תקו דיני לישה ביום טוב

תקו דיני לישה ביום טוב

ובו ט"ו סעיפים

מדידה

והרקדה

א אסור ¹⁷⁰⁶

למדוד ביום טוב ¹⁷⁰⁷ ,

מפני שהוא עובדין דחול, ונראה כמוכר ¹⁷⁰⁸ ,

ואפילו לעצמו (שאינו מוכר כלום) אסור למדוד. ואפילו מתכוין למצוה, כגון שמודד קמח

לעיסתו כדי לידע שיעור חלה, לא ימדוד ¹⁷⁰⁹ ,

אלא יקח באומד הדעת ¹⁷¹⁰ ,

שהרי היה אפשר למדוד מערב יום טוב ¹⁷¹¹ :

ב אין צריך לערות הקמח מהכלי לתוך העריבה,

אלא מותר ליקחו בידיו מהכלי, אע"פ שעושה גומא בקמח הנשאר בכלי, שאין איסור

עשיית גומא שייך לא בקמח ולא בפירות ¹⁷¹² ,

שהרי איסור עשיית גומא אינו אלא משום בונה ¹⁷¹³ ,

ואין בנין אלא בקרקע או במחובר לקרקע ¹⁷¹⁴ :

ג

ההרקדה היא ממלאכות האסורות ביום טוב ¹⁷¹⁵ אפילו לצורך אכילה, כמו

שנתבאר בסימן תצ"ה ¹⁷¹⁶ .

לפיכך אפילו על ידי שינוי אסור לרקד ¹⁷¹⁷ .

ואפילו לא היה אפשר לו לרקד מערב יום טוב ¹⁷¹⁸ .

ומכל מקום יש להתיר לרקד על ידי נכרי,

אם ישנה קצת ¹⁷¹⁹ ,

לפי שיש מי שאומר ¹⁷²⁰

שאפילו ישראל מותר לרקד על ידי שינוי קצת, לכך יש לסמוך על דבריו להקל על ידי נכרי ¹⁷²¹ .

במה דברים אמורים בהרקדה ראשונה, אבל אם

כבר נרקד הקמח פעם אחת ורוצה לרקדו שנית ביום טוב כדי שיהא הפת נאה, מותר ¹⁷²² ,

לפי שאין איסור במרקד אלא משום שהוא בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה או כברה ¹⁷²³ ,

וכאן הכל יוצא מהנפה ואין שם פסולת ¹⁷²⁴ .

ומכל מקום כיון שהיה אפשר לו לטרוח טרחא זו קודם יום טוב ¹⁷²⁵

(ועוד שהיא כעין עובדין דחול ¹⁷²⁶ ),

(לפיכך) צריך לשנות קצת ברקידתו, דהיינו שלא ירקד על גבי עריבה כדרכו בכל השנה אלא

על גב השלחן ¹⁷²⁷ .

ואם אף בכל השנה הוא מרקד על גב השלחן צריך לעשות שינוי אחר ¹⁷²⁸ :

ד

קמח שנרקד מערב יום טוב ונפל לתוכו צרור או קיסם ¹⁷²⁹

ביום טוב ¹⁷³⁰ , אסור ליטלו משם

בידיו ¹⁷³¹ , שהרי הוא בורר

פסולת מתוך האוכל, והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו חייב משום בורר, כמו שנתבאר

בסי' שי"ט ¹⁷³² ,

(א) ומלאכת הברירה היא ממלאכות האסורות ביום טוב ¹⁷³³ אפילו לצורך אכילה, כמו

שנתבאר בסי' תצ"ה ¹⁷³⁴ .

אבל מותר לרקדו פעם השנית ביום טוב

ואינו צריך לשנות כלל ¹⁷³⁵ , שלא הצריכו שינוי

אלא במקום שהיה אפשר לעשות מערב יום טוב, וזה שאינו חוזר ומרקד כדי שיהא הפת נאה

אלא בשביל צרור וקיסם שנפל לתוכו, וכיון שלא נפל לתוכו אלא ביום טוב, אם כן בערב

יום טוב לא היה צריך לחזור ולרקדו ¹⁷³⁶ :

הפרשת

חלה

ה הלש עיסה ביום טוב, מותר להפריש ממנה

חלה ¹⁷³⁷ , אפילו אין לפניו

כהן שיתן לו לאכול, או שהוא במקומות שהחלה נשרפת ¹⁷³⁸ ,

ואין צורך אכילה כלל בהפרשה זו. ואע"פ שהפרשת תרומות ומעשרות ביום טוב יש בה

משום שבות ¹⁷³⁹ ,

מפני שהוא כמתקן ¹⁷⁴⁰

כלי ¹⁷⁴¹

ביום טוב. מכל מקום כיון שהתירו ללוש ביום טוב כדי שיאכל פת חמה ¹⁷⁴² , ואי אפשר לו לאכול

בלא הפרשת חלה ¹⁷⁴³ ,

התירו גם כן להפריש:

ו

אבל עיסה שנילושה מערב יום טוב אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב ¹⁷⁴⁴

שהרי היה יכול להפרישה בערב יום טוב ¹⁷⁴⁵ .

אלא כיצד יעשה, אם הוא בחוץ לארץ, לא

יאפה כל העיסה ביום טוב, אלא ישייר מקצתה, ואחר יום טוב יפריש חלה מן המשוייר

ויפטור כל העיסה שאכלה ביום טוב ¹⁷⁴⁶ ,

שהקילו בחלת חוץ לארץ להיות אוכל והולך ואחר כך מפריש חלה מהמשוייר כמ"ש ביו"ד

סי' שכ"ג ¹⁷⁴⁷

עיי"ש.

אבל ¹⁷⁴⁸ אסור לאפות כל העיסה

ביום טוב, ולשייר מקצת הפת כדי להפריש ממנה חלה לאחר יום טוב, שהרי מקצת זה אינו

יכול לאכלו ביום טוב, ונמצא כשאפה אותו עשה מלאכה שלא לצורך אכילה ¹⁷⁴⁹ .

ואע"פ שהתירו למלאות התנור פת אע"פ שאינו צריך לכל הפת ביום טוב, מפני

שהפת נאפה יפה כשיש פת הרבה בתנור, כמו שיתבאר בסי' תק"ז ¹⁷⁵⁰ .

מכל מקום לא התירו לו אלא כשכל הפת שלו, שאפשר לו לאכול כל פת ופת איזו שירצה, ואם

יזדמנו לו אורחים יכול לאכול את כל הפת ¹⁷⁵¹ ,

אבל כשמקצת הפת אינו ברשותו לאכלו כשירצה, ובערב יום טוב היה אפשר לו להפריש ולחלק

מקצת זה מכל העיסה ¹⁷⁵² , אסור לאפותו ביום

טוב כמו שיתבאר ¹⁷⁵³ .

ויש חולקין על זה ¹⁷⁵⁴

ואומרים דאין איסור אלא כשאפשר לו להפריש ולחלק מקצת זה מהעיסה ביום טוב בשעה

שרוצה לאפותה, אבל כאן שאסור לו להפריש חלה ביום טוב. אע"פ שמותר לשייר מקצת

העיסה שיש באותו מקצת יותר מכדי שיעור חלה, מכל מקום כיון שאותו מקצת היותר על כדי

שיעור חלה אין איסור לאפותו ביום טוב שהרי הוא מותר באכילה לזרים, והחלה עצמה

שאינה ראוייה לאכילה אסור להפרישה ולחלקה מהעיסה אף על פי שאינו קורא לה שם ¹⁷⁵⁵ .

אע"פ שבערב יום טוב היה אפשר לו לחלקה מהעיסה ¹⁷⁵⁶ ,

מכל מקום כיון שבשעת האפייה אי אפשר לו לחלקה מהעיסה, מותר לאפות הכל ביחד. לפי

שאפיית החלה היא גם כן צורך יום טוב, שאם לא יהא מותר לו לאפותה לא יוכל לאפות כל

העיסה ויתבטל משמחת יום טוב ¹⁷⁵⁷ .

ואע"פ שהעיקר כסברא האחרונה ¹⁷⁵⁸ ,

מכל מקום לכתחלה יש (ב) להחמיר ולחוש לסברא הראשונה ¹⁷⁵⁹ :

ז ואם הוא בארץ ישראל, וכן בחוץ לארץ אם

הוא רוצה ¹⁷⁶⁰ ,

יוכל ללוש עוד עיסה קטנה ביום טוב, ויצרף שתי העיסות (ג) בכלי אחד בענין שהם

מצטרפות לחלה ¹⁷⁶¹ ,

וכיון שגם עיסה הקטנה נתחייבה בחלה על ידי צירוף זה, יפריש ממנה חלה גם על העיסה

שנילושה בערב יום טוב ¹⁷⁶² .

ואם רוצה ללוש עוד עיסה גדולה שיש בה שיעור חלה, אינו צריך לצרפן בכלי אחד ¹⁷⁶³ ,

רק שיזהר שבשעת הפרשת חלה יהיו שתי העיסות סמוכות זו אצל זו, כמו שנתבאר בסימן

תנ"ז ¹⁷⁶⁴ :

ח במה דברים אמורים כשצריך לעיסה הקטנה

ביום טוב, אבל אם אינו צריך לה ביום טוב ואינו אופה אותה אלא כדי להפריש ממנה חלה על

העיסה הנילושה מערב יום טוב, הרי זה אסור ¹⁷⁶⁵ ,

אלא אם כן אוכלה כולה ביום טוב ¹⁷⁶⁶ :

ט המפריש חלה מעיסה טמאה, או מעיסה טהורה

ונטמאת החלה, הרי זה לא ישרפנה ביום טוב, אע"פ שיש מצות עשה בשריפתה, לפי שיום

טוב הוא עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ¹⁷⁶⁷ .

לפיכך בזמן הזה שכולנו טמאים ונטמאת החלה, אסור לשורפה ביום טוב ¹⁷⁶⁸ .

וגם אסור לאפותה, שהרי היא אסורה באכילה ¹⁷⁶⁹ .

וגם לטלטלה אסור ¹⁷⁷⁰ ,

שהרי אינה ראויה לכלום ¹⁷⁷¹ .

אבל מיד כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם שהניחה רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה ¹⁷⁷² ,

כמו שנתבאר בסי' רס"ו ¹⁷⁷³

עיי"ש, ומניחה שם עד מוצאי יום טוב, ואז ישרפנה ¹⁷⁷⁴ :

י במה דברים אמורים, בחלת ארץ ישראל שהיא

אסורה לטמאים ¹⁷⁷⁵ ,

וכן בחלת חוץ לארץ במקומות שאין נוהגים להאכילה לכהן טהור מקרי, דהיינו כהן קטן

פחות מט' שנים ¹⁷⁷⁶ ,

או כהן גדול ¹⁷⁷⁷

שטבל לקריו ¹⁷⁷⁸ ,

או אפילו במקום שנוהגין להאכילה אלא שאין שם כהן טהור מקרי. אבל אם יש שם כהן טהור

מקרי, מותר לאפותה. ומותר לו להוליכה לו לביתו ¹⁷⁷⁹ , אפילו אם הפרישה

מערב יום טוב ¹⁷⁸⁰

והיה אפשר להוליכה לו קודם יום טוב ¹⁷⁸¹ :

אפיית

פת

יא מותר לאפות ככרות עבות וגדולות,

אע"פ שככרות קטנות יש בהן טורח יותר בעריכת כל אחת ואחת, אבל ככרות גדולות

אין בהן טורח כל כך, אין אנו מחייבין אותו לעשות ככרות קטנות כדי להטריחו ועל ידי

כן לא יבא לאפות יותר מכדי צורך יום טוב ¹⁷⁸² :

יב היה לו קמח או עיסה בשותפות עם הנכרי ¹⁷⁸³ ,

אסור לו לאפות כל הקמח או כל העיסה ולחלוק עם הנכרי אחר האפייה, שהרי הוא אופה

ביום טוב בשביל נכרי ¹⁷⁸⁴ .

ואע"פ שגם חלקו הוא משתבח ומתעלה

על ידי חלקו של נכרי, שהפת נאפה יפה כשיש פת הרבה בתנור ¹⁷⁸⁵ .

מכל מקום כיון שחלקו של נכרי אינו ברשותו של ישראל לאכלו אם ירצה ¹⁷⁸⁶ ,

ואין לו בו אלא מעט טובת הנאה, ועיקר הנאת האפייה היא לנכרי, הרי הנאה מועטת זו של

הישראל בטילה אצל הנאת הנכרי שהיא מרובה ממנה, והרי כל האפייה היא להנאת הנכרי ¹⁷⁸⁷ .

וכיון שאפשר לחלוק עם הנכרי קודם האפייה אסור לו לאפות עיסתו של נכרי ביום טוב ¹⁷⁸⁸ :

יג אם יש לאדם פת נקיה הרבה מספיק לו לכל

היום, אסור לו לאפות עוד פת ביום טוב ¹⁷⁸⁹

(אלא אם כן רוצה לאכול פת (חמה ¹⁷⁹⁰ )

שנילושה היום), אלא אם כן יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה ¹⁷⁹¹ .

אבל אם יש לו פת הדראה הרבה, מותר לו לאפות פת נקיה לצורך יום טוב ¹⁷⁹² :

יד אסור לעשות שאור לעיסה ביום טוב, אלא

על ידי שינוי, מפני שהיה אפשר לעשותו מערב יום טוב, שכל כך יפה הפת שנעשה שאור שלו

מאתמול כמו הפת שנעשה שאור בו ביום ¹⁷⁹³ :

הפרשת

זרוע לחיים וקיבה

טו מותר להפריש המתנות ¹⁷⁹⁴ ,

שהם הזרוע והלחיים והקבה ¹⁷⁹⁵ ,

ומותר להוליכם לכהן ¹⁷⁹⁶ ,

אפילו נשחטה הבהמה בערב יום טוב והיה אפשר להפרישן קודם יום טוב, לפי שאין שום

איסור כלל בהפרשה זו אפילו בשבת שהרי אינו מתקן כלום, שאף אם לא הפרישן הבהמה

מותרת באכילה, ועוד שמפורשות ועומדות הן, שהרי ניכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה

וכשמפרישן אינו עושה כלום:

קונטרס

אחרון

(א) ומלאכת הברירה כו' .

