שיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז, ה'תשל"ב

86

בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. יום הש"ק שלאחרי י"ב תמוז חל בשנה זו ביום י"ט תמוז – יום השמיני מיום ההולדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא יום הברית ⁴⁸⁴ .

ביאור מעלת מצות מילה ("תחלת ⁴⁸⁵ כניסת נפש הקדושה" ⁴⁸⁶ ) לגבי שאר המצוות ⁴⁸⁷ , שעל ידה נעשה חיבור האדם עם הקב"ה באופן הניכר ⁴⁸⁸ בבשר הגוף ⁴⁸⁹ , "בריתי ⁴⁹⁰ בבשרכם" ⁴⁹¹ (לא כמו כריתת הברית בהר סיני ובחורב שהיא בעיקר עם הנשמה), ובתינוק בן שמונה ימים ⁴⁹² , שאינו שייך

87

להבנה והשגה, ומצד גילוי הנשמה וכחותיו הרוחניים אינו שייך להיכנס בברית עם הקב"ה, ואעפ"כ מתקשר גופו הגשמי בברית עם הקב"ה; והטעם שנקראת "בריתו של אברהם אבינו", כי, מעלת אברהם אבינו היא היותו הראשון שפתח את הצנור, שעי"ז נקל יותר לבאים אחריו, אבל זהו רק בענין התלוי בהבנה והרגשה כו', ואילו בנוגע לפעולה שנעשית בגשם הגוף, הרי כל אחד שמקיים מצוה זו הוא כמו הראשון, ולכן נכנס בבריתו של אברהם אבינו ממש – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 44 ואילך.

* * *

ב. בנוגע לברית מילה של כ"ק מו"ח אדמו"ר – ישנו סיפור פלאי המובא ברשימת המאסר ⁴⁹³ :

בעת הברית מילה שלו בכה, כדרך התינוקות, ואמר לו זקנו אדמו"ר מהר"ש: מה אתה בוכה, לכשתגדל תהי' ... [ברשימת המאסר יש כאן מקום חלק. ושמעתי מחסידים שאמר: "תהי' רבי". ועפ"ז מובן הטעם שהשאיר מקום חלק ברשימה ⁴⁹⁴ ] ותדבר חסידות בשפה ברורה.

וכיון שכל דברי רבותינו נשיאינו הם בתכלית הדיוק ⁴⁹⁵ , ובפרט ענין שנאמר בעת ברית מילה שבה נמצא אליהו הנביא כו' ⁴⁹⁶ – יש לדייק בסיפור זה, שלכאורה אינו מובן:

טעם הבכי' הוא – בפשטות (ובלשון הגמרא ⁴⁹⁷ : "למה לי קרא, סברא הוא") – מפני הכאב, ומהי ההסברה על זה, שבגלל שכשיגדל יהי' רבי ויאמר חסידות כו', לכן לא יבכה על הכאב שמרגיש עכשיו?

וגם: כיון שתינוק לא שייך להבין מה שאומרים לו, עכצ"ל, שדברי אדמו"ר מהר"ש נאמרו לנשמתו של התינוק. ולכאורה, מצד הנשמה – בודאי יודעת היא עוד לפני האמירה שיהי' רבי כו', וא"כ, מהו הצורך באמירה זו?

ג. ויובן בהקדם ביאור הטעם שברית מילה צ"ל קשור עם צערא דינוקא, אע"פ שכללות עבודת ה' צ"ל בשמחה דוקא:

הביאור בזה – שכיון שענינה של מצות מילה להמשיך אלקות

88

גם בבשר הגשמי של הגוף, הרי זה צ"ל בבשר "תחתון" כזה שמרגיש צער בדבר מצוה שהי' צריך לגרום שמחה ⁴⁹⁸ – נדפס בלקו"ש שם ע' 47 ואילך.

ד. והנה, ענין הצער כו', מצינו במיוחד אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שסבל יסורי מאסר וגלות כו' יותר מהנשיאים שלפניו ⁴⁹⁹ , שגלה לכמה מקומות, ועד לעשר גלויות כו' ⁵⁰⁰ ,

– והרי ענין הגלות הוא "כמעט כצער מיתה" ⁵⁰¹ , שלכן "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו .. עביד לי' מידי דתהוי לי' חיותא" ⁵⁰² , שלא מצינו דוגמתו בשאר עונשים, להיותו עונש הכי חמור –

ובהכרח לומר, שענין זה מתאים לעבודתו המיוחדת, כדלקמן.

ה. והענין בזה:

ידוע שכללות ענין הגלות – "מפני חטאינו (חטא מלשון חסרון ⁵⁰³ , ועד לחטא כפשוטו) גלינו מארצנו" ⁵⁰⁴ – אינו רק ענין של עונש, אלא הכוונה בזה היא בכדי שבנ"י יבררו את הניצוצות שבכל העולם ⁵⁰⁵ , כולל גם הפעולה על אומות העולם לקיים שבע מצוות שלהם ⁵⁰⁶ , בתור הכנה לקיום היעוד ⁵⁰⁷ "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד".

