מהדורא בתרא לסימן רנב וסי' דש

מהדורא בתרא לסימן

רנב וסי '

דש

עיין ²⁹²⁹ רמב " ם סוף פ " כ מהלכות שבת ²⁹³⁰

במי נאמר וינפש בן אמתך והגר ²⁹³¹ , זה גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל , כמו בן אמתו , שלא יעשה מלאכה לישראל

רבו וכו '. הנה

דקדוק לשון כמו בן אמתו כו ', לישראל רבו

כו ', מורה

באצבע דבדוקא נקט שכירו ולקיטו ( דהיינו שמשו , כמ " ש בהל ' עירובין ²⁹³² ), כמו שהבין הרשב " א ²⁹³³ , דלא כמגיד משנה ²⁹³⁴ . ותדע עוד , שהרי לא הזכיר עדיין הרמב " ם איסור עשיית עבד ואמה

התושבים שקבלו ז ' מצות , שלא יעשו לישראל רבן ,

שהוא מבואר מסוגיא דריש פ " ב דכריתות , אלא כללו כאן בסוף עם

איסור דגר תושב ביחד , וסמכו ענין לו ,

דהכל ענין אחד ²⁹³⁵ . דסבירא ליה כמ " ש התוס ' ²⁹³⁶ ורא " ש ²⁹³⁷ סוף פרק

החולץ , דקיום

ז ' מצות אינו

ענין לאיסור מלאכה בשבת , אלא משום שהוא שכירו ולקיטו דומיא דבן אמתו , כמ " ש הרא " ש שם , וזהו עיקר

האיסור .

ומה ²⁹³⁸

שהזכיר הרמב " ם

ז " ל מצות בני נח

גבי עבד ואמה ²⁹³⁹ . היינו משום דבלאו הכי אסור

לקיימן כלל , אפילו בחוץ לארץ ובזמן

הזה ²⁹⁴⁰ , לשיטתו בפ " א מהלכות מילה ²⁹⁴¹

ובפ ' י " ד מהל ' איסורי ביאה ²⁹⁴² . וגם הראב " ד לא פליג שם ²⁹⁴³

אלא אם קיבל עליו ז '

מצות בזמן הזה שאין היובל נוהג , אבל אם לא קיבל עליו לא

פליג על הרמב " ם

בפ " א

מהל ' מילה ²⁹⁴⁴ , אלא על מ " ש שם יהרג מיד ,

אלא ימכר מיד .

ודלא כרמ " א ביו " ד סי ' רס " ז ס " ד בהג " ה ²⁹⁴⁵ , שסתם כהמרדכי ²⁹⁴⁶

והטור ²⁹⁴⁷ . ועיי " ש בדרישה ²⁹⁴⁸

דהב " י לא גריס

הכי בטור ,

ודעתו בשו " ע לפסוק

כהרמב " ם , אלא דלא דק במ " ש בשם הראב " ד ²⁹⁴⁹ . ועיי " ש בש " ך ²⁹⁵⁰

שתמה על רמ " א .

ועיין ²⁹⁵¹

רא " ש ²⁹⁵²

שהוסיף תנאי שנתגדל בבית הישראל כמו שכירו כו '. וטעמו ונימוקו דמוכרח

לומר כן ²⁹⁵³ , כי מאחר שאין קבלת הז '

מצות גורמת האיסור ,

רק משום דומיא דבן

אמתך , אם כן

אילו היה שכירו , כיון שאין גופו קנוי הוה לן למשרי משום דקצץ , כמו שכתב ספר

התרומה ²⁹⁵⁴ .

והנה באמת דעת ספר התרומה וסיעתו דמצות שביתת עבד

ואמה נוהגות גם בעכו " ם השכורים לשנה ,

כמבואר בהדיא מלשונו פי " ו סי ' רנ " ב ²⁹⁵⁵

מותר להניח עבדו כו '

ואין כאן איסור למען ינוח כו ' אע " ג דשכורים אליו והוי כמו

קצץ כו ' ואיסור

למען ינוח כו '.

וכן כתב בפ " ק סי ' רכ " ב ²⁹⁵⁶

או אם עשה האש אפילו קצץ או עבדו ושפחתו השכורים

כו ' אבל מותר

כו ' אבל

לצורך ישראל לא אע " פ שקצץ כו ' ( וכ " ה באגור ²⁹⁵⁷

בשם המרדכי ²⁹⁵⁸ , ובמרדכי שלפנינו חסר תשלום

הלשון כמ " ש

בהגהות שעל

הגליון ²⁹⁵⁹ , וכן הוא בהגהות מרדכי

סוף פרק כל כתבי ²⁹⁶⁰ בשם מהר " ם ²⁹⁶¹ , וכן הוא בתשובת מהר " ם סי ' תקנ " ט בשם אבי " ה ²⁹⁶² . ופשוט הוא דלא מקרי קצץ אלא בשכורים , אבל לא בקנויים שקונים

מהשרים , שהמוכר

קבל המעות ,

וגם המוכר את עצמו ,

מאחר שכבר קבל

המעות ²⁹⁶³ ).

דסבירא להו ²⁹⁶⁴

( כמ " ש לעיל להרמב " ם ²⁹⁶⁵ ), דהא דנקט גר תושב בברייתא סוף פרק החולץ , היינו משום דקרא מיירי

כשישראל שרויים על אדמתם , כדכתיב התם בכוליה פרשתא ²⁹⁶⁶

שש שנים כו ' והשביעית כו ' ולא יראו פני כו ',

ואזי אין מקיימין ביניהם עכומ " ז עד שיקבל ז ' מצות , דמשום הכי נקרא גר

תושב , שמותר

להושיבו בינינו , כמ " ש הרמב " ם פ ' י " ד מהל ' איסורי ביאה ²⁹⁶⁷

ופ " י

מהל ' עכומ " ז ²⁹⁶⁸ . ואף הראב " ד לא פליג שם אלא בישיבת עראי ²⁹⁶⁹ , אבל בקבע תנן בהדיא סוף פ " ק דע " ז ²⁹⁷⁰

דאין משכירים להם בתים כו ', ואף למי שאינו

מז ' אומות , עיי " ש בגמרא ²⁹⁷¹ . אבל עיקר האיסור משום שהוא שכירו כמ " ש הרמב " ם ורא " ש . אלא דסבירא ליה ²⁹⁷²

שלא אסרה תורה רק כשעושה ליהנות הישראל מיד , כהדלקת הנר וכהאי

גוונא , משום

דשכירו ממש הוה ליה קצץ ושרי , עיי " ש היטב בסי ' רכ " ב ורנ " ב ²⁹⁷³ .

וקרוב לומר שגם הרא " ש נתכוין לזה במה

שכתב ²⁹⁷⁴ לבשל או להדליק כו '.

