שיחת ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ב

396

בס"ד. שיחת ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. ביאור ההוראה מהענין ד"שלח" שבסיפור המרגלים (אף שלכאורה הוא רק סיפור, ולא ציווי ²⁷⁷¹ , ובודאי לא ציווי כללי כמו מצות ציצית שבסוף הפרשה ²⁷⁷² , ואעפ"כ נקבע שם הפרשה "שלח" דוקא ²⁷⁷³ ) – הוראה כללית ²⁷⁷⁴ בנוגע לכללות התומ"צ [שזהו תוכן ענין הכניסה לא"י, "ארץ ²⁷⁷⁵ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" ²⁷⁷⁶ , שבה נרגש אלקות בגילוי יותר ²⁷⁷⁷ , כי כל ענין קיום המצוות ²⁷⁷⁸ הוא להמשיך אלקות בענינים גשמיים] – שצריך לידע שברור הדבר שיכולים לקיים ציוויי הקב"ה ²⁷⁷⁹ (מבלי להתפעל ²⁷⁸⁰ מתוקף גשמיות וחומריות העולם ²⁷⁸¹ ),

397

אלא שצ"ל "שלח גו' ויתורו גו'": (א) לבחון ²⁷⁸² באיזה אופן אפשר לקיים זאת בדרך הטבע (דוקא ²⁷⁸³ ), (ב) להתבונן בתוכן ענינם ותכליתם של התומ"צ שבא ללמוד ולקיים ²⁷⁸⁴ – שהקב"ה נתן לנו את תורתו, וקדשנו במצוותיו (כנוסח ברכת התורה והמצוות).

ומ"ש "שלח לך", "לדעתך", כי, החידוש דמ"ת שתחתונים יעלו לעליונים, שהתחתון יהי' בבחי' משפיע כמו העליון, נעשה רק כאשר עבודתו היא מדעתו –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 39 ואילך.

* * *

ב. יש עוד הוראה כללית בסדר העבודה שלמדים מסיפור המרגלים ²⁷⁸⁵ :

בנוגע למרגלים נאמר ש"אותה שעה כשרים היו" ²⁷⁸⁶ , ולא עוד אלא

398

שהיתה "סמיכה" של משה רבינו על הכשרות שלהם. ואעפ"כ רואים שאח"כ נכשלו בענין זה ²⁷⁸⁷ .

ומזה למדים ההוראה שבדברי חז"ל ²⁷⁸⁸ "אל תאמין בעצמך".

ועוד זאת, שצ"ל תמיד התנועה של קבלת עול, והיינו, שמבלי הבט על מה שמתקבל בשכלו – גם אם יש לו הבנה נכונה – צ"ל אצלו גם קבלת עול.

ובזה גופא – לא מספיקה קבלת עול כללית שהיתה אצל כל אחד מישראל בהיותו מושבע ועומד מהר סיני (כדאיתא בפרקי דר"א ²⁷⁸⁹ שכל נשמות בנ"י מכל הדורות היו במעמד הר סיני). וכפי שרואים אצל המרגלים, שגם הם אמרו "נעשה ונשמע", ואעפ"כ, כיון שבעת שילוחם הי' חסר אצלם ענין הקבלת עול, הנה בסופו של דבר נכשלו כו'.

ויתירה מזה, שלא מספיקה אפילו הקב"ע שבהתחלת כל יום, באמירת "מודה אני" ו"הודו לה'", אלא יש צורך בתנועה של קב"ע במשך כל היום כולו.

וענין זה מודגש גם בכך שלפני כל מצוה מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו",

– וכן אומרים לפני כל מצוה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'" ²⁷⁹⁰ . ומה שאין אנו נוהגים לומר זאת לפני כל מצוה, הנה א' הטעמים לזה הוא ²⁷⁹¹ , לפי שאמירת "לשם יחוד כו'" בהתחלת היום, קודם "ברוך שאמר", נמשכת על כל היום כולו –

דלכאורה אינו מובן: מצינו בקדשים "שלא יאמר אדם לה' עולה וכו'", "דילמא אמר לה', ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה" ²⁷⁹² . ועפ"ז, היו צריכים לקיים המצוה תחילה, ואח"כ לומר הברכה, כדי שלא יבואו להוציא שם שמים לבטלה?

אך הענין הוא – שאמירת הברכה לפני קיום המצוה דוקא היא בגלל הצורך בהקדמת ענין הקב"ע לפני קיום המצוה, וכמו כללות ענין הקדמת נעשה לנשמע, שדוקא באופן כזה נעשה קיום המצוה כדבעי.

399

ג. וענין נוסף שיש ללמוד מסיפור המרגלים ²⁷⁹³ :

אחת הטענות שנזכרו בפרשת המרגלים היא: "נשינו וטפנו יהיו לבז" ²⁷⁹⁴ . ועל זה השיב הקב"ה: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'" ²⁷⁹⁵ .

והנה, הפירוש הפשוט בזה הוא – שתמורת מה שאמרתם ש"טפכם" "לבז יהי'", אביא אותם וידעו את הארץ; אבל, מלשון הפסוק "אשר אמרתם" משמע שזהו נתינת טעם, שבגלל שאמרתם ש"טפכם" "לבז יהי'", לכן אביא אותם אל הארץ כו'.

וצריך להבין: מהי שייכות הענינים – שבגלל שאמרתם ש"טפכם" "לבז יהי'", לכן אביא אותם אל הארץ?!

ד. ויובן ממה שרואים אצל ה"טף" במדינה זו:

יש הורים שטענו, שאי אפשר לחנך את הילדים לתומ"צ בלבד; תומ"צ בלבד צריכים רק כשנמצאים במדבר, "ארץ גו' לא ישב אדם שם" ²⁷⁹⁶ , אבל כשצריכים להיכנס ל"ארץ נושבת" ²⁷⁹⁷ , לא יכולים להסתפק בתומ"צ בלבד, אלא צריך להטעימם גם מעניני העולם כו', כי, לולי זאת, לא יוכלו להתקיים בעולם – "לבז יהי'", שילכו לאיבוד, שפלות וביזה כו', כיון שלא יוכלו לעמוד נגד תוקף הגשמיות והחומריות של העולם, "ערים ²⁷⁹⁸ גדולות ובצורות בשמים"!

