ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות תפיליןהלכות תפילין לב דין כתיבת התפילין

לב דין כתיבת התפילין

ובו פ' סעיפים

כתיבת הד' פרשיות

א מצות ³²⁵ תפילין שיכתוב ד' פרשיות שהוזכרו בהן מצותן, שהן קדש לי כל בכור עד למועדה מימים ימימה, והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ופרשת שמע עד ובשעריך, ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ³²⁶.

וצריך לכתבן כסדר שהן כתובות בתורה, לכתוב תחלה פרשת קדש, ואחר כך והיה כי יביאך, ואחר כך שמע, ואחר כך והיה אם שמוע³²⁷. ואם שינה סדרן, פסולין ³²⁸ (התפילין הנעשים מפרשיות אלו. אבל הפרשיות עצמן יש להן תקנה, שהמוקדמת בתורה שכתבה באחרונה, הרי יכול לכתוב עוד פרשיות המאוחרות לה ולצרפן אליה. וכן המאוחרות שכתבן בראשונה, יכול לצרפן לפרשה מוקדמת מתפילין אחרות שנפסלו בהן פרשיות המאוחרות. ואם אי אפשר לו לצרפן צריכים גניזה³²⁹).

ויש אומרים³³⁰ שראוי להקדים גם כן פרשיות של יד לשל ראש, מפני שמוקדמת בפסוק. אך אם לא הקדים, לא פסול (ויש אומרים³³¹ שלכתחלה ראוי להקדים פרשיות של ראש לשל יד, מפני שקדושת של ראש חמורה משל יד³³². וכן נכון על פי הקבלה³³³):

ב על פי הקבלה צריך לכתוב ד' של אחד גדולה ³³⁴ כל כך כמו ארבע דלתי"ן קטנים³³⁵:

ג לכתחלה ³³⁶ צריך לכתוב ד' פרשיות של יד בקלף אחד, שנאמר והיה לך לאות, משמע אות אחת דהיינו בית אחד, שהוא אות הנראה מבחוץ, וכשם שהיא אות אחת מבחוץ כך יש להיות אות אחת מבפנים, שתהיינה כל הפרשיות כאגרת אחת על קלף אחד³³⁷. אבל בתפילין של ראש, שיש בו ד' בתים, צריך שתהיינה הפרשיות כתובות בד' קלפים לכתחלה, כמו שיתבאר³³⁸:

הכתיבה בדיו

ד הלכה למשה מסיני שאין התפילין נכתבין אלא בדיו³³⁹.

יש מי שהורה³⁴⁰ שאין הסת"ם נכתבין אלא בדיו שיוכל להמחק, כמו שכתוב בפרשת סוטה³⁴¹ וכתב ומחה, כתב שיוכל למחות, ולמדין גזירה שוה³⁴² כתיבה כתיבה מפרשת סוטה לסת"ם. לפיכך אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו, מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי.

וטוב לחוש לדבריו לכתחלה³⁴³ לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים שרוים במי עפצים ³⁴⁴ וכיוצא בהם, שאם תמחקנה יהא נמחק³⁴⁵. וכל העשנים יפים לדיו, ושל שמן זית מן המובחר³⁴⁶.

ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק, כשרים³⁴⁷, שהעיקר שאין למדין כתיבה כתיבה מפרשת סוטה³⁴⁸, וכן נוהגין עכשיו אפילו לכתחלה³⁴⁹.

אם כן מה מיעטה הלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבים בדיו. למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהם, שאם כתב בסת"ם אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב, הרי אלו פסולים³⁵⁰, וצריכים גניזה³⁵¹, אלא כל הכתב צריך שיהיה שחור.

ואם זרק עפרות זהב על האותיות, מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר. אבל אם זרק את הזהב על אות אחת מהאזכרה, אין לו תקנה, וצריכה גניזה, לפי שאסור להעביר הזהב מפני שהוא כמוחק את השם³⁵²:

כתיבה תמה

ה וכתבתם, דרשו חכמים שיהא כתב תם ושלם³⁵³, שלא תדבק אות אחת בחברתה אלא כל אות תהא מוקפת גויל מכל רוחותיה³⁵⁴, ותהא מתוייגת כהלכתה³⁵⁵, כמו שיתבאר בסי' ל"ו ³⁵⁶ .

ואם האות גדולה ונדבקה בסופה באופן שאם יגרר מה שדבוק ישאר צורת אות, יש מי שמכשיר אף בלא גרירה³⁵⁷. ויש להחמיר ולגרור. ואפילו אם אין האות דבוקה בעצמה, אלא התג של אות זו דבוק בתג אות אחרת, יש להחמיר ולתקן בגרירה³⁵⁸. ואפילו אם תגי אות אחת דבוקים זה בזה, טוב לתקנם כמו שיתבאר בסי' ל"ו³⁵⁹.

ותקון מועיל אף בתפילין ומזוזות³⁶⁰, אף בנגיעות אות באות, בענין שנפסלו לדברי הכל, כמו שיתבאר³⁶¹:

ו לכתחלה יכתוב כתיבה גסה קצת, שלא יהיו נמחקים מהרה. וכן מצוה ליפותן מבחוץ למראה, וכל שכן מבפנים, שהרי בית המקדש היה מצופה זהב מבפנים³⁶²:

כתיבה בימין

ז יש אומרים³⁶³ שצריך לכתוב בימין, ואם כתב בשמאל פסול³⁶⁴, לפי שאין דרך כתיבה בכך, וכתיבה כלאחר יד היא. שהרי הכותב בשבת ביד שמאל פטור³⁶⁵, ואין סברא שיכתוב אדם סת"ם בשבת ויפטר³⁶⁶.

ואפילו אם שולט בשתי ידיו צריך לכתוב לכתחלה בימין³⁶⁷. ואם כתב בשמאל כשר³⁶⁸.

ואיטר יכתוב בימין שלו שהיא שמאל של כל אדם³⁶⁹. ואם כתב בשמאלו שהוא ימין של כל אדם, פסול³⁷⁰.

ומכל מקום אם אי אפשר למצוא תפילין אחרים שנכתבו בימין, יש להכשיר הנכתבים בשמאל, בין באטר בין בשמאל של כל אדם³⁷¹, מאחר שלא הוזכר פסול זה בתלמוד ³⁷² .

אבל אם כתב בפיו, שתפס הקולמוס בשפתיו וכתב בו, פסולים, אפילו אי אפשר למצוא אחרים, שבודאי אין דרך כתיבה כלל בפה³⁷³:

שרטוט

ח התפילין אינן כמזוזה שהיא צריכה שרטוט מהלכה למשה מסיני³⁷⁴, בכל שיטה ושיטה, אבל בתפילין אין צריך שרטוט כי אם בשיטה העליונה³⁷⁵, מפני שאסור מדברי סופרים לכתוב לכתחלה ג' תיבות מפסוק מכתבי הקודש בלא שרטוט³⁷⁶, כמו שיתבאר ביו"ד סי' [רפ"ד] ³⁷⁷ , אבל שאר השיטות אין צריכין שרטוט, כי השיטה העליונה נעשית כמו שרטוט למה שתחתיה³⁷⁸, כמו שיתבאר שם ³⁷⁹ .

ואין לו להחמיר ולשרטט בכל השיטות³⁸⁰, מפני שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט³⁸¹. אבל אם אינו יודע לישר השיטה בלא שרטוט, טוב הוא שישרטט כל השורות, כדי שיהיה הכתב מיושר ושוה, משום זה אלי ואנוהו³⁸². ואפילו אם יודע לישר אף בלא שרטוט ומשרטט כדי לכתוב יותר נאה ויותר ישר, אינו נקרא הדיוט (עיין ב"י³⁸³), כיון שאינו עושה בדרך חומרא אלא כדי לכתוב יותר ביושר (שהוא הידור מצוה).

ולא אמרו שכל הפטור מן הדבר כו', אלא כשעושה בדרך חומרא (במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג בחומרא זו³⁸⁴, וגם אין בה משום הידור מצוה. אבל אם יש בה איזה הידור לאיזה מצוה, וכן אם הוא נוהג בה לסייג וגדר שלא יבוא לידי איסור³⁸⁵, אינו נקרא הדיוט ³⁸⁶ .

וזהו טעם כל החומרות שהחמירו האחרונים, שהן אחת משתים, או לסייג וגדר שלא יבאו לעבור על איזה לא תעשה, אפילו איסור קל של דברי סופרים, כשראו שצריך לכך, או משום הידור לאיזו מצות עשה, אפילו של דברי סופרים³⁸⁷. אבל במקום שלא שייך הידור, כגון היושב בסוכה בשעת הגשמים, הרי זה הדיוט, כמו שיתבאר בסי' תרל"ט³⁸⁸, וכן כל כיוצא בזה ³⁸⁹ ).

ולא ישרטט בעופרת וכיוצא בו, מפני שמקום השרטוט נשאר צבוע³⁹⁰. ובדיעבד כשר³⁹¹.

ויש אומרים³⁹² שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים, בין בתפילין בין בכל מקום שכותב ג' תיבות מפסוק³⁹³, ואע"פ שיודע לכתוב בלא שרטוט. והעיקר כסברא הראשונה, כמו שיתבאר ביו"ד שם ³⁹⁴ . ואעפ"כ נוהגין להחמיר בתפילין כסברא האחרונה³⁹⁵:

כתיבה על הקלף המעובד לשמו

ט הלכה למשה מסיני שאין תפילין נכתבות אלא על הקלף, ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. ואם שינה פסול. ואין כותבין על הקלף אלא במקום בשר. ואם כתב במקום שער פסול³⁹⁶.

מהו קלף ומהו דוכסוסטוס. העור בשעת עיבודו שהוא נקרא גויל, היו חולקין אותו לשנים, והחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, שנקלף מחלק הפנימי הדבוק לבשר הנקרא דוכסוסטוס, כי דוך הוא מקום בלשון ארמי, וסוסטוס הוא בשר בלשון יון. ומה שאמרו שכותבין על הקלף במקום בשר, הוא במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חיבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס³⁹⁷.

וגוילים שלנו שאין חולקים אותם, יש להם דין קלף, וכותבין עליהם תפילין בצד שכלפי הבשר. כי מה שמגררים מהעור קליפתו העליונה שבמקום שער, אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין אותו לשנים היה צריך לגרר ממנו כל כך. ומצד הבשר גוררין ממנו הרבה, עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד³⁹⁸:

י הקלף צריך להיות מעור המעובד בעפצים³⁹⁹ או בסיד⁴⁰⁰ וכיוצא בו מדברים המכווצים את העור ומחזיקין אותו⁴⁰¹, שאם לא כן הרי הוא נקרא דיפתרא⁴⁰², ואינו נקרא ספר בלשון עברי⁴⁰³, ופסול לכתוב עליו ספר תורה, שנקרא ספר בכמה מקומות בתורה⁴⁰⁴, והוא הדין לכתוב עליו תפילין או מזוזות (שנלמדים בגזירה שוה כתיבה כתיבה מספר תורה⁴⁰⁵, שבמזוזה נאמר כתיבה בפירוש, ותפילין הוקשו למזוזה, שנאמר וקשרתם וכתבתם⁴⁰⁶. שמפני זה צריך גם בספר תורה ותפילין כתיבה תמה, ממה שנאמר במזוזה וכתבתם, ולמדין הימנה לתפילין בהיקש, ולספר תורה בגזירה שוה⁴⁰⁷).

וצריך ליזהר שיהא העור מונח בסיד עד שיפול השער מעליו מאליו. ואם מוציאו קודם לכן, לא יכתוב עליו, מפני שלא נתעבד כל צרכו, ודיפתרא הוא⁴⁰⁸:

יא וצריך שיהא מעובד לשמו ⁴⁰⁹ . כגון בספר תורה לשם ספר תורה ובתפילין לשם תפילין⁴¹⁰ ובמזוזה לשם מזוזה.

והמעובד לשם ספר תורה כשר גם לתפילין ומזוזה, שהרי קדושת ספר תורה חמורה מקדושת תפילין ומזוזה, והרי זה כאילו נתעבד גם לתפילין ומזוזה ⁴¹¹ , שיש בכלל מאתים מנה ⁴¹² . אבל המעובד לשם מזוזה פסול לתפילין, כי קדושת התפילין גדול מקדושת המזוזה⁴¹³.

וטוב שיוציא בשפתיו לשם ספר תורה או לשם תפילין, ולא די במחשבה⁴¹⁴:

יב אם עיבדו נכרי, יש פוסלין אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבד לשמו, כמו שהגט שכתבו נכרי פסול⁴¹⁵ אע"פ שישראל עומד על גביו ואומר לו שיכתבנו לשמו ולשמה, לפי שהנכרי לדעת עצמו הוא עושה ואינו שומע להישראל⁴¹⁶ (ואע"פ שהוא אומר ששומע לו, אין פיו ולבו שוין, ואף אם אומר שכפיו כך לבו, אין נאמן על כך ⁴¹⁷ ).

ויש מכשירין ⁴¹⁸ כשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו. ואינו דומה לגט, שצריך לכתוב כל תורף הגט לשמו ולשמה, וזה לא ישמע לו, אבל בעיבוד אין צריך רק כשנותן העור לתוך הסיד שיתננו לשמו, וזה ישמע לו ⁴¹⁹ .

ומכל מקום לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה⁴²⁰. וכן נוהגים במדינות אלו⁴²¹ שאין עבדנים ישראלים מצויים בכל המקומות⁴²². וצריך לסייעו בעיבוד עצמו, אבל אין מועיל מה שמסייעו להשחיר הרצועות, שאין זה ממלאכת העיבוד⁴²³. ובדיעבד, אפילו לא סייעו כלל, רק שאמר לו שיתן לתוך הסיד לשמו, כשר ⁴²⁴ .

ואם הישראל נותנו בתוך הסיד לשמו, מניח את הנכרי בלבדו להוציאו לתקנו, ואין צריך לסייעו עוד⁴²⁵:

יג עורות שנותנין לנכרי לעבדן לשמן, ומסמן אותם בנקבים שעושה בהן במרצע כעין אותיות שלא יחליפם הנכרי בעורות אחרים, אע"פ שנקל לנכרי לזייף, שיניח עור זה על גבי עור אחרת וינקבם במרצע דרך הנקבים שעשה הישראל, אין חוששין לכך, מפני שמתיירא הנכרי פן יכיר הישראל בטביעות עין שנתן בסימנים, או מפני שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו⁴²⁶.

עור (א) שעיבדו שלא לשמו⁴²⁷, אם יש תיקון לחזור ולעבדו לשמו, יתבאר ביו"ד סי' רע"א⁴²⁸:

יד צריך שיהיה הקלף מעור בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו מנבלות וטריפות שלהן. אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאין, שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך ⁴²⁹ .

ולא מעור הדג אפילו הוא טהור, מפני שזוהמתו רבה⁴³⁰.

וכן כל אזכרה אפילו שלא בסת"ם אין כותבין אותו על גבי עור בהמה טמאה וכיוצא בה⁴³¹:

טו הסופרים הזריזים עושים ג' מיני קלפים, העב יותר לכתוב בו פרשה שמע, שהיא קטנה, והדק ממנו לפרשת והיה כי יביאך, שהיא יותר גדולה, ולפרשת קדש ולפרשת והיה אם שמוע, שהן ארוכות, עושין קלף דק מאוד, ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזהו נוי תפילין ⁴³² :

נקב באות

טז כבר נתבאר⁴³³ שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה. לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב, ואם כתב במקום נקב, פסול, מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה, אלא מופסקת⁴³⁴.

ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד, מכל מקום באותו מקום הנקב היא מופסקת וחלוקה לשתים⁴³⁵.

ואפילו אם יש (ב) בעוביה שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו⁴³⁶, ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו⁴³⁷. מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות, אם כן אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב, וכן לעובי שבצדדי הנקב אין שם היקף גויל במקום הנקב, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה⁴³⁸, שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל. והגויל שבסיום העובי שמצד זה של הנקב, אינו מועיל להעובי שמצד זה, מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים. וכן הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב ⁴³⁹ .

(ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב, שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו, וכן אם יכול לגרור מאורך שלמעלה מהנקב, ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו, הרי גרירה זו מועלת, אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו, ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל ⁴⁴⁰ , כמו שיתבאר⁴⁴¹):

יז וכל זה (בנקב הנעשה קודם הכתיבה⁴⁴²) כשחלל הנקב נראה לעין, שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב⁴⁴³. אבל כל נקב שהדיו עובר עליו וסותמו⁴⁴⁴ ואינו נראה אלא נגד השמש⁴⁴⁵, אינו נקב כלל, וכותבין עליו לכתחלה. ומפני זה התירו לכתוב על עור עוף המעובד, אע"פ שכולו מלא נקבים דקים ממקום הנוצות⁴⁴⁶:

יח וכל ⁴⁴⁷ זה בנקב הנעשה קודם הכתיבה, שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת על ידי הנקב ואינה תמה ושלימה. אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואחר כך אירע בה נקב, אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים⁴⁴⁸, אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו⁴⁴⁹, בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה ⁴⁵⁰ , כשירה.

ואף אם אין כשיעור עד הנקב, אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות, אלא נשאר מעביה⁴⁵¹ חוט דק שלם בצד הנקב, כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כל כך מתחילתה היתה כשירה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה⁴⁵²:

יט וכמה הוא שיעור הכשר אורך האותיות שנפסקו בנקב. אם נפסקה רגל הימנית של ה"א⁴⁵³ וכיוצא בה⁴⁵⁴, כגון הרי"ש או הדלי"ת, ונשתייר ממנה למעלה מהנקב⁴⁵⁵ כמלא אות קטנה שהיא יו"ד⁴⁵⁶, כשירה.

אבל אם נפסק הרגל השמאלית של ה"א, יש אומרים ⁴⁵⁷ שאפילו לא נשתייר ממנה אלא כל שהוא, בין למעלה מהנקב בין למטה מהנקב, כשירה. ויש אומרים⁴⁵⁸ שגם רגל השמאלית צריך להיות כמלא יו"ד, ואם לאו פסולה. וכן הלכה⁴⁵⁹.

אבל אם ניקב תוכה של ה"א⁴⁶⁰ או של מ"ם וכיוצא בהן⁴⁶¹, אפילו הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל, כשירה⁴⁶².

וכן (ג) אם אין היקף גויל כלל לאיזו אות מבחוץ, שניקב שם נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף, כשירה, כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה⁴⁶³.

אבל אם לא היתה מוקפת קלף מתחלתה, אע"פ שהיא ארוכה כראוי, ולא נפסקה כלל בנקב, כגון רגל כ"ף⁴⁶⁴ או נו"ן⁴⁶⁵ הפשוטות וכיוצא בהן שבשיטה האחרונה שהן ארוכות ומגיעות עד סוף הקלף מתחילתן⁴⁶⁶, פסולות.

[ו]מכל מקום אם יכול לגרור מהן מעט בסוף הקלף וישתייר בהן כשיעור, הרי גרירה זו מועלת אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שלא היו פסולות תחילה רק משום חסרון היקף גויל בלבד ⁴⁶⁷ , כמו שיתבאר⁴⁶⁸.

ויש אומרים ⁴⁶⁹ שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן, פסולות, כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן, ואע"פ שהיו מוקפות מתחילתן ⁴⁷⁰ . אבל אם אין הנקב ממלא כל החלל, אע"פ שהנקב הוא סמוך לאות ממש, שלא נשאר קלף חלק אפילו משהו בין האות להנקב שבתוכה, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, מכל מקום היא חשובה מוקפת גויל גם במקום הנקב, על ידי קלף החלק שבתוכה מצד הב' של הנקב⁴⁷¹.

וכן אם הנקב הוא במקצת עובי האות שכלפי חוץ, ומקצת עוביה שכלפי תוכה נשאר קיים, הרי היא כשירה על ידי מקצת עובי זה שכלפי תוכה, שהוא חשוב מוקף גויל על ידי קלף החלק שמצד הב' של הנקב⁴⁷².

(וכן אם הנקב הוא מפסיק כל עוביה אלא שנשאר בארכה שעד הנקב כשיעור הכשירו, הרי היא מתכשרת על ידי שיעור זה ⁴⁷³ , שהוא חשוב מוקף גויל גם בתחתיותו על ידי הקלף החלק שלמטה מהנקב (ואם נשתייר מאורך [אות] זה גם למטה מהנקב אינה נפסלת בכך, ומתכשרת היא על ידי קלף החלק שבתחתיותו, שכיון שמה שמן הנקב עד קלף החלק אינו אות אחרת, אינו חשוב הפסק בין האות לגויל המקיפה, כמו שהנקב אינו חשוב הפסק⁴⁷⁴). אבל אם לא נשתייר קלף חלק כלל למטה מהנקב, פסולה).

ולפי סברא זו, אין (ד) חילוק בין נקב שלפני הכתיבה בין נקב שלאחר הכתיבה, שכיון שקלף החלק שמצד הב' של הנקב מצטרף לאות להיותה נחשבת מוקפת גויל גם במקום הנקב⁴⁷⁵, אם כן אף אם (ה) היה הנקב קודם הכתיבה, אינו פוסל יותר מלאחר כתיבה⁴⁷⁶ (כיון שנשתייר שיעור הכשר אות שלם לגמרי בלי שום נקב).

והעיקר כסברא הראשונה⁴⁷⁷. ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר⁴⁷⁸ כשלא נשתייר קלף חלק כלל מצד הב' של הנקב, בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש, בין שהוא בתוכה וממלא כל חללה.

ויש אומרים⁴⁷⁹ (ו) שאף לפי סברא האחרונה אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ, אבל לא מבפנים, ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה. ונכון להחמיר⁴⁸⁰:

קריאת התינוק

כ ואם נפסקה אחת מאותיות הפשוטות שאין להם אלא ירך אחת, כגון וא"ו או זיי"ן או נו"ן פשוטה וכיוצא בהן, אין שיעור הכשרן כמלא אות קטנה שהיא יו"ד, כמו ברגל הה"א וכיוצא בה, שהרי וא"ו שלא נשתייר ממנה אלא כמלא יו"ד אין זה וא"ו כלל, וכן בשאר אותיות הפשוטות. אלא הכשרן תלוי בקריאת התינוק שאינו חכם ולא טפש, שאם התינוק יודע לקרותן כהלכתן, כשרות, ואם לאו, פסולות⁴⁸¹.

אבל תינוק חכם שמבין הענין, דהיינו פירוש המלות, הרי הוא אומר האות הנפסקת מתוך הבנתו שמתפרש יפה לפי הענין, ואין סומכין עליו⁴⁸². אבל אם אינו חכם כל כך להבין הענין, אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב, סומכין עליו⁴⁸³. וזהו לא טיפש שאמרו⁴⁸⁴.

ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו שאר האותיות, כמו שנוהגין, שאם כן אף החכם שמבין הענין שקורא, מהיכן יבין לקרות אות זו כהלכתה, כיון שאינו יודע ענינה ופירושה⁴⁸⁵.

ומכל מקום אות שנפסקה בנקב ונשתייר ממנה גם למטה מהנקב, צריך לכסות מלפניו מה שלמטה מהנקב, לפי שהוא יצרפנה עם מה שלמעלה מהנקב ויקרא האות כהלכתה, ובאמת אינן מצטרפין, כיון שהנקב מפסיק ביניהם. והוא הדין אם מפסיק ביניהם שריטה העוברת בעובי האות מעבר לעבר⁴⁸⁶.

אבל אם אינה עוברת מעבר לעבר, אפילו היתה כן בשעת הכתיבה, אינה פוסלת, כיון שאין האות חלוקה לשתים לגמרי⁴⁸⁷. ואינו דומה לנקב שבאמצע העובי שפוסל אם היה בשעת הכתיבה⁴⁸⁸, לפי שמקצת עובי האות שמצד זה של הנקב אינו מוקף גויל במקום הנקב, וכן מקצת עובי שמצד זה של הנקב, משא"כ בשריטה שהיא קלף חלק, וחשובה היקף גויל למקצת העובי שהאות מתכשרת בו, שלא נתנו שיעור לעובי האותיות, ויוכל לעשותן דקות מאד אפילו לכתחלה⁴⁸⁹.

ואם השריטה עוברת מעבר לעבר, והיתה כן בשעת הכתיבה, יש אומרים⁴⁹⁰ שאין קריאת התינוק מועלת בה, אפילו אם יכסו מלפניו מה שלמטה. שלא הכשירו בקריאת התינוק אלא באות שנכתבה מתחלה ארוכה כראוי, ואחר כך נתקצרה על ידי הנקב או על ידי שריטה. ויש אומרים⁴⁹¹ שאפילו היתה קצרה מתחלתה והתינוק קוראה כהלכתה כשרה. ולכן אם אירע שכתב הסופר איזו אות מאותיות הפשוטות ומסתפק בשיעור ארכה אם היא ארוכה כהלכתה, ואי אפשר לו להגיה משום שלא כסדרן, כמו שיתבאר, מראה לתינוק שאינו חכם ולא טפש וסומך עליו (וכן עיקר⁴⁹², וכן נוהגין):

כא אין מכשירין על ידי קריאת התינוק אלא כשאנו מסופקים אם אורך האות הוא כשיעור, או אם רוחב האות הוא כשיעור, כגון ד שנכתבה קטנה כעין יו"ד, שאם התינוק קוראה ד' כשרה⁴⁹³. אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה, אפילו התינוק קוראה כהלכתה אין זה מועיל כלום, כגון שמקצת יודי"ן של העייני"ן והשיני"ן והאלפי"ן או רגלי התוי"ן אינן נוגעים בגוף האות, פסולות אף שהתינוק קוראן כהלכתן, כי מה תועיל קריאת התינוק, ועינינו רואות שאין האות כהלכתה ⁴⁹⁴ .

ומכל מקום מועלת קריאת התינוק באותיות אלו לענין שיוכל לתקנן אף אם כתב אחריהן ⁴⁹⁵ , ואין בזה משום שלא כסדרן כמו שיתבאר⁴⁹⁶:

חק תוכות

כב ואם ⁴⁹⁷ נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות (אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה), כגון שנפלה לתוך ד' ונראית כה"א, או שנפלה לתוך ב' ונראית כפ"א, או שאין שם ב' עליה ⁴⁹⁸ , או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה⁴⁹⁹, או שמחסרת קצת מן האות, אפילו אינה מחסרת ממנה אלא קוצה והוא קוץ שהאות נפסלת בחסרונו ⁵⁰⁰ , או שנראית הטיפה כאלו הוא גופה של אות, אע"פ שהאות ניכרת היטב, פסולה ⁵⁰¹ .

ואין לה תקנה לגרור הטיפת דיו ועל ידי כך תהיה האות כתיקונה, מפני שהוא כחק תוכות, דהיינו שחוקק התוך של אות וממילא נשאר צורת אות במה שאינו נגרר⁵⁰², והתורה אמרה⁵⁰³ וכתבתם, ולא וחקקתם, ופירשו חכמים⁵⁰⁴ שבחק תוכות הכתוב מדבר ⁵⁰⁵ . והוא הדין אם מוחק הדיו בעודו לח ועל ידי כך נעשית האות כתקנה, הרי זה כחק תוכות, שאין חילוק בין חקיקה וגרירה למחיקה ⁵⁰⁶ , כיון שאינו כתיבה, והתורה אמרה וכתבתם⁵⁰⁷:

כג וכן אם טעה וכתב ד' במקום רי"ש, או ב' במקום כ', אין תקנה לגרור או למחוק התג, מפני שהוא כחק תוכות⁵⁰⁸. אבל יכול להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול כרי"ש או ככ"ף⁵⁰⁹. והוא שלא כתב עדיין כלום אחר אות זו, שאם לא כן פסול משום שלא כסדרן⁵¹⁰, כמו שיתבאר⁵¹¹.

וכן אם כתב רי"ש במקום ד' או כ' במקום ב', יכול להוסיף דיו ולעשותה מרובעת כהלכתה⁵¹², אם לא כתב אחריה, שכל שמתקן על ידי כתיבה, ולא על ידי גרירה או מחיקה, כשר. אבל אינו יכול לגרור הכ"ף לעשותה כמו בי"ת או הרי"ש לעשותה כדלי"ת⁵¹³:

כד וכל זה בגרירת דיו. אבל אם נטף שעוה על האותיות, גוררה וכשר⁵¹⁴. ואם מותר לגוררה מספר תורה בשבת, יתבאר בסי' ש"מ⁵¹⁵:

כה מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, מפני שהוא כחק תוכות⁵¹⁶. ומה תקנתה, לגרור כל החרטום, ותשאר בצורת נו"ן כפופה, ואחר כך יכתוב מה שגרר. ואין בזה משום חק תוכות, אע"פ שלא גרר צורת הנו"ן וחזר וכתבו מחדש, לפי שצורת הנו"ן נעשה מתחלה בהכשר, אלא שנפסלה האות בנגיעת החרטום, לכן די כשגורר החרטום וחוזר וכותב מחדש⁵¹⁷.

אבל רי"ש שכתבה כמין ד', יש להחמיר ולומר שלא די כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו מחדש. מפני שבין הגג ובין הירך נעשה בפיסול⁵¹⁸, שכן דרך הסופרים שכותבין (ז) תחלה הגג עם התג שמאחוריו ואחר כך הירך למטה, ונמצא שגם הגג נעשה בפיסול, שעשה לו תג מאחוריו ⁵¹⁹ , ואין צריך לומר הירך שנעשה אחר עשיית התג ⁵²⁰ , ולכן צריך לגרור שניהם.

ואע"פ שיש לומר שאף כשגורר אחד מהם, כיון שבמה שנשאר אין בו צורת אות כלל, אם כן כשחוזר וכותב מה שגרר הרי זה ככותב האות מתחלתה. אעפ"כ אין להקל לשייר מאומה מן האות, כיון שכולה נעשה בפיסול⁵²¹, שאף שהגג כולה נעשה בהכשר, רק הריבוע שמאחריו בלבד הוא הפסול, מכל מקום כיון שהכל נעשה בכתיבה אחת הרי הכל אחד ⁵²² .

וכן כ"ף פשוטה, שצריך להיות רגלה ארוכה כפליים כגגה ⁵²³ שלא תדמה לר', ועשה לה גג רחב כאורך רגלה, אם אינו יכול למשוך רגלה שתהיה כפליים כגגה, צריך למחוק כל הגג, הואיל וכולה נעשית בכתיבה אחת. ואפילו במלת אלהיך יכול למחוק. רק שיזהר שלא ימחוק הרגל ⁵²⁴ .

משא"כ בחרטום של מ"ם, שאינו נעשה בכתיבה אחת עם צורות הנו"ן.

והוא הדין כל אות שנכתב בב' כתיבות, כגון הג' וכיוצא בה, דינה כמ"ם⁵²⁵:

כו ומכל מקום כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול, צריך לגררו ולכתבו מחדש, אע"פ שלא נכתב בכתיבה אחת עם הפסול, כגון יו"ד העליונה של הא' שהיא נוגעת בגג שתחתיה יותר ממה שצריך להיות נוגעת, שאין צריך להיות נוגעת אלא בעוקצה הימיני, ולא בעצמה⁵²⁶, כמו שיתבאר בסי' ל"ו⁵²⁷, והוא כתב הגג סמוך מאוד עד שנגע בעצמו של יו"ד, צריך לגרור כל הגג והיו"ד שתחתיה ולכתבה מחדש⁵²⁸.

אבל אם עוקצה השמאלי נוגע בגג, ולא עצמה של יו"ד, כשר, שאף בלא עוקץ זה שם יו"ד עליה, אינו פוסל בנגיעתו⁵²⁹.

ואם (ח) יו"ד התחתונה נוגעת בעצמה לגג, אין צריך לגרור הגג, אלא יו"ד התחתונה בלבד שנעשית בפיסול⁵³⁰. והוא הדין ברגל התי"ו⁵³¹:

כז וכן הדין ביוד"י השי"ן והעי"ן והצד"י והפ"א שנגעו בגוף האות בעצמן, ולא בעוקצן בלבד⁵³², שצריך לגרור כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול. ואין קריאת התינוק מועלת בזה כלל, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונה⁵³³.

וכן אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג⁵³⁴, אפילו נגיעה דקה כחוט השערה, ותינוק שאינו חכם קוראן כהלכתן, פסולות, ואין תקנה להפרידן, משום חק תוכות ⁵³⁵ .

ומכל מקום אין צריך לגרר כל האות, אלא די שיגרר הרגל שנעשית בפיסול ויחזור ויכתבנה, אבל הגג וירך ימיני שנעשה מתחלה בהכשר, אין צריך לגררן⁵³⁶.

ומכל מקום אם כתב מתחילה רי"ש, ואחר כך טעה ועשה לה תג כעין דלי"ת, אין לה תקנה בגרירת התג בלבד, שכיון שאין עושה מעשה בגוף האות, אלא היא נעשית רי"ש על ידי גרירה בלבד, הרי זה כחק תוכות ⁵³⁷ . משא"כ בה"א וקו"ף שעושה מעשה בגופן, שגורר רגלן וחוזר וכותבן מחדש, והרי זה כאלו כותב כל האות, כיון שאין שם ה"א וקו"ף עליהן בלי רגל זו.

ולפי זה גם ברי"ש שטעה ועשה לה תג כעין דלי"ת, יש להקל בגרירת התג עם הגג בלבד, או עם הירך בלבד, כדי לעשות מעשה בגוף האות, והשאר אין צריך לגרור, כיון שנעשה בהכשר מתחילה. ואעפ"כ המחמיר לגרור את כולה תבא עליו ברכה ⁵³⁸ :

כח וכל זה כשהפיסול הוא בצורת גוף האות⁵³⁹. אבל אותיות הנוגעות ודבוקות זו בזו, בין שנדבקה קודם שנגמרה השנית, שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם, בין שנדבקה אחר שנגמרה, יכול להפרידן בסכין, וכשר⁵⁴⁰. ואין בזה משום חק תוכות⁵⁴¹, כיון שלא היה פסולן בגופן אלא מחמת חסרון היקף גויל סביב להן.

לפיכך אם נשתנה צורת האות על ידי דביקתה לחברתה, אין פירוד מועיל בה, ודינה כמ"ם שנסתמה, שכל מה שנכתב בפיסול צריך גרירה⁵⁴². ויש אומרים⁵⁴³ שהוא הדין אם כל אורך האות דבוקה לחברתה, אין פירוד מועיל בהן:

כט כל מקום שאין פירוד מועיל, אין העברה בקולמוס על האות מועלת שלא יצטרך לגררה ולכתבה מחדש, שכיון שכתב התחתון קיים, אין העליון מועיל כלום, שכתב על גבי כתב אינו כתב כלל, אלא על גבי הקלף⁵⁴⁴:

הכתיבה כסדרן

ל כל מקום שאין פירוד מועיל וצריך לגרור ולחזור ולכתוב אפילו מעט, אין תקנה זו מועלת אלא כשעדיין לא כתב כלום אחר הטעות⁵⁴⁵. אבל אם כתב, צריך למחוק כל מה שכתב אחריו ולחזור ולכתוב הכל אחר שיתקן הטעות. ואם כתב אחד משמות שאינן נמחקין, צריכה פרשה זו גניזה⁵⁴⁶. לפי שכשמתקן הטעות על ידי כתיבה לאחר שכתב איזה אות מהפרשה אחר הטעות, נמצא פרשה זו כתובה שלא כסדרה⁵⁴⁷, והתורה אמרה והיו, בהוויתן יהיו ⁵⁴⁸ .

אבל אותיות שנדבקו זו בזו בענין שפירוד מועיל בהן, יכול להפרידן אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום כותב שלא כסדרן, כיון שעתה אינו כותבן אלא מכשירן על ידי גרירות הדביקות שביניהם, וגרירה אינה כתיבה ⁵⁴⁹ .

ואפילו ⁵⁵⁰ אות שמכשירו על ידי כתיבה מועטת, מכל מקום אם היתה צורתה עליה קודם לכן בשעת כתיבתה ולא היתה נראית כלל כאות אחרת, כגון היודי"ן שעל השיני"ן ועל העייני"ן והצד"י ושל האלפי"ן ופאי"ן ורגלי התווי"ן שלא היו נוגעין בגוף האות, ותינוק שאינו לא חכם ולא טפש קוראן כהלכתן, יכול לתקנו אחר כן, ואין בזה משום שלא כסדרן ⁵⁵¹ .

אבל אם רגל הה"א או הקו"ף נוגע בגג, אפילו נגיעה דקה כחוט השערה ⁵⁵² , שצורתן עליהן והתינוק קוראה כהלכתה, מכל מקום, כיון שצריך לגרר תחילה כל הרגל⁵⁵³, אם כן שוב אין צורתן עליהן ⁵⁵⁴ , וכשחוזר וכותבן הרי זה כותב שלא כסדרן ⁵⁵⁵ . וכן בשאר נגיעות שצריך לגרור האות עד שתפסיד צורתה אי אפשר לתקנה אחר כן, כגון יו"ד העליונה והתחתונה של האל"ף והשי"ן והעי"ן והצד"י והפ"א ורגל התי"ו שהן נוגעין בגוף האות יותר מהראוי, בענין שנפסלה, וכן מ"ם פתוחה שנסתמה, וכל כיוצא בזה⁵⁵⁶.

ואפילו במקום שאין צריך גרירה כלל, אלא כתיבה משהו בלבד, מכל מקום אם האות חלוקה לשתים ונראית כב' אותיות, כגון צד"י שכתבה יו"ד נו"ן, או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד⁵⁵⁷, אף על פי שהתינוק שאינו חכם קוראן כהלכתן⁵⁵⁸, אינו יכול לתקנו אחר כך, שכיון שעינינו רואות שיש להן צורת אותיות אחרות ⁵⁵⁹ , אם כן כשמתקנם אחר כך הרי זה ככתיבה מחדש, והרי זה כותבה שלא כסדרה.

וכן חי"ת שכתבה ב' זייני"ן ופרידתן ניכרת היטיב תיכף ומיד שרואין אותן⁵⁶⁰. אבל אם אין ניכרת פרידת החטוטרות שעל גבי זייני"ן עד שיסתכל בה, יכול לתקנן אחר כך. ואפילו אם התינוק קוראן זייני"ן, אין הולכין אחריו באות זו, לפי שאין התינוק מורגל בח' כזו שעם החטוטרות ⁵⁶¹ (אבל בצד"י ושי"ן הולכין (ט)⁵⁶² אחר קריאת התינוק בין להקל בין להחמיר, אלא אם כן עינינו רואות שהן יו"ד נו"ן או עי"ן יו"ד, אין משגיחין על התינוק).

וכן אם לא עשה רגל ימנית של יו"ד, אין לה תקנה אחר כך (אפילו אם התינוק קוראה כתיקונה), מפני שאין שם יו"ד עליה בלא רגל זו, ונמצא כותב שלא כסדרן. אבל אם לא עשה עוקץ השמאלי, יכול לתקן אחר כך, שאף בלא עוקץ זה שם יו"ד עליה, ואין בעשייתו משום כותב שלא כסדרן⁵⁶³:

כתיבה לשמה

לא הכתיבה צריכה להיות לשמה⁵⁶⁴, שיכתוב הפרשיות לשם קדושת תפילין בפירוש. ואם כתבן סתם פסולות⁵⁶⁵. והאזכרות צריך לכתבן לשם קדושתן בפירוש⁵⁶⁶, ואם כתבן סתם יגנזו.

ויש להסתפק בכל מקום שצריך לשמה, אם די במחשבה, שיחשוב בלבו שעושה דבר זה לשם מה שצריך לעשותו, כגון הפרשיות לשם קדושתן והאזכרות לשם קדושתן, או אם צריך להוציא כן בשפתיו ולא די במחשבה לבד⁵⁶⁷. וספק של תורה להחמיר, וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפילין⁵⁶⁸. ומלבד זה, בכל פעם שכותב אזכרה צריך שיאמר שכותבה לשם קדושת ה' ⁵⁶⁹ . ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו, כשרות בדיעבד, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן⁵⁷⁰. אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה, יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד, אע"פ שחישב בלבו⁵⁷¹.

אבל בעיבוד העורות, יש להקל בדיעבד אם חשב בלבו בתחילת העיבוד שמעבדן לשם ספר תורה או תפילין, אע"פ שלא הוציא בשפתיו⁵⁷², לפי שיש אומרים ⁵⁷³ שאין צריך עיבוד לשמה אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד כשר אע"פ שמעובד שלא לשמו. ואף שאין דבריהם עיקר ⁵⁷⁴ , מכל מקום יש לסמוך על זה להקל בדיעבד כשחישב בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו, כיון שיש להסתפק שמא די במחשבה לבדה אפילו לכתחילה:

לב כשבא להתנמנם לא יכתוב, מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה⁵⁷⁵ (שאף שלומר בפיו אין צריך אלא בתחילת הכתיבה. מכל מקום במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפילין, ולא כמתעסק בעלמא, כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה⁵⁷⁶, כמו שנתבאר למעלה⁵⁷⁷):

חסרות ויתירות

לג צריך לדקדק מאוד בחסירות ויתרות, שאם חסר או יתיר אות אחת פסולין התפילין, ונמצא המניחין אותן מברכין בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוין בכל יום בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר ה', המתעסק בכתיבת התפילין ותיקונם⁵⁷⁸.

וגם צריך להזהיר ולמחות בסופרים המניחים לנעריהם לכתוב תפילין או מזוזות, ואם רואה שנכתבו כהלכתן, אזי מוכרן, והוא מחטיא את הרבים ומכשילן בתפילין ומזוזות פסולין, כי הנער נער ואינו מכוין בכתיבתו אלא ליפות הכתב להתלמד ולהתרגל בו, ולא לשם קדושה וכוונת מצוה בעולם. והרי עונש הסופר מרובה מאוד, ועתיד ליתן את הדין ולקבל עונשו הרבה מאד⁵⁷⁹, ועליו נאמר⁵⁸⁰ ארור עושה מלאכת ה' רמיה. לכן יזהר כל סופר מזה, וטוב לו:

לד טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה שלא יהא עליו דיו יותר מדי, ויפסיד⁵⁸¹. וכן יזהר אם טוב[ל] הקולמוס לכתוב בו את השם, שלא יתחיל לכתוב את השם מיד, שלא יפסידנו בריבוי הדיו⁵⁸², אלא יעשה כמו שיתבאר ביו"ד סי' רע"ו⁵⁸³.

וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם לעיין ולקרות כל מה שכתוב באותה פרשה, שלא יהיה שם פסול, ולא יבא השם לידי גניזה על ידו⁵⁸⁴.

ואחר שישלים הפרשה יקראנה כולה בכוונה ודקדוק היטב פעמים ושלש קודם שיכתוב פרשה שניה. וכן בשניה ובשלישית. ומלבד זה טוב שיחזור ויקרא כל פרשה בתפילין של ראש קודם שיתננה בתוך ביתו, שמא תתחלף לו באחרת⁵⁸⁵. ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שהשלימה. מפני שאם ימצא איזה חסרון אות באיזה פרשה, לא היא לבדה נפסלה, אלא כל מה שלאחריה גם כן נפסל על ידה, משום שיהיו שלא כסדרן עם פרשה המוקדמת שיכתוב מחדש לאחריהן⁵⁸⁶.

וכן מטעם זה אינו יכול לתלות האות שנחסרה בין השיטות, כדרך שתולין בספר תורה⁵⁸⁷, לפי שבתפילין נאמר⁵⁸⁸ והיו, בהוויתן יהיו⁵⁸⁹, שצריך להיות כסדרן. וכן במזוזה⁵⁹⁰:

לה אבל אם ייתר אות אחת, יש לה תקנה על ידי שיגרר אותה⁵⁹¹, אם היא בסוף התיבה או בתחלתה, אבל אם היא באמצע התיבה, פעמים שאין תיקון מועיל, משום שכשיגררנה יהיה נראה כב' תיבות⁵⁹².

ופעמים שתיקון מועיל על ידי שיגררנה וימשוך האות שלפניה שתמלא מקומה ולא תהיה התיבה חלוקה, כגון לאבותיך שכתב מלא וי"ו אחר הב', יגררנה וימשוך הב' שלפניה שתמלא מקומה. וכן אם התיקון תלוי בכ"ף או דלי"ת או רי"ש, שאפשר להמשיכן מעט למלא מקום אות היתירה שנגררה⁵⁹³. אבל אם האותיות שאפשר להמשיכן הן אחר אות היתירה, שאי אפשר להמשיכן לאחוריהם עד שיגרר מהם תחילה, כגון שאר שכתב מלא וי"ו אחר הא', שאי אפשר למשוך הרי"ש לאחריה עד שיגרר רגלה תחילה, ונמצא שביטל צורתה, וכשמתקנה אחר כך נמצא כותב שלא כסדרן ⁵⁹⁴ . ואין תקנה אלא אם כן יכול למלאות מקומו על ידי שיעבה קצת האות שלפניה ושלאחריה, שאין בזה משום שינוי האות⁵⁹⁵. משא"כ כשהאותיות שאפשר להמשיכן הן לפני האות היתירה, אזי אפשר להמשיכן הרבה מבלי שיגרע מהם כלום:

לו אמנם יש להסתפק במצ"ת, שמשפטה להיות חסר וכתבה מלא, אם מועיל אריכות הצ' למטה אחר שיגרור הוי"ו, כי שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות. וכן בנת"ן, שמשפטה להיות חסר, אם מועיל אריכות הנו"ן למטה אחר גרירות הוי"ו. ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה⁵⁹⁶. אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה בתוכה כזה כשר ⁵⁹⁷ .

ובלבד שלא ימשוך יותר מדאי. ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה, יש להסתפק אם כשר אם לאו⁵⁹⁸. (י) ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש⁵⁹⁹, כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק, כמ"ש סימן ל"ו⁶⁰⁰:

לז אם כתב תיבה אחת יתירה, יגררנה, ויהיה מקומה חלק. ואף שאין צריך להיות שם חלק, אין זה פוסל⁶⁰¹, כל שאין במקום החלק כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה, שהוא כדי ט' אותיות⁶⁰². ואם סיום התיבה שלפניה הוא אות ה' או קו"ף, אינו יכול להמשיכן למלאות מקום החלק, מפני שרגל הה' והקו"ף צריך להיות בסופן. ואם יגרר הרגל ויכתבנו בסוף, נמצא כותב שלא כסדרן⁶⁰³.

אבל אם יהיה חלק כשיעור ט' אותיות כשיגרור תיבה היתירה, ונמצא שיהיה ריוח שבין פרשה לפרשה במקום שאין שם פרשה, ויפסלו התפילין⁶⁰⁴, יש להקל למשוך הה"א, אף על פי שלא תהא רגלה בסופה ⁶⁰⁵ , מאחר שלא הוזכר זה בתלמוד ⁶⁰⁶ :

לח היה כותב וטעה ומחקו בעודו לח, או שנתייבש וגררו, וכן אם נפל דיו על הקלף ומחקו בעודו לח, או גררו לאחר שנתייבש, מותר לכתוב על מקום המחק או על מקום הגרר, אפילו האזכרה⁶⁰⁷, כמו שמותר בספר תורה⁶⁰⁸.

ומכל מקום טוב לכתחילה שלא ימחוק בעודו לח, אלא ייבשנו יפה באש, כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם⁶⁰⁹:

לט נדבק אות לחברתה באותיות השם, יכול לגוררן ולהפרידן, ואין בגרירה זו משום מוחק את השם, שהרי מתקן הוא ב[ז]ה⁶¹⁰:

מ אותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רשומן ניכר כל כך שתינוק שאינו לא חכם ולא טפש יכול לקרותן, מותר להעביר קולמוס עליהן להיטיב הכתב ולחדש, ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שגם עכשיו הכתב הוא כשר, ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר⁶¹¹.

במה דברים אמורים, כשקצת צבע הדיו קיים, אבל אם קפץ כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמימות מהחלודה של הדיו, כשמעביר הקולמוס עליה הרי זה כותב שלא כסדרן⁶¹². ואין צריך לומר אם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור, אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו, או לאדום, וצריך להעביר עליהן קולמוס, שיש בזה משום שלא כסדרן⁶¹³:

מא יש (יא) ליזהר לכתחלה שלא יכנס ראש הלמ"ד של שיטה זו בתוך אויר הה"א והח"ת שבשיטה שלמעלה ממנו, אפילו בלא נגיעה⁶¹⁴. ואם נכנסו בענין שהפסיד צורת האות, כגון שנכנס לתוך דלי"ת ונראית כה"א, פסולה⁶¹⁵:

כתיבה מתוך הכתב

מב אם אין הפרשיות שגורות בפיו, צריך שיכתוב מתוך הכתב⁶¹⁶, שמא יטעה⁶¹⁷.

ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו, מותר לכתוב אותו מקצת בעל פה, והשאר מתוך הכתב⁶¹⁸:

מג כשכותב בעל פה⁶¹⁹ מפני שהן שגורות בפיו, צריך לקרות כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה, שמא יטעה ויקדים המאוחרות מחמת שגירותו בהן. ואפילו אם אחד מקרא אותו מלה במלה, צריך הוא גם כן להוציא כל מלה ומלה בפיו⁶²⁰. אבל אם כותב מתוך הכתב, אין צריך להוציא בפיו, שראייתו בכתב שלפניו מועלת כמו הקריאה בפיו⁶²¹.

במה דברים אמורים כשהן שגורות בפיו, ואעפ"כ כותב מתוך הכתב, אבל אם אינם שגורות בפיו שצריך הוא לכתוב מתוך הכתב, אין ראייתו בכתב מועלת לו לשלא יצטרך להוציא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה⁶²²:

מד אפילו מתוך הכתב אינו רשאי לכתוב, אלא מי שהוא יודע לקרות⁶²³, שאם אינו יודע לקרות, אע"פ שיודע לכתוב האותיות, יכול לטעות בקל ואינו מרגיש⁶²⁴:

ריוח בין השורות והפרשיות והתיבות והאותיות

מה צריך להניח חלק בכל פרשה למעלה ולמטה מהשיטות⁶²⁵ כמו חצי ציפורן⁶²⁶.

יש אומרים⁶²⁷ ששיעור זה למעלה הוא כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור ך' ונו"ן פשוטים, כדי שגם הם יהיו מוקפים גויל אם יזדמנו שם⁶²⁸. ויש אומרים⁶²⁹ שצריך להניח חלק כחצי ציפורן למעלה, למעלה מגגו של למ"ד, ולמטה, למטה מך' ונו"ן פשוטה. ויש לחוש לדבריהם לכתחלה⁶³⁰.

אבל בתחילת הפרשה ובסופה אין צריך להניח כלל⁶³¹. אך הסופרים נהגו להניח קצת בתחילה ובסוף⁶³²:

מו צריך ליזהר לכתחילה להניח בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה שהיא יו"ד⁶³³, ובדיעבד אין לפסול⁶³⁴ אלא אם כן נראית כתיבה אחת לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש, כמ"ש ביו"ד סימן רע"ד⁶³⁵ בספר תורה.

וכן לכתחילה צריך ליזהר שלא יהיה בין אות לאות אלא כחוט השערה⁶³⁶, ובדיעבד אין לפסול אלא אם כן נראית התיבה חלוקה לשתים לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש⁶³⁷, כמו שכתוב שם ⁶³⁸ בספר תורה.

ויש אומרים⁶³⁹ שלכתחילה צריך להניח גם כן בין שיטה לשיטה כמלא שיטה, כמו בספר תורה. ויש אומרים⁶⁴⁰ שאין צריך לדקדק בזה אלא בספר תורה. וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה בתפילין ובמזוזות⁶⁴¹:

מז בין בספר תורה בין בתפילין ומזוזות, אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק יותר מבין תיבה לתיבה בפסוק אחד, מפני שאין אנו בקיאים בהפסק הפסוקים שנפסקו למשה מסיני⁶⁴².

ומכל מקום, אם הניח לא פסל⁶⁴³, אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה, שהיא לכתחלה כג' תיבות אשר אשר אשר מאותו הכתב⁶⁴⁴, ובדיעבד כתשעה אותיות קטנות, שהן יודין של אותו הכתב ⁶⁴⁵ , כמו שכתוב ביו"ד סי' ער"ה⁶⁴⁶:

שורות שוות

מח לכתחילה יש ליזהר לעשות כל השורות שוות, שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת, ואפילו אות אחת⁶⁴⁷. ומכל מקום אם נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות בסוף השיטה, ואינו יכול לכותבה בתוך השיטה באותו כתב שהוא כותב בו, יכול לכתוב ג' אותיות ממנה בתוך השיטה וב' חוץ לשיטה, אבל לא ב' בתוך השיטה וג' חוץ לשיטה⁶⁴⁸. ואפילו תיבה בת ח' אותיות לא יכתוב ה' ממנה בתוך השיטה וג' חוץ לשיטה, אע"פ שרוב התיבה בתוך השיטה⁶⁴⁹. ואפילו ב' אותיות, אם הן תיבה אחת לא יכתוב אותן חוץ לשיטה⁶⁵⁰. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד, אפילו כתב תיבה בת הרבה אותיות חוץ לשיטה, לא פסל⁶⁵¹:

מט אותיות השם⁶⁵², בין שם המיוחד בין שאר שמות שאינן נמחקין, ואפילו הנטפל לשם מאחריו⁶⁵³, צריך שיהיו כולם בתוך השיטה, ולא יצא מהן כלל חוץ לשיטה לכתחילה. ובדיעבד כשר בתפילין⁶⁵⁴ (שאי אפשר לתקנן משום שלא כסדרן). אבל בספר תורה, יכול למחוק כל השורות העליונות, אם אין בהם שום שם משמות שאינן נמחקין, ואחר כך ימשוך אותן, עד שתהיינה שוות עם השם היוצא⁶⁵⁵:

פרשיות פתוחות וסתומות

נ ד' פרשיות של יד, הואיל והן נכתבות בקלף אחד⁶⁵⁶ ושייך בהן פתוחה וסתומה, שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' ⁶⁵⁷ , הרי פרשה שלאחריה נקראת פתוחה⁶⁵⁸, כמו שבספר תורה נקראת פרשה המתחלת בראש הדף פרשה פתוחה כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם ⁶⁵⁹ .

לפיכך צריך לכתוב בשל יד כל פרשה כמו שהיא בספר תורה, אם פתוחה פתוחה ואם סתומה סתומה ⁶⁶⁰ . דהיינו שצריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפרשת קדש, כדי שפרשת והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה פרשה פתוחה, כמו שהיא בתורה ⁶⁶¹ . ואם עשאה סתומה פסולה ⁶⁶² .

אבל פרשת קדש לא שייך בה פתוחה וסתומה, כיון שאין כתוב לפניה כלום בתפילין, ולכן מתחילין אותה בראש השיטה הראשונה ואין מניחין לפניה כלום, אע"פ שבתורה היא פתוחה, שכיון שאין כתובה לפניה כלום אין לך פתוחה גדולה מזו שאין כתב אחר סותמה⁶⁶³.

ובסוף שיטה אחרונה שבפרשת והיה כי יביאך צריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות, כדי שפרשת שמע שיתחיל בראש שיטה הא' שבדף הג' תהיה פתוחה כמו שהיא בתורה. ואם עשאה סתומה פסולה⁶⁶⁴.

אבל פרשת והיה אם שמוע שהיא סתומה בתורה, צריכה להיות גם כן סתומה בתפילין. ואם עשאה פתוחה, יש מי שפוסל⁶⁶⁵, ויש מכשירין בדיעבד ⁶⁶⁶ , שאף שבתורה היא סתומה, מכל מקום כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע, אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה, כיון שגם בתורה אין הריוח סתום בפרשת שמע שלפניה, ויש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח⁶⁶⁷. משא"כ פרשת שמע, אף שאינה סמוכה בתורה לפרשת והיה כי יביאך, אין זה מועיל כלל לשלא יצטרך לעשות פתוחה⁶⁶⁸, וכן עיקר ⁶⁶⁹ .