אלא דסבירא ליה לדוחק לומר דמהאי טעמא לחוד שגופו נהנה

יהיה איסורא דאורייתא , ובלאו הכי שרי לגמרי אפילו מדרבנן ²⁹⁷⁵ . משום הכי הוסיף הרא " ש שנתגדל בביתו וכמו

שכירו כו ', פירוש

דאינו שכיר ממש הבא בשכרו , דעביד אדעתא דנפשיה

שנשכר מתחלת השנה לכל השנה סתם , ואילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאי , כי היה יכול להשתכר

לעצמו בשבתות באיזו עבודה לנכרים שבעיר , או באיזו מלאכה שיעשה לעצמו או למכרה אחר כך , ועכ " פ ודאי היה מנכה לו כפועל

בטל , משום

הכי הוה ליה קצץ לפי דעת ספר התרומה וסיעתו ²⁹⁷⁶ . אבל כשנתגדל בביתו כמו בן אמתו , שזנו ופירנסו בעד פעולתו

שעבד בביתו , ועודנו עובד , וסר למשמעתו בכל אשר צוה ומצוה עליו בלי שום פיסוק

שכר , והילכך

כשאין הישראל אומר לו כלל לעשות בשבת , לא יגרשנו מביתו ודאי ,

כשלא יעשה בשבת מעצמו , ונמצא דלא עביד אדעתא

דנפשיה כמו בקצץ , אלא אדעתא דישראל לעשות לו קורת רוח . ומשום הכי פריך

בגמרא ²⁹⁷⁷ בפשיטות , אדעתא דישראל מי שרי ,

משום דהוה איסורא דאורייתא , ומשני נכרי אדעתא דנפשיה

עביד , והיינו

בנכרי דעלמא דוקא , וכדפירש " י שם ²⁹⁷⁸

שיודע שלא יפסיד .

אבל זה שנתגדל בביתו אינו מצפה לתשלום איזה שכר עודף

בעד מלאכת השבת שעושה לעצמו ²⁹⁷⁹ .

אבל הרמב " ם ²⁹⁸⁰

סוף פרק כ ' שכתב

והוא שכירו ,

לכאורה יש לומר דאזיל לשיטתיה בפ " ו ²⁹⁸¹

שלא התיר בשכיר שנה אלא במלאכה מיוחדת כו '. אלא שזה דוחק גדול לחלק

כן בדאורייתא , ומנא ליה להתיר לגמרי אפילו בדרבנן במלאכה מיוחדת , אם שכיר שנה סתם אסור

מדאורייתא . ועוד

דלקיטו היא מלאכה מיוחדת ללקוט תבואה בזמן האסיף

כדפירש " י

בעירובין דף ס " ד ²⁹⁸² . אלא ודאי סבירא ליה להרמב " ם דהיינו טעמא דשכיר שנה

שרי מדאורייתא ( כדמשמע מלשון הגמרא ²⁹⁸³

אמירה לנכרי שבות ,

סתם ,

אפילו שכירו .

ובחולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ²⁹⁸⁴ , סתם , אפילו שכירו . ובברייתא ²⁹⁸⁵

תניא והגר זה גר תושב ,

ותושב עדיף משכיר כדתניא ביבמות דף ע ' ²⁹⁸⁶ , וכמו שיתבאר

לקמן )

משום שהוא לזמן ,

ולא הוי דומיא דבן אמתך שהוא עבד עולם ²⁹⁸⁷ . אבל גר תושב ( עיין יבמות דף ע '

תושב קנין עולם כו ',

ולאו דוקא

נרצע ²⁹⁸⁸ , אלא אפילו גר תושב סתמו

הוא עובד לישראל , כדכתיב גבי פסח בפרשת בא ²⁹⁸⁹ , וכמ " ש הרמב " ן ²⁹⁹⁰ על פסוק

כשכיר כתושב יהיה כו '), שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו ולקיטו , כי בחנם ממש ודאי לא נתן

לו הישראל אחוזת קרקע לשבת בה , כי אם שהתנה עמו להיות שכירו כל זמן ישיבתו על

אדמתו , או

לפחות להיות לקיטו בכל עת האסיף מדי שנה בשנה כל זמן ישיבתו . ומאחר שדעתו להשתקע על דעת לעבוד לישראל לעולם , והוא כבוש תחת

ידו , ומוכרח

בעבודתו , הרי

זה כעבד עולם לענין שבת ²⁹⁹¹ ( וכל שכן אם קנה או בנה בית דירה על אדמת ישראל , עיין מרדכי

פ " ק

דב " ב ²⁹⁹²

שדעתו להשתקע מהני כאלו קנה בית דירה דתנן התם

במתניתין ²⁹⁹³ ), מריבויא דוהגר ²⁹⁹⁴ .

דאי נמכר ממש לעבד עולם למה לי קרא

דוהגר , מאחר

שהוא עבדו ממש כמו בן אמתך ²⁹⁹⁵ . ואפילו השכיר עצמו בפירוש

לעולם ²⁹⁹⁶ , לא גרע מעבד הנלקח לנכרי

( ואי משום השכר שנותן

לו ²⁹⁹⁷ , הרי זה כמוכר עצמו למעשה ידיו על מנת לשלם לו מדי

שנה , דהוי

קנין מעליא ²⁹⁹⁸ , כמו בשדה כהאי גוונא

דנקנית בכסף כעבדו ²⁹⁹⁹ . ועוד דשכירו לא נזכר

בגמרא כלל ³⁰⁰⁰ ) דלא קני ליה רק למעשה

ידיו ³⁰⁰¹ , ומצווה על שביתתו

לכו " ע , אי לאו דעובד ע " ז ולא קבל ז ' מצות , כמ " ש במגיד משנה סוף

פ " כ ³⁰⁰² . ודוחק לומר דמיירי שקנאו בדינא דמלכותא ³⁰⁰³ , דכל כהאי גוונא הוה ליה לפרש .

וכן משמע מסתימת לשון

הטור סי ' ד " ש ³⁰⁰⁴

ושאר פוסקים .

ואין לומר דהיינו מקרא דוהגר ³⁰⁰⁵ , דהא המגיד משנה וסיעתו לא סבירא ליה הכי .

אלא עיקר הטעם דדמי לעבדו ובן אמתו ³⁰⁰⁶ , משום שהוא מוכרח בעבודתו להיות שכירו ולקיטו לעולם להישראל שהוא

תושב על אדמתו , והוי כמו כבוש תחת ידו ,

כדאמרינן בפרק קמא דפסחים דף ה ' ע " ב דנכרי השרוי עמך בחצר

דמי לנכרי שכיבשתו , עיי " ש בפירוש רש " י ³⁰⁰⁷

( ובב " י סימן ד " ש בשם תשובת הרשב " א ³⁰⁰⁸ ), והילכך הויא עבודתו זו שעובדו כשהוא שכירו ולקיטו , כמו עבודת עבד ממש לענין

שבת , מריבויא

דוהגר . ולא

דמי לשכירים ולקיטים דעלמא שאינם תושבים על אדמת ישראל , דאינן כבושים תחת ידו לעולם ,

אלא לזמן

קצוב . זהו

דעת הרמב " ם

בבירור , ואתי

שפיר קרא כפשטיה . ואין צריך לאוקמי כשנתגדל בביתו דוקא , כמו שכתב

הרא " ש ³⁰⁰⁹ .

והנה הטור ³⁰¹⁰

שלא הביא דברי הרא " ש אלו להלכה ³⁰¹¹ , סבירא ליה דזה אינו נוהג אלא בזמן שישראל שרוים על אדמתם ויד

ישראל תקיפה על האומות שבארצם , ואז לא היה יכול הנכרי שנתגדל בבית ישראל לצאת חפשי מעצמו בלי

רשות הישראל , משום הכי דמי לבן אמתך שהוא עבד עולם , אבל בזמן הזה שיד האומות

תקיפה , ובדיניהם

ודאי לא יוכל להשתעבד בו לעולם בעל כרחו , אלא אם כן קנאו בדמים

ממש , וכותב

ומעלה בערכאות ³⁰¹² .