הנה ¹⁷⁹⁷

הט"ז פירש טעמו של הראב"ד ¹⁷⁹⁸ , לפי שאפשר לשנותו,

שאין שם מלאכה, כמו שכתב רש"י ¹⁷⁹⁹ .

ולפי זה מה שכתב במהרי"ל ¹⁸⁰⁰

לאסור לברור פירורי מצות הנטחנין ביום טוב, אין הטעם משום דאפשר לרקדו, דודאי

איסור גמור הוא לרקדו אפילו על ידי שינוי, דלא עדיף מקטניות שאסור על ידי נפה

וכברה ¹⁸⁰¹ .

ובפרט לפי מה שכתב המג"א בסי' תק"ד ¹⁸⁰²

דהדקים הן כקמח ונחשבין כמין אחר עיי"ש, דלפי זה יש לאסור ההרקדה כהרקדה

ראשונה של קמח. אלא הטעם ¹⁸⁰³

הוא משום דאפשר לטחנו ולברור מערב יום טוב, וכ"מ בהדיא בט"ז סי'

תק"י סק"[ג] עיי"ש ¹⁸⁰⁴ .

אבל אין כן דעת המג"א, שהרי פירש ¹⁸⁰⁵

טעמו של מהרי"ל דסבירא ליה כהאוסרין ליטול הצרור מהקמח, והכא ¹⁸⁰⁶

מיירי שנפל ביום טוב, כמבואר ברש"י ור"ן ¹⁸⁰⁷

עיין בית יוסף ¹⁸⁰⁸

וט"ז ¹⁸⁰⁹ ,

אלא על כרחך צריך לומר דטעמם של הראב"ד ומהרי"ל הוא דסבירא להו דברירה

היא ממלאכות האסורות ביום טוב כהרקדה. וכן כתב בשיטה מקובצת ריש פרק אין צדין ¹⁸¹⁰ .

וכן כתב הר"ן שם ¹⁸¹¹

בשם הירושלמי ¹⁸¹² ,

והביאו התוס' ¹⁸¹³

מקצת לשונו מלישה ואילך כו' עיי"ש.

ומה שהתירו ברירת הקטניות ¹⁸¹⁴ ,

תירץ בשיטה מקובצת ¹⁸¹⁵

בשם הרמב"ן לפי שאין דרך לבררם לימים הרבה עיי"ש (ודוחק לומר ¹⁸¹⁶

דמשום טבלא פירשו הכי). ובאמת שכן הוא מוכרח ממה שכתבו רש"י ¹⁸¹⁷

ור"ן ¹⁸¹⁸

ומגיד משנה ¹⁸¹⁹ ושאר פוסקים דטעם

איסור ברירת הקטניות בנפה וכברה הוא משום עובדין דחול ¹⁸²⁰ ,

ולא פירשו משום דההרקדה היא ממלאכות האסורות ביום טוב ¹⁸²¹

(אלא על כרחך צריך לחלק בין קטניות לקמח ומיני תבואה ומטעם הנ"ל ¹⁸²² ).

ובזה ¹⁸²³

אפשר לתרץ מה שכתב הרמב"ם בפרק א' ¹⁸²⁴

ולא בוררים ולא טוחנים את החטים עכ"ל, ובפרק ג' ¹⁸²⁵

כתב משנתנו ¹⁸²⁶

הבורר קטניות כו'. דאפשר דגם הרמב"ם סבירא ליה לאסור דבר שדרך לעשותו לימים

הרבה, כדמוכח במגיד משנה גבי נפה וכברה עיי"ש ¹⁸²⁷ .

וכן משמע גבי שחיקת פלפלין ברחיים שלהם ¹⁸²⁸ ,

עיין מג"א סי' תק"ד סק"ז מה שכתב בשם הריב"ש ¹⁸²⁹ .

אלא דסבירא ליה דיש קצת מלאכות שאין דרך לעשותן לימים הרבה ואעפ"כ אסרוהו

חכמים, לפי שעל הרוב אפשר לעשותם מערב יום טוב ¹⁸³⁰ .

ואיך שיהיה טעמו של הרמב"ם, מכל

מקום כיון שדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ומהרי"ל ומג"א

לחלק בין ברירת קטניות לשאר ברירות מאיזה טעם שיהיה, הכי נקטינן ¹⁸³¹ :

(ב) להחמיר ולחוש כו' .

עיין במ"ש בסי' תנ"ז ¹⁸³²

בעזרת ה' ¹⁸³³ :

(ג) בכלי אחד כו' .

הנה ¹⁸³⁴

המג"א ¹⁸³⁵

כתב דאין צריך כלי אחד, ומיירי כשיש בעיסה הב' שיעור חלה. אבל כשאין בה שיעור חלה,

פשיטא דצריך צירוף כלי, כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ה ¹⁸³⁶ .

עיין ¹⁸³⁷

שם בש"ך סק"ו ¹⁸³⁸

משמע שם דדוקא כשמפריש מהגדולה שיש בה

שיעור חלה אין צריך צירוף כלי, אבל כשמפריש מהקטנה צריך צירוף כלי. וכן משמע בהדיא

בש"ך סי' שכ"ד ס"ק י"ט ¹⁸³⁹

ויש בעיסה שניה שיעור שחייבת בחלה כו', משמע דאם אין בה שיעור, צריך צירוף כלי.

דליכא למימר דאם אין בה שיעור אין תקנתו מועיל כלום ¹⁸⁴⁰ .

זה אינו, דהא בהדיא מבואר בר"ש ¹⁸⁴¹

ורא"ש ¹⁸⁴²

וטור ¹⁸⁴³

והביאו רמ"א דמועיל ¹⁸⁴⁴ .

וכן משמע בהדיא בטור שם, דאם אין בה כשיעור צריך צירוף כלי, עיין שם שכתב ויערבנו

עם זאת העיסה, ולא כתב כן קודם דין זה ¹⁸⁴⁵ .

ומה שכתב הט"ז ¹⁸⁴⁶

בשם רש"ל, מיירי כשיש בעיסה הב' כשיעור. ועיין שם בדרכי משה בשם תרומת הדשן ¹⁸⁴⁷ .

*

הנה ¹⁸⁴⁸

המג"א ¹⁸⁴⁹

העתיק דברי התוס' ¹⁸⁵⁰

דאפילו לכתחלה מותר לאפות פת הדראה ואחר כך פת נקיה. וצריך עיון, דאם הוא צריך

לשתיהן, פשיטא דשרי, ואם הוא מערים, הרי המג"א בעצמו פסק בסי' תק"ז ¹⁸⁵¹

דאסור להערים בפת, וכן כתב רש"ל ¹⁸⁵² ,

וכן כתבו ב"ח ¹⁸⁵³

וט"ז סוף סי' תק"ג ¹⁸⁵⁴ ,

בשם הגהות מיימוניות ¹⁸⁵⁵

ור"ח ¹⁸⁵⁶ .

ומהתוס' אין ראיה, דאפשר דסבירא ליה כהמרדכי ¹⁸⁵⁷

ורבינו יואל דמתירין להערים. וכן כתב הפרי חדש כאן ¹⁸⁵⁸

ובלבד שלא יערים עיי"ש. וצ"ע:

[1706] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

מדידה והרקדה (ס"א-ד).

(ב)

הפרשת חלה (ס"ה-י).

(ג)

אפיית פת (סי"א-ד).

(ד)

הפרשת זרוע לחיים וקיבה (סט"ו).

[1707]

גמרא כט, א (לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב). טור ושו"ע

ס"א (אין מודדין).

וכן הוא לעיל סי' תנו ס"ט (שביום

טוב אסור למדוד). סי' תק ס"ח ( כלי

שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים וכשהמים מגיעים עד השנתות יודע כמה

ליטרות יש בבשר, אסור לעשות כן ביום טוב). סי' תקד ס"ט (שאסור למדוד ביום

טוב). לקמן סי' תקיז ס"ט (לא ימוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו, שאסור למדוד

ביום טוב).

וכמו בשבת, כדלעיל סי' שו סי"ח (אסור

למדוד שום דבר בשבת בין ביד בין בחבל). סי' שכג ס"א (שאסור למדוד שום דבר

בשבת). סי' שכד ס"ב (שהמדידה אסורה).

[1708]

גמרא שם (קא עביד כדעבדין בחול). רש"י שם ד"ה ואתא (דמחזי שפיר כמודד

ומוכר, כעובדין דחול), ובד"ה לא ימדוד (שנראה כמודד למכור). תוס' שבת קכו ב

ד"ה ומדבריהן (מדידה ... לא הוי איסור כל כך, אלא משום דהוי כעובדא דחול).

וכן הוא בשבת, כדלעיל סי' שו סי"ח

(מפני שהוא מעשה חול וזלזול שבת). סי' שכג ס"א (מפני שהוא מעשה חול

וזלזול לשבת). סי' שכד ס"ב (משום עובדין דחול).

וכן אסור לשקול מטעם זה, כדלעיל סי' תק

ס"ה (אסור לשקול ביום טוב, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול).

[1709]

שמואל ב גמרא שם סוע"א (אמר רב, מודדת אשה קמח ביום טוב ונותנת לתוך

עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה (שיעור חלה אחד מכ"ד לכהן, וכשאינה יודעת מדת

עיסתה, היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך, אבל כשיודעת מדת עיסתה יודעת מה תפריש

ועינה יפה בה, רש"י), ושמואל אמר אסור ... שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן).

רי"ף שם טז, א (וכן הלכתא). רמב"ם פ"ד הכ"ב (האשה לא תמוד קמח

לעיסה). טור ושו"ע שם (אין מודדין קמח ביום טוב כדי ללוש).

וכן הוא לעיל סי' תנו ס"ט (כשרוצה

ללוש עיסה ביום טוב, יש ליזהר לכתחלה למדוד הקמח בעשרון מערב יום טוב, שביום טוב

אסור למדוד אפילו לדבר מצוה, כמו שיתבאר בסי' תק"ו).

ומכל מקום התירו למדוד תבלין ליתן

לקדרה, מטעם דלעיל סי' תקד ס"ט ( אע"פ שאסור למדוד ביום טוב, מכל מקום מותר אדם למדוד

תבלין וליתן בקדרה במדה וצמצום, כדי שלא יקדיח תבשילו ).

וכן התירו מדידה של מצוה, כדלעיל סי' שו

סי"ח (ומותר למדוד מדידה של מצוה כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה, או למדוד

החור אם יש בו פותח טפח להביא הטומאה מהחדר שהמת בו להחדר הסמוך לו ... כיון שהוא

מודד שיעורי תורה אינו נראה כמעשה חול).

והיינו כשהמדידה עצמה היא יש בה מצוה,

כדלעיל סי' שח ספ"ח (שלא התירו מדידה של מצוה אלא כשהמדידה בעצמה יש בה מצוה,

כגון למדוד המקוה וכיוצא בה, אבל כאן המדידה בעצמה אין בה שום ענין מצוה). כי היתר

זה אינו מטעם שהמצוה דוחה איסור המדידה, אלא שמדידת שיעורי תורה אינה נראית כמעשה

חול. משא"כ כשמודד את הקמח כדי לדעת אם יתחייב בחלה .

וראה מראי מקומות וציונים. קובץ הערות

וביאורים תשלג ע' 51. כנישתא דבי רב סי' שו סי"ח.

[1710]

שו"ע ס"א (אלא יקח באומד הדעת). וכדאמרינן בגמרא שם (לא ימדוד אדם

שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב, אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו

חושש), ופירש הרי"ף שם (פירוש קודר, משער באומר דעתו). תוס' כט, ב ד"ה

שמואל (כדי שתטול חלה ... יש לנו לשער מאומד שתהיה בריוח כשיעור, משום הברכה).

רא"ש פ"ג סי' טו (וכן זהירות הנשים שלא למדוד במדה שמודדין בה בחול, אלא

או פוחתות או מוסיפות).

וכן הוא לעיל סי' תנו ס"ט (ואם לא

מדד מערב יום טוב, יקח עשרון קמח באומד הדעת).

[1711]

סמ"ג ל"ת עה כו, ד (וכן פסק בתשובת הגאונים בשם ישיבת דפומבדיתא דאסור,

מפני שיכול למדוד מערב יום טוב). רא"ש שם (וטעמייהו משום דיכול למדוד מאתמול).

מ"א סק"א (דהיה יכול למדוד מאתמול). רש"י כט, רע"ב

ד"ה אין שונין קמח (דאפשר לו מאתמול).

והיינו שלא זו בלבד, מה שנתבאר לעיל סי'

תצה ס"ה (כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב ... אסור לעשותה ביום

טוב), אלא אף מדידה לצורך מצוה, והרקדה שנית, שאין איסורן אלא משום עובדין דחול

(כאמור כאן ולקמן ס"ג), גם הם נאסרים מטעם שהיה אפשר לעשותם מערב יום טוב.

וכן הוא לעיל סי' תנו ס"ט (כשרוצה

ללוש עיסה ביום טוב יש ליזהר לכתחלה למדוד הקמח בעשרון מערב יום טוב).

סיכום פרטי ההלכה של אפשר לעשותו מערב

יום טוב, כשאין כאן מלאכה אלא טורח או עובדין דחול, ראה לקמן סי' תקא ס"ב-ג,

ושם נסמן (הערה 11 ).

