[לו]

[לו] ואנו נוהגים כו'. פירוש שאנו נוהגין דלא כמו שכתב השו"ע אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואחר כך נשמט השני כו' דמשמע שאפילו אם שחט גם הסימן השני אחר שנשמט כיון שנשמט אחר שחיטת רוב הסימן הראשון ועוף הכשרו בסימן אחד שחיטתו כשירה. ואין אנו נוהגים כן אלא מטריפים כל עיקור שנשחט אחר שנעקר אפילו לא נשחט אלא מיעוט בתרא אחר שנעקר כל הסימן ממקום חיבורו אחר שחיטת רובו בין בקנה שהוא סימן הראשון בין בושט שהוא סימן הב' ואפילו בעוף שהכשרו בסימן אחד ואפילו הכי אם נעקר כל הושט ממקום חיבורו אחר שחיטת רובו ואחר כך גמר שחיטתו שנמצא ששחט מיעוט בתרא דושט בעיקור סימנים נוהגים להטריף. משום דאיכא למימר דכולא חדא שחיטה היא ואית בה עיקור כדפירש רש"י^רפו בבעיא דשהה או החליד במיעוט סימנים דלעיל^רפז (אבל אם נעקר הקנה אחר שחיטתו לפני שחיטת הושט אין לחוש כמו שיתבאר לקמן). וזהו שכתב רמ"א כל עיקור רוצה לומר אפילו מיעוט בתרא דסימן בתרא ואפילו בעוף דעליה קאי וכל שכן במיעוט קמא שנשחט בעיקור כל הסימן ממקום חיבורו שנמצאת שחיטת כל הסימן הוא בעיקור. וזה פשוט ומשנה שאינה צריכה היא שכן דרך התנאים לשנות הפשוט תחילה כמ"ש התוספות בכמה דוכתי^רפח ומכל שכן הפוסקים שדרכן לפרש ביותר^רפט. ועוד שרמ"א העתיק לשון זה משחיטת מהר"י ווייל ובמהר"י ווייל כתב תחילה עיקור היכי דמי כגון ששחט בסכין פגומה שזהו עיקור לפרש"י^רצ לפי דעת התוספות^רצא או שנעקר הסימן ממקום חיבורו שזהו עיקור לכולא עלמא^רצב ועל זה כתב שכל עיקור פסול בין במיעוט קמא כו' ורוצה לומר כל עיקור אפילו עיקור דסכין פגומה ששחט בפגימה זו מיעוט קמא לחוד אפילו הכי פסול משום שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט ושמא נגע בושט בפגימה זו^רצג. וכן אם שחט בפגימה זו מיעוט בתרא לחוד פסול אפילו בקנה דשיעור פסיקתו ברובו משום דאיכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור דסכין פגומה לפרש"י לפי דעת התוספות שזהו עיקור דקחשיב שמואל^רצד בהלכות שחיטה בהדי דרסה ושהייה וחלדה והגרמה והלכך כמו דפסול במיעוט בתרא שנשחט בשהייה דרסה חלדה והגרמה לפרש"י^רצה בבעיא דלעיל^רצו אפילו בקנה משום דאיכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור הפוסלה לפרש"י לפי דעת התוס'. וכן כתב רבינו ירוחם והטור ברמזים. וכן במיעוט בתרא שנשחט אחר שנעקר כל הסימן ממקום חיבורו איכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור דהיינו המיעוט בתרא שנשחט בעיקור סימנים שהיא הלכה למשה מסיני שאין שחיטה מועלת בו דהיינו עיקור כל הסימן בדאקלוף איקלופי לפי דעת התוס' ורמב"ן^רצז או אפילו רובו בדאיפרוק איפרוקי לפי דעת הרשב"א^חצר דלעיל אבל בפחות מכן לא מיקרי עיקור כלל.