אבל לפי דעת הרמב " ם אפשר דמשכחת לה גם

האידנא , כשישראל

מניח לנכרי לדור בחצרו הקנויה לו בתנאי שיעבדנו איזה

עבודות , הרי

זה כלקיטו . ואי

משום שאין הישראל יכול לעכב שלא יעקור דירתו

ממנו , הרי

בגר תושב לא הזכיר הרמב " ם תנאי שהתנה עמו להיות שכירו ולקיטו לעולם דוקא , משום דבקרא כתיב והגר

סתמא , וסתמא

דמילתא כל זמן שהוא גר ודר באדמת ישראל נעשה כעבד לו באיזה עבודות כמו בן אמתו ,

ולא בחנם לגמרי נותן לו

אחוזת קרקע לגור בה וכל שכן להשתקע , כדתניא בברייתא זה גר תושב ,

ותושב משמע להשתקע

כדכתיב ³⁰¹³ גר ותושב אנכי כו ',

אבל אינו מתנה עמו תנאי מפורש שלא יעקור דירתו ממנו

אלא לרצונו כמ " ש

הרמב " ן

שם ³⁰¹⁴ .

ואין לומר דשאני כשישראל שרויים על

אדמתם , שאימתם

מוטלת על התושבים וידם תקיפה לכופם לעבוד כמדובר

ביניהם , ואפילו

על ידי הכאה ³⁰¹⁵ , משום הכי דמי טפי לבן אמתך

דנידון בדין יום או יומים ³⁰¹⁶ , משא " כ האידנא . דאם כן אפילו שכיר שנה הוה

לן לאסור מדאורייתא בזמן שישראל

שרויים על אדמתם ³⁰¹⁷ , מהאי טעמא דיכול לכופו

לעבוד כמדובר אפילו על ידי הכאה . ואדרבה התושב אי אפשר לכופו על ידי הכאה , מאחר שלא נשכר לזמן קצוב

ויכול לעקור דירתו , כמ " ש רמב " ן שם דעובד לרצונו ,

וכל זמן שאינו עוקר דירתו הרי זה כשכיר תוך

שנתו , ולא

שייך לומר דלא דמי לשכיר משום שדעתו להשתקע , בכהאי גוונא שהוא מסרב מלעבוד ומשנה המדובר , ויכול הישראל גם כן

לשנות ולגרשו .

ומיהו יש לומר ³⁰¹⁸

דבאמת אפילו שכיר שנה אסור מדאורייתא כשעושה בשביל

ישראל , כשישראל

שרוים על אדמתם ,

ולא הוצרכו להזכיר זה בתלמוד ³⁰¹⁹ , מאחר שכבר גלו וידם תקיפה .

ואתי שפיר סתימת לשון הרמב " ם גבי גר תושב דשכירו

ולקיטו סתם , אפילו שלא להשתקע דווקא לעולם אלא לשנה או לעת אסיף

אחד . ואע " ג דתושב מקרי המשתקע לעולם ,

היינו שדעתו להשתקע

לעולם בארץ ישראל פעמים גר על אדמת ישראל זה , ופעמים בא לגור אצל אחר ,

והכל לגור ולא להשתקע . ואברהם אבינו נמי נשתקע

בארץ ישראל , אבל

פעם גר בחברון ופעמים בבאר שבע ³⁰²⁰ , ומשום הכי אמר גר ותושב אנכי .

והיינו טעמא דדמי לבן

אמתך , משום

שמושל על גופו בזמן שישראל שרויים על אדמתם וידם תקיפה , ויכול לכופו על ידי הכאה כדין עבדו בן אמתו . ואף דיכול לצאת

מרשותו , מכל

מקום כל זמן שלא יצא ועדיין דר בחצרו , או אפילו אינו דר כלל בחצרו אלא שנשכר לזמן או לעת

האסיף , הרי

שכירות ליומיה ממכר הוא ³⁰²¹ . ולפי שמושל בגופו להשתעבד בו

כמו בבן אמתו ממש תוך זמן

זה , הקפידה

תורה עליו תוך זמן זה שלא לעשות לרבו בשבת , מרבויא דוהגר כמו בן אמתו ,

משא " כ האידנא .

ומיהו מאחר שדעת ספר התרומה וסיעתו לאסור גם

האידנא , אפילו

בשכיר שנה כשגופו נהנה ³⁰²² , יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא

עכ " פ כשדר בחצרו

להשתקע , מאחר

שגם לשיטת הרמב " ם

אין הדבר ברור ומוכרח בגמרא להתיר בזה ( ובפרט לפי דעת

הב " י

והאחרונים בח " מ

סי ' ת " כ ³⁰²³ , דאסרו להכות אפילו עבד כנעני שלו , ולוקה כעל בן

חורין ³⁰²⁴ . עיי " ש דאשתמיט לכולהו

מ " ש

הרמב " ם סוף

פ " ב

מהל ' רוצח ³⁰²⁵ ). וגם ברמב " ם לא נזכר כלל שנשכר מזמן קצוב , ובסתם הוא עובד

לרצונו , כמ " ש לעיל בשם רמב " ן , וגם אם דר

בחצרו , אם

אינו עובד כראוי יגרשנו ולא יכנו ³⁰²⁶ , שהרי מצווה להחיותו ³⁰²⁷ , אלא ( חסר ³⁰²⁸ ):

[2929] מהדורא בתרא זו היא בעיקר לתחלת סי ' דש שבשוע " ר

( שלא הגיע לידינו ), ובשו " ע שם

( עבדו ... אם לא מל וטבל , אלא קבל

עליו שבע מצות בני נח , הרי הוא כגר

תושב , ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו ,

אבל לא לרבו ... ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה דקיי " ל אומר לגוי ועושה , וכן

מת ביום טוב ראשון דקיי " ל יתעסקו בו

עממין , אסור ... דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה , לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש ).

ומבאר כאן

( בג ' קטעים הראשונים ) עיקר

שיטת הרמב " ם בזה :

( א ) איסור זה אינו בגר

תושב סתם , כדמוכח מדברי

הרמב " ם . וכן פירש בדבריו הרשב " א . וכן היא דעת

התוס ' והרא " ש .

( ב ) אינו במי שאינו מקבל

עליו מצות בני נח , שהרי אין מקיימים

אותו . לרמב " ם יהרג מיד , ולראב " ד ימכר

מיד .

( ג ) אין מקבלין גר תושב

אלא בזמן שהיובל נוהג , כמבואר

ברמב " ם וב " י . גם אין מצוי שקונין

עבדים במדינות אלו , כמבואר

בש " ך .

אלא עיקר האיסור

הוא ב " גר תושב שהוא לקיטו

ושכירו ".

וממשיך ומבאר כמה

דעות בגדר גר תושב זה ( קטע ד '

ואילך ):

( א ) דעת ס '

התרומה , דהיינו אף בשכיר שנה , ואסור רק אם גוף הישראל נהנה מהמלאכה .