ואע"פ שגם לפני זמן הגלות היתה העבודה של בירור הניצוצות, שהרי כוונת הבריאה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים ⁵⁰⁸ , ובשביל זה בהכרח לברר את כל הניצוצות שנפלו למטה, גם בענינים התחתונים – יש חילוק עיקרי בענין זה בין זמן הבית לזמן הגלות:

89

בזמן הבית האיר גילוי אלקות בביהמ"ק, וממנו הי' אורה יוצאה לעולם ⁵⁰⁹ ע"י "חלוני שקופים אטומים" ⁵¹⁰ , ואז נעשה בירור הניצוצות באופן שנתקרבו מעצמם מצד תוקף וריבוי האור, כפי שמצינו אצל שלמה, ש"מלכת שבא שומעת שמע שלמה ותבוא גו'" ⁵¹¹ – בדוגמת אבוקה גדולה שמאירה למרחוק ומתקבצים אלי' כל הניצוצים, ולכן היו יכולים בנ"י לישב בארץ ישראל ולפעול משם על כל העולם;

משא"כ לאחרי חורבן ביהמ"ק, שנחסר בתוקף וריבוי האור שאינו מאיר בגלוי – אין אפשרות שיתבררו הניצוצות באופן שיתקבצו מאליהם כו', אלא יש צורך שבנ"י יבואו גם למקומות הרחוקים כדי לברר הניצוצות שנמצאים שם ⁵¹² .

ו. ובפרטיות יותר:

לכל לראש תלוי הדבר בדרגת האור – שיש חילוק בין נר קטן לנר גדול, אבוקה ומדורה, ועד לאור השמש, שככל שיגדל האור, ה"ה מגיע למרחוק יותר, ועד לתוקף האור ד"שמש הוי'" ⁵¹³ , כמו בשלמה שעליו נאמר ⁵¹⁴ "וישב שלמה על כסא ה'", שהאיר בכל העולם כולו.

וגם כאשר האור הוא בתוקף כו', יש חילוקים מצד מעמד ומצב החושך – שכאשר החושך הוא קל, אזי די באור האבוקה להאיר בכל העולם, משא"כ כאשר החושך הולך ומתגבר, ועד לחושך כפול ומכופל באופן ד"וימש חושך" ⁵¹⁵ .

ויש עוד ענין בזה – שתלוי במעמדו ומצבו של הדבר (הניצוץ) המתברר, שכאשר הניצוץ הוא קטן ופעוט ביותר (ועד שנחשך אורו ⁵¹⁶ ), אזי לא יומשך מעצמו אל אור האבוקה, גם אם היא אבוקה גדולה ביותר, אלא צריך שהאבוקה תבוא אליו.

ולהעיר גם מהמבואר בדרושי חסידות ⁵¹⁷ (גם במאמרי בעל השמחה והגאולה ⁵¹⁸ ) אודות ב' האופנים בענין הבירורים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, וכמשל המצרף לכסף, שיש אופן שבהיתוך הראשון

90

יוצא הפסולת היותר גס, ועד שבהיתוך האחרון יוצא הפסולת היותר דק, ונשאר נקי לגמרי; אך יש אופן שבהיתוך הראשון יוצא הכסף הנקי ביותר, ועד שבהיתוך האחרון נלקח גם הכסף שאינו דק כ"כ, ונשאר הפסולת היותר גס שנשלך לחוץ כו', שאז, גמר הבירור הוא בהתחתון ביותר.

ז. ומזה מובן, שככל שהולכים ומתקרבים לזמן ביאת המשיח, שאז יהי' גמר הבירורים, צ"ל ענין הגלות יותר, כיון שצריך לסיים את בירור הניצוצות (שנמצאים במקומות) הרחוקים והתחתונים ביותר.

וענין זה מודגש בעיקר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעל ידו נפעל הענין דהפצת המעיינות עד לחוצה ממש:

כללות הענין דהפצת המעיינות חוצה התחיל כבר ע"י הבעש"ט, כפי שנאמר לו בעת עליית נשמתו כו' ⁵¹⁹ . ואח"כ ניתוסף בזה ע"י רבינו הזקן, ובפרט לאחרי פטרבורג (כמבואר בשיחה הידועה בתורת שלום ⁵²⁰ ). אבל כל זה נשאר עדיין באופן מוגבל.

אך ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נפעל הענין דהפצת המעיינות חוצה ללא הגבלות, כפי שהדבר מתבטא בתרגום עניני החסידות בשבעים לשון ⁵²¹ , כדי שיגיע ל"חוצה" ממש.

וזהו הטעם שאצל כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' ענין הגלות ביותר – עשר גלויות, ועד לגלות האחרון – לחצי כדור התחתון ששם לא הי' הענין דמ"ת (כפי שמבאר במכתבו הידוע ⁵²² ), כי, בהיותו בזמן דעקבתא דמשיחא, הוטל עליו – וכפי שאכן עשה בפועל – לברר את הניצוצות הרחוקים והתחתונים ביותר.

ח. ועפ"ז יובן גם הסיפור הנ"ל אודות דברי אדמו"ר מהר"ש בנוגע לבכי בעת הברית מילה, שכשיגדל יהי' רבי ויאמר חסידות כו':

סיבת הבכי מצד הנשמה היא – בגלל הצער על גודל הירידה שיצטרך לירד למקום היותר תחתון כדי לפעול בענין הבירורים.

