הוא מן התורה, אין סומכים על

החזקה עד שיהי' ידוע שהביא ב' שערות.

ולענין קריאת התורה ראה לקמן סי' רפב ס"ה (משיביא שתי

שערות).

*

ומיירי הכא שהאשה לא התפללה ערבית עדיין, ולכן חיוב הקידוש

עליה הוא מן התורה, כמבואר באליה רבה ס"ק ג (מיהו אשה שהתפללה מעריב מוציא, דכבר

אזלא חיובא דאורייתא).

וכדלעיל ס"ב ( שכבר זכרו בתחלת כניסתו בתפלת ערבית,

שכבר יצא בזה מן התורה, שהרי מן התורה אין צריך אלא זכירה בדברים בלבד בלא יין,

והרי זכרו בתפלה).

ואפשר שכן הוא גם אם עכ"פ בירכה על

הנרות בנוסח "להדליק נר של שבת קודש", שאפשר גם זה הוא כמו קידוש בתפלה,

שכבר יצאה מהתורה, וחיובה עתה אינו אלא מדברי סופרים. ולכן אפשר שגם "אם אינו

ידוע שהביא ב' שערות" יוכל להוציא את האשה הזאת.

ויתירה מזו, אולי יש מקום לומר, שאפילו הקטן

שהגיע לחינוך יכול להוציא את האשה בקידוש, אם התפללה כבר ערבית, וחיובה אינו אלא

מדברי סופרים, שהרי הוא מחוייב בקידוש מדברי סופרים (ראה דגול מרבבה כאן, שדן

בזה).

וכעין מה שמצינו לענין ברכת המזון, לעיל

סי' קפו ס"ג (הקטן ... מוציא הוא את מי שלא אכל כדי שביעה ... כיון שאינו

חייב מן התורה אלא מדברי סופרים. ואפילו אם הקטן גם כן לא אכל כדי שביעה, שמכל

מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו).

אמנם אפשר שהקידוש אינו דומה לברכת

המזון (שהקטן יכול להוציא את הגדול שחייב מדברי סופרים), אלא למגילה והלל (שאין

הקטן מוציא את הגדול שחייב מדברי סופרים), כדלעיל שם (שברכת המזון אינה דומה

למגילה והלל וברכות קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים, שאין הקטן שהגיע

לחינוך מוציא את הגדול, לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי אלא שמחנכין אותו

כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל, לפיכך אינו בדין שיוציא את מי

שהוא גדול כבר, אע"פ שחיובו אינו אלא מדברי סופרים, כיון שהקטן גם חיוב זה

אינו חייב אלא משום להרגילו לכשיגדל שאז יתחייב חיוב זה של דברי סופרים. אבל בברכת

המזון, מה שמחנכין את הקטן לברך אחר אכילתו לשובע כשיגדל שהוא חיוב מן התורה,

לפיכך כשם שהוא מוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה אם הוא אכל כדי שביעה, כך מוציאו

אם לא אכל כדי שביעה, כיון שחינוכו כשלא אכל כדי שביעה מועיל לו להרגילו כמו כשאכל

(ו)יותר). ונתבאר תוכן הלכה זו ומקורה ב"דובר שלום" (ע' עו-ט).

ואולי גם כאן בקידוש דומה למגילה והלל,

כי מה שמחנכין את הקטן לקדש על הכוס מועיל להרגילו שכשיגדל יקדש על הכוס מדברי

סופרים (אחר שיקדש בתפלה). ולכן אולי דומה הקידוש יותר למגילה והלל, מאשר לברכת

המזון.

ונפקא מינה למעשה, בשעה שהאב אינו בבית

בשבת, ובבית נשארו הבן שהגיע לחינוך ואמו, שלפי הנ"ל לא יקדש הקטן שהגיע

לחינוך כדי להוציא גם את אמו ידי חובתה, אלא תקדש האם כדי להוציא גם את בנה ידי

חובתו.

[וכל זה הוא לענין קידוש, משא"כ

לענין הבדלה, לכאורה לא תוכל האשה להוציא את הקטן, שהרי לפי אחת הדעות לקמן סי'

רצו סי"ט, היא פטורה לגמרי מהבדלה, ואילו בנה מחוייב מדברי סופרים. וגם הקטן

אינו יכול להוציא את האשה, כיון שלפי אחת הדעות לקמן שם, האשה מחוייבת מן התורה

(או עכ"פ מדברי סופרים) והקטן אינו מחוייב אלא מדברי סופרים. ואם נכונים הדברים נצטרך לומר לכאורה, שלכתחלה יבדילו האשה

ובנה הקטן, כל אחד לעצמו].

*

לפי כל זה הי' יוצא לכאורה, שגם האיש

שקידש כבר בתפלה, ובא לקדש על הכוס, כיון שיצא כבר ידי חובת קידוש מן התורה, ואין

חיובו עתה לברך על הכוס אלא מדברי סופרים, לא יוכל להוציא אחרים שעדיין לא קידשו

בתפלה, שהרי חיובם עתה הוא מן התורה (ראה מה שדן בזה בדגול מרבבה).

ונפקא מינה למעשה במקומות שהבאים לסעודה

ולשמוע קידוש עדיין לא קידשו בתפלה, וחייבים בקידוש מן התורה. ואילו המקדש כבר

קידש בתפלה, ואינו חייב בקידוש על הכוס אלא מדברי סופרים, ולפי האמור לעיל, לכאורה

לא יוכל המקדש (שכבר קידש בתפלה, וחיובו לקדש על הכוס הוא מדברי סופרים) להוציא את

האורחים (שלא קידשו בתפלה, וחייבים בקידוש מן התורה).

אמנם באמת מוצאים אנו לענין ברכת המזון,

שיש חילוק גדול בין האשה (לדעה הסוברת שאינה מחוייבת בברכת המזון אלא מדברי

סופרים) שאינה יכולה להוציא את האיש שאכל כדי שביעה (שמחוייב בברכת המזון מן

התורה). לבין האיש שאכל פחות מכדי שביעה (שמחוייב בברכת המזון רק מדברי סופרים),

שהוא יכול להוציא את האיש שאכל כדי שביעה (שמחוייב בברכת המזון מן התורה).

וכדלעיל סי' קפו ס"ב (שהן אינן

מוציאות ידי חובה את האנשים החייבים מן התורה, כי שמא הן פטורות מן התורה, וכל מי

שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. אבל איש שאינו מחויב בדבר מן התורה,

כגון שלא אכל כדי שביעה, יכול להוציא הנשים שאכלו כדי שביעה, כמו שיכול להוציא את

האנשים שאכלו כדי שביעה, מטעם שיתבאר בסי' קצ"ז).

והוא כמבואר לעיל סי' קצז ס"ו (שנים

שאכלו ושבעו ונתנו לשלישי לאכול מעט שיצטרף עמהם לזימון, אם אכל כזית פת יכול לברך

להם ברכת המזון, אפילו לא אכל כדי שביעה ואינו חייב בברכת המזון מן התורה כמותם.

לפי שמן התורה אף מי שלא אכל כלל יכול להוציא את מי שאכל ושבע. שלא אמרו כל מי

שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם אלא במי שאינו מצווה כלל, כמו נשים

במצות שאינן נוהגות בהן, אבל כל שמצוה זו נוהגת בהן, אע"פ שלא נתחייב בה עתה

הוא אלא חבירו, נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה

ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה ... מי שאכל פת אפילו כזית, כיון

שמברך על הנאת עצמו, מוציא גם כן חבירו שאכל כדי שביעה).

וכן הוא גם כאן בקידוש, שהאיש חייב הוא

בקידוש מן התורה, אלא שכבר קידש בתפלה ואינו מחוייב בו עתה, ולכן יכול להוציא את

חבירו בקידוש, אף שחבירו מחוייב עדיין בקידוש מן התורה, שהרי "נקרא הוא גם כן

מחוייב בדבר מדין ערבות".

ואף שיש דעה האוסרת בזה בברכת המזון,

כמבואר לעיל שם (ויש אומרים שמי שלא אכל כדי שביעה אינו מוציא את מי שאכל כדי

שביעה, וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה).

היינו דוקא בברכת המזון, שיש שם לימוד

מיוחד, כדלעיל שם (שהחכמים אמרו שמי שלא אכל פת אינו יכול לברך ברכת המזון, שאין

לברך ברכת הנהנין בלא הנאה, וסמכו זה על מה שכתוב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא

יברך, ואפילו אם זה שאכל ושבע אינו יודע לברך אין חבירו מברך לו, שיש כח ביד חכמים

לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה).

משא"כ לענין קידוש והבדלה, לא

מצינו דעה האוסרת, ומסתבר שכולם יודו, שגם מי שקידש כבר בתפלה, יכול להוציא בקידוש

על הכוס את מי שלא קידש בתפלה, אף שהמקדש מחוייב רק מדברי סופרים והשומע מחוייב

מהתורה.

[205] טור ושו"ע סי' קצג ס"א (אם

אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה). לבוש שם ס"א (אם אינו מבין הלשון אינו יוצא

בשמיעה. ומזה הטעם גם כן הנשים אינן יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות, וזהו ההפרש

שבין המברך ובין השומע, שהמברך יוצא בברכת עצמו אפילו אינו מבין כיון ד[ט]ופס

הברכה כך היא, והשומע אינו יוצא, אלא אם כן מבין מה שיאמר המברך, ומכוין לכל מלה

ומלה). עולת תמיד שם ס"ק ב (היינו דוקא בשמיעה אינו יוצא אם אינו מבין, אבל

המברך עצמו, אפילו אינו מבין מה שמוציא מפיו יוצא). מ"א שם סק"ב (ונראה

לי דמכל מקום טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש והמברך). ולפי זה, גם בקידוש " אם

אינה מבינה לשון הקודש תאמר עמו מלה במלה ".

[206] ס"א (ואם צריך שיהיה העם הארץ

מבין בלשון הקודש נתבאר בסימן קפ"ה).

ושם בסי' קפה ס"א, חוזר רבינו כנראה מהאמור כאן, ואינו

מחלק בין מברך בעצמו לבין שומע. ובציון המקורות שם:

רא"ש פ"ז דברכות [ס"ו, אחד סופר

ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא. מכאן רוצים להביא ראיה דאשה יוצאה בברכת המזון

בשמיעה אף על פי שאינה מבינה לשון הקדש, ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה. ואין

ראיה מכאן, דדלמא מיירי הכא שבור מבין לשון הקודש, אבל אינו יודע לברך].

הנה בטור ושו"ע סי' קצג כתוב ( אבל אם אינו מבין אינו יוצא) בשמיעה, וכן הלבוש שם מחלק בהדיא בין המברך ובין השומע, ואחריו

נמשכו העולת תמיד ומ"א.

אבל המעיין בגמ' מגילה יח ( [ע"א לענין קריאת המגילה: אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי

ידעינן] , יראה

לעינים דאי אפשר לחלק בהכי. וכן משמע בטור סי' תרצ להדיא

(אם אינו מבין בלשון שקורא בו ... לא יצא, ובלשון הקודש הכל יוצאים בו אף על פי

שאין מבינים בו). וכן

משמע בב"י שם בשם המגיד משנה [הל' מגילה פ"ב

ה"ד: שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז

יוצא ], ורמב"ן [מגילה יז, א ד"ה והרב], והרשב"א

[שם יז, ב ד"ה אבל], ע"ש ודוק ותשכח דהכי הוא .

וברא"ש [הנ"ל] והרב רבנו יונה [ברכות

לג, א: כיון שהאשה חייבת בברכת המזון ואינה מבינה לשון הקדש, אינה נפטרת בברכה

ששומעת מהאנשים אלא צריכה לברך ברכת המזון בלשון שהיא מבינה] כתבו בהדיא

בלשון שמבינות .

וכן יש לפרש בדעת הטור ושו"ע

[שבמקום שאינו יוצא בשמיעה, אינו יוצא אף כשמברך בלשון הקדש, אם אינו מבין].

דלא כלבוש ועולת תמיד ומ"א

[הנ"ל].

וכן נתפרש

לעיל סי' קכד ס"ב (אם אינו מבין מה שהש"ץ אומר, אינו יוצא

בשמיעה מהש"ץ, אלא צריך להתפלל לעצמו בלשון שמבין, כי אף באמירה אינו יוצא

אלא אם כן מבין). ומצויין על

הגליון ( עיין הרב רבינו יונה, רא"ש, פ"ז

דברכות), כמובא לעיל, שמשם למד רבינו הלכה זו, שלא לחלק בין אמירה לבין שמיעה.

והיינו

שמסקנת רבינו שם, שאין חילוק בין שומע למברך, ובמקום שאינו יוצא בשמיעה (כשאינו

מבין) אינו יוצא אף באמירה, ובמקום שיוצא באמירה (כשאינו מבין) יוצא אף בשמיעה.

ושם דן גם לענין ברכת המזון וברכת

הנהנין וברכת המצות, וקריאת המגילה והלל, וקריאת שמע ותפלה, וקידוש. וכאן דן רק

לענין קידוש, שהמסקנא היא, שהן המקדש והן השומע יוצאים, אפילו אינם מבינים בלשון

הקדש.

ויתירה מזו, שאפילו אם הוא מקדש

בלשון אחר (שאינו לשון הקודש), ואינו מבין אותו לשון, נתבאר לעיל סי' קפה ס"ב

(ואפילו קידוש לשבת שהוא מן התורה, יש אומרים שיוצא ידי חובתו, בכל לשון, אפילו

אינו מבין). וסי' סב ס"ב ( בכל לשון ... קידוש ... יוצא אפילו אינו

מבין הלשון). וגם בזה אין הפרש בין המקדש לבין השומע. ואינו צריך

לומר אתו מלה במלה.

אלא שמכל מקום יש מעלה באמירת השומע

עמו מלה במלה, אפילו מבין בלשון הקדש, כדלעיל סי' קפה ס"ד (וטוב שיאמרו עמו

מלה במלה, לפי שאי אפשר לכוין ולשמוע כמו שנתבאר בסי' קפ"ג (וכן בקידוש

והבדלה)).

והיינו כמו לענין ברכת המזון,

שנתבאר לעיל סי' קפג ס"י (נכון שיאמר בלחש מלה במלה עם המברך כל ברכה וברכה,

ואפילו החתימות, לפי שאין כל אדם יכול לכוין לשמוע כל תיבה ותיבה מפי המברך, ואם

באמצע יפנה לבבו ולא ישמע איזו תיבה המעכבת לא יצא ידי חובתו, ובחתימות ימהר לסיים

קודם שיסיים המברך, כדי שיוכל לענות אמן אחריו).

וראה הערות וביאורים תשס ע' 64. קובץ הערות וביאורים

(ירות"ו) ע' קפ.

[207] סיכום דיני הקדימה

שנתבארו בסעיף זה, ולעיל סי' רסג ס"ב-ד:

(א)

לחם משנה.

(ב)

נר שבת.

(ב)

יין לקידוש הלילה.

(ד)

צרכי סעודת היום.

(ה)

יין לקידוש היום.

(ו)

צרכי סעודת הלילה.

(ז)

צרכי סעודה שלישית.

[208] ברייתא פסחים קה סוע"א, לגירסת

הרא"ש שם פ"י סי"ג (תנו רבנן כבוד יום וכבוד לילה, כבוד יום קודם

לכבוד לילה. קידוש לילה קודם לכבוד יום ולכבוד לילה), ולפירוש הרשב"ם שם

רע"ב (קידוש הלילה, שמקדשין את היום על הכוס בלילה, קודם לכבוד יום). טור

ושו"ע ס"ג (אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה, לכבוד

הלילה ולכבוד היום ולקידוש היום, מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה, ממה שיכין צרכי

הסעודה, או ממה שיקנה יין לצורך היום). ט"ז ס"ק ג (קודם לכבוד יום,

פירוש אפילו לצורכי סעודה ליום, וכל שכן לקידוש שעושים ביום).

[209] ביאור זה מוסיף רבינו,

לטעם קדימת יין קידוש לצרכי הסעודה, שכיון שהקידוש הוא מן התורה, לכן גם היין שלו

(שהוא מדברי סופרים) קודם לצרכי הסעודה, שהם מדברי סופרים.

והנה צרכי הסעודה היא מצות ענג שבת,

שנתבאר לעיל סי' רמב ס"א (שני דברים נתפרשו בשבת על ידי הנביאים והם כבוד

וענג, שנאמר וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, ועיקרן מן התורה, שהשבת הוא בכלל

מקראי קדש, שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו', ומקרא קדש פירשו חכמים

לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה. ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו

באיסור עשיית מלאכה, אבל הכבוד ... והענג ... הן מדברי סופרים).

וראה לעיל סי' קפב ס"ב (ואף שאפשר לקדש על הפת, מכל מקום

עיקר הקידוש נתקן על היין, כמו שיתבאר בסי' רע"א). לקמן סי' רצו קונטרס אחרון

ס"ק א (קידוש עדיף, שעיקר תקנתו שמדברי סופרים לזכרהו על היין).

[210] כקושית המ"א סי' קפב

ס"ק א (דאמרינן בפסחים דף ק"ה אם אין לו אלא כוס אחד אומר עליו קידוש

היום, משמע דאוכל בלא כוס ... קשה דלקדש אריפתא ויברך על הכוס).

ומיישב רבינו לקמן סי' רצו בקונטרס

אחרון ס"ק ב (יש לומר כמ"ש הר"ן פ"ב דשבת, דאי לא משום שלום

ביתו עדיף הוה דחינן נר שבת, משום דמצוה מן המובחר לקדושי אחמרא אע"ג דאפשר

בריפתא, וכ"כ המג"א בסי' רע"א ס"ק כ"ה בשם התוס' ואגודה),

ושם נסמן.

[211] כדלעיל ס"ב ( ותקנו

חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין) .

שמטעם שני אלו, קודם נר שבת ליין לקידוש, כדלעיל סי' רסג ס"ד

(ואף על פי שקידוש היום הוא מן התורה, מכל מקום על היין אינו אלא מדברי סופרים,

וגם אפשר לקדש על הפת).

[212] עולת שבת סק"ג (אע"פ דקידוש

עצמו הוא מדאורייתא, דקידוש על היין אינו אלא מדרבנן, צ"ע אם היין קודם לפת.

ולפי מה שכתב הרשב"א בתשובה סי' תרי"ד דאכילת הפת בשבת מדאורייתא, נראה

דפת קודם). והוא האמור בשו"ת הרשב"א ח"א שם (אלמא בשבתות צריך

לאכול פת מדאורייתא). מ"א סק"ג (ודוקא כשיש לו פת, אבל אם אין לו פת,

מוטב שיקנה פת ויקדש עליו). ט"ז סי' תרעח סק"ב (מ"ש בסי'

רע"א דקידוש קודם לצרכי סעודה, נראה דהיינו שאר צרכי סעודה, כגון תבשילין,

וקראוהו בגמרא בפרק ערבי פסחים כבוד יום, אבל הפת דלחם משנה הוא קודם ליין קידוש,

דהא לחם משנה לכו"ע דאורייתא).

ויש כאן שלושה טעמים:

(א) הטעם שהובא לעיל מהט"ז, שחיוב לחם משנה מדאורייתא,

קודם ליין קידוש. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (דעכ"פ לחם משנה יש לו

אסמכתא מדאורייתא), וכדלקמן סי' עדר ס"ב ( וחייב כל אדם לבצוע

על שתי ככרות שלמות ... וסמך לזה שנאמר לקטו לחם משנה וגו').

(ב) הטעם שהובא לעיל מהמ"א, שיכול לקדש על הפת, ולכן נדחה

יין לקידוש מפני הפת. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב, שאנו זקוקים גם לטעם זה.

(ג) הטעם שהובא לעיל מהעולת שבת, שחיוב אכילת פת היא עיקר מצות

סעודת שבת. ונתבאר לעיל סי' קפח ס"י (בשבתות ... שהוא חייב לאכול פת ...

שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג ... שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל סעודה נקרא על שם הלחם).

סי' רמט ס"י (עיקר סעודת שבת, דהיינו מלחם שמברכים עליו המוציא, שהוא עיקר

סעודת שבת, שמבלעדו אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות). לקמן סי' עדר ס"ה ( אינו

יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת, עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא

וברכת המזון (ועוד שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו יחיה האדם), לפי שלגבי אכילת המן

שממנה למדו ג' סעודות נאמר בה לחם, שנאמר ויאמר אליהם משה הוא הלחם אשר נתן וגו'),

וס"ו (וכיון שאכל יתר מעט מכביצה יצא ידי חובתו ... ויש

אומרים שבכזית בלבד יוצא ידי חובתו). וסי' רצא ס"א ( יותר

מכביצה מעט ... ויש אומרים שאפילו בכזית יוצא ידי חובתו לכתחלה בכל אחת משלש

סעודות).

סי' תקכט ס"ד, וסי' תרלט סי"ז. ומטעם זה קודם הפת אפילו לנר שבת, כדלעיל

סי' רסג ס"ג (הנר קודם לכל המאכלים של שבת חוץ מפת, שהפת קודמת לנר, שהיא

עיקר מצות הסעודה כמו שיתבאר בסי' רע"ד).

וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' קפג.

[213] סעיף ה, כמועתק לעיל.

[214] ברייתא פסחים קה, א (כבוד יום וכבוד

לילה כבוד יום קודם). שו"ע ס"ג (הא דתניא כבוד יום קודם לכבוד לילה ... בשאר

צרכי סעודה).

וכן הוא לקמן סי' רפט ס"ב ( שכבוד יום קודם לכבוד

לילה) .

[215] מ"א ס"ק ג (ואם יש לו קידוש

ללילה, ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום, אפשר דכבוד היום עדיף, דהא כתב הר"ן

דרבנן תיקנו קידוש היום משום דכבוד היום עדיף מכבוד לילה. ומכל מקום אפשר דדי בפת,

והמותר יקנה בו יין). והוא האמור בר"ן פסחים כב, א ד"ה זוכרהו (משום

דכבוד יום עדיף מכבוד לילה ראו חכמים לעשות ביום זכר לקידוש). וכן הוא לקמן סי'

רפט ס"ב (ותקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית כמו קודם סעודת הלילה,

לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה, ואם לא יקדש ביום על היין יהא כבוד לילה עודף על

כבוד יום). יוצא אם כן שכל תקנת הקידוש קודם סעודת היום, היא רק כדי להגדיל את

כבוד סעודת היום, שהיא העיקר, וקודמת ליין הקידוש של יום.

וכן נראה מט"ז ס"ק ג (אפילו לצורכי סעודה ליום, וכל

שכן לקידוש שעושים ביום), הרי שסעודת היום קודמת ליין לקידוש ביום.

אך מכל מקום מסתפק בזה המ"א. וכן בא גם כאן בין חצאי

עיגול, כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים

רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם

צדקו דבריו).

וראה הערות וביאורים שם ע' קפו וע' קפח.

[216] רש"י ורשב"ם שם ד"ה

כבוד יום (אם אין לו יין הרבה לסעודה, או מיני מגדים, יניחם עד היום).

[217] כמובא לעיל, שקידוש היום

נתקן "לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה".

[218] סיכום תוכן ההלכות

שנתבארו בסעיף זה:

האכילה

קודם הקידוש חמורה יותר מהאכילה קודם שאר המצות הקבוע להם זמן, בשני פרטים:

(א)

בשאר המצות לא אסרו אלא סעודה. אבל בקידוש אסרו אפילו טעימה, ואפילו מים.

(ב)

בשאר מצות לא אסרו אלא להתחיל, ואם התחילו אין צריך להפסיק. אבל בקידוש צריך

להפסיק אפילו התחילו בהיתר.

הפרט

הראשון הוא גם בהבדלה, והטעם הוא, לפי שעיקר מצות הקידוש וההבדלה הן בתחלת זמנם.

ואילו

הפרט השני הוא רק בקידוש, והטעם הוא, לפי שתקנת הקידוש היא במקום סעודה וקודם לה.

*

הטעימה

שקודם הקידוש חמורה יותר מהטעימה שקודם ההבדלה, בשלשה פרטים:

(א)

בקידוש נאסרה אפילו שתיית מים, משא"כ בהבדלה.

(ב)

בקידוש נאסר משהגיע בין השמשות, ואילו בהבדלה נתפשט המנהג עד שיגיע ודאי לילה.

(ג)

בקידוש צריך להפסיק אפילו התחיל בהיתר, משא"כ בהבדלה.

[219] פסחים קה, א (שבת קובעת לקידוש),

ורש"י (שאסור לטעום עד שיקדש). שם קו, ב (אישתלי וטעים מידי ... טעם מקדש

וטעם מבדיל). ב"י ד"ה ואסור (משמע דלכתחלה אסור לטעום). טור ושו"ע

ס"ד (אסור לטעום כלום קודם שיקדש).

[220] ירושלמי פסחים פ"י ה"א (בגין

דאתא צחי, מהו נישתי, אמר ליה תני ר' חייה אסור לאדם לטעום כלום עד שתחשך). שו"ת

הרשב"א ח"ג סי' רסד (מסתברא, דאפילו מים אסור לשתות, משום דאסור לטעום

כלום עד שיקדש אמרו ... וכן נראה לי מן הירושלמי, דגרסינן בפרק ערבי פסחים, ר'

יודא נשיא שאיל לר' מונא בגין דאנא צחי, מה אנא למשתי, אמר ליה תני ר' חייא אסור

לאדם שיטעום כלום עד שיקדש). הגהות מיימוניות פכ"ט אות ה (מהר"ם אומר שאסור

לטעום אפילו מים קודם קידוש). מ"מ שם ה"ה (והרשב"א ז"ל השיב

שקודם קידוש אפילו לשתות מים אסור, והביא ראיה מן הירושלמי, וכן נהגו). טור

ושו"ע שם. (אפילו מים).

והיינו קודם קידוש, אבל קודם הבדלה, יתבאר לקמן סי' רצט

ס"א ( אסרו חכמים לאכול שום דבר או לשתות שום משקה, חוץ ממים, במוצאי

שבת, עד שיבדיל על הכוס) .

[221] פסחים קב, א (בני חבורה שהיו מסובין

וקדש עליהן היום, מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום). ורש"י

ורשב"ם שם (הואיל והגיע עונת קידוש, צריך לקדש תחלה). ר"ן שם כ, ב

ד"ה כוס ראשון (דבין השמשות מיקרי קדוש היום).

וכן הוא לעיל סי' רמט ס"ט (לאכול ולשתות ... עד שחשיכה,

דהיינו עד בין השמשות, כמו שיתבאר בסי' רע"[א]).

והיינו קודם קידוש, אבל קודם הבדלה, הובאו ב' דעות לקמן סי'

רצט ס"ב ( צריך להפסיק כשמגיע בין השמשות שהוא ספק לילה ... ויש מתירין

אפילו להתחיל בבין השמשות ... וכן נתפשט המנהג ... ואין למחות בידם, כיון שיש להם

על מה שיסמכו. אבל העיקר כסברא הראשונה ). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.

וכאן לענין קידוש לא הובאה דעת המקילין, מהטעם שנתבאר בקונטרס

אחרון שם בסופו ( אבל בקידוש אין להקל, כיון שלא נהגו, וגם יש חילוק גדול ביניהם ).