אבל אם אין לפניה ריוח כלל בינה לפרשת שמע באיזה שיטה משיטות הדפין שלהן, לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע, דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף, ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה, ולא בסוף שיטה של פרשת שמע, או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה, דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות, הרי זה נחשב (שינוי גמור) ממה שהיא כתובה בתורה, ופסולה אפילו דיעבד. אלא צריך להיות לפניה ריוח סתום, כמו לפני כל פרשה סתומה שבתורה⁶⁷⁰.

אבל בסופה אין צריך להניח שום ריוח, וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה⁶⁷¹:

נא וסתומה שבתורה יש לה ד' צורות, אחת לדברי הכל, וג' נחלקו בהן הרמב"ם⁶⁷² והרא"ש⁶⁷³, המכשיר בזו פוסל בזו והמכשיר בזו פוסל בזו.

דהיינו שאם סיים איזה פרשה בתחילת איזה שיטה, וכתב אפילו תיבה אחת מאותה פרשה בראש שיטה זו, ואחר כך הניח מקום חלק כדי ט' אותיות בשיטה זו, ואחר כך התחיל פרשה שלאחריה בשיטה זו עצמה, וכתב אפילו תיבה אחת בשיטה זו מפרשה שלאחריה, הרי פרשה שלאחריה נקראת סתומה לדברי הכל⁶⁷⁴.

אבל אם סיים איזו פרשה בסוף השיטה, או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה, והניח חלק בשיטה שלאחריה כדי ט' אותיות והתחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת פתוחה להרא"ש, אבל להרמב"ם גם זו סתומה היא, בין שהיא בשיטה שלאחריה באותו הדף בין שהיא בראש דף הב', רק שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם לא בסוף דף הא' ולא בראש דף הב' כמו שיתבאר לקמן. והוא הדין אם סיים איזה פרשה והניח חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה זו אחר שסיים הפרשה, ולא התחיל פרשה שלאחריה מיד בראש שיטה שלאחריה, אלא הניח מעט ריוח, אפילו פחות מכדי ט' אותיות, ואחר כך התחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם. שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה, ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות, בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה, היא סתומה להרמב"ם ⁶⁷⁵ , אפילו היא בראש דף הב'. אבל להרא"ש כל שיש ריוח בכדי ט' אותיות בין בראש השיטה בין בסוף השיטה, הרי הפרשה שלאחריה נקראת פתוחה.

ואם סיים איזה פרשה בסוף שיטה, או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה, והניח שיטה אחת שלימה פנויה, והתחיל פרשה שלאחריה בראש שיטה שלישית, או בפחות מכדי ט' אותיות מראשה, להרא"ש נחשב מקום החלק של שיטה הפנויה שבין הפרשיות האלו כאילו הוא חלק באמצע שיטה בין ב' פרשיות, והרי הפרשה הב' נקראת סתומה, אבל להרמב"ם היא פתוחה ⁶⁷⁶ , בין שסיום פרשה הראשונה והתחלת השניה הכל בדף אחד, בין שהן בב' דפין, והשיטה הפנויה היא בסוף דף הא' או בראש דף הב'⁶⁷⁷:

נב והנה בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל ⁶⁷⁸ , שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה שמתחילין אותה בה, שפרשת שמע מסתיימת בדף בפני עצמו והיא בדף בפני עצמו⁶⁷⁹, ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, תהיה פתוחה לדברי הכל, ובתורה היא סתומה. ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות, כל שכן שאינה כמו שהיא בתורה, שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה⁶⁸⁰.

אלא אין לה תקנה, [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם, כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב'⁶⁸¹. או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש, כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה, שאז היא סתומה להרמב"ם.

ומכל מקום יזהר (יב) שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות. ואע"פ שבספר תורה אם אירע שנשאר בסוף השיטה כדי ט' אותיות, ואין שם עוד מעט ריוח לכתוב תיבה אחת מפרשה שלאחריה בשיטה זו, אעפ"כ היא פרשה סתומה כשמניח מעט ריוח בשיטה שלאחריה⁶⁸², שפרשה פתוחה היא לעולם בראש השיטה, וכשאינה בראש השיטה היא סתומה להרמב"ם⁶⁸³. ומכל מקום כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה, שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה הפרשה שלאחריה פתוחה, וכשאין ריוח כשיעור בסוף השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה, אם כן בתפילין, שביד הסופר לעשות כמו שירצה, יש לו לסיים פרשת שמע בסוף שיטה, או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה, כדי להורות שפרשה שלאחריה היא סתומה ⁶⁸⁴ . ולא אמרן שאף אם מניח ריוח כדי ט' אותיות בסוף השיטה, אעפ"כ פרשה שלאחריה סתומה, כשאינה מתחלת בראש השיטה, אלא אם אירע לו כן בספר תורה⁶⁸⁵, שאינו רשאי להמשיך האותיות או לקצר בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה, כמ"ש ביו"ד סי' רע"ג ⁶⁸⁶ , ואם אירע לו שהניח בתפילין כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע, אין צריך להניח בתחלת פרשה שלאחריה כדי ט' אותיות, אלא מעט ריוח.

אבל אם לא הניח כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע ולא בהתחלת פרשה שלאחריה, אע"פ שבצירוף שניהם יחד יהא כדי ט' אותיות ויותר, אין מצטרפין זה עם זה ⁶⁸⁷ , והרי אין כאן פ[רש]ה כלל, כיון שאין ריוח ט' אותיות במקום אחד.

ויש מי שאומר ⁶⁸⁸ שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם, ואפשר גם להרא"ש, ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו. אבל יש לחוש לסברא הראשונה, שלא להכניס את עצמו לספק תפילין פסולין, שהרי לפי סברא הא' שאין כאן פרשה כלל הן פסולין אליבא דכו"ע, אפילו בדיעבד. משא"כ כשעשאה פתוחה, העיקר כהמכשירים בדיעבד:

נג וכיון שאי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל, נוהגין בהרבה מדינות לעשותה סתומה להרמב"ם⁶⁸⁹, לפי שכן עיקר אף בספר תורה אם אי אפשר לעשות לדברי הכל, כמ"ש ביו"ד סימן ער"ה⁶⁹⁰.

אבל במדינות אלו נוהגין לעשותה פתוחה⁶⁹¹, כמו הפרשיות שלפניה, לפי שיש מי שמתיר⁶⁹² לעשותה פתוחה אפילו לכתחילה, הואיל ואינה סמוכה בתורה לפרשת שמע. ואף שאין דבריו עיקר, מכל מקום, כיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין⁶⁹³, ואי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל, סמכו האחרונים על דבריו שלא לבטל המנהג, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים⁶⁹⁴:

נד וכל זה בתפילין של יד. אבל בתפילין של ראש, שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים, אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות. אך נהגו להקפיד⁶⁹⁵:

עור הבתים

נה טוטפות שאמרה תורה בתפילין של ראש⁶⁹⁶, קבלו חכמים⁶⁹⁷ שהן ד' בתים של עור לד' פרשיות, כל פרשה בבית בפני עצמו⁶⁹⁸. ולפרשיות של תפילין של יד, בית אחד של עור, שנאמר והיה לך לאות, אות אחד אמרתי ולא יותר⁶⁹⁹:

נו ועור הבתים, בין של יד בין של ראש, צריך להיות מבהמה חיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילות וטריפות שלהן, רק שהוא מן המותר בפיך ⁷⁰⁰ .

ורשאי לעשות הבתים מקלף⁷⁰¹, שגם הוא נקרא עור. ויש מי שאומר⁷⁰² שאין לעשות בתים מקלף אלא אם כן שישים הקלף במי קליפת עצים (שקורין בלשון אשכנז למ"א), שמעבדין בהם עורות. וטוב לחוש לדבריו לכתחלה⁷⁰³.

ורשאי לעשות מעור שליל⁷⁰⁴, שגם היא נקראת עור לענין זה, אע"פ שהיא כבשר לענין טומאה⁷⁰⁵. וכן הרצועות יכול לעשותן מקלף ועור שליל⁷⁰⁶. ויש אומרים⁷⁰⁷ שעור שליל הוא יותר הגון למצוה, כי לא נעבדה בו עבירה, שלא היה בו תשמיש של זכר ונקבה. ויש מי שאומר⁷⁰⁸, שאחר עור שליל יותר הגון עור עוף, ואחר כך עור החיה, ואחר כך עור הבהמה הכשרה, ואחר כך עור נבילה וטריפה:

נז עור הבתים צריך שיהא מעובד לשמו ⁷⁰⁹ , כמו קלף הפרשיות⁷¹⁰. ויש אומרים ⁷¹¹ שאינו דומה לקלף הפרשיות, שהפרשיות הן עיקר הקדושה, אבל הבתים הן טפלין ומשמשים להם ואין צריכין עיבוד לשמו. ויש לסמוך על דבריהם כשאי אפשר בענין אחר, כדי שלא להתבטל ממצות תפילין⁷¹². ויכול גם כן לברך עליהן ⁷¹³ , עד שימצא אחרים:

נח ד' בתים של ראש צריכים להיות מעור אחד, שנאמר ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות⁷¹⁴. וחתיכות עור תפורים יחד חשובים כעור אחד ⁷¹⁵ (והוא הדין אם הם דבוקים בדבק⁷¹⁶). ומכל מקום טוב ונכון לעשותם מעור אחד ממש ⁷¹⁷ , שנוטלין עור עגל הרך ומכניסין אותו בחריצי הדפוס ומניחין אותו כך עד שיתייבש ונוטלין הדפוס מתוכו ונמצאו הבתים עשוים מאליהם⁷¹⁸:

ריבוע הבתים ומדותם

נט תפילין בין של יד בין של ראש, הלכה למשה מסיני שתהיינה מרובעות ריבוע מכוון, שארכו כרחבו ⁷¹⁹ , בענין שאלכסונו יהיה עודף על ארכו ב' חומשי ארכו⁷²⁰ בקירוב⁷²¹.

וריבוע זה צריך להיות מכוון בהן בין במקום מושבן⁷²², שהיא התיתורא⁷²³, שצריכה להיות מרובעת, כמו שיתבאר⁷²⁴. בין בתפרן, שתהא התפירה, מרובעת ממש ארכה כרחבה⁷²⁵, בין בגוף הבתים, שיהיה הבית מרובע ארכו כרחבו⁷²⁶ (בכל משך גבהו).

אבל על גבהו אין להקפיד אם הוא יותר מארכו ורחבו ⁷²⁷ .

ואם היו מרובעים ואחר כך נתקלקל ריבוען באחד ממקומות אלו⁷²⁸, צריך לתקנן. ואם לא תקנן פסולין, כיון שריבוען היא הלכה למשה מסיני.

ושל ראש יהיה כל הד' בתים יחד מרובעין, ולא כל אחד בפני עצמו⁷²⁹.

ולכתחלה יעשה כל הד' בתים שוין, שלא יהא אחד רחב מחבירו⁷³⁰:

ס עור הבתים מצוה לעשותן שחור⁷³¹, כמו הרצועות. ואע"פ שברצועות הוא הלכה למשה מסיני, ולא בתים, מכל מקום מצות תפילין הוא שיהיה הכל שחור⁷³²:

סא חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר⁷³³. ואם לא הגיע כשירה ⁷³⁴ . והוא שיהיה ניכר החריץ למעלה, כדי שיהיה ד' ראשיה נראות לכל⁷³⁵.

במה דברים אמורים, כשעשה מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית⁷³⁶ מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה⁷³⁷, מעור אחד עם מחיצות החיצונים⁷³⁸. אבל אם לא עשה כן, או שעשה כן ונקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה, פסול, כמו שיתבאר סי' ל"ג⁷³⁹:

סב גובה הבתים אין להם שיעור, ויכול לעשותן גדולים או קטנים כמו שירצה ⁷⁴⁰ .

והמנהג של החכמים ואבות בתי דינים לעשות של ראש גבוהים יותר מג' אצבעות, כיון שמניחין אותן בגלוי, ויש שבח בגילוין כמו שנתבאר סי' כ"ז⁷⁴¹. אבל החכמים ותלמידים ותלמיד בפני רבו, שאין דרך ארץ לגלות תפילין בפניו⁷⁴², מניחין תפילין קטנות כאצבע ומחצה תחת המצנפת, מפני דרך ארץ שלא ישוו את עצמם לרבותיהן בפניהם ונראין כעזי פנים, מפני שהתפילין הם דרך כבוד וגדולה, כמו שכתוב⁷⁴³ וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ודרשו רז"ל⁷⁴⁴ אלו תפילין שבראש⁷⁴⁵:

סג וכן אורך ורוחב הבתים אין לו שיעור⁷⁴⁶, אבל אורך ורוחב התיתורא יש לה שיעור, שיהיה לכתחילה יותר מכאצבע לכל הפחות, (יג)⁷⁴⁷ שהרי אמרו חכמים מקום יש בראש להניח ב' תפילין⁷⁴⁸, ואם היו כשרים בכאצבע, היה מקום להניח ג' תפילין⁷⁴⁹.

והגאונים אמרו ⁷⁵⁰ שהבתים של ראש צריך להיות אצבעים על אצבעים לכתחילה, ואם פיחת לא פסל⁷⁵¹. ובתים (יד) של יד, אצבע על אצבע לכתחילה⁷⁵². וכל אצבע סתם היא גודל⁷⁵³. ויש לחוש לדבריהם⁷⁵⁴ אף שלא נהגו כן:

שי"ן של תפילין

סד שי"ן של תפילין, הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור⁷⁵⁵, אחד מימינו ואחד משמאלו. וקבלו הגאונים⁷⁵⁶, שהשי"ן של ימין המניח⁷⁵⁷ תהיה של ג' ראשים, ושל שמאל המניח של ד' ראשים. ואם הפך לא פסל⁷⁵⁸.

והיודי"ן של השיני"ן ⁷⁵⁹ , בין בשל ג' ראשים בין בשל ד' ראשים⁷⁶⁰, צריכים ליגע למטה בשולי השיני"ן.

וחודן של שולי השיני"ן צריך שיגיע עד מקום התפר⁷⁶¹ לכתחלה⁷⁶². ולא ימשיך השיני"ן הרבה, אלא שגם חודן של שוליהן יהי' נראה על התפר לכתחלה⁷⁶³:

סה יש אומרים⁷⁶⁴ שהשיני"ן צריכים להיות מקמטי העור, ואם עשאן בדפוס לא יצא, מפני שהוא כחק תוכות. שאף שהשיני"ן הבולטות בדפוס דוחקות העור וחוקקות בו צורתה, והרי זה חקיקת גוף האותיות ולא תוכה. מכל מקום העור שהוא רך נדחק גם סביבת בליטת השי"ן שבדפוס, על ידי דפוס הב' שגוף השי"ן שוקע בו, ותוכותיה בולטין בו, ודוחקין תוכות השי"ן בעור, והרי זה חק תוכות⁷⁶⁵.

ויש אומרים⁷⁶⁶ שאין לחוש בשי"ן זו לחק תוכות, שלא פסלו חק תוכות אלא בפרשיות⁷⁶⁷ של תפילין ומזוזות, וכן בספר תורה ובגט, שנאמר בהן כתיבה בתורה⁷⁶⁸, כתיבה ולא חקיקה⁷⁶⁹, אבל בשי"ן זו לא נאמר בהלכה למשה מסיני כתיבה בה.

וכן המנהג פשוט לעשותה בדפוס⁷⁷⁰. ואעפ"כ טוב לחוש לסברא הא'⁷⁷¹:

תיתורא ומעברתא

סו תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני, בין בשל יד בין בשל ראש. תיתורא הוא גשר בלשון ארמי, דהיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים ונראה כעין דף של גשר⁷⁷². וכן מעברתא של תפילין הלכה למשה מסיני, בין בשל יד בין בשל ראש, דהיינו שעור התיתורא יהיה ארוך ובולט מצד אחד, והבליטה תהיה כפולה לעבור הרצועה בתוכה, ועל כן נקרא בליטה זו מעברתא⁷⁷³.

ולפי שהלכה למשה מסיני שמקום מושב התפילין דהיינו התיתורא יהיה מרובע ממש⁷⁷⁴ לפיכך צריך לחתוך המעברתא מב' צדדין (במקום שמסתיים ריבוע התיתורא), שלא תהא המעברתא רחבה⁷⁷⁵ (שם ⁷⁷⁶ ) כמו רוחב התיתורא, כדי שיהיה ניכר ריבוע התיתורא:

כריכת הפרשיות

סז צריך לגלול כל פרשה מסופה לתחלתה⁷⁷⁷ כשנותנה בתוך ביתה, כמו שמזוזה נגללת מאחד כלפי שמע⁷⁷⁸, ולא להיפוך, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' רפ"ח⁷⁷⁹:

סח יש אומרים⁷⁸⁰ שהלכה למשה מסיני לכרוך את הפרשיות במטלית או בקלף, ואם לא כרכן פסולין⁷⁸¹. ויש חולקין⁷⁸². ונהגו לכרכן בקלף לכתחלה⁷⁸³, אבל אם לא כרכן כשרות בדיעבד, אם אין לו אחרים⁷⁸⁴.

ויש מקפידין מלכרכן אלא בקלף הכשר לבתים ורצועות⁷⁸⁵, שכיון שכריכה זו הלכה למשה מסיני, דינה כבתים ורצועות שצריכים להיות ממין המותר לפיך ולא ממין האסור⁷⁸⁶. אבל במטלית שלא שייך בה איסור, אין להקפיד בה⁷⁸⁷:

סט הלכה למשה מסיני שיכרוך על הפרשה שער בהמה או חיה הטהורים⁷⁸⁸. יש אומרים⁷⁸⁹ שיכרוך השער על גוף הפרשה ואחר כך יכרוך הקלף למעלה, ויש אומרים⁷⁹⁰ שמתחלה יכרוך עליהם הקלף ואחר כך השער על גבי הקלף. ונוהגין לצאת ידי שניהם, שכורכין שער על הפרשה, ואחר כך כורכין עליו קלף כשר, וחוזרין וכורכין עליו שער⁷⁹¹.

ונהגו שיהיה שער זה של עגל⁷⁹², כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא⁷⁹³. ואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או בשל שור. ורוחץ השער היטיב בתחלה עד שיהיה נקי⁷⁹⁴.

וחכמי הזוהר הזהירו ואמרו שיהיה קצת שער זה יוצא חוץ לבתים של ראש פחות מאורך שעורה⁷⁹⁵. יש אומרים⁷⁹⁶ שהשער היוצא יהיה מפרשת קדש, ויש אומרים מפרשת והיה אם שמוע, וטוב שיצא מפרשת והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש⁷⁹⁷:

ע כל פרשה צריכה להיות זקופה מעומד בתוך ביתה לכתחלה, כדרך שמעמידין ספר תורה בהיכל⁷⁹⁸. ואם נתנה שם מושכבת, כשרה⁷⁹⁹. וצריך (טו) ליזהר שלא להפך הפרשיות בבתים, אלא יניחם שם בענין ששיטה העליונה תהיה למעלה בראש הבתים ושיטה התחתונה למטה לצד פה הבתים⁸⁰⁰.

ולכתחלה יש ליזהר שראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא, שהוא עומד נגד המניח, שאם בא לפתחן ולקראן יהיו מונחין לפניו כהלכתן, שהרי מצינו שסדר הנחתן בבתים הן מסודרים לפי ימין הקורא, שיהיה קורא כסדר מתחלה פרשת קדש של ימינו, ואחר כך פרשת והיה, ושאר הפרשיות של שמאלו⁸⁰¹, כמו שיתבאר בסי' ל"ד⁸⁰²:

עא אם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד, כשרות, אפילו אין ריוח ביניהם⁸⁰³, ובלבד שיתנן בד' בתים⁸⁰⁴ כל אחת מושכבת בביתה⁸⁰⁵.

וצריך שיתן חוט או משיחה בין כל בית לבית⁸⁰⁶, להבדילה זה מזה⁸⁰⁷. יש אומרים⁸⁰⁸ שלא הצריכו הבדלה זו אלא דוקא כשכל הד' פרשיות נכתבות על קלף אחד, אבל אם הן כתובות על ד' קלפים כהלכתן אין צריך חוט או משיחה כלל. ויש אומרים⁸⁰⁹ שאפילו הן כתובות על ד' קלפים צריך להעביר חוט או משיחה בין כל בית לבית. וכן נוהגין להעביר חוט התפירה⁸¹⁰ בין כל בית לבית לכתחלה. אבל אם לא העביר, כשר⁸¹¹, שהעיקר כסברא הא':

עב פרשיות של יד דינן כשל ראש לכריכת שער וקלף ולגללן מסופן לתחלתן, ולהכניסן לביתן זקופות⁸¹². אלא שלכתחלה צריך לכתבן על קלף אחד מטעם שנתבאר למעלה⁸¹³. ואם כתבן על ד' קלפים והניחן בד' בתים כמו של ראש, יצא. והוא ששטח עור על הד' בתים שיהיו נראים כבית אחד⁸¹⁴, מפני שצריך שיהיה אות אחד מבחוץ, כמו שנתבאר למעלה⁸¹⁵. ואין צריך לומר אם כתבן על ד' קלפים והניחן בבית אחד שיצא.

ואין צריך לדבק הקלפים יחד ⁸¹⁶ . ואף על פי כן המנהג לדבקן בדבק⁸¹⁷. ונזהרין ליטול דבק כשר ⁸¹⁸ , דהיינו מבהמה הטהורה ⁸¹⁹ , שיהיה ממין המותר בפיך⁸²⁰:

עג אם ציפה הבתים בזהב, או בעור שאינו כשר לעשות ממנו בתים, כגון של בהמה טמאה, הרי אלו פסולים⁸²¹:

תפירת התפילין בגידין

עד הלכה למשה מסיני שיהיו התפילין נתפרין בגידי בהמה או חיה הטהורים ⁸²² (לוקחים הגידין שיש בעקב בהמה או חיה, שהן גידים לבנים. ואם הם קשים, מרככן באבנים עד שיהא עשוי כפשתן, וטוין ושוזרין אותן⁸²³). ויש מי שאומר⁸²⁴ שקבלה בידו מן הגאונים, שמצוה לתפור בגידי שור לכתחלה⁸²⁵. וטוב לחוש לדבריו⁸²⁶:

עה אין לילך לבתי הנכרים לקנות מהם גידים⁸²⁷, אם ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה⁸²⁸, אף על פי שהרוב נוטלין מבהמה טהורה. לפי שכיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם, אין הולכין בזה אחר הרוב, שכל הקבוע כמחצה על מחצה⁸²⁹. אבל אם הנכרי הביא לשוק, מותר לקנות ממנו, שכיון שפירש ממקום קביעותו, אנו אומרים כל הפורש מן הרוב הוא פורש ⁸³⁰ . ואם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה, מותר לקנות מהם בכל ענין, שרוב בהמות הנאכלים הם טהורים, ומאותן שאינן נאכלין אין נוטלין מהם גידים, שבודאי אין הנכרי נוחר בהמתו בשביל גידיה ⁸³¹ .

וכל זה בגידים שאינן טווין, אבל גידים טוויין אסור לקנות מהם בכל ענין, שכיון שהלכה למשה מסיני הן, צריך שתהיה עשייתן לשמן⁸³², כמו שצריך לעשות הרצועות שחורות לשמן, מפני שהשחרתן היא הלכה למשה מסיני, כמו שיתבאר בסי' ל"ג⁸³³, וטוויית הגידים זו היא עשייתן, וצריך להיות לשמה (כמו שחוטי הציצית טווייתן זו היא עשייתן, וצריך להיות לשמה ⁸³⁴ ), ונכרים לאו בני לשמה הן ⁸³⁵ :

עו יש מי שאומר⁸³⁶ שחוטין הנעשין מן הקלף הן כגידים עצמן, וכשרים לתפור בהן ספר תורה ותפילין, ויש לסמוך על דבריו במקום שאין גידים מצוים, לתפור בחוטין אלו עד שיזדמנו להם גידים, שלא להתבטל ממצות תפילין⁸³⁷:

עז קבלה ביד הגאונים⁸³⁸ לתפור י"ב תפירות כנגד י"ב שבטים, ג' תפירות בכל צד וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות בכל תפירה ותפירה ⁸³⁹ . ואם פיחת מי"ב תפירות או הוסיף, לא פסל⁸⁴⁰.

ואין צריך שתהיה התפירה בתוך הבית אלא סמוך לבית⁸⁴¹. ומכל מקום צריך שיהיה עור הבית מתפשט ונכפל בין ב' הכפלים של התיתורא במקום התפירה, כדי שתהיה התפירה גם בעור המתפשט מהבית (שהוא נחשב מגוף הבית), ונמצא גוף הבית תפור בתיתורא, ואם לאו פסול⁸⁴², שהרי הלכה למשה מסיני שתפילין יהיו תפורין⁸⁴³, והבתים הם הנקראים תפילין ולא התיתורא, שמפני זה צריך לרבע גם גוף הבתים⁸⁴⁴, ולא די בריבוע התיתורא, מפני שאמרו⁸⁴⁵ תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, והבתים הם הנקראים תפילין, והתיתורא נקראת תיתורא של תפילין:

עח יש מחמירין⁸⁴⁶, שאם נפסק חוט התפירה באמצע התפירה, יטלנו כולו משם ויחזור ויתפור מחדש בחוט אחר, שכיון שנפסק בשעת התפירה, בודאי אינו חזק וסופו לפסוק, וכל העומד לפסוק כפסוק הוא ואינו כלום⁸⁴⁷. אבל אם החוט קצר מתחלתו ולא נפסק, יכול לגמור בחוט אחר, ואין צריך שתהיה כל התפירה בחוט אחד:

קשר של תפילין

עט קשר של תפילין הלכה למשה מסיני⁸⁴⁸, שלאחר שהכניס הרצועה לתוך המעברתא יעשה קשר, כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש⁸⁴⁹.

וטוב ליזהר להשלים השם כסדרו, שמתחלה יעשה השי"ן ואחר כך הקשר של ראש, וקשר של יד אחר כך, כסדר אותיות השם⁸⁵⁰.

והקשר של ראש אין צריך שיהיה נראה כמין דלי"ת, אלא מצד חוץ, ולא מצד פנים שכלפי הראש. ויש נוהגין לעשותו בענין שיהיה נראה כמין דלי"ת מב' צדדין ⁸⁵¹ :

הנרתק שעל של יד

פ ונוהגין להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע, לפי שהתפילין של יד הם גבוהים וקצרים, ומשימין אותן תחת הבגדים, ומתקלקלים תחת הבגדים, לכך נהגו להעביר עליהן רצועה זו לחזקן⁸⁵². ובמקצת מקומות אין נוהגין להעבירה⁸⁵³:

קונטרס אחרון

(א) עור שעיבדו כו'. ומה ⁸⁵⁴ שכתב הט"ז⁸⁵⁵ מתשובת הגאון, התם מעיקרא חיפה שמיה, כמבואר שם ברא"ש ⁸⁵⁶ , וגרע מדיפתרא, ועל ידי סיד משוי ליה קלף כמו שכתב רבינו תם⁸⁵⁷ ודו"ק.

(ב) בעוביה כו'. בית ⁸⁵⁸ יוסף בשם המאירי⁸⁵⁹ דאיירי בכהאי גוונא, דכשר אחר כך, לפי ⁸⁶⁰ שנשתייר כמלא אות כו'. עיין בית יוסף⁸⁶¹.

(ג) וכן אם אין היקף כו'. כן ⁸⁶² משמע בשולחן ערוך⁸⁶³ גבי כ"ף פשוטה. וכן הוא בירושלמי פרק קמא דמגילה⁸⁶⁴ בשם רב חסדא דפליג על אשיאן שמצריך היקף בתוכה. וכן צריך לומר בספר התרומה סימן רה, בפנים⁸⁶⁵, וכן מצאתי כתוב הוגה שם⁸⁶⁶, וסיים שם בספר התרומ[ה] דתלמודנו מכשיר לגמרי ⁸⁶⁷ , רצונו לומר, בלי שישתייר כדי לגרור וכדי אות עיי"ש ⁸⁶⁸ .

(ד) ומה ⁸⁶⁹ שכתב בספר הלכה ברורה⁸⁷⁰ לחלק בין תוכה למבחוץ – זה אינו, כמבואר בירושלמי⁸⁷¹ שבספר התרומה⁸⁷², דרב ורב חסדא פליגי על אשיאן, אף על גב דאינהו מיירי מבחוץ ואיהו מיירי בתוכה, עיין שם ⁸⁷³ .

(ה) ומה ⁸⁷⁴ שכתב ט"ז⁸⁷⁵ דירושלמי⁸⁷⁶ סבירא ליה כמו שכתב בית יוסף⁸⁷⁷ לרש"י⁸⁷⁸ – צריך עיון גדול, דאם כן למה פליג אשיאן על רב ⁸⁷⁹ . אלא ודאי סבירא ליה כמו שכתב הט"ז סוף סעיף קטן ח ⁸⁸⁰ , וכמו שיתבאר בפנים, הכי נמי סבירא ליה לרש"י ⁸⁸¹ .

(ו) משמעות ספר התרומה⁸⁸² ומרדכי⁸⁸³, דלא סבירא להו לפלוגי בין לפני כתיבה בין לאחר כתיבה, דהא ניקב תוכה ויריכה שבגמרא⁸⁸⁴ היינו אחר כתיבה, ואפילו הכי לא התירו ספר התרומה וסייעתו בלא היקף קלף אלא (בתוכה).

(ז) ⁸⁸⁵ לבוש⁸⁸⁶, לחם חמודות⁸⁸⁷, שהביא מגן אברהם⁸⁸⁸. וכן משמע ממה שכתב המגן אברהם סעיף קטן לה⁸⁸⁹.

דלא כדמשמע לכאורה ממה שכתב הט"ז⁸⁹⁰, ודו"ק. וכן משמע ממה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן כו בשם ר' יעקב [ה]לוי⁸⁹¹.

(ח) ואם יו"ד התחתונה כו'. ומה שכתב המגן אברהם סעיף קטן לה, משום דקאי גם אפנים⁸⁹², לא דק בלישניה⁸⁹³, וסמך על מה שכתב לעיל⁸⁹⁴, וגם התם לא תליא בכולה דווקא, עיין שם בט"ז⁸⁹⁵.

(ט) הולכין כו'. דכשהתינוק קוראן כהלכתן, למה יגרעו מח' שאינו קוראה. וכן משמע במהרי"ל⁸⁹⁶, דאם היה מורגל היו הולכים אחריו כו', עיין שם.

(י) להראות לתינוק כו' ⁸⁹⁷ . הרא"ש⁸⁹⁸ וטור סימן לו ⁸⁹⁹ כתבו כן כלל לכל האותיות שיש בהם ספק, עיין שם.

(יא) יש ליזהר כו'. ר"ן פרק ב דגיטין⁹⁰⁰ בשם רמב"ן ⁹⁰¹ . ועיין בית יוסף אבן העזר סימן קלא⁹⁰² שהתוספות ⁹⁰³ ורא"ש⁹⁰⁴ ורשב"א⁹⁰⁵ וספר התרומ[ה⁹⁰⁶] ומרדכי⁹⁰⁷ חולקים, להכי לא הזהיר כאן בשולחן ערוך⁹⁰⁸ אלא לכתחלה, דלא כב"ח⁹⁰⁹ וט"ז⁹¹⁰, אלא כמו שכתב המגן אברהם⁹¹¹.

(יב) ומכל מקום יזהר שלא להניח ריוח כו'. אמר הכותב⁹¹²: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מובהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח כשיעור ט' אותיות (וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין ⁹¹³ ), בין בתפילין בין במזוזות. אלא שבתפילין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן ⁹¹⁴ סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע. ובשעה שכתב השולחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשולחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו.

(יג) אמרו חכמים כו'. עיין ⁹¹⁵ תוספות⁹¹⁶ ורא"ש⁹¹⁷, שמכאן ראיה לשימושא רבא דבעינן אצבעים. ובשימושא רבא מבואר בהדיא דהיינו לכתחילה ⁹¹⁸ . ואם כן הוא הדין ליותר מכאצבע. דלא כעולת תמיד⁹¹⁹.

(יד) ובתים של יד כו'. מה שכתב בית יוסף⁹²⁰ בשם בעל העיטור⁹²¹, כוונתו שגבהו כאורך [חצי] אצבע, ורחבו כרחבה⁹²² בריבוע, כמבואר בספר התרומה⁹²³, עיין שם.

(טו) וצריך ליזהר כו'. עיין ביורה דעה סוף סימן רפ[ט] ⁹²⁴ , דאפילו בדיעבד פסול מושכב לרש"י⁹²⁵ ומעומד לרבנו תם⁹²⁶, משום בזיון, וכל שכן כשהפך, ואף רש"י מודה ⁹²⁷ .