( ב ) דעת

הרא " ש , דהיינו בשכיר שנה שנתגדל בביתו . ואפשר דעתו כס ' התרומה

דהאיסור הוא דוקא כשגופו נהנה .

( ג ) דעת

הטור , דהיינו דוקא כשיד ישראל תקיפה ,

ומי שנתגדל בביתו אינו יכול לצאת לחפשי מעצמו .

משא " כ

האידנא .

( ד ) דעת

הרמב " ם דהיינו בשכיר שנה שדעתו להשתקע

בביתו . ואפשר דעתו כהטור –

שהוא דוקא כשיד ישראל תקיפה .

ומסיק

שעכ " פ יש לחוש לדבריהם , כשגופו נהנה , בשכיר

שנה , שדר בחצרו , להשתקע .

סיום המהדורא

בתרא חסר .

*

מה

שהובא לעיל , שהנפקא מינה בכל הנ " ל הוא לענין " מת ביום טוב ראשון

דקי " ל יתעסקו בו עממין , אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודה זרה , דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה , לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש ", תלוי במחלוקת הפוסקים שהובאה לעיל סי ' רמו סי " ט

( ויש אומרים שביום טוב אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו

... והוא הדין לשביתת עבדו שאינה נוהגת ביום טוב לפי

דבריהם , לפי שאינה בכלל מלאכה , אלא מצוה אחרת היא , שנאמר למען

ינוח עבדך ואמתך כמוך . ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה

כסברא הראשונה ).

והיינו שאף שאיסור אמירה לנכרי מדברי סופרים הוא גם

ביום טוב , כדלעיל סי ' רמג ס " א

( ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביום טוב אינו אלא

מדבריהם ), ולקמן סי ' תצה ס " י

( כל שאסור לעשותו ביום טוב , אסור לומר לנכרי לעשותו , שהאמירה לנכרי היא שבות ביום טוב כמו בשבת ).

מכל מקום סוברת דעה זו , שאף בשכירו ולקיטו אין ביום טוב איסור מהתורה .

ואם כן תישאר רק הנפקא מינה הראשונה

הנ " ל ( צרכי חולה שאין בו סכנה , דקיי " ל אומר לגוי ועושה

... אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודה

זרה , דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה ,

לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש ).

וכן יש מזה נפקא לענין מה שהתירו שבות דשבות במקום

מצוה ; שבמקום שאסור מן התורה אין זו שבות

דשבות .

[2930] הי " ד ( עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא

קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד , הרי הן כגר

תושב , ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל

בחול . ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל

נוהג . הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת ,

וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר , במי נאמר וינפש בן אמתך והגר , זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל , כמו בן אמתו , שלא יעשה מלאכה

לישראל רבו בשבת , אבל לעצמו עושה .

ואפילו היה הגר זה עבדו הרי זה עושה לעצמו ).

[2931] משפטים כג , יב .

[2932] פ " ב הי " ב

( שכירו ושמשו ... שכירו או שמשו ... שכירים או

שמשים ).

[2933] עבודת הקדש שער ה סי ' ה ( גר תושב שאסר

הכתוב , יש מי שהורה שאינו אסור אלא בשנעשה שכירו של

ישראל ). שהכוונה לרמב " ם דידן .

[2934] בהל ' שבת שם ( וכתב רבינו גר תושב

שהוא לקיטו ושכירו . וכמדומה לי דלאו דוקא ,

אלא אפילו אינו שכירו , אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה לצורך ישראל , שהרי כל שעושה אותה המלאכה בשביל ישראל הרי הוא כשכירו באותו דבר .

ולא מצינו היתר אלא בעושה מלאכת עצמו . ורבינו שכתב שכירו ולקיטו דבר בהווה ).

והובא בב " י כאן ( וכתב הרב המגיד דעבד

תושב וגר תושב אסור מן התורה לכל ישראל לומר להם לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל , אפילו מי שאינו רבו ).

[2935] שיש כאן ברמב " ם ב ' חלוקות :

( א ) " עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד ,

הרי הן כגר תושב , ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול ".

בחלוקה ראשונה זו , שנזכר בה " גר

תושב ", לא הזכיר עדיין איסור עשיית העבד

לרבו , אלא את היתר עשייתו לעצמו

" כגר תושב ", שבכריתות ט , א

( גר תושב ... עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ).

( ב ) " במי נאמר וינפש בן אמתך והגר , זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו , שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת , אבל לעצמו עושה . ואפילו היה הגר

זה עבדו הרי זה עושה לעצמו ".

בחלוקה השנית הזאת , שנזכר בה איסור עשיית מלאכה לרבו , לא נזכר " גר תושב "

לבדו , אלא כללו ביחד

– " גר תושב שהוא לקיטו ושכרו ", ו " היה הגר זה

עבדו ", דהכל ענין אחד . משא " כ

" גר תושב " לבדו לא נאסר .

[2936] יבמות מח , ב ד " ה זה גר תושב

( דגר תושב אין מוזהר על השבת ).

שנראית כוונתם כדברי הרא " ש דלקמן , שהאיסור הוא רק

ב " בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו ".

ויתבאר לקמן ( הערה

2953 ).

[2937] יבמות פ " ד סל " ח

( משמע דגר תושב אינו מוזהר על השבת . ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו , ועושה מלאכה לצורך ישראל , דומיא

דבן אמתך , ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל

בשבת , לבשל או להדליק לו את הנר ).

[2938] עתה

בא לבאר שאיסור זה לא מיירי במי שלא קיבל עליו מצות בני נח , שהרי אסור לקיימו . לרמב " ם יהרג

מיד , ולראב " ד ימכר מיד .

[2939] לכאורה הי ' אפשר להקשות על הנ " ל , שאם כל הכוונה בחלוקה

הראשונה היא לבאר את היתר עשייתם לעצמם , אם כן מדוע הוצרך

הרמב " ם לפרש דמיירי ב " עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד ",

הרי לעניין היתר עשייתן לעצמן אין הפרש אם קיבלו עליהן שבע מצות או

לאו .

[2940] היינו דקרא מיירי בגר תושב בזמן שישראל על

אדמתם . והרמב " ם דמיירי אף בזמנינו והצריך קבלת ז ' מצות בני נח , אזיל לשיטתו

דסבירא ליה דבלאו הכי אסור לקיימן אפילו בחוץ לארץ ובזמן הזה .

[2941] הלכה ו ( ואם התנה עליו מתחלה , והוא אצל

רבו העכו " ם , שלא ימול אותו , מותר לקיימו

והוא ערל . ובלבד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח ויהיה

כגר תושב . אבל אם לא קיבל עליו שבע מצות יהרג

מיד ).

[2942] הלכה ז - ח

( גר תושב ... שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל ... ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג . אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין

אותו ).

וראה לקוטי שיחות חכ " ו ע ' 135. חל " א ע ' 122

ואילך .

[2943] בהל ' אסורי ביאה שם ( דעת זה המחבר

סתום וחתום , ולא פירש מהו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן

שהיובל נוהג , ומה הן מצות גר תושב ...

מעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל

זמן ).

[2944] ה " ו ( ימכר מיד .

אין לנו עתה להרוג איש ).

