שפה דין צדוקי ומומר בעירוב

שפה דין צדוקי ומומר בעירוב

ובו ד' סעיפים

א הצדוקים הם

כישראל ומבטלים רשות⁹³².

ואין צריך לשכור מהם כדי להרחיק דירתו מהם⁹³³,

הואיל והם שומרי שבת, ואינם עובדים אלילים⁹³⁴.

אבל עירוב שלהם אינו מועיל כיון שאינם מודים בעירוב⁹³⁵:

ב כותי הרי

הוא כשאר נכרים, ואין לו תקנה אלא בשכירות⁹³⁶:

ג ישראל מומר

לעבודה זרה⁹³⁷,

או לחלל שבתות בפרהסיא⁹³⁸,

אפילו אינו מחללו אלא באיסורי דברי סופרים ⁹³⁹ , הרי הוא כנכרי לכל דבריו⁹⁴⁰,

וצריך לשכור ממנו. ואינו דומה לצדוקי שהם מחללים גם כן באיסורי דברי סופרים

בפרהסיא, לפי שהצדוקים אנוסים הם שמעשה אבותיהם בידיהם ⁹⁴¹ .

ואם אינו מחללו אלא בצנעא, אפילו מחללו באיסורי תורה

הרי הוא כישראל לכל דבריו, ומבטל רשות⁹⁴² (או

מערב⁹⁴³). ואינו

נקרא מומר לחלל שבתות בפרהסיא, אלא כשרגיל בכך ואינו נזהר כלל, אבל לא כשחיללו פעם

באקראי בעלמא כשהיה דחוק לפי שעה⁹⁴⁴:

ד ישראל

שהמיר ויש לו בית בשכונת היהודים, שעירבו לכל השנה וגם הוא עירב עמהם, אם אין לו

פתח אחרת כלל אלא לשכונה זו, הרי הוא אוסר בכל שבת שחל לאחר שהמיר עד שישכיר, שכבר

נתבטל עירובו כשהמיר לעבודה זרה⁹⁴⁵.

אבל אם יש לו פתח אחר לשכונת הנכרים, אפילו הוא פתח

קטן וצר (שאינו רגיל בו לעולם, ואפילו אינו פתח גמור אלא חלון ד' על ד'⁹⁴⁶),

אינו אוסר עליהם (לפי שבאותו פתח או חלון הפתוחים לשכונת הנכרים הוא חפץ בהם יותר

מבפתח הגדול שלשכונת היהודים, כיון שהמיר לדתם, ונעשה פתח זה כאלו אינו רגיל לילך

בו כלל לשכונת היהודים ⁹⁴⁷ , ואינו אוסר עליהם אע"פ שמכניס

ומוציא דרך עליהם גמלים וקרונות כל היום כולו, כמו שיתבאר בסי' שפ"ט⁹⁴⁸):

[932] משנה סא , ב (אמר רבן גמליאל, מעשה בצדוקי אחד (קסבר

רבן גמליאל צדוקי ... כיון דישראל הוא, יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות,

רש"י) שהיה דר עמנו במבוי בירושלים (וביטל [ל]נו רשותו, רש"י), ואמר לנו

אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי (והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד, כדי שלא יחזור

בו, רש"י) עד שלא יוציא (כליו תחילה ויחזור ויחזיק ברשותו, רש"י) ויאסר

עליכם). גמרא סח, ב (רבן גמליאל אומר צדוקי אינו כנכרי). טור ושו"ע ס"א

(צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות).

וראה לעיל סי' קצט ס"ב (צדוקי

מזמנין עליו אם חבר הוא).

[933] שזהו הטעם שתיקנו שכירות

בנכרי, כדלעיל סי' שפב ס"א (מפני שחששו חכמים שמא ילמדו הישראלים ממעשה הנכרי

כשידורו בחצר אחת, ובקשו עילה למנוע דירת הישראל עם הנכרי, ולכן אמרו שאין עירוב

מועיל במקום נכרי, ואין ביטול רשות מועיל בנכרי, עד שישכיר, והנכרי לא ירצה להשכיר

מפני שיחוש לכשפים, ויקשה בעיני הישראל דירתו עמו מפני איסור טלטול, ויצא משם).

[934] לבוש ס"א (דלא תקנו חז"ל שכירות

גבייהו כדי לרחקם, כמו גבי גוי, הואיל ומקיימי שבת הם). עי' תוס'

סא, ב סד"ה הדר (דעיקר תקנה משום עכו"ם איתקן, שמא ילמד ממעשיו, ולא

משום צדוקי וכותי).

ויש בזה ב' פרטים:

(א) כיון שהם שומרי שבת באיסורי

דאורייתא, לא גזרו עליהם משום "שמא ילמד ממעשיו", כאמור כאן.

(ב) לא גזרו עליהם שיהיו כנכרי לכל דבר,

מטעם האמור לקמן ס"ג.