אך ראו בפועל, שטענת ההורים "לבז יהי'" גופא פעלה אצל הילדים הנהגה הפכית – לבזות את כל החינוך שנתנו להם להיות מונחים ברדיפת ממון וכבוד כו', ובלשון הגמרא בסוף מסכת סוטה בנוגע לסימנים דעקבות משיחא ²⁷⁹⁹ : "בת קמה באמה כלה בחמותה", שמבזים את החינוך שקיבלו מהוריהם שחינכו אותם בדרך השקר, אלא רוצים לקבל חינוך אמיתי [שהרי עדיין אינם שייכים לעניני פשרות, "למכור" עבירה קטנה עבור מצוה גדולה או מצוה קטנה עבור עבירה גדולה וכו'] – חינוך ע"פ תורה ממשה רבינו, ש"משה אמת ותורתו אמת" ²⁸⁰⁰ , חינוך לתומ"צ שיעמיד אותם על דרך האמת.

וזהו "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ

400

גו'" – שדוקא טענת ההורים ש"טפכם" "לבז יהי'", פעלה אצל הילדים את הרצון לילך לארץ ישראל, מתוך התקשרות חזקה, שזהו הדיוק " וידעו את הארץ", כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא ²⁸⁰¹ ש"דעת" "הוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'".

ומזה למדים הוראה שיש להתעסק עם ה"טף" – בשנים או בידיעות – מתוך בטחון שבודאי יפעלו עליהם, וכפי שמבטיחה התורה: "והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'".

ה. אך עדיין צריך להבין:

איך יכול הקב"ה להבטיח בוודאות ש"טפכם" יבואו "וידעו את הארץ" – הרי יתכן שגם אצלם יגרום החטא שלא יכנסו לארץ?

ובפרט כשרואים שהוריהם נכשלו בחטא המרגלים ולא נכנסו לארץ, ועד כדי כך, שאפילו בנוגע ליהושע, משרת משה, הוצרך משה להוסיף לשמו אות י', באמרו, "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" ²⁸⁰² , והיינו, שלולי זאת הי' יכול גם הוא להיכשל כו'.

וא"כ, איך יכול הקב"ה להבטיח שטפכם יכנסו לארץ, בה בשעה שלכאורה תלוי הדבר בבחירה שלהם?!

ולהעיר מהמבואר בענין "צדיק ורשע לא קאמר" ²⁸⁰³ , "קאמר" דייקא, בדיבור, שמחשבה לא מכריחה עדיין את ענין הבחירה, ואילו הדיבור מכריח את ענין הבחירה ²⁸⁰⁴ . וא"כ, כשהקב"ה אומר בדיבור "וטפכם גו' והבאתי אותם אל הארץ וגו'", הרי זה בסתירה לכאורה לענין הבחירה, כיון שדיבורו ית' מכריח את הבחירה שלהם?

ו. והביאור בזה – בהקדים שישנו ענין שטוענים שנתחדש לאחרונה, ומתפארים בכך שחידשו ענין שלפני דור אחד או שתי דורות לא ידעו כלל אודותיו, אבל האמת היא שגם ענין זה, כמו כל הענינים שבעולם, מקורו בתורה:

ישנו ענין הנקרא בלע"ז בשם "סטטיסטיקא". כלומר: אע"פ שבנוגע ליחיד אי אפשר לקבוע מראש מה הוא יעשה וכו', מ"מ, בנוגע

401

לרבים, יכולים לשער מראש ענינים מסויימים שיהיו לאחרי חודש, שנה או אפילו עשר שנים – דכיון שרואים מה שאירע בעבר כו"כ פעמים, יכולים לשער מראש שיקרה כך וכך. ואכן רואים שאירע בפועל כפי ששיערו. – אין להם הסברה על זה, אבל הם מראים שכן היא המציאות בפועל, ומתגאים בחידוש שבדבר כו'.

אבל באמת נאמר כבר ענין זה בתורה:

לאחרי שהרמב"ם מבאר בארוכה בהל' תשובה ²⁸⁰⁵ את ענין הבחירה, ש"רשות לכל אדם נתונה כו' עושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בעדו וכו'" – ממשיך ושואל ²⁸⁰⁶ : "והלא כתוב בתורה ²⁸⁰⁷ ועבדום וענו אותם, הרי גזר על המצריים לעשות רע", ולכאורה הרי זה בסתירה לענין הבחירה?

[בשלמא בנוגע לזה ש"כתוב בתורה ²⁸⁰⁸ ואני אחזק את לב פרעה" – הרי זה "לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר ²⁸⁰⁹ הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו וכו'" ²⁸¹⁰ (לאחרי ש"שיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו" ²⁸¹¹ ); אבל אי אפשר לומר זאת בנוגע למ"ש "ועבדום וענו אותם", שנאמר כמה דורות לפנ"ז].

ומתרץ36, ש"כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד כו'", "לא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם, הא למה זה דומה, לאומר העם הזה יהי' בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע, כבר נגזר עליו שיהי' רשע, מפני שהודיע .. שיהיו רשעים כו'".

והיינו, שבנוגע ליחיד, תלוי הדבר בבחירתו, ואילו הודעת התורה היא סיפור מנהגו של עולם בנוגע לכללות הדור (ועפ"ז מתורץ גם מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם בסגנון חריף כו').

ומזה רואים, שענינים שחושבים שחידשו בימינו – נאמרו ברמב"ם בנוגע לפסוק מפורש בחומש!

402

ועפ"ז מובן גם מ"ש "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'" – שהבטחה זו היא בנוגע לרבים, כללות הדור, ולכן אין זה בסתירה לענין הבחירה שיש לכל יחיד.

ז. ומזה מובן גם בנוגע להתעסקות עם הטף, כולל גם טף ביהדות כו':

יש הטוענים שאין תועלת בהתעסקות עם הזולת, בגלל שעושים חשבון – חשבון ע"פ תורה – שבסופו של דבר הרי זה תלוי בבחירתו, כך, שגם לאחרי שלמד עמו כו', יכול לבחור לעשות בפועל להיפך כו'. וא"כ, במקום להתעסק עם הזולת על הספק אם יצליח לפעול עליו אם לאו, מוטב שיעסוק בדבר שבו יכול לפעול בוודאות – לישב ולעסוק בתורה, לתרץ רמב"ם מוקשה וכיו"ב, ובפרט ע"פ מ"ש רבינו הזקן ²⁸¹² גודל הענין שנעשה בשמים ממעל עי"ז שמחדשים בתורה, ועד שהעליונים באים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים, כדרשת חז"ל ²⁸¹³ על הפסוק ²⁸¹⁴ "חברים מקשיבים לקולך גו'".

ובכן:

כבודו – יחד עם שכלו כו' – במקומו מונח, אבל התכלית היא, למלא הוראת רבותינו נשיאינו, שגם אם יצטרך להתנתק מלימודו בתורה, עליו לעשות זאת, וללכת לרחוב ולמצוא יהודי שמעולם לא למד אל"ף בי"ת וללמדו אל"ף בי"ת, ואם הוא כבר יודע אל"ף בי"ת כפשוטו – ילמדו אל"ף בי"ת של יהדות.