[2945] דעת הרמב " ם הנ " ל ,

שעבד גר תושב אינו שייך רק בזמן שהיובל נוהג , היא דלא כרמ " א שם

( ודוקא במקום שקנאו כדי לגיירו לעבד ,

אבל אם התנה בפירוש שלא למולו , וכן במדינות אלו שאסור לגייר שום גוי , הוה כאלו התנה עמו שלא למולו , ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה ).

וזהו שכתב הרמב " ם ( הרי הן כגר תושב

... ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג

... במי נאמר וינפש בן אמתך והגר , זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו ).

והיינו שבזמנינו אינה שייכת הלכה זו של

" וינפש בן אמתך והגר " אלא במי שהוא " גר תושב שהוא

לקיטו ושכירו ".

[2946] יבמות רמז מא ( אי זה עבד [ ערל ]

שמותר לקיימו לעולם , זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו ).

[2947] לפי גרסתינו בטור ( ואם כשקנאו התנה עמו על מנת שלא למולו מותר לקיימו ).

[2948] ס " ק ב ( צריך לומר שהאי דינא לא

היה כתוב בספרי הטור שהיה ביד ב " י ...

שאחר כך בעמוד זה קרוב לסופו כתב ז " ל , ורבינו לא הזכיר הא דאם התנה

עליו שלא ימול מותר לקיימו , והטעם מפני שאסור לקיימו אלא

בזמן שהמקדש קיים , ויהי ' גר תושב , וכבר נודע שאין דרכו

לכתוב אלא דברים הנוהגין בכל זמן עכ " ל .

ורוצה לומר שרבינו משום הכי השמיטו , משום דסבירא ליה כהרמב " ם שהביא

ב " י לפני זה , שכתב בפ " א דמילה

ובפי " ד הל ' אסורי ביאה , דאפילו התנה עמו

אסור לקיימו , אלא אם כן קיבל עליו ז '

מצות כגר תושב , וגר

תושב אין מקבלין אלא בזמן שבית המקדש קיים ... וסבירא ליה

להב " י שרבינו פסק כהרמב " ם , ולכך השמיט האי דין דהתנה

כו ' מותר לקיימו ... גם בשו " ע

ס " ד השמיטוהו הב " י , ורמ " א

ז " ל המציאוהו שם בהג " ה עיי " ש ).

ומ " ש ברמב " ם שם

( עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני

נח בלבד , הרי הן כגר תושב , ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול . ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג ), נתפרש בלקוטי שיחות חכ " ו

ע ' 135 ( אין הכוונה שנעשה גר תושב ממש

( שהרי אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג ),

אלא שהוא " כ גר תושב "

בפרט זה שקבל עליו שבע מצות בני נח ).

[2949] שכתב הדרישה שם ( אבל הראב " ד השיג עליו

שם , וסבירא ליה בהתנה עמו לטבול ולא למול לחוד

סגי , ומותר לקיימו לעולם בזמן הזה ).

אבל בראב " ד שם ( מעתה מקיימין מי שהתנה

שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל זמן ).

[2950] ס " ק י ( לא יתכן

מ " ש הרב וכן המנהג פשוט , דהא אינו מצוי שקונין עבדים במדינות אלו , ודבר שאינו מצוי אין בו מנהג . וצריך לומר שנמשך אחר מ " ש

המרדכי ורבינו ירוחם שכן נתפשט המנהג בימיהם ).

והיינו שאף לדעת הראב " ד וסיעתו אינו מצוי שיהי ' בזמינו עבד גר תושב .

[2951] אחרי

שהוכיח שיטת הרמב " ם וסיעתו , שאיסור זה הוא ב " גר תושב

שהוא לקיטו ושכירו ", בא לבאר

( מכאן ועד גמירא ) את גדרו , לדעת

הרא " ש , ס ' התרומה ,

הטור , והרמב " ם .

ומסתפק בדעת הרמב " ם . ומסיק בהנוגע

למעשה .

[2952] יבמות פ " ד סל " ח

( ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו

ולקיטו , ועושה מלאכה לצורך ישראל ,

דומיא דבן אמתך , ועל

זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת , לבשל או

להדליק לו את הנר ).

[2953] שהרי נאמר בתורה ( משפטים כג , יב )

" וינפש בן אמתך והגר ", ונתפרש ביבמות מח , ב

( הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב ). והוכיחו התוס ' והרא " ש

( ראה לעיל הערות 2936 - 2937 ) " דגר תושב אין מוזהר על השבת "; אם כן בודאי יש לפרש דלא מיירי כאן בגר תושב גרידא , אלא כאמור ברמב " ם שם

( גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל ,

כמו בן אמתו ). משא " כ סתם

" גר תושב " או סתם " שכירו

ולקיטו " " אינו מוזהר על השבת ".

ולכן מפרש הרא " ש דמיירי " בגר תושב שנתגדל

בביתו כמו שכירו ולקיטו ".

[2954] בסי ' רכב ( אפילו קצץ אסור

... עבדו ושפחתו השכורים ... כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה , מן הנר ומן האש ).

ובסי ' רנב ( ועכו " ם שכיר לישראל או שפחה אם

הדליקו הנר , או אם עושין את האש בשביל ישראל ,

אסור הישראל ליהנות ממנו , כדתנן עכו " ם שהדליק את הנר

בשביל הישראל אסור להשתמש לאורו . ואין להתיר משום דהוי כמו

קצץ ... שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו

... אף על גב דשכירים אליו והוי כמו קצץ בשביל

כך ).

הרי שהיתר עבדו ושפחתו השכורים הוא מטעם

קצץ , שדינו כקבלן שמותר ; אלא שאם גוף הישראל נהנה אסור .

ונתבארה שיטתו בזה , במהדורא בתרא לסי ' רמג

( ס " ד ).

[2955] סי ' רנב , השייך לגמרא שבת פרק טז

קכב , א ( ששכיר הוא שעושה בשביל הישראל ואסור , שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו . והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכתו לעצמו של עכו " ם , ואין כאן איסור למען ינוח

עבדך , כדאמר פרק ד ' מחוסרי כפרה עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול דברי רבי שמעון ,

ופסיק התם כוותיה . וגם

מהתם משמע דוקא לעצמן , אבל לישראל אסור ,

אף על גב דשכירים אליו והוי כמו קצץ בשביל כך , אין מותר כדפרישית לעיל , ואיסור

למען ינוח עבדך , היינו למען ישראל ).

[2956] סי ' רכב , השייך לגמרא שבת

פ " ק יט , א ( אם עשה האש ,

אפילו קצץ אסור , או

עבדו ושפחתו השכורים , אלא אסור כיון שגוף הישראל נהנה מגוף

המלאכה מן הנר ומן האש ... אבל מותר הישראל להניח לעשות

מלאכה לעבדו ולשפחתו , כשהמלאכה שלהם ,

ולא של ישראל , ולא

עב [ ר ] משום למען ינוח עבדך ... לצורך

ישראל לא , אף על פי שקצץ , כיון שגוף של ישראל נהנה מגוף של מלאכה ).

