ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שולחן ערוך קו"א יורה דעה מהדורא בתראמה

מה

מה שכתבו^ג בתשובות שב יעקב^ד ובכרתי ופלתי^ה, הטעם דבדיקה בבית החיצון טמאה מדאורייתא משום דהרגשת עד היא, ומשום הכי כתב הרמב"ם^ו בפנים בפרוזדור דוקא^ז. הנה בתוס'^ח וחידושי רשב"א^ט ור"ן^י רפ"ק דנדה לא כתבו כן אלא לפרושי טעמא דשמאי בלמפרע^יא, אבל לא לומר שזהו עיקר טעם הטומאה בבדיקה מכאן ולהבא לכולא עלמא, דהא בהדיא אמר אביי^יב בסוגיא דחדר ופרוזדור אימור שחתה כו'^יג, ולמסקנא שם שורפין תרומה וקדשים מה"ט דאימור שחתה בנמצא מן הלול ולפנים בגג עליה, כמ"ש התוס' שם^יד (עיין שם דמוכח הכי מסוגיא דב"ב^טו, דעליה הוי קורבא דמוכח משום שהוא שינוי מועט כו'^טז).

והנה^יז מה שכתב הרמב"ם רפ"ט כמו שביארנו^יח, פירשו בשב יעקב^יט ובכרתי ופלתי, דהיינו מ"ש בפ"ה מן הנקב ולפנים ספיקו טמא שחזקתו מן המקור כו'. ואין בזה די באר שהרי לא הזכיר שם כלל זכר הרגשה^כ. והנה גם בפתח דבריו כתב כמו שביארנו^כא, דהיינו שמטמא בבית החיצון, ולכאורה אינו ענין לכאן כלל, שכאן הכוונה שצריכה להרגיש, ואפילו אם יצא לחוץ ממש כמו בדקה קרקע עולם כו'. אך מלשון הרמב"ם עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כו' מעת שתראה כו', מובן דהרגשה וראיה חדא מילתא היא^כב, דסתם ראיה דנדה שבלשון חכמים אינה ראיית העין על העד שבדקה בו, אלא ראיית הלב^כג או עין השכל והמחשבה והדעת שמרגיש^כד ויודע בשינויי הגוף, כהרגשת מי רגלים שנעקרו ממקומן אף שלא יצאו לחוץ, וכן הרגשת שכבת זרע שנעקרה^כה, וכן הוא הרגשת דם נדה שנעקר ממקורו. אבל גבי דם העליה שהוא כדם מכה כתב הרמב"ם לשון שותתת^כו, לפי שאין שינוי בתולדת הגוף בזה ששותת מפנים לחוץ, כמו במי רגלים ושכבת זרע שעכשיו נולדו ונגמרו בהרגשה זו^כז, וכן הוא בדם נדה כשהטבע דוחהו לחוץ, מהרגשת שינוי בתולדות גופה בעקירת הדם ויציאתו ממקורו כהרגשת עקירת מי רגלים ממש. דמשום הכי אמרינן בריש פ"ק להילל כסבורה הרגשת מי רגלים היא^כח, וכן הוא ריש פ"ח^כט, וכמו שכתב ברמב"ם שם^ל הרגישה גופה ונזדעזעה כו'. וכל שאינה מרגשת (א) בעקירתו מסתמא אינו דם נדה הבא מן המקור^לא אלא דם העליה או מהצדדים, שהם כותלי בית הרחם, אם נמצא שם הדם^לב.

אבל^לג אם נמצא בפרוזדור (שהוא צואר הרחם שלמעלה מכותלי בית הרחם שלמטה^לד, אף לגירסת הרמב"ם^לה שהוציא ראשו לפרוזדור, כמבואר מלשונו^לו (ב) ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע כו'^לז), כיון שרוב דמים הנמצאים שם הם מהמקור אזלינן בתר רובא^לח, ואמרינן דארגישה ולאו אדעתה^לט, וכל שכן שיש לומר דכסבורה הרגשת מי רגלים היא^מ. וגם^מא מן הלול ולחוץ^מב אינו ספק שקול אלא בצירוף חזקת טהרה דאשה, כמ"ש התוס'^מג משום דדמי החדר מצויים ביותר כו', ור"ל דאף מן הלול ולחוץ רוב ומצוי מהחדר אלא דמיעוטא דמהעליה הוה מיעוטא דשכיחא^מד, מה שאין כן מן הלול ולפנים. וגם הרמב"ם שכתב^מה גבי מהלול ולפנים שרוב דמים הנמצאים כאן כו', יש לומר דהנמצאים היינו רוב ומצוי שבגמ' פ"ב דב"ב^מו, ודלא כפירש"י^מז שם שרגילין לזוב כו', דאם כן^מח מהלול ולחוץ (בכותלי בית הרחם למטה, ורש"י לשיטתיה אזיל כמ"ש בפנים^מט) נמי, אלא שכאן דוקא מצוי דם החדר ולא דם העליה דלא שכיח כלל כאן דוקא, משום שנזדקרה לא שכיח כמ"ש התוס'^נ. מה שאין כן מן הלול ולחוץ אינו רוב ומצוי, שגם דם העליה יוכל לבא כדרכו אף שלא נזדקרה, אלא רובא לחודיה, שהמקור דמיו מרובים כדפירש רש"י שם, ובצירוף חזקה דאשה הוי פלגא ופלגא.

ומשום הכי נמי לא מהני נמי טעמא דהרגשה^נא, כמו דלא מהני להילל טעמא דהרגשה בצירוף חזקה^נב, כי היכי דמהני צירוף זה לשמאי בריש פ"ק להך לישנא דאשה מרגשת^נג. ואף דהתם דוקא לתרומה וקדשים^נד ולא לחולין^נה, מכל מקום אין הטעם משום צירוף חזקה לטעמא דהרגשה, אלא משום דמדאורייתא מהני חזקה לחודה^נו כל כמה דלא אתרעאי^נז, דהיינו לטהר למפרע דמוקמינן בחזקתה לומר השתא הוא דחזאי, והא דלא הרגישה משום דמעליה אתא^נח (אי נמי^נט מן המקור והרגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. והיינו בקרקע פרוזדור שיוכל לבא שם בלא שחייה, אבל בגגו^ס אם לא שחתה בבדיקתה תלינן בעליה). מה שאין כן במכאן ולהבא^סא דאתרעאי חזקתה שהרי דם לפניך. ואף שהוא מהלול ולחוץ, ואיכא למימר מעליה אתא, מכל מקום כיון שהמקור דמיו מרובים אתא רובא ומרע לחזקה למהוי פלגא ופלגא על כל פנים, הואיל ולא הרגישה ממש ועליה מקרבא^סב, דאי לאו הכי^סג הוה אזלינן בתר רובא ממש דעדיף מחזקה^סד, והוה אמרינן דהרגישה ולאו אדעתה וגם שחתה ולאו אדעתה, אפילו לשרוף, כמו מהלול ולפנים. וזהו שאמרו בגמרא^סה בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי כו', ע"ש בתוס' י"ח ע"ב ד"ה למעוטי כו' לא הוי רוב גמור כו', ור"ל כנגד קורבא דמוכח וגם שלא הרגישה^סו.