ועל זה אמר אדמו"ר מהר"ש שכשיגדל יהי' רבי ויאמר חסידות כו' – שאמירה זו בדיבור בגילוי ע"י הנשיא דאז, היתה נתינת כח שיוכל

91

להתגבר על כל הענינים ולהצליח בעבודתו כו', וכיון ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ⁵²³ , נעשית כך המציאות בפועל, ולכן פסק מלבכות.

ט. וכיון שמספרים לנו כל זה – שבודאי אין הכוונה לספר סיפור יפה בעלמא – הרי מובן שיש בזה הוראה לכל ההולכים בעקבותיו בנוגע לעבודה דהפצת המעיינות חוצה בשליחותו של הרבי, ששלוחו של אדם כמותו ⁵²⁴ .

ההוראה – שאין להמנע מקיום שליחותו של הקב"ה בגלל הצער הקשור בזה, וכשיתמסר למילוי שליחותו בודאי יצליח – נדפסה בלקו"ש שם ע' 48.

* * *

י. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אך בגורל וגו'.

* * *

יא. רגיל ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, וכמדובר כמ"פ – להראות גודל הדיוק לא רק בענינים שרש"י מפרשם, אלא גם בענינים שאינו נעמד עליהם, מכיון שהבן חמש למקרא מבין אותם בעצמו.

הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ⁵²⁵ "עולת שבת בשבתו", "ולא עולת שבת בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו, שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו",

– השקו"ט בנוגע לקרבן תמיד אם עבר יומו בטל קרבנו, שלא נתפרש בפרש"י (כפי שפירש להלן בפסוק ⁵²⁶ "זאת עולת חודש בחדשו" בנוגע לר"ח, ולעיל בפ' אמור על הפסוק ⁵²⁷ "דבר יום ביומו" בנוגע למועדים ⁵²⁸ );

וביאור הקס"ד שיכולים להשלים קרבן שעבר זמנו ⁵²⁹ , בגלל

92

שבלשכה מונח כסף שמיוחד ומזומן להקרבתו (ולכן אין קס"ד להשלים קרבן של פסח בפסח שלאח"ז, כיון שהשקלים של שנה זו אינם שייכים לקרבנות של שנה הבאה ⁵³⁰ ) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ⁵³¹ בלקו"ש חכ"ח ע' 184 ואילך.

יב. ויש להוסיף בנוגע לשקו"ט בנוגע לקרבן תמיד אם עבר יומו בטל קרבנו – שלכאורה יש מקום לומר שרש"י מבהיר זאת בעצמו:

על הפסוק ⁵³² "אשה ריח ניחוח לה'", מפרש רש"י: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". ואינו מובן: הענין דריח ניחוח נאמר בפרשת התמיד גופא לפנ"ז ב"פ: (א) "קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" ⁵³³ , (ב) "עולת תמיד גו' לריח ניחוח" ⁵³⁴ . וא"כ, למה רק בפעם הג' (בסיום הענין), מפרש רש"י "נחת רוח לפני כו'"?

והביאור בזה ⁵³⁵ :

בפעם הראשונה שנאמר כאן "קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", לא צריך רש"י לפרש מאומה, כיון שמובן בפשטות הצורך שבדבר לגופו של ענין הציווי על הקרבנות – שזהו ענין של ריח ניחוח להקב"ה (ע"ד מ"ש גבי נח "וירח ה' את ריח הניחוח" ⁵³⁶ , אלא שכאן מדובר אודות ציווי הקב"ה על הקרבנות).

ועד"ז בנוגע למ"ש לאח"ז "עולת תמיד גו' לריח ניחוח" – שלאחרי שנאמר שכללות הציווי על כל הקרבנות הו"ע של ריח ניחוח, מוסיף הכתוב שכן הוא גם בנוגע לקרבן פרטי זה.

אבל כאשר הכתוב חוזר וכופל זאת בפעם הג', בפסוק49 "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח לה'" – הרי זה מיותר לכאורה, שהרי כבר נאמר ש"עולת תמיד" (נוסף על כללות ענין הקרבנות) היא "לריח ניחוח", ובפרט שהכתוב עצמו מדגיש בנוגע ל"כבש השני" שזהו "כמנחת הבוקר".

93

ולכן מפרש שמ"ש כאן "ריח ניחוח לה'", פירושו, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

ולאחרי שהכתוב מדגיש בנוגע לקרבן התמיד הענין ד"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", שוב לא צריך רש"י לפרש שאם עבר יומו בטל קרבנו, שהרי מובן מעצמו שכיון שלא נעשה רצון הקב"ה שיקריבו ביומו, אי אפשר לחזור ולהקריבו למחרת, כיון שאין זה "נחת רוח לפני".