הערות

325. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) כתיבת הד' פרשיות (ס"א-ג). (ב) הכתיבה בדיו (ס"ד). (ג) כתיבה תמה (ס"ה-ו). (ד) כתיבה בימין (ס"ז). (ה) שרטוט (ס"ח). (ו) כתיבה על הקלף המעובד לשמו (ס"ט-טו). (ז) נקב באות (סט"ז-יט). (ח) קריאת התינוק (ס"כ-כא). (ט) חק תוכות (סכ"ב-ט). (י) הכתיבה כסדרן (ס"ל). (יא) כתיבה לשמה (סל"א-ב). (יב) חסרות ויתירות (סל"ג-מא). (יג) כתיבה מתוך הכתב (סמ"ב-ד). (יד) ריוח בין השורות והפרשיות והתיבות והאותיות (סמ"ה-ז). (טו) שורות שוות (סמ"ח-ט). (טז) פרשיות פתוחות וסתומות (ס"נ-נד). (יז) עור הבתים (סנ"ה-ח). (יח) ריבוע הבתים ומדותם (סנ"ט-סג). (יט) שי"ן של תפילין (סס"ד-ה). (כ) תיתורא ומעברתא (סס"ו). (כא) כריכת הפרשיות (סס"ז-עג). (כב) תפירת התפילין בגידין (סע"ד-ח). (כג) קשר של תפילין (סע"ט). (כד) הנרתק שעל של יד (ס"פ).
326. מכילתא פרשת בא סוף פרשה יח (בארבעה מקומות מזכיר פרשת תפילין, קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע, מכאן אמרו, מצות תפילין ארבע פרשיות ... ואלו הן, קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע). רא"ש סדר תקון תפילין וכתיבתן (ויכתוב ארבע פרשיות שבתורה שנזכר בהן מצות תפילין, פרשת קדש לי כל בכור עד למועדה מימים ימימה (בא יג, א-י), וכתב בה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, ופרשת והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (בא יג, יא-ז), ופרשת שמע עד ובשעריך (ואתחנן ו, ד-ט), ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ (עקב יא, יג-כא)). טור ושו"ע סעיף א (מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות, שהן, קדש לי כל בכור עד למועדה מימים ימימה, והיה כי יבאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים , ופרשת שמע עד ובשעריך, ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ). וראה לעיל סי' כה סי"א (יכוין בהנחת תפילין, שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים).
327. מכילתא שם (כותבן כסדרן). רא"ש הלכות תפילין סי' ה (כותבן כסדרן). רמ"א ס"א (וצריך לכתבם בסדר הזה, לכתוב תחלה הקודמת בתורה). ואפילו בתפילין דר"ת, שפרשת שמע היא בקצה הקלף בתפילין של יד, גם לפי זה יתבאר לקמן סי' לד ס"ג (ולפי שכתיבתן כסדרן לדברי הכל, לכן בפרשיות של יד שהן נכתבות בקלף אחד, צריך להניח חלק פרשת והיה אם שמוע, ויכתוב תחלה פרשת שמע בקצה הקלף, ואחר כך לפניה פרשת והיה אם שמוע).
328. מכילתא שם (ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו). רא"ש שם (ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו). טור סי' לד (כתבן שלא כסדרן יגנזו). רמ"א שם ( ואם שינה, פסול).
329. שו"ת עבודת הגרשוני סי' ס (אם הם כתובים כסדרן, למה לא יצרפו הפרשיות אלו לאלו, ולא יבאו לידי גניזה. ואי משום שלא נכתבו פרשיות השניות מתחלה לצרפם לאלו הפרשיות, כי אם לפרשיות אחרות, פסול, זה לא מצינו בשום מקום ואין לו סמך כלל). אליה רבה ס"ק א (יש לו ישנה שידוע לו שנכתבה קודם אלו ג' אחרונות, מותר לצרפה, אף דבתחלה לא נכתבו אחרונות לצירוף זה ... וכן כתב בתשובת עבודת הגרשוני סימן ס'). הובא בבאר היטב ס"ק ב.
330. ברוך שאמר (תקון תפילין) ע' סז (ויכתוב פרשיות של יד תחלה ואחר כך של ראש, כי הוא ראשון בפסוק, שנאמר והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך. ואם שינה לית לן בה), וע' קפו (ויכתוב ויעשה תפלה של יד קודמת לשל ראש, כי המקום הקדימה, דכתיב וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך. אבל אם הקדים של ראש לשל יד אין בכך כלום). הובא בב"י ד"ה וכתב הר"י אסכנדרני (ויש אומרים שראוי להקדים גם כן פרשיות של יד קודם לשל ראש, מפני שמוקדמים בפסוק. ומיהו אם לא הקדים, לא פסול. וכן כתוב בברוך שאמר). רמ"א ס"א (ולכתחלה יכתוב של יד קודם של ראש). והוא כמו שצריך להקדים הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, כדלעיל סי' כה סי"ב (בתחילה יניח תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש ... שהרי בתחילה נאמר וקשרתם לאות על ידך ואחר כך והיו לטוטפות וגו').
331. ב"ח (אף על פי דבקרא כתיב וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפות בין עיניך, הקדים רבינו של ראש, מפני שקדושתן חמורה משל יד, כיון דאית ביה שי"ן ודלי"ת, וכמו שכתב בסימן מ"ב, וסובר רבינו שעל כן חייב לכתוב של ראש תחלה ואחר כך של יד). אלי' זוטא ס"ק א (הב"ח מפקפק בזה, וכן פסק בספר מצת שמורים, דיכתוב תחלה של ראש, דקדוש יותר, ושכן נהג הר"י לוריא). עטרת זקנים ס"ק א (ולי נראה, יכתוב של ראש תחלה, מפני שקדושתן חמורה משל יד, כיון דאית בה שי"ן ודלי"ת). וכן הוא ברא"ש ובטור (סימן מ"ז) (מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות ... כל אחת ואחת בקלף לבדה ... ובתפילין של יד...), וכדלעיל בשם הב"ח.
332. כדלעיל סי' כה סי"ד (תפילין של ראש, לפי שהיא חשובה והיא עיקר המצוה, ויש בה יותר קדושה), ושם נסמן (הערה לז ).
333. מצת שמורים הלכות תפילין סדר הכתיבה (תחלה צריך שיכתוב תפילין של ראש, ויתקנם ויתפרם לגמרי וישחירם גם כן, ואחר כל סדר הזה יכתוב תפילין של יד, ויתקנם ויתפרם לגמרי וישחירם (נתן, נראה לענ"ד. וזה להיפך מבעל מפה שכתב בשו"ע סי' ל"ב דלכתחילה יכתוב של יד קודם של ראש)). האר"י בשער הכוונות דרושי התפילין דרוש ב (בסדר כתיבת התפילין, הנה תחלה צריך שיכתוב התפילין של ראש, ויתקנם לגמרי ויתפרם וישחירם, ואחר כך יכתוב תפילין של יד ויתקנם וישחירם). והיינו שבתחלה העתיק במצת שמורים מכתבי האריז"ל, ואחר כך באה הגהת המחבר (רבי נתן שפירא), שהוא דלא כמו שכתב הרמ"א.
334. זח"ב קס, ב (וד' נמי מאתוון רברבן). ח"ג רלו, ב (ע' רברבא, ד' אוף הכי). רנח, א (ד' מן אח"ד רבתי). שז, א (ד' רברבא). רמב"ם הלכות תפילין פ"ב ה"ו (דל"ת של אחד, גדולה). תקון תפילין אות ל ע' קכט (ד' דאחד גדולה ושמינה מכל דלתין שבתורה). הגהות ברוך שאמר אות ל ע' קיח (דלת עבה שבאחד). אלפא ביתא ע' רעז (וד' של אחד גם כן עבה מכל ד').
335. האר"י בשער הכוונות ענין כוונת קריאת שמע דרוש ו (וכן הי' מורי ז"ל אומר, שצריך לכתוב בתפילין ובמזוזה שיעור ד' זו דאחד, גדולה ועבה כשיעור עובי ד' דלתין קטנות). פרי עץ חיים שער הבריאה סוף פי"ג (והיה אומר מורי זלה"ה, כי צריך לכתוב ד' זו גדולה ועבה, ושיעור העובי כמו ד' דלתין מהקטנות). מ"א ס"ק א (צריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים (כתבי האר"י)). והיינו שעיקר הכוונה היא שעובי ואורך גגה יהי' ד' דלתי"ן, אבל אורך הרגל אינו כמו ד' דלתי"ן. וראה הערות וביאורים קצט ע' ט. אותיות הרב ע' קב.
336. ובדיעבד – יתבאר בסע"א ( אם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד, כשרות, אפילו אין ריוח ביניהם. ובלבד שיתנן בד' בתים, כל אחת מושכבת בביתה).
337. ברייתא מנחות לד , ב (כיצד כותבן, תפלה של יד כותבה על עור אחד ... שנאמר (בא יג, ט) והיה לך לאות על ידך, כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים), ופירש"י (אפילו לך, לא יהא אלא אות אחת). שו"ע ס"ב (ושל יד כותבן כולם בקלף אחד). ומה שאמרו "כשם שהיא אות אחת מבחוץ", הוא כדלקמן סנ"ה (ולפרשיות של תפילין של יד בית אחד של עור, שנאמר והיה לך לאות, אות אחד אמרתי, ולא יותר).
338. סעיף נה (טוטפות שאמרה תורה בתפילין של ראש, קבלו חכמים, שהן ד' בתים של עור לד' פרשיות, כל פרשה בבית בפני עצמו. ולפרשיות של תפילין של יד בית אחד של עור, שנאמר והיה לך לאות, אות אחד אמרתי ולא יותר).
339. משנה מגילה יז, א (לא יצא עד שתהא כתובה ... ובדיו). ירושלמי מגילה פ"א ה"ט (הלכה למשה מסיני שיהו כותבין ... בדיו). רמב"ם הל' תפילין פ"א ה"ג (עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני ... שכותבין אותן בדיו). ובהלכה זו מביא ב' פירושים: (א) יש מי שהורה דהיינו דוקא דיו, למעט קנקנתום שאינו נמחק לגמרי. (ב) ויש אומרים דהיינו דוקא דיו, למעט שאר צבעים שאינם שחור.
340. ברמב"ם בפירוש המשנה פ"ב דסוטה מ"ד (שאינה נכתבת אלא בדיו, ואמרו בטעם הדבר כתב שהוא יכול להמחק, ובכל מקום מתנים בספרי תורות וזולתן שאינן נכתבין אלא בדיו, משמע שגם ספרי תורות צריך שתהיה כתיבתן כתב שיכול להמחק. ולפיכך ראיתי אותם בארץ ישראל מרחיקין כתיבת ספרי תורות במי עפצא וקלקנתוס, אלא כותבין בדיו, ומי שהורה להם כך הרי הוא לדעתי צודק מאד), כר' ישמעאל עירובין יג , א (אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר, כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר, וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי בני מה מלאכתך, אמרתי לו לבלר אני ... אמרתי לו דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי, וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו, והלא אמרה תורה וכתב ומחה, כתב שיכול למחות), ופירש"י (וקנקנתום רישומו ניכר מאד).
341. נשא ה, כג (וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים).
342. תוס' עירובין שם ד"ה חוץ (רבי ישמעאל שהיה אוסר בכל התורה כולה, שמא היה דורש גזרה שוה מסוטה, או כתיבה כתיבה, או גזרה שוה אחרת). והיינו שלמדים כתיבה כתיבה מפרשת סוטה למזוזה, ולמדים ממזוזה לתפילין בהיקש, כדלקמן ס"י (שנאמר במזוזה וכתבתם, ולמדין הימנה לתפילין בהיקש).
343. רמ"א ס"ג (ולכתחלה יחמיר לכתוב בדיו העשויה מעשן עצים או שמנים, שרוים במי עפצים).
344. עפצים הם גידולים שעל גבי כל מיני צמחים, שאותם: (א) מבשלים במים כדי לשרות בהם הדיו, כאמור כאן. (ב) מבשלים במים כדי לעשות מהם דיו, כדלקמן בסמוך (כתב סת"ם במי עפצים). (ג) מעבדים בהם את העור, כדלקמן ס"י (עור המעובד בעפצים). ומה שכותבים במי עפצים, היינו כשהעיבוד לא הי' בעפצים, כמבואר ברא"ש, ספר תורה סי' ד (ועל כרחך, מדכתבו בעפצים, לא היה הקלף מעופץ, דאין מי מילין על גבי מי מילין).
345. רמב"ם הלכות תפילין פ"א ה"ד (כיצד מעשה הדיו. מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן ... ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק. וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות). שו"ע יו"ד סי' רע[א] סעיף ו (ספר תורה צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן השמנים, שרוי במי עפצים).
346. שבת כג , א (כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר) .
347. רמב"ם שם (ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים). רמב"ם בפירוש המשניות שם (אלא שהאומר שספרי תורות הכתובין במי עפצא וקלקנתוס פסולות מפני שאינן נמחקין, הרי זה טעה בפסק ההלכה). ובפרי מגדים א"א ס"ב מסתפק אם האיסור הוא גם מי עפצים לחוד, או דוקא כשהם מי עפצים וקנקנתום. וראה שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' טו אות ד (וראיתי לרבינו ז"ל סי' ל"ב ס"ד ויש מי כו', וטוב לחוש כו' לעשות הדיו מעשן כו' שאם תמחקנה כו', ואם כתב סתם במי עפצים כו' ואינו נמחק כשרים עכ"ל. וצ"ע, דהמחמירים שיהיו מעשן כו', אינו מהאי טעמא לחוד, שאם תמחקנה יהי' נמחק, אלא משום דסבירא להו דמי עפצים לאו דיו הוא). והיינו שהאוסרים לכתוב במי עפצים הוא משני טעמים: (א) המובא לעיל מפירוש המשניות להרמב"ם (צריך שתהיה כתיבתן כתב שיכול להמחק. ולפיכך ראיתי אותם בארץ ישראל מרחיקין כתיבת ספרי תורות במי עפצא וקלקנתוס), ובהלכותיו (במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק). (ב) המבואר בתוס' מגילה יט, א ד"ה על הספר ובדיו (פירש ר"ת שהדיו שלנו הוא דיו גמור, אבל של עפצים לא הוי דיו). ועל זה שואל מדוע הביא רבינו "האי טעמא לחוד, שאם תמחקנה יהי' נמחק", ואינו מביא הטעם שבתוס'. ורבינו מבאר ההלכה כדעת הרמב"ם.
348. כדעת רבי מאיר ורבי יעקב עירובין שם (רבי יהודה אומר, רבי מאיר היה אומר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מפרשת סוטה. ורבי יעקב אומר משמו, חוץ מפרשת סוטה שבמקדש).
349. מ"א ס"ק ב (מעשן עצים, לא ראיתי לאחד מהגדולים שנהג כן, וכן ביו"ד כתב שלכתחלה יעשה דיו מדבר הבא מן העץ, משמע דלא קפדינן על עשן).
350. רמב"ם שם ה"ה (אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו. למעט שאר מיני צבעונין, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב, הרי אלו פסולין). שו"ע ס"ג (יכתבם בדיו שחור ... כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב, הרי אלו פסולין) וכן הוא לקמן סי' שלד סי"ב (כ"ד ספרים לא ניתנו ליכתב אלא ... בדיו ... ולא במיני צבעונים, כמ"ש בסי' ל"ב גבי תפילין).
351. שבת קג , ב (כתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו).
352. נימוקי יוסף הל' ספר תורה ד, א (כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו, אפילו הכי פסול, דסבירא לן כתב העליון כתב הוא ומבטל התחתון). ב"י (ונראה לי דהיינו דוקא כשאינו יכול להעביר את הזהב, אבל אם יכול להעבירו, יעבירנו וישאר כתב התחתון. מיהו באזכרות נראה דאסור להעבירו, משום דהוי כמוחק את השם. ולפי זה משום הכי נקט אזכרות, דבהני הוא דאמרינן יגנז, דאין לו תקנה. אבל בשאר תיבות אינו צריך ליגנז, דמעביר הזהב וחוזר לכשרותו). שו"ע ס"ג (אם זרק עפרות זהב על האותיות, מעביר הזהב וישאר כתב התחתון, וכשר. אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרות, אין לו תקנה, לפי שאסור להעביר הזהב, משום דהוי כמוחק את השם).
353. ואתחנן ו, ט. מנחות ל[ד] , א (אמר קרא וכתבתם, כתיבה תמה). שבת קג, ב (וכתבתם, שתהא כתיבה תמה), ופירש"י (שלם כהלכתה). ולמדים ממזוזה לספר תורה ותפילין, כדלקמן ס"י ( שמפני זה צריך גם בספר תורה ותפילין כתיבה תמה, ממה שנאמר במזוזה וכתבתם, ולמדין הימנה לתפילין בהיקש, ולספר תורה בגזירה שוה). וכן הוא לקמן סט"ז (כבר נתבר שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה), וסי' לו ס"א (לכתוב כתיבה תמה ושלימה).
354. רב שם (כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה, פסולה). תוס' גיטין כ, ב ד"ה לא צריכא (בספר תורה תפילין ומזוזות בעינן שיהו האותיות מוקפות גויל, כדאמר בפרק הקומץ (מנחות לד, א), משום דכתיב בהו וכתבתם, כתיבה תמה). טור (בכתיבה תמה, שיהא כל אות ואות מוקף גויל). שו"ע ס"ד (צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל). ט"ז ס"ק ג (כתיבה תמה, פירוש שיהיה כל אות מוקף גויל. כן כתב הטור). וראה ערוך השלחן ס"ט.
355. טור (בכתיבה תמה ... ולא יחסר אפילו קוצו של יו"ד). רמ"א סעיף ד (ויכתוב כתיבה תמה, שלא יחסר אפילו קוצו של יו"ד, ויהא מתוייג כהלכתו).
356. ס"ה (בדיעבד אפילו לא עשה להן כלל תגין כשרין. ויש פוסלין אם לא תייג שעטנ"ז ג"ץ).
357. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תריא (ואם בא עכשו לגוררה, אין זה כחק תוכות. והלכך אפילו אינו גורר, כל שהוא יכול לגרור כשר, כר' זירא דאמר (מנחות קג, ב) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו'). רד"ך בית א חדר כב (הואיל ואפילו אם תגרוד המקום הנדבק מהאות תישאר האות בצורתה, כשרה ואפילו אם לא גרד ... ואם כן בהיכא שנדבקו לסופן אחרי שנגמרו, דהיינו שיש שם יותר מצורת אות, אף על גב דבעינן שהאותיות לא יהיו דבוקות, הואיל וכבר נגמרו בהכשר, ומקום הנדבק, יותר מצורת אות היא, וראוי לגורדו ולהשאר האות, אין הדבק פוסל ... אמרינן בכה"ג שאף אם לא גרד כשר, הואיל ויכול לגרוד, וכר' זירא דכל הראוי לבילה וכו', וכדפירשתי). וכן מתירים כשתג אחד דבוק לתג אחר, כמבואר בקרית ספר להמאירי מאמר ב ח"ב (דוקא שדבוקה לגמרי, אבל אם בא תג אחד מזו לחברתה ומחברן, הואיל וניכר שאינו דבוק על ידי עצמה, אלא על ידי תג אחד שמחברן, לא פסל). הובאו בכנסת הגדולה ובמ"א ס"ק ג.
358. רלב"ח סי' א (כתב בפירוש ה"ר מנחם לבית מאיר בקרית ספר ... דוקא שדבוקה לגמרי, אבל אם בא תג אחד מזו לחברתה ומחברם, הואיל וניכר שאינו דבוק על ידי עצמה אלא על ידי תג אחד שמחברן, לא פסל, עד כאן לשונו. גם מדברי הרב הגדול הרמב"ם ז"ל ... אף כי בדבוק לזולתה, נראה שחולק עם הרב). והוא מ"ש הרמב"ם פ"א הי"ט (וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות, שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה פסול), ולא חילק אם נדבקה האות עצמה או רק התג. מ"א שם (וכתב הרלב"ח שנראה שהרמב"ם חולק ... ונראה לי דגם בדין הראשון יש להחמיר). והיינו גם באות גדולה שנדבקה בסופה. וראה תהלה לדוד סק"ז (אבל לענ"ד אכתי קשה מהא דסוף סי"ו, רגל כ' פשוטה המגיע לסוף הקלף פסול. ופשיטא דלדעת הרשב"א ז"ל כשר בלי גרירה ... והרב ז"ל שכתב בס"ה ויש להחמיר, לא זכיתי להבין, דדינא הכי הוא) , וסק"ט (שמיישב). ואור התפילין חידושים ס"ק יט.
359. סעיף ה (וצריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האותיות, וכל אחד נפרד מחבירו, ואם אינן נוגעין בגוף האות או שנוגעין זה בזה פסולין, וצריך לתקנן לכתחלה. אבל בדיעבד, אפילו לא עשה להן כלל תגין, כשרין).
360. ט"ז ס"ק ג (בהדיא איתא לקמן סי' זה סכ"ה, דעל ידי זה לא מקרי שלא כסדרן, ומותר לגרור בדבוק).
361. ס"ל (אבל אותיות שנדבקו זו בזו בענין שפירוד מועיל בהן, יכול להפרידן אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום כותב שלא כסדרן, כיון שעתה אינו כותבן, אלא מכשירן על ידי גרירות הדביקות שביניהם, וגרירה אינה כתיבה), ושם נסמן (הערה רכה ). וכן אין בזה משום חק תוכות, כדלקמן סכ"ח (ואין בזה משום חק תוכות, כיון שלא היה פסולן בגופן, אלא מחמת חסרון היקף גויל סביב להן), ולא משום מוחק את השם, כדלקמן סל"ט (נדבק אות לחברתה באותיות השם, יכול לגוררן ולהפרידן, ואין בגרירה זו משום מוחק את השם, שהרי מתקן הוא ב[ז]ה).
362. כתרי אותיות תפילין לרבי יהודה החסיד ע' ו (שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא, י), וסמך לו במצותיו חפץ מאד (תהלים קיב, א), בתיקון נאה, משום ואנוהו במצות מבחוץ למראית העין, כל שכן מבפנים, שהרי בית המקדש מבפנים, שנאמר (דברי הימים ב ג, ד) ויצפה מפנימה זהב טהור. לכן אם יכתוב כתיבה דקה אינו יפה ונמחק מהרה, הרי בשביל כבודו שיהו קטנים, יותר טוב שימעט כבודו וירבה כבוד שמים לכתוב קצת כתיבה עבה). הובא באור זרוע ח"א סי' תקנה. מרדכי הלכות תפילין יד, ג (כתב רבינו יהודה, שכל טוב לכל עושיהם, וסמוך ליה במצותיו חפץ מאד, בתיקון נאה, משום ואנוהו במצות מבחוץ למראית העין, וכל שכן מבפנים, שהרי בית המקדש מפנימה זהב טהור, לכן יכתוב כתיבה גסה שלא יהא נמחק מהר ... עכ"ל אור זרוע קצר). רמ"א סעיף ד (ולכתחלה יכתוב כתיבה גסה קצת, שלא יהיו נמחקים מהרה. וכן מצוה ליפותן מבחוץ ומבפנים).
363. [שסג] ספר התרומה סימן רה (וצריך לכתוב בימינו, כדאמרינן סוף הקומץ רבה (לז, א) וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין). סמ"ג עשין כב (וצריך לכתוב בימינו). רא"ש קצור הלכות תפילין (וצריך שיכתבם בימינו). טור ושו"ע ס"ה (צריך שיכתוב בימינו). וכדלעיל ס' כרז ס"ט (מה כתיבה בימין). וראה אור התפילין.
364. ספר התרומה שם (ואפילו דיעבד פסול אם כתב בשמאל). הובא בהגהות מיימוניות הלכות תפילין פ"ב אות א (ואפילו אם בדיעבד כתב בשמאל פסולה ... ס' תרומה). ובהגהות מיימוניות דפוס קושטא (הובא בב"י) בשם סמ"ק .
365. שבת קג, א (שמאל ... אין דרך כתיבה בכך). ספר התרומה שם (דהא תנן פרק הבונה, הכותב בין בימינו בין בשמאלו שתי אותיות, ופריך אין דרך כתיבה בשמאל ... ובענין זה צריך לכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות ומגילה, דנאמר בכולהו כתיבה).
366. ספר התרומה שם (דאין לומר דווקא בשבת, דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד, אבל בעלמא כשר, אין סברא לומר כן שיכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת לא יהא חייב).
367. ספר התרומה שם, בפסק (ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם). רא"ש שם (שיכתבם בימינו, ואף אם הוא שולט בב' ידיו). ארחות חיים הלכות תפילין סי' כה (כתיבה בימין אפילו שולט בשתי ידיו). שו"ע שם (שיכתוב בימינו, אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו). וכמו לענין הנחת תפילין דלעיל סי' כז ס"ט (אם הוא שולט בשתי ידיו בשוה, שהוא מניח על שמאל של כל אדם).
368. מ"א ס"ק ד (שולט בב' ידיו, אם כתב בשמאל כשר).
369. ספר התרומה שם (ואיטר, בשמאל של עולם, שהוא אליו ימין). רא"ש שם (ואם הוא איטר, שמאל דידיה ימין הוא לו). טור ושו"ע שם (ואיטר, יד שמאל דידיה הוי ימין).
370. מ"א ס"ק ה (ואיטר שכתב בימין, נמי פסול).
371. ב"י (ובפסק (שם סוף הסימן) כתב וצריך לכתוב בימינו, ואטר בשמאלו של עולם שהוא אליו ימין, ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם. וגם הרא"ש כתב בסדר תיקון תפילין שצריך שיכתבם בימינו, אלא אם כן הוא אטר. וכן כתוב בסמ"ג ובספר ארחות חיים, ולא כתבו אם הם פסולים בדיעבד כשכתבם בשמאל. וכך הם דברי רבינו סתומים גם כן). שו"ע שם (ואם כתב בשמאל, פסולים, אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין).
372. ראה כעין זה לקמן סוף סל"ז.
373. מהרמ"ע מפאנו בתשובה סי' לח (ושמעתי שיש במצרים אדם אחד, שהוא גדם וכותב בפיו תפלין ומזוזות וס"ת, ואין מוחה. ואני אומר בברור שהן פסולין ... ואם בפירוש אמרו בפרק הבונה ק"ג ע"א, אין דרך כתיבה בשמאל, כל שכן שאין דרך כתיבה בפה). מ"א ס"ק ה (כתב הרמ"ע בתשובות סי' ל"ח, מעשה היה במצרים שכתב אחד בפיו שתפס הקולמוס בשפתיו, ופסלו, אפילו אי אפשר למצוא אחרים). וראה הגהות רעק"א (לא מצאתי שם כן ... וכיון דאנן קיי"ל דבכתב בשמאל, דבאם אין תפילין אחרים דמניחם בלא ברכה, יש לומר דהוא הדין בכתב בפה). חקרי הלכות ח"ה לו, ב (אבל רבינו ז״ל לא סבירא ליה כן, והוסיף אין דרך כתיבה כלל בפה, משמע דסבירא ליה דלא הוי כלל כתיבה בפה , אם כן אפילו אי אפשר למצוא אחרים גם כן פסול).
374. גמרא לב , ב (והילכתא, תפילין לא בעי שרטוט ומזוזה בעיא שירטוט). שו"ע יו"ד סי' רפח ס"ח ([המזוזה] צריכה שרטוט. ואם כתב בלא שרטוט, פסולה).
375. תוספות שם ד"ה הא (בשרטוט עליון איירי, דאי אפשר לכתוב שלש תיבות או ארבע בלא שרטוט, כדתניא בפ"ק דגיטין (ו, ב), אבל שרטוט בין שיטה לשיטה, אפשר דלא בעיא). וגיטין ו, ב ד"ה אמר רבי יצחק (אור"ת דתפילין לא בעי שרטוט על כל שיטה ושיטה, אבל עושה שרטוט אחת למעלה, וכותב תחתיו כמה שיטין). ספר התרומה סי' קצו (פירש רבינו יעקב, היינו שטה עליונה ... ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט. וכן יעשה תפילין. אבל במזוזה צריך שרטוט בין שטה לשטה). רא"ש הלכות ספר תורה סי' ז (היינו שרטוט עליון, דאסור לכתוב ג' או ד' תיבות בלא שרטוט, כדאיתא בפ"ק דגיטין (ו, ב). אבל בין שיטה לשיטה אין צריך לשרטט). שו"ע ס"ו (אין צריך לשרטט כי אם שטה עליונה).
376. גיטין שם (שתים כותבין (שתי תיבות כותבין מן המקרא בלא שרטוט, רש"י), שלש אין כותבין. במתניתא תנא שלש כותבין, ארבע אין כותבין).
377. סעיף ב (אסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט).
378. רא"ש מגילה פ"ב ה"ב (השיטה העליונה הוי כמו שרטוט, כי היכי דאמרינן הכא דאם שרטט העליונה שוב אין צריך שרטוט). טור יו"ד סי' רפד (וכתב א"א הרא"ש ז"ל הלכך אני אומר, הא דאמרינן אין כותבין בלא שרטוט, היינו דוקא בשיטה עליונה, אבל מכאן ואילך, השיטה העליונה היא כמו שרטט, כי היכי דאמרינן [גבי תפילין] שאם שרטט בשיטה עליונה שוב אין צריך שרטוט).
379. רמ"א שם (ואם שרטט שיטה העליונה, שוב לא צריך).
380. תוס' גיטין שם (ואור"ת, דאין לשרטט תפילין על כל שיטה ושיטה, כדאמר עלה בירושלמי בפרק במה מדליקין, כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט). רא"ש הל' ס"ת ס"ז (דכיון דאין צריכין שרטוט, אין דרך לשרטטן, משום דאמר בירושלמי בפ"ק דשבת, הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט). שו"ע שם (אין לשרטט). ב"ח (ולענין הלכה פסק בשלחן ערוך (ס"ו) אין לשרטט כי אם השיטה העליונה, ואם אינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט ישרטט כל השיטות עכ"ל. פסק כדעת התוספות והרא"ש בשם ר"ת, שאם יודע ליישר בלא שרטוט, אין הרשות בידו לשרטט כל השיטות, דהוי ליה הדיוט). מ"א ס"ק ו (אין לשרטט, פירוש, לפי שתפילין אין צריך שירטוט, והפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט).
381. ירושלמי פ"ק דשבת ה"ב (ותני חזקיה, כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט). הובא בתוס' ובספר התרומה וברא"ש שם. עיין בפירוש הרמב"ם בפ"ג דסוטה מ"ג (חסיד שוטה, אמרו בתלמוד שענינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק עד שנמאס בעיני בני אדם, ועושה מעשים שאינו חייב בהם, וכאלו אמר שוטה בחסידותו. ואמרו בגמרא שבת ירושלמי, כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט), דמשמע דבירושלמי מיירי דמתכוין להראות חסידותו לבני אדם . והיינו שמטעם זה אין לחוש לשרטט כשעושה כן לישר השיטה ולא כדי להראות חסידותו. וכן הוא בשו"ת מעיל שמואל, בהגהותיו על הרמב"ם הל' ת"ת פ"א (דכשהעושה אותו ליוהרא ולבטל דברי חברו נקרא הדיוט, אבל כשעושה לשם שמים, אז יש לו שכר). הובא ביד מלאכי, כללי הדינים סי' שכד. שו"ת צמח צדק יו"ד סי' שמו (ויש לומר שהטעם בזה משום יוהרא). שדי חמד כללים כ כלל טז אות ה. כללי הפוסקים וההוראה כלל ב.
382. ספר התרומה שם (וגם תפילין לא מקרי הדיוט אם משרטטן, כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר שלא בעוקם). רא"ש הלכות ספר תורה סי' ז (וגם תפילין, מי שאינו בקי לכוין השיטות לכותבן ביושר, טוב לשרטט, ואין בזה משום הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט), ובסדר תקון תפילין (ומי שאין יודע לכוון השיטה בשוה בלא שרטוט, טוב הוא שישרטט, משום זה אלי ואנוהו, עד שיהא הכתב מיושר), ובמעדני יום טוב שם (ובספרים אחרים, כדי שיכתוב מיושר ושוה). מרדכי הלכות מזוזה רמז תתקסא (ומיהו אם אין הסופר יכול לכוין בלא שרטוט, יכול לשרטט כל השורות. וכן עושין עתה, שמשרטטין כל השורות ואין בזה הדיוטות, ואדרבה הוה ליה זה אלי ואנוהו). טור ושו"ע סעיף ו (ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט, ישרטט כל השורות).
383. בדפוס ראשון נמצא ציון זה בסוף הסעיף קודם "ואע"פ שיודע לכתוב בלא שרטוט" וראה מ"מ וציונים ששייך לכאן. טור (ואם ירצה לשרטט הרשות בידו). ב"י (הוא תמוה בעיני, שהרי הספרים הנזכרים כתבו שנקרא הדיוט. ואפשר ... שאע"פ שהוא יודע ליישר השיטה בלא שרטוט, יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט, אינו נקרא הדיוט).
384. ספר התרומה שם (וגם תפילין לא מקרי הדיוט אם משרטטן כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר שלא בעוקם, ויש בין שיטה לשיטה כמלא שיטה, ולא משום חומרא על דבר שלא יכול לבא לידי איסור). דהפירוש הוא, שהדיוט הוא רק אם הוא "לא משום חומרא", כיון "שלא יכול לבא לידי איסור". אבל אם הוא כדי לכתוב ביושר, או משום חומרא שיכול לבא לידי איסור, מותר. ופירוש הב"י (ומשמע ליה דהכי קאמר, דלא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אלא כשעושה אותו בדרך חומרא, אבל הכא שאינו מכוין לכך, שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא, ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר, שאע"פ שהוא יודע ליישר השיטה בלא שרטוט, יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט, אינו נקרא הדיוט), והיינו שמפרש בספר התרומה, שגם משום חומרא שלא יבוא לידי איסור, אסור. ופירוש זה הוא דחוק. אבל לפי מ"ש הים של שלמה חולין פ"ח סי' ו (ומכל מקום נראה, אפילו נזהר בכל הפרישות, לא יכול להחמיר ... משום פרישות, אם לא שבא מכשול לידו), שבמ"א ס"ק ח. עיי"ש במרדכי חולין פ"ח רמז תרפז, שהיא שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, פראג סי' תרטו (תשובת ה"ר מאיר זצ"ל וששאל אדוני ששמע שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה, ומיקל בבשר עוף. בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם שהיו עושין כן, ואדרבה שרא לי מרי, היה נראה לי בעיני כמו מינות. עד שפעם אחת מסעודתא לסעודתא מצאתי גבינה בין שיניי, גזרתי להחמיר על עצמי בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר. ואין בדבר זה כחולק על התלמוד, ולא כמוסיף שהוא גורע, דבפרק כל הבשר (קה, א) אמר אנא להא מלתא כחלא בר חמרא, דאילו אבא כדאכיל בישרא כו' וכל חד מצי לאחמורי על נפשיה לעשות משמרת). ו[ תרומת ה דשן] סי' ק"א , שהובא בים של שלמה שם (זה כחולק על התלמוד וכמוס[י]ף שהוא גורע, דהא חזינן בתלמודא גופיה בהא מילתא בחלא בר חמרא כו', משמע דדווקא משום דאשכחן בתלמודא דכל חד מצי לאחמירי אנפשיה, משום הכי לא חשיב כמוסיף. הא לא הכי הוי כמוסיף שהוא גורע. ואף על גב דמצא פעם אחת גבינה בין שיניו, כדאיתא התם בתשובתם, מכל מקום לא הוי חייש לאחמורי בשביל זה), אתי שפיר כפשוטו , שהרי למדנו מהתלמוד, שאם חושש שמא יבא לידי איסור, מותר להחמיר, ולא אמרו שהוא הדיוט אלא "במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג בחומרא זו".
385. ולא דמי למ"ש המ"א בסי' רלב ס"ק ט (ואם התחיל ... אין מפסיקין ... וכל הפטור ומפסיק נקרא הדיוט (ל"ח ירושלמי)), אף שלפי הנ"ל היה לנו להתיר שם, אם הפסיק כדי שלא לידי איסור (שמא ישכח להתפלל). דהתם אינו מפסיק מחשש זה, כמ"ש שם. משא"כ בעובדא דמהר"ם שבים של שלמה .
386. ולענין איסור לא תתגודדו, וככסיל ההולך בחושך, ראה לקמן סי' תצג ס"ז.
387. ראה גם לקמן סי' סג ס"ב (מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין, שעובר על דברי חכמים. ואף שהחכמים התירו גם מעומד, מכל מקום כיון שלפי דבריהם אין מעלה כלל במעומד מביושב ... והוא מחמיר לעמוד, הרי נראה שאינו חושש לדבריהם ולפירושם בכתוב, וחייב מיתה. ואין דומה כלל לשאר חומרות שאנו מחמירין מאיזה טעם במה שהקילו חכמים, שאף חכמים היו מודים שיש מעלה בחומרא מאותו טעם, אלא שלא רצו להחמיר). וראה שדי חמד, כללים כ כלל טז אות ט. כללי הפוסקים וההוראה כלל א.
388. סעיף כג (כל הפטור מישיבת הסוכה ואינו יוצא מהסוכה, אינו מקבל שכר על אותו ישיבה, ואינו אלא מן ההדיוטות).
389. כדלקמן סי' תעב סי"ג (כל מי שפטור מהסיבה ומיסב, הרי זה נקרא הדיוט). והא דאינו מצווה ועושה מקבל שכר, נתבאר בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' שמו (נראה לי לומר, דההיא דאינו מצווה ועושה שמקבל שכר אינו ענין כלל לפטור מן הדבר ועושהו, כי אינו מצווה ועושה היינו שאינו מצווה כלל על כל המצות, או על הרבה מהן, מצד עצמו ותולדתו, כגון אשה ועבד או סומא לרב יהודא. משא"כ פטור מן הדבר, היינו שהוא בר חיובא במצוה, רק הפטור בא על צד המקרה וההזדמן, כגון שירדו גשמים בסוכה וכה"ג. וטעמא רבא איכא בינייהו, דהפטור מן הדבר אם לא יקיים עתה יקיים אחר כך, משא"כ מי שאינו מצווה ועושה, אם לא יעשה המצות ימנע מהם לעולם).
390. ספר התרומה שם (שנינו במסכת סופרים ובירושלמי פרק קמא דמגילה, מסרגלין בקנה. שמעתי משמו של רבינו יצחק בר' שמואל, לאו דווקא בקנה, הוא הדין בסכין, אלא לאפוקי עופרת ומטבע, שהשרטוט צובע ממתכות). הגהות מיימוניות הלכות תפילין פ"א אות ט (ואומר ר"י, הא דאיתא במסכת סופרים מסרגלים בקנים, לאו למעוטי סכין, אלא למעוטי עופרת ושאר מיני צבע). שו"ע שם (ולא ישרטט בעופרת, מפני שהמקום השרטוט נשאר צבוע).
391. על מ"ש בלבוש ס"ו (והוי צבע יתירה בתפלין ופסול), כתב מלבושי יום טוב (זו לא שמענו מנין לו). לחם חמודות הלכות ספר תורה ס"ק כה (לא ראיתי בדברי האחרונים שתהא הספר תורה פסול משום כך. אלא שראיתי לרמ"י ז"ל שכתב בהלכות תפילין סי' לב ס"ו, שאם שרטט בעופרת, שנשאר מקום השרטוט צבוע, הוי צבע יתירה בתפילין ופסול ... וזה תימה בעיני, למה יפסל). הובא ב אלי' זוטא שם ס"ק ט. אלי' רבה ס"ק יג (שוב מצאתי בספר ברוך שאמר (ע' סה) שכתב זה לשונו, משמע שיוכל לשרטט התפילין בבדיל או בעופרת בין שיטה לשיטה ... הרי דמתיר אפילו לכתחלה, אם כן די לנו שנאסר לכתחלה).
392. ספר התרומה שם (היינו שטה עליונה, או לכל היותר בגליון מארבע צדדין שרטט). יראים סימן שצט (שתים כותבים בלא שרטוט שלש אין כותבים בלא שרטוט, פירוש מארבע רוחות). סמ"ג עשין כג (הילכתא מזוזה צריכה שרטוט, פירוש בין שיטה לשיטה, תפילין אין צריכין שרטוט, פירוש אלא ארבעה שיטין [בלבד], מלמעלה אחד, לצדדין שנים, מלמטה אחד, הרי ארבעה), ועשין כה (ופירש ר"ת, דתפילין אין צריכין שרטוט זהו בין שיטה לשיטה, אבל שיטה אחת למעלה, או שמא אפילו מארבע רוחות, צריך לשרטט). סמ"ק סי' קנג (וצריך לשרטט מארבע רוחות, אבל בין שיטה לשיטה אין צריך). רמ"א סעיף ו (ויש אומרים שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים, אעפ"י שיודע לכתוב בלא שרטוט).
393. ר"ת בתוס' סוטה יז, ב ד"ה כתבה (ר"ת פירש הא דאמרינן שלש אין כותבין, היינו אם לא שרטט כלל, אבל אם שרטט בד' פיאות הגליונים, אע"פ דלא שרטט בין שיטה לשיטה, חשוב שירטוט). ספר התרומה שם (הא אמרינן ריש גיטין, שתים כותבין בלא שרטוט, שלש אין כותבין, פירש רבינו יעקב, היינו שטה עליונה, או לכל היותר בגליון מארבעה צדדין שרטט, ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט). הרי שגם בהעתק ג' תיבות מפסוק צריך לשרטט למעלה למטה ומן הצדדים.
394. רמ"א סי' רפד ס"א (ואם שרטט שיטה העליונה, שוב לא צריך). והיינו דסגי בשרטוט שיטה העליונה, ואין צריך לשרטט מארבעה צדדים.
395. רמ"א כאן (וכן נוהגין). והיינו שנוהגים להחמיר רק בתפילין, ולא כשכותב ג' תיבות מפסוק. וראה אור התפילין.
396. ברייתא שבת עט , ב (הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער). טור ושו"ע ס"ז (הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה, פסול).
397. הערוך ערך דכסוסטוס (פירש רב האי ז"ל, מנהגא, מייתי מגלתא דמעבדא בתמרי וקמחא דשערי, ומתח ליה עד דיביש, וקליף ליה עד דהוו תרין פיסקי ... וכותב פרשיות על מקום בשר. והוא גיסא אחרינא דאקליף מיניה, הוא נקרא דוכסוסטוס ... הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף מזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער). הובא בר"ח שבת עט, ב, ובר"ן שבת לג, ב ד"ה ומהו קלף, ובכמה פוסקים. רש"י שבת שם ד"ה דוכסוסטוס (קלף שניטלה קליפתו העליונה). תוס' שם ד"ה קלף (וכשחולקין אותו לשנים, אותו שכלפי שיער קרוי קלף וכלפי בשר הוא דוכסוסטוס. ואומר ר"ת, דבלשון יון קורין לבשר סוסטוס, ודוך פירושו מקום, כמו דוך פלן (ברכות יח, ב. מב, ב), לכך קרי ליה דוכסוסטוס כלומר מקום בשר). רא"ש הלכות ס"ת סי' ה (וקלף ודוכסוסטוס היינו עור שנחלק לב', ונקרא הצד שכלפי העור קלף והצד שכלפי בשר נקרא דוכסוסטוס. דוך הוא מקום כמו דוך פלן. סוסטוס הוא בשר בלשון יון. ואמרינן בפרק הקומץ רבה (לב, א) קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער, דהיינו מקום דיבוקן יחד שם נכתבין שניהם, והוא המקום הטוב לכתיבה). שו"ע סעיף ז (מהו קלף ומהו דוכסוסטוס, העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס, ולפי זה כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס).
398. תוס' שם (וקלפים שלנו יש להן דין קלף וכותבין עליהן ספרי תורה תפילין ומזוזות לצד בשר). ב"י (וצריך לומר שהטעם מפני שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הם הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף לבד). שו"ע שם (וקלפים שלנו שאין חולקים אותם, יש להם דין קלף, וכותבים עליהם לצד בשר. שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך. ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד). וראה שו"ת צמח צדק סי' יד, שדלעת כמה פוסקים נשאר בו מעט מחלק דוכסוסטוס, ומכל מקום יש לו דין קלף. וכן הוא בפסקי דינים צמח צדק ג, ד.
399. מגילה יט, א (דיפתרא, דמליח וקמיח ולא עפיץ), ופירש"י (מעובד בעפצים). שו"ע סעיף ח (צריך הקלף להיות מעובד בעפצים). ונתבאר לעיל (הערה כ ).
400. [ח] תוספות שם ד"ה דיפתרא (קשיא, אם כן היאך כותבין על קלפים שלנו, דלא עפיצי, ספר תורה ותפלין ומגילה. ותירץ רבינו תם, שהסיד שאנו נותנין בקלפים שלנו מהני כעפצים). רא"ש הלכות ס"ת סי' ד (ואם תאמר קלפים שלנו שאין אנו עושין אותן בעפצים היאך כותבין עליהן ... אומר ר"ת, דתיקון סיד שלנו שמעבדין בו העורות, הוא טוב כמו תיקון עפצים שלהן). שו"ע שם (או בסיד).
401. רמב"ם הלכות תפילין פ"א ה"ו (בעפצא וכיוצא בו, מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו). שו"ע יו"ד סי' רעא ס"ב (בעפצא או בסיד וכיוצא בו, מדברים שמכווצים העור ומחזיקין אותו).
402. גיטין כב , א (דיפתרא דמליח וקמיח ולא אפיץ). מגילה שם. שבת עט, א.
403. משנה פ"ב דסוטה יז, א (אינו כותב לא ... על הדיפתרא ... שנאמר בספר). ופירש"י (קלף).
404. ספר התרומה סי' קצג (כל שכן ספר תורה שנקרא ספר בהרבה מקומות). רא"ש הלכות ספר תורה שם.
405. ספר התרומה סוף סי' קצה (והוא הדין דעביד גזרה שוה מכתיבה כתיבה לגבי ספר תורה תפילין ומזוזה, להצריך כתיבה על הספר ולא על דפתרא). וכדאמרינן מנחות לד, א (נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה), ותוס' שם ד"ה נאמר.
406. קידושין לד, א (ונקיש תפילין למזוזה), ופירש"י (דהא כתיב בתריה (עקב ו, ח-ט) וכתבתם על מזוזות). העיטור הלכות תפילין ח"א (נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה, מה להלן על הספר אף כאן על הספר ... ואתקש תפלין למזוזה). אור זרוע ח"א סוס"י תקלד (דתפילין אתקיש למזוזה כדאיתא פ"ק דקידושין), וסוס"י תקנה (דילפינן מזוזות – כתיבה כתיבה מספר, ותפלין הוקשו למזוזה פרק קמא דקידושין).
407. מנחות לד, א (אמר קרא וכתבתם כתיבה תמה). תוספות גיטין כ, ב ד"ה לא צריכא (בספר תורה תפילין ומזוזות בעינן שיהו האותיות מוקפות גויל, כדאמר בפרק הקומץ (מנחות לד, א) משום דכתיב בהו וכתבתם, כתיבה תמה). וכן הוא לעיל ס"ה ( וכתבתם, דרשו חכמים שיהא כתב תם ושלם).
408. ברוך שאמר (תקון תפילין) ע' לב (ובאותו הסיד יניחם, וישהו העורות עד שיפול השער מאליו. ואם יוציאם קודם שיפול השער מאליו, לא יכתוב בהם, כי דפתרא הוא, פירוש שלא עובד כל צרכו ופסול). הובא ב מ"א ס"ק ט (יניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו. ואם מוציאם קודם לכן, לא יכתוב עליו, דהוי דיפתרא (ברוך שאמר)).
409. גיטין נד , ב (ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו, אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין שלו לא עיבדתים לשמן ... נאמן להפסיד ספר תורה). וכרשב"ג שם מה, ב (רבי שמעון בן גמליאל אומר, אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן). תוס' שם ד"ה עד שיעבדם לשמן (כרשב"ג קיי"ל דבעי עיבוד לשמה). ובסנהדרין מח, ב ד"ה אע"פ (ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג, כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין נד, ב)). ובמנחות מב, ב (אומר ר"ת דהילכתא כרשב"ג ... דסוגיין דהניזקין (גיטין נד, ב) דגוילין שלו לא עיבדתים לשמן, כוותיה אזלא). ספר התרומה סי' קצ (וצריך שיעבדו את העורות לשם ספרים תפילין ומזוזות כשיתנו אותן במים וסיד לעבדן, כדאמרינן פרק הניזקין). יראים סי' ת (והקלף צריך עבוד לשמו. וטעמא, כי להכי גמרינן כתיבה כתיבה מספר תורה, לפוסלה בעבוד שאינה לשמה כספר תורה, וספר תורה בעי עיבוד לשמו, כדאמרינן בגיטין). שו"ע סעיף ח (וצריך שיהיה מעובד לשמו). ואף שיש מכשירים אף בלא עיבוד לשמה, לא קיי"ל כדבריהם, כדלקמן סל"א (שיש אומרים שאין צריך עיבוד לשמה אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד כשר אע"פ שמעובד שלא לשמו. ואף שאין דבריהם עיקר), ושם נסמן הערה רמט ). ושאני טוויית ושזירת ציצית, שלדברי הכל צריכים שיהיו לשמה, כדלעיל סי' יא ס"ג (וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא ... שנאמר תעשה לך, לשם חובתך). ובשניהם כשר אף על ידי נכרי אם יודעים שעשה לשמה (כדלקמן בסמוך, וכדלעיל שם ס"ד).
410. טור (ויכתוב על הקלף שהוא מעובד לשם תפילין).
411. ואין בזה איסור הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה, לפי שהזמנה אינה כלום. ואף שלענין הזמינו להיות גוף הקדושה, יש בזה שתי דעות (כדלקמן סי' מב ס"ו), הנה לכל הדעות אין בזה איסור הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. ויתבאר לקמן שם (הערה לה ).
412. ראה חקרי הלכות ח"ה לז, א.
413. ב"י (ואם עבד לשם מזוזה, נראה דודאי לא מהני לכתוב בו תפילין ... משום דקדושת תפילין חמורה מקדושת המזוזה, כדאיתא בפרק הקומץ (לב, א). אבל אם עיבד לשם ספר תורה, מהני לכתוב בו תפילין, דקדושת ספר תורה חמורה מקדושת תפילין , כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כה, ב. כו, א) דבית שיש בו תפילין מותר לשמש בו על ידי שיניחם כלי בתוך כלי, ובספר תורה אסור עד שיוציאנו, ואם אין לו בית אחר צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים). הובא בט"ז ס"ק ד. והוא כדאמרינן לב, א (ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה), ופירש"י (קדושתן חמורה ממזוזה שיש בהן ד' פרשיות). וכדלקמן סי' מ ס"ג (בית שיש בו תפילין אסור לשמש בו מטתו עד ... שיכסן ב' כיסוין כלי בתוך כלי), ושו"ע סי' רמ ס"ו (בית שיש בו ספר תורה או חומשים העשוים בגלילה, אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה. ואם יש לו בית אחר, אסור עד שיוציאנו. ואם יש בו תפילין או ספרים, אפילו של גמרא, אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי), וביו"ד סי' רפב ס"ח.
414. ספר התרומה סי' קצב (מסופק אי סגי במחשבה או אם צריך דבור, לומר בפירוש לעשות בהם דבר קדושה אני נותן עורות אלו בעיבוד). רא"ש הלכות ספר תורה סי' ג (והר"ר ברוך ז"ל נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה או לשם תפילין, או סגי במחשבה ... הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד, ותו לא צריך). שו"ע ס"ח (טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד, שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה). והיינו רק לכתחלה, כדלקמן סל"א (ויש להסתפק בכל מקום שצריך לשמה, אם די במחשבה שיחשוב בלבו שעושה דבר זה לשם מה שצריך לעשותו, כגון הפרשיות לשם קדושתן והאזכרות לשם קדושתן, או אם צריך להוציא כן בשפתיו ולא די במחשבה לבד. וספק של תורה להחמיר, וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפילין ... אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה, יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד, אע"פ שחישב בלבו. אבל בעיבוד העורות יש להקל בדיעבד אם חשב בלבו בתחילת העיבוד שמעבדן לשם ספר תורה או תפילין, אע"פ שלא הוציא בשפתיו). אבל לענין טוויית ושזירת ציצית, אפשר שכן הוא אף בדיעבד, כדלעיל סי' יא ס"ג ( וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא, דהיינו שיאמר בתחלת הטוויה והשזירה שהוא עושה כן לשם ציצית) . ולענין הטלת הציצית בבגד, נתבאר לעיל סי' יד ס"ג, שיש מי שמכשיר אף בהטיל הציצית בסתם, שלא נתכוין לשם ציצית, דסתמא לשמה קאי. ויש פוסלים, "וכן הלכה". ולענין כתיבת סת"ם, יתבאר לקמן סל"א (אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה, יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד, אע"פ שחישב בלבו).
415. גיטין כג, א (אלא מעתה עובד כוכבים וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר. וכי תימא הכי נמי, והתניא עובד כוכבים פסול, עובד כוכבים לדעתיה דנפשיה עבד). אור זרוע שם. כסף משנה הלכות תפילין שם. ב"ח.
416. רמב"ם הלכות תפילין פ"א הי"א (אם עבדן הכותי פסולין, אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין, פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו). אור זרוע ח"א סי' תקלד (פירש ריב"א זצ"ל, דעיבוד העכו"ם פסול, ואפילו ישראל עומד על גביו ... נכרי לדעתי' דנפשי' עביד). טור ושו"ע ס"ט (אם עיבדו גוי, להרמב"ם פסול, אפילו אמר ליה ישראל לעבד לשמו). וראה גם לעיל סי' יא ס"ד לענין ציצית. לקמן רס"י תס לענין מצה. לקמן סע"ו וסי' לט ס"א וס"ג לענין כתיבת ושאר תיקוני תפילין.
417. ואם אמר הנכרי מעצמו שכותב לשמה, ראה אור התפילין.
418. ספר התרומה סי' קצ בשם ר"ת (ואי עכו"ם מעבדן וישראל עומד על גבן ומסייעו, מסייע זה יש בו ממש, דנכרי אדעתא דישראל עביד). יראים סי' ת (ולענין עיבוד לשמו, אם עובד כוכבים מעבד וישראל עומד על גביו ומסייעו בעבודה, מסייע זה יש בו ממש, וכענין זה התירו הגאונים עיבוד עובד כוכבים). רא"ש הלכות ס"ת שם (ונהגו העם כמ"ש הר"ר ברוך, כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות). שו"ע שם (ולהרא"ש כשר אם ישראל עומד על גביו וסייעו). ומה שכתבו "מסייע זה יש בו ממש", פירושו, דאף דקיי"ל שמסייע אין בו ממש, כדלקמן סי' שמ ס"ב (שמסייע אין בו ממש). מכל מקום מסייע זה יש בו ממש, מהטעם שיתבאר לקמן סי' תס ס"א (וגם הוא יסייע קצת בלישתה, שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו, ולא על דעת עצמו), ושם נסמן (הערה טז). ויתפרש יותר לקמן סי' תסח ס"ד (שמסייע אין בו ממש לענין זה), ויתבאר שם (סוף הערה כו). ולפי זה הי' אפשר שלא התירו אלא במסייע. אמנם מהביאור שהוסיף הרא"ש נראה שכשר אף בלא סיוע, ורק לכתחלה צריך לסייעו. כדלקמן בסמוך.
419. רא"ש שם (וכן הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה, וזה לא יעשה העובד כוכבים, אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד, כשישים העור בתוך הסיד שיאמר אז אני עושה לשם ספר תורה, ואז יעשה העובד כוכבים לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך). ומהטעם שכתב הרא"ש, נראה שכשר אף אם לא סייעו כלל, ורק לכתחלה צריך לסייעו קצת, כדלקמן בסמוך. אבל בטוויית ושזירת הציצית נתבאר לעיל סי' יא ס"ד (טוון נכרי או ששזר, אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית, פסולין, דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד, ואינו חושש לדברי הישראל אלא אם כן מסייע הישראל מעט). וטעם החילוק נתבאר לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק א (ואף הרא"ש לא נחלק עליו אלא גבי עיבוד עורות לשם ספר תורה, כיון דאין צריך לחשוב לשמה אלא בתחילת העיבוד, זה יעשה הנכרי על דעת ישראל המלמדו ומזהירו על כך, אבל גבי טווית ציצית, דכל הטוויה צריכה להיות לשמה, הוי דומיא דכתיבת הגט, דמודה ביה הרא"ש דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד).
420. כנסמן לעיל (הערה צד ). והובא גם ברא"ש סוף הלכות ס"ת, בשם ספר העתים (אמר רב נטרונאי, קלף של ספר תורה, אם אפשר לעבדו ישראל לשמה מצוה מן המובחר. ואם לאו, ילך אצל עובד כוכבים ויאמר לו קלף לספר תורה אני צריך, וכשמעבדו עובד כוכבים לשם ספר תורה יסייע עמו ישראל מעט, וכה"ג הוי עבוד לשמה), ובטור יו"ד סי' רעא.
421. רמ"א סעיף ט (וכן נוהגין).
422. רא"ש שם (ונהגו העם כמ"ש הר"ר ברוך, כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות).
423. ט"ז ס"ק ה (ומכל מקום נראה לי, שלא נקרא סיוע בעיבוד אלא במעשה העיבוד עצמו, אבל לא במה שמסייע להשחיר את העורות של תפילין, כי זה לאו מעיבוד הוא). מ"א ס"ק יא (דוקא כשסייעו בעיבוד עצמו, אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות (ט"ז ביו"ד סי' רע"א).