והילכך בין מיעוט קמא בין מיעוט בתרא שנעקר בין לפני שחיטה בין בשעת שחיטה אף על פי ששחטו אחר שנעקר ליכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור דהא אין בה שיעור עיקור הפוסל כלל ואין זה עיקור דקחשיב שמואל^רצט בהלכות שחיטה בהדי שהייה דרסה חלדה והגרמה. דאם לא תאמר הכי היכי אמר שמואל^ש תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ומועלת בו שחיטה ואפילו לא נשתייר בו אלא משהו במקום אחד כדלעיל^שא והא קא שחיט מיעוט בעיקור שנעקר מקצתו מכבר. ואין לחלק בין מיעוט בתרא שנעקר לפני שחיטה לנעקר בשעת שחיטה משום דבשעת שחיטה יש לומר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור כמו עיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא. דשאני הכא שמוליך ומביא בסכין כדרך שחיטה אבל בעיקור שנעקר הסימן ממקום חיבורו שאינו כדרך שחיטה כלל לית לן כלל כולה חדא שחיטה היא. דהא בהדיא תניא^שב נשחט הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת שחיטתו כשירה ואי אמרינן כולה חדא שחיטה היא אפילו בסימן ב' דעוף אמרינן הכי כדלעיל סי' כ"ג^שג. אלא ודאי דלא אמרינן דהעיקור דסימן ב' ושחיטת סימן אחד כולה חדא שחיטה היא משום דעיקור אינו כדרך שחיטה כלל והוא הדין דלית לן דהעיקור דעיקור במיעוט בתרא ושחיטת הרוב כולה חדא שחיטה היא. וליכא למימר אלא דשחיטת מיעוט בתרא שנשחט בעיקור ושחיטת הרוב כולה חדא שחיטה היא ובזה אין לחלק בין נעקר בשעת שחיטה לנעקר לפני שחיטה דמכל מקום כששוחט הרוב והמיעוט בבת אחת כולה חדא שחיטה היא. ואם כן מדאמר שמואל תורבץ שניטל רובו מלחי כשר ומועלת בו שחיטה בנעקר לפני שחיטה אף על פי ששוחט המיעוט בתרא בעיקור שנעקר מקצתו מכבר ולא אמרינן כולה חדא שחיטה היא שהרי שוחט הרוב והמיעוט בבת אחת מכלל דבכהאי גוונא שאין בו שיעור עיקור שנאמר הלכה למשה מסיני לא איכפת לן מאי דכולה חדא שחיטה היא. ואם כן הוא הדין במיעוט בתרא שנעקר בשעת שחיטה ממקום חיבורו אף על פי שנשחט אחר כך ואיכא למימר כולה חדא שחיטה היא לא איכפת לן כלל הואיל ואין בו שיעור עיקור שנאמר הלכה למשה מסיני. וכל שכן במיעוט קמא דקנה שנשחט אחר שנעקר הסימן ממקום חיבורו פחות משיעור עיקור שנאמר הלכה למשה מסיני. דגם בעיקור דסכין פגומה במיעוט קמא דקנה אין לאסור משום דכולא חדא שחיטה היא אף לפרש"י בבעיא דלעיל דאמרינן הכי במיעוט בתרא במיעוט קמא לא אמרינן הכי משום דלאו מידי עביד כדפרש"י גבי שהייה^דש. וכן כתב בהדיא בתשובת הרשב"א סי' שס"ז בשם הרא"ש^שה. והכי נמי סבירא ליה לרש"י^שו גבי הגרמה לחלק בין הגרים שליש ושחט ב' שלישים ובין שחט ב' שלישים והגרים שליש דפסולה משום דכולא חדא שחיטה היא ואם כן הוא הדין בדרסה חלדה ועיקור סבירא ליה הכי.