והטעם שבנוגע לר"ח הוצרך רש"י לפרש "שאם עבר יומו בטל קרבנו", אף שגם בקרבן דר"ח נאמר "ריח ניחוח" ⁵³⁷ – כי, "ריח ניחוח" שבקרבן ר"ח נצרך לגופו של ענין, ללמדנו שגם קרבן ר"ח הוא "ריח ניחוח" (כשם שהוצרך הכתוב לפרש בנוגע ל"עולת תמיד", נוסף על מש"נ בנוגע לכללות ענין הקרבנות), ולא כדי להדגיש הענין ד"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

יג. מ"יינה של תורה" שבפרש"י זה:

הטעם שהדגשת הענין ד"ריח ניחוח" פעם נוספת, שפירושו "נחת רוח לפני כו'", היא בקרבן תמיד שבכל יום (ולא בקרבן דשבת ור"ח, אף שלכאורה איפכא מסתברא) – כדי להורות שהענין ד"נחת רוח לפני" הוא לא רק בעבודה בזמנים מיוחדים שבהם נמצאים במעמד ומצב נעלה יותר (כמו שבת ויו"ט ויוהכ"פ), אלא גם בעבודה שנעשית במעמד ומצב של ימות החול; ואדרבה, כיון שהעבודה בימות החול היא מתוך קבלת עול, מודגש בה יותר שנעשית רק כדי למלא את רצונו של הקב"ה – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

ומזה מובן גם לאידך גיסא, שגם כשנמצאים במעמד ומצב נעלה ביותר, כמו ביוהכ"פ, שאז נעשית העבודה (לא מצד קבלת עול, אלא) באופן שמרגיש שזוהי כל מציאותו כו', שאז כל בנ"י דומים למלאכים ⁵³⁸ , שמתענים כו', ובמשך כל היום נמצאים בבית-הכנסת ועומדים בתנועה של התמסרות מוחלטת להקב"ה – צריכה להיות העבודה רק בגלל שזהו רצונו של הקב"ה, "שאמרתי ונעשה רצוני".

וזהו שקרבן תמיד קודם לכל הקרבנות – שענינו כללות ענין הקבלת עול על כל היום כולו, בדוגמת אמירת "מודה אני" שבהתחלת היום ⁵³⁹ .

* * *

94

יד. בהערות על הזהר דפרשת השבוע מבאר אאמו"ר ⁵⁴⁰ מאמר הזהר ⁵⁴¹ "לב איהו זכיך מכלא, מני' נפקין כל טב וכל בריאותא דשייפין כולהו וכל תוקפא וכל חדוה וכל שלימו דאצטריך לכל שייפין", שה' הלשונות טב בריאותא תוקפא חדוה ושלימו הם כנגד ה' המדות מחסד עד הוד, שנחלקים לב' סוגים: "שנים מהם, חו"ג, הם מכוסים, וג' מהם, ת"ת נו"ה, הם מגולים. והיינו ל"ב, ל' הוא הג' המגולים, ב' השנים המכוסים".

ולהעיר, שאאמו"ר מדייק רק בפרטי הענינים שבמאמר הזהר בנוגע ללב עצמו, אבל לא בנוגע לפעולתו על כל האברים ("שייפין"), כולל גם הדיוק בב' הלשונות: "דשייפין כולהו" ו"לכל שייפין".

ויש לבאר כללות הענין בזה בנוגע לעבודת האדם:

"לב איהו זכיך מכלא" – קאי על בנ"י, כמבואר בארוכה לפנ"ז בזהר ⁵⁴² שבנ"י נמשלו ללב שהוא מזוכך מכל האברים, ולכן צריכים להזהר בעניני אכו"ש וכו' יותר מכל שאר אומות העולם (שאוכלים שקצים ורמשים כו'), שהם בדוגמת שאר האברים שאינם מזוככים כמו הלב, ויכולים לסבול דברים גסים יותר כו'.

ופעולת הלב ד"מני' נפקין כל טב וכו' דאצטריך לכל שייפין" – קאי על ההשפעה של בנ"י בעולם ע"י עבודתם בבירור עניני העולם כו'.

ומובן שבשביל לעסוק בכך, צריכים להיות במעמד ומצב נעלה ("כל טב .. וכל שלימו") כדי שיוכלו להיות "נרות להאיר" ⁵⁴³ , ועוד זאת, שהפעולה בזה צריכה להיות (לא באופן של רוגזא ⁵⁴⁴ , אלא) בדרכי נועם ודרכי שלום ("כל שלימו"), ובאופן ד"שמאל דוחה וימין מקרבת" ⁵⁴⁵ , היינו, שהדחי' היא ביד שמאל ⁵⁴⁶ , יד כהה, והעיקר הוא הקירוב ביד ימין, ובלשון רבינו הזקן ⁵⁴⁷ : "למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה', והן לא, לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים".

טו. וזהו גם ענין שהזמן גרמא – שהרי בימי הקיץ נוסעים בשליחות המל"ח ⁵⁴⁸ למקומות שונים כדי לפעול בהפצת התורה והיהדות.