[935] משנה סא, ב (הדר ... עם מי שאינו מודה בעירוב, הרי זה אוסר

עליו). רמב"ם

פ"ב הט"ז (כללו של דבר, כל מי שאינו מודה במצות עירוב, אין מערבין עמו,

לפי שאינו מודה בעירוב. ואין שוכרין ממנו, לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות. אבל

מבטל הוא רשותו לישראל הכשר ... וזה הצדוקי בחצר הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו

רשותו). טור ושו"ע שם (אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב).

[936] חולין דף ו , א (שעשאום עובדי כוכבים גמורין ...

לבטל רשות), ופרש"י (אם דר כותי במבוי צריך לשכור את רשותו ... והיינו כעובד

כוכבים, וישראל ששכח ולא נתן בערוב עם בני המבוי והוא דר עמהם ואוסר עליהם, מבטל

להם רשותו, ועובד כוכבים, עד שישכור ישראל הימנו). טור ושו"ע ס"ב (כותי

הרי הוא כשאר עמים, ואין לו תקנה אלא בשכירות).

וראה גם לעיל סי' קצט ס"ב (כותי

בזמן הזה אינו מצטרף לזימון, אפילו הוא חבר, שכבר נמנו עליהם ועשאום כנכרים גמורים

לכל דבריהם). סי' רטו ס"ב (וכותים עשאום כנכרים לכל דבריהם).

[937] חולין ה, א (מומר לעבודת כוכבים הוה מומר לכל התורה כולה).

עירובין סט, ב (ישראל ... עובד עבודת כוכבים ומזלות, הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות

לכל דבריו). שו"ע ס"ג (ישראל מומר לעבודת אלילים ... הרי הוא כגוי).

[938] ברייתא שם חולין ו, א (ישראל מומר משמר שבתו בשוק,

מבטל רשות ונותן רשות, ושאינו משמר שבתו בשוק, אינו מבטל רשות ונותן רשות, מפני

שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובעובד כוכבים עד שישכור), ובעירובין

סט , ב. (ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא ... הרי הוא כעובד כוכבים

ומזלות לכל דבריו). טור ושו"ע שם (ישראל מומר ... לחלל שבתות בפרהסיא ... הרי

הוא כגוי).

וכן הוא לעיל סי' קכח סנ"ב (חוץ

מחילול שבת בפרהסיא, שהוא כנכרי לכל דבר).

וכן הדין במומר לכל התורה או במומר

להכעיס, כדלעיל סי' לט ס"א (מומר לכל התורה כולה, אפילו לתיאבון פסול מן

התורה לדברי הכל, שהרי הוא כנכרי לכל דבריו, כיון שיצא מן הכלל, ואפילו אם אינו

אלא מומר לעבודה זרה או לחלל את השבת בפרהסיא, הוא כנכרי לכל דבריו כמ"ש ביו"ד

סי' ב'. וכן אם הוא מומר להכעיס, אפילו לדבר אחד לבד, הרי הוא כנכרי לכל התורה,

כמ"ש ביו"ד שם).

[939] ברייתא

סט, א (עד שלא נתן רשותו הוציא ... רבי יהודה אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אינו

יכול לבטל)., ופירש רש"י (קסבר רבי יהודה מחלל שבת אין יכול לבטל

בלא שכירות). תוס' שם ד"ה כאן (לפירוש הקונטרס,

שהוציא במזיד דלעיל חשיב מומר אפילו במילי דרבנן), דהא מיירי שהוציא לרשות היחיד

שאינה מעורבת. רא"ש פ"ו סי' יד (ואפילו אין עבריין

לחלל שבתות באיסורא דאורייתא, אלא באיסור דרבנן, אין מבטל רשות ... וכן

לפרש"י דפירש אם עד שלא נתן רשותו הוציא, וקאמר רבי יהודה דאינו יכול לבטל

משום דהוי עבריין, אלמא באיסור דרבנן נקרא עבריין ואין מבטל). טור ושו"ע שם (אפילו

אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כגוי).

ואף שנתבאר לקמן יו"ד סי' ב

בקונטרס אחרון ס"ק ח (וכל זה בעבירות המפורשות בתורה, אבל שאינן מפורשות בה

אלא בתורה שבעל פה, אף על פי שעובר מפני כפירתו שאינו מאמין בה או אפילו בתורה

שבעל פה כולה, אינו כנכרי לענין שחיטה ... כיון שמודה ומאמין בתורה שבכתב כולה הרי

הוא כישראל).

נתבאר בשו"ת צמח צדק חיו"ד

סי' א אות ג (דדוקא לענין ביטול רשות הוא דמדרבנן עשאוהו כעובד כוכבים, אבל לא

לענין שחיטה ושאר איסורין ... כיון דשבת חמירא, אין חילוק בין איסור דאורייתא שבו

לאיסור דרבנן, וכמ"ש בהשו"ע או"ח סי' שפ"ה ס"ג).