424. טור (וא"א ז"ל הכשירו אם ישראל עומד על גביו ואמר לו עבד לשם תפילין). ב"ח (ומשמע ודאי דאפילו אינו מסייע כלל כשר דיעבד להרא"ש, ולא כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה דיסייעו, אלא דלכתחלה יסייעו, אבל דיעבד כשר בלא סיוע ... ולכן השמיט רבינו כאן מדברי הרא"ש הא דכתב וסייעו), וביו"ד סי' רעא (ונראה דודאי האי מסייע דהצריכוהו אינו אלא לכתחלה על צד היותר טוב, אבל דיעבד אפילו לא סייעו כלל, אלא שאומר לגוי שיעבדנה לשמה, סגי בכך, דתלינן דגוי מעבדם על דעת ישראל, ולאו אדעתא דנפשיה קא עביד). ש"ך שם ס"ק ה (נראה דהאי מסייע דהצריכוהו אינו אלא לכתחלה על צד היותר טוב, אבל בדיעבד אפילו לא סייעו כלל, אלא שאומר לעובד כוכבים שיעבדנו לשמו סגי בכך ... ב"ח). מ"א שם (ובדיעבד אפילו לא סייעו כלל כשר (ש"כ ב"ח שם). ועל כל פנים צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה).
425. הגהות מיימוניות הלכות תפילין פ"א אות ו (וכשישראל נתנו תחלה בעיבוד לשם קדושה, מניחה לכותי להוציא ולתקנה, ואינו צריך עוד לעמוד על גביו ולסייעו). מ"א ס"ק יג (כתב בהגהות מיימוניות, אם נותנו מתחלה בעיבוד לשם קדושה, מניח העכו"ם להוציא לתקנו, ואין צריך לסייעו עוד). וראה חקרי הלכות ח"ה לח, א.
426. הגהות [מיימוניות] שם (וכשסמנן בנקביו במרצע כעין אותיות, אף על פי שהרבה נקל לכותי לזייף, כי יכול לתת נקובים על שאינם נקובים וינקב במרצע דרך נקבים שעשה הישראל, אף על פי כן אין חוששין לזיוף, כי ירא הכותי פן יבין הישראל בטביעת עין שיש לו בסימניו, או מפני שאלו הנקבים נעשו מחדש, כן השיב ר"י). שו"ע סעיף י (כשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות, אף על פי שנקל לגוי לזייף, אין חוששין, משום דמרתת הגוי פן יכיר ישראל בטביעות עין). מ"א ס"ק יב (שנקל לגוי לזייף, שמניח העור על גבי עור אחר, ועושה גם כן נקבים כעין אותיות), וס"ק יג (בטביעת עין, שנתן בסימנין (ב"י הגהות מיימוניות) או מפני שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו (הגהות מיימוניות פ"א)).
427. שו"ע סעיף יא (עור שעיבדו שלא לשמו, אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו, יתבאר בטור יו"ד סימן רע"א).
428. בטור שם (תשובה לגאון לענין עיבוד לשמה, רבנן דתרתי מתיבתא סבירא להו דכל שלא לשמה פסול לקרות בו בצבור, ומורי רב משה גאון הוי פליג ואמר, מצוה מן המובחר למיעבד עיבוד לשמה, אבל מתורת ספר שקורין לא נפיק ... אם יש להן יכולת להחזיר יריעות הדק [פירוש קלף] לידי מתוח, ולהעביר עליה סיד לשמה, הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה). ומכל מקום לא כתב כאן המסקנא, והטעם עיין בקונטרס אחרון .
429. ברייתא שבת קח , א (מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה, דכתיב (בא יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך, מדבר המותר בפיך. אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו. אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור (שר הטבחים בלשון יוני, רש"י), איזה מהן משובח, הוי אומר זה שהרגו מלך (ואלו לקו על ידי בוראן, רש"י)). רמב"ם הלכות תפילין פ"א ה"י. טור ושו"ע סעיף יב (יהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילה וטריפה שלהם, אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים, דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ממין המותר לפיך). וכן הוא לענין עור הבתים, כדלקמן סנ"ו (ועור הבתים, בין של יד בין של ראש, צריך להיות מבהמה חיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילות וטריפות שלהן, רק שהוא מן המותר בפיך), וסע"ב (אם ציפה הבתים ... בעור שאינו כשר לעשות ממנו בתים, כגון של בהמה טמאה, הרי אלו פסולים). וכן לענין כריכת הפרשיות בקלף, כדלקמן סס"ח (ויש מקפידין מלכרכן אלא בקלף הכשר לבתים ורצועות, שכיון שכריכה זו הלכה למשה מסיני, דינה כבתים ורצועות שצריכים להיות ממין המותר לפיך, ולא ממין האסור). וכן לענין טוויית הגידין לתפירת התפילין, כדלקמן סע"ה (אבל גידים טוויין אסור לקנות מהם בכל ענין, שכיון שהלכה למשה מסיני הן, צריך שתהיה עשייתן לשמן, כמו שצריך לעשות הרצועות שחורות לשמן). אבל לענין רצועות לא הובא הלימוד "מן המותר בפיך", כי אם כדלקמן סי' לג ס"ג (שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד), וכדאמרינן שבת כח, א-ב (לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ... לרצועות), ופירש"י (שיהיו מעור בהמה טהורה). וכן לענין שופר, כדלקמן סי' תקפו ס"ג (שופר מבהמה טמאה יש לפוסלו אפילו בדיעבד, לפי שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד). וראה הערות וביאורים תשלג ע' 45.
430. רב נחמן בר יצחק שם (בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק, מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור, אמר ליה, אם יבא אליהו ... אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה). ב"י (בעיא דלא איפשיטא, ופסק לחומרא). טור ושו"ע שם (ולא מעור דג, אפילו הוא טהור, משום דנפיש זוהמיה).
431. ירושלמי סוטה פ"ב ה"ד (תני ר' אלעזר בן שמוע אומר, אין כותבין על עור בהמה טמאה. א"ר שמעון, מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה, למה אינו כותב. תני, ר' אלעזר בן שמעון אומר [רואה] אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא, שמא תאמר אינה שותה, ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה). הובא בתוס' סוטה יז, ב סוף ד"ה לא צריכא. מ"א ס"ק יד (בתוס' סוטה דף י"ז ע"ב כתבו בשם הירושלמי, דאפילו שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה). וראה חקרי הלכות ח"ה לח, ב.
432. תקון תפילין ע' קסז-ח (ואני אברהם, כל זמן שכתבתי היה לי שלשת מיני קלפים, זה יותר עבה מזה, כי לפרשת קדש ולוהיה אם שמע היה לי קלף דק מאד, כי הם ארוכות. ולוהיה כי יבאך שהיא קצרה מהם, היה לי קלף מעט יותר עב, ולשמע ישראל היה לי יותר עב, לפי שהיא קצרה ביותר, ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזה נוי של תפילין משום זה אלי ואנוהו, שיהי' הבתים ארבעתן שוים ולא אחת קטנה ואחת גדולה). ובברוך שאמר שם סק"ט (אע"פ שפרשת שמע קטנה, צריך לתקן הבית להיות בשוה להם). מהר"י אסכנדרני סי' לו, בב"י (וכתב עוד הר"י אסכנדרני, הסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים, העב ביותר לכתוב בו פרשת שמע, שהיא קטנה, והדק ממנו לפרשת והיה [כי יביאך] שהיא יותר גדולה, ולפרשת קדש ולפרשת והיה [אם שמוע] שהן ארוכות, עושין קלף דק מאד, ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזהו נוי לתפילין). שו"ע סעיף יד (הסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים, העב יותר לכתוב בו פרשת שמע, שהיא קטנה, והדק ממנו לפרשת והיה [כי יביאך], שהיא יותר גדולה, ולפרשת קדש ולפרשת והיה [אם שמוע], שהם ארוכות, עושים קלף דק מאד, ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזהו נוי לתפילין). [הוגה, בחצאי רבוע הנ"ל, על פי יד אהרן (הגהות ב"י), הובא בברכי יוסף ובשערי תשובה ס"ק יח]. רמ"א סל"ט (ויעשה כל הארבע בתים בשוה שלא יהא אחד גדול מחבירו). וכן הוא לקמן סוף סעיף נט (ולכתחלה יעשה כל הד' בתים שוין, שלא יהא אחד רחב מחבירו).
433. לעיל ס"ה (שיהא כתב תם ושלם, שלא תדבק אות אחת בחברתה, אלא כל אות תהא מוקפת גויל מכל רוחותיה).
434. שבת קח , א (כיון דאית ביה ניקבי ניקבי, לא), ופירש רש"י (דרחמנא אמר וכתבתם, כתיבה תמה שלימה ולא מופסקת). חולין קיט, ב (אי חלחולי מחלחל, תפילין היכי כתבינן, הא בעינן כתיבה תמה וליכא). טור ושו"ע סי"ג (יהיה הקלף שלם, שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו, דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים).
435. ט"ז ס"ק ז (לכאורה משמע, דאם יש נקב בתוך גג האות או ירך שלו, אף על פי שנראה חלל הנקב, מכל מקום כשר, כיון דהנקב באמצע ודיו מקיפו, דאז אינו חלוק לשתים. אבל באמת אינו כן, שהרי כתב ב"י בשם הריא"ס פירוש, נקב קטן כחודה של מחט, עד שאם מעביר עליו הקולמס בדיו נסתם, שאין האות נחלק לשתים, אינו נקרא נקב וכותבין על גביו וכו' עכ"ל, הרי שקורא נחלק האות לשתים עד שלא נכתב עדיין, ותו דבעי דוקא נסתם. אלא על כרחך דאף שהדיו מקיפו, מכל מקום מקרי חלוק לשתים שם אותו מקום הנקב, אלא בעי שיהיה שם נקב קטן כל כך שהדיו סותמו). ובשו"ת צמח צדק חיו"ד סי' רו אות ד (ואאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו סל"ב סט"ז פסק כדעת הט"ז. אף שהדיו מקיף הנקב מכל צד כו', מכל מקום פוסל מצד חסרון הקפת גויל כו' עיי"ש). וראה ספקות הסופר ח"ג ע' יז.
436. בגמרא כט, סע"א (אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה, ניקב תוכו של ה"י כשר, יריכו פסול ... אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר). וכתב המאירי בקרית ספר מאמר ג ח"ב ד"ה ושאלו (אף בניקב אמרו שאם ניקב מתחלתו, רוצה לומר קודם כתיבה, אם הדיו אינו עובר עליו פסולה. אלא שכל שהדיו עובר עליו אינו נקב. אבל אם נקב אחד שכתבו, אמרו על זה בגמרא, אמר ר' אשייאן בר נדבך, ניקב תוכו של הא כשרה ירכו פסול ... אם נשתייר בו כמלא אות קטנה, כשרה ... בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל, שהוא עבה, וניקב מקצתו מצד רחבו בשפת הרוחב, אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב הצד האחר, וקאמר דמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה, רצה לומר דקה, כגון וא"ו או יו"ד, כשרה, שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק כשר). הובאו דבריו בשו"ת רלב"ח סי' קל, ומסיק (הרי לפניך הרב המאירי בספרו קרית ספר, שכתב בפירוש כדברי, שכל שאין האות מתחלה מוקפת גויל בכל צדדיה מבחוץ, שהיא פסולה). הובאו דבריהם בב"י ד"ה כתב ה"ר מנחם, ומסיק (יש לומר דהא דמכשרינן באיפסיק בנוקבא, היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב, דכיון דכשנכתבה היתה כשרה, שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה, אם ניקבה אחר כך כשרה, כיון שתחלתה היה בכשרות. אבל כשבתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו, אף על פי שיש בה שיעור אות פסולה, משום דמעולם לא הקיפה גויל). עיין בקונטרס אחרון , ההוכחה מהקרית ספר שהביא הב"י כנ"ל.
437. שו"ע סעיף טז (הא דמכשרינן כשנפסק אות, דווקא כשנכתב בכשרות ואחר כך נפסק, אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו ... פסול). מ"א ס"ק כב (אעפ"י שהיא ארוכה כראוי).
438. רב לד, סע"א (כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה).
439. שטעם זה להכשיר מועיל רק לדעה הב', דלקמן סי"ט (שהוא חשוב מוקף גויל על ידי קלף החלק שמצד הב' של הנקב. ... שהוא חשוב מוקף גויל גם בתחתיותו על ידי הקלף החלק שלמטה מהנקב ).
440. רא"ש סדר תקון תפילין (ואם אות נוגעת בחברתה, יגרור ביניהם ויפרידם זו מזו). טור (ובגרירת דבר שבין אות לאות, כתב שמותר). ב"י (ובגרידת דבק אות לאות הכשיר סתם בסדר תיקון תפילין, ולא חילק בין נדבקה מתחלתה לנדבקה אחר שנגמרה). פרישה ס"ק כד (זה הכלל אמסור לך, דסבירא ליה להרא"ש, דכל היכא שאין הפסול בגוף האות, כגון דביקת אות באות, או שמשך האות למטה או למעלה ולא הניח הקפת גויל ... אז יכול לתקן תיקונים אלו ... ולא הוי שלא כסדרן. אבל אם הפסול בגוף האות ... לא מהני). שו"ע סי"ח (ואם גרר והפרידה, כשר ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה), ו סכ"ה (להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם, שפיר דמי, דכיון שהאות צורתה עליה, כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב). עיין מ"א ס"ק כז (ונראה לי דהוא הדין אם רגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף, רשאי לגרר קצת, דלא גרע מנדבק אות לאות. וכן משמע בב"י עיי"ש). והיינו שגרירה מועלת אף בנגיעות אות באות, כדלעיל ס"ה (ותקון מועיל אף בתפילין ומזוזות, אף בנגיעות אות באות, בענין שנפסלו לדברי הכל). ומכל שכן בגרירה שבין אות לנקב.
441. סי"ט (ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שלא היו פסולות תחילה רק משום חסרון היקף גויל בלבד), ושם נסמן (הערה קמג ), וס"ל (אבל אותיות שנדבקו זו בזו בענין שפירוד מועיל בהן, יכול להפרידן אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום כותב שלא כסדרן, כיון שעתה אינו כותבן, אלא מכשירן על ידי גרירות הדביקות שביניהם, וגרירה אינה כתיבה), ושם נסמן (הערה רכה ).
442. כנראה נשתרבבו מלים אלו לכאן בטעות מריש סעיף יח.
443. מהר"י אסכנדרני , הובא בב"י (וכתב הר"י אסכנדרני בסימן ל"ו, פירוש, נקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם שאין האות נחלקת בו לשנים, אינו נקרא נקב וכותבין על גביו. אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשנים, ודאי נקב הוא). שו"ע סעיף יג (יהיה הקלף שלם, שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו, דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים). עי' ט"ז ס"ק ז (דאף שהדיו מקיפו, מכל מקום מקרי חלוק לשתים שם באותו מקום הנקב).
444. שבת שם (כל נקב שהדיו עוברת עליו, אינו נקב). רמב"ם הלכות תפילין פ"א ה"כ (וכל נקב שהדיו עוברת עליו, אינו נקב, ומותר לכתוב עליו).
445. ב"ח (אפילו נראה נקב דק כנגד השמש ... כשר). מ"א ס"ק טו (אפילו ניכר הנקב נגד השמש, כשר (ב"ח)). עולת תמיד ס"ק כא (אפילו נראה נגד השמש אין לפסול. ועיין ב"ח. וכן כתב בכנסת הגדולה מהדורא בתרא), והוא בשיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ו. אלי' זוטא ס"ק יג (אף שנקב נראה נגד השמש). דלא כט"ז שם (בעי שיהיה שם נקב קטן כל כך, שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש). וראה חקרי הלכות ח"ה לח, ב.
446. גמרא שם (אמר רב הונא, כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור ... הוה אמינא כיון דאית ביה ניקבי ניקבי (מקום מושב נוצה, רש"י) לא (נכתוב, דרחמנא אמר וכתבתם, כתיבה תמה שלימה, ולא מופסקת, רש"י), קמ"ל). רמב"ם שם ( לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד).
447. תוכן שלושת השיטות שיתבארו כאן סי"ח-ט: (א) בגמרא לד, סע"א (אמר רב יהודה אמר רב, כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה). (ב) בדף כט, סע"א (אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה, ניקב תוכו של ה"י כשר, יריכו פסול ... אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר), ולא פוסלים (לא בזה ולא בזה) משום אות שאין מוקף גויל. (ג) בירושלמי מגילה פ"א ה"ט ( ר' זעירה בשם אשייאן בר נידבה, ניקב נקב באמצע בי"ת, אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר, ואם לאו פסול). הרי שפסל בניקב באמצע האות משום אות שאין מוקף גויל. וכדי להתאים מימרות אלו, יש ג' שיטות בפוסקים: (א) לא הצריכו שיהא מוקף גויל אלא בשעת הכתיבה (שבזה מיירי רב לד, סע"א), אבל אם ניקב אחר כך כשר (שבזה מיירי אשיאן כט, סע"א). (ב) לא הצריכו מוקף גויל אלא כשאין גויל מצד הב' של הנקב, כגון שנגעה בסוף הקלף (שבזה מיירי רב שם), וכן בנקב באמצע האות, כשהנקב ממלא את כל החלל (שבזה מיירי אשיאן בירושלמי שם). (ג) גם כשאין גויל מצד הב' של הנקב, לא הצריכו מוקף גויל אלא כשהוא בחוץ האות, ולא כשהוא בפנים האות (שבזה מיירי אשיאן בתלמוד דידן שם). ויש להחמיר ככל השיטות הנ"ל. וכל זה בנקב, או שהאות הגיע עד סוף הקלף, אבל אם האות נדבקה בסופה לאות אחרת, הובאו ב' דעות לעיל ס"ה, ומסיק "ויש להחמיר ולגרור".
448. רמב"ם פ"א ה"כ (ניקב העור אחר שנכתב, אם ניקב ... בירך של אות עד שנפסקה, אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה, כשר). טור (ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות, כשר). ב"י (יש לומר דהא דמכשרינן באיפסיק בנוקבא, היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב, דכיון דכשנכתבה היתה כשרה, שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה, אם ניקבה אחר כך כשרה, כיון שתחלתה היה בכשרות. אבל כשבתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו, אף על פי שיש בה שיעור אות פסולה, משום דמעולם לא הקיפה גויל. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל). שו"ע סעיף טז (הא דמכשרינן כשנפסק אות, דווקא כשנכתב בכשרות ואחר כך נפסק, אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו ... פסול). ב"ח (בפרק הקומץ (כט, א) אמר אשיאן בר נדבך, ניקב תוכו של ה"א, כשר, ירכו פסול. ומשמע לרבינו מדאמר האי לישנא ניקב תוכו של ה"א, אלמא דכבר היתה ה"א כתובה ואחר שנכתב ניקב בתוך האות). ט"ז ס"ק ז (שהביא דברי הב"י הנ"ל). שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ז (הא דבעינן שלא יהא הנקב גדול שהאות נראה חלוקה לשתים, דוקא כשניקב קודם כתיבה, אבל אם ניקב לאחר שנכתב, אפילו נחלק לשנים כשר). עולת תמיד ס"ק כא (ודוקא כשניקב קודם הכתיבה, אבל אם ניקב לאחר הכתיבה, אפילו נחלק לשנים כשר). אלי' זוטא ס"ק יג (ואם אחר הכתיבה נחלק האות לשתים, כשר). והטעם לזה נתבאר בפרי מגדים משב"ז ס"ק ח (ויש תבלין לזה, דכתבתם, כתיבה תמה, מפיק מוקף גויל, וכל שנכתב בכשרות, תו לא מיפסל). והיינו שבשעת "וכתבתם" צריך כתיבה תמה מוקף גויל.
449. גמרא כט, סע"א ( ניקב ... יריכו ... אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר). רמב"ם שם (אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה, כשר). שו"ע סט"ו (ניקב רגל הימיני, אם נשתייר ממנו מלא אות קטנה, כשר. ואם לאו, פסול). והיינו שכתיבה תמה כהלכתה מועילה רק לענין מוקף גויל. אבל אם נשתנה צורת האות (שאין בה כשיעור אות קטנה), פסול בכל אופן. וראה חקרי הלכות ח"ה לט, א.
450. עי' ט"ז ס"ק י (נראה לי דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי, ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק ... אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק, דהיינו שנעשה הפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל ... אין לו צירוף). וכן הוא בשיטה מקובצת כט, א אות ח (כשיעור, פירוש למעלה אצל הגג, אבל ביריכות אינו כלום, תו[ספות] ח[יצוניות]).
451. ט"ז סוף ס"ק ח (אם נפסק חלק מצד אחד בחוץ, והנשאר קיים באותה צד גופה, דלא מצינו בזה פסול).
452. ב"י בשם המאירי קרית ספר מאמר ג ח"ב ד"ה ושאלו (דברו בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל שהוא עבה וניקב מקצתו מצד רחבו בשפת הרוחב, אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב הצד האחר. וקאמר, דמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה, רצה לומר דקה כגון וא"ו או יו"ד כשרה, שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק כשר). והיינו דהא דאמרינן ( ניקב ... יריכו ... אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר), הפירוש הוא גם אם ניקב במקצת רחבו, ונשאר ברחבו כשיעור אות דקה) . מ"א ס"ק טז (והוא הדין אם נפסק קצת עוביו, אם נשתייר חוט דק, כמו וי"ו או יו"ד דקה, כשר (ב"י הר"מ)).
453. ר' זירא בשם רב הונא ור' יעקב בשם רב יהודה במנחות כט , א (ניקב תוכו של ה"י כשר, יריכו, אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה, כשר).
454. ב"י ד"ה ניקב בשם המרדכי הלכות קטנות סי' תתקנג (אמאי נקט ה' טפי משאר אותיות ... בירושלמי קאמר ליה גבי בי"ת, דקאמר, אמר נדבך ניקב נקב באמצע הבי"ת).
455. כנסמן לעיל (הערה קכו ).
456. מ"א ס"ק טז (אות קטנה, היינו יו"ד).
457. גמרא שם (ניקב תוכו של ה"י כשר), לפירוש הראשון ברש"י (תוכו של ה', רגל שבפנים). רא"ש הלכות ס"ת סי' טו (ופירוש ראשון נראה לי עיקר. ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי, רק שנשאר בו כל דהו). טור ושו"ע סעיף טו (ניקב רגל פנימי של ה"א, אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא, כשר להרא"ש).
458. ספר התרומה סי' רה (לשון שני שפירש רש"י [=הוא הפירוש הראשון שברש"י שם] ... לא נכון, דמה לי ימין מה לי שמאל, בכל ענין פסול). מרדכי שם (וירכו מקרי ימין ושמאל).
459. רמ"א סעיף טו (אבל שאר פוסקים מצריכין כמלא אות קטנה, והכי הלכתא).
460. ר' אשיאן בר נדבך משמיה ד רב יהודא שם כט, א (ניקב תוכו של ה"י, כשר), לפירוש הב' ברש"י (תוכו, הגויל והחלק שבתוכו).
461. רמב"ם הלכות תפילין פ"א ה"כ (אם ניקב בתוך האות, כגון תוך ה"א, או תוך מ"ם, וכן בשאר אותיות, כשר).
462. ספר התרומה שם (ניקב בחללו, כשר, אף על גב דאין הקלף חלק ניכר סביב הנקב באמצע האות, מדלא מפליג לפסול אלא בירכו). מרדכי שם (לא בעי היקף גויל, וכל רבותינו שוין בדבר). הובא בטור ושו"ע שם (אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם, כשר, אפילו ניקב כל תוכו, שהנקב ממלא כל החלל).
463. עיין בקונטרס אחרון ס"ק ג, שם יובאו ההוכחות, שגם בזה הכשירו אם היתה מוקפת קלף בשעת הכתיבה.
464. שו"ת רלב"ח סי' קל (והלכה למעשה, בימי הסופר המובהק כה"ר יוסף כהן נ"ע, באו לפני פעמים רבות תפילין שרגל הכ"ף פשוטה שלהם היה מגיע לסוף הקלף בלי הקף גויל מתחלתם, ופסלתי אותם לפני הרבנים הזקנים נ"ע, על פי סברת קצת פוסקים שכתבו כן בפירוש, ולא היה פוצה פה וחולק בדבר כלל). שו"ע סעיף טז (אם מתחלה כשנכתב היה ... רגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו, פסול). מ"א ס"ק כב (אעפ"י שהיא ארוכה כראוי).
465. לבוש סעיף טז (אם המשיך רגל הכ"ף פשוטה או נו"ן פשוטה וכיוצא בהן, עד שמגיע בסוף הקלף למטה בלי היקף גויל למטה, מתחלתו, הרי לא היה לזה האות היקף קלף מד' רוחותיו מעולם, ופסול).
466. רלב"ח שם (היה מגיע לסוף הקלף בלי הקף גויל, מתחלתם). שו"ע שם (בלי הקף קלף, מתחלתו).
467. פרישה ס"ק כד (זה הכלל אמסור לך, דסבירא ליה להרא"ש, דכל היכא שאין הפסול בגוף האות, כגון דביקת אות באות, או שמשך האות למטה או למעלה ולא הניח הקפת גויל ... אפילו אחר שנכתבו כל הפרשיות יכול לתקנם, ולא הוי שלא כסדרן ... וזה מבואר באריכות בב"י על פי רוב הפוסקים). מ"א ס"ק כז (ונראה לי דהוא הדין אם רגל הך' מגיע לסוף בלי היקף קלף, רשאי לגרר קצת, דלא גרע מנדבק אות לאות. וכן משמע ב [ב]"י עיי"ש). ובב"י ד"ה ומ"ש רבינו ובגרידת (מהני הפרדה ... בנגיעת אות לאות, משום דהתם אין הפיסול בצורת גוף האות). ובשו"ע סי"ח (ואם גרר והפרידה כשר, ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה), וסכ"ה (להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם שפיר דמי, דכיון שהאות צורתה עליה, כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב). וכנסמן לעיל (הערה קטז ).
468. ס"ל (אבל אותיות שנדבקו זו בזו בענין שפירוד מועיל בהן, יכול להפרידן אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום כותב שלא כסדרן, כיון שעתה אינו כותבן, אלא מכשירן על ידי גרירות הדביקות שביניהם, וגרירה אינה כתיבה), ושם נסמן (הערה רכה ).
469. ירושלמי שם בשם אשיאן (ר' זעירה בשם אשייאן בר נידבה, ניקב נקב באמצע בי"ת, אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר, ואם לאו פסול). טור (בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל. הילכך אם ניקב כל תוכו פסול). ב"י (ומה שכתב רבינו הילכך אם ניקב כל תוכו פסול. אפשר שהוא סיום דעת הירושלמי כלומר בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל, ולפי זה אם ניקב כל תוכו פסול. ואפשר שהוא לישנא דנפשיה שפוסק לפסול, כיון דבירושלמי פוסל, ובתלמודא דידן אינו מבורר ההכשר בהדיא). והיינו, שאף שבתלמוד דידן מנחות כט, סע"א (אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר), משמע שנקב בחלל האות כשר בכל אופן, אף אם ממלא כל החלל ואינו מוקף גויל. מכל מקום אינו מבורר ההכשר כשהנקב ממלא כל החלל, גם יש פירוש אחד ברש"י דלא מיירי בניקב החלל שבתוך האות, אלא בנקב ברגל הפנימי של ה (כדלעיל הערה קלג ), ולכן פוסק כירושלמי, הפוסל בפירוש אם אין הגויל מקיפו. שו"ע סט"ו (אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף). ודעת ספר התרומה והמרדכי לפסוק כמשמעות תלמוד דידן, שבפנים אין צריך מוקף גויל (כדלקמן סוף הסעיף, וקונטרס אחרון ס"ק ו).
470. שהרי אמר אשיאן בירושלמי שם " ניקב נקב באמצע בי"ת ", דהיינו שהיו מוקפות מתחילתן, וניקב אחר כך.
471. ט"ז ס"ק ח (הטור מסיים הלכך אם ניקב כל תוכו פסול, משמע דוקא כל תוכו, ולא קצת ממנו. והטעם נראה, דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק אחד, ועל כן אף על פי שנפסק הגויל בתוך האות מצד אחד, מגין עליו מה שנשאר מצד השני).
472. ט"ז שם (ודומה, אם נפסק חלק מצד אחד בחוץ, והנשאר קיים באותה צד גופה, דלא מצינו בזה פסול). ולפי שיטה זו, הא דאמרינן בשבת קח, א (כיון דאית ביה ניקבי ניקבי, לא), ופירש רש"י (דרחמנא אמר וכתבתם, כתיבה תמה שלימה ולא מופסקת). חולין קיט, ב (אי חלחולי מחלחל, תפילין היכי כתבינן, הא בעינן כתיבה תמה וליכא), וכדלעיל סט"ז. אפשר שיפרשו דמיירי שהנקב הוא גבוה באות, באופן שלא נשתייר בו שיעור אות קטנה למעלה מהנקב, וכדאמרינן כט, סע"א (אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר).
473. גמרא כט, סע"א (ניקב ... יריכו, אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר), הרי שהכשירו אף אם הנקב מפסיק כל עוביה, אלא שנשאר בארכה עד הנקב כשיעור אות קטנה.
474. ראה תהלה לדוד ס"ק ט. גנזי חיים ס"ק כב.
475. ט"ז סוף ס"ק ח (אף על פי שנפסק הגויל בתוך האות מצד אחד, מגין עליו מה שנשאר מצד השני. ודומה אם נפסק חלק מצד אחד בחוץ, והנשאר קיים באותה צד גופה). עיין בקונטרס אחרון , שעל כרחינו לפרש כן בדעה זו, ודלא כפי שרצה לפרש בהלכה ברורה.
476. רש"י כט, סע"א ד"ה שאין גויל מוקף לה (שמודבקת באות אחרת), וע"ב ד"ה וי"ו דויהרג (אירע במקום נקב ונראה כמין יו"ד), ונתבאר בשו"ת מהרלב"ח סי' קל (דפרש"י ז"ל, ו"ו דויהרוג אירע במקום נקב. משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב, ואפילו הכי כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טפש קרי ליה ויהרוג), ובב"י ד"ה וא"ת והיכי (ויש לומר דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת, אבל היכא דאיפסיק בנוקבא לא. והכי דייק לשון רש"י שפירש שאין גויל מוקף לה שמדובקת באות אחרת, וגבי איפסיק וי"ו דויהרג בנוקבא כתב, וי"ו דויהרג אירע במקום נקב, משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב, ואפילו הכי כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טיפש קרי ליה ויהרג). עיין בקונטרס אחרון , שעל כרחינו לפרש כן בדעה זו, ודלא כפי שרצה לפרש בט"ז ס"ק יד.
477. שו"ע סעיף טו (אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם, כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל), והיינו כסברא הראשונה, שטעם ההיתר הוא כיון שניקב אחר שנכתב. רמ"א שם ([ניקב רגל פנימי של ה"א, אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא, כשר להרא"ש] אבל שאר פוסקים מצריכין כמלא אות קטנה. והכי הלכתא), והיינו כלישנא בתרא של רש"י, שהוא כסברא הראשונה, כמבואר ב ט"ז ס"ק ח (וללשון השני יש חומרא ברגל הפנימי, דהיינו שהוא שוה לרגל ימיני ופסול אם לא נשתייר כמלא אות קטנה, ויש קולא דתלמוד שלנו סותר הירושלמי, וסבירא ליה, מבפנים אין צריך להיות מוקף גויל. והרא"ש הסכים לפירוש קמא כמ"ש כאן בשו"ע, ושאר פוסקים שמביא רמ"א סבירא להו כפירוש בתרא, ממילא לפסק רמ"א לא משגחינן בירושלמי דמצריך היקף גויל מבפנים), אלא סמכינן על הבבלי להתיר, כיון שניקב לאחר שנכתב. נמצא שהן השו"ע והן הרמ"א פוסקים כסברא הראשונה.
478. ט"ז שם (ואפשר דדעת רמ"א לפסוק כחומרא של שני הפירושים שזכרנו. וכן נכון).
479. עיין בקונטרס אחרון – ההוכחה מדברי ספר התרומה, שמכשיר בניקב בפנים חלל האות אף אם אינו מוקף גויל.
480. ט"ז שם (כחומרא של שני הפירושים שזכרנו. וכן נכון).
481. ר' זירא במנחות כט, סע"א (חמוה דר' אבא איפסיקא ליה כרעא דה"י דהעם בניקבא, אתא לקמיה דר' אבא, אמר ליה, אם משתייר בו כשיעור אות קטנה, כשר, ואם לאו פסול. ראמי בר תמרי, דהוא חמוה דרמי בר דיקולי, איפסיקא ליה כרעא דוי"ו דויהרג בניקבא (ונראה כמין יו"ד, רש"י), אתא לקמיה דרבי זירא, אמר ליה זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טפש, אי קרי ליה ויהרג כשר, אי לא, יהרג הוא ופסול). מרדכי הלכות קטנות סי' תתקנג (ומכאן נמי יש לדקדק, דאותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד, כגון וי"ו זי"ן נון פשוטה, אי אינקיבו או איפסיק, אין שיעורייהו באות קטנה, אלא בהיכר תינוק לא חכים ולא טיפש ... ואדרבה אי לא נשאר אלא כשיעור יו"ד, פסול). שו"ע סעיף טז (נפסק אחת מהאותיות (הגה, הפשוטות, כגון וי"ו זיי"ן, או שנפסק רגל [הנו"ן] וכיוצא בה), אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו, כשר, ואם לאו, פסול). מ"א ס"ק יז (שאם נפסק נשאר כמלא יו"ד, אם כן נראית כיו"ד). ויש עוד אופנים שמועלת בהם קריאת התינוק, כדלקמן סל"ו וקו"א י. וסי' לו ס"ד. ואם נפסק רגל הדל"ת, ראה אור התפילין.
482. רש"י שם ד"ה דלא חכים (דאי חכים, מבין שמחרף הוא לומר יהרג כלפי מעלה, ואומר ויהרג). ושם ד"ה וי"ו דויהרג (כל בכור). והיינו שאפשר שבאמת נראה כמו יו"ד (ייהרג), אלא שהתינוק מבין שאין לקרוא "ייהרג", ולכן אמר שנראה כמו וי"ו.
483. ט"ז ס"ק יא (משמע הא דבעינן שלא יהא חכים, היינו חכים כל כך שמבין הענין, ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהי' מתפרש שפיר, אבל לא חכים בהכרת אותיות היטב ואינו מבין מה שכתב לפניו, דזה ודאי כשר).
484. כן פירש במחצית השקל (ס"ק יט) את דברי הט"ז הנ"ל (וכתב הט"ז דלא חכים מקרי, שאינו מבין הענין, ולא טיפש מקרי, שעכ"פ יודע ומבין היטב האותיות בטוב).
485. ב"י (מצאתי כתוב בסדר גט אשכנזי ... ויש ללמוד מכאן, שיכול להראות לתינוק כל השורה, ואין צריך לכסות שאר האותיות). שו"ע סט"ז (ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים). ב"ח אה"ע סי' קכה (דאין צריך לכסות התיבות שלפניו ושלאחריו, מדקאמר תלמודא אייתי תנוק דלא חכים, דאי הוה חכים היה מבין שיגדף כלפי מעלה לומר יהרג, ואומר ויהרג, אלמא שהראה לתינוק כל השורה ויהרוג ה' כל בכור). הובא בבאר היטב ס"ק כב.
486. ט"ז ס"ק י (נראה לי דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי, ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק, אז תלוי בקריאת התינוק, אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא. אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק, דהיינו שנעשה הפסק ברחבו של רגל האות, ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל, בזה לא מועיל תינוק, דהתינוק יצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון, ובאמת אין לו צירוף ... ובזה נראה לי שצריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק, ולא יהיה בפני התינוק בר מהך מה שלמעלה ממנו. ואין זה דומה למ"ש השו"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות, דבזה ודאי מודה דצריך לכסות. כן נראה לי נכון וברור), וס"ק יג (ועיין מ"ש לעיל בסמוך, שפעמים צריך דווקא לכסות). שו"ע .
487. שו"ת הר"י לבית הלוי סוס"י פא (כל שלא נקרע ולא נסדק גוף היריעה, רק שריטה אחת בעלמא על פני שטחיות הגויל, והגויל קיים, אין כאן חסרון הקפת הגויל, דהגויל הוא קיים עומד כמו שהיה). מ"א ס"ק כא (ור"י הלוי כתב בתשובה, אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל, כשר, כיון שאינו נראה כאות חלוקה לשתים). ומפרש רבינו דבריהם, שהשריטה אינה עוברת מעבר לעבר האות, אבל אם היא עוברת מעבר לעבר האות, פסולה, אפילו אם היא שריטה דקה מאד והתינוק קורא אותה כראוי, כדלקמן סכ"א ( מקצת יודי"ן של העייני"ן והשיני"ן והאלפי"ן או רגלי התוי"ן אינן נוגעים בגוף האות, פסולות, אף שהתינוק קוראן כהלכתן, כי מה תועיל קריאת התינוק, ועינינו רואות שאין האות כהלכתה), ו סי' לו ס"ג (כל האותיות צריכים להיות גולם אחד ... אינה נוגעת, פסולין התפילין ... אפילו פירוד דק כחוט השערה פוסל בהם).
488. כדלעיל סעיף טז (ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד, מכל מקום באותו מקום הנקב היא מופסקת וחלוקה לשתים).
489. כדלעיל סוף סעיף יח (שהרי אם עשה עוביה דק כל כך מתחילתה היתה כשירה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה).
490. ב"ח (ומשמע לי, מדכתב בסתם ואם נפסק, דבין בנפסק בנקב בין בנפסק שלא על ידי נקב אלא שנראה הגויל והחלק באמצע האות, לא מכשרינן על ידי תינוק, אלא אם כן שנכתב מתחלה האות כתיקונו ואחר כך נפסק האות. אבל אם נכתב כך מתחלה, לא מהני תינוק, אף על גב דליכא נקב). מ"א ס"ק כא (ונפסק בו, אפילו בלא נקב (ב"ח)). וקאי על מ"ש בשו"ע שם (אבל אם מתחלה כשנכתבה היה שם נקב ונפסקה ... פסול), שכן הוא גם בנפסק על ידי שריטה, בלא נקב). וראה מה שדנו בכוונת הדברים, בהגהות רעק"א. יד אפרים. לבושי שרד. חקרי הלכות ח"ה מב, א. אור התפילין.
491. ט"ז ס"ק י (וראיתי למו"ח ז"ל שכתב לא מכשרינן על ידי תינוק אלא אם כן שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואחר כך נפסל, אבל אם נכתב מתחלה כך, לא מהני תינוק, אף על גב דליכא נקב עכ"ל. תמוהים דבריו, דודאי אין חילוק בזה, דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות ואי אפשר לו להגיה, דהוי שלא כסדרן, ודאי מראה האות לתינוק. וראיה מדברי מהרי"ק וריב"ש שהבאתי לעיל בנפסק היו"ד מן האל"ף ומיירי בעשה הסופר כן מתחלה כמבואר בדבריהם שם). מתשובת ריב"ש סי' קכ, ומהרי"ק שורש סט (שנסמנו לקמן הערה קע ).
492. אלי' זוטא ס"ק יט (משמע דאם נפסק שלא על ידי נקב, אלא שנראה הגויל והחלק באמצע אות, אף שנכתב בתחילה כך, מכשרינן על ידי תינוק, דהא היה מוקף גויל. והב"ח פסק בזה לאיסור. ולא נהירא. וכן מבואר בט"ז).
493. תוספות כט, ב ד"ה זיל אייתי ינוקא (מעשה היה בגט שהיה דלי"ת של כדת משה קטנה כמעט כמו יו"ד, והביא רבי אליהו ינוקא דלא חכים ולא טיפש, וקרא בו כדת, והכשירו מהך דשמעתין). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק י (כתבו כן כלל לכל האותיות שיש בהם ספק).
494. ריב"ש סי' קכ (ודאי אין להכשיר האל"ף שאין הרגל השמאלי נוגע לקו האמצעי, בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף), מהרי"ק שורש סט (ולא אמרו זה להקל, שאם יש לה פסול מפני דבוקה, אם לאות אחרת אם לה בעצמה, שתכשר מפני קריאת התינוק). רמ"א סט"ז (מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתקונו, פסול אף על פי שהתינוק קורא אותו כהלכתו). מ"א ס"ק כ (כגון שיו"ד של האל"ף אינו נוגע, שאין מועיל קריאת התינוק). ט"ז ס"ק ט (שהביא דברי הריב"ש ומהרי"ק). וכן הוא לקמן סכ"ו ( ואין קריאת התינוק מועלת בזה כלל, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונה ), וסי' לו ס"ג-ד (כל האותיות צריכים להיות גולם אחד, כגון יוד"י האל"ף והעי"ן והפ"א והצד"י והשי"ן ורגלי התי"ו, צריכים להיות נוגעות באות. ובאחת שאינה נוגעת, פסולין התפילין, עד שיתקנו. ואין קריאת התינוק מועלת בזה, כמו שנתבאר בסימן ל"ב ... אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה, אין קריאת התינוק מועלת, כמו שנתבאר בסי' ל"ב). ולענין כתיבת גטין, ראה פסקי דינים לאדמו"ר האמצעי אהע"ז סי' קכו ס"ק מז (שי"ן ועיי"ן שבגט שלא היו היודי"ן נוגעין בהם, וכן היו"ד שעל גבי האל"ף ושאחורי הצדיק שאינם נוגעין באות, אבל הם כתובים כל כך בדיבוק שהתינוק קורא אותו יפה, יש להוכיח מדברי הגאונים לפסול אפילו דיעבד. אבל כי דייקי שפיר נוכל להכשיר. ויש ראיות לכאן ולכאן).
495. הגהות מיימוניות הל' תפילין אות צ בצורת אות ק (הנה מורי רבינו פסל לי תפילין, שהיו של אבא מורי זלה"ה, רק בשביל שלא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן ומקצת יודי"ן שבשי"נין ומקצת רגלי התוי"ן נוגעין לגוף האות ... ושוב אמר, שיכולים לתקנן רק כשנעשו תחילה שתינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, אז יכולין לתקן שאר תיקוניהם כיוצא באלו, ואפילו אחרי שנכתבו כל הפרשיות, ולא מפסלי ולא מיקרי שלא כסדרן). מהרי"ק שם (שרבינו מאיר השיב בתשובה, שאין תפילין ומזוזות נפסלין משום שלא כסדרן בתקון האותיות הנפרדות, ותלה הטעם בקריאת התינוק ... להחשב כסדרן, מאחר שעיקר צורת האותיות נעשו כסדרן). שו"ע סעיף כה (אם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות, ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, שאע"פ שכתב לפניהם, יכול לחזור ולתקנם, דכיון דצורת האות היתה ניכרת, ליכא משום כתבן שלא כסדרן).
496. סעיף ל (היודי"ן שעל השיני"ן ועל העייני"ן והצד"י ושל האלפי"ן ופאי"ן ורגלי התווי"ן שלא היו נוגעין בגוף האות, ותינוק שאינו לא חכם ולא טפש קוראן כהלכתן, יכול לתקנו אחר כן, ואין בזה משום שלא כסדרן), וסי' לו ס"ג (כל האותיות צריכים להיות גולם אחד, כגון יוד"י האל"ף והעי"ן והפ"א והצד"י והשי"ן ורגלי התי"ו, צריכים להיות נוגעות באות, ובאחת שאינה נוגעת, פסולין התפילין, עד שיתקנו ). וטעם החילוק, כי פסול חק תוכות כשר כשנפסל מחמת חסרון היקף גויל, ופסול כשהפסול היה בגוף האות (כדלקמן סכ"ח). אבל פסול כסדרן כשר אף כשהפסול הוא בצורת גוף האות, כל זמן שהתינוק קוראה כאות זו, ואינה נראית כאות אחרת כדלקמן ס"ל (והערה רכו ).
497. סיכום כללי חק תוכות, שיתבארו לפנינו סעיפים כב-ל: (א) כל שאין פסול בגוף האותיות, אלא מחמת חסרון מוקף גויל, יכול להפרידן בסכין, ואין בו משום חק תוכות (סכ"ח). (ב) ואם הפסול הוא בצורת גוף האות, אין גרירה או פירוד מועיל בהן, משום חק תוכות. אלא יש לגרור גם חלק מהאות ולכתבה מחדש, כמו ברגלי ה' או ק' שנגעו בגג, שצריך לגרור הרגל ולכתבה מחדש (סכ"ז). וכן מ' פשוטה שנדבק פתיחתה, שצריך לגרור החרטום ולכתבה מחדש (סכ"ה). וכן ג' שנפסל הרגל השמאלי, ואות ת' שנפסל הרגל השמאלי, יש לגרור את הרגל ולכתבו מחדש (סכ"ה-ו). וכן היו"ד התחתונה של א' שנפסלה, יש לגרור את היו"ד ולכתבו מחדש (סכ"ו). וכן ך' פשוטה שעשה לה גג רחב כאורך רגלה, יש לגרור הגג, ולא הרגל (סכ"ה), כיון שהרגל נכתבה בהכשר (הערה ר ). (ג) ובכל אלה לא סגי בגרירה מעט מהאות ולכתבה מחדש, אלא צריך לגרור מהאות עד שתפסיד צורתה , ולכתבה מחדש (ס"ל). (ד) וכן הדין באות ר' שהוסיף לה תג כעין ד', שאין תקנה לגרור התג בלבד (סכ"ג), אלא צריך לגרור התג עם הגג או עם הירך, ולכתבם מחדש. והמחמיר לגרור את כולה ולכתבה מחדש, תבא עליו ברכה (סכ"ז). ואפשר הטעם לחומרה זו, כיון שכל הר' נכתב בכתיבה אחת, לא סגי בגרירת חלקה (הערה ריד ). (ה) כל מה שנכתב באות אחרי שנעשה בו פסול, צריך לגררו ולכתבו מחדש, אף שלא נכתב בכתיבה אחת עם הפסול, כמו באות א' שנפסלה יו"ד העליונה, ואחר כך כתב היו"ד התחתונה (סכ"ו). וכן באות ר' שכשכתב את גגה הוסיף לה תג כמין ד', צריך לגרור גם את הירך שנכתב אחר שנפסלה האות (סכ"ה). וכן ביוד"י השי"ן והעי"ן והצד"י והפ"א שנכתבו בפסול, שצריך לגרור כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפסול (סכ"ז). (ו) גם מה שנכתב לפני שנפסל, אלא שנכתב בכתיבה אחת עם הפסול, צריך לגררו ולכתבו מחדש, כמו באות ר' שכשכתב את גגה הוסיף לה תג כמין ד', צריך לגרור את הגג שנכתב בכתיבה אחת עם התג האחורי (סכ"ה, והערה קצח ). (ז) וכן אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ושינתה את צורת האות, לא סגי בגרירת הטיפת דיו, משום חק תוכות (סכ"ב), אבל סגי בגרירת החלק של האות שנפלה עליו הטיפה, ויכתבנה מחדש, כמו באות רי"ש שנעשה בהכשר ואחר כך נעשה לה תג כעין דלי"ת (הערה קפא ). (ח) בכל אלו יש חילוק בין פסול חק תוכות לבין פסול כסדרן: כי חק תוכות כשר כשנפסל מחמת חסרון היקף גויל, ופסול כשהפסול היה בגוף האות (סכ"ח). אבל פסול כסדרן, כשר אף כשהפסול הוא בצורת גוף האות, כל זמן שהתינוק קוראה כאות זו ואינה נראית כאות אחרת (ס"ל, והערה רכו ).
498. והיינו אף שהטיפה שנפלה לתוך הב' אינה נוגעת בגגה, ואינה נראית כפ', מכל מקום אין שם ב' עליה.
499. ספר התרומה סי' רה (והיכא שנפלה טיפת דיו בתוך חלל אות בי"ת והיא עתה כמו פ"א, או אין שם בי"ת עליה, או טפת דיו נפלה בחלל אות אחרת ואין שמה עליה, אין תקנה למחוק הטיפה, כמו חק תוכות דפסיל). רא"ש פ"ב דגיטין סי' יט (אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות, אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות, דהוה ליה חק תוכות). שו"ע סעיף יז (אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות, אין תקנה לגרור הדיו ועל ידי כך יהיה ניכר האות, דהוי חק תוכות). מ"א סוף ס"ק כג (אם נפלה טיפה תוך חלל ב' ונראית כפ', או שאין שם ב' עליה, או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה, אין תקנה למחוק (ב"י בעל התרומה)).
500. והיינו שעל ידי הטיפה שנפלה על הקוץ, שוב אין כאן קוץ, אלא עיגול.
501. רד"ך בית א חדר ל (יראה לכאורה, שאם נפלה טיפת דיו באות ונראת כאילו היא מגוף צורת האות, אף שהאות ניכרת, דפסול, דלא גרע מחסרון קוצו של יו"ד, ואפילו הימני, דהתם נמי היו"ד ניכרת כדפירשתי, וכי היכי דפסולים בחסר מגוף צורת האות, הואיל ונשתנית מצורת הלוחות, הכי נמי יש לנו לפסול ביתר, בצורת גופה) ... והוי חק תוכות ... ואף שהאות ניכרת לתינוק, אין כאן האות המבוקשת, אלא צורה אחרת יש כאן). הובא בכנה"ג הגה"ט ד"ה בין (הרד"ך בית א ... בחדר ל' ול"א ול"ב ול"ג ול"ד, האריך בביאור דבריו ודברי הפוסקים, והעלה שאם נפלה טפת דיו באות ונראית כאילו הוא מגופה של אות, אף אם היה האות ניכרת לינוקא דלא חכים ולא טיפש, פסול, ועיין שם). מ"א ס"ק כג (ואם היא מחסרה קוצה של אות, או שנראה כאלו היא גופה של אות, אף על פי שהאות ניכרת להדיא, פסול (רד"ך בית א ח"ל ל"א ל"ב ל"ג ל"ד. כנה"ג). וראה שו"ת צמח צדק חאה"ע סי' קסד אות ג (ועיין באו"ח סי' ל"ב בשו"ע רבינו ז"ל סכ"ב, פסק כהרד"ך, לפי שידוע שאז נמשך הכל אחר הגאון המ"א). והיינו אף שחלק עליו הפר"ח סי' קכה ס"ק ח (כתב מהרד״ך בתשובות בית א׳ חדר ל׳, שאס נפלה טיפת דיו באות ונראית כאלו היא מגופה של אות, שאף אם האות ניכרת ללא חכים ולא טיפש, פסול, דלא גרע מחסרון קוצו של יו״ד, ואפילו הימני, דהתם נמי היו״ד ניכרת, וכי היכי דפסלינן בחסר בגוף צורת האות, הואיל ונשתנית מצורת הלוחות, הכי נמי יש לנו לפסול ביתר, בצורת גופה, והאריך הרבה להוכיח זה. ואיני רואה טעם להוראה זו, דאי בשנתעבה הגג או הירך אות טיפת דיו שנפל בגוף האות, מה בכך, ויכול לתקנו ולחזור ולעשותו דק בקולמוס, ואין כאן חק תוכות, שהרי אם מניחו כך בלי שום גרירה, כשר. וכן כשקוץ קטן כל דהו יוצא חוץ לאות, באופן שאינו משנה מצורת האות כלל, וגם האות ניכרת ללא חכים ולא טיפש, גם בזה נראה לי להכשיר. ודברי הרב הנז׳ בדין זה הם רחוקים מהדעת, ודוק). מכל מקום פסק רבינו כהרד"ך וכנסת הגדולה והמ"א. וראה לקמן סי' לו ס"א (אלא אם כן הפסיד צורת האות לגמרי).
502. שו"ת הרא"ש כלל ג סי' טז (הא דחק תוכות, הא דחק יריכות, פירוש, חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות עומדת מעצמה, לאו כתיבה היא, שהרי לא עשה מעשה בגוף האות, אלא אצל האות, ונעשית האות מעצמה). טור יו"ד סי' עדר (דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר, אלא גורר הסתימה ובזה נעשה האות, הוי ליה כחק תוכות). ט"ז כאן ס"ק טו (חק תוכות, פירוש שחוקק התוך של המחק, וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות). וכן הוא לקמן סכ"ז ( שכיון שאין עושה מעשה בגוף האות, אלא היא נעשית רי"ש על ידי גרירה בלבד, הרי זה כחק תוכות), ושם נסמן (הערה ריג ).
503. ואתחנן ו, ט.
504. גיטין כ , א (וכתב, ולא חקק ... דחק תוכות). ספר התרומה שם (כך אמרינן בגיטין, וכתב ולא וחקק, ומוקי לה בחק תוכות). לבוש סי"ז (שהתורה אמרה וכתבתם, ולא וחקקתם, וזה נקרא חקיקה, שחוקק החלל וישאר צורת האות ממילא, ולא נעשה שום מעשה כתיבה בגוף האות).
505. לא נתפרש כאן אם גם בזה צריך לגרור את כל האות ולכתבה מחדש, או סגי בגרירת חלק מהאות ולכתבה מחדש. וכיון שכל האות נכתב בהכשר מתחילה, אם כן דינה כמו הוסיף תג באות רי"ש ועשאה כעין דלי"ת (דלקמן סכ"ז). וגם באופן הראשון הנזכר כאן ( שנפלה לתוך ד' ונראית כה"א), לא נתפרש אם צריך לגרור את כל האות ולכתבה מחדש.
506. היינו שאין חילוק בין גרירת דיו יבש לבין מחיקת דיו לח.
507. ט"ז שם (ודבר פשוט, שאפילו אם הטיפת דיו לח עדיין, פסול, כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון).
508. ספר התרומה שם (או טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש, או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחוק התג לתקן האות). סמ"ג עשין כב (אות רי"ש נעשית דלי"ת, [כל] כי האי גונא לא יועיל תיקון למחוק הטיפה ולגרור בתער, דהוי כחק תוכות, ופסול). שו"ע שם (אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחוק התג לתקן האות, משום דהוי כחק תוכות). וראה חקרי הלכות ח"ה מג, א.
509. ט"ז ס"ק טז (פירוש, על ידי המחק של התג אין תקנה, אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול, ודאי שפיר דמי).
510. הר"י אסכנדרני הובא ב ב"י (וכתב הר"י אסכנדרני ... אבל מי שכותב דלי"ת דומה לרי"ש, אין יכול לתקנה אחר כך בקולמוס, דאין כאן כתיבה על הסדר, כיון שלא נעשית בתחלה כתקנה). מ"א ס"ק כד (כל זמן שלא כתב יותר (ב"י, הר"י אסכנדרני...). ט"ז שם (וכל שיש תקנה, היינו קודם שכתב אות שאחריו, אבל לא אחר כך, דאז הוי שלא כסדרן ופוסל בתפילין).
511. לקמן סעיף ל (כל מקום שאין פירוד מועיל וצריך לגרור ולחזור ולכתוב אפילו מעט, אין תקנה זו מועלת אלא כשעדיין לא כתב כלום אחר הטעות).
512. שו"ת הריב"ש סי' ז (יש שאין צריך גרידא בתיקונם, רק להוסיף מעט בצורת האות, כגון כפין ביתין דלתין רישין וזולתם). מ"א ס"ק כד (ואם כתב דל"ת דומה לרי"ש, מותר לתקנה בקולמוס ... וכן כתב הריב"ש סי' ז. והוא הדין מבי"ת כ"ף). ט"ז שם (וכן בעשה רי"ש במקום דל"ת, יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת. דדוקא חקיקה פוסלת).
513. כנסת הגדולה הגה"ט (והר"ם אלשקאר ז"ל סי' ה כתב ... דל"ת כמין רי"ש, ובי"ת כמין כא"ף, לעשותם דל"ת ובי"ת, צריך להוסיף מעט, וכהאי גוונא שרי ... לא מהני בגרירה), בשם ר"מ אלשקר סי' ה (אות רי"ש ונעשית דל"ת, כל כי האי גונא לא יועיל תקון למחוק הטיפה ולגרוד בתער, דהוי חק תוכות, ופסול בספר תורה ומזוזות). מ"א ס"ק כד (בי"ת במקום כ"ף [אין תקנה למחוק התג], והוא הדין איפכא (ר"מ אלשקר. כנה"ג)).
514. מ"א סוף ס"ק כג (ונראה לי, דאם נטף שעוה וסילקה, מותר. עמ"ש סי' ש"מ ס"ג).
515. סעיף ד (המסיר שעוה שנטפה על האותיות, דמה לי מתקן מקום לכתיבה ומה לי מתקן אותיות הכתובות, ואדרבה זהו תיקון יותר. ויש מקילין בזה).
516. ספר התרומה סי' רה (אם המ"ם פתוחה, ונוגע ירך של שמאל לשל תחתון ונעשית לה סתומה ... לא יועיל שום תקון לגרור בסכין ולתקנה, משום דהוי כחק תוכות ופסול). סמ"ג עשין כב. הרא"ש בתשובה כלל ג סי' טז (מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה ... גרידת סתימתה אינו עושה אותה אות, דהוה ליה חק תוכות). טור ושו"ע סעיף יח (מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות).