95

וכבר דובר אשתקד ⁵⁴⁹ , שכל אלו שנוסעים בשליחות זו, צריך שיהיו להם מן המוכן ענינים מסודרים בתורה, נגלה וחסידות, שיוכלו לדבר בהם,

הן בינם לבין עצמם בעת נסיעתם בדרך, שהרי החיוב דלימוד התורה הוא גם "בלכתך בדרך" ⁵⁵⁰ ,

– ומה גם שעי"ז מבררים את המקום שדרכו נוסעים כו', וכידוע הסיפור ⁵⁵¹ שהבעש"ט שלח את תלמידו הגאון ר' חיים רפפורט בשליחות מסויימת, ותעה בדרכו במעבה היער, עד שהגיע למעיין מים שהמתין ריבוי שנים עד שיבוא יהודי ויברך על מימיו כו'; וכן ידוע הסיפור אודות המאסר הראשון של כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁵⁵² עוד בהיותו לפני בר-מצוה, שלאחרי שהשתחרר, שאל אותו אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מה עשה בהיותו בתפיסה, והשיב, שחזר המשניות ששינן בעל-פה (שעי"ז בירר את המקום כו'), ושיבחו אביו על זה כו' –

והן כדי לדבר עם יהודים שיפגשו במקום שליחותם, שלכן, מלבד ענינים עמוקים בנגלה וחסידות, צריך שיהיו להם מן המוכן גם ענינים שמובנים לאנשים פשוטים,

ועי"ז יהיו "נרות להאיר" – להאיר את בנ"י שפוגשים במקום שליחותם. וכידוע מאמר הבעש"ט ⁵⁵³ אודות המשל מתיבה של נרות שהעבודה היא להדליק אותם כו', כולל גם בנוגע למי שלא ניכר עליו שהוא תיבה של נרות כו'.

ובענין זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בשנה זו – ע"פ המדובר לעיל ⁵⁵⁴ שבשנה זו מלאו חמישים שנה ל"ברית" שכרת כ"ק מו"ח אדמו"ר בשנת תרפ"ב עם תשעה מתלמידי התמימים שיעסקו בהפצת היהדות מבלי להתפעל מהגזירות כו', כמסופר בשיחת י"ב תמוז ד"ויהי בשלושים שנה" ⁵⁵⁵ .

ולהעיר, שענין זה נתגלה לפני שלושים שנה, ובמשך עשרים שנה שלפנ"ז הי' מכוסה – ע"ד המבואר בהערות אאמו"ר אודות תיבת "לב", ש"ל' הוא הג' המגולים, ב' השנים המכוסים".

וכיון שנדפסו הדברים, יש לפרסמם בכל מקום (ולמצוא א' שיקח

96

על עצמו לפעול בזה), מתוך הדגשה שזהו ענין ששייך לכל אחד מישראל, שיש בכחו [אם רק ירצה – ובלשון הידוע ⁵⁵⁶ : "מאָזשעש" (אתה יכול), אלא שצ"ל ה"חאָטשעש" (לרצות בכך)] לעסוק בשליחות של עשיית שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ע"י קירובם לתומ"צ, ומה טוב – לפעול על עשרה מישראל, כידוע גודל העילוי שבענין הציבור לענין תפלה, ולכל הפחות – לפעול על יהודי נוסף, כידוע הפתגם ⁵⁵⁷ שאז יש שתי נפשות אלקיות כנגד נפש בהמית אחת; וגם בזה שייך ענין הציבור – בנוגע לעשר כחות הנפש, כידוע הסיפור ⁵⁵⁸ אודות זקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שהבטיח להתפלל בציבור, וכשראו שממשיך להתפלל באריכות ביחידות, ושאלוהו: היתכן?! הרי סוכם ("מ'האָט דאָך אָפּגערעדט") שיתפלל בציבור – השיב, שהוא מתפלל עם הציבור של עשר כחות נפשו, שזהו ענין עיקרי בתפלה שצ"ל בכוונה דוקא, ועד שללא כוונה – "אינה תפלה" ⁵⁵⁹ .

*

טז. כאן המקום להוסיף ביאור ⁵⁶⁰ במ"ש בסוף ההערות-מ"מ למכתב דט"ו תמוז ⁵⁶¹ בדברי הרמב"ם ⁵⁶² אשר "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר ⁵⁶³ דרכי' ⁵⁶⁴ דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום", שאולי המקור לזה הוא ⁵⁶⁵ מאמר המדרש ⁵⁶⁶ "שלא נמשלה התורה אלא בשלום שנאמר וכל נתיבותי' שלום":

לכאורה עדיפא לומר מש"ס גיטין ⁵⁶⁷ "כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא דכתיב דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום".

97

אבל, מהמשך הגמרא שם מוכח, אשר הכוונה ב"כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום" היא – להוראות ודיני התורה [כמו "כהן קורא ראשון כו'" שבמשנה שם ⁵⁶⁸ ], ואין בזה הכרח לחידוש שברמב"ם שכל ענין התורה הוא "לעשות שלום בעולם" – אע"פ שישנו לימוד התורה ד"דרוש וקבל שכר" ⁵⁶⁹ , ועד"ז – "יגדיל תורה ויאדיר" ⁵⁷⁰ .

אבל עפ"ז, גם מהמדרש אין הכרח לחידוש זה – כי לשון המדרש הוא שהתורה נמשלה "בשלום", שלום סתם, ויש לפרשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, וע"ד מרז"ל ⁵⁷¹ ד"כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה כו'" (שזה שייך גם בלימוד ד"דרוש וקבל שכר" וכו'), ואינו ענין ל"שלום בעולם" ⁵⁷² המבואר ברמב"ם (ובגיטין שם).