ומה שטוען שיתכן שגם לאחרי הלימוד לא יפעל עליו בנוגע לפועל – הנה ברובא דרובא החסרון הוא (לא במקבל, אלא) במשפיע, כי, אילו הי' מדבר עמו באמת, ובדברים היוצאים מן הלב ²⁸¹⁵ , בודאי הי' פועל עליו, ואם עדיין לא פעל על הזולת, הרי זה החסרון שלו (של המשפיע).

וגם אם יש מקרים מסויימים שעשה כל מה שתלוי בו, ואעפ"כ לא פעל על הזולת – אין זה החשבון שלו; התפקיד שלו הוא להשפיע על הזולת, ומה שיהי' בפועל, אין זה נוגע אליו. וע"ד שמצינו במצות בדיקת חמץ, "שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו, אעפ"כ לא בירך לבטלה, שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו

403

מאומה, ואם לא מצא אין בכך כלום, וכבר קיים המצוה כתיקונה" ²⁸¹⁶ , ועד"ז בנוגע למצות "הוכיח תוכיח את עמיתך" ²⁸¹⁷ , שהמצוה היא להוכיחו, ועד "אפילו מאה פעמים" ²⁸¹⁸ , ומה שיהי' לפועל – אין זה נוגע אליו, כיון שהוא קיים את המצוה.

ועוד ועיקר – שבנדו"ד מבטיח הקב"ה שסוכ"ס יפעל על כל מי שיתעסק עמו, כאמור, "וטפכם גו' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'", ואפילו אם קורה פעם שמאיזה סיבה שתהי' ישנו אחד יוצא מן הכלל, יוצא דופן, הרי זה רק יחיד ופרט, אבל בודאי יפעל על הכלל והרוב, "רובו ככולו" ²⁸¹⁹ , ועד כולו ממש, להתקרב ליהדות.

וההתעסקות עם "טפכם" תהי' ההכנה האמיתית לכיבוש ארץ ישראל ברוחניות, לעשות מ"ארץ כנען" – "ארץ ישראל", ועי"ז גם כיבוש ארץ ישראל בגשמיות, באופן ש"מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם" ²⁸²⁰ , ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

* * *

ח. דובר לעיל אודות הבטחת הקב"ה לבנ"י "וטפכם גו' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'"; ואכן לאחרי סיפור המרגלים נאמר ²⁸²¹ : "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו'", ומפרש רש"י: "בישר להם שיכנסו לארץ" – שהכוונה בזה היא ל"טפכם", שהם אלו שנכנסו לארץ.

ובשורה זו אודות הכניסה לארץ – מקשר הכתוב עם מצות נסכים ²⁸²² (שחיובה בקרבן יחיד נתחדש בכניסה לארץ, ומה שמצינו נסכים במדבר, כמסופר בפ' תצוה ²⁸²³ , הרי זה רק בקרבן ציבור ²⁸²⁴ ) ומצות חלה ²⁸²⁵ (שלא נתחייבו בה בהיותם במדבר, והיינו, שאע"פ שעל אכילת המן בירכו "המוציא לחם מן השמים" ²⁸²⁶ , וגם "דכו במדוכה וגו'" ²⁸²⁷ , מ"מ, לא נתחייבו להפריש ממנו חלה).

404

כלומר: נוסף לכך שבהיותם במדבר, קודם הכניסה לארץ, הוצרכו ללמוד (לימוד המביא לידי מעשה) את כל הדינים שיהיו נוגעים לאחרי הכניסה לארץ, שזהו באופן שלימוד הדינים והכניסה לארץ הם ענינים שונים – ישנו ענין נוסף, שהבשורה אודות הכניסה לארץ נאמרה בקשר למצות נסכים ומצות חלה, כך, שהם ענין אחד.

ולכאורה: כיון שיש כמה מצוות שיתחייבו בנ"י לקיימם בארץ ישראל – מדוע נבחרו ב' מצוות אלו דוקא בנוגע לבשורה שיכנסו לארץ? ומזה מובן שמצוות אלו יש להם שייכות מיוחדת לכניסה לארץ ישראל.

ט. והביאור בזה:

החילוק שבין קרבנות לנסכים הוא ²⁸²⁸ – שענין הקרבנות הוא כמ"ש ²⁸²⁹ "אדם כי יקריב מכם (ככל פרטי הענינים שבהמשך הכתוב: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", כפי שהם בעבודת האדם) קרבן לה'", היינו, שהאדם יוצא מעצמו ומתעלה להתקרב לאלקות, באופן של העלאה מלמטה למעלה, וכמו קרבן עולה שנעשה כולו כליל לה', היינו, שהנברא מתבטל ממציאותו ונעשה שלוחו של הקב"ה, ששלוחו כמותו, שמתאחד עם אלקות; ואילו ענין הנסכים הוא באופן של המשכה מלמעלה למטה, היינו, שממשיכים אלקות במציאותו של הנברא כפי שהוא בתור נברא, ולא באופן של יציאה ממציאותו כו'.

וזהו גם כללות החילוק שבין המדבר לכניסה לארץ ישראל:

מדבר – הוא מקום אשר "לא ישב אדם שם"26, ולכן צריכה להיות שם ההנהגה באופן שהנברא מתבטל ממציאותו ועומד בתנועה של העלאה מלמטה למעלה; ואילו ארץ ישראל היא "ארץ נושבת"27, ושם צריך לפעול ההמשכה מלמעלה למטה – להמשיך אלקות בארץ, ועד שע"י קיום המצוות התלויות בארץ פועלים שגשמיות הארץ עצמה תהי' אלקות, שזהו הענין דדירה לו ית' בתחתונים ²⁸³⁰ , שהתחתון כפי שהוא במציאותו בתור תחתון, נעשה דירה לו ית'.

ולכן: במדבר היתה עיקר העבודה בענין הקרבנות – העלאה מלמטה למעלה, ואילו ענין הנסכים הי' רק בקרבן ציבור, היינו,

405

שהפעולה דדירה בתחתונים היתה רק בכללות, אבל לא באופן שחדרה את מציאותו של כל יחיד בפרטיות, שבהיותו במדבר הי' יכול להיות רק בתנועה של העלאה מלמטה למעלה.

[וע"ד שמצינו שע"י בארה של מרים צמחו אילנות ופירות גם במדבר ²⁸³¹ , אבל רק בשטח מסויים, בד' אמות שבהם היו בנ"י, ואילו כללות המדבר לא נעשה "ארץ נושבת", אלא נשאר "ארץ לא זרועה" ²⁸³² ].