[1712]

ירושלמי שבת פ"ג ה"ג (שהוא עושה חריץ, אילו אמר בקמח יאות). ר"ן

פ"א ד, א (מיהו לכולי עלמא, אפילו תמצא לומר דבעפר תיחוח איכא משום גומא,

בפירות ובקמח וכיוצא בו ליכא משום גומא, שאם לא תאמר כן יהא אסור ליטול קמח ביום

טוב ללוש. והכי מוכח בירושלמי בפרק כירה, דבקמח אין בו משום גומא ... אלמא בקמח

אין בו משום חריץ וגומא). שבת פ"ג יח, א ד"ה מיהו (אלמא בקמח אין בו

משום חריץ ולא משום גומא). רמ"א ס"א (ומותר ליקח הקמח מן הכלי,

אף על פי שעושה גומא בקמח).

והיינו אפילו כשהקמח אינו תיחוח, שעושה

גומא בקמח הנשאר בכלי. אבל אם הוא תיחוח מותר אף בעפר, כדלעיל סי' תצח סכ"ט ( במה דברים אמורים דמותר לטלטל עפר ביום

טוב, כשהעפר תיחוח כל כך שאינו עושה גומא בנטילתו, שמיד שנוטל העפר נופל עפר אחר

תחתיו למקומו, אבל אם אינו תיחוח כל כך, אפילו הוא תלוש ונתון בכלי, אסור ליטלו מן

הכלי, שלא יעשה גומא בהעפר).

וכן אין איסור גומא בקש, כדלעיל סי' שיא

סי"ד (אבל פירות הטמונים בקש או תבן ... מותר ... להוציאם, שאין איסור גומא

שייך אלא בעפר וכיוצא בו, כמו שיתבאר בסי' תק"ו).

[1713]

רש"י ח, רע"א (דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא, אינו בונה ולא

חורש, אלא מקלקל וכל המקלקלים פטורים). לבוש ס"א (שאין איסור משום גומא אלא

בקרקע משום חורש או בנין).

ומה שכתבו "חורש או בנין",

הוא כדאמרינן עג, ב (בבית חייב משום בונה, בשדה משום חורש).

[1714]

כדלעיל סי' שיג סי"ז (שכל דבר המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה), ושם נסמן

(הערה צד).

ולענין כלים שאינם מחוברים לקרקע, נתבאר

לעיל שם סי"ט (לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים, אלא בבנין גרוע וסתירת בנין

גרוע ... אבל העושה כלי מתחלתו הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה, והשובר כלי שלם

הרי זו סתירת בנין גמור וחייב משום סותר), ויש בזה ב' דעות, כנסמן לעיל שם (הערה

פה).

ולענין מאכלים יש לעיין לקמן סי' תקי

סי"א (אין עושין גבינה ביום טוב), ולעיל סי' שיט סכ"ו (עשאו גבינה חייב

משום בונה). סי' תקב ס"ה ( דרך

עושי מדורה גדולה לעשות ארבע שורות של עצים לארבע רוחות כעין ארבע דופני התיבה

ונותנים עליהם עצים למעלה, ודומה לאהל, לפיכך הרוצה לעשות כך ביום טוב לא יעשה

הדפנות תחלה ואחר כך יעשה עליהם הגג, מפני שזהו דרך בנין, ואפילו בנין עראי אסור

ביום טוב, אלא אדם אחד יאחוז העצים העליונים שהם לגג בידיו באויר ואחר כך יסדרו

הדפנות תחתיהם... וכן ביצים כשצולין אותן ומניחים אחד על גבי

שנים והאש ביניהם, יאחוז העליונה בידו ויתן האחרות תחתיה).

[1715]

משמעות ה גמרא כט, רע"ב (אין שונין קמח ביום טוב (שרקדו מאתמול ובא

לשנותו בנפה ליפותו אין שונין, רש"י). משום רבי פפייס ור' יהודה בן בתירא

אמרו שונין), הרי שהרקדה ראשונה אסורה לדברי הכל. רמב"ם פ"א ה"ז (ולא

מרקדין ביום טוב), ופ"ג הי"ד (הקמח אף על פי שרקדו מערב יום טוב והסיר

ממנו הסובין אין מרקדין אותו פעם שנייה ביום טוב), ומ"מ שם (מדברי רבינו אתה

למד שהרקדה ראשונה אסורה ביום טוב. וכן העלה הרשב"א ז"ל), והוא בעבודת

הקודש שער א ס"ח (אין מרקידין את הקמח ביום טוב, שהריקוד מלאכה גמורה היא). טור

ושו"ע ס"ב (אין מרקדין הקמח בתחלה).

וכשם שהרקדה ראשונה אסורה ביום טוב, כן

גם ברירת הפסולת מתוך האוכל נאסרה ביום טוב, כנסמן לקמן (הערה 28 ).

[1716]

סעיף ט ( אסרו חכמים ...

וההרקדה ... לפי שכל מלאכות הללו דרכן להעשות

הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה, שהרי דרך האדם ... ולרקד קמח הרבה) .

והרמב"ם שם כתב טעם אחר (שכל אלו

וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון). ונתבארה שיטתו

בקונטרס אחרון ס"ק א.

[1717]

תוס' שם ד"ה אגבא (אין להתיר תחלת הרקדה על ידי שנוי). רא"ש

פ"ג סי' טז (אבל בתחילת הרקידה, אפילו על ידי שינוי אסור). טור ושו"ע שם

(אפילו על ידי שינוי).

[1718]

שאילו היה אפשר

לעשותם מערב יום טוב, היה אסור גם בשאר המלאכות, כדלעיל סי' תצה ס"ה-ו.

וכן הוא לעיל שם (ואפילו לא היה אפשר

לעשותם מערב יום טוב).

[1719]

רמ"א ס"ב (מותר לעשות על ידי גוי אפילו תחלת הרקידה, אם ישנה קצת).

[1720]

רשב"ם בתוס' שם (ורשב"ם פירש דעל ידי שנוי אין לחלק).

[1721]

תוס' שם (ויש לסמוך עליו לענין להתיר לשפחה נכרית תחלת הרקדה על ידי שנוי, אבל אנו

לעצמנו אין לסמוך). ט"ז סק"ד (דרשב"ם פסק דשינוי מהני אפילו בהרקדה

ראשונה ... על כן כתבו התוס' דעל ידי עכו"ם יש להקל בשינוי קצת).

[1722]

גמרא שם (דרש רבא בר רב הונא זוטי אפתחא דנהרדעא, שונין קמח ביום טוב (שרקדו

מאתמול ובא לשנותו בנפה ליפותו, רש"י). אמר להו רב נחמן, פוקו ואמרו ליה לאבא

(לחברי, רש"י) שקילא טיבותך ושדי אחזרי (אין אנו מחזיקין לך טובה בכך, נטולה

היא טובתך, ומוטלת על הקוצים טיבותיך, רש"י), פוק חזי כמה מהולתא (נפות,

רש"י) הדרן בנהרדעא (שכולן יודעות שמותר, רש"י). דביתהו דרב יוסף נהלא

קמחא אגבא דמהולתא (באחורי הנפה כדי לשנות, רש"י), אמר לה חזי דאנא רפתא

מעליתא בעינא (אי את צריכה לשנות, דשונין קמח ביום טוב, רש"י)).

[1723] כדלעיל סי' שיט ס"א (הבורר

אוכל מתוך הפסולת כדי לאכול לאלתר, אינו חייב, אלא אם כן בורר בנפה או כברה, שזהו

דרך ברירתו ... ולא אסרתו תורה אלא לעשותו בכלי המיוחד לכך, דהיינו נפה וכברה).

ועל זה אומר כאן, שכמו בורר על ידי נפה וכברה, איסורו הוא בבורר אוכל מתוך פסולת,

כך גם מרקד, איסורו משום בורר אוכל מתוך פסולת.

עיקר

החילוק בין בורר למרקד נתבאר ברש"י עה, ב ד"ה הרי הוא אורג (זורה ובורר

ומרקד, דזה בקשין, וזה בצרורות, וזה בקמח). והיינו שבתחלה (אחר דישה) באה מלאכת

זורה, לברר את גרעיני הדגן מהקשין, ואחר כך באה מלאכת בורר (בנפה וכברה), לברר את

גרעיני הדגן מהצרורות, ואחר כך (אחרי הטחינה) באה מלאכת מרקד, לברר את הקמח

מהמורסן.

והטעם

ששניהם נחשבים בורר אוכל מתוך פסולת (ולא פסולת מתוך אוכל), בין אם הפסולת נשארת

למעלה בנפה והקמח יורד למטה, ובין אם המוץ נופל למטה והתבן נשאר למעלה בכברה,

נתבאר לעיל שם (הערה ח).

[1724]

רש"י ביצה שם ד"ה כל שכן (והשונה אינו מרקד, שהרי נראה שהכל יוצא

ואין כאן סובין). לבוש ס"ב (אין זה הרקדה שבורר הקמח מתוך הסובין, שהרי הכל

רואין שהכל יוצא ואין כאן סובין, לפיכך מותר). מ"א סק"ג (השונה, פירוש

שרקדו פעם שניה, אינו מרקד, שהרי נראה שהכל יוצא ואין שם סובין (רש"י)).

וכעין זה מצינו לענין בורר בשבת, כדלעיל

סי' שיט סי"ג (יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת כדי שיהיו צלולין

יותר, או אפילו מפני הקמחין שע"פ היין, או שנפלו בו קסמין דקין, ואינו חשוב

כבורר הואיל וראוי לשתיה לרוב בני אדם בלא ברירה זו).

[1725]

רש"י שם ד"ה אין שונין (אין שונין, דאפשר לו מאתמול).

סיכום פרטי ההלכה של אפשר לעשותו מערב

יום טוב כשאין כאן מלאכה אלא טורח או עובדין דחול בלבד, ראה לעיל סי' תקא

ס"ב-ג, ושם נסמן (הערה 11 ).

[1726]

כעין האמור לקמן סי' תקי ס"ב (שבכלים הללו אין דרך לנפות מעט אלא הרבה ביחד,

לפיכך המנפה בהם נראה כמנפה לימים רבים), וס"ו (שאסור לנפותן בנפה וכברה מטעם

שביארנו למעלה), שאף במקום שאין לאסור בורר, אסור לרקד בנפה וכברה מטעם שנראה

כעושה לימים רבים ודמי לעובדין דחול. ובקונטרס אחרון כאן סק"א ( דטעם איסור ברירת הקטניות בנפה וכברה

הוא משום עובדין דחול) .

וראה מראי מקומות וציונים.

[1727]

גמרא שם (דביתהו דרב אשי נהלא קמחא אגבא דפתורא, אמר רב אשי הא דידן ברתיה

דרמי בר חמא, ורמי בר חמא מרא דעובדא הוה, ואי לאו דחזיא מבי נשא לא הוה עבדא), כפירוש

התוס' שם ד"ה אגבא (על גבי השלחן ממש, וחשיב שנוי, לפי שדרך לרקד בעריבה). רמב"ם

פ"ג הי"ד (ואם שינה מותר, כגון שירקד מאחורי הנפה, או שריקד על גבי

השלחן וכיוצא בשינוי זה). טור ושו"ע שם (רוצה לרקדו שנית כדי שיהא הפת נאה, צריך

שינוי קצת, כגון על גבי שלחן). מ"א ס"ק ה (דבחול דרכו לנפות על גבי עריבה).

[1728]

מ"א שם (ואם כן, מי שדרכו לנפות בחול על גבי שלחן, צריך שינוי אחר).

[1729]

גמרא כט, ב (ושוין שאם נפל לתוכן צרור או קיסם ששונין. תני תנא קמיה דרבינא

אין שונין קמח ביום טוב, אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו, אמר ליה כל שכן דאסור,

דהוה ליה כבורר), ופרש"י (דמחזי כבורר, ובורר אב מלאכה היא כהרקדה).

[1730]

רש"י כט, רע"ב (דאפשר לו מאתמול ... נפל לתוכן צרור או קיסם), הרי מיירי

שהצרור נפל לתוכן היום, ואי אפשר לו מאתמול. וכדפירש ר"ן טז, א ד"ה תנו

רבנן (פירש רש"י ז"ל משום דאפשר מאתמול ... ושוין שאם נפל לתוכו צרור או

קיסם ששונין, דהא לא אפשר מאתמול, דביום טוב נפל). ט"ז סי' תקי סוף סק"ג

(התם קאי אנפל צרור היום, ואם כן הוה אי אפשר מערב יום טוב).

הובא בקונטרס אחרון סק"א (והכא

מיירי שנפל ביום טוב, כמבואר ברש"י ור"ן, עיין בית יוסף וט"ז).