517. רלב"ח ואביו , בתשובות מהרלב"ח סי' א (מה שכתב או שנכתב בשם החכם השלם כמה"ר יעקב ן' חביב יצ"ו ... כי אפילו במ"ם פתוחה שנסתמה, אין צריך לגרוד כל האות ולכתוב אחרת במקומה, אלא בגרידת חלק ממנה באופן שלא תשאר לה צורת אות, ואחר כך גומר צורתה בכתיבה, מספיק וכו'. והביא ראי' ממה שכתב הרמב"ן סי' רל"ו, שאם נדבק רגל הקוף ונגעה בגג, שאין צריך לגרוד כל האות כי אם הרגל לבד, ולכתוב רגל אחרת כראוי ... ואם כן במ"ם שנסתמה, שנעשה בה בהכשר חציה, רוצה לומר החלק ממנה הנעשה כדמות כ', שהוא יותר מראשה, הרי דומה בודאי לגג הקו"ף הנעשה בהכשר, וכשנדבק הרגל הנעשה אחר כך, הרי דומה לרגל הקו"ף, והדין בשניהם שוה). והיינו שלמד הלכה זו משו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רלו, שנפסק לקמן סכ"ז (אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג ... אין תקנה להפרידן, משום חק תוכות. ומכל מקום אין צריך לגרר כל האות, אלא די שיגרר הרגל שנעשית בפיסול, ויחזור ויכתבנה, אבל הגג וירך ימיני שנעשה מתחלה בהכשר, אין צריך לגררן ). ב"י (ממה שכתב רבינו אין תקנה לגרוד הדבק ולפתחה, נראה דדוקא האי תיקון לית לה, אבל אין צריך לגרדה כולה, וסגי כשיגרוד כל החרטום ותישאר כצורת נו"ן כפופה, ואחר כך יכתוב מה שגרד, והוי שפיר חק ירכות). שו"ע שם (ומה תקנתה, שיגרור כל החרטום ותישאר כצורת נו"ן כפופה, ואחר כך יכתוב מה שגרר). ט"ז ס"ק יז (פירוש, כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות, דהיינו מתחילה כותבין כמו נו"ן כפופה ואחר כך תולין מצידה כמו וי"ו, ואם כן כל שנעשה הפסול בו, דהיינו הוי"ו, צריך לגוררו כולו, אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר, אין צריך לגורר).
518. שו"ע שם (ורי"ש שעשאה כמין דלי"ת, יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, הילכך צריך לגרור שניהם).
519. לבוש סעיף יח (מיהו נראה לי, דהיינו דווקא כשהיה לו לכתוב רי"ש, וטעה וכתב תחלה הגג עם עוקצו והתג מאחוריו למעלה כעין ד', ואחר כך עשה הירך מלמטה, כמנהג קצת הסופרים שכותבין כן. אבל אם מתחלה כתב הגג והירך בבת אחת עגול מאחוריו כצורת רי"ש, ואחר כך טעה ועשה בו תג מאחוריו ונעשה כעין דלי"ת, סגי ליה כשיחזור ויגרור הגג או הירך עם התג לבדו, ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, ואין צריך יותר, שהרי אות הרי"ש נעשית מתחלה כהלכתו, ונפסד, וחזר לכשרותו עם קצת חזרת כתיבה בגופו כהלכתו. נראה לי להלכה. והמחמיר תבא עליו ברכה). הובא ב לחם חמודות הלכות ס"ת ס"ק פב, וב מ"א ס"ק כה. ולכן נפסק כאן לענין כתב הגג עם התג שמאחורה ואחר כך הירך, "יש להחמיר ... מפני שבין הגג ובין הירך נעשה בפיסול". ולענין כתב מתחלה רי"ש ואחר כך טעה ועשה לה תג כעין דלי"ת, נפסק לקמן סכ"ז "יש להקל ... ואעפ"כ המחמיר לגרור את כולה תבא עליו ברכה". עיין בקונטרס אחרון .
520. כדלקמן סכ"ו ( ומכל מקום כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול, צריך לגררו ולכתבו מחדש, אע"פ שלא נכתב בכתיבה אחת עם הפסול).
521. ב"י (אם עשה רי"ש כעין דלי"ת, יגרוד הירך לבד או הגג לבד, ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש, ושפיר דמי, דמאחר שביטל צורת האות, לא הוי חק תוכות. אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה, דהתם כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר, כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו, כשר, אבל גבי עשה רי"ש כעין דלי"ת, שבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם, וצריך שיגרוד את כולה).
522. והיינו אף שכשהתחיל את כתיבת הגג מצד שמאל, היתה הכתיבה בהכשר, ואחר כך הוסיף את התג. מכל מקום, כיון שהגג נעשה בכתיבה אחת עם התג, הרי הכל אחד שנעשה בפיסול. ואף שהירך לא נעשה בכתיבה אחת עם התג. מכל מקום, כיון שהירך נעשה אחר עשיית התג, הרי נעשה בפיסול. וטעם הפסול כאן אינו משום חק תוכות, אלא משום ששתיהן נכתבו בפיסול.
523. כתרי אותיות תפילין (כי רגל של כ"ף צריך להאריך למטה כפלים מגגו). ברוך שאמר אות סח (וכן לשון החסיד ... כי רגל של הכ"ף צריך להאריך כפלים מגגו). שו"ת מהרי"ל סי' צח (וזה לשון החסיד ... כי רגל של הכ"ף צריך להאריך כפלים מן גגה). הובא במ"א ס"ק כו. ולקמן סי' לו באות ך פשוטה (ולכתחלה צריך להיות כל הפשוטות ארוכות כשיעור שאם נכפלו יהיו כפופות). וראה מנחת סולת לברוך שאמר שם הערה 471.
524. תשובת מוהר" ר יעקב לבית ה לוי סי' פא (נמצא בקצת ספרים כפי"ן פשוטות שהגג שלהם ארוך יותר מהרגל, כי להיותם בסוף שיטה, הסופר האריך הגג ביותר כדי למלאות השיטה ... יראה הדבר ברור דצריכין תקון ... לגרור כל הכ"ף פשוטה ולחזור ולכתבה כתקנה ... ואמנם בכ"ף פשוטה של אלהיך, לכאורה הי' נראה דלא שייך ביה זה התקון, דכיון דהכ"ף הוא אות הנטפל אחורי השם, אינו יכול למחוק אותו ... יראה לענ"ד, דכ"ף פשוטה זו של אלהיך שייך בה גם כן התיקון שכתבנו בשאר הכ"פין, דהיינו לגרוד כל הגג בלבד ולחזור ולכותבו כתקונו ... כיון שהוכחנו שהכ"ף פשוטה הפסידה צורתה ואין לה עוד צורת כ"ף פשוטה, רק או רי"ש או דלי"ת, אם כן אין עוד לאות הזה שום שייכות עם השם, ומותר למוחקה ... ואמנם טוב להזהר בזו שלא למחוק הרגל, רק כל הגג בלבד, ויחזור ויכתוב הגג קצר כדינו ... כיון שברגל הכ"ף שנכתב כדי ן). כנסת הגדולה סי' לו הגב"י (אפילו במלת אלהי"ך יכול למחוק הך'. וצריך ליזהר שלא ימחוק הרגל, רק כל הגג בלבד, הר"י הלוי ז"ל סי' פ"א). מ"א ס"ק כו (וכתב ר"י לוי סי' פ"א אם עשה גג רחב, צריך תיקון למחוק כל הגג, אפילו במלת אלקיך יכול למחקו, אך יזהר שלא ימחוק הרגל (כנה"ג)). והיינו כנפסק בשו"ע יו"ד סי' רעו ס"ט (אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים, ולא מאותיות הנטפלות מאחריהם, כגון ך' של אלהיך). ולכן אסור למחוק את רגל הך', כיון שנכתב כראוי, ונחשב חלק מאות הנטפלת לשם, אבל מותר למחוק את הגג, כיון שלא נכתב כראוי. וכנראה מיירי שבתחלה כתב הכ"ף פשוטה כראוי, ואחר כך האריך הגג כדי למלאת השיטה. ואם כן דינו כאות רי"ש שנכתבה כראוי והוסיף לה תג כעין דלי"ת, אשר כיון שהאות נעשה בהכשר מתחלה, סגי במה שגורר הגג עם ההוספה שנוספה בטעות, ואין צריך לגרור הירך (כדלקמן סכ"ז). ואף שבכל אופן המחמיר לגרור את כולה תבא עליו ברכה (כדלקמן שם), מכל מקום בתיבת אלהיך, יזהר שלא ימחוק הרגל שנכתב בהכשר, כיון דהוי נטפל אחורי השם. * לכאורה זהו פירוש הדברים בתשובות מהר"י לבית הלוי. אמנם כאן נכתב (צריך למחוק כל הגג, הואיל וכולה נעשית בכתיבה אחת) ; אף שגם באות רי"ש שנכתבה כראוי והוסיף לה תג כעין דלי"ת, צריך לגרור הגג עכ"פ, כדי שלא יהי' חק תוכות (כדלקמן שם). וכן כאן אם כתב הך' כראוי ואחר כך האריך הגג כדי למלאת השיטה, צריך למחוק כל הגג, כדי שלא יהי' חק תוכות. ואי מיירי שכתב כל הגג הארוך בכתיבה אחת, ואחר כך כתב את הרגל. הרי אם כן נכתבה גם הרגל בפסול, וצריך לגרור גם את הרגל (כדלקמן סכ"ו). ועדיין יש לעיין בזה. וראה יד אפרים. חקרי הלכות ח"ה מד, א. קסת הסופר עם פסקי הרב והצ"צ ע' סה הערה 18. אור התפילין,
525. ט"ז ס"ק יז (ולפי זה הוא הדין בכל אות שנכתב בב' כתיבות, כמו ג' וכיוצא בו, ונעשה פסול בכתיבה האחת. אין צריך לגרור רק אותה ).
526. ב"י סי' לו בשם הר"י אסכנדרני (וז"ל הר"י אסכנדרני, אם הדביק גוף יו"ד שלמעלה או גוף יו"ד שלמטה, בגוף האל"ף, פסולה, שאין להדביקן בוי"ו האמצעי אלא בדקות שבהן, לא בגופן. ואם הדביקן בגופן שנפסלו, אין די להן במחיקת דבק, דהוי כחק תוכות, אלא צריך לגרוד כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחלה). מ"א ס"ק כח (דאין להם ליגע אלא בדקות שבהם (ב"י סי' ל"ו)).
527. ראה שם ס"ב בצורת אות א (ביו"ד, עוקץ ... למטה, אחד מימין הנוגע בגג האלף ... ואחד משמאל, לכתחלה, והוא לא יהיה נוגע בגגה).
528. אגור סי' מח (אם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג תחתיה וכדומה לזה, כולן פוסלין. ואין תקנה במחיקה או בהפרדה, שנקרא חק תוכות). שו"ע סוף סעיף יח (אם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה, פסול. ואין תקנה בגרירה להפרידה, דהוי כחק תוכות, אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול, ויחזור ויכתבנו). מ"א ס"ק ל (היינו מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה).
529. מ"א ס"ק כט (נראה לי, דוקא שנגעה היו"ד עצמה באל"ף, אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף, כשר, כמ"ש באהע"ז סי' קכ"ה סי"ו, דהא אפילו בלא הקוצה מקרי יו"ד). והוא בשו"ע שם (היה קוצו של יו"ד שעל האל"ף נוגע גם מלפניו כזה, כשר). ובמ"א ס"ק לו (אם לא עשה לה רגל שמאל, יכול לתקנם, דשם יו"ד עליה). וכן הוא לקמן סי' לו באות א ( ואחד משמאל, לכתחלה, והוא לא יהיה נוגע בגגה, ואם נגע כשרה, כמו שנתבאר סי' ל"ב). וראה אור התפילין.
530. עיין בקונטרס אחרון , שזו גם כוונת המ"א.
531. לבוש סי"ח (ורגל התי"ו שנגעו בגוף האות יותר ממה שצריכין להיות מדובקין, אין תקנה להם בגרירה להפרידם, דהוי כחק תוכות, אלא יגרור כל היו"ד שנעשה בפסול ויחזור ויכתבנה. אבל אין צריך לגרור כל האות, שהרי כולו נכתב כהלכתו חוץ מן היו"ד). מ"א ס"ק לא (הוא הדין רגלי התוי"ן (לבוש)).
532. ב"י (אם גוף יוד"י השי"ן והעי"ן והפ"א והצד"י נוגעין בגוף האות יותר מבמקום דיבוקן יתבאר ב סימן ל"ו ). רמ"א סעיף יח (וכן הדין ביוד"י השי"ן והצדי"ק והעי"ן והפ"א, אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקם).
533. מהרי"ק שורש סט (ופשיטא שאין להכשירו על ידי קריאת התינוק, שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסקה האות ובציר לה שיעורא, כגון וי"ו קטיעה שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו או אם כשיעור יו"ד, ולכך תועיל קריאת התינוק, דגילוי מלתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה, מדלא קראה יו"ד. אבל היכא דפשיטא לי שאין האות כצורתה, מה תועיל בראיית התינוק, ועינינו הרואות שאין האות כצורתה) (גבי פ"א (ועל דבר הספר תורה אשר אין יו"ד האלף נוגעת אל עצומה, וכן נקודות הפי"א אין נוגעת לגגה) והוא הדין לאינך) . וכן הוא לעיל סעיף כא (אין מכשירין על ידי קריאת התינוק אלא כשאנו מסופקים אם אורך האות הוא כשיעור ... אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה, אפילו התינוק קוראה כהלכתה אין זה מועיל כלום ... כי מה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות שאין האות כהלכתה), ושם נסמן (הערה קע ).
534. רשב"א בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רלו (רגל הקו"ף הדבוק, גוררים רגל, וחוזרים וכותבים). אגור סי' פא בשם מהר"ם (ואם נגעו ה"א וקו"ף פסול, ואין תקנה במחיקה, וכ"כ מהר"ם). תרומת הדשן סי' מח (דאם נדבק רגל השמאל שבה"א ובקו"ף אל הגג ... אם בא לתקן, צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ויחזור ויכתבה). שו"ע סי"ח (אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג, יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו).
535. רד"ך בית א חדר לא (ומדלא חלק מהר"ם בין דבוק דק לדבוק עב, ואדרבה נקט בדבריו לשון נגיעה, דלישנא דנגיעה משמע אפילו בכל דהו, אלמא דבכל ענין בין בדבוק דק בין בדבוק עב אין האות ניכרת, שצורה אחרת יש כאן). עולת תמיד ס"ק כג (אמנם מהר"ר דוד כהן בתשובה ... אעפ"י שהוא דק, אטו בדק או בעב תלוי, אם הוא דבוק מה לי עב או דק, וזה פשוט). אלי' זוטא ס"ק כו (אף כחוט השערה מאד, אף שהתינוק יודע שהוא ה"א (מה"ר דוד בתשובה)). ב"י יו"ד סי' רעו (וז"ל הר"י אסכנדרני ז"ל בטור אורח חיים סימן ל"ב, פשיטא כי מי שנתכוין לכתוב השם ונדבקה לו רגל שמאלית של ה"א ראשונה שבשם בן ד', בגגה, בענין שניכר לכל שהיא חי"ת, ודאי יכול הוא לגרור רגל החי"ת שנעשה בפיסול ... ברם אכתי איכא למיבעי היכא דחד ה"א מאותיות השם לא תלי כרעיה כדקא יאות, כגון דדביק בגגיה כחוט השערה, וכולי עלמא קרו ליה ה"א, היכי ליעביד ... אבל הכא כל העולם קורין אותה ה"א אלא שנפסלה בנגיעתה לגגה). רמ"א ביו"ד סי' רעו סעיף יא (ה' של שם, שכרעה נוגעת בגגה, אם נוגע ממש עד שנראית כח"ת, מותר למחוק או לגרד הרגל ולתקנה. אבל אם נוגעת רק מעט, יש לספק בדבר אם מותר). דלא כרלב"ח סי' צז (אם דבק רגל הה"א לגג, או הקו"ף, הוא על ידי חוט דק, באופן דתינוק דלא חכים ולא טפש יכיר וידע כי היא ה"א ואינה דומה לחי"ת בצורתה, שמי שיקל בדבר כזה, וכשהדבק הוא בחול שיפריד הדבק לבד, וכשם שיניחנו כך, אני לא אהיה מוחה בידו) הובא בכנסת הגדולה הגב"י, ובמ"א ס"ק כז). וכן הוא לקמן ס"ל ( אם רגל הה"א או הקו"ף נוגע בגג, אפילו נגיעה דקה כחוט השערה). וראה שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' יח אות ט.
536. [קמד] רשב"א בתשובה הנ"ל (ואין צריך לגרור כל האות, אלא הרגל, כי הגג, כדין נכתב). שו"ע שם (ואין צריך לגרור כל האות, כי הגג כדין נכתב).
537. רא"ש בתשובה כלל ג סי' טז (הא דחק תוכות הא דחק יריכות, פירוש, חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות עומדת מעצמה, לאו כתיבה היא, שהרי לא עשה מעשה בגוף האות, אלא אצל האות, ונעשית האות מעצמה). טור יו"ד סי' עדר (דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר, אלא גורר הסתימה ובזה נעשה האות, הוי ליה כחק תוכות). ט"ז כאן ס"ק טו (חק תוכות, פירוש שחוקק התוך של המחק, וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות).
538. לבוש סי"ח (מיהו נראה לי, דהיינו דווקא כשהיה לו לכתוב רי"ש, וטעה וכתב תחלה הגג עם עוקצו והתג מאחוריו למעלה כעין ד', ואחר כך עשה הירך מלמטה, כמנהג קצת הסופרים שכותבין כן. אבל אם מתחלה כתב הגג והירך בבת אחת עגול מאחוריו כצורת רי"ש, ואחר כך טעה ועשה בו תג מאחוריו ונעשה כעין דלי"ת, סגי ליה כשיחזור ויגרור הגג או הירך עם התג לבדו, ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, ואין צריך יותר, שהרי אות הרי"ש נעשית מתחלה כהלכתו, ונפסד, וחזר לכשרותו עם קצת חזרת כתיבה בגופו כהלכתו. נראה לי להלכה. והמחמיר תבא עליו ברכה). הובא ב לחם חמודות הלכות ס"ת ס"ק פב, וב מ"א ס"ק כה). וראה לעיל סכ"ה (והערה קצה ). ומה שנתבאר כאן ש"המחמיר לגרור את כולה תבא עליו ברכה", היינו דוקא כאן שהגג והירך נכתבו בכתיבה אחת. אבל באות ה' ואות ק' שנגעו בגג, שהרגל לא נכתבה בכתיבה אחת עם הגג ועם ירך הימני, נתבאר לעיל בפשיטות ש אין צריך לגרור את כל האות, ודי בגרירת הרגל שנעשית בפיסול. וכן באות מ פשוטה שנדבק פתיחתה ונסתמה, סגי בגרירת החרטום, ואין צריך לגרור את הנו"ן שנעשה מתחלה בהכשר.
539. ב"י (וטעמא דלא מהני הפרדה כשרגלי הה"א והקו"ף נוגעים למעלה, כי היכי דמהני בנגיעת אות לאות, משום דהתם אין הפיסול בצורת גוף האות, וגבי רגלי הה"א והקו"ף הפיסול הוא בגוף צורת האות).
540. ספר התרומה סי' רה (ואולם ספק בדבר אם יכול להפריד את האותיות המחוברות בסכין, דאולי הוי כחק תוכות דפסול כדפרישית לעיל, או שמא, בשביל שנוגעת אות לחברתה לא אבד שם האות שעליה, ויכול להפרידה בסכין). סמ"ג עשין כב (ואם נגעה אות לחבירתה, יועיל תיקון, ולא מיקרי חק תוכות). רא"ש בסדר תקון תפילין (ואם אות נוגעת בחבירתה, יגרור ביניהם ויפרידם זו מזו). טור ושו"ע סעיף יח (ואם נדבקה אות לאות, בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה, פסול. ואם גרר והפרידה, כשר, ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה). ואף לדעת המתירים לעיל סי"ח, בנקב הנעשה אחר שנכתבה האות כהלכתה, מודים לאיסור כשנגעה באות אחרת " בין שנדבקה קודם שנגמרה השנית ... בין שנדבקה אחר שנגמרה", עד שיפרידם בסכין. וראה אור התפילין. אלא שיש בזה ב' דעות, כדלעיל ס"ה (ואם האות גדולה ונדבקה בסופה, באופן שאם יגרר מה שדבוק ישאר צורת אות, יש מי שמכשיר אף בלא גרירה. ויש להחמיר ולגרור).
541. ואף לא משום שלא כסדרן כדלקמן סעיף ל. ואף לא משום מחיקת השם כדלקמן סעיף לט.
542. רד"ך בית א חדר ט (אבל היכא שנשתנית צורתן לצורת אות אחרת, אף אם נדבקו ברגליהן ... מצינן למימר דלא מבעיא דפסול, אלא דשייך דין חק תוכות נמי, שאם גרד הדבוק הוי חק תוכות, שעד עכשיו לא היתה האות המבוקשת בספר, ואם באת לגרוד כדי לעשות האות המבוקשת, אינך עושה מעשה בגוף האות המבוקשת, וכדהשיב הרא"ש ז"ל במ"ם פתוחה שנדבקה ונסתמה). מ"א ס"ק כז (ואם נשתנה צורת האות על ידי הדביקות, הוה כמ"ם שנסתמה (רד"ך ב"א ח"ט. כנה"ג).
543. ב"ח באה"ע סי' קכה (דאף בדבוקות אין לגרר, אלא בנגיעה קצת בדיו מועט והאותיות ניכרות היטב כל אחת ואחת, אבל בדבוקות ממש כל גובהו של אות ... הוה ליה נמי חק תוכות). הובא במ"א שם.
544. אף דתניא גיטין כ, א (הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת, מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים אין השם מן המובחר), מכל מקום הכא לדברי הכל אינו מועיל, שאחר שיגרור יעבור עליו בקולמוס להכשירו. ספר התרומה סי' רה (וכיון שהאות פסול, אין להכשירו על ידי חוזר ומעביר עליו קולמוס, לאחר שנתקנה בסכין ... לרבי יהודה דמועיל, משום שהאות נעשה לו כתקנו ואין מחוסר אלא לשמו ... אבל חק תוכות שאין שם אות עליו, מודה דהעברת קולמוס לא משוי ליה גט, וכל שכן לרבנן דאין מועיל). סמ"ג עשין כה (ולא יועיל אחר כך להעביר הקולמוס על האות, לא לרבנן ולא לרבי יהודה, דאם מועיל על האות שנכתב שלא לשמה לשוויה אות לשמה [לחכמים], מכל מקום לשוויה לאות לא יועיל). כנה"ג הגה"ט ד"ה שאין מועיל (ולא יועיל אחר כך להעביר הקולמוס, לא לרבנן ולא לרבי יהודה, ספר התרומה וסמ"ג בהלכות תפילין). מ"א ס"ק כו (ואין מועיל העברת קולמוס על האות (סה"ת וסמ"ג כנה"ג)).
545. הר"י אסכנדרני , הובא ב ב"י (וכתב הר"י אסכנדרני ... אבל מי שכותב דלי"ת דומה לרי"ש, אין יכול לתקנה אחר כך בקולמוס, דאין כאן כתיבה על הסדר, כיון שלא נעשית בתחלה כתקנה). תרומת הדשן סי' מח (אם בא לתקן, צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ויחזור ויכתבה, וכה"ג ודאי הוי כתיבה שלא כסדרן). ט"ז ס"ק טז (עשה רי"ש במקום דל"ת, יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת, דדוקא חקיקה פוסלת. וכל שיש תקנה, היינו קודם שכתב אות שאחריו, אבל לא אחר כך, דאז הוי שלא כסדרן ופוסל בתפילין). מ"א ס"ק כד (כל זמן שלא כתב יותר (ב"י, הר"י אסכנדרני...)). וכן הוא לעיל סכ"ג ( אם טעה וכתב ד' במקום רי"ש ... יכול להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול ... והוא שלא כתב עדיין כלום אחר אות זו, שאם לא כן פסול משום שלא כסדרן, כמו שיתבאר).
546. הרב רבינו יונה , הובא ב ארחות חיים הלכות תפילין סי' כה (ובשם הר' יונה מצאתי, שאם השמיט הסופר אות אחת, או לא עשה צורת האות כתקנה, שלא יוכל לגרור אותה ולתקנה, אם לא יגרור כל מה שכתב מן הטעות ולמטה. אבל אם גרר כל מה שכתב מן הטעות ולמטה, שפיר דמי. ובלבד שלא יהיה במעשה שיגרור אחד מן השמות שאינן נמחקין). הובא ב ב"י .
547. מכילתא סוף פרשת בא (ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו). רא"ש בסדר תקון תפילין (נמצא כתיבתן שלא כסדרן, ואמר במכילתא כתב שלא כסדרן יגנזו). טור ושו"ע סעיף כג (אם מצא שחסר אות אחת, אין לו תקנה, שאם כן היו כתובין שלא כסדרן). וכן הוא לקמן סל"ד.
548. ב"י בשם הר"י אסכנדרני (ופסולות משום דכתיב והיו, בהוויתן יהו). שו"ע שם (ופסולין משום דכתיב והיו, בהוייתן יהו). והוא כעין הא דאמרינן ברכות יג, א (אמר קרא והיו, בהוייתן יהו). וכן הוא לקמן סל"ד (שבתפילין נאמר והיו, בהוויתן יהיו, שצריך להיות כסדרן). ובשו"ת צמח צדק סי' עד (מ"ש הריא"ס, הובא ב"י בא"ח סי' ל"ב, דאם כן היו שלא כסדרן ופסולות משום דכתיב והיו בהווייתן יהו, לא ידעתי מאין הוציא דרשה זו. דאע"ג דמצינו רפ"ב דברכות די"ג סע"א והיו שלא יקרא למפרע, ופירש"י שיקרא הדברים כסדרן כו', ושם דורש על ק"ש מפסוק והיו הדברים האלה. ואם רוצה לומר דכמו כן יש לפרש פירוש והיו לטטפות שנאמר בפרשת שמע ובפרשת והי' אם שמוע, אם כן קאי על לטוטפות, שהם הד' פרשיות, שיהי' מונחים כסדרן, ולא אסדר כתיבתן). והיינו שאם כן לימוד זה הוא על תפילין של ראש, ולא על תפילין של יד, ומכל שכן דלא קאי על מזוזה, ויתבאר לקמן סוף סל"ד (וכן במזוזה).
549. רא"ש בסדר תקון תפילין (ואם אות נוגעת בחבירתה, יגרור ביניהם ויפרידם זו מזו). ב"י (אלמא דאחר שכתב כל הפרשה יכול להפריד אותיות הדבוקות). שו"ע סכ"ה (להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם, שפיר דמי, דכיון שהאות צורתה עליה, כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב). והיינו שכשם שאין בהפרדה זו משם חק תוכות, כדלעיל סכ"ח ( אותיות הנוגעות ודבוקות זו בזו ... יכול להפרידן בסכין, וכשר, ואין בזה משום חק תוכות, כיון שלא היה פסולן בגופן אלא מחמת חסרון היקף גויל סביב להן), ואין בה משום מוחק את השם, כדלקמן סל"ט (נדבק אות לחברתה באותיות השם, יכול לגוררן ולהפרידן, ואין בגרירה זו משום מוחק את השם, שהרי מתקן הוא ב[ז]ה), כך אין בהם משום שלא כסדרן. וכן הוא לעיל ס"ה ( ותקון מועיל אף בתפילין ומזוזות, אף בנגיעות אות באות, בענין שנפסלו לדברי הכל, כמו שיתבאר), וסט"ז (הרי גרירה זו מועלת אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו, ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל, כמו שיתבאר ), וסי"ט ( הרי גרירה זו מועלת אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שלא היו פסולות תחילה רק משום חסרון היקף גויל בלבד, כמו שיתבאר).
550. תוכן המשך הסעיף שלפנינו לענין פסול שלא כסדרן: יש חילוק כללי בין פסול חק תוכות לפסול שלא כסדרן: פסול חק תוכות כשר כשנפסל מחמת חסרון היקף גויל, ופסול כשהפסול היה בגוף האות (כדלעיל סכ"ח). אבל פסול שלא כסדרן כשר אף כשהפסול הוא בצורת גוף האות, כל זמן שהתינוק קוראה כאות זו, ואינה נראית כאות אחרת (כדלעיל סכ"א). ולכן "היודי"ן שעל השיני"ן ועל העייני"ן והצד"י ושל האלפי"ן ופאי"ן ורגלי התווי"ן שלא היו נוגעין בגוף האות, ותינוק שאינו לא חכם ולא טפש קוראן כהלכתן, יכול לתקנו אחר כן, ואין בזה משום שלא כסדרן". אבל "צד"י שכתבה יו"ד נו"ן, או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד, אף על פי שהתינוק שאינו חכם קוראן כהלכתן, אינו יכול לתקנו אחר כך, שכיון שעינינו רואות שיש להן צורת אותיות אחרות ... הרי זה כותבה שלא כסדרה". וכן אם לא עשה רגל ימנית של יו"ד, אין לה תקנה אחר כך (אפילו אם התינוק קוראה כתיקונה), מפני שאין שם יו"ד עליה בלא רגל זו, ונמצא כותב שלא כסדרן" . ובאות שאין התינוק רגיל בה, כגון אות ח' שיש בה חטוטרת, תלוי אם ניכר ההפסק בין ב' הזיינין שבה, או שאינו ניכר עד שיסתכל בה. וראה גם שו"ת צמח צדק סי' יח ס"ז (יש לחלק בין חק תוכות ובין שלא כסדרן ... דלענין שלא כסדרן אין איסור היכא שהאות היה צורתה עליה, אף אם היה פסולה לגמרי קודם התיקון, ועל זה מועיל קריאת התינוק לברר שהאות היה כל צורתה עליה ... על כן אין לחוש בזה משום שלא כסדרן).
551. [קנט] מהר"מ בה גהות מיימוניות הלכות תפילין פ"א אות צ (הנה מורי רבינו פסל לי תפילין שהיו של אבא מורי זלה"ה, רק בשביל שלא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן ומקצת יודי"ן שבשי"נין ומקצת רגלי התוי"ן נוגעין לגוף האות ... ושוב אמר, שיכולים לתקנן רק כשנעשו תחילה שתינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, אז יכולין לתקן שאר תיקוניהם כיוצא באלו, ואפילו אחרי שנכתבו כל הפרשיות, ולא מפסלי ולא מיקרי שלא כסדרן). ברוך שאמר אות מו (אמנם נראה לי שיש תקנה לתיקון האותיות, ואין בזה שלא כסדרן, דכיון דקודם שניתקנו נמי הוי אותיות, דתינוק דלא חכים ולא טפש מצי קרי להו, אלא שלא נדבקו כדינם, אז יכול לחזור ולהדביקן). מהרי"ק שורש סט (שרבינו מאיר השיב בתשובה, שאין תפילין ומזוזות נפסלין משום שלא כסדרן בתקון האותיות הנפרדות, ותלה הטעם בקריאת התינוק. היינו דווקא להחשב כסדרן, מאחר שעיקר צורת האותיות נעשו כסדרן). שו"ע סעיף כה ( והוא הדין שאם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות, ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, שאע"פ שכתב לפניהם, יכול לחזור ולתקנם, דכיון דצורת האות היתה ניכרת, ליכא משום כתבן שלא כסדרן) . וכן הוא לעיל סכ"א ( ומכל מקום מועלת קריאת התינוק באותיות אלו, לענין שיוכל לתקנן אף אם כתב אחריהן, ואין בזה משום שלא כסדרן כמו שיתבאר). ולקמן בסוף הסעיף ( אבל בצד"י ושי"ן הולכין אחר קריאת התינוק).
552. כדלעיל סכ"ז ( נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג, אפילו נגיעה דקה כחוט השערה ), ושם נסמן (הערה ריא ).
553. תרומת הדשן סי' מח (אם בא לתקן, צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ויחזור ויכתבה, וכה"ג ודאי הוי כתיבה שלא כסדרן). תשובת מהרי"ל סי' ק[נ]ט (וההי"ן וקופי"ן דנוגעין בגגן, פשיטא דאין לתקן במחיקה, דהוי חק תוכות ... אלא ודאי צריך למחוק כל הרגל, ותו אין שם ה"א וקו"ף עליה) .
554. שזהו הטעם שצריך לגרר את כל הרגל, ולא סגי במה שיגרור חלק מהרגל כדי שתפסיד צורתה של הה"א או הקוף. וכן מ' פשוטה שנדבק פתיחתה, שצריך לגרר את כל החרטום (סכ"ה). וכן ג' שנפסל הרגל השמאלי, ות' שנפסל הרגל השמאלי, יש לגרור את כל הרגל (סכ"ה-ו). וכן יו"ד התחתונה של א' שנפסלה, יש לגרור את כל היו"ד (סכ"ו). ומכל מקום כתב הפרי מגדים א"א ס"ק כו (ומיהו מה שכתב בשם ר"י לוי למחוק "כל" הגג ... יראה "[כ]ל" לאו דוקא, אלא אם גרר עד שנשאר צורת וי"ו עליה די), והיינו כיון שגם בזה נפסדה צורתה כאמור כאן. וכן הוא בקסת הסופר סי' ח ס"ט, ובלשכת הסופר שם ס"ק י. אבל ראה קסת הסופר עם פסקי הרב והצ"צ שם הערה 19.
555. רא"ש הל' ספר תורה סי' יב (וצריך ליזהר שלא יגע רגל הה"א למעלה, כדאיתא פרק הקומץ רבה (כט, א), מאי טעמא תליא כרעיה דה"א, ואם תיגע למעלה, אין לה צורה, ופסולה עד שיתקן. אבל בתפילין אין תקנה בתיקון, כי צריך לכותבן כסדרן). ט"ז ס"ק כ (דהא צריך לגרור כל הרגל שנכתב בפסול, ועל כן אף על פי שמתקנה אחר כך הוי שלא כסדרן). מ"א ס"ק לה (כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה, כגון ... שהיה רגל הה"א או רגל הקו"ף נוגעים ... ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם, הוי שלא כסדרן ופסולין).
556. שו"ע סי"ח (מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה ... יגרור כל החרטום ... אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג, יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו ... אם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה, פסול, ואין תקנה בגרירה להפרידה דהוי כחק תוכות, אלא כל מה שנעשה בפיסול, ויחזור ויכתבנו), ורמ"א שם (וכן הדין ביוד"י השי"ן והצדי"ק והעי"ן והפ"א, אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקם), ומ"א שם ס"ק לא (והוא הדין רגלי התוי"ן (לבוש)), ושו"ע סכ"ה (כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה, כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה, או שהיה רגל הה"א או רגל הקו"ף נוגעים ... ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם, הוי שלא כסדרן ופסולין).
557. מהר"י אסכנדרני בב"י (וז"ל הר"י אסכנדרני, אם כתב בתפילין ומזוזות אות אחת חלוקה לשני אותיות, כגון צד"י שכתבה יו"ד נו"ן, או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד, או חי"ת שני זיינין, אינו יכול לחברם אחר כך, שנמצאו כתובים שלא על הסדר). שו"ע סעיף כה (או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות, כגון צד"י שכתב לו יו"ד נו"ן, או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד, או חי"ת שני זייני"ן, ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם, הוי שלא כסדרן ופסולין).
558. מ"א ס"ק לו (ובכל הני, אפילו תינוק יכול לקרותה פסול, כיון שנראית כב' אותיות). והיינו שדוקא " היודי"ן שעל השיני"ן ועל העייני"ן והצד"י ושל האלפי"ן ופאי"ן ורגלי התווי"ן שלא היו נוגעין בגוף האות, ותינוק שאינו לא חכם ולא טפש קוראן כהלכתן, יכול לתקנו אחר כן, ואין בזה משום שלא כסדרן), כיון שאין להם צורת אות אחרת (רק מה שהיו"ד אינה נוגעת בגוף האות), משא"כ "צד"י שכתבה יו"ד נו"ן, או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד", יש להן צורת אותיות אחרות, "אם כן כשמתקנם אחר כך הרי זה ככתיבה מחדש, והרי זה כותבה שלא כסדרה". וראה מנחת פתים על מ"א ס"ק לו.
559. כן משמע במ"א שם, [ד] מדמי לרגל יוד , שאם לא נשאר שם יו"ד עליה, פסול אף אם התינוק קוראה כראוי, כדלקמן סוף הסעיף (ראה לעיל הערה רכו ).
560. מהר"י אסכנדרני ושו"ע שם (או חי"ת שני זייני"ן).
561. מהרי"ל בתשובה סי' קמט [קלז] (על דבר החי"ת דר"ת דלא נגעי להדדי, אך אינו ניכר להדיא פרידתם, בעניותי נראה דשרי לתקן ... ואי משום דתינוק לא קרי [חי"ת], היינו משום שאין מורגל בחיתין דחוטרא, כמו שכתבת. ודאי אי הוה נפרד להדיא עד שנראה כשני זיינין, ונשתנה צורת האות, אהא לא הוה דייקינן ... דאין כאן אות, אבל נדון דידן, כיון דנראה כח' נראה דשרי לתקן). שו"ע שם (ויש מי שאומר דהוא הדין אם חוטרא דחי"ת למעלה אין נוגעין זה לזה, אך אין ניכר להדיא פרידתן, אף על פי שהתינוק קורא שני זייני"ן, מותר להדביקם). מ"א ס"ק לז (דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה). וראה שו "ת צמח צדק חאה"ע סי' קסט (לא, ג).
562. עיין בקונטרס אחרון , שדומה לח' שנפרדו ב' הזייני"ן שבו, שאם היה התינוק מורגל בהם היו הולכים אחר התינוק. ולא דמי לצדי"ק שכתבה יו"ד נו"ן, ושי"ן שכתבה עי"ן יו"ד, שקריאת התינוק אינה מועלת, כיון שיש להם צורת אות אחרת. ו ראה שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' טז. תהלה לדוד ס"ק טו. שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' ה. מנחת פתים ס"ק לו. חקרי הלכות ח"ה מה, א.
563. תקון תפילין ע' קיא (ופשיטא שאם חסר הרגל אז אינה יו"ד, אלא נקודה אחת. וכן האמת, אם ימצא אדם בתפילין או במזוזה שחסר רגל ימין, שהכל פסול מה שכותב אחר אותו היו"ד, ואסור לתקן … אבל קוץ שלפנים, אני אברהם מתקן אותו). ברוך שאמר שם ס"ק סג. הר"י אסכנדרני , הובא ב ב"י סי' לו (ברגל של צד ימין, אם לא עשאה בתחלה אין לתקנה אחר כך בתפילין ומזוזות, משום שאין נקרא יו"ד בלא אותו רגל, ונמצא כותבן שלא כסדרן). מ"א ס"ק לו (אם לא עשה רגל הימין של יו"ד. אבל אם לא עשה לה רגל שמאל, יכול לתקנה, דשם יו"ד עליה (ב"י סי' ל"ו)). ט"ז סי' לו ס"ק א (וכתב ב"י ... בשם הריא"ס, דדוקא רגל ימין מעכב לענין כסדרן, אבל לא הקוץ, דבלא הקוץ הוה נמי יו"ד). א"ר סי' לו ס"ק כג. וכן הוא לקמן סי' לו באות י (ובשמאלי מועיל תיקון אפילו בתפילין, אבל לא בימני, כמו שנתבאר בסי' לב). וראה שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' יז אות ג.
564. גיטין מה , ב (כתיבה לשמן לא בעי), ופרש"י (בתמיה).
565. ספר התרומה סי' קצב (וגבי תפילין ומזוזות וס"ת, לכאורה היה נראה בהן שעושה כבר לשמה, שאין צריך לעשות הכתיבה לשמה, ואפילו המחשבה לא צריך, דסתמייהו לשמן קיימי ... משמע שצריך לפרש לשמו, ולא סגי בסתמא ... ועל כרחין סתמא אין מועיל). ב"ח יו"ד סי' רעו (כתב סתם, ולא נתכוין במחשבתו לשם קדושת ספר תורה, פסול). והיינו שאף שלענין הטלת ציצית הובאו ב' דעות לעיל סי' יד ס"ג (אם הטיל ישראל ציצית בבגד שלא בכוונה, פירוש שלא נתכוין לשם מצות ציצית, יש מי שאומר דכשרים הם ... אבל יש אומרים שאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה פסולים, וכן הלכה. ומכל מקום בשעת הדחק ... יש לסמוך על סברא הראשונה. וילבש טלית זו, אבל לא יברך עליה). וטעם המכשירים נתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק א (דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד ומוכחא מילתא דלשם ציצית). מכל מקום נראה דהכא כו"ע מודים שאם כתבו סתם פסולות. ולא נתפרש טעם החילוק בינם.
566. גיטין נד , ב (שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן, אינו שוה כלום).
567. ספר התרומה שם (כשנותן את העורות לעיבוד, שצריך לפרש לשם לכתוב בהם דבר קדושה. אך מסופק אי סגי במחשבה, או אם צריך דבור לומר בפירוש ... וכן בשעת כתיבת תפילין או מזוזה או ספר תורה צריך שיאמר בפירוש לשם תורת ישראל וקדושה אני כותב). רא"ש הלכות ספר תורה סי' ג (והר"ר ברוך ז"ל נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה או לשם תפילין, או סגי במחשבה. וכן גבי כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות).
568. רא"ש תפילין סי' ג (וצריך שיאמר שכותב לשמה), ובסדר תקון תפילין (ובתחילת הכתיבה יאמר אני כותב תפילין הללו לשם קדושת תפילין). טור ושו"ע סעיף יט (בתחלת הכתיבה יאמר בפיו, אני כותב לשם קדושת תפילין). שו"ע יו"ד סי' רעד סעיף א (צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב, ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה). ש"ך שם ס"ק א (היינו שיאמר כן בפירוש, ולא סגי ליה במחשבה, כדלעיל סי' רע"א ס"ק ג'), ובסי' רעא ס"ק ג (שיאמר כו' כן בפירוש, ולא במחשבה לחוד, כמ"ש באו"ח סימן ל"ב סעיף ח'). והוא כדלעיל סי"א (וטוב שיוציא בשפתיו לשם ספר תורה או לשם תפילין, ולא די במחשבה). וראה לעיל סי' יא ס"ג (שיאמר בתחלת הטווייה והשזירה שהוא עושה כן לשם ציצית). תניא סוף פרק מא (שיאמר בתחלת הכתיבה, הריני כותב לשם קדושת ספר תורה). ולענין גט, ראה שו"ע אהע"ז סי' קלא ס"ט, רמ"א שם וב"ש שם ס"ק יא.
569. רא"ש שם (והאזכרות יכתוב לשם קדושת השם), ושם (יכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם). ב"י (ומה שכתב הרא"ש בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם, נראה דלאו דוקא, שצריך הוא להוציא בשפתיו בשעת כתיבת האזכרות כמו שצריך בתחלת הכתיבה, דמאי שנא). שו"ע שם (בכל פעם שכותב אזכרה, צריך לומר שכותב לשם קדושת השם).
570. דרכי משה ס"ק ו (ומלשון הרא"ש בהלכות תפילין וספר תורה נראה דסבירא ליה דסגי במחשבה לענין קדושת האזכרות). רמ"א סעיף יט (ויש אומרים דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו סגי בהכי. ויש להקל בדיעבד). ב"ח יו"ד סי' רעו (ואף על גב דהרא"ש מסיק לשם דטוב הוא להוציא בשפתיו, אפילו הכי כיון דדיעבד כשר אפילו במחשבה בלבד, לכך כתב צריך שיחשוב וכו', דמחשבה ודאי מעכב, דאם לא חישב פסולה. וכך הם דברי רבינו, צריך לחשוב ואם לא עשה כן פסול. אבל לכתחלה ודאי צריך להוציא גם בשפתיו). ש"כ ביו"ד סי' רעו ס"ק א (והב"ח פסק, דאם נתכוון וכתב לשם קדושה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו, אינו פסול בדיעבד עיי"ש. וכן פסק הרב באו"ח סי' ל"ב סעיף י"ט, דסגי בדיעבד כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת כתיבת הספר תורה בפיו), ונקודות הכסף שם , הביא דברי הט"ז דלקמן, וכתב עליהם (כל דבריו אינם נכונים, ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון), ומסיים (דברי הרב רמ"א באו"ח סי' לב סי"ט, דמכשיר בדיעבד כשחישב ולא אמר בפירוש, וכן עיקר). דלא כט"ז שם ס"ק א (יפה פסק בשו"ע דהאמירה בפירוש בעינן גם בשם, דהא מביא במרדכי דעת רבינו יעקב מאורליינ"ש וה"ר אלחנן ובשם רש"י דצריך עקימות פיו דוקא אפילו בכל הספר תורה, אלא דאחר כך מביא דעת הרב רבינו שמשון דבשאר ספר תורה אין צריך אמירה, דבסתם שכתבו לקרות בו ודאי כותב לשמה, אלא באזכרות צריך שיאמר בפירוש).
571. אלי' זוטא ס"ק כז (אם לא חישב או חישב בכל פעם ולא הוציא בתחילת הכתיבה מפיו, פסול בדיעבד). וכן משמע ברמ"א שם (הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו סגי בהכי. ויש להקל בדיעבד), הרי שאם לא הוציא בתחלת הכתיבה בפיו פסול אף בדיעבד. ו ראה חקרי הלכות ח"ה מו, א. שו"ת אור לי סי' צג. הדר תפילין ע' קעח.
572. כן משמע מלשון הרא"ש הל' ס"ת סוף סי' ג (והר"ר ברוך ז"ל נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה או לשם תפילין, או סגי במחשבה ... הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד, ותו לא צריך), ושו"ע סעיף ח (טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד, שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה). אלי' רבה ס"ק טו (משמע דמדינא סגי במחשבה לחוד).
573. ברייתא סנהדרין מח, ב (עור בהמה טהורה כשירות אע''פ שלא עיבדן לשמן. רבי שמעון בן גמליאל אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן). ואף שעיקר דבריהם הוא בעור הבתים, יש מפרשים שהם חלקו אף בעיבוד הקלף לכתיבת סת"ם, ופסקו כרבנן. רב משה גאון בתשובת רב האי גאון, בתשובות הגאונים הרכבי סי' תלב, ובס' העתים, הובא ברא"ש סוף הלכות ספר תורה (ולענין עיבוד לשמה, רבנן דתרתין מתיבתא סבירא להו, דכל שלא לשמה מיעבד לאו כהוגן הוא ופסול למיקרי ביה בצבור, דהכין עבדי רבנן מעשים. ומר רב משה [גאון] ז"ל הוה פליג נמי בהא, והיה אומר דמצוה מן המובחר למיעבד עיבוד לשמה. אבל מתורת ספר תורה כשר שקורין בו בצבור לא נפיק). הובא בטור יו"ד סי' רעא. ורש"י סנהדרין מח, ב ד"ה אע"ג שלא עיבדו (לעור זה לשמו, דהזמנה לאו מילתא היא, ולא איכפת לן בה). ורמב"ן (בשל תפילין הא קי"ל כרבנן, דפליגי עליה דרשב"ג, דאמרי אף על פי שלא עיבדן לשמן). ורשב"א בחידושיו בגיטין נד , ב (רבנן קסברי דתפלין לא בעי לשמן, וקיי"ל כרבנן).
574. תשובת הגאונים שם (ולענין עבוד לשמה, רבנן דתרתין מתיבתא סבירא להו דכל שלא לשמה מיעבד לאו כהוגן הוא, ופסול למיקרי ביה בצבור, דהכין עבדי רבנן מעשים). וכן נפסק לעיל סי"א (וצריך שיהא מעובד לשמו), ושם נסמן (הערה פה ). * וכל זה הוא בעיבוד הקלף כדי לכתוב עליו סת"ם. אבל עיבוד עור הבתים, סובר גם הרמב"ם שאין צריך לשמה, ויש לסמוך עליהם כשאי אפשר בענין אחר, כדלקמן סנ"ז ( עור הבתים צריך שיהא מעובד לשמו, כמו קלף הפרשיות. ויש אומרים שאינו דומה לקלף הפרשיות, שהפרשיות הן עיקר הקדושה, אבל הבתים הן טפלין ומשמשים להם, ואין צריכין עיבוד לשמו. ויש לסמוך על דבריהם כשאי אפשר בענין אחר, כדי שלא להתבטל ממצות תפילין ), ושם נסמן (הערה שפה - שפט ).
575. כתרי אותיות תפילין לר' יהודה החסיד (ואינו רשאי לכתוב תפילין ומזוזות כשהוא רוצה להתנמנם, שהרי לא יתכוין לשמה). אור זרוע ח"א סי' תקנה (כתב מורי הר"י החסיד זצוק"ל ... אינו רשאי לכתוב תפלין ומזוזות כשהוא מתנמנם, שהרי לא יכתוב לשמה). הובא ב דרכי משה ס"ק ז. רמ"א סעיף יט (וכשבא לנמנם לא יכתוב, דאינו כותב אז בכוונה). וראה לקמן סי' סג ס"ו ( אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש שיוכל לכוין, מכאן ואילך אין מצערין אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאע"פ שהוא קורא מתנמנם, יצא).
576. רא"ש הלכות ספר תורה סי' ג (דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה). ואף שגם בגט וגם בכתיבת סת"ם סגי במה " שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפילין", כדלעיל בסמוך. ונתפרש יותר בתניא סוף פמ"א (וכמו בגט וספר תורה שצריכים לשמה לעכב, ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או לשמו ולשמה כו'). נתבאר במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים ע' תקסח (דודאי בגט אין צריך לכוון אלא קודם כתיבתו לומר לשמה ולשם גירושין, ובשעת כתיבתו כשהוא כותב אין זה במחשבתו כלל, רק לכתוב האותיות, שלא נזכר בפוסקים שצריך לכוון גם בעת הכתיבה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שאין צריך לכוון בלב אלא בתחלת כתיבתו, וכשהוא כותב, אף שאין מכוון בעת הכתיבה, על עיקר כוונתו הוא כותב). וכן הוא בדעת קדושים יו"ד סי' עדר, בגידולי הקדש ס"ק א (דמה שכתבו הפוסקים דאמירתו בתחלה מספיק לכל הספר, הוא משום דעל דעת ראשונה הוא עושה, כבריש זבחים, ורוצה לומר דעשייתו אחר כך סתמא נשען על פירושו הקודם, והוי כמפרש לשמה). משא"כ כשהוא מתנמנם, אינו כותב על עיקר כוונתו, אלא "כמתעסק בעלמא". וראה קובץ כינוס תורה יא ע' עד. אהלי שם ו ע' רמז. ילקוט כתרי אותיות ח"ב במבוא ע' 14. קסת הסופר עם פסקי הרב סי' ד הערה 6.
577. סעיף יב (גט, שצריך לכתוב כל תורף הגט לשמו ולשמה).
578. רא"ש בסדר תקון תפילין (וצריך שידקדק בחסירות ויתירות, שאם יחסיר או יתיר אות אחת הרי הן פסולין, נמצא המניחן מברך בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בלא מצות תפילין, נמצא עונש הסופר מרובה. לכך צריך שיהא מאד ירא שמים וירא וחרד לדבר השם, המתעסק בכתיבת תפילין ובתיקונן). שו"ע סעיף כ (צריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חסר או יתר אות אחת פסולים, ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם, המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן).
579. לבוש סעיף כ (צריך להיות מאד ירא שמים וחרד לדבר השם המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן. ולא כמו שעושין עכשיו כמה סופרים, שמניחין נערים המתלמדים לכתוב תפילין, כדי שירגילום בכתב, ואחר כך רואה הסופר אם נכתבו כהלכתן בחסירותן ויתירותן, וסגי ליה בהכי, ואחר כך מניחין אותן בבתים ומוכרין אותן, ומחשבין להם הסופרים אותן המעות בשכר הלמידה לנער, ומראים להם פני היתר, לומר הרי אנו בזה כגומלי חסדים עם הנערים העניים ללמד להם מלאכת הכתיבה בחנם, והיא מלאכת ה'. אבל אני אומר יצא שכרם בהפסדם, ואדרבה לא טוב המה עושים בעמם, כי הנער נער ואין יודע בין ימינו לשמאלו ואין לו שום כוונה בעולם, רק הם כמתעסקים בכתיבה ליפות הכתב, ולא לשם קדושה ושום כוונת מצוה בעולם, והרי עונש הסופר מרובה מאד, שמכשיל את הבריות שמניחין אותם התפילין הפסולין). ט"ז ס"ק יט (בלבוש האריך כאן במה שלא יפה עושים הסופרים שמניחים לנערים לכתוב תפילין כדי שירגילו בכתב, והפליג מאד בעונשן).
580. ירמיה מח, י.
581. תקון תפילין ע' קנז (ויזהר בטיבול הקולמוס, שלא יקח עליה דיו יותר מדאי. וצריך לנסות הקולמוס טרם שיכתוב הפרשה). ב"י בשם הר"י אסכנדרני (וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל, סופרי תפילין כתבו שצריך לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד). שו"ע סעיף כב (טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד).
582. מסכת סופרים פ"ה ה"ו (הטובל את הקולמוס, לא יתחיל מאותות השם, אלא מתחיל מאות שלפניו). רא"ש הלכות ס"ת סי' י (הטובל את הקולמוס לכתוב את השם, לא יתחיל מאות השם, אלא מתחיל מאות שלפניו. פירוש, שיזהר הלבלר שלא יכתוב עד השם ויטבול הקולמוס, אלא יניח אות אחת מלכתוב קודם השם, ובאותה האות יתחיל לכתוב, ולא יתחיל בשם, שמא יש רוב דיו על הקולמוס ויפול כשיכתוב את השם).
583. בשו"ע שם ס"ד (כשטובל הקולמוס לכתוב השם, לא יתחיל מיד השם לכתוב, שמא יהיה עליו רבוי דיו ולא יצא הכתב מיושר, אלא יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם, ובאותו האות יתחיל לכתוב).
584. כתרי אותיות תפילין לר' יהודה החסיד (כשיכתוב תפילין, אל יכתוב השמות עד שיבדוק שכבר כתוב הכל כהלכה, שאם יכתוב השם ויטעה, יבא השם לידי גניזה). הובא ב אור זרוע ח"א סי' תקנה. מרדכי הלכות תפילין. תקון תפילין ע' קנח (ויזהר קודם שיכתוב כל שם ושם בתפילין ומזוזה, שיקרא מה שכתב למעלה, פירוש כגון שכתב עד השם הראשון, היינו עד הוציא ה' אתכם, אז אל יכתוב אותו עד שיקרא וידקדק כל מה שכתב כבר). ברוך שאמר אות קה. ב"י בשם הר"י אסכנדרני (וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל סופרי תפילין כתבו ... יזהר קודם שיכתוב כל שם ושם בתפילין ומזוזה לקרות כל מה שכתב, כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו). שו"ע שם (וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם, לקרות כל מה שכתב, כדי שלא יבאו לידי גניזה על ידו). אלי' רבה ס"ק לט (נראה דרוצה לומר, כל אותה הפרשה שעוסק בה, ולא הפרשה שכתב לפניה). וראה דברי נחמי' סג, ד (ומלשון מוח"ז רבינו ז"ל משמע, שבכל שם בודק מהתחלת אותה פרשה, והיינו שבכל שם אין סומכים על הבדיקה דשם הקודם ... ובפרשה הקודמת על כרחך צריך לומר דסומכים על בדיקה פעמים ושלש שבעת השלמת כל פרשה).
585. רא"ש בסדר תקון תפילין (וכל פרשה ופרשה, אחר שיכתבנה יקראנה היטב היטב בכוונת דקדוק פעמיים או שלש. ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה ) . טור ושו"ע סעיף כא (כל פרשה, אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש. ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה, כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה).
586. ר"י אסכנדרני הובא ב ב"י (ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שישלימנה, מפני שאם ימצא טעות בשום פרשה, לא היא לבדה נפסלה, אלא כל מה שאחריה גם כן נפסל על ידה, משום דאם כן היו שלא כסדרן, ופסולות, משום דכתיב והיו, בהוויתן יהו).
587. ירושלמי מגילה פ"א ה"ט (תולין בספרים. אין תולין לא בתפילין ולא במזוזות). סימני ספר התרומה סוף סי' קצט (ובירושלמי דפרק קמא דמגילה, תולין בספרים ואין תולין בתפלין ומזוזות ... ויש אומרים הטעם, משום דאמרינן במכילתין, כתבן שלא כסדרן יגנזו). סמ"ג עשין כה. הגהות מיימוניות הלכות תפילין פ"א אות נ.
588. ואתחנן ו, ח.
589. ב"י בשם הר"י אסכנדרני (ופסולות משום דכתיב והיו, בהוויתן יהו). שו"ע סכ"ג (אם מצא שחסר אות אחת, אין לו תקנה, שאם כן היו כתובין שלא כסדרן, ופסולין משום דכתיב והיו, בהוייתן יהו). והוא כעין הא דאמרינן ברכות יג, א (אמר קרא והיו, בהוייתן יהו). וכן הוא לעיל ס"ל (נמצא פרשה זו כתובה שלא כסדרה, והתורה אמרה והיו, בהוויתן יהיו), וראה בהנסמן שם (הערה רכד ).
590. טור ושו"ע יו"ד סי' רפח ס"ג (כתבה שלא על הסדר, אפילו שכח מלכתוב אות אחת, פסולה ואין לה תקנה). ש"ך שם ס"ק ב (ואין לה תקנה, לפי שאין תולין בה כמו שתולין בספר תורה, משום דבעינן שתהא נכתבת כסדרן. כן כתבו הפוסקים והאחרונים הטעם).
591. רא"ש בסדר תקון תפילין (ואם ייתר אות אחת, יש תקנה שיגרור אותה). טור ושו"ע סעיף כג (ואם יתר אות אחת, יש לו תקנה על ידי שיגרור אותה).
592. תקון תפילין ע' קסא (ובלבד שלא ישארו כשתי תיבות). ב"י בשם ר"י אסכנדרני (וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל וכשבא למחוק ... יש מחקין שפוסלין, כגון שהיתה תיבה שדינה להיות חסרה וכתבה הסופר מלאה, שעכשיו אם גרד אות היתר, נחלקה התיבה לשתים ופסולה). שו"ע שם (אם היא באמצע תיבה, לא, משום דכשיגרור יהיה נראה כשתי תיבות).
593. ברוך שאמר אות קז (ומה שמותר למחוק היותר, היינו דוקא שהתיקון תלוי בבי"ת או בכ"ף או בתי"ו או בדלי"ת או ברי"ש, לפי שאינו מתקלקל אות הבי"ת או הכ"ף או הרי"ש או הדל"ת באריכות מועט כזה). ר"י אסכנדרני הובא ב ב"י (אמנם במה שאפשר למחוק היתר ולהמשיך האות הסמוכה לה מבלי שיקלקל צורתה הראשונה, זה ודאי מותר, כגון שהיה התיקון תלוי בבי"ת או בכ"ף או בדלי"ת או ברי"ש, שאפשר להמשיכן מעט למלאות מקום הגרידה, לפי שאין צריך לגרוד מהאות ההוא כלל אלא להאריכה מעט, ובאותה האריכות אין האות מתקלקל בזה, כגון לאבותיך שכתבו מלא בוי"ו, מוחק הוי"ו וממשיך הבי"ת מעט, וכן העבודה שכתב מלא בוי"ו, או יביאך שכתב ביו"ד וכן כיוצא בהן).
594. מהר"י אסכנדרני שם (ואם ימחוק רגל הרי"ש ואחורי הבי"ת וידחיק אותן למקום האות שנמחקה, פסולים, מפני שבמחיקתו רגל הרי"ש והבי"ת ביטל צורתן, וכשחזר וכתבן נמצאו כתובים שלא כסדרן ופסולין).