(ואין לתמוה^סז אם מטמאים להבא ואמרינן דשחתה וארגישה, ומטהרין למפרע למימר דעכשיו ראתה, דסתרן אהדדי. דכה"ג ממש אשכחן בפרק ט"ו דיבמות^סח דהאשה מותרת לינשא וצרתה אוכלת בתרומה אפילו דאורייתא, ע"ש בתוס'^סט, ובפסקי מהרא"י סי' רכ"א שפסק כן^ע, והבין שכן הוא מסקנת התוס', משום דמ"ש לא ילפינן מסוטה היינו לומר דטעמא דבשני שבילין משום חזקה, כמ"ש התוס' בנדה וחולין, ואם כן הוא הדין לאיסורים דמוקמינן אחזקה, מה שאין כן אי ילפינן מסוטה דהילכתא גמירא לה ספק טומאה ברשות הרבים טהור, ומשום הכי מטהרינן בשני שבילין שברשות הרבים, אין ללמוד משם לאיסורים. וכהאי גוונא נמי אשכחן^עא בריש פ"ו דטהרות המסוכן ברשות הרבים כו', דכשהיה ברשות היחיד אמרינן דכבר מת וכשהוציאו אותו לרשות הרבים אמרינן דעודנו חי).

והא דלא אתרעאי חזקתה למפרע^עב, יש לומר דכיון דקורבא דמוכח דעליה מסייעא לחזקה^עג, לא עדיף רובא אלא מחזקה דאתרעאי כבר מאחר שדם לפניך, אבל לא למפרע^עד. וכהאי גוונא ממש צריך לומר לשיטת התוס' בכתמים דשורפין מכאן ולהבא, דאפילו בחולין טמא כמ"ש דף ג' בד"ה והא איכא כו', ולמפרע תולין ובחולין טהור בכל ענין, אפילו ביבש דודאי מעיקרא אתא, ע"ש בתוס' ד"ה ושרצים כו', כמשמעות פשט לשון הברייתא שם דף ו' וזה וזה תולין כו'^עה, וע"כ צריך לומר דמוקמינן אחזקה בלמפרע^עו ואמרינן^עז דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה, כמו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות^עח, וכדפריך בגמ'^עט לשמאי ע"ש בתוס'^פ (וכן צריך לומר גם כן בגמ' דף ה' גבי שאר נשים שדיין שעתן, שכתמן טהור למפרע אפילו יבש^פא).

ואף לפי מ"ש לשיטת הרמב"ם^פב דההיא דכל הטומאות כשעת מציאתן הלכתא גמירי לה^פג אפילו במקום חזקה ברורה כקופה בדוקה, וטעמא דמודים חכמים בראוהו חי^פד משום תרתי חזקי^פה, כדאיתא בפ"ג דעירובין^פו, ובאשה^פז היינו טעמא משום דאשה מרגשת כו'^פח, אי נמי דאי איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי^פט כדרבא^צ דמודה במוך דחוק^צא. מכל מקום יש לומר דהאי טעמא דמרגשת אי נמי דאי איתא כו' מהני כמו חזקה, והוי לה תרתי חזקה ולקולא בצירוף חזקת טהרה דאשה^צב, כל כמה דלא אתרעאי, דהיינו למפרע^צג דוקא ולא להבא^צד

(והשתא^צה אתי שפיר נמי מ"ש הרמב"ם^צו וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר כו', משמע דאילו הוה דם החדר טמא מדאורייתא. דאף שכוונתו בספק זה היא לקולא^צז שלא לשרוף תרומה וקדשים כמ"ש בסוף פ"ג מהל' משכב^צח (אי נמי^צט לענין ספק מגע דלהוי ספק ספיקא אף שהוא אב הטומאה. עיין סוף פי"ג מהל' שאר אבות הטומאה^ק). מכל מקום ממילא משמע דאי הוה מהחדר היו שורפים אף שלא הרגישה, ואי אינה טמאה אלא מדברי סופרים על דברי סופרים אין שורפים כמ"ש שם ספ"ב^קא (וששה ספיקות^קב היינו טעמא משום דוודאן מדאורייתא, כמ"ש בה' שאר אבות הטומאה סוף פי"ג^קג. ומ"ש בפירוש המשנה פ"ד דטהרות^קד דשורפים אפילו על ספק אב מדברי סופרים, חזר בו בחבורו שם וכתב דדוקא בספק של תורה שורפים. ומ"ש בפרק ט"ו^קה דספיקו טמא מכל מקום יש לומר דאין שורפים). ואף דיש טומאות שעיקרן מדברי סופרים ששורפין כמו ידים^קו, מכל מקום מאחר שהרמב"ם שם בהלכות אלו סוף פ"ב^קז לא הזכיר אלא אותן שאין שורפין, למה ליה למימר משום ספק, בלאו הכי נמי אתי שפיר. וגם מדכלל שם כתמים עם טומאת מעת לעת, וכן כאן כתב וכן כו'^קח, מכלל דחד טעמא הוא וכי הדדי נינהו^קט. ובלאו הכי נמי קשה אמאי גזרו על ספק דרבנן דהא הוה ליה ספק דרבנן לקולא^קי. ואף דאשכחן נמי לחומרא באיזהו מקומן, מכל מקום לענין טומאה אין להחמיר כבאסורין דאפושי טומאה לא מפשינן, כדאיתא בביצה דף ז' בפי' רש"י^קיא)

להבא^קיב, דאתא רובא ומרע לחזקה^קיג, שהמקור דמיו מרובים מדם העליה. ואף שדם העליה מצוי גם כן מהלול ולחוץ כדם המקור^קיד, ולא שייך כאן שרוב דמים הנמצאים כאן הם דמי המקור כמלול ולפנים, מאחר שרגילין ומצויים כאן שני דמים אלו בשוה, מכל מקום כיון שהמקור דמיו מרובים מעליה מהני רובא למהוי פלגא ופלגא כנגד חזקת טהרה וחזקת הרגשה^קטו, דמדלא ארגשה ממש איכא הוכחה שאינו מן המקור ולא אמרינן דכסבורה כו', דמהאי טעמא מטהרינן למפרע בחולין^קטז אף לבית הילל. וגם להך לישנא דאי איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתא^קיז, משום האי טעמא ממש שייך נמי למתלי טפי בעליה^קיח, ולא לומר דכסבורה הרגשת מי רגלים היא, מדלא אתא הדם מעיקרא אלא השתא שאין לה אפילו הרגשת מי רגלים. והשתא^קיט אתי שפיר להרמב"ם^קכ דסבירא ליה דאף בקרקע פרוזדור הוי ספק מהלול ולחוץ, דליכא קורבא דמוכח כבגג פרוזדור לשיטת התוס'^קכא, וכמ"ש התוס' דף י"ח^קכב דבקרקע פרוזדור ודאי טמא, והרמב"ם לא סבירא ליה הכי כמ"ש בפי' המשנה בהדיא^קכג (אלא דשם כתב דבגג עליה^קכד טהור, ובחבורו חזר בו^קכה ולא חילק ביניהם), והיינו טעמא^קכו, דחזקת הדם שבא בהרגשה מסייע לחזקת טהרה נגד רובא דמקור.