[1731]

ראב"ד פ"ג הי"ד (ואם נפל בו צרור או קיסם אסור, ואם שינה

מותר), לפירוש המ"מ שם (ביאור דבריו, שאסור לסלק הצרור ביד, אבל יכול לשנות

הקמח). הובא ב"י ד"ה גרסינן. רמ"א ס"ב (ויש אומרים

דמותר ליטול הצרור או הקיסם בידו. אבל יש מחמירין ואוסרין), והמתירים הם

הרשב"א בעבודת הקודש שם (נפל צרור או קיסם בתוך הקמח, יש מי שהורה שאסור

ליטלן ביד, לפי שזה כבורר. ולא יראה לי כן, אלא מותר ליטול ביד), והרמב"ם שם,

כפירוש המ"מ שם (הרשב"א ז"ל פירש שמותר לסלקו ביד, וזה נראה דעת

רבינו, שלא כתב איסור הנטילה ביד). הלכות ומנהגי מהר"ש סי' מא אות א (ומותר

לדוך מצה ביום טוב, כי קיי"ל דאין טחינה אחר טחינה. אך יזהר (עצמו) שלא יברור

ליזרוק הגדולים, כי יש איסור בורר באוכלין). מהרי"ל הל' יום טוב ע' קע

(ולדוך מצה ביום טוב של פסח מותר, דקי"ל דאין טחינה אחר טחינה, אך יזהר שלא

יברור פירורין הגדולים מתוך הקטנים, כי איסור בורר יש נמי באוכלין). מ"א

סי' תקד סק"ט (ולי נראה, דמהרי"ל סבר דאסור ליטול קיסם בידו מקמח

וכמ"ש סי' תק"ו ס"ב בהג"ה, ולכן אסור גם כן ליטול המצות. ואף

על גב דבסי' שי"ט ס"ג כתב דמותר לברור חתיכות גדולות מקטנות במין אחד,

דוקא בחתיכות, אבל הכא מה שנטחן הוי כקמח, ולכן יש להחמיר כמ"ש מהרי"ל).

פר"ח ס"ב (ושורש מחלוקת זה תלוי בגרסאות, דבגמרא הכי איתא, תני

תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח ביום טוב, אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו, אמר ליה

כל שכן דאסור, דהוה ליה כבורר, זו היא גירסת רש"י ורוב הספרים, ולפי זה אסור

ליטלן ביד. ויש גירסא אחרת דגרסי, תנא תנא קמיה דרבינא ושוין שאם נפל לתוכו צרור

או קיסם ששונין, ואמר ליה רבינא כל שכן דאסור, פירוש למאן דאמר אין שונין, דכיון דאפילו

הרקדה שנייה דלא מיחזי כמרקד אסור, כל שכן בנפל צרור דמחזי כבורר. ועל פי גירסא זו

כתב הרשב"א שמותר ליטול ביד. ויש להחמיר). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.

וכן הוא לעיל סי' תקד ס"ו (מותר

לגרור כדרכו במורג חרוץ לחם האפוי ... אבל מכל מקום צריך ליזהר שלא לברור פירורין

הגדולים קצת מתוך פירורים הנטחנים ודקים כקמח, לפי שהן חשובים כשני מינים שונים,

שאסור לברור מין אחד מתוך חבירו אפילו ביום טוב, כמ"ש בסי' תק"ו).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

עח.

[1732]

סעיף א (נטילת הפסולת, אין זו דרך אכילה, אלא דרך תיקון האוכל שיהא ראוי לאכילה,

הרי זו מלאכה גמורה).

[1733]

שיטה מקובצת רפ"ג (ה רמב"ן פירש, שלא התירה תורה אלא

מלאכות שדרכן לעשותן לפי שעה, ולא לזמן מרובה ... וכן ברירת חטים שהן לזמן מרובה

אסור). ירושלמי פ"א ה"י (מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא

מרקידין, ר' אחא בשם רשב"ל, כל מלאכה לא יעשה בהם (בא יב, טז-יז), עד ושמרתם

את המצות), ופירשו התוס' ג, א סוד"ה גזרה (פירש רבינו נתנאל מקינו"ן,

דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש, וסמיך ליה ושמרתם את המצות, אותם מלאכות

שמשימור ואילך הם מותרות, דהיינו מלישה ואילך, אבל שאר מלאכות דמקודם לכן, אסורין),

ור"ן יב, ב (ובירושלמי ... מניין שאין טוחנין ולא מרקדין, רבי יוסי בשם

ר"ל אומר, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, מן ושמרתם את המצות, כלומר

מלישה ואילך, למעט טחינה והרקדה וכל שכן קצירה ודישה).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א ( דסבירא להו דברירה היא ממלאכות האסורות

ביום טוב כהרקדה. וכן כתב בשיטה מקובצת ריש פרק אין צדין. וכן כתב הר"ן שם

בשם הירושלמי, והביאו התוס' מקצת לשונו, מלישה ואילך כו' עיי"ש ).

וכשם שברירת הפסולת מתוך האוכל נאסרה

ביום טוב, כן גם הרקדה ראשונה אסורה ביום טוב, כנסמן לעיל (הערה 10 ).

[1734]

ס"ט (אסרו חכמים ... וברירת מיני תבואה, שדרך לבור אותם הרבה ביחד).

וכן הוא לקמן סי' תקי ס"ג (הברירה

היא ממלאכות האסורות ביום טוב אף לצורך אכילה).

[1735]

גמרא [ברייתא] שם (ושוין שאם נפל לתוכן צרור או קיסם ששונין). טור

ושו"ע שם (אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית, מותר אף

בלא שינוי).

והיינו שאף שהרקדה ראשונה אסורה ביום

טוב, כדלעיל ס"ג ( ההרקדה

היא ממלאכות האסורות ביום טוב). מכל מקום כאן היא הרקדה שנית המותרת.

ואף

שכאן מרקד "בשביל צרור וקיסם שנפל לתוכו", עדיין נחשבת הרקדה שנית

המותרת.

וכעין זה לעיל סי' תסו ס"ח (אם

נפלו מים על קמח ... אם הוא יום טוב ... כיון שכבר נרקד הקמח פעם אחת קודם יום טוב

ויצאו ממנו כל הסובין, ואינו חוזר ורוקדו אלא כדי לבער החמץ מתוכו, אם כן אין כאן

מלאכה גמורה, אלא שבות מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסי' תק"ו). והיינו שעיקר

איסור ההרקדה הוא רק בהרקדה הראשונה, משא"כ הרקדה שנית מותרת מעיקר הדין, אף

אם הוא מרקידה שנית "כדי לבער החמץ מתוכו" או "בשביל צרור וקיסם

שנפל לתוכו".

ולכן

אף שאסור ליטול משם הצרור או קיסם בידו, משום איסור בורר פסולת מתוך אוכל, מכל

מקום מותר לרקדו פעם שנית כדי להוציא משם הצרור או הקיסם.

וראה

מה שדנו בזה בבית מאיר. אגלי טל, בורר אות ו. נימוקי יום טוב על

הקונטרס אחרון ס"ק א הערה א.

[1736]

כנסמן לעיל (הערה 25 ).

לבוש שם (אבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית, מותר אף

בלא שינוי, שזה לא היה אפשר לו לעשותו מאתמול, שהדבר נפל בו היום).

לכללות סעיף זה – ראה שבת כהלכה

פי"ג הערות ד-ז.

[1737]

גמרא לז, א (ולא מגביהין תרומות ומעשרות ... והני מילי פירי דטבילי מאתמול,

אבל פירי דטבילי האידנא, כגון עיסה לאפרושי מינה חלה, מפרשינן). אבוה דשמואל ט,

רע"א (גלגל עיסה מערב יום טוב, אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב), ופרש"י (דלא

התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגל ביום טוב, אבל זו היה לו להפריש מערב יום טוב).

רי"ף ד, ב (והילכתא כאבוה דשמואל, דגרסינן בפרק משילין, ולא מגביהין תרומות

ומעשרות ביום טוב ואפילו ליתנם לכהן בו ביום, והני מילי דטבילי מאיתמול אבל פירי

דטבילי האידנא, כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה, מפרשינן ויהבינן לכהן). טור

ושו"ע ס"ג (הלש עיסה ביום טוב, יכול להפריש ממנה חלה).

[1738]

שבמקומות שהחלה נאכלת לכהן טהור, מותר אף לאפותו (לצורך יום טוב) וליתנו לכהן

טהור, כדלקמן ס"י (אם יש שם כהן טהור מקרי, מותר לאפותה).

ואפילו אין לפניו כהן כו', שאסור

לאפותה, כדלקמן ס"ט (אסור לאפותה שהרי היא אסורה באכילה). עכ"פ מותר

להפריש ממנה חלה, כדי לאכול שאר הפת שהפרישו ממנה חלה.

[1739]

משנה לו , ב (ולא מגביהין

תרומה ומעשר, כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת), וכן הוא לקמן סי' תקכד

ס"א (כשם שבשבת ... ולא מפרישין חלה ... כך אין עושין אחד מכל אלו ביום טוב) .

ולענין שבת – לעיל סי' רס ס"ה (שאין מפרישין חלה בשבת).

[1740]

רש"י ט, א ד"ה אוכל (כשאר הגבהת תרומה דגזור בה רבנן מפני שנראה כמתקן).

רמב"ם

הלכות שבת פכ"ג ה"ט (אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, מפני שנראה כמתקן

דבר שלא היה מתוקן). והי"ד (מפני שהוא כמתקן אותן בשבת). וכן

הוא לעיל סי' שלט ס"ז (ואין מפרישין תרומות ומעשרות מפני שהוא כמתקן דבר שלא

היה מתוקן).

[1741] כל איסור מתקן דבר הוא משום

תיקון כלי. וראה מראי מקומות וציונים.

[1742]

רש"י שם ד"ה גלגל (מותר לגלגלה ביום טוב ולאפותה, כדי לאכול פת

חמה). וכדלעיל סי' תצה ס"ה ( מותר

ללוש ולאפות ... כדרכו בחול, לפי שאם עשה ... מערב יום טוב יש בכך הפסד או חסרון

טעם, שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול ).

[1743] אף בחוץ לארץ, עכ"פ

לכתחלה, כדלעיל סי' רס ס"ה (ואף שחלת חוץ לארץ אוכל והולך ומשייר מעט ואחר כך

מפרישה מעיקר הדין, מכל מקום לכתחלה נוהגים להפרישה קודם אכילה, שמא ישכח אחר כך,

ונמצא שאכל טבל למפרע), וקונטרס אחרון שם ס"ק ב (שכבר נהגו כל ישראל מדורות

הראשונים להפריש דוקא קודם אכילה, שמא ישכח אחר כך).

[1744]

גמרא שם ושם (כנסמן לעיל הערה 32 ).

טור ושו"ע ס"ג (אבל עיסה שנילושה בערב יום טוב, אסור להפריש ממנה חלה ביום

טוב).

[1745]

רש"י שם ד"ה אין (אבל זו היה לו להפריש מערב יום טוב). לבוש ס"ג (וזה

היה יכול לעשותו מאתמול).

וכמו כל צורך אוכל נפש, שנתבאר לעיל סי'

תצה ס"ה ( מדברי

סופרים כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ... אסור

לעשותה ביום טוב ).

[1746]

רמ"א ס"ג (אלא אוכל ומשייר קצת, ולמחר מפריש מן המשוייר חלה).

מ"א ס"ק ז (היינו בחלת חוץ לארץ). ואם הוא בארץ ישראל – יתבאר לקמן

ס"ז מה יוכל לעשות.

[1747]

בשו"ע (ואם רצה לאכול תחלה ואחר כך יפריש החלה, בחוץ לארץ מותר, מפני שאין

עיקרה אלא מדבריהם), וברמ"א (וצריך לשייר מעט יותר משיעור חלה שמפריש, כדי

שיהא שיריים בשעה שמפריש).

וכן הוא לעיל סי' רס ס"ה (שחלת חוץ

לארץ אוכל והולך ומשייר מעט ואחר כך מפרישה). סי' רסא ס"ב ( יכול לאכול בלא הפרשת חלה, ולשייר מעט

עד אחר השבת, ולהפריש מן המשוייר) . סי' תמד סי"ב (אם הוא בחוץ לארץ

שמותר לאכול בלא הפרשת חלה, רק שישייר ממנו שיעור חלה ועוד משהו, כדי שלאחר השבת

יפריש חלה מן המשוייר הזה גם על הלחם שאכל בשבת, שהקילו חכמים בחלת חוץ לארץ להיות

אוכל והולך ואח"כ מפריש). סי' תנז ס"ט (שמותר לו לאכול כל המצות הללו

קודם הפרשת חלה, רק שישייר חתיכה מאחת מהן ויפריש חלה מחתיכה זו על כל המצות שאכל,

שהקילו חכמים בחלת חוצה לארץ להיות אוכל והולך ואחר כך מפריש).

[1748] סיכום ותוכן דיני שחיטת בהמה ואפיית פת לצורך יום טוב, כשחלקה של נכרי או

חלה טמאה:

(א)

אסור לאפות ולשחוט ולבשל מיום טוב לחול (תקג, א).

(ב)

אסור לבשל ביום טוב לצורך נכרי (תקיב, א).

(ג)

אסור לאפות ביום טוב חלה טמאה (תקו, ט).

(ד)

מותר לשחוט בהמה שבשותפות עם נכרי, כי אינו יכול לחלק הבהמה לפני שחיטה (תצח, כב)

(ה)

אסור לאפות עיסה שבשותפות עם נכרי, כי יכול לחלק העיסה קודם אפייה (תקו, יב).

(ו)

מותר להוסיף בפת ובשר, מפני שמשתבחים כשיש פת ובשר הרבה (תקג, ה. תקז, יח).

(ז)

ואם העיסה והבשר הם בשותפות עם נכרי, אסור, כיון שאינו יכול לאכול כל הפת והבשר

(תקו, יב).

(ח)

ומטעם זה אסור להוסיף פת ובשר בשביל עבדו ושפחתו שמזונותיהם עליו (תקיב, ד).

(ט)

וכן אסור לאפות עיסה שלא הפריש חלתה, כיון שאינו יכול לאכול כל הפת (תקו, ו).

(י)

ובפסח התירו מטעם "דבעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה"

(פסחים מח, א), כי אם לא יאפה כל החלה היא תחמיץ (תנז, יח).

(יא)

וכן התירו מחמת הדחק לאפות פת לבני

חיל שנתנו קמח, אם אינן מקפידין כשנותן מהפת לתינוק ( תקיב ס"ו) .

(יב)

ויש מתירין לאפות גם עיסה שלא הפריש חלתה, כיון שהחלה עצמה אסור להפרישה ולחלקה

מהעיסה (תקו, ו).