וראה זכרון יוסף אות

נז.

[222] ב"ח ס"ד (דכאן איירי כשלא

קיבל עליו השבת, הילכך דוקא משחשיכה אמרינן שבת קבעה לנפשה, דאסור לטעום משחשיכה

עד שיקדש ... [אבל] כשהתפלל ערבית וקיבל עליו השבת ... ודאי אפילו בפלג המנחה נמי

אסור לטעום עד שיקדש). מ"א סק"ה (ואם קיבל שבת, אפילו מבעוד יום אסור

לטעום (ב"ח)).

ורבינו פירש כאן, דהיינו דוקא בהתפלל ערבית, וכדלעיל סי' רסג

בקונטרס אחרון ס"ק ג (דכל המקבל תוספת, אדעתא דתוספת דרחמנא קא מקבל ולא יותר,

אבל כשהתחיל ערבית של שבת, קיבל עליו עיצומו של יום, ולא תוספת). ונתבאר בהערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' קצ.

וכן הוא לעיל סי' רמט ס"י (לאחר שחשכה, או לאחר שקיבל

עליו שבת אפילו מבעוד יום). ושם לא הצריך דוקא תפלת ערבית. וראה הערות שם.

וכן הוא לענין הבדלה, כדלקמן סי' רצט ס"ה ( ואפילו

הקדים להתפלל ערבית מבעוד יום, חל עליו חובת הבדלה מיד, ואסור לו לטעום כלום, חוץ

ממים, עד שיבדיל).

[223] משנה שבת ט, ב (לא ישב אדם ... סמוך למנחה ...

לאכול). ובגמרא שם (ולא לאכול בסעודה קטנה, לכתחלה אמאי לא, דילמא אתי לאמשוכי).

טור ושו"ע סי' רלב ס"ב (ולא לאכול אפילו סעודה קטנה).

וכן הוא לעיל סי' ע ס"ה (אפילו בסעודה קטנה ... שיש לחוש

שמא ימשך בהם ... ויעבור זמן קריאת שמע). סי' רסז ס"ד (אסור לו להתחיל לאכול

כחצי שעה סמוך לצאת הכוכבים ... בקריאת שמע). לקמן סי' רצא קונטרס אחרון ס"ק

א (ולא אסרוה חכמים אלא מחמת חשש שמא ימשך בה). סי' תלא ס"ה (אסרו לו לאכול

... ישכח חובת הבדיקה). סי' תפט סי"ז (לא יתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה, חצי

שעה קודם זמן ספירה, דהיינו חצי שעה קודם בין השמשות, גזירה שמא ימשוך בסעודתו

וימנע מספירת העומר).

*

אמנם לאידך, יש חומרה בשאר המצות לעומת הקידוש, שבשאר המצות

אסרו גם בחצי שעה שקודם זמנה, משא"כ בקידוש, כדלעיל סי' רמט ס"ט (סעודה

קטנה ... מן הדין מותר לאכלה בכל היום, אפילו סמוך לחשכה).

ולכן לא הזכיר כאן את ההלכה של "חצי שעה קודם", אלא

רק את ההלכה של "לקבוע סעודה משהגיע זמנן ... קודם שהגיע המצוה".

והיינו שבשאר מצות התירו "טעימה בעלמא" אף

"משהגיע זמנן", ואילו בקידוש והבדלה אסרו "משהגיע זמנן" אף

"טעימה בעלמא".

וראה מראי מקומות וציונים. הערות וביאורים שם ע' קצג.

[224] ברכות כח, ב (ולית הלכתא לא ... כרבי

יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם

שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה). טור ושו"ע סי' רלב ס"ג (והא דאסור

לאכול סעודה קטנה, היינו כשקובע לסעודה. אבל לטעום ... מותר).

וכן הוא לקמן סי' רפו ס"ד (מותר לטעום ... קודם תפלת

מוספין, כמו שמותר לטעום קודם תפלת המנחה משהגיע זמנה). סי' תפט סי"ז (לא

יתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה).

ואפילו במצות דאורייתא, כדלעיל סי' ע ס"ה (היה

עוסק באכילה (אפילו בסעודה קטנה) ... צריך להפסיק ולקרות ... קריאת שמע הוא מן

התורה ). הרי שגם במצות

דאורייתא לא אסרו אלא סעודה קטנה (ראה שיעורי הלכה למעשה ח"א סי' עב).

[225] כדלקמן סי' רצט ס"א

(אסרו חכמים לאכול שום דבר או לשתות שום משקה, חוץ ממים, במוצאי שבת עד שיבדיל על

הכוס).

[226] מ"א סי' רלה ס"ק ד (ולא דמי

לקידוש ולהבדלה דאסור לטעום, דהנהו אתקן דוקא בתחלת הלילה בכניסתו וביציאתו).

וכן הוא לקמן סי' רצט קונטרס אחרון ס"ק ב ( ולא

דמי לשאר מצות דרבנן, משום דקידוש והבדלה איתקין דוקא בתחלת הלילה בכניסתו ויציאתו,

כמ"ש המג"א בסי' רל"ה סק"[ד] ).

וכדלעיל ס"ב (ומצוה מן המובחר לקדש

סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר).

ואף שמעיקר הדין מצותו כל הלילה, כדלקמן

סט"ז (אף על פי שמצוה מן המובחר לקדש סמוך לכניסת השבת, מכל מקום נמשך עיקר

מצותו כל הלילה. ואם שכח או עבר ולא קידש בלילה יש לו תשלומין למחר כל היום).

מכל מקום אסרו חכמים לטעום קודם קידוש,

כיון שמצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחלת כניסתו.

ואף שזהו רק בקידוש, ולא בהבדלה, כדלקמן סי' תפט סכ"ו ( שכל

מה שנוכל להקדים קדושת היום יש לנו להקדים ... כל מה שנוכל לאחר ההבדלה יש לנו

לאחרה, כדי שלא תהא קדושת היום נראית עלינו כמשאוי).

מכל מקום עיקר מצותה הוא סמוך ליציאתו, ועד שמבדיל על הכוס

עדיין נמשכת קצת קדושת השבת.

וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' קצח. הערות

בשו"ע אדמוה"ז ע' 152.

[227] עתה מתחיל לבאר ההלכה

השנית, שהיא רק בקידוש, ולא בהבדלה.

[228] פסחים ק, א (אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כר' יהודה (דאמר

מפסיקין, דמשמע עקירת שולחן, רש"י), ולא כר' יוסי (דאמר אין מפסיקין כלל),

אלא פורס מפה (על השולחן) ומקדש (וחוזר ואוכל)). טור ושו"ע שם (ואפילו אם

התחיל מבעוד יום צריך להפסיק, שפורס מפה ומקדש). מ"א ס"ק י

(דבריש סי' רצ"ט משמע דפסק דאפילו בספק חשיכה צריך להפסיק עיי"ש. וצריך

לומר דהכא מיירי מבעוד יום).

והיינו כדלעיל (הערה 221 )

שאיסור האכילה קודם קידוש הוא גם בבין השמשות. ומה שאמרו כאן התחיל בהיתר, צריך

לומר דמיירי שהתחיל מבעוד יום.

[229] מבאר כאן שני פרטים,

בענין התחיל לאכול אם צריך להפסיק:

(א) במצות של דברי סופרים אין צריך

להפסיק אפילו אם התחיל לאכול באיסור.

(ב) במצות של תורה, וכן בהבדלה, התחיל

באיסור צריך להפסיק, והתחיל בהיתר אינו צריך להפסיק.

משא"כ בקידוש, אפילו התחיל בהיתר

צריך להפסיק, והיינו שהקידוש חמור יותר מהבדלה ויותר ממצות של תורה.

כדתנן שבת ט, ב (מפסיקין (לקרות קריאת

שמע), ואין מפסיקין לתפלה). ובר"ן שם ד, א ד"ה ומיהו (הלכך נקטינן,

דבמידי דלא מיחייב ביה אלא מדרבנן כתפלה, אפילו התחיל לבתר דמטא זמן חיובא ...

אינו מפסיק, ובמידי דמיחייב ביה מדאורייתא כקריאת שמע, כל שהתחיל לאכול בתר דמטא

זמן חיובא מפסיק ... אבל אתחיל מקמי הכי, אפילו בדאורייתא ... לא מפסיק).

וכן נפסק בשו"ע סי' רלב ס"ב (סמוך

למנחה ... אם התחיל ... אינו מפסיק, אף על פי שהתחיל באיסור). וסי' רלה ס"ב (ואם

התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה, מפסיק וקורא קריאת שמע). ומ"א שם ס"ק ה (כיון

דקריאת שמע דאורייתא היא).

וכן הוא לעיל סי' ע ס"ה (היה עוסק

באכילה ... צריך להפסיק ולקרות ... קריאת שמע. ואינה דומה לתפלה שאם התחיל אינו

צריך להפסיק ... לפי שקריאת שמע הוא מן התורה החמירו בה יותר ... במה דברים אמורים

כשהתחיל באיסור ... אבל אם התחיל בהיתר אינו צריך להפסיק אפילו לקרות קריאת שמע).

וגם ההבדלה דינה כמו מצות של תורה,

כדלקמן סי'

רצט ס"ב ( אם היה יושב ואוכל מבעוד יום אינו צריך להפסיק, אפילו משתיה,

אפילו כשמגיע ודאי לילה, ורשאי להמשיך בסעודתו כמה שירצה תוך הלילה, כיון שהתחיל

בהיתר. אבל אם שכח והתחיל הסעודה באיסור ... צריך להפסיק מיד שנזכר).

[ואף שרבים הם הפוסקים שהבדלה היא מדברי

סופרים, כדלקמן סי' רצו סי"ט (האומרים ... עיקר הבדלה אינה אלא מדברי

סופרים). וגם לדעת הפוסקים שהיא מן התורה, הרי אם התפלל כבר ערבית והבדיל בתפלה,

לדברי הכל אין חיובו אלא מדברי סופרים. ואם כן מדוע יהי' דינו כמו מצות מן התורה.

נתבאר על זה לקמן סי' רצט קונטרס אחרון ס"ק ב (ולא דמי לשאר מצות דרבנן, משום

דקידוש והבדלה איתקין דוקא בתחלת הלילה בכניסתו ויציאתו כמ"ש המג"א בסי'

רל"ה סק"[ד] לענין טעימה, והוא הדין לענין הפסקה, דכי הדדי נינהו).

והיינו שמאותו הטעם שהובא כאן לעיל בפנים, שאסרו אפילו טעימה קודם הבדלה, כיון

דאתקין דוקא בתחלת הלילה. מאותו טעם צריך להפסיק בהתחיל באיסור, כמו בדין של מצות

מן התורה].

אמנם כאן בקידוש צריך להפסיק אפילו

התחיל בהיתר, אף שבשאר מצות אין צריך להפסיק כשהתחיל בהיתר, אפילו במצות של תורה.

והיינו שהקידוש חמור בזה יותר מהבדלה ויותר משאר המצות של תורה.

ועל זה מביא כאן הטעם (לפי שעיקר הקידוש

נתקן במקום סעודה של שבת, וקודם לה ולא לאחריה).

וזהו שנתבאר לקמן סי' רצט קונטרס אחרון סוף ס"ק ב (והא

דאצטריך הר"ן לפרושי טעמא דצריך להפסיק לקידוש בהתחיל בהיתר משום דמקמי סעודה

איתקן [שטעם זה הוא רק בקידוש, ולא בהדלה] ... ולא סגי ליה בטעמא דהמג"א

[המובא לעיל בפנים " שעיקר מצותן הוא בתחלת זמנם", שהוא

גם בהבדלה] .

היינו משום דבהבדלה אין צריך להפסיק בהתחיל בהיתר, אף על גב דאיתקן בתחלת הלילה).

*

ומה שכתב "דהיינו קודם שהגיע

המצוה" (ולא הזכיר "חצי שעה קודם"), כבר נתבאר לעיל (הערה 223 ),

שהרי גם בקידוש התירו לאכול באותה חצי שעה (שקודם בין השמשות).

[230] פסחים קא, א (אמר שמואל

אין קידוש אלא במקום סעודה).

וכן הוא לקמן סי' רעג ס"א (אין

קידוש אלא במקום סעודה).

[231] ר"ן שבת ד, א ד"ה ומיהו (היינו

טעמא משום דקדוש במקום סעודה, ומקמי סעודה אתקין, אבל בשאר מילי דאורייתא, כי

אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אין מפסיקין). ובסוכה יט, א בתחלתו. הובא במ"א

סק"ו.

וכן הוא לקמן סי"א ( כדי שיהא הקידוש לפני

האכילה ולא לאחריה כמו שנתבאר), ו סי"ב (כדי שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו), וסט"ו

(כדי שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו).

והיינו מעיקר הדין, אבל אם כבר אכל לפני הקידוש, נתבאר לקמן

סי"ב ( שיש אומרים שאין צריך לחזור ולאכול, לפי שבדיעבד יוכל לסמוך על

סעודה שאכל כבר, שכשיקדש אחריה מיד הרי זה קידוש במקום סעודה), וסט"ו (ואם

נזכר אחר שגמר סעודתו, אין צריך לאכול עוד אחר הקידוש כדי שיהא הקידוש במקום סעודת

שבת שלאחריו, דכיון שאכל הסעודה משחשכה אחר שנכנס השבת, הרי היא נקראת סעודת שבת,

וכשמקדש אחריה הרי קידש במקום סעודת שבת).

וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' ר ואילך.

[232] ישעי' נח, יג. רשב"ם פסחים קא, רע"א

(דכתיב וקראת

לשבת עונג, במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג, ומדרש הוא).

תוס' שם (משום דכתיב וקראת לשבת עונג, כלומר במקום קריאת קידוש שם תהא עונג). רי"ף

שם כ, א (מאי טעמא דכתיב וקראת לשבת ענג, במקום שקראת, שם תהא עונג). ר"ן שם

ד"ה אף ידי קידוש (וכתב רב אחא ז"ל, דטעמיה מדכתיב וקראת לשבת ענג,

במקום קריאה שם תהא ענג). רא"ש שם פ"י ס"ה (וה"ר יונה פירש ...

דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן, ואסמכוה רבנן אקראי וקראת

לשבת עונג). הובא בט"ז ריש סי' רסט (במקום ענג תהא קריאה), ורס"י רעג

(במקום עונג תהא הקריאה של קידוש).

וכן הוא לקמן סי' רעג ס"א ( שנאמר וקראת לשבת

עונג, ודרשו חכמים במקום עונג סעודת שבת שם תהא קריאת הקידוש) . וראה מראי מקומות וציונים.

*

ונתבאר בהערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' רב, דהיינו

שעי"ז יש בסעודת שבת, לא רק מצות "ענג שבת", אלא גם מצות

"כבוד שבת" (כדלקמן ס"י "לכבוד שבת שהזכיר בקידוש").

[233] סעיף יב. וראה קונטרס

אחרון ס"ק ד.

[234] פסחים ק, א (פורס מפה

ומקדש). טור ושו"ע ס"ד (אם התחיל מבעוד יום, צריך להפסיק, שפורס מפה

ומקדש).

[235] שאילתות דרב אחאי שאילתא נד (מאי טעמא

כי היכי דתיתי סעודתא ליקרא דשבתא). הובא ברשב"ם פסחים ק, ב ד"ה ה"ג

רבה (וטעמא כדפריש בשאילתות דרב אחאי גאון ... מאי טעמא כי היכי דתיתי סעודה ליקרא

דשבתא), ובתוס' שם ד"ה שאין (והטעם מפורש בשאילתות כי היכי דתיתי סעודתא

ביקרא דשבתא), ובטור (כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת). מ"א סק"ז (כי היכי

דתיתי סעודה ביקרא דשבת).

וכן הוא לקמן סי"ז ( כדי שיהא ניכר שבא

לכבוד שבת ).

וכאן שמבאר ההלכה שאין קידוש אלא במקום סעודה שלאחריה (כדלעיל

סעיף הקודם), מוסיף "לכבוד שבת שהזכיר בקידוש".

טעם נוסף לכיסוי הפת נתבאר לקמן סי' רצט סי"ד ( צריך

לכסותו במפה עד אחר ההבדלה, שלא יראה הפת בושתו), וסי' תעג סמ"ד (נכון לכסות

המצות שלא יראה הפת בושתו כשנוטלין הכוס ... נכון גם כן שתהא המצה מכוסה עד שיעמיד

הכוס על השולחן). ואילו כאן (ולקמן סי"ז) איננו זקוקים לטעם הנ"ל, דסגי

בטעם שהובא לעיל מהשאילתות. וראה אהלי שם ח"ח ע' רד.

[236] ירושלמי ברכות פ"א סוף ה"ה (שאם

היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום, שאינו אומר בורא פרי הגפן). רא"ש

פסחים פ"י סוס"ב (דאמרינן בירושלמי ... שאם היה אוכל מבעוד יום ומשך

סעודתו עד שיקדש היום, אינו אומר בורא פרי הגפן). טור ושו"ע ס"ד (ואם

היו שותים יין תחלה, אינו אומר אלא קידוש בלבד, בלא ברכת היין).

וכן הוא לקמן סי' תעא סי"ד (יפרוס מפה על השולחן לכסות

הפת עד לאחר קידוש, מטעם שנתבאר בסימן רע"א, ויאמר קידוש היום על כוס ראשון,

ולא יברך עליו, כיון שהוא עומד באמצע הסעודה).

אלא ששם מיירי בליל פסח, שהמנהג לברך על כל כוס, כמבואר שם (ולפי

מנהג מדינות אלו שיתבאר בסי' תע"ד, צריך לברך בין על כוס ראשון בין על כוס

שני, מטעם שיתבאר שם).

[237] מ"א סק"ח (והוא הדין דאין

צריך לברך על היין שבתוך המזון, דהא אחר שתית כוס של קידוש לא הוי היסח הדעת לבין

שתיה שאחריו). וכדלעיל סי' קעד ס"ה (יין קידוש ... פוטר היין שבתוך הסעודה

לדברי הכל ... וכל שכן יין שלפני הסעודה בחול שהוא לשתיה, שפוטר היין שבתוך הסעודה).

[238] טור (ולזה הסכים א"א ז"ל שלא

לברך בורא פרי הגפן אם שתה תחלה ... ויראה מדבריו שאם אין לו יין ומקדש על הפת,

שגם המוציא אין צריך לברך. וכ"כ הרי"ץ ן' גיאות על ההיא דירושלמי, שאין

צריך לברך על היין אם היו יושבין ושותין, והוא הדין לאוכלין שקדש עליהם היום ואין

להם יין שמקדשין על הפת, שאין צריך לברך עליו המוציא, אלא מקדשין וחוזרין ואוכלין).

שו"ע שם (ואם אין לו יין ומקדש על הפת, אינו מברך המוציא).

[239] סיכום תוכן הלכה זו של

הפסק והיסח הדעת בסעודה, על ידי ברכת המזון, תפלה, קידוש, הגדה והלל:

(א)

לעיל סי' קצ ס"א נתבאר, שברכת המזון הוי הפסק בסעודה, מב' טעמים: (א) "לפי

שברכת המזון היא סילוק והיסח הדעת למה שלפניה". (ב) "וגם אי אפשר לשתות

ולאכול בעודו מברך".

(ב)

לעיל סי' קעח ס"ז נתבאר, שתפלה לא הוי הפסק בסעודה, "לפי שברכת המזון

הוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה, משא"כ תפלה", וכן הוא כאן בסעיף

שלפנינו: "למתפלל באמצע סעודתו, שאין תפלתו חשובה הפסק להטעינו לחזור ולברך

המוציא על פת שיאכל אחר כך, לפי שעדיין לא נגמרה סעודתו, כיון שלא היה אסור באכילה

בשעה שהתפלל, ואם היה רוצה היה אוכל בשעה שהתפלל והיה מתפלל אחר כך".

(ג) לענין פורס מפה ומקדש, אם הוא הפסק לברכת

הפת, נתבארו כאן ב' דעות: (א) "הואיל ובשעת אמירת הקידוש אי אפשר לו לטעום

כלום ... מיד שהגיע זמן הקידוש נאסר עליו אפילו טעימה בעלמא, ונעשה כאלו נגמרה כבר

סעודתו". (ב) "ויש חולקין על זה ואומרים שמה שנאסר עליו האכילה משהגיע

זמן הקידוש אין זה נחשב גמר הסעודה, כיון שבדעתו לאכול אחר כך ... כמו שאין התפלה

מפסקת ואין צריך לחזור ולברך המוציא".

(ד)

לענין אמירת ההגדה וההלל, אם הוא הפסק בין כרפס למרור, נתבארו ב' דעות לקמן סי'

תעג סי"ז: (א) "ואף על פי שמפסיק בינתיים בהגדה אין בכך כלום". (ב)

"ויש חולקים על כל זה ואומרים שכיון שמפסיקין הרבה בין אכילת הירקות לאכילת

המרור בהגדה והלל, לפיכך אין המרור נפטר בבורא פרי האדמה שעל הירקות".

(ה)

לענין אמירת ההגדה וההלל, אם הוא הפסק בין כוס ראשון לשני, נתבארו ב' דעות לקמן סי'

תעד; דעה הא' בס"א: "ואף על פי שהפסיק הרבה בינתיים באמירת ההגדה והלל,

כיון שאין כאן היסח הדעת משתיה, שהרי כשבירך על כוס ראשון היה יודע שישתה עוד כוס

שני", ודעה הב' בס"ג: "להאומרים שההלל וההגדה חשובים הפסק לענין

ברכה ראשונה".

והיינו:

(א)

במקום שיש היסח הדעת, וגם אי אפשר לאכול בעת הברכה, הוי ודאי הפסק.

(ב)

במקום שאין היסח הדעת, וגם אפשר לאכול בעת התפלה, ודאי לא הוי ספק.

(ג-ה)

במקום שאין היסח הדעת, אבל אינו יכול לאכול בעת הקידוש והגדה והלל, יש ב' דעות אם

הוא הפסק.

[240] הלכות גדולות הלכות קידוש והבדלה (פורס

מפה ומקדש ... לבתר דמקדש שארי המוציא). רי"ף בפסחים יט, ב (פורס מפה ומקדש

ואחר כך שרי המוציא). רא"ש פסחים פ"י ס"ב (קידוש דהוי הפסק להצריך

המוציא ... וכן כתב בהלכות גדולות דצריך לברך המוציא). דעה הא' בטור ושו"ע שם

(ואחר כך מברך ברכת המוציא).

[241] רא"ש שם (דודאי האיסור אכילה גורם

לקידוש דהוי הפסק להצריך המוציא). ב"י ד"ה וי"א שמקדש (דהא דמצרכי

לברך המוציא ... קידוש הוי הפסק לאכילה, דמקדש ומיכל בהדי הדדי לא אפשר).

והוא אחד הטעמים שברכת המזון הוי הפסק, כדלעיל סי' קצ ס"א

( שכל מה שאוכל ושותה אחר ברכת המזון סעודה אחרת היא, לפי ... אי

אפשר לשתות ולאכול בעודו מברך).

וכדאמרינן חולין פז, רע"א (משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר).

*

ודעה הב' דלקמן (הערה 250 ) סוברת, דלא סגי בטעם זה להצריכו ברכה,

אלא כשיש גם הטעם השני שנתבאר לעיל סי' קצ ס"א ( שכל מה שאוכל ושותה

אחר ברכת המזון סעודה אחרת היא, לפי שברכת המזון היא סילוק והיסח הדעת למה שלפניה,

וגם אי אפשר לשתות ולאכול בעודו מברך).

וכדאמרינן פסחים קג, ב (הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן

וניבריך איתסרא לכו למישתי, מאי טעמא דאסחיתו דעתייכו).

משא"כ כאן לא הסיח דעתו מאכילה, כדלקמן בהמשך הסעיף,

בבאור דעה הב' ( כיון שבדעתו לאכול אחר כך ... לפיכך אין אמירת הקידוש מפסקת).

וכן נתבארה דעה זו לקמן סי' תעד

ס"א ( לפי

שברכת המזון הוא גמר וסילוק על הסעודה שאכל, הרי זו חשובה כהפסק והיסח הדעת משתיה,

כיון שבשעת ברכת המזון אי אפשר לו לשתות, שאי אפשר לשתות ולדבר כאחד. אבל אמירת

ההגדה וההלל, אף על פי שגם כן אי אפשר לו לשתות ולדבר כאחד, אף על פי כן אינה

חשובה הפסק והיסח הדעת משתיה, שאמירה זו אינה גמר וסילוק על מה שקודם לכן ).

והיינו שאינו חשוב הפסק אלא כשיש ב'

הטעמים ( גמר

וסילוק על הסעודה שאכל ... אי אפשר לשתות ולדבר כאחד). משא"כ כשיש רק טעם אחד

לחוד (אף על פי שגם כן אי אפשר לו לשתות ולדבר כאחד, אף על פי כן אינה חשובה הפסק

והיסח הדעת). ונתבאר שם (הערה ז).

[242] כדתניא פסחים קב, א (תניא חברים שהיו

מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה

למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה), ובתוס' שם (מכאן משמע שאם שכח

להתפלל ונזכר באמצע סעודה והתפלל, שאין צריך ברכה אפילו לכתחלה). [לכתחלה פירושו

"בתחלה", היא ברכת המוציא שלפני האכילה].

וכן נפסק לעיל סי' קעח ס"ז (אם עמד להתפלל באמצע סעודתו ...

ברכת המוציא אין צריך לברך לדברי הכל ... ואין התפלה חשובה הפסק בסעודה).

ובטעם הדבר נתבאר לעיל שם (ואף על פי שבשעת התפלה אי אפשר לו לאכול

מאומה, אינה חשובה הפסק משום זה. ואינו דומה לברכת המזון שחשובה הפסק משום זה

להצריך ברכה על כוס ברכת המזון, הואיל ובשעת ברכת המזון אי אפשר לשתות, לפי שברכת

המזון הוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה).

והוא מדברי התוס' שם (ומה שהביא ה"ר יום טוב ראיה מפרק

כיסוי הדם (חולין ד' פז.) דאמר מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ... אינה ראיה,

דדוקא גבי ברכת המזון אמרינן הכי, דהוי הפסק וגמר סעודה, אבל תפלה אע"ג דמיכל

וצלויי בהדי הדדי לא אפשר אין בכך כלום).

והיינו כדעה הב' שנתבארה לעיל (הערה הקודמת), שאינו

חשוב הפסק אלא כשיש ב' הטעמים ( גמר וסילוק על הסעודה שאכל ... אי אפשר לשתות

ולדבר כאחד). משא"כ כשיש רק טעם אחד לחוד (אף על פי שגם כן אי אפשר לו לשתות

ולדבר כאחד, אף על פי כן אינה חשובה הפסק והיסח הדעת).

*

אמנם לפי הדעה הא' שלפנינו ( צריך לברך המוציא על

פת שיאכל אחר הקידוש, הואיל ובשעת אמירת הקידוש אי אפשר לו לטעום כלום, שאי אפשר

לו לאכול ולדבר כאחד) .

על כרחך צריך לומר שהמתפלל באמצע סעודתו שאני (כיון שלא היה אסור באכילה בשעה

שהתפלל ... טעימה בעלמא היתה מותרת לו בשעה שהתפלל, ולפיכך אין תפלתו

חשובה הפסק בסעודה ).