ואילו עיקר ענין הנסכים, גם בקרבן יחיד, נתחדש בכניסה לארץ דוקא, ששם נפעל ענין הדירה לו ית' לא רק בכללות, אלא באופן שכל פרט ופרט שבעולם נעשה כלי לאלקות.

[ולהעיר, שיש בכח פעולת היחיד לפעול על העולם כולו, כמובן ממאמר רז"ל ²⁸³³ "לעולם יראה אדם עצמו כו' עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות"].

י. אמנם, ענין הנסכים הוא בביהמ"ק בלבד; אך כדי לפעול שהעולם כולו יהי' דירה לו ית' – הרי זה נעשה ע"י מצות חלה:

מצות חלה היא – "באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה"55, היינו, שמעניני הרשות, "עריסותיכם", צריך ליתן תרומה לה', מן היפה והמובחר כו' ²⁸³⁴ .

והענין בזה – שלא די בכך שיהודי קשור עם אלקות וממשיך אלקות מלמעלה למטה בשעות שבהם נמצא בביהכ"נ וביהמ"ד ומתפלל ולומד, אלא החידוש הוא – שגם בשעה שיוצא לרחוב ועוסק בעניני העולם, הרי הוא ממשיך שם אלקות בגלוי; בשעה שאוכל דבר גשמי, צריך להיות ניכר בזה אלקות בגלוי, עי"ז שמקיים מצוה להפריש ממנו תרומה לה'.

וזהו החידוש שנפעל בארץ ישראל – להמשיך אלקות גם בג' הענינים שבהם דומה אדם לבהמה, שא' מהם הוא אכילה ושתי' ²⁸³⁵ .

וע"י ב' הענינים – מצות נסכים ומצות חלה – שבהם נתחייבו בכניסה לארץ ישראל, עושים את העולם כולו דירה לו ית', ועי"ז פועלים ביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

406

יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה דבר אל בנ"י גו' ועשו להם ציצית.

* * *

יב. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ²⁸³⁶ "וישובו וילינו עליו", "הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה כו'" – שכוונת כתוב זה (שלכאורה אינו מוסיף מאומה על מ"ש לפנ"ז) היא לבאר הסיבה שלא הועילה תפלתו של משה גם בנוגע למרגלים שלא ימותו מיד באותו יום (אף שהועילה עבור כל בנ"י ש"לא מת אחד מהם פחות מבן ששים כו'" ²⁸³⁷ ) – לפי שהם התכוונו לחלוק על משה עצמו ("וילינו עליו "). ולכן נאמר בפסוק זה "להוציא דבה" (ולא כבפסוק שלאח"ז שמבאר סיבת מיתתם: "מוציאי דבת הארץ רעה "), כי המחלוקת על משה יכולה להיות ע"י "כל הוצאת דבה", גם אם "היא לטובה" ²⁸³⁸ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 44 ואילך.

יג. וכאן רואים איך שרש"י מבהיר כל ענין, אפילו ב"יינה של תורה" – כאילו בדרך אגב ובתור מאמר המוסגר:

ידועה הטענה ²⁸³⁹ למה צריכים "רבי", ובלשון המובא בתורת שלום ²⁸⁴⁰ , שיכולים להיות קשורים עם עצמותו ומהותו ית' לבדו!

ובפרט ע"פ הידוע שהענין דמ"ת הי' באופן שהקב"ה התקשר עם כל אחד מישראל ביחוד, באמרו "אנכי הוי' אלקיך" ²⁸⁴¹ , לשון יחיד (כמבואר בפסיקתא ²⁸⁴² ), וכיון שכן, מהו הצורך ב"רבי"?!

ובפרט ע"פ מארז"ל ²⁸⁴³ על הפסוק ²⁸⁴⁴ "בכל קראנו אליו", "אליו ולא למדותיו", היינו, שצריך להתפלל להקב"ה לבדו, ללא ממוצעים כמו מלאכים וכו', ועאכו"כ שאין צורך בממוצע שהוא בשר ודם!

ומוסיפים לשאול: אם הענין של "רבי" הוא דבר הכרחי – מדוע התחיל ענין זה רק בזמנו של הבעש"ט, ולא בכל הדורות שלפנ"ז שלא הי' אצלם הענין של "רבי" (ועד שאפילו בדורו של הבעש"ט גופא היו כו"כ שלא היתה להם שייכות אליו); והרי מדובר גם אודות גדולי ישראל, פוסקים וכו', שנתקבלו בתפוצות ישראל, וכידוע מ"ש בהמשך

407

תער"ב ²⁸⁴⁵ ש"כל המחברים עד הט"ז והש"ך (ובמק"א איתא עד המהרש"א ²⁸⁴⁶ ) עשו חיבוריהם ברוח הקודש", ואעפ"כ, לכמה מהם לא היתה שייכות לפנימיות התורה, ולא הי' להם "רבי". ואם זה דבר הכרחי – איך היו יכולים להתקיים בלי זה?!

ובכן: כל זמן שפלוני סמוך ובטוח שילך בדרך הישר ולא יסטה לדרך עקלתון, אזי מהיכי תיתי יוכל להתקיים כו'; אבל מי שלא בטוח בעצמו כו', הרי הוא זקוק ל"רבי"!

יד. המשך הענין – גודל מעלת משה רבינו, שדוקא תפלתו הועילה לדור המדבר, שלא זו בלבד שלא מתו תיכף, אלא חיו עד ס' שנה חיים טובים בגשמיות וברוחניות, ועד"ז בנוגע למשה שבכל דור, שמתפלל ופועל המשכת כל טוב בגשמיות וברוחניות – נכלל בשיחה הנ"ל (סי"ב) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

טו. והוראה נוספת, בנוגע לחומר הענין ד"וילינו עליו" – ובהקדמה, שבודאי אין כוונת התורה לספר בגנותן של ישראל, במכ"ש מזה ש"בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" ²⁸⁴⁷ , אלא כוונת התורה היא ללמד הוראה לדורות:

אפילו מי שחולק על הקב"ה, הנה למרות חומר הדבר, אין זה מפריע לתפלתו של משה, שלהיותו רועה נאמן, הרי הוא דואג לכל אחד מישראל, גם אם הוא בדרגא הכי תחתונה (כמו מי שהוציא ממצרים את "פסל מיכה" ²⁸⁴⁸ והכניסו עמו לארץ ישראל ²⁸⁴⁹ ), ומתפלל עבורו וכו'; אבל מי שעומד נגד משה רבינו ומרעים עליו אחרים ("וילינו עליו", "הרעימו עליו את כל העדה"), לא יכול משה רבינו להתפלל עבורו! – אלו שהושפעו ממנו, אינם אשמים בכך, כי אם זה שהשפיע עליהם והרעים אותם!...