(יג)

מותר להוסיף בקדרת בשר, אם כל המלאכה נעשית בבת אחת (תקג, ד. תקג, ו. תקיב, ד).

(יד)

משא"כ בפת, שגם הלישה אסורה לצורך נכרי, ואינה נעשית בבת אחת (תקו, יב תקיב,

ד).

[1749]

מרדכי רמז תרנד (והוא הדין דאין לאפות ביום טוב, כיון שאין יכול לאוכלה). ב"ח

ד"ה וכשפירש (הכי קאמר ... לפי שיש בעיסה חלק ממנה דטרח באפייתה שלא

לצורך, דהיינו מה שהוא כדי חלתה, מידי דהוה אעיסה חציה של גוי וחציה של ישראל

דאסור לאפותה משום דאפשר למיפלגא בלישה (ביצה כא, א), והכי נמי אפשר למיפלגא ...

הילכך אסור לאפות כל העיסה בשביל חלק החלה שבה, והכי נקטינן). ט"ז

סק"ז (בזה שהיום לא יאכל הכהן חלקו, שהרי אסור להפריש, אם כן אופה חלק אחד

שלא לצורך יום טוב).

[1750]

סעיף יח (מותר לאפות תנור מלא

פת אע"פ שאינו צריך ביום טוב אלא פת אחד, מפני שהפת נאפה יפה כשיש פת הרבה

בתוך התנור ונמצא שאפיית כל הפת היא צורך יום טוב), ושם נסמן (הערה 79 ) .

[1751] תוס' כא, א ד"ה עיסה (ואם

תאמר והאמר לעיל, רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה תנור פת ואע"פ שאינה

צריכה אלא לפת אחת, מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא, ושרי לאפות ביום טוב אפילו

לכתחילה ... ויש לומר דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד

או זה או זה, ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים, אבל הכא דחציה של נכרי, אסור לאפותה ביום

טוב). מ"א סקט"ו (אף על פי שהפת משביח בכך כמ"ש סי' תק"ז

ס"ו. דהתם אוכל איזה פת שירצה, אי נמי אי מקלעי ליה אורחים אוכלים כל הפת,

משא"כ כאן).

[1752]

ט"ז שם ( כיון

דבשעת הלישה היה חול, ואפשר להפרישה ... שפיר קרינן ביה אפשר למיפלגינהו בלישה,

ואסור).

[1753]

סעיף יב ( היה לו קמח או עיסה

בשותפות עם הנכרי, אסור לו לאפות כל הקמח או כל העיסה ולחלוק עם הנכרי אחר האפייה,

שהרי הוא אופה ביום טוב בשביל נכרי ).

[1754]

רמ"א שם (ומותר לאפות הפת על ידי שיאכל ממנו ויפריש אחר כך חלה). ב"י

ד"ה כתב המרדכי (ויש לתמוה על מה שכתב דגלגל עיסה מערב יום טוב אין לאפותה

ביום טוב לפי שאינו יכול לאכלה, ואמאי אינו יכול לאכלה, הרי תרומת חוץ לארץ אוכל

והולך ואחר כך מפריש, ואם כן שפיר יכול לאפותה, שהרי ראויה לאכלה ביום טוב, ובלבד

שישייר ממנה. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שיכול לאפותה ביום טוב). מ"א

סק"י (וב"ח פסק כמרדכי דאסור לאפות, כמו עיסה חציה של עכו"ם (כמ"ש

ס"ו) משום דאפשר לחלק העיסה, אלא דאיסורא דרביע עליה, דאין מגביהין חלה ביום

טוב עכ"ל, ונראה לי ראיה ברורה דשרי ממתני' פ"ג דפסחים, כמ"ש סי'

תנ"ז ס"ב, דהתם גם כן מותר להפרישה, רק שעושה משום איסור חמץ). פר"ח

ס"ג ד"ה ומ"ש ומותר (כיון דאי אפשר למיפלגא דמיא לבהמה חציה של

עכו"ם וחציה של ישראל שמותר לשוחטה ביום טוב, משום דאי אפשר לכזית בשר בלא

שחיטה, והכא נמי כיון דאי אפשר למיפלגא מותר לאפות כולה בשביל חלק המצטרך לו ליום

טוב).

[1755]

כמבואר בב"י (ורבינו חיים כתב בשם רש"י דאפילו מה שאוכל ומשייר החלה הוי

בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות ... דאוכל ומשייר שכתב רבינו לאו כגוונא דאוכל

ומשייר שכתב רבינו חיים בשם רש"י, דההוא אוכל ומשייר היינו לומר שאוכל כל הפת

ומשייר בו כדי חלה בלבד או מעט יותר, דהוה ליה כמפריש ממש, ואוכל ומשייר שכתב

רבינו, היינו שמשייר הרבה יותר מכדי חלה, דתו לא הוי כמפריש חלה ביום טוב, שהרי

במוצאי יום טוב מפריש חלה מתוך פת מרובה). וכיון שאסור להפריש את שיעור החלה

מהמקצת היותר על כדי שיעורי חלה, מותר לאפות הכל ביחד.

[1756] כמובא לעיל (הערה 47 ) שמטעם זה אסר הט"ז.

[1757] כדלעיל סי' תצח סכ"ב ( בהמה שהיא חציה של ישראל וחציה של נכרי

מותר לשחטה ביום טוב, ואינו כשוחט גם בשביל הנכרי, דכיון שאי אפשר לכזית בשר בלא

שחיטה נמצאת כל השחיטה הוא צורך הישראל).

[1758]

מ"א שם (ומכל מקום נראה לי להקל). פר"ח שם (ואם כן יפה

תמה הב"י על המרדכי, אמאי לא התיר לאפותה ביום טוב ... ולדעת המרדכי צריך

לומר ... והמחמיר תבוא עליו ברכה).

[1759]

ט"ז שם בסופו (ואף על פי שזה קצת דוחק, מכל מקום כיון שדעת המרדכי בפירוש

כן, ולא נמצא בפירוש לסתור דבריו, ראוי לחוש לדבריו, כיון שיש לו טעם נכון).

[1760] שאף שבחוץ לארץ אינו צריך

להפריש מיד, ויוכל לעשות כמבואר בסעיף הקודם, מכל מקום "אם הוא רוצה",

יוכל לעשות גם בחוץ לארץ כמו בארץ ישראל, וכפי שיתבאר בסמוך.

[1761] משנה חלה פ"ב מ"ד (העושה

עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו. רבי אליעזר אומר אף הרודה

ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה), וכרבי אליעזר. טור ושו"ע יו"ד רס"י

שכה (שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור, אם נוגעות זו בזו עד שנדבקים מעט זו בזו,

מצטרפים ... ואם אינם נדבקים, והם בסל אחד, הסל מצרפן). וכן כאן שעיסה האחת היא

כשיעור והב' פחות מכשיעור, שהכלי מצרפן לחייב חלה גם את העיסה הקטנה.

[1762] תוס' ט, א סד"ה גלגל (ומיהו אם

ירצה לעשות דבר קל, יעשה מצה אחת ויאפה אותה ויצרפם, ויפריש [מאחת על] כל האחרות

אגב אותה, מפני שחיובה בא עכשיו). הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קסח (ואם שכח ולא

הפריש מערב יום טוב כיצד הוא עושה ביום טוב, חוזר ולש ביום טוב שיעור חלה, ומצרפין

בכלי עם אותה שנילושה מערב יום טוב ומפריש). מרדכי פסחים רמז תקצז (וכתב ה"ר

שמואל מפלייז"א, דצריך לאפות מצה אחת, ובשעת הפרשה יפריש מאחת על כולן ותפטור

את האחרות בצירוף).

וכן

הוא לעיל שם סט"ז (ילוש עוד עיסה קטנה ויאפה אותה, ויצרפה בכלי אחד עם כל

המצות הללו, ועל ידי כן נתחייבה בחלה אף על פי שאין בה כשיעור, ויפריש ממנה על

המצות החייבות עדיין).

ומוכיח

בקונטרס אחרון ס"ק ג, שכשמצרף עיסה קטנה לגדולה, אם מפריש

עליהם מהגדולה אין צריך צירוף כלי, ואם מפריש עליהם מהקטנה צריך צירוף כלי. ו כאן שאינו יכול להפריש מהגדולה (שנילושה

בערב יום טוב), אלא מהקטנה (שלש ביום טוב), לכן צריך צירוף כלי.

ואם לש בערב יום טוב ב' עיסות שכל אחת

היא פחות מכשיעור, יכול לצרפן ביום טוב ולהפריש מהן, כדלעיל סי' תנז סי"א (אם

נצטרפו ביום טוב, אין צריך לשייר מהם כלום, אלא יכול להפריש מהן חלה ביום טוב, שלא

אסרו להפריש חלה ביום טוב אלא מעיסה שנילושה ונתחייבה בחלה מערב יום טוב, שהיה

אפשר לו להפרישה מבעוד יום, אבל מצות הללו שהיו פטורות בערב יום טוב ונתחייבו ביום

טוב על ידי צירוף כלי, מותר להפריש מהן ביום טוב, כדרך שמותר להפריש מעיסה שנילושה

ביום טוב).

[1763] רמ"א ס"ג (ואם רוצה

יוכל ללוש עוד עיסה אחת ביום טוב ויצרפם יחד, ויפריש מאותה עיסה גם על מה שלש מערב

יום טוב). מ"א ס"ק

יב (פירוש שיהיו סמוכים יחד).

וכן

הוא לעיל שם סט"ז (אם יש בעיסה זו שיעור חלה בפני עצמה בלא צירוף כלי, אין

צריך ... לצרפה בכלי עם המצות מעיקר הדין, אלא יקיפם יחד, ויפריש מעיסה זו גם על

המצות החייבות עדיין).

[1764]

סעיף ח (צריך שיהיו כל המצות הללו מונחות לפניו סמוכות זו לזו בשעה שמפריש מאחת

מהן על כולן, שחלת ארץ ישראל אינה ניטלת אלא מן המוקף (פירוש מן הסמוך) כמו שנתבאר

ביורה דעה סי' שכ"ג, אבל אין צריך שיגעו זה בזה בשעת הפרשה, אלא כיון שהן

סמוכות ומקורבות זו לזו הרי זה מן המוקף).

[1765]

מרדכי שם (שיש להתירו אפילו בגלגל מערב יום טוב, דאין עושין בהם שום מעשה, אלא

שמחשב לפטור האחרות אגב המצה המחויבת). מ"א סקי"א (וכתב במרדכי

הנ"ל, דוקא כשצריך לפת חמה דלא עבד כלום רק מחשבה).

והיינו שלא הותר אלא כשפת העיסה הגדולה

אינה מספקת לו, וצריך לאכול אף מעט מפת העיסה הקטנה, ולכן מותר ללוש ולהפריש

ולאפות את העיסה הקטנה, ואינו מוסיף שום מעשה בשביל הפרשת החלה הגדולה, אלא מחשבה

בלבד, שמחשב לפטור גם הגדולה בהפרשת החלה.

אבל אם אין צריכה לו העיסה קטנה לאכילה,

רק כדי להפריש ממנה חלה, אזי אסור אף ללוש אותה, וכל שכן שאסור לאפותה, כדלקמן

סי"ג (אם יש לאדם פת נקיה הרבה מספיק לו לכל היום, אסור לו לאפות עוד פת ביום

טוב).

[1766] שאז מותר אף אם אינו צריך

לעיסה השנית ביום טוב.

והיינו שאוכלה כולה – חוץ מהחלה שמפריש

ממנה, שאותה מניח עד מוצאי יום טוב, כדלקמן ס"ט, או שנותנה לכהן טהור באופן

שיתבאר לקמן ס"י.

וראה מראי מקומות וציונים.

[1767]

גמרא שבת כד, סוע"ב (שאין שורפין קדשים ביום טוב ... הוה ליה יום טוב

עשה ולא תעשה, ואין עשה (דבאש תשרופו, רש"י) דוחה את לא תעשה ועשה (יום טוב

דהוא לא תעשה ועשה, רש"י)). רש"י פסחים מו, א ד"ה כיצד (כיצד

מפרישין חלה בטומאה ... לשורפה ... אי אפשר, שאין שורפין קדשים ביום טוב). רמב"ם

פ"ג ה"ח (אין שורפין אותה ביום טוב, שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב,

ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף, ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה

וכיוצא בהן עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה). שו"ע ס"ד (המפריש

חלה ביום טוב והיא טמאה ... ולא ישרפנה, שאין שורפין קדשים ביום טוב). ט"ז

סק"ח (דאע"פ שהיא טמאה ויש מצות עשה בשריפתה, שנאמר באש תשרף, מכל מקום

עשיית מלאכה שאינו צורך אכילה הוא עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה).

וכן הוא לעיל סי' תנז סי"ז (שאם

ילוש כשיעור ויפריש ממנה חלה ... לשורפה ... אינו יכול, שאין שורפין קדשים ביום

טוב, כמ"ש בסימן תק"ו).

וכן הוא בשאר מצות שאינן דוחות יום טוב,

כדלעיל סי' תצח סל"ד ( שאין

מצות עשה של כיסוי הדם דוחה את לא תעשה של יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה, שהרי

נאמר בה שבתון כלומר שבות ממלאכה וזוהי מצות עשה), ושם נסמן (הערה 162 ) .

ודוקא מצוה עוברת אמרינן בה מתוך שהותרה

הבערה לצורך כו', כדלעיל סי' תצה ס"ג ( צורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום),

ושם נסמן (הערה 29 ).

[1768]

מ"א סקי"ג (כגון בזמן הזה שכולנו טמאים). וכן הוא לעיל סי' תנז ס"כ

(בזמן הזה שכלנו טמאי מתים ונטמאת החלה).