[2957] סי ' תצו ( פסק בספר התרומה דמותר

ישראל להניח לעבדו ולשפחתו לעשות מלאכה שלהן , ולא של

ישראל , ולא עב [ ר ] משום למען ינוח

עבדך , כדאמרינן בפרק מחוסרי כפרה ,

עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן , וגם משמע התם דדוקא לעצמו אבל לצורך אדוניו אסור . וכן כתב בספר התרומה , אף על גב

דקצץ , כיון שגוף הישראל נהנה מגוף האיסור .

עכ " ל

המרדכי ).

[2958] רמז רנ ( עוד פסק בספר התרומה דמותר הישראל להניח עבדו ושפחתו הנכרים לעשות מלאכת עצמן

[ בשבת ], ולא בשביל הישראל ).

[2959] חדושי אנשי שם ( ואין כאן איסור למען ינוח עבדך , כדאמרינן פ " ד מחוסרי כפרה עבד

ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל ).

[2960] רמז תסב ( נכרי שעושה לו מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות בידו ,

דאמרינן פרק ב ' דכריתות רבי שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן כישראל

בחול , ופסיק הלכתא כרבי שמעון , ושלום העני מאיר ).

[2961] אמנם שם מתחיל " וכתב רא " ם ",

ומסיים " ושלום העני

מאיר ".

וראה לעיל סי ' רמד סי " א

( והערה 353 ).

[2962] בשו " ת מהר " ם שם

( דגרסינן ביבמות וינפש בן אמתך והגר

ז [ ה ] גר תושב , ומקשינן דאמר פרק

ד ' מחוסרי כפרה ר ' שמעון אומר ... עושים מלאכה

לעצמן כישראל בחול , ופסיק כותיה .

וי " ל התם מיירי בעושה

מלאכה לעצמו , והכא מיירי בעושה מלאכה לישראל דאסור

... אבי " ה ).

ובראבי " ה סי ' רנז

( וכל זה שפירשתי דוקא בגוי ערל שאינו גופו קנוי ,

אבל אם גופו קנוי לו הרי הוא בכלל וינפש בן אמתך והגר ...

ופסקינן בפרק שני דכריתות הלכה כרבי שמעון דאמר ...

עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל [ בחול ]).

[2963] שבשני אלו דינם כמו בן אמתו ,

כדלקמן ד " ה דאם נמכר

( והערה 2997 ).

[2964] עתה בא לבאר , לדעת

הרמב " ם וס ' התרומה והרא " ש , שכולם מפרשים

ש " עיקר האיסור משום שהוא שכירו ",

והא דנקט בגמרא ( יבמות מח , ב ) " והגר זה גר

תושב ", היינו משום שכשישראל שרוים על אדמתם לא

שייך " שכירו " אלא כשהוא " גר

תושב ".

ועוד יתבאר לקמן

ד " ה אבל הרמב " ם ( גר תושב

... שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו

ולקיטו , כי בחנם ממש ודאי לא נתן לו הישראל אחוזת

קרקע לשבת בה , כי אם שהתנה עמו להיות שכירו כל זמן

ישיבתו על אדמתו ). והיינו שגם לא שייך גר

תושב , אלא כשהוא " שכירו ".

[2965] שכתב בהל ' שבת פ " כ

הי " ד ( במי נאמר וינפש בן אמתך והגר , זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל ).

[2966] משפטים כג , י - טו .

[2967] הלכה ז ( ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל ).

[2968] הלכה ו ( ואפילו יושב ישיבת עראי , או

עובר ממקום למקום בסחורה , לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל

עליו שבע מצות שנצטוו בני נח , שנאמר לא ישבו

בארצך , אפילו לפי שעה ).

[2969] בהל ' עכו " ם שם

( זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם . והפסוק שהוא מביא , בז ' אומות הוא .

ואפילו לדבריו , ישיבה

כתיב בהו ולא העברה ).

ועל זה מבאר כאן , שעכ " פ בקבע ,

בודאי יודה הראב " ד

לרמב " ם .

[2970] כ , ב .

[2971] שם כא , א ( משום ...

חניית קרקע ), ופירש " י שם כ ,

ב ( דאיסור דאורייתא

היא שנותן להם חנייה בקרקע ). וכדאמרינן התם

כ , א ( דאמר קרא לא תחנם , לא תתן להם

חנייה בקרקע ). ובתוס ' שם ד " ה דאמר קרא

( וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים

לז ' עממים ).

ואם כן לא קשה על הרמב " ם קושיית הראב " ד

הנ " ל ( והפסוק שהוא מביא , בז ' אומות

הוא ).

[2972] לבעל התרומה .

[2973] ונתבאר במהדורא בתרא לסי '

רמג ס " ד

( דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי משום

דקצץ ), וריש סי " ד ( וספר התרומה וסיעתו שהתירו

גם בשכיר לכל המלאכות , סבירא להו דקצץ מהני גם אם לא הוה

כקבלן דכדידיה דמי , כיון דקצץ עביד אדעתא

דנפשיה ).

[2974] יבמות פ " ד סל " ח

( בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו ...

ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת ,

לבשל או להדליק לו את הנר ".

[2975] שכן היא דעת ס ' התרומה שנתבארה , ששכיר שנה מותר

לעשות לבעליו מלאכה בשבת , ואם גוף הישראל

נהנה , אסור מן התורה .

וגם הרא " ש סובר כדעת ס ' התרומה לענין

איסור אמירה לנכרי מדרבנן , שמותר להרשות לשכיר שנה לעשות

מלאכה בשבת לישראל , כדלקמן ( הערה הבאה ). ואם גוף הישראל

נהנה אסור .

אבל כאן מיירי בשכיר שנתגדל בביתו ,

שבזה אסור בכל אופן מדרבנן , דעביד אדעתא דישראל . ואם גופו

נהנה – אסור מן התורה .

[2976] ואף שנתבאר לעיל סי ' רמג ס " ג

( ואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ

לו , כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח

השבת , והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים

ותנור , לא היה מנכה לו כלום משכרו ,

שהרי לא שכרו לכל יום ויום בפני עצמו , אלא לשנה או חדש בבת אחת ).

זו היא דעת המ " א , שרבינו פסק כוותיה

בשו " ע שלו . אבל חלק עליו במהדורא בתרא לסי ' רמג ס " ה

( שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ... דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל , ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו ... שהיה יכול לנכות לו בעד השבתות שמבטל בלי רשות הישראל ... עביד אדעתא דנפשיה ).

וכן מפרש כאן בדעת הרא " ש להתיר בשכיר שנה ( כדעת

ס ' התרומה הנ " ל ), וכמבואר בטור

סי ' רמג ( ואדוני אבי הרא " ש

ז " ל כתב ולפי זה נתברר ונתפרסם הדבר בכל גבולינו שכל מי

שיש לו מרחץ או תנור ... מותר בקבלנות ,

שאין מלאכת העכו " ם

נקראת על שם ישראל ).

ונתבאר בב " י שם שיש בזה שני נוסחאות ( מותר

בקבלנות , או מותר בהבלעה ), ולפי הנוסח " בקבלנות " סובר בזה

הרא " ש כדעת ס ' התרומה .

[2977] קכא , א ( נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל

מי שרי , נכרי לדעתיה דנפשיה עביד ).

[2978] ד " ה נכרי ( להנאת עצמו מתכוין

שיודע שלא יפסיד ).

[2979] ולכן דוקא בזה אסרה תורה .