ומה שאנו נוהגים להטריף בכולן במיעוט קמא דקנה^שז הוא משום שמא נגע בושט. ובעיקור לא שייך חשש זה אלא בסכין פגומה ולא בעיקור הסימן ממקום חיבורו שאף שכבר שחט בושט מאי איכפת לן בעיקור הסימן ממקום חיבורו פחות מכשיעור הפוסל. ואף אם תמצי לומר טעם המנהג להחמיר בכולן לבד משהייה הוא לחוש לפירוש הרמב"ם^שח בבעיא דלעיל דהחליד במיעוט סימנים שהוא במיעוט קמא ומשום דכולה חדא שחיטה היא. מכל מקום הא בהגרמה מודה הרמב"ם^שט דלית לן הכי משום דלאו מקום שחיטה היא כדלעיל. וכל שכן בעיקור ממקום חיבורו דלית לן שהעיקור והשחיטה כולה חדא שחיטה היא^שי. ולית לן אלא דהמיעוט הנשחט בעיקור כולה חדא שחיטה היא עם הרוב והא לא איכפת לן אלא כשנשחט בעיקור כל הסימן ממקום חבורו שזהו שיעור הפוסל ולא כשנשחט בעיקור פחות מכשיעור הפוסל. כדאמר שמואל^שיא תורבץ שניטל רובו מלחי כשר ומועלת בו שחיטה אף על פי שנשחט מיעוט קמא ובתרא בעיקור שנעקרו מכבר.

אלא בעיקור דסכין פגומה הוא שיש לומר כן שטעם המנהג להחמיר אפילו במיעוט קמא דקנה אינו משום חשש שמא נגע בושט בלבד אלא לחוש לפירוש הרמב"ם בבעיא דלעיל שהיא במיעוט קמא ומספקא לן דילמא כולה חדא שחיטה כמו גבי חלדה ודרסה והוא הדין עיקור דסכין פגומה לפרש"י לפי דעת התוס' שזהו עיקור דקחשיב בהלכות שחיטה בהדי שהייה דרסה כו' (וזו שאלה ששאל הרא"ש מהרשב"א בתשובת הרשב"א סי' שס"ז^שיב). ואף על גב דלהרמב"ם גופיה דסבירא ליה^שיג דעיקור הוא כמ"ש התוס'^שיד בשם בה"ג^שטו יש לומר דסבירא ליה דסכין פגומה אינה מהלכות שחיטה שאינו שוחט^שטז אלא קורע וחונק כדתנן בפ"ק^שיז ולית לן כולה חדא שחיטה היא. ותדע דלהרמב"ם סכין פגומה אינו מהלכות שחיטה ולא דמי כלל לדרסה וחלדה דהא בדרסה וחלדה איבעיא לן לפירוש הרמב"ם דילמא הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בדרסה וחלדה אבל מיעוטא שרי אפילו בושט^שיח ובסכין פגומה ליכא למאן דאמר שהפגימה אינה פוסלת בושט אפילו במשהו משום שהפגם הוא קורע ונוקב ולא שוחט ואינו מהלכות שחיטה ונקובת הושט במשהו. מכל מקום בטעם המנהג יש לומר משום דנקטינן בתרווייהו לחומרא^שיט. ואיך שיהיה טעם המנהג להחמיר בעיקור במיעוט קמא דקנה בין משום שמא נגע בושט בין כדי לחוש לפירוש הרמב"ם ולפרש"י לפי דעת התוספות על כל פנים בעיקור הסימן ממקום חיבורו לא מהני הני טעמי לאסור בפחות משיעור עיקור הפוסל אף אם נעקר כן בשעת שחיטה. ואף על גב דבשו"ע סימן זה לא הוזכר כלל עיקור דסכין פגומה^שכ. לא רצה רמ"א לשנות לשון מהרי"ו בין במיעוט קמא כיון דאתי שפיר גם בעיקור הסימן ממקום חיבורו כדלעיל^שכא. ותדע שהרי מהרי"ו כתב תחילה גם עיקור הסימן ממקום חיבורו ואפילו הכי סיים אחר כך בלשון זה וכל עיקור פסול בין במיעוט קמא כו'. כן דעת הט"ז^שכב בפירוש לשון רמ"א. וכן דעת התבואות שור^שכג להלכה.