[1769]

רמב"ם שם (לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול, וזו לשרפה עומדת).

שו"ע שם (לא יאפה אותה).

[1770]

משנה כז, ב (ומעשה ושאלו את רבי טרפון ... על החלה שנטמאת, ונכנס לבית

המדרש ושאל, ואמרו לו לא יזיזם ממקומם). רמב"ם פ"ב הט"ז (תרומה

שנטמאת לא יזיזנה ממקומה). מ"א סקי"ד (ואסור גם כן לטלטלה (משנה

פ"ג דביצה)).

וכן הוא לעיל סי' תנז סוף סי"ח

(החלה שהיא אסורה בטלטול לאחר שקרא לה שם, כמו שיתבאר בסי' תק"ו).

[1771]

רש"י שם ד"ה חלה שנטמאה (אינה ראויה לכהן היום, דהא באכילה אסורה לעולם,

ובהסקה או לתתה לכלבו ביום טוב אסור, דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביום טוב,

ואפילו על ידי אכילת בהמה, דקי"ל שאין שורפין קדשים ביום טוב).

[1772]

מהריל הל' חלה ע' פד (ואמר מהר"י סג"ל, גם ביום טוב, הואיל דהחלה בידו

שהפרישה בברכה, מותר לטלטלה במקום שרוצה לשומרה שם עד מוצאי יום טוב). דרכי משה

סי' תנז את ה (ומיהו בעודה בידו מותר לטלטלה לכולי עלמא, וכן פסק מהרי"ל).

[1773]

סעיף יט (ואין בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר הרי הוא יכול

לנושאו עליו לכל מקום שירצה, כמו שיתבאר בסי' ש"ח), ובסי' שח סי"ג (ואפילו

אם שכח ונטל בידו מוקצה גמור, רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה, כיון שכבר הוא בידו.

ויש מי שאוסר במוקצה גמור, וראוי לחוש לדבריו אלא אם כן במקום הפסד).

וכאן לא הצריך הפסד, כיון שנטלו בידו

לפני שנאסר בטלטול. אבל ראה לעיל שם סע"ד (ולפי מה שנתבאר שם שטוב להחמיר

בזה, גם כאן טוב ליתן לתוכם מים אף שעודן בידו).

[1774]

רמב"ם פ"ג ה"ט (כיצד יעשה בה, יניחנה עד הערב וישרוף אותה).

שו"ע שם (אלא מניחה עד הערב ושורפה).

[1775]

רי"ף פסחים פ"ג יד, ב (אבל חלת חוצה לארץ דמדרבנן היא, לא צריכה ולא

מידי, אלא קורא לה שם, ואפילו לכתחלה, ואכיל לה כהן קטן, דאמר שמואל (בכורות כז, א)

אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, באיש עד שיראה קרי).

תוס' פסחים מו, א ד"ה עד (אומר ר"י אנן שרינן לקרות לה שם קודם אפייה

... דהא אי איכא כהן קטן חזיא ליה, כדאמר בפרק עד כמה (בכורות כז, א) אין תרומת חוץ

לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, וכן פסק בה"ג בסדר פסח בשם רב

כהן צדק ריש מתיבתא). מ"מ פ"ג ה"ח (ודע שאין חלה טמאה עומדת לשרפה

אלא בארץ, אבל בחוץ לארץ, אי איכא כהן קטן, או גדול שטבל לקריו, אוכל אותה, לפי

שאינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו). טור ורמ"א סי' תנז ס"ב (ואם

יש כהן קטן שלא ראה קרי, או גדול שטבל לקריו, מותרים לאפות החלה בשבילו).

וכן הוא לעיל סי' תנז ס"כ (חלת

חוצה לארץ ... כהן הטהור מזב ומקרי, כגון כהן קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד ...

וכן כהן גדול שראה קרי אלא שטבל לקריו במ' סאה במים כשרים ... רשאי הוא לאכול חלת

חוצה לארץ, אף על פי שהוא טמא מטומאת מת ושאר טומאות, וגם החלה טמאה היא, אף על פי

כן הקילו חכמים בחלת חוץ לארץ שאינה אלא להיכר ולזכרון שלא תשתכח תורת חלה).

[1776] נדה לב, ב (אין לי אלא איש,

בן תשע שנים ויום אחד מנין, ת"ל ואיש). רמב"ם הל' אבות הטומאה פ"ה ה"ב

(אין שכבת זרע של קטן מטמאה עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד).

ואף

שהתינוק מטמא בזיבה, נתבאר לעיל שם (וגם מן הסתם לא ראה זיבה כיון שהוא פחות מבן

ט'), ושם נסמן (הערות קכב-ג).

[1777] מעל ט' שנים.

[1778]

טור יו"ד סי' שכב (ויש אומרים, כיון שאין חלה נאכלת בארץ ישראל, גם בשאר

המקומות ... שורפה). מהרי"ל הל' חלה ע' פב (אף על גב דיש מרבותינו התירו

לאפות החלה ביום טוב גם אם קרא עליה שם, ונותנין לכהן קטן או לגדול שטבל לקריו ...

אכן לא נהגינן הכי). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (אף על גב דאיכא כהן קטן

בעיר, דאין נוהגין לתת החלה לכהן קטן). רמ"א סי' תנז ס"ב (ויש אומרים

שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן), ויו"ד סי' שכב ס"ה (ויש אומרים,

כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק

חלה אחת, ולשרפה. וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו, שאין מפרישין רק חלה אחת בלא

שיעור, ושורפין אותה).

וכן הוא לעיל סי' תנז סכ"א (שכבר

נהגו במדינות אלו שלא להאכיל חלה לכהן)

[1779]

משנה יב, ב (בית שמאי אומרים אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב, בין

שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום, ובית הלל מתירין), וכבית הלל. טור ושו"ע

ס"ג (ולהוליכה לכהן).

[1780]

ב"י ד"ה הלש (ומשמע דאפילו תרומה שהורמה מאמש שרו בית הלל להוליך). רמ"א

ס"ג (שרי אפילו הפרישה מאתמול).

וכן הוא לקמן סט"ו (ומותר להוליכם

לכהן, אפילו נשחטה הבהמה בערב יום טוב והיה אפשר להפרישן קודם יום טוב).

[1781] כדלעיל סי' תצה ס"ח (לא

אסרו ההוצאה אף שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב).

[1782]

גמרא כב, ב (תנו רבנן בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה בפסח, ובית הלל

מתירין ... מאי פת עבה, פת מרובה, ואמאי קרו ליה פת עבה, משום דנפישא בלישה ...

תניא נמי הכי בית שמאי אומרים אין אופין פת מרובה ביום טוב, ובית הלל מתירין), וכבית

הלל. תוס' שם ד"ה דנפישא (נראה לי דפת מרובה דקאמר היינו פתים גדולים ביותר,

ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כל כך. והכי משמע בירושלמי (פ"ו

ה"ו) מתוך שאתה מיגעו, ממנע ואין עושה אלא כדי צרכו, דפת קטן יש בו טורח יותר

בעריסת כל אחד ואחד ... מתוך שעושה ככרות גדולות אתי למעבד יותר מצורך יום טוב). טור

ושו"ע ס"ה (מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים, ולא חיישינן שמתוך כך יבא

לאפות יותר ממה שצריך), והיינו שהחשש הוא שיוסיף באפיית הפת באופן אסור, המבואר

לקמן סי' תקז סי"ח-ט.

[1783] שאסור לאפות עבור הנכרי ביום

טוב, כדלקמן סי' תקיב ס"א (כל מלאכות אוכל נפש לא הותרו אלא לצורך אכילת

ישראל, אבל לא לצורך אכילת נכרי).

[1784]

גמרא כא, א (אמר רב חסדא, בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל, מותר לשחטה

ביום טוב, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל, אסור

לאפותה ביום טוב, דהא אפשר ליה למפלגה בלישה). טור ושו"ע ס"ו (היה לו

קמח או עיסה בשותפות עם גוי, אסור לאפותה ביום טוב, אלא יחלקנה ויאפה את שלו).

כלומר, שאף שנתבאר לעיל סי' תצח

סכ"ב ( בהמה

שהיא חציה של ישראל וחציה של נכרי מותר לשחטה ביום טוב, ואינו כשוחט גם בשביל

הנכרי, דכיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה נמצאת כל השחיטה הוא צורך הישראל) .

היינו כיון שלפני השחיטה אי אפשר לחלק ביניהם הבהמה, משא"כ בעיסה, כדלקמן

בסוף הסעיף ( וכיון

שאפשר לחלוק עם הנכרי קודם האפייה אסור לו לאפות עיסתו של נכרי ביום טוב) .

[1785] שמטעם זה מותר לקמן סי' תקז

סי"ח (מותר לאפות תנור מלא פת אע"פ שאינו צריך ביום טוב אלא פת אחד,

מפני שהפת נאפה יפה כשיש פת הרבה בתוך התנור, ונמצא שאפיית כל הפת היא צורך יום

טוב), ושם נסמן (הערה 79 ).

[1786]

תוס' שם ד"ה עיסה (ואם תאמר, והאמר לעיל, רבי שמעון בן אלעזר אומר

ממלאה אשה תנור פת ואע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת, מפני שהפת נאפית יפה בזמן

שהתנור מלא, ושרי לאפות ביום טוב אפילו לכתחילה ... ויש לומר דשאני התם דכל הפת של

ישראל, שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה, ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים,

אבל הכא דחציה של נכרי, אסור לאפותה ביום טוב). מ"א סקט"ו (אף על

פי שהפת משביח בכך כמ"ש סי' תק"ז ס"ו. דהתם אוכל איזה פת שירצה, אי

נמי אי מקלעי ליה אורחים אוכלים כל הפת, משא"כ כאן).

ביאור נושא זה – ראה לעיל סי' תצח

בקונטרס אחרון ס"ק ב.

סקירת פרטי הלכה זו, לעיל ס"ו

(הערה 43 ).

[1787]

תוס' כז, ב ד"ה ועל החלה (ותירץ רבינו יצחק, דתחת תבשילו הואיל ואית

ביה נמי צורך גבוה, בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה, והוי כאילו כולו של גבוה),

וכן הוא כאן, שעיקר הנאת האפיה היא לנכרי. וראה מראי מקומות וציונים.

[1788] מתוכן הדברים נראה שאיסור זה

הוא אף אם עושה מהם ככר אחד, ומכניסם לתנור בבת אחת.

ואף

שלענין בישול נתבאר לעיל סי' תקג ס"ד (עושה כל המלאכה בבת אחת, כגון שממלא

חבית של מים ונותנה על האש ואין צריך לו ביום טוב אלא קיתון אחד, הרי זה מותר,

כיון דבשעת עשיית המלאכה, דהיינו בשעה שנותנה על האש, היא נעשית כולה כאחת, ואינו

מוסיף מלאכה לצורך החול).

וכן

בקדרת בשר, כדלעיל שם ס"ו (אם הוא עושה כל המלאכה בבת אחת, דהיינו שמתחלה נתן

כל הבשר בקדרה והעמידה אצל האש, ונמצא בשעת עשיית המלאכה, דהיינו עמידת הקדרה אצל

האש, היא נעשית כולה כאחת מותר).

וכן

הדין כשמוסיף בשר בקדרה בשביל עבדו ושפחתו שמזונותם עליו, כדלקמן סי' תקיב

ס"ד (כשמוסיף בשר בקדרה קודם שנתנה אצל האש, דנמצא שכל מלאכת הבישול, דהיינו

נתינת הבשר אצל האש, נעשה בבת אחת, ואינו מוסיף שום מלאכה בשבילן), ושם נסמן (הערה

13 ).

מכל

מקום אינו מועיל היתר זה כאן באפיית הפת, שהרי גם הלישה אסורה לצורך נכרי, ולישת

שני חלקי השותפות אינה נעשית בבת אחת, ומוסיף מלאכה בשביל הנכרי.

ולכן

גם אסור להוסיף בעיסה בשביל עבדו ושפחתו, אף אם עשה מהם פת אחת והכניסה לתנור בבת

אחת. וכדלקמן שם (וכן מותר לאפות בשבילם פת בתנור שאפה בו לצרכו, ואף על פי שעושה

מלאכה בשבילם, שהרי כל פת ופת צריך טרחא בפני עצמו, מכל מקום כיון שכל הפת ראוי לו,

שהרי יש לו מאכלים אחרים ליתן לפניהם), ושם נסמן (הערה 19 ), והיינו שלענין פת לא הביא ההיתר

הראשון של עשיית המלאכה בבת אחת, אלא ההיתר השני שיש לו מאכלים אחרים שיוכל ליתן

לעבדו ושפחתו. וראה לקמן סי' תקז סי"ח (והערה 82 ).

אבל

אם יש לו עיסה בשותפות, כאמור כאן בפנים "היה לו ... עיסה בשותפות עם הנכרי",

שאינו צריך ללוש אותה יותר רק להכניס לתנור, נראה לכאורה שמותר, כיון שכל המלאכה

נעשית בבת אחת.

[1789]

תוס' שבת קיז, ב ד"ה הציל (אומר ר"י כשאפו ביום טוב של פסח מצות

מסולת נקיה, שיש לו די לצורך יום טוב, אין אופין אחריהן פת של הדראה). רא"ש

שם פט"ז סי' ג (ביום טוב של פסח, אם יש לו מצות נקיות מספיקות לאותו היום,

אין לאפות אחר כך פת הדראה). שו"ע ס"ז (אם יש לאדם הרבה פת

נקייה, אינו אופה פת אחרת).