ומיהו^קכז היינו דוקא בפרוזדור, שאין שם לתלות רק בדמי עליה. אבל למטה בכותלי בית הרחם דשכיחא נמי דם הצדדים דכותלי הרחם, כדתניא^קכח גבי רואה מחמת תשמיש בידוע שהוא מן הצדדים, ולא קתני בידוע שהוא מן העליה כמשל שמשלו חכמים באשה החדר כו'^קכט, וגם צדדים לשון רבים לא אתי שפיר כלל על העליה, ועוד שרמב"ם^קל ורמב"ן^קלא כתבו מדוחק הצדדים ובעליה אין האבר דוחק אלא בכותלי הרחם למטה. ומדמטהרינן כל מה שתראה לעולם על ידי בדיקת שפופרת פעם אחת^קלב מכלל דמילתא דשכיחא היא לראות לעולם מן הצדדים^קלג. וע"כ צריך לומר דאין דמי המקור מרובים מדמי הצדדים, דאם לא כן רובא עדיף^קלד מחזקת טהרה דאשה^קלה. אלא שכל זמן שלא בדקה בשפופרת לא תלינן בצדדים ברואה מחמת תשמיש^קלו, משום דכיון שראתה מחמת תשמיש רגלים לדבר^קלז שהשמש הוציא הדם בתשמישו ומשמושו בפרוזדור סמוך למקור^קלח, ולא תלינן בדוחק הצדדים אלא כשבדקה בשפופרת והגיע המוך מהמכחול בצואר הרחם ולא הוציאו דם במשמושם ובנגיעתם שם. ואף גם בזאת אמרינן דהשתא הוא דנתרפאה, כמבואר מלשון הרמב"ם סוף פ"ד^קלט. ע"ש במגיד משנה שכתב כן בהדיא הא דתינשא לאחרים ולא לו מיירי בנתרפאה^קמ. וכן מוכח בהדיא מלשון הרמב"ם שם שכתב כמו שביארנו בהל' אישות, ושם ביאר הטעם שמא תתרפא כו', והיינו^קמא בבעל ראשון בלא בדיקה, ואם כן ממילא מבואר דבבעל שלישי דשרינן בבדיקה לאחריה היינו נמי משום דאמרינן נתרפאה ומשום הכי אסורה לו אחר הגירושין (וקודם הגירושין הטעם כמ"ש במגיד משנה^קמב שמא כו'), אבל אי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים למפרע אמאי אסורה לו אחר הגירושין^קמג (ואם הטעם שבמגיד משנה מהני לאסור לעולם אינו ענין למ"ש בהל' אישות), אלא ודאי דתלינן דהשתא הוא דנתרפאה. ויצא לו לרמב"ם זה ממתניתין^קמד דאותיום חייבים בקרבן ושורפים קדשים לעולם, גם אם אחר כך תבדוק בשפופרת בבעל שלישי, או אם עברה ובדקה מיד. וגם אמאי שורפים ומביאים חולין לעזרה ואין בודקים בשפופרת. ולא סבירא ליה כאוקימתא^קמה לעולם דארגישה כו'^קמו, משום דסבירא ליה דבמסקנא^קמז דאמרינן דארגשה ולאו אדעתא^קמח (והיינו אפילו מדאורייתא^קמט, מדמסיק אחר כך מודה שמואל כו', ע"ש בתוס'^קנ) אם כן אתי שפיר מתניתין^קנא כפשטה, וכדמוכחא כולא סוגיא דאימור שחתה ואזדקרה דפ"ב^קנב. וכדאיתא בהדיא בפ"ב דשבועות^קנג דנמצא לבתר הכי משמע, ולא מיחייבי אפרישה^קנד, מכלל שלא הרגישה. דאם הרגישה ולא אמרה לו ולא פירש^קנה, מזידה היא ולא שב מידיעתו הוא^קנו. והיינו טעמא^קנז דאותיום רגלים לדבר שהשמש הוציא דם^קנח. דכה"ג כתבו התוס'^קנט והרא"ש ריש פ"ט אפילו לקולא גבי מי רגלים. ומשום הכי טמאה ודאי אפילו בקינוח^קס, מאחר דבלאו הכי נמי הוי ספק דאורייתא^קסא דאימור ארגשה. והא דהעתיק הרמב"ם^קסב להלכה גבי מי רגלים, מה שתירצו בגמ'^קסג לס"ד לעולם דארגשה כו', היינו משום דהתם גם למסקנא על כרחך צריך לומר דמיירי דארגשה^קסד, דהא ר' מאיר טימא משום נדה^קסה כדמסיק בגמ' דף י"ד ע"ב, ובקרקע עולם טהורה משום שאינו מקבל טומאה^קסו, ומי רגלים גם אם מקבלים טומאה ה"ל כתם ולא נדה, ומי רגלים^קסז עדיפא למיתלי בהו טפי מבקרקע עולם, דתלינן בצדדים לחוד הנוספים על דם עליה^קסח, ובמי רגלים איכא נמי למתלי גם בצדדין^קסט:

הערות

ג. לעיל ס"ק ג, וקו"א ס"ק ב, נתבאר לדעת הרמב"ם, דאמרינן כסבורה הרגשת עד הוא (ולא דארגשה ולאו אדעתה). וכאן בא מוכיח שעיקר הטעם דאמרינן ארגשה ולאו אדעתה.