ולכן מחוורתא לומר שהמקור הוא בגיטין, וכיון דמדייק וכפיל "כל התורה כולה", ודאי שלא רק לדיני התורה מכוון, כי אם לכל התורה.

ועפ"ז יתיישב ג"כ בפשטות שבש"ס וברמב"ם מובא ג"כ התחלת הכתוב "דרכי' דרכי נועם" – משא"כ במדרש.

יז. וכיון דאייתינן להאי: שינוי זה (בין הש"ס (הרמב"ם) והמדרש) – דורש טעם.

והנה טעם הש"ס שמביא (גם) "דרכי' דרכי נועם" פשוט – כי קאי אמתניתין דדיני " דרכי " שלום, ומפרש דסיום הכתוב " שלום " קאי גם על התחלתו "דרכי'".

וברמב"ם י"ל:

ההפרש בין "דרכים" ל"נתיבות" הוא ⁵⁷³ , שהדרך – רחבה ⁵⁷⁴ היא ומתחלקת ומתפצלת לכמה נתיבים, ונתיב הוא שביל קטן וקצר, ועד"ז בתורה כללות ופרטות. באם הי' הרמב"ם מביא רק "וכל נתיבותי' שלום" הי' מקום לומר שרק ה"נתיבות" דתורה הם בכדי "לעשות שלום בעולם", אבל הכללות שבתורה ועאכו"כ "כל התורה" הם למעלה מזה, אינם בגדר זה. ולכן מביא גם תחלת הכתוב " דרכי' " גו', שגם דרכי התורה – ענינם שלום (וכדמוכח בגמרא שם ש"שלום" קאי גם על "דרכי'" כנ"ל).

98

ועדיין חסר ההכרח שלא רק הכללות (דהדינים) שבתורה אלא ש"כל התורה" – ענינה שלום.

ומבואר זה בדיוק ל' הרמב"ם שהוסיף התיבה (והענין) "ניתנה" – נתינת התורה ולא התורה בפ"ע, קודם נתינתה.

ומבואר החילוק בשבת ⁵⁷⁵ – דכמו שהתורה בפ"ע, ה"ה "חמדה גנוזה", וצ"ל "תנה הודך על השמים" ⁵⁷⁶ ולא ליתנה לבו"ד, וזה שניתנה (כל התורה) הוא מפני שצ"ל קיום עשרת הדברות כו' – כללות שנאמרו בסיני ⁵⁷⁷ – וזה אי אפשר כי אם למטה.

ובמדרש – מסתפק בסיום הכתוב, שבו עיקר הראי' (והענין) – "שלום".

יח. ומה שנ"ל יותר בפי' המדרש – ובהקדם:

לכאורה, הכתוב המובא במדרש הוא ראי' לסתור לאמרו שהתורה לא נמשלה אלא בשלום, שהרי מפורש בכתוב זה "דרכי' דרכי נועם", היינו שנמשלה גם בנועם.

והביאור: צד השווה דהמדובר בגיטין במדרש וברמב"ם – שזהו בכל התורה בכללותה, וזה נמשל רק בשלום, וכמש"נ "וכל נתיבותי' שלום", משא"כ בדרכי' שלא נאמר כל.

וי"ל שעפ"ז תובן ג"כ סברת המקשן ⁵⁷⁸ "אימא כופרא" אף שנאמר "דרכי' דרכי נועם" – כי מודגש השינוי בקרא זה עצמו דלא קאמר כל דרכי', אף שמסיים וכל נתיבותי'.

יט. והנה, באם לא נדייק בגיטין כפל הל' כל התורה כולה (כנ"ל), כי אם כפשטות הסוגיא שמדבר בדיני התורה – י"ל שמקורו דהרמב"ם ממדרש הנ"ל וכנ"ל.

ויש להוסיף בזה: מדייק במדרש שנמשלה התורה בשלום (ולא "נקרא" וכיו"ב),

שתועלת ונחיצות המשל הוא כשצריך הרב להסביר הנמשל לתלמיד ששכלו קטן ומביא משל מענין שהוא בערך שכלו הקטן דהתלמיד, וכמבואר בכ"מ במש"נ ⁵⁷⁹ "ותחת רגליו וגו'" ⁵⁸⁰ .

99

וזהו דיוק המדרש שנמשלה התורה, כפי שירדה מדרגת "חמדה גנוזה" ונתלבשה וניתנה (בל' הרמב"ם) כו' בעולם. וק"ל.

* * *

כ. בהמשך להאמור לעיל (סי"ג) אודות מאמר הזהר "לב איהו זכיך מכלא כו'", דקאי על בנ"י – יש להזכיר גם אודות הענין של "מיהו יהודי":

כיון שבנ"י הם בדוגמת הלב, מובן עד כמה צריכה להיות הזהירות שלא להכניס גויים בין יהודים ע"י גיור שלא כהלכה, שהרי זה כמו עד"מ שתוחבים לתוך הלב אבר אחר, שאף שלכאורה "ניתוסף" אבר, הנה האמת היא שעי"ז מעמידים בסכנה את הלב וכל הגוף כולו!