595. שו"ת רדב"ז ח"ד סי' א'קנג (המלאות ... וי"ו או יו"ד, והם קטנות ודקות ואינם תופסות אלא מעט מקום, ובכל שהוא שיעבה האות שלפניה ושלאחריה, לא יראו כשתי תיבות, וזה פשוט, ואין בזה לא שינוי אות ולא שלא על הסדר). הובא בכנסת הגדולה (הגה"ט) ומ"א ס"ק לג (ובכנה"ג כתב בשם ... הרדב"ז ח"א פ"ב, מצא ווי"ו או יו"ד יתירה, יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה, שאין בזה משום שינוי האות).
596. ברוך שאמר אות קז (אבל מסופק אני במצות הראשון, הוציאך, נותן וכיוצא בהם, אם מועיל הארכת הנו"ן וצד"י למטה כדי להיות תיבה אחת, או דווקא למעלה מועיל החיבור ולא למטה, ופסול כראשונות. והמחמיר תהי אחריתו שלום), ושם אות פז (שאין להרחיק ראש הו"ו מראש הנו"ן, וכן כל ראשי אותיות, אע"פ שרגל שהנו"ן ורגל של הו"ו קרובים למטה, כזה, אפילו הכי לא נקרא עירוב אותיות). ב"י בשם ר"י אסכנדרני (אמנם יש להסתפק במצות הראשון, אם כתבו מלא ומחק אחר כך הוי"ו, אם מועיל אריכות הצד"י למטה אחר כך, או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות, אף על פי שדבקה מלמטה. וכן נותן, שמשפטו להיות חסר, וכן הוצאך, אם כתבו מלא ביו"ד בין צד"י לאל"ף, ומכל מקום כל שנראית כשתי תיבות הרי זו פסולה). הובא במ"א ס"ק לג, וט"ז ס"ק כא.
597. מ"א שם (ומשמע דאם בתחילת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכה כזה, מותר, דהא הוי ממש תיבה אחת. וכן משמע בב"י סי' ל"ו אות ג', שכתב שיכתוב ארצנו הוי"ו תוך הנו"ן, עיי"ש). והיינו שאז ראש היו"ד סמוך לראש הנו"ן למעלה, מבלי הפסק בינם. כאן בפנים מיירי באות י שכותב בתוך האות נו"ן או צדי"ק. ובמ"א מיירי באות וי"ו שכותב בתוך האות נו"ן, ונתבאר לקמן סי' לו בציור האות גימ"ל ( ולכשיכתוב וא"ו אצל נו"ן כפופה, יכתבנה בתוך כפיפת הנו"ן, כדי להסמיך ראשיהן זה אצל זה), ובציור האות נו"ן ( ומושבה התחתון משוך לצד שמאל היטב יותר מן הראש, שלא תדמה לבי"ת. וצוארה קצת ארוך, כדי להסמיך אות אצל ראשה ), ובציור האות צדי"ק ( וצוארה קצת ארוך, כדי להסמיך אות אצל ראשה, ומושבה משוך לצד שמאל היטב ). אבל בכתב המיוחס לרבינו אין מושבם משוך לצד שמאל יותר מהראש , ואין כותבים שום אות בתוך כפיפת הנו"ן או הצדי"ק. ונתבאר בפרטיות לקמן שם (הערה לא ). ובכל אופן אין כאן משום האמור לקמן סמ"א ( יש ליזהר לכתחלה שלא יכנס ראש הלמ"ד של שיטה זו בתוך אויר הה"א והח"ת שבשיטה שלמעלה ממנו, אפילו בלא נגיעה ), וכמבואר בגט פשוט סי' קכה ס"ק פה (לא פסלי אלא ראש למ"ד בה"א וכיוצא, דכיון דלאו אורחייהו בהכי משתנית צורת האות, אבל יו"ד מובלעת בתוך הנו"ן, כיון דרגילות לכתוב כן, אינו משנה צורת הנו"ן ונקרא יפה).
598. ט"ז ס"ק כא (וספק זה איתא בנו"ן כפופה שנמשך חלק התחתון הרבה יותר מן שיעור הראוי למלאות השיטה, אי כשר אי לא). וראה גם לקמן סי' לה ס"ב (יכול להאריך מעט האותיות בשיטה שניה, כדי לכוין סופי השיטות. ולא אסרו אלא להמשיכן כל כך בענין שיהא נראה לעין שהן גדולות מחברותיהם).
599. עיין בקונטרס אחרון , שהוא כלל לכל האותיות שיש בהם ספק.
600. ס"ד (כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי בענין שהיא פסולה, או שמא אין צורתה עליה בענין שהיא פסולה, מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש, ואם יודע לקרותה כהלכתה, כשרה).
601. רדב"ז שם (דאע"ג דאמרינן בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה. הני מילי למצוה מן המובחר, אבל לעכב, לא). מ"א שם (אם כתב תיבה אחת יתירה, ימחקנה).
602. יתבאר לקמן סעיף נ.
603. ברוך שאמר אות נד (ונראה לי לפי קיצור דעתי, שמלשון הרא"ש משמע, שרגל שמאלי של הה"א דינה להיות בסוף גגה של הה"א כזה, ולא באמצע גגה כזה, כי בענין אחר אינן דומין בכתיבתן. כי אין חילוק בין ח' לה', רק שרגלו של החי"ת מחוברת למעלה בגג שלה, והה"א תלויה כמו קו"ף. וגם נראה לי שדין זה נמי בקו"ף). הובא בב"ח סי' לו. רדב"ז שם (מה שכתבת להאריך גג הקוף כדי למלאות מקום הגרר. איני רואה את דבריך כלל מכמה טעמים, חדא לפי שנשתנית צורת האות לגמרי, שהרי רגל הקוף צריך שתהיה תלוי בראש הגג, שהוא סוף הגג, ולא באמצעית הגג. ולמחוק רגל הקוף ולהמשיכו לראש הגג, אי אפשר, כאשר כתבת). מ"א ס"ק לג (אין למשוך האות שלפניה, כגון ה"א או קו"ף, דהוי שלא כסדרן, ע"כ. ולי נראה, דלא הוו שלא כסדרן הואיל והאות עצמה כתוב כתקנה (כנה"ג). ולי נראה דהכי קאמר, אם מושך גג ה"א ומניח הרגל במקומו כזה, לא הוי תמונת ה"א, דבעינן שיהא רגל הה"א בסופה, כמ"ש הב"ח סי' ל"[ו] בשם ספר ברוך שאמר. ואם ימחק הרגל ויכתבנו לבסוף, ודאי הוי שלא כסדרן).
604. רמב"ם הל' ספר תורה פ"ח ה"ג (אם טעה ... שהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה ... הרי זה פסול). ש"ך יו"ד סי' ערה ס"ק א (אם הפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה ... פסולה, רמב"ם פ"ח מהל' ספר תורה). ט"ז שם ס"ק א (פשוט, דכל שכן אם הניח ריוח כשיעור פרשה במקום שאין פרשה).
605. מ"א שם (ומכל מקום נראה לי, דאם היה חלק כמו ט' אותיות, דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרשה, ויפסלו התפילין, לכן נראה לי דמותר למשוך הה"א, אף על פי שלא יהי' רגל בסופה). וכן הוא לקמן סי' לו בצורת אות ה (ולא תהא הנקודה נגד אמצע הגג, אלא נגד סופו בצד שמאל, ואם עשאה באמצע פסולה, וצריך לתקנה. אלא אם כן אין תיקון מועיל, אזי יש להכשיר אפילו לכתחילה, כמ"ש סי' ל"ב). ומה שלא כתב כן גם לענין אות קו"ף, ראה חידוש סופרים ס"ק ה והערה 9.
606. כעין זה לעיל ס"ז (מאחר שלא הוזכר פסול זה בתלמוד). וראה חקרי הלכות ח"ה מז, א.
607. רמב"ם הל' תפילין פ"א הט"ז (ומותר לכתוב את השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בכולן). שו"ע סעיף כד (מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק, אפילו אזכרה).
608. שו"ע יו"ד סי' רעו ס"ז (מותר לכתוב השם על מקום המחק ועל מקום הגרד). רמ"א שם (ואין חילוק בזה בין ספר תורה לשאר ספרים) .
609. תקון תפילין ע' קסב-ג (וכשימחוק המחיקות, ימחק כשהוא יבש בטוב אצל האש, אז ימחק יותר בקל ויהיה יפה וטוב לכתוב על המחק, ולא יטשטש כמו שהוא מוחק כשהתיבה לחה). ב"י בשם הר"י אסכנדרני (וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל, וכשבא למחוק, לא ימחוק בעודו לח, אלא אחר שיתייבש בטוב אצל האש, כי אז ימחק בטוב ובקל ולא ישאר לו רושם אחר כך כשיכתוב עליו). שו"ע שם (ולא ימחוק בעודו לח, אלא ייבשנו יפה, כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם).
610. מסכת סופרים פ"ה ה"ז (הדיו שנטפה על גבי הכתב, מותר למוחקו, שלא היתה כוונתו אלא לתקן). מרדכי סוף סי' תתקנג (ואומר ר"י שאם הדביק אות של שם יכול למחוק, [אף על פי] דאזהרה למוחק שם מלא תעשון כן, הא תיקון הוא, ושרי. וראיה דאמר במסכת סופרים ... שכן לא היה שם כוונתו אלא לתקן, הכא נמי כוונתו לתקן ושרי). שו"ת הרא"ש כלל ג סי' יא (וגם בשם, אם גרד הדבקות, כשר ... שהאותיות לא היו כהלכתן, וכשתקן האותיות הרי השם בקדושתו). טור ושו"ע יו"ד שם סי"א (נדבקה אות לחבירתה באותיות השם, יש לו לגרדו). רמ"א שם (דיו שנשפכה על השם, מותר למחקו כדי לתקנו, דאין זה דרך מחיקה, רק דרך תיקון). וכן אין בזה משום חק תוכות, כדלעיל סכ"ח ( אותיות הנוגעות ודבוקות זו בזו ... יכול להפרידן בסכין, וכשר. ואין בזה משום חק תוכות), ולא משום שלא כסדרן, כדלעיל ס"ל ( אותיות שנדבקו זו בזו בענין שפירוד מועיל בהן, יכול להפרידן אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום כותב שלא כסדרן).
611. תרומת הדשן סי' מח (אותיות ותיבות בתפילין שנמחקו קצת, אבל עדיין רישומן ניכר, ורצה להעביר עליהם קולמוס, לפי שחושש שמא יתמחקו עוד יותר שלא יהא רישומן ניכר ... יראה, דאם רישומן ניכר כל כך, דיוכל תינוק דלא חכים ודלא טפש לקרות יפה, כה"ג שרי להעביר קולמוס על הכתב להטיבו ולחדשו, כדי שלא יתמחק יותר, דכיון דעכשיו הכתב כשר הוא, ומה שיוסיף עליו אינו אלא שישמרו שלא יתקלקלו, כה"ג לא חשיב כתיבה שלא כסדרן). ב"י בשם מהר"י אסכנדרני (וכתב הר"י אסכנדרני, שמצא כתוב [כן] בשם הרא"ש). שו"ת מהרי"ל סי' קיט (וכתב ישן שרישומו ניכר, נראה לענ"ד דמותר להעביר עליו קולמוס ולהאירה, ולא חשיב שלא כסדרן, דבלאו הכי רישומו ניכר ונקרא ... כיון דתינוק דלא חכים ודלא טיפש קרי ליה). שו"ע סעיף כז (אותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם, מותר להעביר קולמוס עליה להטיב הכתב ולחדשו, ולא הוי שלא כסדרן). מ"א ס"ק לט (כיון שעכשיו הכתב כשר, ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר, שרי (ת"ה סי' מ"ח), וכ"כ מהרי"ל בתשובות סי' קכ"ז, כיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימן שרי)
612. מ"א שם (משמע דוקא כשקצת צבע הדיו קיים, אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו, הוי שלא כסדרן, כן נראה לי).
613. ספר הזכרונות זכרון ט פרק ג. הובא בכנסת הגדולה הגב"י, ובמ"א ס"ק לח (אבל אם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור, אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום, וצריך להעביר עליהם קולמוס, הוי שלא כסדרן (ס' הזכרונות. כנה"ג)).
614. רמב"ן גיטין כ, ב (זה שאמרו כאן דמערי, כגון שמעורות אותיות של שיטה זו שלמטה נכנסת מעט בין תיבה לתיבה שלמעלה, או שנכנס ראשו של למ"ד שלמטה באוירה של דל"ת וה"א, ושאר הדומות להן. ולפי דעתי שזה יותר קרוב ליפסל). ר"ן גיטין י, א (ור"י ז"ל אומר ... דאפשר דכי אמרינן דמעורה, היינו שראשה של למ"ד שבשיטה תחתונה נכנס לתוך חללה של ה"א או ח' של שטה עליונה וכיוצא בזה. ואחרים אומרים שזה יותר קרוב לפסול הגט, מפני שמבטל צורת האות). והיינו שהר"י בתוס' התיר (כמבואר בקונטרס אחרון), והרמב"ן פסל. שו"ת ריב"ש סי' קמו (והרמב"ן ז"ל השיב ... ומכלל דבריו אתה רואה, דבספר תורה ... אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה, פסול). שו"ע סכ"ח (יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה). עיין בקונטרס אחרון ס"ק יא, הטעם שלא הצריכו ליזהר בזה אלא לכתחלה. ואין לחוש בזה במה שנתבאר לעיל סל"ז (אם בתחילת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה בתוכה ... כשר), וכנסמן לעיל שם (הערה רעג ).
615. כתרי אותיות תפילין לר' יהודה החסיד ע' ד (וצריך ליזהר שלא יכניס ראשו של למ"ד תחת גגו של רי"ש, ורי"ש נראה כה"א, ולמ"ד כאילו אין לו צואר). רמ"א אהע"ז סי' קכה סי"ח (ויזהר שלא ימשוך ראש אות שלמטה לתוך חלל אות שלמעלה, או להיפך. ואם עשה כך ונשתנה צורת האות, כגון שמשך ראש למ"ד לחלל ד', שאז נראה כה"א, פסול). שו"ת מהרי"ט יו"ד סי' לב (אפריון נמטייה לזקן שקנה חכמה, והסכים להלכה שפסול גמור הוא, שהרי נפסדת צורת הריש לגמרי, והרי היא דומה לקוף). מ"א ס"ק מ (ואם נכנס בענין שהפסיד צורת האות, כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה"א, פסול (רמ"א באה"ע סי' קכ"ה ססי"ח, וכ"כ הרי"ט חלק יו"ד סי' ל"ב)).
616. טור ושו"ע סעיף כט (אם אין הפרשיות שגורות בפיו, צריך שיכתוב מתוך הכתב), מגמרא מנחות לב , ב (נכתבות שלא מן הכתב. מאי טעמא, מיגרס גריסין), ופירש"י (רהוטים הם בפי כל אדם ואין טועין בהם, הילכך אין צריך להעתיקם מספר אחר).
617. לבוש ס"ל (שמא יטעה).
618. ב"ח (ונקטינן דיכול לכתוב המקצת ששגורה בפיו שלא מן הכתב). מ"א ס"ק מא (ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו, מותר לכתוב אותה מקצת בעל פה (ב"ח, דלא כב"י)). אלי' זוטא ס"ק כט (והב"ח מקיל באותו מקצת).
619. טור (וצריך שיכתוב מפי הכתב, ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה). הר"י אסכנדרני הובא ב ב"י ( והר"י אסכנדרני כתב על דברי רבינו ושיקרא כל תיבה וכו', הרב כתב סתם, אבל בסמ"ג מוקי לה במי שכותב מפי אחר, ואינו מעתיק מתוך ספר. ונראה דהוא הדין נמי למי שכותב על פה ואינו מעתיק מתוך ספר). שו"ע סל"א (אם אינו כותב מתוך הכתב, לא יכתוב על פה, שמקרא אותו אחר, אלא אם כן יחזור הוא ויקרא בפיו).
620. ספר התרומה סי' קצח (צריך ליזהר לסופר שלא יקרא לו אחר ויכתוב, אלא י[קרא ] הסופר תחלה, דבפרק הקומץ ושלהי השותפין אמרינן עד כאן, עד וימת משה, הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב, והרבה ספרים גורסין ומשה אומר וכותב) . סמ"ג עשין כב (ואסור לאדם אחר להקרות לסופר, אלא אם כן [חוזר] הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב, שלא יטעה) . מרדכי רמז תתקנז (מכאן יש להוכיח דספר תורה ותפילין ומזוזות, הסופר צריך להוציא בפיו ולקרות הוא עצמו פן יטעה), מגמרא שם ל , א (הקב"ה אומר ומשה [אומר ו]כותב), ופירש"י (הקב"ה אומר, ומשה אומר אחריו, כדי שלא יטעה בכתב, וכותב).
621. הר"י אסכנדרני הובא ב ב"י ( ואינו מעתיק מתוך ספר). שו"ע שם (אם אינו כותב מתוך הכתב).
622. לבוש סעיף לא (ואם הוא סופר בקי ומומחה שכל הפרשיות כולן שגורות על פה, מותר לו לכותבן בעל פה שלא מן הכתב. מיהו גם הוא לא יכתוב שום תיבה עד שיוציאה בפיו קודם שיכתבנה. ואפילו מקרא לו אחר, לא יכתוב שום תיבה עד שיחזור ויוציאה בפיו קודם שיכתבנה, כדי שלא יטעה ויבא לידי גניזת התפילין בחנם). אלי' זוטא ס"ק ל (בתפילין, אם שגורים בפיו, וגם כותב מתוך הכתב, סבירא ליה דאין צריך להוציאן בפיו). מ"א ס"ק מב (משמע דכשכותב מתוך הכתב אין צריך לקרות כל תיבה. וצ"ע דביו"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות). והוא בשו"ע יו"ד שם (צריך שיהיה לפניו ספר אחר שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה). ומתרץ המ"א שם ( ואפשר דעתו להקל בתפילין, מאחר דמגרס גריסן). והיינו שדוקא אם הם גם שגורים בפיו, וגם כותב מתוך הכתב, אין צריך להוציא בפיו.
623. מסכת סופרים פ"א הי"ב (ואינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות). שו"ע סעיף ל (אינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות).
624. לבוש סעיף כט (שבקל יכול לטעות ואינו מרגיש).
625. גמרא לב , א (ועושה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה), גבי מזוזה . ולענין תפילין – ספר התרומה סי' רה (וגליון צריך להניח, כמו ששנינו גבי מזוזה צריך ריוח למעלה וריוח למטה). סמ"ג עשין כב (וצריך להניח ריוח גליון מלמעלה ולמטה, כמו מזוזה). סמ"ק סי' קנג (וצריך להניח גליון למעלה ולמטה). שו"ע סעיף לב (צריך להניח חלק למעלה).
626. גמרא שם (וכמה ריוח ... כמלא אטבא דספרי), ופירש"י (גלועי"ן, עץ סדוק הנושק דפי קונטרס שלא יכפלו). גאונים , הובאו בסמ"ג שם (ושיערו הגאונים כחצי צפורן), ובסמ"ק שם (ושיערו הגאונים כמלא אחיזת חצי צפורן), וברא"ש הלכות מזוזה סי' ד (פירשו הגאונים כרחב חצי צפורן). ונתפרש בטור יו"ד סי' רפח (כחצי רוחב צפורן). ולקמן בסמוך ( הוא כדי גגה של למ"ד), בכתב בינוני.
627. ספר התרומה סי' רה (ויש אומרים הטעם משום לכתוב צואר למ"ד בשיטה עליונה, וכ"ף וצד"י פשוטה בשיטה אחרונה). רא"ש בסדר תקון תפילין (וצריך שיניח חלק למעלה כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור אורך הכ"ף [והנו"ן פשוטות]). טור (וא"א ז"ל כתב, שאין צריך להניח חלק אלא למעלה כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור אורך הכ"ף והנו"ן).
628. תקון תפילין ע' קמו (ושיערו הגאונים כחצי צפורן. ולי אברהם אין נראה פירוש העולם שמפרשים כדי אחיזת צפורן, אלא עשיתי פירוש לפירושם, שודאי צריך לכל הפחות חצי צפורן למעלה מן השיטה, לצואר הלמ"ד, ולמטה בשיטה אחרונה צריך חלק כחצי הצפורן, לירך הך' וף' וץ' ון' ... היינו למעלה מתגי הלמ"ד, ולמטה מרגלי הך' וף' וץ' ון', כדי שיהיו מוקפות גויל). הובא בשו"ת מהרי"ל סי' קלז (בתקון תפילין יסוד הר' אברהם, שהגיהו הר' שמשון ברוך שאמר, ביאר דלא פליגי, אלא חצי ציפורן דבעינן לאורך ל' וך', ולמעלה ולמטה מהן מעט, משום היקף גויל. ואותו חבור דסמכא הוא כי מאוד דקדק המחבר והמגיה). רמ"א סעיף לב (שיהיו גם הם מוקפים גויל).
629. הרב רבינו יונה , ב ארחות חיים סכ"ו (יש אומרים שצריך להניח הגליון מלמעלה, כדי השלמת למ"ד ומלמטה כדי השלמת צד"י. ויש אומרים דלא צריך אלא שיעור מצומצם. והר' יונה פסק כדעת הראשון). סמ"ק שם (וצריך להניח גליון למעלה ולמטה כמלא אטבא דספרי, ושיערו הגאונים כמלא אחיזת חצי צפורן). הובא בטור. ב"ח (שהוא יותר מגגה של למ"ד, וכמו שפירש ה"ר יונה, דצריך להניח כמלא אטבא למעלה אחר השלמת למ"ד ומלמטה אחר השלמת אורך הכ"ף והנו"ן, כמו שכתב בית יוסף בשם ארחות חיים).
630. ט"ז ס"ק כג (ובב"י הביא עוד בשם ארחות חיים בשם הר"ר יונה, שצריך להיות שיעור חצי צפורן למעלה מראשה של למ"ד וכן למטה מן הצד"י. ואיני יודע למה לא חש לה הב"י לכל הפחות לכתחלה, והי' לו להביאה בשו"ע). ב"ח ( כל בעל נפש יחמיר לעצמו להניח גם בתפילין כדי אטבא דספרי למעלה מגובה הלמ"ד וכו' ). מ"א ס"ק מג (וב"ח פסק, דצריך להניח כמלא אטבא דספרי למעלה מגגה של למ"ד).
631. רא"ש בסדר תקון תפילין (אבל בתחלתן וסופן אין צריך ריוח). טור ושו"ע שם (ובתחלתן וסופן אין צריך להניח כלל).
632. אגור סי' סז (מהר"מ הצריך להניח חלק בתחילת הפרשה בשל יד ובשל ראש כדי לגולל את כל ההקף. וכן בסמ"ק בשם הר"ר יהודה בר שניאור. וסמ"ג אינו מצריך. והעולם נוהגים לעשות כן למצוה). רמ"א סעיף לב (נהגו הסופרים להניח קצת בתחלה וסוף).
633. ברייתא ל , א (ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה). תקון תפילין ע' קמב (ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה, כמו יו"ד או ו"ו). רמ"א שם (וצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות) .
634. ט"ז ס"ק כד (ביו"ד סי' רע"ד ס"ד הוכחתי בס"ד דהיינו לכתחלה, אבל בדיעבד אינו פסול אלא אם נראית כאחד על פי תינוק דלא חכים כו' עיי"ש). ואם השאיר ביניהם יותר ממלא אות קטנה, נתבאר לעיל סל"ז ( ואף שאין צריך להיות שם חלק, אין זה פוסל, כל שאין במקום החלק כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה, שהוא כדי ט' אותיות).
635. סעיף ד (ויהיה בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה, ולא יקרבם ביותר, שלא יהיה שתי תיבות נראות כאחת. ואם שינה ... שקירב שתי תיבות עד שנראות כאחת, פסול). ב"ח שם (נראה, מדלא אמר רבינו שאם לא היה בין תיבה לתיבה כמלוא אות קטנה פסולה, אלמא דאינה פסולה אלא אם כן שקירבן עד שנראות כאחת, אבל אם אינו נראה כאחת, ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן בשתי תיבות, כשרה, אפילו אין בין תיבה לתיבה כמלוא אות קטנה, דשיעור אות קטנה אינו אלא למצוה ולא לעכב). הובא בט"ז שם ס"ק ב, ובש"ך שם ס"ק ד.
636. ברייתא שם (ובין אות לאות כמלא חוט השערה). תקון תפילין ע' קמ (שצריך לקרב האותיות בכל תיבה ותיבה יחד, ובלבד שיהי בין כל אחת ואחת לכל הפחות כחוט השערה). רמ"א שם (ובין כל אות כמלא חוט השערה).
637. רמב"ם הל' ס"ת סוף פ"ח (יהיה בין אות לאות כחוט השערה. ואם הרחיק אות מאות כדי שתראה התיבה כשתי תיבות לתינוק שאינו רגיל, הרי זה פסול). ב"ח יו"ד סי' רעד (וכן שיעור כחוט השערה בין אות לחבירתה, ולא יותר, אינו אלא למצוה, אבל במופרדות זו מזו יותר מכחוט השערה, אינו מעכב, ואינו פסול אלא אם כן דתיבה אחת נראית כשתים לתינוק דלא חכים ולא טיפש. ועיין ברמב"ם פ"ז ופ"ח מוכח להדיא כדפרישית). הובא ב ש"ך שם ס"ק ד.
638. יו"ד סי' רעד ס"ד (יהא ביניהם כחוט השערה, ולא יהיו מופרדות הרבה זו מזו, כדי שלא תהא תיבה אחת נראית כשתים). וכן הוא לעיל סל"ה (יהיה נראה כב' תיבות).
639. ברייתא שם (ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה) – לענין ספר תורה. ואף לענין תפילין כתב ספר התרומה סי' קצו (ויש בין שיטה לשיטה כמלא שיטה), וסי' רה (ובמסכת סופרים תניא מניחין בין שיטה לשיטה כמלא שיטה). תקון תפילין ע' קמד (בין שיטה לשיטה כמלא שיטה). רמ"א שם (וכן בין השיטים כמלא שיטה).
640. פסקי ריא"ז הלכות מזוזה וספר תורה אות יז, הובא ב שלטי גבורים הל' ס"ת ג, ב אות א (ונראה בעיני שלא נאמר כן, בין שיטה לשיטה כמלא שיטה, אלא בספרים, שצריך ריוח בגליונות שלהם, כמו שכתבנו, אבל בתפילין ומזוזות אין צריך בהם ריוח כל כך, ואין צריך בין שיטה לשיטה כמלא שיטה). שו"ת מהרי"ל סי' קלז (ואם אין נוהגין בין שיטה לשיטה, שמא בספר תורה הוא לנוי, אבל תפילין [ד]מכוסין, אין לחוש).
641. מ"א ס"ק מד (ובשלטי הגבורים הל' ספר תורה, ומהרי"ל סי' קמ"ט, כתב, דאין צריך להניח אלא בספר תורה (כנה"ג). וכן נהגו הסופרים, שאין מדקדקין בזה).
642. שו"ת הריב"ש סי' רפו (בהנחת אויר לבד, אין זה פסוק גמור, להפריד הפסוקים, אלא להבין הקורא. ואין לנו להרבות בפסולין). ואף שלפי זה כתב הרמ"א סל"ב (גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק). כתב עליו בספר הזכרונות זכרון ט פרק ג (בדיעבד כשרים הם, כמ"ש בשם הריב"ש, אבל לכתחלה ראיתי לגדולה מוחים. וכבר תמהו על מה שכתב הרב בעל ההג"ה ז"ל שצריך להניח מעט חלק בין פסול לפסוק, שאם למד כן מדברי הריב"ש בסי' רפ"ו, נראה שבדיעבד דווקא הכשיר, ולא שראוי לעשות כן לכתחלה, וכן מבואר מדבריו. והרב ז"ל בעצמו העתיקם על כוונה זו ביו"ד סוס"י רע"ד). והוא ברמ"א יו"ד שם (אם הניח אויר בין הפסוקים, כל שאין בו שיעור פרשה, כשרה). כנסת הגדולה הגה"ט (כתב בעל המפה, צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק, עד כאן. ונראה שלמדו הרב ז"ל מתשובת הריב"ש ז"ל סי' רפ"ו. והוא תימא, שהריב"ש ז"ל כתב שבדיעבד לא פסל, אבל לא שיניח חלק לכתחלה). מ"א ס"ק מה (צ"ע דהוציא זה מהריב"ש סי' רפ"ו, והוא לא כתב שם אלא שאם עשה כן לא פסל, אבל לכתחלה אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק (ס' הזכרונות כנה"ג). וכן נראה לי עיקר, דהא אמרינן פ"ק דקידושין (ל, א) דאנן לא בקיאין בפסוקים ... לכן נראה לי דאין להניח חלק כלל). ולקמן סי' תצד סי"א (שכל הפסקות הפסוקים הם הלכה למשה מסיני, ואסור להפסיק במקום שלא פסק לנו משה מסיני). וראה אור התפילין.
643. שו"ת ריב"ש שם. רמ"א יו"ד סי' רעד סעיף ז (וכדלעיל הערה הקודמת) .
644. רמב"ם הלכות ס"ת פ"ז ה"י (ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו תשע אותיות אשר אשר אשר).
645. והיינו ששיעור ריוח בין פרשה לפרשה, יש אומרים שהוא כג' תיבות אשר אשר אשר, ויש אומרים דסגי בט' יודי"ן. לכתחלה יש לעשות כדעה הראשונה, ובדיעבד סגי כדעה הב'. לכן יש ליזהר שלא להניח בין הפסוקים אפילו כט' יודי"ן.
646. ברמב"ם שם הי"א (וכל הדברים האלו למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל). וכתב בב"י יו"ד שם (ומיהו אפשר דלא אמר דלא פסל אלא בששייר פחות מאשר אשר אשר, ומכל מקום יהיה בשיור כדי ט' אותיות אפילו קטנות, אבל כל שאין בו כדי ט' אותיות אפילו קטנות, אפשר דפסול נמי הוי, דכל בציר משיעור ט' אותיות קיבלו דלא הוי שיור). שיטות הפוסקים בשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה נסמן לקמן (הערה ).
647. ספר התרומה סי' רה (וצריך שיהיה כתיבת השיטין שוה באורך). רא"ש בסדר תיקון תפילין (ויעשה השיטות שוות, שלא תהא אחת ארוכה ואחת קצרה). טור ושו"ע סעיף לג (יעשה השורות שוות, שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת). לבוש סל"ג (ויעשה השורות שוות, שלא יכתוב שום אות חוץ לשיטה).
648. גמרא ל, א (נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות, לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף, אלא שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף). סמ"ק סי' קנג (ואין כותבין שלשה אותיות חוץ לשיטה). הובא ב הגהות מיימוניות דפוס קושטא הל' תפילין פ"ב. טור ושו"ע שם (יזהר שלא יכתוב שלש אותיות חוץ לשיטה).
649. רא"ש הלכות ס"ת סי' ט (איכא לספוקי בתיבה בת ז', אם יכול לכתוב שלש חוץ לדף. וכן תיבה בת ט' אותיות, אם יכול לכתוב ארבע חוץ לדף, דשמא מגניא מלתא כשיש כל כך אותיות חוץ לדף. ועוד דאם כן הוה ליה למימר בסתם לא יכתוב רוב האותיות של תיבה חוץ לדף. ונראה דדוקא קאמר תיבה בת ה' אותיות, דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף לכתחילה, דמגניא מלתא). הובא בטור יו"ד סי' רעג (כתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא בבת ה' אותיות שרי, כשרובה בתוך הדף, כיון שאין חוץ לדף אלא ב' אותיות, אבל בת ז' או בת ט', אף על גב דרוב בתוך הדף, כגון ד' מז' וה' מט', אין לכתוב לכתחלה ג' או ד' חוץ לדף). ש"ך יו"ד סי' רעג ס"ק ד (אם יכול לכתוב חציה כו', משמע דאפילו יותר מג' אותיות יכול לכתוב חוץ לדף, כיון שאינה רוב התיבה. וכ"פ הב"ח. אבל לפי ענ"ד נראה עיקר להחמיר כהרא"ש וטור, דדוקא תיבה של ד' אותיות יכול לכתוב חציה חוץ לדף, אבל ג' אותיות חוץ לדף, אף על גב שרוב התיבה תוך הדף, לא יעשה כן. וכן דעת הסמ"ק והגהת מיימוני שכתבו גבי תפילין שלא יכתוב שלשה אותיות חוץ לשיטה, ולמדו כן מספר תורה, ומביאם ב"י באו"ח סי' ל"ב, וכ"כ הטור והמחבר שם סעיף ל"ג). עיין אלי' זוטא ס"ק לב (ולי נראה דהשו"ע סבירא ליה להחמיר בתפילין בזה, דמגונה יותר, כיון שהם שורות קטנות ומועטות). והיינו שנפסק בשו"ע יו"ד סי' רעג ס"ד (נזדמנה לו תיבה בת עשר אותיות, או פחות או יותר, ולא נשאר מהשיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף, אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף, כותב). והוא כדעת הרמב"ם בפ"ז ה"ו. ואילו כאן נפסק בשו"ע סל"ג (ולפחות יזהר שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה). והקשה המ"א ס"ק מו (צ"ע דסתם כהרא"ש, וביו"ד סי' רע"ג פסק כהרמב"ם). וכן הקשה הש"ך ביו"ד שם (ותימה שנראה שדברי המחבר סותרים זה את זה. וצ"ע). ועל זה תירץ באליה זוטא, שבתפילין יש להחמיר יותר.
650. גמרא ל, ב (נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות, לא יזרקנה לבין הדפין אלא חוזר וכותב בתחילת השיטה). שו"ע סעיף לד (ב' אותיות שהם תיבה אחת, לא יכתוב חוץ לשיטה). ודוקא תיבה של ב' אותיות, משא"כ תיבה של ג' אותיות, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רעג ס"ג (ותיבה בת ג' אותיות, יכול לכתוב ממנה שתים חוץ לדף, אף על פי שמיעוטה בפנים. אבל אם אין בה אלא שתי אותיות, לא יכתבנה חוץ לדף). ומהלשון "לא יכתוב אותן", נראה שאין לכתוב את שתי האותיות, אבל אות אחת מותר. וראה חקרי הלכות ח"ה מט, א.
651. רא"ש שם (דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף לכתחילה). תרומת הדשן ח"ב סי' צג (נראה דאין להקפיד בדיעבד שכבר נכתבה הספר תורה, אפילו בתיבה בת חמש דלכו"ע לא יכתוב. דהגמרא וכל החיבורים כתבו בלשון לא יכתוב, ולא קאמר לא יהיו כתובים, משמע דדוקא אסופר קאי, שלכתחילה לא יכתוב כך. וכ"כ באשירי להדיא לא יכתוב לכתחילה). שו"ת מהרי"ק שרש קל (על דבר הספר תורה אשר כתב בו שלשה אותיות מתיבת בת חמש חוץ לדף, היה נראה לע"ד שאין לפוסלו בשביל כך). ב"י (ומיהו הני מילי לכתחלה, אבל בדיעבד נראה דלא מיפסלי בהכי). שו"ע סעיף לג (ואם כתבם, לא פסל). וראה שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' רי סעיף ז וסי' ריא.
652. ר"ת בתוס' ל, ב ד"ה שלשה בתוך הדף וב' חוץ לדף (אומר ר"ת, דשם צריך שיהא כולו בתוך הדף), וב רא"ש הלכות ס"ת סי' ט (ור"ת היה אומר דאותיות השם צריכות שיהיו כולם בתוך הדף). טור יו"ד סי' רעו (צריך שיהיו כל אותיות השם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף). שו"ע כאן סעיף לה (אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף).
653. באר שבע סוס"י נה, בהשמטות תשובה ב ( מדסתמו וכתבו וצריך שיהו כל אותיות השם כו', כל השבעה שמות שאינן נמחקים, ואפילו כל הנטפל לשם לאחריו, כגון כ"ם מאלהיכם וך' מאלהיך וה"ם מאלהיהם שוים בדין זה לשם של הוי"ה ). מ"א ס"ק מז (כתב הבאר שבע ... אפילו בשאר שמות שאין נמחקין, ואפילו הנטפל לשם מאחריו).
654. עולת תמיד ס"ק מב (משמעות דברי המחבר משמע דאין לפסול בדיעבד). מ"א שם (ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא, רק הוא מדברי ר"ת, ומנא לן לפסול בדיעבד). אלי' זוטא ס"ק לד (ובדיעבד אין לפסול (עולת תמיד)). וראה שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' ריא.
655. מ"א שם (והגאון מופת דורנו כמוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא, הורה למחוק כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם, מאחר דאפשר לתקוני, לא מקרי דיעבד). וביאר במחצית השקל (היינו בספר תורה, אבל בתפלין אי אפשר למחוק, דאם כן הוי שלא כסדרן, אלא אם אפשר להמשיך האותיות שכתובים בשיטות עליונות בלי מחיקה, וגם שלא יופסד צורת האותיות על ידי אותה משיכה). וראה שו"ת ר' יצחק מפוזנא סי' נב.
656. כדלעיל סעיף ג (לכתחלה צריך לכתוב ד' פרשיות של יד בקלף אחד).
657. שהרי צריך לכתוב כל פרשה על עמוד בפני עצמו, כמבואר ברמב"ם הל' תפילין פ"ב ה"א (ושל יד כותבין אותן הארבע פרשיות בארבע דפין על קלף אחד).
658. רמב"ם פ"ח ה"א (אם גמר באמצע השיטה, מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השנייה). רא"ש הל' ס"ת סי' יג (כתב ר"ת, איזהו פתוחה, כל שנשאר מסיום הפרשה עד סוף השיטה כשיעור ג' תיבות של ג' ג' אותיות, זו היא פתוחה). שו"ע סעיף לו (ולכן נהגו שפרשת קדש לי, והיה כי יביאך ופרשת שמע מתחילין בראש שיטה, ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיות). טור ושו"ע יו"ד סי' ערה סעיף ב (שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה, וישתייר בסופה חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה). והיינו שבזה נעשית תחלת הפרשה שלאחריה פתוחה (ולא סוף הפרשה הקודמת), כמבואר בשו"ת רש"ל סי' לז (ומה שיש רוצין ליישב הסופרים, דמה שאמרו פרשה פתוחה או סתומה לאו בהתחלת הפרשה קאמר אלא בסוף הפרשה של הפתוחה או הסתומה עושין ההיכר ... ואני אומר שאין זה השכל והדעת לומר שההיכר תהיה בסופה ולא בתחילתה, כי פתיחתה וסתימתה ניכר בהתחלת העניין). מעדני יו"ט הל' ספר תורה סי' יג אות נ (משמע לכאורה דסיומא דפרשה היא הנקראת סתומה, וכן פתוחה, כל אחת לפי מה שהיא. לא כן הוא, שז"ל הרמב"ם ברפ"ח מהלכות ספר תורה, פרשה פתוחה יש לה שתי צורות, אם גמר באמצע השיטה, מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה, שהיא פתוחה, מתחילת השיטה ... דמה שנקרא הפרשה סתומה היא על שם ההפסק סתימה שעושין לה בתחלתה ). וכן הוא גם בפרשה המתחלת בראש הדף, כמבואר בט"ז ס"ק כו (כל שמניח כשיעור ט' אותיות לחוד מקרי פתוחה פרשה שאחריה, אף על פי שמתחלת בראש הדף ממש).
659. ט"ז ס"ק כו (כל שמניח כשיעור ט' אותיות לחוד, מקרי פתוחה פרשה שאחריה, אף על פי שמתחלת בראש הדף).
660. רמב"ם הל' תפילין פ"ב ה"ב (וצריך להזהר בפרשיות, שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסלן. ושלשת הפרשיות הראשונות כולן פתוחות, ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה) . רא"ש בסדר תיקון תפילין (ועושה כל הפרשיות פתוחות מלבד האחרונה). מרדכי תפילין יג, ד (וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה מסתומה פתוחה או מפתוחה סתומה פסולה, ושלשה פרשיות הראשונות כולם פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה). טור ושו"ע סל"ו (יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה ... שיעשנה סתומה. ואם שינה פסול).
661. לבוש סעיף לו (דהיינו שמניחין ... בשיטה אחרונה חלק ט' אותיות, דהיינו כדי ג' תיבות של שלש שלש אותיות, ומתחילין הפרשה שאחריה בתחלת השיטה העליונה, שזהו צורת פתוחה לדברי כל הפוסקים).
662. כנסמן לעיל (הערה שלו ). אלא שאם היא פתוחה בתורה ועשאה סתומה בתפילין, היא פסולה לדברי הכל, כמבואר באגור סי' פג (הפרשיות כמו פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע, בין של יד בין של ראש, כולן פתוחות, ואם שינה פסולין לכל הדעות). אבל אם היא סתומה בתורה ועשאה פתוחה בתפילין (הפרשה הרביעית), יש מכשירין בדיעבד, כנסמן לקמן (הערה שמב ).
663. ב"י (וכתב מהר"י אבוהב ז"ל, שאע"פ שפרשת קדש אין ניכר שהיא פתוחה, לפי שאין כתוב קודם לה ... כיון שהתחלת התפילין מפרשת קדש, אין צורך לעשות בה סימן אחר לפתיחתה, רק שיתחיל לכתוב בראש שיטה ראשונה של עמוד ראשון, וגלוי וידוע לכל שהיא פתוחה). לבוש שם (ואף על פי שלפי זה לא יהיה לפרשת קדש שום סימן פתוחה, שחלק שבסופה הוא סימן פתוחה לפרשה שלאחריה, דהיינו כשמתחלת הפרשה שאחריה בראש השיטה, אבל לפרשת קדש שאין כתב קודם לה שום דבר, אין כאן שום סימן לפתיחתה, מכל מקום סגי לה במה שמתחילין אותה בראש השיטה, שהוא סימן פתוחה לכל הפוסקים כשיש בפרשה שקודם לה ט' אותיות חלק, וכאן שאין קודם לה כלום, די בזה).
664. כנסמן לעיל (הערה שלח ).
665. רמב"ם ומרדכי שם (שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסלן) . וביאר שיטתם בט"ז ס"ק כה.
666. ארחות חיים הלכות תפילין סי' כו, הובא בשו"ת מהר"ם פדוא"ה סי' עז (ספר ארחות חיים נשלח לי מעיר קנדיאה להשתדל להדפיסו, ויש בו חידושים רבים, ומצאתי בו כאלה, וז"ל וצריך ליזהר בפרשיות, שאם עשה הפתוחות סתומות או הסתומות פתוחות פסולה, וג' פרשיות ראשונות פתוחות, והאחרות שהיא והיה אם שמוע, סתומה, כך כתב הרמב"ם. והרב בעל השלמה כתב, וזה אינו נראה מן הגמרא, ובמזוזה נראה המסקנה בהיפך, וזה דרב נחמן מסיק מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי). והוא האמור לענין מזוזה בגמרא שבהערה הבאה. [קטע זה לא נמצא בארחות חיים בדפוסים שלנו, והוא מההוספות שבמהדורא בתרא, שנשלחה למהר"מ פדואה על מנת להדפיסה, ולא אסתייע בידו. והיתה גם לפני הב"י והעתיק ממנה כמה פעמים. ראה בכל זאת ב"מבית הגנזים" ע' רכד]. רמ"א סעיף לו (ויש מכשירים בכולם פתוחות). שו"ת רש"ל סי' לז (ספר אורחות חיים כתב בשם בעל השלמה שחולק על הרמב"ם במה שפוסל אם עשה מן הסתומה פתוחה בתפילין, ואמר שאין זה נראה מן הגמרא, ובמזוזה נראה המסקנא להיפך, דדווקא מצוה לעשותן סתומות, ואי עבדינן פתוחות שפיר דמי). וראה ב"ח ד"ה ויעשה כל פרשיותיה, ושאר אחרונים .
667. גמרא לב , א לענין מזוזה (ועושה פרשיותיה פתוחות. אמרתי לו, רבי מה טעם. אמר לי הואיל ואין סמוכות מן התורה ... רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לעשותן סתומות, ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי, ומאי פתוחות דקאמר רבי שמעון בן אלעזר, אף פתוחות).
668. שבזה מודים להרמב"ם שכתב פ"ב ה"ב (וצריך להזהר בפרשיות, שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסלן ).
669. וכן הוא לקמן סנ"ג (שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין). אבל בשו"ת אדה"ז סי' א ( הט"ז עשה סמוכות לדברי הרמב"ם מהגמרא, דיש לפסול בתפילין נמי כשהפרשה והיה אם שמוע פתוחה (ויש לחזק ראייתו ולהוסיף בה דברים, אלא שאין כאן מקום להאריך )).
670. לבוש סל"ו (ואפילו בין פרשת שמע לוהיה אם שמוע, אם לא הניח חלק בסוף השיטה התחתונה של פרשת שמע כדי ט' אותיות, והתחיל פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה עליונה, פסולה, שצורה זו אינה לא צורת סתומה ולא צורת פתוחה, לדברי כל הפוסקים). הובא ב מ"א סקמ"ח. וכ"מ בגמרא שם ופוסקים גבי מזוזה . ולענין צירוף ריוח מעט בסוף הפרשה עם ריוח מעט בתחלת הפרשה שלאחריה, יתבאר לקמן סוף סנ"ג.
671. תוס' לא, ב ד"ה ועושה פרשיותיה סתומות (קצת קשה דנקט לשון רבים, ואין שם כי אם פרשה אחת. ושמא משום על הארץ דבסוף שיטה, אע"פ שאין כתוב כלום אחר כך) . סמ"ג עשין כג (אומר בלשון רבים פרשיותיה סתומות, והלא אין כאן כי אם הפסק אחד בין שמע לוהיה אם שמוע. וכתב רבינו שמשון, משום דקסבר על הארץ בסוף שיטה אחרונה. וכן אני נוהג). מרדכי הלכות קטנות סי' תתקסא (מצאתי בסמ"ג ובתוספות שאנץ, שהיו כותבין על הארץ בסוף השיטה, והרי חשוב כסתומה, כיון שנתמלאת כל השיטה).
672. הל' ס"ת פ"ח ה"א-ב (פרשה פתוחה יש לה שתי צורות. אם גמר באמצע השיטה, מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה. במה דברים אמורים, שנשאר מן השיטה ריוח כשעור תשע אותיות, אבל אם לא נשאר אלא מעט, או אם גמר בסוף השיטה, מניח שיטה שניה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת שיטה השלישית. פרשה סתומה יש לה שלש צורות. אם גמר באמצע השיטה, מניח ריוח כשיעור, ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה שהיא סתומה, עד שימצא הריוח באמצע. ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת, יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שנייה. ואם גמר בסוף השיטה, מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה. נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם, ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם).
673. הל' ס"ת סי' יג (סתומה, כל שכתב תחילת שיטה וסוף שיטה ומניח חלק באמצע ... בירושלמי דפ"ק דמגילה אמר פתוחה מראשה פתוחה, פתוחה מסופה פתוחה, משמע דמכל צד מיקרי פתוחה, וכן מסתבר. דחלוק הפרשיות הן שתים אחת סתומה ואחת פתוחה, הסתומה היא שהריוח שבין הפרשיות סתום מכאן ומכאן, וכל שהריוח פתוח מצד אחד למעלה או למטה, נקראת פתוחה. ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה, יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית, והויא פרשה סתומה, כיון דאין פתוחה לא בסוף שיטה ולא בתחלת שיטה, ושיטה חלק הוי כמו ריוח שבאמצע השיטה).
674. שו"ע חיו"ד סי' ערה ס"ב (ובפרשה סתומה, תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה, ויניח חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ... ובהכי הוי כשר בין להרמב"ם בין להרא"ש).
675. עיין לשון הרמב"ם שם פ"ח ה"ב (ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת, יניח הכל פנוי, ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שנייה. ואם גמר בסוף השיטה, מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח, ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה), הובא בש"ך שם סק"ה. הרי שבכל אופן צריך "ריוח כדי ט' אותיות, בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה". ודלא כפי שרצה הט"ז ס"ק כו לפרש דברי הרמב"ם ( דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה, דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת, יניח הכל פנוי כו', הוא הדין אם נעשה כן בסוף הדף, שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה, דהיינו ט' אותיות וכדי כתיבת תיבה אחת, ומתחיל בראש הדף, דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל, דזה מקרי גם כן סתומה, דלהרמב"ם הוי טעם סתומה בהכי, כיון שאין חלק כשיעור במקום אחד בסוף השיטה, [אלא] אם תצרף לו עוד הריוח שקודם פרשה הב', בזה אמרינן כאלו נכתב תחילת פרשה השניה בסוף השיטה שיש בה חלק בסוף פרשה הראשונה, ואם כן הוי סתומה גמורה). הוכחה זו מלשון הרמב"ם דלא כפירוש הט"ז, נתפרשה בשו"ת רבינו סי' א (הרמב"ם שכתב בענין סתומה, שאם אין בסוף השיטה כדי שיעור ט' אותיות ותיבה, יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בשיטה שניה, לאו למימרא שהמעט ריוח מצטרף עם הריוח שבסוף שיטה הראשונה, אלא דמיירי שהניח בסוף שיטה הראשונה כשיעור ט' אותיות, רק שלא היה כשיעור גדול לכתוב גם תיבה אחר הריוח, ולזה מועיל מעט ריוח שבתחלת שניה שעושה אותה סתומה, מאחר שהניח כשיעור ט' אותיות במקום אחד, והוא שיעור פרשה להפריש וליתן ריוח בין פרשה לפרשה ... אבל אם לא הניח כשיעור במקום אחד, רק שעל ידי צירוף ב' מקומות יהיה הריוח כשיעור, ודאי דלא מהני, דמעט ריוח לא מהני לדעת הרמב"ם אלא לעשותו סתומה, מאחר דכבר נקרא שם פרשה עליה, אבל לא להשלים השיעור להיות נקרא פרשה על ידי כן).
676. והיינו שאף אם "הניח שיטה אחת שלימה פנויה, והתחיל פרשה שלאחריה ... בפחות מכדי ט' אותיות מראשה", "להרמב"ם היא פתוחה". ואף שהובא לעיל מהרמב"ם (נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם, ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם). ביאר בתהלה לדוד ס"ק טז (מסברא נראה, דלהרמב"ם ז"ל, גם אם התחיל בפחות מט' אותיות מראשו הוי פתוחה, דכיון דיש שיטה פנויה הוי כהתחלת הכתב, דמקרי פתוחה אע"פ שאינה מתחלת בראש השיטה ... וכן מבוארין הדברים בדברי הרב ז"ל). ומטעם זה אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל, כי גם באופן זה היא סתומה להרא"ש ופתוחה להרמב"ם. וראה אור התפילין.
677. מסכת סופרים פ"א הי"ד (גמר בסוף הדף, מניח שיטה בתחלת הדף, ואם נשארה שיטה בסוף הדף, מתחיל מתחלתו). הובא בב"י יו"ד סי' ערה ד"ה והרמב"ם (רכב, א) בשם הר"י אסכנדרני בביאורו לטור (או"ח סי' לב). תוס' ב"ב יג, ב ד"ה ומסיים (שאם היה מסיים מלמטה היה צריך להניח שיטה אחת). לבוש חיו"ד סי' ערה ס"ב. ש"ך שם סק"ה (וכתב העט"ז, ובצורה ב' שכתב הרמב"ם בפתוחה, במה דברים אמורים שנשאר מן השטה ריוח כו', נראה לי דהוא הדין אם נזדמן לו כן בשיטה התחתונה שבסוף הדף שלא נשאר אלא מעט, או שגמר בסוף השטה, מניח שטה העליונה של ראש הדף שאחריו חלק, ויתחיל לכתוב בב', שנמצא פנוי ביניהם שטה, נראה לי, עד כאן. ולדעת הרא"ש זו היא סתומה). וראה שו"ת צמח צדק חיו"ד סוף סי' רח (וגם מה שהשיטה חלק היא בסוף הדף, הוה ליה כשיטה חלק באמצע הדף, דמורה על פרשה, וכמ"ש מעל' בשם הב"י ביו"ד סי' ער"ה. וכ"כ כאאזמו"ר הגאון ז"ל בפשיטות בשולחנו הטהור באו"ח סי' ל"ב סוף סעיף נ"א עיין שם).
678. ב"י ד"ה ויעשה כל פרשיותיה (הנה נתבאר מזה דרך ישרה לעשות סימן פתוחה בכל אחת משלש פרשיות הראשונות, והוא שוה אליבא דהרמב"ם והרא"ש. אמנם לעשות פרשת והיה אם שמוע סתומה אליבא דתרווייהו, הוא נמנע ... והמנהג היותר מרווח שראוי לנהוג וללכת, שרוב הגליות נהגו כמותו בדבר זה, להתחיל פרשת והיה אם שמוע באמצע שיטה ראשונה של עמוד אחרון, כי זה ציור סתומה לדעת הרמב"ם), וכל האחרונים , כמבואר במ"א ס"ק מח (דבסתומות אי אפשר לעשותן אליבא דכו"ע). וכן נפסק בשו"ע סל"ו (ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם), כיון שאי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל. וכן נתבאר בשו"ת רבינו סי' א ( וממוצא דבר נשמע טוב טעם ודעת למ"ש הבית יוסף בשם מהר"י אבוהב, שהמנהג היותר מרווח שרוב הגליות נהגו כמותו, והוא שיניח בסוף פרשת שמע פחות מכשיעור, וקודם פרשת והיה אם שמוע יניח ריוח כשיעור. וכן הביא בשלחן ערוך. ושם ביאר הטעם, מפני שאי אפשר לעשות סתומה לדברי הכל, נהגו לעשות סתומה אליביה דהרמב"ם). לבד הט"ז ס"ק כו, שכתב שיש אופן שתהי' פרשה סתומה לכל הדעות (כדלקמן הערה שסד ). דיחידאי הוא . ועוד נתבאר לעיל (הערה שנא ), שגם מלשון הרמב"ם מוכח שלא כדבריו.
679. כדלעיל (הערה שלג ).
680. לבוש סעיף לו (אם לא הניח חלק בסוף השיטה התחתונה של פרשת שמע כדי ט' אותיות, והתחיל פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה עליונה, פסולה, שצורה זו אינה לא צורת סתומה ולא צורת פתוחה לדברי כל הפוסקים).
681. במ"א ס"ק מט (אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד, ואחר כך בשיטה שניה יתחיל ב[ראש] שיטה והי' אם שמוע, ואז היא סתומה), נמשך אחר הט"ז ס"ק כו (להרא"ש, דמצינו סתומה מראש הדף, דהיינו שיניח שיטה ראשונה פנויה ויתחיל משיטה השניה).
682. זהו כוונת הרמב"ם שם לפי דעת האחרונים , כדלעיל (הערה שנא ) .
683. כן הוא בסיו[ם] לשון הרמב"ם פ"ח ה"ב ( נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם, ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם), הביאו גם כן הש"ך בחיו"ד סי' ערה סק"ה.
684. עיין ב"י ד"ה וכתב מהר"י אבוהב (וראוי ליזהר בסיום פרשת קדש ובסיום פרשת והיה כי יביאך, שתהיה כל אחת מהם באמצע שיטה, ופתחות והיה כי יביאך יהיה נודע משני תנאים, האחד, כי מימים ימימה סוף קדש יהיה באמצע שיטה, רצוני לומר שישאר חלק כדי תשע אותיות, השני, שיתחיל והיה כי יביאך בראש שיטה ראשונה של עמוד שני), שב' סימנים יש לפתוחה. ובקשר לפרשת והיה אם שמוע, מסיים שם ( ועל כל פנים צריך ליזהר כשיסיים ובשעריך שהיא סוף פרשת שמע, שלא יעשה כמו בסוף שני הפרשיות הקודמות שמסיים בהן באמצע שיטה, כדי להורות על פתחות הפרשיות הסמוכות להן, אבל ובשעריך שבסוף שמע יהיה בסוף השיטה ממש, להורות על סתימת פרשת והיה אם שמוע וכתב). עוד יתבאר בשו"ת אדה"ז סי' א ד"ה והנה גם להרמב"ם ואילך, הטעם שאין נוהגים להניח ט' אותיות אחר פרשת שמע, וגם ט' אותיות לפני פרשת והיה אם שמוע: לדעת סדור הקדמוני, דין פרשה פתוחה הוא כשהשאיר ריוח כשיעור בסוף פרשת שמע. ולדעת מסכת סופרים, דין פרשה פתוחה הוא כשהשאיר ריוח כשיעור בתחלת פרשת והיה אם שמוע. ואם השאיר ריוח מכאן ומכאן, דינה כפתוחה לדעת שניהם, "ולא רצו לסמוך על דעת הרמב"ם בלבד לעשות פתוחה בסופה וגם בראשה, דתרתי לא עבדי לעבור על דברי התוס' והרא"ש", ובחרו בצורה הראשונה להניח בסוף פרשת שמע פחות מכשיעור, דלא מיקרי פתוחה, אלא לדעת מסכת סופרים, ולא לדעת סדור הקדמוני. ומכל מקום מוסיף שם (מיהו בספר התרומה שם משמע ... דאדרבא פתוחה מסופה ומראשה גרעי טפי, מאילו היתה פתוחה במקום אחד מסופה או מראשה). ולכן התקין רבינו ל הניח ט' אותיות אחר פרשת שמע, וגם ט' אותיות לפני פרשת והיה אם שמוע , כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק יב (והערה ).
685. כן משמע מלשון הרמב"ם פ"ח ה"ב (ואם לא נשאר מן השיטה...).
686. ס"ב (לא ימעט הכתב מפני ריוח שלמטה ולמעלה, ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה).
687. כן משמע בהדיא בשו"ע שאין דרך לעשותה סתומה לכו"ע, וכן דעת כל האחרונים שהסכימו בזה לב"י (כדלעיל הערה שנד ). ולא כט"ז ס"ק כו, שכתב שיש אופן שתהי' פרשה סתומה לכל הדעות (כדלקמן הערה הבאה). וראה בית שלמה חאו"ח סי' ח. חיו"ד סי' קמט.
688. ט"ז שם (הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעשה בדרך זה, דפרשה ראשון ושני יתחיל בראש הדף, ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות, רק שפרשה הג' יתחיל גם כן בראש הדף, ויסיים פחות מכשיעור, דהיינו פחות מט' אותיות, והפרשה הד' יעשה גם כן תחלת הדף ריוח קצת, עכ"פ פחות מכשיעור, נמצא שהפרשה הד' היא סתומה לדברי הכל, הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע, וגם להרא"ש אין כאן פתוחה, כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעור לא הוי פתוחה ... ותמונה שזכרתי היא נזכרת גם כן בתשובת ר"ם פדוואה שם, וקילסה). ובשו"ת רבינו סי' א ביאר הטעם שאין ללמוד הלכה זו מתשובת מהר"מ פדואה.
689. ב"י ( וכתב מהר"י אבוהב ז"ל ... והמנהג היותר מרווח שראוי לנהוג וללכת, שרוב הגליות נהגו כמותו בדבר זה, להתחיל פרשת והיה אם שמוע באמצע שיטה ראשונה של עמוד אחרון, כי זה ציור סתומה לדעת הרמב"ם, ועל כל פנים צריך ליזהר כשיסיים ובשעריך שהיא סוף פרשת שמע, שלא יעשה כמו בסוף שני הפרשיות הקודמות שמסיים בהן באמצע שיטה, כדי להורות על פתחות הפרשיות הסמוכות להן, אבל ובשעריך שבסוף שמע יהיה בסוף השיטה ממש, להורות על סתימת פרשת והיה אם שמוע וכתב). שו"ע סעיף לו (ובסוף שמע אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות. ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם).
690. רמ"א שם סעיף ב (ואם לא יוכל לכוין בכך, לא יסור מדברי הרמב"ם בזה, כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר).
691. רמ"א סעיף לו (ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה, כשאר הפרשיות). שו"ת הרש"ל סי' לז (תפילין זו נתפשטו בכל ארץ אשכנז ורוסי"א ... לסיים שמע באמצע השיטה).