ד. סי' מא (סט, ג) ד"ה ואשר השיג.
ה. סי' קפג ס"ק א.
ו. פ"ט ה"א: אין האשה מתטמאה כו' עד שתרגיש כו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה.
ז. כי דוקא בפרוזדור אמרינן כסבורה הרגשת עד הוא, ולא בכותלי בית הרחם. וכדלעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ולפי דעת). וגם לפי המבואר כאן (שגם בלא עד אמרינן ארגשה ולאו אדעתה), מ"מ אין אומרים בכותלי בית הרחם חזקת הדם שבא בהרגשה (לקמן ד"ה ומיהו). ולפי מסקנת רבנו (בהגהה הב') שגם בכותלי בית הרחם טמאה מהתורה, יתפרש דיוק זה באופן אחר (לקמן שם ד"ה ומיהו היינו).
ח. ג, א ד"ה מרגשת (בדעת רש"י שם): מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא.
ט. שם ד"ה ואי בעית אימא.
י. ד"ה ואי בעית אימא (בשם התוס', בדעת רש"י).
יא. לחד לישנא בגמרא שם (שלמפרע טהורה מדלא הרגישה ועכשיו טמאה דכסבורה הרגשת עד הוא).
יב. יז, ב.
יג. ובודאי לא שחתה כו' בשעת בדיקה, אלא קודם ולאו אדעתה. וראה שו"ת צ"צ סי' צח אות ד. חידושי צ"צ קפח, א. ולקמן (ד"ה ומיהו) יובאו הוכחות נוספות, שלמסקנת הגמרא אמרינן ארגשה ולאו אדעתה.
יד. סד"ה מן הלול.
טו. התוס' שם הוכיח כן מב"ב כד, א (ששורפין התרומה על רוב ומצוי אף במקום קורבא דמוכח, והיינו בגג). וראה לקמן (סד"ה להבא), ובהגהה הב' (ד"ה ועוד), שלענין גג עליה חזר בו בחיבורו ממ"ש בפירוש המשניות.
טז. שמהעליה בא לשם בשינוי מועט ומהחדר בשינוי גדול, ובשניהם - ע"י שחתה כו'.
יז. בא להוכיח שלדעת הרמב"ם טעם ההרגשה הוא בירור שבא מהמקור (ראה לקמן בהגהה הב' ד"ה ומיהו אין צריך, בדעת הרשב"א והטור ושו"ע). היינו שחזקת הדם שבא מהמקור ובהרגשה (משא"כ כשנמצא בכותלי בית הרחם ובקרקע עולם ובמי רגלים, כדלקמן ד"ה ומיהו). וראה שו"ת צ"צ סי' קל (שלפי זה יפול טעם ההיתר דהרגשה, שכתב רבנו לקמן סי' קפח בפנים ס"ק י, לענין פאר פאל). פס"ד צ"צ רכז, ג (ס"א, הגהות וקיצור).
יח. ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו.
יט. סי' מא (ע, ג). וכן נתבאר לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י), וש"נ.
כ. אלא ודאי מ"ש שם שחזקתו מן המקור, היינו בהרגשה, שהוא בירור כנ"ל.
כא. אין האשה מתטמאה כו' עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו. דהיינו מ"ש בפ"ה ה"ב: כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, ואע"פ שלא יצא לחוץ אלא נעקר מהרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השיניים טמאה ואע"פ שעדיין הדם בבשרה, שנאמר דם יהי' זובה בבשרה.
כב. ולכן כתב כאן ע"ז: כמו שבארנו (שגם בפ"ה ה"ב הכוונה היא לראיה ע"י הרגשה, וכדלקמן בהגהה הא').
כג. הגהת הצ"צ: כמ"ש [קהלת א, טז] ולבי ראה, ובמד"ר [קה"ר שם] הלב רואה.
כד. הגהת הצ"צ: וכה"ג פי הרז"ה בהשגות לספר בעל הנפש להראב"ד בשער הספירה והבדיקה ס"ה.
כה. הגהת הצ"צ: דאמר שמואל פרק יוצא דופן (מג, א) כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה, וכן משמש מטתו בחלומו דאי אפשר לשמש בלא הרגשה, ועיין תוס' שם ד"ה בראוי'.
כו. וא"כ זה שלא הרגישה מוכיח שבא מהעליה או מהצדדים, כדלקמן (ד"ה ומיהו, ובהגהה ד"ה ומיהו א"צ). וחוזר ממ"ש לקמן סי' קפז ס"ק לג (ד"ה משא"כ), שהוכחה זו אינה אלא כשיש במה לתלות שיבא בלי הרגשה כלל (אפילו הרגשת זיבת דבר לח).
כז. ראה שו"ת צ"צ סי' קכח.
כח. הגהת הצ"צ: ור"ל משום דבשניהם שייך הרגשה ממש.
כט. נז, ב: ואימור הרגשת מי רגלים הואי.
ל. פ"ב הי"ז: הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת, שהרגשת מי רגלים היא זו.
לא. הוכחה נוספת מהרמב"ם, שההרגשה היא בירור שבא מהמקור – לקמן ד"ה והשתא.
לב. יתבאר לקמן (ד"ה ומיהו).
לג. ראה פס"ד צ"צ רכח, ב (ס"ב) – הגהות וקיצור.
לד. דין נמצא בכותלי בית הרחם יתבאר לקמן ד"ה ומיהו, וכאן בהגהה הב'.
לה. הל' טומאת מת פכ"ה הי"ב: האשה שילדה ולד מת כו' משיצא לפרוזדור (כדלעיל קו"א ס"ק ג). דלא כגירסתינו (חולין עב, א): יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור (שלפי"ז פשוט שכותלי בית הרחם הם חוץ לפרוזדור).
לו. פ"ה ה"ד. וכדלעיל בפנים ריש ס"ק א.
לז. הגהת הצ"צ: הרי קודם גמר ביאה אינו נכנס בפרוזדור, אף שכבר נכנס בכל כותלי בית הרחם.
לח. הגהת הצ"צ: כיון פעולת ההרגשה רק לברר שבא מהמקור, ודם הנמצא בפרוזרור רובו מהמקור, ע"כ אף שלא הרגישה אזלינן בתר רובא דהמקור כאילו הרגישה.
לט. שנשתהה הדם בפנים, ובזמן מרובה ארגשה ולאו אדעתה, כדאמרינן בגמרא (נז, ב) למסקנא. ויתבאר לקמן ד"ה ומיהו.
מ. כדאמרינן בגמרא שם, ובדף ג, א (להלל).
מא. ראה פס"ד צ"צ רכח, ד (ס"ג) – הגהות וקיצור.
מב. שטומאתו מספק, דשמא בא מהעליה (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, מהו מהלול ולחוץ, כדלעיל בפנים ס"ק א). וכיון שאין כאן רוב דמים מהמקור, מדוע לא נטהר לגמרי מטעם דלא הרגישה.
מג. יז, ב ד"ה ואין. וכדלעיל בפנים סוף ס"ק א.
מד. שדם העליה באים לשם כדרכם, ודם החדר - ע"י שחתה כו'. לכן מצטרף עם החזקה להיות פלגא ופלגא.
מה. פ"ה ה"ה: אם נמצא מן הלול ולפנים ה"ז טמא שחזקתו מן החדר ... שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר (משמע לכאורה שמהלול ולחוץ לא הוי רוב דמים מחדר, וא"כ מדוע לא נטהר לגמרי כשלא הרגישה).
מו. כד, א (שמטעם זה טומאתה ודאית ושורפין את התרומה כו').
מז. שם ד"ה רוב ומצוי: דמיו רבים יותר משל עלייה ועוד שהן תדירין לזוב משם.
מח. הרמב"ם אינו יכול לפרש כרש"י, דא"כ גם בכותלי בית הרחם רוב ומצוי מהחדר; והרי נתבאר לעיל בפנים ס"ק א, שלדעת הרמב"ם טומאתה בספק.
מט. לעיל ס"ק א (שגם בכותלי בית הרחם טומאתה ודאית).
נ. ראה פס"ד צ"צ שם.
נא. בא לפרש הא דלא אמרינן (מהלול ולחוץ) מדלא ארגשה בודאי מעליה אתא. בתחלה מבאר זאת לפירוש רש"י ותוס' (במן הלול ולחוץ, דהוי קורבא דעליה דמוכח), ואח"כ (ד"ה ואף) – לדעת הרמב"ם. וראה פס"ד צ"צ רכט, ג (ס"ד) – הגהות וקיצור.
נב. לטהרה למפרע, וכדאמרינן (ג, א): והלל, כסבורה הרגשת מי רגלים היא.
נג. תוס' שם ד"ה ואיבעית (שמטהר למפרע מטעם צירוף).
נד. כלישנא בתרא אליבא דרב הונא (ו, סע"ב). וכן פסק הרמב"ם בהל' מטמאי משכב ומושב פ"ג ה"ט.
נה. הגהת הצ"צ: וא"כ יקשה מ"ט אין מצרפין כאן טעמא דלא הרגישה לחזקה, ולטהרה לגמרי מן הלול ולחוץ.
נו. תוס' ג, א ד"ה ואיבעית. ולדעת הרמב"ם ראה לקמן (ד"ה ואף), שגם למפרע הוא משום צירוף.
נז. למפרע, שאין דם לפניך. וכדלעיל קו"א סוף ס"ק ב.
נח. הגהת הצ"צ: והא דלא הרגישה (ר"ל עכשיו) משום דמעלי' אתיא (ור"ל כך י"ל לענין כדי שלא לטמא למפרע, אמרינן דגם עכשיו מעלי' אתי ולכן לא הרגישה).
נט. השתא חזאי מהמקור. ובשעה מועטת אין לומר ארגשה ולאו אדעתה, אלא כסבורה הרגשת עד.
ס. שאין לטמא אא"כ שחתה, כדלעיל בתחלת המהדו"ב, וש"נ.
סא. לענין מכאן ולהבא (אמרינן נשתהה הדם בפנים וארגשה קודם ולאו אדעתה), כיון דאתרעי כו'. וראה לקמן סי' קפז ס"ק כג (ד"ה ומ"ש הרשב"א ואי).
סב. תוס' יז, ב ד"ה ואין (חזקה וקורבא). וכדלעיל בפנים סוף ס"ק א.
סג. בלי צירוף טעם קורבא דעליה (ולדעת הרמב"ם, דליכא קורבא דמוכח, ראה לקמן סד"ה להבא, שהוא מצירוף חזקה וטעמא דהרגשה לחוד).
סד. גמרא יח, ב. וראה גם לעיל סי' א ס"ק כב. סי' כג ס"ק יא. סי' כד סוף ס"ק לה וס"ק מ. סי' כה ס"ק ב-ג. לקמן (ד"ה ומיהו). סי' קפז קו"א סוף ס"ק א, וס"ק ה (ד"ה ומ"ש הח"צ), וס"ק י (ד"ה ומ"ש בתורת). סי' קצ ס"ק א.
סה. יח, א (הרי שאינו ודאי מצד עצמו).
סו. גם מהלול ולפנים, וכן מהלול ולחוץ מועיל צירוף טעם הרגשה וקורבא שיהיה פלגא ופלגא.
סז. בא ליישב מ"ש לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י, במוסגר), שאם נאמר לענין להבא ארגישה מעיקרא ולאו אדעתה, מדוע אין אומרים כן גם למפרע. וראה פס"ד צ"צ רל, ג (ס"ה).
סח. משנה קיח, א. ביאור קטע זה ראה פס"ד צ"צ (שצב, ב).
סט. ד"ה בת ישראל: מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן, אי נמי בתרומה דאורייתא דמוקמינן אחזקה דדייקא ומינסבא, ועל צרתה אין להאמינה ואוקמא אחזקת אשת איש מידי דהוה אשני שבילין, מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממה נפשך, ובכה"ג לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש מס' נדה (דף ב. ושם) ובמס' חולין (דף ט: ושם).
ע. ראה גם ט"ז יו"ד סי' ק"י סק"ה, ונקודות הכסף שם (ד"ה דהא מגוף א', ומסיים, דכה"ג אשכחן טובא). חידושי צ"צ פט, ב. רכד, א.
עא. אף לענין ר"ה ורה"י (דילפינן מסוטה), כיון דליכא חדא דעביד איסורא ממ"נ. ועד"ז בנידון דידן.
עב. מדמטמאינן להבא ואמרינן שחתה כו' נשתהה הדם וארגשה ולאו אדעתה, א"כ אתרעי חזקתה אף למפרע.
עג. בהא דאמרינן שחתה כו' איכא קורבא דמוכח דעליה.
עד. שאין הרוב הזה מבורר, כדי לבטל החזקה לענין למפרע.
עה. מדתולין בתרומה וקדשים מוכח דטהור בחולין.
עו. דלא איתרע חזקה למפרע, אף שלענין להבא ביבש אמרינן דמעיקרא אתא מגופה. וראה מגילת ספר סי' ג סי"ד.
עז. לענין למפרע.
עח. שמטהרין מטעם זה אף להבא, כדלקמן סי' קצ ס"ב וס"ק ד, וש"נ.
עט. ג, א: והאיכא כתמים (שלשמאי היה צריך לטהרה מדלא ארגישה).
פ. ד"ה והאיכא (לטהר כתמים אפילו מכאן ולהבא).
פא. אף לקדשים. מכ"ש שאפשר לטהר מטעם חזקה זו בכל הנשים בחולין.
פב. הל' אבות הטומאה פי"ז ה"ב. וראה גם לעיל או"ח סי' תסז סל"ב וסל"ט וש"נ. פס"ד צ"צ לה, א.
פג. ראה לקמן בהגהה הב' (ד"ה ועוד, דהיינו רק בטומאה ולא באיסורין). שו"ת צ"צ סי' קכו אות א. חידושי צ"צ (קפג, ב).
פד. תוספתא טהרות פ"ו ה"ו. רמב"ם שם פי"ח הי"ד.
פה. חזקת המת שהי' עדיין חי וחזקת הנוגע.
פו. לו, רע"א (בטעמא דר"מ דמטהר אפילו לא ראוהו חי).
פז. שאין לטהרה למפרע לחולין מטעם חזקה. ראה קושית התוס' ב, א סד"ה מעת, ור"ן ב, ב ד"ה דאילו.
פח. וא"כ יוקשה, שמטעם זה יש לטהרה גם להבא, ולא לומר שחתה כו' וארגשה ולאו אדעתה.
פט. ויוקשה, שגם מטעם זה יש לטהרה להבא, ולא לומר שחתה כו' ונשתהה הדם כו'.
צ. ג, סע"א.
צא. אף לחולין (ליישב קושיית התוס' שם ד"ה ואיבעית).
צב. ודלא כדלעיל (ד"ה ומשום), שאין הטעם משום צירוף חזקה לטעמה דהרגשה.
צג. כיון שהוא בצירוף חזקת טהרה, שוב יש טעם לחלק בין למפרע דלא אתרעי, לבין להבא שהרי דם לפניך.
צד. המשך המשפט – לקמן, אחר המוסגר.
צה. שנתבאר שההרגשה אינה גזה"כ, אלא בירור שהדם בא מהמקור (לעיל ד"ה והנה), וגם לענין מהלול ולחוץ (ד"ה ומשום) ולמפרע (ד"ה ואף) מצרפים טעם ההרגשה לומר שבא מהעליה או מהצדדים.
צו. פ"ט ה"ב: ומד"ס שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה אע"פ שלא הרגישה כו' ה"ז טמאה וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה, וטומאה זו בספק כו'.
צז. וא"כ אפשר שהרגשה היא גזה"כ, ובכתמים יש גם ספק אם הדם מהמקור, והוי ספק טומאה דרבנן.
צח. וטומאת מעת לעת ... וטומאת כתמים הכל מדברי סופרים וטומאתן מספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים.
צט. יש טומאת ספק ששורפין על ודאי מגעם ולא על ספק מגעם. וראה ביאורים והערות ע' קמה ואילך.
ק. שהעיקר טומאתן מפני הספק שמא טמאין או טהורים ואם תאמר טמאין שמא נגע שמא לא נגע ונמצא שני ספיקות ואין שורפין על שני ספיקות.
קא. ומאחר שיודעין בטומאתן שהיתה מד"ס לא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים.
קב. טהרות פ"ד מ"ה (ששורפין על ודאי מגען ולא על ספק מגען).
קג. הואיל וודאי ספיקות אלו טומאת מן התורה.
קד. מי"א: אם נסתפק האדם אם נטמא באב מאבות הטומאה אשר הם מדברי סופרים, כי ספיקו טמא ושורפין אליו את התרומה.
קה. ה"א: אבל אב הטומאה שהוא מד"ס ספיקו טמא.
קו. רמב"ם הל' אבות הטומאה פ"ח ה"ח.
קז. כל אחד מאלו אב טומאה מד"ס לפיכך כו' ואין שורפין עליהן את התרומה.
קח. פ"ט ה"ג: וכן מד"ס שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם כו'.
קט. שבשניהם טהורה מדאורייתא - בצירוף טעם הרגשה, ספק שמא הוא דם עלי' או מהצדדים.
קי. אם נפרש דהיינו מדרבנן – מדלא הרגישה, וספק – אם בא מהחדר (אלא ודאי טעם אחד הוא).
קיא. ז, א ד"ה ואפושי.
קיב. סיום המשפט דלעיל – קודם המוסגר. וראה פס"ד צ"צ רל, ד (ס"ו).
קיג. דאיתרעי, שהרי דם לפניך.
קיד. כדלעיל (ד"ה אבל) בדעת הרמב"ם (שלכן לא הוי רוב ומצוי אלא רוב לחוד).
קטו. לחוד (בלא צירוף קורבא), כדלקמן בסמוך.