דלא כש"ך^שכד דפירש דמ"ש רמ"א כל עיקור שרוצה לומר אפילו במשהו דמיעוט קמא שנעקר ממקום חיבורו בשעת שחיטה וכן משהו דמיעוט בתרא שנעקר ממקום חיבורו. וטעם המנהג במיעוט קמא פירש הש"ך משום שאין אנו בקיאין בבדיקת הושט ושמא נגע בושט. דסבירא ליה להש"ך דלמנהגינו שמחמירים כפרש"י בבעיא דלעיל שהיא במיעוט בתרא דל"ל^שכה כולה חדא שחיטה היא אבל במיעוט קמא לאו מידי עביד כדפרש"י שם^שכו היינו דווקא כשלא נגע עדיין בושט אבל כשנגע כבר בושט שנקובתו במשהו תו ליכא למימר לאו מידי עביד דהא בנקובת הושט נעשית נבילה^שכז שאין שחיטה מועלת בה כמו בפסוקת רוב הגרגרת^שכח. ואם כן כי היכי דבפסוקת רוב הגרגרת לא אמרינן לאו מידי עביד במיעוט בתרא שנשחט בפסול אלא אמרינן כולא חדא שחיטה היא ואית בה פסול הכי נמי ליכא למימר לאו מידי עביד במיעוט קמא דקנה שנשחט בפסול אחר שניקב הושט כבר אלא אמרינן כולה חדא שחיטה היא ואית בה פסול. אלא דפסול דשהייה דרסה וחלדה והגרמה ליכא נפקא מינה דתיפוק ליה משום פסול דושט עצמו אלא נפקא מינה בעיקור לחודיה שאם נעקר מיעוט קמא דקנה ממקום חיבורו בשעת שחיטה אחר שנגע בושט אמרינן דכולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור כו' כמו במיעוט בתרא. והא דקאמר שמואל תורבץ שניטל רובו מלחי כשר היינו שנעקר שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה אפילו בעיקור משהו יש לומר דהעיקור והשחיטה כולה חדא שחיטה היא. והא דתניא נשחט הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשירה היינו דוקא בנשמטה מאליה דליכא למימר כולה חדא שחיטה היא כיון דלאו מידי עביד מה שאין כן בעיקור דידים דליכא למימר לאו מידי עביד יש לומר כולה חדא שחיטה היא (וזהו דעת מהר"ץ בהגהות שחיטות^שכט הובא בדרכי משה^של). וכן הוא בהדיא בהגהות שחיטות מהרי"ו^שלא לחלק בזה בין עיקור לשמוטה דאינו עושה מעשה. אי נמי יש לומר דהא דנוהגים להטריף כל עיקור אפילו במשהו בשעת שחיטה היינו בעיקור שעל ידי דחיקת הסכין בסימנים דאיכא למימר כולה חדא שחיטה היא מאחר שנעשה על ידי הסכין כמעשה שהביא בדרכי משה בשם מהר"ץ בשם מהרי"ו^שלב שנמצא מקצת טבעת על הסכין כדלקמן סעיף י"ט^שלג. אבל בשמוטה דממילא או אפילו בעיקור בידים שאינו בדרך שחיטה כלל ליכא למימר כולה חדא שחיטה היא. כמו בניקב הושט בידים בשעת שחיטה דלקמן סימן כ"ו כמ"ש שם^שלד בשם הש"ך^שלה שנתכוין שם לשני חילוקים אלו שיש לחלק בין עיקור לשמוטה. אבל מסתימת רמ"א כאן ושאר אחרונים מבואר דעיקור ושמוטה חדא מלתא היא לגמרי ואין חילוק ביניהם לדינא כלל. וכדעת הט"ז^שלו שחלק על הגהות שחיטת מהרי"ו שחילקו ביניהם. וכן עיקר. דלא כש"ך בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא (וכ"מ בהדיא בתורת הבית הארוך^שלז דאף רש"י מודה בעיקור שאינו דרך שחיטה דלא דמי לבעיא דלעיל דמספקא לן דילמא כולה חדא שחיטה היא. והילכך העיקר כהט"ז^שלח).