הדרך היחידה להכניס גוי היא – ע"י גיור כהלכה, משא"כ גיור שלא כהלכה, שאז נשאר גוי כמקודם.

ובכלל, ג' התיבות "גיור שלא כהלכה" הם סתירה מיני' ובי' – כי, כל ענין ה"גיור" הוא מצד וע"פ התורה, ואילו "שלא כהלכה" הרי זה היפך התורה!

אלא שישנם הטוענים שעכשיו חיים בעולם מודרני, ואין להתחשב ב"רב זקן" (כפי שאני נחשב אצלם...), ו"תורה ישנה" שניתנה לפני שלש וחצי אלפי שנה!...

ועכשיו הרי זה ענין שהזמן גרמא – כיון שבימים הקרובים ⁵⁸¹ עומדים להציע בכנסת חוק בענין זה, ולדאבוננו, ישנם ארבעה-חמשה שאומרים שהם יצביעו נגד ההלכה, ועושים תעמולה שגם אחרים יצביעו נגד ההלכה (כיון שהם מקבלים כסף עבור זה). ועוד צרה עיקרית בזה – שישנם כו"כ שעומדים מסביב ושותקים; אין פוצה פה ומצפצף!

כא. והנה, ברור הדבר, שלאחרי כל הרדיפות שעברו בנ"י במשך כל הדורות עד לדור האחרון כו', לא יניח הקב"ה להפקיר רח"ל 14 מליון יהודים!

אלא שזהו ע"ד מ"ש בדניאל ⁵⁸² שבאחרית הימים "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" – שיתברר מי הם אלו שמתנהגים ע"פ התורה, ומי הם אלו שהולכים נגד התורה (אינני רוצה לפרש מ"ש שם בנוגע לסוג זה...), ומי הם אלו שעומדים מסביב ושותקים!

100

וכל זה למרות המאורע שאירע לפני ימים אחדים, שהיו יכולים ללמוד ממנו "דוגמא חי'" – כמדובר כמ"פ שהקב"ה עושה שהנסיון יהי' קל יותר:

א' מחברי הכנסת, שה"כסא" שלו גבוה הרבה יותר משלהם, מצא לנכון להודות בפני כל בנוגע לענין מסויים שנעשה בשגגה וטעות, ולא היו צריכים לעשותו ומתחרטים על זה כו', ולא התבייש להדפיס ולפרסם זאת בכל העיתונים.

והגע עצמך: מדובר אודות מפא"י'ניק, שמדבר לא בשם "תורת משה", אלא בשם "תורת מאַרקס", והוא לא מתבייש להודות כו'; ואילו הם, שמתיימרים לדבר בשם "תורת משה", באמרם שהם דואגים לארץ ישראל ותורת ישראל כו', מתביישים להודות על טעותם! – שומו שמים!...

וכאמור לעיל, שברור הדבר שהקב"ה לא יניח זאת כו', ובודאי שסוכ"ס יתבטל כל הענין, אלא יתכן שלא תהי' להם הזכות לתקן זאת, והלואי שיעשו תשובה, ובדרכי נועם ודרכי שלום.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים ⁵⁸³ בברכה:) ויה"ר שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ⁵⁸⁴ .

* * *

כב. על ⁵⁸⁵ הפסוק ⁵⁸⁶ "אל תשליכני לעת זקנה גו'" – כתב בספר אור המאיר ⁵⁸⁷ בשם הבעש"ט ⁵⁸⁸ , וז"ל:

101

לכאורה אינו מובן, משמע בילדותו איננו צריך כ"כ לעזר אלוקה, כי יכול ליתן בעצמו עצות לנפשו בכחו ועוצם ידו, כ"א לעת זקנה מתפלל לעזר אלוקה. ופירש הוא זלה"ה (הבעש"ט) הכוונה, שאל ישליך העת לידי זקנה, כי לפעמים נופל העבודה של אדם לידי זקנה באמצעות המשך הזמן. וזהו שאנו מתפללים אל תשליכנו לעת זקנה. עכ"ל.

ובאוה"ת ⁵⁸⁹ מביא כ"ק אדמו"ר הצ"צ פירוש הנ"ל (בשינוי לשון קצת ⁵⁹⁰ ) וז"ל: באוה"מ פירש .. כי הבעש"ט פירש אל תשליכני לעת זקנה, שלא יזדקנו ד"ת אצלך, אלא בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ⁵⁹¹ . – ומכיון שהצ"צ כותב בפירוש זה שהוא מהבעש"ט [אף שמעתיקו מספר אוה"מ ], הרי ישנו אישור ⁵⁹² מהצ"צ , שפירוש זה הוא מהבעש"ט ⁵⁹³ .

וצריך להבין: מכיון שהבקשה שבפסוק זה (לפי פירוש הבעש"ט) היא [ לא שהקב"ה לא ישליך את האדם לאחרי שיבוא לעת זקנה, כי אם] אשר מלכתחילה לא יבוא לבחי' "זקנה" [וכלשון הצ"צ "שלא יזדקנו כו'"] – הול"ל "אל תביאני לעת זקנה", ולמה אומר "אל תשליכני גו'" ⁵⁹⁴ ?