קטז. כדלעיל (ד"ה ואף), שלדעת הרמב"ם הוא מחזקת טהרה וחזקת הרגשה.
קיז. דמטהרינן למפרע מטעם דאי איתא כו' בצירוף חזקת טהרה (כדלעיל ד"ה ואף). וראה פס"ד צ"צ רל, ד (ס"ז).
קיח. גם להבא מהלול ולחוץ, לצרפו לחזקת טהרה לומר שטומאתו מספק שמא מעליה.
קיט. שנתבאר (הן למפרע לטהרה לגמרי, והן להבא לעשותו ספק מהלול ולחוץ) שמצרפים טעם הרגשה (או טעם אי איתא כו') לחזקה נגד הרוב.
קכ. פ"ה ה"ה. ונתבאר לעיל בפנים ס"ק א.
קכא. יז, ב ד"ה מן (דמיירי בגג דאיכא קורבא דמוכח), וד"ה ואין (דהוה פלגא ופלגא ע"י צירוף חזקה וקורבא). ונתבאר לעיל (ד"ה ומשום) דהיינו שמצרפין טעם הרגשה וקורבא לחזקה.
קכב. ד"ה כאן.
קכג. פ"ב (יז, ב): ואם נמצא דם בפרוזדור כו' בין המקום אשר בו אלה התוספות (הלול) ובין פה הרחם אשר יטה לחיצוני הגוף (הנטי' לכותלי הרחם), הנה יש בזה הבדל גדול, וזה שאם נמצא בעליונות כו' גג פרוזדור הנה הוא דם טהור כו' ואם נמצא הדם בתחתיתו כו' קרקע פרוזדור הנה הוא טמא מספק.
קכד. אוצ"ל: פרוזדור.
קכה. ראה גם בהגהה הב' (ד"ה ועוד).
קכו. אף דקיי"ל (יח, ב) רוב עדיף מחזקה, כדלעיל (ד"ה ומשום) וש"נ. ואף דליכא כאן קורבא דמוכח לצרף לחזקה.
קכז. חוזר למ"ש לעיל (סד"ה והנה, ורד"ה אבל), שבלי רוב דם מהמקור אמרינן מדלא הרגישה הוא מעליה אתא או מהצדדים, ולכן בכותלי בית הרחם ובקרקע עולם טהורה מדאורייתא בלא הרגשה. וחוזר בזה ממ"ש לעיל בפנים ס"ק א (שלדעת הרמב"ם בכותלי בית הרחם טומאתה בספק דאורייתא). אמנם כאן בהגהה הב' חוזר מזה ומסיק שבמוצאת בכותלי הרחם אפשר דטמאה מה"ת. וראה פס"ד צ"צ רלא, ב (ס"ח).
קכח. סו, א: כיצד בודקת את עצמה, מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך מונח על ראשו, אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שמן המקור הוא בא, לא נמצא דם על ראשו, בידוע שמן הצדדים הוא בא. וכדלקמן סי' קפז ס"ב. וראה שם ס"ק יג, וק"א ס"ק א.
קכט. משנה יז, ב.
קל. פ"ד הכ"ב.
קלא. פ"ו הי"ז.
קלב. ראה לקמן שם ס"ק יג (דעות הפוסקים בזה).
קלג. לקמן שם, ובקו"א שם ס"ק א (ד"ה אלא), מבואר שחוששים לדוחק הצדדים רק בשעת תשמיש ובדיקת שפופרת. אמנם כאן מסיק שכ"ה גם בנמצא ע"י בדיקת כותלי הרחם. וכאן בהגהה הב' (ד"ה ומיהו היינו) חוזר מזה ומבאר דהיינו רק כשבא מדוחק הצדדים, ובמוצאת בכותלי הרחם אפשר דטמאה מה"ת.
קלד. כדלעיל (ד"ה ומשום) וש"נ.
קלה. לקמן שם מבואר, שדוחק הצדדים מהני כמו קורבא דמוכח נגד הרוב (לעשותו פלגא ופלגא בצירוף החזקה). אמנם כאן מבאר שבנמצא בכותלי הרחם אינה טמאה מדאורייתא, מטעם שאין כאן רוב כלל.
קלו. שאסורה לבעלה (כדלקמן סי' קפז ס"א), ולא רק טומאת כתמים (כמו בנמצא בכותלי הרחם דלעיל). ולקמן יתבאר שמטעם זה טומאתן ודאית.
קלז. המקור לסברא זו מהתוס' ורא"ש – יובא לקמן בהמשך.
קלח. לקמן שם בקו"א (ד"ה אלא) מבאר דגם בזה הוי ספק השקול שמא מהצדדים, דאיכא סברא לתלות בדוחק הצדדים שע"י תשמיש (לקולא). אמנם כאן מבאר (לדעת הרמב"ם) דלא הוי ספק השקול, אלא תולין מטעם זה שהוא מחמת תשמיש ממש (לחומרא).
קלט. שמתחיל: כיצד בודקת עצמה עם נתרפאת או לא נתרפאת מביאה שפופרת כו'. ומסיים: ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים כמו שביארנו בהל' אישות. וראה לקמן שם (ד"ה והנה) שמבאר משמעות הרמב"ם, שכשנמצא על צדדי השפופרת תולין שהוא מדוחק הצדדים, וכשלא נמצא דם כלל בשפופרת תלינן דנתרפאה. ואח"כ שם (ד"ה אבל) מביא שהב"י מפרש ברמב"ם, שבכל אופן הוא תלינן בצדדים. אמנם כאן בא להוכיח מהרמב"ם, שבכל אופן תלינן דנתרפאה (והדם שראתה עכשיו הוא מדוחק הצדדים). וראה שם בפנים ריש ס"ק יג (שלדעת הרמב"ם טהורה אחר בדיקה).
קמ. ואינה יכולה שוב לחזור אצלו, כמו שנתבאר פכ"ה מהל' אישות. והיינו מ"ש שם (ה"ח): ויוציא ולא יחזיר לעולם שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין. וראה לקמן סי' קפז בפנים ריש ס"ק יג, שבזה לא קיי"ל כרמב"ם.
קמא. בהל' אישות שם מיירי בבעל ראשון (בלא בדיקה), וכאן – בבעל שלישי (בבדיקה).