ואף לפי מ"ש לעיל^שלט בשם התבואות שור^שמ לחוש לדעת הרשב"א^שמא שפסק כמאן דאמר^שמב הגרים שליש ושחט ב' שלישים פסולה דבעינן כולה מיפק חיותא במקום שחיטה ואפילו במשהו דנפק שלא במקום שחיטה פסולה. ובעיקור מיעוט קמא ממקום חיבורו כיון דבכולו איכא כולה מיפק חיותא וטרפה לפי דעת רש"י ורמב"ן^שמג אם כן במשהו איכא משהו דמיפק חיותא כמו בפסוקת הגרגרת דמיטרפא ברובא ואפילו הכי במשהו איכא משהו דמיפק חיותא. מכל מקום בכהאי גוונא יש לסמוך אפילו שלא בהפסד מרובה^שדמ אהכרעת רמ"א דלקמן דבחייה כשר^שמה וליכא מיפק חיותא כלל אפילו בכולו. אבל משום דהרשב"א גופיה סבירא ליה דבחיים כשר ורש"י דסבירא ליה טריפה לא סבירא ליה כמאן דאמר הגרים שליש פסולה האי טעמא לא מהני להקל בדאורייתא כמ"ש בכללי ההוראה^שמו. הילכך בעל נפש יחמיר לעצמו^שמז במיעוט קמא^שמח אפילו שלא בשעת שחיטה.

וכן בנעקר כל הסימן אחר שחיטת רוב הסימן הראשון לפני שחיטת סימן ב' בבהמה אף על פי שהניח ולא שחט כלל מיעוט בתרא דקמא שאין להחמיר לאחרים משום עיקור במיעוט בתרא שהרי לא שחטו כלל ומשום ששחט סימן הב' בעיקור סימן הא' אין לחוש כיון שנעקר אחר שחיטת רובו כמ"ש לקמן^שמט. אף על פי כן בעל נפש יחמיר לעצמו לחוש לפירש"י ורמב"ן^שנ דעיקור טריפה הויא ולהאוסרים בנולדו סימני טרפה בין סימן לסימן אף אם נולדו בסימן עצמו שנשחט כמ"ש לקמן סי' כ"ו^שנא. אף על גב דמדינא יש לסמוך בכהאי גוונא אהכרעת רמ"א דעיקור אינו טריפה מאחר דבלאו הכי יש חולקין על האוסרים דלקמן שם וגם האוסרים אינם אוסרים אלא מספק כמ"ש שם.