692. בעל העיטור הל' תפילין ח"ב נו, ג (ומסתברא לן, מדלא איירי בגמרא בתפלין, דכו"ע פתוחות נינהו, דכל פרשה ופרשה עושה בדף אחד). הובא בב"י סד"ה וכתב מהר"י אבוהב, וברמ"א סל"ו (ויש מכשירים בכולם פתוחות). שו"ת מהר"ם פדואה סי' עז (ספר ארחות חיים ... והיה אם שמוע סתומה, כך כתב הרמב"ם, והרב בעל השלמה כתב וזה אינו נראה מן הגמרא, ובמזוזא נראה המסקנה בהפך, וזה דרב נחמן מסיק מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי עכ"ל ... למידין אנו מן הספר הזה ... שחולק על הרמב"ם ומכשיר אם עושה פרשת והיה אם שמוע פתוחה, כמו במזוזה).
693. כדלעיל ס"נ (וכן עיקר). אבל בשו"ת אדה"ז סי' א ( הט"ז עשה סמוכות לדברי הרמב"ם מהגמרא, דיש לפסול בתפילין נמי כשהפרשה והיה אם שמוע פתוחה (ויש לחזק ראייתו ולהוסיף בה דברים, אלא שאין כאן מקום להאריך )).
694. מ"א ס"ק מח (וקשה למה נהגו כן לכתחלה, דהא היש מכשירין מודו דעדיף לעשות והיה אם שמוע סתומה. ונראה לי הטעם, משום דבסתומות אי אפשר לעשותן אליבא דכו"ע, לכן נהגו לעשותם בפתוחות ... ולי נראה שמנהג שלנו מנהג ותיקין הוא ואין לשנות, שלא להוציא לעז על הראשונים (לחם חמודות)). והוא בלחם חמודות הלכות תפילין אות קלה .
695. רבינו פרץ בהגהת סמ"ק סי' קנג אות ו (ובשל ראש, שהם בד' קלפים, שמעתי קבלה מפי מורי רבי יחיאל, דאין לחוש בסדר כתיבתן. ומיהו גם שם נהגו הסופרים להקפיד). הובא בכל בו סי' כא (וכתב הר"ף ז"ל, ובשל ראש שהן ארבעה קלפין חתוכין, אין לחוש בסדר כתיבתן, וכן דעת רבי שמחה בשם ר' יחיאל ז"ל. מיהו נהגו גם כן להקפיד כותבי תפילין), ובבב"י (וכתב מהר"י אבוהב ז"ל, שהטעם שמחלקים בין של ראש לשל יד בזה הוא, מפני שמאחר דשל ראש הם בארבעה קלפים אין ניכר בהם אם הם פתוחות או סתומות, עד כאן. ואיני יודע מה ענין היכר פתוחות וסתומות לענין כתיבה כסדרן), וב מ"א שם ס"ק מט (כתב סמ"ק, ובתפילין של ראש, שהן ד' קלפים, אין להקפיד בפתוחות וסתומות. אך נהגו להקפיד עכ"ל, וכ"כ הכל בו ומהרי"א. דלא כהב"י שהבין בדרך אחר, דקאי על שלא כסדרן, ודבריו צ"ע).
696. בא יג, טז. ואתחנן ו, ח; עקב יא, יח.
697. משנה פי"א דסנהדרין פח, ב (האומר ... חמש טוטפות), ופירש"י (דמדרש דסופרים הוא לטטפת לטטפת לטוטפות, הרי כאן ד').
698. ברייתא מנחות לד , ב (לטטפת לטטפת לטוטפת, הרי כאן ד', דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, אינו צריך, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים), ופרש"י (מכאן שכותב ד' פרשיות בד' בתים). שו"ע ס"ב (בשל ראש יכתוב כל אחת בקלף לבדה). סל"ח (יעשה ארבעה בתים מעור אחד לשל ראש). וכן הוא לעיל ס"ג (בתפילין של ראש שיש בו ד' בתים, צריך שתהיינה הפרשיות כתובות בד' קלפים לכתחלה, כמו שיתבאר).
699. ברייתא שם (כיצד כותבן, תפלה של יד כותבה על עור אחד ... שנאמר (בא יג, ט) והיה לך לאות על ידך, כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים), ופירש"י (אפילו לך, לא יהא אלא אות אחת). שו"ע ס"ב (ושל יד כותבן כולם בקלף אחד), וסל"ח (ובית אחת לשל יד). וכן הוא לעיל ס"ג (לכתחלה צריך לכתוב ד' פרשיות של יד בקלף אחד, שנאמר והיה לך לאות, משמע אות אחת דהיינו בית אחד, שהוא אות הנראה מבחוץ. וכשם שהיא אות אחת מבחוץ, כך יש להיות אות אחת מבפנים, שתהיינה כל הפרשיות כאגרת אחת על קלף אחד). לקמן סע"ב (שלכתחלה צריך לכתבן על קלף אחד, מטעם שנתבאר למעלה ... כבית אחד, מפני שצריך שיהיה אות אחד מבחוץ, כמו שנתבאר למעלה).
700. שבת כח , ב (תני רב יוסף, לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. למאי הלכתא, לתפילין. תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך. אלא לעורן (עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחים בו, דהאי לא מלמען תהיה נפקא, דהא לאו תורה כתיבא ביה, רש"י). והאמר אביי שי''ן של תפילין הלכה למשה מסיני (וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו, מותר בפיך בעינן, רש"י) ... אלא לרצועותיהן (שיהיו מעור בהמה טהורה, רש"י)). ספר התרומה סי' רד (תפילין, עור הבתים והרצועות והקלף שכותבים בתוכו הפרשיות, צריך להיות מבהמה טהורה או מן חיה הטהורה, כדכתיב למען תהיה תורת י"י בפיך, מן המותר לפיך). טור ושו"ע סעיף לז (עור הבתים צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף טהורים, אפילו מנבלה או טרפה שלהם). לבוש סל"ז (עור הבתים והרצועות צריך להיות מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים. בעור הבתים, שכתב עליהם שם שד"י, טעמא הוא דמן המותר בפיך בעינן ... ובעור של הרצועות, הלכה למשה מסיני הוא). ט"ז ס"ק כז (דהלכה למשה מסיני הוא שלא יהא כשר לתפילין אלא עור בהמה טהורה בלבד. ובכלל זה אפילו רצועות, דלעור הבתים הוא פשוט מקרא בפיך, מן המותר בפיך), וס"ק כח (אפילו מנבילה, דזה מקרי ממין המותר בפיך). והיינו שעור הבתים למדים מ"תורת ה' בפיך". וכן הקלף, כדלעיל סי"ד (צריך שיהיה הקלף מעור בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו מנבלות וטריפות שלהן, אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאין, שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך), ושם נסמן (הערה קה ). אבל הרצועות הלכה למשה מסיני, שלא הוכשרו למלאכת שמים כו', כדלקמן סי' לג ס"ג ( עור הרצועות צריך להיות מבהמה או חיה הטהורים, שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד). וכן השופר, כדלקמן סי' תקפו ס"ג (שופר מבהמה טמאה יש לפוסלו אפילו בדיעבד לפי שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד).
701. ספר התרומה סי' רז (ומותר לעשות הבתים מן קלף שכותבין בו תפילין ומזוזות ... קלף הדק שפיר קרוי עור, כדי שיכתוב בארבע עורות), והיינו כדאמרינן לד, ב (כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים). סמ"ג עשין כב (ויכול לעשות עור הבתים מקלף). טור ושו"ע סל"ז (רשאי לעשותם מקלף). וכן הדין ברצועות, כדלקמן סי' לג ס"ג (ויכול לעשותן אפילו מקלף, כמו שנתבאר בסי' לב).
702. הקדמה לתקון תפילין ע' כא (הבתים עשויים כדינם, ולא מקלף, אם לא שישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין לוו"א בלשון אשכנז, שמעבדין בהם את העורות). ברוך שאמר שם אות א (אמנם לא פסל אם עשה מקלף לבן). מ"א ס"ק נ (ובספר ברוך שאמר [הוא תקון תפילין הנ"ל] כתב שלא יעשה הבתים מקלף, אלא אם כן שישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"א, שמעבדין בהן העורות. ובהג"ה שם [הוא ברוך שאמר הנ"ל] מכשיר מקלף). ומה שהצריך להשים הקלף במי קליפות של עצים, פירש יותר שם ע' לו (וישים אותו העור במי קליפות קרים ב' ימים או ג' ימים, כדי לקבל השחרורית). וראה מנחת סולת שם הערה 30.
703. מ"א שם (וטוב להחמיר לכתחלה).
704. ספר התרומה שם (ויש עושין מעור שליל ... ואף על גב דפרק העור והרוטב, אלו שעורותיהן כבשרן, חשיב עור שליל ... גבי טומאה דוקא חשיבי כבשר, משום דרכין וגם ראויין לאכילה). סמ"ג שם (ויכול לעשות מעור שליל). טור ושו"ע (או מעור שליל).
705. משנה חולין קכב, א (אלו שעורותיהן (מטמאין, רש"י) כבשרן ... ועור השליל (מפני שהוא רך ואוכלין אותו, רש"י)).
706. רמ"א סעיף לז (וכן הרצועות יכול לעשותן מקלף ועור שליל).
707. ספר התרומה שם (ואומרין כי הגון הוא יותר למצוה, כי לא נעבדה בו עבירה, שלא היה בו תשמיש של זכר ונקבה). סמ"ג שם (ויש אומרים שטוב והגון יותר, לפי שלא נעבדה בו עבירת תשמיש).
708. שו"ת רמ"ע מפאנו סי' לז (ובטעמי המצות לקנה זצ"ל אמר, שעור העוף, אף על פי שהוא כבשרו, משובח לכתיבת תפילין יותר מעור בהמה ... עור חיה משובח משל בהמה ... עור השליל יותר מכלם למצוה מן המובחר ... של שחוטה מעלי טפי). מ"א ס"ק נ (כתב מ"ע סי' ל"ז עור שליל הוא המובחר, ואחר כך עור העוף, ואחר כך עור החיה, ואחר כך עור בהמה, ואחר כך עור נבילה). ו ראה חקרי הלכות ח"ה ע' מט. וממה שכתבו כן לענין כתיבת תפילין על הקלף, למדים שכן הוא אף לענין עור הבתים. וראה שו"ת צמח צדק, דברים שנכתבו בשם רבנו סי' א. קובץ הערות ובאורים א'רנה ע' 74. א'רנו ע' 86. א'רנט ע' 89.
709. ברייתא סנהדרין מח , ב כרשב"ג ( עור בהמה טהורה כשירות אע"פ שלא עיבדן לשמן. רבי שמעון בן גמליאל אומר, אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן) . תוס' שם (קיימא לן כרשב"ג). ספר התרומה סי' רז (וצריך עבוד לשמה). רא"ש הלכות תפילין סי' ג (דהלכה כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן. הלכך הקלף והרצועות והבתים, כולן צריכין עיבוד לשמן). טור (וא"א ז"ל כתב שצריך עבוד לשמן. וכ"כ רב כהן צדק).
710. כדלעיל סי"א וסל"ט , דהכי קיי"ל – אף שיש גאונים וראשונים הפוסקים, שאף בקלף אין חייבים שיהי' העיבוד לשמה, ושם נסמן (הערה רמט ).
711. רש"י סנהדרין שם ד"ה אע"ג שלא עבדו (לעור זה לשמו, דהזמנה לאו מילתא היא, ולא איכפת לן בה). ונתבאר במ"א ס"ק נא (רש"י סבירא ליה ... דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא, סבירא כת"ק דאין צריך עיבוד לשמה). וקיי"ל דהזמנה לאו מלתא, כדלקמן סי' מב ס"א (שההזמנה אינה כלום), ושם נסמן (הערה יא ). רמב"ם הל' תפילין פ"ג הט"ו (ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה. אבל בעור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל, אפילו עשהו מצה כשר). ומכשיר גם בשאינו מעובד כלל. אבל אין להקל, אלא בצירוף דעת רש"י, להמ"א שם (דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו לברך, דגם רש"י סבירא ליה כוותי'). ולענין לשמה בעיבוד גידי התפירה, ראה לקמן סע"ה (והערה ). ולענין לשמה בעיבוד והשחרת הרצועות, ראה לקמן סי' לג ס"ג וס"ה (והערה כ ).
712. ב"י (ולענין הלכה, כיון דרבים פליגי עליה דהרמב"ם, וגם כי פשטא דברייתא משמע כוותייהו, הכי נקטינן. ומיהו היכא דלא אפשר למצוא חיפוי הבתים מעובד לשמה, מוטב לסמוך על דברי הרמב"ם מלהתבטל ממצות תפילין). שו"ע סל"ז (צריך שיהא מעובד לשמו, היכא דאפשר).
713. מ"א ס"ק נא (ולי נראה, דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו לברך, דגם רש"י סבירא ליה כוותי').
714. מנחות ל[ד] , ב (יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות, תלמוד לומר (בא יג, ט) ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות. הא כיצד כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים, בעור אחד). פרישה ס"ק לה (ופירשו המפרשים, כלומר, שיהיו הארעה בתים מחובים יחד מעור אחד).
715. ספר התרומה סי' רה (או שמא מארבעה עורות, ובלבד שיהיו תפורים זה לזה). תוס' לב, א ד"ה דלמא להשלים (והא דאמרינן בירושלמי בפ"ק דמגילה דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור אחד, ההיא בשלא תפר העורות זה בזה). אגודה פ"ג סי' יא (ואם תאמר, ובלא זה, הלא תפילין ומזוזה בעינן שיכתבם על עור אחד. ותירץ ר"י, כשתפרן, כעור אחד הוו). מ"א ס"ק נב (באגודה הוכיח גם כן דחשיב כעור אחד. וכן כתבו התוס' במנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דלמא להשלים). אלא שהתוס' ואגודה מיירו בקלף לכתיבת הפרשיות, ומזה למדים שכן הוא בבתים.
716. עיין שו"ע סוף סעיף מז בהג"ה (והמנהג לדבקם בדבק, שיהא הכל כקלף אחד), ברוך שאמר אות קח (אמנם מהר"ם מרוטנבורק הורה שאין לתופרן, אלא ידבק אותם בדבק), ובב"י שם (וכתב האגור (סי' נז) בשם ה"ר יהודה החסיד (בכתרי אותיות) ובשם הרוקח (סי' תקלט וסי' תקע) שיכול לתפרם. ומהר"ם הצריך לדבקם בדבק). וכן הוא לקמן סע"ב (המנהג לדבקן בדבק). ואף הם מיירו בקלף לכתיבת הפרשיות, ומזה למדים אף לענין בתים, שדיבוק בדבק טוב יותר מאשר תפירה. וכעין זה לקמן סי' שמ סי"ז (והמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדות תופר). וראה חקרי הלכות ח"ה נ, ב.
717. ספר התרומה שם (וטוב הוא ונכון לעשותן מעור אחד). וכן כתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, אל הרב מיכאל הכהן אבד"ק פולדא והגליל, באגרות קודש שלו אגרת קע (מדי דברי בכת"ר, אבקש ייטיב נא להודיעני המקום בגאליציע שעושים הבתים מחתיכת עור אחת, אני לא ידעתי עד כה כי אם מארץ הקודש. ובדעתי לשלוח אי"ה אחד מהבחורים שלנו, אשר כבר למד אומנות עשיית בתים, להתלמד מלאכה הנ"ל. ואם ישנה בגאליציא זה בנקל יותר להשיג). רי"ף .
718. רש"י שם ד"ה בד' בתים בעור אחד (שמפשיטין עגל קטן, [ולוקחים חתיכת עור] ומניחין אותו בדפוס שיש בו כמין [ארבע] אצבעות, ומניחין אותו לייבש על הדפוס, ונוטלין את הדפוס ונעשים בתים מאליהן). טור (וחוקק בדפוס ג' חריצין ... ולוקח עור דק מבהמה או חיה טהורה, ומרככו ומרטיבו במים, ונותנו על הדפוס ומכניסו בחריצין, עד שיתייבש ויתקשה).
719. ברייתא לה , א (תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני). שו"ע סל"ט (תפילין, בין של ראש בין של יד, הלכה למשה מסיני שיהיו מרובעות).
720. רב פפא שם (באלכסונן), ופירש"י (שיהא ריבוען מכוון ארכו כרחבו, כדי שיהא להם אותו אלכסון שאמרו חכמים (סוכה ח, א) כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, ולא יהא ארכו יתר על רחבו, שאפילו יש להו זויות פסולין). שו"ע שם (באלכסונן, דהיינו שיהיו ריבוען מכוון ארכו כרחבו, כדי שיהיה להם אותו אלכסון, שאחז"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא). ט"ז ס"ק לג (פירוש, בריבוע גמור שארכו כרחבו ממש, שיערו חכמים כל השיעור שיש לו, יש לו באלכסון ב' חומשין נוסף על אותו השיעור, וגם כאן צריך שיהיה מרובע ממש, אבל אם לא יהיה מרובע ממש, לא יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספת, אלא שיעור אחר).
721. מ"א ס"ק נג (אין החשבון מכוון, כמ"ש התוס' פ"ק דסוכה). והוא בתוס' שם ח, א ד"ה כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה (אין החשבון מכוון, ולא דק, דאיכא טפי פורתא). וכן הוא לקמן סי' שצט סי"ג (לפי החשבון של חכמי התלמוד, שהוא בקירוב ולא בצמצום, בכל אלכסון, שהוא עודף על צלעות ריבועו ב' חומשין מאורך הצלע).
722. תוספות שם ד"ה תפילין מרובעות (יש שאין מרבעין אלא במקום מושבן).
723. ספר התרומה סי' רט (צריך שיהא העור עצמו למטה מרובע בענין זה מקום מושב תפילין דהיינו התיתורא).
724. לקמן סעיף סו (ולפי שהלכה למשה מסיני שמקום מושב התפילין, דהיינו התיתורא, יהיה מרובע ממש, לפיכך צריך לחתוך המעברתא מב' צדדין (במקום שמסתיים ריבוע התיתורא) ... כדי שיהיה ניכר ריבוע התיתורא).
725. רב פפא שם (בתפרן).
726. ספר התרומה שם (והוא הדין שצריך שיהו הבתים למעלה ארבעתן יחד מרובעות, שהרי תניא, תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, וזהו למעלה בגוף הבתים. ורבא בא לחדש כי אפילו למטה בית מושבו צריך העור להיות מרובע). רמב"ם הל' תפילין פ"ג ה"ב (תפילין של ראש ... ארכו כרחבו). רא"ש הלכות תפילין סי' ט (ארבע בתים של ראש, שיכוין שיהו מרובעים). וכן הוא לקמן סע"ז (צריך לרבע גם גוף הבתים, ולא די בריבוע התיתורא, מפני שאמרו, תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, והבתים הם הנקראים תפילין, והתיתורא נקראת תיתורא של תפילין). ו ראה חקרי הלכות ח"ה נב, ב.
727. ספר התרומה בסימנים סי' רט (בגובה הבתים אין קפידא). סמ"ג עשין כב (בגובה הבתים אין קפידא בריבועו). רמב"ם שם (ואם היה גבהו יותר על רחבו או פחות ממנו אין בכך כלום. ואין מקפידין אלא על ארכו שיהא כרחבו). רמ"א סל"ט (אבל על גובה הבתים אין להקפיד אם הוא יותר מרחבן וארכן). וכן הוא לקמן סס"ב (גובה הבתים אין להם שיעור, ויכול לעשותן גדולים או קטנים כמו שירצה), ושם נסמן (הערה ).
728. תשובת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' סח (ותפילין שהיו מרובעת וכשנתיישנו נמתחו ואינו מרובעת, צריך לחזור ולעשותן מרובעת ... תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, וכל שעתא בעינן שיהו מרובעת). מובא בב"י בשם תשובה אשכנזית ( מהרי"ל ). שו"ע סעיף לט (עשאם מרובעות ואחר זמן נתקלקל רבוען, יש מי שאומר שצריך לרבען). ט"ז ס"ק לד ( תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, וכל שעתא בעינן שיהו מרובעים).
729. ספר התרומה סי' רט (ומה שפירשתי שצריך רבוע הגוף הבתים למעלה בשל ראש, היינו ארבעתן יחד).
730. ברוך שאמר ע' קסט אות קט (אע"פ שפרשת שמע קטנה, צריך לתקן הבית להיות בשוה להם). רמ"א סל"ט (ויעשה כל הארבע בתים בשוה, שלא יהא אחד גדול מחבירו). וכנסמן לעיל סט"ו (הערה קח ).
731. רמב"ם פ"ג הי"ד (ונוי הוא לתפילין שיהיו כולן שחורות, הקציצה והרצועה כולה). רא"ש הל' תפילין סי' ח (יש שעושין בתים של תפילין מעור לבן, דלא נאמר [שח]ורות אלא ברצועות. ומכל מקום נוי תפילין הוא שיהא הכל שחור). טור ושו"ע ס"מ (עור הבתים מצוה לעשותו שחור).
732. כדלקמן סי' לג ס"ד (הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ ... אבל הבתים אין צריך להיות שחורות אלא משום נוי מצוה, ולא מהלכה למשה מסיני, כמו שנתבאר בסי' ל"ב), ושם נסמן (הערה כג ).
733. אביי שם [לה] , א (וצריך שיגיע חריץ למקום התפר), ופרש"י (שבין בית לבית, עד מקום התפר למטה, כלומר עד בית מושבו, דהיינו תיתורא). טור ושו"ע סעיף מ (חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר). ומטעם זה יתבאר לקמן סע"א ( וצריך שיתן חוט או משיחה בין כל בית לבית, להבדילה זה מזה) .
734. רב דימי מנהרדעא שם (כיון דמנכר לא צריך) ופירש"י (כיון דמינכר חריץ למעלה קצת אין צריך להגיע למקום התפר). טור ושו"ע שם (ואם לא הגיע, כשרה).
735. ברייתא לד , ב (ואם אין חריצן ניכר פסולות). שו"ע שם (והוא שיהיה ניכר החריץ, כדי שיהיו ד' ראשיה נראין לכל).
736. שאף אם החריץ אינו חייב להגיע למקום התפר, עכ"פ חייב שמחיצת עור הבתים תגיע לשם, להבדיל בין בית לבית. רש"י שם (כגון אם עשה מחיצות הבתים מבפנים). מרדכי הל' תפילין יא, ג (שיש לפסול מה שרגילין כותבי תפלין כשעושין הארבעה בתים ונותנין אותם בדפוס, חותכין מן העור בין בית לבית כדי שלא יהא נכווץ ובולט, ותוחבין מקום החתך מבפנים כדי שיראה מבחוץ שלם, וטועין, דלכתחלה ודאי בעי שלימים אף מבפנים). ב"י סי' לג ד"ה וכתב המרדכי (פירוש ראשון שבקונדריס, בעינן שיהיו שני בתים הסמוכים זה לזה שלמים בלי קרע). מ"א סקנ"ה (העור צריך שיהיה שלם בין בית לבית (מרדכי עיין סי' ל"ג ובב"י)).
737. כי הצורך במחיצות אינו עד מקום התפר, כי אם עד סוף רוחב הפרשה, כדי שתבדיל בין פרשה לפרשה. רא"ש בסדר תיקון תפילין (וחוקק בדפוס שלש חריצין, עומקן כפי רוחב הפרשיות, כדי שיגיע חריץ למקום התפר). טור (וחוקק בדפוס ג' חריצין, עומקן כדי רוחב הפרשיות, כדי שיגיע חריץ שבין בית לבית למקום התפר). ופירש בפרישה סקמ"ג (רוחב הפרשיות, רצה לומר דהיינו גבהן), והיינו שכשפותחים את גלילת הפרשה, גובה הפרשה הוא הרוחב. ומה שכתבו הרא"ש והטור שהחריץ מגיע לשם, פירש בשו"ת צמח צדק חאו"ח סי' ח ד"ה הספק השני (על כרחך צריך לומר דמפרש החריץ הוא ההפסק שבין בית לבית), ומאריך בזה, ומסיק שם אות ז (ונמצא עלה בידינו ת"ל ראיות נכונות לפסקן של כאאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו הטהור סי' ל"ב סעי' ס"א, דבעינן דייקא שיהיו מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית, מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה כו', והיינו עד התיתורא ממש, ואם לא עשה כן פסול, משום דכחדא ביתא חשיבא). וראה קובץ יגדיל תורה נ.י. ו ע' כב. חקרי הלכות ח"ה נג, א. קסת הסופר עם פסקי הרב והצ"צ ע' קמה הערה 10.
738. כדלעיל סנ"ח ( ד' בתים של ראש צריכים להיות מעור אחד, שנאמר ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות). ומסיק בשו"ת צמח צדק שם (ונראה לענ"ד עצה היעוצה בנדון שאלתינו, לסתום הפתח מבפנים על ידי שיחברו קצת עור בתפירה, או על ידי דבק, למחיצות הפנימיות. אע"ג דבמ"א ס"ק נ"ב יש דעה דכה"ג לא חשיב מעור אחד, מכל מקום דעת המ"א משמע כהתוס' ואגודה דחשוב עור אחד). והוא כדלעיל סנ"ח ( וחתיכות עור תפורים יחד חשובים כעור אחד (והוא הדין אם הם דבוקים בדבק). ומכל מקום טוב ונכון לעשותם מעור אחד ממש), ושם נסמן (הערות שצא - ).
739. סעיף א.
740. רא"ש בסדר תיקון תפילין (ולא נתפרש בתלמוד שיעור לאורך ולרוחב ריבוע ד' הבתים ... נהגו לעשות רוחב ואורך הבתים בלא שיעור. וגם גובהן). טור ושו"ע סעיף מא (אורך ורוחב הבתים וגובהן אין לו שיעור). וכנסמן לעיל (הערה ).
741. סעיף כג (תפילין של ראש טוב להיותם גלוים ונראים, כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ודרשו רז"ל אלו תפילין שבראש).
742. כדלעיל שם סכ"ד (אבל תלמיד בפני רבו, אין דרך ארץ לגלות התפילין של ראש בפניו, שלא ישוה עצמו לרבו ונראה כעזות פנים, שהתפילין הן דרך כבוד כמו שאמר הכתוב וראו כל וגו').
743. תבא כח, י.
744. ברייתא לה, ב (וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, תניא, רבי אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש), ופירש"י (שכתוב בו רוב השם שי"ן ודל"ת).
745. ארחות חיים הל' תפילין סי' כו (רב הילאי גאון כתב, דפוס של תפילין אין לו שיעור. יש שעושהו גובה ג' אצבעות ויש מוסיף ופוחת. וכך מנהג החכמים והגאונים ואבות בית דין, כיון שמניחין אותן בגלוי ויש להם שבח להניחן, מניחין אותם גבוהים יותר מג' אצבעות, וכן הרב המובהק במקומנו כמנהג הגאונים. אבל החכמים והתלמידים ותלמיד בפני רבו, שאין מדרך ארץ, שלא ישוו עצמם לרבותם לגלות תפילין בפני רבותיו, מניחין תפילין קטנים כשיעור אצבע ומחצה תחת מצנפת שלהם, מפני דרך ארץ, שלא ישוו עצמם לרבותם בפני רבותם ונראין כעזי פנים, וחוששין לעונש, מפני שהתפילין דרך כבוד, דכתיב וראו כל עמי הארץ וגו' ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין של ראש). הובא בב"י ד"ה וכה יעשה, וב מ"א סקנ"ו (וכתב ב"י בשם ארחות חיים, מנהג החכמים ואבות בית דין לעשות של ראש גבוהים יותר מג' אצבעות, כיון שמניחין אותן בגילוי, אבל החכמים ותלמידים ותלמיד בפני רבו, שאין דרך לגלות תפיליו בפניו, מניחים קטנות כאצבע ומחצה תחת המצנפת, מפני דרך ארץ, שלא ישוו עצמן לרבותם). ולמעשה נתבאר באגרות קודש חי"ד אגרת ה'רצד (נוהג אני שגובה התפילין יהי' כארכן ורחבן. עיין ספר האשכול ובד"מ ועוד). והוא בד"מ ס"ק טו (ומדברי הרמב"ם משמע, דלמצוה מן המובחר גם גובה הבתים יהיה כארכן. ולא ראיתי נוהגין כן).
746. רא"ש (כנסמן לעיל הערה ). טור ושו"ע (כנסמן לעיל שם).
747. עיין בקונטרס אחרון , ההוכחה דהיינו רק לכתחלה.
748. כדלקמן סי' לד ס"ד.
749. עיין רא"ש שם (ור"י דקדק מהא דאמרינן דמקום הנחת תפילין (היינו) ממקום שמתחיל השיער עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס, דהיינו גובה של ראש, כדפרישית לעיל (סימן יט), ואמר בפרק המוצא תפילין (צה, ב) ופרק כל הצלמים (מד, א) מקום יש בראש להניח שם שני תפילין ... ואמר בפרק המוצא תפילין (עירובין צה, א) מכניסן זוג זוג משום דמקום יש בראש להניח שם ב' תפילין, ולא התירו להציל אלא דרך מלבוש ובמקום תפילין. ומכל הלין יש לדקדק דשיעור רחב תפילין הוי לכל הפחות יותר רחב מאצבע, שאם לא היו רחבים אלא אצבע, אם כן יש מקום בראש להניח ג' תפילין ... ואם כן למה שנינו שמכניסן זוג זוג ולא שלש שלש. אלא ודאי שיעור רחבו יותר מאצבע, הילכך אין מקום לשלשה תפילין).
750. שימושא רבא, הועתק ב רא"ש סוף הל' תפילין (תרין אצבעי על תרין אצבעי). והמקור לזה ביאר הרא"ש בסדר תקון תפילין ( וטעמא דשמושא רבא, כיון דאמר מקום יש בראש להניח ב' תפילין, וציץ היה רחב ב' אצבעות, ומונח במקום תפילין, ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, מסתמא אותו מקום של תפילין היה אצבעיים, כרוחב הציץ) . ו ראה גם אגה"ק סי' י קטו, א (רוב המצות יש להן שיעור מצומצם, כמו ... התפילין אצבעים על אצבעים ומרובעות דוקא). וכן הוא מנהג חב"ד, כמובא באגרות קודש חי"א אגרת ג'תרצג (וידוע אשר מנהגנו הוא בשיעור זה, ונזכר גם כן בתניא באגה"ק סי' יו"ד (קטו, א)), ואגרת ג'תשמה (במ"ש אודות שיעור אצבעים על אצבעים בהנוגע לתפילין, הנה כמה מהאחרונים בשו"ע או"ח סי' ל"ב סעיף מ"א מפרשים שהכוונה בזה לתיתורא, אבל בפרי מגדים שם מפרש לדעת רש"י הכוונה על הבתים, וכן משמע גם כן מלשון הרא"ש, ומובא בטור, שהכוונה על הבתים, וכמו שהעיר גם כן על זה באות חיים שם ס"ק יט-כ. ולכן המהדרים עושים מדת הבתים אצבעים על אצבעים), וחי"ב אגרת ד'תקיז (בהנוגע לענין אצבעים על אצבעים, כבר נאספו הדעות בזה בספר מאסף לכל המחנות על אתר), וחט"ו אגרת ה'תשסג (במה שכתב על דבר שיעור דאצבעים בתפלין בלי התיתורא – עיין שו"ע אדה"ז סל"ב סעיף סג: הבתים כו' אבל אורך ורוחב התיתורא כו' שהבתים כו' צריך להיות אצבעים כו'. פרמ"ג א"א סקנ"ו (והקשה עליו באות חיים סקי"ט). רא"ש הובא בטור: יקח דפוס כו' אצבעים (כהערת האות חיים שם סוס"ק כ'). שו"ת בית שערים חאו"ח סכ"ח (ואינו תח"י)). וראה אור התפילין.
751. שמושא רבא שם (ואי הוי בציר לא פסול). תוס' לה, א ד"ה שי"ן (ואי פחית, לא מיפסיל בהכי).
752. ( כנה"ג ) בעל העיטור הל' תפילין סוף ח"ג נח, ג (וכדכתיב בשימושא, לשל ראש מייתי אעא תרי אצבעי כתרי אצבעין בעל תרי אצבעין, ובשל יד עץ מרובע אורכא דידיה כחצי אורכא דאצבעי, ופותיא דידיה כפותיא דאצבעי) ב שם שמושא רבא. ס' התרומה סי' רט (ומה שכתוב בהלכות גדולות דרב אלפס, דפוס של תפילין של יד עבוד ליה מעץ מרובע אורכא דידיה כחצי אורכא דאצבע אמה, ופותייא דידה כפותייה דאצבע אמה. הך אארכה היינו גובה הבית. לפי שסובר שמניחין האגרת מעומד, לפי שיש בשל יד ז' שיטין, ובשל ראש ליכא אלא ארבע שיטין. להכי צריך בית של יד גובה יותר) . עיין בקונטרס אחרון .
753. רמב"ם הל' שבת פי"ז הל"ו (האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד). וכן הוא בפסקי הסדור הלכות ציצית סכ"ד ( וכל האצבעות הן ברוחב גודל ). לקמן סי' תקפו סי"ג (ומודדין במקום הרחב של הגודל, כמ"ש בסי' י"א. וכן הדין בכל אצבעות שבתורה). ושיעורו נתבאר לעיל סי' יא ס"ו ( שיעור הגודל של אדם בינוני הוא כרוחב ז' שעורות כשמונחות זו בצד זו בדוחק, והן כאורך ב' שעורות בריוח). לפי דעת הגרא"ח נאה הוא 2 ס"מ (ראה שיעורי תורה פ"ג סכ"ד-כה) . ובדברי רבותינו נראה שהוא מעט יותר מ-2 ס"מ (ראה לקמן סי' תעב סי"ח הערה קכג).
754. מרדכי הל' תפילין יג, ד (ויש לחוש לדברי הגאונים). הובא בב"י. ב"ח (ולענין הלכה, כל בעל נפש יחמיר שיהא רוחב התיתורא אצבעיים על אצבעיים, בין של ראש בין של יד). מ"א ס"ק נו ( ומכל מקום יש לחוש לדברי הגאונים שאומרים שלא לעשותן קטנים מרוחב שני אצבעות (ב"י ב"ח ל"ח)).
755. אביי לה , א (שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני), ופירש"י (לבית [ה]חיצונה עושין כמין קמטים דקים בקלף, ונראין בו כ[מ]ין שי"ן). טור ושו"ע סעיף מב (שי"ן של תפילין, הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור).
756. שמושא רבא, הועתק ברא"ש סוף הל' תפילין (ובעי דליצור בקילפא דביתא צורת דשי"ן, דימינא תלתא רישין ודשמאל ד' רישין).
757. רא"ש הל' תפילין סי' ח (כתב בשמושא רבא, צורתא דשי"ן דימינא דמניח תלתא רישי, ובשמאל ארבע רישי), ובסדר תיקון תפילין (אחת מימין ואחת משמאל, ומימין הקורא יעשה לה ארבע ראשין, ומשמאל הקורא שלש ראשין כשאר כל שי"ן). רמב"ם פ"ג ה"ב (שעושין בו דמות שי"ן שיש לה שלשה ראשין מימין המניח תפילין, ודמות שי"ן שיש לה ארבעה ראשים משמאל המניח).
758. תוד"ה שי"ן לה, א (כתב בשימושא רבה ... ואי אפיך לית לן בה). רא"ש שם (כתב בשמושא רבא ... ואי אפיך לית לן בה). הגהת סמ"ג עשין כב (ומכל מקום קבלתי שאין קפידא בהם, ואין פסול אם החליף). רמ"א סמ"ב (מיהו אם היפך אינו נפסל).
759. ס' התרומה בסימנים סי' רח (שין של ארבע רישי, פירוש, שני יודין יעשה בתוכן). סמ"ג עשין כב ( ודשמאלי של ארבע רישי, פירוש, שני יודין יעשה בתוכה, כדאיתא בשימושא רבה), ופירש בלבושי שרד (משמע דגוף השי"ן צריכה ב' יודין, דלא כהנקדן), והיינו דלא כהנקדן שבהגהת סמ"ג שם. רמ"א סעיף מ"ג (היו"ד שבשי"ן צריך ליגע למטה בשולי השי"ן). וראה בית רבי פ"י, הובא בקצות השלחן סי' ח ס"ח (את התפילין תיקן על פי קבלת הראשונים וקבלת האר"י ז"ל בכתיבתן ותיקונן והנחתן (כמו בכריכות הרצועה, ובהקשר, ובהראשים מהשי"ן שבתפילין של ראש)).
760. מ"א ס"ק נט (כי היכי דבשל ג' ראשים צריך היו"ד ליגע, הוא הדין בשל ד' ראשים צריכים שניהם ליגע למטה. ובסמ"ג ובשמושא רבה כתבו וז"ל יעשה בתוכה שני יודין כו' עיי"ש. וכן משמע מלשון רמ"א סעיף מ"ג), ופירש בפרי מגדים (ומרמ"א דכתב יו"ד יגיע למטה בשולי השי"ן, ואם סובר של ג' ראשין, לא של ד' ראשין, שהוא כתב הלוחות, היה מפרש זה, שמע מינה דאין לחלק). והיינו דבשל ג' ראשים פשוט שצריך היו"ד ליגע, כמו האות שי"ן שבפרשיות המבואר לקמן סי' לו באות ש ( וצריך לדבק ראש האמצעי לצד שמאל למטה), ולעיל סכ"א (אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה ... כגון שמקצת יודי"ן של ... השיני"ן ... אינן נוגעים בגוף האות, פסולות). והוא הדין בשל ד' ראשים "צריכים ליגע למטה בשולי השיני"ן".
761. אביי שם (וצריך שיגיע חריץ למקום התפר), לפירוש רא"ש הל' תפילין סי' ח (פירוש, חריץ של שי"ן למטה, יגיע עד מקום התפר). טור ושו"ע שם (חריץ של שי"ן, דהיינו חודה למטה, יגיע עד מקום התפר).
762. רב דימי שם (רב דימי מנהרדעא אמר, כיון דמנכר לא צריך). אור זרוע סי' תקסג (מורי ה"ר שמחה ... נראה לו לפרש דאביי אחריץ של שי"ן קאי, דחריץ של שין שהוא מקומט, אותו חריץ תחתיתו של שין צריך שיגיע למקום התפר. ופירש מורי ה"ר שמחה, דלכתחלה עבדינן כאביי, ובדיעבד לא פסלינן כרב דימי מנהרדעא). עיין דרכי משה סקי"ט (וכתב באור זרוע דלכתחלה צריך לעשות חריץ השי"ן למטה נוגע בתפירה, מיהו אם לא נגע, לא מיפסל בהכי).
763. תיקון תפילין שבספר ברוך שאמר ע' נא (ולפעמים מכסים קצת השי"נין למטה בעובי העורות שבין תיתורא והארובה, ובזה לא נתקיים דברי הלכה, כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם י' נקרא עליך ויראו ממך, ואמר רבי אליעזר, אלו תפלין שבראש, ש'ם י' נ'קרא, ראשי תיבות שי"ן). רמ"א שם (ולא ימשוך השי"ן הרבה, אלא שגם שולי השי"ן יהא נראה על התפר).
764. ארחות חיים סי' כז (ויזהר שלא יעשה השי"ן בדפוס, שאם עשה לא יצא, מפני שהיא חק תוכות). הרב רבינו יונה ו רשב"א , כן סיים בב"י בשם ארחות חיים שם (וכן כתב ה"ר יונה והרשב"א), וכנראה הוא מארחות חיים מהדורא בתרא, שלא הגיע לידינו, והב"י רגיל להביא ממנו (ראה לעיל הערה שמב ). וכן מוכח מהרמב"ם פ"ג ה"ב (ומכמשים אותו והוא רטוב מכאן ומכאן, עד שעושין בו דמות שי"ן) ו רא"ש בסדר תיקון תפילין (ובעודו לח יעשה כמין שי"ן בולט מקמטי העור). עי' ב"י שם (ומדברי הרמב"ם והרא"ש ורבינו נראה קצת לדקדק כן, שלא כתבו שיעשה השיני"ן בדפוס).
765. מ"א ס"ק נז (עור שהוא רך נדחה גם סביביו, והוה ליה חק תוכות). ונתבאר במחצית השקל (רוצה לומר, שכן דרך העושים בדפוס, שיש להם שני חתיכות עץ, באחד השי"ן בולטת ודוחק אותו על גבי העור, ועל ידי זה בולט העור בצד השני כמין שי"ן, ועץ אחד שחקוק בתוכו שי"ן, ועץ זה מניח בצד השני של העור ונכנס השי"ן שנדחק בעור לתוך שקוע של העץ השני, ויצא השי"ן בעור מכוין. ואם כן יש לחוש, שעל ידי העץ שהשי"ן שקוע בו, ידחה ממילא צדדי השי"ן, והוה ליה בצדדין חק תוכות. כן נראה לענ"ד כוונתו).
766. אור זרוע ח"א סי' תקסג (ויש שקובעין הבית בדפוס ועליו חקוק שי"ן בולטת, ודוחקין עור הבית על הדפוס והיא נעשית כיון, ויש לה תואר שי"ן בחוליותיה ובזיונה יותר משי"ן מקומטת בעור, והשי"ן בולטת כעין ציץ ... שי"ן של תפלין [דיו] שתהא עשוי' בכל ענין, בין ממילא בין בידים, מסתבר דמהני). הובא ב ברוך שאמר אות כא. ב"י בשם ארחות חיים (וגם בארחות חיים כתוב שיש אומרים שאין לחוש בזה). גם זה ממהדורא בתרא, ואינו בארחות חיים שלפנינו (ראה לעיל הערה שמב ).
767. כדלעיל סכ"ב (ואין לה תקנה לגרור הטיפת דיו ועל ידי כך תהיה האות כתיקונה, מפני שהוא כחק תוכות, דהיינו שחוקק התוך של אות וממילא נשאר צורת אות במה שאינו נגרר, והתורה אמרה וכתבתם, ולא וחקקתם, ופירשו חכמים שבחק תוכות הכתוב מדבר).
768. כדלעיל ס"י (שנאמר וקשרתם וכתבתם. שמפני זה צריך גם בספר תורה ותפילין כתיבה תמה, ממה שנאמר במזוזה וכתבתם, ולמדין הימנה לתפילין בהיקש, ולספר תורה בגזירה שוה) .
769. גיטין כ, א (וכתב, ולא חקק).
770. ארחות חיים הובא ב ב"י ( ופוק חזי מאי עמא דבר).
771. ט"ז ס"ק לה (ומצאתי שטוב יותר לעשות שיני"ן אלו בקמטי"ן, ולא על ידי דפוס, דזה הוי כמו חקיקה, ואין לעשות חקיקה, כמו בכתב התפילין).
772. רב שם ל ה, א (אמר רב חננאל אמר רב, תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני), ופירש"י (הוא בית מושבו של תפילין, נראה כעין דף של גשר). טור ושו"ע סעיף מד (תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני, והיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים, ונראה כעין דף של גשר, הנקרא תיתורא ... גם בתפילין של יד יעשה תיתורא).
773. אביי שם ( אמר אביי, מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני), ופירש הרא"ש הל' תפילין סי' ז (מעברתא היינו כשכופלין אותו העור חותכים ממנו בצד השלם משני צדדין ומניח בו באמצע להכניס בו הרצועות. ונקרא מעברתא על שם שהרצועות עוברות בתוכו). טור ושו"ע שם (מעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני, והיינו שעור התיתורא יהא ארוך מצד אחד ויעשה בו המעברתא ... ובאותה מעברתא עוברת הרצועה, ועל שם כך נקראת מעברתא. גם בתפילין של יד יעשה תיתורא ומעברתא).
774. כדלעיל סנ"ט (וריבוע זה צריך להיות מכוון בהן בין במקום מושבן, שהיא התיתורא, שצריכה להיות מרובעת).
775. ס' התרומה סי' רט (ולכך מקצרין את הרצועה של הבליטה כפול, דהיינו המעברתא, שלא תהא רחבה כל כך כמו עור התיתורא, כדי שתהא ניכר בטוב הריבוע של התיתורא, שהוא מושב התפילין). רא"ש הל' תפילין סי' ט (ולכך מקצרים בליטת הכפל מקום שהרצועה עוברת בו, דהיינו מעברתא, וחותכין אותו משני צדדין, שלא תהיה המעברתא רחבה כמו התיתורא, כדי שיהיה ניכר ריבוע [של] התיתורא שהוא מושב התפילין). טור ושו"ע שם (כיצד, יחתכנו בשני צדדים, שלא תהא רחבה כמו רוחב התיתורא, כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא).
776. היינו במקום החתך, במקום שמסתיים ריבוע התיתורא. אבל אחר כך חוזרת המעברתא להיות בסופה כרוחב התיתורא.
777. ס' התרומה סי' רה (וכל פרשה ופרשה לבדה צריך לגוללה מסופה לתחלתה, כדאמרינן גבי מזוזה כורכה מאחד כלפי שמע). רמב"ם פ"ג ה"ז (כשהוא גולל הפרשיות, בין של ראש בין של יד גולל אותן מסופן לתחלתן). רא"ש בסדר תיקון תפילין (ויגלול כל פרשה ופרשה מסופה לתחלתה כדאמרינן גבי מזוזה, כורכה מאחד כלפי שמע). טור ושו"ע סעיף מ"ד (יגלגל כל פרשה מסופה לתחלתה).
778. גמרא לא, ב (אמר ר' חלבו, חזינא ליה לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע).
779. סעיף יד (כורכה מסופה לראשה, מאחד כלפי שמע). רמב"ם שם (עד שתמצא כשתפתח הפרשה תקרא כל פרשה ופרשה מתחלתה עד סופה), ולענין מזוזה בפ"ה ה"ו (כשכופלין אותה גוללין אותה מסוף השיטה לתחלתה, עד שתמצא כשיפתח הקורא לקרות יקרא מראש השיטה לסופה).
780. ירושלמי פ"א דמגילה ה"ט (וטולין במטלית). כפירוש הרמב"ם פ"ג ה"א (שמונה הלכות יש במעשה התפילין, כולן הלכה למשה מסיני ... ושיכרוך הפרשיות במטלית). רא"ש סדר תיקון תפילין (ויש שכורכין על כל פרשה ופרשה קלף קטן קודם שישימנה לבית. וכן כתוב בשמושא רבא, ולכרוך עליה קלפא או שילפא). טור ושו"ע סמ"ד (וכורכה בקלף קטן).
781. רמב"ם שם (כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן פסל).
782. ס' התרומה סוף סי' רה (ובירושלמי דפרק קמא דמגילה נמי אמרינן הלכה למשה מסיני ... וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין, משמע דטולין מטלית היינו כורכין קלף סביב הפרשה. מיהו אין הפירוש כך, אלא מיירי בשיש קרע, ישימו קלף על הקרע וידבקו אותו בדבק שקורין גלוד. וכן מוכיח במסכת סופרים ששנויה גבי קריעה וגבי ספר תורה, והתם לא שייך כריכה בקלף כמו גבי תפילין). והוא במסכת סופרים פ"ב הי"ז (אמר ר' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר שדובקין בדבק וכותבין על גבי המטלית). מרדכי הל' תפילין יא, ב (ויש לפרש דובקין בדבק אם נקרע ספר תורה באמצעית היריעה, ותופרין בגידין יריעה לחברתה). רא"ש בסדר תיקון תפילין (ותימה הוא לומר דכריכת מטלית מעכב. ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לכרוך עליה לא מטלית ולא קלף).
783. מרדכי שם (ויש שכורכין אחר כך כל פרשה ופרשה בקלף, קודם שיתננה בדפוס בבתים).
784. ב"ח (דתופס עיקר כהרא"ש, דאין לפסול תפילין אם לא כרך עליהן קלף, ואף על גב דנוהגין לכרוך עליהן קלף). מ"א ס"ק ס (ואם לא כרכם כשר בדיעבד, אם אין לו אחרים (ב"ח)).
785. סמ"ק סי' קנג (ויש מקפידין שאין כורכין אותה אלא בקלף כשר). הובא ב הגהות מיימוניות הל' תפילין פ"ג (דפוס קושטא). סמ"ג עשין כב (ויש שכורכין אחר כך כל פרשה ופרשה לבדה בקלף כשר, קודם שיתננה בדפוס הבתים). ארחות חיים הל' תפילין סי' כו (ויש מקפידין שאין כורכין אותה אלא בקלף כשר). שו"ע שם (ויש מקפידין מלכורכן אלא בקלף כשר).
786. כדלעיל סי"ד (צריך שיהיה הקלף מעור בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו מנבלות וטריפות שלהן. אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאין, שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך), ושם נסמן (הערה קה ).
787. ב"י ד"ה כתוב בסמ"ק (ומיהו אפשר לומר, דכל מילי דתפילין בעינן מן המותר בפיך, והילכך אם בא לכרכן בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול, אבל במטלית דלא שייך ביה פסול, שפיר דמי).
788. ברייתא שבת קח , א (והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן), ופירש"י (בשערן של אלו, ואחר כך מכניסן בדפוסי הקציצה שלהן), ובדף כח, ב ד"ה בשערן (בשער מן הקלף, כלומר בשל טהורה). טור ושו"ע שם (והלכה למשה מסיני שיכרוך עליה שער בהמה או חיה הטהורים)
789. ירושלמי שם (וכורכין בשער וטולים במטלית). שמושא רבא, הועתק ברא"ש סוף הל' תפילין (ובעי למכרך קימעי בשערי דתורא ... וליכרוך עליה קילפא או שולפא). ספר התרומה בסימנים סי' רה (צריך לכרוך כל פרשה ופרשה בשער של בהמה טהורה ... ויש כורכין אחרי כן כל פרשה ופרשה לבדה בקלף קודם שיתנם בדפוס בבתים). סמ"[ג] עשין כב (וכתב רבינו משה שיכרוך כל פרשה ופרשה במטלית, ושיכרוך אותם בשער על המטלית, ודבר זה להפך בירושלמי דמגילה בפרק קמא (ה"ט) [דקאמר] הלכה למשה מסיני שיהו כותבין ... וכורכין בשער וטולים במטלית).
790. רמב"ם פ"ג ה"א (שמונה הלכות יש במעשה התפילין כולן הלכה למשה מסיני ... ושיכרוך הפרשיות במטלית, ושיכרוך אותן בשיער מעל המטלית), וה"ח (וכשמכניסין את הפרשיות בבתים שלהם כורכין אותן במטלית, ועל המטלית שיער).
791. אגור סי' סח (ומנהג לעשות כדברי שניהן, כורכין בשער מתחילה, וטולין במטלית או בקלף, וחוזרין וכורכין). רמ"א סעיף מד (ונוהגין לכרוך שער על הפרשה, ואחר כך כורכין עליו קלף כשר, וחוזרים וכורכים עליו שער).
792. רמב"ם פ"ג ה"ח (וכבר נהגו כל העם ל[כ]ורכן בשיער זנב העגלים). שו"ע שם (ונהגו שיהיה שער של עגל. ואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או של שור).
793. שמושא רבא הועתק ברא"ש סוף הל' תפילין (דלידכור לעגלא דלא ליחטי).
794. ב"י בשם הר"י אסכנדרני (וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל, אם לא מצא של עגל יעשה בשל פרה או של שור, וירחוץ השער היטב בתחלה עד שיהיה נקי). שו"ע שם (ואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או של שור, ורוחץ השער היטב בתחלה עד שיהא נקי).
795. זח"ב רלז, ב (דבעינן גו רזא דתפלין לאצנעא חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי, דהא חוטא דשערא דא לא מסאיב, בר דאי אתחבר האי שערא ואתעביד כשעורה, אבל פחות מן דא לא מסאיב). יש שכר דיני תפילין סעיף ו (צריך שיתראה חוץ לבתי התפילין שער אחד של עגל, שכן כתוב בפרשת פקודי דף רל"ז ע"ב ... הרי מבואר שצריכים שיתראה שער לחוץ כמ"ש, אבל מכל מקום ידקדק שיהיה השיעור פחות מכשעורה). מ"א ס"ק סא (כתוב בספר יש שכר בשם הזוהר, שלא יצא השער כשעורה חוץ לבתים).
796. תולעת יעקב סוד התפילין בתחלתו (ולא גלה לנו המאור הקדוש אבי החכמה ע"ה מאיזו פרשה יצא השער, ושמעתי שצריך לצאת מקדש לי כל בכור).
797. של"ה מסכת חולין קטז, ב (ואני קבלתי, להניחם בפרשת והיה אם שמע, שהיא נגד הבינה, כי מבינה מתערין דינין כנודע (ראה זהר ח"ב דף קע"ה ע"ב). על כן נראה לי טוב להניחם אצל פרשת והיה עם שמע, בצד הפונה לפרשת קדש, לצאת גם כן סברת תולעת יעקב). הובא ב מ"א שם. וכיון שפרשת והיה אם שמוע בתפילין של רש"י היא בבית החיצון של ימין המניח, ובתפילין של ר"ת היא בבית הסמוך לו (כדלקמן סי' לד ס"ג), אם כן יש הפרש גם היכן יוצא שער זה לחוץ, ולפי זה אפשר להבחין אם התפילין הם של רש"י או של ר"ת.
798. ספר התרומה סי' רו (יהיו שתיהן מעומד זו אצל זו כמו שהצריכו הגאונים). רא"ש בסדר תיקון תפילין (ושתהיה זקופה הפרשה כגון שמעמידים ספר תורה בהיכל). מרדכי הלכות תפילין יא, ג (ומכניסו מעומד בבתים, ראש הפרשה תחלה דרך הנקב, כדי שיהו ראויין לקרות כמו שהן מונחין). טור ושו"ע סעיף מה (יתן כל פרשה בבית שלה, שתהא זקופה מעומד בביתה).
799. ב"י (ומהר"י אבוהב ז"ל כתב שזאת הברייתא אי אפשר לישבה ... יהיו כספר תורה בהיכל, וכן כתב בעל העיטור (הל' תפילין ח"ב) שמברייתא זו יראה שאין לחוש לזקופות, אף על פי שבעל התרומה (סי' רו) חשש לזה. וכן כתב מהר"י ן' חביב וזה לשונו, ויתן כל פרשה בבית שתהיה זקופה וכו', אם הדין הזה מעכב, הלא יש סתירה למה שכתב סמוך לו ואם כתב ארבע פרשיות בקלף אחד וכו' כי הוא מן הנמנע להיות כולם בקלף אחד אם הם מונחות זקופות כספר תורה בהיכל ... בעבור זה הוא מן ההכרח לומר, כי מה שאמרו שתהיה זקופה כספר תורה הוא מצוה מן המובחר) . מ"א ס"ק סב (זקופה, משמע דמצוה מן המובחר כך, אבל אם אי אפשר בענין אחר לא בעינן זקופים, וכמ"ש סמ"ז אם אין ריוח ביניהם כשירה, אף על גב דאי אפשר להעמידן זקופות (ב"י ר"י חביב עיי"ש)). (עי' תוס' דף לג , א ד"ה הא דעבידא (וכן פרשיות של תפילין נמי היה אור"ת שמניח מושכב ולא מעומד) ) . וראה חידוש סופרים ס"ע הערה א.
800. ארחות חיים סוף סי' כו (וצריך להעמיד הפרשה מעומד, הגליון עליון תחלה, שזהו שורה עליונה עליון, התחתון לצד פה הדפוס). שו"ע סי' מו (יהיה הגליון עליון תחלה, שזהו שורה עליונה, וגליון תחתון לצד פה הבתים). עיין בקונטרס אחרון , שהמחלוקת היא אם זקופה או שכובה, אבל אם היפך, הוא פסול משום בזיון.
801. תקון תפילין ע' קעג (יזהר מאד שתהיה פתיחה לימין הקורא, שיקרא הפרשה מיד שיפתח אותה). תרומת הדשן סי' מט (הא דקאמר תלמודא (לד, ב) לענין תפילין של ראש שצריכין להיות מונחין כסדרן כנגד הקורא, קפדינן בהו, שראשי הפרשיות [יהיו] מונחים כך בבתים, שיהו פונים כלפי חוץ נגד הקורא, אם היה בא לפותחו ולקרות בהם, יהיו מונחים לפניו כהלכתן). רמ"א סמ"ו (ראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא, שאם בא לפתחן ולקוראן יהיו מונחים לפניו כהלכתן).
802. סעיף א.
803. ברייתא מנחות לד , ב (ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא. וצריך שיהא ריוח ביניהן, דברי רבי. וחכמים אומרים אינו צריך). טור ושו"ע סעיף מז (אם כתב כל הארבעה פרשיות בקלף אחד, כשרים אפילו אין ריוח ביניהם).
804. רבינו ירוחם נתיב יט ח"ד (ואם כתבן בעור אחד כלומר בחתיכה אחת של קלף, כשרים, אפילו אין ריווח ביניהן, אם נתנם בארבעה בתים).
805. ב"י ד"ה ומהר"י אבוהב (כתב מהר"י ן' חביב וזה לשונו ... הוא מן הנמנע להיות כולם בקלף אחד אם הם מונחות זקופות כספר תורה בהיכל, כי היאך יוכל להוציא הפרשה מן הבית האחד ושתעבור אל הבית הסמוך לו אם היא זקופה. אבל אם אינן זקופות אלא פשוטות, יכול להניח יפה פרשה ראשונה בבית האחד ובסוף הפרשה יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית השני וכן אל השלישי וכן אל הרביעי. בעבור זה הוא מן ההכרח לומר כי מה שאמרו שתהיה זקופה כספר תורה הוא מצוה מן המובחר, ואז כל פרשה ופרשה נכתבת בקלף אחד (אבל בדיעבד, אפילו כתבן בקלף אחד, בדק הבית) כשר, ואז לא יוכל להניח הפרשה בביתה זקופה) . הובא ב מ"א סקס"ב. והוא כדלעיל סעיף הקודם (ואם נתנה שם מושכבת, כשרה). ואף שנתבאר לעיל סס"א (חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר ... מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה). מיירי כאן שהפרשיות נוגעות למחיצות, ומכניסתן מיד לתוך הבית השני. וראה אור התפילין.
806. ברייתא שם (ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת) , ופרש"י (בין כל בית ובית).
807. ס' התרומה סי' רי (כדי להבדיל הבתים בטוב ... כדי להבדיל הבתים זה מזה). הובא בב"י ד"ה ויעביר חוט התפירה. וכן הוא בפסקי הסדור סי"א ( מעבירין גיד התפירה בין בית לבית למטה ממש, בכדי להבדיל בטוב, ושלא יתדבקו) .
808. תוס' שם ד"ה ושוין (היינו דוקא בכתובות בעור אחד, אבל בד' עורות לא. ויש נוהגין אפילו בד' עורות). רא"ש הלכות תפילין סי' ב (פירוש ושוין, שנותן חוט וכו', אף על גב דרבנן אמרי דאין צריך ריוח ביניהם, מודו דאם כתבן בעור אחד שצריך להעביר חוט או משיחה [ב]ין בית לבית. ויש שעושין כן אפילו כשהן כתובין בד' עורות, ואמרי דארישא נמי קאי כשכתבן בד' עורות. אבל לשון ושוין משמע שקאי אמאי שנחלקו בו). טור ושו"ע סמ"ז (ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית).
809. שמושא רבא ברא"ש שם (ותריסר תפירי ליהוו בהון, לבר מדנפק ועייל), לפירוש ס' התרומה סי' רי (ופירושו של בר מדנפיק ועייל ... יש לפרש מלבד מה שתופר בין בית לבית ... כדאמרינן ... ושוין שנתן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת). סמ"ג עשין כב (בר מדעייל ונפיק, פירוש היינו מלבד שלשה מקומות במקום הבדלת הבתים, יעביר חוט התפירה מצד זה לצד זה דרך חריץ). טור ושו"ע סעיף נא (ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית).
810. כפי שיתבאר לקמן סעיף עד.
811. ט"ז ס"ק לח (ונראה דהטור והשו"ע סבירא להו, דלפי האמת קאי תלמודא אקלף אחד, ואז פסול בלא חוט ביניהם, דלשון תלמוד משמע שם אדיעבד. ומכל מקום חשו להחמיר גם בד' קלפים לכתחלה. משום הכי כתבו לעיל ובלבד כו', דמורה שאפילו דיעבד מעכב, וכאן אמרו לישנא דלכתחלה).
812. טור ושו"ע סעיף מז (של יד, כותב הארבעה פרשיות בקלף אחד, וגולל אותן מסופן לתחלתן, וכורך קלף עליהם ושער עגל, ומכניסן בביתם כמו של ראש).
813. סעיף ג (לכתחלה צריך לכתוב ד' פרשיות של יד בקלף אחד, שנאמר והיה לך לאות, משמע אות אחת ... שתהיינה כל הפרשיות כאגרת אחת על קלף אחד).
814. ברייתא שם לד, ב (ואם כתבה בארבע עורות ... יצא ... שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש, שטולה עור על אחת מהן ומניחה).
815. סעיף נה (ולפרשיות של תפילין של יד, בית אחד של עור, שנאמר והיה לך לאות, אות אחד אמרתי ולא יותר). וכן הוא לקמן רס"י מב (שטולה עליהם מכסה עור אחד ונראית כבית אחד בחוץ, ואף שהם ד' מבפנים, אין בכך כלום בדיעבד, כמו שנתבאר בסי' ל"ב).
816. ברייתא שם (וצריך לדבק, שנאמר והיה לך לאות על ידך, כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אינו צריך. אמר רבי יוסי, ומודה לי רבי יהודה ... מדבריו של רבי יוסי, חזר בו רבי יהודה).
817. אגור סי' נז (כתב בעל הטורים, אם כתב ד' פרשיות בד' חתיכות ונתנם כלם בבית היד כשר, ואין צריך לדבקם וכ"כ בעל אור זרוע ... ומהר"ם הצריך לדבקם בדבק ). ב"י (ונראה לי דלמצוה הוא דמצרכי הכי, ולא לעיכובא, שהרי חזר רבי יהודה והודה לרבי יוסי דאמר אין צריך לדבק). רמ"א סמ"ז ( והמנהג לדבקם בדבק שיהא הכל כקלף אחד).
818. ברוך שאמר (תיקון תפילין) ע' קסג (וידביקם בדבק כשר). רמ"א שם (ויזהרו ליטול דבק כשר).
819. מ"א ס"ק סד (מבהמה טהורה).
820. כדלעיל סי"ד (צריך שיהיה הקלף מעור בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו מנבלות וטריפות שלהן, אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאין, שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך).
821. סנהדרין מח , ב (ציפן זהב, או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה, פסולות). לפירוש הרמב"ם פ"ג הט"ו (ואם עשה מעור טמאים, או שחפה תפילין בזהב, פסולות). ונתבאר בב"י ד"ה ואם ציפה. שו"ע סעיף מח (אם ציפה הבתים בזהב או בעור בהמה טמאה, פסולים).
822. ברייתא שבת קח, א (והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן). טור ושו"ע סעיף מט (הלכה למשה מסיני שיהיו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים).
823. רמב"ם פ"ג ה"ט (לוקחין הגידין שיש בעקב הבהמה או החיה טהורים והם לבנים. ואם הם קשים, מרככין אותן באבנים וכיוצא בהן עד שיעשו כפשתן, וטווין אותן ושוזרין אותן, ובהן תופרין התפילין ויריעות ספר תורה). מ"א ס"ק סה (לוקחין הגידין שיש בעקב בהמה וחיה שהם לבנים. ואם הם קשים, מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן).
824. שמושא רבא , הועתק ברא"ש סוף הל' תפילין (ואיכא דאמרי בגידי שור. איבעי להו, תפר להו בגידי בהמה דקה מהו. פלוגתא היא, ולא איפשיטא לן. וענין דלא איפשיטא לן עבדינן לחומרא. ואיכא דאמרי משמיה דרב יוסף מותר). נימוקי יוסף תפילין ז, א (ולקמן אמרינן שאין נתפרות אלא בגידין של שור, ולא של בהמה דקה).
825. ס' התרומה סי' רי (בשמושא רבה כתב, אמר רב פפא בגידי שור), לפירוש הב"י ד"ה וכתוב בשמושא רבא (ולא משמע כן בתלמודא, אלא כל גידי בהמה וחיה טהורה כשרים, וכן נראה שהיא דעת כל הפוסקים, שכתבו סתם שיתפור בגידי בהמה טהורה ולא חילקו בין גסה לדקה. ואף על פי שבספר התרומה (סי' רי) כתב, אמר רב פפא ובגידי שור, לא לעכב אמר כן).
826. שו"ע סעיף מט (וטוב לתפור בגידי שור).
827. שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קיח (גידין אין לקנות מגוי, דשקיל נמי מבהמות טמאות סוסים וחמורים, וספיקא דאורייתא הוא, וקבוע כמחצה על מחצה דמי), הובא ב אגור סי' עד. שו"ע סעיף נ (אין לקנות גידים מהגוים, משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם).
828. מ"א ס"ק סו (ונראה לי, דוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמאה, דהוה ליה קבוע, אבל מסתמא אזלינן בתר רובא). וכן הוא לקמן סי' תנג סי"ח (במה דברים אמורים, כשידוע לנו ... אבל אם אין ידוע לנו בודאי שמקצת מוכרי הקמח רגילין לרחוץ תמיד החטים, אין זה נקרא איסור קבוע, כיון שאינו איסור ברור, ולפיכך הולכין אחר רוב), ושם נסמן (הערה קלו).
829. כתובות טו, א (אמר ר' זירא כל קבוע כמחצה על מחצה). טור ושו"ע יו"ד סי' קי ס"ג (ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח, הרי זה אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי). וכן הוא לקמן סי' תלט ס"א (דכיון שראינו שנטלו, אם כן נולד לנו הספק על ככר זה אם הוא חמץ או מצה כשהיה עדיין במקום קביעות החמץ והמצה, דהיינו בשעה שנטל העכבר, וכל הקבוע דינו כמחצה על מחצה), ושם נסמן (הערה ה).
830. מ"א שם (דוקא בבתיהן אסור לקנות, אבל בשוק מותר לקנות, דכל דפריש מרובא קפריש, כמ"ש ביו"ד סי' קי"ד עיי"ש). והוא ברמ"א שם ס"י (אבל אסור לקנות מהם בבתיהם, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי). ומיירי שאין למוכר מקום קבוע בשוק, אבל אם יש לו מקום קבוע בשוק, יתבאר לקמן סי' תנג סי"ח (וכן אסור לילך אצלם למקום שהוא קבוע בשוק למכור שם).
831. מ"א שם (מ"ש העולת תמיד, למה לי קבוע, תיפוק לי' דרוב בהמות טמאות נינהו. יש לומר דעכ"פ רוב בהמות הנאכלין טהורין הם, ומאותן שאין נאכלין אין לוקחין מהם גידים, דודאי אין העכו"ם נוחר בהמתו משום הגידים, ונבילות וטריפות מיעוטא נינהו).
832. מ"א שם (ולי נראה טעם אחר דאסור לקנות מהעכו"ם, כיון דהם הלכה למשה מסיני, בעינן טויה לשמה, כמ"ש סי' ל"ג ס"ד).
833. סעיף ה (וכיון שרצועות שחורות הלכה למשה מסיני, צריך שישחירן ישראל לשמן).
834. כדלעיל סי' יא ס"ג ( וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא ... שנאמר תעשה לך, לשם חובתך. ואם לא היו טווין לשמן או שלא היו שזורין לשמן, פסולין) . ואף ששם למדים זאת מפסוק (תעשה לך, לשם חובתך). מכל מקום קיי"ל שכן הוא גם בעיבוד העורות לתפילין, כדלעיל סי"א (וצריך שיהא מעובד לשמו), וסל"א (שיש אומרים שאין צריך עיבוד לשמה אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד כשר אע"פ שמעובד שלא לשמו ... אין דבריהם עיקר). ואף דהיינו דוקא לענין עיבוד הקלף לכתיבת סת"ם, מכל מקום קיי"ל שאף עיבוד העורות לבתים צריך עיבוד לשמה, כדלעיל סנ"ז ( עור הבתים צריך שיהא מעובד לשמו, כמו קלף הפרשיות. ויש אומרים שאינו דומה לקלף הפרשיות, שהפרשיות הן עיקר הקדושה, אבל הבתים הן טפלין ומשמשים להם, ואין צריכין עיבוד לשמו. ויש לסמוך על דבריהם כשאי אפשר בענין אחר, כדי שלא להתבטל ממצות תפילין ). וכן הוא בעיבוד הגידים, שדינם כמו עיבוד העורות. ואפשר שדין הגידים כדין הרצועות, שיתבאר לקמן סי' לג ס"ג ( עור הרצועות צריך ... שיהא מעובד לשמו, ואם לאו, פסול לדברי הכל, ואפילו להמכשירים בבתים), ושם נסמן (הערה כ ).
835. מ"א שם (ועכו"ם לאו בני לשמה ניהו). והיינו כשאין הישראל מסייעו, כדלעיל סי' יא ס"ד (הנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד, ואינו חושש לדברי הישראל, אלא אם כן מסייע הישראל מעט), ולעיל סי"ב (ומכל מקום לכתחלה צריך לסייעו קצת בעיבודה). וכל שכן כאן שהישראל לא עמד על גביו ולא אמר לו לטוותו לשמה.
836. גמרא לא, ב (והני מילי בגידין, אבל בגרדין לא). העיטור הל' תפילין סוף ח"ב (ובנוסחא דילן, בגרדין לית לן בה, והם דלטור"ש שעושין מן הקלף, וכיון דמינו הוא, מותר, ומסתבר להן שהן כגידין עצמן).
837. ב"י ( ונראה דבמקום הדחק שאין גידין מצויין יש לסמוך על בעל העיטור, שלא להתבטל ממצות תפילין, ותופרין בטליידור"ש שעושן מהקלף, עד שיזדמנו להם גידין). שו"ע ס"נ (מקום שאין גידין מצוים, תופרים בטאליאדור"ש שעושים מן הקלף, עד שיזדמנו להם גידים).
838. שמושא רבא , הועתק ברא"ש סוף הל' תפילין (ותריסר תפירי ליהוו בהון). טור ושו"ע סעיף נא (יתפור שלשה תפירות בכל צד).
839. שמושא רבא (לבר מדנפק ועייל). רמב"ם פ"ג ה"י (וכל התפירות יהיה החוט שלהן סובב משתי רוחות). רא"ש בסדר תיקון תפילין (וחוט התפירה יהא סובב משתי רוחות). ב"י ד"ה וחוט התפירה (ונראה לי שהם מפרשים כן על מה שאמרו בשימושא רבא על מספר התפירות, בר מדעייל ונפיק). טור ושו"ע שם (וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות). ב"י (כתב הר"י אסכנדרני על דברי שימושא רבא, פירוש, כל תפירה תהא מסובבת משני צדדין פנים ואחור, ונמצא תופר בשני מחטין, אחת יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים).
840. שמושא רבא (ואמר רבא, אי הוו עשרה, לא הוי פסולה, מאי טעמא, דמדשקלה מלכא ושמשא אשתיור עשרה. אמר רב פפא משמיה דאביי, אי הוו ארביסר, שפיר דמי, דכד מוספת מנשה ואפרים הוי להו ארביסר). ס' התרומה סי' רי (וכתוב שם בשימושא רבה ... אמר רבא, אי הוה עשרה, לא הוי פסול, דכי שקלת מלכא ושמשא אייתור עשרה. אמר רבא [אוצ"ל: רב פפא] משמיה דאביי, אי טפי, שפיר דמי, [ד]כי מוספת מנשה ואפרים הוו י"ד). מרדכי הל' תפילין יא, ד (כתב רבי ברוך משם שימושא רבא וז"ל, תריסר תפירות ליהויין בה, ואי איכא י' כשר, דכי שקלת מלכא ושמשא, פירוש יהודה ולוי, אייתר י'. ואי טפי [י"ד] שפיר דמי, דכי מוספת מנשה ואפרים הוה ליה י"ד).
841. מ"א ס"ק סז (בב"י בשם הרא"ש ורש"י ומרדכי משמע דלא בעינן תפירה תוך הבית, רק סמוך לבית עיי"ש). והוא בב"י ד"ה מ"ש רבינו בתפירה, ומסיק (ותופרין סמוך לבתים ... ונראה יותר טוב כמו שנהגו לתפור סמוך לבתים ... ועל פי מה שנהגו לתפור סמוך לבתים).
842. ספר התרומה סי' רי (דאין סברא דבמקומות הללו לבדן יתפור, דאם כן לא יהא הבתים והתיתורא מהודקין יחד). רא"ש הל' תפילין סי' ט (ובירושלמי דפ"ק דמגילה כורכן בשערן ותופרן בגידן, וכשהוא תופר יהא תופר בתפירה הזאת בסתם, משמע כדרך כל תופרי בגדים שתופרים בשפת הבגדים זה לזה, ונראה יותר טוב כמו שנוהגים לתפור סמוך לבתים ולשייר מן התיתורא חוץ לתפירה, שמתוך זה יהיו הבתים מהודקים יפה וכל הריבוע נשמר יפה). טור ( והעור של הדפוס יניח ארוך מצד אחד, ויכפלנו על הבתים, ויתפרנו עם העור הנשאר משלשה צדי הבתים). לבוש סמ"ד (יפשוט אותה הנה והנה בין שני הכפלים של העור העב, ויש לוקחין עוד חתיכות עור מרובעת כמדת עור העב הכפולה ומניחין אותה גם כן בין הכפלים, כדי לעשות התיתורא יותר עב וחזק, ואחר כך תופרין אותם יחד, והוא הנקרא תיתורא). הרי שעיקר התפירה היא לחבר בין עור התיתורא לעור הבית. רמ"ע מפאנו סי' לח (ומצאתי למומחה אחד מן המפורסמים שתפליו יפים ונאים בכתיבתם ובהדור הבתים כל צרכן, אך קשה עלי מאד, כי בפתחי רבים מהן ראיתי בכלן דבר מבהיל אותי, כי הי"ב תפירות שלהן לא היו כמעט נוגעות בגוף הבתים, בהיותם הולכים ומתמעטים אצל התפירות, ואינן אלא עוברות בכפלי המעברתא שהתחתון מהם הוא התיתורא. וכבר אירע למי שהי' לובשן, שפעם אחת נשאר הבית בידו כי נשמט מן המעברתא מאליו. ולהיות הסופר ההוא לפי הנשמע מופלג בחסידות ומוחזק בהמחאתו, לא פסלתי את תפליו, כי אמרתי אין ספק שגדולי החכמים שבארצות מגוריו מסכימים על ידו. אף כי אחרי שבאו לידי תפלין של זולתו מן המומחים, וקצתם היו על האופן ההוא שזכרתי מהתפירות, אף על גב דלא הניין לי, אמרתי הלא דבר הוא. וכבר שמתי דברי בפי הנזיר החסיד ה"ר עמרם, דכי סליק להתם לימא להו מלתא. ושכן מצאתי בספר התרומה סי' ר"י שהקפיד בתפירות להיות הבתים והתיתורא מהודקים יחד. ואני החמרתי על עצמי שלא ללבוש תפלין הללו שנעשו דלא כשמעתין. וגם אחרי כן נשמעו דברי אל הסופר החסיד הנזכר, וקבלם בס[ב]ר פנים יפות, וכל תפליו עכשיו הן כתקון ספר התרומה וכדאמרן).
843. כדלעיל סע"ד (הלכה למשה מסיני שיהיו התפילין נתפרין), ושם נסמן (הערה ).
844. ס' התרומה סי' רט (והוא הדין שצריך שיהו הבתים למעלה ארבעתן יחד מרובעות, שהרי תניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, וזהו למעלה בגוף הבתים. ורבא בא לחדש כי אפילו למטה, בית מושבו, צריך העור להיות מרובע). וכדלעיל סנ"ט (תפילין, בין של יד בין של ראש, הלכה למשה מסיני שתהיינה מרובעות). וראה אבני נזר חאו"ח סי' יד. ארץ צבי ח"א סי' קו. חקרי הלכות ח"א ז, א. חידוש סופרים הערה ג.
845. ברייתא לה, א (תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני).
846. ב"י (כתב הר"י אסכנדרני ... שנים עשר תפירות אלו צריך שיהיו כולן בחוט אחד, ולא יפסק החוט, ואם נפסק פסולים עכ"ל. ואיני יודע מנין לו). ב"ח (ודאי פרושי קמפרש, דחוט אחד דקאמר אינו אלא שלא יפסק החוט בשעת תפירה, שאם נפסק החוט פסולים, אבל כל שלא נפסק אלא כלה באמצע התפירה לפי שאינו ארוך, גומר התפירה בחוט אחר לכתחלה. והכי נהוג). מ"א ס"ק סח (וכתב הב"ח, דוקא אם נפסק בחוט פסול, דניכר שיפסק החוט עוד, אבל אם החוט קצר, יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה, והכי נהוג). עיין ט"ז ס"ק לט (בב"י בשם הרי"א מסיים על זה, ולא יפסק החוט, ואם נפסקו פסולים עכ"ל. מבואר כוונתו, דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה, אלא שיהיו בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם), ופירש בפרי מגדים שם (דאף נפסק החוט יכול לקושרו. אבל במ"א אות ס"ח, דנפסק ניכר שהוא חלוש, ואפילו קשירה לא מהני).
847. ראה שו"ת צמח צדק חאו"ח סוף סי' י. חקרי הלכות ח"ה נד, א.
848. רב לה , ב (קשר של תפילין הלכה למשה מסיני).
849. רש"י שם (שישים הרצועות על ראשו [בענין] שיהא דל"ת, כדי שיהא שדי נראה עליהן, דשי"ן נראה בקמט בית חיצונה שכפל הקלף כעין שי"ן, ודל"ת נראה בקשר, ויו"ד נראה באותו של יד, כמין רצועה קטנה וראשה כפוף מעט כמין יו"ד), ודף לד, ב ד"ה תפילין (שיש שם רצועה קטנה כשיעור רחב אצבע, ובסוף ראשה מעט כמין יו"ד). שמושא רבא, הועתק ברא"ש סוף הל' תפילין (וליצור ליה דמות דלי"ת, מעייף דתרתי רישין דרצועה בהדי הדדי ומעייל חד בגו חד, ורישא דהאי בעופתא דהאי [ורישא דהאי בעופתא דהאי], ולהוי כמין דלי"ת, דאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן, קשר של תפילין הלכה למשה מסיני ... ודדרעא ... ליצר ברצועה דמות יו"ד). ובסדר תיקון תפילין שם (ויעשה הקשר כמין דל"ת ... יעשה קשר קטן כצורת יו"ד). ב"י (וזה לשון הר"י אסכנדרני ז"ל, ויעשנו כמין דלי"ת, כן כתוב בשימושא רבא, והיכי עביד לה דעייף לתרתי רישי דרצועה וכו'. פירוש, שישים התפילין על ארכובתו ויחזרו הרצועות כלפי פניו, ויקח הרצועה שמצד שמאלו בהיות התפילין נגדו על ארכובתו ויעשנה כעניבה, ושל ימין יעשה בה כמו כן, ומכניס העניבה השמאלית בשל ימין, וכופל הרצועה מתחת העניבה שתי פעמים, כי בזה תהא מלמטה צורת דלי"ת ממש, מלבד הריבוע העליון. ואם יכפול הרצועה פעם אחת בלבד תצא הקשירה מלמטה דמות שתי וערב, על כן יכפלוה שתי פעמים, ואז יקח הרצועה שמצד השני ומכניס אותה לתוך העניבה ותוחב ומהדק, ויצא לו ממנו צורת דלי"ת עכ"ל). טור ושו"ע סעיף נב (יכניס הרצועה תוך המעברתא, ויעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש). והיינו שבשמושא רבא והר"י אסכנדרי כתבו איך לעשות דלי"ת זו, ובשו"ע כתבו רק לעשות כמין דלי"ת. עוד בענין הקשר של יו"ד ושל דלי"ת, לעיל סי' כז ס"ד-ה, וסי"ז.
850. תיקון תפילין ע' קפו (ובהני קשירות חזי לן דקשירת ד' קודמת לשל יו"ד, ומשום הכי הוי סדר דהא אותיות, דשי"ן כתובה בצורה בעור של דפוס של הראש, ואחר כך הד' ברצועות של ראש, ואחר כך היו"ד ברצועה של יד, ומצטרף מאלו האותיות שד"י). רמ"א סעיף נב (ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי"ן מתפילין, ואחר כך יעשה הדלי"ת, ואחר כך היו"ד, כסדר אותיות השם). וכעין האמור לעיל סי' כז ס"א (וצריך לכתבן כסדר שהן כתובות בתורה ... ויש אומרים שראוי להקדים גם כן פרשיות של יד לשל ראש, מפני שמוקמת בפסוק).
851. ב"י ד"ה ויעשנו כמין דלי"ת ( מדברי רש"י בהקומץ (לה, ב) משמע שלא היתה נראית צורת דלי"ת בקשר אלא לצד חוץ לבד, דאהא דאמר רב נחמן בר יצחק ונוייהן לבר, פירש שהצד של הקשר שנראה בו הדלי"ת יהא נראה מבחוץ, משמע דמצד פנים אינו נראה בו דלי"ת. ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדלי"ת נראית משני צדדין). וכן הוא לעיל סי' כז סי"ז (וצריך שיהא המקום שבקשר שנראה כעין דלי"ת – לצד חוץ, ולא כלפי העורף). ובפסקי הסדור סי"ב (נראה כעין דלי"ת לצד חוץ, שיהא לעין הרואה מלאחריו כעין דלי"ת בכתיבתו). דעות הפוסקים בזה נלקטו ונתבארו בסוף ספר אור התפילין, בילקוט וקשרתם לאות).
852. רא"ש בסדר תיקון תפילין (ונהגו להעביר עור על הבית לרוחב הזרוע ... והסופרים נהגו כן, לפי שהתפילין של יד גבוהין וקצרין, ומשימין אותן תחת בגדיהם ומתנדנדין (תחת הבגדים) ונפסדין ומתקלקלים, העבירו רצועה זו עליהם לחזקם). טור (ונוהגין להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע. ונוהגין כן לפי שתפילין של יד הן גבוהין וקצרין, ומשימין אותם תחת הבגדים, ומתנדנדין תחת הבגדים ומתקלקלין, לכך נהגו להעביר רצועה עליהן לחזקן). רמ"א סעיף נב (ונוהגים להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע, ויהיה רחבו כרוחב הבית).
853. ב"י סוף הסימן (והאידנא לא נהגו להעביר רצועה זו). דרכי משה ס"ק כה (אבל אני לא ראיתי שום תפילין רק עם רצועה זו, ואולי הסופרים שבמדינתו לא נהגו כן). * ועל פי מה שנתבאר לעיל סי' כז ס"ה ( יש ליזהר שלא תזוז היו"ד של הקשר מהתפלה, מהטעם שנתבאר בזוהר), מבואר באגרות קודש חי"ב אגרת ד'רמו (ובמ"ש אודות לשום תיק התפילין של יד על התפילין כל משך זמן התפלה בכדי לשמור הפנות. – הנה כן אני נוהג, ומובן שנחתך בהתיק החלק שכנגד היו"ד, בכדי שלא יזח היו"ד מן הבית, מתאים לדברי הזהר הק').
854. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סי"ג נתבאר, ש "עור שעיבדו שלא לשמו, אם יש תיקון לחזור ולעבדו לשמו, יתבאר ביו"ד סי' רע"א". ולא נתבארה כאן המסקנא של הלכה זו. ואף שהט"ז כאן למד מהטור שם, דיכולים לחזור ולתקנו. מכל מקום, מקור הלכה זו הוא בתשובת הגאונים שהועתקה ברא"ש, ושם אפשר לפרש בשני אופנים, ואין להוכיח משם המסקנא.
855. ס"ק ו (בטור נזכר בשם רב נטרונאי, וסיים שם בלשון זה, אבל אם יש להם יכולת להחזיר הדק לידי מיתוח, ולהעביר עליהם סיד לשמה, הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה עכ"ל. מזה נשמע דיכולין לחזור ולתקנו). וכן נראית מסקנת הט"ז ביו"ד שם ס"ק ג.
856. בהעתק התשובה שברא"ש סוף הלכות ספר תורה (והוי קרי להדק קלף. ולא קלף ניהו, [אלא] חיפה שמיה, דמליח ולא קמיח ולא עפיץ ... אבל אם יש לכם יכולת להחזיר את יריעות הדק ל[בתי] מיתוח, ולהעביר עליהם סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה). התשובה בשלימותה בתשובות הגאונים (הרכבי) סי' תלב. והיינו שלא התירו שם הגאונים אלא ב"חיפה", דהיינו שהנכרי עיבדו במלח, ולא בקמח ולא בעפצא או סיד, וכדאמרינן בשבת עט, א (שלשה עורות הן, מצה וחיפה ודיפתרא, מצה, כמשמעו דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ ... חיפה, דמליח ולא קמיח ולא עפיץ ... דיפתרא, דמליח וקמיח ולא עפיץ), ואחר כך הטילו הישראל בסיד לעשותו קלף. אבל אם עיבדו הנכרי ועשאו קלף, אפשר לא יועיל מה שחוזר ומעבדו אחר כך הישראל. ולענין עיבוד הרצועות הקיל בשו"ת צמח צדק סוף סי' יט (אע"ג דמדברי אאזמו"ר ז"ל בקו"א סי' ל"ב סק"א, נראה דמפרש דברי הגאון בענין אחר, מכל מקום, כיון שברצועות יש דעות הרבה גדולי הראשונים דאין צריך כלל עיבוד לשמה מדינא, כי אם למצוה, לכן יש לסמוך על פירוש הט"ז והפמ"ג בדברי הגאון ... לשיטת הריטב"א והר"ן והנמוקי יוסף, יש להקל ברצועות, משא"כ בבתים). לענין עיבוד בתים לשמם, ראה בפנים סנ"ז. ולענין עיבוד רצועות לשמן, ראה סי' לג ס"ג . וביאר הצ"צ שם, שלדעת הריטב"א והר"ן והנימוקי יוסף, יש להקל ברצועות מבבתים.
857. בתוס' מגילה יט, א ד"ה דיפתרא (ותירץ רבינו תם, שהסיד שאנו נותנין בקלפים שלנו, מהני כעפצים). וברא"ש הלכות ס"ת סי' ד (אומר ר"ת, דתיקון סיד שלנו שמעבדין בו העורות, הוא טוב כמו תיקון עפצים שלהן). וכמובא בפנים ס"י (הקלף צריך להיות מעור המעובד בעפצים או בסיד).
858. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סט"ז נתבאר, שאם יש נקב באמצע עובי ירך האות, ויש בעוביה שמצדדי הנקב כשיעור, אם ניקבה בתחלתו פסולה . ומוכיח כן מהב"י בשם המאירי.
859. בגמרא כט, סע"א (ניקב תוכו של ה"י כשר, יריכו פסול ... אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר). וכתב המאירי בקרית ספר מאמר ג ח"ב ד"ה ושאלו (אף בניקב אמרו שאם ניקב מתחלתו, רוצה לומר קודם כתיבה, אם הדיו אינו עובר עליו פסולה, אלא שכל שהדיו עובר עליו אינו נקב . אבל אם נקב אחר שכתבו, אמרו על זה בגמ', אמר ר' אשייאן בר נדבך, ניקב תוכו של הא כשרה ירכו פסול ... אם נשתייר בו כמלא אות קטנה כשרה ... בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל, שהוא עבה, וניקב מקצתו מצד רחבו בשפת הרוחב, אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב הצד האחר, וקאמר דמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה, רצה לומר דקה, כגון וא"ו או יו"ד, כשרה, שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק כשר). הובאו דבריו בשו"ת רלב"ח סי' קל, ומסיק (הרי לפניך הרב המאירי בספרו קרית ספר, שכתב בפירוש כדברי, שכל שאין האות מתחלה מוקפת גויל בכל צדדיה מבחוץ, שהיא פסולה). הובאו דבריהם בב"י ד"ה כתב ה"ר מנחם, ומסיק (יש לומר דהא דמכשרינן באיפסיק בנוקבא, היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב, דכיון דכשנכתבה היתה כשרה, שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה, אם ניקבה אחר כך כשרה, כיון שתחלתה היה בכשרות. אבל כשבתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו, אף על פי שיש בה שיעור אות, פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל).
860. בדפוס ראשון "לפי' בנשתייר". אבל בדפוס יוזעפאף תרט"ז תוקן "לפי שנשתייר".
861. והיינו שהב"י הכשיר רק "אם ניקבה אחר כך", "מאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה ... אבל כשבתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו, אף על פי שיש בה שיעור אות, פסולה, משום דמעולם לא הקיפה גויל".
862. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סי"ט נתבאר, שאם ניקב נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף, כשירה, כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה . ומוכיח כן מירושלמי, לפי דברי ספר התרומה שבכתב יד.
863. סעיף טז (אם רגל הכ"ף הפשוטה, או כיוצא בה, מגיע לסוף הקלף בלי היקף קלף, מתחלתו, פסול). הרי שאם נעשה הנקב אחר הכתיבה, כשרה.
864. ה"ט (ר' זעירה בשם רב חסדא, היה הגימ"ל מכלה את הגויל, אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר, ואם לאו פסול. ר' זעירה בשם אשייאן בר נידבה, ניקב נקב באמצע בי " ת, אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר, ואם לאו פסול. א"ר זעירה אתיא דרב חסדא כרב, ותריהון פליגין על שיטתיה דאשיין בר נדבה). הרי שלרב חסדא גם זה כשר.
865. בדפוסי ס' התרומה שם – בפנים [אבל בפסק שבסוף סי' רה, לא מופיעים דברים אלה] (ובירושלמי דפרק קמא דמגילה חולק על זה, דקאמר התם אמר אשיאן בר נדבך ניקב באמצע בי"ת, אם גויל מקיפו מכל צדדין בתוכו כשר, ואם לאו פסול. ובתר הכי קאמר רב חסדא ורב תרוייהו פליגי על אשיאן בר נדבך, דרב אמר ניקב ירכו של ה"א, אם גוררו ונשתייר ירך קטן כשר, ואם לאו פסול. פירוש, אף על פי שאין גויל חלק סביב האות אלא גוף הירך עבה כל כך שאם גורר ממנו וממעט עוביו יהיה גויל חלק סביב הנקב וגם ישתייר בירך מועט מרחבו כשר. ואשיאן בר נדבך מצריך גויל חלק בלא מעוט הירך ובתלמוד שלנו מכשיר לגמרי מדלא פסיל אלא ניקב גוף הירך). ונשמטו דברי רב חסדא הנ"ל (היה הגימ"ל מכלה את הגויל, אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר, ואם לאו פסול). "וכן צריך להיות" – להשלים דברי רב חסדא אלו בדברי ספר התרומה ( וכן אם אין היקף גויל כלל לאיזו אות מבחוץ, שניקב שם נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף, כשירה, כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה ), שמדברים אלה לומד כאן דין זה.
866. והיינו שבעותק של ספר התרומה שראה רבינו, הוגה על הגליון – השלמת שורה זו. וכן בדפוסים החדשים של ספר התרומה שהוגהו על פי כתבי יד – באה השלמת השורה החסרה בדפוסים הרגילים (ורב חסדא נמי אמר כך, היה מכלה הגויל, אם גוררו ונשתייר בו ירך קטן). * עובדה זו, שבדק רבינו בכתב יד של ספר התרומה, נזכרה גם לקמן סי' רמג במהדורא בתרא ס"ז (וכן מצאתי בהדיא בס' התרומה כתב יד ישן נושן, ובדפוס נשמט).
867. והיינו שאף שלא התיר רב חסדא אלא כשאפשר לגרור וישאר ירך קטנה, ואף שגם בזה אשיאן פליג על רב חסדא. מכל מקום סיים בספר התרומה שתלמודנו מכשיר לגמרי.
868. והיינו שלפי תלמודנו סגי במה שיש בו כדי אות, אף שאם יגרור מתוכה כדי לעשותה מוקפת גויל, לא ישתייר בה כדי אות (ודלא כרב חסדא בירושלמי שם, שלא הכשיר אלא "אם גוררו ונשתייר בו ירך קטן"). * ואף שיתבאר לקמן ס"ק ו "משמעות ספר התרומה ומרדכי, דלא סבירא להו לפלוגי בין לפני כתיבה בין לאחר כתיבה". מכל מקום יש ללמוד מזה לפי סברא הראשונה המבוארת כאן, שאף אם " ניקב שם נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף, כשירה, כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה ". ואילו לדעת ספר התרומה, הטעם שהתירו בזה בניקב תוכה, יתבאר לקמן בסוף הסעיף (לפי סברא האחרונה, אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ, אבל לא מבפנים, ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה), ובקונטרס אחרון ס"ק ו (משמעות ספר התרומה ומרדכי, דלא סבירא להו לפלוגי בין לפני כתיבה בין לאחר כתיבה ... לא התירו ספר התרומה וסייעתו בלא היקף קלף אלא (בתוכה) ). אבל אם ניקב מבחוץ נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף, לפי דעה זו יתבאר בפנים ד"ה וכן אם הנקב ( אבל אם לא נשתייר קלף חלק כלל למטה מהנקב, פסולה). ועדיין יש לעיין בזה.
869. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה ושלאחריו: בפנים סי"ט הובאה דעת אשיאן בירושלמי, דכוותי' פסק הטור, וכן הובא בשו"ע סט"ו, שאם ניקב כל חלל הה"א פסול, אע"פ שהיו מוקפות גויל מתחלה, כי לא התירו בנקב הנוגע באות אלא במקום שהאות מוקפת גויל מצדו השני של הנקב. ומה שביאר הט"ז ס"ק יד, שדעה זו סוברת כפירוש הראשון בב"י, שהוא כדברי רש"י, שלא אסרו אלא בנגעה האות בחברתה, ולא בנקב הנוגע באות. צע"ג, שאם כן מדוע פסל אשיאן בירושלמי בניקב כל חלל האות, הרי אין כאן נגיעה באות אחרת. אלא ודאי צריך לפרש לדעה זו, כפי שביאר הט"ז ס"ק ח, שאסרינן כל מקום שאינה מוקפת גויל מצד הב' של הנקב. * ובהלכה ברורה תירץ באופן אחר, שלפי דעה זו לא אסר אשיאן אלא בנקב בתוך האות, שעל ידי הנקב הוי כחסר גוף האות, משא"כ בניקב בחוץ, לא הוי חסרון בגוף האות, אלא חסרון מוקף גויל, וזה אינו פוסל. וזה אינו, שהרי בירושלמי אמרו שכיון שרב ורב חסדא מכשירין בנקב מחוץ לאות, אם כן הם חולקים על אשיאן, ומכשירים גם בנקב בתוך האות. אלא ודאי צריך לפרש לדעה זו, כפי שביאר הט"ז ס"ק ח, שאסרינן כל מקום שאינה מוקפת גויל מצדו השני של הנקב.
870. בט"ז ס"ק יד הקשה (אלא דצ"ע הא דברי הש"ע סתרי אהדדי, דבסעיף ט"ו כתב דלירושלמי פסול ניקב כל תוכו כדברי הטור, ולפי דבריו כאן כשר בזה אפילו בחוץ), והיינו שלענין ניקב בתוך חלל האות ה', הביא דעת הטור לפסול, ולענין ניקב בחוץ הכשיר בפשיטות. ותירץ בהלכה ברורה ס"ק יח ( ולי נראה דלא קשיא, דהא דכשר בנעשה אחר כך, היינו במקצת אות, ולית שלימים, משום דגם בפנים צריך שלימים, ואם לאו הוה כחסר גוף האות, אם אינו מקפת גוויל לפנים, לא מהני ההיתר מה שנעשה אחר כך, רק לגמרא דידן, דאין קפידא להיות מוקפת גוויל בפנים, אם כן הוה דינו כמו חסר קצתן של ווי"ן, ונעשה אחר כך, דכשר. ואם כן לא קשיא כלל, ודו"ק להלכה ברורה) , והיינו שנקב בתוך חלל האות הוי כחסר גוף האות, משא"כ נקב בחוץ לא הוי חסרון בגוף האות אלא חסרון מוקף גויל, וזה אינו פוסל .
871. מגילה פ"א ה"ט (ר' זעירה בשם רב, ניקב נקב ביריכו של ה"א, אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר, ואם לאו פסול. ר' זעירה בשם רב חסדא, היה הגימ"ל מכלה את הגויל, אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר, ואם לאו פסול. ר' זעירה בשם אשייאן בר נידבה, ניקב נקב באמצע בי " ת, אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר, ואם לאו פסול. א"ר זעירה, אתיא דרב חסדא כרב, ותריהון פליגין על שיטתיה דאשיין בר נדבה).
872. סימן רה ( דקאמר התם, אמר אשיאן בר נדבך, ניקב באמצע בי"ת, אם גויל מקיפו מכל צדדין בתוכו כשר, ואם לאו פסול. ובתר הכי קאמר רב חסדא ורב תרוייהו פליגי על אשיאן בר נדבך, דרב אמר ניקב ירכו של ה"א אם גוררו ונשתייר ירך קטן כשר, ואם לאו פסול, ורב חסדא נמי אמר כך, היה מכלה הגויל, אם גוררו ונשתייר בו ירך קטן. פירוש, אף על פי שאין גויל חלק סביב האות, אלא גוף הירך עבה כל כך שאם גורר ממנו וממעט עוביו יהיה גויל חלק סביב הנקב וגם ישתייר בירך מועט מרחבו, כשר. ואשיאן בר נדבך מצריך גויל חלק בלא מעוט הירך. ובתלמוד שלנו מכשיר לגמרי, מדלא פסיל אלא ניקב גוף הירך) .
873. אלא ודאי אין חילוק בין בתוכה לבין מבחוץ, ולא אסר בפנים אלא מטעם האמור כאן בפנים ( כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן ). ורב חסדא שם התיר גם בזה (היה הגימ"ל מכלה את הגויל, אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר). ולא קיי"ל כרב חסדא, כמבואר כאן בפנים ( אבל אם לא נשתייר קלף חלק כלל למטה מהנקב, פסולה) .
874. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה – ראה לעיל (הערה ).
875. ס"ק יד (דלא אמרינן כן אלא היכא שנדבקה האות בחבירתה, אבל היכא דאיפסק בנקב, לא. והכי דייק לשון רש"י ... ובירושלמי ... על כרחך דסבירא ליה כתירוץ הראשון).
876. מגילה פ"א ה"ט (ר' זעירה בשם אשייאן בר נידבה, ניקב נקב באמצע בי"ת, אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר, ואם לאו פסול).
877. ד"ה וא"ת והיכי (והכי דייק לשון רש"י, שפירש שאין גויל מוקף לה – שמדובקת באות אחרת, וגבי איפסיק וי"ו דויהרג בנוקבא כתב, וי"ו דויהרג אירע במקום נקב, משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב, ואפילו הכי כשר).
878. כט, א ד"ה שאין, ושם ע"ב ד"ה וי"ו דויהרג.
879. וכן הקשו על דבריו הפרי מגדים, הגהות רעק"א ונודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סי' עה. וראה חקרי הלכות ח"ה מ, ב.
880. "משמע דוקא כל תוכו, ולא קצת ממנו. והטעם נראה דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק אחד, ועל כן אף על פי שנפסק הגויל בתוך האות מצד אחד, מגין עליו מה שנשאר מצד השני, ודומה, אם נפסק חלק מצד אחד בחוץ, והנשאר קיים באותה צד גופה, דלא מצינו בזה פסול". ומה שאמרו בירושלמי "אתיא דרב חסדא כרב, ותריהון פליגין על שיטתיה דאשיין בר נדבה", היינו שמדברי רב מוכח להכשיר בניקב תוכה, עכ"פ כשיש קצת גויל בצד אחד. ומדברי רב חסדא מוכח להכשיר אף בניקב כל תוכה. ולא קיי"ל כרב חסדא, כדלעיל (הערה ).
881. שמה שכתב רש"י (שאין גויל מוקף לה, שמודבקת באות אחרת), היינו כל מקום שאינו מוקף גויל מצדו השני של הנקב, כגון שניקב נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף, או שהנקב ממלא את כל חלל האות.
882. סי' רה (ואשיאן בר נדבך מצריך גויל חלק בלא מעוט הירך. ובתלמוד שלנו מכשיר לגמרי, מדלא פסיל אלא ניקב גוף הירך). הרי פסק כמשמעות תלמוד דידן (ראה לעיל הערה קמה ), שבפנים אין צריך מוקף גויל. וראה לעיל סק"ג.
883. מנחות רמז תתקנג (ניקב נקב באמצע הבי"ת ... תלמודן לא בעי היקף גויל, וכל רבותינו שוין בדבר). ופירש בביאור מרדכי שם (נראה לענ"ד דהיינו דוקא בשאינו מוקף גויל מחמת הנקב שבתוכו, אבל כשהנקב מבחוץ, שאין האות מוקף גויל מחמתו מבחוץ, גם להך פירוש פסול, דאם לא כן מאי אריא דנקיב תוכו, הוה ליה למימר ניקב סביבו כשר, דהוי כולל בין מבחוץ ובין מפנים. אלא על כרחך ... לא מכשרינן כי אם בחללו). וכן הוא בקרית ספר להמאירי, מאמר ג ח"ב ד"ה ושאלו (וניקב מחללו מיהא, שהוא כשר, פירוש אף כשהוא סמוך כל כך לרגל הה׳ שלא נשאר גויל סביבו, שלא הוצרכנו לגויל מקיפה מד׳ רוחות אלא ברוחות שסביב כל האות מבחוץ, אבל מבפנים לא).
884. גמרא כט, א (אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה, ניקב תוכו של ה"י כשר, יריכו ... אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר).
885. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סכ"ה נתבאר, שאם כתב הרי"ש כמין דלי"ת, יש להחמיר לגרור התג עם הגג ועם הירך, מפני שכן דרך הסופרים שכותבין תחלה הגג עם התג שמאחוריו ואחר כך הירך למטה, ואם כן נכתבו כולם בפסול. ובסכ"ז נתבאר , שאם כתב מתחלה רי"ש, ואחר כך טעה ועשה לה תג כעין דלי"ת, יש להקל בגרירת התג עם הגג בלבד או עם הירך בלבד. ומבאר, שמקור החילוק הוא בלבוש, שהובא בלחם חמודות ובמ"א, שכן עיקר. ודלא כמשמעות הט"ז, ומ"א בשם ר' יעקב הלוי.
886. סי"ח (מיהו נראה לי, דהיינו דווקא כשהיה לו לכתוב רי"ש, וטעה וכתב תחלה הגג עם עוקצו והתג מאחוריו למעלה כעין ד', ואחר כך עשה הירך מלמטה, כמנהג קצת הסופרים שכותבין כן. אבל אם מתחלה כתב הגג והירך בבת אחת עגול מאחוריו כצורת רי"ש, ואחר כך טעה ועשה בו תג מאחוריו ונעשה כעין דלי"ת, סגי ליה כשיחזור ויגרור הגג או הירך עם התג לבדו, ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, ואין צריך יותר, שהרי אות הרי"ש נעשית מתחלה כהלכתו, ונפסד, וחזר לכשרותו עם קצת חזרת כתיבה בגופו כהלכתו. נראה לי להלכה. והמחמיר תבא עליו ברכה).
887. הל' ספר תורה ס"ק פב (שהביא דברי הלבוש).
888. ס"ק כה (אם כתב מתחילה רי"ש, ואחר כך טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת, סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, כן נראה לי להלכה. והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל (לבוש ול"ח הל' ספר תורה ספ"ב)).
889. על מ"ש בשו"ע סכ"ה (כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה, כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה), פירש המ"א (דאז צריך לגררה כולה, כמ"ש סי"ח). והוא כמבואר בשו"ע סי"ח, וכאמור כאן לענין רי"ש שכתבה כמין דלי"ת, שתלוי עם הפסול נעשה לפני או לאחר כתיבת היו"ד. ופירוש דברי המ"א יתבארו לקמן בקונטרס אחרון הבא. וכן מבואר בפנים סכ"ו ( כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול, צריך לגררו ולכתבו מחדש, אע"פ שלא נכתב בכתיבה אחת עם הפסול, כגון יו"ד העליונה של הא' שהיא נוגעת בגג שתחתיה יותר ממה שצריך להיות נוגעת ... צריך לגרור כל הגג והיו"ד שתחתיה ולכתבה מחדש ... ואם יו"ד התחתונה נוגעת בעצמה לגג, אין צריך לגרור הגג, אלא יו"ד התחתונה בלבד שנעשית בפיסול ).
890. ס"ק יז (ולאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דלי"ת, דבפעם אחת נכתב הכל בפסול, צריך לגרור כולו). שלפום ריהטא נראית כוונתו, דמיירי באופן השני הנזכר בלבוש ( כתב הגג והירך בבת אחת עגול מאחוריו כצורת רי"ש, ואחר כך טעה ועשה בו תג מאחוריו ונעשה כעין דלי"ת), והט"ז סובר שגם בזה צריך לגרור הכל . וכן הוא בט"ז יו"ד סי' רעג ס"ק ד (ראיתי עוד מעשה סופרים בורים הרבה, שכשאירע להם אות כ"ף פשוטה בסוף השיטה, ויש עוד מקום פנוי קצת שאי אפשר לכתוב תיבה אחרת, הם מושכים הכ"ף פשוטה כזה, וזהו פיסול גמור, שהוא דלי"ת ולא ך' ... וכשמתקן כ"ף פשוטה הזאת, צריך למחוק אותה כולה ואחר כך לכתוב מחדש כראוי, דאם לא ימחוק רק קצת מגגה יהיה כחק תוכות, וכמו שכתבנו באורח חיים סי' ל"ב סעיף י"ז, באות שנכתב כולו בפעם אחת עיין שם).
891. בשו"ת הר"י לבית הלוי סי' פא (נמצא בקצת ספרים כפי"ן פשוטות שהגג שלהם ארוך יותר מהרגל, כי להיותם בסוף שיטה הסופר האריך הגג ביותר כדי למלאות השיטה ... יראה הדבר ברור דצריכין תקון ... לגרור כל הכ"ף פשוטה ולחזור ולכתבה כתקנה ... ואמנם בכ"ף פשוטה של אלהיך, לכאורה הי' נראה דלא שייך ביה זה התקון, דכיון דהכ"ף הוא אות הנטפל אחורי השם, אינו יכול למחוק אותו ... יראה לענ"ד, דכ"ף פשוטה זו של אלהיך שייך בה גם כן התיקון שכתבנו בשאר הכ"פין, דהיינו לגרוד כל הגג בלבד ולחזור ולכותבו כתקונו ... כיון שהוכחנו שהכ"ף פשוטה הפסידה צורתה ואין לה עוד צורת כ"ף פשוטה, רק או רי"ש או דלי"ת, אם כן אין עוד לאות הזה שום שייכות עם השם, ומותר למוחקה ... ואמנם טוב להזהר בזו שלא למחוק הרגל רק כל הגג בלבד, ויחזור ויכתוב הגג קצר כדינו ... כיון שברגל הכ"ף שנכתב כדי ן ). הובא בכנסת הגדולה סי' לו הגב"י (אפילו במלת אלהי"ך יכול למחוק הך'. וצריך ליזהר שלא ימחוק הרגל, רק כל הגג בלבד, הר"י הלוי ז"ל סי' פ"א). ובמ"א ס"ק כו (וכתב ר"י לוי סי' פ"א אם עשה גג רחב, צריך תיקון למחוק כל הגג, אפילו במלת אלקיך יכול למחקו, אך יזהר שלא ימחוק הרגל (כנה"ג)). וכן הוא בפנים סכ"ה ( וכן כ"ף פשוטה ... עשה לה גג רחב כאורך רגלה ... צריך למחוק כל הגג ... ואפילו במלת אלהיך יכול למחוק, רק שיזהר שלא ימחוק הרגל). וראה שם (הערה ר ).
892. על מ"ש בשו"ע סכ"ה (כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה, כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה), פירש המ"א (דאז צריך לגררה כולה, כמ"ש סי"ח). והוא כמבואר בשו"ע סי"ח לענין רי"ש שכתבה כמין דלי"ת, שתלוי אם הפסול נעשה לפני או לאחר כתיבת היו"ד. אלא שהציון למ"א זה הוא על התיבות "רגל האל"ף". והוא תמוה, שהרי רגל האל"ף נכתב אחרי גג האל"ף, ואם כן לא נפסל אלא הרגל עצמו, ומדוע כתב המ"א "דאז צריך לגררה כולה". וכתב על זה הנתיב חיים "טעות המדפיסים הוא, וצריך לציין על פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה, שאז נעשה כל האות בפיסול, לכך צריך לגרור כל האות שנעשה בפיסול". וכן פירש היד אפרים. וכן מפרש כאן (דקאי גם אפנים), "שאז צריך לגררה כולה" כיון שכל האות נעשה בפיסול. וראה חקרי הלכות ח"ה מד, ב.
893. שהרי אם נגע רגל האלף בגג האלף אין צריך לגרר הגג, אלא יו"ד התחתונה בלבד.
894. ס"ק ל (כל מה שנעשה בפיסול, היינו מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה).
895. ס"ק יז (בכל אות שנכתב בב' כתיבות, כמו ג' וכיוצא בו, ונעשה פסול בכתיבה האחת, אין צריך לגרור רק אותה).
896. שו"ת מהרי"ל סי' קלז (המועתק לעיל הערה רלז ).
897. בפנים סל"ו נתבאר, שאם יש להסתפק ברגל התחתון של הנו"ן והצד"י אם אינם ארוכים מדאי, יש להראות לתינוק. ואף שבגמרא כט, רע"ב הובא זה רק לגבי ו' שניקבה. מכל מקום הרא"ש והטור כתבו כן לכל האותיות שיש בהם ספק. וראה גם לעיל סכ"א (או אם רוחב האות הוא כשיעור, כגון ד' שנכתבה קטנה כעין יו"ד, שאם התינוק קוראה ד' כשרה).
898. הל' ספר תורה סי' יב (ואם יש ספק בקריאתה, מייתינן ינוקא דלא חכים ודלא טפש ותבדוק בקריאתו).
899. "ובכל אות שיש בה ספק, מייתינן ינוקא דלא חכים ולא טיפש, אם יכול לקרותה כשר".
900. י, א (ור"י ז"ל אומר ... דאפשר דכי אמרינן דמעורה, היינו שראשה של למ"ד שבשיטה תחתונה נכנס לתוך חללה של ה"א או ח' של שטה עליונה וכיוצא בזה. ואחרים אומרים שזה יותר קרוב לפסול הגט, מפני שמבטל צורת האות). שו"ת ריב"ש סי' קמו (והרמב"ן ז"ל השיב ... ומכלל דבריו אתה רואה, דבספר תורה ... אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה, פסול). והיינו שהר"י בתוס' התיר (כדלקמן הערה ), ורמב"ן פסל (כדלקמן הערה הבאה).
901. גיטין כ, ב (זה שאמרו כאן דמערי, כגון שמעורות אותיות של שיטה זו שלמטה נכנסת מעט בין תיבה לתיבה שלמעלה, או שנכנס ראשו של למ"ד שלמטה באוירה של דל"ת וה"א, ושאר הדומות להן. ולפי דעתי שזה יותר קרוב ליפסל). והיינו שלדעת הר"י בתוס' מותר, ולהרמב"ן עצמו נראה דקרוב ליפסל.
902. באבני נזר חאו"ח סי' ג הגיה: סי' קכה ד"ה כתב עוד (אם ראש הלמ"ד שבשיטה תחתונה נכנס לתוך חלל ה' או ח' של שיטה עליונה, או רגל הך' שבשיטה עליונה נכנס לתוך חלל ט' שבשיטה תחתונה, וכיוצא בזה, כתבו התוספות (כ, ב ד"ה לא), והרא"ש (סי' יט), והרשב"א (כ, ב ד"ה בעי), והמרדכי בפרק ב' דגיטין (סי' שמה), דכשר, גבי הא דתנו רבנן הרי זה גיטך והנייר שלי וכו' (גיטין כ, ב) לא צריכא דמעורה. וכן כתוב בספר התרומה (סי' קיג)).
903. גיטין כ, ב ד"ה לא (ור"י אומר ... דהא דקאמר דמעורה, היינו רגל ך' של שיטה עליונה בט' של שיטה שתחתיה, או ראש ל' בה' או בח' שלמעלה הימנה).
904. גיטין פ"ב סי"ט (דאפשר דהא דקאמר הכא דמעורי, כגון דרגל כ"ף ונו"ן וקו"ף של שיטה עליונה נכנסת בתוך טי"ת של שיטה תחתונה, וכן גגו של למ"ד בתוך ה"א וחי"ת של שיטה עליונה).
905. גיטין כ ע"ב ד"ה בעי (ור"י ז"ל דחה, דדילמא לאו מערי שנוגעת זו לזו קאמר, אלא כגון שנכנס צואר הלמד בתוך חלל החית שבשטה שלמעלה ממנה, או רגל הקוף בתוך חלל הטית והעין שבשיטה שלמטה ממנה קאמר).
906. סי' קיג (אומר מורי רבינו ... כי נוכל לפרש, כגון ראש של למ"ד משיטה תחתונה נכנס בתוך אויר חי"ת בשיטה שלמעלה הימנה, או רגל של נו"ן פשוטה משיטה עליונה נכנס בתוך אויר של טי"ת או עי"ן שלמטה הימנה).
907. פ"ב דגיטין סי' שמה (והא דקאמר תלמודא לא צריכה דמעורה, אין רוצה לומר שנגעה, אלא כגון ך' או ק' או ן' דעליון נכנס [בטית] בשיטה של מטה, או ל' דתחתונה נכנס בשיטה של מעלה בח' או ה"א).
908. סכ"ח (יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה) .
909. ד"ה ומ"ש ובגרידה (ומיהו אפשר דאף התוספות והרא"ש מודו דבספר תורה ותפילין ומזוזות פסול, והכי נקטינן. ודלא כמו שכתב בשלחן ערוך (סכ"ח) דיש ליזהר בכך, דמשמע דבדיעבד אין זה פסול, דליתא).
910. סקכ"ב (בב"י בשם רמב"ן כתב לשון פסולה, משמע אפילו בדיעבד. ואיני יודע למה כתב כאן לשון לכתחלה).
911. סק"מ (ואם נכנס בענין שהפסיד צורת האות, כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה"א, פסול), הרי שאם נכנס לאות ה או ח, כשרים בדיעבד . וראה מה שהאריך בכל זה בקסת הסופר עם פסקי הרב, מאמר "כתיבה תמה וצורת האותיות" שבתחלתו.
912. המו"ל של הוצאה הראשונה של שוע"ר (כנראה מהרי"ל אחיו של רבינו).
913. אחר כך נמצא ונדפס בשו"ת סי' א (וסיומו חסר), ותוכנו: אף שכאן בפנים סנ"ב-ג נתבאר שאי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל, ולכן נוהגים בהרבה מדינות לעשותה סתומה להרמב"ם, והיינו שיתחיל פרשת והיה אם שמוע באמצע השיטה, ויניח לפניה ריוח כדי ט אותיות. מכל מקום עדיף להשאיר ריוח כשיעור ט' אותיות גם בסוף פרשת שמע וגם בתחלת פרשת והיה אם שמוע, כי אז היא נחשבת פרשה סתומה, לא רק לשיטת הרמב"ם אלא אף לשיטת בעל התרומה (הסובר, שפרשה פתוחה מראשה או מסופה נחשבת פרשה פתוחה, אבל אם היא פתוחה גם מסופה וגם מראשה, היא נחשבת סתומה, וכפשטות לשון הירושלמי "פתוחה מכאן ומכאן סתומה").
914. שיטות הפוסקים בשיעור "פרשה" הן: (א) ט' אותיות גדולות. (ב) ט' אותיות קטנות. (ג) ג' אותיות כמובא בתוס' לב, א ד"ה והאידנא (נשתייר בסוף שיטה כשיעור חלק למשפחותיכם ... זה מצא ר"ת בסידור קדמונים. ובמסכת סופרים מצא ... וכמה יניח בראש שיטה ויהא נקראת פתוחה, כדי לכתוב שם של ג' אותיות). ספר התרומה סי' ר (פירש רבינו יעקב זכרונו לברכה, איזהו פרשה פתוחה כל שכתוב מראש השיטה עד אמצעיתה או עד שלישיתה, והניח ריוח עד סוף השיטה, בכדי שיש שם ג' תיבות מן ג' ג' אותיות, דהיינו למשפחותיכם, זו היא פרשה פתוחה). רמב"ם הלכות ס"ת פ"ז ה"י (ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו תשע אותיות אשר אשר אשר), והי"א (וכל הדברים האלו למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל). ב"י יו"ד סי' ערה (ומיהו אפשר דלא אמר דלא פסל אלא בששייר פחות מאשר אשר אשר, ומכל מקום יהיה בשיור כדי ט' אותיות אפילו קטנות, אבל כל שאין בו כדי ט' אותיות אפילו קטנות, אפשר דפסול נמי הוי, דכל בציר משיעור ט' אותיות קיבלו דלא הוי שיור). שו"ע שם ס"ב (כדי תשע אותיות). וש"ך שם ס"ק ד (ט' אותיות, ג' פעמים אשר, כ"כ הרמב"ם. וכתב ב"י, אפשר דלא פסול כששייר פחות מאשר אשר אשר, ומכל מקום יהיה כשיעור ט' אותיות קטנות, אבל כשאין בו ט' אותיות אפילו קטנות, אפשר דפסול נמי הוי, דכל בציר שיור מט' אותיות קבלו דלא הוי שיור עכ"ל. ומיהו יש פוסקים דסגי בריוח ג' אותיות). ולענין פרשה שלישית שבמזוזה, נתבאר בסמ"ג עשין כג (ובירושלמי דמגילה ... פתוחה מכאן ומכאן סתומה. וקבלתי כך הפירוש, לא שתהא פתוחה לגמרי ש[מ]ראשה שיעור תשע אותיות ... ולא שתהא פתוחה לגמרי מסופה, שאם כן היתה פתוחה גמורה, אלא תחלק שיעור הפתיחה לכאן ולכאן, פחות משלש אותיות בסוף ובשעריך בסוף שיטה, ופחות משלשה אותיות בתחילת שיטה במקום שמתחיל והיה אם שמוע, להכירא בעלמא, לפי שאינן סמוכות בתורה, וזו היא סתומה גמורה, מאחר שאין שיעור פתיחה לא בתחילה ולא בסוף). סמ"ק סי' קנד (נהגו רבותינו להניח קצת חלק בסוף שמע וקצת חלק בתחלת והיה אם שמוע, ובין הכל שיעור חלק שלשה אותיות, כדאמרינן בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה). רא"ש הלכות מזוזה סוף סי' ה (וטוב שלא יניח כשיעור ג' אותיות בסוף השיטה, וכן בראש השיטה, לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות). דברי הסמ"ג והסמ"ק והרא"ש הנ"ל הובאו בשו"ת רבינו סי' א, ומבאר שם (ומשמע להדיא דרוצה לומר, דהוי סתומה גמורה, כמו פרשת ויחי שאין שם פרשה כלל). וכיון שאין צריך כאן ריוח אלא מעט (להכירא בעלמא), וכיון שכתבו הפוסקים הנ"ל שישאיר ריוח פחות מג' אותיות בסוף פרשת שמע ופחות מג' אותיות בתחלת פרשת והיה אם שמוע, על כן תיקן "להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן בסוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע". אמנם כאן יש לכאורה סתירה בין תחלת הדברים לסופן (להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח כשיעור ט' אותיות, בין בתפילין בין במזוזות ... ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע). ואפשר שצ"ל כאן: "ט' יודי"ן ... ט' יודי"ן". וכן המנהג להשאיר במזוזה ריוח ט' יודי"ן כאן וכאן.
915. תוכן הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סס"ג נתבאר שהן השיעור של אצבעים על אצבעים והן השיעור של יותר מכאצבע, שניהם הם רק לכתחלה. לענין אצבעים מפורש כן בשמושא רבא. ואם כן מובן מזה, שכן הוא גם לענין יותר מכאצבע.
916. עירובין צה, ב ד"ה מקום (ואור"י דמצא במדרש דשיעורן כב' אצבעות. וסמך לדבר [ציץ, ד]רוחבו ב' אצבעות, כדאמר בפ' קמא דסוכה (ה, א), ואמרינן בפ"ק דערכין (ג, ב) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, ודומה דציץ היה במקום הראוי להניח תפילין).
917. כנסמן לעיל (הערה ).
918. ברא"ש שם בשם שמושא רבא (ואי הוי בציר לא פסול).
919. סי' לב סקנ"ג (והקטנים מכאצבע אין לצאת בהם, ויש למחות בעוברי דרכים שמתקינין להם תפילין קטנים מאד, כי מבואר מש"ס שצריכים להיות רחבים יותר מאצבע, ואם לאו, פסולין הם). וראה שו"ת דברי יואל סי' ד אות ג ואילך. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) ח ע' מב.
920. ד"ה וכה יעשה (ז"ל העיטור, דכתיב בשימושא רבא, לשל ראש מייתי אעא תרי אצבעי על תרי אצבעי, ובשל יד מרובע אורכא דידיה כחצי אורכא דאצבע, ופותיא דידיה כפותיא דאצבע).
921. הל' תפילין סוף ח"ג נח, ג (וכדכתיב בשימושא, לשל ראש מייתי אעא תרי אצבעי כתרי אצבעין בעל תרי אצבעין, ובשל יד עץ מרובע אורכא דידיה כחצי אורכא דאצבעי, ופותיא דידיה כפותיא דאצבעי).
922. ורוחב התפילין כרוחב אצבע.
923. סי' רט (ומה שכתוב בהלכות גדולות דרב אלפס דפוס של תפילין של יד עבוד ליה מעץ מרובע אורכא דידיה כחצי אורכא דאצבע אמה, ופותייא דידה כפותייה דאצבע אמה. הך אארכה היינו גובה הבית. לפי שסובר שמניחין האגרת מעומד, לפי שיש בשל יד ז' שיטין, ובשל ראש ליכא אלא ארבע שיטין. להכי צריך בית של יד גובה יותר).
924. "צריכה להיות זקופה, ארכה לאורך מזוזת הפתח). וברמ"א שם (אבל יש אומרים שפסולה בזקופה, אלא צריכה להיות שכובה, ארכה לרוחב מזוזת הפתח. והמדקדקין יוצאין ידי שניהם, ומניחים אותה בשפוע ובאלכסון, וכן ראוי לנהוג).
925. לג, א ד"ה עבידא כסיכתא (נגר, כשל אומנים, כזה, פסול).
926. תוס' שם ד"ה הא עבידא (היה אור"ת שמניח מושכב, ולא מעומד).
927. וגם כאן בתפילין המחלוקת היא אם זקופה או שכובה, אבל אם היפך, הוא פסול משום בזיון.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 134 עמודים.