קמב. ונראה לי בדעת רבינו, שהוא סובר שאין לה לעמוד עם בעלה בבדיקה, שמא יבא עליה קודם בדיקה.
קמג. ראה ביאורים והערות עם קסז. ביאור הקו"א ע' קמ.
קמד. יד, א: טמאין (ראה רש"י שם ד"ה לאחר זמן, דהיינו אף לשרוף) וחייבין בקרבן.
קמה. גמרא נז, ב.
קמו. לקמן שם (ד"ה והא) מיישב דמתניתין (יד, א) מיירי בדארגשה ממש בשעת תשמיש (ולכן טומאתן ודאי וחייבין בקרבן, משא"כ בלא"ה טומאתן בספק מכמה טעמים). אמנם כאן מפרש דמיירי בלא הרגשה (והטעם שטומאתן ודאית, כיון שראתה מחמת תשמיש רגלים לדבר כו', כדלעיל ולקמן בסמוך).
קמז. בגמרא שם: ואע"ג דלא ארגשה כו' דאימור ארגשה ולאו אדעתה. וראה שו"ת צ"צ סי' צח אות ב.
קמח. כדלעיל בתחלת המהדו"ב, דאף במקום דלא שייך לומר אימור הרגשת עד הוא (או הרגשת שמש), מ"מ אמרינן ארגישה ולאו אדעתה (או הרגשת מי רגלים היא) וטמאה מדאורייתא.
קמט. חוזר בזה ממה שפסק (לקמן סי' קצ ס"ק א) כפרש"י שם (נח, רע"א), דהיינו מדרבנן. וראה בסוף ההגהה הב', שמפרש כן אף ברש"י.
קנ. נח, א ד"ה מודה שמואל (שאפילו ודאי לא הרגישה טמאה מדרבנן. וא"כ מובן שכשרוב ימיה בהרגשה אמרינן ארגשה ולאו אדעתה מדאורייתא).
קנא. שתי המשניות (יד, א - לענין נמצא כו' אותיום חייבים בקרבן; יז, ב – לענין נמצא בפרוזדור ספקו טמא) מיירו בלא הרגשה, ואמרינן ארגשה ולאו אדעתה. וראה לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י), שפירש בדעת התוס' ששניהם מיירו שהרגישה. ובדעת הרמב"ם משנה יז, ב מיירי בלא הרגישה (לעיל שם), ומשנה יד, א מיירי בהרגישה (לקמן סי' קפז קו"א ס"ק א ד"ה והא, וס"ק י ד"ה ומ"ש בתורת הבית). אמנם כאן מוכיח, שלמסקנת הגמ' בנדה (נז, ב), ובשבועות (יח, א) מיירו בלא הרגשה. וראה גם בהגהה הב' (ד"ה והנה למסקנא).
קנב. יז, ב. וכדלעיל בתחלת המהדו"ב, שמוכיח מכאן, שאומרים ארגשה ולאו אדעתה אפילו במקום שאין לומר הרגשת עד היא.
קנג. יח, א (לגבי המשנה בנדה יד, א).
קנד. רבא בגמרא שם, שלכן אינו חייב בקרבן על מה שלא פרש, אלא על הכניסה סמוך לוסתה. וכ"פ הרמב"ם בהל' שגגות פ"ה ה"ו.
קנה. ונאמר שלכן אינו חייב הבעל על הפרישה רק על הכניסה.
קנו. ראה שבת סט, א. וא"כ לא תתחייב האשה בקרבן אף על הכניסה.
קנז. אף דאמרינן ארגשה ולאו אדעתה, עדיין יוקשה מדוע לא נטהרה מדאורייתא, דאפשר בא הדם מהצדדים.
קנח. שנתבאר לעיל דמה"ט נאסרה לבעלה ואין תולין שבא מדוחק הצדדים. וע"ז מוסיף, שזהו גם הטעם שטומאתה ודאית (לחייבם קרבן ולשרוף תרומה וקדשים), אף בלא הרגשה.
קנט. נט, ב ד"ה דלמא. וכדלקמן סי' קצא ריש ס"ק א, וש"נ.
קס. אהא דתנן (יד, א) אותיום טמאין וחייבין בקרבן, תניא (יד, ב) וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה, וראה לעיל קו"א ס"ק ב (ולפי דעת) אם הכוונה קינוח בחוץ או בכותלי הרחם, ונתבאר לעיל בסמוך שבכותלי הרחם אינה טמאה מהתורה לדעת הרמב"ם, ואמאי טמאה ודאי בקינוח. ועד"ז הקשה לקמן סי' קפז קו"א ס"ק א (ד"ה והא), ותירץ דמיירי בהרגישה.
קסא. כן נתבאר כאן בהגהה הב' (סד"ה ומיהו היינו), לפי מה שנתבאר שם שבכותלי בית הרחם טמאה מספק (וראה לעיל בתחלת קטע זה, ולעיל ד"ה אבל, שבכותלי הרחם טהורה מדאורייתא).
קסב. פ"ה הי"ז: האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים כו' הרי זו טהורה, ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת, שהרגשת מי רגלים היא זו, שאין מי רגלים מן החדר, ודם זה דם מכה הוא בחלחולית או בכוליא.
קסג. נז, ב (לגבי ג' המשניות).
קסד. וכ"ה לקמן סי' קפז קו"א ס"ק א (ד"ה והא), וס"ק י (ד"ה ומ"ש בתורת הבית). ולענין המשנה הג' (עד שהיה נתון תחת הכר), ראה לקמן שם (ס"ק י), אי מיירי בהרגשה אף למסקנא.
קסה. וכן נתבאר לקמן שם (ס"ק י).
קסו. כדלקמן סי' קצ ס"י וש"נ.
קסז. שהרי מי רגלים עדיפא כו'.
קסח. לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י) כתב שאין לומר ארגישה ולאו אדעתה, דא"כ בדקה קרקע עולם אמאי טהורה. אמנם כאן מבאר הטעם, כי בזה יש לתלות גם בצדדי כותלי הרחם (נוסף על דם העליה), כמו בנמצא בכותלי בית הרחם דלעיל. וכאן בהגהה הב' (ד"ה ומיהו אין צריך) חוזר גם מזה ומבאר באופן אחר (דמייירי בשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה).
קסט. בצדדי מקור מי הרגלים.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 20 עמודים.