וטעם זה נתבאר במ"א ס"ק ט (דלא דמי לתפלה, דהכא כיון

שקידש היום נאסר עליו אכילה (פירוש טעימה...)), וס"ק י (וטעמא דהא מותר לטעום

קודם תפלה אפילו ליכא שהות, ואין איסור באכילה אלא משום גזירה שמא ימשוך ויעבור

זמנה, משא"כ בקידוש דאפילו טעימה אסור).

[243] כדלעיל סעיף ט (שכל מצות

הקבוע להם זמן לא אסרו אלא לקבוע סעודה משהגיע זמנן, משום גזרה שמא ימשך בסעודה

ויעבור הזמן, אבל טעימה בעלמא מותר, שאין לחוש בה שמא ימשך ויעבור הזמן), ושם נסמן

(הערה 223 ).

[244] היינו שלעיל סי' קעח

ס"ז נתבאר שהתפלה אינה חשובה הפסק אפילו אין שהות עוד ביום להתפלל (ואין

התפלה חשובה הפסק בסעודה, אפילו היה מוכרח להפסיק ולהתפלל מפני שאין שהות עוד ביום

להתפלל אחר כך, ואף על פי שבשעת התפלה אי אפשר לו לאכול מאומה אינה חשובה הפסק

משום זה). והיינו כדעה הב' הנ"ל, דלא חשיב הפסק במה שאינו יכול לאכול בשעת

תפלה, אלא כשיש גם "סילוק והיסח הדעת".

משא"כ לפי הדעה הא' שלפנינו, שגם

מה "שאי אפשר לו לאכול ולדבר כאחד" חשוב הפסק. לפי זה כתב ה ט"ז ס"ק ד (אין איסור אכילה

בעת ההיא באותה שעה ממש שמתפלל, כי ודאי לא מיירי שממתין עד סמוך לכלות היום שלא

יהיה לו אפשרות לאכול מעט, על כן לא הוה גמר וסילוק).

אמנם נתבאר ברא"ש פסחים פ"י ס"ב (ומה שהקשה

מתפילה, תירץ ה"ר יונה דלא דמי, דהכא כיון שקדש היום נאסרה עליו אכילה, הלכך

כמי שנגמרה אכילה הראשונה דמי, וכשאכל אחר הקידוש הוי התחלת אכילה אחרת וצריך

לחזור ולברך).

ובפרישה ס"ק ו (ונראה פירוש לפירושם, דשאני מתפלל בתוך

הסעודה, שגם לאחר התפילה הוא אוכל תשלום סעודה ראשונה וכולה סעודה אחת מיחשבה, אלא

דאריה רביע עליה ומנעיה מלאכול עד שהפסיק להתפלל. משא"כ כאן שנאסר מלאכול עוד

סעודה ראשונה, וצריך להפסיק ממנה ולקדש היום ולאכול לכבוד שבת, נמצא דקידוש זה

מיחשב סילוק כמו ברכת המזון, ולכך צריך לחזור ולברך המוציא).

ומבאר כאן, שלפי זה אין התפלה נחשבת אפילו אין לו שהות, כיון "שלא

נאסרה עליו אכילה אלא מפני שהגיע זמן התפלה". משא"כ כאן בקידוש, נחשב גם

זה סילוק והיסח הדעת מסעודה הראשונה, כמו ברכת המזון.

[245] לעיל ס"ט ( בקידוש היום לא התירו

לו לגמור סעודתו ולקדש אחר כך. לפי שעיקר הקידוש נתקן במקום סעודה של שבת, וקודם

לה ולא לאחריה) .

[246] נמשך למ"ש (באמצע

המוסגר): אבל כאן – מיד שהגיע זמן הקידוש נאסר עליו כו' (ובקונטרס השלחן הגיה כן

בפירוש). והיינו שמבאר שני אופנים בחילוק זה שבין תפלה לקידוש (אחד בפנים ואחד

במוסגר). וכאן מסיים את החילוק הראשון הנ"ל, שהתחיל לבאר לפני המוסגר.

[247] רא"ש שם (אבל בורא פרי הגפן שהוא

קודם הקידוש, בשביל איסור השתיה לא הוי הפסק). ונתבאר בב"י (דהא דמצרכי לברך

המוציא, לאו משום שהיה אסור באכילה, אלא מפני שקידש, וקידוש הוי הפסק לאכילה,

דמקדש ומיכל בהדי הדדי לא אפשר, אבל לברכת היין לא הוי קידוש הפסק, דהא סדר קידוש

כך הוא שמברך על היין ואחר כך מברך על היום, הילכך כיון דקידוש לא הוי הפסק לברכת

היין אינו צריך לברך על היין).

[248] לעיל שם ס"ד הובאו שתי דעות (אף

על פי ששתיית כוס של ברכה מעכבת, אין מעכב שישתה המברך בעצמו אלא די בשתיית אחר ...

אם יטעים לקטן שלא הגיע לחינוך יפסיד ברכת היין ... שאינה מעכבת ... ויש אומרים ...

שכך תקנו חכמים בכל שירה הנאמרת על היין שיסדרו אותה אצל ברכת היין, שהוא עיקר

שירה המיוחדת ליין).

אמנם הוכיחו הפוסקים מההלכה שלפנינו (שמקורה בירושלמי, כדלעיל

הערה 236 ), כדעה הראשונה הנ"ל, כמבואר בתוס' פסחים קג, ב

ד"ה רב אשי (ובירושלמי נמי קאמר דאם התחיל לסעוד בערב שבת מבעוד יום אין צריך

בקידוש לברך בפה"ג, משמע דכל דבר מצוה הטעון כוס אין צריך לברך בפה"ג).

הובא לעיל סי' קעד בקונטרס אחרון ס"ק א (אך התוס' פסחים ק"ג ד"ה רב

אשי כתבו דמצות הבאת כוס לא תליא בברכה). וכן הוא לקמן סי' ערב קונטרס אחרון ס"ק

ב (ואין לומר ... שכל דבר הטעון כוס היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן, כדמשמע

בשו"ת חכם צבי סי' קס"ח, דזה אינו, דאין כוס של ברכה תלוי כלל בברכת

בורא פרי הגפן, שהרי המקדש באמצע סעודתו אינו מברך בורא פרי הגפן כמ"ש סי'

רע"א).

ועל זה מבאר, שעכ"פ לפי דעה זו צריך לבאר, דאע"פ

שחלק מתקנת חכמים היא שיסדרו אותה אצל ברכת היין, מכל מקום "מועלת ברכה

הראשונה לקידוש".

וראה ארץ צבי סי' קג בהערה. מראי מקומות וציונים. הערות

וביאורים שם ע' ריז. לקמן סי' ערב בקונטרס אחרון ס"ק ב (הערה 632 ).

[249] ורק בכוס ברכת המזון, הוי

הפסק בין הברכה לשתיית הכוס, כדלעיל סי' קצ ס"א (ומפני זה נשתנה ברכת המזון

מכל דברים הטעונים כוס, כגון קידוש והבדלה ברכת חתנים ומילה, שבכולם ברכת היין

קודמת, וכאן מברך בורא פרי הגפן אחר ברכת המזון ולא לפניה ... לפי שבברכת המזון

הוא מודה ומשבח לבוראו על מה שאכל ושתה, הוא סילוק והיסח הדעת על מה שעשה, ואפילו

על ברכת המזון שמברך והכוס בידו, לכך צריך לברך תיכף לשתייתו). ו ראה הערות וביאורים שם ע' רכב.

[250] המאור ריש פ' ערבי פסחים (מפסיקין

בפריסת מפה ומקדש וחוזר לסעודתו, ולא צריך למישרא המוציא כמ"ש הרי"ף

ז"ל, דהא לקבעיה הדר, ואילו היה מברך המוציא כדברי הרי"ף היה טעון ברכת

המזון לסעודה ראשונה). הובא ברא"ש שם (ומה שכתב רב אלפס והדר שרי המוציא

וגומר סעודתו, הקשה עליו הר"ז הלוי, אילו היה צריך לברך המוציא הוה טעון ברכת

המזון אסעודה הראשונה). מ"מ פכ"ט הי"ב בדעת הרמב"ם (ובהלכות

כתבו ואחר כך שרי המוציא וגומר לסעודתו ומברך ברכת המזון. ואינו מחוור, שאם היה

צריך המוציא ליבעי ברכה על מה שאכל, אלא ודאי אין כאן המוציא, וכדברי רבינו שלא

הזכירו). טור ושו"ע ס"ד בשם י"א (ויש אומרים שאף כשמקדש על היין אינו

מברך המוציא). ב"ח ד"ה אלא דלפ"ז (ואין צריך לברך לא על היין ולא

על הלחם ... ולעניות דעתי אין ספק דאין צריך לברך כלל, והכי נקטינן).

דעה זו נתבארה לעיל (הערה 241 ).

[251] ט"ז סק"ד (והיש אומרים סבירא

להו, דגם הקידוש לא הוי הפסק לחזור ולברך המוציא, דכאן לא נאסר עליו האכילה אלא

מצד שיש עליו מונע מצד אחר דרמיא עליה לעשות קידוש, וכל שהלך המונע חוזר לענינו

הראשון).

[252] ב"ח שם (ומדברי השו"ע שכתב

כאן שתי הדיעות ... כיון דאיכא ספק, נקטינן בספק ברכות להקל, ולא יברך כלל לא על

היין ולא על הלחם). ט"ז שם (וכיון דספק ברכות להקל, ודאי לא יברך גם המוציא).

[253] מ"א סק"י (ומכל מקום בעל נפש

יזהר שלא יבא לידי כן).

[254] משא"כ אחר

"שיגיע זמן קידוש היום", לא "יפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון",

כדלקמן בסעיף הבא.

[255] מ"א סקי"ג (הב לן ונבריך ...

מברכין בורא פרי הגפן על הכוס).

וכדלעיל סי' קעט ס"ב (וכל זה באכילה, אבל בשתיה, אם גמר

בלבו שלא לשתות עוד ואחר כך נמלך, צריך לחזור ולברך. ואפילו לא גמר בלבו בפירוש,

אלא אמר תנו כוס ונברך ברכת המזון, והוא הדין אם אמר בואו ונברך ברכת המזון בלא

כוס, הרי זה סילוק והיסח הדעת משתיה, ואם אחר כך נמלך לשתות צריך לברך בתחלה).

ואף שכאן דעתו לחזור לאכילת פת אחרי הקידוש, מכל מקום אין זה

מועיל לפטרו מברכת היין, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ה ה"ג (וכל זה

באכילה, אבל בשתיה אם גמר בלבו שלא לשתות עוד ואחר כך נמלך ... לחזור לסעודתו,

וצמא לשתות מחמת אכילה ראשונה, צריך לברך). וכך גם כאן, כיון ששתיית הקידוש אינה

ש"מחמת אכילה זו נגרר לו לשתות", לכן צריך לברך.

אמנם בלוח ברכת הנהנין פ"ז ה"ג, הגירסה היא "אם

לא נמלך לחזור לסעודתו". ובבדי השלחן ח"ב קב, א (וכן בתורת מנחם שם)

רוצה לגרוס כן גם בסדר ברכת הנהנין שם.

[256] כדלעיל ריש הסעיף הקודם (אם

מקדש על הפת אין צריך לברך עליה המוציא, אלא יתחיל מברכת הקידוש).

[257] כדלעיל סוף סעיף הקודם

(וספק ברכות להקל), שמחמת מחלוקת שתי הדעות שבסעיף הקודם, לא יברך על הפת מספק.

[258] ס"א (גמר סעודתו ... אין צריך

לברך בתחלה המוציא ... אף שגמר בלבו שלא לאכול עוד, אין זה סילוק והיסח הדעת, כיון

שדרכו של אדם להיות נמלך לפעמים בסעודתו), וס"ד (ויש אומרים שאכילה ושתיה

שוין שכיון שאמר נברך ברכת המזון הרי זה סילוק והיסח הדעת מהסעודה, ואם נמלך לאכול

צריך לברך המוציא ... ולענין הלכה ספק ברכות להקל).

[259] סעיף ה (ואם נטל ידיו מים אחרונים ...

הרי זה סילוק והיסח הדעת לגמרי, וצריך לברך).

[260] ב"ח סוס"י קעט (כל ירא שמים

יהא חושש לחומרא, דבנטל ידיו לא יאכל ולא ישתה עד שיברך ברכת המזון). ומ"א

סי' קעט סק"ב (והב"ח ... כתב דבעל נפש יחמיר לעצמו לברך תכף אחר נטילת

ידים).

[261] סעיף ה (ואם נטל ידיו מים אחרונים ... אפילו

בברכה אינו רשאי לאכול ולא לשתות, משום הפסק בין מים אחרונים לברכת המזון. אלא אם

כן רוצה לחזור וליטול מים אחרונים אחר כך סמוך לברכת המזון).

וכאן מפרש רבינו, כפשטות דברי הב"ח והמ"א, שבעל נפש

יחמיר לעצמו, אפילו אם רוצה לחזור וליטול מים אחרונים אחר כך סמוך לברכת המזון.

[262] טור ושו"ע ס"ו (פורס מפה

ומקדש, ומברך המוציא ואוכל מעט, ואחר כך מברך ברכת המזון).

וכן הוא לקמן בסוף הסעיף ( יפרוס מפה ויקדש,

ויחזור ויאכל מעט).

ולא נתפרש כמה הוא מעט. ובפרי מגדים א"א ס"ק יח (וצריך

לברך המוציא ויאכל כזית).

ואף שיש דעה דלא סגי בסעודת שבת ויום טוב בכזית, אלא צריך יותר

מכביצה, כדלקמן סי' רצא ס"א (סעודה שלישית ... יכול לקיים אותה (ביותר מכביצה

מעט ...) (ויש אומרים שאפילו בכזית יוצא ידי חובתו לכתחלה, בכל אחת משלש סעודות,

כמו שיתבאר בסי' תרל"ט).

ובסי' תרלט סי"ט (ויש חולקין על כל זה ואומרים, שבכל

סעודות שבת ויום טוב אין צריך לאכול פת רק כזית).

מכל מקום כאן שכבר אכל את כל הסעודה, סגי במה שאוכל בלילה

כזית, כדי שיהי' הקידוש במקום סעודה. וכעין זה לעיל סי' רסז ס"ג (ויש

מחמירים שימשיך סעודתו בלילה עצמו, שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים ). ושם (הערה 26 ).

וכן הוא לעיל סי' קפח סי"ז (אם נמשכה סעודתו בערב שבת או

בערב ראש חודש תוך הלילה צריך להזכיר של שבת או של ראש חודש, אם אכל כזית משחשיכה).

וראה מראי מקומות וציונים שם. הערות וציונים (ירות"ו)

ח"ז ע' רמ. משולחן הארי ע' 64.

[263]

רמ"א סוס"ו (ויש מחלוקת אם יטעום מכוס של ברכת המזון קודם שיקדש, גם אם

צריך לאכול מעט אחר הקידוש כדי שיהא הקידוש במקום סעודה ... והכי נהוג להוציא את

נפשיה מפלוגתות שבסברא ראשונה).

*

אמנם למרות זאת, נהג הרבי בהתוועדויות

יום טוב שחל בערב שבת, שלא הי' פורס מפה ומקדש, ולא הי' טועם אחר שקיעת החמה, והי'

מברך ברכת המזון בסיום ההתוועדות, ולא הי' שותה מהכוס. ולא חשש למחלוקות

הנ"ל.

וכן נהג כ"ק אדמו"ר

מוהריי"צ נ"ע, כמסופר בס' השיחות תש"ד ע' 40 (איינער פון אנ"ש

האט געזאגט אז ער געדיינקט אז אין יאר תר"פ איז געווען די קביעות פון

שמח"ת אזוי ווי היינט, און כ"ק אדמו"ר נ"ע האט דאן געמאכט

קידוש היום אין מיט'ן סעודת שמח"ת. [אמר אדמו"ר:] צו מיר איז דאס ניט

נוגע, ווייל איך וועל ניט מאכן קידוש, די שאלה איז נוגע צו די מסובים ... האבן זיי

געזאגט אז על פי דין דארף מען מאכן קידוש).

והיינו שהאדמו"ר עצמו (הן כ"ק אדמו"ר

מוהריי"צ נ"ע, והן כ"ק אדמו"ר זי"ע), לא קידש אז ,

ולא אכל יותר אחר השקיעה. אמנם אחד מהקהל המשתתפים בהתוועדות, הי' פורס מפה ומקדש, ומוציא את

הקהל בקידוש, כמובא בספר המנהגים – חב"ד ע' 57 (כשחל יום ב' דראש השנה בערב

שבת (והוא הדין בכל יום טוב שחל בערב שבת) והסעודה (התועדות) שהתחילו בה מבעוד יום

נמשכת ונכנסת בליל שבת קדש, אזי פורסין מפה ומקדשין).

כך הי' עד שמחת תורה תשד"מ, שאז ציוה הרבי שלא ינהגו יותר

ב"פורס מפה ומקדש" (בגלל שחלק מהקהל נכשל בטעימה אחר שקיעת החמה, לפני

הקידוש), ומאז חדלו לפרוס מפה ולקדש, ולא טעמו אחר השקיעה, כמובא באוצר מנהגי חב"ד

(ר"ה, ע' קמט).

והטעם שאין חוששים למחלוקות האמורות כאן, יתבאר לקמן בהמשך

הסעיף (הערות 266 - 267 . 271 ).

[264] מקורה של הלכה זו בפסחים

קב, א (תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום ... רבי יוסי אומר אוכל

והולך עד שתחשך, גמרו, כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון, והשני אומר עליו קדושת

היום).

הגמרא שם (ק, א) אומרת שאין ההלכה

כברייתא זאת, אלא "פורס מפה ומקדש". ומכל מקום נתבאר ברי"ף שם כ, ב

(אע"ג דאידחיא לה, גמרינן מינה דהיכא דגמור סעודתייהו מקמי דקדיש יומא,

ואדמשו ידייהו קדיש יומא, מקדמינן ומברכינן ברכת המזון על כוס ראשון, ואחר כך אומר

קידוש היום על כוס שני).

והקשה עליו הרא"ש שם פ"י ס"ז (היאך ישתה כוס של

ברכת המזון קודם קידוש). ופירש ב דרכי משה ס"ק ד (מדברי הרא"ש

נראה דצריך לשתות מכוס של ברכת המזון).

*

ולפום ריהטא הי' נראה שכן היא גם דעת הרמב"ם הל' שבת פכ"ט

הי"ג (היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת, מברך ברכת המזון תחלה, ואחר כך

מקדש על כוס שני). והיא דעה הא' שבטור ושו"ע ס"ו (אם גמר סעודתו וקידש

היום קודם שברך ברכת המזון, מברך ברכת המזון על כוס ראשון, ואחר כך אומר קידוש

היום על כוס שני).

אמנם נתבאר לקמן סי' רצו קונטרס אחרון ס"ק ב (ודאי דלמאן

דאמר אין צריך, אסור לשתות, ודעת הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות דאין צריך כוס,

אלא שהוא מנהג חכמים ... וגבי גמר סעודתו עם הכנסת שבת אינו שותה מהראשון עד אחר

שתיית השני).

והוא מ"ש הרמב"ם בהל' ברכות פ"ז הט"ו (אע"פ

שאין ברכת המזון צריכה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה).

וכיון שאינו חיוב, אם כן בודאי אינו שותה מהכוס לפני קידוש.

[265] מ"א ס"ק טז (ונראה לי, דמי

שיטעום מברך בורא פרי הגפן עליו, ואינו מברך בורא פרי הגפן על כוס קידוש).

[266] פסקי רי"ד פסחים קב,

א ד"ה ת"ר בני חבורה (ואינו נראה לי, דרבי יוסי דאמר גומר סעודתו ומתיר

לוכל ולשתות בלא קידוש, הוא שאומר מברך תחילה ברכת המזון קודם קידוש, אבל שמואל אמר

אין הלכה כרבי יוסי שמתיר לשתות קודם קידוש, הילכך כיון שקדש היום חייב לקדש, ואחר

כך יברך ברכת המזון). הובא ברא"ש פ"י סי' ז (וה"ר ישעיה מטרני כתב,

דודאי לרבי יוסי דאמר גומר סעודתו ומתיר לאכול ולשתות קודם קידוש, לדידיה מברכין

ברכת המזון קודם קידוש, אבל לשמואל דמצריך להפסיק בפריסת מפה ואוסר לאכול ולשתות

קודם שיקדש, אם כן היאך ישתה כוס של ברכת המזון קודם קידוש, ודברים של טעם הם).

וכן הביאו הטור (ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל).

והיינו שכוס ברכת המזון הוא המשך לסעודה,

ואם כן דינו כמו הסעודה עצמה, ולכן כיון דקיי"ל שאסור להמשיך הסעודה קודם

קידוש, לכן אסור גם לשתות הכוס של ברכת המזון קודם קידוש.

ולכן לפי דעה זו, יברך ברכת המזון ולא ישתה מהכוס, כמבואר בארחות

חיים הל' קדוש היום אות כ (היה אוכל וגמר סעודתו עם הכנסת שבת, מברך ברכת המזון על

כוס אחד, ולא יברך עליו בורא פרי הגפן ולא ישתה ממנו, שהרי אסור לטעום כלום קודם

שיקדש, ואחר כך מקדש על כוס שני ושותה משניהם). הובא בב"י ד"ה ואם גמר

סעודתו. מ"א ס"ק טז (ולמאן דאמר שלא יטעום, אינו מברך בורא פרי הגפן על

כוס ברכת המזון, ואינו שותה ממנו עד לאחר קידוש).

ומסיק בתהלה לדוד ס"ק יב (ולענין

הפלוגתא אם יטעום מכוס של ברכת המזון, היינו למאן דאמר ברכת המזון טעונה כוס, אבל

למאן דאמר אינה טעונה כוס, נראה דפשיטא דאסור לטעום מכוס של ברכת המזון ... ולפי

זה לדידן דנוהגין כמאן דאמר דאינה טעונה כוס ... אין שום ספק מפלוגתא אם יטעום

מכוס ברכת המזון, ופשיטא דלא ישתה מכוס של ברכת המזון, דלא עדיף מהבדלה, ויניחנו

לאחר שישתה כוס של קידוש). וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' רלב.

*

וכל זה בקידוש, דקיי"ל שצריך

להפסיק מיד בפריסת מפה, ואסור לאכול ולשתות קודם שיקדש. משא"כ בהבדלה, שאם

התחיל ביום אינו צריך להפסיק, כדלקמן סי' רצט ס"ב (אם היה יושב ואוכל מבעוד

יום אינו צריך להפסיק ... אפילו כשמגיע ודאי לילה, ורשאי להמשיך בסעודתו כמה שירצה

תוך הלילה).

ולכן יכול לשתות לפעמים גם מכוס של ברכת

המזון קודם הבדלה, כדלקמן שם ס"ו (כשהיה יושב ואוכל מבעוד יום, שאינו צריך

להפסיק מסעודתו ולהבדיל קודם ברכת המזון, יש לו לשתות גם כן מכוס של ברכת המזון

אע"פ שלא הבדיל עדיין, לפי שכוס של ברכת המזון הוא גם כן מכלל הסעודה, למי

שנזהר לעולם לברך ברכת המזון על הכוס. אבל מי שמברך לפעמים בלא כוס, לפי שסומך על

האומרים שברכת המזון אינה טעונה כוס, אסור לו לשתות עתה מכוס ברכת המזון קודם

הבדלה). ויתבאר לקמן שם (הערות 2452 - 2454 ).

[267] פסחים קב, ב (אמר רב הונא אמר רב ששת אין

אומרים שתי קדושות על כוס אחד. מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות

חבילות חבילות ) .

טור.

וכן הוא לקמן סי' רצט ס"ז ( ואין אומרים ב'

קדושות על כוס יין אחד, כשאפשר לאמרן על ב' כוסות, לפי שאין עושין מצות חבילות

חבילות ). סי' תעג ס"ז ( שאין עושין שתי מצות על כוס אחד, כמו שנתבאר בסימן רע"א).

[268] כדלעיל סי' קפב ס"א (במה דברים

אמורים בזימון אבל ביחיד אין צריך כוס כלל, אף למצוה מן המובחר, ואפילו יש לו).

ונתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק ד

(אין צריך לנהוג כן כשהוא מיסב יחידי בלא זימון, לפי מנהגנו שאין מברכין על הכוס

ביחיד).

[269] שאף שבמה שמברך מיד ברכת המזון אינו נכנס למחלוקת הנ"ל, אם

לשתות מכוס ברכת המזון או לאו.

מכל מקום נכנס בזה למחלוקת אחרת, כדלקמן.

[270] רא"ש פסחים פ"י ס"ז (דעל

כרחך צריך לאכול מיד אחר הקידוש, אליבא דשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה,

דסעודה שאכל אינה מועלת להחשיב קידוש במקום סעודה). רמ"א ס"ו (ויש מחלוקת

... אם צריך לאכול מעט אחר הקידוש, כדי שיהא הקידוש במקום סעודה).

וכדלעיל ס"ט ( שעיקר הקידוש נתקן במקום סעודה של שבת,

וקודם לה ולא לאחריה) ,

ושם נסמן (הערה 231 ).

[271] כדלעיל סי' רטו ס"ד (אסור לגרום

ברכה שאינה צריכה, כגון כל שני דברים שיכול לפוטרם בברכה אחת אסור לגרום שיצטרך

לחזור ולברך, כגון שיפסיק בנתים בשיחה או בדבר אחר הגורם שיצטרך לחזור ולברך,

ואפילו בשבת שחסרו הרבה ברכות ממנין ק' ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, אסור לגרום

ברכה שאינה צריכה כדי להשלים לק').

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד, שזוהי גם הכוונה בשו"ע

ורמ"א ס"ו.

אבל ראה לקמן סי' רצא ס"ג (ואין איסור במה שמפסיק בברכת

המזון וגורם לחזור ולברך המוציא וברכת המזון על גמר הסעודה, שהיה יכול לגומרה קודם

ברכת המזון, והרי זה גורם ברכה שאינה צריכה, דכיון שמפסיק בשביל כבוד שבת אין כאן

משום מרבה בברכות שלא לצורך).

וכל האיסור בזה הוא רק אם עושה כן כדי להשלים ברכות שחסרו,

כדלעיל סי' רמט סי"א (אבל אם מה שאוכלו קודם הסעודה הוא מחמת שרוצה להשלים

מאה ברכות, על ידי שמברך עליו גם ברכה אחרונה כשאוכלו קודם הסעודה, שאינו נפטר

בברכת המזון שלאחר הסעודה ... אסור לגרום חיוב ברכה כשאפשר לפוטרה בברכה אחרת כמו

שנתבאר בסי' [ר]ט"ו).

ונתבאר בקונטרס אחרון לעיל שם סק"ד (עיין מגן אברהם סוף

סי' רט"ו, דכשאינו חפץ לאוכלו בתוך הסעודה אין בו משום ברכה שאינה צריכה ... כיון

שנמנע מלאכול הכל תוך הסעודה מחמת חפצו ותאותו, אין בזה משום ברכה שאינה צריכה ...