וכן בעיקור דסכין פגומה במיעוט קמא דקנה ותפש את הקנה לבדו בידו דליכא למיחש לנקובת הושט כדלעיל סי' כ"ג^שנב. אף על פי כן כל בעל נפש יחמיר לעצמו לחוש לפירוש הרמב"ם^שנג בבעיא דלעיל^שנד שהיא במיעוט קמא ומספקא לן אי אמרינן כולה חדא שחיטה היא ולפרש"י לפי דעת התוספות^שנה דעיקור דסכין פגומה הוא מהלכות שחיטה ואיכא למימר ביה כולה חדא שחיטה היא^שנו. אבל מדינא אין לחוש. שאף שהב"י בשו"ע פסק כהרמב"ם מכל מקום כיון שרבו החולקים על פירוש הרמב"ם וגם לפירוש הרמב"ם אינו אלא ספק^שנז פשיטא דבכהאי גוונא יש לסמוך אפילו שלא בהפסד מרובה אהכרעת רמ"א דלקמן כפירוש בה"ג דעיקור ממקום חיבורו הוא מהלכות שחיטה דלא כפירש"י לפי דעת התוספות דעיקור הוא סכין פגומה^שנח. שהרי כתב רמ"א דבחיים כשר^שנט. ואם כן הא דמתקיף רב פפא^שס אהא דאמר שמואל תורבץ שניטל כולו מלחי כשר והא איכא עיקור סימנים כדלעיל על כרחך משום דעיקור שהוא מהלכות שחיטה הוא עיקור ממקום חבורו כמ"ש התוספות בשם בה"ג. וסבירא ליה לרמ"א שכן עיקר לפי שכן דעת התוספות ריש פרק אלו טריפות והרשב"א והר"ן^שסא והרא"ש^שסב ושאר פוסקים והלכה כבתראי. וסמך רמ"א על זה להתיר החלב והביצים^שסג דאיסור מדאורייתא הוא^שסד. והא דמחמירינן בעיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא כמ"ש במהר"י ווייל^שסה והיינו לחוש לפירש"י לפי דעת התוספות דעיקור דסכין פגומה הוא מהלכות שחיטה ויש לומר בו כולה חדא שחיטה היא. היינו משום דבהמה בחזקת איסור עומדת^שסו משום הכי נוהגים כל החומרות גבי שחיטה והיכא דנהוג נהוג והבו דלא לוסיף עלה לאסור החלב והביצים שאינן בחזקת איסור^שסז.

או אפשר דרמ"א לא סבירא ליה להחמיר גם בעיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא שהרי לא הביא לחומרא זו בהגהותיו ולא בדרכי משה^שסח. והא דלא כתב להחמיר במיעוט קמא משום חשש נקובת הושט היינו משום דבמיעוט קמא על כרחך מיירי שהגביה ידו מן הצואר וראה שלא שחט אלא מיעוט הקנה בלבד ואחר כך גמר שחיטתו בסכין יפה ואם כן תיפוק ליה משום שהייה דאסורה משום חשש נקובת הושט. אבל במיעוט בתרא נפקא מינה אם אין עיקור דסכין פגומה פוסל במיעוט בתרא משום דלאו שחיטה היא כלל ולית לן כולה חדא שחיטה היא אם כן מותר מיעוט בתרא במגל וכיוצא בו שכולו פגום ואין בו שחיטה כלל. ואין בזה גם כן משום שהייה דשהייה אינה אלא כששוהה בשחיטה אבל זה פסק מלשחוט. אבל בקרדום אסור משום דבין פגם לפגם יש ריוח משהו. אבל אם עיקור דסכין פגומה פוסל במיעוט בתרא אפילו במגל אסור אפילו בדיעבד^שסט. ובאמת דבר שאינו מצוי הוא לחתוך מיעוט בתרא במגל וכיוצא בו (דווקא) ובדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג כמ"ש הרמב"ם סוף פרק י"א^שע ואם כן מוקמינן ליה אדינא ומדינא וודאי דאין לאסור בדיעבד מאחר שהעיקר הוא כפירוש התוס' בשם בה"ג דעיקור שבהלכות שחיטה הוא עיקור ממקום חיבורו. ועוד שלפי דעת הרשב"א והר"ן^שעא אף לפרש"י אינו עיקור דסכין פגומה (וכן הוא בהדיא בתשובת הרשב"א סימן שס"ז דאף לפרש"י אין להחמיר כלל בעיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא). וכל שכן לגירסא שלנו בפרש"י כדלעיל^שעב. ואף לפי דעת התוס' בפרש"י במיעוט בתרא אינו אלא ספק^שעג. ולפי דעת הרשב"א^שעד והר"ן הוא ספק דרבנן וכן הוא במהר"י ווייל כמ"ש לעיל סימן כ"ג^שעה והלכך בהפסד מרובה וכהאי גוונא המיקל לא הפסיד: