שמא היתר נדרים בשבת

שמא היתר נדרים בשבת

ובו

ד' סעיפים

א מתירין נדרים בשבת אם הם לצורך השבת ¹⁸⁰⁹ , כגון שנדר שלא לאכול בשר ¹⁸¹⁰ או שלא לשתות יין ¹⁸¹¹ , או שנדר ממלבוש הצריך לו היום ¹⁸¹² , ואפילו היה לו פנאי להתירם קודם השבת

מותר ¹⁸¹³ . אבל נדרים שאינם לצורך השבת, אין

מתירים בשבת ¹⁸¹⁴ , אפילו לא היה אפשר להתירם קודם השבת.

אבל הבעל יכול להפר נדרי אשתו אפילו

שאינם לצורך השבת, וכן האב לבתו, לפי שאם לא יפר לה ביום שמעו לא יוכל עוד להפירם ¹⁸¹⁵ :

ב מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן

פלוני, ולא נזדמן לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן, ואותו יום בא בשבת, ואי

אפשר לעשותה בשבת, ויש לו פתחים להתיר נדרו משבועתו, מתירין לו אפילו בשבת, מפני

שאם לא יתירו לו היום אי אפשר להתירו לו למחר ¹⁸¹⁶ :

ג התרת חרמים דינה כהתרת נדרים, ואין

מתירין אלא לצורך השבת. אבל נהגו להתיר חרמי הקהל אפילו אינם לצורך השבת, לפי שאין

דרך להיות כנופיא אלא בשבת, ואם לא יתירוהו בשבת לא יתאספו ביום אחר, ונמצא שאין

לו היתר לעולם ¹⁸¹⁷ .

אבל אין מחרימין בשבת כי אם מדבר שהוא

לצורך שבת ¹⁸¹⁸ , וכן למי שחילל שבת ¹⁸¹⁹ , אבל לא למי שעבר עבירה אחרת.

אבל דבר שיש בו תיקון המדינה ¹⁸²⁰ , ואם לא יחרימו בשבת לא יתאספו ביום

אחר, ויגרע התיקון, אזי מותר להחרים, כמו שמותר להתיר הנדר או החרם מטעם זה. ולכן

אין למחות במה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחרם על פי בית דין

משום חובותיו, מפני שצריך להכריז בשבת שמתאספים כולם ויודעים לכופו בעירו לשלם,

ולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן ¹⁸²¹ . וכן מי שביזה החכם יכול לנדותו לכבודו,

מפני שזהו גם כן תיקון המדינה להעמיד המשפט על תילו, וגם דבר מצוה הוא משום כבוד

התורה ¹⁸²² . ואין צריך לומר שמותר להחרים בשבת

בדבר הנוגע על הכלל, כמו שהחרימו בשבת את העוסקים בספרי הטבע כל ימיהם ¹⁸²³ :

ד מי שנדוהו בחלום, מתירין לו בשבת ¹⁸²⁴ :

[1809] משנה

וגמרא קנז, א (נשאלין (לחכם, רש"י) לנדרים שהן לצורך השבת (כגון שנדר שלא

לאכול [היום], רש"י)). טור ושו"ע ס"א (מתירים נדרים בשבת אם הם

לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול או שלא לשתות).

[1810] מ"א

סק"א (ונראה לי דהוא הדין שלא לאכול בשר).

[1811] תוס'

עירובין ל, ב ד"ה אלא (והאי הוי צורך שבת, שיהיה מותר לשתות יין בשבת). מ"א

שם (והוא הדין אם נדר שלא לשתות יין (תוספות עירובין דף ל')).

[1812] ביאור

מהר"ר יוסף מקרמניץ לסמ"ג לאוין סה (לאו דוקא לצורך ממש, אלא כל דבר

מאכל ומשתה או מלבוש שתלוי בצורך היום, שרי). מ"א שם (ומהר"ר יוסף

בביאורי סמ"ג כתב, אפילו מלבוש הצריך היום, שרי).

[1813]

גמרא שם (איבעיא להו (הא דקתני נשאלין לנדרים שהן לצורך, רש"י), כשלא היה לו

פנאי (לשאל מערב שבת קאמר, רש"י), או דלמא אפילו היה לו פנאי. תא שמע

דאזדקיקו ליה רבנן לרב זוטרא בריה דרב זירא ושרו ליה נדריה, ואף על גב דהוה ליה

פנאי). טור ושו"ע שם (אף על פי שהיה לו פנאי להתירם קודם השבת).

[1814]

גמרא שם (שלא לצורך, לא). טור ולבוש ס"א (אבל שלא לצורך שבת, אין מתירין

אותם, דלמה נעשה דבר שלא לצורך היום והוא יכול לעשותו למחר).

[1815] משנה

שם (מפירין (בעל לאשתו, רש"י) נדרים בשבת), גמרא שם (הפרת נדרים אפילו שלא

לצורך, אלמא הפרת נדרים כל היום ... תנן הפרת נדרים כל היום (עד שתחשך ותו לא,

ואפילו שמע סמוך לחשיכה. הלכך אפילו שלא לצורך [שבת זו, נמי], שאם לא יפר עכשיו לא

יפר עוד, רש"י), ויש בדבר להקל ולהחמיר, כיצד, נדרה לילי שבת מיפר לילי שבת

ויום השבת עד שתחשך, נדרה עם חשכה מיפר עד שלא תחשך, שאם לא הפר משחשכה אינו יכול

להפר). רי"ף סח, א (והלכתא הפרת נדרים כל היום בלבד ... ושמעינן מינה דמפירין

נדרים בשבת בין לצורך בין שלא לצורך). טור ושו"ע שם (הבעל יכול להפר נדרי

אשתו, אפילו שאינם לצורך השבת, מפני שאם לא יפר לה היום לא יוכל עוד להפירם).

וכן לענין אב לבתו נפסק

כן בשו"ע יו"ד סי' רלד סכ"א (אין האב מפר נדרי בתו, ולא הבעל נדרי

אשתו, אלא ביום שמעם. ודוקא כל היום, ולא מעת לעת, שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל

הלילה ויום המחרת, ואם שמע סמוך לחשיכה, אינו מפר אלא עד שתחשך).

[1816] שו"ת

רשב"א ח"ז סי' יז (מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן פלוני, ולא נזדמן

לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן, ואותו יום בא בשבת, ואי אפשר לעשותה בשבת,

ויש לו פתחים להתיר נדרו, נשאלין אפילו בשבת... מוטב ידחה שבות כזה ולא יעבור

הבטוי החמור). שו"ע ס"ב (מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן פלוני, ולא

נזדמן לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן, ואותו יום בא בשבת, ויש לו פתחים

להתיר נדרו, נשאלין אפילו בשבת). לבוש ס"ב (שאם לא יתירוהו היום, הרי יעבור

עליו).

[1817] שו"ת

הרשב"א ח"ז סי' תמז (ששאלת מהו להפר חרמות בשבת ואפילו לדבר מצוה ...

בחרמי צבור נראין שרשאין לעשות כן, שכך נהגו, ומנהגן של ישראל תורה הוא, ואולי יש

להם על מה שיסמוכו, לפי שאין כנופיא אלא בשבת, ואולי אם לא יתירו בשבת לא יתקבצו

ביום אחר, ונמצא שאין לו היתר לעולם, ועל זה סמכו להתיר אפילו בשבת, כעין הפרת

נדרים וכו'). שו"ע ס"ג (נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת אף על פי שאינם לצורך

השבת). לבוש ס"ג (ומטעם זה גם כן מתירין חרמי הקהל בשבת אף על פי שאינם לצורך

שבת, מפני שאין דרך להיות כנופיא אלא בשבת, ואם לא יתירוהו בשבת לא יתאספו ביום

אחר, ונמצא שאין לו היתר לעולם). רמ"א סי' שו סי"ב (ומותר להתיר חרמי

צבור בשבת אף על פי שאינו לצורך שבת).

ולעיל שם סכ"ו (אם מותר להחרים

או לנדות בשבת, או להתיר הנדוי והחרם, יתבאר בסי' שמ"א).

[1818] מ"מ

פכ"ג הי"ד (ובס' העתים, שאסורין צבור להחרים שום דבר בשבת, אלא אם כן

הוא לצורך השבת, דומה להתר נדרים). רמ"א סי' שו סי"ב (אבל אין מחרימין

בשבת כי אם מדבר שהוא לצורך שבת)

[1819] שו"ת

מהרשד"ם או"ח סי' ח (דמי זה להתרת נדרים, דתנן פרק בתרא דשבת מפירין

נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהם לצורך שבת, אבל נדרים שאינם צורך שבת אסור, הכא נמי

כיון דהוי צורך שבת, שהיה האיש מחלל, מותר). הובא במ"א שם סקכ"ד (ורשד"מ

סי' ח' כתב דמותר לנדות למי שחילל שבת).

[1820] ט"ז

סי' שלט ס"ק ד (דבדבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת). וכדלעיל סי' שו סכ"ז

( שכל דבר שהוא תיקון המדינה והוא מזדמן תדיר, נקרא צורך רבים).

[1821] ב"ח

סוס"י שז (מה שנהגו ביריד לובלין ובשאר ירידים שהשמש קורא מתוך הכתב את מי

שהוא מוחרם מפי בית דין על דבר חובותיו, ולא חיישינן לקורא בשטרי הדיוטות. יש

ליישב, חדא משום פסידא, שלולא הכרזה זו היה נפסדין כל החובות, וכל משא ומתן של כל

בני המלכות תלוי בהכרזה זו בשבת, שמתאספין כל הקהלות ויודעין מי ומי הכריזו עליו

חרם כדי לכופו בעירו לשלם ... והכרזה זו צריכה שתהיה דוקא בשבת, דאז נאספין כל בני

המלכות ואוושא מילתא טובא ואיכא פירסומא רבה ... ועל כן נראה דאין כח לשום מורה לבטל

מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים). מ"א שם סקכ"ג (כתב הב"ח סוס"י

ש"ז, מה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחרם על פי בית דין

משום חובותיו, יש לישב המנהג משום פסידא, דצריך להכריז בשבת שמתאספין כלם ויודעין

לכופו בעירו לשלם, ולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן. ועוד דנוגע לרבים,

והוי עסקי רבים. ועל כן אין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים).

[1822] שו"ת

דברי ריבות סי' שח (מעשה שהיה באיש אחד שביזה את החכם בפניו והתריש כנגדו בפרהסיא,

ונדהו החכם והכריזו למנודה כדין תורה, והיה זה ביום השבת ... נראה לעניות דעתי

שאין בזה שום צד איסור בו ... שהוא צורך רבים כמו שכתבתי להעמיד המשפט וכו', ואיכא

מצוה כדי לביישו שעשה שלא כהוגן לבזות תלמיד חכם ... ושפיר עבד ואין כאן שום צד

אסור). מ"א שם סקכ"ד (כתב בספר דברי ריבות סי' ש"ח דחכם רשאי לנדות

בשבת לכבודו).

[1823] שו"ת

הרשב"א ח"א סי' תטו (מה שהסכמנו והחרמנו בספר התורה במעמד כל הקהל ביום

השבת, בפרשת אלה הדברים, שנת ששים וחמש לפרט האלף החמישי). ט"ז יו"ד סי'

רכח סק"ו (לא מחרימין בשבת אם אינו מעסק השבת, והוא הדין אם הוא דבר גדול על

הכלל, כמו שמצינו בתשובת רשב"א שהחרים בשבת יושבי פרובינצ"א שעסקו

בלימוד חכמי הטבע כל ימיהם, כמוזכר בתשובותיו), ובאו"ח סי' שלט ס"ק ד (עמ"ש

ביו"ד סי' רכ"ח ס"ג, דבדבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת).

[1824] שו"ת

רדב"ז ח"ד סי' ק (מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל בשם רב אחאי גאון

ז"ל, נידוהו בחלום ... בליל שבת, מתירין לו, דאין לך צורך שבת גדול מזה, דלא

לשתהא בשמתיה). מ"א סי' שו סקכ"ב (והוא הדין נידוהו בחלום).