[940] רב אשי שם סט, ב (האי תנא הוא דחמירא עליה שבת כעבודה

זרה).

[941] ב"י ד"ה ומ"ש אפילו (נראה דהני

צדוקים לדידיה לא חשיבי משומדים, אף על פי שעוברין בפרהסיא אמילי דרבנן, דלא הוי

משומד עד שיעבור במזיד, ובהני מזיד דידהו כאונס הוי, דמעשה אבותיהן בידיהם, והוה

ליה כתינוק שנשבה בין הגויים). מ"א ס"ק א (ואף על

פי שמחלל שבת במילי דרבנן, מכל מקום אנוסים הם, דמנהג אבותיהם בידיהם). ט"ז

ס"ק א (בסעיף ב' כתב שהמחלל שבת בפרהסיא הוה מומר אפילו במידי דרבנן. מכל

מקום צדוקים דהאידנא לא חשיבי מומרים, אף על פי שעוברים בפרהסיא אמילי דרבנן,

דמזיד דידהו כאונס דמי, דמעשה אבותיהם בידיהם, והוי ליה כתינוק שנשבה בין

העכו"ם (ב"י)).

*

לפום ריהטא נראה, ש"מעשה אבותיהם

בידיהם", מועיל בכל דבר שלא יהיו כנכרים לכל דבר.

אמנם יתבאר לקמן הל' רבית סע"ט (הקראי"ם

אסור אפילו להלוותם ברבית לדברי הכל, שאף שכופרים בתורה שבעל פה, אין להם דין

אפיקורס לענין מורידין, לפי שאינם כופרים מדעתם, אלא אבותיהם הדיחו אותם וגדלו

אותם על דתם, והרי הם כתינוק ישראל שנשבה ביניהם וגדלוהו על טעותם שאנוס הוא). הרי

שטעם תינוק שנשבה אינו מועיל אלא "לענין מורידין", וכן לענין רבית שתלוי

בדין מורידין, כדלקמן שם ס"פ (ואיסור רבית תלוי במי שמצווין להחיותו). אבל

לשאר ההלכות, אינו מועיל מה שהוא תינוק שנשבה.

ואפשר שטעם זה מועיל כאן רק לענין

"מחללים גם כן באיסורי דברי סופרים", ולא לענין מי שמחלל שבת באיסורי

תורה, שגם מי שאינו שומר תורה ומצוות מטעם כתינוק שנשבה, דינו כנכרי (ראה שיעורי

הלכה למעשה ח"א סי' ט).

נמצא אם כן (לפי האמור כאן, ולעיל הערה 939 ):

(א) הטעם לאיסור, כי מחלל באיסורי דברי

סופרים הוא כנכרי לכל דבר, הוא רק לענין דברי סופרים במלאכות שבת.

(ב) וכן הטעם להיתר, כי מעשה אבותיהם

בידיהם, הוא רק לענין דברי סופרים במלאכות שבת.

[942] גמרא סט, א (ההוא דנפק בחומרתא דמדושא (קשר של בושם,

רש"י), כיון דחזייה לר' יהודה נשיאה, כסייה, אמר, כגון זה (שמחלל שבת בצנעא,

רש"י) מבטל רשות). ברייתא סט, ב (ישראל מומר משמר שבתו בשוק (בפרהסיא

ואע"ג דמחלל בצנעא, רש"י) מבטל רשות). טור ושו"ע שם (ואם אינו מחלל

אלא בצינעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות).

ופירוש בפרהסיא נתבאר לקמן חיו"ד

סי' ב בקונטרס אחרון ס"ק י (בפני עשרה מישראל, או שהדבר מפורסם והוא ידע

שיתפרסם).

[943] אם הוא מודה בעירוב,

כדלעיל ס"א (עירוב שלהם אינו מועיל כיון שאינם מודים בעירוב).

[944] תוס' שם סד"ה הוציא (דמומר לא שייך אלא

באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר כלל, אבל הכא לא ברגיל איירי, אלא שבמקרה בעלמא

אירע כך שהוציא, שהיה דחוק לפי שעה. ואם בשבת שעברה עשה כן אפילו במזיד, לא היה

מזיק כלום ... אלא דוקא בשבת זו, דמאחר שהחזיק ברשותו אינו יכול לבטל). הגהות

מיימוניות פ"ב אות ע (ופירש ר"י דבחד זימנא לא הוי מומר, ואילו חלל שבת

שעבר בחד זימנא, או אפילו שבת זו בשאר מלאכות, בר מהוצאה והכנסה, דכו"ע יכול

לבטל). מ"א ס"ק ב (ואם חילל שבת בחד זימנא לא מקרי מומר (הג"מ

פ"ב ותוס')).

והיינו רק לענין חילול שבת, אבל לענין

עבודה זרה נתבאר לקמן חיו"ד סי' ב בקונטרס אחרון ס"ק ט (אפילו לא עבד

עבודה זרה אלא פעם אחת במזיד, ואפילו בצנעה (ש"ך), נעשה מומר לכל התורה כולה,

והרי הוא כנכרי לכל התורה, חוץ מלענין קדושין, ואפילו עבר לתיאבון, כל שאינו אנוס

אונס נפשות ... כי בעבודה זרה לא חילקו בין לתיאבון ובין להכעיס).

ולענין שחיטה,נתבאר לקמן שם ס" ק

י (ואפילו לא עשה כן אלא פעם אחת, נעשה מומר לכל התורה, והרי הוא כנכרי. אלא

שבאותו הפעם עצמו שנעשה בה מומר, עדיין אין שם מומר עליו באותו הפעם, אלא מכאן

ואילך, כגון אם שחט בשבת בפרהסיא שחיטתו כשרה, ומכאן ואילך שחיטתו פסולה

(ש"ך)).

[945] שו"ת רשב"א ח"א סי' תרסא (מעשה

היה באחד שיצא מכלל ישראל, והי' לו בתים בשכונת ישראל שערבה לכל שבתות השנה,

והתועה הזה בא לדור לביתו ... אוסר הוא בכל שבת שחל לאחר שנשתמד, ששבת זה לא הותר

כלל. ואף על פי שערב עם בני השכונה לכל שבתות השנה, והוא נשתמד באמצע השנה, אין

אומרים בכי הא דמותר למקצת השבתות הותרו כולן). שו"ע ס"ד (ישראל שהמיר,

והיו לו בתים בשכונת ישראל שעירב לכל השנה ... הוא אוסר בכל שבת שחל לאחר שהמיר).

[946] כדלעיל סי' שעב ס"ה (אין ב' חצרות יכולים לערב יחד אלא אם

כן יהיה ביניהם פתח רחב ד' טפחים או חלון שיש בו ד' על ד').

[947] רשב"א שם (בנדון

שלפנינו שיש לו פתח לשכונת הגוים, ואפילו פתח קטן שלא היה רגיל בו מתחלה, רואים

אותו אצל הפתח הפתוח לרשות הגוים ... שזה דעתו מעורבת עם הנכרים והרי הוא כרגיל

אצלם. ואפילו אם אין לו אלא פתח אחד צר, הארבעה על ארבעה, לצד הגוים, דוחין [אותו]

אצל אותו פתח, כאותה שאמרו בפרק הדר (דף פ"ז), אמר רב יהודה אמר שמואל, גוי

שיש לו ארבעה על ארבעה פתוח, אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כלו דרך

מבוי, אינו אוסר. מאי טעמא, בההיא פיתחא דאייחד ליה בההיא ניחא ליה. וזהו דהאי

ידוע הוא לכל, כיון שנתנכר, עם הנכרים ניחא ליה, ואחריהם דוחין אותו). שו"ע

שם (אם יש לו פתח אחר לשכונת העכו"ם, אפילו הוא פתח קטן שלא היה רגיל בו

מתחלה, דוחין אותו אצל פתח הפתוח לשכונת העכו"ם).

ברשב"א שם כתב טעם נוסף להיתר (דלא

עדיף מישראל דבכיוצא בזה אינו אוסר. דגרסינן בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ט) חצר

שבין ב' מבואות ... ואמר רבה בר רב הונא אמר שמואל אם עירב רגיל לעצמו, וזה שאינה

רגילה בו לא עירב, והיא עצמה לא עירבה, דוחין אותה אצל שאינה רגילה בו, כגון זה

כופין על מדת סדום. וכל שכן התועה הזה שהוא אינו צריך עירוב, ודוחה אותו אצל שכונת

הגוים כדי שלא יאסור על שכונת הישראלים), אבל טעם זה לא הובא כאן.

עי' ב"י בסוף הסימן שהביא

משו"ת רשב"א שם גם הטעם שדוחין אותו. וסוס"י שפו ,

ולקמן שם ס"ט (לענין ישראל), דהיינו מטעם שכופין על מדת סדום.

ובמומר לא שייך כפיה. וצ"ע.

ולכן הובא כאן רק הטעם הב' שבשו"ת

הרשב"א שם, שהובא בב"י שם. וכן הובא טעם זה בתוספת שבת ס"ק ו (כתב

הב"י בשם הרשב"א, דאפילו הפתח קטן, שאין בו אלא ד' על ד', אפילו הכי

דוחין אותו אצל פתח זה, דמסתמא ניחא ליה להערב עם העכו"ם).

[948] שם נתבארה הלכה לענין

נכרי הדר במבוי ויש לו חלון אחורי ביתו.