[2980] תוכן והמשך הדברים בקטעים דלקמן , בביאור שיטת הרמב " ם :

( א ) שכיר שנה מותר

( עכ " פ במלאכה מיוחדת ). ושאני שכיר גר תושב , שנתיישב לגור אצל הישראל ודעתו להשתקע בביתו .

( ב ) עבד ערל הנמכר

לעולם , או אפילו השכיר עצמו בפירוש

לעולם , הוא כמו " בן אמתך ", ואינו זקוק

לקרא ד " והגר ".

( ג ) אבל שכירו שהוא כמו

גר תושב , שנתיישב על אדמתו וכבוש תחת

ידיו , למדים מקרא ד " והגר ", שלענין שבת דינו

כעבד .

( ד ) ומשכחת גם

האידנא , שאין יד ישראל תקיפה ,

כשמניחו לדור בחצירו לעבוד עבודתו . אף שכשרוצה לעקור אינו יכול לעכבו .

( ה ) ומיהו יש

לומר , דהיינו דוקא כשיד ישראל תקיפה ,

שמושל בגופו להשתעבד בו , משא " כ

האידנא .

( ו ) מאחר שדעת

ס ' התרומה לאסור כל שכיר שנה ,

אף האידנא , כשגופו נהנה , ואפשר שגם

הרמב " ם אוסר שכירו שדר בחצרו להשתקע ,

אף האידנא . לכן יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא .

[2981] הי " ב ( השוכר את הנכרי לימים

הרבה , מותר אע " פ שהוא עושה בשבת . כיצד כגון

ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו , הרי זה

כותב ואורג בשבת ).

וכן נפסק לעיל סי ' רמד סי " א

( וכל זה כשאין הנכרי מושכר לו אלא למלאכות

מיוחדות , כגון לכתוב או לארוג בכל עת שיצטרך ,

ואחר שגמר המלאכה הוא יושב ובטל . אבל אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו , אסור להניחו שיעשה בשבת ).

אלא שבטעם ההפרש ביניהם , לשיטת הרמב " ם ,

יש כמה אופנים , כדלעיל

שם ( והערה 352 ), וכמבואר במהדורא בתרא לסי ' רמג

ס " ח ואילך ( ושם הערה 2663 ).

[2982] ע " א ד " ה ואמר רב יהודה

( שכיר לעבודת כל השנה , ולקיטו לימות הקציר והאסיף ).

[2983] קנ , א . וכן הוא לעיל

סי ' רמג ס " א ( אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות

לנו מלאכה בשבת ). והיינו שבכל אופן אינו אסור אלא

מדרבנן .

[2984] קכט , א . וכן הוא לקמן

סי ' שכח סי " ט ( חולה שנפל מחמת חוליו למשכב

ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין על ידי

נכרי ). וכבר הובא לעיל ( סוף הערה 2929 ), דהיינו כיון שאינו אסור אלא מדרבנן .

[2985] והא דאמרינן ביבמות מח ,

ב ( והגר זה גר

תושב ), לא מיירי בשכיר , שהוא מותר מהתורה , אלא בתושב

שהוא עדיף משכיר .

[2986] ע " א ( תושב זה קנוי קנין

עולם , שכיר זה קנוי קנין שנים ).

[2987] שעל זה כתב הרמב " ם ( במי נאמר וינפש בן אמתך

והגר , זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של

ישראל , כמו בן אמתו ). דהיינו שכמו בן אמתו שהוא עבד עולם , כך גם לקיטו ושכירו האמור כאן הוא גר תושב , שהוא קנין עולם .

וממשיך לבאר פירושו , דהיינו שדעתו להשתקע בשכירות זו אצל הישראל , והוכחות הרמב " ם מהפסוק ומהגמרא

להגדרה זאת .

[2988] כדאמרינן בקידושין ד , א ( כתב רחמנא תושב

נרצע ). ושם מיירי בתושב ישראל , האמור ( אצל תרומה )

באמור כב , י

( תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש ).

[2989] יב , מה ( תושב ושכיר לא יאכל

בו ), דמיירי בנכרי .

[2990] בהר כה , מ ( שדרך התושבים הבאים לגור

בארץ שיעבדו את בעל הבית , אשר הם מתגוררים אתם לרצון

להם ).

[2991] אף שאינו כעבד עולם לענין אכילת קרבן

פסח , כמובא לעיל .

[2992] רמז תעז ( אדם הבא לדור ( שם )

להשתקע שם , הוי כקונה

בית דירה שם ).

[2993] ב " ב ז , ב

( קנה בה בית דירה , הרי הוא כאנשי העיר מיד ).

[2994] זה שלענין שבת גם גר תושב דינו כעבד עולם

( אף שלענין קרבן פסח אינו כן , כמובא לעיל ), למדנו מהאמור כאן

" וינפש בן אמתך והגר ", שלא רק בן אמתך ( עבד

עולם ) ינפש , אלא גם והגר ( גר

תושב ).

[2995] דהיינו שלמדים מצות שביתתו מקרא

" בן אמתך ", ואין זקוקים לקרא " והגר ".

[2996] גם בזה איננו זקוקים לקרא דוהגר ,

שהרי " לא גרע מעבד

הנלקח לנכרי ", דהיינו כאמור

ברמב " ם שם " עבדים שלא מלו ולא טבלו , אלא

קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד , הרי הן כגר

תושב ", ולא בזה נאמר קרא דוהגר .

[2997] שלפום ריהטא הי ' אפשר לומר , ש " השכיר עצמו בפירוש

לעולם " גרע מעבד הנלקח לנכרי , שהרי השכיר אינו נלקח מאדם אחר , אלא שהישראל נותן לו את שכרו .

מכל מקום גם זהו קנין מעליא ,

כמו ישראל שמוכר עצמו לעבד עברי .

ראה גם לעיל ד " ה והנה באמת ( והערה

2963 ).

[2998] כדתניא בקידושין יד , ב ( המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על

שש ).

[2999] משנה קידושין כב , ב ( מה שדה אחוזה נקנה בכסף

... אף עבד כנעני נקנה בכסף ).

[3000] ואם כן אין לומר שאנו זקוקים לקרא דוהגר כדי

לאסור מי שהשכיר עצמו בפירוש לעולם .

[3001] רש " י יבמות מח , ב

ד " ה אבל היכא ( היכא דפסק דאמר לו הריני מגלגל עמך י " ב חדש ואם לא תימול אמכור אותך , מותר , דהוי גביה כשכיר

בעלמא ).

[3002] הי " ד ( עבד ערל שהתנה שלא יטבול ולא

ימול אלא ישמור שבע מצות שנצטוו בני נח , וזה נקרא עבד

תושב , ונקרא בקצת מקומות עבד ערל ...

רבו מוזהר עליו במלאכת רבו אבל הוא מותר במלאכת עצמו .

וכן הוא דין גר תושב שהוא שכירו של ישראל . ... וכל זה יצא לרבינו ממ " ש פרק

החולץ ביבמות ( דף מ " ח ) דכו " ע מיהת וינפש בן אמתך בעבד

ערל הכתוב מדבר ... והגר זה גר תושב ...