ובנוגע לעמידה נגד משה – אין חילוק אם זה ע"י דבה רעה או דבה טובה; הוא יכול לומר דבר טוב על משה רבינו, אבל אם עי"ז עומד נגד משה רבינו, שוב לא יכול משה רבינו להתפלל עליו!

ואדרבה – מדבה טובה צריך להזהר יותר:

408

בנוגע לדבה רעה – מבחין השומע מיד שזהו דבר שקר, ושכוונתו היא להדיחו כו', ולכן אינו שומע אליו; משא"כ בדבה טובה, שאומר, ש"רבי" הוא דבר טוב, ו"חסידות" היא דבר טוב, אלא שזהו דבר נעלה ביותר שאינו שייך אליו; איך אתה יכול להיות שייך לרבי וללמוד חסידות, בה בשעה ש"רבי" ו"חסידות" הם ענינים שלמעלה ממך באין ערוך!...

וע"ד שמצינו בנוגע להמן שעשה עץ גבוה חמישים אמה ²⁸⁵⁰ – דלכאורה אינו מובן:

בשלמא לפי מה שאירע בפועל, שתלו את המן ²⁸⁵¹ ואת בניו על העץ ²⁸⁵² – מובן הצורך בעץ גבוה חמישים אמה, כמבואר בתרגום ²⁸⁵³ פרטי החשבון, שיש צורך בג' אמות עבור כל אחד, וחצי אמה בינתיים וכו'; אבל כיון שהמן לא ידע שבסופו של דבר יתלו אותו ואת בניו על העץ, אלא עשה את העץ עבור מרדכי – למה הוצרך לעשות עץ גבוה חמישים אמה?!

ומבואר בזה בספרי מוסר, שרצה המן לרמז שמרדכי הוא יהודי שיש לו ריבוי מעלות וכו', אבל אדרבה: מצד גודל מעלתו, אי אפשר שתהי' לבנ"י שייכות אליו, כיון שהוא למעלה לגמרי מהעולם כו' – כמרומז בעץ גבוה חמישים אמה, כיון שחמישים אמה הוא המרחק היותר גדול שנחשב לרשות אחרת לגמרי (הרבה יותר מאשר ד' אמות), כפי שמצינו בנוגע לשובך וכו' ²⁸⁵⁴ . ולכן: כשמרדכי אוסף תינוקות של בית רבן ולומד עמהם תורה, הלכות העומר וכו' ²⁸⁵⁵ – טוען המן: הכל טוב ויפה, אבל מרדכי הוא למעלה לגמרי מהעולם, ואי אפשר להיות שייכים אליו!

אבל, מה היתה כוונת המן בטענות אלו? – לילך נגד מרדכי!

ועד"ז בנדו"ד: כשמישהו מנסה לפעול על המושפעים שלו ולקרר אותם מלימוד החסידות, באמרו, ש"חסידות" הו"ע נעלה ביותר, ולכן אינם יכולים להיות שייכים לזה; ועד"ז כשטוען בנוגע להתקשרות לנשיאי ישראל שבכל דור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו: איך אפשר להיכנס אליו ולתת לו "פתקא" וכו', בה בשעה שהוא למעלה

409

לגמרי מהם – הרי זו אמנם דבה טובה, אבל אסור לשמוע דברים אלו, שתוכנם – כטענת המרגלים – "וילינו עליו"!

ולאידך גיסא: כשמתקשרים עם משה רבינו שבדור, הנה מבלי הבט על מעמדו ומצבו, פועל משה רבינו שבדור על כל אחד ואחד מאנשי הדור (כולל גם אלו שהם בבחי' צפרנים דצפרנים כו' ²⁸⁵⁶ ), להוציא אותו ממעמדו ומצבו, ולהביא אותו למעמד ומצב נעלה ביותר כו'.

ועד כפי שמצינו במשה רבינו, שאפילו בשעה שנסתלק מן העולם, אמר הקב"ה, שלהיותו רועה נאמן, "לא יעזוב צאן מרעיתו" ²⁸⁵⁷ , אלא ישאר במדבר יחד עם אנשי דורו – "תהי' בצדן ותבוא עמהם" ²⁸⁵⁸ , היינו, שבתחיית המתים בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יעמוד משה רבינו יחד עם ששים ריבוא מתי מדבר, ויכניס אותם לארץ ישראל, כך, שהם יהיו יחד עם משה רבינו גם לעתיד לבוא כשיהי' בתכלית העילוי, במכ"ש מגודל מעלתו על כל בנ"י גם עכשיו.

וכאן רואים גודל הדיוק בדברי רש"י, עד כדי כך, שכאילו בדרך אגב ובתור מאמר המוסגר, למדים ענין שלם ב"יינה של תורה" מפירוש רש"י, שכיון שצריך ללמדו בכל שבוע, ועד שמצינו להלכה שב"שנים מקרא ואחד תרגום" נכלל גם פירוש רש"י ²⁸⁵⁹ , הרי בודאי שיש ללמוד הוראות כו' מפירוש רש"י.

טז. ועתה, בתור הקדמה למשי"ת בנוגע לזהר שבפרשתנו ²⁸⁶⁰ אודות מעלתן של ישראל, נבוא לענין הידוע שמדובר אודותיו לאחרונה – הגזירה האיומה של "מיהו יהודי", אשר, לדאבוננו רואים בגלוי ממש לעין כל עד כמה התדרדר המצב בענין זה, וכפי שרואים מהטענות שלהם גופא עד כמה מופרך הדבר:

ישנו יהודי שגר באוסטרליא, פרופסור בחכמת החשבון, שהקדיש מזמנו וטרחתו וכתב מכתב לא"י בנוגע לענין של "מיהו יהודי" – למרות שאינו שייך לענינים של רבנות, כיון שעוסק במקצוע אחר לגמרי, ובכלל יש לו דאגות אחרות, בנוגע למשפחתו, בנוגע לעניני יר"ש וכו' – שכואב לו הלב מה"חוק" הנוכחי, שהושמט ממנו הצורך בגיור כהלכה, כיון שזהו דבר שגורם צרה גם באוסטרליא וכו'.