אלא שמניחם בשביל לברך עוד, הרי זה גורם ברכה שאינה צריכה).

וראה הערות וביאורים שם ע' רלז.

*

אמנם נהג הרבי שלא פרס מפה וקידש, ולא טעם אחר שקיעת החמה,

ובסוף ההתוועדות בירך ברכת המזון, ולא שתה הכוס, ואחר כך התפללו קבלת שבת וערבית,

ואחר כך הלך לביתו, ושם קידש ואכל סעודת שבת. וכן עשה הקהל, שאחר תפלה חזרו לביתם

לקידוש וסעודת שבת.

שבזה לא נכנסו כלל לפלוגתא הנ"ל של ברכה שאינה צריכה,

כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ד ( אם אינו רוצה לקדש ולאכול מיד, אלא לאחר

זמן, דאז אין איסור משום ברכה שאינה צריכה).

[272] רי"ף שם כ, ב (מקדמינן

ומברכינן ברכת המזון על כוס ראשון, ואחר כך אומר קידוש היום על כוס שני). ופירש

הר"ן שם (ואף על פי שאינו אוכל כלל לאחר קידוש היום, כיון שגמרו שם סעודתם

מקום סעודה מיקרי). וכן פירש דבריו הרא"ש שם פ"י ס"ז (ואם הוא סובר

דחשיב קידוש במקום סעודה, כיון שהיתה הקריאה במקום עונג, ואף על גב דלא היתה לכבוד

שבת, לא מסתבר לי טעמיה בהאי).

וכן דעת הרמב"ם הל' שבת פכ"ט הי"ג (היה אוכל

וגמר אכילתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחלה ואחר כך מקדש על כוס שני). דעה הא'

בטור ושו"ע ס"ו (אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שברך ברכת המזון, מברך ברכת

המזון על כוס ראשון, ואחר כך אומר קידוש היום על כוס שני).

[273] משא"כ אם אכל

משחשיכה, נתבאר לקמן סט"ו (ואם נזכר אחר שגמר סעודתו, אין צריך לאכול עוד אחר

הקידוש כדי שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו, דכיון שאכל הסעודה משחשכה אחר

שנכנס השבת, הרי היא נקראת סעודת שבת, וכשמקדש אחריה הרי קידש במקום סעודת שבת).

[274] מ"א ס"ק יג (אבל אם לא נטל

עדיין, כו"ע מודו דפורס מפה ומקדש).

[275] מסתפק בזה הרא"ש פסחים פ"י

סי' ז (ויש להסתפק אם צריך להזכיר של שבת בברכת המזון. אף על גב דקתני בתוספתא [ברכות

פ"ה ה"ד] בדברי רבי יוסי כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר של שבת

בברכת המזון, מכל מקום איכא למימר שאני התם שאכל משתחשך הלכך דין שיזכיר של שבת,

אבל הכא שגמר סעודתו מבעוד יום לא. או דלמא כיון שקידש היום צריך לברך ברכת המזון

של שבת ... וכן נראה). אורחות חיים הלכות קדוש היום סי' כ (כתב הבה"ג דבאותו

ברכת מזון מזכיר של שבת אע"פ דעל סעודת חול קאתי, ויש אומרים שאין מזכיר בה

של שבת כלל). רמ"א ס"ו (ויש אומרים דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן בתר

תחלת הסעודה, וכן עיקר). מ"א ס"ק טו (ואם כן אם אכל משחשיכה לכו"ע

צריך להזכיר).

ולפי זה מסיק כאן כמסקנת הרמ"א, שהעיקר הוא, שאם לא אכל

משחשיכה אינו מזכיר של שבת.

וכן הוא לעיל סי' קפח סי"ז (אם נמשכה סעודתו בערב שבת או

בערב ראש חודש תוך הלילה, צריך להזכיר של שבת או של ראש חודש אם אכל כזית משחשיכה,

אף על פי שבתחלת הסעודה היה פטור מלהזכיר, לפי שמכל מקום חל עליו חיוב ההזכרה

באכילת כזית שמשחשיכה, והוא הדין לחנוכה ופורים. ויש אומרים שאפילו לא אכל כזית

משחשיכה צריך להזכיר, כיון שבשעה שמברך כבר קידש היום של שבת או יום טוב או ראש

חודש חנוכה ופורים ... ונוהגין כסברא הראשונה).

[276] כדלעיל סי' רסז ס"ג ( כשם שאמרו לענין תפלה,

כך אמרו לענין קידוש היום, שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה, אפילו אם לא

התפלל ערבית עדיין) .

[277] שנתבאר לעיל שם ( ובאכילה זו שמבעוד

יום יוצא ידי חובת סעודה אחת מג' סעודות שחייב לאכול בשבת (כיון שכבר קיבל עליו

תוספת שבת נעשה אצלו כשבת עצמה לכל דבר)).

ואפילו לדעת המחמירים לעיל שם (ויש

מחמירים שימשיך סעודתו בלילה עצמו, שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים

ג' סעודות בשבת עצמה, דכיון שג' סעודות אלו למדום חכמים ממה שנאמר ג' פעמים היום

אצל אכילת המן בשבת, לפיכך צריך לאכלן בעיצומה של יום ולא בתוספתו ).

היינו רק לענין חובת ג' סעודות בעיצומו של יום. אבל לענין

הזכרת השבת, לא גרע מתפלת שבת עצמה, דאמרינן ברכות כז, א (רב מצלי של שבת בערב שבת

מבעוד יום). וכדלעיל סי' רסז ס"ב ( יכול הוא להקדים בערב שבת להתפלל מפלג

המנחה ולמעלה).

וראה מראי מקומות וציונים. משולחן הארי ע' 65.

[278] פסחים קה, א (רב חנניא בר שלמיא

ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, וקאי עלייהו רב המנונא סבא, אמרו ליה זיל חזי אי

מקדיש יומא נפסיק וניקבעיה לשבתא, אמר להו לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה, דאמר רב כשם

שהשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש), לפירוש הרמב"ם הל' ברכות פ"ד

ה"ח (היו שותין ואמרו ... בואו ונקדש קידוש היום, נאסר עליהם לשתות עד שיברכו

או יקדשו. ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו, אע"פ שאינם רשאים,

צריכים לחזור ולברך תחלה בורא פרי הגפן ואחר כך ישתו). שו"ע ס"ה (שנים

שהיו שותים ואמרו בואו ונקדש קידוש היום, נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו. ואם רצו

לחזור ולשתות קודם שיקדשו, אף על פי שאינם רשאים, צריכים לחזור ולברך תחלה בורא

פרי הגפן, ואחר כך ישתו). וכפירוש הכסף משנה שם (והכא אכתי לא החשיך, ואמר להו

דשבת קובעת עצמה לקידוש, דמכיון שאמרו הב ונקדש איתסר להו למישתי אע"ג דאכתי

לא קדש היום, כשם שקובעת עצמה למעשר מספק חשכה).

והיינו שלדעת הכסף משנה, אם לא אמר בא ונקדש, אין צריך להפסיק

עד שחשיכה ודאי, כפי שנתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (והערה 452 ). אמנם לדידן שצריך להפסיק מיד כשמגיע

זמן בין השמשות, כדלעיל ס"ט ( אסרו חכמים לטעום כלום ...

משהגיע בין השמשות, שנתקדש היום מספק),

צריך לפרש דהכא מיירי מבעוד יום, כמבואר במ"א ס"ק י (וצריך לומר דהכא מיירי מבעוד יום).

וגם לדעת הכסף משנה, מיירי הכא אפילו אמר בא ונקדש מבעוד יום,

כפי שמוכיח רבינו בקונטרס אחרון ס"ק ה ( לפי מ"ש הכסף

משנה דהרמב"ם מפרש הסוגיא דשבת קובעת על ידי אמירה, על כרחך צריך לומר דהכי

קאמר ... אפילו מבעוד יום נמי כמ"ש המג"א) .

ומפרש רבינו הטעם ( שכיון שאמרו לקדש, הסיחו דעתם משתיה עד

שיקדשו).

[279] ברמב"ם ובשו"ע

שם " היו

שותין ואמרו...". ומפרש רבינו דהיינו אף "שהיו שותין אחר גמר

הסעודה". שכן מוכח מהמשך דברי הרמב"ם, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה

( ומדבריהם

למדנו דגבי קידוש, אף שמסובין לאכילה, השבת קובעת קודם זמנה באמירה בעלמא), ושם

(הערות 477 - 478 ).

[280] כן הוא ברמב"ם

ובשו"ע שם "נאסר עליהם לשתות".

אמנם פירש בכסף משנה שם (ונראה לי

דרבינו שכתב נאסר לשתות, לאו דוקא, אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק, והוא הדין דאסור

לאכול).

והיינו הא דאמרינן בפסחים קג, רע"ב

(כיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסרא לכו למישתי, מאי טעמא דאסחיתו דעתייכו). ולכן

כתב הרמב"ם כאן (היו שותין ואמרו בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש

היום, נאסר עליהם לשתות עד שיברכו או יקדשו. ואם רצו לחזור ולשתות ... צריכים

לחזור ולברך תחלה בורא פרי הגפן ואחר כך ישתו).

אמנם באמת סובר הרמב"ם שכן הדין גם

אם רצו לחזור ולאכול, כמבואר ברמב"ם שם ה"ז (גמר בלבו מלאכול או מלשתות,

ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, אע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך). ונתבארה דעתו

לעיל סי' קעט ס"ד (ויש אומרים שאכילה ושתיה שוין, שכיון שאמר נברך ברכת המזון

הרי זה סילוק והיסח הדעת מהסעודה, ואם נמלך לאכול צריך לברך המוציא).

וכן פירש רבינו בקונטרס אחרון סוף

ס"ק ה (וכן כתבתי בפנים לטעום כלום).

ואף שבנוסח הדפוס שלפנינו נדפס

"נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו, ואם רוצים לחזור ולשתות ... צריכים הם לחזור

ולברך". שהוא כלשון הרמב"ם והשו"ע ( נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו. ואם רצו

לחזור ולשתות ... ואחר כך ישתו) . מכל מקום בעת כתיבת הקונטרס אחרון רצה

רבינו לתקן גם בפנים "נאסר לטעום כלום עד שיקדשו, ואם רוצים לחזור ולטעום ...

צריכים הם לחזור ולברך".

וכך גם בסיום הלכה זו, לענין הבדלה,

נתבאר לקמן סי' רצט ס"ג (ואפילו אמרו זה לזה באו ונבדיל וחזרו ונמלכו לשתות

או לאכול, הרי אלו מותרים לשתות ולאכול ... שנמלכו לאכול ולשתות קודם שיבדילו, לפי

שלא הסיחו דעתם לגמרי מאכילה ושתיה ... ולאכול ולשתות מיד קודם שיבדילו), ולא חילק

בין "נמלכו לשתות או לאכול".

[281] סעיף יא (ואין צריך לברך

בורא פרי הגפן על כוס של קידוש זה, אם כבר בירך על היין בסעודה זו, שגם יין זה של

קידוש נפטר באותה ברכה), ושם נסמן (הערה 236 ).

[282] מ"א ס"ק י (ומכל מקום נראה

לי דעל כוס של קידוש אין צריך לברך, דהא לא אסחו דעתייהו מיניה, אפילו אמרו הב

ונקדש).

והיינו שההיסח הדעת הוא רק משאר היין, ולא מיין הקידוש. ומועיל

היסח הדעת לחצאין, כדלעיל סי' קעט ס"ב (הרי זה סילוק והיסח הדעת משתיה, ואם

אחר כך נמלך לשתות צריך לברך בתחלה, אבל אם נמלך וחוזר לאכילתו אוכל בלא ברכה). וראה

הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' רמד.

[283] כדלעיל סעיף ט.

[284] פסחים קז, א (אמר רבא הילכתא טעם מקדש,

וטעם מבדיל). רמב"ם פכ"ט ה"ה (שכח או עבר ואכל ושתה קודם

שיקדש, או קודם שיבדיל, הרי זה מקדש ומבדיל). טור ושו"ע ס"ז (אף על פי

שאסור לו לטעום קודם קידוש, אם טעם, מקדש).

דין הקידוש נתבאר כאן. ודין הבדלה נתבאר לקמן סי' רצט ס"ב

(אם שכח והתחיל בודאי לילה, צריך להפסיק).

וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' שנח.

[285] ט"ז סק"י (כל אימת שנזכר,

אפילו בלילה). מ"א ס"ק יט (מיד בלילה).

[286] ראה ב"י ריש הסי' ד"ה ואסור

לטעום (ואפילו אם התחיל לאכול מבעוד יום, צריך להפסיק).

[287] סעיף יא (ויש חולקין על

זה ואומרים ... אין צריך לחזור ולברך המוציא. וספק ברכות להקל).

[288] משא"כ כשלא אכל

הסעודה משחשיכה, ראה לעיל סי"ב ב' דיעות אי סגי בקידוש שלאחריו, ושם נסמן

(הערה 272 ).

[289]

כדלעיל סי' קסז ס"ט (ואחר הברכה יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח

צריך לחזור ולברך).

[290] שלטי הגבורים על המרדכי, ברכות רמז קמג

אות טו (נמצא בתשובת הגאונים, אדם ששכח מלקדש ולהבדיל, נטל ידיו לאכילה ובירך ברכת

המוציא, ולאחר שבירך על הלחם נזכר שלא קידש, יקדש על הפת). רמ"א ס"ה (אדם

ששכח לקדש עד לאחר שבירך ברכת המוציא, ונזכר קודם שאכל, יקדש על הפת ואחר כך יאכל).

ולענין הבדלה ראה לקמן סי' רצט ס"ב.

[291] כדלקמן סי' עדר ס"ב

(וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות ... לחם משנה).

[292] מ"א ס"ק יא (ומכל מקום צריך

להביא לפניו לחם משנה, ולא הוי הפסק). וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז

ע' רנה.

[293] סעיף ט (אלא אם כן היתה השיחה בדברים

שהם מעניני הדבר שמברך עליו ... לצורך האכילה, שאז מותר לכתחילה אם אי אפשר בענין

אחר).

[294] כדלעיל ס"ב ( ומצוה

מן המובחר לקדש סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר), ושם נסמן (הערה 175 ) .

[295] פסחים קו, א (עיקר קדושא בלילה הוא

קדיש, דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי). רמב"ם פכ"ט ה"ד (עיקר

הקידוש בלילה).

וראה גם לקמן סי' רצט ס"ח לענין הבדלה (עיקר מצות הבדלה

בלילה).

[296] פסחים קז, א (ומי שלא

קידש בערב שבת, מקדש והולך כל היום כולו). רמב"ם שם (אם לא קידש בלילה, בין

בשוגג בין במזיד, מקדש והולך כל היום כולו) טור ושו"ע ס"ח (אם לא קידש

בלילה, בין בשוגג בין במזיד, יש לו תשלומין למחר כל היום).

וכן הוא לקמן סי' תעג ס"ג (אם שכח

לקדש בלילה, יש לו תשלומין למחר, כמו בקידוש של שבת).

אלא שכאן נתפרש שהוא "אם שכח או

עבר", וכמבואר ברמב"ם וטור ושו"ע "בין בשוגג בין במזיד".

וכן לענין הבדלה נתבאר לקמן סי' רצט ס"ח "שכח או הזיד".

ואף שלענין תשלומין בתפלה, נתבאר לעיל סי' קח סי"א (לא

תקנו תשלומין אלא לשוגג או לאנוס אבל מי שהזיד ולא התפלל תפלה אחת אין לה תשלומין).

אפשר דשאני הכא, שאין זה רק תשלומין, אלא עדיין זמנה לקידוש –

כל יום השבת, ולהבדלה – בימים שאחר השבת (ראה לקמן שם הערה 2465 ).

[297] ארחות חיים הל' קידוש ס"ג (כתב

הבעל התוס' שאין אומרים ביום ויכלו, לפי שבלילה היה גמר מלאכת השם). רמ"א

ס"ח (ואומר כל הקידוש של לילה, מלבד ויכלו). ט"ז ס"ק יא (לפי

שבלילה היתה גמר מלאכת השי"ת).

[298] סעיף א (צריך אדם לסדר שלחנו בערב שבת

ללילי שבת).

ומקורו בשבת קיט, ב (תניא ר' יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי

השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא

נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך

רע עונה אמן ... אמר רבי אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת).

[299]

ברייתא פסחים ק, ב (שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש). תוס' שם ד"ה שאין

(והא דאמר בכל כתבי (שבת דף קיט:) מצא שלחן ערוך מלאך טוב אומר כו', לא קשה, דערוך

הוא במקום אחר, אך אין מביאין אותו למקום סעודה עד אחר קידוש), וכן הוא בתוס' שבת

קיט, ב ד"ה ומצא (ואם תאמר דאמר בריש ערבי פסחים ושוין שאין מביאין את השולחן

אלא אם כן קידש. ויש לומר דערוך הוא במקום אחר, אלא שאין מביאין אותו עד אחר

הקידוש, כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבת, כדאיתא בשאלתות דרב אחאי). טור.

[300] שאילתות יתרו פ' נד (מאי טעמא, כי היכי

דתיתי סעודתא ליקרא דשבתא). הובא ברשב"ם פסחים שם ד"ה ה"ג רבה, ובתוס'

שבת ופסחים שם, ובטור (אין מביאין אותו לפניו אלא עד אחר הקידוש, כדי שיהא ניכר

שבא לכבוד שבת).

וכן הוא לעיל ס"י ( כדי שתתראה הפת כאלו

הובאה עתה על השלחן לכבוד שבת שהזכיר בקידוש). וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז

ע' רנז.

[301] ברייתא פסחים שם (ואם הביא פורס מפה

ומקדש). רשב"ם שם (והיינו כעין סילוק שולחן וכמי שאינו דומה). טור (הילכך אם

הביאוהו קודם הקידוש פורס עליו מפה, כאילו אינו כאן, ומקדש ומסיר המפה).

[302] תוס' שבת שם (ודוקא בימיהם שהיו להם

שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד, אבל שלנו גדולים הם וקשה לטלטלם), ותוס' פסחים שם

(ועכשיו שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי, וקשה להביאם אחר קידוש, שלא להפסיק כל

כך בין קידוש לסעודה, אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש). רא"ש פסחים פ"י ס"ג

(ובימיהם היה להם שולחנות קטנים, והיו מסובין על המטה וכל אחד שולחנו לפניו ...

ואין טורח והפסק להביא השלחן אחר הקידוש. אבל לדידן שהשולחנות שלנו גדולים, וטורח

להביאם אחר הקידוש להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה, נהגו להביא השלחן קודם קידוש,

ולפרוס מפה ומקדש). הובא בטור.

*

הלכה זו נתבארה גם לענין סידור הקערה בליל פסח, כדלקמן סי' תעג

ס"כ (אחר שאכל הירקות, יביאו לפני מי שאומר ההגדה ג' מצות של מצוה), ושם

(הערה קנד).

ושם סכ"ה (ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד

אחר קידוש, קודם אכילת הירקות ... דהיינו הבאת המצה והמרור), ושם (הערה רה).

ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יסדר על שלחנו (אנו נוהגין לסדר

הקערה בלילה וקודם קידוש) , ושם (הערה קיג) .

ומה שנתבאר לקמן סי' תעב ס"א (יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום),

נתבאר ב לקוטי טעמים ומנהגים שם (רק שולחנו יהי' ערוך מבעוד יום (רס"י

תעב) ... ומ"ש במשנה (פסחים קיד, א) מזגו לו כוס אחד כו' הביאו לפניו מטבל כו'

... זהו דוקא בימי חכמי הש"ס שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד, ולא היו

מביאין השלחן עד אחר קידוש, משא"כ בדורות האחרונים).

והיינו שבימיהם היו מסדרים הכל על

השלחנות הקטנים מבעוד יום, והיו מביאים אותם למקום הסעודה אחר אכילת הירקות, או

מיד אחר קידוש.

ואילו בזמנינו נוהגים לסדר רק את השלחן מבעוד יום, ולפני הקידוש מסדרים

על השלחן את המצה והמרור ושאר המינים.

ומזה מובן שכן הוא גם בליל שבת המבואר כאן (נוהגין להביאו

לכתחלה קודם קידוש). ומה שנתבאר לעיל רס"י רסב (צריך אדם לסדר שלחנו בערב שבת

ללילי שבת), הכוונה היא ש"רק שולחנו יהי' ערוך מבעוד יום".

אמנם אפשר גם להביא את החלות למקום הסעודה מבעוד יום. וכן

נוהגים רבים, לסדר את החלות על השלחן מבעוד יום – קודם הדלקת הנרות.

ואחד הטעמים לזה הוא כדי שיהא השלחן

בסיס להיתר ולאיסור, ויהי' מותר לטלטלו, כמבואר לקמן סי' רעז ס"ו (הנר או שאר

מוקצה שעל השלחן, שנעשה בסיס להנר שהיה מונח עליו בכניסת השבת, מכל מקום אם היה

מונח על השלחן בכניסת השבת, דהיינו בבין השמשות, גם לחם (שלצורך השבת), הרי נעשה

בסיס לאיסור ולהיתר בכניסת השבת).

*

חילוק זה בין דרך האכילה בימיהם

ובזמנינו, נזכר גם לעיל סי' קסז סט"ו (שכן היה מנהגם, כשמתחברים לאכול בחבורה

אחת היה כל אחד מיסב על מטתו ... שדרך לתת לכל אחד ואחד בפני עצמו על השולחנות

הקטנים אשר לפני כל אחד ואחד). סי' קעז ס"ו (שהיה מנהג בימות חכמי התלמוד,

שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותה, וגם השלחנות הקטנים שלפני כל

אחד ואחד). סי' קפ ס"ד (בימי חכמי התלמוד שהיו מסלקים את השולחנות הקטנות

שלפני כל אחד ואחד). סי' ריג ס"א (בימיהם ... כל אחד שולחן קטן לפניו). לקמן

סי' תעג סל"ח (בימי חכמי הגמרא שהיו להם שולחנות קטנים לפני כל אחד ואחד

מהמסובין ... ובדורות האחרונים שכל המסובין אוכלין על שולחן אחד גדול).

[303] תוס' פסחים שם (אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש). רא"ש שם

פ"י ס"ג (נהגו להביא השלחן קודם קידוש, ולפרוס מפה ומקדש).

והובאו על זה בטור שלושה טעמים (שיהא

ניכר שבא לכבוד שבת ... פורס עליו מפה כאילו אינו כאן ומקדש, ומסיר המפה ...

ובירושלמי קאמר שלא יראה הפת בושתו, פירוש שהוא מוקדם בפסוק והיה ראוי להקדימו

בברכה ומקדימין בברכת היין. ואני שמעתי טעם לעשות זכר למן שהיה מונח כמו בקופסא טל

למעלה וטל למטה וזכר לזה נותנין מפה תחת הפת ואחרת על גביו).

הטעם הראשון הובא לעיל בתחלת הסעיף (צריך

לפרוס עליו מפה לכסותו, כאילו אינו כאן עד אחר קידוש, כדי שיתראה כאלו הובא עתה

לכבוד שבת).

הטעם השלישי הובא לקמן בסמוך (כדי שתהא

הפת בין שתי מפות זכר למן שהיה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה).

ואילו הטעם השני לא הובא כאן לענין

קידוש (דסגי לן בטעם הראשון והשלישי הנ"ל). אבל הובא לענין הבדלה – לקמן סי' רצט סי"ד (אם

רוצה לסעוד תיכף להבדלה, צריך ליזהר שלא יביאו לחם לשלחן קודם הבדלה. ואם הביאו,

צריך לכסותו במפה עד אחר ההבדלה, שלא יראה הפת בושתו. שהרי מן הדין היה צריך

להקדים ברכת הלחם לברכת היין כשרוצה לאכול מיד, לפי שהוא מוקדם ליין בשבח ארץ

ישראל בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו', אלא שעכשיו אינו יכול להקדימו, והרי זה בזיון לו,

לכן יש לכסותו). ולענין ליל הסדר – לקמן סי' תעג סמ"ד (נוהגין להגביה כל אחד

כוסו ולאחוז בידו עד שחותם גאל ישראל, ולפיכך נכון לכסות המצות שלא יראה הפת בושתו

כשנוטלין הכוס. וכן כשאומר והיא שעמדה כו' יש נוהגין לאחוז הכוס ביד עד והקב"ה

מצילנו מידם, נכון גם כן שתהא המצה מכוסה עד שיעמיד הכוס על השולחן ואז יגלנה).

והנפקא מינה בין הטעם הראשון לטעם

השלישי, יתבאר לקמן בסמוך, ובהערות.

[304] מ"א סק"כ (פרוסה על גביו, שאם

היה מגולה צריך להקדימו, כמ"ש סי' רצ"ט ס"ט דקודם ליין, ולכן מכסהו.

ולפי זה מיד כשבירך בפה"ג רשאי לגלותו. אבל לפי הטעם דתיתי הסעודה ביקרא דשבתא,

לא יגלהו עד אחר הקידוש).

וכאן לא הובא כלל הטעם של "צריך להקדימו", רק הטעם

של "תיתי הסעודה ביקרא דשבתא" (כדלעיל הערה הקודמת), ולכן מבואר בפשיטות

שצריך "לכסות הפת עד אחר הקידוש".

משא"כ בשעת ברכת המוציא אינו צריך להיות מכוסה. ונתבאר בהערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' רנט.

אמנם אצל הרבי, החלות היו מכוסות גם בעת ברכת המוציא.

[305] ט"ז ס"ק יב (לטעם אחר שכתב

הטור וז"ל ואני שמעתי טעם לעשות זכר למן שהי' מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה

עכ"ל, ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה, וכן אנו נוהגין).

ולפום ריהטא נראה מהמשך דברי רבינו, שגם לפי הטעם הראשון המובא

לעיל ( צריך לפרוס עליו מפה לכסותו, כאילו אינו כאן עד אחר קידוש, כדי

שיתראה כאלו הובא עתה לכבוד שבת ), צריך לכסותו גם כשמקדש על הפת.

ואפשר סמך כאן רבינו על הטעם דלקמן ( כדי שתהא הפת בין שתי

מפות זכר למן) .

וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 174 הערה 14.

[306] טור ושו"ע ס"ט (צריך שתהיה

מפה על השולחן תחת הפת, ומפה אחרת פרוסה על גביו).

[307] תוס' פסחים ק, ב (ויש מפרש זכר למן שלא

היה יורד בשבתות וימים טובים, והיה טל מלמעלה ומלמטה והמן בינתים). ס' התרומה סי'

רמו (יפרוס שתי מפות, זכר למן מדבר, שהיה טל תחתיו ועליו). הגהות מיימוניות פכ"ט

אות ק (וכתב בספר התרומה וכן בספר המצות, משום זכר למדבר, שהמן מונח והטל תחתיו

והטל עליו, כן יהיה הלחם בין שתי מפות). הובא בטור וט"ז ס"ק יב.

טעם נוסף למפה שתחת הפת על השלחן, נתבאר לעיל סי' רסב ס"א

(ונוהגין שהשלחן הוא ערוך במפה כל יום השבת לכבוד השבת, ואין לשנות ... מלבד

העליונה שעל הלחם).