וכמו בהצלה מדליקה, כדלעיל סי' שלד

ס"ג (הציל פת נקיה לשלש סעודות, לא יחזיר ויציל פת הדראה, אבל אם הציל פת הדראה

יכול לחזור ולהציל פת נקיה).

פת הדראה פרש"י שם (פת קיבר שניטל

הדרה).

[1790]

כדלעיל ס"ה ( שהתירו

ללוש ביום טוב כדי שיאכל פת חמה) , ושם נסמן (הערה 37 ).

[1791]

רא"ש שם (ויראה, אם יש לו בני בית ורגיל להאכילן פת הדראה, שמותר). שו"ע

שם (אלא אם כן יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה).

[1792]

תוס' שם (מתחילה יעשה של הדראה ואחרי כן יעשה הנקיה). הגהת סמ"ק סי' קצד ע'

קסה (ואם יש לאדם פת הדראה יכול לאפות פת נקייה). שו"ע שם (אבל אם יש לו פת

הדראה הרבה, יכול לאפות פת נקיה).

והיינו דוקא בלי הערמה, כמבואר בקונטרס

אחרון ס"ק ג.

[1793]

מרדכי רמז תרנז (דאפשר לעשות מערב יום טוב ... אשה שעושה שאור לעיסה ביום

טוב, נראה דאסור). ב"י סוף הסימן (שכל כך יפה הפת שנעשה שאור שלו מבעוד יום

כמו כשנעשה ביומו, עד כאן. ומכל מקום נראה דעל ידי שינוי מותר). שו"ע

ס"ח (אסור לעשות שאור ביום טוב, אלא על ידי שינוי, מפני שהיה אפשר לעשותו

מבעוד יום).

וכדלעיל סי' תצה ס"ה (מדברי סופרים,

כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון טעם אם

היתה נעשית מבעוד יום ... אסור לעשותה ביום טוב אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך

החול).

[1794]

רשב"א יב, ב ד"ה רבא (דמתנות כיון דאיכא תרתי, חדא דלא טבלן, ועוד

דכמופרשות ועומדות הן, דניכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה, כי מפריש להו השתא לאו

מידי קא עביד). הובא במהר"י אבוהב ד"ה וכן מתנות, וב ב"י סוף

הסימן. שו"ע ס"ט (אפילו נשחטה הבהמה מערב יום טוב, מותר להפריש

המתנות ביום טוב). ט"ז סק"ה (מצאתי להגאון מהרי"א שכתב שיש חילוק

בין מתנות לעיסה, דבמתנות אפילו נשחטו מאמש יכול להפרישן, משא"כ בעיסה. וטעמא

משום דמתנות כיון דלא טבלי (פירוש שאין איסור טבל אם אוכל הבשר קודם שהפריש

המתנות), ועוד דכמפורשות ועומדות דמי ונכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה, כי מפריש

לה השתא לאו מידי קעביד, משא"כ בעיסה). מ"א סקי"ז (דלא טבלן, ואם

כן אינו מתקן כלום, דמפורשים ועומדות הן, דניכרות בפני עצמן).

[1795]

רש"י יב, ב ד"ה מתנות (הזרוע והלחיים והקיבה, אף הן הרמתן הותרה לו).

[1796]

משנה יב, ב (בית שמאי אומרים אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב, בין שהורמו

מאמש בין שהורמו מהיום, ובית הלל מתירין), וכבית הלל.

וכדלעיל ס"י (ומותר לו להוליכה לו

לביתו אפילו אם הפרישה מערב יום טוב), ושם נסמן (הערות 74 - 76 ).

[1797]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ג נתבאר שההרקדה היא מהמלאכות

האסורות ביום טוב, וכן נתבאר בפנים ס"ד שברירת הפסולת מתוך האוכל היא

מהמלאכות האסורות ביום טוב.

ומה שיובא לקמן סי' תקי ס"ג שהבורר

קטניות המעורבים עם עפרורית בורר כדרכו אפילו פסולת מתוך האוכל, יתבאר לקמן שם,

שלא אמרו דהברירה היא ממלאכות האסורות ביום טוב אלא בברירת תבואה, שדרך לבור אותה

הרבה ביחד, אבל מיני קטניות שאין דרך לבור אותן אלא מה שצריך לו מהם בו ביום מותר

לברור כדרכו. וככל הדברים האלה נתבאר לעיל סי' תצה ס"ט.

חילוק זה נתבאר בשיטה מקובצת בשם

הרמב"ן, ומבאר כאן שחילוק זה מוכח בכמה פוסקים.

ואף שבט"ז כתב באופן אחר, ומבאר כאן

שיטתו. ואף שהרמב"ם כתב באופן אחר, ומבאר כאן שיטתו. מכל מקום קיי"ל

כדעת הפוסקים הנ"ל.

ואיך שיהי' טעמו של הרמב"ם, גם לדעתו

מוכרח לחלק בין ברירת קטניות לשאר ברירות, והכי נקטינן.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' עח.

[1798]

מה שכתב הראב"ד פ"ג הי"ד (ואם נפל בו צרור או קיסם אסור, ואם שינה

מותר), פירש הט"ז סק"ג (פירוש, הרקדה שנייה כדרכה בלא שינוי, כי הוא

מפרש ... כמאן דאמר שונין. ואפילו הכי אסור ביד, כיון דאפשר בלא אב מלאכה, כן נראה

לי לדעת הראב"ד), והיינו שאסור להוציא את הצרור ביד שהיא אב מלאכה, כיון

שיכול להוציא הצרור על ידי הרקדה פעם שנית, שאינה אב מלאכה.

ואזיל הט"ז לשיטתו שכתב בסי' תקי

ס"ג (בבורר שאפשר מערב יום טוב ... מדרבנן אסור). ואף שכאן נפל בו הצרור ביום

טוב, ואי אפשר לבררו מערב יום טוב. מכל מקום אסור, כיון שיכול להוציא האבן מהקמח

על ידי הרקדה שנית בלא מלאכה.

[1799]

כט, ב ד"ה כל שכן (והשונה אינו מרקד, שהרי נראה שהכל יוצא ואין כאן סובין). ואף

שכאן מרקד כדי להוציא ממנה הצרור שנפל בה, מכל מקום אין זו מלאכה (ראה לעיל הערה 30 ).

[1800]

הל' יום טוב ע' קע (ולדוך מצה ביום טוב של פסח מותר, דקי"ל דאין טחינה אחר

טחינה, אך יזהר שלא יברור פירורין הגדולים מתוך הקטנים, כי איסור בורר יש נמי

באוכלין). הובא לעיל סי' תקד ס"ו ( אבל מכל מקום צריך ליזהר שלא לברור פירורין הגדולים קצת מתוך

פירורים הנטחנים ודקים כקמח, לפי שהן חשובים כשני מינים שונים, שאסור לברור מין

אחד מתוך חבירו אפילו ביום טוב כמ"ש בסי' תק"ו) .

ולפי דברי הט"ז הנ"ל יוקשה

למה אסור, הרי מיירי שטחן המצות ביום טוב, ולא הי' יכול לברר ממנו הפירורים

הגדולים מערב יום טוב. וגם אינו יוכל לרקדו, שהרי זו הרקדה ראשונה (אחר שטחן

המצות) שהוא איסור גמור.

[1801]

משנה יד, ב (הבורר קטניות ... אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה). שו"ע סי'

תקי ס"ב (הבורר קטניות ... אבל לא בטבלה ולא בנפה ולא בכברה). וכן הוא לקמן שם

ס"ו ( אסור

להניח הקטניות ... ואין צריך לומר שאסור לנפותן בנפה וכברה) . ומכל שכן שאסור

לרקד פירורי המצות בנפה וכברה.

[1802]

סק"ט (ואף על גב דבסי' שי"ט ס"ג כתב דמותר לברור חתיכות גדולות

מקטנות במין אחד ... דוקא בחתיכות, אבל הכא מה שנטחן הוי כקמח, ולכן יש להחמיר). וכן

הוא לעיל שם ס"ו ( אבל

מכל מקום צריך ליזהר שלא לברור פירורין הגדולים קצת מתוך פירורים הנטחנים ודקים

כקמח, לפי שהן חשובים כשני מינים שונים, שאסור לברור מין אחד מתוך חבירו אפילו

ביום טוב כמ"ש בסי' תק"ו).

[1803] לפי דעת הט"ז הנ"ל,

שאין איסור מדינא לברר ביום טוב, על כרחך צריך לומר, דזה שמהרי"ל אסר לברר

פירורי המצות שנטחנו ביום טוב, כי יכל לטחון וגם לברור הכל מערב יום טוב.

[1804] כמובא לעיל (הערה 93 ) מה שהט"ז כתב שם שאיסור ברירה

ביום טוב הוא מטעם שהיה אפשר מאתמול. ואם כן יבאר כן גם דעת מהרי"ל, שמטעם זה

אסר לברר הפירורים הגדולים מהמצה שטחן.

[1805] בסי' תקד ס"ק ט (ולי

נראה דמהרי"ל סבר דאסור ליטול קיסם בידו מקמח, וכמ"ש סי' תק"ו

ס"ב בהג"ה, ולכן אסור גם כן ליטול המצות).

[1806] האיסור ליטול הצרור והקיסם

בידו מהקמח מיירי שנפלו לקמח ביום טוב ואי אפשר היה ליטלם משם בערב יום טוב.

[1807]

ברש"י כט, רע"ב (דאפשר לו מאתמול ... נפל לתוכן צרור או קיסם), הרי

מיירי שהצרור נפל לתוכן היום, ואי אפשר לו מאתמול, וכדפירש ר"ן טז, א ד"ה

תנו רבנן (פירש רש"י ז"ל משום דאפשר מאתמול ... ושוין שאם נפל לתוכו

צרור או קיסם ששונין, דהא לא אפשר מאתמול, דביום טוב נפל).

[1808]

ד"ה וכתב הר"ן.

[1809]

סי' תקי סוף סק"ג (התם קאי אנפל צרור היום, ואם כן הוה אי אפשר מערב יום טוב).

[1810] "הרמב"ן פירש, שלא התירה תורה

אלא מלאכות שדרכן לעשותן לפי שעה, ולא לזמן מרובה ... וכן ברירת חטים שהן לזמן

מרובה אסור).

[1811]

יב, ב ד"ה אין צדין ב (ובירושלמי ... מניין שאין טוחנין ולא מרקדין, רבי יוסי

בשם ר"ל אומר, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, מן ושמרתם את המצות,

כלומר מלישה ואילך, למעט טחינה והרקדה וכל שכן קצירה ודישה).

[1812]

פ"א ה"י (מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין, ר' אחא בשם

רשב"ל כל מלאכה לא יעשה בהם (בא יב, טז-יז), עד ושמרתם את המצות).

[1813]

ג, א סוד"ה גזרה (פירש רבינו נתנאל מקינו"ן דבירושלמי יש אך אשר יאכל

לכל נפש, וסמיך ליה ושמרתם את המצות, אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות, דהיינו

מלישה ואילך, אבל שאר מלאכות דמקודם לכן, אסורין).

[1814]

משנה יד, ב (הבורר קטניות ביום טוב ... בית הלל אומרים בורר כדרכו). טור

ושו"ע סי' תקי ס"ב (הבורר קטניות ביום טוב בורר כדרכו).

וכן הוא לקמן שם ס"ג ( קטניות המעורבים עם עפרורית או עם מוץ

שלהם, בורר כדרכו אפילו פסולת מתוך האוכל ).

[1815]

שם (וכן ברירת חטים שהן

לזמן מרובה אסור, לאפוקי ברירת קטניות).

וכן הוא לעיל סי' תצה סוף ס"ט (אבל התירו ... ברירת מיני קטניות, לפי

שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד) .

לקמן סי' תקי סוף ס"ג (אבל

מיני קטניות שאין דרך לבור אותן אלא מה שצריך לו מהם בו ביום מותר לברור כדרכו).

[1816]

הגהה זו היא על הבא לקמן בסמוך, שרש"י אסר משום עובדין דחול

ולא מטעם מלאכה האסורה ביום טוב, היה אפשר לומר דקאי רק על מה דאמרינן שם

"אבל לא בטבלא" (משא"כ נפה וכברה אסור מדינא). אבל דוחק הוא.

[1817]

בברייתא יב, סע"ב (המולל מלילות ... מנפח על יד על יד ואוכל אפילו בקנון ואפילו

בתמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה), פרש"י (דמחזי כמאן דעביד לצורך

מחר, שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה). משא"כ בידו או בקנון ותמחוי אין

דרך לעשות הרבה, ולכן מותר.

ומזה מובן שכן הוא גם בקטניות שהתירו

לברר ביום טוב כיון שאין דרך לעשות הרבה, ומכל מקום אסור בנפה וכברה משום "שאין

דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה", ולכן "מחזי כמאן דעביד לצורך מחר".

וכן הוא (לענין " זרעונים אחר שנתפרכו מהשבלים ועדיין הם

מעורבים עם המוץ") לקמן סי' תקי ס"א ( אבל לא ינפה אותם בנפה וכברה ... כיון

שבכלים הללו אין דרך לנפות מעט אלא הרבה ביחד, לפיכך המנפה בהם נראה כמנפה לימים

רבים) ,

ולענין קטניות שם ס"ו ( שאסור

לנפותן בנפה וכברה מטעם שביארנו למעלה ).

[1818]

ו, א (דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר, שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא לימים הרבה).

[1819]

פ"ג הט"ו (ולא אסרו נפה וכברה אלא משום דמחזי כבורר לימים מרובים. וכן

פירש"י ז"ל).

[1820] שכיון שדרך לעשותו הרבה הרי

זה דומה לעובדין דחול, כדלעיל סי' תקד ס"ד (אסור לשחוק את הפלפלין ואת החרדל

ברחיים קטנים שלהם, אפילו שוחקן אחד אחד, כיון שדרך לשחוק הרבה ביחד ביום אחד

לצורך ימים רבים, הרי זה דומה לעובדין דחול והוא זלזול ליום טוב), ושם נסמן (הערה 21 ).

