232

בא

בנועם קבלתי הידיעה על דבר המשך לימודם תלמוד תורה דרבים, ואשר ימים אלו מסיימים מסכת פסחים, דבר בעתו שלשים יום קודם החג,

ויהי רצון אשר מתאים לחותם וסיום מסכת זו^* ברכת הפסח וברכת הזבח במשנה וברכת פדיון הבן וברכת שהחיינו בביאור המשנה היא הגמרא,

שהקרבת הפסח וענינו תלוים במילה, המעכבת בהם, שלכן שניהם מסוג אחד, וכמשנה ריש מסכת כריתות, וענינם הפנימי — שווה — כריתות ברית שבין הקב"ה וישראל, המבדיל אותם מבין האומות (מילה) וגואל בני ישראל מן הגלות (שכל הגליות נקראו מצרים) וענין הזבח שלמים, העושה שלום בעולם^א, ממשיך הרוחניות בהגשמיות, שלכן הבשר נאכל לכהנים וגם לבעלים, אכילה כפשוטה,

שמזה מובן הביאור בגמרא והשייכות לפדיון הבן, בדוגמת פסח ומילה האמורים, פדיון בני בכורי ישראל ביחד עם ברכת שהחיינו, שמברכין אותה על הטוב הנראה ונגלה דוקא^ב, והלכתא אבי הבן מברך שתים הוא אבינו שבשמים,

אשר בעגלא דידן על ידי משיח צדקנו יפדה את בנו בכורו ישראל מבין הגליות, ונאמר לפניו שיר חדש^ג, הנה אלקינו זה, כסיום מס' תענית, שהחיינו וקימנו לזמן הזה. . .

(ממכתב ששי באדר, ה'תשי"ח)

... במש"כ בהכרעת אדה"ז בשולחנו או"ח סתנ"ג סי"ד דסגי שימור לשם ז"י תאכל מצות ולאו דוקא לבערב תאכלו מצות — דלדעה זו יש מצוה כל ז' באכילת מצה (וכ"כ גם בתורה שלימה במילואים לכרך יא בפי' הש"ס פסחים מ, א) ע"כ אאפ"ל כן, כי דעת אדה"ז בזה (שם סו"ס תעה) כהרמב"ם דאין מצוה כלל כ"א בליל הא', וכ"מ גם מסתימת ל' הרא"ש, טושו"ע, אף שהם הם בעלי דעה הב' בסתנ"ג סי"ד, כמצויין שם במ"מ. וכ"מ גם ברמב"ם הל' חו"מ פ"ה ה"ט (עיי"ש במ"מ ובצפע"נ