[308] ברכות נא, א (עשרה דברים

נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף נוטלו בשתי ידיו ונותנו

בימין ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו). שם נב, א (טעמו פגמו), ורש"י (טעמו

פגמו, לברכת המזון ולקדוש ולהבדלה). רי"ף פסחים כב, ב (כסא דטעם ליה בפומיה,

לא מיבעי ליה לברוכי עליה ברכת המזון, ולא למימר עליה קידושא ואבדלתא, דאמר מר טעמו

פגמו). רמב"ם פכ"ט ה"ז (כיצד הוא עושה, לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית

או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע

טפח או יתר ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש). ב"י (ואף על גב

דבגמרא לא הזכירו אלא כוס של ברכה, קידוש והבדלה בכלל כוס של ברכה הם) . שו"ע ס"י (מקדש על כוס מלא

יין, שלא יהיה פגום, וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון). לבוש ס"י (ומקדש על כוס יין מלא,

שלא יהא פגום, וכל דיני פגימות המבוארים לעיל בכוס ברכת המזון, והוא הדין כל שאר

דיני הכוס שטעונין בכוס ברכת המזון, צריכין ליזהר בו גם כן בכוס של קידוש ואבדלתא).

וכן לענין הבדלה, נתבאר לקמן סי' רצו ס"ב (וצריך ליזהר

בכוס של הבדלה בכל הדברים שצריך ליזהר בכוס של קידוש ושל ברכת המזון, כמו שנתבאר

בסי' קפ"ג וסי' רע"א).

[309] ראה גם לקמן סוף סעיף

הבא.

[310] ס"א (עשרה דברים

נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף מקבלו בשתי ידיו ונותנו

לימינו ומגביהו טפח ונותן עיניו בו). ופרטיהם נתבארו שם ס"ב-ט.

והיינו רק לכתחלה, כדלקמן סכ"ח (שאף

שכוס של קידוש צריך שיאחזנו בידו, מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד). ולעיל סי' קפב

ס"ו (ובשעת הדחק שאין לו לא יין ולא מים, מוטב לברך על כוס פגום מלברך בלא

כוס כלל).

ומנהג חב"ד נתבאר בלקוטי טעמים

ומנהגים פיסקה קידוש (מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית,

כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, ד' אצבעותיו מוגבהות והגודל מושכב מן הצד. ומקדש מעומד,

והכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים מעל גבי השולחן – וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה).

ונתבאר בהערות שם (הערות ר-רג).

[311] רמב"ם פכ"ט

ה"ז (ומנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחלה פרשת ויכלו, ואחר כך מברך על היין,

ואחר כך מקדש).

[312] תוס' פסחים קו, א ד"ה זוכרהו (דויכולו

לא מצינו על הכוס אלא בתפלה ... ולא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו).

רא"ש שם פ"י סט"ו (ומה שאומרים אותו בשעת קידוש, אף על פי שכבר אמר

בבית הכנסת, היינו כדי להוציא בניו ובני ביתו). טור ולבוש ס"י (אף על פי שכבר

אמרו בתפלה חוזר ואומר אותו, כדי להוציא בניו ובני ביתו).

וכן הוא לקמן סי' תעג ס"ה (אם חל בשבת, נוהגין לומר

ויכולו קודם הקידוש, כדי להוציא את בניו ואת בני ביתו שלא היו בבית הכנסת, ולא

שמעו כשאמרו הציבור ויכולו אחר התפלה).

משא"כ אם היו בבית הכנסת, היו יוצאים בשמיעה, כדלעיל סי'

רסח סי"ב (כדי להוציא את מי שאינו יודע לאמרו).

ולענין נשים, ראה חקרי הלכות ח"ג כה, א. קיצור הלכות הערה

53.

[313] והמנהג לומר סברי מרנן,

כדלעיל סי' קעד סי"א (נתפשט המנהג בכל מקום שמברכין על היין, כגון בקידוש

והבדלה, אם אחד מברך לכולם לצאת בברכתו אומר סברי מרנן). וכ"ה בסידור.

ובס' המנהגים חב"ד ע' 28 (סברי

מרנן אומרים גם ביחיד, כשאינו מוציא אחרים). ובלקוטי טעמים ומנהגים פיסקה סברי

מרנן ( סברי מרנן. כצ"ל ולא יותר (סי' יעבץ) כי הם משלימין מספר

תיבות שבקדוש. הטעם לאמירת ס"מ - שו"ע אדה"ז ס"ס קע"ד. ובאבודרהם

הביא עוד טעמים. סברי מרנן בתקוני זוהר תי' כ"ד וצריך למימר סברי

מרנן . ועד"ז הוא בתנחומא ר"פ פקודי, בלקוטי שו"ת הגאונים שבסו"ס

כלבו ובטור סקע"ד בשם אביו (בתוד"ה הואיל - ברכות מג, א - ועוד: סברי מורי

ברא"ש ברכות שם - סברי רבותי ). וראה בפע"ח שי"ח פט"ז ביאור

לשון זה דוקא ע"ד הסוד), ונתבארו הפרטים בהערות בלקוטי טעמים ומנהגים שם

(הערות רל-רלח).

[314] מ"א ס"ק כא (ואם שכח לאומרו,

אומרו תוך הסעודה על הכוס (מטה משה)).

והוא האמור במטה משה סי' תכט (פעם אחת שכח דודי רבי קלונימוס

בן רבנא יודא ולא אמר ויכולו בבית הכנסת, ולאחר שישב על השולחן הזכיר, ועמד ולקח כוס

ואמר ויכולו עד לעשות, ואחר כך ישב במקומו וסיים הקידוש . ואמרו לו בני

הבית, למה עמדת, אמר שכחתי לומר ויכולו, ויש לי לומר ואהיה שותף להקב״ה, ועל כן

צריך אני לעמוד, עכ״ל הרוקח).

אלא שאנו אומרים תמיד ויכולו על הכוס קודם קידוש, כדי להוציא

בניו ובני ביתו הקטנים. ומכל מקום למדים מדברי רבינו קלונימוס הנ"ל, שאם שכח

לאמרו קודם קידוש, אומרו בתוך הסעודה על הכוס.

[315] סעיף יב ( ונוהגין לאמרו כולם

יחד בקול רם ומעומד, לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית, והעדים צריכים

להעיד מעומד) .

ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב הוכיח, דהיינו אף שמקדש ביחיד.

[316] ראה לקמן שם סט"ו (נוהגים במדינות

אלו להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו ודרך לויה מעומד). וסי' תעג ס"ח

(אף שנוהגין לעמוד בשעת הבדלה בכל מוצאי שבתות לכבוד המלך שאנו מלוין אותו, מכל

מקום בהבדלה שבמוצאי שבת ליום טוב, הואיל ואומרים אותה בתוך הקידוש, אומרים אותה

מיושב כמו הקידוש, עיין סי' רע"א). וסי' תרמג ס"ב (ונוהגים שאין מדקדקים

לעמוד בשעת הקידוש, אלא מקדשין אפילו מיושב).

ומ"ש כאן שלקמן שם נתבאר הטעם לקדש בישיבה, ראה ב"י

שם ד"ה כתוב בכל בו (והתוספות כתבו בפרק כיצד מברכין (מג. סוד"ה הואיל)

צ"ע קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים, היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה

אחר שאין אנו לא יושבין ולא מסובין. ושמא יש לומר מתוך שקובעים עצמם כדי לצאת ידי

הבדלה קבעי נמי אכולה מילתא. לכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה,

שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אות[ם]). וכן נפסק בשו"ע שם ס"ו (אומרים הבדלה

מיושב). ובט"ז שם סק"ה (כיון דאחד פוטר חבירו יש להם לעשות קביעות

ובמעומד לא הוה קביעות).

ומכל מקום נפסק לקמן שם (נוהגים במדינות אלו להבדיל מעומד),

ולעיל סי' ריג ס"א (ביין קידוש והבדלה פוטר אחד את חבירו אפילו בעמידה).

ובליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה קדש ( ואנו נוהגין לקדש מעומד הן בשבת ויום

טוב הן בפסח ),

ושם נסמן (הערות

קפח-קצב).

[317] רמ"א ס"י (ונוהגים לישב אף

בשעה שאומר ויכלו). וכבר הובא (הערה הקודמת) שאנו נוהגים לעמוד, לא רק באמירת

ויכולו, אלא אף בשעת ברכת הקידוש.

[318] ד"מ אות ח (וראיתי מהמדקדקים

שעומדים מעט כשמתחילים לקדש, לכבוד השם בן ד' אותיות הנרמז בראשי תיבות תחילת

הקידוש שהם יום הששי ויכלו השמים). רמ"א שם (רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד

השם, כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בר"ת).

ומטעם זה עצמו, מתחילים יום הששי, כמבואר בלקוטי טעמים

ומנהגים, פיסקה כשחל (מתחילין יום הששי (ולא מ"ויכולו"), כי יום הששי

ויכולו השמים ר"ת הוי' ... אין להתחיל מתחילת המקרא וירא אלקים כו' משום

דדרז"ל טוב מאד זה המות (שו"ת חתם סופר חאו"ח ס"י)), ושם

(הערות (רכח-ט).

[319] הלכות ומנהגי מהר"ש סי' יג (אמר

מהר"ש ז"ל שכך זכור, כשהיה יניק ראה מאביו מה"ר יצחק ז"ל,

כאשר היה מקדש על השלחן בשבת, לעולם היה נותן עיניו נגד הנרות שעל השלחן ... ואמר

מהר"ש ז"ל שמצא בשכל טוב הטעם, כי פסיעה גסה נוטלת אחד מה' מאות ממאור

עיניו של אדם, ב' פעמים נר בגמטריא ת"ק, ולכן לוקחין ב' נרות, ואז כשיסתכל

בהן יהא לו רפואה). הובא במהרי"ל הל' שבת סי' ב ע' כב. רמ"א שם (וכשמתחיל

יתן עיניו בנרות). מ"א ס"ק כג (כי ב' פעמים נר עולה ת"ק, והיא

רפואה לפסיעה גסה). וראה לקוטי שיחות חכ"ב ע' 283.

ומה שלוקחים ב' נרות, נתבאר לעיל סי' רסג ס"א (ויש מכוונים

לעשות ב' פתילות בנר זה, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, ובנרות של שעוה או של חלב

וכיוצא בהן מדליקין ב' נרות).

[320] ברכות מג, ב (פסיעה גסה נוטלת אחד

מת"ק ממאור עיניו של אדם, מאי תקנתיה להדריה בקדושא דבי שמשי), ורש"י (ששותה

כוס של קידוש בשבת בלילה). שבת קיג, ב.

הובא גם לעיל סי' צ סי"ג (שאסור לפסוע פסיעה גסה ...

נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו). לקמן רס"י שא, בהשלמה שבריש הסימן (ואף

בחול אין לפסוע פסיעה גסה, מפני שנוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם).

[321]

דרכי משה סק"ח (צ"ע

דנראה דצריך ליתן עיניו בכוס, כמו בכוס של ברכת המזון, כמו שיתבאר למטה דדינו ככוס

של ברכה. ונראה דכשאומר ויכולו נותן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש – בכוס, דאז יוצא

ידי שניהם). רמ"א שם (ובשעת הקידוש בכוס של ברכה, וכן נראה לי). מ"א שם.

[322] סעיף יח ( כוס של קידוש ... טעון

כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון ... ויתן עיניו בו, שלא יסיח דעתו ממנו) .

וכדאמרינן בברכות נא, א-ב (עשרה דברים נאמרו

בכוס של ברכה ... ונותן עיניו בו, כי היכא דלא ניסח דעתיה מיניה).

[323] שלושת האופנים, בכוס יין

מצומצם, שנתבארו בסעיף זה:

(א)

יש לו כוס גדול ומלא. ישפוך ממנו מעט קודם שיטעמנו (כי אם ישפוך קודם, לא יהי' מלא

לקידוש הלילה), ויחזירנו לתקן פגימתו.

(ב)

יש לו כוס גדול ואינו מלא. ישפוך ממנו קודם קידוש (כדי שלא יהי' בזיון הברכה

והפסק), ויחזירנו לתקן פגימתו.

(ג)

יש לו רק רביעית או יותר (שלא יועיל מה שישפוך ממנו ויחזיר), ימזוג אחר כך במים.

[324] היינו שיש לו כוס אחד

גדול ומלא, שבו שתי רביעיות יין, ואם יחלקנו לב' כוסות, יהי' בכל אחת רביעית, אלא

שאינה מלאה.

וכיון שנתבאר לעיל סי"ח "כוס

של קידוש ... ויהיה מלא יין על כל גדותיו", לכן יקדש בלילה על כוס אחד המלא,

לפני ששופך ממנו לכוס אחר.

[325] ואם כן אין תועלת במה

שמקדש על הכוס לפני ששופך ממנו לכוס אחר, שהרי גם עתה אינו מלא.

[326] רבינו ירוחם נתיב יב ח"א סו, ג (מי

שאין לו אלא כוס אחד, צריך לקדש בו [ב]לילה ... ושופך ממנו לכלי אחר, כדי לטעום

מיין של קדוש, וכדי שלא לפוגמו אינו שותה בכוס עצמו, ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס).

שו"ע סי"א (אם אין לו אלא כוס אחד, מקדש בו בלילה ואינו טועם ממנו, שלא

יפגימנו, אלא שופך ממנו לכוס אחר, וטועם יין של קידוש מהכוס השני, ולמחר מקדש במה

שנשאר בכוס ראשון).

אלא שהם כתבו שישתה מהכוס השני, וכאן נתבאר שישתה מהכוס

הראשון, על פי המ"א דלקמן (הערה הבאה).

[327] מ"א ס"ק כד (אבל התוספת

בפסחים סוף דף ק"ה כתבו דכוס של חובה צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית,

וכ"כ האגודה. ואם כן הכא טועם מהכוס הראשון, ואחר כך מוסיף עליו מהכוס הב' ...

ובודאי אלו ראה הרב בית יוסף דברי התוספות באותו פעם, היה פוסק כותייהו).

והיינו כמבואר בתוס' פסחים קה, ב ד"ה ש"מ טעמו פגמו

(בכוס חובה כגון הבדלה וברכת המזון וקידוש צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית). אגודה שם

סי' פד (ויש להוכיח מכאן כוס חובה כגון הבדלה וברכת המזון וקידוש צריך לשתות מכוס

שיש בו רביעית).

*

מקור ההלכה שהכוס צריך להיות בו רביעית הוא בפסחים קח, ב (ד'

כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית אחד). וכן נפסק לקמן סי' תעב סי"ז (כל

אחד מד' כוסות הללו צריך שיהיה בו לא פחות מרביעית יין).

ואילו כאן מביא מהתוס' ומהאגודה:

(א) שכן הוא גם בקידוש.

(ב) לא רק בעת הקידוש, אלא גם בעת שתייתו צריך להיות רביעית

בכוס.

(ג) שכן הוא גם בכוס הבדלה וברכת המזון.

[328] סעיף ה (כוס פגום יכולים לתקנו על ידי

שיוסיפו עליו מעט יין, שעיקר הפגום משום ששתה ממנו, וכשחוזר ומוסיף עליו מיתקן בכך).

[329] ס"ה ( ואם לא ישפוך ממנו

כלום עד אחר ההבדלה, כדי שבשעת ההבדלה יהיה עדיין מלא על כל גדותיו, הרי זה בזיון

לברכת בורא פרי הגפן ' שבירך אותה על כוס

מלא כראוי, וקודם ששתה ממנו שפך ממנו).

[330] סעיף טו (השותה מים ושופך מעט קודם

שתייתו, משום חשש מים הרעים, ישפוך קודם שיתחיל לברך, ולא אחר הברכה, משום בזיון

הברכה).

[331] שדוקא באופן הראשון דלעיל תחלת הסעיף,

אין אנו חוששים להפסק זה, שהרי יש בו תועלת, כדי שלא יהי' היין פגום לקידוש היום.

ואם יש תועלת משפיכה זו גם לקידוש זה, אזי אינו חשוב הפסק כלל,

כדלעיל סי' קצ ס"ה (ואין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית

המסובים).

וראה מראי מקומות וציונים.

[332] שאז סגי גם בלא מיזוג, והיינו שישתה

בלילה רוב רביעית, וביום רוב רביעית. וכדלקמן סכ"ד (המקדש צריך שיטעום מהכוס

כמלא לוגמיו ... והוא רובו של רביעית באדם בינוני).

אלא שגם הכוס של קידוש היום צריך שיהי' בו רביעית יין, וכדלעיל

בהמשך הסעיף ( ויהא נזהר שיהא נשאר בכוס זה רביעית, כדי שיטעום מרביעית, שאין

כוס של ברכה פחות מרביעית), ושם נסמן.

יוצא אם כן שצריך שיהיו לו עכ"פ רביעית אחת שלימה (שישאר

לקידוש היום), ועוד רוב רביעית (שישתה ממנו בקידוש הלילה).

כתב על זה בתהלה לדוד ס"ק יד (ולא זכיתי להבין כונת הרב

ז"ל בס"כ, שכתב שני רוב רביעית, דמאי מהני היא כשישתנה דלילה רוב רביעית

לא ישאר רביעית. ובדוחק יש לומר דכשנשאר לו רוב רביעית פשיטא דמהני מזיגה, עי'

מ"ש סי' רי"ד ססק"ג).

והכוונה למ"ש בתהלה לדוד שם (ולכאורה נראה באם היין רוב,

לא עדיפא המים משאר משקין, כגון שכר שאינו מפסיד טעם היין, דאזלינן בהו אחר הרוב).

והיינו כדלקמן בסמוך, שכדי למזוג היין צריך שיהא היין חזק

שראוי לשתיה במזיגה זו. משא"כ אם יש בו רוב רביעית יין, ומשלימים אותו במים

פחות מרוב רביעית, אזי מועלת המזיגה בכל אופן, גם ביין חלש.

וכמו במזיגת יין עם שאר משקין, שנתבאר לעיל סי' רד ס"ח (ואם

נתערב בו שכר תאנים ... הולכים אחר הרוב, אם הרוב יין מברכים בורא פרי הגפן, ואם

הרוב שכר מברכים שהכל).

כן הדין גם בתערובת מים ביין חלש, כדלעיל שם ס"ט (יין

שמזגו במים, אפילו המים הם הרוב, מברך עליו בורא פרי הגפן אם הוא יין חזק שראוי

לשתיה על ידי מזיגה גדולה כזו). הרי שאם היין הוא הרוב מועלת מזיגה במים אפילו

ביין חלש. ונתבאר בשיעורי הלכה למעשה ח"א ע' קסה-ו.

*

והטעם שהוזקק לזה רבינו, הוא כמובא לקמן

(הערה הבאה) מרבינו ירוחם ומהשו"ע, דמיירי ש"אין בו אלא כדי רביעית

בצמצום".

ובתוספות שבת ס"ק ל (לאו דוקא, אלא

הוא הדין אם אפילו יש לו יותר מזה, אלא דאחר טעימת מלא לוגמיו לא ישאר לו כשיעור

רביעית. אלא דנקט הכי לרבותא, דאפילו בזה יש לו תקנה).

ורבינו מפרש כפשוטו, דהיינו "שאין לו כשני רוב רביעית

מרווחים".

[333] ירושלמי פ"ז דברכות ה"ה (דר'

יונה טעם כסא ומתקן לה).

כפירוש הרא"ש ברכות פ"ח ס"ב (ומפרשינן כך שהיה

טועם כוס של קידוש, ומוזגו למחר, ומקדש עליו).

ורבינו ירוחם שם (ואם אין בו אלא כדי רביעית בצמצום, ונחסר

ממנו בלילה, מוזגו למחר לקדש בו, כדי להשלים בו רביעית. ובלבד שיהא ראוי לשתייה

אחר מזיגה. כך כתבו המפרשים, וכן מוכח מהירושלמי).

שו"ע סי"א (ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום, ונחסר

ממנו בלילה, מוזגו למחר להשלימו לרביעית).

וראה לעיל סוף הערה הקודמת.

*

וכאן לא הצריך לשפוך מעט לכוס אחר, ואחר כך להחזירו לתוכו,

לתקנו מפגימתו. כיון שמי המזיגה עצמם מתקנים את היין מפגימתו, וכדלעיל סי' קפב ס"ו

(אפילו על ידי מעט מים שיוסיפו עליו מיתקן ... כל שאינו מקלקלו בכך שהרי רגילים

למוזגו במים).

[334] סעיף ט (מברך עליו בורא פרי הגפן, אם

הוא יין חזק שראוי לשתיה על ידי מזיגה גדולה כזו, ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על

ידי מזיגה זו, שאם לא כן בטלה דעתו אצל כל אדם). ונתבאר בשיעורי הלכה למעשה

ח"א ע' קסב-ד.

[335] טור סוס"י רצו (מאן דאית ליה חד כסא ולית ביה שיעור

קידושא ואבדלתא, שבק ליה לאבדלתא, וקידושא מקדש אריפתא, דכי תקינו רבנן אבדלתא

אחמרא תקינו). ב"י כאן ד"ה כתב רבינו ירוחם (ומיהו היינו דוקא בשיש לו

כוס אחר להבדלה, שאם לא כן מוטב שיניחנו להבדלה, שאי אפשר בפת, משיקדש עליו ולא

יהיה לו יין להבדלה, וכמו שכתב רבינו בסוף סימן רצ"ו), ושו"ע סי"א

(והיינו דוקא כשיש לו כוס אחר להבדלה, שאם לא כן מוטב כה שיניחנה להבדלה, שאי אפשר

בפת, משיקדש עליו ולא יהא לו יין להבדלה).

[336] כדלקמן סי' רצו ס"ז ( אין

מבדילין על הפת, אפילו אין לו יין ולא שאר משקים. ואינו דומה לקידוש שמקדשין על

הפת, לפי שהקידוש יש לו ענין להפת, שאין קידוש אלא במקום סעודה, אבל הבדלה אין לה

ענין כלל להפת).

[337] מ"א ס"ק כה (אם יש לו שכר להבדלה מוטב לקדש על היין,

דהא לכו"ע מבדילין אשיכרא, ולר"ת אין מקדשין על הפת, וכל שכן על השכר

דחולקים הרבה פוסקים. ולכן אפילו בקידוש דשחרית קודם להבדלה, דהבדלה אפשר בשכר

לכולי עלמא במקום דהוי חמר מדינא).

[338] סעיף יא (יש אומרים שלא הוזכר חמר

מדינה אלא לענין הבדלה, וברכת המזון, ושאר דברים הטעונים כוס, חוץ מקידוש שאין

מקדשין לעולם אלא על היין, ולא על שאר משקים שהם חמר מדינה, אף אם אי אפשר למצוא

יין כלל בכל המדינה).

ואף שיש לו שכר להבדלה, ויש לו פת לקידוש, מכל מקום עדיף לקדש

על היין, ולא להניחו להבדלה.

ומוסיף ומבאר במ"א שם "ולר"ת אין מקדשין על הפת".

וכן הובאה דעה זו לקמן שם (שיש אומרים שלא תקנו כלל קידוש על הפת אלא על הכוס).

ולכן עדיף לקדש על היין, ולא להניחו להבדלה.

[339] כדלקמן סי' רצו ס"ח

(מבדילין על כל משקה שהוא חמר מדינה), ושם נסמן (הערה 2107 ).

[340] מ"א שם (מיהו בבית הכנסת עדיף טפי

להניחו להבדלה).

[341] סעיף ב (שיש חולקים ומערערים על מנהג

זה שנהגו לקדש בבית הכנסת, עכשיו שאין אורחים. וכן נתפשט המנהג במדינות הרבה שלא

לקדש בבית הכנסת).

[342] סעיף ד (נוהגים שהש"ץ מבדיל בבית

הכנסת על היין, כדי להוציא מי שאין לו יין בביתו להבדיל עליו).

[343] פסחים קיג, א (אמר רבי יוחנן שלשה

מנוחלי העולם הבא ... והמבדיל על היין במוצאי שבתות, מאי היא דמשייר מקידושא

לאבדלתא). טור סי' רצו (וא"ר יוחנן ג' מנוחלי העולם הבא ... והמבדיל על היין

במוצאו שבת, והוא דשייר מקידושא לאבדלתא).

[344] רשב"ם שם (שיש לו מעט יין, ומונע

שתייתו בשביל הבדלה), ותוס' שם (שמונע שתייתו בשביל הבדלה). טור שם (הלכך מאן דאית

ליה חד כסא ולית ביה שיעור קידושא ואבדלתא, שבק ליה לאבדלתא, וקידושא מקדש אריפתא,

דכי תקינו רבנן אבדלתא אחמרא תקינו).

והיינו כדלעיל סעיף הקודם (מוטב שיניחנו

להבדלה ויקדש על הפת, ממה שיקדש עליו ולא יהיה לו על מה להבדיל, שאין מבדילים על

הפת ).

[345] פרישה סי' רצו ס"ק טו (לפי פשוטו

נראה דרוצה לומר שמשייר מאותו כוס יין שקידש עליו, משייר בו מעט, ומוסיף עליו בשעת

ההבדלה, ומבדיל עליו, וזהו עיקר המצוה, שהיין שנתעבד ביה מצוה בעילוי יומא וקידש

בו עליו את השבת, עליו בעצמו יבדיל ... עדיף טפי להבדיל משיורי כסא דקידושא, ממה

שיבדיל על יין אחר).

שיירי כנה"ג הגה"ט אות ד ( ראיתי להרב

מהר"ר איצטרוק ן' שאנג"י ז"ל, שהיה נוהג לקדש על אשישית יין שהיה

בה שיעור לג' קידושין, קידוש הלילה וקידוש היום ואבדלתא, והיה נוהג להניח אותה

אשישה לקידוש היום ואבדלתא, והיה שותה תוך הסעודה מיין אחר, והיה אומר שהיה עושה

כן משום הא דאמרינן בפרק ערבי פסחים והוא דמשייר מקדושה לאבדלתא. וכן אני נוהג

אחריו. והנהגתי כן לרבים ).

הובא בעולת שבת סק"ו. מ"א סוף ס"ק כה (וטוב לקדש על כוס גדול,

שישייר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה (עולת שבת. כנסת הגדולה מהדורא בתרא)).

[346] סעיף כ ( יחזיר לתוכו מה שבכלי

האחר, ובזה הוא מתוקן מפגימתו) .

[347] סידור רב עמרם ח"ב סי' יז (ולאחר

שמברך על הכוס, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים). רמב"ם פכ"ט ה"ז

(מקדש ... ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל). טור ושו"ע סי"ב (אחר

שקידש על כוס, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים).

[348] פסחים קו, סע"א (אמר רב ברונא אמר

רב הנוטל ידיו לא יקדש). כפירוש רב עמרם שם (נטל ידיו לא יקדש על היין ... כיון שנטל

ידיו, עקר דעתו מן היין ושם לבו אל הפת). וכפירוש הר"ן פסחים כב, א ד"ה

נטל ידיו לא יקדש (דכיון דאין נוטלין ידים לפירות, גלי אדעתיה דחביבא ליה ריפתא). שו"ע

שם (ואם נטל ידיו קודם קידוש, גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה, לא יקדש על היין אלא על

הפת). לבוש סי"ב (ואז לא יקדש על היין, אלא על הפת דחביבא ליה, דלעולם מברכין

על החביב תחלה).