[1821] ראה שביתת השבת מלאכת בורר

אות נד.

[1822] שכשם שהתירו ברירה בקטניות

התירו גם הרקדת קטניות, ונאסר בנפה וכברה מטעם עובדין דחול.

וכן

הוא כאן בפנים ס"ג במוסגר, לענין הרקדה שנית (ועוד שהוא כעין עובדין דחול).

[1823] לפי מה שהובא לעיל

מהמ"מ, בדעת הרמב"ם, טעם איסור ברירת קטניות בנפה וכברה " משום

דמחזי כבורר לימים מרובים", בזה אפשר לתרץ שגם הרמב"ם סובר לאסור דבר

שדרך לעשותו לימים הרבה.

[1824]

הלכה ז (ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהם

אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון).

[1825]

הלכה טו (הבורר קטניות ביום טוב בורר כדרכו).

[1826]

יד, ב (הבורר קטניות ביום טוב, בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל, ובית הלל אומרים

בורר כדרכו).

ולכאורה

יוקשה, שלפי הטעם שכתב לענין חטים " אפשר לעשותן מערב יום טוב ", היה צריך לאסור אף קטניות, שכן

אפשר לבררם מערב יום טוב.

[1827] פ"ג הט"ז (שאסר לדעת

הרמב"ם מטעם דמחזי כבורר לימים מרובים), כנסמן לעיל הערה 114 ).

[1828] שכתב הרמב"ם פ"ג

הי"ב (אין שוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן), שגם בהם הטעם הוא כדלעיל סי' תקד

ס"ד (כיון שדרך לשחוק הרבה ביחד ביום אחד לצורך ימים רבים הרי זה דומה

לעובדין דחול), ושם נסמן (הערה 21 ).

[1829]

ריב"ש סי' קפד (דשאני פלפלין וחרדל בריחים שלהן, שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה

ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול). הובא במ"א שם (ולא דמי לחרדל שאסור

לשוחקו ברחיים, דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד, ודמי לעובדא דחול, אבל כאן אין דרך

לגרוד אלא מה שצריך לשעתו (ריב"ש)).

[1830] כי זה שכתב הרמב"ם

בפ"א ה"ז "שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב", הוא

במלאכות שאין דרך לעשותן לימים הרבה.

ולפי

זה יש לעיין בטעם היתר ברירת קטניות אף שאפשר לבררם מערב יום טוב .

[1831] אם הכוונה שהכי נקטינן, כאמור

בפנים ס"ד (קמח שנרקד מערב יום טוב ונפל לתוכו צרור או קיסם ביום טוב, אסור

ליטלו משם בידיו, שהרי הוא בורר פסולת מתוך האוכל ... ומלאכת הברירה היא ממלאכות

האסורות ביום טוב), אם כן יש לעיין היכן מצאנו זאת ברמב"ם, שהרי כבר הובא

לעיל (הערה 26 ) שהמ"מ מוכיח מדבריו שמתיר. והובא

לעיל (הערה הקודמת) שהרמב"ם מפרש טעם איסור ברירה כיון שאפשר לעשותן מערב יום

טוב, משא"כ בצרור שנפל ביום טוב אי אפשר לעשותן בערב יום טוב.

[1832]

בקונטרס אחרון; אמנם קונטרס אחרון להל' פסח, מאמצע סי' תמז ואילך, לא הגיעו

לידינו.

וראה בפנים שם סי"ח, הטעם שהתירו

לאפות העיסה אם לש אותה בפסח ולא קרא שם על החלה.

[1833] ראה כעין זה לעיל סי' תקא

ס"י (יתבאר בסימן תק"ז בעז"ה), ושם נסמן (הערה 52 ).

[1834]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ז נתבאר, שאם יש לו עיסה

שנילושה בערב יום טוב וחייבת בחלה, יכול ללוש ביום טוב עוד עיסה ולהפריש ממנה גם

על העיסה הראשונה. אלא שאם העיסה השנית היא פחות משיעור חלה, צריך לצרפה בכלי

לעיסה הראשונה ולהפריש ממנה. ואם העיסה השניה יש בה שיעור חלה, סגי במה שהן סמוכות

זה לזה.

ומוכיח מדברי הפוסקים, שכשמצרף עיסה קטנה

לגדולה, אם מפריש עליהם מהגדולה, אין צריך צירוף כלי, ואם מפריש עליהם מהקטנה,

צריך צירוף כלי. ו כאן שאינו יכול להפריש מהגדולה (שנילושה

בערב יום טוב), אלא מהקטנה (שלש ביום טוב), לכן צריך צירוף כלי.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1835]

על מה שכתב הרמ"א ס"ג (ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה אחת ביום טוב ויצרפם

יחד, ויפריש מאותה עיסה גם על מה שלש מערב יום טוב). פירש המ"א ס "ק יב (פירוש שיהיו סמוכים יחד),

ולא הצריך צירוף כלי.

[1836]

ס"א (שתי עיסות

שאין בשום אחת כשיעור, אם נוגעות זו בזו עד שנדבקים מעט זו בזו, מצטרפים ... ואם

אינם נדבקים, והם בסל אחד, הסל מצרפן), וס"ב (אם יש בכל עיסה כשיעור, ורוצה

להפריש מזו על זו, אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא כיון ששתיהן לפניו

מפרישין מזו על זו). והוא על פי המשנה חלה פ"ב מ"ד (העושה עיסתו קבים

[כל עיסה קב אחד, שהוא פחות משיעור חלה] ונגעו זה בזה, פטורים מן החלה עד שישוכו.

רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה), וכרבי אליעזר.

[1837] אלא שכאן מיירי שהעיסה

שנילושה אתמול יש בה שיעור חלה, והעיסה שלש ביום טוב אין בה שיעור חלה. ועל זה בא

להוכיח, שאילו הי' יכול להפריש מהגדולה לא היה צריך צירוף כלי, אבל כאן שאינו יכול

להפריש מהגדולה (שנילושה בערב יום טוב) אלא מהקטנה (שלש ביום טוב), לכן צריך צירוף

כלי.

[1838] "ונראה דבב' עיסות, אחת

יש בה כשיעור ואחת אין בה כשיעור, דינן כב' עיסות שיש בכל אחת מהן כשיעור, דאפילו

נגיעה לא בעי אלא שיהו סמוכות, ומפריש מן העיסה שיש בה כשיעור שיעור חלה".

[1839] על מ"ש בשו"ע שם

סי"א (נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה, והכל ממין אחד,

אם יש לו קמח או עיסה שלא ניטל ממנה חלה, מפריש ממנו על זה השאור), כתב הש"ך

ס"ק יט (ויש בעיסה שניה שיעור עיסה שחייבת בחלה, נותנת בכלי אצל העיסה שהורמה

חלתה, כדי שיהא מן המוקף, וסגי כשהן סמוכות, אף על פי שאין נוגעים וליכא נמי צירוף

כלי).

[1840] שאין צירוף כלי מועיל אלא

כששניהם פחות משיעור, משא"כ כאן שרוצה להפריש מהעיסה הקטנה גם על הגדולה.

[1841]

שבחלה פ"ג מ"ח, הביא את התוספתא פ"ב ה"ב (הנוטל שאר מעיסה שלא

הורמה חלתה, הרי זה מביא קמח ממקום אחר ומצרפו לחמשת רבעים, לחייב עליו לפי חשבון).

ופירש הר"ש פ"ג מ"ח (יכול לצרפן על ידי סל למאן דאמר הסל מצרף).

והרי מיירי שם שהעיסה השנית היא פחות משיעור חלה (חמשת רבעים), ומצרפה לעיסה שבה

שעור החייב בחלה, ומכל מקום סגי בצירוף סל.

[1842]

הלכות קטנות חלה סי' ט (ובתוספתא קתני שמביא קמח ולש עיסה להשלים עם השאור לה' רבעים,

ומצטרף עם השאור), הרי מועלת הפרשת העיסה הקטנה על העיסה החייבת.

[1843]

יו"ד שם (יביא רובע הקב מקמח, ויערבנו עם זו העיסה, ויפריש ממנה), ופירש

הב"ח (דהיינו שנותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה ויהיו נושכות העיסות זו עם זו,

וזהו פירוש ויערבנו שיערב יחד העיסות בנשיכה), וכשם שהנשיכה מועלת כך מועיל גם

צירוף כלי.

[1844]

שם סי"א (ואפילו אין בזה שעור חלה, ובלבד שיניחנו אצל העיסה הגדולה), והיינו

שמועיל הצירוף אף שאין בשנית שיעור חלה, אלא שאז צריך צירוף כלי.

[1845] שכך כותב הטור (אם יש לו קמח

או עיסה שלא ניטל ממנה חלה, מפריש ממנו על זה השאור ... או אם ירצה יביא רובע הקב

מקמח [שהוא פחות משיעור חלה] ויערבנו עם זו העיסה ויפריש ממנה), הרי שאין צריך

ש"יערבנו" אלא כשהעיסה השנית אין בה שיעור חלה.

[1846]

שם סקי"א (וכתב רש"ל דאין צריכין שיערבנו בעיסה, אלא אף נותן אותה בצד

עיסה אם ירצה). וראה נימוקי יום טוב.

[1847]

בשו"ת הרא"ש כלל ב סי' ג (אותן שמחמיצין בשאור של כותים ... ילישו מעט

קמח, וישימו אותה עיסה קטנה על העיסה הגדולה, ואחר כך יפרישו אותו מעט קמח שלש חלה

על העיסה הגדולה).

הובא בתרומת הדשן סי' קצ (והרא"ש

כתב בתשובה, שיעשה עיסה קטנה וישים אותה על העיסה גדולה ויפרוש מן העיסה הקטנה

שהיא ודאי של חיוב).

ובדרכי משה שם ס"ק ג (ובתרומת הדשן

סימן ק"ץ דטוב להחמיר כשהחמיץ בשאור של פטור ... יש לעשות עיסה קטנה אף על פי

שאין בה שיעור חלה, ויניחנו על הבצק הגדול, ויטול ממנה חלה).

ולפי האמור לעיל מיירי שצירפם בסל.

[1848] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ג נתבאר שאם יש לאדם פת

הדראה מותר לו לאפות פת נקיה לצורך יום.

ומבאר דאף שהמ"א התיר להערים לאפות פת

הדראה ואחר כך פת נקיה אף לכתחלה. צריך עיון, שהרי אסור להערים בפת.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1849]

סקט"ז (משמע בתוס' דשבת דף קי"ז, דמותר לכתחלה לאפות פת הדראה ואחר כך

פת נקיה).

[1850]

שבת קיז, ב ד"ה הציל (מתחילה יעשה של הדראה ואחרי כן יעשה הנקיה).

[1851]

סקי"ד (ודוקא כשצריך לאכול, אבל אם אין צריך לאכול רק שמערים לאכול מעט ממנו,

אסור). ובסי' תקג ס"ק ב (והגהות מיימוניות כתב דזה מקרי הערמה ואסור).

וכן

הוא לקמן סי' תקז סי"ח (אבל אם אינו צריך אפילו פת אחד ביום טוב, אסור להערים

ולומר אוכל פת אחד ביום טוב כדי להתיר לו לאפות פת הרבה) , ולעיל סי' תקג

ס"ו (אין הערמה זו מועלת לו כלום, כיון שאינו אוכל אלא כדי להתיר לו הבישול).

[1852]

פ"ב סי' טו (אבל להערים כדברי רבינו יואל, לא נהירא בעיני. וכן נמצא

בהגמי"י (הל' יום טוב פ"א אות ו') וז"ל: בפירוש ר"ח כתב,

ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי. והיינו דלא כרבינו יואל שהתיר).

ונתבאר בקונטרס אחרון סי' תקג ס"ק

א (אסור להערים ... שהעתיק הט"ז דברי המרדכי בסוף

הסימן שהתיר להערים, וכתב על זה אבל בהגהות מיימוניות חולק, וכן פסק ב"י

עכ"ל, משמע שכן עיקר. וכן פסקו רש"ל ומג"א) , ולקמן סי' תקז

ס"ק ז (דאנן קיי"ל דבהאי גוונא אסור להערים, דהיינו אם אינו צריך אפילו

לחתיכה אחת).

[1853] ד"ה ומה שכתבו התוס' (ורבינו

יואל פירש ההיא דממלאה אשה וכו', דשרי אפילו בהערמה, והא דתניא ואם הערים אסור,

לאו הלכתא היא. וכל הגאונים חולקין עליו).

[1854] ס"ק ה (כתב המרדכי

פ"ב דביצה דרבינו יואל ... ובהגהות מיימוניות חולק על זה, דפירש ר"ח

דמערים אסור).

[1855]

פ"א אות ו

(בפירוש ר"ח כתב ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי, היינו דלא כרבינו יואל

שהתיר).

[1856]

יז, א (וקיי"ל

מרבותינו, ובלבד שלא יערים) .

[1857]

רמז תרעה, בשם ראבי"ה סי' תשנא, בשם אביו רבנו יואל (וראיתי שהתיר אבא מורי

לאפות ביום טוב [בריצלי"ש] צורך ברית מילה שחלה להיות ממחרת בחולו של מועד,

והיה יום אידם שלא היו [יכולים] לאפות אם לא ביום טוב, ולא היה די לקהל במלוי תנור

אחד, והתירו לאפות שני פעמים, מפני צריכות פת אחד לכל תנור ותנור לשנים ושלשה בני

אדם).

[1858]

סעיף ז (ומיהו אם מערים שכונתו להותיר לצורך חול, אסור לכולי עלמא).