והביאור בזה:

האדם, וכן התורה שלומד, נמצאים תחת גדר הזמן – (שינויים של) עבר הוה ועתיד. וממילא מובן, שמצד טבע הדברים אי אפשר ⁵⁹⁵ אשר "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (ומכ"ש – "חדשים" ⁵⁹⁶ ממש).

ועל זה באה הבקשה "אל תשליכני לעת זקנה", שהקב"ה לא "ישליכנו" (ער זאָל אים ניט "אונטערוואַרפן") – "לעת (לגדר הזמן, שמצד זה מביא ל)זקנה".

102

כג. וממשיך בפסוק103 "ככלות כחי אל תעזבני". וגם בזה – ע"ד הנ"ל – אינו מובן: גם כשהאדם הוא במלא תקפו וכחו, צריך הוא לעזר הקב"ה שלא יעזבנו, ולמה אומר "ככלות כחי" אז דוקא "אל תעזבני"?

ויובן זה בהקדים המבואר בלקו"ת ⁵⁹⁷ בפירוש הכתוב ⁵⁹⁸ "כי אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני", ש"אבי ואמי" קאי על בחי' אהבה הטבעית שבנפש [או על בחי' חו"ב שבנפש ⁵⁹⁹ ]. ועל זה אומר "כי אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני", שגם כאשר "אבי ואמי עזבוני" – שנאבד בחי' אהבה הטבעית שבו [או שפגם בבחי' חו"ב שבנפשו116], מ"מ "והוי' יאספני" מצד שרש נשמתו שלמעלה.

ועפ"ז יש לבאר מ"ש "ככלות כחי אל תעזבני", שגם כשכלה כח הנשמה המלובשת בגוף (אפילו ראשית הכחות – "אבי ואמי" הנ"ל), מ"מ "אל תעזבני" – ע"י שיתגלה בו שרש נשמתו שלמעלה.

כד. והנה, ב' בחינות אלו – בחי' "אב ואם" ובחי' "והוי'" – ישנם גם באלקות. וכמ"ש בלקו"ת ⁶⁰⁰ : "כי אבי ואמי עזבוני היינו בחי' אב הרחמן, ועכ"ז והוי' יאספני היינו בחי' אב הרחמים".

ויש לקשר ב' הפירושים ⁶⁰¹ :

כאשר בחי' "אבי ואמי" שבנפשו היא אצלו בשלימות, אז די לו גם בבחי' "אב הרחמן" – הרחמים דהשתל', בחי' "אבי ואמי" שלמעלה. אבל כאשר בחי' "אבי ואמי" [בחי' ההשתל'] שבנפשו עזבוהו, הנה עי"ז נעזב הוא ח"ו גם מבחי' "אבי ואמי" שלמעלה, ואז – צריך ⁶⁰² הוא לבחי' הרחמים שלמעלה מהשתל'.

ועפ"ז יומתק גם הלשון "ככלות כחי גו'":

"כח" קאי ⁶⁰³ על בחי' האלקות שבהבריאה – בחי' "כח ⁶⁰⁴ מעשיו" ו"כח ⁶⁰⁵ אד'" ⁶⁰⁶ [וזהו מה שבפסוק ⁶⁰⁷ "בראשית ברא" ישנם כ"ח אותיות ⁶⁰⁸ – כי הבריאה היא מבחי' "כח אד'" ⁶⁰⁹ ].

103

וזהו "ככלות כחי ", כי ע"י שנאבד ממנו בחי' אב ואם שבנפשו, אין לו (ח"ו) שייכות גם לבחי' האלקות שבהשתל' , בחי' "כח" – "ככלות כחי".

וזוהי הבקשה "ככלות כחי אל תעזבני", שגם כאשר הוא בדרגא נמוכה ביותר שאין לו שייכות לבחי' "כח" הנ"ל, הוא מתפלל להקב"ה, לעצמותו ית' שלמעלה מהשתל' [שהרי כל פסוקי מזמור זה באים בהמשך לתחילת וראש המזמור " בך הוי' חסיתי" – בך בעצמותך ⁶¹⁰ ] "אל תעזבני".

כה. והנה, כשם שבתחילת המזמור נאמר "בך הוי' חסיתי אל אבושה לעולם", שבטחון זה ד"בך הוי' חסיתי" פועל ש"אל אבושה לעולם " [שגם בעניני העולם "אל אבושה"], כי כאשר ההמשכה היא מעצמותו ית', נמשכת היא עד למטה מטה – עד"ז הוא גם בנוגע ל"אל תשליכני גו'", דמכיון ש(בקשה זו, וכן) מילוי בקשה זו הוא מעצמותו ית' [וכנ"ל סוסכ"ד, שפסוק זה בא בהמשך ל" בך הוי' חסיתי"], לכן, הגם שהאדם נמצא תחת גדר הזמן, בחי' "עת" שמביא ל"זקנה", מ"מ " אל תשליכני", ויתירה מזו: שגם כשהוא בדרגא נמוכה ביותר, בחי' "ככלות כחי", מ"מ " אל תעזבני", לפי שנמשך בו כח ועוז מעצמותו ית'.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

______ l ______