[349] ר"ת בתוס' שם ד"ה מקדש (דפעמים

היה דעתו לקדש אריפתא, והיה נוטל, ואחר כך לפעמים היה נמלך והוה מקדש אחמרא, והיה

סומך על אותה נטילה), ומנהג הרא"ש, הובאו בטור (ור"ת ור"י כתבו

דאפילו לכתחלה יכול ליטול קודם הקידוש, וכן היה מנהג אדוני אבי ז"ל).

שו"ת הרשב"א ח"א סי' קפח, וסי' תשנב, וסי' תתכו (נהגו הכל עכשיו

ליטול ידיהם קודם קדוש). מרדכי פסחים לז, ג (והכי קיימא לן ליטול ידיו ולקדש ...

וכן פסק ברוקח, דעיקר נטילה קודם קידוש). הגהות מיימוניות פכ"ט אות ק (שנוהגין

עתה ליטול הידים ואחר כך מקדשין). רמ"א סי"ב (ויש אומרים דלכתחלה יש

ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין).

[350]

מרדכי שם ( דלא

הוי קידוש היסח הדעת, כיון שדעתו לאכול). הגהות מיימוניות שם אות ח (כיון שהקידוש

בשעת סעודה הוא, ואינו אלא במקום סעודה, לא חשיב הפסק). מ"א ס"ק כז

(דסבירא להו דאין הקידוש מקרי הפסק, כיון דצורך סעודה היא).

[351] כך תוקן בקונטרס השלחן,

ובפסקי הסדור (יש טעות סופר, שכתוב והעיקר כסברא הראשונה, וצריך להיות האחרונה,

כמבואר למעיין). ובלקוטי שיחות חכ"א ע' 385 (בתמיהתו בשו"ע אדה"ז

סרע"א סכ"ג בתיבת "הראשונה" – כבר ציין בקונטרס השלחן להרב

נאה – לתקן "האחרונה". וכן מוכח מזה שלשון אדה"ז בזה הוא לשון

הרמ"א על אתר).

[352] רמ"א שם (וכן המנהג פשוט במדינות אלו, ואין לשנות).

[353] שו"ת

הרשב"א שם ( ואין

אדם נמנע בכך אלא בערבי פסחים). רמ"א שם (רק בליל פסח).

[354] סעיף ד (ואף הנוהגים בכל ימים טובים

ושבתות ליטול הידים לסעודה קודם קידוש, לפי שסוברין שהקידוש אינו חשוב הפסק בין

נטילת ידים לסעודה, הואיל והוא מצרכי הסעודה, כמו שנתבאר בסימן רע"א, מכל

מקום בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש באמירת ההגדה, ובתוך כך מסיח דעתו משמירת

ידיו, לפיכך אף אם יטול ידיו קודם הקידוש אין נטילה זו שוה כלום, ויצטרך לחזור

וליטול ידיו לסעודה אחר ההגדה).

וכן הוא לקמן רס"י תעה (אף על פי שנטל ידיו לצורך טיבול

הירקות, אף על פי כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה ולברך על נטילת ידים אחר גמר

ההגדה וההלל, לפי שבשעת אמירת ההגדה וההלל הסיח דעתו משמירת ידיו).

[355] ט"ז סוס"ק יד (נראה לי

דאע"פ שכתב ואין לשנות, מכל מקום מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונה

וליטול ידיו אחר הקידוש, אין לומר עליו כל המשנה ידו על התחתונה ח"ו, אלא הוא

יכול לומר אעשה כדברי הכל, ומי ימחה בידו, ושפיר עבד כנלע"ד).

ובפסקי הסידור אות קלא (והמנהג המקובל בידינו, לקדש קודם נטילת

ידים. וכ"כ בשער הכוונות ופרי עץ חיים ומשנת חסידים).

[356] משנה ברכות נא, ב (בית הלל אומרים

מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים). גמרא שם נב, ב (הא עדיפא, דתיכף לנטילת

ידים סעודה). לפירוש התוס' פסחים קו, ב ד"ה זימנין (דשאני מזיגה שהיא בחמין,

וצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר, והוי טפי היסח [הדעת] מקידוש). מ"א

ס"ק כז (ולכו"ע אסור למזוג הכוס בחמין, כמ"ש סי' קס"ו).

וכן הוא לעיל סי' קסו (לא אמרו תיכף לנטילת ידים סעודה, אלא

שלא יתעסק בינתיים באיזה עסק עד שיסיח דעתו מהסעודה, ואפילו למזוג כוס לקידוש היום,

אם מוזגו בחמין שצריך לדקדק הרבה שלא יחסר או ייתר, הרי זה היסח הדעת מהסעודה

ואסור לעשותו בין נטילת ידים לסעודה ... מותר לומר קידוש והבדלה בין נטילת ידים

להמוציא ... שצריך למזוג הכוס של קידוש בחמין קודם הנטילה לדברי הכל, אף על פי

שהקידוש הוא צורך הסעודה, כיון שאפשר למזוג קודם הנטילה).

[357] מ"א שם (ולמ"ד שם דאסור

להפסיק, אפילו לשפוך מהקנקן לכוס אסור אחר נטילה).

והיינו שהוא תלוי בב' הדעות דלעיל סי' קסו (ולא אמרו תיכף

לנטילת ידים ברכה אלא במים אחרונים בלבד. ויש אומרים שגם במים ראשונים צריך ליזהר

כמו במים אחרונים).

יוצא אם כן שהובאו כאן שלוש דעות בהפסק

שבין נטילת ידים לסעודה:

(א) דעה הראשונה שלפנינו, שלא יפסיק

בקידוש בין נטילת ידיו לסעודה.

(ב) דעה השנית שלפנינו, לפי דעה השנית

דלעיל סי' קסו, שהקידוש אינו הפסק בין נטילת ידיו לסעודה, אבל לא יפסיק בינם

בשפיכת היין מהקנקן לכוס.

(ג) דעה הראשונה דלעיל סי' קסו, שגם

שפיכת הכוס אינה הפסק בין נטילת ידיו לסעודה, אבל לא יפסיק בינם במזיגת הכוס

בחמין, שבזה מיירי בית הלל במשנה ברכות נא, ב (מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין

לידים).

[358] פסחים קז, א (המקדש וטעם מלא לוגמא יצא,

ואם לאו לא יצא). טור ושו"ע סי"ג (צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו).

וכן הוא לקמן סי' תעב סי"ט (שבקידוש של שאר ימים טובים

ושבתות, אפילו לכתחלה די בשתיית מלא לוגמיו).

ולדעה אחת כן הוא בכל הברכות הטעונות כוס, כדלעיל סי' קצ

ס"ב (ואין שתייה חשובה לומר שירה אלא אם כן שותה שיעור הראוי ליישב דעתו של

אדם, שהוא כמלא לוגמיו, שהיא שתיה של הנאה, ובפחות משיעור זה לא קיים מצות הכוס

כלל).

ומה שאמרו שהוא "שיעור הראוי ליישב דעתו אדם", הוא

כדלקמן סכ"ה ( שצריך שיהנה אחד מהם משתיית כוס של ברכה, ובפחות ממלא לוגמיו

אינה נקראת שתייה של הנאה), ולקמן סי' תריב ס"א (האוכל ביום הכיפורים שיעור שכשהוא רעב

תתיישב עליו דעתו באכילה זו חייב), וסי"ב (השותה ביום הכיפורים כמלא לוגמיו

חייב)

[359] יומא פ, א (אמר רב יהודה אמר שמואל לא מלא לוגמיו ממש, אלא כל

שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו).

[360] תוס' פסחים שם ד"ה אם טעם (והוי

פחות מרביעית ... ונראה שהוא רוב רביעית). טור ושו"ע שם (והוא רובו של

רביעית).

[361] תוס' שם (ודוקא לאדם בינוני, אבל לעוג

מלך הבשן בעי טפי). מ"א ס"ק כט (היינו באדם בינוני ובגדול לפי גדלו).

וכ"ה לעיל סי' קצ ס"ד (ששיעור מלא לוגמיו הוא בכל

אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו). לקמן סי' תריב סי"ב (ומשערין

במלא לוגמיו של השותה עצמו, כל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו).

[362] ר"ן שם כב, א (לעוג מלך הבשן

ודכוותיה, דהויא ביה האי שיעורא טפי מרביעית, ברביעית לחודיה סגי). הובא בב"ח

סי"ב, ומ"א שם (וכתב הר"ן דמכל מקום לא בעי טפי מרביעית).

[363] תוס' פסחים ק, ב ד"ה ידי קידוש (שיטעום

המברך, או אפילו אחד מהם). רשב"ם שם קז, א ד"ה וטעם מלא לוגמא (טעם אחד

מהם יצאו כולן ידי חובתן, ואע"פ שלא טעמו). רא"ש פ"י סי"ח (ואם

לא טעם המקדש וטעם אחר מלא לוגמא יצא וכו', כדאיתא בעירובין).

והוא האמור בעירובין מ, ב (המברך צריך שיטעום, ליתביה לינוקא).

ורש"י שם (דהאי שיטעום דקאמר לאו דווקא קאמר אמברך, דהוא הדין כי שתי אחרינא).

אלא שהתם לא מיירי בקידוש, ומזה למד הרא"ש אף לענין

קידוש. ואילו הגאונים מחלקים ביניהם, כדלקמן (הערה 370 ).

טור ושו"ע סי"ד (אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין

כמלא לוגמיו יצא).

וכ"ה לקמן סי' ערב סי"ב ( מי שאינו שותה יין

מחמת נדר יכול לקדש עליו , וישתו אחרים המסובין עמו) .

ולענין ברכת בורא פרי הגפן, נתבאר לקמן שם, ובקונטרס אחרון

ס"ק ב.

וראה מראי מקומות וציונים. הערות וביאורים (ירות"ו)

ח"ז ע' רעא.

[364] רא"ש שם (ויראה שהאחד מן המסובין

צריך לשתות מלא לוגמא, ואין שתית שנים מצטרפין למלא לוגמא, דלא מיקרי שתיה של הנאה

בפחות ממלא לוגמא, ואנן בעינן שיהנה האדם מכוס של ברכה). טור ושו"ע שם (ואין

שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו). לבוש סי"ד (דלא מיקרי שתייה של הנאה בפחות

ממלא לוגמיו, ואנן בעינן שיהנה אחד מהם משתיית כוס של ברכה).

וראה לעיל (הערה 358 ).

[365] תוס' שם (ולכתחלה צריך שיטעמו כולם). רא"ש

שם סט"ז (ואף על פי שאין צריכין לשתות, לכתחלה מיהו מצוה לשתות). טור

ושו"ע שם (ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כולם).

וכן הוא בכוס ברכת המזון, כדלעיל סי' קצ ס"ה (שמצוה מן

המובחר שכל המסובים יטעמו מכוס של ברכה).

משא"כ בהבדלה, כדלקמן סי' רצו ס"ו ( אין

צריך להטעים מכוס של הבדלה להשומעים, כמו שצריך בכוס של קידוש, אלא המבדיל רגיל

לשתותו כולו).

[366] מגיד משנה פכ"ט ה"ז (ומדברי

הגאונים ז"ל נראה, שאין כל בני החבורה צריכין מלא לוגמם). והכוונה לדברי

הגאונים שיובאו לקמן. הובא בב"י ד"ה ומ"ש ומכל מקום. ט"ז

ס"ק יז (אבל אין צריך להם מלא לוגמא).

[367] מ"א סק"ל (ומיהו מי שיש לו

יין מעט, מוטב שיטעום אחד כשיעור, ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה).

[368] בה"ג הל' קידוש והבדלה יג, ג (והיכא

דיהבו ליה כסא לקדושי, וקדיש ואישתלי ולא טעים, ושקלוה אחריני ושתיוה, מייתן ליה

כסא אחרינא ומברך בורא פרי הגפן ושאתי, דאמר מר המקדש טעם מלא לוגמיו יצא, ואם

[לאו] לא יצא). הובא בטור (ואם היו המסובין שנים או רבים, ולא טעם המקדש וטעם אחר

כמלא לוגמיו, כתבו הגאונים שלא יצא אלא אם כן טעם המקדש, וכ"כ בה"ג).

ושו"ע שם (והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא).

וכן הוא לעיל סי' קצ ס"ד (אבל

קידוש שבבית, שאדם יוצא בו ידי חובתו, יש אומרים ... המקדש בעצמו צריך לטעום כמלא

לוגמיו, ואם לאו לא יצא, משום שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, ואמרו חכמים זכרהו על

היין, כלומר על שתיית היין לכבוד היום, לפיכך המזכירו על היין, הוא המקדש, שותה

ממנו בעצמו. וראוי לחוש לזה לכתחלה כמ"ש בסי' רע"א).

ונתבאר שם דהיינו דוקא בקידוש שבבית,

שהמקדש יוצא בקידוש זה, משא"כ בקידוש שבבית הכנסת, נתבאר לעיל סי' רסט ס"ג

(המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה, ואסור

לטעום כלום קודם קידוש. אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה, יטעים

מהכוס לקטן ... או אדם אחר).

ועוד נרמז כאן, "שאם לא טעם המקדש

עצמו כמלא לוגמיו לא יצא", אבל שאר המסובין, אפשר שיוצאים בשתיית אחד

מהמסובין. וראה הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' רעג.

[369] שו"ע שם (וראוי לחוש

לדבריהם).

[370]

טור ( והא דמשמע בעירובין

דסגי בטעימת אחר, פירשו הגאונים היינו דוקא בשאר דברים שטעונין כוס, אבל בקידוש לא

יצא אלא אם כן טעם המקדש) .

והיינו כד לעיל (הערה 363 ), שהרא"ש הוכיח

דסגי בשתיית אחד מהמסובין, מהגמרא בעירובין מ, ב (המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא).

ורש"י שם (דהאי שיטעום דקאמר לאו דווקא קאמר אמברך דהוא הדין כי שתי אחרינא).

ואילו הגאונים סוברים שהתם לא מיירי בקידוש.

שו"ע שם (ודוקא בקידוש,

אבל בשאר דברים

הטעונים כוס, מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר).

[371] כדלקמן סי' רצה ס"ד (נוהגים

שהש"ץ מבדיל בבית הכנסת על היין כדי להוציא מי שאין לו יין בביתו ... או ישקה

ממנו לאחר שנתכוין לצאת ידי חובתו). רמ"א סי' תקנא ס"י (ונוהגין להחמיר

שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה [לפני תשעה באב], אלא נותנים לתינוק). וראה מראי

מקומות וציונים.

[372] ולענין ברכת בורא פרי הגפן, ראה ב'

הדעות דלעיל סי' קצ ס"ד.

[373] תוכן המשך הדברים בסעיף

זה ושלאחריו:

שתיית

כוס הקידוש צריכה להיות מיד אחר אמירת הקידוש, ובאותו מקום.

(א)

אבל אם הסיח דעת משתיית הכוס, ואחר כך שתה אותו, צריך לחזור ולקדש.

(ב)

וכן אם יצא מחדר זה לחדר אחר, ואחר כך חזר למקומו ושתה הכוס.

(ג)

אבל לא הסיח דעתו ולא עקר ממקומו, רק הפסיק בדיבור, אינו צריך לחזור ולקדש.

(ד)

וכן אם נשפך הכוס, ושתה כוס אחר, אינו צריך לחזור ולקדש.

אלא

שבשני אלה האחרונים צריך לחזור ולברך ברכת הגפן.

[374]

תוס' ברכות מ, ב ד"ה הבא (אם סח בין ... ברכת קידוש לשתיה, צריך לחזור ולברך),

וכדלעיל סי' קסז ס"ט (ואחר הברכה יאכל מיד, ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח

צריך לחזור ולברך).

והיינו דוקא כששח שלא מענין הסעודה,

כמבואר בתוס' שם (אי לאו מילתא דשייכא לסעודה), וכדלעיל שם (אלא אם כן היתה השיחה

בדברים שהם מעניני הדבר שמברך עליו).

[375] בה"ג הל' קידוש והבדלה יג, ג (ומאן

דקדיש, ומן קמי דליטעום אשתעי, הדר מברך בורא פרי הגפן וטעים). טור ושו"ע

סט"ו (קידש, וקודם שיטעום הפסיק בדיבור, חוזר ומברך בורא פרי הגפן, ואין צריך

לחזור ולקדש).

*

ואף שנתבאר לקמן סי' תעג ס"ו ( אם הקדים הקידוש

לברכת היין, שצריך לחזור ולברך ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי

בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו), ושם (הערה לז). והרי גם כאן מברך ברכת הקידוש לפני ברכת

הגפן.

כבר הקשה כן בהוספות למנחת פתים

ס"י (עי׳ בשו״ע הרב סי' תע"ג סעיף ו׳, דאם הקדים קידוש ואחר כך בורא פרי

הגפן, צריך לומר עוד הפעם ברכת קידוש כיון דעשה כבית שמאי יעו״ש. ודבריו צע״ג,

דלקמן סעיף ט"ו מוכח איפכא) .

וביאר בתהלה לדוד סט"ו (ונראה

לחלק, דבהפסיק בדבור או נשפך הכוס, הא חזינן דלא עביד כבית שמאי, וגם בית הלל

מודים בזה, כיון שעשה הקידוש כהוגן, רק שמברך בפה״ג כדי שיוכל לטעום) .

ולפי זה יש לעיין, כשאחד מהשומעים רוצה לברך בעצמו בפה"ג

על היין, שאם כן מברך בפה"ג אחרי ברכת הקידוש.

[376] ארחות חיים הל' קידוש היום סכ"א,

וכל בו סוס"י לא (והני מילי כגון דקדש ... ועדיין יושב במקומו ... אבל אם לא

במקום סעודה קדיש, או קם מההוא דוכתא, צריך למהדר ולקדושי).

ולכאורה הי' מקום לפרש בדבריהם, דהיינו דוקא כשיצא מהבית, ולא

חזר אליו, והוא מטעם שאין הקידוש במקום הסעודה (שיתבאר לקמן סי' רעג).

אמנם פירש במ"א ס"ק לב (ודוקא כשלא הסיח דעתו בנתיים,

אבל אי קם מההיא דוכתא קודם שטעם, צריך לחזור ולקדש (ב"י בשם ארחות חיים)).

הרי שהוא למד בדבריהם, שהוא מטעם היסח הדעת.

ועדיין הי' לכאורה מקום לפרש בדבריו, דהיינו דוקא כשיצא מהבית,

ולא חזר למקומו, וגם הסיח דעתו משתיית הכוס. אמנם נתבאר כאן, דהיינו:

(א) אף אף רק הסיח דעתו משתיית כוס זה.

(ב) אף אם רק יצא מהמקום שקידש בו.

(ג) אף אם יצא מחדר לחדר – באותו בית.

(ד) אף אם חזר למקומו לשתות שם הכוס.

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז, שיש להוכיח כן מדברי

המ"א הנ"ל.

וכן נראה לכאורה לעיל סי' קצ ס"ב (וכל דבר שהכוס מעכב בו

אפילו בדיעבד, שאם אמר בלא כוס צריך לחזור ולומר על הכוס, כגון קידוש והבדלה, הוא

הדין אם אמר על הכוס ולא שתה ממנו כמלא לוגמיו מיד, קודם שעקר ממקומו, ובלא היסח

הדעת בינתיים, צריך לחזור ולקדש, כמ"ש בסי' רע"א).

*

אמנם נראה כאן שרבינו מסתפק בזה, שהרי תיבת "או" באה

כאן (ולקמן בסמוך) במוסגר, וכהכלל ה מובא בשארית יהודה או"ח סי' ו

(שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור

ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). והיינו שאפשר שאינו צריך לחזור ולקדש, אלא אם כן הסיח דעתו,

וגם יצא מחדר לחדר.

[377] שכן הוא הדין גם לענין

הפסק בין ברכה לאכילה, כדלעיל סי' קעח ס"א (היה אוכל בחדר זה, ונטל המאכל

בידו והלך לחדר אחר לאכול, צריך לחזור ולברך ... ואם מתחלה כשבירך בחדר זה היה

בדעתו לשנות מקומו מחדר לחדר באמצע אכילתו ... אין צריך לחזור ולברך. והוא שיהיו

שני החדרים בבית אחד, אבל מבית לבית או אפילו מבית לחצר, אין דעתו מועלת כלום

אפילו ... בלא היסח הדעת בינתיים). הרי שבשעה שהיציאה מהמקום הוא בהיסח הדעת, אזי

גם יציאה מחדר לחדר הוא היסח הדעת.

וכן הדין לענין הפסק בין קידוש לסעודה, כדלקמן

סי' רעג ס"ב (ואפילו בבית אחד מחדר לחדר, שקידש בחדר אחד על דעת לאכול בחדר

זה, ואחר כך נמלך לאכול בחדר אחר ... צריך לחזור ולקדש. במה דברים אמורים בנמלך,

אבל אם כשקידש היה דעתו לאכול בחדר אחר, אין צריך לחזור ולקדש, אם שני החדרים הם

בבית אחד ... אבל מבית לבית, או מבית לחצר, אינו מועיל מה שהיה בדעתו מתחלה על כך,

וצריך לחזור ולקדש).

וכן הדין לענין הפסק בין קידוש לשתיית

הכוס, כמבואר כאן.

[378] שכן הוא הדין גם לענין הפסק בין ברכה

לאכילה, כדלעיל סי' קעח ס"א (ואפילו חוזר למקומו לאכול צריך לחזור ולברך).

וכעין זה הוא לענין הפסק בין קידוש

לסעודה, כדלקמן סי' רעג ס"ה

(לא אכל עד לאחר זמן, יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולקדש כשיאכל במקום הקידוש.

והוא שלא יצא ממקום זה כשקידש עד שיאכל, אבל אם יצא בינתיים, צריך לחזור ולקדש).

וראה מראי מקומות וציונים.

[379] בה"ג הל' קידוש והבדלה יג, ג (והיכא

דיהבו ליה כסא לקדושי וקדיש, ואישתלי ולא טעים, ושקלוה אחריני ושתיוה, מייתן ליה

כסא אחרינא ומברך בורא פרי הגפן ושאתי). ארחות חיים הל' קידוש היום סכ"א (כתב

הר"ש ז"ל ואי אשתלי ולא טעים מקדוש, ושתי ליה אחריתי, או אשתפוך, מייתי

ליה כסא אחרינא ומברך עליה בורא פרי הגפן ושתי ליה, ולא צריך לאהדורי קידושא). כל בו

סימן לא (כתב הרב ר' אשר ז"ל ואי קדיש ואשתלי ולא טעים מקדש, ושתו ליה אחריני,

א[ו] אשתפיך, מייתו ליה כסא אחרינא ומברך עליה בורא פרי הגפן ושתי ליה, ולא צריך

לאהדורי קדושה). שו"ע סט"ו (אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו, יביא כוס

אחר ומברך עליו בפה"ג, ואין צריך לחזור ולקדש).

והיינו שבה"ג עצמו סובר, דלא סגי במה ששתה אחד מהמסובין

(כדלעיל סכ"ה), ולכן צריך המקדש לשתות עוד כוס. ואילו לדידן דסגי במה ששתה

אחד מהמסובין, אם כן מיירי הכא שנשפך הכוס (או ששתהו אחר שאינו מהמסובין).

וביאר במ"א ס"ק לב (וכתב שיביאו כוס אחר ויטעום ממנו,

דכיון שקידש על היין וטעם, אף על פי שלא טעם מאותו הכוס יצא).

[380] מ"א ס"ק לב (ואם היה דעתו

לשתות יין יותר, אין צריך לברך שנית בפה"ג ... בנשפך הכוס, כמ"ש ססי'

ר"ו).

והוא כדעה הב' דלעיל סי' רו סי"א (נטל בידו פרי לאכלו

ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס עד שאינו ראוי לאכילה, ויש ממין זה לפניו עוד,

צריך לחזור ולברך עליהם, אפילו היתה דעתו עליהם כשבירך ... ויש אומרים שהברכה חלה

על כל מה שמוכן לפניו ודעתו עליו, ואין צריך לחזור ולברך עליו אם נפל מידו הפרי

שבירך עליו, וכן אם בירך על הכוס ונשפך וחוזר וממלאו מן הקנקן שעומד לפניו על

השלחן או על הספסל שאצלו מוכן לשתיה, אין צריך לחזור ולברך עליו, וכן עיקר, להקל

בספק ברכות). וכדעה זו פסק בסדר ברה"נ פ"ט ה"ח.

[381] ראה מ"א ס"ק כה (דנפשו של

אדם קצה בשחרית בשכר, ורוב העולם אין שותין רביעית).

[382] בקונטרס השלחן הגיה:

שאפילו לכתחלה.

[383] מ"א ס"ק לב (ונראה לי דאם

קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס אין צריך להביא אחר, דהא יש אומרים דדי בפת,

כמ"ש סימן ער"ב ס"ט).

וראה בדי השלחן סי' עט ס"ק כה.

[384] סעיף יא (ואף שיש מי שאומר שלא תקנו שום

קידוש אלא על היין בלבד, ולא על הפת, ולא על חמר מדינה. מכל מקום אין להחמיר כל כך

בקידוש של יום).

[385] תרומת הדשן ח"ב סי' קטו (קידש על

המים וסבר שהוא יין ...כבר נעשה מעשה כה"ג, ונשאלתי על ככה, ואמרתי בפשיטות

דיחזור ויקדש שנית על היין). הובא בט"ז ס"ק יט, ובמ"א סוף ס"ק

לב.

[386] מ"א שם (ואם היה דעתו לשתות יין יותר, אין צריך לברך שנית

בפה"ג).

וכמו בנשפך היין, דלעיל (הערה 380 ).

*

מהמשך דברי רבינו נראה, שאם הי' עוד יין

במקום אחר, והי' בדעתו לשתותו, אזי אינו צריך לחזור ולברך בפה"ג, אבל צריך

לחזור ולקדש. ואם הי' עוד יין לפניו, והי' בדעתו לשתותו, אזי אינו צריך לחזור

ולברך בפה"ג, ואינו צריך לחזור ולקדש. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח.

[387] רמ"א שם ס"ב (ואם היו אחרים

שותים גם כן, ויין לפניהם, ודעתו גם כן על יין שהיה סבור שבכוסו יין, ובירך

בפה"ג, ונמצא אחר כך שבכוסו מים או שכר, כשחוזר ושותה אחר כך יין אין צריך

לחזור ולברך, ויוצא בברכה שבירך על כוסו אף על פי שהיתה בטעות, דהא דעתו היה לשתות

גם כן שאר יין, גם הוציא האחרים ששותין שם, ולכן ברכתו ברכה), ומ"א שם

ס"ק ה (בדרכי משה משמע דאם הי' בדעתו לשתות גם שאר יין, אפילו אין אחרים עמו

אינו צריך לברך).

[388] ראה ט"ז סו"ס יט (בנידון

דידן שלא קידש כראוי, והוי כאלו לא קידש כלל, על כן צריך לקדש שנית על יין).

[389] ט"ז שם (יש חילוק בדבר, באם היה

בשעת הקידוש יין על השלחן או על הספסל אצלו מוכן לשתות, אז ודאי אין צריך לא לבפה"ג

ולא לקידוש שנית, אלא ישתה המוכן לפניו). וראה קונטרס אחרון ס"ק ח שאפשר גם

המ"א יודה לזה.

[390] כדלעיל סי"ח ( כוס

של קידוש ... טעון כל הדברים שטעון כוס

של ברכת המזון ... ויאחזנו בימינו לבדו ויגביהנו מעל השלחן טפח ויתן עיניו בו) .

[391] וכן הוא לעיל סי' קפב ס"א (הרי

הכוס לפניו, ואחיזתו אינה אלא למצוה מן המובחר לדברי הכל). סי' קצ ס"ג (צריך

גם כן שיהיה היין בשעת האמירה אצלו על השלחן, או על גבי דבר אחר באותו חדר, מוכן

לשתיה, וזהו גם כן מעכב אפילו בדיעבד, שאם אין היין לפניו בשעת האמירה גם כן אינו

נקרא אומר שירה על היין. משא"כ אחיזת הכוס בידו, אינו אלא מי' דברים שנאמרו

בכוס למצוה, ולא לעכב, כמו שנתבאר בסי' קפ"ג).

אמנם גם משום ברכת בפה"ג צריך לכתחלה לאוחזו בידו, כדלעיל

סי' רו ס"ח-ט (כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו או לעשות בו מצוה צריך

לאחוז בימינו כשהוא מברך ... ואם לא אחזו כלל, אם היה לפניו כשבירך עליו, יצא).

וראה מראי מקומות וציונים.

[392] תוכן המשך הדברים בסעיף

זה ושלאחריו:

כבר

נתבאר לעיל סכ"ה "מצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של ברכה".

ואף שהוא רק "מצוה מן

המובחר", וסגי בשתיית שיורי הכוס של המקדש. מכל מקום יש בזה תוספת מצוה לטעום

מיין הקידוש שאינו פגום.

ונתבארו בזה כאן ג' אופנים:

(א) שיהי' לפני כל אחד מהמסובין כוס יין

שאינו פגום, שכל היין שעל השלחן הוא יין קידוש, כדלעיל סעיף הקודם.

(ב) שיהי' לפני כל אחד מהמסובין כוס יין

פגום, והמקדש ישפוך לכל כוס קודם שיטעום, לתקנם שלא יהיו פגומים.

(ג) שיהי' לפני כל אחד

מהמסובין כוס ריקן, והמקדש ישפוך לכל כוס קודם שיטעום.

*

ככל הדברים האלה הוא גם בכוס ברכת

המזון, כדלעיל סי' קצ ס"ה (שמצוה מן המובחר שכל המסובים יטעמו מכוס של ברכה).

ונתבארו שם שלושת אופנים אלה, ועוד

אופן:

(ד) שאחר שתיית המקדש, יתקן את כוסו על

ידי הוספת יין, וממנו ימלא את כוסות המסובים.

אמנם נתבאר שם שעדיף בשלושת האופנים

שלפנינו.

[393] תוס' ברכות מז, א ד"ה אין (אין

צריך למזוג מכוס ברכה לשאר כוסות, היכא שיש בפני האורחים כוסות שאינן פגומות. אבל

אם אותן כוסות פגומות, יש קפידא). פסחים קו, א ד"ה הוה גחין (אין צריך לשפוך

מכוס של ברכה לשאר כוסות. ומיהו היכא דפגימי צריך לשפוך ממנו לשאר כוסות. כדי

שישתו כולם מכוס שאינו פגום, אף על גב דשתיה לא מעכבא). רא"ש ברכות פ"ז

סי' טו (אין צריך המברך להטיל מכוסו לכל כוס אחד ואחד. ובלבד שלא יהו כוסות שלהם

פגומים, אבל אם היו פגומין צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס, קודם שישתה

המברך). טור ושו"ע סי"ז (אין צריך לשפוך מכוס המקדש לכוסות יין שלפני

המסובין, אלא אם כן היו פגומים, שאז צריך לשפוך לכל כוס וכוס, כדי שישתו כולם מכוס

שאינו פגום).

וכן הוא לעיל סי' קצ ס"ה (אם כוסות שלפניהם מלאים, אלא

שהם פגומים, יכול לשפוך מכוס שלו לתקנם קודם שישתה). וראה בדי השלחן סי' מו ס"ק

לא. מראי מקומות וציונים.

למרות כל זאת נהגו רבים, שבני הבית שותים מכוס המקדש, אחר

שתייתו ממנו, וכדעה הב' שבשו"ע סי' קפב ס"ד (אם היו כוסות המסובין

פגומים, צריך לתת מכוס הברכה לתוכם ויש מי שאומר שאין צריך). ובט"ז שם

ס"ק ה (הוא דעת הרא"ה בב"י, דסבירא ליה שאין צריך כוס שאינו פגום,

אלא להמברך). ונתבאר בדובר שלום ע' פא.

[394] פסחים קו, א (חזייה לההוא סבא דגחין

ושתי). ירושלמי ברכות פ"ו ה"א (רבי אבא בשם רב מסובין אסורים לטעום כלום

עד שיטעום המברך, ריב"ל אמר שותין אף על פי שלא שתה ... מה דמר ריב"ל

כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו). הובאו בתוס' וברא"ש שם. שו"ע סט"ז (לא

יטעמו המסובין קודם שיטעום המקדש, אם הם זקוקים לכוסו, ושפך ממנו לכוסות שבידם

ריקנים או פגומים, אבל אם היו להם כוסות יין שאינם פגומים, רשאים לשתות קודם שישתה

המקדש).

[395] סעיף ה (וכיון שהם זקוקים לכוסו, אין

להם לטעום עד שיטעום הוא ... אבל אם אינם זקוקים לכוסו, שכוסות שלהם מלאים ואינן

פגומים, יכולים לטעום קודם שיטעום הוא).

וכן הוא לענין לחם משנה, כדלקמן סי' עדר ס"ד ( אין

המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, אם הם זקוקים לככרו, דהיינו שאין להם לחם

משנה לפני כל אחד ... אבל אם יש לחם משנה לפני כל אחד מהם, שאינם זקוקים לטעום

מלחם משנה שלפניו, יכולים לטעום ממה שלפניהם קודם שטעם הוא ממה שלפניו).

[396]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

המ"א

ס"ק א כתב, " ודע

דהקידוש ביום טוב הוא דרבנן ... ואם אין לו אלא כוס אחד [לקידוש של שבת ולקידוש של

יום טוב], של שבת קודם" .

ופירש

רבינו בפנים דמיירי כש"חל יום טוב בערב שבת". והחידוש בזה הוא, שאף שהי'

מקום להקדים קידוש של יום טוב – כיון שאין מעבירין על המצות, מכל מקום של שבת קודם

– כיון שעיקרו מן התורה.

ועל

זה מבאר כאן, משא"כ אילו הי' חל יום טוב במוצאי שבת, בלאו הכי שבת קודם,

אפילו אם היו שניהם כי הדדי (שעיקרן מן התורה), כיון שאין מעבירין על המצות.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים

(ירות"ו) ח"ז ע' טו ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרכא ואילך.

[397] ח"ד סי' יג (ראובן

היה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולעשות המצות, והתחנן לפני

השר או ההגמון ולא אבה שמוע להניחו זולתי יום אחד בשנה איזה יום שיחפוץ ... ראיתי

אחד מחכמי דורנו ... בתחלה כתב דעדיף יום הכפורים, ואחר כך החליפו ביום הפורים,

משום מקרא מגילה ופרסומי נסא דבעינן עשרה. ואין ראוי לסמוך על דבריו. אבל מה שראוי

לסמוך עליו הוא דאנן קי"ל דאין מעבירין על המצות, ואין חולק בזה כלל, הלכך

המצוה הראשונה שתבא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת).

[398] פסחים סד, ב (אמר ר"ש בן לקיש אין מעבירין על

המצות). רש"י שם (מאחר שבאת לידו).

וכן הוא לעיל סי' כה ס"ב-ג (ויצטרך להעביר על המצות ...

כמעביר על המצות), וסי"ב (יעבור על אותה מצוה), וסכ"ו (הרי הוא מעביר על

המצוה). סי' לו ס"ב אות ט ( שאמרו אין מעבירין על המצות) . סי' רמח קונטרס אחרון

ס"ק א (כיון שבאה לידו ראשונה אין מעבירין על המצות). לקמן סי' עדר ס"ב

( שאין מעבירין על המצות ). סי' תנח ס"ז ( שלא יצטרך

להעביר על המצות ).

סי' תעג סכ"ו ( בענין שלא יצטרך לעבור על המצוות) . סי' תעה

ס"ד (יצטרך לעבור על המצות), וס"ט (שלא יצטרך לעבור על המצות) . סי' תפג ס"ה-ו ( שאין מעבירין על המצות).

והוא קשור גם לכלל "מצוה הבאה לידך

אל תחמיצנה", כדלעיל סי' צד ס"ה (אין מחמיצין את המצות). סי' רמח קונטרס אחרון

ס"ק א (אין מעבירין על המצות, ואמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה). לקמן סי'

תרכה ס"א (מצוה הבאה לידו אל יחמיצנה).

[399] "דקמבעיא לן בפ'

התכלת [דף] מ"ט, ציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם, ומוקי לה

במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר, תדיר עדיף או מקודש עדיף ... דלא אמרינן אין

מעבירין על המצות אלא בשתיהן שוות, אבל לא בדחד מינייהו עדיף".

[400]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

ס"ח נתבארו הטעמים שהפת לסעודה קודם ליין לקידוש: (א) טעם הט"ז – מצות

לחם משנה. (ב) טעם המ"א – שאפשר לקדש על הפת. (ג) טעם העולת שבת – שהפת היא

עיקר הסעודה.

ובא

לדון כאן אם גם המ"א יודה לטעם הא' הנ"ל.

ונפקא

מינה למי שיש לו חתיכת פת גדולה לסעודת היום, אבל אין לו לחם משנה שלמים, אם הפת

דלחם משנה קודם ליין קידוש.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' יט ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרכג ואילך.

[401] "אף על גב דצריך לכל

סעודה ככר שלם ולחם משנה, מכל מקום אינה חובה כל כך".

וכן הוא לעיל סי' רנד סוף ס"ח (ואם

יש לו חתיכת פת גדולה מספקת לשלש סעודות, אסור לו לאכול בשבת מפת זו שנאפית באיסור

כדי לברך על לחם משנה שלמים, כיון שעיקר מצות שלש סעודות בשבת יכול לקיים בלא פת

זו).

[402]

סי' תרעח סק"ב (מ"ש בסי' רע"א דקידוש קודם לצרכי סעודה, נראה

דהיינו שאר צרכי סעודה, כגון תבשילין, וקראוהו בגמרא בפרק ערבי פסחים כבוד יום.

אבל הפת דלחם משנה הוא קודם ליין קידוש, דהא לחם משנה לכו"ע דאורייתא).

[403] כמבואר במ"א סק"ג (ודוקא כשיש לו פת, אבל אם

אין לו פת, מוטב שיקנה פת ויקדש עליו). והיינו שמטעם זה יש להקדים את הפת דלחם

משנה ליין קידוש, כדברי הט"ז.

[404] שיספיק כאן הטעם של

עדיפות מצות לחם משנה על מצות יין לקידוש.

[405] כדלקמן סי' עדר ס"ב ( וחייב כל אדם לבצוע

על שתי ככרות שלמות ... וסמך לזה שנאמר לקטו לחם משנה וגו').

[406] ע"א, רש"י ד"ה

בעירובי תחומין (תיקון מעליא דאסמכוה רבנן תחומין אקראי ... אבל עירובי חצרות

חומרא בעלמא הוא), ותוס' ד"ה לא קשיא (נראה לר"ת כפירוש הקונטרס

דבעירובי תחומין מחמרינן משום דאית להו סמך מן המקרא).

[407] שבקונטרס אחרון שם ס"ק

ב נתבאר הטעם, דלדידן לא סגי לן התם בטעם זה.

[408]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בענין

טעימה בבין השמשות קודם קידוש, נפסק כאן בפנים ס"ט לאיסור (אסרו חכמים לטעום

כלום ... משהגיע בין השמשות, שנתקדש היום

מספק ... ואפילו אם התחיל לאכול ולשתות מבעוד יום צריך להפסיק כשיגיע בין השמשות).

ואילו

לענין הבדלה, נפסק לקמן סי' רצט ס"ב (אם היה יושב ואוכל מבעוד יום אינו צריך

להפסיק ... אפילו כשמגיע ודאי לילה ורשאי להמשיך בסעודתו כמה שירצה תוך הלילה כיון

שהתחיל בהיתר).

והוא

כמבואר בגמרא פסחים קה, א (שבת קובעת לקידוש ... ולא להבדלה ... לענין מיפסק דלא

מפסקינן).

אמנם

לפום ריהטא נראה שהן שתי דעות חלוקות, כמבואר בט"ז רס"י רצט (והרי"ף

והר"ן פירשו דהך קובעת נפשה לקידוש מיירי בספק חשכה ... אבל בודאי חשיכה צריך

להפסיק ... והרא"ש מפרש הפשט דמיירי אפילו בודאי חשכה שאין צריך להפסיק בשביל

הבדלה, ולפי זה יש קולא גם בהתחלה בספק חשיכה דמותר להתחיל ... ועל כן כתב הטור ושו"ע

בריש הסימן אסור לאכול כו' משתחשך עד שיבדיל משמע דבספק חשיכה אין איסור).

ומכל

מקום פסק רבינו שלא לאכול קודם קידוש משיגיע בין השמשות (כדעת הרי"ף וסיעתו),

ופסק שאין צריך להפסיק להבדלה אף כשמגיע ודאי לילה (כדעת הרא"ש וסיעתו).

ועל

זה מבאר כאן, שמרוב הפוסקים נראה שאין מחלוקת ביניהם כלל, והיינו שבקידוש צריך

להפסיק משהגיע בין השמשות – אף לדעת הרא"ש וסיעתו, ובהבדלה אין צריך להפסיק

גם בחשיכה – אף לדעת הרי"ף וסיעתו.

אלא

שמכל מקום הובאו ב' הדעות לקמן סי' רצט ס"א-ב (אסרו חכמים לאכול ... עד

שיבדיל ... כשמגיע בין השמשות שהוא ספק לילה ... ויש מתירין אפילו להתחיל בבין

השמשות ... וכן נתפשט המנהג ... ואין למחות בידם, כיון שיש להם על מה שיסמכו. אבל העיקר

כסברא הראשונה).

והיינו:

(א) כיון שכבר נהגו להקל בהבדלה (ולא בקידוש). (ב) כיון שהט"ז לימד עליהם

זכות מדעת הרא"ש וטור, ויש להם על מי שיסמכו. (ג) כיון שיש חילוק גדול בין

קידוש (שעיקר זמנו בתחלת השבת) לבין הבדלה (שעדיין לא הגיע זמנה עד הלילה).

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' כא ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרכה ואילך.

[409] בפסחים שם (תנו רבנן בני

חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום (באמצע

סעודתו, רש"י) ... דברי רבי יהודה, ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך).

וברשב"ם שם (אוכלין והולכין עד שתגמר סעודתן. אי נמי הולכין ואוכלין משתחשך,

ור' יוסי לטעמיה דלדידיה אין מפסיקין כלל). ועל זה אמרינן שם ק, א "אמר רב

יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש".

והנה לפי הנוסח השני שברשב"ם

(הולכין ואוכלין משתחשך), הי' אפשר לפרש שרבי יוסי סובר שאינו צריך להפסיק גם

משתחשך, ורבי יהודה סובר שצריך להפסיק עכ"פ משתחשך, ואנן קיי"ל שפורס

מפה ומקדש משתחשך.

אמנם "לפי נוסחתנו": "ר'

יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך", אם כן מובן שרבי יהודה סובר שצריך להפסיק

קודם שתחשך, דהיינו כשיגיע בין השמשות. ואנן קיי"ל שפורס מפה ומקדש משיגיע

בין השמשות.

[410] פסחים כ, ב ד"ה כוס

ראשון (והוא הדין דשרי ר' יוסי אפילו משתחשך, אלא משום דרבי יהודה מצריך להפסיק

משקדש היום, והיינו קודם צאת הכוכבים, דבין השמשות מיקרי קדוש היום ... נקט ר'

יוסי עד שתחשך). הרי שלפי זה קיי"ל שצריך להפסיק מיד כשיגיע בין השמשות.

[411] פסחים כא, ב (מספק חשיכה

לספק אינה חשיכה, קבעה שבת עצמה לקידוש... הואיל וספק חשיכה ספק אינה חשיכה פריסו

מפה וקדישו).

[412] שם ד"ה פוק חזי (שבת

קובעת לקדוש ... בין השמשות ... שצריך להפסיק בשביל קדוש).

[413] שם ד"ה עוד רב חיננא

(שמשעה שקדש היום, שהיא משקיעת החמה קובעת ... משקדש היום מפסיקין ומקדשין, כדקתני

קידש היום ולא קתני חשכה. ועוד דתני עלה רבי יוסי אומר אוכלין והולכין עד שתחשך,

כלומר אין צריך להפסיק משעה שקדש היום, אלא אוכלין והולכין עד שתחשך ... וזה לפי

נוסחת ההלכות, ושל ר"ח ז"ל, ורוב הספרים. אבל יש מהן מוגהין אוכלין

והולכין משתחשך).

[414] שם קה, א (שהשבת קובעת ...

פירוש העת שהיא ספק חשכה ספק לא חשכה ... לקידוש קובעת ... ומסלק השלחן בעת דספק

חשכה וספק לא חשכה).

[415] תוס' חולין מד, א ד"ה

כדי (ובה"ג מפרש ... ודבריהם דברי קבלה, ויש לסמוך עליהם). רא"ש נדה

פ"א סי' ה (כך היה נראה בעיני צורתא דשמעתא וכפרש"י ... אלא שלא מלאני

לבי להקל, כי דברי ר"ח דברי קבלה הן).

וכן הוא לקמן יו"ד סי' כד ס"ק

ד (כבה"ג שכל דברי דברי קבלה). סי' כה ס"ק ג (לדברי בה"ג שדבריו

דברי קבלה). סדר הכנסת שבת (לדעת הגאונים ... כנודע שדבריהם דברי קבלה).

וראה כללי הפוסקים וההוראה כללים קפה-ו.

[416] פסחים פ"י סי' יב (ובעל

העיטור פירש ... הא דאמר להבדלה אינה קובעת, קאי אמאי דקאמר להו שבת קבעה נפשה

מספק, וצריכין להפסיק אף על פי שעדיין לא חשיכה, והיו סבורין לומר דהוא הדין

להבדלה צריך להפסיק בספק חשיכה, ואמר להו דלהבדלה אין צריך להפסיק מספק לסעודת שבת

עד שתחשך ודאי. ואינן דברים של טעם. ורחוק מן הדעת הוא לומר דשקלא וטריא

דהש"ס דמפליג בין הפסקה דקידוש להבדלה, ובין שתיה לאכילה, ובין חמרא ומיא,

איירי בספק חשיכה דוקא).

והיינו שלדעת בעל העיטור כל ההפרש בין

קידוש להבדלה, שלקידוש צריך להפסיק כשיגיע בין השמשות, ולהבדלה אין צריך להפסיק עד

חשיכה. ואילו הרא"ש חולק עליו וסובר שלהבדלה אין צריך להפסיק אף בודאי חשיכה.

ומכל מקום אפשר שמודה הרא"ש לדברי

בעל העיטור, שלקידוש צריך להפסיק מיד כשיגיע בין השמשות.

ומוסיף ומבאר שכן היא גם דעת

הרי"ף, שאף שלקידוש צריך להפסיק מיד כשיגיע בין השמשות. מכל מקום להבדלה אין

צריך להפסיק אף בודאי חשיכה.

ולפי זה יוצא שדעת הרי"ף

והרא"ש שוים בכל הדין הזה.

[417] לפי גירסתו (כ, ב) בדברי

רבי יוסי "עד שתחשך", נתבאר לעיל (הערה 409 ),

שלדידן צריך להפסיק לקידוש מיד כשיגיע בין השמשות.

ולפי פירושו (כא, ב), שהובא לעיל (הערה 411 ),

שצריך להפסיק לקידוש מיד כשיגיע בין השמשות.

מכל מקום אף לפי גירסתו ופירושו

הנ"ל, אין צריך להפסיק בהבדלה אף בודאי חשיכה. והיינו שדעת הרי"ף

והרא"ש שוים בכל הדין הזה.

[418] ולכן לא הקשה הרא"ש

על דברי הרי"ף, כפי שהקשה על דברי בעל העיטור (אלא הקשה קושיא אחרת, שתתבאר

לקמן הערה 431 ).

[419] עתה בא להוכיח, שמדברי

רוב הפוסקים נראה שהבינו בדעת הרי"ף, שאף שלקידוש צריך להפסיק מיד כשיגיע בין

השמשות. מכל מקום להבדלה אין צריך להפסיק אף בודאי חשיכה (דלא כדעת בעל העיטור

הנ"ל).

[420] ברמב"ם הל' ברכות פ"ד

ה"ח (היו שותין ואמרו בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש היום, נאסר

עליהם לשתות), ופירש דבריו בכסף משנה שם (הכא אכתי לא החשיך, ואמר להו דשבת קובעת

עצמה לקידוש ... כשם שקובעת עצמה למעשר מספק חשכה. וכן מבואר בדברי הרי"ף

והר"ן ז"ל, דהא דאמרינן כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש בספק

חשיכה היא).

רואים מדבריו שמפרש בדברי הרמב"ם

כשיטת הרי"ף והר"ן הנ"ל, שגם בספק חשיכה צריך להפסיק לקידוש

(עכ"פ אם אמר בואו ונקדש).

[421] הלכה יב (היה אוכל בשבת

ויצא השבת, והוא בתוך סעודתו, גומר סעודתו). אף שמ"ש "ויצא השבת",

פירושו "ודאי חשכה", ומכל מקום "לא הצריך להפסיק".

[422] לומר שסובר כדעת בעל

העיטור הנ"ל, שבודאי חשיכה צריך להפסיק גם בהבדלה.

[423] שכשם שהרמב"ם פירש

שגם בודאי חשיכה אין צריך להפסיק בהבדלה, כן היא גם שיטת הרי"ף.

הכלל הזה הובא גם לעיל סי' רסו קונטרס

אחרון סוף ס"ק יא (ומסתמא הרמב"ם קאי בשיטת הרי"ף רבו). וראה כללי

הפוסקים וההוראה כלל קצט.

[424] שבפכ"ט הי"ב,

לא כתב שהרי"ף חולק על דברי הרמב"ם (וסובר כדעת בעל העיטור הנ"ל,

שבודאי חשכה פורס מפה ומבדיל). אלא ודאי מפרש גם בדעת הרי"ף כדברי

הרמב"ם, שאף בודאי חשיכה אין צריך להפסיק בהבדלה.

[425] סי' רצט (היה יושב ואוכל

מבעוד יום וחשכה לו אין צריך להפסיק). ולא הזכיר שהרי"ף יחלוק על זה. אלא

ודאי גם הוא מפרש בדעת הרי"ף, שאף בודאי חשיכה אין צריך להפסיק בהבדלה.

[426] ראה כללי הפוסקים וההוראה

כלל רמ.

[427] עשין כט (והא דאמר רב

לקמן בגמרא (קה, א) להבדלה אינה קובעת, פירוש ומותר לאכול משתחשך היכא שהתחיל

מבעוד יום, מפרש רב אלפס לכולה ההיא שמעתא בספק חשיכה, אבל ודאי חשיכה פורס מפה

ומבדיל). הובא בהגהות מיימוניות שם (אמנם רב אלפס פסק דהיינו דוקא בספק חשיכה, אבל

בודאי חשיכה פורס מפה ומבדיל, וכן בספר המצוות). והיינו שמפרש בדעת הרי"ף

כדעת בעל העיטור הנ"ל.

[428] כמו שאפשר שהרי"ף

מודה להרא"ש, שלהבדלה אין צריך להפסיק אפילו אחר חשיכה, כן גם אפשר

שהרא"ש מודה להרי"ף, שלקידוש צריך להפסיק משיגיע בין השמשות. והיינו

שדעת הרי"ף והרא"ש שוים בכל הדין הזה.

[429] סי' רצט ס"ב (דאם

היה אוכל מבעוד יום, אפילו חשכה לו ודאי אינו צריך להפסיק להבדיל על השלחן ולחזור

לסעודתו, אלא מותר לו לאכול ולשתות וגומר סעודתו ... כך [ה]עלה הרא"ש ...

נתפשט מכשול בדורות אלו בכל סעודות גדולות שמתועדים יחד ומתחילין לאכול בספק חשכה

שזה איסור גמור). נראה מדבריו שמפרש בהרא"ש, שלהבדלה אין צריך להפסיק אפילו

אחר חשיכה, ולהתחיל אסור משיגיע בין השמשות.

[430] ס"ק י (דבריש סי'

רצ"ט משמע דפסק דאפילו בספק חשיכה צריך להפסיק). וסי' רצט ס"ק א-ג (משתחשך,

אפילו בספק חשיכה ... אין איסור אלא כשיגיע זמנה דהיינו ספק חשיכה ... וכן משמע

בגמרא דהבדלה קובעת בספק חשיכה).

הרי שהמ"א פירש, שגם הטור

ושו"ע שכתבו "משתחשך" (כדעת הרא"ש), מכל מקום גם הם מודים

שאסור להתחיל משיגיע בין השמשות.

[431] הרא"ש שם סי' יא,

מקשה על דברי הרי"ף שם (כא, ב), שמבאר את הוכחת הגמרא שם (דהכי אמר רב כשם

שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש ... ואפילו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין

מעשרין את הודאי, ומאותה העת קבעתן השבת למעשר ... וכן מספק חשיכה לספק אינה חשיכה

קבעה שבת עצמה לקידוש).

והיינו שמהא דתנן בשבת לד, א (ספק חשיכה

ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי), מוכיחה הגמרא שהשבת קובעת למעשר גם בספק

חשיכה, ומזה מוכיחה הגמרא שהשבת קובעת לקידוש גם בספק חשיכה.

ועל זה מקשה הרא"ש שם סי' יא (מה

אייתי ראיה מקביעת שבת למעשר לענין ספק חשיכה, היכא אשכחן דספק חשיכה קובעת לענין

איסור אכילת עראי). ואם כן איך אפשר לפרש, שהגמרא מוכיחה פרט זה מדין מעשר.

אמנם הרא"ש אינו בא לחלוק על עצם

ההלכה שמפרש הרי"ף, שספק חשיכה קובעת לקידוש.

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכז.

[432] ברא"ש שם סוס"י

יא (והר"ז הלוי ז"ל פירש שרצו לעקר משעה שקידש היום, שהוא משתשקע החמה,

ואמר להו לא צריכיתו למהר כל כך, שהיא קובעת עצמה בעיצומה של שבת, והוא בצאת

הכוכבים).

וכיון שאין הרא"ש חולק בזה על בעל

המאור, נראה לכאורה מדבריו, שאין צריך להפסיק בבין השמשות, עד שיהי' ודאי חשיכה.

[433] שכתב בעל המאור שם ד"ה

רב חיננא (אמר להו לא צריכתו שבת היא קבעה אנפשה, פירוש אין אתם צריכין לקבעה משעה

שקדש היום, שהוא מתחלת שקיעת החמה, שהיא קובעת עצמה בעיצומה של שבת, דהיינו משתחשך,

דהיינו ביאת אורו, והיא שעת צאת הכוכבים ... אין השבת קובעת למעשר עד שתחשך לגמרי,

וכן לקדוש ולפריסת מפה).

ומפרש רבינו דאזיל בעל המאור בשיטת

ר"ת, שיש חילוק בין תחלת שקיעת החמה לבין תחלת בין השמשות, כדלעיל סי' רסא ס"ה

(מתחלת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות).

ואת סוף שקיעה הזאת (תחלת בין השמשות)

מכנה בעל המאור בשם "משתחשך, דהיינו ביאת אורו, והיא שעת צאת הכוכבים"

(ראה הערות ובאורים (ירות"ו) ח"ז ע' כט).

[434] הן כאן לענין קידוש

(משתחשך עד שיקדש), והן לקמן סי' רצט לענין הבדלה (משתחשך עד שיבדיל). שגם בזה

כוונתו לסוף שקיעה לדעת ר"ת, כמו בעל המאור.

[435]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רלט.

[436] שנתבאר לעיל (הערה 431 ),

שאינו חולק על הלכה זו (שמשיגיע בין השמשות צריך להפסיק), אלא שלא נתפרשה הלכה זו

בגמרא.

[437] "והאידנא יש שנזהרין

שלא לקבוע סעודה בין מנחה למעריב בשבת ... והא דמשמע בשמעתין שהיו אוכלין סמוך

לחשיכה, מיירי שהתחילו מבעוד יום".

נראה לכאורה מדבריו, שלולי זהירות

הנ"ל (שלא לקבוע סעודה בין מנחה למעריב בשבת) היו אוכלין גם בין השמשות.

[438] משא"כ אחרי מנחה,

וקודם שיגיע בין השמשות, נזהרים שלא לקבוע סעודה מטעם האמור שם. ואילו משיגיע בין

השמשות אסור לאכול מדינא קודם הבדלה.

[439] קה, א ד"ה והנ"מ

(ויש לדחות דמיירי הכא שהתחילו בהיתר, ובאמצע סעודה התפללו מנחה).

[440] לז, א (והא דמשמע הכא

שהיו אוכלין בין מנחה למעריב, מיירי כגון שהתחילו לאכול בהיתר).

[441] ס"ק א (והרא"ש

מפרש הפשט דמיירי אפילו בודאי חשכה, שאין צריך להפסיק בשביל הבדלה. ולפי זה יש

קולא גם בהתחלה בספק חשיכה, דמותר להתחיל, ולא אמרו שאין להתחיל אלא בודאי חשיכה,

דמנא לן לבקש חומרא דהתחלה קודם עיקר חיוב הקביעות להבדלה, כן נראה לי לדעתם. ועל

כן כתב הטור ושו"ע בריש הסימן אסור לאכול כו' משתחשך עד שיבדיל, משמע דבספק

חשיכה אין איסור, דהא עד שיבדיל קאמר, ובספק חשיכה אין שייך הבדלה).

מכל מקום אפשר שעיקר דבריו הם בקשר

להבדלה, משא"כ לענין קידוש, לדברי הכל צריך להפסיק מיד משיגיע זמן בין

השמשות.

[442] כמובא לעיל מהט"ז (דמנא

לן לבקש חומרא דהתחלה קודם עיקר חיוב הקביעות להבדלה).

וכן הוא לקמן סי' רצט ס"ב (ויש

מתירין ... ואין איסור אלא בודאי לילה, שאז הוא זמן הראוי להבדלה).

[443] ב, ב (משעה שקדש היום

בערבי שבתות), ורש"י (היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה, וכיון דספק הוא קדש

היום מספק).

[444] סוכה מו, ב (מיגו דאתקצאי

לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא).

וכן הוא לקמן סי' שח סכ"ז (מתוך

שהוקצו ... בבין השמשות ... הוקצו לכל היום כולו), וסע"ח (נעשה בסיס לאיסור

בבין השמשות, הוקצה לכל היום כולו). סי' שי ס"ד (כל דבר שהיה אסור בטלטול

בבין השמשות, ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו האיסור ... אעפ"כ אסור לטלטלו כל

השבת כולה).

[445] שבת לד, א (עירב עליו

מבעוד יום), ורש"י שם (בין השמשות קונה עירוב, שהוא תחילת קדושת היום). טור

ורמ"א סי' שצד ס"ב (והעירוב אינו צריך להיות קיים רק בין השמשות).

וכן הוא לקמן סי' שצג ס"ג (העירוב

אינו צריך להיות קיים אלא בין השמשות ... שכיון שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין

השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם כל השבת, אף על פי שנוטל משם

עירובו).

[446] פכ"ט הי"ב (מי

שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום, והוא בתוך הסעודה, פורס מפה על השולחן ומקדש).

[447] פסחים קב, סע"א (בני

חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום),

כמובא לעיל בתחלת הקונטרס אחרון. וברכות ב, ב (משעה שקדש היום בערבי שבתות). שבכל

זה נתבארה הכוונה, דהיינו משהגיע בין השמשות.

[448] איך שנפרש בדעת

הרא"ש והטור, אם צריך להפסיק לקידוש מיד כשיגיע בין השמשות.

[449] שורש צו אות ב (לדברי רב

אלפס והסמ"ג שפסקו דמפסיקין אף להבדלה בודאי חשיכה ... כרב אלפס דמוקי ההיא

דאומר רב דהבדלה אינה קובעת בספק חשיכה דוקא). ויתבארו דבריו לקמן סי' רצט קונטרס

אחרון ס"ק ג (והערה 2557 ).

היינו שהוא מפרש בדברי הרי"ף, כדעת

בעל העיטור וסמ"ג הנ"ל, שכל סוגיית הגמרא היא בין השמשות בלבד. הרי

שדעתו לאסור להתחיל לאכול קודם הבדלה, משיגיע בין השמשות.

[450] ד"ה וכתב סמ"ג

(והרא"ש ... העלה דאפילו חשכה ודאי אינו מפסיק, אבל מהר"י קולון בשורש

צ"ו (ענף ב) פסק כדברי הרי"ף וסמ"ג).

[451] כמובא לעיל (הערות 429 - 430 ).

[452] הל' ברכות פ"ד ה"ח

(דמכיון שאמרו הב ונקדש, איתסר להו למישתי ... מספק חשכה). משא"כ אם לא אמרו

הב ונקדש, אינו צריך להפסיק בספק חשכה (ראה לעיל הערה 278 ).

[453] כאן סוף ס"ק ה –

לענין להפסיק בקידוש (שוה חשיכה ודאי בלא אמירה, כמו ספק חשיכה עם אמירה).

משא"כ אם לא אמרו הב ונקדש, אינו צריך להפסיק בספק חשכה.

[454] כדלקמן סי' רצט ס"ב

(ויש מתירין אפילו להתחיל בבין השמשות ... וכן נתפשט המנהג בסעודות גדולות

שמתחילין בבין השמשות, ואין למחות בידם, כיון שיש להם על מה שיסמכו. אבל

העיקר כסברא הראשונה).

[455] לעיל ד"ה ואף אם (שהרי

אי אפשר לו להבדיל בין קודש לחול לגמרי בבין השמשות שהוא ספק. אבל בקידוש אדרבה

זהו עיקר זמנה שהוא התחלת השבת).

[456]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

סי"ב נתבאר שאע"פ שנטל מים אחרונים, לא יברך ברכת המזון תחלה, אלא פורס

מפה ומקדש. ומבאר הטעם, כדי שלא לבוא לחשש ברכה שאינה צריכה.

ואע"פ

שהלכה זו לא נתפרשה די צרכה בפוסקים, ולא נתפרש הטעם לזה, מכל מקום מוכיח כן מדברי

השלחן ערוך ורמ"א.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' לז ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרלב.

[457] כשהטור מבאר דעת הפוסקים

שגם אחר שקידש עליו היום פורס מפה ומקדש, כותב "דאף בגמר סעודתו אין צריך

לברך ברכת המזון תחילה, אלא פורס מפה ומקדש". משמע ששני האופנים שוים, לפי

דעה זו.

אמנם בשו"ע ס"ו (ויש אומרים

דאף בגמר סעודתו אינו מברך ברכת המזון תחלה, אלא פורס מפה ומקדש).

[458]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קלג.

[459] בשו"ע הנדפס עם עולת

שבת (ודלא כנדפס בכמה דפוסים: מפלוגתא), וכן הוא בכמה דפוסים.

[460] ומה שהוזקק גם לפלוגתא הב',

כי מטעם הפלוגתא הא' גרידא (אם מותר לטעום מכוס ברכת המזון לפני קידוש).

[461] כדלעיל סי' קפב ס"א

(במה דברים אמורים בזימון, אבל ביחיד אין צריך כוס כלל, אף למצוה מן המובחר,

ואפילו יש לו).

[462] אין להוכיח מדבריו, ששני

האופנים שוים (ואין חשש בהקדמת ברכת המזון), כי הוא מיירי באופן שאין בו חשש

הפלוגתא הא' (כגון שהוא מיסב יחידי), וגם אין בו חשש הפלוגתא הב' (כשאינו רוצה

לקדש ולאכול מיד, אלא לאחר זמן).

[463] סעיף ד (אם יודע שיוכל

לאכול קודם שעה עשירית, אין לו לחלק סעודת הבוקר לשתים על ידי הפסק ברכת המזון,

לפי שיש אומרים שיש כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך). הרי שאם יאכל לאחר זמן (קודם

שעה עשירית), אין בו איסור ברכה שאינה צריכה.

[464]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

(א)

בפנים סי"ד נתבאר, שאפילו אם בגמר סעודתו מבעוד יום אמר בא ונקדש, נאסר עליו

לשתות.

ואף

שבכסף משנה מבאר הלכה זו בבין השמשות, מכל מקום יש להוכיח, גם לדעתו, שכן הדין גם

אם אמר כן מבעוד יום.

(ב)

בפנים נתבאר דמיירי ששותין אחר גמר הסעודה.

ואף

שברמב"ם ושו"ע כתבו בסתם "היו שותין". מכל מקום יש להוכיח

הכוונה, דהיינו אף אם היו שותין אחר גמר הסעודה.

(ג)

בפנים נתבאר דמיירי שרוצים לחזור ולשתות.

אמנם

יש להוכיח שכן הדין גם אם רוצים לחזור לאכול. וגם בפנים רצה רבינו לתקן ולכתוב

"לטעום כלום".

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' מא ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרלד ואילך.

[465] על הרמב"ם הל' ברכות

פ"ד ה"ח (היו שותין ואמרו ... בואו ונקדש קידוש היום, נאסר עליהם לשתות

עד שיברכו או יקדשו), פירש הכסף משנה שם (ודעת רבינו דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש,

היינו כשאמרו בואו ונקדש ... אע"ג דאכתי לא קדש היום, כשם שקובעת עצמה למעשר

מספק חשכה). והיינו דהא דאמרינן בפסחים קה, א (כשם שהשבת קובעת למעשר, כך שבת

קובעת לקידוש), מיירי שהשבת קובעת על ידי אמירה, בספק חשיכה.

אמנם כאן בפנים נתבאר דהיינו אף אם אמר

כן "מבעוד יום" (ולא רק ב"ספק חשיכה"), כמבואר במ"א ס"ק י (וצריך לומר דהכא מיירי מבעוד

יום).

ועל זה בא לבאר, שגם בדברי הכסף משנה

"על כרחך צריך לומר דהכי קאמר ... אפילו מבעוד יום נמי".

[466] "כלכלת שבת בית שמאי

פוטרין ובית הלל מחייבין".

[467] בפירוש המשנה שם, ובהל'

מעשר פ"ה הכ"ב (תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת, וליקט ממנה

כלכלה, לא יאכל עד שיעשר, הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת והשבת קובעת). הרי מפרש

שגם לפני השבת לא יאכל עד שיעשר.

[468] ס"ק י (וצריך לומר דהכא מיירי מבעוד יום ).

[469] כדתנן בשבת לד, א (ספק

חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי). וכן נפסק ברמב"ם הל' שבת פכ"ג

הט"ו (מעשרין את הדמאי בין השמשות, אבל לא את הודאי), ובשו"ע רס"י

רסא (אין מעשרין את הודאי).

ורק במקום מצוה התירו, כדלעיל סי' רסא ס"ב

(וכן מותר לעשר פירות אם אין לו מה יאכל בשבת, שזהו צורך מצוה).

[470] אלא על כרחך צריך לפרש הא

דאמרינן "כשם שהשבת קובעת למעשר", דהיינו מבעוד יום. ואם כן בודאי צריך

לפרש כן גם הא דאמרינן "כך שבת קובעת לקידוש", דהיינו אף מבעוד יום.

[471] עתה אחרי שהוכיח רבינו

שהרמב"ם מיירי מבעוד יום, שוב בא להוכיח, שמ"ש הרמב"ם "היו

שותין ואמרו בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש היום, נאסר עליהם לשתות

עד שיברכו או יקדשו", כל זה מיירי, כפי שנתבאר כאן בפנים "שהיו שותין

אחר גמר הסעודה".

וזה פשוט, שמה שכתב הרמב"ם

"ואמרו בואו ונברך ברכת המזון" מיירי "שהיו שותין אחר גמר הסעודה".

אמנם מה שכתב "היו שותין ואמרו ...

בואו ונקדש", הי' מקום לפרשו כפשוטו, שהיו שותין בלי סעודה. וכיון שאמרו בואו

ונקדש, הסיחו דעתם משתיה עד שיקדשו. משא"כ אם היו יושבים בסעודה מבעוד יום,

ואמרו בואו ונקדש, אין זה היסח הדעת מקביעת הסעודה.

ועל זה בא להוכיח כאן, שגם כאן מיירי

ביושבים בסעודה, שמיד כשאמרו בואו ונקדש, "נאסר עליהם לשתות עד שיברכו או

יקדשו".

[472] שבתחלה מבאר הרמב"ם

את דין הקידוש (היו שותין ואמרו ... בואו ונקדש קידוש היום נאסר עליהם לשתות עד

שיברכו או יקדשו, ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו, אע"פ שאינם

רשאים, צריכים לחזור ולברך תחלה בורא פרי הגפן ואחר כך ישתו). שיש כאן שני פרטים:

(א) שנאסר עליהם לשתות. (ב) שאם שותים צריכים לחזור ולברך.

ואחר כך מבאר את דין ההבדלה (אבל אם

אמרו בואו ונבדיל אין צריכין לחזור ולברך). שאף שיש בפוסקים כמה פירושים בדין

ההבדלה, מכל מקום יש להוכיח, שגם כאן שני הפרטים תלוים זה בזה: (א) לא נאסר עליהם

לשתות. (ב) וכיון שיכולים לחזור ולשתות, לכן אם שותים אין צריכין לחזור ולברך.

[473] הוא הפירוש הראשון

שבט"ז שם (שלא אכלו רק שותין, וצריך לומר דזה מיירי בספק חשיכה ... שאפילו אם

אומר בואו ונבדיל לא הוה הפסק וסילוק לענין הבדלה).

[474] וזהו הטעם "שאין

צריכין לחזור ולברך", כיון "שמותר לשתות".

[475] שכן הוא גם לפי הפירוש

השני שבט"ז שם (דמיירי כאן באכלו תחלה ... ואם כן גם בודאי חשיכה מיירי כאן,

ואין איסור).

והוא גם פירוש השני שהובא במ"א שם

ס"ק ה, בפירוש דברי הכסף משנה שם (בכסף משנה פירש דמיירי כשיושבים ואוכלים,

אפילו אמרו, אין צריכים לחזור ולברך).

שגם לפי פירוש זה הטעם "שאין

צריכין לחזור ולברך", כיון "שמותר לשתות".

[476] שפירש דברי הרמב"ם

שם בהל' ברכות פ"ד ה"ח (דקבעי וקאכלי ואתו מעיקרא ... ביציאת שבת דהיינו

הבדלה לא חשיב למיהוי היסח הדעת והפסקה דליתסר למישתי, דהא דבר של חול הוא ומילתא

דחול לא חשיבא ולא מידי). היינו דכיון "דקבעי וקאכלי" לכן "לא חשיב

היסח הדעת דליתסר למישתי", וזהו הטעם ש"אין צריכין לחזור ולברך".

וכן נתפרשה הלכה זו לקמן סי' רצט

ס"ג (היו יושבים ואוכלים מבעוד יום, ואחר גמר הסעודה קבעו לשתיה, אין צריך

להפסיק כשיגיע הלילה ... ואפילו אמרו זה לזה באו ונבדיל וחזרו ונמלכו לשתות או

לאכול הרי אלו מותרים לשתות ... וגם אינם צריכין לחזור ולברך על מה שנמלכו לאכול

ולשתות קודם שיבדילו ... כיון שיכולים עדיין לחזור בהם ולאכול ולשתות מיד קודם

שיבדילו). ושם נתבאר (הערה 2437 ).

[477] כיון שפירשו דברי הרמב"ם

גבי הבדלה במסובין לאכילה, שגם אחרי אמירת "בואו ונבדיל" לא "נאסר

עליהם לשתות". למדנו מדבריהם, שגם גבי קידוש מיירי "שמסובין

לאכילה" וכיון שהשבת קובעת, לכן על ידי אמירת "בואו ונקדש קידוש היום,

נאסר עליהם לשתות". ומטעם זה "אם רוצים לחזור ולשתות, אע"פ שאינם

רשאים, צריכים הם לחזור ולברך בורא פרי הגפן".

ולכן נתפרש כאן בפנים (שהיו שותין

אחר גמר הסעודה מבעוד יום, ואמרו בא ונקדש קידוש היום).

*

יוצא מכל האמור לעיל, ששלושת הפרטים

שבהלכה זו של הרמב"ם (היו שותין ואמרו בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש

קידוש היום, נאסר עליהם לשתות עד שיברכו או יקדשו .... אבל אם אמרו בואו ונבדיל

אין צריכין לחזור ולברך), מיירי בסוף הסעודה:

(א) כמפורש בדברי הרמב"ם "ונברך

ברכת המזון". ונתבארה הלכה זו לעיל סי' קעט ס"א-ד (גמר סעודתו ... אם

אמר בואו ונברך ברכת המזון ... כיון שאמר נברך ברכת המזון הרי זה סילוק והיסח הדעת

מהסעודה ואם נמלך לאכול צריך לברך המוציא).

(ב) כמבואר כאן בפנים (שנים שהיו שותין

אחר גמר הסעודה מבעוד יום, ואמרו בא ונקדש קידוש היום ... נאסר עליהם לשתות עד

שיקדשו, ואם רוצים לחזור ולשתות ... צריכים הם לחזור ולברך בורא פרי הגפן).

(ג) כמבואר לקמן סי' רצט ס"ג (היו

יושבים ואוכלים מבעוד יום, ואחר גמר הסעודה ... אין צריך להפסיק כשיגיע הלילה ...

ואפילו אמרו זה לזה באו ונבדיל וחזרו ונמלכו לשתות או לאכול ... אינם צריכין לחזור

ולברך).

אלא שבקידוש מיירי מבעוד יום – שאז מותר

לאכול, והוא אמר בואו ונקדש. ואילו בהבדלה מיירי כשיגיע הלילה, שאז מותר לאכול,

והוא אמר בואו ונבדיל.

[478] שמפרש שם, שהרמב"ם

למד הלכה זו מהגמרא פסחים קה, א (הוו יתבי בסעודתא ... נפסיק וניקבעיה לשבתא ...

שבת קובעת לקידוש ... ולא להבדלה). הרי שבגמרא נתפרש דמיירי שהיו יושבים בסעודה.

[479] בדפוסים שלפנינו נדפס

בפנים סי"ד "נאסר עליהם לשתות". שכן הוא ברמב"ם ובשו"ע

שם "נאסר עליהם לשתות".

אמנם פירש בכסף משנה שם (ונראה לי

דרבינו שכתב נאסר לשתות, לאו דוקא, אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק, והוא הדין דאסור

לאכול).

וזהו שכותב כאן (וכן כתבתי בפנים לטעום

כלום).

ואף שבנוסח הדפוס שלפנינו נדפס

"נאסר לשתות עד שיקדשו, ואם רוצים לחזור ולשתות ... צריכים הם לחזור

ולברך". שהוא כלשון הרמב"ם והשו"ע ( נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו. ואם רצו

לחזור ולשתות ... ואחר כך ישתו) . מכל מקום בעת כתיבת הקונטרס אחרון רצה

רבינו לתקן גם בפנים "נאסר לטעום כלום עד שיקדשו, ואם רוצים לחזור ולטעום ...

צריכים הם לחזור ולברך". ונתבאר לעיל שם (הערה 280 ).

[480]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"א ( בבית הכנסת, הבדלה

קודמת לקידוש), והוא על פי גירסת המ"א ס"ק כה , בדפוסים שלנו (מיהו בבית הכנסת עדיף טפי להניחו

להבדלה).

אמנם

בבאר היטב העתיק בדברי המ"א (מיהו בבה"מ עדיף טפי להניחו להבדלה). ונראה

מדבריו שמפרש הכוונה, שהבדלה על היין עדיפה מברכת המזון על היין, שיכול לברך ברכת

המזון על השכר.

ועל

זה בא להוכיח מדברי המ"א, שפירושו כגירסתינו, שבבית הכנסת עדיפה הבדלה

מקידוש.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' מח. כנישתא דבי רב ע' תרלח.

[481] שם נתבאר דין הקידוש בבית

הכנסת.

[482] "ונראה לי דאם יש לו

מעט יין בביתו לצורך קידוש, אין צריך לברך עליו, דקידוש לכו"ע טעון כוס,

וחמיר מברכת המזון".

[483]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בארחות חיים הל' קידוש היום סכ"א,

וכל בו סוס"י לא (והני מילי כגון דקדש ... ועדיין יושב במקומו ... אבל אם לא

במקום סעודה קדיש, או קם מההוא דוכתא, צריך למהדר ולקדושי).

ולכאורה הי' מקום לפרש בדבריהם, דהיינו

דוקא כשיצא מהבית, ולא חזר אליו, והוא מטעם שאין הקידוש במקום הסעודה (שיתבאר לקמן

סי' רעג).

אמנם פירש במ"א ס"ק לב (ודוקא

כשלא הסיח דעתו בנתיים, אבל אי קם מההיא דוכתא קודם שטעם, צריך לחזור ולקדש (ב"י

בשם ארחות חיים)). הרי שהוא למד בדבריהם, שהוא מטעם היסח הדעת.

ועדיין הי' לכאורה מקום לפרש בדבריו,

דהיינו דוקא כשיצא מהבית, ולא חזר למקומו, וגם הסיח דעתו משתיית הכוס. אמנם נתבאר

כאן בפנים סכ"ו, דהיינו:

(א) אף אף רק הסיח דעתו משתיית כוס זה.

(ב) אף אם רק יצא מהמקום שקידש בו.

(ג) אף אם יצא מחדר לחדר – באותו בית.

(ד) אף אם חזר למקומו לשתות שם הכוס.

ומוכיח כן מדברי המ"א הנ"ל,

שלמד משינוי מקום להיסח הדעת.

אמנם נראה כאן בפנים, שרבינו מסתפק בזה, שהרי תיבת

"או" באה בפנים (פעמיים) במוסגר, וכהכלל ה מובא

בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי

עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). והיינו שאפשר שאינו צריך לחזור ולקדש,

אלא אם כן הסיח דעתו, וגם יצא מחדר לחדר.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' נ ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרלט.

[484] "שעקרו ממקומן, דהוה

ליה היסח הדעת, וצריך לברך".

[485]

ברמ"א שם ס"ב (ששנוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת).

[486]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"ח הובאה ההלכה שבתרומת

הדשן (קידש על המים וסבר שהוא יין ... יחזור ויקדש שנית על היין).

וכביאור המ"א ס"ק לב (ואם היה

דעתו לשתות יין יותר, אין צריך לברך שנית בפה"ג). דהיינו שיחזור ויקדש, ולא

יברך בפה"ג.

וכביאור הט"ז ס"ק יט (באם היה

בשעת הקידוש יין על השלחן ... אין צריך לא לבפה"ג ולא לקידוש שנית).

ומדברי רבינו שהביא את שניהם, נראה

שמפרש שאינם חולקים זה על זה, אלא ש אם הי' עוד יין במקום אחר והי' בדעתו

לשתותו, צריך לחזור ולקדש ולא יברך בפה"ג. ואם הי' עוד יין על השלחן והי'

בדעתו לשתותו, אינו צריך לחזור ולקדש, ולא לברך בפה"ג.

אבל אפשר ששניהם מדברים באופן שיש עוד

יין על השלחן, לדעת המ"א צריך לחזור ולקדש, ולדעת הט"ז אין צריך,

וקי"ל ספק ברכות להקל.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים (ירות"ו) ח"ז ע' נג ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרמ.

[487] וכן ביאר באליה רבה

ס"ק לד (כתב מג"א אם היה דעתו לשתות יין יותר אינו צריך לברך שנית בורא

פרי הגפן ... משמע דמכל מקום בקידש על מים, אף שדעתו לשתות יותר יין, שאינו מברך

בורא פרי הגפן, יחזור ויקדש. אבל הט"ז כתב, אם היה בשעת הקידוש יין על השלחן

או על הספסל אצלו מוכן אינו צריך לבורא פרי הגפן ולא לקידוש שנית, אלא ישתה המוכן

לפניו ע"כ. ואפשר דב[כ]ה"ג דמוכן לפניו מודה מג"א, ולא מיירי אלא

בדעתו לשתות ואין מוכן לפניו). וראה בדי השלחן סי' עט ס"ק כו.

[488] ומ"ש יחזור ויקדש מיירי כשלא היה

לפניו בשעה שקידש .

[489] במ"א שם (מוכח מזה

דאע"פ שהיה דעתו עליו לא מהני, דשמא לא יביאו לו).

ולעיל שם ס"ט (ואם בירך ואחר כך

הביאו לפניו, אף שבירך על דעת כן צריך לחזור ולברך). וכן הוא בסדר ברה"נ פ"ט

ה"ד.

[490] הל' ברכות פ"ד אות ז

(ובשם רבינו תם מצאתי, שאם בירך על הכוס ונשפך והביאו לו כוס אחר, דדי לו בברכה

ראשונה) .

[491] שם ד"ה נטל (צריך

לומר שמה שכתב רבינו תם והביאו לו כוס אחר, בשהיה דעתו עליו משעה ראשונה).

[492] שהביא שם את דעת ר"ת

לפירוש הב"י הנ"ל.

[493] ואם כן אפשר שכאן מיירי

המ"א לדעת ר"ת, שמועלת דעתו אפילו אין היין לפניו, אם נשפך היין שבירך

עליו.

וראה תהלה לדוד סי' רו סק"א. בדי

השלחן סי' עט ס"ק כו. הערות ובאורים שם. כנישתא דבי רב הערה כח.

[494] על הט"ז ס"ק יט, וסובר דאף

כשהיה לפניו בשעה שקידש צריך לחזור ולקדש .