410

וכאשר מכתב זה הגיע לזה שמנהל את כל הענין של "מיהו יהודי", הוא כל השורש ומקור כו', והוא זה שאשם בחוק הנוכחי – הנה במקום ליקח זאת לתשומת לבו ולעשות משהו, יש לו העזה להשיב לו מכתב של דברי תוכחה ונזיפה, כמי ששופך קיתון של מים רותחים, ולטעון: היתכן שדורש לשנות את החוק, בה בשעה שזהו "הישג דתי"!...

ולא מסתפק בכך, אלא מפרסם ומדפיס את הדברים [הוא מצדו הי' יכול להכחיש את הדברים, כפי שכבר הי' לעולמים, אבל הוא הדפיס זאת בעיתון שלו], היתכן שפלוני אומר שהחוק הוא צרה צרורה, בה בשעה שזהו הישג דתי!...

ועד כדי כך גדולה החוצפה – שלמרות העובדה שלפני זמן קצר יצאו 32 רבנים מאה"ק [רבנים מכל הסוגים, בעלי זקן שחור או זקן לבן, וגם רבנים שפלוני בעצמו הולך ומכריז שהם הרבנים שלו] והדפיסו מכתב עם לשונות הכי חריפים נגד גזירת "מיהו יהודי", וכתבו שצריך להפוך עולמות כדי לבטל את הגזירה – יש לו העזה לומר ברבים שזהו "הישג דתי", ורק חסרה בו "שלימות"!...

ומה שתולה את עצמו על "סמיכה" שיש לו מרב ממדינת אשכנז שנמצא בעולם האמת – מדובר אודות רב שמסר נפשו על יהדות, שמצד עצמו אין לו שייכות לענין זה, אבל הוא גורר אותו להכרזה שזהו "הישג דתי", שעי"ז מורידו לא רק למטה מעשרה טפחים, אלא לשאול תחתית!...

אפילו השמאלנים צועקים כבר מזמן שזהו "חוק אומלל" ²⁸⁶¹ , ואילו כאן בא מי שטוען שענינו להגן על עם ישראל ע"פ תורת ישראל, וצועק שזהו "הישג דתי"!

מה הוא השיג בכך?! – דבר אחד הוא בודאי הצליח לפעול: להציל את הכסאות של המפלגה בממשלה!...

יז. ו"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" ²⁸⁶² ; כל אלו שעומדים מסביב ושותקים, מוטלת אותה אשמה גם עליהם!

פלוני הוא היחידי שאחראי על כל הענין, כיון שתחתיו עומדים כל הפקידים שרושמים גוים בתור יהודים, אם רק מביאים פיסת-נייר ללא נפק"מ מי חתום עלי', וגם מחר ימשיכו הפקידים שלו לרשום גוים בתור יהודים. וכולם עומדים מסביב ושותקים!... היתכן שמניחים לו לעשות כן?!

411

ולא עוד אלא שמאפשרים לו להמשיך לשמש בתור מנהיג! – הוא לוחם בעניני תומ"צ, ואף אחד לא אומר כלום! אין להם את התוקף לומר לו אחת ולתמיד שהוא לא המנהיג שלהם!

ועד כדי כך, שגם בשעה שנערכת אסיפה אודות "מיהו יהודי" גופא, ממנים אותו ל"מנהיג" – לומר מה שירצה, ולהחליט מי ידבר באסיפה [לפני האסיפה מחליטים מי ידבר, ולא נותנים רשות הדיבור אלא למי שהחליטו מראש], ולאחרי שמסיים דבריו, טופחים על שכמו ואומרים לו: יישר כח! הנך המנהיג שלנו, ואתה תוליך אותנו לקראת משיח צדקנו!...

יח. וישנו ענין נוסף שבו רואים עד היכן הגיעו הדברים:

לאחרונה הגיעה אלי ידיעה מאחורי הפרגוד, שלאחרי שניסו להפעיל עלי כל מיני לחצים שאפסיק להרעיש אודות "מיהו יהודי", ולא הצליחו, ובעזה"י לא יצליחו גם בעתיד, אלא אמשיך להרעיש נגד "מיהו יהודי" עד שיבטל הדבר – החליטו לעשות דבר חדש:

כיון שהנני עוסק בלהט ("איך קאָך זיך") בפירוש רש"י, ואומרים שחידשתי דרך חדשה בלימוד פירוש רש"י ע"ד הפשט, לדייק בכל תיבה וכו', וזהו ענין שנוגע לי ביותר – איים מישהו [לא זה שרושם גוים בתור יהודים, אלא יהודי שלפי מספר שנותיו הי' צריך להיות בעל זקן שיבה, והוא נקרא "מנהיג" וכו'], שאם פלוני בן פלוני (בהתכוונם אלי) ימשיך להרעיש אודות "מיהו יהודי", אזי ידפיס קונטרסים להפריך את הביאורים שלי בפירוש רש"י!

(כ"ק אדמו"ר שליט"א הגיב על שחוק הקהל למשמע הדברים, ואמר:) גם אני צחקתי מיד כששמעתי זאת, אבל אח"כ ראיתי שאין זה דבר-צחות, אלא הוא אכן מתכוין לכך!...

ומכאן רואים עד כמה התדרדר המצב – שבשביל זה כדאי להם אפילו לערוך מלחמה עם רש"י!... שהרי גם אם הפירוש שלי אינו מחוור כ"כ, אין חסרון בכך, כיון שבינתיים יש שקו"ט בפירוש רש"י.

אבל כאן יש לי לכל-הפחות איזה ריוח – שכדי להפריך את הביאור שלי, יצטרך פלוני לעיין בפירוש רש"י, בה בשעה שיתכן שלא עשה זאת במשך חמשים שנה... כיון שהי' עסוק בעניני הכלל – לא ברישום גוי בתור יהודי, שבשביל זה ישנם "יוצר משרתים ואשר משרתיו"... אבל הוא הי' עסוק בעניני הכלל ובלימוד התורה, כך, שלא הי' לו פנאי לעיין בפירוש רש"י...

412

יט. הביאור בלקוטי לוי"צ ²⁸⁶³ על מאמר הזהר ²⁸⁶⁴ על הפסוק ²⁸⁶⁵ "ועתה יגדל נא כח אדנ-י", "זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא דקב"ה אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו", ש"הג' לשונות .. הם לנגד חג"ת וכו'" – שגם בהיותם במעמד ומצב ששייך ובערך ל"עמין עכו"ם דעלמא" (כמו בשעה שנכשלו בחטא המרגלים), ניכרת בגלוי ²⁸⁶⁶ מעלתם של ישראל, ש"קב"ה אתרעי בהו .. ואתפאר בהו" ²⁸⁶⁷ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ²⁸⁶⁸ בלקו"ש חי"ח ע' 171 ואילך.

כ. ויש להוסיף בביאור השייכות לענין ד"יגדל נא כח אדנ-י" – שכדי לתקן החטא והפגם שנעשה ע"י חטא המרגלים, הי' צורך בהמשכה ממקום נעלה ביותר, שזהו הענין ד"יגדל נא כח אדנ-י" ²⁸⁶⁹ :

" י גדל", ביו"ד רבתי – שאפילו באות יו"ד שהיא קטנה מכל האותיות, נעשה ענין של הגדלה, שזהו היפך לגמרי מהענין ד"צור ילדך תש י " ²⁸⁷⁰ , ביו"ד זעירא, מצד שפל המצב אצל בנ"י כו' ²⁸⁷¹ .

" כח אדנ-י" – ובהקדים, שכשם שבנוגע לכח האדם ישנו הכח כפי שהוא למטה מהאדם, היינו, שישנו האדם עצמו, וישנו הכח שלו לפעול דבר ע"י מחשבה דיבור או מעשה, וישנו הכח כפי שהוא למעלה מהאדם, שממנו נמשך אל האדם – כך גם בנוגע ל"כח אדנ-י", יש ב' ענינים ²⁸⁷² : (א) הכח שלמטה מאדנ-י שנמשך לבנ"י, (ב) הכח שנמשך באדנ-י מבחי' שלמעלה ממנו.

[וע"ד ב' האופנים בענין מילוי האותיות ²⁸⁷³ : מחד גיסא – ענין המילוי הוא למטה מהאות, להיותו רק בשביל הזולת, וכמו באות אל"ף, שרק בעת הדיבור (לזולת) צריך לבטא גם המילוי דל' פ', משא"כ

413

כשחושב לעצמו אות א', לא ניכר המילוי; ולאידך גיסא, הרי זה למעלה מהאות, כיון שזהו המילוי והשלימות של האות עצמה].

וב' ענינים אלו קשורים זל"ז – שכדי שיומשך משם אדנ-י למטה ממנו, יש צורך שתחילה יומשך בשם אדנ-י מבחי' שלמעלה ממנו – מבחי' עתיקא, ועי"ז יומשך עד למטה ביותר.

כא. ועפ"ז יש לבאר גם הטעם שנקט מעלת בנ"י בנוגע לג' הקוין חג"ת (שהם פועלים למעלה בג' הקוין, ועי"ז נמשך למטה באופן שהם נוטלים חלק בראש), ולא בדרגות נעלות יותר,

– כמו מעשה המצוות, שעי"ז פועלים למעלה נח"ר ("נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" ²⁸⁷⁴ ), שהו"ע התענוג, שלמעלה מהתחלקות ג' קוין, ועד לדרגא היותר נעלית בתענוג – למעלה מהתענוג של מנוחה שלאחר גמר המלאכה, ולמעלה מכל תענוג המורגש, כמו התענוג דיוהכ"פ שהוא מעין התענוג דלעתיד לבוא (שמעין זה יש גם בסעודה שלישית דשבת ²⁸⁷⁵ ) – תענוג העצמי, שנעשה דוקא ע"י מעשה המצוות למטה, כיון ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" ²⁸⁷⁶ , היינו, שסוף מעשה מגיע למעלה מתחלת המחשבה, שזהו הדיוק "במחשבה תחילה" (כמשנ"ת במאמר האחרון ²⁸⁷⁷ ) –

דכיון שהצורך בהמשכה ממקום נעלה היא כדי לתקן ענין של חטא, צ"ל ההמשכה ממקום נעלה כזה שיש לו שייכות עכ"פ לעולם (כמו ג' הקוין), ולא ממקום שלמעלה לגמרי מהעולם וכללות סדר ההשתלשלות, כמו בחי' התענוג כו', שהמשכה משם לא יכולה להתקבל בעולם; או שהעולם יתבטל ממציאותו, או שיהפוך להיות "עולם הבא".

כב. ומזה באים להאמור לעיל (סי"ט ואילך) – שכשרואים גודל מעלת בנ"י, עד כדי כך, שגם בהיותם בשפל המצב, בשעת החטא, קשורים הם עם עצמותו ומהותו ית' שלמעלה מהשתלשלות, הרי מובן עד כמה מופרכת הסברא לדחוף לשם גוי, ולומר שהוא שייך לכל ענינים אלו!

כג. דרך אגב – בהמשך לביאור בפירוש רש"י בענין מיתת

414

המרגלים – כאן המקום לבאר ענין בתניא השייך לזה (וכאן רואים איך שכל הענינים קשורים זב"ז) ²⁸⁷⁸ :

בפרק כ"ט מבאר רבינו הזקן שיש לרגוז ולהרעים על נפש הבהמית בקול רעש ורוגז להשפילה כו', ואזי ממילא בטילה ונדחית כו', ומביא ראי' לדבר: "כמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים, שמתחלה אמרו כי חזק הוא ממנו ²⁸⁷⁹ , אל תקרי ממנו כו' ²⁸⁸⁰ , שלא האמינו ביכולת ה', ואח"כ חזרו ואמרו הננו ועלינו וגו' ²⁸⁸¹ , ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה', הרי לא הראה להם משרע"ה שום אות ומופת על זה בנתיים, רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ .. אלא ודאי מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים ²⁸⁸² , רק שהס"א המלובשת בגופם הגבי' עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת, ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז .. וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם .. וממילא נפלה הס"א מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה כו'".

ולכאורה, מ"ש רבינו הזקן ש"לא הראה להם משרע"ה שום אות ומופת על זה בנתיים" – אינו מובן ע"פ פשטות הכתובים ²⁸⁸³ , שהרי מפורש בקרא ²⁸⁸⁴ "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ" [ומאורע זה הי' תיכף ומיד, עוד לפני ש"וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל" ²⁸⁸⁵ (שעי"ז "חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה'")], וא"כ, ראו בנ"י אות ומופת – מיתת המרגלים, ולא היו יכולים לתלות מיתתם בענין אחר (שמתו מצד עצמם כו'), שהרי רש"י מפרש מ"ש "וימותו גו' בַ מגפה" (בפתח הבי"ת, שפירושו המגפה הידועה), "באותה מיתה ההגונה להם מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם כו'", כך, שראו שזהו עונש על החטא, וא"כ, מהי הראי' של רבינו הזקן שבנ"י התעוררו ללא שום אות ומופת?!

415

כד. והתירוץ על זה – בטושו"ע סוף הלכות תענית ²⁸⁸⁶ בנוגע לימים שמתענים בהם: "בי"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ", ויש גורסים ²⁸⁸⁷ : "בז' באלול". וכיון שחטא המרגלים הי' בתשעה באב ²⁸⁸⁸ , ומתו רק באלול (בי"ז או בז'), הרי מ"ש "וישכימו בבוקר (למחרת החטא) גו' לאמר הננו ועלינו גו'"111, הי' לפני שראו אות ומופת כו'.

אך על זה (שמתו באלול) מביא הבית יוסף מ"ש בתשובת הרא"ש ²⁸⁸⁹ : "אם על המרגלים הוא אומר, קשה על סדר המקראות, כי משמע שמתו קודם שאמר משה לישראל שימותו במדבר וכו'. ושמא (באלול מתו) מוציאי דיבה אחרים" (ואילו המרגלים מתו מיד).

אבל הב"י עצמו אינו מפרש כן (שהרי לא נזכר בפסוק שהיו מוציאי דיבה אחרים מלבד המרגלים), אלא כותב: "ולי נראה, דאפשר לומר שענשן של מרגלים הי' שמיד נשתרבב לשונם כדברי המדרש110 והיו מתמצים בחולאים רעים עד שבעה (או י"ז) באלול".

ולהעיר, שתירוצו של הב"י תלוי בשני הפירושים שמביא רש"י בפ' בהעלותך ²⁸⁹⁰ בנוגע לשליו: "עד חודש ימים – זו בכשרים, שמתמצין על מטותיהן ואח"כ נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר ²⁸⁹¹ הבשר עודנו בין שיניהם ²⁸⁹² . כך היא שנוי' בספרי ²⁸⁹³ . אבל במכילתא ²⁸⁹⁴ שנוי' חילוף, הרשעים אוכלים ומצטערין שלושים יום, והכשרים, הבשר עודנו בין שיניהם"; וא"כ מ"ש הב"י בנוגע למרגלים ש"מיד נשתרבב לשונם .. והיו מתמצים בחולאים כו'", הרי זה דוקא לפי דעת המכילתא ש"הרשעים אוכלים ומצטערין שלושים יום", אבל לדעת הספרי ש"ברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שיניהם", אין לומר שהמרגלים – שהיו רשעים – יהיו מתמצין כו'.

ועכ"פ (לא מיבעי לפי' הרא"ש שהמרגלים מתו מיד, אלא) אפילו לפי הב"י שנשתרבב לשונם והיו מתמצים בחולאים רעים עד שבעה (או י"ז) באלול, קשה מ"ש רבינו הזקן ש"לא הראה להם משרע"ה שום אות ומופת על זה בנתיים" – שהרי ראו מיד איך נשתרבב לשונם והתחילו החולאים, שגם זה אות ומופת.

והביאור בזה – שדברי רבינו הזקן הם לשיטת הב"ח [שכ"ק

416

מו"ח אדמו"ר הי' רגיל לומר ²⁸⁹⁵ עליו שהי' מקובל, כפי שרואים מפירושו ²⁸⁹⁶ וכו'], ש"גזירה שימותו במדבר היתה בתשעה באב, אבל מיתת המרגלים עצמן לא היתה אלא לאחר תשעה באב, בשבעה עשר באלול, דכך גזרה חכמתו יתברך" [דלא כשיטת הב"י, שמיתתם התחילה בתשעה באב, ורק נגמרה בשבעה (או י"ז) באלול]. ועפ"ז נמצא שבשעה שמשה דיבר עם בנ"י, עדיין לא ראו שום אות ומופת כו'.

ובאמת לא צריך להרחיק ולחפש בטושו"ע ולמצוא את דברי הב"ח הנ"ל, אלא יכולים למצוא זאת על אתר בחומש – שמפורש להדיא בתרגום יונתן בן עוזיאל (שנדפס בריבוי חומשים): "ומיתו גוברייא דאפיקו טיב ביש על ארעא בשבעא יומין באלול, והוון מורני נפקין כו'".

ומדברי התיב"ע יש בירור בנוגע לכמה ענינים:

א) בנוגע לספק אם מיתתם היתה בז' אלול או בי"ז בו – הרי בתיב"ע מפורש שמיתתם היתה " בשבעא יומין באלול".

ב) מהמפורש בתיב"ע ש"וימותו" שבפסוק זה (דהיינו המרגלים) הם אלו שמתו בז' אלול – מוכח דלא כמ"ש הרא"ש שבפסוק זה קאי על המרגלים שמתו מיד, ואלו שמתו בז' אלול הם מוציאי דיבה אחרים.

ג) מלשון התיב"ע ("ומיתו גוברייא .. בשבעא יומין באלול, והוון מורני נפקין כו'") מוכח כשיטת הב"ח, שגם התחלת מיתתם היתה בז' אלול, ודלא כמ"ש הב"י שהתחלת מיתתם היתה בתשעה באב, אלא שנמשכה עד ז' אלול.

ובזה ניכר איך שכל פרט שמביא רבנו הזקן בתניא הוא בתכלית הדיוק, ובנדו"ד – שנוקט בפשטות כדעת הב"ח ותיב"ע ²⁸⁹⁷ , שמיתת המרגלים היתה לאחר זמן (דלא כמשמעות פשש"מ שהיתה מיד).

כה. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ז ואילך) בנוגע להמבואר בזהר גודל מעלת בנ"י, שאעפ"כ יש כאלו שרוצים לדחוף לשם גוי, והאשמה היא על אלה שעומדים מסביב ושותקים – הנה יה"ר שלא יצטרכו עוד לדבר אודות ענינים כאלו, כיון שיתבטלו כו' (כך, שמחר בבוקר לא יצטרכו להתמודד עם אפשרות שירשמו גוי בתור יהודי) ²⁸⁹⁸ , והלואי שיהי' זה בחסד וברחמים.

417

ויקויים מ"ש "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'" – שאלו שביזו אותם ("לבז יהי'") שאינם יודעים להתנהל בפוליטיקה, ולכן אין להם להתערב בענינים הנ"ל, הנה הם אלו שינצחו ויכבשו את הארץ כו'.

וגם אלו שגורמים בעצמם את הצרות כו' – ישובו בתשובה, ובאופן גלוי, כיון שבחשאי יודעים הם גם עתה שגורמים צרה וכו'.

ואז ניפטר מהחושך כפול ומכופל של הגלות, "אַזאַ טיפער, פינצטערער און שוואַרצער גלות", שלא הי' כמותו מעולם, ונלך לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, ואז יתעלו גם הגוים, כמ"ש בנבואת הגאולה ²⁸⁹⁹ : "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך", בביאת משיח צדקנו, בחסד וברחמים, ובקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המזונות והיי"ש עבור ה"פגישה".

לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

______ l ______