וכתב הרמב " ן

ז " ל בספר תורת האדם ז " ל אני אומר עבד ערל גוי עובד ע " ז שלו אינו גר תושב , ואינו בכלל

איסור ... וכן נראה מדברי רבינו בביאור .

אבל הרשב " א

ז " ל כתב שכל עבד ערל אפילו עובד

ע " ז במשמע ... וזה נראה לי ברור שהוא מוכרח כדעת רבינו והרמב " ן ז " ל ).

והיינו שעבד ערל למדים מקרא

" בן אמתך ". גר תושב שהוא שכירו של ישראל למדים מקרא " והגר ". עבד ערל עובד

ע " ז , יש אומרים שהוא בכלל איסור , ודעת הרמב " ם וסיעתו שאינו בכלל

איסור .

[3003] שמה שעבד ערל למדים מקרא

" בן אמתך ", " מיירי שקנאו בדינא דמלכותא ", שגופו קנוי , כמבואר

בשו " ע יו " ד סי ' רסז

ס " י ( אבל אם קנאו בדינא דמלכותא , דקני ליה גופיה , ולקחו ממנו

ישראל ).

משא " כ " השכיר עצמו בפירוש

לעולם " למדים מקרא " והגר ".

וראה לקמן הל ' הפקר בקונטרס אחרון ס " ק א

( ועיין שם בשם הרשב " א דאף בדינא דמלכותא לא קני גופו ... קנין מלך נכרי אינו אלא למעשה ידיו כדילפינן ממהם תקנו , וישראל הבא מכח נכרי הרי הוא כנכרי , ולא קני לגופו אלא ביאוש , דכיון

שנתייאשו בעליו אינו עבד של ישראל כלל אלא של נכרי , וישראל

הקונה ממנו קונה גם גופו ).

[3004] " לא מל וטבל ,

אפילו קיבל עליו שבע מצות הנהוגות בבני נח , הרי הוא כגר תושב , ומותר במלאכה

בשבת . ודוקא לעצמו , אבל אסור במלאכת רבו ". ולא פירש

דמיירי שקנאו בדינא דמלכותא וכיו " ב .

[3005] שגם " עבד ערל ", " הנלקח

לנכרי " למדים מקרא ד " והגר ".

[3006] מה שכתב הרמב " ם " זה גר תושב שהוא לקיטו

ושכירו של ישראל כמו בן אמתו ", אין זה מטעם שהוא

" נמכר ממש לעבד עולם ", או " השכיר עצמו בפירוש

לעולם ", " אלא ... משום שהוא מוכרח בעבודתו ... לעולם ... שהוא תושב על

אדמתו ".

[3007] ד " ה נכרי ( שכיבשתו תחת ידך דהוי

ממונו כממונך . או שלא כיבשתו , אבל שרוי בחצרך ).

[3008] ח " א סי ' נט

( גר תושב ... אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה כיון שאינו כבוש תחת ידינו ... אבל בשל אדון , כיון שהן כבושין

תחת האדון , על דעת האדון הן עושין ).

[3009] שנתבאר לעיל ד " ה ועיין רא " ש .

[3010] סי ' דש ( לא מל וטבל אפילו קיבל עליו

שבע מצות הנהוגות בבני נח הרי הוא כגר תושב ומותר במלאכה בשבת . ודוקא לעצמו , אבל אסור במלאכת

רבו ), ולא הביא מה שכתב הרא " ש ( ונראה דמיירי בגר תושב

שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו ).

[3011] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמד .

[3012] שבאופן זה מיירי הטור , במה שכתב " כגר תושב

... אסור במלאכת רבו ".

[3013] חיי שרה כג , ד .

[3014] בהר כה , מ ( שדרך התושבים הבאים לגור

בארץ שיעבדו את בעל הבית אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם ).

[3015] כדלקמן בהמשך ( והערה 3025 ).

[3016] משפטים כא , כ - כא

( וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו

... אם יום או יומים יעמוד לא יוקם , כי כספו הוא ).

[3017] וכיון דאמרינן בגמרא יבמות מח ,

ב ( והגר ,

זה גר תושב ), ולא אמרו

שכן הוא גם בשכיר שנה .

אם כן מוכח שאינו קשור למה שידם תקיפה

לכופם , אלא גם האידנא הדין כן .

[3018] שגם הרמב " ם סובר כדעת הטור , שדין זה אינו

נוהג אלא כשישראל שרוים על אדמתם ולא האידנא .

[3019] מה שבגמרא שם לא הזכירו שכיר שנה ,

היינו מאחר שכבר גלו ואין ידינו תקיפה עליהם .

[3020] לך יג , יח ( ויאהל אברם ויבוא וישב

באלוני ממרא אשר בחברון ). וירא כב ,

יט ( ויש אברהם בבאר

שבע ). וראה רש " י שם כא , לד .

[3021] ב " מ נו , ב .

וראה לעיל סי ' רמו

ס " ח וקונטרס אחרון ס " ק ג ( לענין שכירת

בהמה ).

[3022] כדלעיל ד " ה ועיין רא " ש .

[3023] על מ " ש בטור שם ( ואפילו הכה עבד

כנעני של חבירו לוקה שהרי הוא חייב במצות ), כתב

בב " י ( ותמיהני על רבינו למה הצריך שיהא העבד של אחרים , דאפילו אם הוא שלו , למה לא

יתחייב מלקות על הכאה שאין בה שוה פרוטה , שאף על פי שהוא

עבדו , כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות

להכותו ).

ועל פי זה נפסק בשו " ע שם ס " ב

( הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה , כיון שאין בה חיוב ממון . ואפילו

הכה עבד כנעני לוקה הוא , שהרי חייב

במצות ).

[3024] שלפי זה אין הפרש בין שכיר שנה כשישראל שרוים על

אדמתם לבין האידנא .

[3025] הי " ב ( מה בין עבדו לעבד

אחרים , שעבדו יש לו רשות להכותו ).

וכן הוא לקמן הל ' נזקי גוף ונפש ס " ד

( ומשרתו , אפילו אינו שומע בקולו אסור להכותו , אלא אם כן הוא עבד כנעני ).

וכן כתב בשו " ת שבות יעקב ח " א

סי ' קפא ( ועל עיקר הקושיא שתמה הב " י , ראיתי

שהב " ח והסמ " ע טרחו מאוד ליישב דעת הטור והרמב " ם , ולענ " ד כולם שגגו

ברואה , ונתעלם מהם לשון הרמב " ם פ " ב מה '

רוצח ושמירת נפש דין י " ב , מה בין עבדו לעבד

אחרים , שעבדו יש לו רשות להכותו ).

[3026] שאם כן אין הפרש בשכיר שנה בין כשישראל שרוים על

אדמתם , לבין האידנא , דגם האידנא " הקפידה תורה עליו

תוך זמן זה שלא לעשות לרבו בשבת ".

[3027] רמב " ם הל ' עכו " ם

פ " י ה " ב ( וגר תושב ,

הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם ).

וראה לקמן סי ' של ס " ב

( ישמעאלית שאינן עובדים עבודה זרה ( ואין איסור לילד אותן בחול ...)).

[3028] ותוכן הסיום הוא לכאורה ,

שלכן יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא , והיינו שבזה יש לאסור אפילו לצורך חולי שאין בו סכנה או לצורך מצוה ,

כמבואר בשו " ע

סי ' דש ס " א .